פורום פסיכולוגיה קלינית

שאלה בבקשה מה עדיף פסיכולוג או פסיכולוגית לנשים? רוצה להתחיל טיפול ומתלבטת.

שלום לך, קיימים הבדלים בין נשים לגברים גם כמטפלים וגם כמטופלים, ישנם המעדיפים להיות אצל מטפל גבר וישנם המעדיפים אצל מטפל ת אישה. לחלק גדול מן המטופלים זה כלל לא משנה. אני חייב לומר שמבחינה מקצועית אני חושב שאין הבדל מהותי. תחושות וחוויות הקיימות בתוכנו יכולות לעלות גם מול אישה וגם מול גבר. בדקי עם עצמך האם זה באמת חשוב לך. אם לא, נסי לקבל המלצה על מטפל טוב ופני לטיפול. דרור

**************************************************************אני מעוניין לדעת:מה עושים פסיכולוגים אם הם מרגישים שהם נמשכים מינית לאחד מהמטופלים שלהם? הם יספרו לו את זה? שבוע טוב

שלום לך, על מטפלים מוטלת החובה לבחון כל רגש העולה בהם בנוגע למטופל/ת או בנוכחותם. לבדוק כיצד הרגש הזה יכוללהשפיע על הטיפול מדוע הוא התעורר והאם יש לכך קשר למשהו בתוך הטיפול שיש לתת עליו את הדעת. את העבודה הזו עושה המטפל עם עצמו ולכן נדיר מאוד שהוא יחשוף תחושות כאלו בפני המטופל, אלא אם כן ירגיש שאינו יכול לטפל בו עוד בשל כך. דרור

בטח שזה קורה~~~~ מטפלים הם בני אדם הם גברים ונשים הם יכולים להתאהב ולהימשך למטופל/ת הטיפול והקשר שנוצר הוא משהו מאוד אינטימי וקרוב אז יכול להיות מצב שמטפל מתאהב וחושב על מטופל יותר מהרגיל ואולי אפילו בינו לבין עצמו היה רוצה להיות בקשר אחר.... אבל לא נראה לי שמטפל יספר את זה....מכל מיני סיבות זה נראה לי ממש סבל להתאהב או להימשך למטופל בלי אפשרות לממש את זה עצוב:-(

קצת הפוך לי בטיפול.............העניין הוא ש..... מטופלים אומרים שהם אוהבים את המטפלים שלהם למה אני שונאת את המטפל שלי... לא בגלל משהו שהוא עשה אני מגיעה לשם מסתכלת עליו ושונאת אותו!!!! חשבתי ולא מצאתי סיבה פשוט שנאת חינם.............!!! להחליף מטפל מהר?(אני בטיפול ארבעה חודשים) תודה לכם

כרמל שלום, מהדברים שלך נשמע שאת לא יודעת מה יש במטפל שאת שונאת, אבל שזה יותר בך מאשר בו. כלומר שזהו רגש שאת מביאה ומשהו בו מעורר אותו. השאלה היא האם רק הוא מעורר בך את הרגש הזה. האם רק אותו את שונאת כך, ועל מה. אלו שאלות חשובות בכדי לדעת האם את תחווי רגש דומה אצל מטפלים אחרים, או שפשוט קשה לך מולו. אם זהו רגש שמוכר לך או שחשוב לך לנסות להבין בכל זאת מה מעורר בך עוצמות כאלו הישארי בטיפול ונסי לברר. דרור

מצטער אבל התחלתי טיפול לפני שתי פגישות אני חושב המון על התאבדות וכבר כמה פעמים כמעט שגמרתי עם הכל ולא יודע אם לספר למטפלת שלי מה יקרה אם אני אספר לה? מה פסיכולוגים עושים היא יכולה להביא אנשים שיאשפזו באמצע פגישה שיאשפזו אותי? אני לא סובל ממחלת נפש יכול להיות שעכשיו נהייתי חולה? אם תוכלו לעזור לי

יובל שלום, אתה נשמע כמי שסובל מאוד, אבל גם חושש מאוד מאשפוז. ברור שאתה מתקשה לבטוח אחרי שתי פגישות בלבד. ובכל זאת חשוב שתספר לה, הרי נשמע לי שזו אחת הסיבות שהגעת לטיפול ומתוך מטרה שהיא תעזור לך בכך. לגבי האשפוז, ייתכן והיא תתרשם שאתה זקוק למסגרת מכילה יותר, כמו אשפוז יום, או אפילו אשפוז לזמן מה ותוכלו לדבר על כך. כל עוד אתה שפוי בדעתך לא ניתן לאשפז אותך בכפייה. אבל שוב, נסה לדבר איתה. דרור

תודה אבל סליחה ואיך אני יכול לדעת שאני שפוי בדעתי? איך אני יכול לקבוע את זה? תודה רבה

לפסיכולוגים אני בטיפול חודשיים ואני חושבת שמשהו בטיפול שלי לא טוב!!!!! האם מטפלים אמורים לתת למטופלים שלהם הרגשה טובה לגבי עצמם? אני חושבת שהמטפלת שלי גורמת לי להרגיש פחות טוב עם עצמי אני מרגישה שהיא יורדת עלי שיפוטית ולא מפרגנת חשבתי שטיפול אמור לשמור ולחזק אותנו.....אני ממש מיואשת ממנה היא לא אומרת מילה טובה וזה נורא מבאס....!!!!!!!!!יש גישת טיפול בה אמורים לגרום למטופל להרגיש רע עם עצמו? לילה טוב לכולכם

זהבית שלום, לפני שאנסה לענות לך, רציתי לשאול אותך, האם המטפלת שלך יודעת מכך? האם דיברת איתה על התחושות שלך? בעיניי זהו השלב הראשון שיש לעשות כאשר את מרגישה כך. ולשאלתך, אין טיפול שמטרתו לגרום לך להרגיש רע יותר. אבל בטיפול לעיתים קרובות ישנו מפגש עם חלקים בעצמי שקשה לפגוש, מפגש שגורם אפילו להרגשה זמנית רעה. לעיתים מרגישים אפילו שלא יכול להיות שיהיה מישהו שיסבול את החלקים הללו בנו, בעיקר כי אנו לא סובלים אותם. המטפל, הנמצא בחדר ורואה אותם, נחווה לעיתים כביקורתי. זה לא אומר שהוא לא ביקורתי, אבל כאן נכנסת החשיבות שבלומר לו כיצד את מרגישה. אם למרות הכל עדיין תרגישי שאת לא נשמעת, שמבקרים אותך, אז יש טעם לעזוב את הטיפול. דרור

שאלה האם חשיבה על המוות היא מחלת נפש? תודה

רימונה31 שלום, מחשבות על מוות אינן מהוות עדות למחלת נפש. גם מחשבות אובדניות, ואפילו ניסיונות אובדניים לא מעידים בהכרח על מחלת נפש, אם כי ישנם אנשים הסובלים ממחלות נפש העושים ניסיונות אובדניים. בכל מקרה הדבר החשוב במחשבות על מוות הוא המינון שלהן, המידה בה הן פוגעות בחיים של האדם. במידה והתשובה על שתי השאלות היא במידה רבה, יש טעם לפנות לטיפול. דרור

שלום, מחשבה שהצחיקה וסיקרנה- בקליניקות, חבילת הטישו הידועה לשמצה, מונחת לצדו או בקרבה למטופל. מדוע למטפל אין חבילת טישו לצידו? האם הרעיון שמטפל יבכה נוכח סאגת בכי או כאב של מטופל היא דמיונית ובלתי אפשרית? האין זה יוצר מלכתחילה תסריט ברור - המטופל בוכה בעוד שהמטפל לא. רק נניח לרגע שמטפל יבכה, או שבואו ננמיך ציפיות -יזיל דמעה, מה אז, המטופל יגיש לו את חבילת הטישו? האם המבנה המוגדר של הסטינג, מודיע קבל עם ועדה "מטפלים אינם בוכים". הרי טישו הוא הוצאה מוכרת, מדוע לא להניחו משני צידי המתרס? האם הטישו משמש כזרז לבכי ולרגשות אקסטרים אחרים?כרעיון שזה לגיטימי לבכות בטיפול "הרי לך טישו הרי לך דמעות", כמה כאב ודמעות מטפלים יכולים להכיל, להחזיק וכל הבולשיט הפסיכולוגי, ועדיין לשמור על עיניים יבשות? מטפלים, לאן הכאב מתאדה? הייתכן שהכאב קיים רק בזה האוחז בטישו? טפשי ובכל זאת.... <>

איזה קטעים איתך...........תירי בי וזהו מאיפה את מביאה את השאלות המוזרות האלה:-))))) נו נו נו תעני כבר נכון שאת "סתם" את לא מאמינה כמה משמח אותי לדעת שאת זו היא! אני תמיד יודעת פה בפורום מי מחליפה כינוי חכי שבילבי תשמע היא תמות...............! אז מה חדש? למה את לא עונה לאף אחד?את ברוגז?:-( שלך מקלדתתת

ומי שמשתמש בו הוא לא אני והמטרה היא לקינוח אף. ואיך אנחנו לא בוכים עם כל הכאב? עובדה. ויש מטפלים שבוכים. לא הייתי רוצה לראות מטפל/ת בוכה ולמות מקנאה כאשר לי בכלל כואב יותר. גם לא הייתי רוצה לראות שבגללי מישהו מתפרק ולהרגיש אשמה. לא טוב.

וואלה לא חשבתי על זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה לא מצחיק אותי זה עכשיו מעצבן אני אשאל את המטפלת שלי למה. אני מאלה שגומרים חבילות טישו וואללה היא לא בוכה אף פעם! מה טישו זו הוצאה מוכרת? ואני עוד חשבתי שאני מבזבזת לה:-(*****

שלום לך, סוגיית הטישיו עולה לעיתים גם בתוך חדר הטיפולים. אני מניח מסיבה דומה לזו שאת מעלה- תחושה של המטופל שקיימת ציפייה שהוא יהיה החלש, הנזקק. אבל ניתן להסתכל על כך בעוד צורה, קיימת כאן אמירה לא מילולית שכאן ניתן לדבר על הכל, כאן ניתן לבחור אם לבכות או לא, להשתמש בטישיו של המטפל, או בטישיו משל עצמך. הבדיקה מדוע המטפל אינו משתמש בטישיו נוגעת לשאלה באיזו מידה קיימת כאן שיוויוניות. ובכן בתוך הטיפול ישנם יחסי גומלין מורכבים, אך הם אינם שיוויוניים או הדדיים. המטופל אינו מגיע לחדר מתוך מטרה לטפל במטפל, אלא מתוך רצון להיטיב את מצבו. לסיום, ישנם מטפלים שבוכים וישנם שלא, ישנם כאלו שמניחים טישיו לידם וכאלו שלא. כך גם המטופלים. ובכך אין עדות בעיניי לתחושות של כאב או היעדרם. דרור

מחשבה אחרת <> מה מפריע לך הטישו או הבכי ? את בוכה בטיפול או שאולי לא ובגלל זה השנאה לטישו המסכן?:-)))))))

הטישיו מייצג רוך, נזקקות, חולשה, הצורך להיות תלוי במשהו שיש למישהו אחר, ויתור, הרפיה, רצון או חמדנות וכו'. מתוך בוז, סירוב עקשן או הדחייה של אלה או חלק (למשל, בגלל צרות עין שלך כלפי עצמך או בכלל, קמצנות כלפי עצמך, ו/או בגלל שהרוך בא הרבה יותר מידי מאוחר וכד'), מרגיש שהטישיו "תוקף" אותך. ואז ברור שהוא שנוא.

<> יקרה הנה מחשבה שלי:: את רוצה להגיד לי שבכל הטיפול לא מפריע לך כלום רק *הטישיו* המסכן? לי מפריע המטפלת זמן שעובר מהר הכאב ועוד מליון דברים! ולך מפריע בכל זה הטישיו.....? . גם בטיפול שלך את מתעלמת מהעיקר ועוסקת בתפל...........? ממה שכתבת עד כה בפורום נשמע שאת מישהי מאוד עמוקה רגישה מבריקה ופתאום אחרי המילים הקשות והכאב שדיברת עליהם בסוף השבוע הבאת פתאום את נושא הטישיו...... אשמח לדעת מהי תשובתך את אגוז קשה לפיצוח!

שלום, אני בת 43, רווקה, וכל חיי סובלת מדכאון וחרדות. מטופלת בתרופות שונות מזה 6 שנים - כעת על סימבאלטה (מינון 90 מ"ג ליום). ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים אך לא יצא מהם כלום. אין לי כמעט חברות, ממעטת לצאת לדייטים (בעבר נמנעתי וכיום כשמנסה כבר מספר שנים, לא יוצא מזה כלום, אם בכלל), יש לי אח שהקשר איתו ועם אשתו מסתכם במינימום (ואין לו ילדים). מרגישה בודדה, אבודה וחוסר סיכוי למימוש החלומות שהיו לי על בית, משפחה, בן זוג. קשה לי לזייף "אופטימיות ויצר חיים" בעבודה ובין בני אדם, וכשלא מזייפת מקבלת ביקורת על פסימיות יתר, עובדת כדי להסיח את הדעת מהבעיות, וכך עוברים להם הימים. הגעתי למצב שבו לא בא לי אפילו לחגוג את החג עם הורי, שכן הגלמודיות המשפחתית רק עושה לי רע יותר. מרגישה מנותקת מכל הוויה נורמלית של משפחתיות או יחסי קרבה בין בני אדם וכואבת על כך מאוד. כל מגע עם הסביבה החיצונית מזכיר לי את הנעדר בחיי ואת חוסר התוחלת. אני יודעת, אני בדכאון, אבל הרי זה פלא, אני הלא מטופלת בתרופות? ואיך לא אהיה בדכאון כשהכל כל כך ריק ושחור שם בחוץ? כשרק לאחרים יש חיי רגש אמיתיים? ולי מעולם לא היו? אולי אתם מכירים קבוצת תמיכה למדוכאים מתפקדים? כאלה שעובדים ומביטים על החיים החולפים, אבל בלב מתפוצצים כבר מתסכול, מייאוש, מחוסר תקווה. לא רוצה מילות ניחומים, לא רוצה עצות בנאליות, לא רוצה קלישאות רדודות, רוצה קצת שמחה אמיתית, להרגיש נאהבת ליותר מחמש דקות ולא לשאת את נטל המשא לבד...

שלום לך, את מתארת סבל ממושך כאשר את מתקשה לראות תקווה וחש ייאוש רב. את מרגישה בתוך מעגל, את בדכאון ולכן מתקשה להינות, ליצור קשרים ולהרגיש טעם בחיים, ואז כאשר את מסתכלת החוצה את אומרת לעצמך כיצד תרגישי טוב יותר עם זהו המצב החברתי שלך. אני מניח שאם תחפשי באתרים כמו פסיכולוגיה עברית, או פורומים שונים, תוכלי לקבל תוצאות על קבוצות תמיכה, או קבוצות טיפוליות. אבל אני עדיין מציע לא לפסול אפשרות של טיפול פסיכולוגי פרטני. דרור

1)האם מטפלים מעודדים תלות בטיפול? 2)מהו המינון הנכון?

נמרוד שלום, בחלק מהגישות הטיפוליות, מבנה הטיפול והמסגרת הטיפולית מעודדים תלות. אם נוסיף לכך את התחושה שיש מישהו שמקשיב ורוצה לעזור, הרי שהצורך להיות תלוי מתעורר. לגבי המינון כל מקרה לגופו, ובחלק גדול מהמקרים הדבר תלוי גם בצרכי התלות עמם מגיע המטופל אל החדר. בכל מקרה תלות נתפשת לעיתים קרובות כמעין מילת גנאי. אני לא סבור כך, לדעתי קשה מאוד ליצור קשר ללא מרכיב של תלות, עד כמה שזה יכול להיות מרתיע. דרור

כבר שנתייים בטיפול וכבר שנתיים שלא מדברת על מה שכואב הפסיכולוגית התייאשה?

אפרת שלום, אני לא יכול לדעת בוודאות האם היא התייאשה או לא. אבל אני מניח שהיא לא התייאשה. אני שומע שאלה אצלך האם את התייאשת. כאילו מפתיע אותך שעדיין לא התיייאשת, לא וויתרת. אבל כן רוצה לדעת מתי כבר תוכלי לדבר. אני לא מצוי בתוך הטיפול, אבל נראה לי שברגע שתרגישי שאת מספיק מוגנת בטיפול, שהמקום שלך מספיק בטוח ושאם תפלי יהיה מי שיתפוס אותך - תוכלי לדבר. דרור

חתכתי את עצמי היום (לא את הורידים..)

יעל שלום, אני מבין מדברייך שחתכת את עצמך לא במטרה לנסות להתאבד, אלא כדרך להתמודד אולי אפילו להקל על הכאב שאת חשה. נראה לי שיש בך חלק שמרגיש אמנם שזה מקל, אבל גם חלק אחר שמרגיש מבוהל מהחיתוך. השאלה עבורך יכולה וצריכה להיות מהיההתנהגות שתהיה פוגעת פחות בעצמך, ועדיין תביא להפחתת הכאב הנפשי שאת חשה. דרור

יעל, אני רוצה להגיב לך, לא ביקשת, אולי זה אפילו מפריע לך. אם פרצתי לדלת סגורה מתנצלת מראש, פשוט מרגישה שכוס התה הזו היא גם שלי. חוויתי זאת על בשרי-תרתי משמע. ההקלה המלאכותית הזו של הכאב, מ מ כ ר ת, היא הופכת לפתרון זמין, "קל". המחיר בסופו של דבר- יקר מדי. אצלי בכל אופן הוא אולי הפחית את הכאב לאותו הרגע, אך גם מנע ממני לגעת בו,בכאב, להכיר בו, בקיומו, כל צלקת היא זכרון לעוד כאב שלא רציתי להרגיש אך באותה מידה גם לא אפשרתי לו להתקיים. אם זו לא פעם ראשונה שאת חותכת עצמך, זה לא רק "היום" ואת רוצה להפסיק, אבל באמת רוצה לעצור את הדימום הפנימי והחיצוני- תנסי, רק תנסי, או לפחות תחשבי על אפשרות לטיפול. אני זוכרת שכעסת שהוצע לך טיפול, אבל אולי ממילא את כועסת, ולבטח יש לך את כל הסיבות. כמה מילים נוספות - לצערי הכאב לא נעלם, הוא לובש צורות שונות, הוא שם, הוא הולך לשום מקום. לכן, אולי, שוב, רק אולי, טיפול הוא פלטפורמה לא מושלמת אך לפחות התחלה של בחירה חדשה, אחרת בפחות לבד. לא אשקר לך- הכאב, ככל הנראה, לעולם ישאר, אך הוא יקבל מקום פחות נכבד, שולט ומאיים כפי שהוא תופס כרגע. ממילא, האפשרויות שאת רואה למולך, בימים אלה, הן או להתאבד או לחתוך עצמך, מכאן - את בטוחה שטיפול נשמע גרוע יותר משתי אפשרויות אלה האחרונות? יעל, הלוואי ותוכלי לכאב ותחליטי החלטה אמיצה לבקש עזרה אמיתית, אם לא אנו פה. דרך אגב, לא רוצה שתחשבי/תרגישי ולו לרגע שאני מטיפה לך-גם לי יש המלחמות שלי, כאמור הן לא נגמרות, יחד עם זאת מחפשת פתרונות בריאים יותר לגופי ולנפשי, המקום בו את ת נמצאת כרגע, קורא לי כל פעם מחדש לחזור והוא רווי פיתויים ופתרונות "קלים", אני מתנהגת כחירשת אולי הוא יוותר:-) בבקשה שמרי על עצמך!

גם אני.......נו אז.......לא רק את ואני הרבה חותכות את עצמן היום וגם מחר ולנצח!!!!!!

את מספרת שלא קפצת בסוף לפסי הרכבת שחתכת את עצמך וכל מיני דברם בשביל מה?

מותק..... שלחתי לך הודעות ביום שאורנה עזבה :-( לא יודעת מה קרה אולי מהעומס ההודעות לא הגיעו...טוב היתה כאן היסטריה באותו יום אז שולחת שוב). ממי שאלתי אותך אם את "חבל" וענית שכן עכשיו שאלה נוספת- נכון שאת "סתם"? היית סתם אחר כך חבל ועכשיו <> תודי תודי שאני גדולה בזיהוי:-)) מה קורה חוץ מזה? אני ראיתי את ההתכתבות שלך עם שרית ועם אחרת לקחת נורא קשה את הכתבה של שבת ואת התוכנית טלוויזיה (לא ראיתי)! דברי איתי! חוץ מזה בילבי כותבת לך ואת לא עונה לה- לא יפה......:-)) שלך מקלדת

עוד פעם זה מתחיל --------------------------------------------------------------------------------------- אוי מקלדת מקלדת מה יהיה תגידי את מאוהבת בה? מה הסרט שלך? היא כבר ביקשה ממך ובכלל שקט וגם אחרים ביקשו שתניחי לה ואת בשלך!!!! באיזה סרט את חיה? בסוף באמת תבריחי אותה כמו שהבריחו את סתם תני לה ספייס את רואה שהיא לא מתייחסת אלייך אז קלטי כבר תהי ב ש ק ט בסדר את גדולה בזיהוי עכשיו חפשי קורבן אחר מעצבנת אחת

לך מה לך יש ממני רדי את ממני ואת בעצמך מעצבנת!!!!!! אם היא תרצה שלא אכתוב לה היא בעצמה תגיד ברור? למה את לא נטפלת לאחרים ורק אלי? הרבה כותבים לה וביניהם......זו זכותינו פה!!!!!!!!!!!!!!!!!!זה פורום שכחת?

מקלדת, מה שלומך? לא. אני לא 'סתם'. צר לי אם את מאוכזבת. עכשיו די בבקשה, בסדר? אני לא אכתוב פה בתקופה הקרובה מסיבות אישיות. שמרי על חיוך :-) (ל ME אולי הכוונה הייתה טוב, אך ברצון טוב אחד אולי פגעת קצת באחר-במקלדת. שולחת לשתיכן חיוך:-) חברתך לפורום <>

<>מה לא תהי פה? איזה סיבות אישיות? זה בגלל משהו שאני אמרתי? תישארי את מדאיגה אותי כשאת נעלמת לי:-(((((((((((((((((((((((((((( דברי איתי שוב מחכה לך! מבטיחהלא לשאול אותך יותר מי את? אם את סתם או לא סתם זה כבר לא משנה אני פה...........תקראי לעצמך איך שבאלך כיף לי שאת פה וגם לבילבי ולעוד הרבה! את לא באמת לא תבואי יותר נכון? איזה סיבות אישיות יש לך שלא תוכלי לכתוב כאן יותר? את נוסעת לאן שהוא???? דברי איתי..............! שלך חברתך הנאמנה מקלדת

אני מרגישה לאחרונה מאוד תלותית במטפלת שלי, וזה חונק אותי. החלטתי לקחת חופש של חודש לבדוק אם אנ ייכולה להתרחק ממנה, ואם כן אוכל לעשות זאת, אני אעזוב את הטיפול, ואם לא אני אחזור. האם זה צעד נכון?

שלום ג' תני לי לפתור לך את התעלומה עוד לפני הניסוי: את יכולה בשקט לחיות גם בלי המטפלת שלך. הניסויים הללו, כמו גם הפסקות שנועדו לבחון את המטפל או להעניש אותו, ממלאים בדר"כ צורך אחר לגמרי מזה המוצהר. ההחלטה אם להיות או להישאר בטיפול צריכה להביא בחשבון היבטים אחרים לגמרי, קרובים יותר לאלה שהביאו אותך לשם מלכתחילה. לשם כדאי לכוון את תשומת הלב שלך. בברכה ליאת

מי יחליף את אורנה?

שלום רב, מי שיחליף את אורנה הוא, ככל הנראה, פסיכולוג נפלא וגם חבר טוב, והיכרות מפורטת איתו - כבר השבוע! עוד קצת סבלנות ליאת

אני מרגישה כמו קו ישר דקיק מתוח. פעם - לפני שבוע וקצת - הייתי פקעת של קוים מרשרשים. לא יודעת להחליט מה עדיף.

יקרה את לא חייבת להחליט, בכל אופן לא עכשיו....

שלום מעלה, גם אני חושבת שלא מוכרחים להחליט, ולו? בגלל שיש בכולנו גם מזה וגם מזה. ה'קונץ' הוא ללמוד לחיות עם כל החלקים שבנו, ולאו דווקא להפוך אותם לעיסה אפרפרה אחת. שולחת לך שיווי משקל (כמה ממקורבי שהיו שומעים מה שלחתי לך היו מתפוצצים מצחוק...) ליאת

אני בטיפול כבר שנה וחצי , אני באמת כול שבוע מחכה ל-50 דקות האלה , ואני מאוד נקשרתי לפסיכולוגית שלי , אני מאוד כנה איתה אבל אני לא מרגישה שהגעתי לתובנות חדשות מהטיפול , מלבד אלה שכנראה שהבעיות שלי פשוט בלתי פתירות (כנראה אלוהים עשה איזה טעות ביצור), אני לא חושבת שזה שלב כזה בטיפול ואיזה ירידה לצורך עלייה , כי זה אותו דבר כבר שנה וחצי ורוב הנושאים שרציתי "לטפל " והמליצו לי שטיפול זה המקום הנכון , היום ניראים לי הרבה יותר קשים לפיתרון . אני ממשיכה ללכת לטיפול , רע לי והטיפול נותן תחושה של יותר לבד , היא בסה"כ שם 50 דקות בשבוע וגם זה כי צריך (אני לא כועסת או מבקרת אבל זה ככה מרגיש ) ,מה את חושבת שצריך לעשות?

שלום רב, אני חושבת שאם החמישים דקות של הטיפול יקרות לך ואת מחכה להן, את מקבלת שם משהו משמעותי עבורך. איני יודעת מהם אותם נושאים בגללם הגעת לטיפול, אך יש מקום לבדוק את טענותייך עם המטפלת, ולהעריך האם הטיפול הספציפי הזה הוא המתאים ביותר לאופי הבעיות מהן את סובלת. יש לא מעט מצבים בהם טיפול לבדו אינו מספיק, ויש צורך - למשל - גם בהתערבות תרופתית. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני חושבת שאם החמישים דקות של הטיפול יקרות לך ואת מחכה להן, את מקבלת שם משהו משמעותי עבורך. איני יודעת מהם אותם נושאים בגללם הגעת לטיפול, אך יש מקום לבדוק את טענותייך עם המטפלת, ולהעריך האם הטיפול הספציפי הזה הוא המתאים ביותר לאופי הבעיות מהן את סובלת. יש לא מעט מצבים בהם טיפול לבדו אינו מספיק, ויש צורך - למשל - גם בהתערבות תרופתית. בהצלחה ליאת

ליאת ליאת.. מה שלומך? הפגישות לאחרונה מתישות אותי...ממש כמו היום... אמרתי היום לפסיכולוגית שלא אבוא שבוע הבא. זה לא נובע מכעס או משהו כזה, פשוט אני מרגישה שאין לי על מה לדבר יותר, עם זאת יש דברים עליהם אני לא יכולה לדבר...היא אמרה שנצטרך לקבוע פגישת פרידה..רק זה מרתיע אותי..לא יודעת אם אני מסוגלת לעזוב..לפעמים נדמה שהיא אומרת את זה כי היא בטח יודעת שזה מאיים עלי.. אני יודעת מתנהגת כמו בת חמש... אגב, ריגשת אותי בדברייך לאורנה. מסרי לה ד"ש ובהצלחה ממני(היא בטח זוכרת...)

שלום מימי, הייתי רוצה להתייחס דווקא לסוף דברייך - "אני יודעת מתנהגת כמו בת חמש...". את יודעת, יש בזה משהו נכון ולא נכון. זה *לא נכון* במובן השיפוטי והזלזלני בו נאמר המשפט, אבל זה כן נכון שהחרדה וההתנגדות מלגעת בתכנים 'ההם' מייצגות את מימי הקטנה, שפעם פעם לא הצליחה להתמודד עם הדברים ביעילות, ולמדה לקבור אותם תחת ערימות של אדישות לכאורה, ציניות ואולי גם הומור. אני חושבת שכל החלטה שתקחי חייבת להביא בחשבון את ההבנה הזו. אני עצמי בסדר, תודה, למעט צינון עקשני שלא נותן לנשום. אם ברצונך לומר דברים לאורנה, אני בטוחה שעדיין לא מאוחר, ושהיא עדיין בסביבה. אין לי ספק שהיא זוכרת אותך היטב :-) שבת נעימה ושבוע טוב לאחריה ליאת

היי ליאת, מה אני אגיד לך? נראה לי שאת מכירה אותי קצת..תחת ערימות של ציניות..לפחות אני לא תחת ערימות של טישו..מקווה שגם את לא...:) אני גם הייתי חולה לא מזמן. עם אף סתום ולקחתי היסטופד(אם אני לא טועה). כמה כדורים כאלה ואת מצליחה לנשום לרווחה...תנסי.. אז תרגישי טוב וצאי עם האף לשמש (היום אני כבר בת שבע...)

ביצוע: מוניקה סקס מילים ולחן: יהלי סובול כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי הם מהסוג שמרים את הדגל בטקסים בבית ספר ובתנועה הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה כל החבר'ה חוזרים כל לילה לביקור בתוכך הרופאים מקשיבים אם משהו זז בבטן אבל הם לא מקשיבים ללבך כי אין תרופה לאבן בנפש לזה אי אפשר לעשות הפלה הרופאים מרוצים הניתוח הצליח ומעכשיו את לא חולה כל החבר'ה הביעו צער שכל הסיפור הסתבך וחרטה וכל החרא אז למה הם לא מפסיקים לחייך כי השופט הקל את העונש כי לא צעקת ולא היית בתולה החוק היבש לא נרטב אף פעם אפילו לא מדמעה של ילדה

השיר נכתב על מישהי ספציפית הנערה משומרת...

הלו, לא מצליחה בטיפול להפריד בין שני דברים נוגדים: להחשף לגמרי, ולשים את כל הקלפים על השולחן בפני האישה הזרה הזאת שנכנסה לי לחיים -או שהכנסתי אותה לחיים- ובין העניין הכספי- שאני אשלם לה כסף בכדי שתשב בשקט, תקשיב לבכיינות שלי, לבעיות שלי, לבכי שלי... בעניין הזה משאיר אותי רחוקה ממנה, ונותן לי סיבה טובה לא לתת לה להכנס ממש לחיי. אני מרגישה שאני עוד מספר בתור, עוד פרט במפעל שמיוצר בחדר הזה, לא יכולה להרגיש אותה שם בשבילי, אפילו כשהיא כולה בשעה המסוימת רק בשבילי. אני פשוט לא מצליחה.

הלו בחזרה :-) זאת טענה מוכרת. נסי לחשוב עם עצמך למי מהאנשים סביבך, שאינם גובים ממך תשלום, היית נותנת להיכנס לחייך. אני מוכנה להמר שאין הרבה כאלה. המשאלה שלנו, להיות חשובים ומשמעותיים עבור המטפל, היא משאלה נוגעת ללב ואמיתית מאד. אני חושבת שגם לו היית מטופלת במרפאה 'חינמית', היית עסוקה בשאלה "האם אני רק עוד מספר אצלה?". זוהי שאלה חשובה שבדר"כ מקפלת בתוכה היסטוריה עצובה. הביאי אותה אל חדר הטיפול. בהצלחה ליאת

כאשר לא טוב לחיות את החיים "האלו", יש לעשות כל מאמץ לשנותם כך שיהיו ראויים לחיות אותם. זה לא בלתי אפשרי. הייתי ממליצה לך להתחיל כבר היום, לצאת החוצה אל השמש, לקטוף זר קטן של חרציות, לשים בצנצנת שקופה ויפה על יד החלון, ולאכול לפחות שתי קוביות של שוקולד. שולחת לך כוח ליאת

מה שלומך? לא בטוחה שאת זוכרת אותי, זאת אני- "סתם אחת", עדיין מרגישה סתם טעות בעולם הזה, אבל אומרים שהלבבות נמשכים אחרי המעשים, אז החלטתי לעשות מעשה ולשנות את שמי ל"ילקוט הרועים". כשהייתי ילדה (קטנה) זה היה הצמח הראשון שהצלחתי להגדיר לבד והייתה שם התרגשות ושמחה ולזה אני כל כך מתגעגעת ליכולת שלי לשמח מהדברים הקטנים. אני כבר חודשיים בטיפול החדש ומתחילה להרגיש שזה המקום שלי. עדיין לא לגמרי בטוחה שם, אני כל הזמן מוצאת את עצמי עושה לה מבחנים קטנים כדי לבדוק אם אני באמת רצויה ואני לא מבינה את עצמי כי היא כל כך איתי ובשבילי,משרה עלי אווירה של תקווה ואמונה. אף פעם לא ידעתי שאפשר לחבק במילים והמילים שלה כל כך טובות ועוטפות אותי ואני לא נותנת לעצמי להאמין שזה באמת. הכל קצת מבולבל, אני לא מצליחה להבין מה אני מרגישה. נראה לי שאני בעיקר מפחדת.. מזמן לא הייתי פה ורציתי לעדכן ובהזמנות זאת לאחל לך ולכולם חודש טוב ומבורך- ביום ראשון ראש חודש ניסן. שיהיה חודש של התחדשות וצמיחה ושמחת הדברים הקטנים. שבת שלום.

שלום לך 'ילקוט הרועים' לא יכולתי שלא לקשור בין השם שבחרת לך לבין תוכן דברייך. הידעת שברפואה הטבעית משמש "ילקוט הרועים" לעצור דימום? יתכן שהבחירה לא הייתה מקרית כל כך? אני שמחה לשמוע שהטיפול משרה עליך אווירת תקווה ואמונה. בוודאי גם חודש ניסן, המבשר התחדשות, צמיחה וחירות. אני שמחה מאד לראותך שוב עמנו, ומקווה שתישארי כדי לעדכן בחדשות טובות. שבת שלום ליאת

הרע היה שם קודם,גם הבחירה שלו בי היא לגיטימית? אני רק רציתי-להשאר בזה המוכר-,ולא להוסיף לעצמי את התסכול, שבלרצות מאוד לשתף,ובמקום זאת להחנק. ואם כבר משתפת,לא מספיק,בשביל להיות-גם מובנת-. זה מתסכל!!! אני מזהה את התרומה שלי למצב, רק שלהבדיל ממך,למה שאת קוראת הישג.אני קוראת החמצה. -תרומה-חייבת להיות ביד רחבה ונדיבה. רוצה יום אחד,לא יותר.שקט אבל אמיתי. אתמול בלילה,רציתי להרגיש קרובה למי שכבר נמצא עמוק באדמה. אז בחרתי"בחבר" הכי טוב שלו,ושתיתי(למרות ששונאת זה אפילו לא מרווה). לא הרגשתי,את קרבת האדמה. לצערי,גם לא איבדתי את ההכרה. אבל כן הצלחתי-לברוח!!! להחליף רעלים פנימיים בחיצוניים. להשתעשע מהידיעה שמצליחה לשרוף כל תא במוח שמכיל מחשבה. מחשבה ששעה קודם,דקרה לעומק את ליבי,מבלי לחוס ולחדול. לראות אותי כפול ארבע בתקרה,ולחלק לכול אחת קצת. מהגועל מהכאב מהאיכס מהשנאה מהשומן מהרוע מהכל!!! חלוקה שווה,להגיד את ה-כ-ו-ל ובקול,ובמקום לבכות לצחוק. לתת לאצבעות ללכת במקומי,לפגע מבלי לצייץ שכואב. כמו אי שפיות זמנית אמיתי. אבל גם זה נגמר,ואת תחושת הריחוף,מחליף מהלומות של פטישים בראש. וכאב עמוק עמוק בלב,שכה מהר חזר למיימדים המפחידים שלו. יודעת שלבריחה מהסוג הזה,אני לא רוצה לחזור. אני לא אוהבת לשתות.וגם זו הבריחה מביא את אותה תובנה. אי אפשר ככה-ולא יודעת אחרת. רוצה ל-ד-ב-ר באמת רוצה ופוחדת כל כך. ליאת,עוד אצליח לדבר?או לנצח אשתתק? אני רק רוצה שקט קצת מהכל. אפילו החלום למות מרוקנת מאבד מערכו,כמו נגזר שאת זה המשא אקח אתי עמוק לתוך האדמה.

שלום ד. התנהגויות מסוכנות של פגיעה עצמית נמצאות, היררכית, הרבה לפני כל משימה טיפולית אחרת. השאלות של כמה ומתי לשתף בטיפול, או כיצד להתמודד עם הקושי שבחשיפה, הן שאלות משניות. כרגע, מה שאני שומעת, זה שאת צריכה עזרה דחופה שתכליתה לשמור עליך מפגיעה. מקווה שתרגישי הקלה בהקדם, ושתצליחי להתחייב לפעול בנחישות למען עצמך. להתראות ליאת

גם אם בראש יודעת שזה נכון. גם אם בתאוריה זה נשמע הגיוני. מה שאני לא מצליחה להבין,ויותר מזה ליישם. זה איך בפועל-לא מגיעה לאותם מקומות? ובכאלה עוצמות,בהם רף הכאב והגירוי בי,כל כך גבוה. שהדרך היחידה להמלט מאותו מקום רע, היא בתגובה תואמת,רק שבה אני זו שבוחרת. לא צריכה ולא רוצה-שישמרו עליי. צריכה ורוצה להרגיש אחרת לא יותר.

אני נמצאת בטיפול כשנה. לאחרונה מרגישה רע, רע מהרגיל, גם בגלל הטיפול וגם בגלל אירועים אחרים. אני לא מצליחה להיעזר במטפלת או לשתף אותה בכל. איך משתחררים ומשתפים ברצון לספר, ברצון התלות, ברצון לעזרה, ברצון שמישהו יראה??? את חושבת שהיא רואה מעבר?

שלום שירה, כמו שכבר נאמר כאן קודם לכן, מטפלים אינם קוראים מחשבות, והם לא בהכרח "רואים מעבר". הם כן מבינים וערים לקשיים ולהתנגדויות המופיעים בטיפול, וברוב המקרים יודעים גם לסייע ולעודד פתיחות ושיתוף. יש להבין שטיפול פסיכולוגי מושתת על דיבור, ואחד מכללי היסוד בפסיכותרפיה הוא שהמטופל מביא את החומרים שאיתם עובדים. מטופל שמרגיש *לאורך זמן* שאינו רוצה/יכול/מצליח לשתף את המטפל, יכול לשקול טיפול טיפול הבעתי (טיפול באמנות, מוסיקה, דרמה, תנועה, וכיוב') שעוקף את החסימות המילוליות. בהצלחה ליאת

שלום רב ... אני בת 28 ויש לי בעיה שמלווה אותי הרבה זמן . תמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות משהו סתמי ורוצה לעסוק במשהו משמעותי או לפחות מספק עבורי ולא שלא עשיתי דבר למדתי גם באקדמיה ואני אוהבת להעשיר את עצמי אבל כשזה מגיע לעניין האמיתי של בחירת מקום עבודה אני תמיד נרתעת מללכת על התפקידים הגדולים ובעלי הערך ובוחרת לשלוח קו"ח וגם לעבוד בסופו של דבר במקומות שלא דורשים ממך יותר מדי . אני יודעת שיש לי בעיה עם אמונה ביכולות שלי ויש לי פחד בעיקר מלהתאכזב ולהבין שאני לא מסוגלת כלל להתמודד עם הדברים שדורשים מעבר לסתם למלא הוראות אבל אני לא מצליחה לצאת מזה . מה ניתן לעשות כדי לצאת מהמצב הזה ? האם אני חייבת לזרוק את עצמי למיים? האם רק טיפול יוציא אותי מזה? בתודה מראש , אורית

שלום אורית, המשאלה לעסוק במשהו משמעותי ולהגיע להישגים וסיפוק היא (לפחות בעיני) משאלה לגיטימית ומבורכת. הבעיה מתחילה דווקא עם המשאלה לשלמות, כאשר כל מה שפחות ממושלם יוצר מפולת קשה בדימוי העצמי. המשאלה לתפקד ללא רבב יכולה לשתק אותנו מעשייה, שכן כל עשייה כרוכה גם בטעויות וכישלונות. לכן, נדמה לי שבמקרה שלך הסוגיה אינה בהכרח טיב העיסוק, אלא התפיסות והאמונות שלך ביחס לעצמך. זוהי בעיה של דימוי וערך עצמי, שמהווה סוגיית-ליבה כמעט בכל טיפול דינמי. בעיני, יש טעם רב להתמודד עמה במסגרת טיפול פסיכולוגי, אלא אם תוכלי להסתכן ולקחת על עצמך משימות תעסוקתיות ואחרות מתוך מוכנות להתמודד גם עם כשלים או תוצרים שאינם מושלמים. אם תרצי, אז כן - לזרוק את עצמך למים :-) בהצלחה ליאת

צהרים טובים, אני בטיפול שנה ושבעה חודשים. הגענו לשלב, אני והמטפלת, של תקיעות. אני והיא מרגישות את זה. אני לא מצליחה לתת דחיפה קדימה, וגם היא לא מצליחה להגיע אלי יותר עמוק ממה שהגיעה עד עכשיו. השיחות מובילות לשום מקום, והם לאחרונה מתמקדות בקשר שלי איתה , בניסיון שלה להבין מה מפחיד אותי מלהתקדם איתה עוד שלב. משהו כמו שלושה חודשים שאני מגיעה לפגישה עם החלטה, שזהו אני אודיע על ההחלטה שלי בפרידה, אבל במקום זה אני משתתקת ונותנת לה להוביל את השיחה והפגישה. למה זה קורה לי? תודה לך

רימיסיה עדיפה על רגרסייה לא?-:) סתם צוחקת.... אני חושבת שגם תקיעות היא שלב בטיפול, כמו שבסיישנים אחרים דיברת את מה שאפיין אותך ואת תחושותייך, אולי גם בתקיעות יש לדבר את אותה התקיעות, מה עוצר אותך אותה את שתיכן. מתוך התקיעות "כשישתחרר הפקק" תמשיכו לעוד שלב ויהיו בהמשך עוד תקיעויות ועוד שלבים ורגשות, עוד עליות ואז נפילות, עוד בכי ומעט מן הצחוק ושוב נתקעים....זה הטיפול לא? מאחת ששונאת פקקי תנועה אבל עדיין מנצלת אותם למנוחה ולחיפוש אחר שיר נחמד ברדיו:-)

אהבתי את התשובה:-)

הי מישהי1 וצהריים טובים, קצת לומר לך בתור מטופלת - המטפל שלי אומר, שמניסיונו, כאשר נשמעת תלונה של תקיעות בטיפול, פעמים רבות אפשר לומר כי בעצם כך נראה שלב ה"עבודה השחורה"... הייתי מדמה זאת קצת למן תקופת ימי הביניים כזאת. כאילו לא קורה בה הרבה, אך המון קורה מתחת לפני השטח, ואחריה באה תקופת הרנסנס. לי, בכל אופן, תקופה של שלושה חודשים בתוך טיפול דינמי, לא נראית ארוכה מאד. לשאלתך ולדעתי, ייתכן ש"זה קורה לך" כי את באיזה מקום מאמינה ומקווה שיש לכן עוד על מה לעבוד במשותף כדי להצליח להרגיש קפיצה קטנה. ובין קפיצה לקפיצה, שוב עבודה שחורה... ו... כמו שממליצים פה רבות, אם רק תוכלי, נסי לדבר איתה על *זה*. בדיוק על מה שרשמת פה למעלה :-) (mp)

שלום מישהי, גם אני, כמו המטפל של mp חושבת שיש תקופות של "י?שו?ר?ת" בטיפול בהן - לכאורה - לא קורה הרבה. את ודאי זוכרת את הספירלה המפורסמת, שמכתיבה עיסוק חוזר באותם נושאים, בכל פעם ברובד עמוק יותר. הניסיון לתלות את התקיעות או הקושי במטפל, כולל הרצון לעזוב את הטיפול, מייצגים לעיתים קרובות את ההתנגדות או החרדה מלפגוש את התכנים המאיימים מבפנים. לכן, המלצתי היא להישאר בטיפול, ולהתקדם בקצב שלך, כך שלא תגישי מאויימת או מוצפת מדי. נדמה לי שההישארות שלך בטיפול, למרות ההחלטות הרבות להפסיקו, משקפת איזו ידיעה עמומה שהפיתרון קיים בכל זאת בצד הזה של המתרס. החזיקי מעמד ליאת

שלום ליאת, אני לא מצליחה לשלוט ברגשות שלי בטיפול, או להפך- אני שולטת בהם יותר מדי וכשאני מוצפת, עצבנית מדי, על סף בכי, לא מוצא חן בעיני מה שהוא אומר ולא רוצה לפגוע בו. אני מעדיפה פשוט לקום וללכת באמצע. וזה קרה הרבה בשנתיים וחצי שאני בטיפול. למרות כל הניתוחים, הדיבורים, וה- וה- אחרי כל בריחה, שום דבר לא עוזר, כשקשה לי ,אני בורחת. אולי אני צריכה כבר לעזוב אותו? אולי אני לא מרגישה שהוא שם בשבילי? לא מספיק מכיל אותוי? מבין אותי? מה? אני לא מצליחה להבין, ובכל זאת ממשיכה להופיע? אשמח אם תעזרי לי ואל תפני אותי אליו בחזרה!! אני חייבת תשובות!

שלום נעמה, ראשית, אקדים ואומר שלא תמיד אפשר לקבל תשובות חד משמעיות ומספקות ללבטים ולשאלות שלנו סביב עצמנו. עצוב ככל שזה יהיה, לפעמים יש שאלות הנותרות לעולם ללא תשובה. ולעצם העניין - את מתארת קושי ממשי להתמודד עם מצבים בינאישיים הטעונים ברגשות עוצמתיים. כאשר את נקלעת לסיטואציה כזו את בוחרת לסגת, ולהפסיק את המגע עם המטפל (אני מנחשת שזה קורה גם בהקשרים בינאישיים אחרים). את שואלת אם זה סימן שאת צריכה לעזוב אותו. הדפוס שתארת יכול להוביל לפגיעה ממשית ביכולת שלך לקיים אינטראקציות חברתיות ובינאישיות באופן יעיל. תחשבי - אם בכל פעם שתחשפי לרגשות עזים תבחרי לסגת מהסיטואציה, תתקשי לנהל מערכות יחסים ממושכות ועמוקות עם אנשים אחרים, כולל בני זוג פוטנציאליים. טיפול טוב יכול בהחלט לכוון לשיפור מיומנויות בינאישיות ולשיפור יכולת השליטה והוויסות הרגשי שלך. בריחה ונסיגה, בכל מקרה, אינן נכללות ברפרטואר ההתנהגויות היעילות, לפחות ברוב המקרים. לכן, אני סבורה שעזיבת הטיפול כמוה כהימנעות ונסיגה אחת גדולה, ושלא זו דרך הפעולה המומלצת. במקום לעזוב הייתי ממליצה לך מאד להישאר, לדבר על התחושות שלך, על אשליית השליטה שאת 'קונה' לרגע בעזיבת חדר הטיפול (ואשר לא באמת מקנה לך שליטה). את השיח הזה תאלצי לעשות - כמה צפוי - עם המטפל עצמו בשעה הטיפולית. בהצלחה ליאת

האם פסיכולוגים יכולים לדעת מתי מטופל מרגיש אליהם משהו? אני מישהי שבקלות מפתחת תלות באנשים מבוגרים במסווה של התאהבות היו לי חסכי ילדות או משהו חחחח דיברתי על זה הרבה עם הפסיכולוגית שלי ושנינו יודעות שאני עם פוטנציאל גבוה "להתאהב בה" והנה זה קרה, אני סוג של מאוהבת בפטפלת שלי לאחרונה היא נתנה לי לראות סרט וידאו על פרויד לא כל כך הבנתי על מה אבל יש שם בחורה שמתאהבת בפרויד המטופלת שלו כנראה בנוסף לזה בטיפול האחרון היא דיברה על איזה משהו ואני לא הקשבתי לה אלא היתי שקועה במחשבות עליה אז חייכתי לעצמי והיא עצרה ושאלה למה אני מחייכת ולא עזבה את הנושא עד שכמעט עניתי לה שפשוט חשבתי עליה היא שאלה כמובן הכל במן "חיוך מבין" כזה...כאילו היא קלטה הכל. אתם יודעים לקרוא הבעות פנים?? שפת גוף? יש מצב שהיא יכולה לגלות לבד בלי שאני אספר הכל חד וחלק?

שלום לך, "אני מישהי שבקלות מפתחת תלות באנשים מבוגרים במסווה של התאהבות" את אומרת ואני תוהה ציינת באופן מתבקש את הקשר בין תלות לאהבה. מה שאת אומרת נשמע או משאלה ומנגד פחד שהיא תגלה, השאלה ממה את חוששת או מייחלת לו- שהיא תגלה שאת מאוהבת או תלויה בה, או אולי חוששת להבין שכשאנו תלויים באדם, למרות שקשה לנו, אנו באיזה שהוא אופן מושקעים בו, רוצים בנוכחותו, חושבים עליו מאוהבים בו....... מה יקרה אם היא תדע שאת תלויה בה או אוהבת אותה? האין זה משהו שמטפלים יודעים ולעיתים מצפים שיקרה - קצת באופן בריא, כדי שיאפשר שיח טיפולי וקשר מייטיב? סתם מחשבות, אולי ידברו אליך ואיתך. דבר אחרון נזקקות כתחושה, כצורך וככמיהה היא לרוב קשה לא רק לך לכולנו. לחיי הקרבה התלות וההתאהבות:-) ובסופה ההכרה והקבלה של קיומן

שלום ענת, צר לי לנפץ את המיתוס: לא, פסיכולוגים אינם קוראי מחשבות, והם לא יודעים לגלות לבד את מה שלא מסופר להם. שפת גוף והבעות פנים מספקים מידע חשוב בתקשורת הבינאישית, לא רק בין פסיכולוג ללקוח שלו. מבחינה זו, הם יכולים להסגיר דברים כמו בכל סיטואציה חברתית נתונה. ברוב המקרים פסיכולוגים חשים שמטופל מתאהב בהם, והם די מורגלים בהתמודדות עם זה. אני מנחשת שבסרט שקיבלת ממנה היו גם הסבריו של פרויד לתופעת ההתאהבות (טרנספרנס), ואולי לכך היא כיוונה. אני מניחה שלא יהיה מנוס מלפתוח את רגשותייך בפניה, ולעבד אותם באופן שילמד אותך משהו חשוב ומשמעותי על עצמך. שבת שלום ליאת

השבוע הזה מרגיש כנצח,יודעת שזו בחירה שלי,גם יודעת שזה לא יכול היה להיות אחרת. ובכל זאת רע רע רע!!!

שלום ד', גם הבחירה להרגיש רע היא, כנראה, לגיטימית. היכולת לזהות את התרומה שלך למצב הקשה, גם היא הישג. מאחלת לך הקלה למרות הכל. ליאת

לא ממש הבנתי,אבל אם את אומרת,שיהיה.

"מערבולת" , זו המילה המרכזית בכל הקשור אלי בתקופה הזאת. מערבולת שחורה, אי אפשר לראות דרכה מה ואיך היה לפני חודש וחצי, ואי אפשר לראות דרכה מה יהיה עוד שעה, יום, חודש... המטפלת שם- בכל מקום תמיד. כל כך נמצאת. כל כך דואגת להעביר לי את הידיעה שהיא ישנה, שהיא פה, שהיא איתי. היא כל כך מבינה. אבל מה זה עוזר שהיא מבינה? (כנראה עוזר.. קצת.. בכל זאת...) היא אומרת שעכשיו צריך להתאושש, לאט לאט, בקצב שלי, רק בקצב שלי, ללכת צעד צעד... שיש לי את כל הזמן שבעולם להתאושש... שהיא תלווה אותי בכל צעד, שיש לה המון זמן, סבלנות, רצון.. רק שאני אקשיב לעצמי -אלך בקצב שמתאים לי... אז מנסה.. להקשיב לה.. לשמוע לה.. להרגיש אותה... מנסה... אבל זה לא קל.. לא קל בתוך סיוטים, חוסר שינה, ניתוקים, פלשבקים, ובתוך כל זה החובה להמשיך לתפקד כרגיל לחלוטין בעבודה ובכל מקום בו סובבים אותי אנשים, עד שמגיעה לבית ואני עם עצמי, אז המותשות פשוט משתלטת. מותשת מהכל, במיוחד מעצמי מה יהיה? מתי? :-(

שלום שיר, מערבולת היא עניין 'טריקי' למדי. אם נאבקים בה, מתכלים הכוחות, ויש סכנה של היסחפות לתהומות. אם - לעומת זאת - מכירים בכוחה, מכבדים את עוצמתה ו'זורמים איתה', יש סיכוי טוב להינצל ולהיפלט אל חוף מבטחים. אני מסכימה מאד עם המטפלת שלך, הקוראת לך להתאזר בסבלנות ולצעוד יחד איתה בזהירות, צעד צעד. עיבוד טראומה נתפס בעיני לעיתים כחילוץ ניצולים תחת הריסות בניין שקרס. זוהי עבודה איטית ואיכותית, זהירה ומחושבת, הדורשת מיומנות ואחריות, שיתוף פעולה בין המחלץ ללכוד, ובעיקר עקשנות ונחישות שלא לוותר. שולחת לך אורך נשימה ועידוד ליאת

היי ליאת, מה שלומך? היה פה סוער ביומיים האחרונים... אני שמחה שאת פה, היום ובכלל :-) אני רוצה לספר לך על שני דברים משמעותיים שקרו השבוע. אחד מהם, זה הפרויקט שלי בעבודה המעשית שסוף סוף לקח צעד ענק קדימה, ומתקדם למקומות מדהימים שלא חשבתי בכלל שייתכנו. אני מוצאת את עצמי מאוד נרגשת סביב ההתפתחויות, ובעיקר עקב העובדה שזה מכה גלים גם מחוץ לארגון בו אני פועלת. שני טלפונים מאוד מרגשים הגיעו היום, ו"הועלתי בדרגה" בארגון. התקשרו להתייעץ איתי בקשר למשהו שעד היום היה לחלוטין מחוץ לתחום ההתעסקות שלי. זה כיף :-) חוץ מהעבודה שמספקת אושר (איזה כיף שהעבודה מספקת אושר!) נראה שגם מסביב דברים נכנסים למקום סוף סוף. הייתי בקשר עם מישהו השבוע, וכמעט יצאתי לדייט. אני אומרת כמעט, כי הקשר איתו התחיל מאוד נעים ומחמיא, אבל אז הוא נהיה מאוד אגרסיבי בנוגע למה שהוא רוצה לעשות ולקצב בו הוא רוצה שנתקדם. מה ששימח אותי בכל העסק הזה, היא העובדה שלא הסכמתי להתפשר על מה שנעים או לא נעים לי לעשות. הצבתי גבול מאוד ברור וכשהוא לא הסכים לכבד אותו (ועוד ניסה להעליב, בבגרות של זאטוט בן 3) חתכתי בשיא ושלחתי אותו לדרכו. אני מרגישה כל כך שלמה עם ההתנהלות שלי. אני גאה בעצמי על הגבול הזה, גאה בעצמי שאני כבר יכולה לזהות מה טוב לי ולדעת ללכת אם לא מתאים. שבוע של גאווה... חיוך גדול, ומבט חם עם עיניים נוצצות שלך, נועם

יייאאאא, נועם!! איזה כיף לשמוע את העיניים המדברות-נוצצות שלך! ממש כיף צרוף! ממש ממש שמחה בשבילך! על שני הדברים! "שבוע של גאווה" :-) איזה יופי! (גם בלי מצעד זה יופי ;-) מגיע לך כל כך- וכל הכבוד שהצלחת לומר לעצמך "מגיע לי יותר" גם עם הבחור..יודעת כמה זה יכול להיות קשה לפעמים.. החיים מתמלאים לך שם בפעלתנות מספקת.. איזה יופי :-) גאה בך :-) שיהיה סוף שבוע של כיף וחברים, מלילך (שחושבת כל הזמן על אורנה היום...למרות שוירטואלי פה, קצת קשה)

פה זה רחוק מלהיות ווירטואלי, זה כל כך אמיתי שזה גורם לך לשאול למה המציאות לא מרגישה כל כך קרוב. תראי כמה רגש כאב ואמת יש כאן אם זה לא אמיתי אז מה כן?

לילכונת אהובה, קצת הבהלת אותי עם הל. הזה שלך בכותרת... (לרגע שמחתי ומיד נבהלתי שזו לא את... מזל שאני כבר מזהה את הכתב שלך... :-))))) דווקא יפה לך לילך שלם בשם המחבר :-) שימחת אותי, יקירתי. שיהיה לך סוף שבוע של כיף וחברים, שלי יהיה סוף שבוע של חתול ולימודים... (ואשמח, אם בא לך, לשמוע מה שלומך) חיוך, נועם (כמעט וכתבתי את שמי האמיתי...)

נועם איזה יופי! אחד הדברים הטובים שאפשר לבקש זה המפגש או ההלימה בין מה שאנחנו עושים לפרנסתנו לבין מה שגורם לנו תחושת ערך, משמעות וסיפוק. גם אם זה נשמע כמו זכייה בפיס, לתפיסתי לא מדובר במאורע שרירותי, אלא בהתכוונות, הקשבה לצרכים של עצמנו, והיכולת להוציא אל הפועל חלומות ורעיונות. זכית. משמח לא פחות לראות איך - כמו בכלים שלובים - הטוב וה'נכון' במקום אחד מציף את הטוב והנכון גם באזורים אחרים. היכולת לשמור על עצמך, לסמן ביעילות מה נכון/לא נכון לך, ולכבד את עצמך ואת עולם הערכים שלך, הופכת קריטית כשמדובר בקשר זוגי בהתהוותו. יופי שלא התפשרת על ה"כמעט דייט". מגיע לך הדבר האמיתי. העיניים שלי נוצצות בחזרה, בעיקר מנחת. :-) ליאת

ליאת ליאת המילים שלך כל כך חיממו לי את הלב. החזה מתרחב בשמחה ובגאווה... סיפרתי היום למטפלת את מה שכתבתי לך. היא שמחה איתי יחד. הייתה פגישה של חיוכים וקרבה. פגישה של מבט בעיניים וצחוק. אין דרך טובה מזו להכנס לסופ"ש. נמש מוסר שבת שלום, ביללה מתפנקת של שובע וישנוניות. ד"ש לירדנה (ממני, לא מנמש... ;-)) שלך, נועם

:-)))))))))))נמש שמח גם לא???????

בטח שהוא שמח :-)) עכשיו הסופ"ש, ואני איתו בבית כל היום (2 מבחנים ללמוד אליהם לשבוע הבא) וגם הפינוק של שבת מתקרב... (לא שיש לו מושג איזה יום היום, אבל בסדר...) שבת שלום, נועם

סיימתי טיפול פסיכולוגי לפני איזה חודש בערך מאז אני ממש הרבה חושבת על הפסיכולוגית הטיפול לא היה פרטי .הייתי צריכה להגיע פעם בשבוע לאחד המוסדות הרפואיים בעיר .כל פעם שמגיע היום הזה ואני לא שם אני מרגישה רע, לעזאזל, שרק יעבור היום הזה, שאני לא ארגיש את זה שהיתי צריכה להיות שם עכשיו. ושיותר מזה, שהיא שם עכשיו, עם מישהו אחר... קרובה אלי (שבד"כ היא לא,אנחנו לא גרות באותה העיר) אני ממש מתגעגעת אליה :( אני מקווה שזה יעבור לי מהר

שלום א', התיאור שלך נוגע ללב ומרגש. את מתארת קשר חשוב ומשמעותי שהסתיים, בעוד את ממשיכה להיות מושקעת בו מאד מבחינה רגשית. אינך מפרטת את נסיבות סיום הקשר, ואשמח לשמוע מדוע הוא הסתיים. כידוע, יש מקומות ציבוריים הקוצבים את זמן הטיפול לשנה או שנתיים. אם זה המקרה, תוכלי לבקש מהמטפלת שלך לבדוק מהי תקופת הצינון הדרושה, ולהמתין עד שתוכל להמשיך ולראות אותך באופן פרטי. אם הטיפול הסתיים בנסיבות אחרות, מתוך החלטה משותפת של שתיכן, יהיה עליך להתמודד עם צער הפרידה והגעגוע, ולנצור את הקשר המיטיב שחווית כזיכרון יקר. תני לעצמך עוד זמן. סוף שבוע נעים ליאת

תודה על התגובה ליאת הטיפול שלי היה טיפול התנהגותי-קוגנטיבי, וסך הפגישות היה אמור להיות בין 14-18 פגישות. אני עשיתי מספר כפול של פגישות אני חושבת... מה שבסך הכל יצר אצלי אי נוחות מסויימת. סיימתי את הטיפול ברגע שהתחלתי להרגיש יותר טוב. העזיבה היתה לא קלה, היא נמרחה על פני חודש ויותר, שכל פעם אמרנו "טוב, אז עוד שבוע, נראה איך תרגישי..." . שתינו חששנו מרגרסיה ברגשות אחרי העזיבה כי זה כבר קרה לי איתה בסיום הטיפול בשלב מוקדם יותר. אז חזרתי לשם לעוד חודשיים וחצי. אני מצידי היה להישאר שם איתה עוד כמה שנים טובות, היה לי כיף איתה, היה לנו חיבור טוב ואני מאוד אוהבת אותה, אבל כאמור זה בלתי אפשרי משום שזה גם לא פרטי וגם סוג הטיפול לא מאפשר את ההימרחות הזאת כמו בטיפול דינאמי למשל...היה ברור שמתישהו הפסיכולוגית תוציא מהפה שלה את המשפט "אז את חושבת שאפשר לסיים?" .. מבחינתי אם אני מרגישה בסדר כרגע ואדם אחר מדוכדך מחכה בתור, שיקח את השעה שלי. אני לא אמשיך לשבת שם בגלל אהבה לפסיכולוגית.. עם כמה שקשה לי לא לראות אותה בפתאומיות אחרי יותר מחצי שנה של סערה רגשית בגללה.

ליאת יקרה לליבי , זה מרגיש עצב תהומי , כאב חד שלא עוזב .. חנק. הכל חנוק .אין אויר. אבל רגע ..החלון פתוח ?!. ואין מילים לתאר את זה .. וזה שם לא עוזב .. לא מניח ..לי . והכל כואב לי ליאת , הכל מוציא אותי משיווי משקל , בבית - בעלי אמור לעבור בדיקת מ.ר.י עוד שבוע , אתמול איבדנו חבר מאוד טוב מסרטן , והסרטים שהז מכניס אותי , העבר הפתוח עם המציאות היומיומית .. ואין לי כח כאמא , כאשה , כחברה , כילדה ?! המטפל שלי - בחופש עד שבוע הבא , אצל הפסיכאטר הקשר הטיפולי מאוד מורכב ובעייתי .. ואני ..איפה אני באמת ?.. הלכתי לאיבוד . אז , מאיפה לוקחים כח שהכל נראה ונגמר ??? איך נאחזים ולא נופלים מהעומס המוטל על כתפיי???.. חשבתי שצרות הם רק של "מבוגרים" .. איך בגיל 31 מתמודדים עם כל הדברים שאני חווה ?.. אני צעירה בכדי להתייאש לא ?! ומבוגרת לקוות לשווא?... אני עייפה , ואני מפחדת להודות בזה , אבל, אני מפחדת , בעיקר מעצמי , את כאן לתת לי יד ?... התגעגעתי אלייך , היית חסרה . טוב להרגיש אותך כאן דרך המסך. אני מצטערת . חיבוק ממני .עם דמעות אמיתיות . מצטערת שרית

שרית, אני מרגישה שאני על הקצה.נגמר לי הכוח.אני לא מחפשת נחמה כרגע אז בבקשה בלי מילים מתוקות ואופטימיות, מכירה את כולן הן ריקות עבורי עכשיו. אני כאן לבד עם עצמי והפיתוי גדול מדי.פוחדת נורא רק מעצמי.לוחשת לך אולי את שומעת. סליחה שאני מספרת לך אבל לא רוצה לדבר עם מישהו פיזי ממילא אף אחד לא מבין ולי אין הכח להסביר.ואני כבר חשבתי שיהיה קצת בסדר.

<> מה קרה?

<> מדהימה וחזקה שלי כל הכבוד על כוחות הנפש ועל שאת לא נכנעת לכוחות הרוע!!!!!!!!!!!!!!! פה לידך ואיתך למרות שאין מקום על קצה התהום אני שם עומדת מאחורייך ומחזיקה אותך.. אוהבת ל.

נסיכת הגאות והשפל זה מה שאת!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איתך בגאות וגם בשפל מחזיקה את ידייך כשהן רפות כל פעם כשקשה לך אני מחסירה פעימה ואז כשאת בסדר אני נושמת לרווחה....... אם לי קשה בטלטול הזה מה תאמרי את?! אוהבת אותך זוכרת? חברתך בילבי ילדת הברזל:)

היי, תגידי למה את לא שואלת או כותבת למנהלים ורק עם החברים או לעצמך? ...........דווקא נראה לי שחשוב שתתיעצי.............!לא מתערבת אבל הצעה ממני:-))))))))))))))))) שמחה על ההתכתבות בינך לבין שרית אני חושבת שזה חשוב שאתן מדברות!!!!!!! שבת שלום ממני מיכל

קראתי אותך רק הרגע , מצטערת שאת חווה את הטלטלות האלה הנפשיות , אני מכירה אותם ככ טוב , לא לא התכוונתי לחפש מילים יפות ..ובטח לא לך כשאני יודעת עד כמה המקום הזה כואב. מחבקת אותך, מכל הלב , כאן איתך..את לא לבד ! זכרי את זה .. שרית

העץ הזה ארוך יותר וכואב יותר אפילו מהעץ פרידה של אורנה:-( לא שזה דומה!

שלום שרית, צרות, לצערנו, יכולות להכות בנו בכל גיל. כשהן תוקפות אנשים צעירים הן נתקלות לעיתים קרובות בהתקוממות מרדנית וכעס "מה פתאום אצלי? למה זה מגיע לי?". האמת היא שזה לא מגיע לאף אחד ובשום גיל, ועל כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות למצוא את מה שיכול להנעים או להקל על החיים, ולהילחם בכל הכוח בכל מה שמפריע למהלכם. אני מתפללת שהבדיקות של בעלך יראו שהכל תקין. מול מצבי מחלה (או חשד למחלה) החיים מקבלים, כך נדמה לי, משמעות מיוחדת. אני מאחלת לכולכם בריאות טובה, ומקווה שתוכלי להיעזר בכל האנשים הטובים סביבך כדי להצטייד בכוחות ובתקווה. נשמח להתעדכן ולדעת מה שלומכם סוף שבוע נעים ליאת

תודה על התגובה , אני אעדכן אותך בימים הקרובים מקווה לטוב , גילו לו גידול בראש לפני שנה וחצי ..אנחנו במעקבים כל כמה חודשים .. זה בטח לא מועיל לעומס הרגשי שאני נמצאת .. והאבדן של החבר רק הגביר ..את הכאב החוסר וודאות , והפחד .. מנסה לשאוב כוחות ..במיוחד ממך.גם אם רק דרך מילים , מסתבר שכוחן של מילים משתווה לחיבוק אוהב מכל הלב ..כשהוא בא מהמקום הנכון . תודה שאת כאן איתי . שבת רגועה וסופש מקסים שיהיה לך . את מיוחדת. שרית

שרית יקרה בוקר טוב, אני מרגישה יותר טוב לא ששאלת כן? :-) (ביחס להודעה של אתמול), לעזעזל עם הנפילות הללו ותודה על כוחות פנימיים שלא נכנעים להם. מצטערת שמשתפת אותך בנפתולי הנפש ובנדנדה הזו, ככל הנראה ששיחה עם עצמי נשמעת כלחישה מפחידה בעוד שלחישה למרחב הווירטואלי נותנת תחושה של קצת פחות לבד. אני כותבת לך ויחד עם זאת גם מתעדת לעצמי שהנה דלגתי מעבר לתהום נוספת, בקושי אבל קפצתי מעליה. שבת טובה לך, עד העונג או הצער הבא:-) <>

כתבתי פה למעלה את שמך בשם המחבר בטעות ההודעה מיועדת לך..... את יודעת שריתעלתה בי שאלה, מחשבה, תהייה, שרציתי לחלוק אותה איתך. נפגעות תקיפה מינית בבגרות או בילדות מפתחות סמפטומים דומים לא אחזור עליהם את הרי מכירה בהם ואותם. זכור לי שאת בטיפול אצל פסיכיאטר, אם זו אינה שאלה אישית מדי, אולי תוכלי לשתף אותי באיזו אבחנה הוא צייד אותך. אני שואלת מאחר וככל הנראה מנגנוני ההגנה והשפעותיה ההרסניות של טראומה פועלות באופן די דומה על מבנים נפשיים שונים. הדיווח של נפגעות כמוני כמוך וכאחרות הפכו את הכאב האישי למשהו קולקטיבי מן "רשימת מכולת" לרבדים הכי אישיים וכואבים. הפוגעים לעומת זה יוצאים "נקיים" מתיוג ואבחנה. לדעתי יש מן ההכרח להכניס ל DSM אבחנה שנקראת "שורדות פגיעה/התעללות מינית" במקום לתייג אותנו כבעלות הפרעה או מחלה זו או אחרת התוספת הזו לספר תשים מן האחריות לפשע הנתעב בחברה ובפוגעים. יש בבתי חולים פסיכיאטריים נשים רבות שנפשן נחבטה מפגיעה מינית, מן חבטה ששינתה או עיצבה את המבנה האישיותי שלהן, ועדיין לא טורחים או יותר נכון לא שוקדים על ההשפעות, על מקור הסמפטומים. ושוב במקום לראות בהן קורבן, הן שוב מקורבנות חברתית דרך תיוג, אבחנה וכדורים פסיכיאטריים. השאלה המקורית שלי הייתה, לפני שגלשתי "גלישה פסיכוטית" קצרה :-), האם אובחנת האם את מסתובבת עם שם לכאב שלך? מחייכת אלייך :-)

שמחה לשמוע ..שהקפיצה הייתה יחסית מהירה .. כן ..אני יודעת עד כמה ה"ביחד" הזה .. גם אם מפריד מסך, עד כמה השיתוף הזה יכול להקל .. על הכאב הנוראי שבאותו הרגע מציף ברמותתת , הידיעה שיש שם מישהו שאפילו אם הוא רק קורא.. מאזנת מחדש ..אויי ככ מבינה את זה . הרי אני כאן מציפה את המרחב הוירטואלי ומתחבקת בעזרת המילים המחבקות של ליאת ..ושאר הצוות , שנותן לי עוד כח . זה בסדר , תכתבי לי מתי שרק תרצי .. אולי נצליח להפסיק את השתיקה הזו ..ולהקיא אותה החוצה ..ביחד ?.. :-) שבת רגועה גם לך , חיבוק מכל הלב. שרית

ליאת, מתחשק לי להגיד לך, דווקא היום, שאני כאן (אני תמיד כאן, אבל היום אני גם אומרת :- ). מקווה שהכל אצלך בסדר. סופשבוע נעים לכולנו יעלה

יעלונת, תודה שאת כאן, היום ובכלל. תודה על הרגישות ותשומת הלב. אני רצה, ואחזור מאוחר יותר. אל תלכי לשום מקום :-) ליאת

יעלה, (סליחה שנדחפת... :-)) רק רציתי להגיד שכיף שאת פה :-) (וגם שמחה לשמוע שאת תמיד פה) נועם

תודה נועם. כיף שכיף לך :- ) רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד שגם אני גאה בך. אכן נשמע כמו שבוע של גאווה. שרק ימשיך ככה... ד"ש לנמש יעלה

אין מנוס, מישהו/י לקח/ה לי את הכינוי. מעכשיו יקרא שמי בישראל salsa-me! או משהו בסגנון... (קצת קשה לי להפרד מ me2). ולנושא: ליאת, אוכל לשלוח לך מחר/מחרתיים שאלה למייל האישי העוסקת בפסיכולוגיה? פשוט יש לי מאמר שמערבב מושגים בביולוגיה עם מושגים בפסיכולוגיה/פסיכולוגיה התפתחותית, ואין לי שמץ של מושג לגבי המושגים בפסיכולוגיה. תודה מראש, על כל תשובה (גם אם לא). :)

שלום סלסה (דווקא שם נחמד ושמח), תוכלי לשלוח אלי את המושגים לכאן או למייל, ואנסה לעזור כמידת יכולתי. בברכה ליאת

אממ... עכשיו עברתי על הreferences של המאמר, ובסופם כתוב, באותיות קטנטנות, שאסור לי להשתמש במאמר הזה... מעניין איך המנחה שלי לא "עלה על זה" קודם/ יצר איתם קשר. בכל אופן, אני צריכה קודם לדבר איתו ולראות מה הוא יגיד.

אורנה יקרה כל כך, כל כך הרבה פעמים התחלתי לכתוב לך הערב, ושום דבר לא הצליח לי כמו שרציתי. כמה קשה ללכוד במילים קצרות, שורות אחדות, את כברת הדרך שעברנו יחד, לתאר את הברית המיוחדת הזו שמתאפשרת בין שתיים שכמונו. כמה הרבה עברנו יחד. ימים מפרכים של עבודה מאומצת, ישיבות, דיונים, למידה משותפת, סודות קטנים, סודות גדולים, דמעות קטנות ודמעות גדולות, חיוכים דקים וצחוקים מתגלגלים, שיחות טלפון ארוכות ונינוחות, או כאלה הנעשות בנשימה קצרה, כשאחת מאיתנו מתנשפת בדרך לכאן או לשם, מחפשת חנייה, או מתריעה "תכף נכנסת לטיפול...נדבר, ביי." א?ת זו שהזמנת אותי להיות לצידך גם כאן, בפורום. ליווית אותי בצעדים הראשונים, המהוססים. עודדת אותי בחכמה, בנועם וברוחב לב אמיתי להיות כאן בדרכי. כמה קל ומפתיע היה להתנהל כאן במשותף, תחילה עם גדעון ובהמשך גם עם דרור, כשההבדלים הבלתי נמנעים בינינו - כבני אדם וכאנשי מקצוע - לא רק שאינם מעוררים בעיה, אלא מעשירים, מרחיבים דעת והופכים מקור להנאה גדולה, סקרנות והפתעות משמחות חדשות לבקרים. והנה, החלטת - במאמץ וצער גדול, מי כמוני יודע - להיפרד מהפורום וללכת הלאה. אין לי ספק שמחכות לך הרפתקות נפלאות, תגליות חשובות, הצלחות והישגים. לכי באומץ והתלהבות, וזכרי "כל הזמן עם הפנים קדימה, רק קדימה !". אוהבת אותך, ובשום אופן לא נפרדת ממך ליאת

אוי ליאת אהובה, אין לי כבר מילים... תודה על הכל, נדבר מחר, נשיקות.

אכן, יקרים שלי. אני מסתובבת עם הפורום כל היום, מציצה בהודעות בין טיפול לטיפול, בין ארוחת הערב לסיפור לפני השינה. מציצה ונדהמת, כי כמות (יש דבר כזה? כמות?) האהבה והרוך והתקווה שאני מקבלת מכולכם יכולה להספיק להרבה אנשים... מתישהו הבנתי שלא אוכל להגיב לכל אחת מההודעות באופן אישי, ואני מצטערת על כך. כל הודעה הוסיפה עוד נדבך להתרגשות ולהשתאות שלי. היו שם הודעות "ג'ינג'יות" של המשתתפות חמות-המזג שלנו, הודעות רכות וענוגות של המשוררות שלנו, הודעות זוכרות של המשתתפות הוותיקות שלנו, הודעות שמביטות לאחור בגעגוע נוסטלגי והודעות שמביטות קדימה בתקווה ובאומץ. וכל-כך הרבה חמימות מכולכם... אני מרגישה שהייתה לי הזכות ללוות אתכם לזמן מה. אני יודעת שאין זה פורום שאלות-תשובות רגיל. אתם הפקדתם כאן את הכאב, הסודות, ההתלבטויות, הלבד, הביחד, הייאוש וצחוק ההקלה... ניסיתי לדייק אתכם ממרחק, ואני שמחה לגלות שלפעמים קצת הצלחתי... בוודאי שאבוא לבקר, אני מניחה שבהתחלה בכל שלישי ורביעי... בדיוק כמו הריק שנשאר אחרי שמטופל אהוב מסיים את הטיפול (כן, אני יודעת שאתם לא תמיד מאמינים שזה כך). היו בטוב, בסדר? שלכם, אורנה

תודה על מילים חכמות שהחדירו תבונה נחמה ואור ברגעים קשים

לא יצא לי לכתוב לך אף פעם האמת, אני מסתובבת פה לפעמים, בד"כ רק קוראת... ההודעות שלך הדהימו אותי כל פעם מחדש, כמה חום ואיכפתיות יש בך, על אחת כמה וכמה שהכל וירטואלי - אנשים שזרים לך. יש הרגשה שהמקצוע שלך בא מהלב, ושזו לא רק הפרנסה והאהבה לעיסוק אלא גם תחושה של שליחות, אהבת אדם שהיא הבסיס להכל. ישר כוח אורנה :)

שלום לכולם, אדם מסוים במשפחתי מאוד חשוב לי. אני לא ראיתי אותו שנים רבות. כשמקניטים אותי על כך אין לי מה להשיב ואני נהיית חסרת אונים. אני מפחדת שבעתיד זה יהיה רק יותר גרוע. הענין הוא שהאדם הזה עלול לפצוע אותי גופנית, כי מצבו הנפשי לא בכי טוב. מה לעשות? לפי דעתי, אין אדם אחר, ואמנם תהיה לי תשובה למקניטים אותי וזה יהיה טוב... מה הדעות של כולם?

שלום רויטל, ההודעה הקטנה שלך מגלמת, ככל הנראה, דרמה גדולה. לעיתים רחוקות, אדם אהוב מוכרע ע"י מחלתו, והופך סכנה לעצמו או לסובבים. זהו אובדן גדול ומכאיב, עם פוטנציאל פגיעה כפול: הפסדנו את מי שאהבנו, ו'קיבלנו' אדם נוסף, חדש, שמפחיד ומאיים עלינו. לא ברור מיהם אותם מקניטים, ועד כמה הם מבינים את הדרמה שבתוכך. אני חושבת שתוכלי לומר (קודם לעצמך, ואח"כ גם להם) שאדם יכול להמשיך להיות יקר וחשוב לך גם ממרחק. תוכלי לומר (שוב, קודם לך - ואז גם להם) שאת עושה כמיטב יכולתך לקיים קשר רגשי עם אותו אדם למרות הנסיבות, ובנסיבות אלה אי אפשר יותר. אם בסתר לבך את מאמינה שאפשר לעשות יותר, קחי עזרה מאיש מקצוע, העריכי מחדש את הנסיבות, ופעלי בהתאם ליכולותייך. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אורנה, אני כותב כאן היום למרות שזהו אינו היום הרגיל בו אני כותב, אבל יום זה הרי רחוק מלהיות רגיל, זהו היום בו את נפרדת מהפורום. אני יודע עד כמה הפורום היה ועדיין חשוב לך, עד כמה ההחלטה לסיים את דרכך כמנהלת הפורום הייתה החלטה מורכבת עבורך וכמה התלבטת בה. נוכחותך כאן צבעה את הפורום בצבעים ייחודיים לך. היא השפיעה רבות על הפורום בשנים בהן היית מנהלת בו, ואני הרגשתי זאת במיוחד בתקופה בה אני משמש כמנהל פורום. לא קל לי עם הפרידה שלך מהפורום, אבל אני שמח עבורך ואיתך שהפרידה מהפורום באה לאחר נתינה, ועוד יותר שמח לראות את הכרת התודה שהפורום רוחש לך בימים האחרונים. אני חושב שהיא מגיעה לך. כעת, אין לי אלא לאחל לך המשך הצלחה בתחומים החשובים אליהם את מפנה את מרצך כיום. דרור

איזה חמודים אתם:-))))))))))איזו אהבה!!!!!!!!!!!!!!!!!!

דרור יקר, זו הזדמנות טובה לכתוב ששום דבר לא היה יכול להיות אותו דבר ללא השותפות איתכם! שותפים שאפשר לסמוך עליהם, להתלונן על כתפם, להיתמך בחוכמתם, לדעת שיצילו כשצריך, שיסלחו כשאפשר... תודה על הכל, ולחיי פגישות לא ווירטואליות, אורנה

שלום, פרסמתי פה את חלקה הראשון של השאלה, קבלתי תשובה, אבל יש לי משהו להוסיף. אמי בשנות החמישים לחייה מאז ומתמיד היתה טיפוס נקי. נקי זה אומר לרחוץ ידיים עם סבון כשמגיעים הביתה. וגם כשהיא נוגעת בדלת הבית. או אחרי שהיא שוטפת כלים. או נוגעת בחלון. או בדלת של המרפסת. נקי זה אומר לנגב עם סמרטוט כל דבר שנכנס הביתה (ספר, דיסק). ןגם שהיא פוחדת שנמלים יגיעו אם המטבח יהיה טיפה מלוכלכך. (טיפה מלוכלך- למשל אם תיפול חתיכת אורז קטנה על הרצפה חובה לחפש אותה עד שמוצאים). באופן כללי היא טיפוס חרדתי- לא לסוע לא ללכת להזהר שם להזהר פה... (לא בצורה מטורפת אבל בצורה מוגזמת בהחלט). היא גם תמיד נועלת את הדלת שוב ושוב, בודקת שהגז סגור... העניין הוא מעבר להרגלים שלה עם עצמה- היא מנסה לכפות אותם גם עלי (הורי פרודים, אני נמצא בבית בסופי שבוע). לאחרונה נרגעה קצת בעקבות שיחה שעשיתי לה, אבל עדיין העניין מעייף ומקשה מאוד. זה קשה להביא אורחים ככה- כי אסור להם לגעת פה להכנס לשם לדרוך עם נעליים וכו'... זה קשה לבשל כי צריך לדאוג שהמטבח יהיה טיפ טופ אח"כ... ובעיקר קשה לי לחשוב מה גורם לטיפוס רציונלי כמוה לעשות את הדברים האלו? (הבעיה שהיא אינה אומרת- יש לי בעיה. לפי מה שהיא אומרת לי היא בטוחה שזה הגיוני). עם זאת יש לציין כי היא אשה אינטליגנטית מאוד, מצליחה בעבודה מאוד, ביצירת קשרים חברתיים ובכלל היא אמא נפלאה בהחלט, רק נקייה מדי... כשאני מנסה לדבר איתה על כך אני מבין כי היא רואה בכך עניין נורמלי לגמרי- טוב לה ככה, וזהו זה. עלי לציין כי היא באה ממשפחה נקייה מאוד, וייתכן כי פשוט הפנימה את ההתנהגות הזו קצת עמוק מדי... האם זה המצב ויש לקבלו כפי שהוא, או שייתכן שיש לה בעיה כפייתית כלשהי? (ocd, ocpd?) הנטייה שלי כרגע היא להמשיך הלאה- בסדר, היא כנראה לא סובלת ואלו החיים לה בסופו של דבר. אם טוב לה מי אני שאבוא ואגיד אחרת? אבל חשוב לי לדעת דבר כלשהו לגבי עצמי- יש לי סגנון מחשבה כפייתי במקצת. בנעוריי (בן 20 כיום) המוקדמים סבלתי ממחשבות כפייתיות של התניה ('אם אעשה ככה יהיה ככה'), שחלפו אחריי כמעט שנה. היו כמה שנים שקטות ולפני שנתיים התחלתי לסבול ממחשבות כפייתיות (בנושא סטייה מסוימת, לא כ"כ רוצה להכנס לזה אבל אני מניח שמובן פחות או יותר מה סגנון המחשבות), שחלפו רק כאשר באופן אקראי כאר שמעתי בהרצאה שלאנשים עם ocd יש לפעמים תסמין כזה. כרגע אני בתקופה שקטה. ובכל זאת יש איזה חשש שקשה לי להרפות ממנו- האם יש לי סיכון גבוה יותר מלאחרים לפתח ocd? (ברור לי שאי אפשר אף פעם לחתום לאף אחד, ובכל זאת הדבר מטריד אותי). האם יש מה לעשות כדי למנוע את התופעה? תודה וסליחה על ה'חפירה'... (:

שלום יורי, התיאור שלך את אימך בהחלט מצביע על חשש ל- OCD, ואני חושבת שחבל יהיה לא להתייעץ עם איש מקצוע. חבל, משום שלמרות התפקוד הגבוה של אימך, אפשר לעזור לה להיות מאושרת ורגועה יותר. ובנוגע לחששות העצמיים - נכון שאין וודאות לגבי השאלה האם תפתח OCD בהמשך חייך, אבל אפשר ללמוד לחיות עם אי הוודאות הזו בצורה נוחה יותר. כדאי לך לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה קוגניטיבית. בריאות, אורנה

על מה את ממליצה להתייעץ עם הפסיכולוג? כרגע אין לי כל כך בעיה שהוא צריך לטפל בה, חוץ מזה שאני חושש...

<> אורנה עוזבת היום!!!!!!!! איפה את? בואי להיפרד!לאן נעלמת? "היום אנונימית" כתבה לך וגם שרית-ראית? בואי להיפרד מאורנה, מקווה שאת בסדר. אוהבת ומתגעגעת בילבי ילדת הברזל

את בסדר ?.. קראת מה שכתבתי לך .. דואגת לך . כאן בשבילך עם חיבוק אוהב.. שרית נ.ב.. בילבי את חברה טובה .. מחבקת אותך.

<> הגיבה לך ולהיום אנונימית פה למטה............. היא לא נשמעת טוב:-(

בנות!!! גם אני שואלת איפה היא? לא מתאים לה לא להיפרד מאורנה הרי היא כל כך רגישה.....! .......היא כזאת מסתורית הבחורה הזו....אבל תודו שאוהבים אותה:-) שרית ראיתי שכתבת לה וראיתי מה היא כתבה קצת קשה לעיקול:-((((((((

אני דווקא קראתי שהיא ביקשה קצת שקט.. בקשה כל כך יפה ומנומסת-מנומקת.. לא מבינה למה בחרתן לא להענות לה, בילבי-מקלדת. כל הספקולציות האלה, והדחיפות מהצד במרפקים, מכאיבות לי, למרות שלא אליי הן מכוונות.. בבקשה קצת פחות, אם אפשר, אי אפשר ככה לנשום .. חברות יקרות, אולי באמת קצת שקט.. לפעמים כשמבקשים שקט זה כי באמת זקוקים לכזה. כי משהו פנימי ממילא מגדיש כבר את הסאה, ועוד דחיפות מן החוץ, גם פה- גם במרחב הזה.. זה נורא קשה. באמת. ואני לא <>, אני סתם אחת מהצד וקשה לי לקרוא אתכן. אני מניחה, אם כי לא תמיד בטוחה, שזה כי אכפת לכן, אבל אם כבר ביקשו להרפות, ועוד כל כך יפה ואדיב ביקשו.. אז למה בעצם להקשות בכוח? תנו לה להתנהל פה כמו שהיא בוחרת, ומספיק עם הספקולציות על מי רגיש/מסתורי/מי זו מי/ מה מתאים למי לעשות.. די.. קצת שקט גם אותי זה מגרש מפה, החטטנות הזאת, והיא בכלל לא מכוונת כלפיי.. תנו לנשום.. (בבקשה) תודה, מאגף הגבייה

דרור, סיפרתי לך שאין לי שום חברים. החבר היחיד הכי טוב שהיה לי לא רוצה שום קשר איתי. אז ניסיתי אתמול לתקן את המצב אבל מסתבר שהוא באמת לא רוצה שום קשר איתי. זה ממש כואב כי אולי בכלל לא הייתי חשובה לו כפי שהוא חשוב לי, כי אחרת הוא לא היה יכול להעיף אותי כמו איזה זבוב טורדני. בכל אופן, אני לא מתכוונת ללכת לטיפול ולמי שיש בעיה עם האופי שלי אז זאת תהבעיה שלו ושיילך לטיפול..

שלום רב, אני בת 20 וחצי, ורציתי לשתף בבעיה שמטרידה אותי עד כדי "שיתוק".ברצוני לציין שהבעיה נמשכת כבר מעל לשנה ומחליפה מעט את צורתה לפעמים.הבעיה היא מחשבות רבות,מציקות ומגוונות על מהות החיים בעיקר מבחינה מדעית.כלומר-אני שואלת את עצמי-מה זה בעצם הגוף הזה שאני נמצאת בו ושולטת עליו-האם מה שאני רואה בעיניים שלי זה באמת מה שקיים?-איך יכול להיות שהגוף שלי נשאר כל החיים באותה צורה (כלומר עם רגליים,ידיים וכל האיברים)-מה זה בכלל גודל של דברים?,הרי מה שאנחנו רואים זו תמונה שהמוח מתרגם לנו,ואולי בכלל אנחנו פצפונים ורק רואים דברים בגדול?-מה זה לזוז?-האם הגוף שלי נראה כמו שאני רואה אותו?אולי הוא בכלל נראה אחרת? איך אני יכולה להוכיח שיש לי למשל חמש אצבעות בכל יד (ולספור זה לא מספק אותי =] אולי היד שלי היא בכלל נורא קטנה ורק רואה אותה כגדולה כי ככה המוח שלי מתרגם? וזה לא נפסק.המחשבות האלה מציקות לי כל היום וכל הלילה ולא נותנות לי מנוח.אני מרגישה שאם אני לא אסביר לעצמי ללא הרף את העולם מבחינה מדעית אני ארגיש לא טוב נפשית ואהיה במתח גדול.לפעמים המחשבות האלה וההצקה שלהן גורמות לי לא לתפקד ימים שלמים ולהיות במצב רוח ירוד משום שאני גם לא מוצאת להן תשובות ובעצם אני בכלל לא יודעת אם אני צריכה למצוא להן תשובות.עוצמת הרגש שהן מעוררות בי (חרדה גדולה) היא עצומה.זה מגיע הרבה פעמים למצבים שאני לא רואה טעם לחיים אם לא אענה לעצמי על השאלות האלה או לחלופין אפטר מהחרדה העצומה שהן מעוררות בי.אני רוצה להרגיש את העולם כמקום בטוח כמו שהרגשתי פעם.אני רוצה לאכול ארוחת צהריים ולהנות מהאוכל בלי לחשוב-מה זה בעצם סכין ומזלג,איך יכול להיות שאנחנו מרימים את היד דרך האויר עם המזלג ומכניסים אוכל לפה? מה זה אויר?מה זה לזוז? בנוסף ברצוני לציין שהמחשבות התחילו מנושא האוכל וגשלו כבר לכל תחומי החיים.בנושא האוכל הכוונה היא שלפני כשנה בעקבות תחושה שאני שמנה [תחושה שגויה] התחלתי לפתח כל מיני חוקים איך לאכול מושלם כדי שהחיים שלי יהיו מאושרים [אני יודעת שזה טיפשי].חלק מהחוקים גלשו לכך שאני צריכה להבין את האכילה מבחינה מדעית כדי להרגיש רגועה וכדי להרגיש שהכל בסדר. אני אובדת עצות.למה זה קורה לי?למה אני לא יכולה פשוט להנות מהחיים כמו כולם?למה כבר שנה אני לא מסוגלת לאכול נורמלי בלי כל המחשבות האלה? למה כל כך מטריד אותי בצורה אובססיבית ממש שאולי אנחנו בעצם קטנים ורק רואים דברים בגדול? למה המוח שלי לא נותן לי מנוחה? אני רוצה לחיות ולהנות מהחיים ונראה שאני רק מתרחקת מזה.... אודה לכל הסבר מפורט ועזרה.

שלום שרון, המחשבות שתיארת הן אכן חזרתיות וטורדניות, ויש סיכוי סביר שאם תפני לפגישת ייעוץ ואבחון אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר יתברר שמצבך תואם לאבחנה של OCD (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית). אני מאוד ממליצה לגשת לפגישת אבחון וייעוץ כזו, משום שיש דרכים רבות לעזור לך - מעבודה קוגניטיבית שתלמד אותך להתנהל יותר בנינוחות עם המחשבות שלך, ועד טיפול תרופתי נוגד חרדה. חשוב לשים לב לפנות מראש לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית, וטוב מכך - מתמחה בטיפול ב- OCD. אני מאחלת לך הקלה קרובה, אורנה

התשובה =] אני מאמינה גדולה ביכולת של האדם [ושלי כמובן] להגיע להכרה מלאה ולרמת מודעות כזו שתאפשר לו להתגבר על האוסידי ותסייע בכך לפעולת התרופות. למרות שזה מתיש נורא,והדרך קשה ביותר,לעיתים מייאשת ונראית חסרת תקווה אני מאמינה שזה אכן אפשרי.אסור לתת לאוסידי לנצח [אני צריכה להזכיר את זה לעצמי יותר=] תודה,אורנה על התשובה ובכלל על הרגישות שאת מפגינה פה בפורום... :)

משתתפים יקרים, לא שיערתי עד כמה זה יהיה קשה, אבל הגיע הזמן להיפרד... שלוש שנים וקצת של שאלות ותשובות, התכתבויות סוערות, התכתבויות ענוגות, והרבה רגשות שחלפו במרחב בין מחשב למחשב. לא ייאמן כמה רגשות אמיתיים יכולים להתקיים במרחב הווירטואלי. חשוב לי שתדעו שאני עוזבת את הפורום מסיבות טובות ונכונות - בשנה האחרונה העמיק שוב העיסוק שלי במחקר, ואני רוצה להתמסר לכך ואף להרחיב אותו. כך שבין השעות המוקדשות למטופליי היקרים, לכתיבה ולהוראה, למשפחה ולמנוחה, היה הכרח להתמקד ולבחור... המקום הזה ישאר יקר לי, שמרו עליו חם ונעים, אורנה

את לא רצינית??????????אני בוכה עכשיו!!!!!!!!!!!!מה היום את עוזבת??????????

בילבי חמודה - אני כאן היום, וגם מחר, במשך המשמרת שלי. בשבוע הבא יצטרפו מחליף או מחליפה מעולים - אני מבטיחה...

אורנה יקרה,תודה על הזמן היקר שהקדשת פה,על הנתינה הענקית,הסבלנות המילים הטובות והנוגעות. תמיד עצוב להיפרד-גם כשזה מסיבות טובות ונכונות! בהצלחה במחקר ובהמשך הדרך,ושוב תודה ענקית.מה יקרה פה עכשיו? סוג של חמשוש?

היית כאן חלק מאוד חשוב בתהליך ההחלמה שלי .. ליוות ותמכת ככ הרבה .. היי..רגע ..זה לא קל לעיכול .. וואו ..לא מוצאת מילים כרגע .. כנראה צריכה לתפוס מרחק ממה שכתבת ולנסות לכתוב מאוחר יותר . שרית

וואו זו חתיכת הפתעה. אני אשאר לגבייך אנונימית כי ליוית אותי בכינויים שונים, בזמנים שונים, ברגישות ונועם, חום ותחושה של אכפתיות אמיתית, כמעט קרבה הייתי אומרת. היה נעים לקרוא את תגובותייך מידי שבוע, לא רק אלי אלא לכל באי הפורום. אני אתגעגע אליך.

אורנה'לה שובבה אחד באפריל:-) אורנה לא יפה לעבוד עלינו:-)))))))))))))

אוי, לא זכרתי שזה 1 באפריל, אבל ההודעה (לצערי) נכונה. גם אתם יקרים לליבי במידה שאתם לא מעלים על דעתכם...

אורנההההההההההההההההההה אל תעשי לי את זה עוד פעם נוטשים ועוזבים אני לא יכולה לעמוד בזה!!!!!!!!! כולם נעלמים בסוף איך הפרום יתקיים בלעדייך איך אדבר איתך??????? את אבן דרך את אור בקצה המנהרה את חיוך ברגע שחור א ת נגיעה רכה את אמא שלי לא הייתה את חוט שדרה את אהבה אחת גדולה את לא הולכת לשום מקום אני מציעה עצומה!!!!!!!!!

אורנה שלי כל כך אהובה איך אגיע הנה ולא אראה אותך? א יכולה לחשוב על זה? למה לכם המטפלים כל כך קל להיפרד ואנו המטופלים נשארים עם הכאב? אולי תקחי מאיתנו חופשה ותחזרי? אנו נחכה לך פה בשקט בלי להפריע:-((((((((((((

טובף רק עכשיו ראיתי את התגובה של "me2" שלמעלה. זו לא אני.

מה קורה פה? מי הולך מה הולך לאן הולכים? למה אורנה אומרת שהולכת מה קרה? אורנה תעני לי את לא באמת הולכת נכון? מה ככה מהיום למחר בלי הודעה מוקדמת? בכל עבודה נותנים שבועיים הודעה מראש אנו רוצים ממך הודעה מוקדמת!!!!!!! לא מוכנה להיפרד כל כך מהר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הי אורנה באמת לא יאמן כמה רגשות יכולים להתקיים במרחב וירטואלי שכזה. עצוב לי . גרוני ממש חנוק מדמעות. לא חשבתי אף פעם שאגיב כך . לא הרביתי לכתוב,אך הרביתי לקרוא אותך.. וזה היה תמיד נעים ומרגש. פתאום נגמרו לי המילים... פרידות הן תמיד קשות ולא משנה אם הן מסיבות טובות ונכונות...! מאחלת לך רק טוב :-() טל נ.ב. כתבת שאת מקדישה לכתיבה.... האם התכוונת למאמרים?אם אפשר לקרוא אותם ,אשמח לקבל קישור...

אורנה שלי אהבה שלי מה עישנת היום? :-)????????????????????על מה את מדברת? תקראי לאורנה ודרור שיגיעו הנה מיד! זה מקרה חרום! אני לא נפרדת ומאוד כועסתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

מי דיבר על קל? זה לא קל למטפלים, וגם לא למנהלי פורום... אני פה איתכם, קוראת אתכם ומוכנה לדבר על כל תחושה שעולה.

אורנה ניפרד מחר טוב??חכי לי:-(((((((

אורנה יקרה מאוד ים של אהבה קשה להיפרד אך העיקר שאני יודעת שאת עושה זאת למטרות טובות! תקפצי לבקר לפעמים אל תהי זרה עוד מעט פסח תעברי תגידי שלום:-))))))))) אוהבת תמיד

אורנה בגללך אני בוכה עכשיו ...........ועוד באתי הנה להניח ראש על ברכייך:-) יש מה שאנו יכולים לעשות כדי שתישארי? מתה עלייך שלך, מיכלי

מקווה שזה לא "מדבק",ופתאום יעזבו אותנו כולם.זה עצוב עצוב עצוב.הפחד להפרד באיטרנט,כמעט זהה לפרידה מטיפול אמיתי.סוג של הכנה...!אולי בכל זאת אחד באפריל?

אורנה, לא נותר לי אלא לאחל לך כל מה שאת מאחלת לעצמך. שבחירותייך יתגלו כטובות וממלאות. בהצלחה בדרכך הישנה חדשה. ההי בטוב סתם ש' אחרת :-)

היי מה שלומך?? נחמד לראות אותך פה איפה היית ומה חדש:-)

;-)

אתם תמיד חוזרים ואומרים שפרידה ..היא חלק מתהליך .. מהיום להיום להנחית דבר כזה ! לא יודעת .אמנם זה רק מרחב וירטואלי , אבל בעייני הוא היה חלק מאוד מאוד חשוב בתהליך , את היית חלק מאוד חשוב בחיי בתקופה הזו , גם אם לא תמיד פניתי אלייך , קראתי אותך, נעזרתי בשקט , באתי לכאן לשים את הראש ולהרגע מרגעים שאיבדו שליטה אצלי . אורנה ..זה קשה מידיי , מי היה מאמין ..??? כן זה יכול להיות קשה גם עם מסך מפריד . ו זה קשה .. קשה לעיכול .. ואולי אני מאדירה את כוחו של הטיפול הוירטואלי . .אבל בעיניי היית כמו אמא , דמות ככ מיטביה שמעולם לא הייתה עבורי . עצוב לי שדמעות חונקות את גרוני . אני לא יודעת מה לומר , אולי אמצא מילים יפות יותר , אחרי שאשן על זה בלילה . אוהבת שרית

שרית יקרה ראיתי מה שכתבת ל <> מאוד תומך!

אורנה יקרה מאוד, אני שוב כותבת מהמרחב הציבורי, אז אני שומרת לעצמי את הזכות לכתוב גם מחר.. קצת כמו שרית, אני מתקשה קצת לעכל, ואולי אצליח לכתוב יותר מחר. מרגישה כאילו גזרת פרידה מהפורום גם עליי. מתקשה להבין מה זה אומר בדיוק. ובכל זאת, קראתי את המילים שלך בחיוך. מהמקום שלי, חייכתי כי בדיוק היום דיברתי עם המטפלת שלי על הנטייה שלי להיפרד מכל דבר טוב שקורה מיד כשהוא מתחיל. להתגעגע אליו עוד כשהוא בעיצומו. אני זוכרת אותה אומרת לי בראשית הדרך שהיא לא עושה פרידה חצי שנה :-) (הפתעתי וסיפרתי לה שאני נפרדת ממנה כבר מהחודש הראשון או השני). אז חייכתי למקרא המילים שלך, כי גם את "דבר טוב" כזה.. גם ממך נפרדתי תוך כדי שהתקרבתי.. חששתי שזה משהו שעשוי לקרות; שיגיע הזמן ותעזבי את ניהול הפורום. חייכתי גם כי אלה באמת סיבות טובות להיפרד. הולך לך טוב, כך זה נראה, ואני שמחה (וגאה) שאת ממשיכה לחקור. שיש לך עניין וסיפוק ממה שאת עושה. שמחה שאת כל כך עסוקה. שמחה שהולך לך, שדינמי ושדברים זזים ומתחדשים בצד שלך של המסך. רק מהאופן בו את עונה כאן, אני יודעת שהרווחת ביושר את הדינמיות וההתחדשות הזו. הנה, עכשיו אני מחייכת לעצמי (במקום הציבורי שלי, זה קצת לא נעים לחייך למסך :-) אבל לא אכפת לי :-) הופס. השתתקתי.. את נפרדת. לא יודעת מה לומר.. אולי רק אומר שאת חשובה לי. שהמילים שלך מסתובבות איתי קצת, מתערבבות בין אלה שלי. שלוש שנים וקצת... זה באמת לא מעט.. לא בטוחה אם אני יכולה לומר תודה בשם שלוש שנים וקצת של אנשים שחלפו כאן, חלקם עוברי אורח וחלקם קבועים. אומר, אם כך, תודה גדולה ועמוקה ממני. באמת, אורנה. שהקשבת וחשבת ובחרת מילים ונתת את הטאץ' החושב והחמים והזהיר והצנוע והאכפתי שלך, זה שיושב עלייך כל כך כל כך יפה (הנה, שוב אני מחייכת לעצמי..) ללא ספק אתגעגע אלייך מאוד. כבר עכשיו את חסרה לי. את היית הראשונה לה כתבתי כאן, את יודעת? את גם הראשונה לה סיפרתי בזהירות על הסרטן של אמא (גם לפני שידענו שזה סרטן, כשעוד לא הצלחתי לומר את המילה). לאנשים שאינם וירטואלים הצלחתי לספר רק חודש אחרי שכתבתי כאן.. מדהים מה מאפשר המקום הזה. גם עכשיו, כשאני קוראת התכתבויות בין אנשים כאן, אני נדהמת-שמחה לגלות כמה המקום שבנית כאן, עם ליאת ודרור, מאפשר. אאחל לך לפגוש ולהצמיח עוד הרבה מקומות חדשים וטובים- כאלה שמאפשרים התנסויות מלמדות כל כך. להצמיח עבור אחרים, אבל בעיקר לעצמך. שיהיה לך רק טוב, אורנה'לה :-), בצורה הכי לא נדושה שיש. באמת שיהיה לך טוב. שמחה מאוד בשבילך, על הדרך היפה שנפרשה פתאום מאחורי הגבעה הרכה שלנו כאן בפורום. הלוואי שתקפצי לפעמים לקרוא ולומר שלום.. חיבוק עם חיוך חם ממני, (או בחמימות אין-קץ..) שלך, לילך

יותר מאשר השמש אוהבת את היום יותר מאשר הקיץ אוהב את החום יותר מאשר החורף אוהב את הקור יותר מאשר היין אוהב את השיכור יותר מאשר הגשם אוהב את הענן יותר מהשעון שאוהב את הזמן יותר מאשר רומיאו אוהב את ג'ולייט יותר מאשר סוקרטס אוהב את האמת יותר מאשר החופש אוהב פרפרים יותר מאשר שופן שאוהב את הפסנתר אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר

אורנה:-(((((((((((לפני שבועיים נפרדתי מהמטפלת שלי עכשיו ממך מי נשאר למחות לי את הדמעות?לא עומדת בזה יותררררררררררר

אורנה'לה גם אצלך ישנה דמעה בזווית העין? גם אצלך יש כאב קטן שם בצד ליד הלב?גם בך יש מן העצב?גם לך קשה להגיד שלום?:-(

אורנה, הרבה שינויים עבר הפורום בחודשים האחרונים. שינויים שמקשים עלי לקחת חלק פעיל בכתיבה כאן. והנה עוד שינוי. עוד שינוי קשה. ואני גרועה בשינויים. גם אני כאן כבר הרבה זמן. אני זוכרת את ההתכתבויות הסוערות שאת מדברת עליהן, אבל אני זוכרת גם, ה מ ו נ י מילים ענוגות, רכות, מדויקות, שזרמו כאן ממך - אלינו. אורנה יקרה, תמשיכי לצמוח ולפרוח. יש בך כל כך הרבה... שיהיה לך טוב תודה על הכל. עצוב... יעלה

ואת יודעת מה.......זה האחד באפריל הכי עצוב שהיה לי ואני חשבתי שעובדים על אנשים ביום הזה. מעכשיו אני אזכור אותו כיום שאורנה עזבה:-( טוב שאין לי יום הולדת היום:-((((((((אפשר חיבוק????????.

לילה טוב, נעכל ונדבר עוד מחר. תודה לכולכם, וסליחה שאינני מצליחה להשיב לכל אחת מההודעות באופן אישי - כולן יקרות לליבי יותר משאתם יכולים להעלות בדעתכם... אורנה

פתאום היום הבנתי הבנה קשה שאת עוזבת פתאום נעצבתי נורא ובאתי לבדוק אם זה זו אמת. כל כך עצוב להיפרד...........מתגעגעת כבר מתגעגעת..............בואי חבקי

אורנה יקרה! קצת נעלמתי.... בעיקר לאחר שהשתנו פה החוקים. וכמה מעניין לראות את הפורום הזה מתעורר פתאום לחיים, מעורר טעם של פעם, דווקא מתוך העצב על הפרידה הפתאומית שלך. (שונאת פרידות פתאומיות, שונאת פרידות....). מודה לך על כל מה שנתת פה בפורום, מאחלת לך הצלחה בדרך שבחרת. כל הטוב שבעולם. אתגעגע הדר

קשה לשמוע. את תשארי יקרה ללב האמיתי הקיים בנו. ללב שבאמת מרגיש ובאמת אוהב. אורנה, הלוואי שיהיה לך הרבה הצלחה, גילויים ותוצאות במחקרים שלך. העולם צריך את העזרה שאנשים כמוך יכולים לתת.. הלוואי שכולנו תמיד נצליח להיות באמת בריאים בנפשנו, מודעים, שמחים, מאושרים והעיקר, מעריכים את מי שאנחנו ב-א-מ-ת... אני שולחת לך הרבה מלאכים לבנים שילוו אותך בכל אשר תפני... שלך בתודה והערכה רבה, אור.

אורנה, נכנסתי עכשיו אחרי לילה מלא מחשבות וכשראיתי את ההודעה שלך הבטן התהפכה לי. אני לא ממש יודעת איך לאכול את זה :(, את היית הכתובת שלי ובימים האחרונים החזקת אותי אולי מבלי שתרגישי את העוצמה. מאחלת לך בהצלחה. עננית ( הננטשת מכל עבר)

... פרידות ונפרדו?ת הם נושאים מרכזיים אצלי בטיפול. עלו בי מחשבות רבות רבות, והן ידוברו להן, היכן שמדברים אורנה יקרה, יש לי מן תחושה שכזו, שעשית בשבילנו המון, הרבה מעבר למה שאנחנו יודעים, אי שם, בצנעה, מאחורי הקלעים. או כדברי ליאת: "... ותודה לעוף השמיים אשר הוליך את הקול..." על כך מוקירת תודה - והרבה ממנה. המון בהצלחה, להתחדשות וצמיחה, ו... סקרנית לבאות... (mp)

אורנה.. זה קצת (הרבה) כואב... ומאוד קשה... אבל... :-( אורנה, תודה על שהראית שיש עוד זוויות לראות דברים תודה שהיית כאן לקבל את מה שנאמר, להתייחס, להבהיר תודה על מילים חמות ומנחמות תודה על עידוד, על כוחות ששלחת והמון המון בהצלחה.. שיר

אורנה יקרה מאוד, אני עדיין אבודה קצת בין המילים שלי, לא בטוחה מה לכתוב לך (מלבד הבהצלחה, אבל זה לאחר כך...) אני לא בטוחה עד כמה השיח שלי איתך היה באמת באמת איתך (יש לי הרגשה שהרבה ממנו היה ביני לביני). וכן קצת קשה לכתוב מילות פרידה, זה בטח ייראה לך מוזר ולא קשור... אבל בכל זאת, כי אני לא רוצה להשאיר את הפרידה הזאת אצלי לבד, אולי עכשיו זה הזמן להגיד לך כמה כוח שאבתי ממילותייך, גם כשהן יועדו לאחרים. מרגישים את הטוב שלך, את הטוב שבך עד לכאן, ובימים שלך מצאתי את עצמי לא פעם נצמדת למילים, להבנות העדינות, ולעיתים גם לנחמה. את תחסרי לי מאוד מאוד, ושתהיה לך את כל ההצלחה שרק אפשר... (הנה, עכשיו הגיע הזמן...) שלך, נועם

אורנה יקרה, פרידות תמיד משאירות בי טעם חמוץ מתוק. נוגה וענוג. קצת כמו טעם של געגוע... מפתיע (אולי), אבל יש בי צד שממש מתרגש ושמח על התנועה הזו שלך: נפרדת מישן והולכת לחדש. אני מקווה כל כך שיהיה לך טוב וממלא באשר תהיי. תודה על כל המילים שלך, על הנוכחות שלך, שתמיד ידעו להיות יפות, מדוייקות, נוגעות, מחממות. תמיד תמיד תמיד היה זה במידה הראויה, במידה הנכונה - בעדינות... זוכרת לך הרבה מאד חסדים עדינים כאלה שעשית עמי. נזכרת בהם בחיוך פנימי, ורד

אורנה יקרה יקרה, כל כך עצוב פה היום... אני גרועה בקטעים האלה, תסלחי לי. רק אאחל לך המון בהצלחה. ואומר המון המון תודה על התכתביות מרגשות ומחזיקות (הילדה האבודה... זוכרת?). באמת שיהיה לך הכי טוב שיכול להיות. ושוב, תודה! נורית

תודה אורנה. ובהצלחה :)

אורנה אהובה, את העץ העצוב, הירוק המלבלב הזה שתלנו עבורך, במיוחד בשבילך. עבורך שתלנו עץ עבות שיזכיר לך כמה זרעים של כאב שתלנו כאן, כמה מי הקלה השקת אותם, כמה ענפים של ילדות, זכרונות, דמעות, בדידות וביחד הצמחנו. עבורך העץ הזה אורנה, לזכרון הלבד והנצחת הביחד. הצמחנו ביחד עצים רבים שהצמיחו פרות בצבעים וטעמים שונים, את דאגת בין כל הפרות לזהות את הפרי ההוא הזקוק לליטוף, את הפרי הקטן שזקוק לקרן שמש נוספת, את הפרי הרקוב שצריך מקום משלו כדי שלא יפגע או יפגע, ליווית את העץ ופירותיו בימי קור או שרב מצניח, בימים בהם סופות וברקים איימו על שלומותו. שמרת על הפירות, שמרת על העץ, שמרת עלינו, השכלת לתת לנו אורך נשימה, ללוות אותנו באומץ לחזור לחדרי הטיפול ולדבר על הכל, לקבל את עצמנו למרות ובגלל הכל. הצלחת לחמם לבבות קפואים דרך הזכוכית הקרה, לאהוב חרישית במילים שקטות נטולות קול, לשלוח את ידך לנגיעה רכה. לימדת אותנו שיעור אוהב על חשיבות המילים, הדיבור השיחה והסליחה, על היכולת לקבלת ולתת לכולם קצת מקום משלהם, להיות קשובים לאחר ולעצמנו לימדת אותנו לאהוב אורנה, לימדת אותנו לאהוב. אנו אוהבים אותך בחזרה. תמיד ולעולם תשארי הגנן המסור

<> מה קורה לאן נעלמת?לא היה לי ספק שתחזרי כדי להיפרד מאורנה אבל למה קראת לעצמך פרי? מה שלומך היום??????????התגעגעתי:-)))))

כל כך יפה כל כך נכון וכל כך עצוב..............:-(((((((((

שלום לך, אני בטיפול שנה וחצי. 1. כמו שמקובל אצל כולם, המטפלת שלי לוקחת חופשות משלה, וגם אני לפעמים מנסה לקחת חופשה. אבל בכל פעם שאני עושה זאת היא מתעצבנת וטוענת שטיפול לא יכול להתנהל עם הפסקות ארוכות כאילו בינונו. יש לציין שהיא לוקחת שתי חופשות ארוכות בשנה ובהם היא סוגרת את הטלפון, כלומר שאין אפשרות להשיג אותה בערך שבועיים? אני לוקחת חופשות, לפעמים כי אני עייפה ורוצה להתרחק קצת ולפעמים כי קשה לי כלכלית באותו חודש. 2. הייתה תקופה ששילמתי לפי הסדר קופ"ח, אבל זה נגמר עכשיו. שאלתי היא האם אני יכולה לבקש לראות מה המטפלת שלי רשמה בתיק שלי בקופ"ח, או שזה בלתי מקובל? אני פשוט לא רוצה שזה יהיה מכשול בעתיד שלי! יכול להיות? תודה רבה

שלום יוליה, אני יכולה לחוש את מורת הרוח שלך, ומציעה לפתוח את הדברים לדיון עם המטפלת שלך, כדי שהטיפול יהיה מועיל יותר. לגבי חופשות - יש הבדל בין חופשה שהוגדרה מראש (הן על-ידי המטפל והן על-ידי המטופל), לבין הפסקות שמהוות דרך התנהגותית לבטא תחושות שהיה נכון יותר לומר במילים (אני מתכוונת לתחושות כמו כעס ויאוש, או עייפות, או תחושה שלא רואים את הקושי שלך - שה"חופשות" מבטאות אותן במקום מילים). לגבי רשומה רפואית - אפשר לבקש להסתכל. החוק משאיר למטפל החלטה לגבי מקרים בהם זה עלול להזיק למטופל, כך או כך - מדובר ברשימות מאוד לאקוניות ולא מרגשות... בהצלחה, אורנה

שךום רב, אני פונה אליכם בשם ידיד אשר מתביש לשאול בעצתכם, הוא בן 58 אשתו 63, אין ביניהם כימיה ולא שפה משותפת, אפילו חיי מין משעממים הוא מרגיש מתח גול שגורם לו כאבי בטן, היא השולטת בבית והוא עושה מה היא מבקשת, הכול בדי להימנע מריב, הוא מבקש עצה ף הוא מאוד אוהב לדבר אם אנשים באינתרנת זה מרגיע אותו אבל היא לא מרשה לו, מחכה לעזרתכם, ליזי

שלום ליזי, נשמע ששיחה עם מטפל זוגי יכולה לעזור... ואם השולטת בבית תסרב להצטרף - אני מציעה להתעקש על טיפול פרטני שיהווה מרחב חשוב להבנת המגבלות מבחוץ, ומבפנים... שיהיה בהצלחה, אורנה

אהלן אורנה, מה שלומך? אני כותבת היום ממחשב ציבורי אז אשתדל לקצר (עד כמה שאצליח), האינטרנט שלי אזל :-) ונורא קשה לי בלעדיו.. רציתי לשאול אותך משהו, אבל קצת קשה לי אז נעשה את זה בזהירות.. לא חויתי בחיי, לשמחתי, שום טראומה גדולה או מערכת יחסים הרסנית עם אף אחד. ובכל זאת, כל כמה זמן אני מגלה חוקים פנימיים, או היקשים/התנהלות פנימית שיש בה עיוות גדול וגס. אלה לא דברים דומיננטים, אבל מפליא אותי כל כמה זמן לגלות את גודל העיוות. אתן רק דוגמא קטנה שכבר כתבתי כאן פעם- תקופה ארוכה נמנעתי מלדבר עם המטפלת שלי במישרין על האם אני מעוניינת שנמשיך בטיפול עוד שנה. לא כל כך ידעתי למה אני נמנעת מזה, ורק בפגישה שמלכתחילה יועדה להיות האחרונה, כשהגעתי אליה חרדה מאוד, הצלחתי לומר שפחדתי שהיא עבדה עליי. שכיוון שרציתי אני לעזוב את הטיפול לפני כן, היא התקרבה אליי והייתה נחמדה בכוונה כדי להחזיר לי. זה זר לכל מה שאני מכירה בה. זה זר לכל מה שאני מכירה באופן כללי. זר לי. זו דוגמא שפחות מביך אותי לרשום כאן- יש אחרות שהן באמת תלושות. קשורות בחוויות אלימות (שלא חוויתי) או בפליטו?ת (מהמילה פליט).. לא מבינה מאיפה יש בי דברים כאלה.. רציתי לשאול אותך, כפסיכולוגית, למה זה קורה. איך קורה שמישהו לא עובר שום דבר נורא בחייו, להיפך, ובכל זאת מתכונן, במידה מסוימת, לסיום חייו כמו שהוא מכיר אותם היום. בין אם יהיה זה בשל איזו קטסטרופה שתנשל אותי פיזית מביתי, מעין שואה, ובין אם יהיה זה נישול שלי מגופי (לא כמוות, יותר כהתנכרות או חוסר אונים..). כשמדברים על מבנה האישיות וכל זה, מאיפה דברים כאלה יכולים להיבנות, באופן כללי? אני יודעת שתשובה שספציפית לי לא תוכל להינתן כאן (וכך עדיף)- אני שואלת באופן כללי. אולי לא מסיבה טובה אני מהמרת שלכולם יש פה ושם איזו תפיסה פנימית שמתגלה לרגע, במצבי קיצון (או במצבי טיפול) של משהו מאוד נוקשה ולא מותאם. חוקים שמתאימים יותר להתנהלות המבולגנת של חלומות מלחיים עצמם. כמו "צרור ימי-ביניים" שנמצא איפשהו עמוק, או רחוק מאחורי הקלעים. משהו זר לכל מה שחוויתי ולכל מה שאני מכירה על עצמי ובכלל. מאיפה זה יכול להגיע? יש לי תחושה ששאלתי שאלה אישית יותר ממה שאני מצליחה לראות כרגע, אבל אניח לזה. במקום הציבורי שלי היום אין הרבה זמן לחשוב על כל זה- שלח וברח. :-) לא נורא.. מקווה שאת בטוב, חיוך עם קריצה ממני ;-) כזה בדיוק לילך נ.ב. קטן לm.p., תודה על התגובה מאחור (לא זיהיתי שזאת את)

לילך לילך, אני חושבת, עד כמה הדוגמה שהבאת נוגעת לליבי לאור הודעתי על פרידה מהפורום... זה קשה, וכואב לחוש את הדי הכאב... לילך, החיים מספקים כל מיני דרכים לחוש כאב, וטראומה "מוצקה" היא רק אחת מהן. הסבל, הבדידות, הנטישה, מסתתרים בכל מקום... ולפעמים, לאורך טיפול שלם אפשר לעסוק באיזו אי-מותאמות משונה מול אימא או אבא, שפוגשת אותנו אח"כ בחיי האהבה הבוגרים, ואף אחד לא באמת התכוון לרע, ככה זה פשוט קרה - במיוחד אצל אנשים רגישים... אני חושבת שמטפלים הם הרבה פעמים אנשים כאלה - אנשי הכאבים הקטנים... שיהיה לנו טוב, אורנה

אורנה, מצחיק..עוד לא התחלתי לכתוב וכבר אני מחייכת :-) תודה על התגובה שלך כאן.. מאוד אהבתי אותה. את ממש יודעת להסתכל על דברים נכון. להחזיר את העניינים למימדים שמתאימים להם, ואיכשהו בלי להקטין מחשיבותם.. לדבר על שדים קטנים במילים פשוטות, שמאפשרות לשדים האלה לנוח. מאפשרת לי להתייחס לשדים כמו שהם, ולא לצל הגדול שהם מטילים לפעמים. את מאירה אותם מכיוון אחר והצל קטן :-) אורנה, האמת שפתאום ראיתי שכבר תשע ובאתי להיפרד.. אני מניחה שהכל כבר ארוז, ואת סתם יושבת בבית המאורגז ומסתכלת מסביב.. אז דמיינתי לי כלב ויצאתי איתו לסיבוב לילי בשכונה הדמיונית שלך. אולי, כאילו במקרה, יצא לי ללוות אותך לאוטו, בלי שתרגישי.. מדמיינת אותך עומדת ליד האוטו ומחייכת.. קצת בהתרגשות, קצת בחרדה של אולי-שכחתי-משהו מאחור.. בעיקר נרגשת. האוטו מלא מזוודות צבעוניות, ותא המטען פתוח. מחכה לתיק האחרון שמונח לרגלייך. את כבר מגששת בכיסי המעיל אחר מפתח, מסתובבת שוב לכיוון הבית למבט אחרון של נוסטלגיה. מנסה לחשוב אם אולי בכל זאת משהו נשכח מאחור..איך יכול להיות שהתקפלת כל כך מהר, היית בטוחה שהעמסת המזוודות תיקח זמן רב יותר.. משונה.. שואפת בעיניים פעם אחרונה את הבית הזה, עם השביל הנחמד, גדר האבן הנמוכה, העץ רחב הצמרת והגינה המחייכת (סתם, זאת אני שמחייכת)..סורקת בעיניים את הרחוב.. אורנה, אני כבר מתגעגעת קצת, על חשבון יום שלישי הבא.. אז ברוח הדמיון התחשק לי, כמו בסרטים, ללוות אותך בריצה קלה עם מטפחת ביד :-)) זה סטייל ללוות עם מטפחת ;-) אורנה יקרה, שתהיה לך דרך צלחה, ומלאי את ערבי שלישי-רביעי בדברים נחמדים, לא בעוד עבודה :-).. מלילך (והכלב), מתחת לפנס, לא רחוק בקצה הרחוב.. (תודה)

ביטוח לאומי פסקו לי נכות עקב "אישיות בלתי בשלה", כאשר שנה לפני כן, פסיכיאטרית אחרת מטעמם גם פסקה לי נכות, אבל עקב "אישיות סכזואידית". השנה הפסיכיאטר שלהם שלח אותי לטסט פסיכולוגי שנמשך חצי שעה בלבד והחליט לשנות את האבחנה. האם אישיות בלתי בשלה זהה לאישיות תלותית? האם זה באמת מאד שונה מאישיות סכזואידית? אחוזי הנכות ואי כושר נשארו אותו דבר.

שלום מירב, האבחנות שציינת אמנם שונות זו מזו, אך גם קשורות. בכל מקרה, אני חושבת שמדובר בחלק משני בלבד מההחלטה לפסוק לך אחוזי נכות נפשית. אם חשוב לך להבין את האבחנות, אני מציעה לדבר עם אנשי המקצוע שמכירים אותך באופן אישי. לטעמי, עדיף להקדיש את הזמן לשיקום ולחזרה למעגל החיים הבריאים והמשמחים... מה דעתך? בהצלחה, אורנה

אני ובעלי נמצאים בטיפול זוגי ומשפחתי אצל עובדת סוציאלית. לי אישית מאד טוב איתה, במהלך השיטוט בפורום נתקלתי בטבלה אם שמה וראיתי שהיא לא מוסמכת, האם כדאי לברר איתה פרט, אני שואלת כיוון שהיא המליצה לי לעבור אצלה טיפול פרטני.

שלום ח.ש., כן, כדאי לדבר איתה. הכשרת המטפל היא נושא לגיטימי וחשוב לבירור, בכל סוג של טיפול (כלומר, גם בהקשר לטיפול הזוגי והמשפחתי). אני מבינה שהנושא מעסיק אותך במיוחד לאור המעבר הפוטנציאלי לטיפול פרטני (אני מקווה שאין מדובר בשני טיפולים - פרטני וזוגי שיתנהלו במקביל אצל אותה מטפלת, אלא שיהיה לך מקום משלך אצלה). אין ספק שכדאי להעלות זאת אל פני השטח עוד לפני הטיפול הפרטני. בהצלחה, אורנה

האמת אני מרגישה טוב, אבל היה לי חלום מוזר חברה שלי ועוד אנשים אומרים לי שאני מישהי אחרת,מאשר אני באמת אני אומרת אני אילנית, והיא אומרת לי לא את מישל ואת לא זוכרת זאת, כיוון שעברת תאונה ואת חולה מה זה אמור להביע? פרשו לי אותו בבקשה

שלום אלמונית 2, טוב שאת מרגישה טוב. בענייני חלומות, אני מזכירה שאין פירוש "כללי" שאפשר לתת מבחוץ, אלא שכל אחד מאיתנו מחפש את הפירוש הפרטי הנכון עבורו (בטיפול מדובר בתהליך מאוד מעניין). לי זה נשמע שאת מחפשת... את עצמך? משהו בזהות הנשית שלך? (קצת מזכיר את החלום על התינוקת שכל מיני נשים מעבירות ביניהן...) את הבריאות והכוחות? שיהיה לילה טוב... אורנה

מתנצלת מראש על הפנייה שלי אלייך,אני לא שרית(ולא מתיימרת להיות).אבל אני עוד אחת,שנמצאת מעבר לאותה זכוכית מזורגגת. מרגישה צורך להגיב לך,אך ורק מנסיוני המר.מכיוון שאני משתתפת קבועה בפורום,אעדיף להיות אנונימית היום. גם אני אגב,מצדיעה לשרית,על האומץ והיכולת לבטא את כאבה(יודעת שלא אוכל לעשות זאת לעולם),ויותר מכך מצדיעה לה,שבתוך כל הכאב הזה,הצליחה לבנות משהו משל עצמה. את שואלת כל כך הרבה שאלות,ומתארת כל כך הרבה חוויות המוכרות לי אחד על אחד.רוצה לומר לך,עברתי התעללות מינית. לאורך שנים גופי שימש אין ספור פעמיים ומילא בכוח,והשפלה. צרכים רבים ליותר מאדם אחד!!! אני לא יודעת,אם מישהו אחד לפחות יודע את אשר עברת.ולא ברמת הפרטים,פשוט יודע ושזה לא סוד כמוס עדיין עבורך. מנסיוני המר אספר לך,שאני מכירה את הצד של הגלוי,והנסתר.כבר למעלה מ עשרים שנה מאז פתחתי את פי לראשונה,ובפני מי שהיה אמור להיות הכי קרוב לי.נפתח אך לא במלואו.יודעים שעברתי התעללות שנים,אך לא יודעים באמת את הזמנים,לא יודעים שהיה עוד מי שפגע. וכמובן לא את מה שבאמת היה..את שואלת "אם באמת ניתן לחיות-במשמעות המלאה של המילה"? צר לי יקרה לנפץ את זו האשליה!כן,אפשר לחיות וגם חיים.-אך ל-ע-ו-ל-ם- לא במשמעות המלאה/אמיתית של המילה.זה בילתי אפשרי!!!!! לא היום לא מחר לעולם!!!לא מרגע שסיפרת,ובעצם לא מרגע שעברת את שעברת.יש את החיים עד ש... ויש את החיים אחרי ש...!!ולרוב הם כצל רע ואכזר!כמוך,גם אני לא מרגישה שיכולה להשתמש במילים של שרית,מאחלת לך לומר אותם בצורה"הפשוטה"ביותר.כמעט כאילו לא מדובר בך.לפחות בהתחלה-כדי שיצרום לך -אולי- פחות באוזן-בכדי שהלב יעמוד בעומס. הנטיה להחביא אפילו מעצמך חוויות קשות לא לתת להם קול,בשאיפה או משאלה,שזה יעלם יתפוגג.כל כך מוכרת,כל כך אנושית כל כך נרמלית וכל כך מתבקשת,רק לא לאורך זמן זה פשוט מתפוצץ בפרצוף וחזק!יש דברים שלא מרשה לעצמי לומר אפילו בלחישה,שמנסה להסיט בכל דרך אפשרית מהמחשבה כמו לבטל כמו לא היה. אבל לכאב חוקים משלו,ולרוב הוא נוגד את הרצונות שלנו.הוא לא נעלם ואפילו לא יושב בפינה,הוא אוכל מבפנים כל מה שרק ניתן,ומגיב כמו בתופעות לוואי עד שמתפרץ בשיא הזעם. עד שהצפה היא בלתי נשלטת עד שכל מה שהיה עמוק כל צפון כל כך עומד למולך.ואני איתך באותה הסירה עכשיו ויודעת כמה זה כואב.את מרגישה כמשתגעת באמת, ואני חושבת שדווקא שגעון היה יכול להקל עליי עכשיו. כי אז הכל "נורמלי ומותר". אם יש אדם אחד בעולם שאת סומכת עליו.שתפי בעדינות,ולו בשביל לא להיות עם זה לבד.ושוב לא רוצה לנפץ לך אשליה.אבל דעי שגם לדיבור לשיתוף עלול להיות מחיר ויקר!הכאב שלך כל כך מדבר אליי,עד כי רוצה לצרוח איתך ביחד את הכאב הזה.אני פשוט יודעת שביום בו התחיל הכל,נשמטה הקרקע לרגליי. וביום בו העזתי לגמגם על כך,הקרקע הרועדת מתחתיי,הפכה הדבר הכי יציב בחיי. אבל גם יודעת איך קשה להחנק עם הסיוט הזה בתוכי כל כך הרבה שנים.אני רוצה בכל הכח לצרוח את מה שכואב ובוער מבפנים,והשתיקה שגזרתי על עצמי כמו שיתקה לתמיד.לכן בחרתי להתיידד עם המוות בכל מחיר,ולגעת בו בכל דרך אפשרית. ונשבעתי שביום בו אמות-ועוד איך ישמע מי שצריך- את מה שהלב המדמם שלי ספג בתוכו שנים ,עד שלא עמד בו ודימם למוות,או אז בשמחה אעביר את שרביט האות קין שנושאת לאחרים.צר לי שלא משדרת לך אופטימיות,אבל לא חושבת שאף מטפל לעולם יגיד לך, את צודקת אי אפשר לחיות כך.הלואי ואת באמת מספיק חזקה-כמו שאת מעידה על עצמך.איספי את כל כוחותייך והחוזק שיש בך,ושתפי בכל פעם קצת אפילו כאן-איש לא מכיר אותך-לא יודעת כמה זמן את סוחבת בתוכך את אותה הפגיעה,אם את באמת רוצה לפרוץ החוצה עשי זאת ועכשיו,כל עוד אפשר.רק דעי שאין דבר כזה לדבר ולא להתנפץ לאלף רסיסים,לא קיים דבר כזה.אך גם שתיקה מנפצת ואף יותר. לכן דברי עם מי שהכי נכון לך,מי שיוכל לאסוף לך את השברים.ולשמור אתם טוב עד שתתחזקי.מאחלת לך לבחור בכל זאת בצעד שלא עשיתי.אבוד לי כבר,השנים עשו את שלהם.בחרתי לחבור לדברים הכי הרסניים שיש,ויותר מזה להנות מהם.עד כי אין יותר מה לשקם,מלבד לצפות ולייחל למוות שיגיע ויקדים אותי ומהר.יקרה תברחי מזו הבחירה שמלאה בסבל וכאב מתמשך,תבחרי בדרך חדשה שונה ואולי שפויה יותר.יש לך יכולת ביטוי וכשרון כתיבה מדהים.השתמשי בו נצלי אותו לטובתך.זה המון!!!מצטערת שוב על שהגבתי,מבלי שבקשת.הרגשתי צורך לומר לך שאני כל כך איתך.מלווה אותך מרחוק בזה הכאב,אם זה עוזר. ומאחלת לך בכל ליבי,שתצליחי להרים את הראש אפילו קצת.האמיני לי כל דבר יותר טוב מלהיות כל כך נמוך כל כך הרבה זמן. תרימי ראש אני רוצה להאמין שיש לך לאן!!!!! ב-ה-צ-ל-ח-ה ולילה טוב. היום אנונימית.

אני קראתי אותך , אני מבטיחה להגיב לך .. כי יש לי מה לומר ... התחברתי לתחושות שלך , לרגשות , הכאב הזה נראה ומרגיש ככ מוכר שכאילו ואני כתבתי אותו , דעי רק שאני מחזקת את ידייך ..וגאה בך .. אני פשוט בשוק עוד ממהודעה של אורנה על פרידה מהפורום... אני אכתוב לך היום או מחר. לילטוב שרית

היום אנונימית, חייבת להגיד לך שכשקראתי אותך הרגשתי שהלב מתפוצץ, באמת מתפוצץ ממש כאילו נגמר לי שם המקום וכל חלקיו התפזרו. הרגשתי שלא יכולה לנשום עם כל הכאב שראיתי וקראתי בין השורות ובמילים. גם עכשיו לדבר איתך הוא נסיון עקר. כשכתבת "אין יותר מה לשקם,מלבד לצפות ולייחל למוות שיגיע ויקדים אותי ומהר" הרגשתי חסרת אונים, צורך מטורף להושיט יד לתוך המסך ולשלוף אותך משם מהמקום הזה ולהניח אותך לידי. כשקראתי אותך הרגשתי דמעות ממלאות את גרוני עד מחנק, אך לא מוצאות דרכן החוצה. רציתי שיפרצו, רציתי בכי בקול, בכי משחרר, אך הדמעות לא יצאו. כשקראתי אותך הרגשתי שהכאב חותך בי בבשר החי אלף חתכים עמוקים. תחושות היאוש, הכאב, המחנק וההחמצה שבדברייך מוטטו אותי, מה שהכי כאב הוא רצונך להעביר אלי חוט של תקווה, תיקון להחלטותייך וחייך דרכי. את יודעת, אני מרגישה שאני בדרך לאבד עצמי לדעת, מן תחושה מיוסדת היטב שאני מאבדת חלקים מעצמי, אני מנסה לעזור לעצמי אך לא יודעת איך. אני נמצאת בטיפול, מתפקדת, מנסה להרים את הראש כמה שיותר מעל המים אך הנפילות, העצב התהומי, האיבוד שליטה על מה שקורה בתוכי, מרגיש לי שאין לי באמת שליטה על חיי, שאני נמצאת במדרון מסוכן שלא יודעת אפילו לאן הוא מוביל. לומר לך בכנות, אני מתביישת לומר זאת, א נ י מ ת ה מ פ ח ד!!!מעולם לא פחדתי כמו שפוחדת עכשיו, המחשבות שרצות בראשי, מצבי הרוח, הניתוקים, החיים בסרט כאילו חייה חיים של מישהי אחרת, ימים עוברים ומרגישה שמישהי אחרת חווה אותם. אני לא יודעת אם התחושות של הריחוף, הניתוקים והריכוז האפסי הוא משהו שכולם חווים, מתחילה מאוד להאמין שאני מטורפת, משוגעת, שלאט לאט אני כל כך אתרחק מעצמי שלא אמצא את הדרך חזרה. שרית היקרה כתבת לי על חשיבות הכתיבה את הכאב, שזה עזר לך, אני אומרת נמאס לי לכתוב, כל חיי אני כותבת, מהרגע שהכרתי בחיבורם האפשרי של אותיות לכדי משפטים בעלי משמעות לא חדלתי מלכתוב רגשות וחוויות שגם העט יבש לנוכח כאבם. לא רוצה לכתוב, רוצה לדבר, להוציא קול, לבכות, להשתחרר מן הכלא שבניתי בתוכי, רוצה לנקות את עצמי מן הטומאה והגועל, הראש מתפוצץ ממליוני רסיסי מחשבות, רוצה שפיות שליטה ושקט, רוצה שחזירו לי את עצמי , מי שלקח שיחזיר לי לעזעזל את עצמי. אני מסרבת להאמין שאבוד לך כמו שאת אומרת, כתבת באופן כל כך נחרץ עד כמה אבוד לך, עד כמה לא תוכלי לתקן את חייך, המילים שלך קרעו לי את עור התוף, לא יכולה, לא רוצה להאמין ששם זה נגמר, בציפייה למוות שיקח הכל. מסרבת בכל תוקף שהמפלצות שפגעו, יהיו אלה שיאמרו את המילה האחרונה. לא מוכנה, לא רוצה להפסיד במלחמה הזו על השפיות שלי. לא אז לא היום לא לעולם. רוצה לכתוב לך כל כך הרבה, אך בסוף השבוע האחרון הסקתי שדיבור על מוות מעיר אנשים להזדהות יתרה. אז אומר לך ככה בשקט בשקט-הרצון למות קיים בי כל הזמן, לא מתכוונת להתאבד, לא בתקופה הקרובה בכל אופן, אך בזה נשבעתי, אם ארגיש ששפיותי עוזבת אותי או שנגזרו עלי חיי תלות, נזקקות, ייאוש ואומללות, שלמרות נסיונותי לנצח בקרב, כשלתי, בזה נשבעתי והיה וזה יקרה, אפרד מהעולם בכעס עצום אך מתוך החלטה שלמה. תודה שהקשבת, תודה שכתבת לי לשרית תודה על השיתוף והמילים להתראות בינתיים איתכן <>

נכתב שם על ידי .. המילים שלך כאילו ומדברות אותי ... ואני מכירה את המקום הזה .. אני הרי נמצאת בתוכו .. יודעת עד כמה הוא כואב יודעת עד כמה הוא מושך..ומייאש .. אבל יודעת גם .. שבעזרת האנשים הנכונים .רק הנכונים !!!! .יכול להיות קצת טוב יותר .. קחי למשל את הפורום הזה .. שמעודד בימים הכי הכי קשים , אבל מצליח להפיח אויר מחדש לעוד יום, הצבעים יכולים להיות רכים יותר . לא רק צבע אחד . פשוט . בסיסי . לא רק שחור או לבן .. גם גווני ביניים . אני בטוחה שיבוא היום שהמילים יצליחו לתפוס מקום כמו הכתיבה , שהנשימה תחזור למקום מחדש ..ויהיה שם מקום רק לאויר !!!! שיוצא ונכנס . לא ..אף פעם לא יהיה מושלם.אני לא אמכור לך שפנים מהכובע . אבל הביחד יעשה את זה הרבה יותר קל . הביחד יחזיק ויעודד , ימלא ויחזיר שפיות למקום כשהיא נעלמת. כן .. אף אחד לא יוכל למחוק לנו את זה ..הלוואי ..אבל זה לא !!! אם נצליח לחיות לצד זה ולא רק את זה .. זה יהיה חלק משמעותי ועצום בחיים . זה היופי בטיפול נפשי .. זה הערך שאני לוקחת איתי כשאני חוזרת אסופה ומוחזקת מטיפול שהצליח להכיל אותי. זה נכון שהתקווה , האמונה .. לא תמיד באים אצלי טוב , והכתיבה שלי , והימים הקשים , את רואה עד כמה הם כואבים , אבל אני חייבת , אני לא יכולה לתת להם את המקום הזה גם להרוג אותי טוטאלית . אני חייבת לעצמי את החיים מחדש .לאלה שאוהבים אותי . אני פשוט חייבת. אתמול נפטר חבר טוב שלי מסרטן ..בן 34 ..השאיר 2 ילדים קטנים אחריו .. ואישה כואבת .. והסרט הזה לא יוצא לי מהראש .. הכאב הזה לאבד מישהו הוא עצום .. הוא היה רוצה לחיות ..אני בטוחה . איתך בכאב .. מצטערת שאין לי מילים יפות יותר להגיד .. אני מאחלת לך ימים רגועים ושלווים , תנסי לתת למחשבות האלה מנוחה , תנסי להעסיק את עצמך בדברים שעושים לך טוב ולא..זה לא ממקום שיפוטי או מבקר פשוט כי אני יודעת עד כמה זה משתלט שזה שם. מחבקת, שרית.

יקרה, תקשיבי לי לרגע,ותקשיבי טוב. אני באמת באמת יודעת ומכירה את מה שאת אומרת. את לא צריכה להתבייש לומר שאת מתה מפחד,כי הסיוט הזה הוא מפחיד עד מוות. הניתוק,האיבוד שליטה,המחשבות הזדוניות והזוועתיות,הנפילות התהום השחור ואני יכולה לרשום עוד עד בלי די,אני מבטיחה לך את שפויה! אלו הדברים הכי שפויים ואמיתיים שאת יכולה להרגיש עכשיו.האמיני לי אני קוראת כל מילה שלך ואני נמצאת רחוק ממך מי יודע כמה,ומרגישה "כתאומה" לזוועה!ושוב אני אומרת לך,אם בזמן הנכון הייתי עושה את הדברים אחרת,אולי היה לי סיכוי,בבקשה אל תפספסי את זה.דברי תשפכי תוציאי את כל הזוהמה שבתוכך,אם את בטיפול תנסי בבקשה!!!אל תפילי עצמך למקומות אחרים נשבעת שזה סיוט להיות בהם.עד כי גם אם אני רוצה ולו קצת להרגיש הקלה זה בילתי ניתן.אם היית יודעת עם איז מחשבות אני מסתובבת 24 שעות,שמטריפות.אם היית יודעת מול איזה מצבים אני נעמדת במהלך היום כל יום.אם הייתי יודעת שאני יכולה לעזור ולו במעט על מנת,שבבקשה אל תעבירי שנים מבלי באמת להוציא מתוכך ה-כ-ל.גם במחיר נפילה תהומית. אם תרצי אני מוכנה לדבר איתך באמת.ואת עצמך רק *את* יכולה להחזיר,גם אם פצועה וחבולה,רק את.בבקשה תנסי לפחות תנסי. ואל תרגישי רע על שאת מעודדת מוות. זו הייתי אני מכיוון שמהיום הראשון שקראתי אותך,ראיתי במראה את עצמי אבל עורק עורק נים ונים.ודבר אחרון אומר לך,שעל אף שהמוות הוא המתנה הכי גדולה שיש. ואני באמת שלמה איתו ולא נפרדת בכעס אלא בגועל.צריכה להתחשב באחרים,רק חבל שלא היו מסוגלים להתחשב גם בי...אפילו אלוהים לא שמע כשצעקתי די לא רוצה יותר!!!!עוד חולמת שפעם הוא יענה לי למה?למה בעצם? הבאת אותי לעולם,אם זה מה שיעדת לי?!!!תודה שלא כעסת שכתבתי לך!

ממש ממש בזהירות, אנסה לפלס לי דרך בין צרורות המילים החזקות, בין הנוקשה, הנאחז בכוח, בציפורניים ממש, מ?פחד להישמט. בין העיניים הקרועות בבעתה, והאגרוף העיקש, הנחוש לשמור על עצמו.. הקפאתי את המילים באמצע מעופם, פסים אדומים של כדורים נותבים מסמנים מאחור את הדרך שעברו עד הרגע שהקפאתי, לשבריר שנייה, את הכל בתוכי. אולי אצליח לספק לשבריר רגע קצת שקט, כמלו את כל כך זקוקה. לא אוכל להחזיק הכל לאורך זמן.. בין המילים שלך, אנסה, אם אוכל, להבקיע איזה חריץ.. סדק קל שבקלים. כמעט לא מורגש. ברשותך, אני מניחה שם בזהירות מעיין קטן עבורך.. מעיין מפכפך של שקט ומים זורמים. מים טובים של חיים. כל כך מגיע לך מעיין כזה, שיזרום בך בשקט שלו.. מעיינות קטנים עובדים לאט, וצריך להיות קשובים מאוד כדי לשמוע את הפכפוך העדין, או את הזהרורים המנצנצים בימים טובים, אבל אי אפשר לזלזל בהם. בפרט לא באלה המגיחים בהיחבא, מבטן האדמה, שוטפים בשקט בין הסלעים, שוטפים בקצב שלהם את מה שהגיע הזמן שישטף.. בהדרגה יגיעו גם ציפורים, יופיעו פרחים, את תראי.. המעיין יגדל וישמיע את קולו בקול גדול. את תראי...אבל בנתיים, הוא עוד נפלס לו דרך בין הסלעים הכהים. הדברים האלה קורים לאט, וצריך להיות קשובים, אבל זה קורה כבר עכשיו.. את לא נופלת לתהום, את בדרך. כרגע חשוך מאוד, אבל זו דרך ויש שם אור בקצה. והמעיין שם, מטייל לצידך. לעיתים תבחיני בי יותר ולעיתים פחות, אבל הוא שם. אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת (ואם לא, אימרי לי ואפסיק).. המילים שלך כל כך נוגעות בי.. רק רציתי לומר לך שיש במילים שלך כל כך הרבה עוצמה וחיים. ממש כך- עוצמה וחיים. כמו תמונה עזת-צבע. גם אם קשה מאוד- בלתי נסבל ממש, את בדרך. תזכרי את זה, בסדר? אני מאמינה בכל ליבי שעוד תראי ימים אחרים, של רוגע ומנוחה וחיים מלאים. בכל ליבי. החזיקי מעמד, ושיהיה לילה ארוך ושקט.. שלך, לילך