פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי בעיה שאני לא סובלת את אמא שלי ולא מסוגלת שהיא תעמוד לידי או תגע בי איך קוראים לתופעה? והאם אפשר לטפל בזה? דבר שני יש לי אובססיה למראות אני תמיד מסתכלת בהשתקפות שלי בחלונות ראווה וחולנות של מכוניות מה עושים?

שלום נועה, הייתי מסתכנת ואומרת שהתופעה שאת מדברת עליה נקראת 'גיל ההתבגרות'. שתי הבעיות שאת מתארת הולמות מאד את הגיל, הגם שאינן חייבות להופיע תמיד ובטח לא אצל כולם. בגיל ההתבגרות נוטים לראות את ההורים באור שיפוטי מאד, וכך גם את המראה החיצוני. יהיה גילך אשר יהיה, אם ברצונך להבין את מקור התחושות הקשות שלך כלפי אמך, כמו גם את הצורך התמידי לבחון את המראה שלך, תוכלי לפנות לכמה שיחות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, ולהעריך יחד איך אפשר לעזור לך להתגבר עליהן. חג שמח ליאת

היי ליאת , כתבתי תשובה לאורלי בעץ שפנתה אליי .. משום מה היא לא הועלתה .. האם היא התפספסה ?.. חיבוק , שרית

ואני כתבתי לשרית מילות תמיכה וחיזוק וגם ההודעה שלי איננה. **

נמאס לי להיות באלה המקומות,זה מציף ומחניק וכואב לא יכולה לסבול את זה עוד.לא יכולה!!!רוצה להרים ידיים רוצה לוותר,רוצה לצלול עמוק ולא להרים שוב ראש רוצה להעלם רוצה שהכל יגמר.ליאת,אני צריכה עוד קצת כוח עוד קצת אויר להעביר את מחר ולברוח. אבל אין לי עוד כוח ואין לי טיפת אויר.אני מתפרקת זה בלתי נסבל רוצה למותתתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!

ככ כואב ..ככ חודר, מבינה את המקום הזה של היאוש הבילבול .. החנק האיום הזה .. החוסר מסוגלות להמשיך הלאה .. אני באמת מבינה ..אותך , אבל יחד עם זאת יודעת שיכולים להיות ימים רגועים יותר , האם את יכולה לראות .מעבר ..?.. יש משהו שכן היה יכול להקל עלייך ?.. ולעשות לך טוב ?.... הלוואי ותוכלי לראות נקודה אחת קדימה מהמקום הזה .. ולהרגיש שיהיה יותר טוב . צר לי על התחושות שאת חווה .. מאחלת לך ..שקט ורוגע בימים הקרובים .. חג שמח ונעים. שרית

שלום ד. יודעת עד כמה הכאב יכול להיות מצמית, דווקא בערב החג, שעה שכולם טרודים בתפר הזה שבין החול לקדושה. אלה רגעים מיוחדים, בהם אדם מודע מאד למקום שיש לו בעולם, לדמויות בחייו, היקרות יותר או פחות, לאובדנים, לצער ולשמחות. אני מזמינה אותך לנסות ולמצוא את היש בחייך, לשמוח בו, ולהודות עליו. החזיקי מעמד בכל הכוח ליאת

:-(שונאת את החנק בגרון את הרעד שממריץ את פעימות הלב את זה הגוף שמשתתק ואין לי שליטה על כלום ואין לזה סוף ואני רק רוצה שהלב יפסיק לפעום,לא ר וצה להרגיש עוד לא מסוגלת להתמודד עם כלום כלום כלום נכנסת למיטה לברוח גם מעצמי ודי לא רוצה לצאת יותר ושאיש לא יתקרב עד שארקב

ליאת, כל פעם שאני רואה את הפסיכולוגית שלי בנוסף לרגש החיבה שיש לי כלפיה, מתלווה רגש נוסף , משהו מלווה בסוג של כאב לא ברור לפעמים אני תוהה אם זה התחושה של הרצון לקשר אולי מעט אחר אבל לאחרונה לא נראה לי שזה כך מפני שלא הייתי מצפה לסוג כזה של תחושה, זו תחושה מעט דיסוציאטיבית (הכוונה לתחושות הלא נעימות מאוד שהיו ויש לי מידי פעם במצב של דיסוציאציה) אני כבר מתחילה לחשוב שזה כמו התניה גם שלא מדבור בדברים לא נעימים היא כבר מתקשרת לי לזה ואז הכול צף...

שלום רחל, לא לגמרי ברור לי מה טיבה של אותה תחושה המתעוררת בך מול המטפלת שלך, אך בהחלט יתכן שהיא נקשרה לטיפול או למטפלת בדרך של התנייה. כך או כך, חשוב לנסות למלל את התחושה הזו ולהבין מה היא מייצגת או משחזרת מתוך עולמך הפנימי, ומדוע היא מסתווה או מנסה להידחק אל מחוץ לתודעה באמצעות המנגנון הדיסוציאטיבי. הביאי את תחושותייך אל חדר הטיפול ונסי להבינן שם. בהצלחה וחג שמח ליאת

חג שמח. לגבי התחושה, היא זו דוקא שגורמת לי לרצות לעזוב ולא לדבר על זה כאלו לשכוח כבר מהכול. כרגע אני חושבת שאני יכולה במצבי היום לקבור הכל לחזור לחיים נורמלים בלי דכאונות וכד'.. מה שמפריעה לזה היום זה המראה שלה מחזיר לי את הכול חזרה.. למזלה יש לי גם רגשות של חיבה כך שאני יודעת שזה לא היא אבל זה בהחלט גורם שאני מעוררת מידי פעם מהומות ותלונות ואני חושבת שזה מגיע מהמקום של התחושות הלא טובות שעולות אני רוצה שתעזור לי לעזוב ולהיעלם...... לילה טוב חג שמח

השבוע הסוער כמעט וחלף. הענינים נסגרו מול הפסיכאטר ..המון כאב לווה בסיום .. אבל גם התחלה חדשה נראית בפתח אל מול הפסיכולוג.. חידוש הקשר עימו ..נראה ומהווה דרך חדשה לעבודה ..טיפולית ביננו ה"הפסקה" ממנו עשתה רק טוב מסתבר ..:-) אנחנו יותר מדברים על הדברים שקרו, על דברים שהפריעו ולא קיבלו מקום, הוא יותר מתעניין ומנסה להגיע אליי .. אני פתאום רואה אותו באור אחר ..והוא אותי :-) אולי הפסח הזה .מביא בתחילתו .. תקופה חדשה ופורחת גם בקשר הטיפולי שלנו ..הלוואי. אךך ככ רוצה מנוחה ורגיעה ..מותר לי קצת?.. ליאת יקרה , תודה שאת כאן מלווה אותי , תמיד עם מילה חכמה ועצה נכונה .. תמיד עם חיוך שמקרין מעבר למסך...וחודר לנפש ומרגיע. מאחלת לך ליאת יקרה , לדרור ודוד ..ולכל חברי הפורום, חג פסח שמח . חג אביבי ונעים שלל פריחות , התחדשות ..ורוגע .. שלל ברכות ואיחולים, ממני אליכם.. מחבקת אותך , מכל הלב. שרית

ערב טוב שרית, הנה שוככת לה עוד סערה, ומפציעה עוד התבהרות. שמחה לשמוע אותך רגועה ואסופה יותר, מוצאת את דרכך חזרה לחוף מבטחים. ברכת החג שלך מגיעה בהירה אביבית ורעננה מבעד למסך, ואני מאמצת אותה אל לבי. חג שמח ושקט גם לך ליאת

אז ככה: אמא שלי גדלה בבית בעיתי ואבא שלי גדל בבית נורמלי ובריא. אחי, אחיותי ואנוכי לא הבנו בצעירותינו שביתנו אינו מתנהל כרגיל עד שהתבגרנו והבעיות רק החלו לגדול... מאז ועד היום עברתי גהנום בהתמודדות שלי עם אמא שלי... הייתי חותכת עמוק וכמעט שהתאבדתי (לימים התברר שאמא שלי כמעט שהתאבדה בגללי - לטענתה) אולם היום אני מסוגלת להסתכל אחורה ולהבין שכל הסבל שעברתי גרם להמון שינויים חיוביים במשפחה ובמיוחד שינויים משמעותיים וחשובים בקשר שלי עם אמא שלי בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שמתקיים אצלי כבר שנתיים. אמא שלי בטפול שלוש שנים (אני מאוד מעריכה אותה על האומץ והרצון להשתחרר מכל הטראומות שחוותה בילדותה שמשפיעים עליה ו'עברו' אלינו כילדים של זאת שסבלה ולא ידעה כיצד לעזור לעצמה.. או אולי פחדה לשחרר...)וכנראה שלאור עובדה זאת הדברים גם כן משתנים לטובה. אבל מה, פה מגיע הבלבול: כל מי שעובר טיפול יודע שבתוך התהליך המטופל נהיה רגיש מאוד ולא תמיד נגיש, הוא פותח פצעים והכאב שתמיד היה קיים, רק מתגבר כך שהתהליך עצמו לא תמיד נעים.. מצד אחד למדתי לראות את אמא שלי בתור אשה ולא רק בתור אמא שלא היתה 'כזאת' וכן היתה 'כזאת' ולמה לא היתה אחרת... הבנתי שהיא באה מאיפה שהיא באה וכתוצאה מכך היא מתנהגת איך שהיא מתנהגת. אמא שלי עדין מי שהיא. הילדים לא מבינים למה היא כל הזמן אוסרת, לחוצה, לא מסבירה, 'עסוקה' הכל סוד, שום דבר לא ענינם, בקיצור בעולם משלה. ליאת, אחרי מה שקרה אתמול בלילה אני מפוחדת ועוד יותר מבולבלת.... ערב פסח, כולם עסוקים בנקיונות ובקניות, שתי אחיותי הגדולות נישאו בשנים האחרונות, אני עזבתי את הבית לטובת חיי עצמאות, אחי בפנימיה ועוד שתיים בבית. ידעתי שאמא שלי עוברת תקופה קשה מאוד מבחינה רגשית לכן התקשרתי לשאול בשלומה. היא נשמעה מזעזע! לרגע חשבתי שאולי בא לה למות ונבהלתי. היא אמרה לי שהיא מרגישה שאין לה את התמיכה הנפשית שהיא צריכה עכשיו כשהיא בטיפול וכל התכנים הקשים מעברה עולים על פני השטח ועוד יש כל כך הרבה דברים לעשות בבית לפני החג ואף אחד לא רוצה לעזור לה.. (אגב, אמא שלי תמיד צריכה עזרה. היא לא יודעת להתמודד לבר ואף אחד בבית לא אוהב לעזור לה כי הם כועסים על מי שהיא ולא יודעים איך לסלוח לה על העובדה שהיא עדיין לא יודעת להיות אמא נורמאלית ורגועה..)לכן החלטתי לנסוע לבית ההורים באותו היום מיד אחרי העבודה ולעזור עד כמה שאוכל בנקיונות. בקשתי מאחי שחזרו מהפנימיות למצוא סידור לערב כדי שלי לא יהיה יותר מידי אנשים בבית ואוכל לנקות בשקט. אחי הקטנים נשארו ובאמת עזרו לי עם הנקיונות ואף הנעימו עלי את העבודה. לאחר ערב קשה אך נכון (בעיקר קשה מבחינת נפשית ומהמשמעות הגדולה שא-נ-י לשם שינוי עוזרת לאמא שלי מתוך בחירה ורצון לתמוך בה ולעזור לה באמת ואני היחידה בבית שמרגישה מסוגלת לעזור מכל הלב) הגיעה הזמן לחזור הביתה. חזרתי הביתה והייתי בטוחה שאמא שלי תתקשר ותחמיא לי על הנקיון אבל לא. היה 'שקט' רועש מכוון הטלפון. היא לא צלצלה. אף אחד לא צלצל.. משהו באוויר היה מוזר ולא ידעתי מה הוא... היום בבוקר קמתי מוטרדת והחלטתי להתקשר הביתה ולדרוש בשלום המשפחה ומה התברר??? רבע שעה אחרי שעזבתי את הבית אמא שלי חזרה הביתה וכעסה על אחי שלא היו בבית לעזור. היא צילצלה אל אחי ודברה איתו בטון יפה ומסביר כמה היא מאוכזבת ממנו ואז פתאום, בלי שום הכנה היא התחילה ל-ש-א-ו-ג - - - - - - - - - יללות מוזרות כאלה בלי שום מילים.. יללות של כאבים נפשיים שהרבה מאיתנו מרגישים בטפול אבל לא משחררים... יללות, צווחות כך אחי ספרו לי... ואז היא זרקה את הטלפון בעוצמה לחלל החדר... הם לא הבינו מה עובר עליה... הם לא יודעים שהיא בטיפול... הם חושבים שהיא משוגעת ולא נורמאלית... הם מפחדים ממנה וכואבים כל כך... ומסכן אבא שלי... אני לא יודעת אם הוא ידע מה לעשות איתה באותו רגע... בכל תהליך הטיפול של אמא שלי הוא תמיד מנסה לעמוד לצידה ולא כל כך מצליח. לפעמים הוא בצד שלה ואז כולנו מבוהלים ופעמים בודדות הוא אומר לה שהיא מגזימה... אז זה לא רק אמא שלי שמשתגעת מהחיים... זה גם אבא שלי שכבר ככה סובל מדאגות פרנסה מפחידות... אני מפחדת עליהם כל כך... אני מפחדת עלינו בתוך משפחה... אני כבן אדם בוגר אומרת כך. איך אחי הקטנים מרגישים??? אח שלי הקטן סיפר לי שהוא ואחותי התחילו לבכות ולא יכלו להרדם עד 4 בבוקר... אח שלי הקטן (כבר לא קטן אבל הכי קטן בבית – 13 ומתנהג כך כי לא מתנהגים אליו כאל מבוגר אז הוא לא יודע איך להיות בוגר וכנ"ל לגבי השאר) סיפר לי שהוא רעד בכל הגוף והרגיש כאילו הידיים שלו מתפרקות... הוא פחד ללכת לישון כי חשב שאמא שלי תעשה משהוא מזעזע לאחי... הוא והם לא יודעים למה לצפות... ככה ילד צריך להרגיש??? ככה אנשים צריכים להרגיש??? איזה מן עולם אכזר זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! די כבר.... שאמא שלי תתקדם עם הטפול שלה... או לפחות שהטפול לא יהרוס את המשפחה שלנו עוד יותר.... הדמעות עומדות לי בגרון עכשיו כפי שעמדו לי בגרון במשך כל היום, בעבודה, באוטובוס... תסלחו לי על המילים הארוכות.... אני חייבת לשחרר... אני חייבת לשמוע קול רך שיתמוך בי עכשיו... אני צריכה שיחבקו אותי במילים... אני לא רוצה לראות את אמא שלי מתמוטטת... אני רוצה להיות מסוגלת להגן על אחי הקטנים ואפילו על אבא שלי... ואפילו על אמא שלי... אני רוצה אבל יש גבול למה שאני יכולה.... תחזיקי אותי חזק ליאת.... תחזיקו אותי חזק חברים... אני כל הזמן קוראת את שעל לבכם, צופה מן הצד בהבנה עמוקה לחויותיכם... בילבי ילדת הברזל, שרית, <>. מקלדת, לילך, שיר, ME, me2, ויש עוד... אני לא רוצה להיות עכשיו לבד עם הסערות המפחידות הללו... לא רוצה............. לא יכולה.

קוראת אותך , וחשה את הכאב והבלבול שאת חווה .. ממש סערת רוחות ..בנפשך. אני מבינה שזו תקופה מאוד מבלבלת .. דיי קשה לחוות את דמות האמא מתנהגת בצורה כזו, ובטח .. את כילדה לוקחת נטל הבנה גדול מידיי.. אני חושבת , שכל הסודות האלה בבית.. על מה היא עוברת וכו' ..רק גורמים לבלבול וכאוס נוראי ..במשפחה . אני שואלת .. למה לא לנסות לפתוח דברים מול כולם ?.. לדבר להסביר ... כל הבלאגן הזה ..וההסתרות ..גורמים לאמא שלך לאבד שליטה יותר .. כן ..היא חווה תקופה קשה ..אבל את לא המטפלת שלה ..ונראה כי את לוקחת את זה לכיוון כזה , אני חושבת שאתם צריכים להתארגן על תמיכה משפחתית ..על עזרה יותר בינכם .. אני מנסה להסתכל מהצד שלך ..אךך כמה ילד חווה סערות כאלה של ההורים , לאן הוא לוקח אותם .. לפעמיים נותנים עלינו מבלי לדעת נטל "בלתי אפשרי" ..שמתגלגל איתנו שנים אחכ .. אני חושבת שלשם כך.. דרושים אנשי המקצוע לעזור ..ואמא בטיפול , זה כבר טוב!! אתם כמשפחה ..צריכים להתאחד יותר , לפתוח , לדבר , לא להסתיר כן..גם דברים שאמא חוותה בעבר ..לשתף.. אולי כך יהיה יותר קל להגיע אלייה ..פחות התפרצויות זעם יהיו .. ויותר שקט אמיתי יתקבל. מצרה על הכאב שאת חווה , בימים אלו של חג.. והתחדשות ופריחה שעולה באויר. מאחלת לך ימים שקטים .. לך ולבני משפחתך . אנחנו כאן איתך ..לפעמיים הבלבול יותר קל ביחד .. טוב שאת משתפת.. חיבוק ממני , חג שמח שרית

אמא שלי לא משתפת בכלום. גם כשגלתי אני לא זוכרת שהיא דברה על העבר שלה אי פעם... אני לא יכולה לשנות אותה וכאן העצב העמוק רק ממשיך... כל שאר האנשים במשפחה שצריכים ללכת לטיפול או לפחות להקשיר, מסרבים בכל לשון...וגם אותם אני לא יכולה לשנות אם הם לא רוצים להקשיב... אבל שרית, תודה לך על הכתף שאת מציעה לי ונותנת לי להניח את ראשי העייף... אני שמחה שלך כבר יותר טוב עם המעבר החוזר למטפל הראשוני. אני מקווה שלך יעלה השחר יותר מהר משתוכלי לדמיין... המשפט הבא נכון לכולנו: "יש מצבים שנראים כ'הר' בהווה, בהמתנה - יהפכו לגבעה, עם סבלנות - למישור ולמחרת, אף לצל.." יותר קל לי לאמר אותו לאחרים מאשר לאמר אותו לעצמי... אולי יום אחד. בנתיים כואב לי.

ערב טוב, את מתארת בצורה נוגעת ללב מצב משפחתי מורכב, שמלווה אתכם כבר כמה שנים. שמחתי לקרוא שגם את וגם אמא נמצאות בטיפול, ושחלק מהאחים הצעירים שלך נמצאים במסגרת פנימייתית, שבוודאי מקלה מהעומס בבית. מרגש היה לקרוא על ההחלטה שלך להתגייס לעזרת אמא, ואין לי ספק שגם אם לא הבחינה בכך ברגע הראשון, היא בוודאי חשה במגע ידך בהמשך, כשנרגעה קצת. אני מצליחה לקרוא בדברייך חמלה והבנה כלפי אמא וכלפי הנסיבות שהביאו אותה לאן שהביאו. אני מאמינה שחלק מראייה בוגרת ומפוכחת זו תוכלי להעביר בשיחה רגועה עם האחים והאחיות שלך, בעיקר הצעירים שבהם. תוכלי להתייעץ עם המטפל/ת שלך, ולבקש עזרה בהכוונה והדרכה כיצד לעשות זאת. למרות האמור כאן, זכרי שמצבה הנפשי של אמא אינו באחריותך, ושהדאגה לאחים הצעירים נמצאת באחריות הוריהם. תוכלי להזכיר לאבא את חובתו לדאוג לרווחת ילדיו, גם מעבר להתנהלות הכלכלית, ולהציע לו להיעזר בגורמי רווחה או בריאות הנפש לצורך כך. אני רוצה לקוות שמאז אותה התפרצות אמא נרגעה מעט, ושתצליחו - למרות הכל - לשבת אל שולחן החג בפנים מאירות. זכרי שגם מציאות קשה יכולה להשתנות לטובה, אם רק מצליחים לגייס זמן וסבלנות. שולחת לך איחולים כנים לשקט, שלווה, נינוחות ושמחה, למרות הקשיים. ליאת

ליאת, תודה על התגובה. אני לא יודעת מה יהיה בחג. אני חוששת מאוד... עייפתי, ליל מנוחת הנפש שיהיה לכולנו.

שלום ל-. , לא הייתי כמה ימים ורק עכשיו הבחנתי בהודעה שלך..סליחה שלא הגבתי מוקדם יותר. אולי כבר מאוחר- לא בטוחה אם אצליח להגיע לעינייך ולפורום, אבל ננסה.. סיפור כל כך מורכב את מספרת.. כל כך לא פשוט לסחוב את הכאבים של אמא ועדיין למצוא מקום גם לפחדים ולכאבים (והשמחות) שלך.. נשמע שאת מבינה כל כך הרבה ממה שעובר עלייך ועל המשפחה שלך, שאני חושבת שקודם כל מגיעה לך טפיחה רצינית על השכם על הכוחות שיש בך, ושהיו בך עד היום, להחזיק כך גם את עצמך וגם את הבית.. זה כל-כך כל-כך לא פשוט.. גם ההבנה שמוטב לבנות את חייך מחוץ לבית היא כל כך לא מובנת מאליה.. אני לא בטוחה אם בתוך ההתמודדות שלך את מבחינה גם בכוחות צמאי החיים שלך, אבל אני, ממעבר למסך, מצליחה לראות אותם יפה-יפה.. ויחד עם הכוחות את נשמעת כל כך לבד בהתמודדות הזאת ואני לא בטוחה שזו התמודדות שאת צריכה לשאת בה לבד. את כל כך בשבילה, כך זה נשמע- היא ודאי אסירת תודה שיש לה אותך. גם אם היא לא אומרת.. יום אחד היא תגיד.. אני מנסה לדמיין את אמא שואגת בלי מילים..כמה זה ודאי מבהיל. כמה זה מבהיל גם בשבילה שהכל יוצא לה משליטה.. היא בטח נמצאת שם בתוך עצמה, מצונפת, מתבוננת בתדהמה ופחד בחלק הזה בה שמבועת ומתוסכל וזועק כאבים ישנים. כאבים חבויים וקשים. כמה קשה זה להתבונן בעצמך מהצד ברגעים כאלה ולא להכיר את מה שאתה רואה.. לא לזהות בזה את עצמך. זה קשה מאוד.. וכמה זה קשה לאוהבייך לא להבין מה עובר עליך, להתרחק ממך בפחד.. לפחד להיות הילדים שלך. אויש.. זה קשה קשה קשה. ודאי קשה לה גם עם זה.. אני לא בטוחה שאני יודעת מה לומר.. אני חושבת שיש משהו בלדבר על הדברים שמאוד מקל.. יש משהו בלתת לאמא שלכם לבטא את הפחד שלה ממה שקרה, להסביר את התחושות שלה כשהיא מאבדת שליטה, להסביר את הקושי שלה לבטא אהבה (למרות שהיא מאוד אוהבת) כשקשיים ישנים מציפים אותה.. כשזו התמודדות משותפת, של כל בני הבית ולא רק של אמא, אז אמא נעשית יותר מובנת ופחות מפוחדת ומפחידה. ברגעים שבהם היא נעשית קשה, אפשר להיזכר בהסברים שלה ולהסתכל על כל הסיטואציה באור מבין יותר וכועס פחות. אחיך הקטן עדיין קטן, וכך צריך להישאר. אפשר להסביר גם לו, אבל על פי מידת יכולתו להבין. להסביר את מה שיניח את דעתו ולא יעורר בו פחד, את מה שיחזיר לו אמון בבית כמקום בטוח ואוהב.. אבל אני לא באמת יודעת, ואולי מוטב להתייעץ עם אנשים מקצוע בעניין הזה.. אני חושבת שאם עוד בני משפחה יבינו, גם אם רק בקוים כלליים, מה עובר על אמא, ירגישו שאמא שלהם מתמודדת עכשיו עם קשיים קמאיים ואדירים ושהיא לא מאבדת את דעתה, יהיה קל יותר לגייס אותם לעזור. היא אמא של כולכם- וגם אם הרבה פעמים היא הייתה אמא לא קלה, כשמבינים למה ורואים כמה היא מנסה לעזור לעצמה, אי אפשר שלא להעריך את זה ולא להתגייס לעזור, עד כמה שיכולים. ולפעמים דווקא עזרה, לכאורה קטנה, כמו לבוא ולהיות איתה בזמן הנקיונות, היא לא עזרה קטנה בכלל- בעיקר כי היא גורמת לה להרגיש שיש לה משפחה. שהיא לא לבד. הרבה הרבה נופל עלייך בסוף.. אולי שיחה משפחתית תעזור לחלק את האחריות בין עוד כמה אנשים מלבדך? אני באמת לא יודעת.. את מכירה את המשפחה שלך טוב ממני ואולי אני סתם- נותנת עצות וזה לא המקום שלי. אני רק חושבת שקצת פחות מכל זה צריך ליפול עלייך.. אם תרצי, אשמח לקרוא איך היה החג ומה שלומך היום.. שולחת חום והבנה.. לילך

היי ליאת מה שלומך? אני קצת מחוייכת... ככה - :-) לפעמים אני משתגעת מהקיצוניות של עצמי.. אבל מה, הפעם נראה שיש סיבה או שתיים... קודם כל,השבוע הקשה שהיה בטיפול ומול המטפלת הסתיים.. והדברים אפילו קצת הסתדרו, או לפחות מרגיש שהסערה חלפה לה ועכשיו יש רגיעה קלה.. שנית, סיימתי את כל עבודות הפסח.. נקרעתי לגמרי.. ועכשיו זה החלק הכי כייפי שהכל נקי ומחודש.. ואולי זה קצת ידבק בי.. ולא פחות חשוב?.. קצת חופש מהעבודה... שזה כייף כייף כייף וברוח החג, אולי יש לי קצת פנטזיות על יציאה אישית מעבדות עצמית (ועבדות לפוגעים) לחירות שתביא לפחות נפילות, מערבולות, ואולי אפילו תביא איתה יותר רגעי אושר, שמחה, והכי חשוב אולי קבלה עצמית... שיהיה לך ליאת, לדוד, דרור ולכל חברי הפורום חג אביב שמח, שיביא איתו התחדשות, שמחה, אהבה.. שיר

ערב טוב שיר, ההתבהרות שאחרי הסערה, בעיקר כשנלווים לה ניקיון פסח וריחות אביב, בהחלט מתירה לנו להתרווח לאחור בהנאה ולנוח. הלוואי שתוכלי להאריך יותר ויותר את רגעי הנחת האלה, לשמוח בהם, ובך. תודה שאת מעדכנת גם כשטוב, וכמובן תודה על ברכת החג שלך. שולחת מלוא חופניים בחזרה... ליאת

יש לי שני ילדים. בת בת 7 ובן בן 5 ו 1/2 . שניהם באותם חוגים. לא יחד, בקבוצות שונות, אך אותם חוגים. הבת מקנאה בהתקדמות הבן. דיברנו כבר שקינאה זו הרגשה טבעית. סיפרנו את סיפור יוסף ואחיו ושוב הסברנו שקנאה היא טבעית ורק חשוב לדעת מה עושים איתה. פשוט נראה שככל שהוא גדל, ו"תופס" עוד טריטוריות שלה (כמו קריאה וכתיבה) קשה לה יותר. איך אפשר לעזור לה? אודה לכל רעיון. :)

ערב טוב, אם חזרתם לעיין בסיפור יוסף ואחיו, ודאי הבחנתם בעובדה המאד גלוייה לעין, שליוסף היה מעמד מיוחד מאד בעיני יעקב אביו, שקיבל גם ביטוי חיצוני בולט (כן, כותונת הפסים המפורסמת), ושלקנאת האחים היה בסיס מוצק. הגם שקנאת אחים היא עניין טבעי ושכיח, ברוב המקרים יש לה סיבות מובהקות, ולפעמים גם מוצדקות. אח צעיר ו'אטרקטיבי' יכול להדיח גם את הילד המוצלח ביותר לעמדת המקום השני, או לפחות להכריח אותו להצטופף קצת בעמדת המקום הראשון... ככלל, רוב הילדים מצליחים להסתדר בסופו של דבר עם תחושות הקנאה, ולבסס לעצמם תחושת ערך בזכות עצמם. לפעמים, כאשר קיימת *באמת* העדפה (מודעת או לא מודעת) של הילד האחר או התפעלות מופרזת מהישגיו, תחושות הקנאה נשארות ברמה זו או אחרת כל הזמן, ולעיתים מתמידות עד לבגרות. במקרים כאלה, גם ניסיונות כנים של ההורים לחלק את התשומות הרגשיות והחומריות שלהם "שווה בשווה" לא מצליחים לשכך את הקנאה. במקרים אחרים, ההורים כל כך מרחמים על הילד המקנא, משתדלים לפצותו ולרצותו, עד כי הילד מסגל לעצמו עמדת 'מקופח תמידי', המזכה אותו בתגמולים בלתי פוסקים. לכן, לדעתי, יש טעם לנסות ולשוחח ביניכם (ההורים) ולנסות להבין מה באמת קורה לבתכם, והאם תחושות הקנאה שלה גבוהות מהמקובל. אם לדעתכם יש כאן מצוקה חריגה, כדאי לבדוק באומץ האם משהו בהתנהגותכם 'מתדלק' בדרך כלשהי את תחושות הקנאה שלה. נסו למצוא את התחומים בהם אתם מצליחים להתפעל ממנה *התפעלות אמיתית* (זהירות - ילדים מבחינים בקלות מתי אנחנו מזייפים!), ולזמן מצבי הצלחה והישג באותם תחומים. הישמרו מאד מהרחמים, שכן הללו יוצרים בילד תחושת נחיתות וספק ("אם מרחמים עלי כנראה שאני באמת מסכן ומקופח"). אני מניחה שכמו בכל משימות ההורות, גם כאן נדרשת מידה של אינטואיציה בריאה עם הרבה סבלנות ואהבה. בהצלחה ליאת

דוד היקר חזרתי לי לפני שבועיים מארצות הקור עם 3 מזכרות יקרות ערך. מקווה שהמזכרות ישארו אצלי למשך תשעה חודשים (לפחות אחד מהם)ונכון לעכשיו זה נראה חיובי.(כנראה אחד). אבל חוששת לשמוח,בפעם הקודמת אחרי שבוע של אושר עילהי,הכל נגמר. מה יהיה אם גם הפעם משהו ישתבש? זה קשה לקבל משהו שהכי רציתי בעולם ואח"כ זה נלקח ממך. מקווה שהפעם ,זה הפעם והפירות ישארו על העץ עד להבשלתם. אני לא יכולה לבקש מתנת חג מושלמת יותר. חג שמח,איריס.

שלום רב שובך איריס אני מצטרף למשאלתך ומאחל לך את מתנת החג המושלמת ביותר חג שמח לכולנו דוד

שלום, אני בטיפול כ- 5 שנים. הכי אני רוצה בעולם שהפסיכולוגית שלי תאהב אותי, תדאג לי, לפעמים תחבק ותנשק אותי, תתעניין בי, תשאל אותי, תדבר אלי כמו שאמא מדברת לביתה (שתגיד לי "חמודה" ו"מתוקה"), הכי אני רוצה בעולם שהיא תאהב אותי ואני ארגיש את זה חזק-חזק!!! הכי אני רוצה בעולם שהיא תהייה חמה כלפיי. ברצוני לשאול, האם רצונותיי ושאיפותיי, מוגזמות בתוך טיפול פסיכולוגי, שהוא כל -כך עמוק ומשמעותי עבורי???או יותר נכון האם אפשר לקבל את זה בטיפול? זה מה שהכי הייתי רוצה בעולם לקבל. הכי הכי בעולם.....

שלום זקוקית בשאלתך את נוגעת בכמה מהשאלות המלוות את הפסיכותרפיה מאז תחילת קיומה, שאלת הגבולות, שאלת המגע ושאלת הקשר וביטוייו ברמה הקונקרטית או הסימבולית. האם הרצונות והשאיפות שלך מוגזמות בתוך קשר כה משמעותי? בוודאי שלא. בכל מקרה, לא נראה לי שניתן להסתכל עליהן כמוגזמות או לא מוגזמות - הן פשוט ישנן. ובהיותן שם הם מלמדות משהו חשוב עליך, על מה שאת מרגישה שחסר לך ולמה את זקוקה. האם אפשר לקבל את זה בטיפול היא כבר שאלה מסובכת יותר. מצד אחד נדמה לי שלא ניתן, לא בצורה אותה את מתארת פה. מצד שני בהחלט ניתן, אך החום והחיבוק והאיכפתיות מקבלים ביטוי בצורות שאינן גופניות אלא סימליות, דרך השיחה, בין השאר, ובביטויים אחרים של הקשר. כמו שאומר השיר: "לא תמיד ניתן לקבל את מה שאתה רוצה. אבל אם תתאמץ מספיק, אולי תוכל לקבל את מה שאתה צריך". מיק ג'אגר ידע על מה הוא מדבר. בהצלחה דוד

אני בטיפול למעלה מחמש שנים, עם התלבטויות חוזרות ונשנות האם להמשיך ולבוא שבוע אחר שבוע.אמרתי למטפלת כי לדעתי הטיפול שלנו תקוע מעצם זה שאני לא מסוגלת לומר לה במישרין מה אני באמת חושבת ומרגישה כלפיה. לאמיתו של דבר אני מקנאה במשפחתיות שלה, במערכת היחסים הזוגית שלה ובמוצלחות שלה בכלל. (גם אני נשואה ומוערכת בעבודה). אני מרגישה כי משהו מתפספס בטיפול בשל כך, אך לא מסוגלת לומר לה שאני מקנאה בה ולעיתים ממש מרגישה אותה בשקיפות מלאה,עד כדי הרגשת דברים אישים שהיא חולקת עם בעלה. השנה בניגוד לשנים קודמות לא הבאתי לה דבר לחג, למרות שציינתי בפניה למי כן קניתי, סביר להניח כי זה חלק ממכלול הרגשות שלי כלפיה. האם אכן כך? ומה הלאה?

שלום שגית אכן, נשמע לי שמה שאת מתארת שייך למכלול היחסים בינך לבין המטפלת אני גם נוטה להסכים עם האינטואיציה שלך כי מה שאינך יכולה לומר בטיפול הוא גם מה שתורם לתחושת התקיעות והפספוס. עם זאת, נשמע שאת בדרך הנכונה, כאשר את כבר מסוגלת לרמוז על הקושי ולדבר על הדברים שאינך יכולה לומר. מה הלאה? כמה שיותר פתיחות ודיבור בקשר, כך השקיפות תעבור ממשהו שאת מחזיקה לבד ותהפוך לחלק מהקשר, תאפשר אולי גם לראות את המשך הדרך, מעבר למכשול הנוכחי. בהצלחה בכך דוד

היי שריתוש, עקבתי בדאגה אחרי מה שקרה עם המטפל שלך. איך את מרגישה? הייתה לך כבר פגישה נוספת איתו? אשמח אם תעדכני אותנו. אורלי

ראיתי רק עכשיו את הודעתך אליי, תודה רבה על ההתענינות ..והאכפתיות .:-) אני אכתוב לך אבל מחר .. ככ עייפה , חזרתי מבדיקת מ.ר.י עם בעלי לא מזמן מבטיחה לעדכן , לילטוב

היי שרית, איך עברה הבדיקה? מקווה ששלומכם טוב. אני מחככה לעידכונך. **

הטיפול ביני ובין הפסיכאטר שליווה אותי ב4 חודשים האלה הופסק :-(. בעיקרון על ידו , הפסקה פתאומית , מזעזעת ..כמו ברקס פתאומי בנסיעה . אני מאוכזבת וכועסת ..כן למרות ..הסיום הזה וכל מה שקרה ביננו בקשר , מרגיש לי שהוא במקום ככ חשוב ויקר לי . משום מה למרות כל מה שקרה ביננו , פיתחתי אלייו רגש מאוד עמוק ?.. הוא ממש חסר לי , וזה כואב לי .אממ.. אני לא מסוג האנשים שנקשרים לאחרים בקלות , מטופלת קשה אני , ו.. פה..הייתה כימייה שגרמה לי להשאב אלייו . חזרתי לפסיכולוג שמלווה אותי בשנה וחצי האחרונות וב4 חודשים האלה ..הוא היה על אש קטנה בפגישות איתי .אני שמחה שהוא הסכים לקבל אותי ושהוא עדיין בשבילי ואיתי. אני חושבת שמבחינת הקשר שלי עם הפסיכולוג ה"הפסקה " הזו עשתה לנו טוב :-) משום מה .. אנחנו מצליחים לדבר יותר פתוח , אני פחות שותקת , הוא יותר מנסה להגיע אליי ..אנחנו במקום טוב יותר מאיך שהפסקתי אצלו .. מרגיש לי כמו איזה "זוג נשוי" שנפרדו ומנסים לחזור שוב ולתקן את הטעויות שקרו בקשר :-). הפסיכולוג הוא אדם מדהים , איש אכפתי , עדין , אמפתי .. לא יודעת למה נשאבתי לעזוב אצלו .. התכנים הקשים שהציפו אותי ב4 חודשים האחרונים , העברה קשה שתורגמה ביננו , גרמה לי לעזוב אותו ..למרות שהוא התעקש שלא אעזוב. ואני בגלל שהייתי צריכה אותו ככ בתקופה הזו .. והוא לא יכול להיות בשבילי מעבר , ברחתי ..מודה. היום אני מבינה שניתחתי הרבה דברים בקשר לא בצורה נכונה , איפשהו אני צריכה ל"הודות" לפסיכאטר ..הוא הראה לי מה אני באמת צריכה לידיי בתקופה הזו .אני מבינה שגם אם דברים עובדים לאט , הם עובדים בטוח .. אני והפסיכאטר היינו כמו חתול ועכבר ..מאבקי כוחות ..קבועים ..כעס עצום ..ואני עדיין מתגעגעת אלייו ...נראה לי שהרגשתי ככ "חיה" בתקופה הזו אצלו ..שזה מה שמושך אותי לרצות להיות בנוכחותו ..כל הזמן. אני מקווה שאני והפסיכולוג נתעלה ונצמח למקומות טובים יותר ביחד בקשר שלנו . הפגישה האחרונה עם הפסיכאטר הייתה טעונה , אמנם הייתי רגועה אבל באתי ממקום מאוכזב שלא משנה עד כמה שהוא התנצל שאנחנו נפרדים ..היה לי קשה לקבל את זה ,לא הצלחתי להבין את כל האמפתיה , החיבוקים , האהבה הטיפולים שהוא הרעיף עליי נון סטופ, מנגד את הכעסים והמריבות שלנו והנטישה שלו הפתאומית . הוא אמר לי " אני משאיר לך מקום אצלי בלב, לא כועס עלייך , אני יודע שהיה ביננו רגש חזק בטיפול שגרם לכשל .. את יכולה לבקר אותי ולהתקשר , אני כאן בשבילך" אבל רגע .. לא הבנתי .. אמרתי לו .. אם אתה אומר את זה .. אז למה מבחינת טיפול אתה לא יכול להיות לצידי .?... כי אי אפשר , אני לא מסוגל .. אנחנו עירבבנו הרבה רגש שלא מאפשר לי לטפל בך.. ????... אני לא מבינה .. לא קיבלתי תשובות להרבה שאלות , הדברים כאילו ופתוחים .. כתבתי לו מכתב קניתי לו נר כדי לסיים באמת בצורה יפה .. מכתב מרגש .. לא קיבלתי ממנו תשובה , אני מבינה שגם לו קשה הצעד הזה שנעשה .. אני אצטרך לעבוד על עצמי ..כדי לסלק את הרגש העצום שיש בי אלייו .. אני חייבת ..לעצמי כדי להמשיך הלאה ולהתקדם בטיפול ובכלל.. אולי אכתוב כאן את המכתב שכתבתי לו , נראה מה תגידי .. מה את אומרת ?... מחבקת אותך , חג שמח יקרה חג של פריחות ושלל ברכות .. מכל הלב. :-) שרית תודה על האכפתיות .

היי, יש לי שאלות: 1) לאלו מביניכם שעושים מילואים, האם חווית המילואים דומה לחוויה של השירות הסדיר? 2) האם קשה להסתדר עם כל הצעירים בני ה-18-19? 3) האם אפשר להכיר חבר'ה מאותו גיל? 4) האם זוהי עבודה שחורה וקשה שלמעשה אין הבדל בינה לבין עבודה אחרת באזרחות?

שלום שרית אם לא פספסתי משהו, נדמה לי שהתשובות שאת מחפשת לא ימצאו כאן, אלא בפורום שפונה יותר לאנשי מילואים. עם זאת, הייתי מציע לך למקד את השאלה, משום שייתכנו צורות שונות של שירות במילואים, וכל שירות יביא לתשובות שונות לשאלותייך. בהצלחה דוד

שאלתי: אני יודעת שאורנה עזבה והיא לא תמצא יותא בפורום. לדוו ברוך הבא אך שאלתי והנה יגענו אליה איפה ליאת מתי ובאלו ימים היא נמצאת כאן. בתודה מראש שולמית

שלום שולמית אכן, אורנה עזבה, אני הגעתי ואין ספק שהפורום עדיין מגיב על כך בדרכים שונות. ליאת עדיין פה והיא עונה על שאלות בימי חמישי ושישי. להתראות דוד

שלום, אני כבן 31, נשויי שנתיים, יש לנו ילד בן 3 חודשים. הבעיה היא שאשתי לא מסתדרת עם אימי באופן כזה שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא חלק ממני והיא מציבה לי את "זכות הבחירה": או היא (אשתי) או אמא שלי וזה משהו שלא יעלה על הדעת בכלל... הטענה שלה שאמא שלי עקצה אותה, הקטינה אותה ונתנה לה תחושה שהיא נחותה. הבעיה שהיא לא שיתפה אותי בתחושותייה והכל התפרץ בחודש האחרון...מערכת היחסים שלנו על סף פירוק מאחר והיא לא מוכנה לכל פשרה הגיונית בעניין ויותר מזה היא רצה להרחיק אל ילדנו ממנה לצמיתות... מה עושים?????

שלום יגאל מתיאורך עולה שתחושות שליוו בסתר את הקשר בינך לבין אשתך (ביחס לאמך) הופיעו בחודש האחרון בעוצמה גבוהה והן מובילות לתחושה של משבר, התפרקות אפשרית של הקשר וחוסר-אונים. במידה ואכן הדברים לא דוברו ביניכם נשמע לי סביר שעוצמת הרגשות תהיה כה גבוהה. עם זאת, נקודה זו טומנת בתוכה גם אפשרות של התפתחות הקשר דווקא ושיפור התקשורת בינך לבין אשתך. הנקודה הקריטית כרגע, בעיני, היא אכן שיפור יכולת התקשורת בינך לבין אשתך, כך שאתה תוכל להבין את עוצמת הפגיעה שהיא חשה כבר שנים מול אמך, והיא תוכל להבין את הקושי שלך עם הצורך לבחור בין משפחה למשפחה ואת החרדה שלך מפני התפרקות הקשר איתה. כלומר, אתם צריכים לדבר ולנסות להבין כמה שיותר אחד את נקודת מבטו של השני. ולמעשה, זהו תהליך שכבר התחלתם בו בחודש האחרון,עם תחילת הדיבור על קשייה של אשתך. השאלה החשובה בעיני היא האם אתם מרגישים שתוכלו לברר את הדברים ולהחזיק מעמד יחד ללא עזרה ונקודת מבט חיצונית, או שמא עדיף לפנות לכמה פגישות של טיפול זוגי, שיספקו מקום והבנה לתהליך המתרחש. מתיאורך אני נוטה להמליץ על האפשרות השנייה, כלומר פניה כיום לטיפול זוגי, אך ההחלטה על כך תלויה בעיקר בשניכם וביכולת שלכם לבדוק את האופציה הזו יחד. בהצלחה דוד

שלום דוד,האם הגיוני שאדם יהיה בדכאון כמעט כל חיו? כבר בילדות הבנתי,שאני לא ממש אוהבת את החיים.ועם השנים אותה הרגשה רק התעצמה,ההכרה והתחושה של נפש מבוזבזת ומיותרת. איך הפכתי מסתם ילדה עצובה,לאדם בוגר מתוסכל וממורמר.איך אני לא מצליחה להנות משום דבר קטן או גדול.לא אוהבת את מה ומי שאני,וגם לא מתאמצת לשנות. את כל כוחותיי משקיעה בהרס עצמי ופגיעה, לרוב במודע. חיה מיום ליום וסתם.אותה שיגרה רעה של- איכס ומר בנשמה.הדבר שהכי מפחיד אותי בחיים,זה חיים עצמם,לא רוצה אותם שונאת אותם,שונאת שאני בתוכם.חיה עם תקווה למות,עם חלום לסיים עם הכל.עם כאב עצום שלא מרפה. ועם אותה שאלה תמיד,למה קיבינימט את עוד כאן?אני יודעת שזה לא כי אני רוצה לחיות,אני גם יודעת שלא פוחדת למות.ובעצם אני מתה כבר מזמן מזמן,והמוות החלקי הזה כואב הרבה יותר.האם סוג של דכאון כזה לא נחשב כחולה סופני,שמבקש לנתק אותו מהמכשירים(החיים) להזריק את הזריקה של מנוחת עולמים. ומוכנה לתת בתמורה את כל האברים, לא שכדאי לקחת זה הרבה יותר גרוע מסחורה פגומה.

שלום ל-lost בפתח דבריך את שואלת האם זה הגיוני להיות בדיכאון כמעט כל החיים. קשה לי לענות מבחינה הגיונית, אבל מבחינת החוויה אין לי ספק שזה דבר שיכול להתרחש והוא מעייף וקשה כמעט לאין-נשוא. עדיין, אולי מתוך רצון שלי להאמין בכך שאפילו מה שאבוד יכול להימצא, אני מתמקד במילה "כמעט". האם יש לך דרך להרחיב את אותם רגעים מעטים בהם הרגשת שלא בדיכאון? ומה אפיין אותם? את כותבת על חוסר המאמץ שלך לנוע לקראת שינוי, אבל האם הדבר נובע מכך שאינך מעוניינת בשינוי או מכך שאינך מאמינה באפשרות של שינוי להתרחש? נדמה לי שבמצב אותו את מתארת, מצב של סבל וייאוש מתמשך, אין לך מה להפסיד ורק להרוויח מתוך בחינה של אפשרות של שינוי ושל הרחבת הרגעים הלא רק דיכאוניים בחייך. פנייה לטיפול מתאים, מתוך גיוס כוחות ואמונה בשינוי, נשמע לי כדבר הנכון לעשות. בהצלחה דוד

הרגעים המעטים בהם לא הייתי בדיכאון,הם כי לא הייתי מודעת לו.חייתי בתוך סרט רע וארוך.אני לא מאמינה באפשרות של שינוי,לא מהמקום בו אני נמצאת. למרות שמבינה שגם כך זה סיוט. ומסתבר שתמיד יש מה להפסיד.כי אי אפשר רק לעלות וברור שתהיה מעידה בדרך (בלשון המעטה).ואין לי מאיפה לגייס עוד כוחות לחיות את זה היום,אז לשרוד גם אותה?! סתם עצוב וכואב שגם למות צריך סבלנות כשאין לי בכלל.וכל מה שרוצה בעצם לא לנשום עוד לא להיות להעלם ומהר!!!

הי דוד, שוב אני. עוד 3 חודשים בערך אני אמורה להיפרד מהמטפלת שלי. היא אומרת שאני כבר עמוק בתהליך הפרידה והיא צודקת.. אני חושבת על הפרידה ממנה כבר המון המון זמן; און אנד אוף בערך מהחודש השני להיכרות בינינו, ואני אצלה כבר שנה וחצי.. (זה דובר, אבל לתחושתי לא לעומק) אני לא מוצאת בי חשק לשתף אותה יותר בשום דבר, דוד. היא חושבת שחבל להיפרד לפני שצריך. אני מתלבטת אם לשכנע את עצמי לרוץ איתה עוד קצת ולהמשיך להעלות דברים, או לשכנע אותה לקבל את זה שככה אני. שאם היא לא תצטרף אליי בקרוב לתהליך פרידה אנטנסיבי יותר היא תמצא את עצמה יותר בחוץ ממה שהיא מרגישה עכשיו. ולגמרי לא בכוונה רעה. אני חושבת שהיו לנו כבר 4 פגישות שבהן לא אמרתי שום דבר. גם אם דיברתי הרגשתי שאני לא אומרת שום דבר. השבוע קרו כל מיני דברים וסוף סוף הרגשתי שמשהו הבשיל בי למילים ותובנות קטנות. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לספר לה. היו המון דברים לספר. לא רק דברים "חשובים" לכאורה, אלא גם כל מיני סיפורי פרפראות קלילים שהתחשק לי לספר לה. עשיתי אתמול בערב "חזרה" על הדברים, כי אני נוטה לשכוח, היום בבוקר התעוררתי עם ציפייה ברורה לפגישה, ישבתי בחדר ההמתנה והרגשתי נינוחה וקלה. גם כשנכנסתי אליה עוד הייתי בסדר- סיפרתי לה בחיוך על הרוח השרבית החזקה שבחוץ, על עורב שראיתי שמנפנף בכנפיים אבל עף לאחור, ואז, ממש באופן חד ומפתיע, זה נגמר. נסגרתי. המשכתי לחייך אבל לא היה שום דבר שהתחשק לי לספר לה. הכל היה נראה לי טרחה מיותרת. פשוט לא התחשק לי לספר כלום. בהתחלה הייתי מופתעת ומבואסת שכך אני מרגישה, ותיארתי בפניה בהפתעה את השינוי המוזר הזה, אבל די מהר הבאסה התחלפה בשיוויון נפש. לא היה לי אכפת ולא הייתה לי סבלנות. התנצלתי על המסר הכפול שאני אולי משדרת- גם לחייך ולהרגיש בסך הכל טוב וגם להתכנס ולהרגיש מוגנת מפניה. בתוך שיוויון הנפש הזה הצלחתי, להפתעתי, לשלוף-לזרוק עליה שאלה שכבר המון זמן רציתי לשאול ולא היה לי אומץ. היא הייתה מבולבלת מהזיגזוגים שלי, אמרה שהיא מרגישה כאילו פספסה פיסקה ומתקשה לעקוב אחר חוט המחשבה שלי.. היא צודקת היו שם כמה חוטים קצרים שהמטרתי עליה. פשוט לא הייתי איתה וניסיתי למלא את הזמן במשהו. אמרה לי שזו שאלה ששואלים פגישה או שתיים לפני שנפרדים (שאלתי איך מצטייר בעיניה הקשר בינינו..) ושהיא מרגישה אותי עמוק בתוך הפרידה. לאחר נסיונות חוזרים ונשנים מצידה הצלחתי לחלץ מתוכי שאני לא רוצה לשתף אותה בתובנות וסיפורים שמציגים אותי חלשה או חרדה, כי אני מרגישה היום טוב, ממוקדת, ואני לא רוצה להרוס את זה. לא רציתי לחזור שוב הבייתה ולשקוע בשינה הקבועה (מה שבכל זאת קרה, אגב). אבל יותר מזה- אם אספר לה יהיה לנו על מה לדבר. היא שאלה אותי בתחילת הפגישה מה היה עוזר לי לספר ובלי לחשוב פעמיים עניתי "מרחק". הרגשתי שבלי כוונה אני לא רוצה יותר לתת לה מקום טיפולי בתוכי.. לא רוצה שתהיה לה נוכחות כזו, או שיהיה לה מה להגיד על דברים שלי. זה שלי... היא אמרה שבכל זאת סיפרתי לה, ואני התבלבלתי. היא אמרה שסיפרתי לה שיש המון דברים שקורים, שבסך הכל טוב לי, אבל שאני לא יכולה לשתף אותה כי אז היא תהיה קרובה. דוד, מה לעשות? לפני שקמתי אמרתי שלצערי אני אכן עמוק בתוך הפרידה. שלמרות שאני יושבת מולה היא כבר כמעט זיכרון בשבילי.. מטורף.. (הוספתי שאני מקווה שאני לא פוגעת בה, לא כולם בנויים כמוני- אלה מילים שיכולות לפגוע..). לא חשבתי שאפרט בפנייך את כל זה, אז השאלה שלי בעצם נמצאת למעלה :-) האם לשכנע את עצמי להצטרף אליה או אותה להצטרף אליי? 3 חודשים זה עוד 12 פגישות.. כמה עוד צריך לחכות עד שתצטרף לפרידה ממנה?.. אני כבר אומרת "3 חודשים" בלי להרגיש כלום. אני מרגישה שאני כבר אחרי הפרידה, בגרסא הכואבת שלה, עם בכי וגעגועים. עכשיו זה כמעט שיוויון נפש. יצאתי ממנה ולא הזיז לי כלום. לא היה לי אכפת- כאילו היא שוב זרה לי (ואז שקעתי בשינה הקבועה של אחרי..;-) זוכר את העורב שמנפנף בכנפיים ועף לאחור?... גם היא זכרה.. אחל לי שאחרי פסח יחלוף לידי אייל שועט בדרך לפגישה... :-) יצא קצת ארוך, וזה כבר השני ממני.. (אחרון- מבטיחה! :-) שיהיה לך לקראת-חג נעים, לילך

שלום לילך אני מצטרף לדעתך ולדעתה של המטפלת שלך: אכן נשמע שאת עמוק בתוך תהליך הפרידה. וכמו שבטיפול יש בד"כ כלל שלבים שונים, התואמים במידת מה את הזמן הכרונלוגי העובר, כך לשלב הפרידה יש חשיבות ומקום משל עצמו. את מתארת כי ברמה מסוימת כבר עברת את הדרך הנחוצה לפרידה ואת מוכנה, בשיוויון נפש, לצעוד החוצה ולסיים כבר עתה את הטיפול. אבל בכל-זאת, יש רמזים בתגובות עליהן את מספרת, כי זהו אינו תיאור שלם לחלוטין. בזהירות אומר כי נדמה לי שהדרך בה את בוחרת בתקופה זו להתמודד עם הפרידה ("האמורה להגיע" אגב? האם מדובר בפרידה כפויה בשל מסגרת ציבורית?) היא בדרך של הסתגרות והעברה של השליטה לידייך. במובן מסוים דומה כי מדובר פה במאבק כוחות: למי תכאב יותר הפרידה? מי יקום וילך מוקדם יותר? במידה ואכן מדובר במצב מעין זה הרי שעוד יותר מהרגיל הייתי מייעץ לך להשאר בטיפול ולמצות את ההזדמנות להבין את יחסך אל הטיפול ואת תחושותיך בסופו ככל הניתן. בהצלחה וחג שמח דוד

דוד נחמד :-) אתה עונה יופי של תשובות! (גם זו למטה) תודה רבה על המחשבה .. הפרידה נקבעה על ידי. מקווה לטוס לחו"ל בקיץ לכמה חודשים, עם סיום הלימודים. "העברת השליטה לידייך" אלה מילים שמאוד דיברו אליי, והיום מתוך הקשבה לעצמי בפגישה שאלתי את עצמי באמת אם יש כאן מאבק כוחות.. מה זו ההתעקשות הזו לא להשתדל יותר ולשתף? .. אבל פשוט לא התחשק לי בכלל ולא היה לי כוח לדחוף את עצמי בכוח. אבל אני לא בטוחה שזה מאבק כוחות מהסוג שתארת- לגמרי לגמרי לא הייתי רוצה שתיפגע, להיפך, אני גם לא חושבת שאקום ואלך מוקדם יותר, המחשבה כן חולפת בראשי פה ושם, אבל אין סיבה טובה לממש אותה. אני מקווה מאוד שלא תעזוב אותי היא מוקדם יותר :-) (לא נראה לי שזה יקרה). לא, אני אשאר עד הסוף, פשוט חבל לי שהיא לא מצטרפת לפרידה שלי ממנה.. לא ביקשתי להיפרד כאן ועכשיו, רק לדבר על הדברים. ואולי פגישה אחת נדבר על פרידה וזה ירגיע אותי ובפגישה שאחרי לא נדבר על פרידה ואביא שוב דברים, ושוב בפגישה שאחרי תהיה שיחה על פרידה, ושוב ושוב ושוב עד שניפרד באמת. ככה דמיינתי תהליך של פרידה.. אולי זה מה שאני צריכה לומר לה (תודה, דוד). שיוויון הנפש הזה הוא משהו שאני מכירה היטב. כבר קרה שכך נפרדתי. כאילו מסך יורד ופשוט לא אכפת לי יותר. אני יכולה לחייך ולחבב את הצד השני עדיין, אבל באופן די שטחי, כי מעבר לזה פשוט לא ממש אכפת לי. היא אמרה היום שאולי טוב שלא ניפגש בשבוע הבא (בגלל פסח). אני לא יודעת למה היא התכוונה, וביום אחר כנראה שהייתי נפגעת מאוד וחוזרת בעוד שבועיים ממורמרת ופגועה. היום זה פשוט לא נגע לי. לא אכפת לי. צר לי, אבל היום אני מרגישה שזה פשוט נגמר. הטיפול הזה נגמר וזה בסדר. לא נורא. אחרי שנה וחצי... לא הייתי רוצה לעבוד עם מישהי כמוני, שאפילו לא טורחת לבעוט אותה החוצה או להפגין איזה כעס, או אהדה או משהו. אין בי כלום. סוג של נגמר וזהו. זה בטח יעבור לי לבד.. שוב תודה על התגובות, חג שמח גם לך! לילך

לא שואלת כלום, רק כותבת.. כי לא יכולה להכיל את הכאב הזה.. כי לא יודעת איך להתמודד איתו.. כי לא רוצה להתמודד.. ומנסה עכשיו לברוח.. אולי.. קצת.. אז אל תגיב.. כי אין מה להגיב.. סתם כאב שחונק... בד"כ אני כותבת כשליאת כאן, אבל אני לא יכולה.. פשוט לא יכולה עכשיו... זה כל כך, אבל כל כך כואב אחרי ארבע וחצי שנים שאני אצלה, אחרי כמעט שנה של 3 פעמים בשבוע.. אז נכון שאמרתי לה שאני רוצה להפסיק את הטיפול, שאני לא רוצה לבוא יותר. אבל היא מכירה אותי. היא מכירה אותי מצוין. והיא יודעת שדווקא בתקופות האלה שאני אומרת את זה הכאב עצום, ואני לא יודעת ולא יכולה להתמודד עם דברים. ותמיד, אבל תמיד היא הצליחה לגעת בי ותמיד המשכתי איתה. הפעם זה שונה. הפעם זה אחרת. כי גם בהתחלה הצלחתי לשכנע אותה שאני ארד לפעמיים בשבוע, וגם כי הפעם כשאמרתי לה שאני עוזבת, היא בסוף קיבלה את זה. היא בהתחלה הציעה שאולי אקח שבועיים חופש ואח"כ נדבר ונראה איך מרגיש לי. ואני לא הסכמתי. אני יודעת להתמודד רק כשאני חותכת. או הכל או כלום. אתמול היתה פגישה קשה ויצאתי בבכי. היא אמרה שתחכה לי בפגישה הבאה הרגילה שלנו. כשהגעתי לבית לא יכולתי יותר והתקשרתי והשארתי לה הודעה שאני אתן לה שבועיים חופש ממני ואם אני אתחרט אני אצור איתה קשר, אבל אם לא, היא תקבל ממני מכתב וזהו. הסברתי שזה שילוב בין הראיה שלי את הדברים ב"שחור לבן" לבין המתון שלה... ככה אני אסתכל על זה שסיימתי את הטיפול וחתכתי. והיא תוכל לראות בזה שבועיים חופש... ובקשתי ממנה גם שלא תתקשר ואני אראה בזה הסכמה שלה למה שאמרתי. והיא באמת לא התקשרה. היא תמיד מתקשרת, אבל תמיד. תמיד. גם כשאני מבקשת שלא תתקשר, היא חוזרת אלי. תמיד באותו יום, ואם זה מאוחר מידי היא יוצרת קשר ישר בבוקר מוקדם מוקדם. אבל הפעם היא לא.. לא התקשרה.. מה שאומר שהיא קבלה את הדברים שלי.. מה שאומר שמבחינתה זה הכי בסדר שאתן לה שבועיים חופש ובסופם גם אשלח לה מכתב שסיימתי את הטיפול.. והכל התרסק בתוכי. כל כך כואב בפנים. כי הנה הצלחתי לגרום לה להתרחק ממני, כי היא בבפנוכו שלה רצתה וחכתה לזה שאלך ממנה ואתן לה חופש ממני, כי כל מה שהיא אמרה תמיד, כל מה שהיא אמרה אי פעם בטיפול הזה, על כמה אכפת לה ממני וכמה היא רוצה לעזור לי וכמה היא דואגת לי וכמה היא אוהבת אותי.. הכל שקר... הכל פיקציה.. אחת גדולה שמתנפצת לי עכשיו בפרצוף. אחרי ארבע וחצי שנים. ובחיי שכמעט והתחלתי להאמין לה לכל המילים היפות האלה שלה. משהו בי כל כך רצה שזה יהיה נכון.. שזה אפילו הצליח גם להיכנס.. אפילו שלא באמונה שלמה.. אבל משהו כן... והנה עכשיו זה התפוצץ לי בפרצוף. הנה היא הראתה לי את מה שכולם בסוף מראים לי. שאני לא שווה כלום. לא אותה, לא את הטיפול שלה, לא את האכפתיות שלה, לא את החמישים דקות בכל טיפול שהיתה מקדישה לי. אני לא שווה את זה שהיא תטפל בי ותהיה "שלי". כלום לא שווה את הכאב הזה. כמוהו כמו כל הדברים שקרו בחיים האלה, כמוהו כמו כאב ה"חיים" עצמם. במשך כל הלילה חשבתי לעצמי... אמרתי לעצמי שאני חייבת לשנות.. שאם אמשיך בסוף בטיפול שאני חייבת לתת מעצמי יותר, שאפסיק עם השתיקות, שאנסה הרבה יותר... אמרתי לעצמי.. שאם היא כן תתקשר, אולי בכל זאת אני אמורה להמשיך בטיפול ואני אשתדל לעשות את המקסימום כדי לשנות.. אבל שאם היא לא תתקשר זה כנראה הסימן לכך שבאמת כבר צריכה לעזוב ולהניח לה ממני.. ובאמת היא לא התקשרה... בניגוד לכל ההשקפה שלה, לפחות זאת שהיתה עד היום... גם ככה כל החודש אני התרסקתי יותר ויותר, חודש קשה ביותר, והנה סיום מדהים לחודש הקריסה וההתנפצות. אין מילים שיכולות לתאר כאב, פשוט אין. כמו שאין מילים שיכולות לתאר כמה אני אוהבת אותה, באמת אוהבת, מכל הלב. ולהיפגע ממי שאוהבים, זה.. היה עדיף למות. היה עדיף אם היתה מניחה לי לעשות את שרציתי. אם לא היתה כל כך מנסה לעזור לי להישאר כאן. אני לא יכולה יותר. פשוט לא יכולה. יותר.

שלום שיר את פותחת בבקשה שלא אענה, אבל נדמה שכפי שקורה עם המטפלת שלך, גם כאן המצב מורכב יותר מכך. כך שאני בוחר להגיב בכל זאת, בתקווה שהמילים המועטות יוכלו לסייע לך בתקופה הקשה אותה את עוברת. את מתארת קשר חזק וקרוב, קשר שהחזיק בתוכו שנים של כאב ורגשות סוערים. ונשמע שמתוך הקשר הזה הגעתן לנקודת משבר, בה עולה לפתע סכנת הפרידה והחזרה לתחושות המוכרות של ייאוש ובגידה. אבל כמו בדרך-כלל, גם נקודת המשבר הזאת מחזיקה בתוכה גם אפשרות של התפתחות ושינוי לטובה. נדמה לי שההתחלה של תיעול המשבר לטובה טמונה ביכולת שלך לזהות את החשיבות של הקשר והאמון שנוצר בטיפול במהלך השנים ולזהות גם את העובדה, שעולה בברור מפנייתך, כי המטפלת לא נעלמה ולא בגדה. היא עדיין ממתינה לך, בשעה הקבועה, בחדר הטיפול שאת מכירה היטב. האתגר, כמו בכל נקודת משבר, הוא עצום: האם את מרגישה שאת יכולה לסמוך עליה מספיק על מנת לפנות אליה שוב, לבדוק האם היא עדיין מחכה? האם היא תשמח לחזרתך? מתוך לקיחת היוזמה חזרה אליך, מתוך העמדה האקטיבית והמעזה בעולם, תגיח, כך אני מאמין, האפשרות להגיע לניצול חיובי של המשבר הנוכחי. בהצלחה דוד

היא התקשרה.. בשעת הפגישה ה"שלישית" , זאת שבוטלה כשירדתי משלוש פעמים בשבוע לפעמיים, היא התקשרה... הדבר הראשון שאמרה זה שאני חסרה לה בשעה הזו.. ואני כמובן התחלתי לבכות.. לא יכולתי יותר להחזיק... והיא... באמת אמרה שהיא מחכה לי.. בפגישה הבאה.. שהיא לא התכוונה לחופש במובן המילולי, אלא פסק זמן שאני אקח ואעשה תוך כדי הטיפול כדי שנוכל ביחד לנסות להבין למה אני רוצה לסיים טיפול.. לא הצלחתי להסביר לה שאני רוצה לסיים את הטיפול כדי לסיים את הקשר איתה כדי שהיא לא תמשיך להחזיק אותי פה.. עם הזכרונות, הניתוקים, הכאב, ההתמודדות.. הכל כל כך מבלבל, אני מרגישה באיבוד. לא יודעת אם ואיך ולמה להמשיך. כמו שגם לא יודעת איך לעצור, להפסיק, לעזוב. לא יודעת איך למצוא את עצמי בתוך איבוד כזה קשה, שחור, בתוך הלא נודע. תודה דוד, על התגובה.. תודה שהיית כאן... שיר

אני בדיכאון

שלום ריטה אני יכול לכתוב לך דברים שונים, על אחוז האנשים באוכלוסיה הסובלים מדיכאון, על רמות דיכאון שונות מהן ניתן לסבול ועוד. אבל אם את מגדירה דיכאון כפי שאני מגדיר אותו, הרי שהדבר המומלץ ביותר בעיני הוא לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש ולהתחיל בטיפול לפי הערכתו. בהצלחה דוד

שלום נראה לי שיש לי OCD לפי כל הסימנים זה נראה ככה אני חוזרת על דברים כמה פעמים ועושה דברים רק כדי לשתיק את השקט הפנימי שלי זה כבר בערך 2 שאני יודעת שיש לי את זה ואני לא יודעת מה לעשות מאז שיש לי את זה אני מרגישה רע עם עצמי בהתחלה הרגשתי טוב שאני יודעת מה יש לי וששמעתי שיש למישהו הרגשתי טוב ואח"כ הרגשתי שזה ממש רע לדעת שיש לי את הדבר הזה כי אני לא יודעת איך להסתדר ומה לעשות עם זה כשזה קורה לי אני מנסה להתעלם מזה וזה כבר מפסיק להפריע לי ז,א פחות הייתי אצל פסיכולוגית כמה פגישות ואח"כ היא אמרה לי שאם אני מעוננית בטיפול מהיר כי רציתי במת משהו מהיר ולא שיקח ממני הרבה כסף אז היא יעצה לי ללכת או לפסיכיאטר או לבריאות הנפש ששם זה בחינם ואני ממש לא רציתי כי זה נשמע לי לא טוב בכלל אבל לפסיכיאטר הלכתי כי הרגשתי רע נורא ולא סיפרתי את זה לאף אחד את מה שקורה לי הלכתי אליו פעם אחת ושוב לא חזרתי כי אנילא רוצה להיות מטופלת עם פסיכיאטר זה נשמע נור אבחוץ וחוץ מזה הרגשתי שאני מצליחה להיפטר מהמחשבות האלה לבד מרוב שהייתי עם המחשבות האלה לבד ואף אחד לא ידע מזה הרגשתי נורא כי כל הזמן יש לאנשים ביקורת עליי למה אני לא מהירה למה לוקח לי ל דבר שעה והרגשתי נורא עם זה כי אני לא יכולה להגיד להם וכי יש לי סיבה הרגשתי מעוקה וככה בעיקר בעבודה אני רוצה לעשות קצת יותר אבל מפחדת שאיהי אדישה לא כי אני אדישה ממש אלא כי אבדוק את הדברים כמה פעמים מאז שאני יודעת שיש לי את המחלה הזאת אני מרגישה רע יותר כי אני מרגישה שיש לי משהו שאף אחד לא יודע ואין לי מושג איך לפטור אותו ורע לי למרות שסיפרתי את המצב הזה לאחותי והיא אמר לי שאין לי בכלל בעיה ולמה אני צריכה ללכת לכל המקומות האלה ניסיתי לחשוב שאין לי כלום אבל אני לא יכולה לחשוב כך אחרי הרבה זמן שחשבתי שיש לי וגם שאני מרגישה עדיין שיש לי משהו למרות שבזמן הארחון כמו שאמרתי זה פחות קורה לי אבל עדיין כל ההרגשות הרעות בעבודה עדיין נשארו בעבודה צרעך להקליד מסמכים מהר עם כל הנתונים שלהם ואני כל הזמן בודקת את עצמי ולא יכולה לסיים מהר ולכן אני גם מפחדת להשתמש בתוכנה אחרת שיש בה מלא מסמכים שצריך להקליד כי יש בה הרבה ואני לא אספיק לעשות אותם לכן אי הולכת על התוכנה שיש בה קצת יותר ויש אפשרות להתעכב עליה יותר כי צריך להקליד בה יותר אני לא רוצה יותר לעבוד על אותה תוכנה כל כך הרבה זמן כי כבר איזבה שנה וחצי אני עובדת רק על אותה תוכנה אני רוצה לשנות אבל מפחדת שלא אספיק וזה עבןדה בצוות שצריך להראות שמספיקים להקליד כדי שנסיםים את המסמכים אנ יכבר לא יודעת מה לעשות אני מרגישה שחושבים שאני איטית כי באמת יוצא שאני איטית אבל לא בגלל שאני באמת איטית אלא כי אני פרפקמיוניסטית ואני בודקת את עצמי כל פעם וגם אף אחד לא מבין למה אני לךא עובדת על התוכנה השנייה שהיא יותר קלה התוכנה עם היותר כמויות וחושבים שאני פחות יעילה וככה אני חושבת על עצמי ובעצם חושהת בגלל זה שזה מה שהם חושבים, אין לי חשק לבוא לעבודה ככה כשאני יודעת שאני לא ממש יעלה ושאני לא מחדשת לעצמי דברים כי אני רוצה לעשות יותר דברים ולעבוד על התוכנה השנייה אבל מרגישה פחד שלא אספיק כלום וראו את זה לא טוב בקיצור רע לי אני נמצאת בבועה וכבר הרבה זמן וזה גורם להכל להרגיש רע במשרד י שלי מחשבות תמיד שחושבים שאני לא טובה כי ככה אני מרגישה ויש לי ממש חוסר ביטחון בגלל זה בבקשה תעזרו לי להגיע לפיתרון טוב ולהרגיש יותר טוב למרות שמלפני כמה חודשיים אני כבר מרגישה יותאר טוב כי שיתפתי את אחותי במקרה אזל עדיין אני מרגישה שאני לא טובה במשרד ויש לי תחושה אכזבה מעצמי ושאני לא טובה בכלום ! תעזרו לי למצוא פיתרון בבקשה!

שלום שיר ראי את תשובתי הקודמת. הצעדים שעשית בעבר נשמעים לי בכיוון הנכון ופנייה חוזרת לאשת מקצוע, איתה את מרגישה בנוח, יחד עם בדיקה של אפשרויות תמיכה בסביבה, הן הכיוון בו הייתי ממליץ לך ללכת. להתראות דוד

שלום יש לי בעיה שכבר התחילה האמת ממש מזמן לפני בערך שנתיים נראה לי שיש לי OCD ומאז שאני יודעת שיש לי את זה אני מרגישה רע יותר כי אני לא יודעת מה לעשות עם זה ואיך לטפל בזה אני לא בטוחה שיש לי את זה אבל הסימנים מראים שכן אני חוזרת על דברים כמה פעמים כדי להיות בטוחה ואנ עושה דברים שאני לא ממש רוצה לעשות אותם אבל רק כדי שלא יהיה משהו רע אנ יעושה אותם ורק בשביל השקט הפנימי שלי,אני ניהיתי בגלל זה נורא עצלנית ואיך לי וכח פשוט לעשות כלום כי כל דבר יקח לי שעה ואין לי כוח לעשות דברים שדורשים מאמץ אני פשוט כל הזמן אין לי כוח וכל דבר נראה לי כבד , בא לי פשוט להכניס את עצמי למיטה וולישון בתוך הפוך ולא לקום מלא שעות , אני ניהיתי דיכאונית בגלל זה וזה בעיקר מפריע לי בענייני העבודה כי אני ניהתי איטית קצת וגם אם אני רוצה להיות מהירה אני עושה את הדברים מהר אבל חוזרת לבדוק אם עשיתי טוב ,נמאס לי כבר לבדוק את עצמי בעבודה אני צריכה להקליד נתונים בעיקר ולהקליד אותם נכון ואני כל הזמן בודקת את עצמי זה מתסכל אותי אני לא יכולה להיות מהירה שאני בעצם יודעת שאם לא היה לי את הדבר הזה הייתי יכולה להיות מהירה כי אני מהירה . אני לא יודעת מה לעשות אני כל הזמן חושבת שחושבים עליי שאני לא טובה בעבודה כי אני לא מהירה וגם כי אני לא מנסה לעשות דברים אחרים ואני באמת לא מנסה לעשות דברים אחרים פשוט כי אני פוחדת שאני אצטרך לבדוק אותך ז"א יש תוכנה שצריך לעבוד עליה וכולם עובדים עליה ויש בה הרבה מסמכים זאת עבודה בצוות גדול אגב ואני פשוט לא עובדת על התוכנה הזאת אני עובדת בעיקר על תוכנה אחרת וזה משום שהתוכנה הזאת יותר פשוטה ופשוט יש בה בד"כ פחות אומנם צריך להליד בה יותר ובגלל זה כנרא ה אני מרשה לעצמי לעשות אותה כדי שיחשבו שאני מתעכבת כי יש הרבה מה להקליד לא בגלל מה שישי לי אני פשוט מפחדת להתחיל להקליד בתוכנה השנייה כי אני יודעת שאני לא יצליח להקליד הרבה וגם ניסתי ואף אחד בטח לא מבין מה הבעיה למה אני לא מקלידה בתוכנה השנייה אני פשוט מרגישה שאני הכנסתי ת עצמי לבועה כזאת שאני מבובלת שלא מבינים אותי שאני סתומה והערך העצמי שלי ממש ממש ירד אין לי ביטחון וכך גם אין לי חשק להגיע לעבודה בכלל והעבודה נורא שיגרתית שבא לי לעשות דברים שונים אבל אני מפחשת כי אני יודע שאני בעצם לא אצליח אני פשוט לא טובה ולא בגלל שאני לא כזאת באמת אלא פשוט כי אני בבועה שלא נותנת לי לצאת ממנה אין לי כוח להגיד גם שלום בגלל זה לאנשים אני באה מבואסת ונמאס לי מעצמי אנ ירוצה להשתנות אבל איך אשנה את המצב תעזרו לי ....! אניממש מצטערת שכתבתי מלא אבל ניסתי לרשום מה שיש לי שיצא מובן קצת בטח לא יהיה לכם חשק לקרוא את זזה אבל אני מקווה שכן כיד שתעזרו לי אני נכנסת לדיכאון יום יומי ...

שלום שיר שנתיים זה המון זמן לסבול כפי שאת מתארת שאת סובלת, המון זמן להלחם בדיכאון, בהעדר הכוח ובירידת הבטחון. נשמע לי שלכל זה מצטרף תסכול על כך שאינך מצליחה להגשים את עצמך ולגרום לאנשים להעריך אותך כערכך. הדרך המומלצת ביותר לשנות את המצב, כפי שאת מתארת אותו, היא לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש ולשאול אותו לגבי הטיפול והדרך היעילה ביותר להתגבר על קשייך. בהצלחה דוד

שלום דוד, אני רוצה לשאול משהו, אבל מוצאת את עצמי שותקת. אני חושבת שזה אישי. או כך זה מרגיש לי היום.. (מדהים שהגוף/ההתנהגות מלמדים על הרגש. כאילו אם לא היה צורך להתנהג לא הייתי יודעת מה אני מרגישה.. משונה נכון?) אבל לא זה מה שרציתי לכתוב. רציתי לשאול אותך על ההבדל בין דכאון לחרדה. לאו דווקא בעניין הגדרות DSMיות, אלא יותר במובן היומיומי של המילה. אני נוטה להיות מדוכדכת פה ושם, והיו תקופות בעבר, חלקן ארוכות מאוד, שהרגישו כמו דיכאון לכל דבר, כמו זה שבספרים שלך. לכן תמיד חשבתי שיש לי נטייה כזו, לדכדוכים, ובימים מסויימים כשהדכדוך כבד זה מעורר בי פחד, שאולי שוב העצב הגדול חוזר ולא ירפה. לאחרונה אני חושבת שטעיתי. שאולי זו חרדה שמולידה בי הימנעות מהעולם, וזו בתורה מייאשת אותי בצורה כל כך עמוקה עד שאני נעשית מדוכדכת/מדוכאת. האם דכאון, במובן היומיומי של המילה, יכול להיות "תוצר לוואי" של חרדה, על השלכותיה? ומה לגבי דכאון לא במובן היומיומי? האם יש דכאונות שהם כמו שהם נחווים- חסרי הסבר, פשוט נוחתים עלייך? כלומר, האם יש דכאון שהוא סיבת עצמו, שמעבר לטריגר שאולי עורר אותו, לא קשור לאיזו חרדה או משהו דומה למה שתיארתי למעלה? לא קשור למשהו חיצוני.. פשוט קיים כי הוא קיים. זו לא שאלה סופר-חשובה, אני יודעת. היא לא חשובה מאוד לי, באופן אישי, כי אני כרגע מרגישה בסדר גמור והדכדוך כבר מזמן לא השבית אותי לתקופה ארוכה. אבל היא אולי גם לא חשובה כל כך באופן כללי, כי אולי זה לא באמת משנה ההגדרות.. אולי זו סתם סקרנות (עם טאץ' פלספני, כן, סליחה..). אני פשוט מרגישה כאילו אם מדובר באיזו חרדה או הימנעות, אז יש לי יותר אחריות על העניין. יש משהו בהתמודדות שלי עם העולם שמביא אותי להימנע ממנו. זה לא דכדוך שנגזר משמיים ונופל עליי כל כמה זמן בלי שאני יכולה להבין למה או להימנע ממנו. ואם כך אז אפשר גם אחרת. אני יכולה גם להיות מדוכדכת הרבה פחות. כרגע כשאני מדוכדכת אני בעיקר מחכה שיעבור לי. אני אומרת לעצמי שככה אני וצריך לחכות בסבלנות, גם אם קשה ומפחיד, ובסוף זה יחלוף. אבל מה אם "ככה אני" זו סתם אמירה שלמדתי להגיד לעצמי פעם כדי לכבות את עצמי ולהירגע? מה אם לא "ככה אני"? אולי זו אמירה שמסירה ממני אחריות? (ואולי רק מחזקת את ההימנעות) לילך-לילך, אולי הגיע הזמן שתהיי קצת יותר פעילה ויוזמת בחיים שלך.. כל כך מפחיד להתאמן ביוזמה, בלקחת סיכונים.. מאידך- איזה בזבוז זמן זה לנסח דברים יפה, לקפל ולשים במגירה (או כאן על המסך..) שוב התגלגלתי מלשאול ללפטפט.. מקווה שלא אכפת לך שאני קצת מפטפטת :-) זה עוזר לי להקשיב לעצמי.. לילה טוב בנתיים, (ועל הדרך- מה נשמע?) לילך

שלום לילך הרבה שאלות טובות וחשובות את שואלת, ואני מבין שחלקן (או למעשה, כולן) נוגעות לך ולחייך באופן אישי וחלקן גם מעוררות בך עניין מעבר לשאלה האישית גרידא. נדמה לי שהתשובה לשאלות אלה נמצאת בטקסט שלך, כלומר בהתייחסות שלך לרצון פחות לשאול שאלה למען קבלת התשובה נטו, ויותר למען חוויית הדיבור ("פטפוט" כפי שאת מכנה את זה) ותחושת ההקשבה. ברוח זו, נראה לי נכון יותר לא להגביל את החשיבה שלך לתשובות ברורות וחד-משמעיות ויותר לעודד אותך להמשיך ולהרהר על עצמך ולמען עצמך. וכל זה, מבלי ללכת לאיבוד בסבך המחשבות ומבלי לוותר על הפעולה והתנועה בעולם.. בהצלחה דוד

דרור אהוב ליאת אומרת השרביט עובר לדרור ואתה אומר הפיקוד עובר לדוד ממש הבדלים מובהקים בין גברים לנשים-שרביט של נסיכות ופיקוד של צבא:-)אבל כולכם חמודים מאוד בילבי ילדת הברזל

הייייייייייייייי בילבוש'לה מה קורה רציתי לבוא לא היה לי זמן את יודעת למה:-) מצאתי את <> היא עכשיו בכינוי * פה למטה בהודעת תמיכה לדורית:-( שלחתי לה הודעה תקפצי תגידי לה שלוםםםםם נדבר? אוהבת מקלדת

דנה שלום, לא קיבלתי ממך מייל, את מוזמנת לנסות ולשלוח שוב או לפנות בפורום. דרור

שאלה דחופה אני מתקשרת למטפל שלי כל יום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מסמסת לו בלילה שולחת מיילים מאחרת לפגישות ואז מתעקשת שישלים לי את הזמן.... מבטלת ברגע האחרון או שלא מגיע בלי להודיע...... מתקשרת אליו צורחת ומנתקת ועוד הרבה דברים!!!!!! אתם חושבים שהוא שונא אותי? שנמאס לו ממני? שהוא מת כבר שאני יעזוב את הטיפול? מה מטפלים מרגישים עם מטופלות כאלו? אם היה נמאס לו או שהיה רוצה שאעזוב הוא היה אומר לי? יכול להיות שבפגישה הוא חושב אני שונא אותה ולא אומר לי? מה אתם כפסיכולוגים מרגישים עם מטופל כזה אבל באמת ולא בכאילו!!!!!!!!!!!!!!!! בבקשה תשובה

עדנה שלום, אני שומע אותך נעה בין צרכים חזקים של תלות במטפל, צורך להיעזר בו לבין כעס אולי אפילו שנאה עצמית, וכלפיו על שאת כה זקוקה. לכן את מתקשרת וצועקת, מאחרת אבל רוצה עוד. היית רוצה שהוא יוכיח לך שלמרות הכל הוא שם. אני מניח שלא קל לו עם ההתנהגויות שלך, אבל אם הוא עדיין מאפשר לך להגיע לטיפול סימן שהוא מצליח להכיל אותן ואינו נהרס מהן. למרות שיש להתנהגויות אלו פוטנציאל להרוס טיפול. הצעתי היא לדבר בטיפול את כל התחושות שלך ולא לפעול אותן בין הפגישות. גם לך יש אחריות על כך שהטיפול יוכל להמשיך ולהתקיים. דרור

תשובה עיניינית מאוד,בהחלט שלמטופל יש אחריות בטיפול,גם אם חלקית.גם המטפל/ת ככל האדם אינו אוהב /יכול לשאת התנהגות הרסנית לאורך זמן,תתאפסי,נדמה לי שאנו שוגים בכך שמטפלים אמורים להכיל כל ביטוי של התנהגות,אין ספק שהתנהגות זו מעידה על קושי רב.ובכל אופן עלינו לבוא ממקום בוגר יותר.

בנות אהובות....יש פורומים ואתרים מיוחדים לנפגעות תקיפה מינית --- שיכולים לתת מענה גדול וטוב יותר הם מתמחים בזה ומכירים את הקשיים ועם מה שאתן מתמודדות. יש אנשים מקצוע שמומחים לדבר והם נהדרים ועושים זאת בהתנדבות נסו ותראו......

שלום לך, אני חייב לומר שהתלבטתי האם להעלות את הודעתך. התלבטתי לא בשל תוכנה, כי אני חושב שאכן לפורום זה אין בלעדיות על העזרה הנפשית או על התמיכה באינטרנט. אלא בגלל הכותר. התקשיתי להבין מדוע בחרת לתקוף את הפורום הזה בכדי שתוכלי לומר את דברייך. פורום זה מאפשר ביטוי ויתרה מכך עזרה מקצועית. אני שמח לשמוע שינם פורומים נוספים המציעים עזרה נוספת אולי טובה לא פחות. אך להבא, נסי להאמין שיקשיבו לך גם ללא שתחריבי את הקיים. דרור

ממש לא מסכימה ..!!!!! הפורום הזה אמנם לא מתעסק רק בתקיפה מינית אבל ..הוא נותן .. כתף להשען.. ומילים מחבקות , פינה חמה ..להיות בה שמאוד קשה . איך את מסוגלת לומר דבר כזה ?..!!!!!!! לעולם לא שמעתי כאן מאנשי המקצוע משהו שעשה להרגיש לא טוב .. אז קחי את זה לתשומת ליבך ... כן.. מאחת שעברה אונס ופגיעה מינית. שרית

שאלה למי שיודע: שמעתי על טיפול בסרוגייט מישהו יודע............? האם הטיפול מתאים למי שחוותה בנעורייה תקיפה מינית לא אונס אבל עדיין נפגעה מאוד בכל מה שקשור לאינטימיות ויחסי מין. האם טיפול בסרוגייט יכול לעזור? חג שמח

טליה שלום, אני היית מייעץ לך באופן חד משמעי לא להיעזר בישרותיו של סרוגיי, בעיקר אם עברת תקיפה מינית. סרוגייט אינו מוכשר לטפל בחוויות נפשיות קשות ולהתמודד עם שחזור ופלאשבקים שעלולים לעלות. המלצתי היא שתפני לטיפול אצל פסיכולוג. אם בשלב מאוחר יותר, בליוויו ובעידודו תחליטי לפנות לטיפול אצל סקסולוג ובמקביל גם אצל סרוגייט ייתכן ואז זה יהיה נכון. בינתיים זה לא. דרור

שלום לכולם, יש לי חבר כבר קרוב לשנתיים.. ואני בבעיה הוא לומד במכללה לתואר ראשון.. רוב היום עסק בלימודים,וכשהוא חוזר,הוא תשוש,בלי חשק,עייף,רעב.. ולא ממש מדבר איתי בהתלהבות.. אני יודעת שזה הגוני למצבו.. אבל זה ממש מתסכל,ואני לא מצליחה להתאפק ,ואני רבה איתו על זה.. וזה נגרר לריבים שטותיים.. יש אהבה אני אוהבת אותו מאוד והוא אותי.. בימים שיש לו חופשים ואנחנו נפגשים זה תמי כייף,אבל אייך שמתחיל הלחץ.. הוא פשוט לא מצליח לשלב בין השניים.. אהבה ולימודים.. מה אני עושה?

שלום לך, לא ברור לי מה בדיוק קורה ביניכם אבל חשוב שתבדקי גם עם עצמך האם אכן אין לו פנאי אלייך גם כאשר הוא עסוק. האם לצד העייפות והרעב אין משהו אחר, מגע רך, שהייה נעימה זה לצד זה. אם את מרגישה שאין אז שווה לבדוק מה קורה כאן כי גם בימים עסוקים תמיד יש מקום לתשומת לב מינימלית. אבל לא תמיד הבעיה היא רק בו. ייתכן וגם את מתקשה להשלים עם המחוייבות שלו ללימודים לצד המחוייבות אלייך, ומנסה לעורר אותו, למשוך את תשומת ליבו גם אם פירושו של דבר ריב. לסיום הייתי ממליץ שתנסי לדבר איתו על זה גם בימים שקטים כששניכם רגועים. ובמידת הצוך גם לשקול טיפול זוגי. דרור

שלום לכם אני בהריון שבוע שלישי זהו הריון שני בהריון הקודם סבלתי בדכאון שלאחר לידה. מאוד חווששת שזה יקרה שוב למרות שאני בטיפול והמטפל שלי נהדר סומכת עליו מאוד שלא יתן לזה לקרות. אבל עדיין רציתי לדעת: מהם הסיכויים שיהיה לי שוב דכאון לאחר ההריון הנוכחי? הפחד שזה יקרה מאוד פוגע לי בהנאה מההריון אני בת 38 וגם ככה מצבי מאוד עדין. לא המטפל שלי ולא בעלי עדיין לא יודעים מההריון כי עדיין לא החלטתי עם הפחדים הללו אם לשמור את ההירון או לעשות הפלה. ממש תודה לכם וחג פסח כשר ושמח

חדווה שלום, דכאון אחרי לידה הוא אכן חוויה לא פשוטה בכלל. כאשר בנוסף להיעדר כוחות ישנה עוד משימה של טיפול בילד. כך שאני מבין את החששות שלך. יחד עם זאת בניגוד לפעם הקודמת את מודעת לאפשרות הזו, יכולה לעבד אותה קודם ללידה, ואחרי הלידה. לזהות אותה אם חס וחלילה תקרה שוב ולטפל בה באופן טוב יותר. לעיתים שינויים הורמונליים תורמים אף הם את חלקם ביצירת דכאון אחרי לידה ויש צורך בהתערבות תרופתית. לא הייתי שולל אפשרות זו במקרה הצורך. אבל כל זה עדיין רחוק וכלל אין וודאות שזה ישוב. הצעתי היא אם כן שתפי לפחות את המטפל שלך בחששותייך והתלבטויותייך, דברו על זה ונסי להבסין כיצד את מרגישה בקשר להריון לאחר מכן. דרור

תאמיני לי לפחות שקט לה עכשיו מהגיהנום שהיא חייתה בו............!!!!! אף אחד לא יכל לעזור לה היא אולי תוולד מחדש לחיים טובים...............יש הרבה שהיו מתחלפות איתה!

שלום לך, אני לא בטוח מהיכן הוודאות כיצד היא מרגישה עכשיו. צר לי ואמרתי זאת אתמול שלמרות כל הרצון והניסיון היא לא הצליחה להיעזר. אני לא ממהר לקבוע שאין טעם בכל מקרה לנסות ולעזור, להיפך אני חושב שכן יש טעם וניתן לעזור. והייתי רוצה לחשוב, שהרבה היו רוצות להצליח להתמודד עם הכאב, לתת לו ביטוי אחר מלבד המעשה האובדני. דרור

למה אתה אומר לא הצליחה להיעזר ולא - לא הצליחו לעזור לה????גם במותה עדיין מטילים עליה את האחריות?????????????????למה לא עזרו לה והתעקשו עליה אולי תגיד את זה.................. היא כבר מתה היא ניסתה להיעזר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!כמה שיכלה הסביבה היא הכשלון בעזרה ולא היא !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!היא צעקה מספיק עכשיו תנו לה שקט.

שלום אני עומד לפני בחינות סמסטר ואני רוצה לדעת איך אפשר לטפל בחרדת בחינות, אני לומד המון ומהלחץ נכנס לבלק אאוט. יש לי עוד חודש וחצי עד הבחינות האם זה זמן מספיק לטיפול בחרדת בחינות? איפה אני יכול לטפל בזה? מי עוסק בתחום כזה? תודה על התשובה

לידור שלום, חרדת בחינות היא תפעה הקיימת בקרב 10- 15 אחוז מהאוכלוסיה. ועוד רבים חוששים ותפקודם יורד משמעותית במצבי מבחן. בלק אאוט הוא סימפטום של לחץ מחשבתי קיצוני, ומתאפיין לרוב ברצף מחשבות חרדתיות מציפות שלא מאפשר לזיכרון או למחשבות הקשורות לנושא עצמו לתפוס מקום. החוויה הנוצרת היא של היעדר יכולת לחשוב או לזכור - "אני לא יודע כלום". ישנן סיבות רבות לתופעה זו, וישנן טכניקות וכלים שניתן לקבל בכדי להתמודד איתה. בכל אוניברסיטה ישנו שירות פסיכולוגי שמעניק טיפול בחרדת בחינות. המלצתי היא שתפנה לאוניברסיטה בה אתה לומד או לזו הקרובה אליך ותברר. עם זאת אני חייב לומר שקיימת אפשרות שהסדנאות כבר נפתחו במרבית האוניברסיטאות בתקופה זו. אבל עדיין שווה לברר. דרור

דורית אם זה ינחם אותך......... בסופו של דבר כל מי שעברה התעללות מינית בבית מתאבדת!!!!!!!!!!אף אחת לא נשארת בחיים או שהיא מתה בבתי חולים לחולי נפש או שהיא מתאבדת בכל מקרה שניהם זה למות...........!!!!!!!!!!!!!!!!!! אחותך לא לבד כולן מצטרפות אליה בסוף והסוף אצל הבנות האלה מגיע מהר מאוד!!!!!!!!!!!

שלום לך, אין לי ספק שההתמודדות האישית עם חוויות של התעללות מינית היא חוויה קשה מאוד, מייסרת המובילה לתחושות מכאיבות מאוד לעיתים בלתי נסבלות. אבל אני לא מסכים לקביעה שהדרך היחידה היא מוות מהיר מסוג כלשהו. הבחירה בהתאבדות כפתרון אף פעם אינה הפתרון המועדף גם על הסובלות מאוד. הוא מרגיש כפתרון מתוך חוסר ברירה. דבריי מכוונים כעת לא לדורית דווקא, אלא לכל המשתתפים בפורום. בתוך טיפול, עיבוד החוויה, עיבוד הרגשות הבלתי נסבלים ובלתי מדוברים הללו יכול ומביא בסופו של דבר להקלה בכאב ויכולת לשים אותו במילים ולא במעשים כגון מעשה אובדני. לא קל להיכנס לטיפול, לא קל להישאר בו, אני יודע. אבל חשוב לדעת שיש בחירה. דרור

ממש חכם בלילה נראה אותך שאבא שלך יאנוס אותך בלילה ותגיד את הדברים היפים האלו!!!!!!!!!!!!!!! מגעילה אותי ההתנשאות הזו כאילו אתה מה שאנחנו מרגישות. אתה יודע מה מרגישה ילדה שאונסים אותה? אתה יכול לדמיין? אם לא אז אל תגיד לנו כמה המוות הוא לא פיתרון כולן רוצות לחיות אבל אתה לא יודע באמת למה זה בלתי אפשרי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!תנסה תשובות מתוך רוך ורגישות ולא הרצאה על כמה ישנה אפשרות אחרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!כשתעבור רגע אחד של גיהינום אז תרצה לנו על כמה החיים יכולים להיות אחרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בשנה האחרונה אני בבעיה של חוסר כיוון מקצועי בחיים ובעקבות זאת חוסר מוטיבציה לחפש עבודה. ממש התפתחה אצלי "חרדת ביצוע" לגבי מציאת עבודה, כי אני בטוח שלא אחזיק מעמד בשום מקום ושאין טעם. גם לגבי יוזמות שיש לי, אין לי מינימום ביטחון להתחיל ולבצע. ברצוני לפנות לפסיכולוג/ית שמנוסה בתחום זה של בעיות. הוא צריך להיות מישהו שעובד עם מכבי בגלל העלות הכלכלית הגבוהה של פסיכולוג/ית פרטי/ת. אנא המליצו לי על דמות מתאימה. הגבולות הגיאוגרפיים: רחובות עד רמת אביב

שבמ שלום, נשמע שקרה משהו בתקופה האחרונה שגרם לך לאבד את הבטחון בעצמך וביכולת שלך להתמיד במקום העבודה, משהו שאגב לא חייב להיות קשור לעבודה דווקא. בעיני המוקד הטיפולי צריך להיות סביב הגורם הזה, וסביב הביטחון העצמי הפגוע שלך. לגבי המלצה על פיכולוגים אנו לא נוהגים להעלות המלצות כאן באתר, אך אם תצרף מייל אישי עדכני אני בטוח שחברי הפורום ישמחו לשתף בניסיונם ולהמליץ. דרור

לפי סדרת סיפורי ההתעללויות של הורים בילדיהם שתקפה אותנו בשבועיים האחרונים, נדמה שיש כאן גל עכור שאין לו סוף. עוד סיפור, ועוד מעשייה, עוד זוועה, ועוד חלחלה בלב. ההסבר כנראה נעוץ בכך, שגילוי גורר גילוי. אנשים קוראים על המעשייה הרחוקה מהם עשרות ומאות מילין, ופתאום נזכרים בשכן שלהם, בבן דוד, בחבר, בזה שגר בעבר השני של הרחוב. `מה אני עשיתי למען הילדים האומללים העוברים עינויי אינקוויזיציה`, הם בוודאי אומרים לעצמם, ודואגים להסגיר את ההורה הפושע הבא למשטרת החוק. אין ספק, שזה מבורך; זו תועלת בה יכולה להתברך כל חשיפה. אנשים יקרים, אנא, למענינו, למען הילדים המסכנים שלא זכו להכיר חיים שלווים, למען הזאטוטים המעונים, למען צווחי צווחות הכאב, נסו להיזכר בפשע דומה, שאולי אתם יודעים עליו. הפעילו את הזיכרון ועשו מאמץ לחשוב, היכן אתם שומעים צעקות ילדותיות מוגזמות אורח קבע, אלו ילדים בסביבת מגוריכם יוצאים מביתם מוכרים וחבולים, את מי משכניכם הצעירים אתם מכירים כילד אומלל. עשו זאת, חישבו הרבה, נסו ככל יכולתכם להיזכר! כי אנו חייבים זאת עבור הילדים הללו!

חברה שלום, אני מסכים עם דברייך בנוגע לסיבה בעטייה אנו מוצפים בידיעות קשות כל כך לאחרונה. נראה לי כי הפתיחות והמודעות היא לא רק בקרב האוכלוסיה אלא גם בקרב המשטרה והעיתונות. אני חושב שיש טעם, כדברייך, לא להתעלם כאשר נתקלים בעדות למעשים שכאלו. דרור

ME שלום, הודעתך לא הועלתה משום שהיא הייתה פוגענית גם בתוכן אך בעיקר בסגנון באופן שלא מאפשר שהייה, התייעצות ושיתוף בפורום. אשמח להעלות כל הודעה שלך ושל אחרים בעתיד, כל עוד הן יאפשרו דרישות בסיסיות אלו. דרור

שלום, שנה שעברה הבאתי לפסיכולוגית שלי מתנה לפסח. זה היה פסח ראשון שלנו יחד וכנראה לא חשבתי שיהיו עוד... אני קצת מצלמת והרגיש לי טבעי להביא לה תמונה שצילמתי. התלבטתי רבות לפני אם זה בסדר להביא, מה בדיוק להביא וכשהבאתי הכל היה בסדר ומאז התמונה שהבאתי מסתכלת עלי בכל שבוע. גם השנה מתחשק לי להביא לה משהו. אבל אני לא אביא לה עוד תמונה וסתם לקנות משהו, בלי משמעות לא בא בחשבון. אני חוששת שאם לא אביא מתנה אחרי ששנה שעברה כן הבאתי, היא תחשוב שזה אומר משהו לגבי היחסים ביננו. רעיונות?

ענת שלום, אני שומע בדברייך התלבטות לא רק בנוגע למה את רוצה לקנות לה, אלא גם בנוגע לסיבה שבגללה את רוצה לקנות. האם זה משום שמתחשק לך כמו שהרגשת בשנה שעברה, או מחשש לאכזב, לא לעמוד בציפיות שבנית בשנה שעברה. אני לא יודע אם זה יקל עלייך את ההתלבטות אבל אני חושב שלעיתים כאשר לא מרגישים צורך או חובה לקנות משהו זה מצביע על שינוי בתחושתה בתוך הטיפול ומולה. שינוי זה קשור לרוב ליכולת להרגיש בטוח, רצוי גם בלי לתת משהו תמורת זה. כך שלדעתי חשוב שתבדקי כיצד את מרגישה בתוך הטפול. האם את מרגישה שהמקום שלך בטוח, שאכפת לה ממך בכל מקרה. אם כן נסי שוב לחשוב על עניין המתנה, אני חושב שיהיה לך קל יותר להחליט מה ואם לקנות. דרור

אני קונה למטפלת שלי בחגים ואני אצלה כבר שלוש שנים מאוד בטוחה ונוח כיף לי לקנות ליקרים לי בחגים והיא אחד מהם לא יודעת אם מי שקונה מרגיש לא בטוח ויודעת שמאוד אכפת לה ממני............!

דרור שלום לך כתבתי לך פעם על אחותי הקטנה בת 29 ולגבי ההתעללות בבית זה היה מזמן, היא התאבדה לפני שלושים ושנים יום היא כבר לא איתנו זה לא מעניינך אבל אולי אתה קצת זוכר אותנו. יש לה יום הולדת היום היא בת שלושים. היא הייתה ילדה מדהימה שלא הצליחה לחיות ולא הצלחנו לשמור עליה אני לא חושבת שאי פעם אוכל לסלוח לעצמי או להורי על שהרגו אותה עכשיו מה שנשאר זה לשמור על אחותי הגדולה. מקווה שזה בסדר ששיתפתי אותך רציתי שעוד אנשים ידעו למרות שלא מכירים אותה שידעו את יופיה ואת הנשמה המדהימה והמיוסרת שלה. יש לה עיניים שאפשר ליפול לתוכן וחיוך שממיס אפילו קרח. יום הולדת שמח אחותי האהובה מבטיחה לך שיום אחד ניפגש שהמלאכים ישמרו עלייך אנחנו לא הצלחנו סליחה. תודה שקראת, דורית

דורית שלום, כאב לי לקרוא את דברייך, לשמוע את הכאב והצער שלך על האובדן של אחותך הקטנה. אני זוכר את דברייך בעבר, את הרצון והניסיון שלך לנסות לעזור בכל דרך אפשרית. הערכתי כבר אז את המשאבים שהשקעת ואת הכאב שחשת כאשר ראית את הכאב שלך. אין לי אלא להשתתבף בצערך על אובדנך, ולקוות שלא תדעי עוד צער. דרור

דורית יקרה משתתפת בצערך שאלוהים יתן לכם כח ומצטערת על אחותך שלא איתנו.

אוי אני כל כך מצטערת לשמוע דפדפתי אחורה ולא ידעתי איך למצוא אותך..... .אני כל כך בוכה עכשיו בשבילך בשבילה אני אפילו לא יודעת מה להגיד איך קראו לה? מה היא אהבה לעשות? ספרי עליה אנו פה לשמוע ושוב אני כל כך מצטערת שכל כך כואב!!!!!!!!!!!!!!!!

כמה כואב לי עכשיו אלוהים קוטף את הפרחים היפים והנדירים ביותר אלו שהרוע לא נגע בהם אני בטוחה שהיא הייתה כזו. שיהיה לה יום הולדת 30 כשסביבה מלאכים ואהבה ושקט. אנ אחשוב עליה מבטיחה שאדליק לזכרה נר נשמה כל יום שישי.

דורית, אני לא מאמינה שישנם מילים גדולות דיין לנחם את כאבך הצועק או לתאר את גודל אובדנך .כל נסיון לנחמך הוא נסיון עקר. ההודעה בדבר אחותך האהובה, בדבר אובדנה, צעק לתוכי וישאר שם. התחושה, מבלי להכירה היא של אובדן עצום, של ילדה-אישה שלנצח תישאר עבורך אותה ילדה, עם אותן עיניים שנופלים לתוכן ואותו חיוך הממיס את הקרח העיקש ביותר. הלוואי שינתן לך למצוא את הכח והנחמה בזכרונות הנעימים שהיא הותירה לך. בתוך כל זה נסי לאט ובדרכך למצוא את המקום לסליחה והנחמה לעצמך, על שניסית, ראית רצית בכל מאודך להשאירה לידך ועדיין בחירתה הייתה בשקט נצחי. הרשיתי לעצמי לצרף לך קישור לארגון התומך במשפחות שיקירהם שלחו יד בנפשם, עשי בו שימוש לכשתוכלי. שלא תדעי עוד צער, אני אחשוב עליכן http://www.path-to-life.org/

<> מותק שלי הנה את ואני דאגתי!!!!!!!!!!!!!!!!מה עכשיו את כוכבית גם כינוי חמוד עדיין לא שם אבל שיהיה:-) מה קורה איתך אני בילבי ושרית חיפשנו אותך עכשיו שאת פה אני אעדכן את כולם:-) חיבוקים ונשיקות חברתך מקלדת

דורית יקרה!!!!!!!! קראתי את ההתכתבות שלך בעבר עם דרור בנוגע לאחותך ונשבר לי הלב לראות כמה רצית לעזור לה כמה היא הייתה אבודה וכמה בסוף זה נגמר עצוב ושורף בחזה. כאב לי לחושב אולי מישהו כן יכל להציל אותה ועוד יותר כאב שהיא שילמה בחייה הבוגרים בדיוק כפי ששילמה בילדות על החוסר אונים שלה והכאב שבטח חשה לפני שסיימה את חייה. ליבי נצבט וכואב איתך. משתתפת בצערך לא יכולה להרגע מאז שקראתי אותך

בתוך עלי הפרח לבן חיוור כקרח נולד פרפר ממשי רך חי לבטח בוקר בחרצית בערב כלנית וכל חייו רק יום אחד רק יום אחד של משי בתוך עלי הפרח לבן חיוור כקרח ריחף פרפר ממשי כמו חי לבטח בתוך עלי הפרח לבן חיוור כקרח פרפר פרפר ממשי כבר סב כתרח שמש כה אהב ירח לו כאב וכל חייו רק יום אחד רק יום אחד של משי בתוך עלי הפרח לבן חיוור כקרח פרפר בן יום ממשי רך עף לנצח נצח של פרפר

דורית אהובה שולחת לך את תנחומי ומצטערת שלא הצלחתם להציל אותה שקט לה עכשיו....... יש טראומות בחיים שבלתי אפשרי לפעמים לחיות עם הסבל והכאב...... אני בטוחה שהיא ניסתה להישאר איתכם אבל היה לה בלתי נסבל אני מתנחמת מעט בעובדה שעכשיו שקט לה.......והטוב עוטף אותה אני בטוחה שהיא הייתה מיוחדת אוהבת ונשמה רגישה שאולי בגלל זה הרוע היה יותר מדי בשבילה. יהי זכרה ברוך

רציתי לכתוב לך כמה אני כועסתתתתתתת אבל מצאתי משהו שאחת הבנות כתבה כאן לפני שבוע...... והיא מבטאת כל מה שאני מרגישה..... שאלוהים יתן לך כוח אני מאמינה שאלוהים יעזור לך והדברים הבאים זה מה שמישהי שכנראה סובלת כמו שאחותך סבלה כתבה! ***************************************************************************************** אני לא מדברת על נקמה או שינוי סדרי עולם, אני מדברת על המסר הכפול שהחברה מפנה כלפי קורבונותיה מן קיטוב של הגדרות, התייחסות והבנה. מצד אחד הנפגעות לכאורה ורק לכאורה הן הקורבנות, אלה שנפגעו "החלש", מנגד עומדים צביון שלם של אבחנות פסיכיאטריות, שאם נרצה או לא, אינן מתייחסות לנפגעת, לאותו קורבן, הסמפטומים המאפיינים נפגעות תקיפה מינית, יותר נכון הדבר לגבי שורדות התעללות מינית בילדות, מציגות אותן כמשוגעות, בעייתיות, חלקן כלואות מאחורי סורגים פסיכיאטריים, בעוד שאין התייחסות עמוקה למקור החולי, הכאב אלא רק התייחסות בהגדרתם הפוליטקלי קורקט "הסמפטומים" ,ישנה התייחסות מועטה אם בכלל למאבקים הנפשיים מתחת לפני השטח, למקור הנמצא מתחת לרבדים הפנומנולוגיים. מושגים של קורבן ומקרבן התערבבו במרק שלא אנו בישלנו, את הערבוב עצמו מבצעת הפסיכיאטריה המנהלת מן מלחמה שקטה מול ארגונים כדוגמת מרכזי נפגעות תקיפה מינית. בעוד שנשים אלו מחכות לטיפול בנפשם הפצועה, הפסיכיאטרייה ממהרת לתייגם כבעלות הפרעות אישיות אלו ואחרות, דבר שלא מותיר אלא להכניסן למסגרת לא תפקודית, חולה ולא פשרנית. אין כאן נימה של נקמה או אפילו רצון, ישנה כאן אמירה למסר ברור, מובן מיטיב ולא קלחת מבעבעת כנפשן של הנשים שהייתה מתקפה על גופן אז ועל נפשן היום. אני אולי זועמת בעקבות כתבה שפורסמה היום בשבעה ימים, כתבה כל כך קשה שגרמה לי להתרעם על טחנות הצדק הטוחנות לאט אם בכלל. התיאור של אותה בחורה את אשר עברה והצילומים שצורפו לכתבה-של אביה ושלה כילדה, עוררו בי כאב וכעס אימתני. הסתכלתי על תמונת האב במשך כ - עשרים דקות, היא כינתה אותו בכתבה "אבא מפלצת" את המפלצת ראיתי בו ללא עוררין ובאין מפתיע , פשוט לא מצאתי בו את המילה אבא. זו אינה מתקפה על הפסיכיאטרייה, בריאות הנפש מוערכת בעיני, הנקודה היא אותו "משחק מחניים" בו נפגעות תקיפה מינית עומדות באמצע ומשני צידי המגרש דואגים לגרום להם לרוץ ולפחד מפגיעת הכדור הבא. סתם דברים שעולים בי בימים האחרונים ובהצפות הלא ברורות המתקיימות לאחרונה ב/לצד המדיות השונות בנושא התעללויות על כל ביטוייה וגוונייה השחורים. לאן שלא פונה קוראת, מפנה מבט, שומעת רואה- אינוס, פגיעות בילדים וכו' הנפש עייפה וזה פשוט יותר מדי לשתי אוזניים זוג עיניים ונפש אחת. <>

הלב רועד , לקרוא אותך, הכאב אוחז .. הייאוש מתגבר .. אבל אסור !!!! אסור לי לחשוב ככה !!! הלוואי ויהיה בי הכח לדבוק בזה!!!שפשוט אסור ..חייבים להלחם ?..! שלא תדעו עוד צער .. הממ.. מילים שהן ככ חלולות מבחינתי , כי הצער ככ עמוק שזה ממש לא מנחם.. מה אומר לך דורית יקרה ?.. זה ככ כואב .. זה ככ עצוב ...ו זה ככ מובן .. ההרגשה שלה , הנפילה הזו וההצלחה לממש את הגרוע מכל. מצטערת .. פשוט מצטערת לשמוע ..את הכאב הרב שזה משאיר מאחור . מקווה שתדעי ימים טובים יותר ..בנפש .. ושנים שקטות יותר . הכאב הזה תמיד ילווה אותך , מקווה שתהיי חזקה .. שרית.

הצילו!!!! המטפל שלי בשבוע חופש ואני במצב נוראי הוא בחו"ל ונתן לי טלפון של פסיכולוג אחר שיהיה איתי עד שיחזור אבל זה לא אותו דבר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני חתכתי את עצמי כבר שלוש פעמים מהבוקר ולא יודעת לאן לפנות שיעזרו לי!!!!!!!!!למה? בסוף הוא יחזור להלוויה שלי

גדי שלום, אני מבין שקשה לך מאוד עם ההיעדרות של המטפל שלך. נראה לי שאת חווה נטישה מצידו, עם חשש שהוא לא באמת יחזור, שלא אכפת לו. אלו תחושות מובנות, אבל נראה לי שאת כן חשובה לו. הוא נתן לך טלפון של מטפל למקרה שתזדקקי לו כאשר הוא לא שם. נכון שזה אינו אותו דבר, אבל את יכולה בכל זאת לנסות להיעזר בו ולדבר את הכאב שלך במקום לפעול אותו על ידי פגיעה עצמית. דרור

נשבר לי מהחיים המגעילים האלה הלוואי ואני אמות כבר............! הייתי היום בבוקר אצל המטפלת שלי בצהריים הרגשתי נורא אז קבענו פגישה שוב פעם לערב הגעתי אליה בבכי ולא יכולתי לדבר על הבוקר כשנגמרה הפגישה ביקשתי להישאר היא נתנה לי רק עוד עשרים דקות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כי הייתה לה פגישה נוספת יצאתי ממנה בוכה והיא התקשרה עכשיו לקבוע למחר איך היא יכלה להשאיר אותי בוכה ולתת לי ללכת ככה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני במצב של מוות והיא אומרת לי יש לי פגישה עוד עשרים דקות שלא יכולה לבטל איפה האכפתיות שלה היא לא קולטת......... שזה מקרה חירום איך אני ימשיך לחיות ככה? תעזרו לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!איך אפשר לחיות ככה לא יכולה לחיות בלי לראות את המטפלת שלי כל יום כל היום איך היא נוטשת אותי???איך היא ישנה בלילה?????????????????????????????????

דורית (אני יודעת שאני לא פסיכולוגית, אבל רציתי לומר לך - ) שכשהמטפלת שלך לא יכולה להיות שם ( אני בטוחה שמאוד כואב לה שהיא לא יכולה להיות שם בשבילך כל זמן שאת צריכה ) אז אנחנו פה...((: שולחת חיוך...וחיבוק תרגישי טוב ותחזיקי מעמד די עוזר לכתוב פה כשקשה, אז תעזרי בזה. לילה טוב אופיר

דורית שלום, אני מבין שקשה לך מאוד עכשיו, ואת מרגישה שאת לא יכולה לבד אלא רק בחברת המטפלת שלך. נשמע לי גם מהדברים שלך שהמטפלת שלך עושה את המקסימום בכדי לאפשר לך זאת. יחד עם זאת טיפול פרטני, ובעיקר טיפול פרטי אינו יכול לאפשר מגע בלתי פוסק. אני לא יודע אם מבחינה מקצועית זהו גם הדבר הנכון לך עכשיו, שווה לבדוק את זה איתה. אבל אם כן אולי כדאי לשקול אפשרות של כניסה למסגרת מכילה יותר כמו אשפוז יום למשל. דרור

שלום לכולם ולשותקים בעיקר:-( כל הפורום מלא בבעיות של שתיקה.................! בטיפול למה אנשים שותקים בטיפול לפעמים במשך פגישות שלמות? תודה רבה

שלום לך, אנשים שותקים בטיפול מסיבות שונות. אבל אני נוטה לחשוב שהמשותף לכולם הוא קושי לדבר, בין אם זה מבושה, מבוכה. קושי לפתוח דברים שעד כה לא נפתחו ודוברו עם אדם אחר. מטרת הטיפול היא לנסות ולהפחית את החשש הזה ולאפשר דיבור מאוזן בין מידת חרדה ופחד לבין תחושת ביטחון שמאפשרת את התקדמות הטיפול. דרורו

שרית אני לא מצליחה להבין את אצל פסיכיאטר או אצל פסיכולוג ולמה בדיוק עזבת את הפסיכאטר או את הפסיכולוג לא ברור הסיפור שלך איך זה יכול להיות שדווקא אצלך כבר שני פסיכיאטריים רוצים לגעת בך פעם סיפרת על אחד שאמר שהוא רוצה לשכב איתך ועכשיו זה השני ליטף אותך יכול להיות שמשהו אצלך לא בסדר? בכלל כל הסיפר שלך נשמע לא אמין ופרטים משתנים כל הזמן תגידי אבא שלך יודע ממה שאת מספרת עליו? מצטערת אבל כל הסיפור שלך קצת מסריח לי רוצה לשמוע הסבר....

אני לרגע לא חושבת שאת משקרת,צריך להיות אומן לעשות זאת בכאלה רמות. ובכול זאת מה שלא ממש מובן לי,איך את כותבת הודעה לדוד בכותרת"ואני לא כאן" בה את נשמעת אפילו מרחוק כל כך רע!!! שהאמת ירדו לי דמעות כשקראתי.אבל בטיול קטן בין ההודעות,אני מוצאת אותך רק עשר דקות קודם מגיבה ל"בילבי" הודעה מאוד מחוייכת,אשרייך שיש לך, יכולות כאלה לעבור במהירות בזק מתהום תחתית ויאוש,להתלוצצות ולהפך...

יש דברים שדרך מחשב נראים לא הגיוניים , זה עדיין לא הופך את המצב שלי להיות קל יותר.. אין קשר למה שכתבתי לבילבי ..אני באמת חיבקתי אותה בתשובה .. וחייכתי אלייה .ואני יכולה לעשות את זה גם עכשיו ..שבתוכי אני גועשת .. מה היא אשמה .. שבתוכי יש רוחות סערה ... היא לא עשתה לי כלום ..היא כתבה לי למה שלא אענה לה מכל הלב ??.... לא זכור לי מבחינת זמנים ההודעות , וזה גם לא בדיוק ה"אישו" שלי בכתיבה כאן , זה עדיין לא אומר שהכאב הוא לא אפשרי .. הכאב הוא הכי הכי אמיתי שיש !!!!!!! כל מילה שנכתבת לאנשי הצוות כאן ממחישה את החוסר איזון שלי עם עצמי , את הטלטלאות ..הנוראיות שאני חווה .. את יודעת מהצד קל ..לנתח ..דברים .. אבל אני בטוחה שאת לא רוצה להיות רגע אחד בראש שלי המסובך ..תאמיני לי :-).. שיהיה לך אחלה יום . שרית.

אני בשוק המוממההההההה אני לא מאמינה שאת לא מאמינה לה. כן ממש חלומה של כל ילדה זה שאביה יאנוס אותה ושבבגרות תחווה אונס!!!!!!!!!!!!!!!! למה עלה בראשך החולה שמישהי תרצה לשקר לגבי דבר כזה זה נראה לך נושא לבדיחה או לגאווה????? שרית סליחה בשמם של אלו שמפקפקים בכאב שלך אני מאמינה לך ואל תפקפקי באמת שלך לרגע חיבוק שריתי בילבי ילדת הברזל שכועסת עכשיו (ענית ל<> ששאלה אותך מה האבחנה שנתנו לך?היא נעלמה:-(

תודה חברה יקרה , ככ חשוב לי לשמוע את המילים האלה שכתבת .. הבלבול הזה בתוכי ..כבר נראה לי עולה לי לראש , הלוואי והייתי יכולה למחוק את כל הזכרונות האלה , , הלוואי ולא הייתי צריכה להתמודד עם זה . לשקר ?.. אני נו דייי !!!! יום אחד ..אף אחד לא יחליף איתי בחיים , ההתמודדיות האלה ככ מייאשות .. אוףף .. מי ירצה להביא על עצמו שואה כזו .. מי ?.. בטח לא אני .. התגובות האלה מראות לי כמה חוסר רגישות יש בעולם הזה , וכל פעם אני מחדש מזועזעת .. מתגובות חסרי רגש כאלה .. תודה בילבי שלי , על האמונה , על החיבוק שצריך על המילה הטובה .. תודה לך .. מחבקת אותך וכן מחייכת אלייך למרות הכל :-).. שלך , שרית. נ.ב .. אני לא יודעת מה קורה להודעות כאן ..לשירשור שכתבת לי עניתי לך ולאחרות .. משום מה כלום לא עלה .. כתבתי גם אז ל <> ..ומשום מה זה גם לא עלה .. תראי , לא הפסיכאטר ולא הפסיכולוג רצו לקטלג אותי בהמשגות של ספרים , אף אחד מהם לא רצה לשים לי תווית ובה מצוין מה אני ... הדרך שלהם הייתה ..לנסות לפתור את הקשיים שנוצרו בעקבות הפגיעות ..ולא לנתח אותי בשמות של ספרים . לכן , כרגע הפרעות אישיות וכו' ..זה לא היה האישו של הטיפול ..יותר לעבוד על התכנים הקשים שעלו . חוצמזה <> כנראה באמת רוצה קצת מנוחה ושקט .. אז בואי ניתן לה ונכבד אותה . שולחת לך חיבוקי ממני . שרית

חברה שלום, אני מניח שאם שרית תרצה להשיב לך היא תעשה זאת. אבל רציתי רק לומר שלעיתים בכל הנוגע לאירועים טראומטיים קיים בלבול, אותו גם האדם חש ולכן גם דבריו יכולים להשמע לא ברורים. לא ברור לי לאלו דברים את מתייחסת. אבל כאמור בתוך סערת רגשות, ובתוך בלבול פנימי הדברים יכולים לבלבל. דרור

זה נכון.. אני לא מכאן אבל מכירה את שרית- מקריאה בפורום הזה. אני בכלל משתתפת בפורום לגמרי אחר ואם משהו ינתח שם את הודעותיי (וגם אני בעצמי) ימצא "סתירה"בין פרטים (אם ירצה ממש לחקור) כאילו אני ממש ממציאה או משקרת. מה שבכלל לא נכון! אבל לפעמים דברים נשמטים בין הודעה להודעה, לא נכתבים כראוי או מתבלבלים בטעות. גם אני בהתחלה התבלבלתי משרית אבל מסתבר ש.."הגמל לא רואה את הדבשת שלו"- יום אחד שמתי לב שגם אני לעיתים קרובות מבלבלת פרטים בהודעות ומישהו יכול פשוט להצליב מידע ו.. לחשוב שאני בכלל ממציאה. לכן, מטעות זו למדתי לקח חשוב לא לשפוט יותר מידי את הפרטים אלא להתבונן בכאב העצום ששרית נתונה בו ולא לחקור יותר מידי ולנתח ארועים. מצטערת שרית שפקפקתי בך בעבר. לא ראיתי את עצמי. ועכשיו אני יודעת- כמה חוויות טראומטיות יכולות לבלבל את עצמנו כל שכן את האחרים. מושיטה לך יד לשלום.. ומתנצלת בפנייך ומסירה את הכובע! יש ביננו מן שמשותף.. לצערי. ובעבר התכחשתי וכל כך שפטתי את סיפורייך כבדיות עד שהסתכלתי על עצמי במראה ו.. ראיתי שגם אני טועה בסיפוריי המבלבלים למרות שאני כביכול כנה וכותבת מהלב ובכל זאת- תמיד משהו מתפקשש וזה יוצא כזה שקר אולי.. אולי במקרה שלי איש לא שם לב. אבל בשורה התחתונה- לצערי זה לא שקר.

אני חושבת שהמילים שלך חודרות מידיי , ויכולות לזעזע מי שבאמת כואב לו , כדאי שתבדקי את עצמך ברמת הניסוח כי אני לא חייבת לך כלום . אני כותבת כרגע .. בעיקר שאחרים שמלווים אותי כאן יקראו .. אם לך נראה משהו מסריח .. תבדקי את עצמך.. לא אותי .. אני ..מעולם!!!!! לא כתבתי שמישהו ניסה לשכב איתי !!!! סליחה ..מאיפה הבאת את זה ???? כתבתי כאן ש..לפני 11 שנים ..נתקלתי בצבא בפסיכאטר חולה נפש שאמר לי "שאחת כוסית כמוני יכולה רק להנות מאונס, שאראה לו איפה נגעו בי והוא יעשה איתי חוויה מתקנת, או שאקח כדורים ..וכשהתעצבנתי והעפתי לו דברים מהשולחן הוא אמר שאם השיחה הזו תצא הוא ידאג לאשפז אותי " מכאן ועד לשכב איתי .. מאיפה הבאת את החרא הזה ?... למרות כל מה שחוויתי בצבא , לפני שנתיים שפגשתי באופן אקראי את הפוגע ברחוב , הסכמתי להתחיל טיפול פסיכולוגי , כי הגעתי לפסיכולוג דרך חבר טוב וסמכתי עלייו . הפסיכולוג שאני מטופלת .. עובד לפי "הספרים" ...יותר מהספרים .. אני בטיפול כבר יותר משנה וחצי .. אבל , הקשר שלי עם הפסיכולוג עבר טלטלה קשה ב4 חודשים האחרונים!!!!! נפתחו תכנים קשים שעלו והציפו .. על הפגיעה בבית , הייתי צריכה הגמשת יתר בגבולות , זמינות יתר, פניות אליי, אינטנסיביות קשה כדי לצלוח את הכאב הזה ביחד, הפסיכולוג לא יכל לתת את זה ,הוא הודה ,הוא לא רצה ליפול בין הכסאות והיום ..אחרי מה שעברתי מול הפסיכאטר אני מבינה את המקום שהוא דיבר ממנו , שהטיפול יכול להכשל בגלל אובר זמינות , והוא מעבר לפעמיים בשבוע , הוא לא יכל לתת מעצמו ,.. כל התקופה הזו אצלו לא הייתי עם כדורים פסיכאטרים , החלטתי שאני חייבת למצוא עוד תיגבור ..בכדי לצלוח את הסערה הקשה הזו שאני חווה , לא בגללי בגלל הילד הקטן שיש לי ובן הזוג שתומך .. הפנתה אותי חברה טובה לחבר שלה שהוא פסיכאטר ילדים , נרתעתי מ"פסיכאטר" בגלל מה שחוויתי בצבא אבל התעלתי על עצמי בגלל שהיא הבטיחה לי שהוא עדין , נחמד ולא יפגע , הגעתי אלייו , החלטנו שאקח כדורים ואהייה אצלו כגיבוי כל עשרה ימים בתוספת לפסיכולוג .. עם הזמן ..הקשר התהדק , באמת חוויתי אדם רגיש ואכפתי ..והוא היה זמין מאוד עבורי , כל הזמן מבחירה אישית שלו , הוא הצליח להכיל , לספוג , לשמוע את כל הכאב , הייתה ביננו כיימיה מעולה ,וזה "קנה" אותי ..שאב אותי בתקופה הכי קשה שלי ..אלייו , הוא ביקש שאסיים את הקשר עם הפסיכולוג כי זה לא טוב שיהיו שני מטפלים, ונעבור לטיפול פעמיים בשבוע .. פחדתי לעשות את זה , הרי הקשר שבניתי מול הפסיכולוג הוא זה שנתן לי להפתח מול הפסיכאטר , לא חושבת שהייתי מצליחה לעבור קשר עם מישהו אחר עם בבסיס לא היה לי את הדרך שבנה לי הפסיכולוג , פחדתי לוותר עלייו , ולא הסכמתי להפרד לחלוטין !!!, דובר ביננו ..אני והפסיכולוג שהקשר שלנו ..יבדק ואז אחליט מה אני רוצה מעצמי , הוא ביקש שלא אעזוב את הטיפול אצלו , כי גם שם יהיו קשיים ואין מושלם, בינתיים ב3 חודשים האלה נשארנו בקשר טיפולי "אש קטנה" ..פעם בשבוע , לא בידיעת הפסיכאטר , מה שכן לא העלנו שום תכנים קשים כדי שלא תהייה הצפה מידיי עבורי , בעיקר דובר על למה אני רוצה לעזוב , יותר דובר רק על הקשר ביננו , שיתפתי אותו מה קורה לי עם הפסיכאטר , איך זה שהוא ככה .. ואתה היית ככה וכו' ..הוא היה צד שלישי שהיה חסר לי ככ כל החיים !!!! בגלל כל העבר הדפוק שלי , הערכים של מה טוב ומה לא התבלבלו .. לא ידעתי כבר מה אני רוצה מעצמי ..מי נגדי ..מי איתי .. הקשר עם הפסיכאטר היה אמוציונאלי מאוד ..הפסיכולוגים יקראו לזה "פריצת גבולות" אני רואה את זה אחרת , בעצם עדיין קשה לי לנתח את מה שקרה שם , אבל אני עדיין לא יודעת , אם הכוונות היו טובות או נעשו במניפולציה רגשית, אדע היום כשאפגש פנים מול פנים עם הפסיכאטר וניישר קו. ניתן לקרוא אותך מולי כאילו.. ו ..אחד ליטף אותך?! , אחד רצה לשכב איתך?! ..אחד מה ?.. אנס אותך ?..!!! רק תכתבי ורצית את זה !!! וזהו .. מה נסגר ?! אולי דייי !!!! את בכלל לא מכירה אותי , אל תנתחי אותי בצורה ירודה כזו , היה ליטוף, והיה חיבוק כן ..וגם אני רציתי בו ... הוא נתן לי להרגיש שאני לא לבד , זה נעשה שנפתחו תכנים מאוד כואבים , שהתחרפנתי , הייתי צריכה יד מלטפת להרגיש שיש מישהו איתי .. אבל זר לא יבין .. אולי רק ראיש מקצוע וכל הכיתוב שלך נכתב אליהם ולא בכדי לקבל תשובה כזו חסרת אחריות כמו שלך , וכן.. המגע העדין הזה שהיה בטיפול ..אני באמת לא יודעת אם זה בגלל הקשר הרגשי שהיה ביננו , או בגלל שהיה רגש שמעורב טו מאצ לטיפול והרס אותו. את בטח לא תתני לי את התשובות .. (לא זכור לי שהיית בחדר וחווית את התחושות שלי, ולא זכור לי שהתייעצתי איתך. ) התקופה הזו מאוד קשה לי , אין לי כח לניתוחים שכליים מאנשים שמתנתחים אותי על דעת עצמם, , אין לי בעייה לשמוע דיעה , אבל אל תוסיפי "אקשן" לסיפור שלי .. הוא גם ככה אקשן בפני עצמו . אז שיהיה לך טוב. ועם אפשר אז גם הרבה .. שרית

מה דעתכם על מכפילי האותיות וסימני הפיסוק? מה זה מבטא כאשר מדובר באנשים מבוגרים?

ליאור שלום, אני מניח שהכפלת סימנים מעידה על רצון להדגיש ולחזק אמירות אותם הם מרגישים כלא מספיק חזקות. דרור

צ. שלום, דוד יהיה פה ביום שלישי וניתן להפנות את השאלה הזו אליו. דרור

שאלה: אממממ.......חשבתי להתחיל טיפול אבל אני קוראת פה בנות שנמצאות בטיפול שנים ומרגישות נורא ומאוד קשה להן !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!:-( ...........אז מה כל כך טוב בטיפול פסיכולוגי שאתם כל הזמן מפנים אליו? למה צריכים לסבול שנים ועדיין אף אחד לא מבטיח שארגיש טוב ועוד לשלם על זה משכנתא................. כשלמטפלים זה בסך הכל עבודה ולא באמת רוצים טיפול קצר אלא כמה שיותר שימשך ויקבלו עוד כסף ובשיבילי זה החיים שלי. דרך אגב למה זה עולה כל כך יקר איפה האכפתיות של מטפלים אם הם לוקחים מלא כסף עלזה למה לא מחיר סמלי יותר?????????----- יש משהו קצר ומבטיח יותר שיכול לעזור לי???!!! אני סובלת קצת מחרדות ........

יעלה שלום, אני לא חושב שיש כאן מישהו שהבטיח שטיפול הו אתהליך מרומם נפש. ההמלצה שלי כפסיכולוג על התהליך הזה באה מתוך מחשבה שזהו תהליך מתבקש במקרים מסויימים על מנת לעבד רגשות שלא עובדו עד כה. רגשות מכאיבים. אף אחד לא מגיע לטיפול כי טוב לו. אני מניח שגם את שוקלת לפנות לטיפול כי קשה לך. ואת מתנדנדת באופן טבעי בין הצד שבך שרוצה שהכאב ייעלם מעצמו, לבין הצד השני, אותו צד המביא אותך לכתוב כאן, שיודע שזה לא יקרה ללא השקעה גם מצידך. אני לא יודע בדיוק מדוע את מעוניינת לפנות לטיפול, וייתכן שרק במפגש עם פסיכולוג תוכלי לברר מהם הדרכים המתאימות ביותר לטיפול בך. לא פעם מועלות טענות בנוגע לכך שמטפלים רואים בעבודתם גם כעבודה לכל דבר לצד האמפתיה והרצון לעזור. דבר זה גורם לתחושה שהדבר היחיד שמעניין אותם זה כסף ולא המטופל עצמו. זוהי תחושה מובנת, שהמקום לעבד אותה הוא בתוך חדר הטיפולים. אני יכול רק לומר שגם במקומות ציבוריים בהם אין גבייה כלל של תשלום עולה השאלה באיזו מידה המטופל חשוב למטפל והאם באמת אכפת לו. כך שלדעתי זה לא קשור רק לכסף. דרור

היי לכם...... אני בטיפול שלושה חודשים ומפנטזת מינית על המטפל שלי כמעט כל יום! אני בחורה די סטנדרטית לא מאלה שמסובבים אחריה את הראש מלאה מאוד ומאז שאני בטיפול אני חושבת רק עליו הוא ממלא לי כל פנטזיה. לא אמרתי לו את זה רציתי לדעת מה עושים במקרה כזה האם זה משהו חריג??????????????????? גם בפגישה כשהוא מדבר אני מפנטזת עליו וכועסת מאוד שיש לו עוד מטופלות חוץ ממני. אני בגיל 38 רווקה והגעתי לטיפול כדי שיעזור לי בנושא זוגיות אבל היום כלום לא מעניין אותי חוץ ממנו אני ממש מאוהבת בו למרות שהוא נשוי בפנטזיה אני מפנטזת שהוא יתגרש בשבילי ונהיה ביחד! מה ההצעה של הפסיכולוגים? חג שמח

דליה שלום, זה בהחלט לא נדיר להתאהב במטפל או במטפלת שלך. זה קורה בלא מעט טיפולים. אבל השאלה היא מה קורה עם הטיפול במצב שכזה. כפי שאמרת הגעת לטיפול בכדי להתמודד עם נושא הזוגיות. כיום לאחר שהתאהבת בו את מרגישה כאילו הנושא כלל לא מטריד אותך. מטריד אותך רק שהוא לא פנוי כל כולו אלייך. עצתי היא לנסות ולפתוח את זה בטיפול. בהתחלה יהיה קשה מן הסתם. תצטרכו לעבד את הפנטזיות שלך, את המחשבות שלך, אולי יהיה מביך. אבל רק כך יוכל הטיפול לעמוד במטרה המקורית שלך, להתמודד עם נושא הזוגיות, גם בתוך החדר. דרור

שאלה לפסיכולוגים בבקשה: אני בת 36 אמא לילד בן שנה וחצי ויש משהו שמאוד כואב לי ומפריע לי. רציתי לשאול אותכם איך מסבירים בפסיכולוגיה בכי בלי סיבה משהו שקורה לי לפחות פעם בשבוע גורם לי לעצב מאוד קשה ואז חוזרת לעצמי. אני מתפקדת רגיל ואין משהו מיוחד חוץ מזה.........יש הסבר לזה בבקשה...זה משהו שנמשך כבר הרבה זמן! שבוע טוב לכולכם

מירי שלום, בכי בלתי נשלט המלווה בתחושה קשה של עצב רב הוא סימפטום של דכאון. ישנו דכאון המופיע כתגובה לאירוע מסויים, אבל ישנו גם בכי המופיע ללא סיבה ברורה לעין. לעיתים אכן אין סיבה והמדובר בתנודות מצב רוח. ולעיתים מדובר באירוע מהעבר, אירוע שאינו נגיש למודעות אך בכל זאת מצליח להכאיב ולגרום לתחושת העצב והבכי. קשה לדעת מהי הסיבה במקרה שלך, אבל עצתי היא שתפני לטיפול ותנסי לברר כיצד את יכולה להיעזר. ייתכן גם שיהיה צורך בעזרה של טיפול תרופתי. דרור

מותק......איפה את? למה את לא באה יותר?:-) את בסדר??????????? רק בואי תגידי שלום....... שלך בילבי ילדת הברזל:-)

היי בילבי בייבי מה קורה? לגבי <>/חבל/סתם היא כבר לא תגיע יותר:-( מה איתך? מה חדשששששששששששש? אני במצב רוח פצצות היום ואת? נדבר עוד מעט שלך מקלדת

שלום לכם אני רוצה לדעת מתי אני אמורה להגיד למטפלת שלי זהו הטיפול נגמר ואני יכולה לעזוב. כבר עברו שנתיים ועדיין הולכת לשם. מתי הטיפול אמור להסתיים הרי אפשר לדבר לנצח אני בטיפול שלוש פעמים בשבוע ולא יודעת אם אני שם כי אני לא מסוגלת להפרד או כי באמת צריכה אותה. מתי נפרדים ואיך? תודה

סתיו שלום, את שואלת שאלה שמטרידה מטופלים רבים. כיצד יודעים שזהו הטיפול נגמר. אז אולי אין תשובה חד משמעית אבל יש לי כמה מחשבות. ראשית עולות בך מחשבות על סיום הטיפול. זה אומר שקורה שם משהו. ייתכן ואת מרגישה שמיצית אבל לא יודעת איך לומר זאת. ייתכן ואת חוששת מתלות בטיפול. ייתכן וקורה משהו בטיפול שמעלה את השאלה הזו דווקא עכשיו. בעיניי טיפול מסתיים כאשר בעת הנוכחית ישנה תחושה שהטיפול עזר ככל יכולתו, שאין למטפל עוד מה לתרום. באופן אופטימלי רצוי ששני הצדדים יסכימו שזהו המצב. אבל כמובן שזהו לא תמיד המצב. אני חייב לומר שמדברייך, אני מתרשם שיותר משאת חשה שמיצית את הטיפול עבורת, את חוששת שבשלב מסויים לא תדעי האם את נשארת כי את צריכה, או כי את לא יכולה בלי. כלומר מהחשש מתלות במטפלת. לכן עצתי היא הביאי את התלבטויותייך לטיפול. אנני מאמין שאז תוכלי לפרוש אותן, ולהבין מה בעצם משאיר אותך בטיפול. דרור

שלחתי שאלות ואני לא רואה ששאלתי התקבלה...

שלום לך, אני לא יודע מדוע שאלתך לא הועלתה. את מוזמנת לנסות ולשלוח שוב. אם בשאלה אין תוכן שהודענו בעבר שלא יקבל ביטוי היא תועלה. דרור

יש לי כמה שאלות שהייתי רוצה תשובה אליהם. אני עורך עבודה בנושא ואשמח לתובנות 1) מהו "פרופיל" של הורה מתעלל? 2) האם קיימת אפשרות לפתח את ההתנהגות המתעללת? 3)האם האירוע יגול להיות חד פעמי או שזה דפוס התנהגות שחוזר על עצמו? 4)אם ישנם יותר מילד אחד במשפחה, האם ההתעללות תתבצע בכולם באישזהו אופן? 5)כיצד מתייחס המתעלל לילדיו כאשר ההתעללות פוסקת (אם היא אי פעם פוסקת), כאשר הילדים גדלים? תודה רבה על הסבלנות ועל המענה.

שלום לך, אני לא בטוח שניתן לצייר פרופיל אחיד לכל המתעללים. יש בהם שעברו התעללות בעצמם כילדים ומתוך הזדהות עם הדמות הפוגעת בהם פוגעים אף הם בילדיהם. גם ההתנהגות האימפולסיבית, כלומר תרגום רגש למעשה, מאפיינת חלק גדול מהם. הם מתקשים להכיל תסכול, ונוטים לעשות התקה - לפרוק את הכעס והתסכול על מישהו חלש מהם שלא יכול לעמוד מולם, ולא מול אותו גורם שלעיתים גרם להם לכך. ישנם הסברים נוספים אבל בחלק מהמקרים ניתן לטפל. בעיקר כאשר יש רצון בכך. לרוב לא מדובר באירוע חד פעמי, בעיקר לא כאשר מדובר בהתעללות בתוך המשפחה. אבל אין זה הכרחי שכל הילדים במשפחה יסבלו מכך. לעיתים זה שסובל הוא החלש יותר. לעיתים הסובל הוא דווקא זה שמעז להתנגד. לרוב, כאשר מאזן הכוחות משתנה והילדים גדלים, עוזבים את הבית, אין למתעלל את אותה השפעה ויכולת לפגוע. ואז הפגיעה כמעט וחודלת. השאלה ששאלת היא מורכבת, וכפי שניתן לראות, גם כאן אין תשובה אחידה. למרות שהיינו רוצים לדעת, להבין לפחות, מה מביא הורה להתעלל בילדיו. דרור

תודה על תשובתך וברשותך אחדד כמה שאלות: 1) האם ההורה המתעלל מודע למעשיו? האם חש שמעשיו מוצדקים וסבירים? 2) בהתחשב בעובדה שאין התעללות בכל ילדי המשפחה. האם ההורה מראה העדפה לילד בו מתעלל? כיצד מתבטא יחסי ההורה -ילד במצב יומיומי רגיל ? 3) לאחר הפסקת ההתעללות. האם היחס של ההורה כלפי הילד חוזר למצב "נורמלי" של מגע תמים, הקשבה, הגנה וכו' , האם יש רצון התרחקות, התעלמות, הזנחה? 4) האם ישנו דבר כזה של הפסקת התעללות בילד בעודו בבית? תחת קורת גג ההורים? 5) האם ישנו "פרופיל" לילד אשר מתעללים בו? האם ישנם סימנים היכולים להדליק נורה אדומה)? האם התנהגות זו מלווה את הילד בבגרותו, וכיצד? 6) האם קיים מצב פסיכוטי שילד מדמיין מצב של התעללות? 7)האם קיים קשר בין מערכת יחסים זוגי (בין הורי הילד) לבין התעללות בילדים? 8) כאשר הילד מתבגר ואף עוזב את בית ההורה (ונפסקת ההתעללות). מה טיב קשר בין השתיים? האם קיים קשר ביניהם? האם יש הרגשת חובה לקשר כלשהו, או שיש העדפה לניתוק? תודה רבה, עבודתי עוסקת ביחס בין הורים מתעללים לילדיהם (בכל מיני אספקטים). אשמח לתובנות ואם תוכל להפנות אותי למקורות.

עוד שאלה אחת רלוונטית: האם ישנה אפשרות של ההורה המתעלל לפגוע בדור ההמשך (נכדים)?