פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום דוד, עשיתי כל כל הרבה שינויים השנה, כמובן שבאמצעות הטיפול. שינויים שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן. אני נמצאת בתקופה טובה יותר, רגועה, מפוקסת עם הפנים לעתיד. אך פתאום מבצבצת לה אותה תחושה ריקנות, הכל כך מוכרת, שמנסה לחדור ולהשתלט עליי. נגעתי בהרבה דברים מפחידים, אך עדיין נותרו הרבה מקומות מפחידים לבקר בהם. אז מה אם עשיתי כל כך הרבה שינויים? אז מה אם אני נמצאת בתהליך של שינוי? אז מה? כמה אפשר לנדוד מעצב לשמחה? כמה אפשר לנדוד מפסימיות לתקווה? מתי ארגיש שאני עושה את פריצת הדרך המשמעותית בתהליך הטיפול? מתי ארגיש שהתחושה הטובה היא חלק איתן מההוויה שלי? אשמח לשמוע נקודות למחשבה, אשמח להתעודד מהמילים עד לפגישה הבאה עם המטפלת. תודה, שירה.

שלום שירה כפי שאת בוודאי יודעת, אין לי תשובות עבורך, אלא רק חיזוקים. הדרך מהייאוש לתקווה היא דרך שחובה לעבור אותה שוב ושוב על מנת לחרוט אותה בתוך דפוסי הנשמה. בלי הייאוש לא יכולה גם להופיע התקווה. בכל טיפול, באופן בלתי נמנע, צצות ועולות אותם חששות ורגעי ייאוש מופיעים יחד איתם, מאיימים לטשטש ולערפל את אשר הושג. לפי ניסיוני, אלה הם החלקים הפחות נעימים, אך בהחלט חיוניים, בדרך אותה את עוברת. עוד גל, שאחריו נפתחת אפשרות נוספת והדרך נראית מעט ברורה וקרובה יותר. ומילה לסיום - פעמים רבות, פריצת הדרך המשמעותית אליה כמהים אינה מושגת בבת אחת אלא ניבנת לאיטה, מתוך הצטברות של רגעים טובים ותקוות נאספות. מתיאורך נשמע שאת בדרך הטובה לאסוף עוד ועוד רגעים כאלה. בהצלחה בהמשך דוד

שלום דוד אני בת 35, מאז שאני זוכרת את עצמי מפחדת מאוד מבדיקות דם ומכל מה שקשור למחטים (וגם לרופאים) .. אני סובלת מעודף משקל ,וכן מבעיה רפואית נשית נוספת. עקב בעיה זו אני נמצאת בסיכון למחלות סוכר,כולסטרול,שומנים בדם. אני חוששת כי רמת הסוכר עלתה,מוטרדת מזה מאוד אך מפחדת להגיע לבדיקות דם, וכן לא נוח לי עם בדיקות רפואיות ולכן אני נמנעת מהם. אציין כי לפני כארבע שנים עשיתי בדיקת דם לאחר לילות ללא שינה,חרדה רבה. למרות זאת אני לא מסוגלת לעשות בדיקת דם נוספת. הבדיקה מאוד כואבת לי,אני מרגישה רע,אני מתנהגת כמו ילדה קטנה ומפוחדת וזה מוסיף להרגשה הרעה שלי. יש לציין שאני נמצאת בטפול פסיכולוגי דינאמי (לפני שלוש שנים-דיכאון,אפשר לומר שהוא חלף,למרות שעדיין יש קצת נפילות לפעמים). ידוע לי שמומלץ טיפול התנהגותי/קוגניטיבי לפוביות אך אני לא מסוגלת להגיע לטפול שכזה,מה גם שלמרות שאחת לכמה שנים אני נאלצת לבצע בדיקת דם,אני לא מרגישה שיפור מפעם לפעם,אולי אפילו ההיפך. (אני מכירה מישהי שפחדה כמוני אך היתה עושה בדיקות ולאחר מספר פעמים הפחד הלך ופחת עד שנעלם,אך אצלי זה לא כך) האם הטיפול הדינאמי יכול לסייע? מה אפשר לעשות? תודה רבה.

שלום דנה ההודעה שלך מטרידה אותי מאוד, שכן ברור שלפוביה שלך ישנן השלכות ואיומים מיידים ביחס לבריאותך. התופעה שאת מתארת נקראת המנעות והיא אחת מהתגובות המקובלות והנפוצות ביותר למצב המעורר חרדה. בנוסף, כל זמן שאינך מטפלת בפוביה, חשיפה חוזרת לגירוי המאיים אינה סבירה להעלים אותה, אלא דווקא לחזק אותה יותר ויותר. את צודקת כאשר את כותבת כי הטיפולים המומלצים ביותר כיום לטיפול בפוביה (ובהמנעות שהיא גוררת עמה) הם הטיפולים הקוגניטביים-התנהגותיים, אך אלה בהחלט אינם הטיפולים היחידים היעילים וגם טיפולים באורינטציה פסיכו- דינמית יכולים בהחלט לסייע בבעיה. הייתי ממליץ לך מכל לב לדבר על הקושי שלך בטיפול האישי שלך ולראות כיצד במסגרתו (או במסגרת של טיפול ממוקד מקביל, במידה והמטפל אינו רואה את האפשרות לשלב זאת בתוך הטיפול הנוכחי) את אינך משחזרת את ההמנעות מהבעיה, אלא עוסקת בה באומץ ובצורה גלויה. אל תוותרי לעצמך על עצמך. בהצלחה דוד

אוקי אני נמצאת עכשיו בהתלבטות רצינית לגבי חבר נוכחי שאני יוצאת איתו כבר שנתיים וחצי ואני ממש בפרשת דרכים מצד אחד אוהבת אותו אך מצד שני לא שלמה איתו אני לא יודעת מה עוצר אותי או מפריע לי אני כאילו מרחמת עליו שיהיה לו עצוב אני מפחדת שאולי אני עושה טעות אני כל כך עצובה מבולבלת וממש לא יודעת למי או לאן לפנות ומה אני צריכה לעשות אני עצובה רק מהמחשבה של לא לראות אותו יותר או שמא אני רוצה להמשיך איתו הלאה כל כך מפחיד כל כך לא יודעת מה לעשות מבולבלת עד סוף העולם וחזרה מה עושים??

שלום אביב25 נשמע באמת שמדובר בהתלבטות רצינית. חשוב לי להדגיש שלפי תיאורך ההתלבטות משמעותית מאוד, אבל לא גורלית. לא מדובר בהחלטה על נישואים, או במשהו חורץ חיים ומוות, אלא במחשבה המשמעותית על האם להמשיך או לא בקשר זוגי ארוך. אני בכלל לא מקל בכך ראש ולא קטנוני בקשר להגדרה של ההתלבטות: פשוט נראה לי שאם תצליחי לומר לעצמך בכנות (והרי זו האמת) שההחלטה אומנם חשובה מאוד אבל לא גורלית, הדבר אולי יכול להפחית ממך מעט לחץ ולסייע לך להגיע טוב יותר להחלטה שמתאימה לך. הייתי גם אומר שזו בדיוק התלבטות שאת צריכה לחשוב לגביה האם יש לך אדם קרוב, אמין, עליו (או עליה) את יכולה לסמוך שיקשיבו להתלבטות, יסייעו לך להבין את הבעד והנגד של כל כיוון החלטה ולבחון כיצד את מרגישה באמת לגבי בן זוגך ומה הם המניעים האמיתיים שלך לטובת המשך או עצירת מערכת היחסים. במידה ואת לא בטוחה שיש אדם שיכול לעזור לך באמת בקרבתך, אז הייתי ממליץ לגשת לטיפול פסיכולוגי, שיכול לספק את המסגרת המתאימה ביותר לסוג כזה של חשיבה, בחינה עצמית והגעה להחלטה הטובה ביותר עבורך לגבי ההמשך. בהצלחה דוד

יש לי בת זוג כמה חודשים.היא מאוד מוזרה . זה מתבטא בכך שהיא שיקרה לי ואמרה לי שהיא מפליגה עם חברות ואז טענה בהודעה אחכ שהיא מצטערת היא "השתגעתי,לא יודעת מה קרה לי " בנוסף אמרה לי בעבר..." יש לי פיצול אשיות " "החיים קשים ומסריחים " "אני דכאונית וזה מה שאני " "בא לי למות " "פעם נתנה לי סטירה ומיד התחרטה על כך " מה התופעה הזו ? אנא אנא מעט ייעוץ .

שלום משה אני לא בטוח כיצד לייעץ לך. ספרתי לפחות שלוש הגדרות נפשיות בהודעה שלך ועדיין אין לי, כמובן, שום דרך לקבוע מי היא החברה שלך וממה היא סובלת. יותר מכך, אני לא בטוח שזהו מעשה אתי, בוודאי לא מקצועי, לייעץ בנוגע למצבו הנפשי של אדם אחר. בכל מקרה, לפי הדוגמאות שאתה מביא, אין צורך בפסיכולוג על מנת להבין שמדובר באדם שסובל לא מעט ושיוכל להעזר באוזן קשבת ובתמיכה ריגשית. האם אתה מוכן לספק תמיכה זאת? לא כתבת מה אתה מוצא באותה "חברה מטורפת" ואולי זו הנקודה האמיתית למחשבה - האם אתה מעוניין בהמשך הקשר, מה אתה מוצא בחברה למרות ומעבר לנקודות שתיארת ולמה אתה זקוק באמת, על מנת להחליט כיצד להתנהג ולהגיב בתוך הקשר שלכם. בהצלחה דוד

שלום , היה חסר לי אותה נקודת מבט קצרה על תכונות האדם שעליו סיפקתי את התכונות והיחס אליו מבחינה מקצועית ופסיכולוגית. לצערי,לא מצאתי כלום מלבד משיכה פיזית לאותה בחורה. אתמול,הפסקתי את הקשר עימה. לא קל בכלל לתפקד עם אדם מסוג כזה. תודה רבה. משה.

שלום ליאת, אני כותבת עבודה על התעללות מינית ולידה האם את מכירה מקורות אמינים המדברים על חוש הריח בטראומה ועל הזיכרון של הריח כטריגר ? אני אשמח לתשובה ציפי

שלום ציפי ליאת תהיה כאן מחר ואת מוזמנת לשאול אותה שוב. בינתיים, מכיוון שאני פה, אני אענה שלמרות שהקישור בין ריח לבין אקטיביזציה של טראומה נשמע לי סביר בהחלט, הרי שאין לי כרגע בזכרון מחקרים ספציפיים המדברים על קשר שכזה. עם זאת, מרבית הכותבים מתייחסים לאופן בו גירוי חושי מחזיר לסיטואציה הפוגעת, ובמובן זה גם ריח בוודאי יכול להשתלב כגירוי חושי רב עוצמה. הכיוון בו הייתי מחפש מחקרים רלוונטים יהיה התחום הנוירו-פסיכולוגי יותר מאשר תחום הפסיכולוגיה הקלינית בפני עצמה, אבל באמת, אולי שווה לשאול גם את ליאת, שיכולה כמובן להכיר מחקרים שאני לא מכיר. בהצלחה דוד

אם במאמרים נוירו(פסיכו)ביולוגיים עסקינן, אני מציעה לך לחפש ב pubmed: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/sites/entrez?db=pubmed בהצלחה :)

מישהו יכול להסביר לי מה ההבדל בין סליזי לקינקי? תאמינו לי שזה קשור לפסיכולוגיה... תודה.

חסר לך שלא....!!!

שלום לצופר הארמי שאלה מעניינת, אבל האם אכן קשורה לתחום הפסיכולוגיה? נדמה לי שהיא נוגעת יותר בתחום הלינגוויסטי.. אבל אם אתה אומר שמדובר בשאלה פסיכולוגית, נלך עם זה. למיטב הבנתי, קינקי היא מילה שמקושרת יותר לתכנים והתנהגויות מיניות החורגות מהנורמה המקובלת, אבל עדיין אינן נכללות תחת הקטגוריה של פרוורטיות. סליז, לעומת זאת, היא מילה כללית יותר, שאינה מתייחסת רק למין. יותר מאשר חריגה או השתובבות מינית היא מסמלת סוג של לכלוך, הזנחה, משהו לא מאוד מעודן או ברמה גבוהה. עד כמה שאני יודע, "סליז" קשור לסוג של שמן ומכאן גם הקונוטציות - משהו שמנוני, לא נעים ובדרך כלל גם לא בריא במיוחד. מקווה שעזרתי דוד

מה דעתך בנוגע לקשר חברי עם מטפל/ת בגמר הטיפול?

שלום נויה אני מאמין שמרבית המטפלים אינם מצדדים באפשרות של יצירת קשר חברי בגמר טיפול, לפחות לא לפני שעברו כמה שנים מסיומו. גם אני מחזיק בדעה זו. הבלבול בלתי נמנע בין מטפל לחבר, המעבר ממערכת יחסים אחת לאחרת והנזק והסיכון הגלומים במעבר זה עומדים כולם כנגד האפשרות של מעבר מוצלח כזה. למיטב ידיעתי הניסיון שהצטבר במהלך השנים גם הוא מצביע כנגד אפשרות זאת. עם זאת, המחשבה על כך במהלך הטיפול, השאיפה לכך, הן חלק טבעי ולגיטימי מהקשר הטיפולי. בהתאם, הדבר הנכון ביותר הוא לדבר על שאלות כאלה, בצורה גלויה וכנה, בתוך הטיפול. להתראות דוד

שלום דוד ותודה על התייחסותך. אתה כותב על "הנזק והסיכון הגלומים במעבר זה". האם יש באפשרותך להרחיב מעט או/ו להפנות לחומר כתוב על הנושא.

תאמיני לי- הלוואי עליי... שהמטפלת שלי (היא צעירה) הייתה חברה שלי אחרי הטיפול. איזה באאסה שזה לא כך ונשאר רק בגדר פנטזיה.. וואלה- אם הייתה לנו היכרות בנסיבות אחרות של החיים ולא בחדר הטיפולים איזה חברות היינו יכולות להיות! חבל על הזמן. "הדלקת" לי את הדמיון היום ב-אילו.. יש לי על מה לחשוב היום ודמיין איך זה היה אם היינו חברות אחרי הטיפול.. איזה כייף..

גם לי "הדלקת" את הדמיון,עזבי חברה,תארי לך שהיא הייתה הופכת להיות כמו אחות גדולה.כשמסתיים הטיפול כמובן.

יש לי בעיה במשפחה שעושה לי כל כך רעע בפנים ומפריעה לי עם מישהו יכול לעזור לי... ובכן יש לי אח גדול בן 24 הוא חכם מוכשר נראה טוב ואני לא חושבת שחסר לו משהו בבית. אבל הוא זרק את הלימודים במכללה באמצע למרות שקיבל אפילו מלגת הצתיינות הוא כעת עובד כנציג שירות וגם מופיעה שם לא הרבה הוא אפילו לא מקבל משכורת מינימום. הוא ביחד עם חברה שלו כבר קרוב ל3 שנים היא רוצה לעבור לגור איתו והוא לא רוצה כלום פשוט. הוא כל היום יושב מול המחשב עם המשחקים שלו ולא עושה כלום ולא רוצה כלום מהחיים כמה ניסינו לדבר איתו בטוב וברע הוא מתחיל להגיד שכסף זה לא מעניין אותו העיקר שרק יהיה לו איפה לישון ומה לאכול מצידו אפילו בקרטון ברחוב. אמא גם התחילה לבקש ממנו שישילם שכר דירה וחשבונות וכאלה אז שיבוד יותר אבל הוא ענה שלא אכפת לו להביא לה את כל הכסף ואפילו להיכנס למינוס אבל לעבוד יותר הוא לא מסוגל פשוט. אני לא יודעת למה פתאום הוא התחיל לנהל חיים כאלה בביה"ס הוא היה חרוץ ועבד בזמן הלימודי ובן מושלם פשוט. אומנם קרתה טראומה לפני כ 5 שנים כאשר אבא שלנו נפטר מסרטן המוח אחרים 6 שנים של טיפולים שבהם אח שלי כל הזמן נסחב עם אמא לבתי חולים וכו'. אני טאמא כבר לא יודעות מה לעשות פשוט כואב לנו הלב לראות אותו ככחה פשוט אין לו כל עניין לחיים האלה לא מעניין אותו כלום לטיפול בטוח הוא לא ילך ולגרש אותו מהבית שילמד להסתדר זאת גם לא אופציה אנחנו פשוט מיואשות וכואבות ואני כבר לא יכולה יותר לראות את אמא סובלת ממנו ככה זה פשוט סיוט. אם רק מישהו יוכל לייעץ כיצד לפעול במצב כזה ואיך ניתן לעזור לו ולהחיות אותו איכשהו בבקשה...

שלום מורן בפנייתך את לא מציינת כמה זמן נמשך המצב עם אחיך והאם מתרחשים דברים אחרים בבית, המקשים על שאר המשפחה. אלה נקודות שחשוב לקחת בחשבון בעת מחשבה על המצב אותו את מתארת. כך או כך, ברור עד כמה המצב כרגע מכאיב לך ומתסכל אותך. ניכר שאת ושאר המשפחה חשים חוסר אונים בשל המתרחש. עם זאת, נשמע שאחיך אינו מוטרד מהמצב. כלומר, ככל שכולכם יותר איכפתיים ומודאגים, כך הוא אדיש יותר. מתיאורך אכן נשמע שאחיך יוכל להנות מטיפול. עם זאת, את גם מציינת שהוא אינו מעוניין בכך וזו בהחלט החלטה שלו, החלטה שיש לכבד. ובנקודה זו הייתי מציע לך עצה ראשונה. במקום לנסות ולשכנע אותו לבצע דברים שונים, שאת ואמך הייתן רוצות שיקרו בחייו, הייתי מנסה לכבד ולקבל, לפחות בשלב זה, את החלטותיו. כמובן, גם אם הוא אינו עובד, סביר מצד אמך לא לתמוך בו מעבר לנחוץ או אפילו לצפות שיסייע בשכר הדירה. עדיין, ההחלטות האם לעבוד, ללמוד או לעבור לגור עם החברה, הן החלטות שלו ובמקום להילחם בהן אולי עדיף לקבל אותו, כפי שהוא כרגע. עצה שנייה היא לא להלחם בו אלא דווקא לנסות לשוחח איתו, להתקרב אליו. במקום להתווכח איתו נסי להבין את ההיגיון שלו, את הרגש המניע אותו ואת הנימוקים העומדים מאחורי החלטותיו. בדרך זו, אני מקווה, תוכלי לעזור לו יותר ובדרך גם לעזור לעצמך ולהקל מעט מהעומס ומהאחריות שאת לוקחת על עצמך כרגע. בהצלחה דוד

דוד, (אהלן, מה שלומך?) אין לי הרבה מה לספר היום, רק רציתי להגיד שאיכשהו, ואני לא ממש בטוחה איך, הפגישות היותר מרתקות הן דווקא הפגישות המתבטלות. כל פעם שמשהו מתייצב קצת בינינו, או מתייצב בכלל, הפגישה המבוטלת באה וזורקת לאחת הקיצוניות. או שאני חוזרת ממנה מרוחקת ולפעמים מרוגזת על דברים, לכאורה קטנים, שקרו לפני שבועיים, או שאני חוזרת ממנה רגועה, שופעת אהבה ומצחקקת על עצמי. כרגע אני באפשרות השנייה. (שרק תתמיד עד לשבוע הבא... :-) בכלל, בתוכי מתנהלת פרידה שמרגישה לי טובה. לא בטוחה שהמטפלת עושה משהו מיוחד כדי שכך יקרה, אבל איכשהו בא לי לטפוח לה על השכם בכל זאת, לספר לה ולשמח אותה. יש ימים של געגועים, יש ימים של קירבה ואהבה, יש ימים של סיכום מלווה בתחושות הישג והתקדמות ויש ימים של חוסר שביעות רצון מכמה דברים, עם איזו התמרמרות קלה.. כמו זנבות צבעוניים ואוויריריים, המחשבות משחקות-מרחפות אחת אחרי השנייה, ואני מתבוננת בהן קצת מהצד, בריקוד הזה, ומחייכת לעצמי. זה מרגיש טוב :-) אני אתגעגע אליה, לגברת שלי :-) בכלל, בא לי לספר שטוב לי. אני ממוקדת לאחרונה. מצליחה לקדם לא מעט בעבודה, ובאופן כללי התלבטויות שהתלבטתי בהן יותר משנה מתחילות להתגבש לכלל החלטה. ויש בה, בהחלטה, משהו נחוש, הרגשה של מסוגלות או יכולת.. יש גם רגעים חלשים יותר, וחששות וכל זה, אבל בגדול- מקל המטאטא שמיוצב לי על האצבע לא צריך שאתרוצץ יותר מדיי- מספיקות לו תנועות קלות.. (בשקט-בשקט אומר שזה נחמד... :-) הלוואי שזה לא יעלם לי כי אמרתי בקול.. ;-) בא לי למסור דרישת שלום לאורנה. אני יודעת שזה חסר סיכוי, אבל מקל המטאטא הזכיר לי אותה... (משהו בתספורת.. סתם :-)) מקווה שעובר עלייך ערב נעים, שיהיה סופ"ש נעים (אם אקדים לאחל אולי יקדים להגיע..) לילך

שלום לילך טוב לשמוע על תהליך הפרידה שאת בתוכו. נשמע מתיאורך שזהו תהליך מורכב, מגוון וצבעוני. ומשמח גם לשמוע על ימים טובים, בהם הכל לפתע קל יותר וחוסר הוודאות מפנה מקום לשבילים ברורים ודרך. אני חושב על הפגישות המתבטלות ומה שקורה לאחר כל פגישה. נשמע לי באמת שהדגש הוא על מה שקורה לאחר כל פגישה שכזו, כי כל פגישה שמתבטלת היא בעצם הטרמה והמחשה של הסיום, רמיזה למה שמתקרב מפעם לפעם (ואיך זה מרגיש בלי..). והגעגועים, הם כמובן חלק מזה, רגש שפתאום עולה ותופס יותר מקום מהרגיל, ופה, בפורום, הוא מופיע ונקשר לאורנה, דמות שחסרה כאן בוודאי לרבים. קשה להפרד, ולפעמים, למרות הגעגוע, אפשר רק לנסות להפיק מכך את המיטב, את ההתבהרות ואת ההפתחות של עוד קטע מהדרך. להתראות בינתיים דוד.

היי לילך , כתבתי לך מספר מילים ,(אני מקוה לא מילות פרידה) ,והתחושה שלי אומרת שההודעה כנראה לא נקלטה ,אולי לא לחצתי טוב על "שלח". בנתיים, אני רואה שדוד ענה לך ,וכמו תמיד תגובתו נעימה ומענינת...תודי...:-) וברוח הדברים של דוד,שמחה בשבילך ,שעוברים עלייך ימים, עם ניחוחות של שינויים ברוכים ,וחיוכים לצידם. ומוסיפה : בלי עין הרע, טפו.. טפו..טפו.. בשקט בשקט ,מאחלת לך, המשך של ימים קלילים ובהירים ,וציפייה נינוחה לקראת הבאות. ריקי -- שממשיכה לקרא ובכיף :-)

איזו הפתעה נעימה, ריקי :-) תודה רבה.. הגעתי לפה היום קצת מאוחר ואני מקווה שלא מאוחר מדיי לומר תודה, דוד :-) אני עם ריקי- נעים ומעניין indeed :-) אז תודה על המחשבה.. כל היום הרגשתי רעב :-) (האמת שגם רעב אמיתי, עכשיו כשאני חושבת על זה באמת שכחתי..) אבל גם רעב גדול ל... לא יודעת. רעב-חיים כזה. רעב ללמוד, רעב לצחוק, רעב לדבר, רעב לרקוד.. זה נחמד.. :-) בכל אופן, מקווה שלא מאוחר לתודה נתראה, לילך ששמחה שסוף סוף חמישי מחר.. מרגישה כאילו כבר יומיים חמישי :-)

שלום וערב טוב, רציתי לשאול האם יש לייחס חשיבות לגיל המטפל/ת כאשר מחליטים על בחירת מטפל. האם מטופל בן 55 עשוי להרגיש בנוח אצל מטפל הצעיר ממנו ב 15-20 שנים? האם פער הגילאים משפיע על יחסי ההעברה? ומה באשר לפערים בנסיון החיים שלהם? בתודה, הדס

שלום הדס לפני פנייה לטיפול מומלץ לכל אחד לחשוב בינו לבין עצמו מה הם הקריטריונים המשמעותיים מבחינתו בבחירת המטפל. יש כאלה שיעדיפו מטפל בגילם ויש כאלה שיעדיפו מטפל צעיר יותר או מבוגר יותר. מטפלים מבוגרים יותר יכולים להנות לעיתים מניסיון וחוכמת חיים בעוד צעירים בדרך-כלל יביאו איתם יותר התלהבות ורעננות למפגש הטיפולי. אין תשובה אחת נכונה לשאלה בדבר גיל המטפל, משום שהדבר תלוי בראש ובראשונה במטופל הספציפי: בהעדפותיו, תחושתיו ובמטען שהוא מביא עמו. ביחס לשאלת ההעברה, הרי שהדעות חלוקות: בעוד ומטפלים "קלאסיים" יותר יטענו שאין חשיבות רבה לגיל המטפל (או למינו) ושיחסי ההעברה גוברים על המציאות האובייקטיבית, הרי שגישות חדשות יותר מדגישות דווקא את המטפל כאדם ומראות כיצד היחס הספציפי אליו משנה את ההעברה הנוצרת. לסיכום, החשיבות העיקרית היא על המטופל ומה הוא מרגיש שמתאים במיוחד עבורו. מעבר לכך, כדאי לזכור שכל מטפל מוסמך עבר תהליך הכשרה ממושך ומקצועי ובסופו של דבר - הבחירה טובה ביותר תהיה דרך המלצה על סמך היכרות אישית ופחות על בסיס קריטריונים חיצוניים. מקווה שעזרתי דוד

רציתי לשאול מה קורה אם נעלם לך אחד ממטופליך< סתם נעלם לו, לא עונה, לא מופיע< איך תראה את זה< מבקש שתגיד ל יאת האמת ואל תגיד לי דבר על זה עם המטפל שלך. כי סתם בא לי לדעת, בא לעזוב בלי להיפרד - זו האמת! אפשר לפי דעתך? יהיה לי קשה או לו?

שלום ג. אני אנסה לענות במלוא הכנות, אם כי האמת היא שזו שאלה מסובכת מאוד. היא מסובכת משום שתגובות לפרידה, ובעיקר לפרידה לא צפויה ולא מדוברת, משתנות בין מטפלים ומטופלים, משתנות בהתאם ליחס ולקשר שנוצר בטיפול ותלויות גם בשלב בטיפול ובדרך בה הפרידה מובנת. עם זאת, נראה לי שבדרך כלל, פרידה שכזו, במיוחד אם היא מפתיעה ובאה על רקע של קשר והיכרות, בוודאי ואינה נעימה ומטרידה את המטפל. חשוב לי לומר כי הדרך בה טיפול מסתיים חשובה בעיני בצורה אדירה; לעיתים עולות תחושות קשות במהלך טיפולים ולקראת סיומם ומפתה להימנע מתחושות אלה על-ידי העלמות פתאומית ולא מדוברת. דבר שכזה, בדרך-כלל, עומד בניגוד לעקרון הבסיסי של הטיפול ולתועלת שבדיבור משותף על המתרחש. חמור מכך, הוא עלול לפגוע ברווח שהושג בטיפול ולהביא לבזבוז של המאמץ הרב שהושקע בו משני הצדדים. בקיצור, לא מומלץ. להתראות דוד

שלום ג., בתור מטופלת שברחה בעיתוי אולי הכי גרוע שרק יכול להיות, במצב נפשי שאסור להשאיר לבד (נקרא לזה כך), לחמש פגישות רצופות, אבל בסופו של דבר, ואל תשאלי אותי איך זה קרה, הצלחתי לחזור ודיברנו - נאמר לי בזמנו, וקצת אחר-כך, שאלו היו הרגעים הכי קשים למטפל בכל הטיפול. קשים מאד. גם לי. גם לו. לדברי המטפל, לפי הגישה הטיפולית שלו, הפרידה - איך שהיא קורית - קובעת את גורלו של הטיפול כולו. ברמת הקביעה של טוב או רע. אילו הייתי עוזבת אז ולא חוזרת הייתי נשמעת מאד רע היום, אם הייתי... זה היה בערך לעשות לעצמי את הדבר הכי גרוע והרסני.

החוויה הכי גרועה שהייתה לי בחיים זה שיום אחד החלטתי להפסיק טיפול(לפני שנה בערך..) אין לכם מושג מה קרה אחרי זה ואיך זה השפיע עמוקות על מהלך חיי. ממש אסון. המטפלת בעצמה התנגדה לזה ,היה סוג של כעס- אני לא יכולתי להתמודד עם הכעס- ממש פחדתי ממנה!!! ולא רציתי לבוא לפגישה נוספת." חששתי לחיי" אשכרא. ואח"כ ואללה יסטור ולהקתו. חוויה בעוצמות שמזמן לא חוויתי וזה היה איום ונורא!! ואז נשארתי עוד שנה "בכוח" ולבסוף נחשו מה.. המטפלת החליטה בעצמה להפסיק את הטיפול. ובחרה להפנות אותי לאיש מקצוע. בלי כעס בלי כלום.. ולא קרה כלום הפעם.. הפרידה הייתה סבבה לגמרי לא כמו בפעם הראשונה שאני רציתי לעזוב.

שלום, יש לי שתי שאלות: 1) יש הסכם ביני לבין המטפלת לגבי הודעות SMS בין הפגישות. הבעיה שכל פעם שאני שולחת הודעה, משהו מתפוצץ בינינו. ואז היא חוזרת לעודד אותי לשלוח הודעות. מצד אחד היא מרגישה שאני יותר פתוחה דרך ההודעות ואומרת דברים שלא מעיזה לחשוף בתוך החדר, ומצד שני היא מראה לי עד כמה הדבר מעצבן או פוגע בה!!! 2) אני משתמשת בשיטת ביטול הפגישות כסוג של בריחה מהתכנים הכואבים. גם זה מעצבן אותה נורא, אבל האם אני צריכה לרצות אותה רק, כאילו ללכת רק בכדי שלא תתעצבן עלי. או שאני צריכה לחשוב קודם על הפחד שלי ועל איך אני אתמודד איתו (אפילו אם השיטה לא נכונה). תודה רבה

שלום נועה את שואלת שאלות הנוגעות באופן ישיר גם בהסכם בינך לבין המטפלת לגבי הצורה בה הטיפול מתנהל וגם בדרכים השונות בהן את יכולה להביע את עצמך מולה, בצורה ישירה יותר או פחות, בתוך השעות הטיפוליות או מחוצה להן. נדמה לי שזו השאלה החבויה מאחורי שתי השאלות המוצהרות: מה הדרך, השפה, שגם את וגם המטפלת מסכימות עליה כמתאימה ויעילה ביותר עבורך לצורך השגת מטרות הטיפול. מבחינה, זו, בהתייחס לשאלה השניה, הייתי מציע לך לנסות ולברר האם את יכולה למצוא דרך התמודדות אחרת מאשר ביטול פגישות (כלומר, הדרך שלך לספר על קושי), שתסייע לך יותר בחייך ופחות תפגע בך כתופעת לוואי. הסיבה היחידה שאני חושב שכדאי לך לעשות זאת היא עבורך, בהחלט לא בגלל כעס המטפלת, אלא שמשום שבטווח הארוך את היחידה הנפגעת מדרך התמודדות זאת. לגבי השאלה הראשונה קשה לי לענות משום שלא ברור לי לגמרי מה היא ההחלטה לגבי שליחת הודעות בין השעות. אני מנחש שאולי הסיבה לחוסר ההבנה שלי קשורה למשהו שאולי אינו ברור לגמרי שבהסכם שלכן. אם אכן כך הדבר, הרי שהייתי מציע לך להעלות את השאלה בצורה ישירה מול המטפלת ולחשוב שוב איתה על החלטה המקובלת על שתיכן. בהצלחה דוד

הייתי בטיפול קבוצתי ואישי בהנחיית פסיכולוג. הגעתי לטיפול, עקב טראומות קשות שעברתי בחיי. למרות הטראומות הקשות, הצלחתי לסיים תואר ראשון ושני בהצטיינות. הגעתי לקבוצה הטיפולית. הטיפול לא רק שלא קידם אותי, אלא גרם לי לטראומה הקשה ביותר בחיי - משברים פסיכוטיים. בקבוצה שלט כלל לא כתוב: דרוויניזם חברתי, בניצוחו של הפסיכולוג ואני הייתי השעיר לעזעזל שעליו הוציאו המטפל והקבוצה את הרוע שבהם. הפסיכולוג טיפל בשיטה הפסיכו- דינאמית , התיימר לפרק ולהרכיב אותי מחדש. הוא הצליח לשבור אותי.את מלאכת הקודש של בניה מחדש עושים פסיכולוגים אחרים. יצויין שאינני חולת נפש ומעולם לא אושפזתי בבית חולים פסיכיאטרי. כמו כן אני עובדת שנים בעבודה מכובדת מאוד במשרה מלאה ויש עלי חוות דעת חיובית ואני נשואה באושר רב. מעולם לא היו לי משברים פסיכוטיים לפני הטיפול הקבוצתי פסיכולוגי. ולאחר שעזבתי את הפסיכולוג שבנדון, לא היו לי משברים פסיכוטיים נוספים. הפסיכוזות היו כחודש לאחר עזיבה בכעס את הקבוצה וכחודש לאחר סיום הטיפול האישי עם אותו פסיכולוג. יצויין שבזמן הטיפול האישי, לאחר הפסיכוזה הפסיכולוג לא תמך בי ונתן לי להרגיש אפס. במשך שנה הייתי במצב אובדני מאוד מסוכן, שבו כמעט קפחתי את חיי במו ידי. כאשר אמרתי לו שאני רוצה להתאבד הוא ליגלג עלי וחשב שמדובר בהצגה, כדי לזכות בתשומת לב. בימים שהיו לי התקפי חרדה ולא יכולתי ללכת לעבודה הוא אמר שאני לא אחראית, ואני רוצה לחזור לרחם אימי ולא לתפקד(כל זאת כאשר חזרתי לעבודה כשבועיים מיום תחילת הפסיכוזה). בנוסף בעת הטיפול הקבוצתי לקחתי מספר פגישות אישיות עם המטפל כדי לשוחח על דברים שלא רציתי לדבר בקבוצה. הפסיכולוג לא הצליח לעשות הפרדה ולשמור על סודיות רפואית וסיפר בפורום הקבוצתי את הדברים שאמרתי לו ביחידות. שאלתי: כיצד קורה שמטופל בא לפסיכולוג ע"מ להתמודד עם טראומות שעבר ולהרגיש טוב יותר, ובמקום זאת מקבל שני משברים פסיכוטיים. אני לא נשברתי מהטראומות שעברתי אלא מהטיפול הפסיכולוגי. מה קורה עם האחריות של המטפל כלפי המטופל?מה קורה עם האתיקה כלפי המטופל? יצויין שהיום אני עוברת טיפול פסיכולוגי שמיטיב עימי מאוד ואני מאושרת. דווקא בגלל שהטיפול היום כל כך טוב, קשה לי להבין ולקבל את הטיפול שגרם לי לשני משברים פסיכוטיים.

שלום לסימן שאלה את אכן מתארת התרחשות מפחידה מאוד, התרחשות בה את מגיעה למקומות טיפוליים, מקווה לקבל תמיכה וסיוע, ובמקום זאת נפגעת בצורה חמורה מבחינה אישית, לתחושתך כתוצאה ישירה של הטיפול אליו נחשפת. למטפלים יש כמובן אחריות מקצועית ואתית כלפי מטופלים, אחריות המעוגנת בחוק כמו גם בקוד האתי של הפסיכולוגים. קשה ומצער לשמוע על מצבים בהם מטופלת לא רק אינה מרגישה כי נעזרה אלא להיפך, חשה את הפגיעה והנזק שנגרמו לה בעקבות הטיפול. שמחתי לסיום האופטימי שלך, ההגעה למקום בו מאחים את השברים ובו את מרגישה שמצאת את המקום הנכון והמרפא עבורך. אני מאחל לך להישאר במקום זה ככל שתחושי בכך צורך ושההחוויה הזו תמשיך להיות חוויה מתקנת עבורך ותסייע לך להחלים מפצעייך. בהצלחה דוד

אף פעם לא חשבתי שאגיע למצה הזה, והנה אני כאן. "סיימתי" טיפול אחרי מעל לארבע שנים. במשך כל הזמן הזה לא תארתי לעצמי שכך נסיים. היתה פגישה קשה מאוד. המטפלת אמרה שהיא דיווחה עלי לפסיכיאטר המחוזי. שהם רק מחכים לאישור שלה. לא כל כך הבנתי ואני לא ממש יודעת איך זה עובד.. אבל כנראה היא כתבה לו מכתב, ומספיק שיחת טל' ממנה על מנת שיפעלו. זה לפחות מה שהיא אמרה לי. היא תפעיל את זה ברגע שהיא תחשוב שאני עושה משהו. למרות שאני כביכול כבר לא בטיפול אצלה. כאילו סיימנו. אבל מרגיש שזה כל כך לא נכון. אני לא יכולה להתמודד עם המצב. השארתי לה הודעה שתחזור אלי, אני רוצה לבקש ממנה שתבטל את זה. גם ככה אני לא ישנה בלילות, ועכשיו עם הידיעה הזאת אני פשוט מתמוטטת לחלוטין. לא מבינה איך היא יכולה לעשות את זה אחרי כל השנים האלה, עד שסוף סוף למדתי להאמין בה ולה. איך היא יכלה לעשות לי את זה ובו בזמן להגיד שאכפת לה ושהיא אוהבת אותי? היא מכירה אותי כל כך טוב. היא יודעת שמה שהיא עשתה זה הדבר הכי הכי קשה לי בעולם. כל הלילה היו לי סרטים שהנה תיכף ידפקו בדלת ויבואו לאשפז אותי בכפייה. כל כך מפחדת. לא מתפקדת בכלל. מחכה שהיא תתקשר אלי לבקש ממנה. לא יודעת מה לעשות אם היא תסרב לבטל את זה, לא יודעת מה לעשות עם הפרידה הכל כך קשה הזאת, עם הכאב הזה ששורף את הבפנים ומכלה אותו עד תום. אם רציתי כל כך למות לפני זה, היא לא יודעת איך וכמה מרגיש לי עכשיו במצב הזה. אם המטרה שלה היתה להרתיע אותי או "לשמור" עלי, היא לא יודעת כמה זה עושה רק את ההיפך הגמור. איך היא יכולה לעשות לי את זה? כשהיא אומרת שיש לי מקום כל כך מיוחד אצלה, שתמיד היא אומרת את זה. שהיא אומרת שאכפת לה ושהיא אוהבת אותי ושלעולם תהיה איתי. איך היא יכולה לעשות את זה ולהעמיד אותי במצב כזה? איך בכלל עובד העניין הזה עם הפסיכיאטר המחוזי? שולחים לו מכתב ואז גם מאשרים טלפונית? מספיק רק מכתב וברגע שהוא יגיע אליהם יפעלו? איך זה עובד? אין לה מושג כמה אני שונאת את עצמי ואת החיים עכשיו. יותר מתמיד. יותר מהפעמים בהם עברתי פגיעות. יותר מתמיד. שונאת את עצמי. שונאת את החיים. שיר

שלום שיר אני מבין שאת עוברת ימים ולילות קשים ושאת מודאגת לגבי אפשרויות פעולה שונות מצד הפסיכיאטר המחוזי. נשמע לי שנקטת בצד הנכון כאשר התקשרת לפסיכולוגית שלך. אני לא יודע כמובן האם היא תחליט לנהוג אחרת מאשר נהגה, אבל נשמע ברור שיש לך זכות לדעת היכן המצב עומד. בדרך-כלל נקיטת פעולה מצד הפסיכיאטר המחוזי אינה דבר פשוט והיא דורשת שיתמלאו תנאים חמורים, המצוינים בדיוק בחוק. תנאים אלה כוללים, בעיקר, מצב של סיכון לאדם או לאנשים סביבו יחד עם מחלה נפשית הפוגעת בכושר השיפוט. בנוסף, למרות שאני מבין שהמצב כרגע רגיש מאוד מבחינת יחסך לפסיכולוגית, הייתי מציע לך לא לבטל במהירות את האמון העמוק ואת הקשר שנבנה ביניכן במהלך השנים. נשמע שהיא אכן מנסה בכל כוחה לשמור עליך ולדאוג לשלומך. ואולי, עד כמה שזה מפחיד וקשה, תוכלי לבדוק האם את יכולה להישען מעט על האמון הארוך הזה ולהאמין שהדבר המרכזי המנחה אותה הוא הרצון לעשות את הנכון ביותר עבורך. בהצלחה דוד

היא לא דומה לאף אחת אחרת לאף אחת שעוברת ברחוב היא משונה וכשהיא מדברת קולה עושה לי משהו קרוב. היא לא רואה אני כאן כל הלילה עומד בצד ומסתכל איש מאוהב, עומד בצד ומסתכל. והלילה העיניים עייפות עד אור הבוקר השפתיים לוחשות ללא מנוח היא לא דומה לאף אחת.

שלום מישהו דבר מסובך אהבה. כמעט הייתי מתפתה לומר שזהו תחום שעדיין נמצא מחוץ להבנתה ותפיסתה של הפסיכולוגיה. ובשיר הזה - האהבה עושה לאוהב דברים שונים והוא בעיקר נמצא מהצד. מסתכל. אני מאחל לך אהבות קרובות והדדיות ושהמסר, במידה והוא מסר טוב של אהבה,אכן יגיע ליעדו. דוד

כבר חודש אני סביב הסיפור הזה... אני צריכה שם וב דחוף אשמח מאוד לעזרה

שלום יפה ככלל, איננו מפרסמים בפורום המלצות אישיות על אנשי מקצוע. אם למי ממשתתפי הפורום יש המלצה ספציפית הוא מוזמן לשלוח אותה לכתובת המייל האישית שלך. בנוסף, כהמלצה כללית הייתי מציע לך לבדוק מכונים שונים להתפתחות הילד, שם בדרך כלל ניתן למצוא אנשי מקצוע טובים בתחום ההתפתחותי. בהצלחה דוד

מי זה כולם?

ל. שלום, כולם כאן, ושוב צר לי על העיכוב. דרור

בילבי שלום, כפי שאת בוודאי רואה לא נרדמתי ובוודאי לא שכחתי אתכם. פשוט התעכבתי מסיבות אישיות. דרור

שלום ליאתי רציתי לדעת מה את חושבת.. הייתי בפגישה ובכיתי המטפל נתן לי יד קירב את הכורסא זה היה מאוד תומך ונעים והרגשתי לא לבד:-))))))))))))))) למרות שהפגישה הייתה קשה הפעם לא התפרקתי ליומיים:-) רק רציתי לשאול אותך אם את חושבת שזה בסדר וכאלה...ושזה נהוג כי מבחינתי זה תומך אבל איך זה מבחינת חוקים וכל הדברים האלה? חוצמזה שבוע טוב:-)

שלום לך, ליאת תהיה פה ביום חמישי ותוכלי לפנות אליה. אני חושב שאם זה הרגיש לך טוב ומתאים באותו רגע זה חשוב. יחד עם זאת אני תוהה מדוע את שואלת האם זה בסדר, מהם החוקים שמטרידים אותך ולמה? אני חושב שבטיפול פסיכולוגי, בעיקר במבוגרים, אין מקום למגע פיזי בין מטפל למטופל/ת. אני יכול להבין את הצורך במגע פיזי אבל אני יכול לראות אם את החסרונות שבכך ובנוסף אני חושב שניתן לקבל תמיכה קרובה מאוד גם ללא מגע פיזי. שוב, אם הרגשת עם זה לגמרי בסדר, ומדובר במצב חד פעמי זה יכול להיות בסדר. דרור

שלום לך, וגיניסמוס זו הפרעה שהבסיס לה הוא נפשי ומקשה על קיום יחסי מין. באופן ספציפי קיימת היצרות של הנרתיק בעת קיום יחסי מין דבר שמשפיע על היכולת להינות ולקיים יחסי מין. הסיבה לכך יכולה להיות טראומה שמובילה לחשש מחדירה ולהתכווצות אוטומטית, זה יכול להיות בעיה פיזית שגמה כאב וכיום החשש ממנה מביא להתכווצות ויכולות להיות סיבות פסיכולוגיות נוספות. טיפול פסיכולוגי ממוקד בנושא יכול להביא הקלה משמעותית. דרור

למה אתה מתכוון ב"טיפול פסיכולוגי ממוקד"? טיפול התנהגותי קוגניטיבי?

ערב אחלה לכולם:-) יש קטע מוזר שהמטפל שלי קצת מבולבל או אני... לא יודעת..... המטפל שלי עבר קליניקה למקום רחוק יותר ולי קשה עם זה (אין לי אוטו וזה ליסוע מתל אביב לרמת השרון) ביקשתי ממנו שימליץ לי על מישהו אחר...... והוא מתעקש שניתן לזה זמן ושהוא לא חושב שהמרחק הוא הבעיה? אז מה הבעיה אם לא המרחק מה נהיה איתו.???????????????????אני אצלו חודש וכבר בפגישה הראשונה הוא סיפר לי על השינוי......פתאום רחוק לי אז מה הקטע שלו? למה הוא מתכוון? תודה ושבוע סבבה לכולכם:-)

שלום לך, אני מבין שאת מתקשה להבין על מה המטפל מדבר, מה לדעתו מפריע לך אם לא המרחק. אני חושב שהמרחק מפריע לך אבל לא זו הסיבה שבגללה את רוצה לעבור מטפל. הוא בחר לספר לך בפגישה הראשונה, ככל הנראה בכדי להשאיר לך אפשרות האם להיכנס לטיפול או לא, את בחרת מסיבותייך שלך, להיכנס לטיפול. כעת משהוא עובר את מבקשת מטפל אחר. אני לא יודע מדוע בדיוק אבל גם לי נשמע שזה לא רק המרחק עליו ידעת בהתחלה אלא משהו נוסף, אולי תגובה לתחושה שלך שהוא מתרחק ממך, נוטש אותך ואת נדרשת להיות זו שהולכת אחריו ואת לא מוכנה לכך. המלצתי היא שתקדישי לפחות פגישה אחת לדבר איתו על זה ולהבין ביחד איתו מדוע את מבקשת דווקא ממנו המלצה על מטפל אחר. דרור

המרחק כן בעייתי!! מה זאת אומרת מבקשת דווקא ממנו המלצה על מטפל אחר? מה זה אומר? יש בעיה עם זה? זה אומר על משהו?

אני מקווה שמישהו יוכל לעזור לי.............אם לא תפנו אותי לפורום אחר בבקשה.... אני בגיל 31 סובלת מחיתוך עצמי שנים רבות וגופי בעיקר מכוסה צלקות כל פעם שאני מכירה בחור ואנו מגיעים לקטע של הסקס אני מתביישת שיראה את הצלקות..(רגלייים ובטן צידית) רוב הבחורים שהיו איתי התייאשו מזה שאני לא מוכנה להדליק את האור... להתקלח איתם או כל דבר שקשור לחשיפה אני מאוד רוצה להצילח בקשר החדש אבל לא יודעת איך להתגבר על הבושה... מה אומרים במצבים כאלה לבחור שבטח יסתכל על הצלקות ויגעל אני חיה בחושך הלחתוך את עצמי פגע לי בכל תחומי החיים אני בקושי עובדת לא למדתי בקושי סיימתי תיכון פשוט אין מוטיבציה רציתי שיהיה מישהו שיאהב אותי....שלא אתבייש בגוף שלי לידו.......... איך חיים ככה איך אפשר אחרת? מה בחורים יכולים לחשוב על זה? תודה לכם על ההתייחסות

כרמית שלום, חיתוך עצמי הוא לרוב דרך להפחת כאב נפשי, הוא מביא להקלה זמנית, אך כדברייך גורר איתו תחושות בושה ואולי כעס עצמי נוסף. אני מאוד יכול להבין את הקושי שלך ברגעים אינטימיים מחשש שיידחו ממך. משום שזה גורם לך כל כך הרבה סבל, ומשום שלדעתי החיתוך העצמי אינו הבעיה אלא אחד מהביטויים שלה חשוב שתקבלי עזרה מקצועית. כאשר לא תרגישי עוד צורך לחתוך את עצמך תוכלי לחשוב כיצד את מתמודדת עם הצלקות שכבר נשארו, כאשר גם פתרונות רפואיים אפשריים. דרור

תאהבי את עצמך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מי שיאהב אותך לא יעניין אותו לא צלקות לא גובה משקל או כל דבר אחר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לי בעיה אני מאובחנת כאישיות גבולית ודכאו ונמצאת בטיפול פסיכולוגי שנתיים לוקחת כדורים בשבועיים האחרונים הפסקתי לקחת והמטפל קולט שמשהו לא בסדר.. אם אני אספר לו הוא יכעס שלא התייעצתי איתו ומצד שני לא בא לי כדורים יותר מה יכול לקרוט איתי..

שלום לך, ייתכן שהמטפל שלך לא יהיה שבע רצון מההחלטה שלך, ומכך שהחלטת לעשות את זה לבדך ללא התייעצות איתו. אבל זה נושא טיפול ביניכם, נושא של אמון וביטחון במקום שלך מולו וביכולת שלך להשהות החלטות ולהתמודד עם אי הסכמה שלו. מבחינה רפואית חשוב, גם אם מחליטים להפסיק טיפול תרופתי לעשות זאת בהדרכת רופא ובליוויו, בהדרגתיות, תוך פיקוח על השלכות ההפסקה. גם בשל כך אני חושב שחשוב מאוד שהמטפל שלך יידע מזה. דרור

אה................................אני...אמרתי למטפלת שלי היום שאני רוצה למות והיא לא עשתה עם זה כלום!!!!!!!!!!!!!!! איך זה קורה..... אני התכוונתי ברצינות והיא לא עשתה כלום לעזור לי! יש סגנון טיפולי כזה...? לשחק אותה קול מול מישהו שרוצה למות.......למה היא לא רואה אותי? היא אפילו לא התקשרה והיא תמיד אבל תמיד מתקשרת!!!!!!!!!!!מה הקטע שלה?

יעל שלום, נשמע שמאוד רצית שהמטפלת שלך תעשה משהו, תראה לך שהיא מודאגת, שאכפת לה ואולי גם תיקח אחריות ותמנע ממך לפגוע בעצמך. אבל נסי לחשוב האם דיברתם על זה בתוך הפגישה, האם זה שהיא לא עשתה משהו אומר בהכרח שהיא לא הגיבה ולא ראתה את הכאב שלך. אני לא חושב שיש סגנון של להיות קול, אבל בהחלט יש חשיבות להפוך את המעשים למילים גם אצלך וגם אצלה. דרור

שלום לך, אם יש לך מטופל שהוא לא ממש מדבר, לא ממש משתף. הסיבה היא לא יודע התנגדות, קושי בהיחשפות, ]חד מתלות- כל מה שעולה לך לראש. יש מצב שאתה כמטפל יימאס לך, שפשוט לא יהיה לך יותר כלים להתמודד איתו? מה תעשה אם יהיה לך מטופל עזה? כמה זמן תמתין עד שהוא יתן בך אימון? יתחיל להרגיש נוח אצלך? מה המקסימום שאתה יכול לסבול? תודה

ערן שלום, כתבת בכותרת מטופל קשה, ואכן נשמע שקשה לך וגם למטפל שלך בתוך החדר. אתה שואל כמה זמן תהיה לו סבלנות אליך, ואולי אתה גם שואל כמה זמן תהיה לך סבלנות למצב הזה. בכל מקרה אין הגבלת זמן קבועה מראש, אני מניח שהוא מבין את הקושי שלך ומכבד אותו והוא מנסה בעדינות ובהדרגה לעזור לך להרגיש יותר בנוח, לבטוח בו ולהיפתח בתוך החדר. זה יכול לקחת לא מעט זמן, ייתכן גם שבשלב מסויים הוא יאמר לך שהוא לא רואה אפשרות שהוא יכול לעזור לך. אבל בעיני לפחות יש טעם רב להביא את השאלה הזו לטיפול, לפתוח מולו את החשש שלך והקושי שלך בטיפול ולשמוע ממנו את הדעה שלו. דרור

שמי מירב מירושליים שלום לכם אני בטיפול פסיכולוגי ארבעה חודשים ומאוד מרוצה מהטיפול שלי אבל....... המטפל אמר שכדאי שנוסיף עוד פגישה שיהיו שתי פגישות בשבוע...........!. אני לא יודעת אם הוא התכוון עוד פגישה ושאני צריכה לשלם על זה או לא...אם אני צריכה לשלם אז אין לי כסף ולא נעים לי להגיד לו......ואולי אם הוא הציע אז הוא התכוון שזה ללא תשלום נוסף. לא יודעת מה אתם חושבים ואיך פותרים את הקטע הזה??? אני כן חושבת שאני צריכה יותר אותו ואני שמחה שהוא אמר את זה אבל הוא לא הסביר איך זה יהיה. ביי לכם

מירב שלום, למיטב הבנתי הפגישה הנוספת כרוכה גם היא בתשלום. את כותבת שאת זקוקה לה אבל לא יודעת אם יכולה לעמוד בתשלום נוסף. עצתי היא אל תישארי עם זה לבד, אמרי לו שאת שמחה שהציע, שאת זקוקה לזה אבל שאת לא יכולה לעמוד בתשלום ונסו ביחד לבחון אפשרויות נוספות, כגון הנחה. דרור

שלום וערב טוב אני אחרי שני אישפוזים בבית חולים פסיכיאטרי פעם בסגורה ולאחרונה בפתוחה. האם יש לבית החולים זכות לתת מידע רפואי לגורמים שיבקשו זאת? אני רוצה למצוא עבודה ואולי אפילו להרשם לקורס....מה קורה לגבי התיקים הרפואיים בבית החולים למי יש גישה לכך? תודה רבה על תשובתככם

חיה שלום, קיימת סודיות רפואית על האשפוזים שלך ועל הטיפולים שעברת. כלומר ללא וויתור סודיות שלך לא ניתן לקבל מידע. ישנם מקומות הדורשים וויתור סודיות כחלק מתהליך הקבלה ואת רשאית לסרב. אני לא יודע מבחינה חוקית האם על בסיס זה מותר להם לסרב לקבל אותך לעבודה ושווה להתייעץ גם עם עורך דין בנושא. לגבי הרשמה לקורס לימודים בוודאי שאין סיבה שידרשו ממך וויתור סודיות. בהצלחה, דרור

שלום, מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה- המטופל נתן הסכמתו למסירת המידע הרפואי, חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי, מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר לצורך טיפול במטופל, לא נמסר למטופל המידע הרפואי לוועדת האתיקה אישרה את מסירתו לאחר, ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן העניין שיש באי מסירתו, כל אלה יחולו כשמסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין. כמובן, כל מקרה לגופו או לנפשו דעי זכויותייך, מחזקת ידייך בדרכך החדשה

לא יודעת איך לכתוב את זה מתביישת בעצמי אני בחורה דתיה נראית תמימה שומרת על תינוק שמן בריא מתוק מתוק ואני לא יודעת מאיפה בא לי הסטיות המיניות האלו פותחת לתינוק את הטיטול ומתחילה לשחק לו במובי דיק הקטן שלו... ובידיוק האבא נכנם... זהו זה הסיפור שלי הביטחון העצמי שלי ברצפה מנסה לספר סיפור כיסוי לזה...יש לי שאלה כמה בעצם...("ההורים עדיין לא דיברו איתי אבל כנראה שסיימתי את הקרירה בתור בבייביסיטר)1. האם זה יפגע בתינוק בעתיד?(אני מקווה מאד שלא מבחינת תפקוד מיני הטרדה וכו...) 2. מאיפה זה בא לי? לא מצליחה למצוא בחיים שלי לא עברתי אונס היחסים ביני לבין ההורים שלי יחסית טובים... 3. האם זה נפוץ הסיפורים האלו? טוב אין לי מה להגיד מתביישת להראות להורים את הפרצוף שלי ומרגישה שפגעתי באמון...

שלום לך, לא ברור מדברייך האם היה זה אירוע חד פעמי או אירוע שחזר על עצמו, שנית האם את מוטרדת ממחשבות כאלו במהלך היומיום. אם לא היה זה אירוע חד פעמי ואת מרבה להימשך לילדים הרי שמדובר ככל הנראה בהפרעה שחשוב שתטפלי בה, גם עבור עצמך, כי נשמע שזה מפחיד אותך, וגם על מנת שלא תפגעי בילדים. לגבי הילד, איני יכול לומר האם זה ישאיר עליו חותם, אם הוא ילד קטן משנתיים שלוש ככל הנראה זה לא ישאיר חותם. מעבר לגיל זה קשה לדעת ולומר מראש. אני מציע שבכל מקרה תפני לטיפול, זה יכול לעזור לך להבין מה קרה לך, מדוע רצית לגעת וחשוב מכך ללמוד כיצד בעתיד, גם אם המחשבות יישארו תדעי כיצד לא לתרגם אותם למעשים. דרור

ואפילו אם מה שכתבת פרי דמיונך לכי לטיפול. :))

בוקר טוב, מה מטופל אמור לעשות מול מטפל שמאבד את עצביו לרגע ומוציא את הכל בפני המטופל. הוא אומר לו (למטופל) כל מה שחשב עליו, ומה שהסתיר לאורך הטיפול. ואומר לו שהוא מעצבן אותו, שהוא לא יודע מה לעשות איתו.... כאילו כל העצבים שהצטברו אצלו במשך היום ממטופלים אחרים הם נזרקים כלפי מטופל מסוים. האם לחזור? לדבר ע לזה -(הוא בטח ימצא אלף דרכים לצאת מזה נקי)? להיעלם לו וזהו!!! איך אפשר לעכל התפרצות כזאת מאדם שנתת בו את כל האימון, ששנים לא הצלחת לתת לאיש אחר. איך אפשר? אודה לך על תשובה כנה

רויטל שלום, אני מניח שהחוויה שעברת בחדר בזמן שהוא התפרץ הייתה חוויה מאוד לא נעימה, בעיקר אם התקשית לתת בו אמון במשך זמן רב. כאילו היה משהו באותו רגע שהחששות הגדולים שלך התממשו. אני לא יודע מה קרה בדיוק באותו רגע, מדוע הוא התפרץ או מה את אמורה לעשות. אבל נראה לי שכאשר הוא מתפרץ זה נשמע כאילו זו האמת היחידה שהוא הסתיר עד כה, ובעצם החששות היו מוצדקים, ולעומת זאת חלקים אחרים שהוא הפגין בטיפול מזוייפים. שווה לחשוב על זה לפחות. לדעתי בכל מקרה נכון יהיה שתביאי את הרגשתך לפגישה, גם אם תחליטי לסיים, זה חשוב עבורך להבין מה קרה שם. ואולי עצה מהצד נסי ככל האפשר לא לראות את זה כמקום ממנו הוא צריך לצאת, להתחמק, ובעצם להוליך שולל, אלא כהזדמנות אמיתית להבין מה קרה ולראות לאן וכיצד את ממשיכה משם. דרור

מתה לישון או לישון ולמות זה כבר לא משנה, סליחה שעושה אידיאליזציה למוות, זה בסדר גם אם ההודעה תשלח לחלל ולא תגיע לשום מקום. מצטערת שלוקחת לכם מקום בפורום החביב במילים חסרי משמעות, מנסה לעשות פעולה "בריאה" כדוגמת הכתיבה מאשר לפגוע בעצמי. המרחק בין זה לזה הוא כחוט השני. אומרים תרגישי טוב אם תלכי לטיפול - הלכתי, אמרו גם -עבודה ,חברים, לימודים, חיוכים, תרומה לחברה, להיות חברה טובה, ילדה נוחה להורים, לשמור על חוקים, ללכת לסופר לקנות מצרכים, לראות סדרה טיפשית על החיים, לשלם וועד בית בזמן, לא לעקוף בפקקי תנועה, לקרוא ספר טוב, לעשות פעילות סופרטיבית, לתכנן עתיד, להתייחס בכבוד לסביבה, לשמוע מוזיקה טובה, להגיד מדי פעם לבן זוג אני אוהבת, להאכיל את החתולים, לא לקטוף פרחים שמורים, לסייע לחלש, להתעדכן בקורה בחדשות, לקרוא מספר מחקרים הזויים, לאכול בריא, לאכול המון בלי להקיא, לנסות לחיות בשלום עם עצמי, לא לחתוך את הגוף כשכואב,לא ליטול את נפשי, להגיד לא לסמים, לקיים יחסי מין כי צריך, להתקשר לאנשים שמחכים לשיחה כבר ימים, להנות מהשמש בבקרים, לעשות טיול כשמחשיך ומעלי הכוכבים, לכתוב שירה, ליצור הזדמנויות, לזכור ימי הולדת, לשמוע צחוק ילדים- כל זאת עשיתי. אז למה רע לי, למה הכל כואב, למה אני כותבת את השטויות שאני כותבת, למה לא יודעת להגיד די כשכואב לי, למה אני שותקת, למה לא אכפת לי אם אמות מחר בבוקר, למה עשיתי את כל הבריא ובתוכי הכל כל כך מרוסק, למה אני לא מסוגלת לצעוק, למה אני מחייכת, למה לאף אחד אין תשובות ולמה לעזעזל אני עדיין פה. אומרים מחר אולי יהיה אחרת, הכל תהליך שעוברת, אומרים שהכאב ידעך והחיים יקבלו צביון אחר, אומרים את חזקה את הכל עוברת, אומרים את בטיפול בגלל זה את כל כך מתפקדת, אומרים שהכל ישתנה כשחומרים יהיו מעובדים, אומרים הזמן יעשה את שלו, אנשים מדברים מדברים מדברים אז למה זו אני שרוצה כרגע להפסיק לנשום.

שלום לך, אני לא שומע בדברייך אידיאליזציה של המוות, אני שומע כאב עז המוביל ברגעים מסויימים, בעיקר בלילה להתגברות הרצון להפסיק את הכאב בכל דרך שהיא. את מדברת על הפער שאת חשה בין הבפנים המרוסק, לבין הבחוץ המתפקד, אולי מתפקד מדי. אני שומע את הייאוש שלך את התחושה ששום דבר ממה שהבטיחו לך שיעזור לא עוזר, ומכאן גם את תחושת הבדידות עם הכאב שלך. נשמע לי שחלק מרכזי בכאב שלך קשור לפער בין החוויה שלך מבפנים לדרך בה את נראית מבחוץ. ייתכן ואני חוזר על דברים שנאמרו לך אבל המשך העבודה הטיפולית, עיבוד החוויה הפנימית שלך יכול להביא להקטנת הפער הזה ועמו הקטנת הכאב. דרור

יקרה שלי אין לי מילים כבר אמרו לך הכל ואת מכירה את כל המילים והדרכים האופטימיות.... אולי כדאי שתגידי בטיפול שאת לבד ושאת לא יכולה להרפות את הבפנים לבחוץ.... אני בטוחה שהמטפל/ת שלך תהיה בשבילך זו לא בושה להגיד צריכה עזרה...... ואז לתפקד פחות וליפול יותר כשמישהו לידך.. אני פה איתך שולחת לך יד מלטפת ואוחזת בך חזק!! מקווה שתשני כבר הלילה...... אוהבת אותך את יודעת ומלווה אותך פה בדרך הכל כך קשה וגאה בך על ההתעקשות להרגיש טוב מבפנים קודם כל מבפנים כי מבחוץ את עושה באמת הכל:-( שלך בילבי ילדת הברזל

מה שאת אוהבת מילים: מאיר גולדברג קחי מה שתרצי, מי יסרב לך קחי את העולם כולו מי יוכל לומר לך לא אם רק תחייכי, מי לא יתאהב בך מי שאת רוצה יבוא אל תלכי עם מי שלא תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב יש לך זמן לגדול, כמה יפה את קחי את העולם כמו פרי קחי כל מה שאפשרי אין אחת כמוך, את כבר יודעת שתוכלי תמיד לבחור כל מה שתרצי לזכור תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב

מצחיק-עצוב

שלום לך, אני לא בטוח שהבנתי את דברייך לגמרי אבל אכן יש עצב רב בפורום ומדי פעם משתרבבת גם אמירה הומוריסטית המכניסה גם קצת צחוק לתוך העצב. דרור

שלום לך, איני בטוח לאיזו הודעה את מתכוונת ובכל מקרה נראה שהיא נכתבה ביום שבת, בו הפורום נמצא במנוחה. עניתי לדינה במהלך היום ואני מקווה שזו ההודעה אליה את מתכוונת. דרור

חמישית מהציבור: לא נשב ליד פגוע נפש יום ראשון, 18 במאי 2008, 19:33 מאת: נעמה טלמור, מערכת וואלה! חדשות "אין ספק כי באותם ישובים ומתנ"סים בהם מתקיים שילוב של פגועי נפש בחיי הקהילה – יש שינוי לטובה" בישראל של 2008 עדיין מאמינים שבעיות נפשיות הן מידבקות: אחוזים ניכרים מהציבור לא יישבו באוטובוס או יגורו בסמוך לפגוע נפש בישראל של 2008 עדיין חושבים כי פגועי נפש הנם אנשים אלימים, מסוכנים, וחלקם אף מאמינים כי מדובר "במחלה מידבקת" – כך עולה ממחקר חדש שנערך בחברה למתנ"סים. המחקר נערך בקרב שתי קבוצות, כשכל אחת מהן מנתה כ–300 משתתפים. קבוצה אחת מנתה כאלו שבאו במגע אישי, משפחתי או מקצועי עם פגועי נפש. הקבוצה האחרת כללה אנשים שאינם מכירים פגועי נפש ושאין להם קשרים חברתיים או מקצועיים איתם. מהמחקר עלה, כי 21% מהציבור שאינם מכירים פגועי נפש לא היה מוכנים לשבת ליד חולים באוטובוס. רק 50% מהציבור מוכנים לגור בשכנות לפגועי נפש, לעומת 72% מאלו המכירים את החולים. 98% מהאוכלוסייה בישראל לא מוכנים להתחתן עם אדם שהיה או שעודנו חולה. גם 89% אנשים שמכירים מקרוב פגועי נפש נתנו תשובה דומה. "מצער להיווכח כי עדיין רוב תושבי ישראל אינם מוכנים לקבל פגועי נפש כקולגות בעבודה, כידידים או כשכנים", אמרה על המחקר טליה בוז מזרחי, מנהלת התוכנית של החברה למתנ"סים לשילוב פגועי נפש בחיי הקהילה. "אך אין ספק כי באותם ישובים ומתנ"סים בהם מתקיים שילוב של פגועי נפש בחיי הקהילה – יש שינוי לטובה ונכונות רבה יותר לקבל אותם כמות שהם", אמרה. לדברי עורכי המחקר, ניתן להצביע על התפתחות רחבה בכל הקשור לתחום הטיפול והשיקום של נפגעי נפש. לדבריהם, טיפול תרופתי מתקדם הביא לכך שכיום 90% מפגועי הנפש במדינת ישראל מתגוררים בקהילה ומתפקדים באופן כמעט מלא ועצמאי. http://news.walla.co.il/?w=//1283378

שלום לך, אכן מצער לדעת שלמרות הכל חלק לא מבוטל עדיין מתקשה לקבל חולי נפש כחלק ממנו. יחד עם זאת אני תוהה כמה ממי שמכיר אנשים פגועי נפש עדיין מתנגד להיות בקרבתם. אני מניח שהאחוזים במקרים כאלו הרבה יותר נמוכים. אבל בכל מקרה ברור שיש עוד הרבה עבודה לעשות בכדי לאפשר שילוב תקין בקהילה. דרור

סליחה כן אבל גם אני לא היית יושבת לבד חולה נפש עם הריר שלהם ומדברים לעצמם זה מגעיל.......!

המייל הוא על שם נירה ר.

שלום לך, לא קיבלתי מייל תחת השם הזה, ולמיטב ידיעתי ומבדיקה שעשיתי המייל תקין. את מוזמנת לנסות שוב, ולשלוח ל [email protected]. דרור

צריך המלצות למטפלת באיזור השרון שלום הודעתך נערכה, אני ממליץ לצרף כתובת מייל ולא מספר טלפון. דרור שטרנברג מנהל הפורום

מתי שלום, כפי שכתבתי לך אנא צרף מייל אישי וחברי הפורום ישמחו לשלוח לך המלצה על מטפלת מאיזור השרון. דרור

מתה מרעב הפרעות האכילה ממשיכות לשגע את בריטניה: פרופ' רוזמרי פופ, בת 49, דמות אקדמאית מוכרת ואהודה מתה כתוצאה מאנורקסיה. האבסורד הגדול: פרופ' פופ היתה בין היתר יועצת לממשלה בתחום החינוך לבריאות כלי התקשורת בבריטניה עדיין לא נרגעו מפרשת הבולמיה של סגן ראש הממשלה לשעבר, והנה פרסום נוסף על הפרעת אכילה במקום שבו לא הייתם מצפים למצוא אותה: פרופ' רוזמרי פופ, מרצה וחוקרת מכובדת מאוניברסיטת בורנמות', מתה מאנורקסיה נרבוזה בגיל 49, כשהיא שוקלת 30 ק"ג בלבד. בתקופה האחרונה דובר לא מעט על התרחבות התופעה של הפרעות אכילה אצל נשים מבוגרות, ולא רק נערות צעירות (קראו כתבה בנושא), והנה מופיע מקרה שממחיש זאת בצורה הכואבת ביותר. פרופ' פופ נמצאה ללא רוח חיים על ידי אחיה ובנו לפני כחודש, לאחר שחזרה מקניות, ובשבוע שעבר התברר כי סיבת המוות היתה הפרעת האכילה הקשה, שממנה סבלה במשך יותר מ-30 שנה. כלפי חוץ, פרופ' פופ היתה אשת אקדמיה מצליחה, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, ובאופן אירוני, תחום התמחותה היה החינוך לבריאות - נושא שלגביו אף שימשה כיועצת לממשלת בריטניה. היא עבדה ב-20 השנים האחרונות בכמה מוסדות אקדמיים, ולפני שנתיים הצטרפה לאוניברסיטת בורנמות, שם אף מונתה לסגנית נשיאת האוניברסיטה. היא הקדישה את חייה לעבודתה, ומעולם לא נישאה או ילדה ילדים. אבל מתברר שהחזות החיצונית המצליחה הסתירה סוד אפל. אחיה של פרופ' פופ, כריסטופר ומייקל, סיפרו בשבוע שעבר בוועדה שחקרה את מותה כי ידעו היטב שלאורך כל השנים היא נאבקה בהפרעת האכילה, שהובילה אותה לדיאטה שכללה רק פירות, ממתקים נטולי סוכר וקפה. בין היתר סיפרו כיצד היתה מזמינה אותם לסעודות בביתה, אך מותירה אותם לבד בחדר האוכל. "היינו מודעים לחלוטין לבעיה שלה", הם סיפרו, "אך לא הצלחנו לשכנע אותה לשנות את מנהגיה". ובכל זאת, במשך שנים רבות היא הצליחה לשמור על תפקוד תקין, עד השנה שעברה, אז החל גופה לבגוד בה. היא לקתה בדלקת במערכת העיכול, שהחלישה אותה וגרמה לה לאבד עוד 10 ק"ג ממשקל גופה בשנה האחרונה. הרופאים שבדקו אותה סיפרו כי היתה כה חלשה שליבה הצטמק למימדים של לב של ילד קטן. ב-21 במרץ היא מתה, לאחר שהלב הפסיק לפעום עקב צניחה ברמת הסוכר בדם. בשקית הקניות שאחזה בידה בזמן מותה נמצאו כמה ירחוני אוכל. בשבוע האחרון, בתום עבודת הוועדה שחקרה את מותה, נקבעה סופית סיבת המוות: אנורקסיה נרבוזה. "אנחנו מתקשים להבין כיצד הצליחה להמשיך לתפקד לאורך השנים למרות התזונה הלקויה שלה", מסרו אחיה בהצהרה השבוע, "אך בשום שלב לא האמנו שהדבר יוביל אותה אל מותה. היא היתה אחות ודודה אוהבת, נדיבה ומבינה, והיא תחסר לנו מאוד".

היא עוד מעט תקום עוד פעם!!! ואם היא דוקטור אז?היא חסינה?

מקלדת שלום, כפי שכתבתי למטה, פסיכולוגים אינם חסינים להפרעות נפשיות, לא תמיד הם גם מצליחים להתמודד איתם. בכל מקרה עצוב לשמוע על מוות שכזה בין אם הוא של פרופסור ובין אם של כל אדם מהרחוב. דרור

כתבתי למטה תגובה לסימן קריאה ולא העלתם!!!!!!!!!!!!!! למהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה???? הועלו רק תגובות שמדברות על כמה החיים יפים ויש תקווה וכמה היא פיזרה תקווה!!!!!!!!!!!!!אני כתבתי על החרא שבחיים ועד כמה אף אחד לא התייחס לכמה היא פוחדת למות!....... ובגלל שזה לא הכי יפה מבחינתכם הפסיכולוגים אז לא העלתם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!למה יש רק תגובות אופטימיות? זה להפוך את הפורום למשהו שיקרי כשסימן קריאה בכלל לא דיברה על תקווה דרור תקרא את ההודעה שלה למטה ותקלוט למה אני עצבנית שלא העלו את ההודעה שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גם תקרא את ההודעה שלי שלא העלו (חברה קבועה 2) ותבין שגם מותר לכתוב על הכאב שלה ושלי לא מה שליאת עשתה שדיברה רק על היופי והתקווה ועוד כל מיני דברים שלא קיימים בהודעה של סימן קריאה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!גם אותי לא רואים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!מעצבןןןןןןןןןןןן

נתפס למייקל או מה קוראים אותו הגב וליאתי עם המיני לא התכופפה ודרור לא תמיד בסביבה אז לקח זמן מה כתבת סוויטי?

התבלבת עם מייקל ג'קסון? חחח קרעת אותי :-)

"המון כאב יש בי לדבר עליו מפחיד כי אז זה דורש לעשות סדר בחיים והווה שלמים, הבלאגן והכאוס יותר מאורגנים מכל נסיון יומרני שלי להבין את מהותו. נורא מפחיד לדעת שלא מעוניינת בשלב זה להתאבד, שהרי בתקופה ובאירועי חיים כמו שעוברת, זו אולי אפילו חוצפה ואוטופיה לנסות להאחז, לחפש נמלה חרוצה שתספר לי איך להכין עצמי לתקופות הקשות. פעם הייתי החרגול שבסוף מתרסק בימים הקרים וגווע לרעב, היום קטנה עם עול עצום על כתפי מדדה לכיוון הרוח המכוונת לכיון האור. החיים לא מחייכים אלי עוד כאב ועוד בילבול, לילות בלי שינה, זכרונות המומים של מישהי שהייתי, נסיון עלוב להכיר בילדה שחייתה בי, גירסא שקופה של עצמי, בתסריט זוועה זה המכונה חיים-רצון מטורף לדחוף עצמי קדימה כשמולי מגיחה רכבת על כל עוצמתה. ובתוך כל זה משהו בי אומר היום את רוצה למות אולי מחר תרצי לחיות וכשזה יקרה את ככל הנראה תרצי להיות שם"

לא מבינה מה רוצים מליאת? ברור שהיא תדבר על תקווה,תגידי ראית פעם פסיכולוג שאומר,כן אין תקווה חיים חרא בואי אעזור לך להתאבד?אם את מכירה כזה תשאירי כתובת.

שלום לך, ככלל אנו מנהלי הפורום נוטים להעלות כל הודעה אפשרית ובתנאי שהיא אינה פוגענית בדרך הביטוי שלה, הן מבחינת הניסוח והן מבחינת ההתייחסות שלה ומידת הנזק שהיא עלולה לגרום. אני יכול לומר שמניסיוני לאחרונה נתקלתי בלא מעט הודעות שיצאו נגד מה שאני רואה כתפקיד מרכזי שלי גם כפסיכולוג וגם כמנהל הפורום- הצגת תמונה רחבה, גם אם קשה של החוויה. הזעם מתעורר לרוב בתגובה לתגובה של משתתף אחר בפורום, מתוך הנחה של ידיעת החוויה שלו. כאן ישנה סכנה של חציית הקו הדק בין השתתפות בכאב לבין העמקת הייאוש ואף דחיפה מעבר לקצה. איני יכול לומר לך מה לכתוב, אבל אם בעתיד תחושי מיואשת, ללא תקווה, ותכעסי על העלאת התקווה אצל אחרים, נסי לכתוב על התחושה שלך שאת לא רואה תקווה, אני חושב שכך גם תוכלי להיעזר יותר בפורום. לילה טוב, דרור

מתוקה:-) אנחנו פה ועוד מעט הוא יחזור מבטיחה! בטח שזה קשה אבל את לא לבד תראי כמה אנשים יש פה ובטח גם לידך יש כמה נחמדים:-) בילבי ילדת הברזל

שלום לך, נסיעה של מטפל או הפסקה זמנית בטיפול יכולה להיות מאוד קשה גם אם היא לטווח זמן של שבוע. אני מניח שעוד תדברו על זה כשהוא יחזור אבל בינתיים נסי להיעזר בכל דרך בה את יכולה. אם זה במשפחה או חברים, אם זה במחשבה כיצד אמירות שלו הרגיעו אותך בעבר ובניסיון להבין שהוא יחזור גם אם זה לא מרגיש כך. ולבסוף את מוזמנת להמשיך ולהיעזר כאן בפורום. דרור

י-ם: הוארך מעצר החשוד בניצול מיני של צעירה המוגבלת נפשית פורסם: 18.05.08, 16:31 בית משפט השלום בירושלים האריך בחמישה ימים את מעצרו של צעיר בשנות העשרים לחייו, שנעצר בחשד שהוא וחשודים נוספים ניצלו את מוגבלותה הנפשית של צעירה בת 27 וקיימו איתה יחסי מין, חלקם ככל הנראה בכוח. מהמשטרה נמסר כי החקירה נמשכת וצפויים מעצרים נוספים. (אפרת וייס)

מקלדת שלום, תקיפה מינית ראויה לכל גינוי אפשרי ומכאיב לשמוע עליה, במיוחד כאשר הקורבן הוא חסר ישע כפי שנטען בכתבה הזו. דרור

אני רחלי בת 30 בבקשה תסבירו לי את התופעה הזו:-((((((((((((((( בוגדת בחברים שלי באופן סדרתי, כל בחור שמכירה בסוף בוגדת בו אני לא יודעת למה אבל ככה אני מסיימת קשרים.... עכשיו לפני שבוע הכרתי בחור מדהים בפאב רוצה שיצליח לנו אבל פוחדת ששוב אבגוד בו כשארצה לבגוד בו! יש לכם הפסיכולוגים רעיונות או תאוריות למה זה קורה? זה אפילו לא בשביל הסקס זה כאילו שאני רוצה לסיים את הקשר אבל שממש לא תהיה אפשרות חזרה... בכל קשר אני גם שואלת מה יקרה אם אבגוד בך והכי מרגיע אותי שהם עונים אני אפרד ממך..ואז אני יודעת שאני בקשר הנכון! למה?

רחלי שלום, קשה ולא נכון לענות תשובה החלטית מבלי להכיר ולהבין לעומק מה את מרגישה בתוך קשרים. אבל נשמע לי שקשר זוגי, אינטימיות זוגית קשה ומורכבת עבורך. את נשמעת כמי שחוששת להבלע בתוך קשר, רוצה לדעת שיש לך אפשרות לצאת מהקשר אבל מבלי שאת תהיי זו שתסיימי אותו. את זקוקה לבן זוג שיעזוב אותך בהינתן המצב המתאים. שלא יהיה מוכן להישאר איתך אם תבגדי בו. השאלה היא מה יש בקשר שכל כך מאיים עלייך. ומה מקשה עלייך להיות זו שנפרדת. בעצם אני שואל האם יש משהו שאת משחזרת בתוך הקשרים הללו. בכל מקרה עצתי היא שתפני לטיפול ותנסי להבין מה בדיוק קורה שם משום שנשמע שלא טוב לך. דרור

לפני שבועיים פגישה עם הפסיכולוג:-( כעסתי כל כך שנעלמתי לו כבר שבועיים הוא השאיר הודעות לא חוזרת אליו!!!!!!!!!!!!! עכשיו אני רוצה לחזור מה להגיד לו? הוא יקבל אותי חזרה? למה אני עושה את זה???????????????????????מה אני אגיד לו? הוא כל כך מקסים ואוהב ותומך וסבלני ואני עושה לו את המוות..הוא בטח חושב שקרה לי משהו:-( איך חוזרת לטיפול האם זו סיבה בשבילו להפסיק את הטיפול? בפגישה האחרונה כעסתי שהייתי שעה בטיפול והייתי צריכה עוד עשר דקות הוא נתן לי ואז כשביקשתי להפוך את זה לעוד שעה...... הוא אמר שיש לו עוד מעט מטופל שצריך להגיע...שניפגש מחר בפגישה שלנו......זה הרס אותי:-((((((((((((((((((((זה כואב נכון?

יקרה מאוד הוא ישאר איתך ואתם תעברו את זה! אני לא יודעת למה נעלמת לו או אמרת שבגלל שכעסת אולי הוא יודע אבל בטוח שהוא דואג וחושב שאירע לך משהו. תתקשרי תלכי רק תגידי שאת בסדר ותדברו על זה... הוא חשוב לך ובטח גם את לו ובטיפול עוברים הרבה ביחד זה אחד מהם:-) בהצלחה ולא צריך להעלם זה פוגע בך וגם בו ובעיקר בטיפול! שלך נורית

דקלה שלום, אני מבין שהיה לך מאוד קשה להרגיש שהזמן שלך מוגבל, ובמיוחד שהוא מוגבל משום שקיים עוד מטופל מלבדך עבור המטפל. אני מניח שהרגשת פחות חשובה לפתע, שהוא לא יכול להיות איתך ללא הגבלה ובעיקר חששת שהוא עלול לנטוש אותך. נראה לי שזו הסיבה שבחרת, מתוך כעס, להתרחק, להגן על עצמך. כעת את רוצה לחזור לטיפול ונראה לי שמה שקרה יעבור עיבוד בתוך הטיפול כך שעם הזמן תוכלי לבטא את התחושות שלך במילים, תרגישי שאת נשמעת ומובנת ולא תזדקקי לעשות מעשים כאלו. דרור

אתה צודק! אבל אני לא יודעת איך הוא יגיב:-( אני פוחדת שהוא יפסיק לי את הטיפול הוא יכול לעשות את זה? מה נראה לך?

היי שבוע טוב לגבי החברה שלי... אז ככה שוחחתי עם הפסיכולוגית שלה היא אומרת שהן שוחחו על זה ושהיא יודעת מזה וזו הסיבה שהוסיפו פגישה נוספת לשתי הפגישות ושהיא מדברת איתה גם בטלפון. שאלתי אותה אם היא חושבת שהיא בסכנה? הפסיכולוגית חושבת שאכן רצונה אמיתי אך כוונותיה מדוברים ביניהן, לדעתה אישפוז לא יהיה לה נכון בעיקר בגלל היותה במצב מאוד רגיש מבחינת תכנים בטיפול וגם בגלל שמצבה לא מצריך אישפוז אלא תמיכה והחזקה טובה יותר. היא ביקשה "אם מתאפשר לי" :-) שאמשיך להיות קרובה אליה ושאם ארגיש בשינוי מבחינת עבודה ושגרת יום או מחשבות אז לעדכן אותה...! מתייעצת איתך דרור כפסיכולוג נוסף : אתה לא חושב שהפסיכולוגית שלה קצת אפטית ושחברה שלי בסכנה? נחמד שאתה פה התגעגעתי:-) בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, לדעתי הפסיכולוגית של החברה שלך עושה ככל יכולתה כרגע לעזור לה להתמודד עם המצב הקשה בו היא נמצאת. היא אף מציעה לך לעזור לה ואני מסכים שזהו דבר חשוב מאוד בתקופה כזו. אני יכול להבין את הרצון שלך שיעשה משהו דרמטי יותר שישנה את התמונה. אבל לעיתים לא רק שדבר כזה אינו אפשרי אלא גם אינו מתאים מבחינת התנהלות הטיפול. דרור

שאלות לפסיכולוגים בבקשה: מה ההבדל בין מניה דיפרסיה לדכאון? מה ההבדל בין אישיות גבולית לסכיזופרניה ? מה ההבדל בין מחלת אישיות למחלת נפש? תודה אם תוכלו גם להפנות אותי לחומר בנושא.

http://www.ifeelgood.co.il/dictionary.aspx

שלום לך, ראשית את יכולה להיעזר ב DSM מדריך האבחנות הפסיכיאטריות על מנת להבין את ההבדלים בין ההפרעות שציינת. ככלל ישנה אבחנה בין הפרעת אישיות לבין מחלות נפש. עיקר ההבחנה בין שני הסוגים הוא שבעוד באחד החוויה היא של משהו מוכר, כמו אישיות, בשני הקשיים נחווים כמשהו חיצוני, ולצרוך העניין כמו מחלה שתוקפת. זו האבחנה בין הפרעת אישיות למחלת נפש. במניה דיפרסיה יש שני קטבים. הקוטב המאני המתאפיין באופוריה, תחושת גדלות, עוינות, קשיי שינה ולעיתים גם מאפיינים פסיכוטיים. התקף מאני מלווה לרוב באפיזודה דכאונית חריפה. נהוג לראות בהפרעה זו כמושפעת מאוד מהפן הביולוגי והאי גם ניתנת לטיפול יעיל באמצעות תרופות. הפרעת דכאון דומה במידה רבה אך האדם לא חווה בחייו מעולם אפיזודה מאנית. הפרעת אישיות גבולית שונה מסכיזופרניה ראשית באבחנה שציינתי למעלה בין מחלה לבין הפרעת אישיות. קיים הבדל מהותי ביכולת לבוחן מציאות. למרות שבעלי הפרעת אישיות גבולית עלולים לחוות גלישות פסיכוטיות קצרות במצבי לחץ, הם לרוב מצליחים לצאת ממצבים אלו. לעומתם הסובלים מסכיזופרניה מתקשים מאוד להפגין בוחן מציאות תקין לזמן ממושך. בכל מקרה אני ממליץ לך להמשיך ולקרוא ולהבין לעומק את מאפייני ההפרעות שציינת וההבדלים ביניהם. דרור

שלום, אני תוהה, הכיצד ניתן לדעת שהמציאות שאני חווה מרגישה ורואה זו אכן המציאות הקולקטיבית. אני לא מתייחסת לסימנים באירוע פסיכוטי. גם לא ממש בשדה הקליני, אלא- מציאות כמושג "עממי" המשוגר בשימוש יומיומי-מהי אם כן, המציאות "האמיתית" על פי רוב איך אוכל לדעת בוודאות שאכן הנראה המורגש הינה המציאות. הרי לא נהוג לשאול זה את זה על חוויות מציאותיות אלא יותר על אלו הדימיוניות, מי חי "בסרט" ומי חי את המציאות כפי שהיא? למעט תוספות תפאורה ונסיבות של כל אחד מאיתנו שהוא בא כוחו- המציאות היא חוויה אישית או משותפת לנו כולנו? אני לא מכוונת לנושא בדבר החוויה הסובייקטיבית או לפרשנות האישית אפילו לא לדרך בה אנו בוחרים לראות דברים- למציאות יש עדים שיוכיחו אותנו בשפיותינו, לדמיון אין עדים או שותפים אלא אם כן הדמיון הוא המציאות.כל הקדימון הטיפשי הזה הוא כדי לשאול בריש גלי- אפשר להשתגע בלי "להנות" מעקבות פסיכוטיים? דבר אחרון, זכרונות עבר יכולים להיות חלק ממציאות בנקודת זמן או דמיון שנתקע במנהרת זמן עד כי הפך למציאות?

@ שלום, השאלה מהי המציאות היא שאלה מורכבת שכן כולנו רואים את המציאות בדרך שונה במעט. יחד עם זאת אנו נוטים להסכים על מרבית הדברים. כלומר כאשר אנו מדברים על חוויה מסויימת אנו לרוב מרגישים שהאחר מבין אותנו ושגם הוא חווה חוויה דומה. לגבי הדימיון כאן נראה לי שהייחודיות שלנו נכנסת ותופסת מקום מרכזי יותר, אך עדיין הדבר המרכזי הוא מידת ההפרדה בין המציאות לדמיון - כלומר האם ישנה יכולת לדעת מתי משהו הוא חלק מהדמיון שלנו ומתי הוא המציאות. אני לא בטוח שהבנתי את השאלה לגבי השגעון ללא עקבות פסיכוטיים, שכן לפחות מבחינה קלינית מדובר באותו הדבר. לגבי השאלה על זכרונות הרי שכיום המחשבה היא שזכרונות הם דינמיים ומשתנים בהתאם לאופן חוויתנו אותם אז וכיום. במקרים מסויימים, בעיקר לאחר טראומות לזכרון ישנו אופי נטול זמן למעשה. למשל פלאשבקים של האירוע ממחישים זכרון של חוויה שקרתה הנחווית כאילו קורית בזה הרגע. דרור

אני אנסה לשאול באופן ישיר יותר אולי אצליח להעביר את המציאות בצורת שאלה. אני מרגישה שאני זוכרת דברים למרות שלא זוכרת אותם, יש לי סיוטים מהם מתעוררת ואני לא יודעת אם מתעוררת להם או מהם. אני חוששת לעצום עיניים ולו בגלל האפשרות שסיוט נוסף יאחוז בי ואתעורר בבהלה בלי אפשרות לדעת -חלום, מציאות או דמיון. אני כן מרגישה שבמהלך היום אני מרגישה תחושות שלא קשורות למציאות - מחנק בגרון, פחד נוראי, לחץ בבית החזה וכאב פיזי לא מוסבר הרגליים נרדמות משותקות וישנם נימולים באיזור הידיים-לגבי זה אני תוהה האם אפשר לדעת אם נובע מכך שאני חווה את המציאות בצורה מעוותת או שזו המציאות. יש מן תחושה שאני חייה מציאות מסויימת אך כאילו החיבור בין האירועים בחוץ שרואה אותם לא קשורים לתחושות הפיזיות והרגשיות שלי. ישנו איזה שהוא פער בחיבור. אני עדיין לא מצליחה להעביר את המציאות בשאלה. אני יודעת שנשמעת מטורפת אך האם אתה מזהה כאן חלקים של שיגעון במובן הקליני?

חמודה שלחי לי את המייל שלך יש לי מטפלת מצויינת לתת לך!!!!!! (צרפתי מייל) היא עזרה המון לחברה שלי מבטיחה לך שלא תתחרטי. מאזור המרכז פסיכולוגית בכירה! את לא צריכה לסבול יש טיפול. (היא קצת יקרה אבל שווה)

שבוע טוב לכולםםםם יש לי שאלה לפסיכולוגים אני הייתי כאן בתקופה שדרור גרין היה מנהל פורום היום מצאתי אותי בפורום אחר. הוא מספר בכרטיס שלו על חיים קשים הלם קרב וכל מיני התמודדויות, איך אדם שסובל ממחלות נפש יכול להיות דוקטור לפסיכולוגיה? זה קצת מלחיץ כי אני התחלתי טיפול ומה אם הפסיכולוגית שלי סובלת מאיזו מחלת נפש? איך נותנים לאנשים שהם בעצמם חולים לטפל באחרים...הרי פסיכולוגים אמורים להיות דוגמא לבריאות נפשית ולחיים תקינים.. מה הסנדלר הולך יחף? והאם מחובתה של הפסיכולוגית שלי לעדכן אותי לגבי בעיות נפשיות של או לגבי דברים קשים שהיא עברה?

שלום לך, אני יכול להבין את החשש שלך, התחושה שאם אדם אינו מצליח לטפל בעצמו איך יוכל לטפל באחרים. אבל לדעתי כאן מוטלת החובה על מטפל להצליח ולהיות מודע למקומות בהם הוא יכול דווקא להיעזר בקשיים ובמצוקות בהם הוא נתקל על מנת להבין ולעזור לאחרים טוב יותר. מנגד עליו להצליח להבין היכן הוא מוגבל דווקא בשל קשיים אלו ולראות כיצד הוא מתאים אותם לטיפול. הרצון שיהיה מודל לחיים נפשיים בריאים מובן, זה יכול לעזור לחקות אותם. אבל בעיני לפחות דווקא היכולת להתמודד עם קשיים, מציאת הדרך לא לגרום להם לשבש לחלוטין את החיים היא העבודה הטיפולית, ואולי היא המודל הטיפולי הריאלי אליו ניתן לשאוף. דרור

בן 28 אין לי חברים לא התחלתי עם בנות אף פעם מיואש מתוסכל ועצבני מאוד שלא קיימתי יחסים עצוב ומתוסכל מזה מאוד בהתחשב בעובדה שלא יוצא לבלות עם חברים כמו בחורים אחרים בגילי לא מצליח להתקדם ללמוד באונברסיטה כמו בנים שהיו איתי באותה כיתה בבית ספר אני בחור רגיל שעבר את כול הצמתים בחיים ולא מצליח לעשות צעדים כדי להשיג דברים מזה 11 חודשים אני לא עובד שרוי בעצבות לא נורמלית אני מפחד כי מצבי הנפשי והכלכלי לא טובים שיחות עם פ סיכולוג...... לא עזרו מצטער שלקחתי בכלל והתאשפזתי בגללו לא חוזר אליו שיתקשר מליון פעם לא מצליח למצוא עבודה בגלל רישום רפואי גם ביטלו לי מילואים אני מיואש

שלום לך, אתה מדגיש את התחושה שהמצב שלך אינו תואם לגילך. היית מצפה מעצמך להיות במקום אחר לגמרי בשלב זה ואני יכול להבין מדוע אתה חש מיואש. יחד עם זאת עולה השאלה מה אתה מוכן לעשות בכדי לשנות את מצבך, האם אתה מוכן לנסות לקבל עזרה כלשהי לשיפור מצבך. בין אם זה עזרה במציאת עבודה, למרות הרישום הרפואי, בין אם זה עזרה בעבודה על הדימוי העצמי ומחשבה מה אתה כן מסוגל לעשות ולא רק מה לא. ולבסוף האם אתה מוכן לקבל ולנסות עזרה מקצועית נוספת - טיפול בשיחות או טיפול תרופתי. ברור לי שאף אחד מהם לא קל וזה ידרוש השקעה אבל אולי זה שווה את זה. דרור

צהריים טובים לכם אני מתלבטת לגבי המשך טיפול הייתי בארבע פגישות אצל פסיכולוג ואני מרגישה שהוא לא עוזר לי. כאילו אין כימיה או שהוא לא ממש יודע מה אני צריכה אני יוצאת מהפגישות מאוכזבת. אמרתי לו שאנחנו לא מתקשרים. הוא אמר שזה תהליך ושקשר של זוג טיפולי לוקח זמן כמו בכל מערכת יחסים של שני אנשים גם פה זה לא יקרה מהיום להיום ושהדבר החשוב בטיפול הוא לבנות את הקשר הזה..... ודרכו יבנה הטיפול ועוד כל מיני דברים לגבי אני והוא. אני לא מבינה על מה הוא מדבר אני צריכה עזרה בבעיה ספציפית ואם הוא לא יכול לעזור לי למה הוא מסביר את זה בהסברים על חשיבות הקשר שלנו ושאנו בהתחלה של תהליך וכו'... מה אתם חושבים מישהו מכיר מטפלים שמדברים ככה?למה הוא מתכוון?

ליאן שלום, טיפול פסיכולוגי לעיתים קרובות דורש יחסי אמון וברית טיפולית על מנת שהוא יוכל לעבוד. יחסים אלו דורשים לעיתים היכרות שהולכת ונבנית תוך התמודדות עם הקושי בכניסה לתוך טיפול ולעיתים קושי במתן אמון באחר. יחד עם זאת חשוב שתנסי להרגיש האם בתוך המפגשים אין כלל תחושה שלך שאת מובנת, שמשהו ממה שהוא מדבר עליו מוכר לך למשל קושי לבטוח או להרגיש בנוח בסיטואציות מסויימות. אם את מרגישה שאת כלל לא מובנת ייתכן ואז יש מקום לשקול החלפת מטפל. דרור

דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אני מיואשת לגמרי........הייתי אצלו היום בבוקר אצל הפסיכולוג....שתקתי בהתחלה והוא התחיל לדבר ואני שתקתי.....רצה לדבר על השיחה בטלפון בשבת ואני שתקתי..בסוף אמרתי לו שנמאס לי ממנו שאני שונאת אותו ....... שבשבת אני מתקשרת והוא חוזר אליייייי רק אחרי שלוש שעות..............הוא התנצל שחיכיתי וכמה בטח היה לי קשה........איזה אידיוט אמרתי..ויצאתי מהחדר הוא בא אחרי וביקש שאשאר.....ברחתי החוצה בכיתי בספסל בחוץ הוא התקשר ודיברנו מחוץ לקליניקה בנייד בסוף............הוא הצליח להחזיר אותי....הוא יודע שאני במצב קשה...הוא כל הזמן אומר אז למה הוא נמצא בשבילי????למה לוקח לו שלוש שעות לחזור אלי???למה בכלל הלכתי אליו ולא הלכתי הבייתה????????מחר פגישה ואני רוצה להעניש אותו לא ללכת להעלם לו ושיחפש אותי במשך שבועות.....שידאג שיכסוס ציפורניים שיחשוב שאני מתה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

דינה שלום, נשמע לי שאת מרגישה מאוד זקוקה למטפל שלך ומאוד נפגעת כאשר את חשה שהוא לא לידך בכל רגע. אני מניח שלא קל לך עם התחושות הללו והיית רוצה שהמצב יהיה גם הפוך, שגם הוא יזדקק לך יילך אחרייך יהיה מודאג ממך ובעצם זה מה שאת רוצה לעשות מחר. להרגיש שהוא מחפש אותך כדי שתוכלי להרגיש בטוחה בתוך הטיפול. אני חושב שעם הזמן תוכלי להרגיש בטוחה במקום שלך מולו ופחות תזדקקי להוכחות מצדו. דרור

רציתי לכתוב שקשה לי, שיושבת על ריצפת התקרה, שנר התקווה דועך פה הלילה, אך לא רוצה להעציב, להעמיס או להישמע קלישאה. במקום כל זאת כותבת, אם אפשר, משהו טיפשי לילדה שאיבדתי מתי שהוא בשטח המת שבין עירות לשינה. פעם חייה/מתה ילדה שהייתה שותפה למסע ברחבי העולמות הפנימיים, היא הגיבורה הראשית של חיי השקופים, מתוך כל פסיפס הדמויות שנגעו בכאבי, היא זו שניסתה להעצים את עולמי, שלא באופן רצוני, איבדתי אותה. איזה תפקיד היה לי בחייה? הסכמתי ברצון לחוזה שהציעה לי והייתי לדמות המאמצת לזמן קצוב. שימשתי לה מודל מלאכותי של יציבות, של נתינה מתמשכת ללא תנאי ושל אמון בסיסי. כמו בכל תהליך של אימוץ, בחרנו זו את זו אי שם בפגישה הראשונה כשהשטן הוא כורת הברית. השאלתי את גופי ונפשי לתפקיד שגם אני נרתמתי אליו והשקעתי בו רבות, סמכתי על עצמי שאמצא את הדרך חזרה ממנה. בסיומו יצאתי מרוסקת. לאחרונה נפגשנו, הראיתי לה את שזוכרת ממנה כדי לקבל את הסכמתה להסרת החיסיון, היא נפגעה וכעסה על שקיצרתי את סיפורה לכמה עמודים, היא רצתה שכל זיכרוני יוקדש לסיפור חייה, "מה כל חיי בכמה עמודים!" התלוננה. אכן היא ראויה לספר שלם, אך למעשה דמותה שזורה בסיפוריהם של כל ניצולי ההתעללות, היתמות והנטישה. במשך השנים היא הגיעה לביקורים חוזרים ותכופים בגלל כאביה, באחת הפעמים היא סיפרה לי :"חלמתי חלום סיוט. בחלומי, ראיתי אותך מתה, חזרתי ומיהרתי להגיע להלוויה שלך" סיפרתי לה שלמעשה היא זו שמתה, אלה הם חייה ושתישא את תוצאותיהן. חיפושיה הכפייתיים של אותה ילדה, אחר לגיטימיות למיקומה בעולמי נחלו כישלון, הצלתי את עצמי מעצמה, יצרתי לעצמי תסריט חיים חדש ומעודכן, אפסנתי את העבר, אותה, במחסן הזיכרונות, בחרתי ונעזרתי בכל האפשרויות וההזדמנויות שנקרו לי בדרכי כדי להיבנה בנפרד ממנה, לא המצאתי סיפור חדש, אלא מיינתי מחדש את מאגר הזיכרונות ובחרתי ושזרתי את אלה שהתאימו לסיפור החדש. השאר אופסנו במרתף חשוף אטום לחדירה. שיניתי את התאורה והפנס מופנה ומאיר את הסיפור באור מלא הומור ובאופטימיות. החלקים האחרים נשארו בחושך. טרגדיה שחורה הפכה לסיפור המסבר את האוזן. וכך צלחתי לגבש ולעצב מחלקי דמויות מודל משפחתי חלופי שישרה עלי ביטחון ויאפשר את קיומי הרגשי, אלה היו בחירותי שאפשרו לי לשרוד ולהרגיש שאני בעלת הבית בחיי, הערבול ביני לבין הילדה, הייתה עתה מסגרת לחייה והיא לא נעה עוד כעלה נידף ללא כיוון או מטרה. אחרי שנים הילדה החלה לבטא כעס- היחסים הפכו למורכבים, היו שנים היא מספרת שקיוותה שאשתנה ואהפך למה שהיא רצתה, "רציתי דמות כועסת, אלימה ורוטנת, רציתי אותך גרוטסקית ונרסיסטית ובמקום זאת מצאתי אם אוהבת חמה ומחבקת יותר מכל רציתי שיבקשו ממך סליחה שישלמו על חטאיהם , ובמקום זאת מצאתי מישהי ששונאת את הדמות הנשקפת אליה מן המראה". הבנתי ששתינו קורצנו מחומרים שונים, אולי בגלל שהיא עדיין ילדה, ישנה בה עדיין המרדנות והרצון ללכת אחר צו ליבה, היא מספרת על אם שנטשה את בנותיה והלכה למקומות אחרים, אך היא הקטנה לא איפשרה להיות מקורצת מחומרים של מסכנות או קורבנות. לרגע אחד הזהיתי עם הפן הכוחני שלה ואומרת לה "הכעס לא התפוגג במשך השנים, זו נקמה קטנה על מה שעוללת לי, נשארו משקעים וצלקות, אני זוכרת את השבר הגדול, אך לא אתן לך –העבר, להכתיב את חיי" היא עונה לי בקולה הילדי "לא ראיתי כל ברירה אחרת, הייתי כמו טובעת במערבולת היודעת שכל התנגדות או שחייה כנגדה תמשוך אותי לתהומות גדולים יותר, הייתי חייבת להשתחרר להציל אותנו, את שתינו". בתחילה נעו מעגלי חייה בתוהו ובוהו מוחלט, היה ערבול בין הדורות לתפקודיהם, תפקידיה כללו היותה אחות-אם, האחריות על חייה ועל אחרים העניקה לה סטטוס וכוח, היא שימשה להם מקום מקלט בלעדי ותמיכתה היתה ללא תנאי, מטרתה היחידה הייתה שיעזרו לה למצוא לגיטימיות לקיומה ומקום בטוח בעולם. אמרתי לה שהיום אני חשה בחסרונה, שנוסף על כל הקשיים בחיי הבוגרים, אני סובלת מהיעדר מידע, המצב נותר מעורפל לגבי המציאות המשפחתית של שתינו, היא לא נידבה מידע ואני לא העזתי לשאול כי לא רציתי לשאול או שמא לא רציתי לדעת. סיפרתי לה שבאחד מהרגעים כשעוד היינו אחת נוצר פירוק הסימביוזה, בבדיחות הדעת ואף בקורטוב של גיחוך עצמי, מספרת לה כיצד נהגתי לנהל שיחות וירטואליות איתה ולדווח לה בעולם המתים על כאבי. ככל הנראה היתומה הכרונית הצליחה והמריונטה נעלמה, בודקת את הנבדלות ביני לבינה, עדיין היא מאמינה בכוחה, ואני לא מרגישה עצמי שלמה או אוטנטית נבדלת מאחרים. ילדה מתקשה לחיות איתך יחסי אני-את הם מעוותים את מוסיפה נופך תיאטרלי ודרמטי לחיי, את בוחרת לעצב ולהגדיר את זהותך דווקא דרך המאבקים איתו, מתוך מגוון המוטיבים בחרת בקטע צר מפסיפס האפשרויות, אולי דרך קיומך זה, חיפשת את ניסוח העצמי ואת הפיתרון ואת הפיתרון לחידה של יסוד קיומך, היא ענתה לי בתגובה לכך "את כמו חולה בצרעת שאינה חשה את הכאב כי קצוות עצבייך רדומים או מנוונים, את סובלת מלקות חושית, יש לך מערכת הגנות נוקשה הסוגרת אותך ואותי בתוך מקלט, את חווה אותי דרך רטטים או רעשים עמומים עליהם את מגיבה אלי בגמגום או בלחש, אך הכאב העמום שלח את החרדה להחזיר אותי, שתינו חולות במחלה קשה שרק אני הבראתי ממנה. בלכתה ממני החלתי להרגיש בחלל שליווה אותי מרבית שנות חיי, עקב בצד אגודל, היא אבדה דמות אנושית ואני שלחתי ידיים לאחוז בה-להרגיש אותה קרובה ומוחשית אך איננה עוד.

איזה דיאלוג מצמרר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איזה יפה את כותבת אבל כל כך מצמרר לקרוא את זה!!!!!!!! גם בשאלה שלך למעלה.....וואלה אחותי את מה זה בן אדם מורכב ומוזר עכשיו את כבר לא סימן קריאה? את @ נחמד אבל למה את קוראת לעצמך רק בסימנים (*,!ת <>, @) תגידי הילדה הזו שהבנתי שזו את למה את מדברת אליה כאילו היא אדם אחר????

סימן קריאה יקרה שלי :-) שעכשיו הפכה לעוגת תפוחים מתוקה (@) מה קרה שהחלפת שם? (קולטים לפי השעה שאת כותבת שזו את :-)..ארבע לפנות בוקר נו באמת... מה קרה נבהלת מכל התגובות למטה שברחת לשם אחר? מה שלומך קראתי את מה שכתבת מקווה שאת ביום יום עוסקת בכתיבה למרות שקשה מאוד לקרוא את זה יש בך יכולת לכתוב מדהימה. את כל כך מיוחדת אבל בטח את כבר יודעת את זה:-) כתבתי למעלה על חברה שלי תקראי את זוכרת פעם שעברה הגבת לי לגביה. אה לגבי השאלה שלך "של מי המציאות" לא הבנתי את צריכה להתחיל לישון קצת.. העייפות מתחילה להשפיע:-) ומותק תפסיקי לברוח עם החלפת שמות מזהים בשניה את הכתב הייחודי לך ואין שום דבר רע בזה שאת מקבלת פה תשומת לב..למה קשה לך כשמגיבים לך?! אוהבת מאוד בילבי ילדת הברזל:-)

@ שלום, מדברייך נשמע שאת נעה בין החוויה שלך כאדם בוגר, לבין החלק הילדי שבך. את חווה את התנועה הזו כשני חלקים נפרדים המשוחחים ביניהם, ואת הכעס שאת מפנה כלפי פנים בעוד כלפי חוץ את נוטה לחבק ולהיות אופטימית. אולי יותר מדי. החוויה הזו שאת כל כך שונאת את עצמך, ובעיקר חשה שחלקים משמעותיים בחייך אינם נגישים לך היא חוויה מאוד לא פשוטה שאני מניח שהיא מהווה חלק ממה שטורד כל כך את מנוחתך כיום. אני מקווה שתמשיכי בתהליך הלא פשוט שנשמע שאת עוברת, לגעת, לחבר על הפער הפנימי הזה ובעיקר ללמוד כיצד להזדהות עם חלקים נוספים בך. דרור

דברי עכשיו ילדה אני שומעת כל העולם מקשיב למילמולך דברי מלאך שלי אני יודעת שלא תמיד יקשיבו לקולך. דברו שפתיים יחפות דברו עיניים כל עוד חלב נוטף מחיוכך חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה. תראי קטנה מאומה לא יפגע בך סיכת פרפר קשורה בשערך תהיי קטנה מאומה לא יברח לך אני אהייה שם גם בשבילך. דברו שפתיים יחפות דברו עיניים כל עוד חלב נוטף מחיוכך חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה

ל @ אם אני לא טועה קוראים לחיים שלך -הפרעת ניתוק - דיסוציאציה, אמנזיה דיסיוציאטיבית והפרעת זהות דיסציואטיבית (פיצול אישיות). תחפשי באינטרנט ותראי שאני צודקת את צריכה טיפול דחוף! אי אפשר לחיות כך זה חס וחלילה יכול להביא אותך למצבים מאוד קשים אפילו לאישפוז אני מתנדבת בבית חולים לחולי נפש וזה לא מקום טוב. ממש לטובתך........! צרפתי מייל את יכולה לכתוב לי ולהתייעץ איתי.

סטודנטית מתלהבת שלום מי מינה אותך לפסיכולוג שלה או בכלל איזו יהירות לאבחן מישהי דרך האינטרנט. את מכירה אותה את חייה איך את עושה דבר שלא יעשה. כשתהי בעתיד פסיכולוגית אם תהי המנעי מלהגדיר אנשים נסי להבין אותם לא כל שכן אנשים שאינך יודעת דבר לגביהם. יש כאן בחורה מדהימה רגישה עם המון חוויות שלה והן שלה !!! היא כותבת כדי להפחית מהכאב שלה לא כדי שתקראי לה בשמות. המון הצלחה בלימודים את תזדקקי לה בילבי ילדת הברזל

את יודעת, אני לא בטוחה שהייתי מעלה את ההודעה שלך, חבל שלא ניחנת ברגישות להבחין בין כתיבה לעצמי לצורך תרפיה והקלה, לבין כל המשפחה הדיסיוציאטיבית שהצמדת לי. נחמד שאת מתנדבת וחבל שהחוויה שלך משם מסתכמת ב "זה לא מקום טוב". נחמד שצירפת מייל אני בטוחה שיש לך עוד הרבה ידע לשתף אותי או לאבחן אותי בו. אך את יודעת מה, את לא נעימה לי, את ממהרת להשתמש בקורסי מבוא בסיסיים בקורסי פסיכופתלוגיה ולהשליך אותם על עוברי אורח תמימים. מקווה עבורך שהצמא להבנה, לרגישות, לאמפתיה ולזהירות הנדרשת בתחום הרגיש הזה המכונה פסיכולוגיה יגבר על ההצהרתך - "אני יודעת". שכחתי-איפוק וסבלנות וסובלנות הינם נדבחים נוספים שתצטרכי להכיר בהם כחלק מרצונך הלהוט להיות "מאבחנת". דרך צלחה

לילה טוב לכ-ו-ל-ם, כולל למי שנותרו מאחורי הקלעים: המחמיאים, הכועסים, המייעצים ומי שהגיעו באיחור (גבולות...גבולות). קראתי את כולכם ולקחתי לתשומת לבי כל מילה. הפורום ישוב ויתמלא חיים עם דרור ביום ראשון. הודעות ניתן להעלות אל הפורום החל ממוצ"ש בשעה 22:00. שבת רגועה ונעימה מחר, ושבוע שקט לאחריה. ליאת

בוקר טוב מנהלת, אולי גם אני אשאר מאחורי הקלעים וזה בסדר. קראתי הבוקר את התרחשויות הלילה ואתמול פה בפורום. אני נשארת - כמו תמיד, אפשר לומר - מלאת התפעלות מהסבלנות שלך לכל השאלות והאמירות והתוכחות. אני, לפעמים, תוך כדי קריאת הפניות, משיבה בראשי ב"יאאללה", ומכאן ההתפעלות ממך. זה נראה לי מתיש נורא לעמוד בחזית הגבולות, והאחריות, והמגיע לי. שבת שלום ומנוחה! ט.