פורום פסיכולוגיה קלינית

הייתי במספר פגישות עם פסיכולוג שמאוד התחברתי אליו. הבעיה שלא אוכל להרשות לעצמי להמשיך איתו (בגלל מצב כלכלי) ואפילו לא אוכל להגיע לפגישת סיכום. (הוא לא מוכן להתפשר, הייתי במספר פגישות בודדות) היה עדיף לא להתחיל איתו בכלל, כי עכשיו אף אחד אחר לא נראה לי... מה עושים? אני ממש בדיכאון...

שלום רוני, אני אפתח בהתנצלות כפולה. ראשית, על כך ששלחתי קודם את ההודעה ללא תוכן. פשוט, אני עדיין מנסה להשתלט על ההיבטים הטכניים של כיצד עונים כאן על שאלות. שנית, אני מתנצל משום שנדמה לי שהתשובה שלי לא תמצא חן בעיניך. את כותבת על המפגש עם פסיכולוג אליו התחברת ועל החשש לא להצליח להתחבר למטפל אחר. במקרה שכזה הייתי מייעץ לך שני דברים: הראשון, ולמרות שברור לי שאין להקל ראש בקושי כלכלי, הייתי מנסה במקומך למצוא בכל-זאת פתרון להמשך הפגישות עם הפסיכולוג, עמו כבר יצרת קשר. במידה והדבר ממש אינו אפשרי, בכל זאת הייתי מנסה לעשות את המאמץ ולהגיע לפגישת סיכום עמו. שנית, נראה לי שאת יכולה להתעודד מכך שהצלחת ליצור קשר טוב ולהתחבר לאותו פסיכולוג. רוב הסיכויים שדבר זה מצביע על יכולת בסיסית טובה ליצירת קשר מצידך ולכן, במידה ואינך מוצאת פתרון לטיפול הנוכחי, הרי שבכל זאת עדיין מוקדם להתייאש ולשקוע לדיכאון. אם הצלחת ליצור קשר טוב הפעם, סיכוייך ליצור קשר טוב גם במקום אחר נשמעים טובים יותר מכפי שאת מעריכה כרגע. בהצלחה, דוד

שלום מה דעתכם על הרצון להתאבד? הוא עובר מעצמו? תודה רבה נעמה ר.

שלום לנעמה נדמה לי שכל שאלה הקשורה לנושאי התאבדות והמשיכה למוות היא מסובכת מעצם הנושא. המוות עצמו מהווה גורם לא ידוע גדול בחיינו והמשיכה אליו, ונושאי ההתאבדות והפגיעה העצמית, נחקרו רבות ולמיטב ידיעתי ללא תוצאות מובהקות או הגעה לידע חד-משמעי בדרך-כלל. האם רצון שכזה יכול לעבור מעצמו? על מנת לענות על כך חשוב לדעת מהיכן מגיע הרצון מלכתחילה ולהבין אם הוא אכן "עובר מעצמו" או שמא שינויים משמעותיים, לא תמיד ברורים או נראים מבחוץ, אחראים או תורמים למעבר זה. אני נזכר במחקר מפורסם בנוגע לרצון להתאבד, שדווקא הגיע לתוצאה ברורה: במחקר נמצא שרוב מכריע מקבוצה של אנשים שניסו לפגוע בעצמם וניצלו, חשו בשלב מאוחר יותר בחייהם שמחה והקלה על היותם בחיים. מחקר כזה מצביע לדעתי על כך שלא כדאי להמתין ולראות האם הצורך פשוט "עובר" אלא למהר ולנסות לסייע לו לעבור, דרך פנייה לכוחות בפנים, יחד עם מציאה של תמיכה ועזרה מסביב, ברמה לא מקצועית ומקצועית כאחד. להתראות, דוד

בטח שהרצון למות עובר בדיוק ברגע שמתים!

שלום לך איך יודעים שאני נמצאת בטיפול טוב?כבר שנה וחצי וכלום לא קורה....

שלום ל. השאלה שאת שואלת היא שאלה קשה, המטרידה לא אחת מטופלים, בשלבים שונים (ולעיתים חוזרים) של הטיפול. אם תשאלי אותי מהו "טיפול טוב" יהיה לי קשה לענות לך. באופן כללי אולי אוכל לומר שטיפול טוב מורכב ממטופל ומטפל (אני מתייחס בלשון זכר אבל זה תקף כמובן לשני המינים) המושקעים שניהם בטיפול ובעיקר מאיכות הקשר ביניהם. לגבי הטיפול הספציפי שלך, על אותו מטבע, נדמה לי שהאנשים היחידים היכולים לחוות דעה על התנהלותו הם את והמטפלת שלך. עם זאת, יש לי שתי מחשבות בעניין. הראשונה נוגעת לשלב בטיפול בו עולות שאלות מעין אלה. מדוע דווקא עכשיו? האם יש קשר לתכנים שהופיעו בזמן האחרון בטיפול? או שמא דווקא לתקיעות בשל חשש מפני עלייתם של תכנים מסויימים? והאם התחושה של "כלום לא קורה" באמת מאפיינת את כל מהלך הטיפול, או שהיא הופיעה מזה תקופה ומצליחה להמתח אחורה ולכסות את הטיפול כולו? מחשבה שנייה היא מעין כלל אצבע. זה לא משהו מוחלט, אבל אם תוכלי להעלות שאלה מעין זו בתוך מסגרת הטיפול ואם תרגישי שהשאלה זוכה למקום והתייחסות מתאימה, הרי שבדרך-כלל הייתי אומר שזהו רמז משמעותי לקיומו של "טוב" בטיפול. בהצלחה. דוד

שלום לכל יושבות ויושבי הפורום ומנהליו ותודה על ברכות הקבלה הלבביות. כידוע, החל מהיום אני מצטרף לליאת ודרור בניהול הפורום. הימים בהם אענה על שאלות יהיו ימי שלישי ורביעי. בימי שלישי בדרך כלל אענה על שאלות רק בערב וביום רביעי אנסה להגיע לכמה שיותר שאלות גם במהלך היום. אני מבין שאני נכנס לנעלים הגדולות והמוערכות של אורנה, ולכן אולי מוטב לומר שאין לי כוונה אמיתית להיכנס לנעליה; בכל מקרה, נעלי עקב אף פעם לא היו באמת הסגנון שלי...אני מאמין ומקווה שעם הזמן, ככל שאכיר את הפורום יותר (וככל שהפורום יכיר יותר אותי) נמצא ביחד מה הסגנון שמתאים ביותר מבחינתי להשתלבות בקהילה המיוחדת והמגוונת הזו. הערת אגב: אני קורא שהשינוי בפתאומי בדרך ומהירות הכניסה לפורום שימח לא מעט מהמשתתפות. צר לי לאכזב כבר בהודעה הראשונה ולהודיע ששינוי זה נבע מאי-הבנה זמנית עם אתר "דוקטורס". בשלב זה הפורום חוזר למתכונת העלאת שאלות ותשובות המוכרת והרגילה. שמח להיות כאן ובהצלחה לכולנו בהמשך הדרך. דוד ג''קסון

איזה רגיש וחמוד ומצחיק אני מאוהבתתתתתתתתתתתתתתת

אחותי תרגיעי....(הוא באמת חמוד אבל בשקט כן?:-)

בילבי בילבי זה לא ג'קסון ההוא מהמוזיקה זה מישהו אחר:-)

בנות בנות איזה כיף הוא פחות רשמי מדרור יש בו משהו קצת מאורנה וקצת מליאת לא?הוא רגיש בלי נעלי עקב מגניב!

היי לכולם ולדוד היקר בדיוק גם אני חשבתי על זה, איזה קטע :-) מסכימה שהוא פחות רשמי....יש בו משהו אישי יותר שלא ישתנה לנו.

דוד שכחת לצרף מייל וטלפו לכרטיסן.....!

היי דוד, רק רוצה לברך גם אני עם הצטרפותך לפורום שלנו... אני כאן כבר זמן מה, וזה מקום מיוחד מאוד. שיהיה הרבה בהצלחה, ובכיף :-) נועם ונמש החתול (אתה עוד תקרא עליו הרבה...)

מאחלת לך המון הצלחה בפורום ..המקסים הזה . הפכת להיות שותף לצוות מדהים שמלווה אותנו כאן ..ליאת ודרור !.. ולחברים מיוחדים :-).. המון כח .. הלוואי ותצליח לקבל מאיתנו גם .. ו..כן..צריך איתנו :-) שרית

הי דוד קראתי מספר תגובות שלך ,והחלטתי שאתה לטעמי . התחלה מצוינת ! בהצלחה!

מה קורה? שמח להיות פה? או שהכריחו אותך:-) תגיד ראיתי בכרטיס שאתה עובד בהרבה מקומות למה ליאת ודרור היקרים לא עובדים בבתי חולים? אתה כבר מכיר את החברים הקבועים ואת הסיפורים שלהם?אם לא אל תדאג נעזור לך... אתה נכנס לנעליים גדולות מן נעלי עקב חמודות אולי אדומות של אורנה'לה מסור לה ד"ש ממני ומכולנו...... ובהצלחה בטבילת האש הראשונה....:-)))))))))))))

יש לו רזומה פצצה.....נראה סבבה לא? את חושבת שפתחו את הפורום לכמו שהיה פעם לכבודו?

בואו נשחק אתה נורמאליים לפחות ביום הראשון שלו:-) לא להבהיל את הבן אדם תנו לו זמן להבין לאן הוא נפל:-))))))))) חכו עם ההפרעות:-)))

.....

עוד לא בחרתי לי ניק עדיין יה .. זה פתוח?? נחמד..

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני כמו ליאת ודוד לבין פסיכולוג קליני מומחה כמו דרור? ברוך הבא דוד.....ובהצלחה:-) בילבי ילדת הברזל

איזה קטע? מה עברנו לפורום פתוח?

שלום ללא בוכה אני מסכים איתך, אבל באופן חלקי לעיתים, היכולת לבכות, לא לגונן ללא הרף אלא להיפתח ולשתף ללא פחד, דווקא קשורה לכוח, אבל במובן חיובי. הכוח להעז לצאת החוצה, לא להרגיש חובה להשקיע את כל הכוחות בהסתגרות והסתתרות בפנים. יום טוב, דוד

האמת שאני מרגישה טוב, ומתחילה לראות שלאט לאט החיים שלי משתנים לטובה מצד אחד אני מרגישה שאני די בוגרת(להיות מתישהו אמא), אבל מצד שני רוצה עדיין להרגיש ילדה(ולא בדיוק רוצה להתבגר) ותמיד כשיש פעילויות לילדים , אולי באמת הייתי רוצה להשתתף בהם, אני אומרת לעצמי שזה ילדותי מדי מוזר לי לחשוב שאתחבר עם אנשים שיש להם ילדים- ואוכל לדבר אתם על ילדים ועוד(בעתיד) כרגע רק חברה אחת שלי היא אם ילדים מתי שהכרתי אותה שאר חברות, שהכרתי היו רווקות, התחתנו והולידו ילדים תמיד רציתי להתבגר במהירות כשהייתי קטנה, ועכשיו רוצה במידת מה להישאר ילדה ולא בדיוק להתבגר

שלום לאלמונית 2 תמיד טוב לשמוע אנשים המשתפים בתחושה טובה יותר ובשיפור בחיים נדמה שהשיפור בחיים פתאום גם פותח אפשריות חדשות, וזה דבר שיכול להיות מלהיב ומסקרן אבל גם מפחיד במידת מה. ייתכן שחלק מהדאגה קשורה לתחושה של החובה לוותר על עצמך, על מי שאת מכירה, על מנת להגיע למקומות חדשים בחיים. מהתיאור שלך עולה תמונה של קו ברור המפריד בין ילדות לבגרות וברגע שחוצים אותו לא ניתן לחזור לאחור, לעצמך כפי שאת מכירה ויודעת כבר. בעיני התפתחות טובה דווקא אינה מורכבת משרטוט של קו ברור שכזה, אלא להיפך: מיצירה של גמישות בתוך עצמך, כך שתוכלי להתחבר לחלקים הבוגרים, "האימהיים" שלך, בד בבד עם שמירה על הקשר עם חלקים "ילדיים", שנהנים ממשחק וספונטניות בלי בושה או חשש. להתראות, דוד

שלום, לפני כמה שנים הייתי במצב שונה ממה שאני כיום, לא הייתי מגדיר את איך שהייתי אפילו במלה בן אדם כי לא הייתי כזה. לא חשוב, בקיצור עבדתי בעבודה מסויימת והעבודה הזאת לא היתה "כשרה" כל כך וכיום אני בן אדם, ולעולם לא אעבוד בעבודות כאלו. מהעבודה בעבר קיבלתי רכב מסויים צמוד אליי. כיום אני לא עובד כרגע, אבל אני מעוניין לקנות רכב מאותו יצרן ומאותה שנה ומאותה דגם של הרכב שהיה לי אז מהעבודה, זה פשוט רכב מדליק ואני ממש רוצה אותו. אבל... כיום אני לא נמצא עם החברים והחברות שאז הייתי איתם בתקופה שהיה לי את האוטו מהעבודה ה"לא כשרה" ואני פוחד שכאשר אני אקנה את אותו אוטו אז שחבריי וחברותיי לשעבר יראו אותי עם הרכב ושהם יחשבו שאני עובד עדיין בעבודה הלא כשרה, כי זה הרי אותו אוטו שהיה לי אז מהעבודה. להסביר להם שאני לא עובד שם יותר זה מעט בעייתי כי אני לא בקשר איתם כבר זמן רב ופתאום לבוא אליהם רק בשביל "להבהיר" להם את המקרה זה יראה מעט מוזר. זה לא שזה כל כך מפריע מה יחשבו עלי אבל שאני חושב על זה שיהיה לי את אותו הרכב שאז היה לי ואולי הם יראו אותי איתו אז אני נהיה פתאום במצב נפשי מוזר מעט, זה מן לחץ כזה ומן הרגשה שכאילו אני לא עצמי וזה מעיק עלי ומפריע לי וזה ממש יושב בתוך המוח. אני ממש רוצה את האוטו הזה. מה עלי לעשות ?

שלום לבן ה-26 הרבה פרטים ומורכבויות מופיעות בשאלה שלך. עבר מתערבב עם הווה, מכונית של פעם עם מכונית של היום...נראה שהעומס והערבוב האלה אינם מקריים והם כפי הנראה קשורים למצב המתוח שעובר עליך בתקופה זו. תשובה ברורה האם לקנות את המכונית או לא, בוודאי שאינני יכול לתת לך. מה שכן, נדמה לי שהמצב שאתה מתאר נובע בחלקו מהמון מחשבות וחישובים ובדיקות שאתה עושה, על מנת להתמודד עם תסריטים שונים, כמה מהם נעימים יותר (רכישת המכונית) וכמה נעימים פחות (התגובה האפשרית של החברים לשעבר). דרך אפשרית להקלה על המתח יכולה להתחיל בעשיית סדר במחשבות הרבות המתרוצצות בפנים, בקביעה של היררכיה לעצמך: מה חשוב לך יותר - קניית המכונית או תגובה לא נעימה אפשרית מצד החברים? ועד כמה תגובה זו סבירה באמת? האם יכול להיות שיראו אותך עם המכונית ולא יחשבו בהכרח שמקורה לא כשר? אני מקווה שעשייה של סדר כזה במחשבות תוכל לסייע לך להחליט בנוגע להתלבטות שהצגת. להתראות, דוד

שלום לכולם, השבוע מצטרף לניהול הפורום דוד ג'קסון, חבר טוב ואיש מקצוע בעל יכולות מקצועיות ואישיות גבוהות. אני בטוח שחברי הפורום, כמו גם מנהליו ייהנו ויפיקו מנוכחותו כאן. אני באופן אישי מחכה כבר בקוצר רוח לעבוד ולשתף איתו פעולה בניהול הפורום. אבל השבוע אני אאלץ לחכות עוד יום אחד, משום שדוד יצטרף אלינו רק ביום רביעי. ניתן לשלוח אליו שאלות גם מחר, אך אלו יקבלו כאמור מענה רק ביום רביעי. בשבוע הבא אני אענה בימים ראשון ושני, דוד בימים שלישי ורביעי וליאת בימים חמישי ושישי. אז בינתיים שבוע טוב לכולם, ברוך הבא דוד ובהצלחה, דרור

שלום וברוך הבא דוד, אתה נכנס היום אל הפורום המיוחד שלנו, ואין לי ספק שתמצא בו שפע של עניין, הנאה וסיפוק. אל העצב ומכאובי הפרידה מאורנה נוספים עתה שמחה והתרגשות אמיתיות עם בואך אלינו. מחכה בקוצר רוח ובזרועות פתוחות לפגוש אותך כאן ביום רביעי. בהצלחה רבה ליאת

בוקר אור, דרור, ליאת, אלו מילים נוגעות. מצטרפת לתמהיל הרגשות. ברוך הבא דוד, ברוכים הנמצאים ליאת ודרור. אורנה יקרה, מדמיינת לי אותך מציצה וקוראת בלחש - אאחל לך שוב בהצלחה גדולה וגאווה בפרי עמלך. מקווה שיהיה לנו יום נינוח ושקט, שקט כזה שמאפשר להקשיב. להרגיש. (למרות הצפירה הצפויה ב - 10:00...) יום נעים, בתודה ובהערכה למנהלים ולכל המשתתפים המשקיעים ומשאירים חותמם בפורום המגוון הזה. (mp)

דוד יקר, אני מנצלת את היום האחרון בו שמי מופיע בכחול... על-מנת להצטרף לברכות. טוב להפקיד את שלישי ורביעי בידיך הטובות. אני יודעת שיהנו ממך כאן מאוד, ומחכה לשמוע הכל באופן אישי! אורנה (שאפילו לא מנסה להתאפק מלהציץ לכאן...)

מבקשת להצטרף לברכות. מאחלת לך, דוד, שתצליח לקבל מהמקום הזה, ולא רק לתת לו. זה חתיכת מקום מיוחד. ואורנה... אוהבים אותך גם באפור. תבואי לבקר... יעלה

ערב טוב האם ישנם נתונים סטטיסטיים או אומדן לגבי מספר המטופלים בארץ היום, או כמה אנשים פנו לטיפול מכל סוג שהוא או בפרט טיפול פסיכודינמי במשך השנה האחרונה? האם ידוע כמה אנשים בארץ עברו או עוברים פסיכואנליזה, כולל האנליטיקאים בעצמם ואנשי מקצוע ומטופלים אחרים?

מיה שלום, את שואלת שאלה מעניינת, אבל לצערי אני לא יכול לומר שיש לי תשובה עליה. לא קל לערוך סטטיסטיקה במקרה זה. אמנם טיפולים במרפאות ציבוריות נרשמים ומדווחים, אך לגבי טיפולים פרטיים אין חובת דיווח. ייתכן ונעשו עבודות מחקר ושווה לנסות ולחפש מידע עליהם דרך האינטרנט. דרור

שלום לפורום אני מטופלת באופן פרטי אצל מטפלת מצויינת. לאחרונה היא התחילה לעבוד במרפאה של מכבי האם אני יכולה לעבור למרפאה שהיא מטפלת ולא לשלם? אתם חושבים שהיא תסכים אם כן במה זה יהיה שונה? מפריע לי שאנשים מטופלים אצלה חינם ואני משלמת גם כך זה אותו טיפול.......! שלום ולהתראות

דפנה שלום, נשמע לי שאת מרגישה שאת משלמת עבור משהו שאחרים מקבלים בחינם. אני אפילו משער שזה גורם לך להרגיש כאילו היא מעדיפה אותם ומשום כך מטפלת בהם ללא תשלום. וזו תחושה מובנת בהחלט. אני מציע שתעלי את השאלה הזו מולה, גם בשל המשמעות הטיפולית שבה, וגם משום שמבחינה פרקטית אני לא יודע מהם התנאים בהם היא מטפלת והאם זה אפשרי. דרור

שלום, איני יודעת אם זה המקום הנכון...שאלתי היא כזאת: ביתי בת 4 ילדה מאוד נבונה, ורבלית, מלאת שמחה, אך יש תקופות שחוזרות כל הזמן בהן היא מתפרקת: זועמת, בודקת גבולות, כעסנית, עצבנית... עלי לציין שעברה בחייה מעט קשיים לא פשוטים בכלל. למרות זאת אני חשה שהיא חיונית. על כל מקרה אני מאוד מתלבטת אם היא זקוקה לטיפול פסיכולוגי או לטיפול בתרפיה באמנות? מהם ההבדלים מבחינת טיפול ותוצאה... תודה.

אור שלום, את מתארת ילדה שסובלת מתנודות פתאומיות המצב רוחה, והמתקשה לווסת את ביטויי הכעס שלה. עצתי היא ראשית לפנות לגננת וליועצת הגן, לברר האם גם הן מבחינות בכך או שזה רק בבית. ולחשוב איתן, לאור היכרותן האם הדבר מצריך טיפול. טיפול בילדים בגיל זה לרוב אינו טיפול מילולי. הוא מאפשר לילדים להרגיש שיש להם מקום משלהם, שהם מובנים, שהם יכולים לבטא את רגשותיהם בדרכים שונות. אני מאמין בטיפול פסיכולוגי גם בגיל זה. אני חושב שזה יכול מאוד לעזור. בוודאי כשלב ראשון, לצורך אבחון והבנת הבעיה ולכן אני ממליץ על כיוון זה. יחד עם זאת אני יכול לומר שמטפל באומנות טוב יכול ליצור תנאים מרפאים טובים גם כן עבור הילדה שלך. דרור

שלום. אני בן 20 מאיזור חיפה ואני מאובחן כחולה Bi-polar ועד לפני שבוע לא הייתי בטיפול פסיכולוגי כמעט שנתיים, חזרתי לטיפול בגלל שהמצב הנפשי שלי החמיר ורציתי שהפסיכולוג יפנה אותי לפסיכיאטר טוב שייתן לי תרופות שירגיעו אותי. בזמן הטיפול סיפרתי לפסיכולוג הרבה דברים כולל התנסות עם סמים קלים ואמרתי לו שאני נקי כבר. בכל אופן לפני יומיים בערך גיליתי שהפסיכולוג גילה את פרטי ההתנסות שלי לגורמים אחרים. האם זה מותר לו מבחינה אתית? והאם מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוג\פסיכיאטר טוב באיזור חיפה כי אני כבר לא מסוגל לסמוך על הפסיכולוג ההוא (שצריך לציין שהייתי מטופל אצלו יותר משנה לפני כן.) תודה מראש.

שלום לך, אני יכול להבין מדוע אתה חש נפגע כאשר הבנת שדברים שאמרת בתוך החדר לא נשארו בתוכו. לגבי השאלה האתית, כעקרון חל חסיון רפואי על הדברים הנאמרים בפגישה. יחד עם זאת מאחר ואני לא מצוי בפרטי המקרה לא ברור בדיוק מה קרה. למשל אם הטיפול מתנהל בתוך מרפאה ציבורית המטפל רשאי בהחלט לחלוק את המידע עם גורמים מקצועיים. כמו כן אם בתחילת הטיפול הוסכם ביניכם שהוא רשאי לפנות לגורמים מסויימים (למשל למשפחה) במקרה בו לדעתו אתה פוגע בעצמך והוא מגייס את עזרתם. לחלופין אם חתמת לו על וויתור סודיות לגוף מקצועי כלשהו גם אז הוא רשאי למסור פרטים אלו. ברור שאתה יכול לעזוב את הטיפול, אבל אני הייתי מציע לפחות לבדוק איתו מדוע עשה זאת. מה הסיבה, גם אם לא תישאר נראה לי שחשוב עבורך שתבין מה בדיוק קרה שם. לגבי המלצה על מטפל או פסיכיאטר אתה יכול לפרסם את המייל האישי שלך כאן וחברי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצה. דרור

לא חתמתי ו\או הסכמתי איתו על שום וויתור סודיות, רק רציתי לדעת אם מבחינת החוק, בגלל שסמים אינם חוקיים בישראל, מותר לו לעשות את זה. ואני לא יכול לסמוך עליו יותר גם לא בטיפול האחרון הזה שלא יספר, כי מבחינתי הוא האדם האחרון שציפיתי שיבגוד בי, ואני לא מחלק אמון סתם ככה, מאוד קשה לי לבטוח ולהפתח.

האם פסיכולוג שהוא גבר יותר "חזק" מפסיכולוגית שהיא אישה, מבחינת לשמוע דברים קשים? אני מדבר על העובדה שבכמה מקרים ראיתי אותה מזילה דמעה. אתה יכול לספר לי האם לך יצא בכמה מקרים להזיל דמעה או שזה לא קורה או קורה פחות לפסיכולוג שהוא גבר?

שלום לך, לגבי שימוש בבכי כביטוי לכאב או הזדהות עם כאב, אני מניח שקיימים הבדלים בין אישיים בתוך המינים ובין המינים. כמובן שאי אפשר להתעלם גם מקודים חברתיים. אבל אין זה אומר שכל המטפלים אינם בוכים וכל המטפלות בוכות. הדבר החשוב בעיני הוא שבכי או היעדרו אינו מהווה אינדיקציה ליכולתו של האדם שמולך לשאת את הכאב שלך. אבל אם זה מטריד אותך, נסה להעלות זאת מולה. דרור

<> תקשיבי לצעקה שלי! עקבתי אחרי ההתכתבות שלך עם 'אחרת' אני בעצמי נאנסתי בילדות במשך שנים על איזה שינוי הכרה ונורמאליות את מדברת? אני מודה לאל שיש בתי חולים שיש לי לאן לברוח אחרת לא הייתי פה היום! תביני דבר אחד נפגעות גילוי עריות ישארו חולות הן חולות בנפשן ובגופן והן כל החיים יהיו אורחות בבתי חולים פסיכיאטריים. את תמימה אולי אם היית עוברת מה שאני עברתי אלימות בבית ואונס היית מדברת אחרת! המילים שלך לשינוי חברתי לעזרה וטיפול בנפגעות הוא אוטופי לא נורמאלי ונאיבי. תתעוררי!!!!!אנו כבר מתות אין ממש מה לעשות איתנו אנו מתות עד שיקברו אותנו אני לא מאחלת לך להיות ילדה ולחטוף מכות ושאונסים את הגוף שלך באמת מאחלת שתחפשי לעשות שינויים בחברה אבל איפה שאפשר. אני לא מאשימה אותך את באה ממקום בריא והיו לך כוונות טובות אבל אבחנות פסיכיאטריות הן מה שמאפשרות לנו לקבל כסף מהביטוח הלאומי ולהישאר מתחת לשמיכה או בבתי חולים לנצח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! את קראת כתבה אחת וכעסת תחשבי מה זה לעבור את זה במציאות המציאות שלי!!!!!!!

נילי,<> לא תשנה את מה שאי אפשר,אבל את הצעקה שלה-צריכות לצעוק גם אני ואת! את מודה לאל שיש בתי חולים ושיש לך לאן לברוח??!!מבטיחה לך שאת מיטת הברזל כמו את ההכרה בנכות(שוויתרתי עליה),מחליפה מליון פעם,בכמה קומות מתחת לאדמה!!!אני מעדיפה את הצעקה שלה שאמיתית,מאשר לשכב בבית חולים ובכל צעקה שלי -שנבעה מסיוט מחלום-והתשובה לאותה צעקה הוא קשירה למיטה,והתשובה לאותו כאב גם אם היסטרי הוא זריה ישירה לווריד,שבעצם אומרת לך ת-ס-ת-מ-י.אבל כוס אמו העולם כשסתמתי אמרו לי למה סתמת?אז כן <> תמשיכי לצעוק,הצעקה שלך היא הדבר הכי שפוי שאני שומעת,גם כשיודעת שאין מי שישמע ובטח לא ישנה את רוע הגזרה,או ישכיח את מה שפה היה!!!!

אורנההההההההה מתגעגעת נוראאאאאאאאאא :-( ממש חסרות לי התשובות הרגישות המבינות והמגע הרך שלך בואי קצת..... .מה עכשיו יהיו כאן שני גברים? חסר כאן עזרה לליאת עם הרוך הנשי רק נשים יכולות לכתוב לנו "שולחת לך חיבוק" "שולחת לך נגיעה רכה" "חושבת עלייך" "שלך אורנה" "אני פה איתך" ועוד............... הגברים לא עושים זאת בגלל זה אני אצל מטפלת..... את באה מחר להגיד שלום?:-)

שלום לך חברה 2, אני מבין את הגעגועים שלך לאורנה, וכפי שאמרתי גם לי היא תהיה חסרה. ונשמע לי שהרגשת בנוח לכתוב לה, לשמוע תגובות אוהדות מצידה ואת חוששת שבמצב הנוכחי הדברים ישתנו באופן קיצוני. אכן ישנם מטופלים שמין המטפל או מנהל הפורום משפיע עליהם. ולכן את בהחלט מוזמנת להפנות את דברייך לליאת. אבל אני מציע שתנסי לראות האם אין גם דברים שאת יכולה לקבל ממנהלי הפורום גם כאשר חיבוק או נגיעה רכה לא מצורפים אליהם. דרור

דרור אבל יש כאן אנשים שזה מה שהם מחפשים...יש סיבה למה אף פעם לא מצורפת ממך נגיעה רכה או חיבוק? התשובות שלך באמת נורא פורמאליות עד כדי תמיהה גם כשמישהו כותב שהוא חתך את עצמו היום..לא נראה לי שמה שיעזור לו באותו הרגע זה עצה לגבי מה הוא צריך לשאול את עצמו...סתם, אם הנושא כבר עלה, אפשר להראות טיפונת יותר חום..רק טיפה ( אני יודעת שאני לא חייבת בימים שלך להיכנס או לכתוב, אבל כשאתה עונה, יש תחושה שזו מערכת אוטומטית של מחשב, ולא בן אדם מאחורי זה...)

היי לכם אם מכירים שיטה בה פסיכולוגים שמשלבים בטיפול גם אמנות? אני רוצה להתחיל טיפול ונראה לי שיהיה לי קשה לדבר אולי טיפול שמשלב גם ציור וגם דיבור יכול לעזור לי יש דבר כזה? קופות החולים מכירים טיפולים כאלה? (אני במכבי) תודה ולהתראות

ליבנת שלום, ראשית קיים טיפול באומנות המשלב גם ביטוי דרך צורות שונות של אומנות וגם באמצעות דיבור. ישנם גם פסיכולוגים המשלבים בעבודתם אלמנטים של ביטוי לא מילולי, כגון ציור. איני יודע האם קיימים מטפלים כאלו ברשימות של מכבי אך אני מניח שכן. נסי לברר עמם טלפונית. לעיתים מטפלים העובדים עם הפרעות פוסט טראומטיות משתמשים בטכניקות כאלו ואת יכולה לנסות גם אצלם. בהצלחה, דרור

שלום לך, את אורנה יחליף פסיכולוג קליני בשם דוד ג'קסון. את מוזמנת להיכנס להודעה שאפרסם בסוף המשמרת הזו ולשמוע מעט יותר, דרור

שלום רב, יש לי סימפטומים רבים של הפרעת אישיות גבולית..לצערי יש לי ידע מקיף בנושא בתור בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה.. הייתי שמחה לקבל המלצה למטפל/פסיכולוג באזור נהריה, כיוון שאיני מכירה אף אחד שיכול להמליץ. תודה רבה

מיכל שלום, את יכולה לצרף מייל עדכני, ואני בטוח שבמידה ומישהו מחברי הפורום מכיר מטפלים מאיזור זה הוא ישמלח להמליץ לך. בהצלחה, דרור

לפסיכולוגים קליניים יש לי חבר שנתיים סכיזופרני שנינו בשנות הארבעים. אחרי מספר רב של אישפוזים הוא קיבל סל שיקום ונמצא לו הוסטל. הוא רוצה לגור בהוסטל, לפני כן גרנו ביחד בשיקום אמרו שהוא לא במצב שנחיה ביחד ומה שמתאים לו זה או אישפוז או הוסטל כי הוא מפסיק לקחת כדורים כל הזמן והא צריך השגחה צמודה. חוץ מזה שכשהוא מפסיק לקחת כדורים הוא נהיה אלים לסביבה וגם רוצה להתאבד. בהוסטל לא נותנים לבני הזוג לגור והוא יכול לצאת לסופי שבוע רק באישורים של הצוות המטפל . אני מאוד אוהבת אותו אבל לא יודעת איך אפשר לקיים זוגיות כאשר אוכל לראות אותו פעם בסוף שבוע וזה גם כאשר המצב שלו יציב לחלוטין מותר לבני זוג לבקר בהוסטל אבל זה כמו בבית החולים רק לכמספר שעות ובהודעה למטפלים בהוסטל? כל דבר צריכים להתייעץ או לאשר אפילו יציאה לסרט או בית קפה צריך לעבור אישור. הוא דווקא מאוד רוצה לגור שם הייתי איתו בביקור בהוסטל וראיתי שם אנשים שנראים גרוע יותר מבבית החולים אנשים שצועקים יש כאלה שמדברים מוזר ואלימים הוא לא מתאים לשם ממש מפחיד אבל הוא אמר שאם אנו אוהבים אז נשאר ביחד אני דואגת שזה מאוד קשה בעיקר שההוסטל הוא לתקופה בלתי מוגבלת יכול להיות שהוא ישאר שם לנצח או שיחזור לבית החולים. לוותר? ישנה אפשרות אחרת שיכולה להתאים לנו ושלא הציעו לנו? תודה רבה לכם

סנדרה שלום, את שואלת האם לוותר ולא ברור לי לוותר על מה. האם לוותר עליו, האם לוותר ולאפשר לו ללכת להוסטל, ואולי עבורך שתי האפשרויות הללו קרובות מאוד זו לזו. אני לא יודע בוודאות על אפשרות אחרת שתאפשר לו לקבל טיפול הולם, ולמנוע הדרדרויות נוספות במצבו ועדיין תאפשר לך לגור איתו. אבל שווה לבדוק עם הצוות המטפל בו טיפול במסגרת דיור מוגן, או דירות לווין. ייתכן וזה אפשרי. בכל מקרה נראה לי שנכון גם עבורו וגם עבורכם שיהיה בסביבה מחזיקה שתעזור לו לא להפסיק טיפול תרופתי, כל עוד הוא מתקשה לעשות זאת לבדו. אני גם שומע שהוא רוצה לעבור לשם. ברור לי שזה מגביל, ואולי יפגע בקשר ביניכם אבל חשבי מה יהיה מצבו אם הוא לא ייכנס להוסטל. דרור

שאלה בבקשה מה עדיף פסיכולוג או פסיכולוגית לנשים? רוצה להתחיל טיפול ומתלבטת.

שלום לך, קיימים הבדלים בין נשים לגברים גם כמטפלים וגם כמטופלים, ישנם המעדיפים להיות אצל מטפל גבר וישנם המעדיפים אצל מטפל ת אישה. לחלק גדול מן המטופלים זה כלל לא משנה. אני חייב לומר שמבחינה מקצועית אני חושב שאין הבדל מהותי. תחושות וחוויות הקיימות בתוכנו יכולות לעלות גם מול אישה וגם מול גבר. בדקי עם עצמך האם זה באמת חשוב לך. אם לא, נסי לקבל המלצה על מטפל טוב ופני לטיפול. דרור

**************************************************************אני מעוניין לדעת:מה עושים פסיכולוגים אם הם מרגישים שהם נמשכים מינית לאחד מהמטופלים שלהם? הם יספרו לו את זה? שבוע טוב

שלום לך, על מטפלים מוטלת החובה לבחון כל רגש העולה בהם בנוגע למטופל/ת או בנוכחותם. לבדוק כיצד הרגש הזה יכוללהשפיע על הטיפול מדוע הוא התעורר והאם יש לכך קשר למשהו בתוך הטיפול שיש לתת עליו את הדעת. את העבודה הזו עושה המטפל עם עצמו ולכן נדיר מאוד שהוא יחשוף תחושות כאלו בפני המטופל, אלא אם כן ירגיש שאינו יכול לטפל בו עוד בשל כך. דרור

בטח שזה קורה~~~~ מטפלים הם בני אדם הם גברים ונשים הם יכולים להתאהב ולהימשך למטופל/ת הטיפול והקשר שנוצר הוא משהו מאוד אינטימי וקרוב אז יכול להיות מצב שמטפל מתאהב וחושב על מטופל יותר מהרגיל ואולי אפילו בינו לבין עצמו היה רוצה להיות בקשר אחר.... אבל לא נראה לי שמטפל יספר את זה....מכל מיני סיבות זה נראה לי ממש סבל להתאהב או להימשך למטופל בלי אפשרות לממש את זה עצוב:-(

קצת הפוך לי בטיפול.............העניין הוא ש..... מטופלים אומרים שהם אוהבים את המטפלים שלהם למה אני שונאת את המטפל שלי... לא בגלל משהו שהוא עשה אני מגיעה לשם מסתכלת עליו ושונאת אותו!!!! חשבתי ולא מצאתי סיבה פשוט שנאת חינם.............!!! להחליף מטפל מהר?(אני בטיפול ארבעה חודשים) תודה לכם

כרמל שלום, מהדברים שלך נשמע שאת לא יודעת מה יש במטפל שאת שונאת, אבל שזה יותר בך מאשר בו. כלומר שזהו רגש שאת מביאה ומשהו בו מעורר אותו. השאלה היא האם רק הוא מעורר בך את הרגש הזה. האם רק אותו את שונאת כך, ועל מה. אלו שאלות חשובות בכדי לדעת האם את תחווי רגש דומה אצל מטפלים אחרים, או שפשוט קשה לך מולו. אם זהו רגש שמוכר לך או שחשוב לך לנסות להבין בכל זאת מה מעורר בך עוצמות כאלו הישארי בטיפול ונסי לברר. דרור

מצטער אבל התחלתי טיפול לפני שתי פגישות אני חושב המון על התאבדות וכבר כמה פעמים כמעט שגמרתי עם הכל ולא יודע אם לספר למטפלת שלי מה יקרה אם אני אספר לה? מה פסיכולוגים עושים היא יכולה להביא אנשים שיאשפזו באמצע פגישה שיאשפזו אותי? אני לא סובל ממחלת נפש יכול להיות שעכשיו נהייתי חולה? אם תוכלו לעזור לי

יובל שלום, אתה נשמע כמי שסובל מאוד, אבל גם חושש מאוד מאשפוז. ברור שאתה מתקשה לבטוח אחרי שתי פגישות בלבד. ובכל זאת חשוב שתספר לה, הרי נשמע לי שזו אחת הסיבות שהגעת לטיפול ומתוך מטרה שהיא תעזור לך בכך. לגבי האשפוז, ייתכן והיא תתרשם שאתה זקוק למסגרת מכילה יותר, כמו אשפוז יום, או אפילו אשפוז לזמן מה ותוכלו לדבר על כך. כל עוד אתה שפוי בדעתך לא ניתן לאשפז אותך בכפייה. אבל שוב, נסה לדבר איתה. דרור

תודה אבל סליחה ואיך אני יכול לדעת שאני שפוי בדעתי? איך אני יכול לקבוע את זה? תודה רבה

לפסיכולוגים אני בטיפול חודשיים ואני חושבת שמשהו בטיפול שלי לא טוב!!!!! האם מטפלים אמורים לתת למטופלים שלהם הרגשה טובה לגבי עצמם? אני חושבת שהמטפלת שלי גורמת לי להרגיש פחות טוב עם עצמי אני מרגישה שהיא יורדת עלי שיפוטית ולא מפרגנת חשבתי שטיפול אמור לשמור ולחזק אותנו.....אני ממש מיואשת ממנה היא לא אומרת מילה טובה וזה נורא מבאס....!!!!!!!!!יש גישת טיפול בה אמורים לגרום למטופל להרגיש רע עם עצמו? לילה טוב לכולכם

זהבית שלום, לפני שאנסה לענות לך, רציתי לשאול אותך, האם המטפלת שלך יודעת מכך? האם דיברת איתה על התחושות שלך? בעיניי זהו השלב הראשון שיש לעשות כאשר את מרגישה כך. ולשאלתך, אין טיפול שמטרתו לגרום לך להרגיש רע יותר. אבל בטיפול לעיתים קרובות ישנו מפגש עם חלקים בעצמי שקשה לפגוש, מפגש שגורם אפילו להרגשה זמנית רעה. לעיתים מרגישים אפילו שלא יכול להיות שיהיה מישהו שיסבול את החלקים הללו בנו, בעיקר כי אנו לא סובלים אותם. המטפל, הנמצא בחדר ורואה אותם, נחווה לעיתים כביקורתי. זה לא אומר שהוא לא ביקורתי, אבל כאן נכנסת החשיבות שבלומר לו כיצד את מרגישה. אם למרות הכל עדיין תרגישי שאת לא נשמעת, שמבקרים אותך, אז יש טעם לעזוב את הטיפול. דרור

שאלה האם חשיבה על המוות היא מחלת נפש? תודה

רימונה31 שלום, מחשבות על מוות אינן מהוות עדות למחלת נפש. גם מחשבות אובדניות, ואפילו ניסיונות אובדניים לא מעידים בהכרח על מחלת נפש, אם כי ישנם אנשים הסובלים ממחלות נפש העושים ניסיונות אובדניים. בכל מקרה הדבר החשוב במחשבות על מוות הוא המינון שלהן, המידה בה הן פוגעות בחיים של האדם. במידה והתשובה על שתי השאלות היא במידה רבה, יש טעם לפנות לטיפול. דרור

שלום, מחשבה שהצחיקה וסיקרנה- בקליניקות, חבילת הטישו הידועה לשמצה, מונחת לצדו או בקרבה למטופל. מדוע למטפל אין חבילת טישו לצידו? האם הרעיון שמטפל יבכה נוכח סאגת בכי או כאב של מטופל היא דמיונית ובלתי אפשרית? האין זה יוצר מלכתחילה תסריט ברור - המטופל בוכה בעוד שהמטפל לא. רק נניח לרגע שמטפל יבכה, או שבואו ננמיך ציפיות -יזיל דמעה, מה אז, המטופל יגיש לו את חבילת הטישו? האם המבנה המוגדר של הסטינג, מודיע קבל עם ועדה "מטפלים אינם בוכים". הרי טישו הוא הוצאה מוכרת, מדוע לא להניחו משני צידי המתרס? האם הטישו משמש כזרז לבכי ולרגשות אקסטרים אחרים?כרעיון שזה לגיטימי לבכות בטיפול "הרי לך טישו הרי לך דמעות", כמה כאב ודמעות מטפלים יכולים להכיל, להחזיק וכל הבולשיט הפסיכולוגי, ועדיין לשמור על עיניים יבשות? מטפלים, לאן הכאב מתאדה? הייתכן שהכאב קיים רק בזה האוחז בטישו? טפשי ובכל זאת.... <>

איזה קטעים איתך...........תירי בי וזהו מאיפה את מביאה את השאלות המוזרות האלה:-))))) נו נו נו תעני כבר נכון שאת "סתם" את לא מאמינה כמה משמח אותי לדעת שאת זו היא! אני תמיד יודעת פה בפורום מי מחליפה כינוי חכי שבילבי תשמע היא תמות...............! אז מה חדש? למה את לא עונה לאף אחד?את ברוגז?:-( שלך מקלדתתת

ומי שמשתמש בו הוא לא אני והמטרה היא לקינוח אף. ואיך אנחנו לא בוכים עם כל הכאב? עובדה. ויש מטפלים שבוכים. לא הייתי רוצה לראות מטפל/ת בוכה ולמות מקנאה כאשר לי בכלל כואב יותר. גם לא הייתי רוצה לראות שבגללי מישהו מתפרק ולהרגיש אשמה. לא טוב.

וואלה לא חשבתי על זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה לא מצחיק אותי זה עכשיו מעצבן אני אשאל את המטפלת שלי למה. אני מאלה שגומרים חבילות טישו וואללה היא לא בוכה אף פעם! מה טישו זו הוצאה מוכרת? ואני עוד חשבתי שאני מבזבזת לה:-(*****

שלום לך, סוגיית הטישיו עולה לעיתים גם בתוך חדר הטיפולים. אני מניח מסיבה דומה לזו שאת מעלה- תחושה של המטופל שקיימת ציפייה שהוא יהיה החלש, הנזקק. אבל ניתן להסתכל על כך בעוד צורה, קיימת כאן אמירה לא מילולית שכאן ניתן לדבר על הכל, כאן ניתן לבחור אם לבכות או לא, להשתמש בטישיו של המטפל, או בטישיו משל עצמך. הבדיקה מדוע המטפל אינו משתמש בטישיו נוגעת לשאלה באיזו מידה קיימת כאן שיוויוניות. ובכן בתוך הטיפול ישנם יחסי גומלין מורכבים, אך הם אינם שיוויוניים או הדדיים. המטופל אינו מגיע לחדר מתוך מטרה לטפל במטפל, אלא מתוך רצון להיטיב את מצבו. לסיום, ישנם מטפלים שבוכים וישנם שלא, ישנם כאלו שמניחים טישיו לידם וכאלו שלא. כך גם המטופלים. ובכך אין עדות בעיניי לתחושות של כאב או היעדרם. דרור

מחשבה אחרת <> מה מפריע לך הטישו או הבכי ? את בוכה בטיפול או שאולי לא ובגלל זה השנאה לטישו המסכן?:-)))))))

הטישיו מייצג רוך, נזקקות, חולשה, הצורך להיות תלוי במשהו שיש למישהו אחר, ויתור, הרפיה, רצון או חמדנות וכו'. מתוך בוז, סירוב עקשן או הדחייה של אלה או חלק (למשל, בגלל צרות עין שלך כלפי עצמך או בכלל, קמצנות כלפי עצמך, ו/או בגלל שהרוך בא הרבה יותר מידי מאוחר וכד'), מרגיש שהטישיו "תוקף" אותך. ואז ברור שהוא שנוא.

<> יקרה הנה מחשבה שלי:: את רוצה להגיד לי שבכל הטיפול לא מפריע לך כלום רק *הטישיו* המסכן? לי מפריע המטפלת זמן שעובר מהר הכאב ועוד מליון דברים! ולך מפריע בכל זה הטישיו.....? . גם בטיפול שלך את מתעלמת מהעיקר ועוסקת בתפל...........? ממה שכתבת עד כה בפורום נשמע שאת מישהי מאוד עמוקה רגישה מבריקה ופתאום אחרי המילים הקשות והכאב שדיברת עליהם בסוף השבוע הבאת פתאום את נושא הטישיו...... אשמח לדעת מהי תשובתך את אגוז קשה לפיצוח!

שלום, אני בת 43, רווקה, וכל חיי סובלת מדכאון וחרדות. מטופלת בתרופות שונות מזה 6 שנים - כעת על סימבאלטה (מינון 90 מ"ג ליום). ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים אך לא יצא מהם כלום. אין לי כמעט חברות, ממעטת לצאת לדייטים (בעבר נמנעתי וכיום כשמנסה כבר מספר שנים, לא יוצא מזה כלום, אם בכלל), יש לי אח שהקשר איתו ועם אשתו מסתכם במינימום (ואין לו ילדים). מרגישה בודדה, אבודה וחוסר סיכוי למימוש החלומות שהיו לי על בית, משפחה, בן זוג. קשה לי לזייף "אופטימיות ויצר חיים" בעבודה ובין בני אדם, וכשלא מזייפת מקבלת ביקורת על פסימיות יתר, עובדת כדי להסיח את הדעת מהבעיות, וכך עוברים להם הימים. הגעתי למצב שבו לא בא לי אפילו לחגוג את החג עם הורי, שכן הגלמודיות המשפחתית רק עושה לי רע יותר. מרגישה מנותקת מכל הוויה נורמלית של משפחתיות או יחסי קרבה בין בני אדם וכואבת על כך מאוד. כל מגע עם הסביבה החיצונית מזכיר לי את הנעדר בחיי ואת חוסר התוחלת. אני יודעת, אני בדכאון, אבל הרי זה פלא, אני הלא מטופלת בתרופות? ואיך לא אהיה בדכאון כשהכל כל כך ריק ושחור שם בחוץ? כשרק לאחרים יש חיי רגש אמיתיים? ולי מעולם לא היו? אולי אתם מכירים קבוצת תמיכה למדוכאים מתפקדים? כאלה שעובדים ומביטים על החיים החולפים, אבל בלב מתפוצצים כבר מתסכול, מייאוש, מחוסר תקווה. לא רוצה מילות ניחומים, לא רוצה עצות בנאליות, לא רוצה קלישאות רדודות, רוצה קצת שמחה אמיתית, להרגיש נאהבת ליותר מחמש דקות ולא לשאת את נטל המשא לבד...

שלום לך, את מתארת סבל ממושך כאשר את מתקשה לראות תקווה וחש ייאוש רב. את מרגישה בתוך מעגל, את בדכאון ולכן מתקשה להינות, ליצור קשרים ולהרגיש טעם בחיים, ואז כאשר את מסתכלת החוצה את אומרת לעצמך כיצד תרגישי טוב יותר עם זהו המצב החברתי שלך. אני מניח שאם תחפשי באתרים כמו פסיכולוגיה עברית, או פורומים שונים, תוכלי לקבל תוצאות על קבוצות תמיכה, או קבוצות טיפוליות. אבל אני עדיין מציע לא לפסול אפשרות של טיפול פסיכולוגי פרטני. דרור

1)האם מטפלים מעודדים תלות בטיפול? 2)מהו המינון הנכון?

נמרוד שלום, בחלק מהגישות הטיפוליות, מבנה הטיפול והמסגרת הטיפולית מעודדים תלות. אם נוסיף לכך את התחושה שיש מישהו שמקשיב ורוצה לעזור, הרי שהצורך להיות תלוי מתעורר. לגבי המינון כל מקרה לגופו, ובחלק גדול מהמקרים הדבר תלוי גם בצרכי התלות עמם מגיע המטופל אל החדר. בכל מקרה תלות נתפשת לעיתים קרובות כמעין מילת גנאי. אני לא סבור כך, לדעתי קשה מאוד ליצור קשר ללא מרכיב של תלות, עד כמה שזה יכול להיות מרתיע. דרור

כבר שנתייים בטיפול וכבר שנתיים שלא מדברת על מה שכואב הפסיכולוגית התייאשה?

אפרת שלום, אני לא יכול לדעת בוודאות האם היא התייאשה או לא. אבל אני מניח שהיא לא התייאשה. אני שומע שאלה אצלך האם את התייאשת. כאילו מפתיע אותך שעדיין לא התיייאשת, לא וויתרת. אבל כן רוצה לדעת מתי כבר תוכלי לדבר. אני לא מצוי בתוך הטיפול, אבל נראה לי שברגע שתרגישי שאת מספיק מוגנת בטיפול, שהמקום שלך מספיק בטוח ושאם תפלי יהיה מי שיתפוס אותך - תוכלי לדבר. דרור

חתכתי את עצמי היום (לא את הורידים..)

יעל שלום, אני מבין מדברייך שחתכת את עצמך לא במטרה לנסות להתאבד, אלא כדרך להתמודד אולי אפילו להקל על הכאב שאת חשה. נראה לי שיש בך חלק שמרגיש אמנם שזה מקל, אבל גם חלק אחר שמרגיש מבוהל מהחיתוך. השאלה עבורך יכולה וצריכה להיות מהיההתנהגות שתהיה פוגעת פחות בעצמך, ועדיין תביא להפחתת הכאב הנפשי שאת חשה. דרור

יעל, אני רוצה להגיב לך, לא ביקשת, אולי זה אפילו מפריע לך. אם פרצתי לדלת סגורה מתנצלת מראש, פשוט מרגישה שכוס התה הזו היא גם שלי. חוויתי זאת על בשרי-תרתי משמע. ההקלה המלאכותית הזו של הכאב, מ מ כ ר ת, היא הופכת לפתרון זמין, "קל". המחיר בסופו של דבר- יקר מדי. אצלי בכל אופן הוא אולי הפחית את הכאב לאותו הרגע, אך גם מנע ממני לגעת בו,בכאב, להכיר בו, בקיומו, כל צלקת היא זכרון לעוד כאב שלא רציתי להרגיש אך באותה מידה גם לא אפשרתי לו להתקיים. אם זו לא פעם ראשונה שאת חותכת עצמך, זה לא רק "היום" ואת רוצה להפסיק, אבל באמת רוצה לעצור את הדימום הפנימי והחיצוני- תנסי, רק תנסי, או לפחות תחשבי על אפשרות לטיפול. אני זוכרת שכעסת שהוצע לך טיפול, אבל אולי ממילא את כועסת, ולבטח יש לך את כל הסיבות. כמה מילים נוספות - לצערי הכאב לא נעלם, הוא לובש צורות שונות, הוא שם, הוא הולך לשום מקום. לכן, אולי, שוב, רק אולי, טיפול הוא פלטפורמה לא מושלמת אך לפחות התחלה של בחירה חדשה, אחרת בפחות לבד. לא אשקר לך- הכאב, ככל הנראה, לעולם ישאר, אך הוא יקבל מקום פחות נכבד, שולט ומאיים כפי שהוא תופס כרגע. ממילא, האפשרויות שאת רואה למולך, בימים אלה, הן או להתאבד או לחתוך עצמך, מכאן - את בטוחה שטיפול נשמע גרוע יותר משתי אפשרויות אלה האחרונות? יעל, הלוואי ותוכלי לכאב ותחליטי החלטה אמיצה לבקש עזרה אמיתית, אם לא אנו פה. דרך אגב, לא רוצה שתחשבי/תרגישי ולו לרגע שאני מטיפה לך-גם לי יש המלחמות שלי, כאמור הן לא נגמרות, יחד עם זאת מחפשת פתרונות בריאים יותר לגופי ולנפשי, המקום בו את ת נמצאת כרגע, קורא לי כל פעם מחדש לחזור והוא רווי פיתויים ופתרונות "קלים", אני מתנהגת כחירשת אולי הוא יוותר:-) בבקשה שמרי על עצמך!

גם אני.......נו אז.......לא רק את ואני הרבה חותכות את עצמן היום וגם מחר ולנצח!!!!!!

את מספרת שלא קפצת בסוף לפסי הרכבת שחתכת את עצמך וכל מיני דברם בשביל מה?

מותק..... שלחתי לך הודעות ביום שאורנה עזבה :-( לא יודעת מה קרה אולי מהעומס ההודעות לא הגיעו...טוב היתה כאן היסטריה באותו יום אז שולחת שוב). ממי שאלתי אותך אם את "חבל" וענית שכן עכשיו שאלה נוספת- נכון שאת "סתם"? היית סתם אחר כך חבל ועכשיו <> תודי תודי שאני גדולה בזיהוי:-)) מה קורה חוץ מזה? אני ראיתי את ההתכתבות שלך עם שרית ועם אחרת לקחת נורא קשה את הכתבה של שבת ואת התוכנית טלוויזיה (לא ראיתי)! דברי איתי! חוץ מזה בילבי כותבת לך ואת לא עונה לה- לא יפה......:-)) שלך מקלדת

עוד פעם זה מתחיל --------------------------------------------------------------------------------------- אוי מקלדת מקלדת מה יהיה תגידי את מאוהבת בה? מה הסרט שלך? היא כבר ביקשה ממך ובכלל שקט וגם אחרים ביקשו שתניחי לה ואת בשלך!!!! באיזה סרט את חיה? בסוף באמת תבריחי אותה כמו שהבריחו את סתם תני לה ספייס את רואה שהיא לא מתייחסת אלייך אז קלטי כבר תהי ב ש ק ט בסדר את גדולה בזיהוי עכשיו חפשי קורבן אחר מעצבנת אחת

לך מה לך יש ממני רדי את ממני ואת בעצמך מעצבנת!!!!!! אם היא תרצה שלא אכתוב לה היא בעצמה תגיד ברור? למה את לא נטפלת לאחרים ורק אלי? הרבה כותבים לה וביניהם......זו זכותינו פה!!!!!!!!!!!!!!!!!!זה פורום שכחת?

מקלדת, מה שלומך? לא. אני לא 'סתם'. צר לי אם את מאוכזבת. עכשיו די בבקשה, בסדר? אני לא אכתוב פה בתקופה הקרובה מסיבות אישיות. שמרי על חיוך :-) (ל ME אולי הכוונה הייתה טוב, אך ברצון טוב אחד אולי פגעת קצת באחר-במקלדת. שולחת לשתיכן חיוך:-) חברתך לפורום <>

<>מה לא תהי פה? איזה סיבות אישיות? זה בגלל משהו שאני אמרתי? תישארי את מדאיגה אותי כשאת נעלמת לי:-(((((((((((((((((((((((((((( דברי איתי שוב מחכה לך! מבטיחהלא לשאול אותך יותר מי את? אם את סתם או לא סתם זה כבר לא משנה אני פה...........תקראי לעצמך איך שבאלך כיף לי שאת פה וגם לבילבי ולעוד הרבה! את לא באמת לא תבואי יותר נכון? איזה סיבות אישיות יש לך שלא תוכלי לכתוב כאן יותר? את נוסעת לאן שהוא???? דברי איתי..............! שלך חברתך הנאמנה מקלדת

אני מרגישה לאחרונה מאוד תלותית במטפלת שלי, וזה חונק אותי. החלטתי לקחת חופש של חודש לבדוק אם אנ ייכולה להתרחק ממנה, ואם כן אוכל לעשות זאת, אני אעזוב את הטיפול, ואם לא אני אחזור. האם זה צעד נכון?

שלום ג' תני לי לפתור לך את התעלומה עוד לפני הניסוי: את יכולה בשקט לחיות גם בלי המטפלת שלך. הניסויים הללו, כמו גם הפסקות שנועדו לבחון את המטפל או להעניש אותו, ממלאים בדר"כ צורך אחר לגמרי מזה המוצהר. ההחלטה אם להיות או להישאר בטיפול צריכה להביא בחשבון היבטים אחרים לגמרי, קרובים יותר לאלה שהביאו אותך לשם מלכתחילה. לשם כדאי לכוון את תשומת הלב שלך. בברכה ליאת

מי יחליף את אורנה?

שלום רב, מי שיחליף את אורנה הוא, ככל הנראה, פסיכולוג נפלא וגם חבר טוב, והיכרות מפורטת איתו - כבר השבוע! עוד קצת סבלנות ליאת

אני מרגישה כמו קו ישר דקיק מתוח. פעם - לפני שבוע וקצת - הייתי פקעת של קוים מרשרשים. לא יודעת להחליט מה עדיף.

יקרה את לא חייבת להחליט, בכל אופן לא עכשיו....

שלום מעלה, גם אני חושבת שלא מוכרחים להחליט, ולו? בגלל שיש בכולנו גם מזה וגם מזה. ה'קונץ' הוא ללמוד לחיות עם כל החלקים שבנו, ולאו דווקא להפוך אותם לעיסה אפרפרה אחת. שולחת לך שיווי משקל (כמה ממקורבי שהיו שומעים מה שלחתי לך היו מתפוצצים מצחוק...) ליאת

אני בטיפול כבר שנה וחצי , אני באמת כול שבוע מחכה ל-50 דקות האלה , ואני מאוד נקשרתי לפסיכולוגית שלי , אני מאוד כנה איתה אבל אני לא מרגישה שהגעתי לתובנות חדשות מהטיפול , מלבד אלה שכנראה שהבעיות שלי פשוט בלתי פתירות (כנראה אלוהים עשה איזה טעות ביצור), אני לא חושבת שזה שלב כזה בטיפול ואיזה ירידה לצורך עלייה , כי זה אותו דבר כבר שנה וחצי ורוב הנושאים שרציתי "לטפל " והמליצו לי שטיפול זה המקום הנכון , היום ניראים לי הרבה יותר קשים לפיתרון . אני ממשיכה ללכת לטיפול , רע לי והטיפול נותן תחושה של יותר לבד , היא בסה"כ שם 50 דקות בשבוע וגם זה כי צריך (אני לא כועסת או מבקרת אבל זה ככה מרגיש ) ,מה את חושבת שצריך לעשות?

שלום רב, אני חושבת שאם החמישים דקות של הטיפול יקרות לך ואת מחכה להן, את מקבלת שם משהו משמעותי עבורך. איני יודעת מהם אותם נושאים בגללם הגעת לטיפול, אך יש מקום לבדוק את טענותייך עם המטפלת, ולהעריך האם הטיפול הספציפי הזה הוא המתאים ביותר לאופי הבעיות מהן את סובלת. יש לא מעט מצבים בהם טיפול לבדו אינו מספיק, ויש צורך - למשל - גם בהתערבות תרופתית. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני חושבת שאם החמישים דקות של הטיפול יקרות לך ואת מחכה להן, את מקבלת שם משהו משמעותי עבורך. איני יודעת מהם אותם נושאים בגללם הגעת לטיפול, אך יש מקום לבדוק את טענותייך עם המטפלת, ולהעריך האם הטיפול הספציפי הזה הוא המתאים ביותר לאופי הבעיות מהן את סובלת. יש לא מעט מצבים בהם טיפול לבדו אינו מספיק, ויש צורך - למשל - גם בהתערבות תרופתית. בהצלחה ליאת

ליאת ליאת.. מה שלומך? הפגישות לאחרונה מתישות אותי...ממש כמו היום... אמרתי היום לפסיכולוגית שלא אבוא שבוע הבא. זה לא נובע מכעס או משהו כזה, פשוט אני מרגישה שאין לי על מה לדבר יותר, עם זאת יש דברים עליהם אני לא יכולה לדבר...היא אמרה שנצטרך לקבוע פגישת פרידה..רק זה מרתיע אותי..לא יודעת אם אני מסוגלת לעזוב..לפעמים נדמה שהיא אומרת את זה כי היא בטח יודעת שזה מאיים עלי.. אני יודעת מתנהגת כמו בת חמש... אגב, ריגשת אותי בדברייך לאורנה. מסרי לה ד"ש ובהצלחה ממני(היא בטח זוכרת...)

שלום מימי, הייתי רוצה להתייחס דווקא לסוף דברייך - "אני יודעת מתנהגת כמו בת חמש...". את יודעת, יש בזה משהו נכון ולא נכון. זה *לא נכון* במובן השיפוטי והזלזלני בו נאמר המשפט, אבל זה כן נכון שהחרדה וההתנגדות מלגעת בתכנים 'ההם' מייצגות את מימי הקטנה, שפעם פעם לא הצליחה להתמודד עם הדברים ביעילות, ולמדה לקבור אותם תחת ערימות של אדישות לכאורה, ציניות ואולי גם הומור. אני חושבת שכל החלטה שתקחי חייבת להביא בחשבון את ההבנה הזו. אני עצמי בסדר, תודה, למעט צינון עקשני שלא נותן לנשום. אם ברצונך לומר דברים לאורנה, אני בטוחה שעדיין לא מאוחר, ושהיא עדיין בסביבה. אין לי ספק שהיא זוכרת אותך היטב :-) שבת נעימה ושבוע טוב לאחריה ליאת

היי ליאת, מה אני אגיד לך? נראה לי שאת מכירה אותי קצת..תחת ערימות של ציניות..לפחות אני לא תחת ערימות של טישו..מקווה שגם את לא...:) אני גם הייתי חולה לא מזמן. עם אף סתום ולקחתי היסטופד(אם אני לא טועה). כמה כדורים כאלה ואת מצליחה לנשום לרווחה...תנסי.. אז תרגישי טוב וצאי עם האף לשמש (היום אני כבר בת שבע...)

ביצוע: מוניקה סקס מילים ולחן: יהלי סובול כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי הם מהסוג שמרים את הדגל בטקסים בבית ספר ובתנועה הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה כל החבר'ה חוזרים כל לילה לביקור בתוכך הרופאים מקשיבים אם משהו זז בבטן אבל הם לא מקשיבים ללבך כי אין תרופה לאבן בנפש לזה אי אפשר לעשות הפלה הרופאים מרוצים הניתוח הצליח ומעכשיו את לא חולה כל החבר'ה הביעו צער שכל הסיפור הסתבך וחרטה וכל החרא אז למה הם לא מפסיקים לחייך כי השופט הקל את העונש כי לא צעקת ולא היית בתולה החוק היבש לא נרטב אף פעם אפילו לא מדמעה של ילדה

השיר נכתב על מישהי ספציפית הנערה משומרת...

הלו, לא מצליחה בטיפול להפריד בין שני דברים נוגדים: להחשף לגמרי, ולשים את כל הקלפים על השולחן בפני האישה הזרה הזאת שנכנסה לי לחיים -או שהכנסתי אותה לחיים- ובין העניין הכספי- שאני אשלם לה כסף בכדי שתשב בשקט, תקשיב לבכיינות שלי, לבעיות שלי, לבכי שלי... בעניין הזה משאיר אותי רחוקה ממנה, ונותן לי סיבה טובה לא לתת לה להכנס ממש לחיי. אני מרגישה שאני עוד מספר בתור, עוד פרט במפעל שמיוצר בחדר הזה, לא יכולה להרגיש אותה שם בשבילי, אפילו כשהיא כולה בשעה המסוימת רק בשבילי. אני פשוט לא מצליחה.

הלו בחזרה :-) זאת טענה מוכרת. נסי לחשוב עם עצמך למי מהאנשים סביבך, שאינם גובים ממך תשלום, היית נותנת להיכנס לחייך. אני מוכנה להמר שאין הרבה כאלה. המשאלה שלנו, להיות חשובים ומשמעותיים עבור המטפל, היא משאלה נוגעת ללב ואמיתית מאד. אני חושבת שגם לו היית מטופלת במרפאה 'חינמית', היית עסוקה בשאלה "האם אני רק עוד מספר אצלה?". זוהי שאלה חשובה שבדר"כ מקפלת בתוכה היסטוריה עצובה. הביאי אותה אל חדר הטיפול. בהצלחה ליאת

כאשר לא טוב לחיות את החיים "האלו", יש לעשות כל מאמץ לשנותם כך שיהיו ראויים לחיות אותם. זה לא בלתי אפשרי. הייתי ממליצה לך להתחיל כבר היום, לצאת החוצה אל השמש, לקטוף זר קטן של חרציות, לשים בצנצנת שקופה ויפה על יד החלון, ולאכול לפחות שתי קוביות של שוקולד. שולחת לך כוח ליאת

מה שלומך? לא בטוחה שאת זוכרת אותי, זאת אני- "סתם אחת", עדיין מרגישה סתם טעות בעולם הזה, אבל אומרים שהלבבות נמשכים אחרי המעשים, אז החלטתי לעשות מעשה ולשנות את שמי ל"ילקוט הרועים". כשהייתי ילדה (קטנה) זה היה הצמח הראשון שהצלחתי להגדיר לבד והייתה שם התרגשות ושמחה ולזה אני כל כך מתגעגעת ליכולת שלי לשמח מהדברים הקטנים. אני כבר חודשיים בטיפול החדש ומתחילה להרגיש שזה המקום שלי. עדיין לא לגמרי בטוחה שם, אני כל הזמן מוצאת את עצמי עושה לה מבחנים קטנים כדי לבדוק אם אני באמת רצויה ואני לא מבינה את עצמי כי היא כל כך איתי ובשבילי,משרה עלי אווירה של תקווה ואמונה. אף פעם לא ידעתי שאפשר לחבק במילים והמילים שלה כל כך טובות ועוטפות אותי ואני לא נותנת לעצמי להאמין שזה באמת. הכל קצת מבולבל, אני לא מצליחה להבין מה אני מרגישה. נראה לי שאני בעיקר מפחדת.. מזמן לא הייתי פה ורציתי לעדכן ובהזמנות זאת לאחל לך ולכולם חודש טוב ומבורך- ביום ראשון ראש חודש ניסן. שיהיה חודש של התחדשות וצמיחה ושמחת הדברים הקטנים. שבת שלום.

שלום לך 'ילקוט הרועים' לא יכולתי שלא לקשור בין השם שבחרת לך לבין תוכן דברייך. הידעת שברפואה הטבעית משמש "ילקוט הרועים" לעצור דימום? יתכן שהבחירה לא הייתה מקרית כל כך? אני שמחה לשמוע שהטיפול משרה עליך אווירת תקווה ואמונה. בוודאי גם חודש ניסן, המבשר התחדשות, צמיחה וחירות. אני שמחה מאד לראותך שוב עמנו, ומקווה שתישארי כדי לעדכן בחדשות טובות. שבת שלום ליאת

הרע היה שם קודם,גם הבחירה שלו בי היא לגיטימית? אני רק רציתי-להשאר בזה המוכר-,ולא להוסיף לעצמי את התסכול, שבלרצות מאוד לשתף,ובמקום זאת להחנק. ואם כבר משתפת,לא מספיק,בשביל להיות-גם מובנת-. זה מתסכל!!! אני מזהה את התרומה שלי למצב, רק שלהבדיל ממך,למה שאת קוראת הישג.אני קוראת החמצה. -תרומה-חייבת להיות ביד רחבה ונדיבה. רוצה יום אחד,לא יותר.שקט אבל אמיתי. אתמול בלילה,רציתי להרגיש קרובה למי שכבר נמצא עמוק באדמה. אז בחרתי"בחבר" הכי טוב שלו,ושתיתי(למרות ששונאת זה אפילו לא מרווה). לא הרגשתי,את קרבת האדמה. לצערי,גם לא איבדתי את ההכרה. אבל כן הצלחתי-לברוח!!! להחליף רעלים פנימיים בחיצוניים. להשתעשע מהידיעה שמצליחה לשרוף כל תא במוח שמכיל מחשבה. מחשבה ששעה קודם,דקרה לעומק את ליבי,מבלי לחוס ולחדול. לראות אותי כפול ארבע בתקרה,ולחלק לכול אחת קצת. מהגועל מהכאב מהאיכס מהשנאה מהשומן מהרוע מהכל!!! חלוקה שווה,להגיד את ה-כ-ו-ל ובקול,ובמקום לבכות לצחוק. לתת לאצבעות ללכת במקומי,לפגע מבלי לצייץ שכואב. כמו אי שפיות זמנית אמיתי. אבל גם זה נגמר,ואת תחושת הריחוף,מחליף מהלומות של פטישים בראש. וכאב עמוק עמוק בלב,שכה מהר חזר למיימדים המפחידים שלו. יודעת שלבריחה מהסוג הזה,אני לא רוצה לחזור. אני לא אוהבת לשתות.וגם זו הבריחה מביא את אותה תובנה. אי אפשר ככה-ולא יודעת אחרת. רוצה ל-ד-ב-ר באמת רוצה ופוחדת כל כך. ליאת,עוד אצליח לדבר?או לנצח אשתתק? אני רק רוצה שקט קצת מהכל. אפילו החלום למות מרוקנת מאבד מערכו,כמו נגזר שאת זה המשא אקח אתי עמוק לתוך האדמה.

שלום ד. התנהגויות מסוכנות של פגיעה עצמית נמצאות, היררכית, הרבה לפני כל משימה טיפולית אחרת. השאלות של כמה ומתי לשתף בטיפול, או כיצד להתמודד עם הקושי שבחשיפה, הן שאלות משניות. כרגע, מה שאני שומעת, זה שאת צריכה עזרה דחופה שתכליתה לשמור עליך מפגיעה. מקווה שתרגישי הקלה בהקדם, ושתצליחי להתחייב לפעול בנחישות למען עצמך. להתראות ליאת

גם אם בראש יודעת שזה נכון. גם אם בתאוריה זה נשמע הגיוני. מה שאני לא מצליחה להבין,ויותר מזה ליישם. זה איך בפועל-לא מגיעה לאותם מקומות? ובכאלה עוצמות,בהם רף הכאב והגירוי בי,כל כך גבוה. שהדרך היחידה להמלט מאותו מקום רע, היא בתגובה תואמת,רק שבה אני זו שבוחרת. לא צריכה ולא רוצה-שישמרו עליי. צריכה ורוצה להרגיש אחרת לא יותר.

אני נמצאת בטיפול כשנה. לאחרונה מרגישה רע, רע מהרגיל, גם בגלל הטיפול וגם בגלל אירועים אחרים. אני לא מצליחה להיעזר במטפלת או לשתף אותה בכל. איך משתחררים ומשתפים ברצון לספר, ברצון התלות, ברצון לעזרה, ברצון שמישהו יראה??? את חושבת שהיא רואה מעבר?

שלום שירה, כמו שכבר נאמר כאן קודם לכן, מטפלים אינם קוראים מחשבות, והם לא בהכרח "רואים מעבר". הם כן מבינים וערים לקשיים ולהתנגדויות המופיעים בטיפול, וברוב המקרים יודעים גם לסייע ולעודד פתיחות ושיתוף. יש להבין שטיפול פסיכולוגי מושתת על דיבור, ואחד מכללי היסוד בפסיכותרפיה הוא שהמטופל מביא את החומרים שאיתם עובדים. מטופל שמרגיש *לאורך זמן* שאינו רוצה/יכול/מצליח לשתף את המטפל, יכול לשקול טיפול טיפול הבעתי (טיפול באמנות, מוסיקה, דרמה, תנועה, וכיוב') שעוקף את החסימות המילוליות. בהצלחה ליאת

שלום רב ... אני בת 28 ויש לי בעיה שמלווה אותי הרבה זמן . תמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות משהו סתמי ורוצה לעסוק במשהו משמעותי או לפחות מספק עבורי ולא שלא עשיתי דבר למדתי גם באקדמיה ואני אוהבת להעשיר את עצמי אבל כשזה מגיע לעניין האמיתי של בחירת מקום עבודה אני תמיד נרתעת מללכת על התפקידים הגדולים ובעלי הערך ובוחרת לשלוח קו"ח וגם לעבוד בסופו של דבר במקומות שלא דורשים ממך יותר מדי . אני יודעת שיש לי בעיה עם אמונה ביכולות שלי ויש לי פחד בעיקר מלהתאכזב ולהבין שאני לא מסוגלת כלל להתמודד עם הדברים שדורשים מעבר לסתם למלא הוראות אבל אני לא מצליחה לצאת מזה . מה ניתן לעשות כדי לצאת מהמצב הזה ? האם אני חייבת לזרוק את עצמי למיים? האם רק טיפול יוציא אותי מזה? בתודה מראש , אורית

שלום אורית, המשאלה לעסוק במשהו משמעותי ולהגיע להישגים וסיפוק היא (לפחות בעיני) משאלה לגיטימית ומבורכת. הבעיה מתחילה דווקא עם המשאלה לשלמות, כאשר כל מה שפחות ממושלם יוצר מפולת קשה בדימוי העצמי. המשאלה לתפקד ללא רבב יכולה לשתק אותנו מעשייה, שכן כל עשייה כרוכה גם בטעויות וכישלונות. לכן, נדמה לי שבמקרה שלך הסוגיה אינה בהכרח טיב העיסוק, אלא התפיסות והאמונות שלך ביחס לעצמך. זוהי בעיה של דימוי וערך עצמי, שמהווה סוגיית-ליבה כמעט בכל טיפול דינמי. בעיני, יש טעם רב להתמודד עמה במסגרת טיפול פסיכולוגי, אלא אם תוכלי להסתכן ולקחת על עצמך משימות תעסוקתיות ואחרות מתוך מוכנות להתמודד גם עם כשלים או תוצרים שאינם מושלמים. אם תרצי, אז כן - לזרוק את עצמך למים :-) בהצלחה ליאת

צהרים טובים, אני בטיפול שנה ושבעה חודשים. הגענו לשלב, אני והמטפלת, של תקיעות. אני והיא מרגישות את זה. אני לא מצליחה לתת דחיפה קדימה, וגם היא לא מצליחה להגיע אלי יותר עמוק ממה שהגיעה עד עכשיו. השיחות מובילות לשום מקום, והם לאחרונה מתמקדות בקשר שלי איתה , בניסיון שלה להבין מה מפחיד אותי מלהתקדם איתה עוד שלב. משהו כמו שלושה חודשים שאני מגיעה לפגישה עם החלטה, שזהו אני אודיע על ההחלטה שלי בפרידה, אבל במקום זה אני משתתקת ונותנת לה להוביל את השיחה והפגישה. למה זה קורה לי? תודה לך

רימיסיה עדיפה על רגרסייה לא?-:) סתם צוחקת.... אני חושבת שגם תקיעות היא שלב בטיפול, כמו שבסיישנים אחרים דיברת את מה שאפיין אותך ואת תחושותייך, אולי גם בתקיעות יש לדבר את אותה התקיעות, מה עוצר אותך אותה את שתיכן. מתוך התקיעות "כשישתחרר הפקק" תמשיכו לעוד שלב ויהיו בהמשך עוד תקיעויות ועוד שלבים ורגשות, עוד עליות ואז נפילות, עוד בכי ומעט מן הצחוק ושוב נתקעים....זה הטיפול לא? מאחת ששונאת פקקי תנועה אבל עדיין מנצלת אותם למנוחה ולחיפוש אחר שיר נחמד ברדיו:-)

אהבתי את התשובה:-)

הי מישהי1 וצהריים טובים, קצת לומר לך בתור מטופלת - המטפל שלי אומר, שמניסיונו, כאשר נשמעת תלונה של תקיעות בטיפול, פעמים רבות אפשר לומר כי בעצם כך נראה שלב ה"עבודה השחורה"... הייתי מדמה זאת קצת למן תקופת ימי הביניים כזאת. כאילו לא קורה בה הרבה, אך המון קורה מתחת לפני השטח, ואחריה באה תקופת הרנסנס. לי, בכל אופן, תקופה של שלושה חודשים בתוך טיפול דינמי, לא נראית ארוכה מאד. לשאלתך ולדעתי, ייתכן ש"זה קורה לך" כי את באיזה מקום מאמינה ומקווה שיש לכן עוד על מה לעבוד במשותף כדי להצליח להרגיש קפיצה קטנה. ובין קפיצה לקפיצה, שוב עבודה שחורה... ו... כמו שממליצים פה רבות, אם רק תוכלי, נסי לדבר איתה על *זה*. בדיוק על מה שרשמת פה למעלה :-) (mp)

שלום מישהי, גם אני, כמו המטפל של mp חושבת שיש תקופות של "י?שו?ר?ת" בטיפול בהן - לכאורה - לא קורה הרבה. את ודאי זוכרת את הספירלה המפורסמת, שמכתיבה עיסוק חוזר באותם נושאים, בכל פעם ברובד עמוק יותר. הניסיון לתלות את התקיעות או הקושי במטפל, כולל הרצון לעזוב את הטיפול, מייצגים לעיתים קרובות את ההתנגדות או החרדה מלפגוש את התכנים המאיימים מבפנים. לכן, המלצתי היא להישאר בטיפול, ולהתקדם בקצב שלך, כך שלא תגישי מאויימת או מוצפת מדי. נדמה לי שההישארות שלך בטיפול, למרות ההחלטות הרבות להפסיקו, משקפת איזו ידיעה עמומה שהפיתרון קיים בכל זאת בצד הזה של המתרס. החזיקי מעמד ליאת

שלום ליאת, אני לא מצליחה לשלוט ברגשות שלי בטיפול, או להפך- אני שולטת בהם יותר מדי וכשאני מוצפת, עצבנית מדי, על סף בכי, לא מוצא חן בעיני מה שהוא אומר ולא רוצה לפגוע בו. אני מעדיפה פשוט לקום וללכת באמצע. וזה קרה הרבה בשנתיים וחצי שאני בטיפול. למרות כל הניתוחים, הדיבורים, וה- וה- אחרי כל בריחה, שום דבר לא עוזר, כשקשה לי ,אני בורחת. אולי אני צריכה כבר לעזוב אותו? אולי אני לא מרגישה שהוא שם בשבילי? לא מספיק מכיל אותוי? מבין אותי? מה? אני לא מצליחה להבין, ובכל זאת ממשיכה להופיע? אשמח אם תעזרי לי ואל תפני אותי אליו בחזרה!! אני חייבת תשובות!

שלום נעמה, ראשית, אקדים ואומר שלא תמיד אפשר לקבל תשובות חד משמעיות ומספקות ללבטים ולשאלות שלנו סביב עצמנו. עצוב ככל שזה יהיה, לפעמים יש שאלות הנותרות לעולם ללא תשובה. ולעצם העניין - את מתארת קושי ממשי להתמודד עם מצבים בינאישיים הטעונים ברגשות עוצמתיים. כאשר את נקלעת לסיטואציה כזו את בוחרת לסגת, ולהפסיק את המגע עם המטפל (אני מנחשת שזה קורה גם בהקשרים בינאישיים אחרים). את שואלת אם זה סימן שאת צריכה לעזוב אותו. הדפוס שתארת יכול להוביל לפגיעה ממשית ביכולת שלך לקיים אינטראקציות חברתיות ובינאישיות באופן יעיל. תחשבי - אם בכל פעם שתחשפי לרגשות עזים תבחרי לסגת מהסיטואציה, תתקשי לנהל מערכות יחסים ממושכות ועמוקות עם אנשים אחרים, כולל בני זוג פוטנציאליים. טיפול טוב יכול בהחלט לכוון לשיפור מיומנויות בינאישיות ולשיפור יכולת השליטה והוויסות הרגשי שלך. בריחה ונסיגה, בכל מקרה, אינן נכללות ברפרטואר ההתנהגויות היעילות, לפחות ברוב המקרים. לכן, אני סבורה שעזיבת הטיפול כמוה כהימנעות ונסיגה אחת גדולה, ושלא זו דרך הפעולה המומלצת. במקום לעזוב הייתי ממליצה לך מאד להישאר, לדבר על התחושות שלך, על אשליית השליטה שאת 'קונה' לרגע בעזיבת חדר הטיפול (ואשר לא באמת מקנה לך שליטה). את השיח הזה תאלצי לעשות - כמה צפוי - עם המטפל עצמו בשעה הטיפולית. בהצלחה ליאת

האם פסיכולוגים יכולים לדעת מתי מטופל מרגיש אליהם משהו? אני מישהי שבקלות מפתחת תלות באנשים מבוגרים במסווה של התאהבות היו לי חסכי ילדות או משהו חחחח דיברתי על זה הרבה עם הפסיכולוגית שלי ושנינו יודעות שאני עם פוטנציאל גבוה "להתאהב בה" והנה זה קרה, אני סוג של מאוהבת בפטפלת שלי לאחרונה היא נתנה לי לראות סרט וידאו על פרויד לא כל כך הבנתי על מה אבל יש שם בחורה שמתאהבת בפרויד המטופלת שלו כנראה בנוסף לזה בטיפול האחרון היא דיברה על איזה משהו ואני לא הקשבתי לה אלא היתי שקועה במחשבות עליה אז חייכתי לעצמי והיא עצרה ושאלה למה אני מחייכת ולא עזבה את הנושא עד שכמעט עניתי לה שפשוט חשבתי עליה היא שאלה כמובן הכל במן "חיוך מבין" כזה...כאילו היא קלטה הכל. אתם יודעים לקרוא הבעות פנים?? שפת גוף? יש מצב שהיא יכולה לגלות לבד בלי שאני אספר הכל חד וחלק?

שלום לך, "אני מישהי שבקלות מפתחת תלות באנשים מבוגרים במסווה של התאהבות" את אומרת ואני תוהה ציינת באופן מתבקש את הקשר בין תלות לאהבה. מה שאת אומרת נשמע או משאלה ומנגד פחד שהיא תגלה, השאלה ממה את חוששת או מייחלת לו- שהיא תגלה שאת מאוהבת או תלויה בה, או אולי חוששת להבין שכשאנו תלויים באדם, למרות שקשה לנו, אנו באיזה שהוא אופן מושקעים בו, רוצים בנוכחותו, חושבים עליו מאוהבים בו....... מה יקרה אם היא תדע שאת תלויה בה או אוהבת אותה? האין זה משהו שמטפלים יודעים ולעיתים מצפים שיקרה - קצת באופן בריא, כדי שיאפשר שיח טיפולי וקשר מייטיב? סתם מחשבות, אולי ידברו אליך ואיתך. דבר אחרון נזקקות כתחושה, כצורך וככמיהה היא לרוב קשה לא רק לך לכולנו. לחיי הקרבה התלות וההתאהבות:-) ובסופה ההכרה והקבלה של קיומן

שלום ענת, צר לי לנפץ את המיתוס: לא, פסיכולוגים אינם קוראי מחשבות, והם לא יודעים לגלות לבד את מה שלא מסופר להם. שפת גוף והבעות פנים מספקים מידע חשוב בתקשורת הבינאישית, לא רק בין פסיכולוג ללקוח שלו. מבחינה זו, הם יכולים להסגיר דברים כמו בכל סיטואציה חברתית נתונה. ברוב המקרים פסיכולוגים חשים שמטופל מתאהב בהם, והם די מורגלים בהתמודדות עם זה. אני מנחשת שבסרט שקיבלת ממנה היו גם הסבריו של פרויד לתופעת ההתאהבות (טרנספרנס), ואולי לכך היא כיוונה. אני מניחה שלא יהיה מנוס מלפתוח את רגשותייך בפניה, ולעבד אותם באופן שילמד אותך משהו חשוב ומשמעותי על עצמך. שבת שלום ליאת

השבוע הזה מרגיש כנצח,יודעת שזו בחירה שלי,גם יודעת שזה לא יכול היה להיות אחרת. ובכל זאת רע רע רע!!!

שלום ד', גם הבחירה להרגיש רע היא, כנראה, לגיטימית. היכולת לזהות את התרומה שלך למצב הקשה, גם היא הישג. מאחלת לך הקלה למרות הכל. ליאת

לא ממש הבנתי,אבל אם את אומרת,שיהיה.