פורום פסיכולוגיה קלינית

שלחתי שאלות ואני לא רואה ששאלתי התקבלה...

שלום לך, אני לא יודע מדוע שאלתך לא הועלתה. את מוזמנת לנסות ולשלוח שוב. אם בשאלה אין תוכן שהודענו בעבר שלא יקבל ביטוי היא תועלה. דרור

יש לי כמה שאלות שהייתי רוצה תשובה אליהם. אני עורך עבודה בנושא ואשמח לתובנות 1) מהו "פרופיל" של הורה מתעלל? 2) האם קיימת אפשרות לפתח את ההתנהגות המתעללת? 3)האם האירוע יגול להיות חד פעמי או שזה דפוס התנהגות שחוזר על עצמו? 4)אם ישנם יותר מילד אחד במשפחה, האם ההתעללות תתבצע בכולם באישזהו אופן? 5)כיצד מתייחס המתעלל לילדיו כאשר ההתעללות פוסקת (אם היא אי פעם פוסקת), כאשר הילדים גדלים? תודה רבה על הסבלנות ועל המענה.

שלום לך, אני לא בטוח שניתן לצייר פרופיל אחיד לכל המתעללים. יש בהם שעברו התעללות בעצמם כילדים ומתוך הזדהות עם הדמות הפוגעת בהם פוגעים אף הם בילדיהם. גם ההתנהגות האימפולסיבית, כלומר תרגום רגש למעשה, מאפיינת חלק גדול מהם. הם מתקשים להכיל תסכול, ונוטים לעשות התקה - לפרוק את הכעס והתסכול על מישהו חלש מהם שלא יכול לעמוד מולם, ולא מול אותו גורם שלעיתים גרם להם לכך. ישנם הסברים נוספים אבל בחלק מהמקרים ניתן לטפל. בעיקר כאשר יש רצון בכך. לרוב לא מדובר באירוע חד פעמי, בעיקר לא כאשר מדובר בהתעללות בתוך המשפחה. אבל אין זה הכרחי שכל הילדים במשפחה יסבלו מכך. לעיתים זה שסובל הוא החלש יותר. לעיתים הסובל הוא דווקא זה שמעז להתנגד. לרוב, כאשר מאזן הכוחות משתנה והילדים גדלים, עוזבים את הבית, אין למתעלל את אותה השפעה ויכולת לפגוע. ואז הפגיעה כמעט וחודלת. השאלה ששאלת היא מורכבת, וכפי שניתן לראות, גם כאן אין תשובה אחידה. למרות שהיינו רוצים לדעת, להבין לפחות, מה מביא הורה להתעלל בילדיו. דרור

תודה על תשובתך וברשותך אחדד כמה שאלות: 1) האם ההורה המתעלל מודע למעשיו? האם חש שמעשיו מוצדקים וסבירים? 2) בהתחשב בעובדה שאין התעללות בכל ילדי המשפחה. האם ההורה מראה העדפה לילד בו מתעלל? כיצד מתבטא יחסי ההורה -ילד במצב יומיומי רגיל ? 3) לאחר הפסקת ההתעללות. האם היחס של ההורה כלפי הילד חוזר למצב "נורמלי" של מגע תמים, הקשבה, הגנה וכו' , האם יש רצון התרחקות, התעלמות, הזנחה? 4) האם ישנו דבר כזה של הפסקת התעללות בילד בעודו בבית? תחת קורת גג ההורים? 5) האם ישנו "פרופיל" לילד אשר מתעללים בו? האם ישנם סימנים היכולים להדליק נורה אדומה)? האם התנהגות זו מלווה את הילד בבגרותו, וכיצד? 6) האם קיים מצב פסיכוטי שילד מדמיין מצב של התעללות? 7)האם קיים קשר בין מערכת יחסים זוגי (בין הורי הילד) לבין התעללות בילדים? 8) כאשר הילד מתבגר ואף עוזב את בית ההורה (ונפסקת ההתעללות). מה טיב קשר בין השתיים? האם קיים קשר ביניהם? האם יש הרגשת חובה לקשר כלשהו, או שיש העדפה לניתוק? תודה רבה, עבודתי עוסקת ביחס בין הורים מתעללים לילדיהם (בכל מיני אספקטים). אשמח לתובנות ואם תוכל להפנות אותי למקורות.

עוד שאלה אחת רלוונטית: האם ישנה אפשרות של ההורה המתעלל לפגוע בדור ההמשך (נכדים)?

אני לא מצליחה להבין מה זה לעבד טראומה? אז מה כאילו, אני בסוף אגיד אי זה כיף לי, אנסו אותי ואתם לא???????!?!!!!!!! מה יש לעבד? מה יש להבין? זה נעשה, זה היה כואב ועדיין כואב נורא, זה היה מגעיל ועדיין מגעיל אחרי 20 שנים עדיין ויישאר מגעיל. איך אפשר להבין? מה ניתן לעשות עם דברים שנעשו. כשאת שוברת כוס, היא אף פעם לא תחזור להיות כוס "הראויה" לשתות בה - נכון? היא תשאר מעוותת, סוג של חלקים שניסו לחבר אותם בכוח! או אם את שונאת סוג מסיום של אוכל - נגיד חצילים, ואפילו אם "בקרב סכינים" יכינו לך אותו בהמון שיטות ודרכים, את עדיין תמשיכי לשנוא חצילים!!! אז מה זה לעבד - פשוט ולעניין.

שלום מטופלת, איש לא מנסה לטעון שהטראומה הופכת יום אחד לאירוע משמח מעברנו. באחד המחקרים הגדולים שנעשו על ניצולי שואה, התגלה כי אנשים ששמרו שנים את זיכרונות המלחמה לעצמם המשיכו לסבול מסימפטומטולוגיה פוסט טראומטית במשך שנים רבות (פלאשבקים, ביעותי לילה, קהות רגשית, וכיוב'). קבוצת ניצולים שלא דיברו שנים רבות, ואשר רואיינו באריכות ע"י סטודנטים לפסיכולוגיה או היסטוריה (אני לא זוכרת במדויק), דיווחו על הקלה דרמטית בסימפטומים. הממצא העצוב הוא, שחלק גדול מהסטודנטים המראיינים סבלו בעקבות הראיון מסימפטומים של חרדה, אבל זה כבר סיפור אחר... לרבים מן האירועים הטראומטיים, כפי שאת וודאי יודעת, יש ספיחים מחורבנים למדי, כמו רגשות אשמה, בושה, חרדה, גינוי עצמי, תחושות חוסר אונים, זעם, דיכאון, ועוד. לעיתים קרובות, האדם הטראומטי מעדיף להימנע מלעסוק בזכר הטראומה, כדי לא לפגוש את הרגשות הללו או לחוות אותם שוב. בפועל, הם נשארים בתוכו, והשפעתם המרעילה נמשכת זמן רב אחרי שהנורא מכל כבר קרה ונגמר. הניסיון מלמד כי העיסוק בטראומה בנוכחות מכילה, אוהדת, מ?ת?ק?פ?ת ולא שיפוטית, מסייעת בהפחתה הדרגתית של הסימפטומים הפוסט-טראומטיים, עד למצב בו אפשר יהיה לדבר על האירוע הקשה ולהיזכר בו, ללא העוררות הרגשית והגופנית שנלוותה לזה קודם לעיבוד. מקווה שקיבלת מענה כלשהו לתהייה שלך. בברכה ליאת

שלום לך, רציתי לדעת עם מה נשארים המטפלים מהשיחות של המטופלים שלהם? האם הם משתמשים בחלק מהשיחות הללו בפורומים אחרים? האם שיחות אלו מעסיקות אותם במשך השבוע כפי שמעסיקים את המטופלים עצמם? איך מפרידים בין סיפור וסיפור? שעה ועוד שעה? מטופל ועוד מטופל? איך עושים את ההפרדה ושואפים אוויר לפגישה הבאה? האם באמת איכפת לכם? אבל באמת - או שלפעמים אתם עושים צחוק מחלק מהסיפורים ומשתפים בהם את הבעל או האישה בבית? קשה להבין את הכוח הספיגה שיש לכם!

שלום צ. אם תחשבי לרגע על חברייך הקרובים, או על אנשים משמעותיים אחרים בחייך, תראי שאת יודעת עליהם לא מעט פרטים, ובדר"כ אינך מתבלבלת ביניהם. כל אחד מהם הוא "סיפור" בפני עצמו, עם רקע משפחתי מסוים, עם סביבה חברתית מוגדרת, עם ציפיות ותכניות לעתיד. הסיבה שאת זוכרת את הפרטים הללו פשוטה למדי: כי התעניינת בהם. באופן דומה מאד, מטופלים מצליחים לשמור על מקומם הייחודי אצל המטפל, כי הוא באמת מתעניין בהם, מכיר את מצוקותיהם ומשאלותיהם, ורוצה בטובתם. אני מניחה שהיכולת לעשות הפרדה בין מטופל למטופל לאורך היום היא חלק ממיומנות נרכשת. בהתחלה זה קצת יותר קשה, ועם הניסיון והזמן זה משתפר. המקום העיקרי בו מטפלים מדברים על המטופלים שלהם זה בפגישות ההדרכה שלהם, וגם אז הם עושים הכל כדי לשמור על חיסיונם כמתבקש. בן הזוג שבבית בהחלט יכול לשמוע חוויות מיום העבודה, כמו למשל "איך כמעט הוזמנו שני מטופלים לאותה שעה" או "איך פגישה נמשכה כמעט שעתיים בגלל שהבטרייה בשעון נגמרה". דברים כאלה... מקווה שפיזרתי חלק מהערפל :-) ליאת

מאוד קשה לי בחיים וגם בטיפול. הרגשתי קושי בחיים אז פניתי לטיפול, אז התברר שאני פשוט העברתי את מוקד הקושי. קשה לי שם, שנתיים וחצי ועדיין מחניק, מפחיד, מבהיל בתוך החדר, למרות כל הנסיונות. ולמרות שהיא מטפלת וותיקה ונחשבת לאחת הטבות באזור שלי, עדיין קשה לה איתי, והיא מודה בזה אבל אינה מוותרת. אני פוחדת להתמודד עם הנושאים הקשים, פוחדת לתת אמון, נבהלת מקרבתה (למה? ומה היא תעשה עם כל מה השיא תדע עלי? האם באמת איכפת לה ממני או היא סתם משחקת אותה) אני מרגישה כמה היא מהססת איתי, לפעמים אפילו מרימה ידיים, לפעמים תוהה איתי אם אני בכלל צריכה סוג אחר של טיפול. וזה מבהיל אותי עוד יותר- אי הוודאות שלה- אז אם אני באמת קשה, האם אף אחד לא יוכל לעזור לי? לא מגיע לי להרגיש טוב?

שלום מבולבלת, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לא.ג מתחתייך. אני סבורה שכל אחד יכול להיעזר בטיפול, במידה וקיימת הנכונות להתחייב שלא לפגוע בו. השיפור הוא לעולם פרי מאמצים ועבודה קשה, הכרוכים גם במפגש עם תכנים קשים וביציאה מדפוסי התנהגות לא יעילים. אחד הפרדוכסים המוכרים (שמקבלים כאן ביטוי בסוף השבוע הזה), הוא הייאוש והקושי מקרבה אל המטפלת - כדי לא לחוות נטישה - עד למצב של תקיעות והרמת ידיים, כאילו כדי לאשש איזו הנחת יסוד מוקדמת לפיה "כלום הרי לא יעזור, ובמילא לא אכפת לה ממני, ולכן אין טעם להמשיך בטיפול הזה". המודעות המלאה לכך היא לעיתים קרובות הדרך היחידה להיחלץ מה"לו?פ?" למקום חדש. בהצלחה ליאת

נכון מאוד ליאת. אני חושבת שהצגת בעיותי בפני האחרים הוא מין קשקשנות,כי אם אני לא מצליחה להבין את יסוד הבעיה או איך לטפל בה בעצמי, אף אחד אחר לא יוכל, אפילו אם אני אשב בחדר הטיפול יום שלם. אני שונאת להיות במרכז העניינים, שונאת שיתמקדו בי, לא אוהבת את זה, ודווקא בחדר הטיפול זה מה שקורה, אז אולי אני לא מתאימה לטיפול? אבל מצד שני, אני כן רוצה להיות איתה, למרות שלפעמים אני שונאת אותה, ומרגישה שהיא לא מבינה אותי או רחוקה ממני או סתם יושבת מולי בכדי לקבל את כספה בסוף הפגישה!. אני לא יודעת איך אפשר לבטוח בה, ושבעוד כמה חודשים היא לא תהיה חלק מחיי! למה להפקיד את הסודות הכי קשים שלי דווקא אצלה? או אצל מישהו אחר? אני לא שלמה עם זה? ואני נלחמת בה, כאילו אני מענישה אותה על זה שהיא נכנסת לחיי (למרות זה שאני זו שחיפשה אותה). מוזר - לא? מה קורה לי? אני אפילו לא מצליחה להבין את עצמי, אז אולי באמת עדיף להמשיך בשתיקה?

שלום א.ג העובדה שאנשים פונים לטיפול וגם מצליחים להיעזר בו, מעידה על כך שלא תמיד מספיקה ההתבוננות וההבנה שלנו את עצמנו. לפעמים אנחנו זקוקים לסיוע מבחוץ. אני מזמינה אותך לדפדף מעט בפורום שלנו באמצעות מילות חיפוש, ולמצוא את עשרות הדיונים בנושא אמון והתמסרות לטיפול. כדאי להבין שאין טעם לצפות לשינוי והטבה כל עוד קיימות התנהגויות הפוגעות בטיפול (כמו למשל שתיקה מכוונת, איחורים או 'הברזות') והתנהגויות הפוגעות במטפלת (כמו הענשתה על נכונותה להתקרב ולעזור או גילויי עוינות ללא סיבה או הצפה במיילים וטלפונים בין הפגישות). אני שבה ומציעה לך ללמוד לשפר את המודעות שלך למה שקורה לך בתוך ומחוץ לחדר הטיפול, כמו גם בתוכך פנימה, ולדון בתגליות שלך יחד עם המטפלת שלך. אני מאמינה באמת ובתמים שכל אחד יכול להיעזר בטיפול ולשפר את איכות חייו. בהצלחה ליאת

אני חושבת שיש מקום להציע, לכל אותם אלה שהציפו את הפורום בשתיקתם בטיפול, אופציה אחרת של טיפול שלא בדיבור. יש מגוון טיפולים - מקצועיים - בדרמה במוסיקה בכתיבה באמנות פלסטית בתנועה. יש להקפיד לבחור מטפלים בעלי נסיון רב, שעברו הכשרה בפסיכותרפיה.

הייתה פגישה קשה היום. דיברתי בעיניים עצומות על דברים של פעם. היא עזרה לי להשלים משפטים, גימגמתי. אפשר כמה מהמילים שלך? קצת, להתנחם בהן? נועם

שבת שלום נועם, כשאני מנסה להעלות בדעתי את דמותך, יושבת בעיניים עצומות, ומדברת את הדברים של פעם, כמו ילד קטן שצריך לעבור בריצה סימטה חשוכה, נכמר לבי. אני יודעת כמה אומץ צריך לשם כך, כמה הלב דופק, השרירים נדרכים, הנשימה מתקצרת. אני גאה בך מאד על האומץ לצעוד בסימטאות החשוכות של הזיכרון, ומשוכנעת שתצאי מהן מחוזקת וגדולה. שולחת דרישת שלום חמה לנמש

היי ליאת, מה שלומך? באתי קצת להתחמם לאור המילים שלך... הייתה לי פגישה טובה השבוע, שבוע שעבר היה פחות נחמד... חיקיתי אותה, היא צחקה. זה היה לי כיף... :-) את יודעת, מידי פעם היא מזכירה את הזמן שלנו יחד וזה נעים לי, נותן תחושה של בית. מזל שהיא שם, אה? וכמה טוב שאת פה!!! שבת שלווה. נורית

שבת שלום נורית, שלומי מצויין, תודה. נעים לשמוע שטוב וחמים לך שם, באשר את. ועוד יותר טוב שאינך לבד. עכשיו אנו יודעים שאת גם עושה חיקויים. נפנה אליך לארגון מסיבת סוף השנה... (קיבלתי את המייל שלך, ולמרות שאין לי - כנראה - בשורות, אשיב לך עליו בסוף הערב). ערב נעים וחמים ליאת

כותבת לך ובוכה .. הכאב שנפער בתוכי בגללך ככ עמוק .. והדמעות לא מפסיקות לרדת. אתה מטפל ..לעזאזל ..פסיכאטר ..רופא של הנפש ... לא חבר שלי .. אז למה ?.. למה עשית לי את זה ?.. אתה חסר לי ..למרות הכל .. איך עשית לי את זה ?..!!!!!! לא יכולת להבין שכל התגובות הקשות אלייך .. היו משחזורי עבר שלי ?.. לא יכולת להכיל / לספוג כמטפל/ כרופא שמטפל בנפש האדם את הכאב הזה שלי ?... איפה כל מה שהבטחת ?..! איך אתה נוטש אותי ככה בשיחת טלפון ...? זה אפילו לא אתי ... איך אתה עושה לי את זה לפני ... בדיקת המ.ר.י שאמורה להיות לבעלי שבוע הבא ?... אחרי שנפתחו ככ הרבה דברים מולך שבחיים לא יצאו ממני ... אחרי שבטחתי בך?... אחרי שניסיתי לתת בך אמון?.. אחרי שעזבתי טיפול אצל פסיכולוג מדהים שליווה אותי שנה וחצי , בתקווה שאתה תצליח להרים אותי יותר ..כמו שהבטחת ... איך?.. נתתי את עצמי לטובת כל האהבה הטיפולית שנתת לי, הבטחת לי .. אתה הבטחת !!!! "אנחנו .. נעבור את זה ביחד, אני כאן לא אנטוש אותך, תאמיני בי .. בבקשה .." איך אתה נוטש את הטיפול שלי בשיחת טלפון של צרחות "לא מסוגל יותר, לא יכול יותר, אני לא מסוגל את לא מבינה ?! " איך ?.. שאלת אותי איפה אני עומדת היום אחרי כמעט חצי שנה של טיפול מולך , ואחרי עזיבה של פסיכולוג מדהיםםםם שליווה אותי בדרך , ששמחר עליי , לא ויתר ..ועזבתי אותו לטובת כל המילים היפות שלך ... שאלת איפה עומדת סוגיית האמון ביננו ?.... סליחה ?... איזו שאלה זו ?.. לאחת כמוני , שכל עולמה הבסיסי נשבר בהיותה ילדה / נערה ..?! איך כמטפל אתה מעמיד אותי במצב של שאלה כזו ?.. עניתי לך .. לא יודעת . כעסת . "אחרי כל מה שאני עושה בשבילך ?.. זה אף פעם לא יספיק ?.. דיייי עם המבחנים האלו .. הבדיקות ..של חוסר האמון בי ... לא מסוגל לעמוד בזה יותר" . ((((וואו..נשארתי בהלם , רק בוכה ..))))) השתדלתי להמנע ממילים חלולות אלייך .. אבל חשבתי לעצמי אפילו אם בשקט , שאולי המוחות שלנו כן ..יצליחו להפגש בחצי הדרך הקשה הזו, וכן נוכל לראות מעבר .. שכן נצליח להתמודד... למרות ..הכל , התמסרתי לעבודה הטיפולית מולך .. כאילו ואני בוטחת בך בלב שלם. אבל ..רק כאילו ! שאבתי כח מהמילים היפות שבך , השארתי את הספקות שלי בניסיון קשה ..כל הזמן בצד , ניסיתי להאמין בבפנים שלי , שכן נצלח את הכאב הזה , שכן נצליח לבנות את האמון מחדש . אבל, הצעקה שבי , הזעם , הכאב האיום , הכאיבו לך .. לקחת את זה אישית מידיי , למרות שכל מטרת הטיפול היה לתקן את שיחזורי העבר , לא הצלחת לקבל את הכאב שלי בצורה נכונה , לקחת אותו למקומות אישיים אלייך !!!!!!! חדרתי מתחת ל"שיריון העדין" שאחז בין שנינו - אני מצטערת !!!! באמת .. הילדה הקטנה שבי , התנחמה אצלך , ממילותייך ..מנוכחותך , שאבה כח , אמונה , רצון , הפחד להנטש מדמות שהפכת להיות עבורי היה ככ חזק, הרגשתי את עצמי ממש מפרפרת בין ידייך שניסו לאחוז אותי , לפעמיים גם במגע אמיתי ככ ... אתה לא מבין שלא למדתי עד היום לבטוח באמת בידיים אחרות / חדשות אחרי כל הפגיעות שנעשו בתוכי ?.. נתתי לך להחזיק את הילדה הקטנה שבי , לא הצלחתי לחשוב בהיגיון בריא, במונחים של "גדולים" כמו שרצית - על אמון נטו . החשדנות שלי הרי מעורערת בכל מקום. אני קוראת כל ניואנס ..כל הבעה .. כל תחושה בצורה אחרת .. דואגת תמיד שמא אפגע שוב. (והנה שוב נפגעתי - צדקתי.). לא הצלחת לראות את האימה שאחזה בי ?.. לא בגלל הכעס הנוראי שיצא מתוכי אלא מפני העמידות העיקשת של הבדידות החזקה שבי.. שבכלל לא שייכת לתקופה הזו ?... לא ראית את הילדה הפצועה שהזדחלה לתוכי על ארבע והוציאה ממני את כל הרוע הנורא?... לא הצלחת לראות את הילדה הקטנה שבי? זו ..שנאחזת בך בכח בתקווה?.. אתה זה שהחזקת בשבילה את התקווה .. אתה יודע את זה ?.. אתה מבין את המשמעות בכלל ?... בעיניים מבריקות הסתכלתי עלייך ..מהצד .. בחנתי .. רציתי .. לא הבנת שהילדה הקטנה שבי עוד ככ מפחדת?! .. כי לא פגשה עוד שום אדם בעולם הזה שלא הצליח לתלוש שכבות מליבה חוצ מעל ידי .. עלבונות, בוז איום לה ולגופה ?..... לא הרגשת אותי בטיפולים מולך ...?!!!! מנסה לצעוד שוב בצעדי תינוק ..לאט לאט .. בלי לצפות ממך לשום תבונה בוגרת ?..!!! אלא רק למילה , יד חמה ומלטפת?... האם תוכל לראות שהמילים הפוגעות שנאמרו על ידי אלייך היו קשורים לרגשות העבר שלי ?.. לכאב האיום שנמצא בתוכי ?... לא היה מדובר .. בשום "התנגדות " לטיפול או אלייך .. אלא המנעות טבעית שלי !!!! לצד הגברי שריסק אותי שנים ועומד מולי היום בהתמודדות הקשה הזו?.. הילדה הקטנה שבתוכי עדיין מנסה לבטוח..להאמין ..לרצות . כן.. גם אם היא עדיין עושה טעויות ..בדרך שלה.. אבל , התנודות האלו.. העליות וירידות ..הם מהמקום של האמון הרע שנטבע בי. זה האתגר שלי .. בדרך הקשה הזו לריפוי ולהחלמה - לשלמות פנימית . האם תוכל למרות הכל לראות רק את הילדה הפצועה אנושות שבי ?.. זו..שישבה מולך בטיפולים ובכתה .. בכי כואב , נלחמה , כעסה , קפאה , שתקה , רק ילדה ... זו שכל חטאה הייתה .. להיות "פרועה" בידיו של " יצור יער מושפל " שאיתו גדלה ?.. זו שהייתה חומר ביד היוצר ?... זו השהייתה בידיו של חולה נפש .. שחיכה לה בחוץ כטרף קל..?.. האם הדרישות שלי , היו מוגזמות ככ ביחס לסבלנות הזו שביקשתי ממך - לעצמי ?.. תקשיב לי לרגע .. בבקשה .. בלי לצעוק .. בלי לכעוס .. רק לרגע אחד.. האם אתה מצליח לשמוע את הילדה הקטנה שבי ? זו הפצועה , השבורה , המרוצצת , שחיפשה רק הגנה ממך ..בכדי שתוכל להחשל שוב מחדש כדי שתוכל שוב לרצות לחיות ?... האם טעיתי שבטחתי בך, נתתי אמון למרות כל מה שעברתי , הרי בתוכי ככ קיוותי ..רציתי .. זו הייתה משאלת ליבי - לרפא את הכאב וחוסר האמון הטבוע בי . האם טעיתי ?.. (((רבאק)))).. האם שוב טעיתי שבטחתי בך , שנתתי בך אמון ..?.. תגיד לי ?.. בבקשה... הרי עכשיו , אני בעצם כותבת לך את הדבר הכי הכי אישי שלי , נותנת לך שוב לקרוא את הכאב העצום הזה שבי , מנתחת אותו ב"דקויות נוראיות" ..מולך , סומכת עלייך אפילו ברגע זה למרות הכל ..למרות כל מה שעשית לי להרגיש ... אז למה ?.. למה בעצם עשית לי את זה ?..!!!! כן ..המילים הפוגעות שלי אלייך .. יצרו קרע עמוק ונוראי בקשר הטיפולי שנבנה בהמון המון קשיים אבל המילים האלה שנאמרו ..היוו רק רשת הגנה וביטחון לכל הפצעים העמוקים שבי , הקרועים והמדממים שנפתחו מחדש ..שהסתתרו מהלב שלי ש- נ - י - ם !!!! האם .. תצליח לשמוע את הבכי הזה המתייפח בי ללא הפסקה בתוך עוד בכי קורע.. השני שבתוכי ?... זה שמבקש ממך ..רק סליחה ... האם תצליח לענות לי .. ולא להשאיר אותי כזו חסרת אונים למצב הזה ..שנוצר?.. האם יהיה אפשר לסיים את זה אחרת?... בצורה מכובדת ?.. בלי כל הכעסים הנלווים ?.. רק לסיים את זה ..ולא להשאיר בתוכי עוד כאב עצום ככ ?... אתה יודע שהייתי מסורה כל כולי לכל התהליך הזה ..איתך.. עד כמה שזה דרש ממני ...!!!!! ככ רציתי להצליח בחיבור הזה מהעבר הדפוק שלי להווה הקיים . ככ רציתי . תאמין לי .. ככ רציתי . אז איפה טעיתי ?... לעזאזל.. כן.. ליאת , לא הגיעה אליי שום תשובה ממנו .. שקט שזועק ..שהפך לככ כואב .. יותר גרוע ממילים .. שקט שחודר לגופי ומזעזע אותי . אז זהו .. ככה הסתיים טיפול שחשבתי שהיה מיטיב עבורי , אמורה לפגוש אותו לשיחת סיום שבוע הבא , רגע .. לא להתלהב ..זה רק בגלל שהתעקשתי , צעקתי , בכיתי , השתוללתי שככה לא מסיימים קשר טיפולי , שככה לא מתנהגים , שאני רוצה לתת לו סיום תשלום פנים מול פנים . הוא רק לא ידע .. ששמרתי על הפסיכולוג שלי ..כל התקופה הזו אצלו ..על אש קטנה .. הוא זרק אותי כמו כלב החוצה ..בגלל שיחזורי עבר שלא יכל להתמודד איתם, הוא לא ידע שהפסיכולוג נפגש איתי כל שבוע ..מנתח איתי את הקשר שלי איתו מחדש למרות שעזבתי בגללו , הייתה לי אינטואיציה לשמור עלייו בשבילי, ידעתי שקימת פריצת גבולות נוראית בקשר הטיפולי החדש , לחשוב שאני פיקפקתי בפסיכולוג שליווה אותי בתעצומות נפש עצומות כל התקופה הזו .. אני שחיפשתי יותר ממילים , חיבוק ויד מלטפת ..קיבלה כזו טריקת דלת בפרצוף .. אני שחשבתי שאם מישהו מבטיח .. וככ בטוח בעצמו .. אז אני צריכה להיות איתו .. פתאום שכחתי ..עד כמה עבודה קשה עשיתי בדרך עם הפסיכולוג .. הסתנוורתי מהפסיכאטר מהמילים המנחמות , מהסמסים כל היום , מהנוכחות התמידית איתי .. והיום אני ככ מבינה איך פריצת הגבולות הזו ככ נוראית לטיפול .. עד כמה חשוב שיהיה מסגרת , זמן , הפרדה , עד כמה חשוב שלא יהיו נגיעות שמבלבלות את התהליך את הערכים .. את היסוד .. עד כמה זה נכס .. מטפל שפועל לפי החוקים ...עד כמה אפשר להתנחם רק ממילים .. עד כמה זה חשוב ..שהפסיכולוג למרות הכל עדין בשבילי. ליאת יקרה .. חיבוק ענקי .. על מי שאת , ועל ההערכים שהצלחת לתת לי כאן ולהבין ..בדרך הזו ..גם מבלי שתדעי רק דרך המסך. אוהבת אותך . שרית.

שרית יקרה כמה כאב בכתיבה שלך, ממש מרגישה אותך, כואבת איתך. גם לי היה פסיכולוג שהגעתי אליו לטיפול באובדן ואחרי שנה של טיפול "זרק" אותי בטלפון כי לדבריו הוצאתי אותו משלוותו . הייתי כ"כ פגועה הרגשתי שעולמי חרב עלי, אבל בזכות הפורום המקסים הזה והמנהלים המדהימים שלו(במיוחד ליאת ודרור)הצלחתי להרים את עצמי והיום אני מטופלת כמעט שנה אצל פסיכולוגית מדהימה. שרית, אני עוקבת אחרי הסיפור שלך ויודעת שתמצאי את הכוחות להמשיך הלאה. מה שכן, אני לא בטוחה שהבנתי נכון , כשכתבת על פריצת גבולות האם התכוונת גם למגע כי אם כן אני הייתי מעלה אותו על טיל. כי יש הבדל בין חיבוק פרידה בסיום פגישה בין מטפלת למטופלת שבעיני זה בסדר, לבין כל מגע שהוא בין מטפל למטופלת ובמיוחד לאור מה שכבר עברת. שולחת לך מכאן חיבוק, איריס.

כן היה גם מגע בטיפול .. חיבוק או יד שמחזיקה ברגעים קשים ..שנפתחו דברים .. פעם אחת אפילו ליטוף שיער .. נשיקה במח או על הראש. אני לא יודעת עדיין מאיזה מקום המגע בא .. זה מאוד מבלבל לנוכח ההיסטוריה שלי , מה שכן היו רגעים שזה עשה לי ממש טוב , והיו רגעים שפשוט היה לי רע והיה בא לי להקיא ולא אמרתי לו כלום .. אני ככ מצרה שחשבתי שחיבוק בטיפול יכול לעשות טוב .. אני רק רואה שזה ממש מבלבל מאיזה מניעים זה בא בטיפול .. לא מדובר על חיבוק בסוף פגישה אלא חיבוק בזמן טיפול!!!! בזמן קושי שעולה ..בזמן ניתוק שלי מעצמי .. בעקבות רצון שלו והצעה שלו !!!! אם המגע היה ככ נקי וטוב .. למה הוא העיף אותי ככה ?... איפה כל ההצהרות שלו שהיו זרוקות כל הזמן באויר ביחד עם החיבוקים , ההסמסים האינסופים בכל שעה ..?.. איפה הוא עכשיו?... לא יודעת ..צריכה לעכל הרבה ממה שקרה .. כועסת ומאוכזבת ככ ..על האמון שנתתי ..על היד שהחזקתי לו .. מרגישה ככ רע , מרגישה ככ זולה .. תודה שאת כאן , קוראת אותי , שמחה לשמוע שאת נמצאת בידיים טובות .. האם פעם אצליח להאמין שיש עוד ידיים טובות?... שולחת לך חיבוק בחזרה , תודה איריס על התגובה ..והמילים המחבקות . שבת שלום . שרית

שרית,שרית,אפשר להבין את הקושי העצום שאת עוברת,מול ה"חוויה" הנוכחית.וכמובן את הקושי בחוויות קודמות בחייך. אני רק לא מבינה,איך(כאחת שמאוד קשה לה לסמוך ולתת אמון)את עוזבת מטפל,מדהים לדברייך-שהצליח להגיע אלייך,ויותר מזה הרגשת שהוא ה-כ-ו-ל!ועוד לעזוב בכאילו/נדמה לי.ויחד עם זאת את מספרת שטיפול של חצי שנה אצל פסיכיאטר,גרם לך להפתח,לבכות,לצעוק,להתרסק בפניו ועוד רק חצי שנה-וסמכת איך?!!!ובסוף כשנשאלת- איפה עומדת סוגיית האמון ביננו ?....את עונה לא יודעת.שרית יקרה,אם יש לך קשר כל כך טוב עם פסיכולוג "למה לרעות בשדות זרים" ובעצם "להזמין פגיעה".אם את כל כך יודעת שיש לך בעיה של אמון,למה לתת אותה מראש ובכזו קלות.ואם אותו פסיכיאטר באמת כך נוהג הוא צריך טיפול משל עצמו!!הלוואי שתצליחי לעבור את זה המשבר ולהבין באמת שיש דברים שעם כל החרא שמרגיש כשהם בפנים,שם מקומם הראוי ולא מחוץ,סורי-אבל יש דברים שצריך לקבור עמוק בפנים. הם לא נעימים וקשים לנו,למה שמישהו אחר ירצה בהם.

לא הכל פשוט מסתבר .. אכן כן .. תמיד שעוזבים יותר קל להסתכל מאחורה ולבחון .. זו התקופה הכי קשה שלי , ה4 חודשים האלה , נפתחו דברים מאוד קשים אצל הפסיכולוג ..ולא הצלחנו לעבד אותם ..הייתה דרושה אינטנסיביות מאוד מאוד גבוהה בנתינה ..הוא לא יכל לספק את הצורך הזה שהיה נדרש מעבר לפגישות . ואני התחלתי לחפש את עצמי עם עוד תמיכה . הייתי חייבת תיגבור פסיכאטרי .. התחלתי טיפול במטרה רק לכדורים , העניינים התגלגלו ליותר מזה ..הייתה כימייה בקשר הטיפולי ...הבטחות ..זמינות גבוה ..ששאבו אותי לרצות לעבור אליו למרות ..כל הקשר מול הפסיכולוג , אבל עדיין משהו באינסטינקט הפריע לי ..הצעד הזה של מעיין בגידה במי שהיה לצידי ולא עזב הרתיע אותי , לכן ושמרתי על הטיפול אצל הפסיכולוג .. היה קשה לי לוותר עלייו אחרי כל הזמן שבנינו ביחד משטח עבודה טיפולי קשה. אממ.. קשה להסביר דרך הכתב את כל המניעים , את סוגיית האמון , את הנפילות שלי והצרכים לקבל מענה יותר מיידי ..אף זר הרי לא יבין ..והמקרה כרגע לא בדיוק חשוב . ניסיתי אולי להאיר גם את הצד שליאת הוסיפה .. זמינות יתר , חיבוקים , טלפונים , סמסים , אי מייל זה נשמע מפתה וקורץ כשנמצאים במצב נפשי קשה ..לטווח קצר זה מעולה , זה אוסף ומרים .. לצד טווח ארוך של עבודה טיפולית .. זה מהווה בעייה קשה .. שחיקה של המטפל , עייפות , כעסים .. כל אלה יוצאים בסופו ומאבדים את הקשר הטיפולי .. איבדתי אותו מולו ..הקשר קיבל פאן חברי ולא טיפולי ..איבדנו את המשמעות אלייה הגעתי , עורבב רגש עצום משני הצדדיולכן ..הטיפול כשל. זה כואב , וקשה ..ומכעיס .. אבל זה רק מה שאומר שפריצת גבולות היא לא דבר טוב !!!!!!!!!!!!! ואני מבינה את הגבולות עכשיו עד כמה הם חשובים. כל הנושא הזה מבלבל ..מעייף את הצדדים , שוחק .. אם המסגרת לא ברורה ויציבה. אני נקשרתי מאוד לפסיכאטר ..משהו בו גרם לי להשאב למערכת הזו..כי הייתי זקוקה למישהו צמוד שיכיל ויספוג אותי .אבל ..אני ככ מבינה את פריצת גבולות עכשיו אני מבינה את ההשלכות שלה ... רק אחרי שתפסתי מרחק מכל התנגשות החזיתית שקרתה לי מול הפסיכאטר .מהכעס מהזעם שהוצאתי עלייו בגלל שהוא התפרק מהמסוגלות ומההבטחות שלו ...אני מנסה להבין גם את החלק שלו . אני לא יודעת איך לעכל את הדברים .. זה ייקח זמן .. זה אומר המון עבודה מחדש ..בבניית הקשר והעלאת תכנים עם הפסיכולוג , כל התקופה הזו ..שלא הייתי לא דיברנו על התכנים ..וזה ניתק אותי ממנו רגשית .. החיבור נראה לי ככ קשה מחדש.. התלות הרגשית , הנזקקות לאובר זמן ..היא זו בעצם ששאבה אותי לפסיכאטר ..היא זו שהצליחה להביא אותו להגיע איתי למקומות קשים בטיפול ..אבל היא זו שגם הרסה את הקשר שבנינו . לא יודעת. כרגע זה מסובך מידיי . הטיפול הפסיכותרפי אצל 2 מטפלים .. מסתבר היה מבלבל מאוד . ההפסקה הפתאומית של הפסיכאטר בקשר הטיפולי .. אכזבה אותי . הניתוק שאני ביצעתי במודע מול הפסיכולוג ...תהווה עבודה קשה בחזרה.. כן..הדרך קצת נעלמה . מקווה שאצליח להזיז את העצים ולראות מחדש את היער. ולא ..אני לא מסכימה לגבי השתיקה ...שיש חרא שצריך להשאר בפנים .. אין לי מקום לספוג על עצמי כלום יותר ..ובטח כבר לא להכיל .. השתיקה כבר לא יכולה לי מרגע שהתחלתי בטיפולים .. היום אני לא שותקת יותר בשביל אפ אחד .. שבת שלום שרית תודה על המילים המעודדות למרות הכל..

ערב טוב שרית, אני מתקשה להבין מה קרה לכם, שם, אך שמחה מאד לשמוע שאת בוחרת לחזור לטיפול שהיטיב עמך. אני מניחה שתהיה לך הרבה עבודה שם, בטיפול עם הפסיכולוג, כדי לנסות ולהבין מדוע החלטת לפצל את הטיפול שלך לשתי דמויות שונות שלא ברור לי עד הסוף אם ידעו האחד על נוכחותו של האחר בחייך. אני יכולה לשער שהדרמה בין שני הגברים המטפלים בך (אחד טוב ושומר גבול, והאחר מאכזב ופורץ גבול) מייצגת משהו מהדרמה ההיסטורית שלך, ונדמה לי שזהו נושא חשוב להתבוננות ועיבוד. בהצלחה ושבת שקטה ליאת

תודה על תגובתך .. מה שקרה שם לדעתי זה אינטנסיביות וקשר רציף כל היום וכל הזמן בגלל הצורך שהועלה ב3 חודשים מאז שהועלו התכנים על הפגיעה בבית. אינטנסיביות שעלתה מבחינתו במחיר הטיפול וגרמה לכשל טיפולי .. ולאיבוד פרופורציות והכנסת רגש שלא היה צריך להעשות .. הפסיכאטר לא ידע שאני בקשר עם הפסיכולוג. הפסיכולוג ידע .. היה לו קשה לקבל את זה .. אבל ביקשתי ממנו שישאר לצידי ונבחן את הקשר ואת ההפסקה של הטיפול בצורה איטית , שנמשיך להפגש על אש קטנה עד שאהייה בטוחה שלא אפול בידיים לא טובות. הוא לא הסכים בהתחלה , הוא לא הצליח לתת לי את האינטנסיביות שהפסיכאטר נתן לי בכל רגע נתון .. והייתי צריכה ממנו יותר . היום אנחנו מצליחים לדבר על כל הדברים שעברו בשתיקה ביננו .. בתקופה הזו והובילו אותי לצעדים האימפולסיבים האלה , כל הצרכים שהשתקתי מולו, הפחד מההתקרבות שלו אליי , והעזיבה שלי למישהו אחר .. הטיפול הפסיכולוגי שלי איבד שליטה ב3 חודשים האחרונים , לא הועלו בו תכנים רק בדיקת קשר מבחינת אפשרות לעזיבה מוחלטת / ומקום שנשאר פתוח עבורי ממנו. זו הייתה טעות . חד וחלק . לנסות לחפש את החלקים שלא היו אצל הפסיכולוג במקום לשאוב כח מהמילים והכוונות שלו .ולנסות להסתפק בהם. זו הייתה טעות .כבר אחרי שבוע שעזבתי , הבנתי עד כמה אני זקוקה לפסיכולוג מחדש, כבר לא היתה לו אפשרות להחזיר אותי לטיפול קבוע פעמיים בשבוע , אבל הוא הסכים לשמור לי שעה בשבוע כדי לראות ולבחון את הקשר מחדש. בעיקרון , הייתי מבינה אם הוא היה סוגר בפניי את האופציה ..אבל הוא ידע איזו מצוקה הגעתי , הייתי , הוא ידע שצריך לתת לי תמיכה מעבר והוא לא מצליח לספק אותה .הוא ידע שגם אני נמצאת במקום שהכל התערר לי בגלל הידיעה על הפגיעה בבית של אבא. אבל הוא באמת היה דמות מיטיבה , חזקה , בטוחה , מסורה היום אני מבינה .. אני לא יודעת אם המניעים של הפסיכאטר היו נקיים או לא ..למרות שהוא תמך והכיל תקופה שבה הייתי זקוקה לו . מה שאני יודעת שהוא פגע בי מאוד .ואני צריכה איכשהו להודות לו ..שזה נעשה עכשיו ולא בשלב מאוחר יותר .. שבו הייתי פגיעה יותר , לבד , .. אמשיך לעדכן ..זו נראה לי עומדת להיות באמת תקופה קשה . תודה שאת כאן.

שיש מטפלים כאילה שעוסקים בדבר הכי עדין- נפש וגם פוגעים בה בלי רחמים. לא יודעת.. זה נשמע מזעזע! הפסיכיאטר הזה שזורק אותך בצרחות בטל'. בלי שום חמלה או רגש או טאקט. פשוט- לא יאומן שיש מטפלים כאלה! ממש לא להאמין! בושה. תראי שרית- עברת פגיעות קשות בחייך לכן- את זו בודאי שתצלחי. הפסיכיאטר הזה נשמע מפוקפק. טוב שיצא מחייך.

היי.. תודה ..לך על התגובה תאמת , אני אכן מתקשה לראות את זה עדיין .. זה מרגיש לי הרבה באשמתי..:-( וזה עוד יותר מרגיש לי שאני לא יודעת .. כמו איזה "סינדרום האישה המוכה" .. שהבעל ..צועק ..כועס וכו' .. והיא ממשיכה להאחז בו להגיד "לא..אני מצטערת וכו'" .. כן ..מהצד זה נשמע הזוי ..איך שהוא התנהג .. ואולי אני מפחיתה מערך הדברים שקרו ..?.. כי אני עדיין מרגישה תלות רגשית אלייו ?.. כי כל הפגיעות שחוויתי עד היום ... טלטלו אותי לחלוטין ?.. לא יודעת , אני חייבת להתגבר עלייו , היום אני אמורה לפגוש אותו פנים מול פנים לפגישת סיכום אחרונה , היו כאלה שאמרו לי "הי .. למה את הולכת בכלל, הוא לא שווה את זה ?.." אבל , אני לא מסוגלת לסיים את הקשר בצורה כזו נוראית .. הוא באמת נהג בצורה חסרת אחריות , אבל אולי אני הובלתי אותו לזה ?.. לא יודעת . אולי אעדכן את רוח הפגישה שחוויתי . בכ"ז ..תודה על מילות העידוד שלך .. יהיה בסדר?..:-) מקווה .. יום נפלא. שרית

ליאת היקרה חזרתי בשבוע שעבר מארצות הקור(והפעם בזכות מזג האויר הסביר גם יכולתי לטייל ולהנות מיופיה המדהים של ...) אל ארצנו האביבית. וביום שני אדע האם הביקור הפעם נשא פרי או אולי שניים(-: ומקווה שהפעם הפירות ישארו על העץ עד שיגיע זמנם. זוכרת שהבטחת להחזיק אצבעות ולא לשחרר? אז זה הזמן להתחיל!!!!!!!!!!! שלך איריס נ.ב בסה"כ לא הייתי כאן(בפורום)שבועיים וכמה שינויים אז: לאורנה-הרבה הצלחה בהמשך דרכך. לדוד-ברוך בואך לביתנו החם.

שבת שלום איריס, וברוכה השבה מארצות הקור! מבטיחה לשלב אצבעותי עד לצפירת הארגעה, ולהתפלל לטוב בכל מאודי. תני לבשורת האביב להשפיע עליך רוב ברכה. שלך ליאת

היי ליאת בזמן האחרון,קשה לי. הפגישות קשות,וקשה לי לחכות שבוע... הייתי רוצה להגיע פעמיים בשבוע אך אני לא בטוחה שזה יעשה לי טוב (?) באחת הפגישות אמרתי לה ששבוע זה הרבה זמן. המטפלת לא הציעה להוסיף עוד פגישה, בעבר כשהייתי בתקופה לא טובה,היא הציעה שתי פגישות. ולכן,אני לא אומרת במפורש,מכיוון שאם היא לא חושבת שצריך,אז אולי לא באמת צריך? מה את אומרת? מה גורם למטפל לחשוב שצריך 2 פגישות בשבוע? תודה טל

שלום טל, תדירות הפגישות אינה מוגדרת 'במסמרות', והיא בהחלט נושא לדיון. יש מצבים בהם ההחלטה נקבעת בהתאם לצרכים של המטופל, ויש מצבים בהם התדירות מתבקשת מהמתודה הטיפולית. העובדה שאינך אומרת את הדברים במפורש מכבידה ומיותרת. מאכזב ככל שיהיה, מטפלים לא יכולים לנחש את המטופלים שלהם או לקרוא את מחשבותיהם. לעומת זאת, הם מעריכים מאד כנות ופתיחות מצד המטופלים, ובדר"כ עושים מאמץ אמיתי להיות קשובים לצרכים, ובמידת האפשר אף להיענות להם. הנה, יש לך נושא שיחה לפגישה הבאה... בהצלחה ליאת

שלום, אני פונה פה בפורום בייאוש גמור וחוסר אונים. הרגשה של מבוי סתום. הסיפור קצת ארוך אך בכל זאת אנסה לקצר.. אני בת 26, לפני כשנתיים פניתי לטיפול פסיכולוגי אנליטי עקב דיכאון וקושי בחיים. הטיפול הלך טוב בהתחלה ומאוד התחברתי למטפלת. היא נראתה לי כ"כ חכמה וכאילו יודעת הכל. סמכתי עליה ונפתחתי בפניה כפי שלא נפתחתי בחיי. העליתי לראשונה טראומה מילדות והרגשתי שהיא מבינה בדיוק איך אני מרגישה. אחרי כמה מפגשים (כשלשה חודשם של טיפול) היא אמרה שהיא התבלבלה במשהו ויש משהו שמשנה את ההערכה שלה אליי. מאותו יום כאילו התעלמה ממה שהעליתי והתייחסה כאילו כלום לא קרה. אני, שלא ידעתי איך להתמודד עם זה, הסתגרתי בתוך עצמי. הסיפור ארוך, אך בסופו של דבר המצב שלי הדרדר, היא לא ידעה ממש מה לעשות ואני- שכ"כ סמכתי עליה- התבלבלי לגמרי והרגשתי נורא. איבדתי את האמון בה לגמרי ועזבתי את הטיפול, נשארתי לבד בעולם. גם האנשים המעטים שהיו בחיים שלי לא היו יותר ונשארתי לבד. הטיפול נגמר לא טוב והיא הבינה שהיא טעתה אני חושבת, היא לא ידעה מה להגיד לי בסוף היא התייאשה ממני לגמרי ואני חושבת שהיה לה קצת נמאס (הטיפול ארך כ 8 חודשים אינטנסיביים של מספר פעמים בשבוע).היום, שנה אחרי שעזבתי את הטיפול, שנה שהייתי מנותקת מהחיים לגמרי, התחלתי קצת לחזור אל עצמי, אספתי את השברים, וניסיתי לפנות אליה. הרגשתי שיש לה קצת אחריות על המצב שאני נמצאת בו היום ורציתי לברר איתה מה בדיוק היה שם במהלך הטיפול, אולי גם בשביל למצוא אוזן קשבת ונחמה. היא דברה איתי כאילו היא בקושי מכירה אותי ולא הבינה מה אני פתאום פונה אליה בכלל, כשאמרתי שאני במצב קשה ושאני רוצה לבוא אליה בהקדם היא ענתה שהדלת בינינו נטרקה לפני שנה ועכשיו אני לא מטופלת שלה, שאם אני רוצה לבוא אליה לטיפול היא תסתכל מתי היא יכולה בעוד שבוע אבל אני לא יכולה לדרוש לבוא בהקדם. שאלתי אותה אם היא לא חושבת שיש לה קצת אחריות על המצב שלי היום, שהרי, בכל זאת השקעתי המון בטפול, היא אמרה שגם היא השקיעה בטיפול והיא לא רואה את עצמה אחראית היום. לשאלה שלי אם היא לא חושבת שהיא לא היתה בסדר איפשהו בטפול, שהרי הוא נכשל, ענתה שלא, שאני זו שלא הייתי בסדר ושאני בחרתי לקחת את הטיפול למקומות שלי. דבריה הכעיסו אותי מאוד ופגעו בי כפי שלא נפגעתי בחיי. איך פעם היא היתה הכל בשבילי ועכשיו היא כל כך קרה אלי ולא נעימה. אמרתי לה שהשיחה הזו לא נעימה לי והיא אמרה שגם לה לא. אני מבינה שהיא גם מרגישה רע עם איך שהטיפול נגמר ואולי גם מרגישה לא בסדר עם זה, אני יודעת שהפקדתי בידיה הרבה כסף וחשוב מזה- את חיי, והיא לא ידעה אך לקחת את זה. היא אולי מרגישה בושה על כך ולא מוכנה להודות שגם למטפל יש חלק בכך אם טיפול מצליח או לא. עכשיו אני תקועה במצב שאני לא יכולה להתחיל טיפול חדש, לאחר שפתחתי כך את חיי ונחשפתי בפני מטפלת, שמתי את עצמי וחוויתי בעקבות זה הרגשה קשה. ניסיתי ללכת למספר מטפלים אך אף אחד לא נראה לי חכם כמוה וכן אני לא רואה איך אוכל להפתח היום שוב אם בכלל. האם ללכת לסוג טיפול דומה או לנסות טיפול אחר, לא יודעת. אני אובדת עצות ורציתי לקבל דעה/ תמיכה/ עצה- האם באמת אין לה שום אחריות על איך שהטיפול הסתיים ועל המצב שלי היום? האם ברגע שמפסיקים לשלם הכל נעלם כאילו כלום לא היה ומפסיקים להיות נחמדים? או שמא היא פשוט לא רואה איך לטפל בי ולא רוצה שאבוא אליה. אני מבולבלת ופגועה מאוד.

אבל למה את מתעקשת כאלו לראות מי אשם במצב?! את שואלת אותה אם היא לא מרגישה שיש לה אחריות על המצב, את כאלו מבקשת ממנה לקחת אחריות.. היא הרי הסכימה לקבל אותך בעוד שבוע, את לא יודעת מה יש לה בשבוע שהתקשרת שבו היא לא יכלה לקבל אותך. חיכית כל כך הרבה זמן ניסית מטפלים אחרים ועכשיו על שבוע את הולכת להוריד את זה שוב?! זה נשמע שאת מאד כועסת עליה ומנסה למצוא על מה עוד לכעוס. אם את רוצה לחזור אליה תחזרי בתאריך שהיא תוכל לקבל אותך, אם קשה לך להתמודד בשבוע זו, אני במקומך הייתי בינתיים כותבת על דף נייר כאלו אני נמצאת מולה.

שלום דנית, את מתארת חוויה קשה וכואבת של ננטשות ודחייה, ומאבק מוזר שאת בוחרת לנהל מול מי שלתפיסתך הזיקה לך. שאלת האחריות היא שאלה מורכבת. פסיכולוגים מחוייבים לעשות כל שביכולתם לסייע ללקוח שלהם, ובוודאי להימנע מלהזיק לו. שאלת הנחמדות - ככל הזכור לי - אינה חלק מהחוק. פסיכולוג מחוייב לנהוג כבוד במטופליו, ובוודאי לא לפגוע או להעליבם בכוונה תחילה. פסיכולוגים מנוסים מכירים היטב מצבים בהם דבריהם או התנהגותם מתפרשים ע"י המטופל בדרך שונה מהכוונה המקורית. זהו, כמובן, מצב המוכר לכולנו גם מחיי היומיום, ולאו דווקא מהסיטואציה הטיפולית. אין לי כל כוונה ויכולת לשפוט מה *באמת* קרה ביניכן, אך נדמה לי שמצב העניינים כרגע אינו נראה כמו נקודת פתיחה אופטימלית לטיפול. תוכלי להגיע לפגישה, לנסות להעלות בפניה את תחושותייך בכנות ופתיחות, ולראות מה היא תציע. במידה ותמשיכי להרגיש היענות נמוכה מצידה, חפשי לעצמך מטפלת אחרת בה תוכלי לבטוח. אני משוכנעת שקיימים בישראל לפחות עוד שניים שלושה מטפלים חכמים ... בהצלחה ליאת

ליאת שלום, תודה על תשובתך. יש לי שתי שאלות: 1. איך, אחרי הכל, אפשר לשבת ולהירגע בתוך טיפול אם קיימת אפשרות שהוא יזיק לי עוד יותר? הרי הזמן רץ והחיים קצרים מלנסות עוד מטפל ועוד אחד. איך אדע שאני בידיים טובות?? 2. זה נכון שהסיפור לא מגולגל פה על כל פרטיו ונכון שאני פירשתי חלק מהדברים כפי שאני יודעת ונפגעתי כפי שנפגעתי משום שזו הרגישות אצלי, אבל, תקני אותי אם אני טועה- תפקיד הפסיכולוג לא למנוע היפגעות? ואם קרה והוא פגע- לא תפקידו להודות בכך ולקחת קצת אחריות על מה שהיה? ובטח ובטח שלא להתייחס בצורה קרה כזו גם אם אני כבר "לא מטופלת יותר" של אותה פסיכולוגית?? כל העניין הזה מציג גישה כל כך לא נעימה שנחמדות, או, יותר נכון, ההיענות החיובית לבוא ולעזור, מגיעה כשמדובר בכסף, ואחרי הטיפול אני עוד ראש שלא שווה לבזבז את האנרגיה עליו. איך אוכל ללכת לעוד מטפל כשזו הגישה?

הנידודי השינה שלי ... כאלו אני בת 90 מתהפכת במיטה מצד לצד אחרי 3 שעות של שינה מרגישה עירנית כאלו ישנתי 10 שעות. אני כבר מתגעגעת לימים שקשה לקום מהמטה בבוקר שמרגישים עייפים, שגוררים את הרגלים לעבודה....... פניתי לפסיכאטר הוא טוען שאני בסדר גמור ולא צריך תרופות (מה בסדר גמור בזה לא ברור לי, לדעתי לא לישון מחייב משהו מיידי של כאן ועכשיו) כך מידי פעם כשזה מתרחש אני מדברת איתו ותמיד התשובה שלו שאני לא זקוקה לטיפול תרופתי.. אני מרגישה כאלו הוא רופא מהמאה הקודמת שאין לו מה לתת, למרות שאני יודעת שהוא לא כזה ומאוד מקצועי. אני חושבת שזה בגלל הפסיכולוגית שלי שעדכנה אותו לא לתת כלום, כי הוא תמיד אומר שאני פשוט צריכה לנסות לשתף פעולה בטיפול. אז אולי אני פשוט רופא נחמד אחר(אני שונאת להחליף רופאים) שלא מכיר או ידוע שאני גם מבקרת את הגברת שלי לפעמים. היא תמיד נתקעת וטוענת שזה PTSD וצריך פשוט לשחזר ארוע.. אני לא מרגישה שאפשר לטעון שכל החיים שלי, מסתבכים בגלל אירוע בודד בחיי ומרגישה סתם בזבוז זמן.. והחיים שלי ממשיכים להיות תקועים.....

שלום רחל, לא הייתי רוצה להתערב בעבודתם של המטפלים בך, שכן איני מכירה את התמונה כולה ואת הרציונל המכתיב את גישת הטיפול שלהם. טיפול תרופתי יכול בהחלט להשתלב גם בטיפול בהפרעה פוסט טראומטית. אם את מרגישה שאת חווה סבל עודף ומיותר, זכותך להתייעץ עם איש מקצוע נוסף ולקבל חוות דעת שנייה. תרופות אכן אינן יכולות להחליף טיפול שיחתי מעמיק, אך הן יכולות להיות בנות-ברית חשובות בטיפול, בהיותן מפחיתות סבל והתנגדות. בברכה ליאת

ליאת, תודה על התגובה. אני לפעמים מרגישה בטיפול כמו במשחק משהו לא אמיתי כי יש משהו מאוד לא רציונאלי בזמן המוקדש לטיפול אחרי 50 דקות ששוטחים את החיים זהו נגמר הזמן משהו חאר ניכנס אז זה כאלו החיים נעצרים עד הפגישה הבאה, הרי בינתיים המטופל ממשיך לסבול הבעיות לא נעצרות ברגע.

הי ליאת, מה שלומך? אני מרגישה כל כך מנותקת, תלושה... חסרות לי מילים להביע את מה שקורה איתי , בתוכי. האמת שאני בעצמי לא מבינה כל דבר, כל הלך במצב רוח הנוראי בו אני נמצאת. פתאום גם יש מחשבות קשות... אבל אני אמא ואני צריכה לשמור על עצמי בשבילם (למרות שאני לא אמא מי יודע מה..) הכל כל קשה לי. כל כך לבד לי. כל כך עצוב שאף אחד לא בודק מה שלומי? איך אני מתמודדת? גם אם הייתי מתה, אף אחד לא היה מתעניין... סתם חסר לי בתוכי כח, שמח, מלאות. הריקנות רעה, לריקנות אין תמיד מילים אבל תמיד יש עמדה מגעילה, מעצבנת , דוחה ומעיבה ואין לי איך למלא את עצמי, אולי להחליף הלך רוח, אולי להשתנות בכוח...מה יהיה עם הניתוק? גם ככה הם כבר 'אחרים' לי , אני לא צריכה אותם, אבל ריקה בתוכי ואין לי איך להתמלא ולסלק את כל תחושות הרוע והפחד ...זהו. מעיב לי והבן שלי יצא היום לטיול מהצופים, וזה כל כך קשה , השלב הזה שאני מרגישה אבודה גם בשבילם. כאילו סוג של נטישה, או חוסר אכפתיות, תמיכה , נוכחות שלי אצלו. הוא נסע לחוויות טובות ואני חווה את זה כל כך קשה... התחלתי להתייאש גם מהטיפול. הגעתי למסקנה שמי שאני זה מי שאני, לא אוכל למלא את הרייקנות בתוכי, או להשען על מישהו. כזאת אני ותמיד אהיה , פשוט צריך להרפות וללמוד לחיות עם זה. אף אחד בחוץ, גם לא המטפלת, לא תוכל לתת, למלא, לשנות את מה שמת ונשכח מזמן, את מה שאסף אל תוך רוטינה ואופי בתוכי, במין זרימה קיומית אחידה שבכלל קיימת כזרימה... זהו, התחושות שלי עכשיו קשות, קשות מקווה שהייאוש לא יתפוס אותי כי פשוט זה נוח ניבה

שלום ניבה, כמה קשה לשמוע אותך ככה, עצובה וכואבת. אני זוכרת אילו מאמצים את עושה כדי לתפקד בצורה מיטבית (נזכרתי בהודעתך הראשונה אלי. זוכרת?). אם תקראי שוב את המילים שלך, תראי שמשובצות בהן אמירות שליליות, מייאשות ובעיקר נחרצות כל כך ביחס לעצמך וביחס לעתידך. כדאי לנסות ולזהות אמירות קשות אלה, לבחון אותן שוב, ולהכיר בכוחן לצבוע את המציאות שלך ולהכתיב הלך רוח מדכא. נסי לחפש בתוכך גם נקודות אור קטנות, להיאחז בהן, לשמוח בהן עד יעבור זעם. מקווה שהאביב יאיר אליך בכל זאת ליאת

אני מקדישה לכולם שיר מהמם: http://youtube.com/watch?v=a4CjXPksjU0 שפשוט מזמין לקחת את בן/בת הזוג, לחבק אותו חזק חזק, ולהעריך רגעי קסם כאלו- שכל מה שצריך לעשות זה פשוט לשתוק שתיקה מתוקה... ולמי שאין בן/בת זוג כרגע (כמוני, למשל)- לא להפסיק להאמין באהבה. שבת שלום

שבת שלום ותודה על הניסיון להכניס מעט שמחה ושלווה אל הפורום. ליאת

שלום.. מזה כתקופה ארוכה אני נתון בלחץ מתמיד המתיש אותי ואיני יודע מה לעשות עמ לפתור את הבעיה.. לפני כשנתיים החלטתי ללמוד בחול, עברתי למדינה זרה, בלי לדעת את השפה ומבלי גב ותמיכה כלכלית מאיש, אך ורק עם מה שהספקתי לצבור בשנתיים בהם עבדתי. בחול מצאתי למזלי עבודה כך שסדר היום שלי היה לקום ללימודים ב8 בבוקר לחזור ב3 ישירות לעבודה( ושם ללמוד בשעות מתות) עד השעה 12 בלילה לערך עמ לממן את שהותי בחול. עבדתי 7 ימים בשבוע ולמדתי 5 ימים. לאחר כחודשיים בהם שהיתי בחול לקה אבי בשבץ מוחי קשה ונותר משותק בחצי גוף, הוא סובל מהפרעות בדיבור,בלבול, התקפי זעם וכו. אציין כי אבי היה עמוד התווך של המשפחה וכי בהיותו המפרנס היחיד למשפחה שהתקיימה אך ורק מהכנסתו - הפגיעה בו פגעה קשות במצב הכלכלי של המשפחה. המשכתי ללמוד בחו"ל כשאני בחופשות מנצל את מעט הכסף שהצלחתי לצבור לביקורים בארץ. לאחר כשנה של לימודים בחו"ל (לימודים בהם קצרתי הצלחה מרובה ואף קיבלתי ציוני מצטיין) החלטתי לשוב לארץ וזנחתי את החלום שלי (רפואה...) בארץ התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב במחלקה נחשבת (לא רפואה..) בה הלימודים קשים ותובעניים עד מאוד בארץ מצבו של אבי הינו נטל נפשי עצום על המשפחה, מלבד הבעיות הבריאותיות מהן הוא סובל (דלקות ריאות פצעי לחץ וכו) הוא רב לעיתים תכופות עם אימי שכל הטיפול בו (הוא סיעודי) הפך להיות באחריותה, הבלבול ממנו הוא סובל וכמו כן מצבי הרוח המשתנים שלו גורמים לכך שלא ניתן להחזיק מטפלת בבית (ניסיני כבר 15 נמטפלות) המצב הכלכלי קשה שכן, לא אבי ולא אימי זכאים לפנסיה והם מתקיימים מקצבה מגוחכת בת 2000 שח בקצרה, מאדם חיוני וחזק, ספורטאי הפכתי להיות לאדם מוטרד מאוד, הנטל הלימודי, הנטל הכלכלי עלי (לכלכל את עצמי) והנטל הנפשי מלשמוע על הצרות שמספק לנו המצב של אבי בכל יום (מריבה עם אמא, בעיה בריאותית חדשה וכו) גורמים לכך שאני כמעט ולא ישן (כ-4 שעות בלילה) אני חולה בצינון וכאבי גרון כבר חצי שנה ברציפות כאשר בעבר מעולם לא חליתי ובאופן כללי אני מרגיש מצב של "חוסר חשק" כללי... איני יודע מה עלי לעשות עמ לשפר את מצבי שלי....אני לא אדם חלש וממש לא מתכוון להשבר, אבל מכיר בעובדה שלכל אחד יש גבול. הבעיה היא שמאדם חיוני, שיכל לעבוד וללמוד 25 שעות ביממה, הפכתי לאדם לחוץ, כל הזמן מנקרות לי מחשבות "בחלק האחורי" של הראש מה עושים??

שלום בני, הסיפור שלך באמת נוגע ללב, ומדגים כיצד נסיבות חיים שרירותיות יכולות להסית גם אדם חזק ונחוש ממסלול חייו המתוכנן, ולהציב בפניו אתגרים שונים מאלה להם נערך. כרגע, אתה נתון תחת עומס רגשי כבד שגובה ממך מחירים בריאותיים, אקדמיים וכלכליים. זהו מצב לא רצוי, שכדאי לטפל בו בהקדם. אני מציעה לך לפנות ללא דיחוי לשירותי דקאנאט הסטודנטים, ולבדוק אפשרות של סיוע רלוונטי - http://deanstudents.tau.ac.il/ מהיכרות אישית ממושכת עם שירותי הייעוץ, המעניקים סיוע פסיכולוגי לסטודנטים, אוכל להבטיחך רמת שירות ואכפתיות יוצאת מן הכלל. (טל: 03-6408505). מקווה שלמרות הקשיים והמהמורות בדרך, תוכל להמשיך ולחתור אל היעדים שהצבת לעצמך ולהשיגם במלואם. מניסיוני אוכל לספר לך, שלפעמים דווקא הדרך המפותלת, הארוכה והכואבת היא המתגמלת והמספקת ביותר. בהצלחה והרבה בריאות בבית ליאת

שלום, אי בד"כ מעדיפה להימנע ממריבות- עם שכנים, עמיתים לעבודה, ברחוב וכו'. לעיתים עד כדי איבוד זכויותיי. העיקר לא להיתקל. הדבר נובע מחוסר ביטחון עצמי. לאחרונה מטפלת העירה לי : מה כל-כך נורא בלריב אם צריך? ואני עניתי.. ואני.. לא יודעת הרי יש אנשים פסיכופתים או נקמנים. אולי משהו יחליט ל... בגלל ויכוח? חסר? ובכל זאת ההערה של המטפלת חלחלה אצלי ופתאום תפסתי מן ביטחון שאם צריך לריב ולהגן על זכיות שלי במקום להתחבא אז אני אריב. מה כבר יקרה? למשל, בעבודה הגיעה עובדת צעירה וחוצפנית שמהיום הראשון קלטה שאני אמנם ותיקה אבל חסרת ביטחון וניסתה לטפס עליי ולסובב אותי( יש לציין שגם הצליחה) אבל- היום- פעם ראשונה! עמדתי על שלי והתכסחתי איתה והתעמתתי איתה בביטחון (ופעם ראשונה שלא רעדתי כמו עלה מבפנים!) ו.. הדפתי אותה לכל הרוחות. פעם- אולי הייתי מסתלקת ובוכה בצדץ ואילו היום אני נשארתי והיא הלכה! ז"א לקחה את הרגליים שלה והסתלקה. נראה אם תעיז להתעסק איתי שוב פעם! שמעת? חצופה קטנה? לכי לפינה שלך נוכלת ערמומית שלא תעיזי לנסות לסובב אותי שוב פעם!

שלום לך, הכותרת שבחרת לדברים שלך מציגה את שתי האפשרויות הנמצאות בשני הקטבים המנוגדים של הרצף. או לריב, או לשתוק. נדמה לי שהמצב הרצוי והבריא מצוי דווקא בין שתי האפשרויות הללו, כאשר אדם מסוגל להגן על זכויותיו מתוך אסרטיביות, מבלי לריב אך גם מבלי להרגיש מובס או "פראייר". בפועל, מי ששותק יותר מדי (חושש מקונפליקט או מתקשה לווסת ביעילות רגשות עוצמתיים) צובר בתוכו מאגרים לא בריאים של עוינות ואגרסיה, שעלולים לגבות מחיר פסיכולוגי יקר, או להתפרץ באופן פחות מבוקר ולסכן אותנו בעימותים חסרי פרופורציה. אני מזמינה אותך לנסות ולחדד את יכולת ההתבוננות וההקשבה שלך לעצמך, ולהתנהל ככל האפשר מתוך מודעות עצמית. טיפול פסיכולוגי יכול לתרום רבות לתהליך של שינוי ואיזון. בכל מקרה, אני מברכת אותך על הגילוי האסרטיבי שחילץ אותך מהעמדה הכנועה וחסרת הביטחון. יישר-כוח ליאת

ליאת, אני כל- אוהבת את התשובות החכמות שלך! זה תמיד מדהים אותי איזה יכולת התבוננות מהצד יש לך. באמת- לא בקטע של להתחנף זה מה שאני חושבת. הרי ברור שבניק הבא אני אשנה ולא תדעי בכלל שקודם זאת הייתי אני.. כך שאין לי שום אינטרס להתחנף . האמת , הומלץ לי בחום עם טיפול פסיכולוגי אותו אני שוקלת בימים אילה. ולא נותר לי לקוות שהמטפל/המטפלת שלי יהיו חכמים ומדהימים כמוך. הלוואי..

טוב, אני כבר מבולבלת- מההודעה של מי שקראה לעצמה "me2" לדוד (על סוג של גיהנום בפורום), שציינה הכרות עם המשתמשים הותיקים- כמה זמן את כבר פה? בכל אופן, כדי לעשות קצת סדר, נראה לי שאני me2 המקורית. בהודעות הראשונות שלי בפורום החלפתי כינויים, לאחר מכן היתה תקופה בה לא כתבתי בפורום, לאחריה קראתי לעצמי ** (או משהו בסגנון), אח"כ היתה תקופה מאד ארוכה שלא כתבתי בפורום, ולאחריה חזרתי וכתבתי הודעה יחידה תחת הכינוי me (שלא ידעתי שהיה קיים, שכן לא קראתי את ההודעות בפורום במשך תקופה די ארוכה), ומכאן הכינוי "me2". זה אפילו גרם לי לחפש את ההודעה הראשונה שלי [ולהזכר בתקופה ההיא, וכל מה שעבר עלי מאז... :) ]- http://doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-543,xFT-513966,xFP-513966,m-Doctors,a-Forums.html (מ 2005...) סלמאת

שלום סלסה (זה הכינוי האחרון שסיכמנו עליו, זוכרת?) הדברים שלך מדגישים את הצורך שלנו ברציפות, בהכרה, ובעקיבות וסדר בחיינו. לעולם הוירטואלי חוקים משלו, ולעיתים חוקים אלה מאתגרים את הצורך בחוק וסדר. בפורום אינטרנטי אנחנו רוצים - מחד - להיות אנונימיים ומשוחררים מכבלים של היכרות ומחוייבות חברתית קודמת, ומאידך, לשמור על זהות ייחודית ולכידה, שתבחין אותנו מתוך הים האינסופי של הגולשים ברשת. הפורום שלנו מצליח, רוב הזמן, ללהטט בין שתי המגמות הללו. יש כאן משתתפים המצליחים לשמור על קולם הייחודי, ויש כאלה שנשדדים לפעמים, בכוונה או בתום לב, מזהותם הוירטואלית. מה שחשוב, כך נדמה לי, זה שהצלחנו לצעוד יחד זמן רב כל כך (מאז 2005 !!!), ואפילו להנות. ועוד היד נטוייה... :-) ליאת

היי, אני ממש חייבת להתחיל טיפול ויכולה לממן רק פגישה אחת בחודש באופציה הכי זולה. עדיף פעם בחודש מאשר בכלל לא??

שלום רב, לא בטוח שהאופציה של פגישה אחת לחודש היא הזולה ביותר. אני רוצה להזכיר את המרפאות הציבוריות שמעניקות טיפול בחינם, גם אם זה כרוך בהמתנה ממושכת. ככלל, יש התערבויות קצרות שיכולות להניב שינוי משמעותי ואפילו דרמטי. ד"ר משה טלמון, מחבר הספר "טיפול בפגישה אחת" הביא בספרו עדויות מרשימות לשיפור משמעותי גם אחרי פגישה יחידה. אישית, איני מאמינה בתהליך טיפולי המתקיים אחת לחודש, אך אני מודה שעמדה זו מתבססת על ניסיוני שלי, שלא בהכרח מייצג את הכלל. תדירות כה נמוכה של פגישות יכולה להתאים - אולי - לתקופה של שלהי הטיפול, כאשר המטופל מנסה לצעוד בכוחות עצמו לקראת פרידה סופית מהמטפל. זו דעתי, ואפשר שיהיו עמיתים שיחלקו עליה. בברכה ליאת

היי ליאת לא יודעת איך ומה קרה השבוע, אבל לא אכפת לי ממש, העיקר שזה כבר יומיים שמרגיש לי קצת יותר רגוע בבפנוכו... לא שחלילה כבר יצאתי מההריסות שקרסו עלי... אבל אולי יש איזושהי אתנחתא... אולי... אני יודעת שהמטפלת כאן בשבילי ואיתי, ואני יודעת ומרגישה שהיא הושיטה ומושיטה לי את ידה... בימים הקשים היא כמו הנשימה אותי... הכניסה אוויר בכוח לריאותי כדי שלא יתרוקנו לחלוטין (מסתבר שהן לא ממש מתפקדות כל כך טוב במצבי מצוקה... :-) ) עשינו צעד מאוד קשה בשבילי, המטפלת שיתפה אותי וסיפרה לי על ניתוק שהיה בשעת הטיפול, ניתוק שכנראה גרם לי לקרוס לגמרי.. היה לא קל לשמוע, היה קשה יותר לנסות להבין, לקבל... עדיין לא משלימה עם זה לגמרי... יש המון התנגדות בתוכי.. המטפלת אומרת שיש פוביה כזאת.. והיא כנראה גורמת לחלק מהמצב הדיסוציאטיבי... כמה הידיעה הזאת קורעת, חותכת את הבפנים... נראה שלעולם לא אוכל באמת לקבל בלב שלם את המצב הזה... ועדיין... עם הפגישה הקשה הזו.. ועם המידע שהיא שיתפה אותי בו... עם כל זאת ולמרות כל זאת, משהו בתוכי השבוע נרגע מעט... כאילו עצר... אולי זה הכוחות שכלו לגמרי.. המותשות שפשוט גרמה להכל כמו להיעצר בתוכי ולתת לי מעט זמן.. אולי לחדש כוחות, אולי לעכל דברים, אולי.. יודעת שהשינוי יבוא, יודעת שזה יכול לקרות כל רגע, יודעת שהוא יהיה פתאומי וחד, יודעת שהנפילה תהיה קשה מאוד.. אבל בינתיים לא ממש אכפת לי... בינתיים מרגיש לי בסדר מרגיש לי ב ס ד ר שיר

שלום שיר, כבר נכתב כאן לא פעם, שרגעי האושר האמיתיים יכולים להתקיים רק כניגוד בולט להרבה רגעים אחרים, לא מאושרים בעליל. אין פירוש הדבר שעל רגעי האושר שלנו נצטרך 'לשלם' בהתנפצות פתאומית אל קרקע המציאות. אני מאמינה באמת ובתמים שהבסדר יכול להימשך זמן רב, והשינוי לא חייב להיות פתאומי וחד. נסי לא ליפול אל תוך נבואה שמגשימה את עצמה, או לפחות לשרטט נבואה אכזרית פחות. שמחה מאד לשמוע שטוב לך בכלל, ובטיפול בפרט, ומתפללת איתך שימשיך ככה. איתך ליאת

ליאת.. זה נגמר... לא יודעת אם נבואה שמגשימה את עצמה, או שפשוט אני מכירה אותי מידי... למה צריך לשלם מחיר כל כך קשה על כמה רגעים של בסדר? הכל התנפץ, אני מתנפצת. כמו נפלתי מבניין בן 1000 קומות ישר לתוך בור שנחפר במיוחד עבורי. העצב עוטף אותי שכבות שכבות. דווקא הפגישה היום היתה כל כך קשה, כל כך רעה. ולא בגלל התוכן, אלא בגללי. לא דברתי. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. פגישה שלמה ישבתי מקופלת, שותקת, מסתירה את פני בעזרת ידיי. רוצה להיעלם כמו המילים שנאלמו ונעלמו ממני. כאילו מעולם לא היו בי (מה שבכל זאת נכון.. מעולם לא הייתי דברנית, אבל עדיין..) אני פשוט בלתי נסבלת לעצמי. והיום גם לה. אני יודעת. :-(

ברצוני לשאול שתי שאלות: האחת היא,האם פסיכולוג קליני מוסמך לתת כדורים מכל סוג שהוא? השניה,האם יש בכלל משמעות להתלונן על פסיכולוג קליני על פגיעה נפשית?(למשל קללות או ירידות על המטופל) אשמח לקבל את תשובתכם.

פסיכולוג קליני לא מוסמך לתת תרופות, רק פסיכיאטר, אם כי הפסיכולוג יכול להמליץ/להפנות לפסיכיאטר.

לדעתי לפסיכיאטר מותר לרשום תרופות לא לפסיכולוג

שלום אפרת, כמו שנאמר לך נכון, מי שרשאי לרשום תרופות הוא רק רופא, ובמקרה של תרופות הקשורות לתחום בריאות הנפש - הכתובת היא פסיכיאטר. לשאלתך השניה - הפסיכולוגיה היא תחום עיסוק פרא-רפואי הנכפף לחוקי אתיקה מקצועית ברורים. הללו מוגדרים היטב בקוד האתי של הפסיכולוגים http://www.psychology.org.il/public/ethics/index.html עבירה לכאורה על חוקי האתיקה מהווה עילה לתלונה בוועדת האתיקה של מועצת הפסיכולוגים. בברכה ליאת

שלום רב, שמי הילה ואני בת 28 , מילדותי אני חווה קשיים של חוסר אמון , רגשי נחיתות , קושי ביצירת קשרים ,הטרדות מיניות שעברתי , חרדה חברתית מתונה ועוד. טופלתי לסירוגין אצל שלושה מטפלים כאשר רק קשר אחד היה משמעותי עבורי והוא היה כשנה , הארוך ביותר. כעת החלטתי שוב ללכת לטיפול , אולם בעקבות נסיוני ואכזבתי ממטפלים אחרים חשוב לי לשאול כמה שאלות לפני שנפגשים. [ פעם הלכתי ודיברתי וסיפרתי ובסוף המפגש המטפלת אמרה שהיא לא מטפלת בתחום הזה ושילמתי מפגש סתם] בכל מקרה , התקשרתי השבוע למטפלת וסיפרתי לה בקשרה על עצמי ושאלתי כמה זמן היא פסיכולוגית והאם היא טיפלה בעניינים כאלה ויש לה נסיון , הרגשתי שהיא דיי התעצבנה ואמרה שהיא מפרגישה שאני עושה לה מבחן ושעל דברים כאלה לא מדברים בטלפון , נפגשים ואז מדברים , הסברתי לה שפגישה עולה כסף ושאני לא מבקשת שתגולל את כל נסיונה אך שתספר על עצמה בקצרה , והיא רק אמרה שהיא מטפלת קלינית 40 שנה ושזה לא מכובד שאני שואלת. כשהרגשתי שהיא התעצבנה אמרתי שאני לא מעוניינת וניתקתי. שאלתי אליך היא : האם זה בסדר לשאול את המטפל לפני הפגישה שיספר בקצרה כמה זמן הוא מטפל , האם יש לו נסיום בתחומים האלה וכו' ? שאלה שנייה היא : מה זאת אומרת בדיוק פסיכולוגית קלינית ? בתודה מראש ,

שלום הילה, כל אדם הפונה לטיפול רשאי (יש אומרים אף מחוייב) לוודא שהוא מגיע לאדם מיומן ומקצועי שהוכשר כחוק. בנוסף, רצוי לברר את האוריינטציה הטיפולית שלו ואת ניסיונו בטיפול בבעיה הספציפית עמה מגיע הלקוח. עלי לסייג ולומר, שלא תמיד יודע המטופל מראש ממה הוא סובל, ולכן עליו לסמוך במידה רבה על האינטואיציה הראשונית שלו ועל תחושות הבטן המתעוררות בו במהלך השיחה הראשונית. כמו כל דבר, גם כאן חשוב המינון, ואין לצפות שמטופל יערוך ראיון עומק למטפל הפוטנציאלי בשיחת טלפון. לפעמים אין ברירה אלא לקבוע פגישה ראשונית אחת ולהתרשם. זה נכון שפגישה ראשונית זו כרוכה בתשלום, אך אם תסתכלי על זה כעל השקעה שתחסוך לך עוגמת נפש או הפסדים גדולים יותר בעתיד, תראי שזה שווה. ולשאלתך השנייה - הפסיכולוגיה הקלינית היא הענף בפסיכולוגיה העוסק בשיטות מחקר, אבחון וטיפול שתכליתן הבנת ההתנהגות האנושית והבעיות הנפשיות, מתוך דגש על האינדיווידואל (להבדיל, למשל, מהפסיכולוג החברתי המתמקד בתהליכים חברתיים קבוצתיים המשותפים לרוב בני האדם, או מהפסיכולוג החינוכי שמתמקד בהיבטים מערכתיים במסגרות החינוכיות של הילד, או הפסיכולוג הארגוני שחוקר תהליכים פסיכולוגיים בארגון, וכו' וכו'). הפסיכולוג הקליני מתמקד בהבנה וטיפול באנשים הסובלים מקשיים רגשיים, התנהגותיים או קוגניטיביים, והוא המורשה עפ"י חוק לעסוק בפסיכותרפיה (טיפול בשיחות). הפסיכולוג הקליני מחוייב, עם תום לימודי התואר השני, לעבור התמחות ממושכת במרפאות לבריאות הנפש ובמסגרות אשפוזיות, כדי שיוכל לפגוש את כל טווח ההפרעות הנפשיות ולהכירן מקרוב. זהו, אני חושבת. אם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת. ליאת

היי, יש לי שאלה. אני לא קשקשנית, ולא אוהבת לדבר על עצמי או לשתף אחרים, אבל זה אומר גם כשקשה לי, אני ממעיטה לנסות לשתף אחרים. כשפניתי לטיפול, הסברתי למטפלת את זה, והיא טענה שזה בסדר שאני אתרגל ואח"כ יהיה לי יותר קל. עברו להם שנתיים ואני עדיין קשה לי לשתף או תאר הכל, או לדבר על הכל. אני פשוט באה מציגה במשפט מה מציק לי ונותנת לה לזרום. או שאני באה יושבת ואין לי על מה לדבר, ואז היא שותקת ושותקת ושותקת עד שהיא מתיאשת ומתחילה לנסות לדובב אותי. אני יודעת שזה מהות הטיפול, המילים. אבל לא יכולה, וזה נהיה עכשיו יותר חריף דווקא אצלה, כאילו שאני במין מלחמה - מי ישבור את השקט קודם. אני לחוצה מהשקט שלה ושלי. והפגישות והימים עוברים להם!!!

אולי תנסי לקחת נושא אחד, קטן ופעוט, אפילו עם משמעות חיובית- למשל, משהו שמשמח אותך- ותנסי ללכת איתו "עד הסוף"? זה אולי יהווה כלי כלשהוא לעזור לך לדבר על דברים אחרים. וחוץ מזה, זו זכותך לשתוק. אבל את אומרת שאת לא שלמה עם השתיקה הזו והיא מלחיצה אותך... תנסי לחשוב על סיבות שגורמות לך להלחץ, אבל כדאי שתעשי את זה במקרה והחלטת ליישם את מה שכתבתי למעלה, ואת לא מצליחה. זה עדיין יהיה מלחיץ, אבל פחות, ואולי תוכלי להשליך לנושאים אחרים דווקא מהנושאים שגורמים לך לשמוח.

שלום א.ג אם תקראי שוב את דברייך, תוכלי לראות משהו מעניין, שאולי ייתן לך רמז על הסיבות לקושי לשתף בטיפול. משפט הפתיחה שלך 'מקפל' בתוכו איזו אמונת-יסוד: "אני לא קשקשנית, ולא אוהבת לדבר על עצמי או לשתף אחרים גם כשקשה לי". יש כאן הנחה בסיסית ומוצקה, לפיה השיתוף בקושי כמוהו כטרחנות או קשקשנות, המעיקה על האחר, ומסכנת אותך בדחייה או נטישה. נדמה לי שכדי לשנות את ההתנהגות שלך (השתיקה) יש צורך לשנות לפני כן את האמונות והנחות היסוד המנחות את התנהגותך. אפשר להניח בזהירות כי הקושי לבטוח באחרים, ההתכנסות והשתיקה, כמו גם האמונות הנחות מאחרי ההתנהגויות הללו, הם תוצאה של היסטוריה ספציפית הראוייה להתבוננות במסגרת הטיפול. אבל לפני הכל, אני מציעה לך לבחון מחדש, בעזרת המטפלת כמובן, את התפיסות והאמונות שלך ביחס לעולם החברתי והבינאישי ולמקום הייחודי שיש לך בו. אני רוצה לקוות שכאשר תוכלי לראות את עצמך כראוייה לתשומת לב ולהקשבה, יפחת משמעותית הצורך שלך 'להילחם' במטפלת, ובהתאמה יפחת גם זמן השתיקה בפגישה הטיפולית. יש עבודה :-) בהצלחה ליאת

שלום לחברה הקבועה, אני מקווה מאד שדוד קרא את ה'ציון' שנתת לו. אני מצטרפת למחמאות... :-) ליאת

אני בן 44 גר בדירה שלי קרוב ל18 שנה, קשר זוגי חוויתי אולי פעמיים או 3 בחיים, התרגלתי לבדידות אבל בזמן האחרון היא ממש מעיקה לי..לפני חודשיים התחלתי לעבוד בעבודה חדשה, אבי נפטר לפני שנתיים (הייתי קשור אליו מאוד כלכלית ובכלל)....מחפש כרגע פסיכולג/ית לתחילת טיפול.. (כולם מלאים בתקופה הזו)...עד כמה הקשר לאבי משפיע עלי לחיות לבדי....או להתרגל לחיות לבדי?

שלום רן, ההחלטה לפנות לטיפול דווקא בתקופה משברית כזו נראית נכונה מאד בעיני. הקשר הטיפולי יכול לזמן לך חוויה חדשה של יחסים קרובים ואינטימיים, המביאים בחשבון את הצרכים שלך, מתוך הקשבה, פתיחות וקבלה. איני יודעת מה היה טיב היחסים שלך עם אבא ז"ל, אך ללא ספק יחסים אלה (כמו גם אלה שהיו לך עם אמך) השפיעו ומשפיעים על דפוסי ההתקשרות שלך גם לאנשים אחרים. זוהי סוגייה מרכזית כמעט בכל טיפול, ואתה עשוי ללמוד על עצמך רבות מתוך התבוננות ביחסים המוקדמים (והמאוחרים) עם הוריך. מעולם לא נתתי דעתי לכך שיש תקופות בשנה בהן כל הפסיכולוגים "מלאים". אני משוכנעת שאפילו בתקופה עמוסת עבודה מעין זו, יימצא עבורך המטפל המתאים. תוכל לציין באיזה אזור בארץ אתה גר ולקבל המלצות למייל האישי מחברי הפורום. אם תשלח מייל אישי לאחד (או יותר) ממנהלי הפורום, אני משוכנעת שיוכלו לסייע גם הם. בברכה ליאת

שלחתי הודעה,שמשום מה התאיידה. שאלתי למה? אממה-גם היא התאיידה. העובדה שאני lost משתקפת מכול זוית אפשרית. ואם פעם שלישית,זה גלידה. אז עדיפה לי התאיידות מציאותית.

שלום, אני בטוחה ש"ההתאיידות" של הודעתך לא נעשתה בכוונה. אני לא יודעת אם הבחת בהצטרפות של מנהל חדש, שבעצמו, מולנו ומול הטכנולוגיה הפורומית עדיין מחפש דרכו (את יכולה לראות דוגמאות והתנצלויות על כך מטה). נסי גם אם לא פשוט,להיות סלחנית כלפי ההתנהלות היום ובעיקר כלפי עצמך, זה בטח לא נעים שלא מקבלים מענה, אך בכל מקרה, הנסיבות אינן כתמול שלשום. שולחת לך הקלה, שלחי שוב הפעם זה יסתדר, אנחנו פה לכוון בסימן קריאה

סימן קריאה - את מותק אמיתית איזו שלווה יש בך ורוך ממש מותק:-) את חדשה פה? הכתיבה מרגישה קרובה ומוכרת הכינוי לא...... מכירה אותך? בילבי ילדת הברזל

שלום רב, בפורום שלנו הודעות אינן "מתאדות". הן נבחנות בתשומת לב, וכאשר התוכן נמצא לא מתאים לרוח הפורום, ההודעות אינן מועלות. נסי לא לראות בזה התעלמות ממך באופן אישי. ליל מנוחה ליאת

הי ליאת , אני אישית כתבתי הודעות תמיכה ,תמימות ,שאפשר רק לברך עליהן ,ובטח לא לסנן ,ואין לי מושג לאן נעלמו. לפני יומיים כתבתי לדוד מספר מילות ברכה בשם 'משתתפת קבועה' ,וגם הודעה זו נעלמה. אז ליאת- נא לדייק. ואפשר גם להתנצל. שיהיה לך בוקר מקסים.

דוד, המון הצלחה, נראה כי הבחירה לצרף את נוכחותך לנוכחים, היא מבטיחה ואיכותית. כפי שאולי שמת לב, הפורום אינו פורום "רגיל", הוא מן חממה ליאוש ותקווה, מקום לחברים קבועים ואלה שעברו לרגע לקבל חיזוק או הבנה. נראה שאתה הופך מהר מאוד לחלק מהנוף המקומי, שנראה צבעוני קרוב ופורח. שתהיה לך שהייה נעימה, בסימן קריאה

תודה שוב, לסימן קריאה ולכולם על קבלת הפנים החמה. ליל מנוחה לפורום ויום טוב לליאת המשכימה מחר לקראתו להתראות בשבוע הבא דוד

דוד שאלתי פה למטה מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכולוג קליני מומחה למשל אצל דרור כתוב פסיכולוג קליני ואצלך רק פסיכולוג זה בטעות או שיש הבדל? בהצלחה

שוב שלום סוף-סוף שאלה פשוטה וקלה. התשובה היא שאין הבדל. לעיתים כותבים כך ולעיתים כך. להתראות דוד

אוי קשה לך:-) לאט לאט הכל יראה "שאלה פשוטה וקלה" טוב לא הכל....:-)

אין שום רעש סביבי , אין גם שום קול מוכר , רק התלחששות רחוקהההההה ועמומה ממני . ואני ?! .. בכלל לא כאן , אני?! .. פשוט לא כאן .. זה רק הגוף שלי .. ש"קפוא" כמו איזה מתה , והנשמה שלי הזו ככ מיוסרת , כואב לה , היא זו שצועקת עליייייי. הידיים ממשיכות להכאיב לי , נו (((((((((דיייי ))))))))) כבר טיפשה.. תגיבי , תצרחי ... תברחי .. תבעטי.. תשתוללי.. תעשי כבר משהוווווווו (((((((((רבאק , מה נסגר איתך? ))))))) פשוט ..תעשי ... והמחשבות נודדות בי , אני ב"חצי הכרה"?.., אני לא מצליחה לראות סביבי כבר כלום, לא רואה. אין לי כח . העיניים שלי לא מפוקסות . אני קפואה . אני רוצה לזוז . אבל אני לא מצליחה . זה מרגיש שהכל מסתחרר סביבי , אין לי אויר . אין לי אויר . אני לא יכולה עם המחנק הזה בגרון . דיייי , זה הורג אותי . באיטיות כואבת . ואני לא זזה . אוףףף (((((((( קומייי )))))))))) כבר לעזאזאל איתך .. קומייי כבר .. מה יש לך ???? הקול הפנימי הזה ממשיך לזעוק בתוכי . ואין לי כח להתמודד איתו .. אין לי כח. אני לא יכולה לו.הוא חזק ממני . ואין פה בכלל ידיים שנוגעות . אין פה כלום . זה הכל בראש הדפוק שנהייה לי . זה הכל (((((((((רק))))))) בראש שלי . מטורפת אחת . השתגעת כבר לגמרי??... . לא יודעת. לא ידוע לי .. עד מתי אוכל להמשיך להרגיש ככה. וכרגע נמצאת במצב שלא מאפשר לקום . לא אי אפשר , רק , נופלת .. עמוק עמוק עמוק וממשיכה לשאול ... ..איפה היא ?.. איפה התחתית?... :-(( שרית

הי שרית אני לא יודעת איפה התחתית...אבל אני לא רוצה שתגיעי אליה..אפשר להציע לפרוס לך רשת ביטחון? אני שולחת לך שקט ושלווה,ואני מקווה שאת מרגישה יותר טוב עכשיו ((: (וחיוך ) הדברים שאת כותבת פה נשמעים כל -כך בלתי אפשריים, רק רוצה לקחת ממך חלק מהכאב (הלוואי ויכולתי! ). תחזיקי מעמד אופיר

מה שלומך אני רואה שלא הכי טוב:-( <> שאלה אותך שבוע שעבר מה האבחנה שלך ענית לה איפה שהוא? מחבקת

שלום שרית את כותבת ברגישות, ונשמע שגם בדיוק רב, על תחושות קשות וסוחטות כוח העוברות עלייך. בזמן שכזה עיקר הסוד הוא במציאת ההתייצבות, נקודת משען לבלימת הנפילה, ולנוח מעט במקום. בזמן שכזה גם חשוב, ככל שניתן, לגשת למקום תומך, מחזיק, המסוגל לעיתים לספק גם מעט כוח נוסף. נדמה לי שהכתיבה שלך היא מקום שכזה. למרות היאוש והשיתוק את מצליחה להתבונן פנימה ולהעביר בצורה כנה את הנוף הפנימי. אני מעודד אותך להמשיך ולהשתמש בכלי זה, ובכלים אחרים של ביטוי ויצירה, גם במסגרת הפורום וגם בכל מסגרת אחרת שתחושי שתועיל לך בהתמודדות. בהצלחה דוד

שלום דוד, קצת התלבטתי אם לכתוב או לחכות קצת, אבל הודעת הכניסה שלך עשתה את שלה :-) זכית לצרור ריכולים לפני הבטן.. (מאחורי הגב זה קצת מסובך כאן) אז עם נעלי עקב או בלעדיהם- ברוך הבא! רציתי לשאול אותך אם אתה חושב שאקטיביות/פסיביות אלה תכונות לכל דבר, או שאדם גם יכול להחליט להיות מה שהוא לא. מה כוחו של כוח הרצון, אם תרצה.. אני מניחה שיש ציר כזה, בין צופה לשחקן, ולכל אחד יש איזו נטייה טבעית להימצא איפשהו באמצע, קרוב יותר לאחד הקצוות. ושבנוסף, בסיטואציות שונות אנחנו נעים ימינה ושמאלה על הציר הזה. אבל בכל זאת אני שואלת. תמיד נראה לי שאנשים שלוקחים אחריות על החיים שלהם ומנהלים אותם בעצמם (במקום לחכות שדברים יקרו או שאנשים יגשו אליהם), לא מחליטים להיות כאלה. הם פשוט כאלה. זו הנטייה הטבעית שלהם. אני יודעת שאם אני אהיה כזו זה ינבע מהחלטה ומאבק בעצמי, להיות פעילה יותר וליזום. אני אהיה פעילה רק כי אני אני לא רוצה להיות לא-פעילה, כי זה מייאש אותי להצטייר כך בעיני עצמי, אבל זה יהיה מאבק מתמיד בכל תחומי החיים. אני שואלת את עצמי אם מתישהו המאבק הזה נחלש והתכונה הופכת להיות שלך. חלק ממך. אתה חושב שזו תכונה ברת שינוי? זה מטריד.. אולי מוטב לוותר על המאבק הזה וללמוד לקבל (ואולי לחבב) את עצמי כמו שאני כעת. "תמיד כאן לשירותך", אמר הויתור לפחד :-).. אחח, כמה מהר הם מופיעים, השניים האלה.. לא בטוחה אם עייפתי מהמאבק הזה או שעדיין לא התחלתי אותו.. יש ימים כאלה ויש כאלה.. (בקש מאורנה שתוריש לך את ה"ספירלה" שלה..וקריצה לגברת, על הדרך..;-) לילך

שלום לילך תודה שוב על ברכת הקבלה. השאלה שאת שואלת נוגעת במתח הבסיסי בין תורשה לסביבה. האם האדם מגיע לעולם כ"לוח חלק" ומתעצב מכוח הסביבה והחלטותיו, או שמא הגנים, הזיכרון הטמון בנו ועמו אנו נולדים, הם שמכריעים מי נהיה וכיצד יראו חיינו. שאלה זו תקפה לגבי התכונה לגביה את שואלת, כמו גם לתכונות רבות נוספות. אני מניח שאת יודעת שאין לשאלה זו תשובה ברורה. הסוד כנראה נמצא בתמהיל, ביכולת שלנו, כפי שכתבת, להאבק ולהפתיע את עצמנו מחד, ולקבל, לסלוח ולאהוב את עצמנו כפי שאנו מאידך. את התשובה לשאלה כיצד ניתן לדעת להפריד בין השניים, מתי זמן להאבק ומתי זמן לקבל, אני מניח שכל אחד מנסה, עם הזמן, למצוא עבור עצמו. להתראות, דוד

הייתי במספר פגישות עם פסיכולוג שמאוד התחברתי אליו. הבעיה שלא אוכל להרשות לעצמי להמשיך איתו (בגלל מצב כלכלי) ואפילו לא אוכל להגיע לפגישת סיכום. (הוא לא מוכן להתפשר, הייתי במספר פגישות בודדות) היה עדיף לא להתחיל איתו בכלל, כי עכשיו אף אחד אחר לא נראה לי... מה עושים? אני ממש בדיכאון...

שלום רוני, אני אפתח בהתנצלות כפולה. ראשית, על כך ששלחתי קודם את ההודעה ללא תוכן. פשוט, אני עדיין מנסה להשתלט על ההיבטים הטכניים של כיצד עונים כאן על שאלות. שנית, אני מתנצל משום שנדמה לי שהתשובה שלי לא תמצא חן בעיניך. את כותבת על המפגש עם פסיכולוג אליו התחברת ועל החשש לא להצליח להתחבר למטפל אחר. במקרה שכזה הייתי מייעץ לך שני דברים: הראשון, ולמרות שברור לי שאין להקל ראש בקושי כלכלי, הייתי מנסה במקומך למצוא בכל-זאת פתרון להמשך הפגישות עם הפסיכולוג, עמו כבר יצרת קשר. במידה והדבר ממש אינו אפשרי, בכל זאת הייתי מנסה לעשות את המאמץ ולהגיע לפגישת סיכום עמו. שנית, נראה לי שאת יכולה להתעודד מכך שהצלחת ליצור קשר טוב ולהתחבר לאותו פסיכולוג. רוב הסיכויים שדבר זה מצביע על יכולת בסיסית טובה ליצירת קשר מצידך ולכן, במידה ואינך מוצאת פתרון לטיפול הנוכחי, הרי שבכל זאת עדיין מוקדם להתייאש ולשקוע לדיכאון. אם הצלחת ליצור קשר טוב הפעם, סיכוייך ליצור קשר טוב גם במקום אחר נשמעים טובים יותר מכפי שאת מעריכה כרגע. בהצלחה, דוד

שלום מה דעתכם על הרצון להתאבד? הוא עובר מעצמו? תודה רבה נעמה ר.

שלום לנעמה נדמה לי שכל שאלה הקשורה לנושאי התאבדות והמשיכה למוות היא מסובכת מעצם הנושא. המוות עצמו מהווה גורם לא ידוע גדול בחיינו והמשיכה אליו, ונושאי ההתאבדות והפגיעה העצמית, נחקרו רבות ולמיטב ידיעתי ללא תוצאות מובהקות או הגעה לידע חד-משמעי בדרך-כלל. האם רצון שכזה יכול לעבור מעצמו? על מנת לענות על כך חשוב לדעת מהיכן מגיע הרצון מלכתחילה ולהבין אם הוא אכן "עובר מעצמו" או שמא שינויים משמעותיים, לא תמיד ברורים או נראים מבחוץ, אחראים או תורמים למעבר זה. אני נזכר במחקר מפורסם בנוגע לרצון להתאבד, שדווקא הגיע לתוצאה ברורה: במחקר נמצא שרוב מכריע מקבוצה של אנשים שניסו לפגוע בעצמם וניצלו, חשו בשלב מאוחר יותר בחייהם שמחה והקלה על היותם בחיים. מחקר כזה מצביע לדעתי על כך שלא כדאי להמתין ולראות האם הצורך פשוט "עובר" אלא למהר ולנסות לסייע לו לעבור, דרך פנייה לכוחות בפנים, יחד עם מציאה של תמיכה ועזרה מסביב, ברמה לא מקצועית ומקצועית כאחד. להתראות, דוד

בטח שהרצון למות עובר בדיוק ברגע שמתים!

שלום לך איך יודעים שאני נמצאת בטיפול טוב?כבר שנה וחצי וכלום לא קורה....

שלום ל. השאלה שאת שואלת היא שאלה קשה, המטרידה לא אחת מטופלים, בשלבים שונים (ולעיתים חוזרים) של הטיפול. אם תשאלי אותי מהו "טיפול טוב" יהיה לי קשה לענות לך. באופן כללי אולי אוכל לומר שטיפול טוב מורכב ממטופל ומטפל (אני מתייחס בלשון זכר אבל זה תקף כמובן לשני המינים) המושקעים שניהם בטיפול ובעיקר מאיכות הקשר ביניהם. לגבי הטיפול הספציפי שלך, על אותו מטבע, נדמה לי שהאנשים היחידים היכולים לחוות דעה על התנהלותו הם את והמטפלת שלך. עם זאת, יש לי שתי מחשבות בעניין. הראשונה נוגעת לשלב בטיפול בו עולות שאלות מעין אלה. מדוע דווקא עכשיו? האם יש קשר לתכנים שהופיעו בזמן האחרון בטיפול? או שמא דווקא לתקיעות בשל חשש מפני עלייתם של תכנים מסויימים? והאם התחושה של "כלום לא קורה" באמת מאפיינת את כל מהלך הטיפול, או שהיא הופיעה מזה תקופה ומצליחה להמתח אחורה ולכסות את הטיפול כולו? מחשבה שנייה היא מעין כלל אצבע. זה לא משהו מוחלט, אבל אם תוכלי להעלות שאלה מעין זו בתוך מסגרת הטיפול ואם תרגישי שהשאלה זוכה למקום והתייחסות מתאימה, הרי שבדרך-כלל הייתי אומר שזהו רמז משמעותי לקיומו של "טוב" בטיפול. בהצלחה. דוד

שלום לכל יושבות ויושבי הפורום ומנהליו ותודה על ברכות הקבלה הלבביות. כידוע, החל מהיום אני מצטרף לליאת ודרור בניהול הפורום. הימים בהם אענה על שאלות יהיו ימי שלישי ורביעי. בימי שלישי בדרך כלל אענה על שאלות רק בערב וביום רביעי אנסה להגיע לכמה שיותר שאלות גם במהלך היום. אני מבין שאני נכנס לנעלים הגדולות והמוערכות של אורנה, ולכן אולי מוטב לומר שאין לי כוונה אמיתית להיכנס לנעליה; בכל מקרה, נעלי עקב אף פעם לא היו באמת הסגנון שלי...אני מאמין ומקווה שעם הזמן, ככל שאכיר את הפורום יותר (וככל שהפורום יכיר יותר אותי) נמצא ביחד מה הסגנון שמתאים ביותר מבחינתי להשתלבות בקהילה המיוחדת והמגוונת הזו. הערת אגב: אני קורא שהשינוי בפתאומי בדרך ומהירות הכניסה לפורום שימח לא מעט מהמשתתפות. צר לי לאכזב כבר בהודעה הראשונה ולהודיע ששינוי זה נבע מאי-הבנה זמנית עם אתר "דוקטורס". בשלב זה הפורום חוזר למתכונת העלאת שאלות ותשובות המוכרת והרגילה. שמח להיות כאן ובהצלחה לכולנו בהמשך הדרך. דוד ג''קסון

איזה רגיש וחמוד ומצחיק אני מאוהבתתתתתתתתתתתתתתת

אחותי תרגיעי....(הוא באמת חמוד אבל בשקט כן?:-)

בילבי בילבי זה לא ג'קסון ההוא מהמוזיקה זה מישהו אחר:-)

בנות בנות איזה כיף הוא פחות רשמי מדרור יש בו משהו קצת מאורנה וקצת מליאת לא?הוא רגיש בלי נעלי עקב מגניב!

היי לכולם ולדוד היקר בדיוק גם אני חשבתי על זה, איזה קטע :-) מסכימה שהוא פחות רשמי....יש בו משהו אישי יותר שלא ישתנה לנו.

דוד שכחת לצרף מייל וטלפו לכרטיסן.....!

היי דוד, רק רוצה לברך גם אני עם הצטרפותך לפורום שלנו... אני כאן כבר זמן מה, וזה מקום מיוחד מאוד. שיהיה הרבה בהצלחה, ובכיף :-) נועם ונמש החתול (אתה עוד תקרא עליו הרבה...)

מאחלת לך המון הצלחה בפורום ..המקסים הזה . הפכת להיות שותף לצוות מדהים שמלווה אותנו כאן ..ליאת ודרור !.. ולחברים מיוחדים :-).. המון כח .. הלוואי ותצליח לקבל מאיתנו גם .. ו..כן..צריך איתנו :-) שרית

הי דוד קראתי מספר תגובות שלך ,והחלטתי שאתה לטעמי . התחלה מצוינת ! בהצלחה!

מה קורה? שמח להיות פה? או שהכריחו אותך:-) תגיד ראיתי בכרטיס שאתה עובד בהרבה מקומות למה ליאת ודרור היקרים לא עובדים בבתי חולים? אתה כבר מכיר את החברים הקבועים ואת הסיפורים שלהם?אם לא אל תדאג נעזור לך... אתה נכנס לנעליים גדולות מן נעלי עקב חמודות אולי אדומות של אורנה'לה מסור לה ד"ש ממני ומכולנו...... ובהצלחה בטבילת האש הראשונה....:-)))))))))))))

יש לו רזומה פצצה.....נראה סבבה לא? את חושבת שפתחו את הפורום לכמו שהיה פעם לכבודו?

בואו נשחק אתה נורמאליים לפחות ביום הראשון שלו:-) לא להבהיל את הבן אדם תנו לו זמן להבין לאן הוא נפל:-))))))))) חכו עם ההפרעות:-)))

.....

עוד לא בחרתי לי ניק עדיין יה .. זה פתוח?? נחמד..

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני כמו ליאת ודוד לבין פסיכולוג קליני מומחה כמו דרור? ברוך הבא דוד.....ובהצלחה:-) בילבי ילדת הברזל

איזה קטע? מה עברנו לפורום פתוח?

שלום ללא בוכה אני מסכים איתך, אבל באופן חלקי לעיתים, היכולת לבכות, לא לגונן ללא הרף אלא להיפתח ולשתף ללא פחד, דווקא קשורה לכוח, אבל במובן חיובי. הכוח להעז לצאת החוצה, לא להרגיש חובה להשקיע את כל הכוחות בהסתגרות והסתתרות בפנים. יום טוב, דוד

האמת שאני מרגישה טוב, ומתחילה לראות שלאט לאט החיים שלי משתנים לטובה מצד אחד אני מרגישה שאני די בוגרת(להיות מתישהו אמא), אבל מצד שני רוצה עדיין להרגיש ילדה(ולא בדיוק רוצה להתבגר) ותמיד כשיש פעילויות לילדים , אולי באמת הייתי רוצה להשתתף בהם, אני אומרת לעצמי שזה ילדותי מדי מוזר לי לחשוב שאתחבר עם אנשים שיש להם ילדים- ואוכל לדבר אתם על ילדים ועוד(בעתיד) כרגע רק חברה אחת שלי היא אם ילדים מתי שהכרתי אותה שאר חברות, שהכרתי היו רווקות, התחתנו והולידו ילדים תמיד רציתי להתבגר במהירות כשהייתי קטנה, ועכשיו רוצה במידת מה להישאר ילדה ולא בדיוק להתבגר

שלום לאלמונית 2 תמיד טוב לשמוע אנשים המשתפים בתחושה טובה יותר ובשיפור בחיים נדמה שהשיפור בחיים פתאום גם פותח אפשריות חדשות, וזה דבר שיכול להיות מלהיב ומסקרן אבל גם מפחיד במידת מה. ייתכן שחלק מהדאגה קשורה לתחושה של החובה לוותר על עצמך, על מי שאת מכירה, על מנת להגיע למקומות חדשים בחיים. מהתיאור שלך עולה תמונה של קו ברור המפריד בין ילדות לבגרות וברגע שחוצים אותו לא ניתן לחזור לאחור, לעצמך כפי שאת מכירה ויודעת כבר. בעיני התפתחות טובה דווקא אינה מורכבת משרטוט של קו ברור שכזה, אלא להיפך: מיצירה של גמישות בתוך עצמך, כך שתוכלי להתחבר לחלקים הבוגרים, "האימהיים" שלך, בד בבד עם שמירה על הקשר עם חלקים "ילדיים", שנהנים ממשחק וספונטניות בלי בושה או חשש. להתראות, דוד

שלום, לפני כמה שנים הייתי במצב שונה ממה שאני כיום, לא הייתי מגדיר את איך שהייתי אפילו במלה בן אדם כי לא הייתי כזה. לא חשוב, בקיצור עבדתי בעבודה מסויימת והעבודה הזאת לא היתה "כשרה" כל כך וכיום אני בן אדם, ולעולם לא אעבוד בעבודות כאלו. מהעבודה בעבר קיבלתי רכב מסויים צמוד אליי. כיום אני לא עובד כרגע, אבל אני מעוניין לקנות רכב מאותו יצרן ומאותה שנה ומאותה דגם של הרכב שהיה לי אז מהעבודה, זה פשוט רכב מדליק ואני ממש רוצה אותו. אבל... כיום אני לא נמצא עם החברים והחברות שאז הייתי איתם בתקופה שהיה לי את האוטו מהעבודה ה"לא כשרה" ואני פוחד שכאשר אני אקנה את אותו אוטו אז שחבריי וחברותיי לשעבר יראו אותי עם הרכב ושהם יחשבו שאני עובד עדיין בעבודה הלא כשרה, כי זה הרי אותו אוטו שהיה לי אז מהעבודה. להסביר להם שאני לא עובד שם יותר זה מעט בעייתי כי אני לא בקשר איתם כבר זמן רב ופתאום לבוא אליהם רק בשביל "להבהיר" להם את המקרה זה יראה מעט מוזר. זה לא שזה כל כך מפריע מה יחשבו עלי אבל שאני חושב על זה שיהיה לי את אותו הרכב שאז היה לי ואולי הם יראו אותי איתו אז אני נהיה פתאום במצב נפשי מוזר מעט, זה מן לחץ כזה ומן הרגשה שכאילו אני לא עצמי וזה מעיק עלי ומפריע לי וזה ממש יושב בתוך המוח. אני ממש רוצה את האוטו הזה. מה עלי לעשות ?

שלום לבן ה-26 הרבה פרטים ומורכבויות מופיעות בשאלה שלך. עבר מתערבב עם הווה, מכונית של פעם עם מכונית של היום...נראה שהעומס והערבוב האלה אינם מקריים והם כפי הנראה קשורים למצב המתוח שעובר עליך בתקופה זו. תשובה ברורה האם לקנות את המכונית או לא, בוודאי שאינני יכול לתת לך. מה שכן, נדמה לי שהמצב שאתה מתאר נובע בחלקו מהמון מחשבות וחישובים ובדיקות שאתה עושה, על מנת להתמודד עם תסריטים שונים, כמה מהם נעימים יותר (רכישת המכונית) וכמה נעימים פחות (התגובה האפשרית של החברים לשעבר). דרך אפשרית להקלה על המתח יכולה להתחיל בעשיית סדר במחשבות הרבות המתרוצצות בפנים, בקביעה של היררכיה לעצמך: מה חשוב לך יותר - קניית המכונית או תגובה לא נעימה אפשרית מצד החברים? ועד כמה תגובה זו סבירה באמת? האם יכול להיות שיראו אותך עם המכונית ולא יחשבו בהכרח שמקורה לא כשר? אני מקווה שעשייה של סדר כזה במחשבות תוכל לסייע לך להחליט בנוגע להתלבטות שהצגת. להתראות, דוד

שלום לכולם, השבוע מצטרף לניהול הפורום דוד ג'קסון, חבר טוב ואיש מקצוע בעל יכולות מקצועיות ואישיות גבוהות. אני בטוח שחברי הפורום, כמו גם מנהליו ייהנו ויפיקו מנוכחותו כאן. אני באופן אישי מחכה כבר בקוצר רוח לעבוד ולשתף איתו פעולה בניהול הפורום. אבל השבוע אני אאלץ לחכות עוד יום אחד, משום שדוד יצטרף אלינו רק ביום רביעי. ניתן לשלוח אליו שאלות גם מחר, אך אלו יקבלו כאמור מענה רק ביום רביעי. בשבוע הבא אני אענה בימים ראשון ושני, דוד בימים שלישי ורביעי וליאת בימים חמישי ושישי. אז בינתיים שבוע טוב לכולם, ברוך הבא דוד ובהצלחה, דרור

שלום וברוך הבא דוד, אתה נכנס היום אל הפורום המיוחד שלנו, ואין לי ספק שתמצא בו שפע של עניין, הנאה וסיפוק. אל העצב ומכאובי הפרידה מאורנה נוספים עתה שמחה והתרגשות אמיתיות עם בואך אלינו. מחכה בקוצר רוח ובזרועות פתוחות לפגוש אותך כאן ביום רביעי. בהצלחה רבה ליאת

בוקר אור, דרור, ליאת, אלו מילים נוגעות. מצטרפת לתמהיל הרגשות. ברוך הבא דוד, ברוכים הנמצאים ליאת ודרור. אורנה יקרה, מדמיינת לי אותך מציצה וקוראת בלחש - אאחל לך שוב בהצלחה גדולה וגאווה בפרי עמלך. מקווה שיהיה לנו יום נינוח ושקט, שקט כזה שמאפשר להקשיב. להרגיש. (למרות הצפירה הצפויה ב - 10:00...) יום נעים, בתודה ובהערכה למנהלים ולכל המשתתפים המשקיעים ומשאירים חותמם בפורום המגוון הזה. (mp)

דוד יקר, אני מנצלת את היום האחרון בו שמי מופיע בכחול... על-מנת להצטרף לברכות. טוב להפקיד את שלישי ורביעי בידיך הטובות. אני יודעת שיהנו ממך כאן מאוד, ומחכה לשמוע הכל באופן אישי! אורנה (שאפילו לא מנסה להתאפק מלהציץ לכאן...)

מבקשת להצטרף לברכות. מאחלת לך, דוד, שתצליח לקבל מהמקום הזה, ולא רק לתת לו. זה חתיכת מקום מיוחד. ואורנה... אוהבים אותך גם באפור. תבואי לבקר... יעלה

ערב טוב האם ישנם נתונים סטטיסטיים או אומדן לגבי מספר המטופלים בארץ היום, או כמה אנשים פנו לטיפול מכל סוג שהוא או בפרט טיפול פסיכודינמי במשך השנה האחרונה? האם ידוע כמה אנשים בארץ עברו או עוברים פסיכואנליזה, כולל האנליטיקאים בעצמם ואנשי מקצוע ומטופלים אחרים?

מיה שלום, את שואלת שאלה מעניינת, אבל לצערי אני לא יכול לומר שיש לי תשובה עליה. לא קל לערוך סטטיסטיקה במקרה זה. אמנם טיפולים במרפאות ציבוריות נרשמים ומדווחים, אך לגבי טיפולים פרטיים אין חובת דיווח. ייתכן ונעשו עבודות מחקר ושווה לנסות ולחפש מידע עליהם דרך האינטרנט. דרור

שלום לפורום אני מטופלת באופן פרטי אצל מטפלת מצויינת. לאחרונה היא התחילה לעבוד במרפאה של מכבי האם אני יכולה לעבור למרפאה שהיא מטפלת ולא לשלם? אתם חושבים שהיא תסכים אם כן במה זה יהיה שונה? מפריע לי שאנשים מטופלים אצלה חינם ואני משלמת גם כך זה אותו טיפול.......! שלום ולהתראות

דפנה שלום, נשמע לי שאת מרגישה שאת משלמת עבור משהו שאחרים מקבלים בחינם. אני אפילו משער שזה גורם לך להרגיש כאילו היא מעדיפה אותם ומשום כך מטפלת בהם ללא תשלום. וזו תחושה מובנת בהחלט. אני מציע שתעלי את השאלה הזו מולה, גם בשל המשמעות הטיפולית שבה, וגם משום שמבחינה פרקטית אני לא יודע מהם התנאים בהם היא מטפלת והאם זה אפשרי. דרור

שלום, איני יודעת אם זה המקום הנכון...שאלתי היא כזאת: ביתי בת 4 ילדה מאוד נבונה, ורבלית, מלאת שמחה, אך יש תקופות שחוזרות כל הזמן בהן היא מתפרקת: זועמת, בודקת גבולות, כעסנית, עצבנית... עלי לציין שעברה בחייה מעט קשיים לא פשוטים בכלל. למרות זאת אני חשה שהיא חיונית. על כל מקרה אני מאוד מתלבטת אם היא זקוקה לטיפול פסיכולוגי או לטיפול בתרפיה באמנות? מהם ההבדלים מבחינת טיפול ותוצאה... תודה.

אור שלום, את מתארת ילדה שסובלת מתנודות פתאומיות המצב רוחה, והמתקשה לווסת את ביטויי הכעס שלה. עצתי היא ראשית לפנות לגננת וליועצת הגן, לברר האם גם הן מבחינות בכך או שזה רק בבית. ולחשוב איתן, לאור היכרותן האם הדבר מצריך טיפול. טיפול בילדים בגיל זה לרוב אינו טיפול מילולי. הוא מאפשר לילדים להרגיש שיש להם מקום משלהם, שהם מובנים, שהם יכולים לבטא את רגשותיהם בדרכים שונות. אני מאמין בטיפול פסיכולוגי גם בגיל זה. אני חושב שזה יכול מאוד לעזור. בוודאי כשלב ראשון, לצורך אבחון והבנת הבעיה ולכן אני ממליץ על כיוון זה. יחד עם זאת אני יכול לומר שמטפל באומנות טוב יכול ליצור תנאים מרפאים טובים גם כן עבור הילדה שלך. דרור

שלום. אני בן 20 מאיזור חיפה ואני מאובחן כחולה Bi-polar ועד לפני שבוע לא הייתי בטיפול פסיכולוגי כמעט שנתיים, חזרתי לטיפול בגלל שהמצב הנפשי שלי החמיר ורציתי שהפסיכולוג יפנה אותי לפסיכיאטר טוב שייתן לי תרופות שירגיעו אותי. בזמן הטיפול סיפרתי לפסיכולוג הרבה דברים כולל התנסות עם סמים קלים ואמרתי לו שאני נקי כבר. בכל אופן לפני יומיים בערך גיליתי שהפסיכולוג גילה את פרטי ההתנסות שלי לגורמים אחרים. האם זה מותר לו מבחינה אתית? והאם מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוג\פסיכיאטר טוב באיזור חיפה כי אני כבר לא מסוגל לסמוך על הפסיכולוג ההוא (שצריך לציין שהייתי מטופל אצלו יותר משנה לפני כן.) תודה מראש.

שלום לך, אני יכול להבין מדוע אתה חש נפגע כאשר הבנת שדברים שאמרת בתוך החדר לא נשארו בתוכו. לגבי השאלה האתית, כעקרון חל חסיון רפואי על הדברים הנאמרים בפגישה. יחד עם זאת מאחר ואני לא מצוי בפרטי המקרה לא ברור בדיוק מה קרה. למשל אם הטיפול מתנהל בתוך מרפאה ציבורית המטפל רשאי בהחלט לחלוק את המידע עם גורמים מקצועיים. כמו כן אם בתחילת הטיפול הוסכם ביניכם שהוא רשאי לפנות לגורמים מסויימים (למשל למשפחה) במקרה בו לדעתו אתה פוגע בעצמך והוא מגייס את עזרתם. לחלופין אם חתמת לו על וויתור סודיות לגוף מקצועי כלשהו גם אז הוא רשאי למסור פרטים אלו. ברור שאתה יכול לעזוב את הטיפול, אבל אני הייתי מציע לפחות לבדוק איתו מדוע עשה זאת. מה הסיבה, גם אם לא תישאר נראה לי שחשוב עבורך שתבין מה בדיוק קרה שם. לגבי המלצה על מטפל או פסיכיאטר אתה יכול לפרסם את המייל האישי שלך כאן וחברי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצה. דרור

לא חתמתי ו\או הסכמתי איתו על שום וויתור סודיות, רק רציתי לדעת אם מבחינת החוק, בגלל שסמים אינם חוקיים בישראל, מותר לו לעשות את זה. ואני לא יכול לסמוך עליו יותר גם לא בטיפול האחרון הזה שלא יספר, כי מבחינתי הוא האדם האחרון שציפיתי שיבגוד בי, ואני לא מחלק אמון סתם ככה, מאוד קשה לי לבטוח ולהפתח.

האם פסיכולוג שהוא גבר יותר "חזק" מפסיכולוגית שהיא אישה, מבחינת לשמוע דברים קשים? אני מדבר על העובדה שבכמה מקרים ראיתי אותה מזילה דמעה. אתה יכול לספר לי האם לך יצא בכמה מקרים להזיל דמעה או שזה לא קורה או קורה פחות לפסיכולוג שהוא גבר?

שלום לך, לגבי שימוש בבכי כביטוי לכאב או הזדהות עם כאב, אני מניח שקיימים הבדלים בין אישיים בתוך המינים ובין המינים. כמובן שאי אפשר להתעלם גם מקודים חברתיים. אבל אין זה אומר שכל המטפלים אינם בוכים וכל המטפלות בוכות. הדבר החשוב בעיני הוא שבכי או היעדרו אינו מהווה אינדיקציה ליכולתו של האדם שמולך לשאת את הכאב שלך. אבל אם זה מטריד אותך, נסה להעלות זאת מולה. דרור

<> תקשיבי לצעקה שלי! עקבתי אחרי ההתכתבות שלך עם 'אחרת' אני בעצמי נאנסתי בילדות במשך שנים על איזה שינוי הכרה ונורמאליות את מדברת? אני מודה לאל שיש בתי חולים שיש לי לאן לברוח אחרת לא הייתי פה היום! תביני דבר אחד נפגעות גילוי עריות ישארו חולות הן חולות בנפשן ובגופן והן כל החיים יהיו אורחות בבתי חולים פסיכיאטריים. את תמימה אולי אם היית עוברת מה שאני עברתי אלימות בבית ואונס היית מדברת אחרת! המילים שלך לשינוי חברתי לעזרה וטיפול בנפגעות הוא אוטופי לא נורמאלי ונאיבי. תתעוררי!!!!!אנו כבר מתות אין ממש מה לעשות איתנו אנו מתות עד שיקברו אותנו אני לא מאחלת לך להיות ילדה ולחטוף מכות ושאונסים את הגוף שלך באמת מאחלת שתחפשי לעשות שינויים בחברה אבל איפה שאפשר. אני לא מאשימה אותך את באה ממקום בריא והיו לך כוונות טובות אבל אבחנות פסיכיאטריות הן מה שמאפשרות לנו לקבל כסף מהביטוח הלאומי ולהישאר מתחת לשמיכה או בבתי חולים לנצח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! את קראת כתבה אחת וכעסת תחשבי מה זה לעבור את זה במציאות המציאות שלי!!!!!!!

נילי,<> לא תשנה את מה שאי אפשר,אבל את הצעקה שלה-צריכות לצעוק גם אני ואת! את מודה לאל שיש בתי חולים ושיש לך לאן לברוח??!!מבטיחה לך שאת מיטת הברזל כמו את ההכרה בנכות(שוויתרתי עליה),מחליפה מליון פעם,בכמה קומות מתחת לאדמה!!!אני מעדיפה את הצעקה שלה שאמיתית,מאשר לשכב בבית חולים ובכל צעקה שלי -שנבעה מסיוט מחלום-והתשובה לאותה צעקה הוא קשירה למיטה,והתשובה לאותו כאב גם אם היסטרי הוא זריה ישירה לווריד,שבעצם אומרת לך ת-ס-ת-מ-י.אבל כוס אמו העולם כשסתמתי אמרו לי למה סתמת?אז כן <> תמשיכי לצעוק,הצעקה שלך היא הדבר הכי שפוי שאני שומעת,גם כשיודעת שאין מי שישמע ובטח לא ישנה את רוע הגזרה,או ישכיח את מה שפה היה!!!!

אורנההההההההה מתגעגעת נוראאאאאאאאאא :-( ממש חסרות לי התשובות הרגישות המבינות והמגע הרך שלך בואי קצת..... .מה עכשיו יהיו כאן שני גברים? חסר כאן עזרה לליאת עם הרוך הנשי רק נשים יכולות לכתוב לנו "שולחת לך חיבוק" "שולחת לך נגיעה רכה" "חושבת עלייך" "שלך אורנה" "אני פה איתך" ועוד............... הגברים לא עושים זאת בגלל זה אני אצל מטפלת..... את באה מחר להגיד שלום?:-)

שלום לך חברה 2, אני מבין את הגעגועים שלך לאורנה, וכפי שאמרתי גם לי היא תהיה חסרה. ונשמע לי שהרגשת בנוח לכתוב לה, לשמוע תגובות אוהדות מצידה ואת חוששת שבמצב הנוכחי הדברים ישתנו באופן קיצוני. אכן ישנם מטופלים שמין המטפל או מנהל הפורום משפיע עליהם. ולכן את בהחלט מוזמנת להפנות את דברייך לליאת. אבל אני מציע שתנסי לראות האם אין גם דברים שאת יכולה לקבל ממנהלי הפורום גם כאשר חיבוק או נגיעה רכה לא מצורפים אליהם. דרור

דרור אבל יש כאן אנשים שזה מה שהם מחפשים...יש סיבה למה אף פעם לא מצורפת ממך נגיעה רכה או חיבוק? התשובות שלך באמת נורא פורמאליות עד כדי תמיהה גם כשמישהו כותב שהוא חתך את עצמו היום..לא נראה לי שמה שיעזור לו באותו הרגע זה עצה לגבי מה הוא צריך לשאול את עצמו...סתם, אם הנושא כבר עלה, אפשר להראות טיפונת יותר חום..רק טיפה ( אני יודעת שאני לא חייבת בימים שלך להיכנס או לכתוב, אבל כשאתה עונה, יש תחושה שזו מערכת אוטומטית של מחשב, ולא בן אדם מאחורי זה...)

היי לכם אם מכירים שיטה בה פסיכולוגים שמשלבים בטיפול גם אמנות? אני רוצה להתחיל טיפול ונראה לי שיהיה לי קשה לדבר אולי טיפול שמשלב גם ציור וגם דיבור יכול לעזור לי יש דבר כזה? קופות החולים מכירים טיפולים כאלה? (אני במכבי) תודה ולהתראות

ליבנת שלום, ראשית קיים טיפול באומנות המשלב גם ביטוי דרך צורות שונות של אומנות וגם באמצעות דיבור. ישנם גם פסיכולוגים המשלבים בעבודתם אלמנטים של ביטוי לא מילולי, כגון ציור. איני יודע האם קיימים מטפלים כאלו ברשימות של מכבי אך אני מניח שכן. נסי לברר עמם טלפונית. לעיתים מטפלים העובדים עם הפרעות פוסט טראומטיות משתמשים בטכניקות כאלו ואת יכולה לנסות גם אצלם. בהצלחה, דרור

שלום לך, את אורנה יחליף פסיכולוג קליני בשם דוד ג'קסון. את מוזמנת להיכנס להודעה שאפרסם בסוף המשמרת הזו ולשמוע מעט יותר, דרור