פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אם למישהו יש בבקשה פסיכולוג באיזור חיפה והקריות דרך קופת חולים כללית. תודה רבה

לאון שלום, אנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים בפורום הזה. אבל אם תצרף מייל עדכני יוכלו חברי הפורום לשלוח לך המלצות מניסיונם. דרור

בעצב מחשבה אמיתית לסיים הכל. המצפון מבקש לעזוב את הטיפול. לא להשאיר אשמים.

! שלום, אני שומע עד כמה קשה לך, עד כמה היית רוצה שהדברים יהיו אחרת. היית רוצה גם לסיים את הטיפול שלך כדי למנוע אשמה מהמטפל. אני יודע לאיזה מצב נפשי צריך להגיע בכדי להעדיף, אפילו זמנית את המוות על פני החיים. יחד עם זאת אני מניח שקיים בך חלק גם כיום שרוצה לחיות אבל לא לסבול כך. במובן זה הטיפול, על אף הסיכון ההדדי הוא המקום בו את יכולה למצוא את הדרך לסבול פחות ולחיות אחרת. דרור

שלום, יש לי ידידת ילדות קרובה, שסובלת מזה שנים רבות, כנראה, מדיכאון. אני והיא כיום בני 27, ומאז שאני זוכר, לפחות ב 10 שנים האחרונות, היא עברה אצל מטפלים שונים, לקחה תרופות שונות, סבלה מתופעות הלוואי. בשנים האחרונות הדיכאון אצלה חמור יותר וחמור פחות. פעם אחרונה נפגשנו, למיטב זיכרוני לפני שנה וחצי. מאז היא לא מרגישה טוב, מבחינה נפשית, ולכן לא יצא לנו להיפגש. בשנתיים האחרונות הקשר שלי אתה מבוסס על SMSים בלבד, מכיוון שאינה עונה לטלפונים, אינה מסוגלת לדבר. מדי חודש/חודשיים אני שואל לשלומה (בSMS) והיא עונה ששלומה לא טוב, ושנדבר בזמנים טובים יותר. באפריל היא אחלה לי, יחד עם זאת, מזל טוב. בחודשיים האחרונים לדעתי מצבה נעשה חמור יותר, למרות שזה יחסי, וזה נמשך באופן זה כבר מס' שנים. היום שאלתי אותה לשלומה, ותשובתה: "לא טוב. החיים בזבל. יותר מדי שנים. עדיף למות. אין לי חשק לדבר. אני לא מסוגלת לתקשר. משאירה את זה לימים טובים יותר. אם יהיו לי כאלה". אני עונה לה שאני אוהב אותה, ושכואב לי שלא טוב לה. אני מזמין אותה (בכל זאת) לבוא לבקר אצלי.. אני אומר לה שאני מכבד את רצונה.. לא לדבר איתי כרגע, וכן אני תמיד שואל אם יש משהו שאני יכול לעזור בו.. ומאחל לה תמיד שתרגיש טוב" בשנים האחרונות ביקרה אצל מספר סוגי מטפלים ועזבה, וכן בשנים האחרונות יש לה מטפלת קבועה... אך תדירויות הטיפול אינן קבועות. כמו כן, היא השתתפה בשנים האחרונות במס' קבוצות טיפול. אני חושב, שבשנה האחרונה היא הפסיקה לחלוטין את המפגשים עם מטפלים, מכל סוג שהוא, אבל חמור מכך, לפי התרשמותי, היא הפסיקה את הטיפול התרופתי, משום שמאסה בו. מה בעצם ניתן לעשות? איך אני יכול לעזור לה?

גיא שלום, נשמע לי שמאוד אכפת לך מהידידה שלך, אתה רוצה שיהיה לה טוב. זה לא קל כי היא מתקשה לדבר איתך, ואתה מרגיש חסר אונים. מבחינה מקצועית אני לא יודע אם אתה יכול לעזור הרבה, היא מנסה וניסתה להיעזר בטיפולים שונים במידה כזו או אחרת של הצלחה. אבל אתה יכול לנסות ולהיות שם עבורה, כרגע בדרך שלה ואולי עם הזמן היא תצליח לדבר איתך. להראות שאכפת לך שהיא חשובה לך ושאתה לא נבהל ומתרחק כשקשה לה. זה לא מעט להיות במקום הזה עבורה. דרור

חד וחלק אני פשוט אגיד עד כמה שזה מביך שהייתי ילדה ישנתי עם אמא שלי במיטה,במיטה שלה ושל אבא,אבא אז ישן לבד.. לא יודעת אם מסיבות שהם לא הסתדרו,או שהתירוץ שהיא תמיד הביאה "שהוא נוחר בלילה".. בקיצור, בערך בגיל 3 או אפילו קצת יותר,כמעט כל לילה אבא היה בא למיטה שלה,הם היו עושים את זה,שמעתי הרגשתי,לא ראיתי,הכל עם עינים עצומות.. לפעמים הייתי מחליטה להעיף את אבא מהמיטה,ואני זוכרת שגם סחבתי לו את השיערות.. ממש שנאתי את העובדה שהוא בא לחדר ושוכב עם אמא שלי ליידי, עד היום יש בי כעס עליהם,כי כשאני מאוננת,הדבר שאני מדמיינת כדי להגיע לסיפוק מיני,הוא בגידה כלשהי,יש לי חבר,אז אני מדמיינת שאני תופסת אותו עם חברה שאני סומכת עליה,או בכלל את המקרה ההוא. רע לי שאני צריכה להגיע לסיפוק מהבגידה שחשתי בילדותי,האם יש קשר? ואיפה זה בידיוק פגע בי? אני כועסת על זה. מעצבן אותי עד היום.. מבקשת חוות דעת מעבר לתלכי לפסיכולוג.. רק לדעת אם מי שאני מתארת אכן גרם נזק.. ואיזה נזק הוא יכול לגרום לי במערכות יחסים? תודה רבה ...

שלום לך, חשיפה למיניות בגיל כה מוקדם, במיוחד בין אבא לאמא היא אירוע שבוודאי משאיר חותם. במקרה שלך את מתארת חשיפה מתמשכת, כמו גם אורח חיים בו את ואמא ישנתם באותה מיטה מדי לילה ואבא היה זה שבא ובאופן מסויים פולש למרחב שלך. מחווייה זו נראה שהפנטזיות שלך נוגעות במשולש הזה ובתענוג המשולב באשמה מכך שאת נהנית מאותם זכרונות ומחווית בגידה. אבל נראה לי שעד כאן את די יודעת ומבינה מה קורה לך. מה שאת לא מצליחה זה לעבד את מה שעברת ולראות כיצד זה פוגע פחות בחייך כיום. לשם כך אני חושב שהדבר הנכון ביותר עבורך הוא לפנות לטיפול. דרור

רציתי לדעת ממה נובעת שחצנות של אדם? האדם שנישאתי לו כ"כ שחצן ואני לא סובלת את התכונה הזאת. אני סטודנטית הוא לא למד רק קורס אנו גרים עם הוריו....(הוא מבוגר ממני ב10 שנים).מרוויח פחות מהממוצע ...ועדיין תמיד מדבר כאילו הוא עליון מעליי מטיף לי ביקורת בלי סוף ומצויא מעצמו אדם עם תכונות עילאיות.....עוד שכחתי לציין שהוא מאוד מזלזל במשפחתי ובקושי בא לבקרם פעמיים בשנה.....ממה נובע השחצנות הזו?

אלונה שלום, שחצנות, או נטייה לפאר את עצמך קשורה בדרך כלל לפגיעה בהערכה העצמית. ישנם אנשים שחשוב להם מאוד להרגיש מוערכים, טובים יותר מאחרים. לעיתים הם אכן חשים כך אבל רוצים לחזק זאת מפחד לאבד את התחושות הללו. ולעיתים קרובות אלו אנשים שמרגישים שהדרך היחידה שלהם להיות שווים בעיני עצמם היא לגרום לסבובבים אותם לחשוב שהם שווים יותר מהם. מדברייך נשמע לי שזה מה שקורה לך עם בעלך. לא קל לחיות במצב כזה, אבל אם ישנן תכונות נוספות בו שאת דווקא אוהבת, ואם תצליחי לראות את חוסר הבטחון שלו מאחורי ההתנהגות שלו אולי זה פחות יפגע בך. דרור

כל איבר בגופי נמק מכמיהה לליטוף עייפה וכואב ולבד רק רוצה שמישהו יאסוף ויחבק מרגישה שהכאב דולף לי מכל חור בגוף הצילו

שלום לך, את מבטאת בדברייך את הכמיהה שיהיה שם מישהו לידך שיצליח להכיל את הכאב שלך. שיעזור לך להכיל אותו גם כן. כל מה שאת רוצה הוא חיבוק מנחם ומחזיק, חיבוק שמשדר שאפשר להירגע ולנוח. אני מקווה שתוכלי להרגיש מוחזקת ומוכלת בעזרת חיבוקים ממשיים, ובעזרת מקומות בהם תוכלי להרגיש מובנת. דרור

למטפלת שלי : אהובה שלי תודה לך על התמיכה על הסבלנות על שאת מכירה אותי יותר משאני מכירה את עצמי על החיבוק והדאגה על שאת האדם הכי משמעותי שהיה לי על היותך אמא שלי על שאת מזכירה לי כמה אני חכמה ומוצלחת וחכמה ושאת תמיד לצידי ואיתי......! סליחה על הביטולי פגישות על הכעסים על הטלפונים האין סופיים על התפרצויות הזעם על ניתוקי הטלפון על האיחורים על המילים המעליבות ועל כל מה שאת עוברת. יפה שלי היום אנו שנתיים ביחד......! בטח יהיו עוד הרבה בעיות איתי אבל הפעם יודעת שלא תעזבי אותי לבד:-) אוהבת אותך עד כמה שאפשר לאהוב ואני יודעת שאת אוהבת אותי אמרת לי כבר כל כך הרבה פעמים. נשיקות שלך נעמי:-)))))))))

מחמם את הלב לדעת שיש מטפלים כאלה:-) הזלתי דמעה....!

נעמי שלום, אני מקווה שהמטפלת שלך אכן תקרא את דברייך כאן ואם לא שתוכלי לאמר לה אותם בעל פה. דרור

דרור היקר, מה שלומך?.. אני .. איך אני ?... שואלת את עצמי ..שרית אולי הגיע כבר הזמן ?... כן .. הזמן.. לברוח מכל ההתמודדיות הקשות האלו ?... זה מרגיש ונראה כזמן אידאלי .. כאילו וזה .. עכשיו .. ממש זמן בדוק .. זה אומר לי שם בבפנים .. שאין ספק שזה הזמן הטוב ,להרוס .. זמן אידאלי להרוס את כל מה שנבנה ע"י עד היום ?.. אז מה אתם אומר ?.. הרי ממילא בסוף יהיה מאכזב לא ? עד היום התרגלתי שזה ככה .. אז מה .. ??? מי אמר שצריך להגיע עד הסוף בכדי להתאכזב?... זה ..נראה לי ש..צריך להרוס , ללכת , להגיד לו - לפסיכולוג ..כן מחר בטיפול : ."מכירה אותך , מכירה את כולם , כולם אותו דבר .. כולם חרא " לא ?.. ביננו .. "אין שום דבר חדש תחת השמש" .. ..? הרי מה , באמת אני חושבת שהוא יחזיק עד הסוף / שיהיה שם רק בשבילי ?... בכל התהליך הג'פתי הזה ??!!!!!! ((((((((((דייי נווווו))))))))))))).. אני אומרת לעצמי .. "היי .. קומי כבר .. תתעוררי .." אשליה היא דבר מעולה וטוב , סבבה .. אבל היא רק מהווה בזבוז ענקי של אנרגיה וזמן .. פניות עצומהומבוזבזת שלי עם עצמי ... אז למה ?.. אז תגיד לי אתה דרור.., איך נתתי בו (((((((((((((אמון )))))))))))))))))))?... כן .. ברור ..בפסיכאטר "הכל יכול" שניצל את תמימותי בחודשים האחרונים , גרם לי להאמין לכל מילה שלו , גרם לי לעזוב את הפסיכולוג .. לכמה חודשים... איך ?.. על מה פינטזתי ?... עזבתי את הפסיכולוג - מטפל מסור ואמין ...מסתבר .. מה עשיתי בעצם ?... מה עשיתי ? איך אוכל להביט בו בפנים, להסתכל לו בעיניים .. אחרי שנטשתי את התהליך הטיפולי ביננו .. ברגע אחד .. ואחרי שהוא עוד הסכים לקבל אותי מחדש .. אני לא יודעת .. מה אני עושה שם בכלל , שוב בחדר ???.. ואני יודעת שאני צריכה אותו ... אוףףף איזה ניגודים מתחוללים בתוכי . ואולי .. אני שואלת את עצמי , אולי , הוא בכלל לא רוצה להיות שם איתי , והוא לא מצא את הזמן הנכון להגיד את זה ?..... אולי הוא לא מרגיש נוח ?...כדי שלא אפגע יותר ..?? כי הוא יודע שהפסיכאטר פגע בי , כי הוא יודע שבכז אני והוא בתהליך ככ קשה בשנתיים האחרונות ?.. כי אולי לא נעים לו ממני ?... אוףףף איתי. מה לא ראיתי שהכל היה חלום אחד גדול על חשבוני?... חלום שהתפוצצ לי בפרצוףףףףף...שהפסיכאטר רק הבטיח והבטיח דברים והיום אין כלוםםם... ((((((((((((((נו .. דייייי ... קו מי .... אני אומרת לעצמי ...)))))))))))))))))) מחר , תלכי אלייו , לפסיכולוג העדין והמתחשב שלך ..ותאמרי לו ... ש .. "דיייי... נמאס...זה הזמן לשבור להרוס כל מה שניסינו לבנות ביחד .." הרי מי צריך שוב כאב ..?!!!!. ואולי ... אני צריכה רק להרגע , לשתוק , אפילו רק לרגע .. אולי הפעם הזו ..אני אפסיק להיות "ככ יודעת" ...?.... אולי הפעם זה יהיה אחרת ?.. אולי רק עוד צאנס אחד ביני לבין עצמי .. ?.. ביני לבין הפסיכולוג שמנסה ככ להראות שהוא שם איתי ???. האם אפשר להאמין ??.. שיכול להיות אחרת ?.. אז כן .. אמנם אחרי הפרידה מהפסיכאטר הנוראי שהיתל בי .. ואחרי החזרה אל הפסיכולוג ..בחודש האחרון .. התחלתי לטפל בפעם הראשונה גם בהפרעות האכילה שאני סוחבת מאז האונס .. אצל רופא ..שמתמחה בתחום , והתחלתי לרקוד ... בשיעורים פרטיים עם מורה .. סלסלה .. היית מאמינ ?... יש את החלקים האלה שמחזיקים ונותנים לי תקווה .. אבל כל צעד שאני עושה ... מרגיש לי שיש עוד שניים שלוקחים אותי אחורה ומפילים .. לא יודעת ... אולי זה עוד יום גרוע שצריך לחכות שיעבור .. מי יודע .. כולי תקווה שלא אהרוס יותר מידיי מחר אצל הפסיכולוג .. מה אתה אומר דרור?... החששות שלי מוצדקות ?.. מה יהיה איתי ??? חיבוק.. שרית .

מקלדת מה קרה עם הפסיכיאטר? לא מרשה לך לעזוב את הפסיכולוג סיפרת שהוא כזה מקסים תשארי!!!!!!! חיבוקי :-)

שריתוש מתוקה שלי בטעות של חוסר תשומת לב כתבתי מקלדת במקום שרית בפניה אלייך כי בדיוק כתבתי משהו למקלדת:-) אז מה קרה עם הפסיכיאטר? מה איתך חוץ מזה?יכול להיות שאת מרגישה יותר טוב? בילבי ילדת הברזל

שרית שלום, כדברייך את אכן חשה ניגודים רבים, את רוצה להרוס ורוצה לתת הזדמנות ולהאמין בו. את רוצה לומר שאין טעם להאמין כי בטח תתאכזבי ומנגד את כל כך רוצה וצריכה. את אומרת שעל כל צעד קדימה את חוששת ללכת אחרוה. אני יכול להבין את זה אבל אני שומע שאת עושה צעדים משמעותיים בחייך. לא קל לחזור מחר לטיפול, אבל אני מניח שהטיפול שלכם ששרד כל כך הרבה ישרוד מה שלא יקרה מחר, ואולי זה ההישג המשמעותי ביותר שלכם עד כה. דרור

שלום לפסיכולוגים והחברים 1)התחלתי טיפול לפני שבועיים איך אני יכול לדעת באיזו גישה המטפל שלי דוגל אני יודע שיש מטפלים שלא מדברים על עצמם ויש כאלה יותר איזה שיטות יש בפסיכולוגיה.הטיפול הוא דינאמי אבל באיזה גישות הוא דוגל קצת לדעת איזה גישות יש. 2) אחרי כמה זמן אני יכול כבר לבקש את האבחנה שלי הבנתי שפסיכולוגים קליניים ופסיכיאטריים נותנים אבחנה אז מתי זה כבר הזמן לשאול ושהוא ידע אחרי שבועיים או שלחכות עוד קצת? כל מה שתספרו לי יעזור תודה רבה לכולכם

נועם שלום, במסגרת הטיפול הפסיכודינמי ישנם גישות שונות הנגזרות ממסגרות תיאורטיות שונות כמו גם מאישיותו של המטפל. התיאוריות המרכזיות הן תיאוריית הדחף הקלאסית המניחה שאנו מונעים על פי הדחף ופורקן הדחף הוא הדבר המרכזי המניע או מעכב אותנו. תיאוריה יחסי האובייקט גורסת שאנחנו מחפשים אובייקט - קשר, ושזו מטרתנו. תיאוריית העצמי מניחה שקיים גורם פנימי העצמי הכולל את סך הדרך בה אנו רואים את עצמנו, הרגשות והמחשבות שלנו וגם הוא צריך לזכות להערכה על ידי אחר משמעותי או/ ו לקבל בטחון על ידי אחר משמעותי אותו ניתן להעריך. הגישה הרביעית, האינטר סובייקטיבית מניחה שבתוך הטיפול יש שניים המביאים את עצמם ומה שקורה בטיפול הוא ייחודי למפגש הזה מתוך חיפוש של האדם אחר משמעות בחייו. לגבי אבחנה, אתה יכול לבקש ממנו אבחנה כבר כעת, אבל חשוב לזכור שהדבר המשמעותי בשלב זה ל הטיפול הוא לא רק ידיעת האבחנה אלא בעיקר יצירת קשר וברית טיפולית משמעותית. דרור

די כבר.....חזרתי לחתוך את עצמי ולא מסוגלת לספר למטפלת שלי...דברתי איתה השבוע שלוש פעמים בטלפון כדי שזה לא יקרה וכשסימתי את השיחה אז חתכתי את עצמי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!------------------------------------------------------------------- איך אני יכולה להגיד לה שלמרות התמיכה שלה והטלפונים והכל אני עדיין עושה מה שהיא מנסה כל כך שאני לא יעשה! אני שונאת את עצמי ולא רוצה שהיא תעניש אותי ותפסיק לדבר איתי בטלפון....פוחדת לאבד אותה:-((((((((((((((((((((((היא עושה בשבילי כל כך הרבה ואני אפילו את האמת לא יכולה לתת לה:-(((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

ד. שלום, האמת במקרים מעין אלו היא דבר לא פשוט לתת אותו, לעיתים הסתרת האמת היא הקושי המרכזי בחיים ומגיעה באופן טבעי לטיפול. בבסיסה התחושה שקשה לבטוח שהצד השני יהיה שם למרות הכל. נכון ייתכן והיא תהיה מאוכזבת תדבר איתך מדוע זה קורה לך, אבל אני מניח שיש קשר בין ההסתרה לדחף לפגוע בעצמך. בין הכעס על עצמך לרצון לחתוך. ייתכן שעם התקדמות הטיפול תרגישי יותר בטוחה לומר לה את האמת. דרור

דרור!!!!!!! איזה התקדמות הטיפול אני כבר מלא זמן אצלה!!!!!!!!איך אומרת לה שלמרות הכל עבדתי עליה והמשכתי לעשות מה שאנו מדברות לא לעשות.איך אומרים למטפלת שיקרתי לךךךךךךךך כל הזמן?מה הטעם בטיפול אם אני באותו מצב?

שלום וערב טוב אני סטודנטית לפסיכולוגיה שנה אחרונה ורוצה להמשיך לתואר שני, אני רואה את מאוכזבי המתאם והחלטתי שאני לא עושה את המיתאם. אילו אפשרויות ישנם להמשך כדי לעסוק כמטפלת פרטית בקיליניקה משלי? איפה אפשר ללמוד תואר שני שהוא לא פסיכולוגיה קלינית ולהיות רשאית על פי חוק לעסוק בטיפול בקליניקה? תודה

ליהי שלום, אני מניח שסיבותייך עמך ובכל זאת אני תוהה מדוע את מחליטה מראש שאת תהיי ממאוכזבי המתאם ולא הולכת בדרך בה את רוצה. לשאלתך, את יכולה לפנות למסלול השלמה לעבודה סוציאלית ומשם לעבודה סוציאלית קלינית. לחלופין את יכולה לשקול לימודים בחו"ל. כיום אלו המסלולים המרכזיים בהם ניתן לעסוק בפסיכותרפיה. ישנן ככמובן שיטות טיפול נוספות כמו טיפול באמנות ועוד אך אני לא בטוח שעל כך את מדברת. דרור

שלום לכם אני יודע שזה לא פורום זוגיות אם לא תוכלו לענות לי אולי תוכלו להפנות אותי. אני בחור בן 29 הכרתי בחורה שקטנה ממני בשנתיים יש בה הכל יפה חכמה מדהימה אנחנו כבר ארבעה חודשים ביחד. הבעיה היא שאבא שלה סובל מסכיזופרניא ואני יודע שזה גנטי (אבא שלה חולה כבר שלוש שנים). מה יהיה אם ארצה להתחתן איתה והילדים שלנו יהיו חולים, מאז שהיא סיפרה לי אני לא יודע מה לעשות לפעמים אני קולט שהיא קצת מוזרה מרחפת כאילו היא לא איתי ולפעמים היא עצובה ואומרת שהכל בסדר אני ממש מחפש בה את המחלה וישר אני חושב שהיא לא בסדר שהנה היא כמו אבא שלה.. כל זה התחיל מאז שהיא סיפרה לי על אבא שלה ראיתי אותו ונבהלתי. מה כדאי: לעזוב את היצור הכי מדהים עלי אדמות ושיהו לי ילדים חולים או להתאבל עליה ושיהו לי חיים נורמאליים? אני לא ישן בגלל זה איך עושים את הבחירה הנכונה? ממש תודה לכם

אהוד שלום, בסכיזופרניה אכן יש מרכיב גנטי, כלומר קיימת אפשרות של תורשה. אבל בוודאי שאין הדבר אומר שהמדובר במאה אחוז תורשה. החברה שלך אינה סובלת מסכיזופרניה וקיים סיכוי לא קטן שגם ילדיה לא יסבלו מכך. בנוסף למרכיב הגנטי גם לאירועי חיים יש השפעה על התפתחות של סכיזופרניה. אני מבין את החשש שלך, יש לו גם בסיס ויש מידה מסויימת של סיכון שילדיך איתה יחלו בסכיזופרניה. הצעתי היא שתפנה לאיש מקצוע להתייעצות, בין אם זה לטיפול אייש שיעזור לך לקבל החלטה ובין אם לייעוץ אפילו אצל פסיכיאטר שיוכל להעריך מה הסיכוי שילדיך איתה סבלו מסכיזופרניה או לא. אולי משהו בהבנה יעזור לך לקבל החלטה. דרור

תודה רבה לך למרות ש.....קצת לא ציפיתי לזה אם הבנתי אותך מה שאתה אומר זה לעזוב אותה? מה הסיכוי גנטית שיהיו לנו ילדים חולים? עונים פה או איך זה הולך?

שאלה :יש דבר כזה בדיקות שמנבאות גנטיקה? שאלה: אם עושים בדיקה היא רלוונטית לעכשיו או לעתיד? שאלה :איך נהיית סכיזופרניה שאלה:איך מתחילים לזהות אותה? תודה רבה

אהוד שלום, בהחלט לא אמרתי לעזוב אותה בשל כך. אמרתי שאם הנושא מטריד אותך כל כך חשוב לתת לו מקום ולא להתעלם ממנו, למשל על ידי ניסיון משותף לברר פרטים. לשאלותיך אין תשובות פשוטות, אין תשובה אחת כיצד מתפתחת סכיזופרניה. ההנחה כיום כי מדובר בשילוב של נטייה גנטית, פגיעות, ואירועי חיים. למיטב ידיעתי אין עדיין בנמצא בדיקה גנטית לאיתור גן של סכיזופרניה. התפרצות של סכיזופרניה מאופיינת לרוב בהלוצינציות (שמיעת קולות למשל) ומחשבות שווא למשל בטחון שרודפים אחריי). אני מבין שהנושא מטריד אותך ולכן אני מייעץ שוב להמשיך ולחפש מידע שיוריד את החשש ואולי גם חלק מהדעות הקדומות בנושא. דרור

היו לי חיים מגעילים ילדות בה אמא שלי כל הזמן כעסה עלי ועל אבא שלי אמא שתלטנית............ הייתי בטיפול שנה וחצי הטיפול הרס לי את הבטחון העצמי..מטפל שלא היה רגיש אלי לא נתן לי להרגיש שהוא איתי כעס עלי וכשאמרתי לו זהוא יותר גרוע מאמא שלי הוא התחיל לדבר על העברה עזבתי את הטיפול אין לי חבר אין לי עבודה כל היום בבית בוכה מחפשת מישהו שיתקן את מה שהמטפל הרס בי...אמא שלי גם לא מדברת איתי אני חסרת חיים רציתי להיות בטיפול עם מישהו שיחזק את הבטחון שלי וזה יצא הפוך והוא לא התקשר הרבה אחרי שעזבתי הוא התקשר רק בשלושה החודשים הראשונים והפסיק לפעמים אני מתקשרת והוא מבקש שאחזור שלא סיימנו את הטיפול כראוי אין לי כוח לחיות אף אחד לא אוהב אויתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! השעו הביולוגי כבר מזמן תיקתק אין לי לסדר את החיים שהמטפל הרס לי והשאיר אותי ככה בלי אכפתיות למה הוא עשה לי את זה למה אנשים הולכים לטיפול לחפש פינה חמה ומוצאים אכזריות. לאן לפנות אפילו כסף לטיפול אין לי היום המטפל הציע לי לשלם חצי אבל אחרי כל מה שהוא עשה לי הצילו למה מטפלים לא אוהבים באמת את המטופלים שלהם הוא הבטיח לי שיהיה בשבילי אבל הרס אותי

אוף עצוב שמטפלים גורמים ליותר אסונות מההורים:-(((((((((((((((((((((

שלום לך, אני מבין שאת מרגישה מאוד לבד, ושמאוד כואב לך. את מרגישה שבמקומות בהם הרגשת שאת צריכה להיות מוגנת הרגשת מואשמת אפילו ננזפת, קודם בבית מול אמא ואחר כך בטיפול מול המטפל. את אומרת שלא היה לו אכפת ואני מניח שזו הייתה החוויה שלך, אבל אני חייב לומר לך שהעובדה שהוא המשיך להתקשר אלייך אינה מובנת מאליו כמו גם העובדה שהוא ממשיך להציע לך לחזור לטיפול ואף לשלם מחצית מהסכום. אלו פעולות שבעיני לפחות מעידות שאכפת לו, שאת חשובה לו. אני גם מניח שבמקום כלשהו גם הוא חשוב לך כי אחרת לא היית ממשיכה להתקשר אליו. לכן נראה לי שיש טעם שתחזרי לטיפול, איתו או עם מישהו אחר, תביני מה קרה שם שהקשה עלייך כל כך, שלא הרגשת מובנת ושמקבלים אותך למרות שהמעשים שלו ושלך מעידים על רצון בכך. דרור

התייעצות יש לי חברה טובה מאוד מאז הילדות כבר שלושים שנה.. היא הייתה מאושפזת חמש פעמים עברה התעללות נוראית בילדות(פיזית ונפשית) ובטיפול כבר כמה שנים. בשבוע האחרון היא מדברת על רצון להתאבד ושלא יכולה לחיות כך יותר היא סבלה כל החיים מדיכאונות מאוד קשים. היא ביקשה שלא אספר לאף אחד אבל אני חוששת לחייה ולא יודעת מה לעשות. האם כדאי להקשר להורים שלה או לפסיכולוגית שלה? מצד אחד אני לא רוצה לפגוע בה מצד שני פוחדת שהיא תפגע בעצמה. שיתפתי אותה בהתלבטות שלי והיא אמרה שהאחריות היא שלה ושהיא מצטערת שהיא שיתפה אותי ונורא כעסה עלי שלחצתי אותה. מה אתה חושב שכדאי לעשות? חיבוקי:-) בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, אני מאוד יכול להבין את ההתלבטות שלך, זה באמת לא קל לחליט מה לעשות במצב כזה. מחד את מרגישה שקיימת סכנה לחייה ואת לא רוצה לעמוד מהצד ומנגד את רוצה לכבד את הפרטיות שלה. אני לא יודע את הפרטים המלאים על מצבה האם יש לה רשת חברתית תומכת מלבדך, למשל ההורים או חברים. האם ניסתה בעברה להתאבד ובאיזו מידה היא מתכננת באופן מיידי להתאבד. חשוב לאדם במצבה להרגיש שהוא לא לבד, אבל גם לא מאויים. זהו קו עדין לשמור עליו וניתן לקיימו על ידי שיחה מתמשכת איתה על כך שאכפת לך ממנה, לברר האם היא שיתפה את המטפלת שלה בכך, את הוריה? ואם לא אז מדוע בחרה דווקא בך? אני מניח שהיא לא רק רוצה למות ורוצה בעזרתך. לסיכום אם את מרגישה סכנה מיידית לחייה את יכולה לומר לה שתערבי את הוריה ואת המטפל שלה ולו רק משום שאת מרגישה שאת לא יכולה לעמוד בזה לבד ואכפת לך ממנה. דרור

דרור יקר היו לה ארבעה נסיונות התאבדות באשפוז האחרון חבר שלה נפרד ממנה! היא מאוד קרובה אלי והי החברה הכי טובה שלי אני מכירה אותה מגיל חמש יש חודשים שהיא לא יצאה מהבית ואני הייתי איתה. יש לה מטפלת נהדרת שמאוד עזרה לה היא אמרה למטפלת שלה את זה לפני חודש אבל היא אמרה שהן דיברו על זה לי זה נראה שיש לה כוונות רציניות. אם אני אעדכן את ההורים הם יאשפזו אותה כי הם האפוטרופוס החוקי שלה וביננו הם חולירות של הורים. לא רוצה להשאיר אותה לבד מולם:-((((((( מה לעשות? אוהבת בילבי ילדת הברזל

בילבי,רוצה להגיב לך בבקשה. אני מנחשת שאם את מכירה אותה שלושים שנה, אז את יודעת מתי הוא מפלרטטת עם המוות ומתי היא מתכוונת ברצינות להצטרף לפקודיו. להורים ה"חולירות" לא חושבת שזה נכון לספר, בעיקר אם הם ממהרים לא להתמודד ולאשפז. לפסיכולוגית אולי, אך לדעתי כדאי שתהי בשבילה יותר בימים אלה, קשובה יותר, מתקשרת יותר, גם אם היא דוחה את רצונך נסי בדריסת רגל עדינה להיות נוכחת. היא חייתה חיים לא קלים וגם כרגע נראה שהם לא מחייכים אליה. אל תעשי אקט נחרץ בלי להודיע לה על כוונותייך-זה כואב כשפועלים מאחורי גבך גם אם הכוונות טובות. היא "הפילה" עלייך את הידיעה הזו אולי מתוך תקווה, אמונה או שהיא יכולה לסמוך עלייך שתסייעי לי לשמור על חייה ולפעול בטובתה. שמרי עליה ובד בבד על יכולתה לסמוך עלייך בלי שתעשי בזה שימוש לא נכונה. מה את היית רוצה שיעשו עבורך אם היית במקומה? אני שמחה לשמוע שהיא לא לבד הלבד הוא אוייב ברגעים אלו.

נכנעת אי אפשר לחיות עם פגיעה מינית הנפש לא עומדת בזה הגוף גם לא.

נקודה קטנה יקרה וחשובה המשפט שכתבת כל כך כואב אבל בקושי מבחינים בך כי אין שם בנושא ולא בכותב! מן נקודה קטנה כאילו שפוחדת שיראו או ישמעו אותך אך כל כך זועקת!!! אך כשפותחים את ההודעה הכאב קופץ לפנים כמו תאונה:-((((( ההבדל בין הנקודה הקטנה שיושבת במקום כל כך קטן ולכאב הכל כך גדול מזעזע את השקט. בילבי ילדת הברזל בואי קטנה תפסי יותר מקום מגיע לך בואי אני אפנה לכאב שלך המון מקום:-)

שלום לך, פגיעה מינית אכן מלווה ומכאיבה בדרכים רבות ובמשך זמן רב. נשמע לי שאת מרגישה כעת שאת לא יכולה להתמודד יותר עם הכאב הזה, שהוא בלתי נסבל ובעיקר מתקשה להאמין שזה יכול להיות אחרת. אני יכול להבין אותך, אני מניח שהשקעת עד כה מאמצים לא מבוטלים להרגיש אחרת וזה מתסכל. אני יודע שכרגע קשה יהיה להאמין ולסמוך אם אומר שזה יכול להיות אחרת, אבל כך אני מאמין וחושב. וזה עולה גם בחלק מהדברים שנאמרים פה בפורום מניסיון של מטופלות שעברו תקיפה או התעללות מינית. דרור

נקודה קטנטונת... אני חוויתי תקיפה מינית. וחיה עם זה. זה מה שיש. יש כל מיני סוגים של תקיפה מינית. יש את האונס שמלווה באלימות וכאב פיסי. לא עלינו.. ו.. יש את הסוג שלי. כזה בתחום האפור. ללא אלימות, ללא התנגדות, ללא כאב אפילו שיתפתי פעולה. שיתפתי פעולה ברצון מלא לא כי אני סוטה. בכלל לא. שיתפתי פעולה כי הייתי מן הסתם בת- 5. לא יודעת מה אמר לי הראש באותו הגיל. ולמה בדיוק עשיתי את זה. והוא היה חביב ונחמד ונתן לי סוכריות ועוגיות ומדבקות וכל מה שנפש בת חמש חפצה בו. וזה היה הסוד שלנו. ועכשיו אני שומעת על כל מיני סוגי תקיפה מזעזעים שכלולה בהם אלימות קשה. כמו אצל ש'. ואני אומרת לעצמי- איזו זכות יש לי בכלל להיכלל בתוך הקטגוריה הזו של נתקפות הרי לא חוויתי שום כאב. שום כפייה. שום אונס. אז אולי אני אמורה בכלל לשכוח מזה. למה לא?

אני חייבת עזרה דחופה בת 36 בטיפול שלוש שנים ועדיין לא מוצאת חבר! חוץ מלהתאהב ולהימשל למטפל שלי לא הייתה שום זוגיות. אני כל כך רוצה בן זוג אני בחורה ממוצעת וללא השכלהחוץ מתיכון והגברים שאני רוצה אותם מרגישים שאני לא חכמה אני אוהבת חנונים אבל אני נראית ומדברת לא כמוהם וזה מוריד לי יותר את הביטחון. חוץ מזה אין לי בעיות או ילדות בעייתית אז למה המטפל שלי לא הצליח לעזור לי בנושא היחיד שפניתי אליו? מה עוד שלוש שנים בטיפול ואז אהיה רווקה בת ארבעים מפחיד בבקשה תייעצו לי מה לעשות.

יפעת שלום, אני בהחלט יכול להבין את התסכול שלך וההרגשה שאת לא מתקדמת בנושא עמו פנית. ובכל זאת כמה מחשבות שעלו בי מדברייך. את אומרת שאת מעוניינת באנשים משכילים שלא מעריכים אותך ולא מעוניינים בך. עולות כמה שאלות שאני מניח שגם עלו בטיפול. האם את יודעת מדוע את נמשכת דווקא אליהם ומדוע את לא מעריכה את עצמך. את מספרת גם שהתאהבת במטפל שלך וייתכן וגם זה מקשה עלייך להתמודד עם הרצון שלך בקשר ועם מידת היכולת שלך להיות בקשר קרוב. כלומר האם את מרגישה שאת באמת מוכנה לקשר קרוב ולא רק להתאהבות מרחוק. אם כן אני בטוח שישנם דברים שאת יכולה לעשות כדי לשנות את מצבך -למשל לחזור וללמוד. או לחפש בני זוג שלא יוגבלו רק לאפיון אחד. דרור

שאלה מקצועית לפסיכולוגים....! אני עדן בת 17 אתמל רבתי עם אבא שלי על הרכב והוא צרח עלי נורא נבהלתי כי זה לא מתאים לו.........! מאז אני בוכה ולא רוצה לדבר איתו ....... הוא מתחנף איך הורים מתנהגים לילדים שלהם...אני פוחדת שאני בטראומה ושזה לא יעבור לי ועוד כמה שנים אצטרך טיפול פסיכולוגי..... איך עושים שלא ישארו לי טראומות ולמה אבא שלי צעק עלי?:-( שמעתי שבטיפול מדברים על הילדות ועל טראומות זה המקרה שיקרה לי?

עדן שלום, נשמע לי שמשהו אתמול מאוד הסעיר אותך, בעיקר ההרגשה שקורה משהו לא צפוי. זו חוויה מאוד לא נעימה אבל למרות שאני בטוח שיש לארוע הזה משמעות ייחודית עבורך אני לא סבור שיש סיבה לחשוב שהאירוע הזה יגרום לך לטראומה. בעיקר משום שאני שומע שאביך מרגיש לא בנוח עם התנהגותו וחשוב לו לתקן. אני מניח שעם הזמן תרגישי נח יותר לדבר איתו. דרור

שלום יש לי שאלה: מה זה קושי בוויסות ריגשי? אני לא כל כך מבין אם אדם כועס וצועק ומראה זה בעיה בויסות או זה שהוא מפנה הכל כלפי פנים ולא מראה האם אז זו בעיה בוויסות? נניח מקרה בו מישהו מרגיש שהוא מחזיק הכל בבטן אז איך יקראו לזה בפסיכולוגיה? האם נטייה לפגיעה עצמית קשורה איך שהוא לקשיים בוויסות? אודה על כל תשובה כדי להבין שהוע טוב לכולם אלדד

אלדד שלום, אדם שמתקשה בוויסות רגשי חש את מנעד הרגשות המוכר, משמחה ואהבה ועד כעס ועצב, אבל הוא נוטה לחוש אותו בעצמה רבה ללא שהוא יכול למתן זאת, או שהדבר עולה לו בקושי רב. עצמה זו מולידה התנהגויות שקשה מאוד לשלוט בהן מהתפרצויות זעם ועד פגיעה עצמית. פגיעה עצמית קשורה לצורך בהקלה כלשהי מהכאב הנפשי. לעיתים האדם חושש מהתפרצויות הזעם שלו ולכן מנסה להתאפק ולא אומר דבר כאשר עצמת הרגש עדיין מתונה, אבל משעצמת הרגש עולה הוא שוב מתפרץ וחושש עוד יותר מרגשותיו ומההרגשה שאינו שולט בעצמו. דרור

איך משתחררים מפלונטר הזה?

עוד שאלות בבקשה: 1)אז התרפצות כשכועסים אוטומטית מקושרת לקושי בויסות רגשי? 2)ואם אדם כוס כלפי פנים זה גם קושי בוייסות רגשי? 3)מתי התרפצות או כעס נחשבים ל"נורמאליים" ולא פתלוגיים? תודה רבה

שלום אני חושב שהמטפל שלי לא טוב לי איך אני עוזב בלי לפגוע בו? הוא אדם נחמד אבל אני מרגיש כבר הרבה זמן שזה לא זה איך עוזבים טיפול ומה התהליך? מה קורה בטיפול חדש? תודה לכם

דורון שלום, לעיתים ישנה תחושה שמשהו בטיפול לא מתקדם לא מתאים. גם אם מחליטים לסיים את הטיפול אני חושב שיש טעם רב להבין מה בדיוק לא התאים. מה מתוך זה אתה יכול לקחת אתך ועם מה אתה עומד להתמודד בטיפול הבא. כוונתי לומר שלתוך הטיפול המטפל מביא משהו ממנו אך גם המטופל. המפגש הזה מביא למה שקורה בטיפול. לכן חשוב להבין מה לא מתאים במפגש הזה כאשר חושבים לסיים אותו, ולו רק בכדי שתוכל להבין למה אתה זקוק בטיפול ההמשך. דרור

לכל מיני אנשים וגם לי - כבר המון זמן (בטיפול) אנחנו לא מצליחים לגלות מה אחראי במיוחד להפרת שיווי משקל בתקופה האחרונה. נוגעים או מניחים, זה מה יש כרגע. בכל זאת, מטריד שעכשיו מורגש קצת יותר מהרגיל עד כמה קשה לי לדאוג לעצמי. לאוכל נורמלי. לשינה. לחברת אנשים נכונה ומספקת. לדברים טובים. מעציב-מעודד לדעת, שהנושאים הללו כרוכים במאבק מסוים אצל כל אחד מאיתנו. מעציב-מעודד לדעת, שהנושאים הללו, גם הם, יהיו כרוכים תמיד בסיבוך גדול מידי ובמאבק לא פשוט ומכאיב מידי עבורי. שהתיקון אצלי דורש מאמץ נוסף (קצת מן ייחוד שכזה). עם זאת, ידיעת האמת מקלה במידת מה. אפשר להניח, קצת, לפעמים, למלחמה בגזרות מסוימות. לא יודעת. מפחיד. משהו מאד לא פתו?ר. מעבר לדברים הברורים שקורים בשטח, הלוואי וכבר היה איזה חלום מוגדר, סתום פחות. כזה שאצליח לזכור, לפרש, לחבר, ולא בלהות לא מאותרות. אנסה להתנחם/ לחלופין לרעוד מפחד, במילים להיאחז בהן מהפגישה האחרונה. *** המילים הללו העזו להיאמר רק אחרי שנים של טיפול. ***. מילים משני הצדדים. מילים שוברות כמעט. מילים שלקחתי מהחדר, לתעד: "אתה רוצה לעזור לי?" שאלתי חרישית, "מאד", הוא השיב, ולא בחר לשתוק הפעם... ואני... מתבלבלת... מ-א-ד מתבלבלת... מתחמקת, מעקמת מבט... הייתכן? האוכל לתת (גם לו) להיות לעזר? לתת, כדי לקבל? חסר לי המון; זקוקה לעזרה באופן נואש; תלויה במידה בלתי נסבלת. מפחיד מאד להיות במקום חדש עם מעט כלים חדשים, שעדיין לא יודעים להשתמש בהם טוב מספיק. נורא כשלא מצליח לקחת ולהחזיק איתי איזה חלק חיוני ולהשתמש בו כדי להתקדם. משהו כבר צריך להתממש בקנה מידה טיפה גדול יותר, ובחוץ. האם דברים תלויים על בלימה, או שיש לנו כבר בסיס איתן? מי אמר התנגדות ולא קיבל, (מימוזה פ)

שלום לך, את מציגה בדברייך את התחושות שלך בתוך הטיפול, את הקושי לתת אמון, באמת להאמין שהוא רוצה להיות איתך, ומנגד הרצון העז להיות תלויה אך גם הפחד להתרסק, את שואלת האם יש לכם בסיס איתן או שהכל רעוע, את מתוסכלת מכך שאת לא מצליחה לממש משהו משמעותי ממה שקורה בטיפול. אין לי תשובות ברורות לשאלות הללו, אני גם לא בטוח שצריך, אבל נשמע שאתם נמצאים בנקודה חשובה בטיפול בו שניכם מגששים ומנסים למצוא את הדרך לדבר באופן שמתאים לשניכם. זה לא קל אבל זה המקום בו אתם נמצאים כרגע. דרור

מימוזה ענווה ויפה, איזה אומץ צריך כדי לשאול את איש השיחות (ובכלל) כך, באופן ישיר, את השאלה הכל כך נוגעת ללב... אני חושבת שהתחברתי מיד בתחילת דברייך ל"עד כמה קשה לי לדאוג לעצמי. לאוכל נורמלי. לשינה. לחברת אנשים נכונה ומספקת. לדברים טובים." בדיוק חשבתי לעצמי היום שאם היה לי כלב הייתי אוהבת אותו, מלטפת אותו, דואגת לצאת איתו החוצה להליכות ולחפש משחקים שימצאו חן בעיניו ויסבו לו הנאה. ואיך אל עצמי אני לא מתנהגת ככה? מנהלת את רוב חיי בשיחות פנימיות ודמיוניות, בגבולות הקטנים כל כך של הבית שלי. איזה בזבוז! אולי מוטב היה לי להיות הכלב שלי ולא אני עצמי :-) סוג של חיוך.. אני כבר כמה שעות חושבת אם יש לי מה להוסיף על כל מה שכתבת.. איך מצב עניינים סבוך מצליח להיתרגם לשטף מובן כל כך אצלך? איך במעט מילים הצלחת לומר כל כך הרבה? למרות שמתוכן הדברים שלך הבנתי שמשהו שם מאוד מעורפל עדיין לגבייך; משהו לא פתור, כתבת, או התהייה על מה שם אחראי במיוחד להפרת שיווי המשקל, איכשהו הערפל שלך מאוד קולח וברור, כמעט אפשר לגעת בו, וגם בזה יש איזו הקלה לפעמים.. את מבינה כל כך הרבה, מימוזה, לא בטוחה אם מחשבות חדשות זה מה שאת צריכה. אני לא באמת יודעת.. אבל אולי תחסמי את המחשבות לזמן מה ופשוט תעשי כל דבר שחולף לך בראש. כל "אולי" שצץ שם. דווקא (!) דווקא בגלל שזה חלף לך בראש, או דווקא בגלל שאת יודעת למה את חרדה לפעול, או דווקא בגלל שזה לא ממש מתאים לך, או לא לגמרי הכרחי. דווקא! כי ככה החלטת! כי זה שלך, מעין "בא לי" גולמי שהתרגלת לסגת ממנו. מעבר לכל המילים בכותרת שם למעלה, את כל כך יצירתית ועשירה.. כל כך בא לי שתתני לזה ביטוי חי! אפילו בוטה :-) ככה סתם, בלי סיבות! פשוט כי זה מה שהבפנים שלך, או לפחות חלק ממנו, רוצה. אני חושבת שחרדה וויתור מגיעים לפעמים דווקא כשמקשיבים לעצמנו מבחוץ, לאיך שאנחנו נראים ונשמעים וזה קצת מבהיל.. אז אולי לפעול יותר ולחשוב פחות? או אם כבר לחשוב, אז אולי להגניב פנימה גם כמה מילים של יכולת, אמונה ורצון.. אני גיליתי לא מזמן שהתחושה המטרידה שעד שלא אמרתי על עצמי את המילים "חרדה", "ויתור", הימנעות" לא הייתה להן השפעה גלויה ומסרסת כל כך, יכולה לפעול גם לכיוון השני- פה ושם אני מדברת על אמונה ושאיפות כמשהו שאני יכולה להגשים. לא "אפילו" אני.. פשוט אני. משהו אפשרי כי אני בעלת יכולת. תגידי את זה בקול רם ותראי שזה נחמד :-) - תקשיבי רק לקול הראשון.. אני כבר לא בדיוק בטוחה שהדברים שלי רלוונטים. כשהתחלתי לכתוב חשבתי שכן..עכשיו אני לא בטוחה.. אולי אני מלבישה עלייך את עצמי. אני ניסיתי היום קצת דווקא, והיה קצת מוזר וקצת מצחיק למצוא את עצמי פועלת רק על סמך הרצון הראשון ולא מקשיבה לשני.. היה שם חיוך ניצחון קטנטן, על הדווקא העקשן הזה.. הרצון הראשון הוא גם אני. יש בזה משהו מחייה קצת. משהו ברור. תני לעצמך להיות הכלב שמעולם לא היה לך :-) תרשי לעצמך להשקיע קצת גם בך.. סוג של "אני חושב שזה הזמן, עכשיו או לעולם, מה הטעם לחכות.." קצת שמאלץ, קצת פומפוזי, קצת לא יודעת.. יצא לי מוגזם היום קריאות החיים האלה, אבל התכוונתי לטוב.. ;-) שיהיו חלומות פז, "עלי והגשימי".. לילך

שלום לכווולם אני מחפש קבוצה שמתמקדת בנושא של דימוי עצמי, רגשי נחיתות, ושהמפגשים יועברו או יונחו על ידי פסיכולוג/ית מקצועי, דרך קופת חולים מכבי לא ממש מצאתי,מישהו עבר סדנא דומה? יכול להמליץ?

ram45 שלום, אנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים על גבי הפורום. אנא צרף מייל אישי ואני בטוח שחברי הפורום ינסו לעזור לך ככל יכולתם. בכל מקרה אתה יכול לחפש גם באתר פסיכולוגיה עברית פרסומים על קבוצות שנפתחות בתחום זה. בהצלחה, דרור

אנשים לא שומעים צעקה בלי קול אולי זו הסיבה שבתי הקברות שקטים כל כך... רציתי לכתוב אבל לעזעזל בשביל מה.

שלום לך, אני שומע בדברייך את הכאב הרב ואת התסכול מכך שלא שומעים אותך ללא מילים, ללא קול. אני מאוד יכול להבין עד כמה זה קשה לרצות כל כך שישמעו אותך, גם כששום קול לא יוצא ממך. לעיתים ניתן לשמוע את הכאב ללא שהאחר משמיע קול, ולעיתים כפי שאת אומרת לא. במקרים כאלו חשוב אולי לנסות להבין מהיכן הקושי להשמיע קול, לדבר, מה עוצר בעדך. בעצם לעזור לאנשים להצליח לדבר איתך גם כשקשה לך. דרור

יקרה שלי עצוב לי לדעת שהיית עם הכאב הזה לבד ולא יכולת לדבר ממש כואב! אפילו במספר מילים שכתבת שמעתי את הצעקה שלך היא הגיעה. שלא תעברי זאת לבד ולפחות תנסי לכתוב אם לא לדבר. אם שוב פעם תרגישי כך בשלוש לפנות בוקר אז אנחנו פה ומקווה ששם לידך יש מי שמחבק:-( בילבי ילדת הברזל שולחת לך חיבוק של אמא

שלום מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי. אני מהזן שנוטים לחשוב ש'אני מסוגלת להתמודד עם השלדים בארון לבד ואני מאוד ערנית וקשובה לעצמי'. רק שעכשיו אני מבינה כמה אני לא וכמה אני במצוקה... ועכשיו פתאום- מגורים חדשים עם חבר, שרגע לאחר שנכנסנו למגורים שאני עומדת להרוס הכל, קנאה וריקנות, מצוקה בעבודה, חוסר שקט עד כדי אבדן שליטה וחוסר יכולת לישון בלילות... הכל קשה לי ואני עוד רגע מתפרקת... כל ההקדמה הזו כדי לבקש עזרה (-: קיבלתי רשימת טלפונים של פסיכולוגים שעובדים עם קופת חולים כללית בהסדר ואין לי מושג איך עלי לבחור. אם אפשר לקבל המלצה לפסיכולוגית (אישה בבקשה) בתל אביב. ועוד דבר- אני יודעת שטיפול פסיכולוגי והשפעותיו אורכים זמן רב. האם יש שיטות טיפול אחדות שיתנו מענה בטווח זמן קצר יותר? תודה

גלי שלום, ההכרה שיש צורך בעזרה בכדי להתמודד, בכדי לא לעזור היא הכרה לא פשוטה, שנשמע שהצלחת לעשות. מהמעט שכתבת נשמע לי אכן חשוב להבין מה קורה לך בתוך מערכת היחסים הזו, מדוע דווקא עכשיו את מרגישה שאת הולכת להרוס הכל. את יכולה לחפש מטפל שמתמחה בטיפול ממוקד. אבל להערכתי יש טעם רב לא לסגור את האפשרויות בשלב זה, לפחות לא עד ששלב ראיון הקבלה יסתיים וניתן יהיה לחשוב מה יכול להתאים לך. לגבי המלצה על מטפל, אנו לא נוהגים לפרסם המלצות כאן. אבל אם את מעוניינת בהמלצה מחברי הפורום את מוזמנת לצרף מייל אישי וחברי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצה אליו. דרור

אני בטיפול כשנה וחצי , לפני קצת יותר משנה סיפרתי לפסיכולוגית שלי משהו שקרה לי שהייתי קטנה , ומאוד השפיע עלי , אחרי אותה פגישה היא מעולם לא שאלה על זה שוב , ולכן אני מעולם לא העלתי את זה שוב(גם בפעם הראשונה היה לי ממש קשה לשתף) , כי זה מרגיש לי קצת דבילי לספר על משהו שקרה לי בילדות ואולי הוא באמת "לא מספיק טראומתי " , ועכשיו שנה אחרי אין לי את האומץ לעלות אז זה שוב , סתם מרגישה קצת טיפשית להתלונן על דברים שקרו כול כך מזמן..ואם היא לא שאלה על זה שוב מעולם אולי זה באמת לא כזה חשוב ..מה את חושבת ?

שלום אלמונית, ממש כמה קומות מתחתייך, בעץ שנטעה כאן לילך, דיברנו על כך שבטיפול *הכל* חשוב. יש מטפלים המחזיקים בגישה לפיה עובדים רק עם מה שהמטופל מביא אל החדר, מבלי לכפות עליו את סקרנותו של המטפל. מאד יתכן שהיא ממתינה לרגע בו תוכלי להעלות את הנושא שוב, אולי הפעם ממקום יותר בטוח. אני מוכרחה להודות בצער, וזה קרה לי לא מזמן, שפרט חשוב מאד מחייו של מטופל נשמט מזכרוני כליל, וכשהוא עלה בשנית באופן ספונטני, ההבנה שלנו קיבלה תנופה מחודשת. גם זה עלול לקרות. החיים שלנו מורכבים מחומרים רבים ומגוונים, לא כולם טראומטיים, ובכל זאת השפעתם על חיינו מכרעת. הדברים הנידחים הללו, שקרו נורא מזמן, הם לב ליבו של הטיפול הפסיכולוגי, וחבל לוותר עליהם מפחד להישמע טפשית. אני מעודדת אותך להעלות את הנושא שוב, להתבונן בו מקרוב, ולבחון האם הסיבה שהוא חמק לזמן מה אכן הייתה מקרית. בהצלחה ליאת

מה קורה פה שבוע הבא לאחר הודעותו של דוד שיעדר? אולי אורנה מחפשת עבודה ליומיים ללא התחייבות שכר לא משהו אך מלא אהבה ויחסי אנוש?:-) אפשר גם לדבר על שוברים לארוחת צהריים אם זה קריטי:-)

שלום בילבי, בשבוע הבא דוד יהיה כאן. הוא נעדר השבוע, ואני מניחה שאם לא הרגשת - עשינו עבודה טובה, דרור ואני... :-) אשמח להעביר לאורנה את געגועייך. שבת שלום ליאת

הרגשתי ועוד איך הרגשתי:-) התגעגעתי לאורנה בחג למרות שאתם פה ממלאים את החסר בהמון אהבה בילבי

ליאת, מה נשמע? את שומעת, הגיעה אלי פיסת מידע (שאני ממש לא צריכה לדעת) על הפסיכולוגית שלי, ומאז יש לי מחול שדים בראש. אני כל הזמן שואלת את עצמי איפה הדברים שאני הבאתי לטיפול פגשו אותה במה שהיא עברה... ואיך הם חזרו אלי... אני יודעת שאני צריכה לספר לה שאני יודעת. או שאולי לא...? אוף, אני כל כך אוהבת אותה. היא מקסימה. לא רוצה להעמיד אותה במצב לא נעים. חג שמח (טיפה טיפה באיחור) לך, יקרה! נורית ודרך אגב, אני עדיין כועסת על אמא ותאמיני לי שנוספו לי עוד סיבות...

שבת שלום נוריתה כן, רעש. אנחנו ארץ קטנה, ורעשים בה הרבה... נדמה שאין לזה סוף, ותמיד יהיו נקודות משיק מוזרות פחות או יותר, בין החיים שלנו לשלהם. אני תמיד בעד לפתוח דברים על פני מובלעו?ת של סוד. אין בי ספק ששתיכן תוכלו למבוכה. חבל ששמחת החג לא פוגגה את הכעסים שלך על אמא. מקווה שמשהו בכל זאת יתרכך שם בסוף לכלל סליחה ופיוס. החג היה באמת שמח, גם אם עמוס קצת. שולחת לך הרבה כחול ולבן ליאת

כל השבוע הזה .. היה רק טיפול אחד ..בגלל החג .. איך שזה מורגש לי .. שם בפנים .. הוא חסר לי .. הפסיכולוג .. ביום הזכרון חלמתי חלומות ככ קשים .. שהוא נוטש אותי .. שהוא לא מסוגל יותר .. שהוא גם עוזב .. ובכיתי בבהלה מתוך שינה .. התעוררתי וסימסתי לו בבוקר .. "תגיד לי שאתה כאן בבקשה ב' .. רק תסמס לי שאתה כאן , בלי לבקש פרשנויות לבקשה כרגע ".. והוא סימס .. "אני כאן" , דיברתי לעצמי .. "אולי די .. מה יש לך .. למה את שוב מכניסה את עצמך למשבצת הזו , שככ קשה לצאת ממנה ?" ..דיי עם התלות הרגשית הזו .. מה יש לך?! ובשבוע הזה .. אני בונה סביבי מחדש ..שוב חומות הגנה , חומות שהצלחתי לבנות אז ..ככ טוב .. עם השנים,, חומות שהגנו עליי מפני אנשים .. חומות שהגנו עליי מתחושות , רגשות , הפכתי להיות רגישה מידיי , הכל כואב לי מידיי למה אני צריכה את זה ?..??? החומות האלה הגנו עליי .. הגנו על הילדה הקטנה מול אנשים גדולים רעים חומות שהגנו עליי שמרו ועטפו אותי מלא להרגיש , מלא לחוות חומות שאף אחד לא הצליח לחדור דרכן והחומות האלה , מתפרקות , הפסיכולוג כן הצליח לעשות לי סדק שם .. ואני מרגישה אותו ובכלל והכל כואב מידיי , ליאת , הכל כואב , וחי ושורף בבשר החי .. ואני לא יודעת מה טוב יותר .. להרגיש לא להרגיש , לגעת לא לגעת , לקרב אליי לא לקרב .. נו..מה קורה לי ?... אני מנסה שוב , לבנות סביבי את החומות.. אבל הפעם העבודה קשה יותר .. דברים חודרים , זכרונות עולים .. זה לא כמו אז.. זה לא מצליח להבנות שוב כמו אז.. ואולי ..אני רק רוצה לעצמי .. את החומות של התקווהמחדש ? חומות עם חלומות שלי והגשמת משאלות ..? חומות שיגנו עליי מהעולם?.. חומות שירגיעו , שיעטפו שככ קשה ?.. אולי אני צריכה חומות שלא יצילחו לעצור את הגילויים הנוראים שבתוכי ?.. גילויים ששוברים אותי ועוברים דרך כל אותן החומות שבניתי ביסודיות ככ , בהקפדה עצומה ש.. אף אחד לא ידע , ירגיש ויראה ?... ואני מנסה לשים ..לבנה ועוד לבנה מעליהן מורחת שכבה של ברזל אטומה ויציבה ושוב מניחה לבנים ושוב ברזלים וככה אוטמת בדימיון וכולאת את עצמי בתוכי , מנסה לכלוא את עצמי שוב לשתיקה ,מנסה להשתיק שוב את הילדה הקטנה שבתוכי ... זו שמתרוצצת שם ועושה לי כזה בלאגן .. ברגשות , בתחושות .. זו שמפחידה אותי ככ .. מזכירה לי שאסור לי לתת מקום לאחרים בתוכי , שאסור לי להאמין , שאולי הכל סתם שקר אחד גדול?... ואני ..מנסה להשתיק אותה .."דייי .. שהיא רק תסתום שם ".. שתגיד שלא קרה כלום ..שתודה שהיא לא צריכה עזרה,אני מנסה להשתיק אותה ליאת .. רוצה לשמור אותה רק לעצמי , בסודות,בכאב, אני ..משתיקה אותה ..חוסמת לה את הפה בכח ,ממש רואה ומרגישה איך אני חונקת אותה ...סוגרת אותה בתוכי .. מנסה להעלים אותה מכאן.. רוצה לצרוח עלייה , לבעוט , לקלל , להכאיב ..לה!!!! כועסת עליה.. כועסת על כולם ..כועסת עלייו .. על הפסיכולוג .. כועסת וצריכה אותו .. והוא לא בדיוק כאן ..כועסת על עצמי ..על המקום הגדול שנותנת לו אצלי ,על המקום שהילדה הזו בתוכי שוב תופסת ..כועסת עליה ..על הכאב שהיא מוציאה ממני .. כועסת על כמה שכואב לי .. זה כואב לי ..שהסודות נפתחים , שהאמון שהיה ביננו שנים מופר ,שקשר השתיקה ביננו לא קיים , והיא כואבת , והיא ממש חיה שם בתוכי .. כן אני כועסת..על שהיא שוב קיימת,שהיא שותקת ומדברת ..שהיא נכנעת..אפילו על זה שהיא נכנעת לי, היא מצליחה לשכב בשקט בתוכי רוב היום , אבל בלילה היא מאיימת עליי , מתפרצת , מנדנדת אותי .. מחדש מתעתעת בי ..בין להאמין ולא להאמין .. היא מפחידה אותי ... והיא רק ילדה ... היא מצליחה להוציא אותי מאיזון .. את קולטת ..ליאת ?... היא הקטנה ואני הגדולה .. והמאבקים ביננו שם עצומים ... ובלילה , כשכולם ישנים , היא פורצת ..תופסת שוב כל מקום אפשרי, בשקט של כולם היא יוצאת..מתוכי ..יוצאת ורוקדת לה , ריקוד שטני וזדוני .. יוצאת וצועקת על כולם , מוציאה מעצמה את כל הכאב , היא מגלה .. היא מגלה הכל ... פותחת את כל הסודות הכמוסים שבי , :-((( מערערת את הבטחון שאני מנסה לתת לעצמי היא מנסה להפיל אותי .. והיא לא מפסיקה ..והיא מוציאה עוד ועוד ועוד וזה כואב .. אני לא מצליחה להתמודד איתה לבד.. היא לא נרגעת .. וגם אני לא .. הילדה הזו שבי , הילדה הקטנה שמנסה לשרוד בתוך הגוף שלי .. גוף של אמא ?.../ גוף של אישה???? הקטנה הזו מנסה לשרוד אותי ..אותי הגדולה שדוחפת ומכאיבה.. לה.. ואני..מעבר לבעיטות שבועטת בה..מעבר לכאב שמוציאה עליה, מעבר לאשמה הנוראית שמפילה עליה,מעבר לצעקות שצועקת עליה אני כן.. חייה את העבר שלה, מקיאה את עצמי..מקיאה אותה.. אותי.. כי אין דרך אחרת להוציא את הבפנים.. אני ..לא רוצה יופי.. לא רוצה להיות יפה וזה לא מהמקום שך להיות רזה .... אני לא רוצה מושלמות.. ((((((((((((((אבל גם לא רוצה להרגיש את הידיים האלה שנוגעות..ומכאיבות לי ..)))))))))))))))))))))))!!!!!!!!!!!!!!!!!! רוצה את כל החרא הזה מחוץ לגוף הזה..שלי רוצה את הילדה הזו ..מחוץ לגוף שלי .. בבקשה .. רוצה אותה מחוץ לגוף שלי .. רוצה את הגוף הזה שלי ..בחזרה .. נקי מאנשים , נקי מידיים רעות שנוגעות ומכאיבות ... רוצה את השקט מחדש.. רוצה את עצמי מחדש .. וככ מפחדת .. פשוט מפחדת .. אני מודה .. מחבקת אותך , וזולוגות להן הדמעות ..בלי הפסקה .. מהאותנטיות הזו שבי .. שזורמת כאן בכתיבה .. אוףףף .. עד מתי הכאב הזה ליאת ?..זה בלתי נסבל עד מתי כל התהליך הקשה הזה ?.. של העליות והירידות .. עייפה ככ .. שרית

שרית, הלוואי והייתי יכולה לזרום כמוך בכתיבה.נעים לקרוא אותך (למרות התוכן הכל כך לא קל). חשבתי לעצמי (ואני מקווה שזה בסדר מצידך שאעביר המחשבה למקלדת...), שאם הילדה כל כך מתעקשת לצאת,ולא רוצה שתכלאי אותה ותשתיקי אותה,יש לזה סיבה. היא צריכה לצעוק,לכעוס,לא להיכנע, לא לפחד,כדי להשתחרר. אולי היא זקוקה לכל אלה כדי להגיע לשקט,לשלווה. לדעתי היא לא מכניעה אותך.היא מנסה להראות לך שלהחביא אותה לא יעזור,היא תמיד תתעקש. ילדה עקשנית,לא מוותרת,נלחמת בשביל שיהיה לה יותר טוב,לא נותנת לאף אחד להכתיב לה. בעיני זה חיובי. לעומתך, הילדה שבי מופנמת,נכנעת מאוד מהר,לא מסוגלת לנהל מלחמות כאלה.היא פגועה ,נותנת לאחרים לנהל אותה. הייתי רוצה אותה אחרת....

קודם כל , תודה על התייחסותך .. יש בזה משהו במה שכתבת אליי .. אני מנסה לראות את החיבור הזה ביני לילדה הקטנה .. שצריך להיות .. שאת כן רואה בקלות כזו ..ואני בעצם נאבקת בו .. תודה על התמיכה , הלוואי וגם אצלך יהיה טוב יותר ..והמשאלה ש"יהיה אחרת" .. תתגשם. מאחלת לך טוב , מכל הלב שרית

שלום שרית, גם אני, כמו טל, סבורה שלא צריך ולא כדאי להמשיך ולכלוא את מה שחייב להיטהר באור יום. את בעיצומו של תהליך הבראה כאוב אך נחוש, וכל פעם מחדש מרגש אותי לפגוש דרכך גם את המטפל שלך, שהולך לצידך ברגישות מרשימה. איכשהו, שאלתי את עצמי קודם, אם את שומרת לעצמך את התיעוד הייחודי הזה, שמטפטף אלינו בכל שבוע. אני חושבת שזה מסמך חשוב ומרתק, בו תוכלי להתבונן יום אחד מתוך תחושת ניצחון וגאווה. תודה על השיתוף ליאת

על האהבה הוירטואלית האינסופית שיש בך אליי ולכולם, תודה על העצות , ועל התמיכה המרגשת ..שבך את מקסימה .. את יודעת? תודה שאת מלווה אותי בדרך הקשה הזו במהלך השנה האחרונה כאן.. וכן , נתת לי רעיון טוב , אוציא את כל מה שנכתב על ידי כאן בפורום , יש לי קופסא אצל הפסיכולוג .. של כל מה שאני כותבת .. זה רעיון טוב להראות ולראות את הדרך שאני חווה .. חיבוק ממני. שרית

היי רשמתי לך מאחור...לא יודעת אם ראית...ראית? בכל מקרה מאז אני מרגישה שאני צרכיה חופש מהטיפול...(ולא קרה שם משהו, היא בסדר..כמו תמיד:) מימי

אל תתחילי... חבל, למי יש כוח לעוד דרמה...?

שלום מימי, גם בעיני דיסק צרוב זו בחירה מוצלחת יותר מאוכל. אני ממליצה להמשיך ולהילחם בדחף לעזוב את הטיפול בכל פעם שמתעוררת תחושת עלבון או כעס. אלה רגשות לגיטימיים המגיעים בשלב זה או אחר לכל קשר בינאישי, וכדאי לנסות ולהתמודד איתם באומץ מבלי לברוח. מקווה שמעבר לזה את בסדר, ושעברת את חגיגות השישים בשלום. חשבתי עליך כשראיתי את מופע האורות... שבת נעימה ליאת

אוי ליאת את חמודה...דווקא עלי חשבת? העלת חיוך על פניי את יודעת, צרבתי לה דיסק עם מוזיקה שהיא אוהבת, אך טרם הבאתי לה...בינתיים זה נשאר אצלי..עד שיגיע לה(: ולגבי הדפוס בטיפול ובחיים, מכירה אותו, הוא עקשן... באותה הזדמנות רציתי לשאול את דעתך לגבי משהו אם את יכולה לענות(אם לא אז שבוע הבא)האם היית מחדשת קשר בו הדפוסים היו מחורבנים (לא מצאתי מילה אחרת..) כלומר מה הסיכוי שהם ישתחזרו שוב (אחרי כשנתיים) בעת חידוש הקשר? (שעכשיו אני קצת יותר מודעת...)או שמא כדאי להתחיל על נקי...? ואת החגיגות עברתי בשלום מאחר ונשארתי בבית...נהייתי זקנה ובודדה... מקווה שאת נהנהת(: תודה

מקווה שאכן נלחץ הSEND כראוי וההודעה בדרך אליך...

אני אימא ל-2 שאת ביתי הקטנה ילדתי לפני 5 חודשים . אני סובלת משינויים בצמצב רוח שזה כולכך קיצוני שאני לא מצליחה להבין מה קורה לי . אני חייבת לצין שגם לפני הלידה האחרונה סבלתי מזה . זה קורה לי ברגע אחד פתאום בלי סיבה אני מרגישה עצבנית וחסרת סבלנות יכול להיות ימים שלמים שהכול בסדר ופתאום המועקה הזאת . אני חיה עם בן זוג מדהים ותומך עם ילדים מקסימים , אם אני רוצה בכול מצב אני יכולה לבקש מבן זוגי להישאר איתם ויכולה לבלות זמן עם עצמי. אני לא מצליחה להבין מה מקור הבעיה ולאן עליי לפנות כדי לשנות כי זה ממש מתסכל במיוחד שאינני יודעת מה מקור העצבים. האם יש בדיקות רפואיות שניתן לעשות ( מעבר לעזרה פסיכולוגית )?. תודה

שלום מיקה, החודשים הראשונים לאחר הלידה ידועים כשבריריים מבחינה פסיכולוגית. זוהי תקופה של שינויים הורמונליים, של התשה (במיוחד כשזה ילד שני), של הסתגלות לרעיון של משפחה מתרחבת, של עודף משקל, ועוד. איני יודעת לאילו בדיקות רפואיות את מתכוונת, אך תוכלי להתייעץ על כך עם רופא המשפחה שיוכל לסייע באיתור מוקד המצוקה שלך. בריאות ליאת

ליאת יקרה יום הזכרון השנה, הוא יום הזכרון הכי קשה שהיה לי. הייתי מאושפזת בבי"ח ליומיים להשגחה(תחילת הריון-כן סוף סוף זה קרה)ושוחררתי יום לפני יום הזכרון למנוחה בבית. שמחה מהולה בעצב. בגלל המרחק הגדול לטקס יום הזכרון, לא נסעתי השנה להוריי(אני אחות שכולה) לטקס ונשארתי עם משפחתי הקטנה. היה לי ממש קשה להישאר בבית ולא לנסוע, יותר קשה מלהיות שם. ביום שלישי (ערב יום הזכרון) נפגשתי עם המטפלת שלי ודיברנו על הקושי השנה בגלל שאני לא נוסעת, ביקשתי עוד פגישה ליום הזכרון עצמו(ערב יום העצמאות),אך היא אמרה כי אין לה מקום היום והיא לא עובדת יום מלא ושאני יכולה לכתוב לה. (אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע והפעם בגלל האישפוז פגישה אחת התבטלה). כ"כ כועסת עליה,אני יודעת שהיא בדר"כ מאוד משתדלת והיא משווה כל הזמן את מערכת היחסים לאמא ובת,אז איזה אמא לא היתה מוצאת זמן במצב כזה? ויום ראשון אנחנו נפגשות ואני לא יכולה לעבור לסדר היום ולהמשיך בטיפול כרגיל. שבת שלום איריס.

איריס, אני מרשה לעצמי להציץ לכן להתכתבות שתהיה ולומר בלחישה-צעקה נרגשת שאני מאוד שמחה! כתבת המון דברים, גם אם רק במעט מילים.. כנראה שככה זה בסערות- תמצית מרוכזת של המון דברים עד שאי אפשר לעבד את הכל יחד.. יום זיכרון קשה בהחלט עבר עלייך, אבל אני בכל זאת רוצה להתרגש איתך על שסוף סוף הצליח.. אני עוקבת תמיד אחר הודעותייך ורק רוצה לומר מזל טוב מכל הלב! שיהיה היריון מרגש, מסקרן ובעיקר קל.. סליחה אם אני מתייחסת פחות לכל הדברים האחרים עליהם כתבת- לא בגלל שהם חשובים פחות, פשוט הייתי צריכה לשחרר קריאות של שמחה :-) שמחה בשבילך, לילך

שלום איריס, ראשית, ברכות על הצלחת ה'מבצע'... זה לא עניין של מה בכך! כמו שכתבתי מוקדם יותר לME2, למציאות יש אילוצים בלתי נמנעים שעלינו ללמוד לקבלם. הייתי יכולה לחשוב על המון סיבות הגיוניות לסירוב שלה, אך נדמה לי שלא זה מה שחשוב כרגע. התחושות שלך, של מקופחות, של נטישה, של הזנחה מצד ה"איזו מן אמא" הזו, יכולות להדהד ממקומות אחרים, בהם הרגשת (ואולי מרגישה גם היום) לא מספיק במוקד תשומת הלב, דווקא לאור הנזקקות והפגיעות שלך בזמן האחרון. חשוב להביא את כל קשת הרגשות הזו אליה ביום ראשון, למרות הקושי. זה חשוב. מפצירה בך לשמור על עצמך ליאת

שולחת לך חיוך נעים של רגיעה וקצת קצת התחלנה מענינת של קבלה עצמית. מנסה.. כיף ככה.. יותר רגוע.. יותר נעים.. קצת נרגעו העינינים עם האמא והצעקה המפחידה לפני החג.. אולי כי אני לא שם וחזרתי לחיי, אולי כי ככה זה, יום מצב טוב, יום פחות... חייה את החיים פשוט.. העיקר והכי חשוב לשמר את תחושותי היום.. רגיעה.. נחמה בלב.. מאחלת כך לכולם מהר.. שבת מנוחה ליאת יקרה :)

שבת שלום, נעים לשמוע שאת רגועה ונינוחה. תקופות חגים יכולות לעורר מהומות רגשיות לא מבוטלות. כמה נעים לחזור לשגרה מבורכת... יופי שאת מעדכנת. להתראות ליאת

שלום לך, יש לי שאלה, אשמח אם תעזרי לי. המטפלת שלי השתנתה. אני אצלה יותר משנתיים וחצי, היא ההגדילה את אחזו המשרה שלה, ובקליניקה שלה יש יותר מטופלים, וזה גרם לפחות זמן לנו "הוותיקים", פחות הקשבה, פחות דאגה כפי שהכרתי אותה מקודם. אין לה זמן לפגישה נוספת באמצע השבוע- ואם כן אז זה על חשבון המשפחה. דיברתי איתה על זה והיא טעכנה שזה לא נכון והיא כולה שלי ושהיא עדיין קשובה ודואגת ואיכפת לה. אחרי זה היא ניסתה קצת אבל עוד פעם היא "עסוקה" לגמרי. יש לציין שאני לא מטופלת נודניקית שמבקשת יותר ממה שמגיע לה או שאני מפריעה לה, דווקא אני מסרבת להיפגש בזמן שהיא עם משפחתה או אפילו להתקשר, כי אני עובדת גם עם אנשים ויודעת מה זה "שעות פרטיות". האם הגיע הזמן להחליף? להפסיק? אני פשוט לא מרגישה בה. למרות שאני מרגישה את הצורך בה.

שלום גלית, הנושא של "קנאת אחים" מוכר למטפלים, ולכן הם נמנעים בדר"כ מלשתף מטופלים במספר הפגישות שיש להם בקליניקה הציבורית או הפרטית. כפי שנכתב כאן לא פעם, מטפל מיומן ואחראי מכיר את הקיבולת האופטימלית שלו, ומגדיל את מס' המטופלים שלו רק כל עוד הוא משוכנע שאין בכך כדי לפגוע בפנ?יו?ת הרגשית שלו. אין בכך כדי לסתור תחושות אפשריות של קיפוח, קנאה או חרדת נטישה, המתעוררות אצל מטופלים מסוימים. תחושות אלה יכולות לעלות כעניין שבשגרה בשלבים מסוימים בטיפול, או כהד לחוויות מוקדמות מהילדות. לא ברור לי לגמרי למה את מתכוונת כשאת אומרת "אחרי זה היא ניסתה קצת אבל עוד פעם היא "עסוקה" לגמרי". האם *בזמן השעה הטיפולית* היא עסוקה בעניינים שאינם את? האם אינה קשובה לך בחדר? כדאי לנסות ולברר עם עצמנו מהן הציפיות שלנו מן המטפל, והאם יש בהן גם פנטזיות על קשר כלשהו מחוץ לשעה הטיפולית. כך או כך, יש להביא את המחשבות, הציפיות והפנטזיות אל החדר ולהתמודד איתן שם. בהצלחה ליאת

לליאת שלום, לפני כמה ימים מישהי רשמה הודעה פה שהיא מתקשרת למטפל שלה וסגרה את הטלפון שהוא עונה. ענית לה בצורה מאד מרגיעה, ורציתי אז כבר להוסיף הודעה שלי שאני עושה אותו דבר אבל יותר גרוע ולכן התבישתי לכתוב גם כן. אני יתחיל להגיד לך שאני בת 28 וכבר שמונה שנים מאז שהישתחררתי מהצבא קבעו לי הפרעת קשב וריככוז קשה. לא הצלחתי ללמוד ולעבוד בגלל דיכאון קשה, והייתי כבר באישפוז תשע פעמים. מצאתי פורום אחד ששם כתבתי הרבה זמן, מנהל הפורום היה ממש איש טוב שנתן תסומת לב וענה כל יום והרגשתי שיש בן אדם שגם באישפוזים יכולתי "לדבר" איתו. הוא רשם את הטלפון שלו בפורום ואמרתי שאני ינסה להתקשר כדי לשמוא את הקול. ואז שמעתי וגם הקול שלו מרגיע וגרם לי להרגיש טוב ולצערי אני מאז מיתקשרת אליו פעם ביום, לפעמים מצליחה להתאפק כמה ימים אבל לפעמים כשאני על הפנים אז אני מתקשרת. הוא עזב את הפורום מזמן ואני מנסה גם לדבר עם המטפלת באישפוז על זה ואני מתבישת כמו שרשמתי . ניסיתי כמה פעמים לדבר איתו ולא יצא לי קול . מה לעשות? תודה וסליחה אם אני מפריעה. נואית

שלום נואית, אני מבינה את הצורך למצוא משהו או מישהו שירגיע. לפעמים קולו של המטפל משמש כ"חפץ מעבר" המסמל את האובייקט הטוב והמנחם. כדאי לזכור שגם חפץ מעבר הוא רק תחנת ביניים, לקראת יכולת בוגרת להכיל את עצמנו, או - לחילופין - להיעזר באדם האחר, בהסכמתו, כאוזן קשבת וכמקור נחמה. אולי, כדי להימנע מתחושות הבושה, תוכלי לכתוב לו על כך, להתוודות על השיחות האנונימיות, ולחשוב יחד על פתרונות מסתגלים יותר. בהצלחה ליאת

עשיתי חלק מהפגישות שלי בטיפול במסגרת ההנחה של קופ"ח. אבל זה נגמר ואני עדיין צריכה להמשיך בטיפול וקשה לי כלכלית עם זה. האם יש אופציה לטיפול מוזל במסגרת אחרת, או דרך הקופה אבל בצורה אחרת, עם אותה מטפלת כי אני לא מוכנה עכשיו לפתוח את הכל מחדש עם מישהי חדשה. אשמח אם תעזרי לי בנושא ותציעי לי פתרונות. תודה

שלום נ.ס, בדר"כ פסיכולוגים בשירות הצבורי אינם יכולים 'למשוך' מטופלים אל הקליניקה הפרטית, אלא לאחר תקופת צינון מוגדרת. אני מניחה שכדי לדעת על אפשרויות להמשך הטיפול איתה - היא הכתובת! בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני מנסה בטיפול (שנתיים וחצי) לדבר על נושא ההתעללות, אבל פעם אני מרגישה רע אחרי שתים או שלוש פגישות. מרגישה שאני לבד עם הכאב, שהיא לא מספיק בשבילי שם, שאני לא מוחזקת, ושאני -בשבילה- כאילו עוד מישהו שמספר סיפור. ברגע שאני יוצאת מהחדר, כל הכעס שלי מכוון נגדה. ואז אני מבטלת פגישות, מתנגדת לכל מהלך שהיא מנסה.. פשוט נעלמת לי כמה שבועות עד שאני נרגעת ואז סוגרת את הנושא מחדש. אני ממילא מרגישה שהנושא אף פעם לא יהיה פחות כאוב. ואני מרגישה כאילו שאני במפעל, לקוח אחרי לקוח..לא מצליחה לראות שהיא שם בשבילי.

שלום נ.ס, ההיזכרות בטראומה ועיבודה דורשים כוחות ומשאבי התמודדות לא מבוטלים. חשבי על מרים משקולות, הנדרש להרים משא כבד בהרבה ממשקל גופו שלו. כדי שיוכל לעשות זאת, עליו לעבוד חודשים ושנים על מסת השרירים שלו, על סיבולת הגוף, ועל כוח הרצון. נדמה לי שכרגע, גם אצלך יש צורך לעבוד על התשתית שתאפשר, מאוחר יותר, לגעת בתכנים מאיימים מבלי להתפרק או לפגוע בעצמך או בטיפול. יש עבודה... בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני בטיפול למעלה מחמש שנים,עד כה אם קשר טוב עם המטפלת.לאחרונה אני מעלה בפגישות קשיים בחיי הנישואין ועם הבן זוג (אני נשואה 15 שנה)-קשיים שתמיד ליוו אותי,אך היו עליות ומורדות.למעשה במערכת הזוגית ידעתי ימים טובים,אפילו טובים מאוד ואף משברים מידי פעם.תמיד שדיברנו על כך בפגישות יצאתי מחוזקת והמצב השתפר.לאחרונה אני מרגישה שהיא כלל לא מבינה אותי (למרות שהיא כן מגלה אמפטיה).אני מרגישה שזה לא אמיתי כל האמפטיה שלה בנושא ,שלה במערכת הזוגית כן טוב. לצערי אני מקנאה שטוב לה-מה שאני כלל לא יודעת בוודאות, אך יכולה לראות ולהרגיש בלבוש,באיפור ובניצוץ העיניים.כשאני חוזרת הביתה ונקלעת לוויכוח עם בעלי עוצמות הכעס שלי כלפיה עולות ואני לא מבינה מה התרומה בפגישות עם הכל נשאר בשלו ואף מחמיר.אני מתעצבנת לא רק עליו אלא גם עליה.באחת הפגישות אמרתי למטפלת שהדיבור על הדברים רק מחמיר אותם ולא משפר והיא כרגיל אמרה ששווה לדבר על זה...כמו יתר המשפטים הסתומים הבאים לידי ביטוי בסוף פגישה. מה עובר עליי למה הפכתי אותה למקור התסכולים שלי ?. אני מגיעה לפגישה ופורטת בפניה מה עברתי כל השבוע ולא מסוגלת לומר לה שלראות את הטוב שלה עושה לי רע ושאני באישהוא מקום מקנאה בה. נראה לי שלמרות שהיא משדרת אכפתיות די נמאס לה ממני ועם כל כך הרבה מטופלים (וגם זה מעצבן אותי-אני רואה אותם בבואי ובצאתי) כבר עדיף מישהוא חדש על פניי , שגם כנראה ישלם יותר ממני. הפכתי למעיקה? תודה מראש על ההתייחסות.

שלום יעל, את מתארת קשר מורכב ורב פנים עם המטפלת שלך, המלווה אותך כבר חמש שנים. נראה שקיימות פנטזיות סביב חייה הפרטיים וסביב האפשרות שהיא מנהלת "חיים כפולים" ובוגדת בך עם מטופלים אחרים. אני תוהה כמה מזה קשור למה שקורה לך במערכת הזוגית שלך, ולחרדות העמוקות מנטישה ואובדן. הכעס הלא מוסבר כלפיה יכול לשקף התקה של רגשות זעם ורכושנות שאינם יכולים - מסיבות כלשהן - להיות מופנים כלפי האובייקט שעורר אותם מלכתחילה. בעיני, חשוב מאד להתגבר על המבוכה ולשתף אותה ברגשותייך, שכן יש בהם ערך טיפולי רב. בהצלחה ושבת שלום ליאת

שוב שלום...סיימתי את התואר באונ כנראה שאני בריא (סיימתי את הבדיקות) ומקווה שאין טעויות שיכולות להיות בכל בדיקה.... עדיין אני מיואש.......מצטער על הטעות ההיא חי אותה כל הזמן........הבדידות מכריעה אותי שאני מסתכל על מה השגתי כל השנים על איך שהחיים שלי נראים אני מתבייש כל כך אני עושה תואר שני ומצטער חושב לוותר לנסוע רחוק.......אין לי מה לחפש בתא ....כל השנים חפשתי אהבה משהו שלא נתן לי שקט והעמיד אותי במקום כי במקום להתקדם יצאתי לחפש אהבה וחזרתי בידיים ריקות....אני בכלל לא תל אביבי אמיתי לא מקיים יחסי מין אין לי חברים בכלל ובטח של עושה סמים.......אני בדכאון עצום ....אני זוכר שעוד הייתי צעיר פחדתי שאני אגדל ואני אהיה מה שאני עכשיו זה היה הפחד הגדול שלי......אגב פחדתי גם שאני אכנע ואשכב עם זונה......למרות שחוויתי אהבה אחת שזה משהו שלא חשבתי שיקרה אז.....אך הקשר ההוא לא היה מספק.......מצחיק אבל דווקא בתקופה שהגבלתי את עצמי מבחינת קשרים היו הרבה הזדמנויות ועכשיו שאני פתוח טיפה יותר...אז אין בכלל........הבדידות הזו איומה יש ימים שלמים שאני לא מדבר עם אף אחד בלילות אני מסתובב בתא אין לאן ללכת .....הורים שלי מחורפנים לגמרי אז אין חגים בכלל ........ללכת לעשות תואר שני זה התאבדות זה הנצחת המצב מצד שני אין לי כח למשהו אחר זה הדרך הכי קלה.......אחרי שנים שישבתי בכיתה ואמרתי לעצמי מה לעזאזל אתה עושה כאן לחזור לתואר שני?מה יש לי לחפש בתא?הרי אף פעם לא יאהבו אותי ואם כן יש לי את המטען של הטעות ההיא שלא נותנת מנוח...........לפני מספר חודשים התחילה איתי בחורה בבר שבמראה היא ממש ממש ממש מעל הרמה שלי היא הזמינה אותי אליה כנראה שחפשה סטוץ....בילינו יחד 4 ימים מקסימים אולי 4 ימים הכי טובים שהיו לי ב4 שנים האחרונות......הקטע שבגלל הפחדים שלי לא קיימנו יחסי מין כך שנופנפתי מאוד מהר היה בה משהו פשוט וטוב אני כל כך כל כך מתגעגע אליה ולמה שהיה.......היא הייתה הזדמנות להיות נורמלי שוב.......הייתי איתה נורמלי לכמה רגעים הרגשתי אנושי הרגשתי בנאדם כמו אז עם החברה המדהימה שאהבתי כל כך.......עברתי חצי מהחיים ואני שואל את עצמי האם אדם בגילי אמור לחיות כך...?ומה יהיה עליי? חוסר הסיפור והמיצוי מהחיים הוא עצום אני חייב לצאת לטיול גדול כדי להפסיק להיות פסיבי להפסיק לחפש אהבה ברחוב ובברים....אהבה שאני מחפש ומפנטז עליה מגיל קטן שם היו לי חלומות על איך אני מוצא בנות זוג ואיך אני מבלה עמן במיטה או בקשר או בסתם יציאה לפארק ..החיפוש שהפך אותי לאקטיבי מבחינת החיפוש אך פסיבי מבחינת קידום בחיים אני מתחיל להשלים עם העובדה שאאלץ למות לבדי גם עם זה בגלל פחדים ממחלות ....אז אני חושב שאולי כדאי שלפחות אני אהיה אקטיבי בשבילי שאצא לטייל שאברח מכאן ואם יתמזל מזלי אולי אני אמצא את מותי.........ארוך מצטער

ברוך השב אלינו מיסטר בלו, נעים לפגוש פרצופים מוכרים דווקא כשלא מצפים לזה. אתה חולף במחשבותי מפעם לפעם, ודווקא כשנדמה היה לי שוויתרת עלינו, הנה אתה חוזר לעדכן. עדיין עצוב לך, אני רואה, ובודד. ובכל זאת, אתה ממשיך בלימודים שלך ומתקדם. והיו ארבעת הימים ההם, הנפלאים. והרצון לצאת לטיול הגדול. אלה סדקים קטנים בחומת הייאוש, ואני 'מכניסה בהם רגל', כדי לרווח קצת, ולהזכיר לך שיש הזדמנויות כל הזמן. תל אביב אינה רק של החוגגים והאוהבים. יש (כמו בשיר) גם את המתייאשים ובעיקר את המתעקשים בתל אביב. אני חושבת שטיול זה רעיון נהדר, וזו גם הזדמנות לפרספקטיבה חדשה על עצמך ועל תל אביב, ובכלל. מזכירה לך שאוהבים אותך פה, שבת שלום ליאת

אני ממשיך בלימודים אני לא יודע למה.......בגלל שזה המצב הביצתי שהתרגלתי אליו אולי הפרצופים המוכרים שם...........טיול אני רוצה לעשות.....כי אם כבר לבד....אז שזה יהיה בתנועה תוך כדי מבט על מקומות יפים..........ברור לי שהייתי רוצה למות ולהעלם.........קצת נמאס לי מאהבה וירטואלית שאין בה חיבוק.........לא בטוח שכל אדם שמחבק אותך וירטואלית היה מחבק אותך בעולם האמיתי.......

היי ליאת, מה שלומך? שוב אני נופלת למקומות של ייאוש,רוצה לחתוך הכל כאן ועכשיו,זה לא שווה את זה,לא יודעת למה לא ויתרתי,לא יודעת מה משאיר אותי בחיים ,אבל כנראה שיש משהו כזה. אני סיימתי את הטיפול לפני כחודשיים,אין לי למי לפנות,זקוקה נואשות לדמות מכילה,מחזיקה ומיטיבה ואין לי כזאת.המטפלת לשעבר שלי ,לאחר ששלחתי לה מייל חג שמח ערב פסח,היא התקשרה אליי,אז אמרתי לה שאני בתקופה קשה,דיכאון תמידי לא דיכאון כזה שמונע ממני לתפקד(אין דבר כזה שימנע ממני לתפקד כי אני לא מוותרת לעצמי אני נלחמת בשיניים ולמדתי להעריך את עצמי על זה שכשהייתי בתהומות הכי נוראיים עדיין היו לי את הכוחות לקום ) אבל הרגשה רעה ,גם אם קורים לי דברים טובים(וקורים...)גם אם הכל כביכול בסדר ועל 'מי מנוחות' אני עדיין בדיכאון ועדיין רע לי.משהו בי כנראה דפוק מהיסודות. היא אמרה לי בשיחת הטלפון שהיא שמחה לשמוע ממני ,שהיא חשבה עליי מאז שעזבתי וחשבה מה קורה איתי לרגע כמעט האמנתי לה שבאמת אכפת לה,אבל רק מהמחשבה הזאת זה לא יכול להיות שיהיה לה אכפת. היא גם אמרה שהיא יותר מתשמח אם אחזור לטיפול, אני די פגועה ממנה בפגישה האחרונה שלנו לא הספקנו לדבר על זה והיה חשוב לה שאגיע לעוד פגישה נוספת , שנמשיך מאיפה שהפסקנו כי זה דברים חשובים...אבל אני כבר החלטתי שמבחינתי אני לא מגיעה יותר בגלל שנפגעתי. מה שמצחיק זה שמכל אחד אחר היא הנקודת אור שלי,ואני מחבבת אותה אפשר להגיד אפילו אוהבת אותה(איך זה שמי שבחוויה שלי פוגע בי אני אוהבת אותו יותר?) אני בדילמה אני רוצה לחזור לטיפול,אני רוצה ללכת אליה ואני מאד רוצה לראות אותה,ואני לא אלך כי הגאווה שלי לא נותנת לי ואני רוצה שהיא תדע שאני יכולה לבד בלי טיפול, זה מה שאמרתי לה ואני לא רוצה לשבור לעצמי את המילה. לפעמים אני מוצאת את עצמי בוכה מגעגועים אליה, אין בכך שנפגעתי ממנה כדי להאשים אותה.. הרי היא לא התכוונה לפגוע וזה הדבר האחרון שהיא רצתה שיקרה.. זה שנפגעתי זה שלי ,זה לא קשור אליה. אבל למרות זאת אני עדיין קצת כועסת עליה וגם אם אחזור לטיפול יקח לי זמן להחזיר אמון בה. ליאת, מה את אומרת? חן

שלום חן, הדברים שלך הזכירו לי סיפור ילדות ישן, של ימימה טשרנוביץ' נדמה לי, על מוקי הקטן שברח מהבית ל'חוצלארץ', כי כעס על אמא. הוא ישב מאחורי גבעה, לא רחוק מהבית, נרטב בגשם, עד שנער השליחויות של המכולת פגש בו והחזירו הביתה על אופניו. אמא, כמובן, קיבלה אותו בשמחה ובזרועות פתוחות. אני חושבת שתכנים של מאבק ושליטה ("פרינציפים") הם חומר טיפולי חשוב מאין כמותו. זה מעניין, כי נראה שברור לך שהדרמה היא מאד שלך, ובכל זאת את מתעקשת לא לשבור לעצמך את המילה. זהו הפסד גדול, לך ולטיפול, ולכן אני מבקשת להיות נער השליחויות שיושיב אותך על סבל האופניים, ויחזיר אותך לטיפול. אין לי ספק שמחכות לך שם שתי זרועות פתוחות לרווחה. בהצלחה ליאת

can't belive I'm writing you from far far away... I had a hard evening, I cried a lot. I think I miss nemesh too much. when he is near me, it's a comfort. I realy think that I need some alone time with him. we haven't talked in a while. my mom said that he is sad, AND that she thinks he misses me... I'm sad tonight. it's hard to breath AND I feel that something broke inside of me. here I start crying again... looks like it's time to say goodbye... yom atzbanut (ha ha) sameach noam

היי נועם, לגעגועים יש יכולת להפוך מרחקים לבלתי נסבלים. מכירה את ההרגשה מצוין. מה שכן, נשמע שנמש נמצא בידיים טובות ודואגות. מקווה שהאיחוד קרוב קרוב. בטוחה שגם הוא מתגעגע לזמן איכות איתך. ולמה יום עצבנות? רק בגלל שעל אי התנועה ליד הבית שלי, פתחו שולחן של 30 איש ונפנפו במשך שעות עשן בריח פרגיות? או שמא בשל החשד שראש הממשלה שלי קיבל שוחד? עצבנות, עצמאות, מה שבטוח, שמח... הלוואי ויוקל לך מהר חג שמח (גם לליאת :-) יעלה

לנועם שבמרחקים, "ראיתי" אותך כבר אמש, ולבי נשבר. ילד מתגעגע שרוצה הביתה תמיד הילך עלי תוגה מיוחדת, ואפילו קצת חוסר אונים. זוהי תמצית האיפוק - לרצות להיות איפה שאי אפשר, איפה שהיקרים לנו ונחמתם בלתי מושגים, לבלוע את הגוש המחניק בגרון, ולהמתין בגבורה עד לאיחוד המחודש. אני מקווה שהגל הזה חלף לו עם בוא האור, ושהעשייה הכל כך חשובה ומעניינת שלך ממלאת אותך ומספקת, ודוחקת את המחשבות על הבית ועל נמש למספר שעות. אנחנו מחכים לך כאן, עצמאיים למופת, רוויי עשן, הלומי זיקוקים וזקופי קומה. בואי מהר! ליאת תודה, יעלונת, שלא השארת את נועם לבד כשאני חישבתי להיהפך לעיסה... ושבת שלום :-))

נועם יקרה, מזמן מזמן לא כתבתי לך... כל-כך מבינה את הפחד לאבד את הטוב והרך... אבל אבל אבל, הוא שם ושמור היטב, נכון? הטיבו לומר זאת לפניי. ובכל זאת, מקווה שאולי אולי התזכורת הקטנה הזאת מכאן תוכל לגעת קצת בלבך, לשחרר... ליטוף-חיבוק הכי עדין ארוז ושמור לנמש עטוף הפרווה ממני ו... יעלה... אפרופו מנגל על אי תנועה... http://www.youtube.com/watch?v=SXWPjFRqdoA (אשת)

אשת יקרה, תודה תודה על הליטוף-חיבוק שלך. איך ידעת שזה בדיוק מה שנחוץ לי? שומרת עליו בתוך הלב עד שאוכל להעביר לנמש באופן אישי. תודה שכתבת לי. אני תמיד שמחה לראותך כאן :-) (וד"ש גם ללילך... ראיתי, תודה. אענה כשאשוב) נועם

אשת, איזה כיף שחזרת לשם שלך. ובכלל, איזה כיף שחזרת קצת. מוכרחה להודות, שעוד לפני שלחצתי על הקישור, ניחשתי מה אני אמצא שם. בעיקר כי אני זוכרת לך כמה וכמה קישורים נוסטלגים בעבר. כן, זה די דומה למה שהלך פה אתמול למטה על האי. איכס... תבואי הרבה יעלה

לא יודעת איך להתחיל.. אני אנסה להיות כמה שיותר ברורה וספציפית. יש לי חבר כבר שנתיים.. ונוכחתי לדעת שאני מאוד רכושנית וקנאית.. בכלליות אני אדם מאוד חברותי,אהוב,מצחיק,ספונטני,אבל ברגע שאני מרגישה מאויימת על ידי מישהי,או בכלל אנשים,אני הופכת לטיפוס מעצבן,ולא נעים.. לפני כמה ימים הזמנתי את חבר שלי להיות איתי ועם חברותיי ,וחבר שלי כמובן דיבר עם החברות,צחק,כמו כל בן אדם נורמלי- כן אני יודעת שזה נורמלי. אבל משום מה.. כשהרגשתי קצת בצד... הצקתי לו,ולא נתתי לו מנוחה.. עד שהוא הוציא את המילים "לא כייף לי איתך" "רע לי איתך".. ואז בכיתי. מן מעגל הרס שכזה שחוזר על עצמו.. אני לא יודעת מאיפה בא האיום הזה מהחברות.. או בכלל מאנשים אחרים.. איך ניתן להתגברעל זה? ולהתעלות על זה? לא רוצה לתת לזה להשתלט עליי.. זה כבר לא פעם ראשונה שזה קורה ואני מגיבה בקיצוניות פשוט לדברים שלא מצריכים תגובה בכלל. עוד דבר.. איכשהו המעגל הזה כן קצת מוכר לי.ממקום אחר,ממקור ילדות שלי. תמיד הייתי רכושנית כלפיי אמא,לא רציתי שאבא אפילו לשנייה התקרב אליה. או כל אדם אחר.. הייתי מתעצבנת ומגיבה בתוקפנות,בלי להגיד בכלל את הסיבה.. כי כנראה ידעתי בתוך תוכי אף על פי שהייתי ילדה,שזה לא הגיוני ההתפרצות הזאת.. מזה הרכושנות הזאת? שחוזרת על עצמה מילדות? ועד עכשיו שאני בת 18 עוד מעט.. אני מפחדת לאבד את חבר שלי,ובכלל ... זה מייסר אותי,ומכניס אותי לדיכאונות... מבקשת תגובה מהמטפלים.. ואם למשתתפי הפורום יש גם דעה. בכייף אני.

שלום רב, קנאה ורכושנות נכנסות לזירה כאשר האחר הופך להיות משמעותי וחשוב, ואובדנו הפוטנציאלי נחווה כבלתי נסבל. אנשים שונים זה מזה בסובלנות שלהם למצבים של איום באובדן. מדברייך עולה נטייה חזקה לחוש מאויימת מנטישה או דחייה, והתנהגות שבאופן פרדוכסאלי עלולה לסכן אותך באמת, "כי לא כייף איתך". היכולת שלך להכיר בכך שמדובר בבעיה אמיתית, ואפילו לרמוז על שרשיה המוקדמים, הופכת אותך מועמדת טובה לחקירה עצמית במסגרת טיפול פסיכולוגי. קשר טיפולי הוא קשר קרוב, אינטימי ומשמעותי, וסביר שיעלו בו תחושות דומות אותן תוכלי לעבד במרחב הבטוח של חדר הטיפול. בהצלחה ליאת

האם יש טיפולים פסיכולוגים שניתנים ללא תשלום?דרך קופת החולים או הקהילה.. ואם כן איך אני פונה אליהם.. ? הבעיה היא, אני בעצמי, כבר אומרת הרבה זמן לאחד מהוריי על הרצון שלי להגיע לטיפול,אבל זה הגיע למצבים לא נעימים.. לא אפרט עליהם במיוחד,אבל בשורה התחתונה לא קיבלתי את התמיכה,לא הכספית,והחשוב מכולן,לא הנפשית. לא יודעת אם זה מפרמיטביות,כי אנחנו לא משפחה דתית,אבל אולי משהו בתפיסה פרמיטיבי.. אז אני בדרך ללא מוצא.. מנסה לעזור לעצמי,ואין לי את הכלים.. מה ניתן לעשות? באופן עצמאי ללא העזרה של הוריי? מאמינה שאת הפיתרון גם עם הוריי אמצא בטיפול,אבל כרגע אין לי אפשרות להגיע לטיפול בלעדיהם... נואשת כבר. ילדה.

כל כך קשה שהמנהלים עונים מתי שבא להם אין סדר אין שעות אין מסגרת זה משאיר אותנו לבד בלי ידיעה מתי מישהו יגיב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אנחנו שאריות בשר!

אויש, באמת. נראה לי שצריך להכיר תודה רק על עצם הנכונות לענות. אין מה לעשות, גם מנהלי הפורום הם בני אדם, עם חיים מעבר למסך. ואם תסתכלו קצת אחורה, תוכלו לגלות עקביות מסויימת בשעות בהן הם עונים. כל טוב

שלום ME2, את צודקת. לפעמים צריך לקבל את המציאות על מגבלותיה, וזה לא קל. מקווה שיש עבורך מקומות נוספים, נזילים פחות, שממלאים את החללים הנפערים בין לבין. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. שבת שלום :-) ליאת

היי ליאת ימים קשים מאוד. אבל מתי בכלל היה קל? האובדנות קצת התחזקה בימים האחרונים, מנסה להתמודד, אבל זה לא פשוט ולא קל. אני לא בטוחה כמה המטפלת יודעת באמת על המצב הנוכחי. היא יודעת שקשה, אבל לא בטוחה שהיא קלטה עד כמה קשה בימים האחרונים. מחר אני אמורה ללכת לטיפול, אבל אני כבר יודעת בתוכי שזה לא יקרה. אני קצת פגועה ממנה, אולי כועסת. אני לא יודעת למה אני גם לא בטוחה מה באמת מרגיש לי כלפיה, רק בטוחה שלא מסוגלת ללכת מחר. מרגיש לי שלא אכפת לה באמת, שנמאס לה ממני, שאין לה כח להתמודד איתי יותר, שהיא לא יכולה איתי יותר, שעדיף לה בלעדי, שמתחתי ועברתי כל גבול אפשרי שלה, שהיא לא יכולה בכלל לעזור לי, שבחיים אף אחד לא יוכל לעזור לי. תמדי ידעתי שאף אחד לא יכול להתמודד איתי, תמיד ידעתי שהיא תשבר, תמיד ידעתי שזו רק שאלה של זמן עד שהיא לא תוכל לעמוד בזה יותר ופשוט "תשבר" מולי ואיתי. מרגיש לי יותר מתמיד בפנים המשיכה למוות, לסיום, לסוף, למנוחה, לפסק זמן תמידי מכל מה שיש ואין לי בתוכי. הלילות טרופים, החלומות קשים, כמו באים ומחזקים את ההרגשה בתוכי שאני לא שייכת לכאן, לא צריכה להישאר בעולם הזה. לא צריכה להיות כאן. ליאת אין לי כח יותר. אני פשוט לא מסוגלת יותר. אל "תשלחי" אותי אליה בכל זאת מחר, אני לא מסוגלת. זה פשוט לא פייר. גם למפלצת כמוני יש גבול כמה היא יכולה להחזיק. גם מפלצת כמוני יכולה להישבר להיגמר להתרסק. גם מפלצת יכולה להרגיש שמספיק לה. גם מפלצת כמוני רוצה שיגמר. שיר

שבת שלום שיר, מעניין אם את מצליחה לראות קשר אפשרי בין התגברות האובדנות לבין התחושה שלא רואים אותי מספיק ולא מבינים כמה קשה לי. לא תמיד קיימת מודעות מלאה לכך שפגיעה בטיפול (והתשת המטפלת בכלל זה) כמוה כפגיעה עצמית, דהיינו - אסטרטגיית התמודדות לא יעילה, שגם אם מפחיתה במידה כלשהי את הכאב בטווח הקצר, פוגעת, מכאיבה ויוצרת נסיגה בטווח הארוך. את מבקשת שלא אחזיר אותך אליה, אבל יודעת היטב שלא אוכל לקחת על עצמי, מכאן, אחריות למצב כה קשה. לכן, אם את מרגישה שהייאוש מתגבר עד כדי סכנה של פגיעה עצמית, גשי לקבל עזרה מאיש מקצוע *כלשהו*, שיוכל לתת מענה מיידי במצבי חירום. אשמח לשמוע מה שלומך בהמשך. שולחת לך כוח ועידוד ליאת

שלום לכולם וחג שמח, שמ אורית ואני בת 25 ויש לי בעיה ממש לא נדירה אבל בכל זאת.......... כאמור אני בת 25 גיל בו מתחילים את החיים הבוגרים "והאמיתיים" אומנם את חיי הבוגרים התחלתי מזמן אני גרה לבד ומפרנסת את עצמי כבר שנים אבל מרגישה תקועה לפני שבוע פוטרתי מעבודתי שבעיני זה דבר טוב כי לא ראיתי את עצמי ממשיכה שם לאורך זמן בכל מקרה בעיה מתחילה בחיפוש מחדש אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי אני רוצה לעבוד במקום שבו אשאר להרבה שנים אבל אין לי מושג איזה סוג עבודה תעשה לי טוב אני רוצה כבר קשר רציני ולהתמסד ולהתחתן אבל אין לי מושג איזה גבר יעשה לי טוב ואיזה בן זוג אני צריכה בנתיים אני לבד בלי חבר בלי עבודה ואין לי מושג אך עושים את הצד הראשון לבנית שארית חיי תודה

שלום אורית, שנות העשרים המוקדמות עשויות להיות מבולבלות עבור אנשים צעירים העסוקים בהנחת היסודות לחייהם הבוגרים. בשנים הללו נוצרת התשתית לחיים התעסוקתיים, הזוגיים והאקדמיים, וזו בהחלט משימה נכבדת. יש מי שבוחרים לזרום עם האירועים ו'לתקן' בהתאם לצורך, ויש מי שמעדיפים להגדיר יעדים ומטרות עפ"י התאמה מירבית לאישיותם, לכישוריהם ולנטיותיהם. אם את נמנית על הסוג הראשון, יהיה עליך להתאושש ממשבר הפיטורין, למצוא עבודה חדשה ולבחון אם יהיה לך טוב שם. אם את מזדהה יותר עם הגישה השניה, תוכלי להיעזר באבחון תעסוקתי שיזהה את תחומי החוזק והחולשה שלך ויכוון אותך בהתאם. באופן דומה תוכלי להתייחס גם לזוגיות - לזרום תוך ניסוי ותעייה, או להגיע לטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי לבחון מקרוב ולעומק את הדפוסים הבינאישיים שלך. מי אמר שלהיות בת 25 זה קל? ליאת

שלום רב אני רווקה בת 30 שגרה לבד,הוריי גרים כ-15 דקות ממני,ויש לציין שהם אנשים אמידים. גם אני מרוויחה יפה מאוד ולא חסר לי כלום...זו לא הנקודה...מה שהכי קשה לי ומטריד את מנוחתי,זה שאמא שלי הקצתה לי רק בשישי שבת לבוא לאכול אצליהם(ואני מדברת על כך שאני לא מבקשת ממנה להכין לי כלום באמצע השבוע אם יוצא לי לבוא,סתם פרוסה עם משהו)היא פשוט לא מוכנה שאני אוכל אצליהם באמצע השבוע שום דבר,היא טוענת שזה בגלל שהיא רוצה שאהיה עצמאית ואלמד לחיות בבית שלי ולהכין לעצמי בבית שלי,זה בעיניי תירוץ עלוב,לדעתי זה מחסכנות נטו!!!אני נורא נעלבת ממנה ובוכה,(יש לציין שאבא שלי ממש המום ממנה,אך לא רוצה לריב איתה ולכן שותק)אמר לי את זה בעצמו,ניסיתי לדבר איתה ולהסביר לה את ריגשותיי...שלא נעים לאכול בבית לבד וכו...אך היא בשלה ודבר זה גורם לצעקות ומריבות.מה עליי לעשות???קשה לי להשלים עם זה ולהתייחס אליה כאילו הכל כרגיל...

שלום דנה, אחת הפונקציות האמהיות המרכזיות היא ההזנה, ונדמה שהיא פושטת ולובשת צורות רבות לאורך מעגל החיים שלנו לצד אמהותינו. במצב ה'נורמלי' (אם שאלת בכותרתך), אנשים מבוגרים חיים בנפרד מהוריהם ואינם סמוכים עוד על שולחנם. עם זאת, כולנו מכירים בצורך המתעורר לפעמים ל"אוכל של אמא", להחזקה, להכלה, להאכלה. זהו צורך בסיסי ונורמלי, שבמקרים המשמחים פוגש מענה, ובמקרים האחרים שולח אותנו לחפש תחליפים. ברמה התוך נפשית, תוכלי לבדוק לעומק באיזו מידה קיימת הלימה בין הצרכים שלך לבין מידת ההיענות של אמא בעבר ובהווה, ומהן ההשלכות של הפערים הללו על חייך ועל יחסייך עם אנשים אחרים. בדיקה מסוג זה נעשית בדר"כ במסגרת טיפול פסיכולוגי. ברמה הפרקטית, תוכלי לנסות להזמין את אמא אליך או להגיע אליה מצויידת ב"משהו נחמד שנוכל לאכול יחד", ולבחון האם תגובתה דומה. העובדה שאת גרה סמוך להורייך, ושאמך סבורה שאינך מצליחה להסתדר בכוחות עצמך, יכולה - אולי - להעיד על קשיים בנפרדות. חג העצמאות יכול להיות מועד סמלי לקבלת החלטה לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת, ולפתוח במסע ברוח הציטוט היפהפה שהביאה קודם חני - לכל עשב ועשב "יש מלאך שעומד עליו ברקיע ואומר לו: גדל!" (בראשית רבא פרשה ). בהצלחה ליאת

לליאת שלום! כל מה שכתבת נכון, רק לא הבנת דבר אחד שכל הנטל כולו נופל אך ורק עלי, וזאת כי בעלי עובד גם ביום שבת וחוזר רק בשעה 17 אם לא יותר מאוחר, וביום שישי אנו שנינו עובדים עד 18 אם לא יותר, ולכן אני כועסת וממורמרת , כי הכל מובן מאליו יש פיליפנית גם בבית שלו מה רע? לכן הפעם הצבתי עובדה ש-אם הוא כ"כ רוצה שאביו יבוא שישאר בבית ביום שבת( חבל שלא ראית איך נפלו פניו) ואז הוא פתאום התעשית ואמר בטח גם אצטרך להביא אותו..ולמה? כי הוא רגיל שאני זו שעושה הכל , גם אם זה להביא לו את מצרכי המזון אני או העובד שעובד איתנו ,בקיצור הכל כאילו מובן מאליו , כי ברגע שזה דורש ממנו טיפת מאמץ זה נהיה נטל וזה מה שמרגיז אותי.שאין אפילו טיפת קרדיט. מה עוד שהאחין של בעלי עובד איתנו ביום שישי וכשהגעתי לעבודה הוא בחצי חיוך אמר לי "שמעתי שיש לך אורח בשבת" ז"א שהם האחיות כבר דיסקסו זאת בניהן, וצחקו מרוב אושר, אך עניתי לו בשיא האדישות והנועם נכון , ובסוף היום הוא אמר לי נבוא לבקר בשבת( זה מה שהם אוהבים) עניתי ברצון, ושבת שלום. מה דעתךכעת? השתנת? תודה מירב!

שלום, אני כועסת ומאוכזבת השבוע התבטלה לי הפגישה נתקעתי בפקק מעל שעה וחצי פעם ראשונה שזה קורה לי אני תמיד מגיעה בזמן הייתה תאונה ואני נתקעתי כמובן שעדכנתי מהדרך ...היא שאלה אם אני אהיה עד עשרים דק מהשעה ולא יכולתי להתחייב ידעתי שזה יקח לפחות עוד חצי שעה אני לא כועסת מעניין הביטול אלא מהגישה הלא אנושית שהרגשתי בקולה אני יודעת שאני לא רק שעה אבל זו התחושה החזקה שעברה לי בקולה גם אני נפגשת עם אנשים בעניין עבודה ובדיוק יום לפני קרה פנצר לאחד המתאמנים שלי. אבא שלו נתקע בפקק והאבא שאל עם אפשר להתעכב בחצי שעה. הרמתי טלפון למתאמן הבא וזה באמת התאפשר.אני יודעת שגם לשעות יש משמעות בטיפול, והמסגרת והגבולות מאוד ברורים לא ציפיתי שהיא תזיז את המטופל זה לא זה . היא יכלה לשאול לשלומי ולפחות לגלות קצת יותר אכפתיות תמיד יש לי נסיעה של 45 קמ וזה פשוט הרתיח אותי....מה שעוד לא נוח לי שכשנדבר בפגישה הבא זה ברור מאליו שהיא הבסדר הרי אני נתקעתי ואיחרתי ומה שנדבר זה על התגובה שלי במקום שהיא תסתכל גם על עצמה.אין פה צודקת או לא יש פה עניין של תחושות והיא הכאיבה לי מאוד ...אני.

ממש מעצבן כל כך מבינה זה נשמע מעייף להלחץ מפקק למהר לפגישה לרצות להגיע ולדעת שאין אפשרותת להתגמש וולבסוף לא להגיע כדי לשחרר קיטור להגיד כמה זה היה קשה אוף כמה אוויר היא יכלה לתת לך רק בכמה מילים קצת חבל לי בשבילכן:-( חיבוק יעשה משהו? בילבי ילדת הברזל

הי בילבוש כיף שאת פה:-)

בליבי תודה על תשובתך ...עברו כבר 4 ימים וכנראה שזה עדיין מעסיק אותי ...ככה זה שמרגישים קרובים תמיד יש את הצפייה והיא זו שיוצרת אכזבה ... האמת בזמן האחרון נמאס לי להרגיש כאבים ממנה כנראה שזה הזמן לפרוש"בשיא"... אבל אין לי אומץ. יש לי הרבה דברים על הראש והרבה מחשבות ואני לקראת הצעד הכי משמעותי בחיים שלי וכבר נמאס לי מכל "הדרמות" הללו שהטיפול יוצר אצלי...זה מתיש ...אחד הדברים שאני לומדת מזה אסור לי לצפות כי כאשר זה קורה אני חוטפת....לילה טוב אני.

יקרה לפרוש כשכואב מאוד זה לא "לפרוש בשיא" ואני לא חושבת שמה שאת מגישה זה "דרמות" טיפול או לא טיפול אל תשכחי לתת לגיטימציה גם לרגשות "נורמאליים" נתקעת בפקק רצית שיתחשבו בך עשית מאמץ והיא לא ראתה כמה זה חשוב. תחשבי לרגע שהיא לא הייתה המטפלת שלך לפעמים אנו שוכחים להרגיש את עצמנו עד הסוף ולפרגן לעצמנו בתוך הטיפול כי חלילה הרי מדובר במטפלת. בעיני זה לא נכון וזה עושה את הדרמות לא שום דבר אחר. איזרי אומץ ולמה בעצם שלא תלכי מחר ותאמרי לה משהו בסגנון- "תראי מטפלת יקרה טרחתי והתעקשתי להגיע למרות הכל ורציתי שתדעי ותאמרי לי שאת יודעת עד כמה זה חשוב לי להגיע ושזה חשוב גם לך, הכאיב לי שהיית קונרטית ולוגית ואני מסתובבת עם הכעס הזה כבר ארבעה ימים" שהיא תתמודד עם זה אל תעשי לארים את החיים קלים חבל זה בא על חשבונך. החיבוק עדיין בתוקף:-) בילבי ילדת הברזל

שלום 'אני', אני יכולה לדמיין את גודל התסכול וחוסר האונים מול ההכרה בזמן האוזל שלפני הפגישה, כשאת תקועה בפקק ויודעת ש(לפחות היום) הלכה הפגישה הטיפולית שחיכית לה וטרחת סביבה. זה מייאש, מעצבן ומכעיס. כשנוסף על כך נשמע קול לא ידידותי מעבר לקו, התסכול רק גובר, והופך לאכזבה ולזעם. אני רוצה להאמין שהמצב הבלתי נסבל בו היית השפיע גם על הפירוש שנתת לנימת קולה. הענייניות שלה נשמעה בעיניך לא אנושית. נסי לזכור שהתגובה הרגשית שלך היא ל*פרשנות* שאת נותנת לדברים שלה, ולא למילים עצמן, ופרשנות יכולה להיות לא מדוייקת או שגויה. כנראה שבאמת אין ברירה אלא לפתוח את זה מולה בפגישה הבאה, ולראות מה יעלה שם. בהצלחה ליאת

ליאת :-) הגעתי לא מזמן לבית ההורים, אחרי שבוע ללא אינטרנט ולבד-לבד-לבד. רק עם שירים עצובים נורא ברדיו (אני חושבת שאף פעם לא שמעתי את אליפלט כל כך הרבה פעמים ביום), כתבות סוחטות דמעות בטלויזיה והמון עבודה ומחשבות על הגברת שלי ועליי.. אוף, כמה קשה היה.. (כתבתי את הפסקה הראשונה, ואני קצת מתרגשת עליה- יצאה יפה :-).. הגעתי הביתה ואני מרגישה כאילו הגחתי לאויר אחרי צלילה לאורך כל הבריכה..כמעט כבר לא נשאר לי אויר. ששש...את לא יכולה לשמוע מאיפה שאת נמצאת, אבל ממש מתחת לחלון שלי מסתתר קן זעיר של פשושים :-).. אסור לעשות רעש, כדי לא להבריח אותם :-), אז ששש.. (איזה כיף!)- משהו בזעירות שלהם, בציוץ המטרטר וובזנב הקופצני *כל כך* משמחים.. מן עליצות שובבה וחיונית. איך אפשר שלא לחייך? :-) (ואיזה כיף שהקן לא מתחת לחלון שלי... ;-) אני מקשקשת :-).. יותר מדיי זמן של מילים במעגל סגור, שלי עם עצמי, אז עכשיו אני קצת משפריצה אותן בלי לשים לב, כנראה... (לא נורא, נכון?) היה שבוע מתיש.. רציתי לשאול אותך משהו. (כן, כן, לא רק קשקושים היום..) רציתי לשאול אותך איך את יודעת לייחס לדברים חשיבות. לפני שהתחלתי טיפול התייחסתי לכל דבר בי או באחרים כאל "טוב, זה לא סיפור, והרי הרבה אנשים מרגישים כך, וזה לא סוף העולם, שטויות". היום אני עושה את זה קצת פחות, אבל אני עדיין עושה את זה. אני לא בטוחה איזו מה"גישות" מתאימה יותר- האם לייחס חשיבות לכל דבר? להקשיב בתשומת לב לכל מחשבונת קטנה שמטרידה? מה מהמחשבות לגרש, או לעכב? ואם אני לא יודעת לגבי עצמי- איך כמטפלת את יודעת? אני מספרת למטפלת כל מיני דברים- איך היא יודעת למה לייחס חשיבות ולמה פחות? גם דברים שוליים (או חשובים רק היום ולא תמיד) וגם דברים קשים וטורדי מנוחה נאמרים הרבה פעמים בקצרה, כמעט בדרך אגב. אז איך היא תדע שהם טורדי מנוחה? ובכלל- אם אני הייתי מטפלת אני מניחה שאולי חלק מהדברים היו נראים לי נדושים קצת, כאילו חסרי ייחודיות- כמו שיר שכתוב לא משהו, או ציור שהמטופל מתחבר אליו ואני לא רואה בו הרבה, או חלום בנאלי.. (כמו שאמר פעם ראובן דגן על אחד החלומות שלו ב"בטיפול"- שאם מטופל היה מביא לפניו חלום כזה הוא היה שואל את עצמו איך הוא לא נבוך להביא חלום כזה, שהוא כמעט קלישאה).. אז איך יודעים לייחס חשיבות לדברים? זהו. אני מקווה שאת בטוב, חוגגת עצמאות ושמחה (גם אם לא ב"על האש" ריחני..) חיוך ממני, לילך

שלום לילך, פרויד, בהמלצתו לרופא המתחיל, המליץ שלא לרשום דבר בטיפול, על מנת לא ליצור היררכיה של חשיבות. הוא התכוון לסלקציה הבלתי נמנעת שעושה מי שמנסה לתמצת דברים, וקרא לקשב אחיד ו'מרחף', מתוך מחשבה שהכל חשוב, וסביר שיצוץ מתישהו, ברגע הנכון. נדמה שאני שומעת בדברייך איזה קושי מול הדברים הבנליים, הקטנים, כאילו שיש איזו חובה להתעלות ולגעת בתמצית העיקר, ולזנוח את מה שנדוש וחסר ייחודיות. אז מעבר לפירוש אפשרי (על למה חשוב כל כך להיות ייחודית) אני מזמינה אותך לאמץ את הסלוגן החביב שהמציאו רוכבי האופניים, האומר "יש חיים בשוליים!", ולהתחיל להסתכל לשם. שימי לב שוב למשפט שלך - "טוב, זה לא סיפור, והרי הרבה אנשים מרגישים כך, וזה לא סוף העולם, שטויות". אולי מה שמעסיק כל כך הרבה אנשים זה דווקא *כן* סיפור, וזה בכלל לא שטויות? אולי משהו שמטריד את כולנו הוא בר קיימא, אמיתי, ודורש התבוננות קפדנית וטיפול רחום? קשקושים די חשובים דווקא... :-) ליל מנוחה ליאת

ליאת יקרה, קראתי אותך עוד אתמול בלילה וחייכתי לעצמי.. זה מסוג ההודעות שאני צריכה לשוב ולקרוא בהן עוד כמה פעמים, בהזדמנויות שונות.. יש לי עוד כמה מילים לומר בהקשר הזה, אבל אולי מוטב שאמשיך עם זה לבד :-) פשוט לפעמים נראה שדווקא ההתבוננות הזו ותשומת הלב לכל נימי התחושה מעכבות מלפעול. שאולי מוטב לומר "חלאס, די, מספיק עם המסכנות הזאת! תתחילי לעבוד!" את מבינה, לפעמים החיים בשוליים מתפרצים לי לאמצע הכביש ואין לי לב לדרוס אותם. מאידך גם אי אפשר להמשיך לנהוג כרגיל.. טוב, לא נורא.. "זה לא סוף העולם" כאמור ;-) תודה על תשומת הלב ועל כמה נקודות למחשבה, שבת נעימה- לילך

לילך לילך, אעניק לך סיפור של בוקר - לפני כמה שנים, באביב כנראה, החלטתי לגזום שיח לנטנה מתפרע. חזק עם המזמרה, מורידה ענפים, פתאום קלטתי שבתוך הסבך, על ענף שכבר הורדתי בלי משים, נח לו קן. ביצתי כזה, קטנטן עם חור. חשבתי שהקן כבר ישן ושוכן שם מקדמת דנא. מישהו אחר אמר לי שזה קן ריק ואפשר פשוט להשליך עם הענפים. ולא יודעת למה טרחתי לבדוק כל-כך אם באמת יש שם משהו חי. כל-כך מתאים לי... התבוננתי לעומק (כשאני כותבת דברים כאלה בפורום פסיכולוגיה, קשה לי לא לפרש את עצמי תוך כדי... די!). טוב, התבוננתי ממש ממש בפנים, התפלאתי והופתעתי לראות שם ארבע ביצים. ארבע ביצים היו שם. ביצים שלמות. ושוב הסתכלתי, ושוב בחנתי. היו שם ביצים! איזו התרגשות של ילד קטן. וואו. רגע, בוא נבדוק, כן, יש. באמת. האם אלה ביצים עם עתיד? החזרתי את הענף הגזום לתוך השיח, הנחתי מעל כמה ענפים אחרים כדי להסוות. אחרי כמה זמן גיליתי שציפור קטנטנה, כולה שבעה גרם הציפור, מגיעה לקן. מעתה ואילך עקבתי. ניסיתי להשתדל שזה לא יהיה יותר מידי כדי לא להפריע, אבל בזמנים שהייתי שם לא התאפקתי. לעתים קרובות הייתי באה לבקר. בשקט בשקט. ובאמת גוזלים בקעו מהביצים. ארבעה מכוערים כאלה, קרחים עיוורים. מ-ק-ס-י-מ-י-ם. מגניבים. בהתחלה הם בכלל לא ידעו לנוע, אבל ממש תוך שעות ספורות הם כבר ענו לרפקלס הזעזוע (סתם משהו שהמצאתי כרגע). עם כל רעד של הקן, ארבעה פיות פעורים נפתחים לרווחה. בדיוק כמו הגוזלים של הצופיות של פזית (מפספוסים עם ה "להתראו - ו - ת" ). כשהייתי ניגשת, מידי פעם הייתי חייבת לבדוק שהם חיים. והייתי מפריעה להם. אם ההורים לא היו שם בדיוק הייתי נוגעת בשיח ורואה את הרביעייה זאת עם הפיות הפעורים. א-ו-כ-ל. והם היו מקבלים ישירות לפה מציפורי האם כל מיני פרפרים ועשים וזחלים. פשוט מדהים לראות את זה. הצלחתי כבר ללמוד לזהות קצת את הקולות של הציפורים הגדולות. מתי בא בוקר, מתי בא אוכל, מתי אלה קולות מצוקה (חתול, עורב). כשהייתי שומעת את קולות המצוקה, אם הייתי שם, הייתי טסה בבהלה... כעבור יומיים, ניגשתי, נגעתי בשיח לזעזע את הקן. כלום. שום גוזל לא מזנק פעור פה. חשבתי שהם חולים. שקרה משהו. מסתבר שעכשיו התגובות שלהם שונות. עכשיו, לפרשנותי, הם יותר יודעים להסתתר, לשמור על עצמם. טוב, אז הם חיים ובריאים ושלמים. בעצם לא כולם. אחד נעלם. אבל המשכתי לראות שהציפורים חגות ושרות סביב הקן. לצערי, באיזה שלב, מצאתי עוד אחד מהגוזלים מוטל על הרחבה שליד השיח. אבל שניים נשארו שם. והלכו וטפחו אקספוננציאלית. איזה חמודים. איזה ח-מ-ו-ד-י-ם. כעבור שניים עשר יום (שניים עשר יום בלבד) ראיתי פתאום שהקן ריק. הוא כבר היה צר מידי לגוזלים (שהיו כמעט בגודל של ציפור בוגרת). שניהם עמדו על הקן. נעמדו שם למעלה, לקראת פרישת כנפיים. זוג גוזלים עמד, וההורים מצפים ומזמינים לפרוח. כעבור שעתיים הם התחילו לעוף. שעתיים. בהתחלה קרוב לקן, והולך ומתרחק ונהיה עצמאי לכל דבר. אני תוהה אם ההורים לימדו אותם דרך איזה טקס כיצד לחפש מזון ועוד כל מיני. פרידה. עצוב ומרגש כל-כך. שניים עשר יום מבקיעה לעצמאות... מקנאה בהם. מכל וכל. נתנחתם בזה שירד פה קצת גשם על הבוקר. גשם. הבו לנו גשם... רק סיפור של בוקר, מציפור אחת של בוקר :-)

כי בדרך כלל למיטב ידיעתי, ציפורים שנגעו בקינן, נוטשות אותו. אז מעבר לזה שהסיפור קסום יש בו קסם. וגם כאן ירד גשם, בשלוש לפנות בוקר, ממש מיני סערה, עם ברקים ורעמים ומטח של ברד, ושלוליות בבוקר. ואחרון (בסוגריים), אפילו בקהילה הקטנה יחסית שאני גרה בה, יש ואנחנו מוצאים ש"נעלמו" לנו צמחים שאך נשתלו, אולי בגלל האידיאולוגיה שהכל שייך לכל.... שבת ש לאשת ה וללילך מעלה

בתור תפקיד המגיה שאני לוקחת על עצמי לפעמים ,נדמה לי שיש אות מיותרת בסוף הפסקה האחרונה אצלך. והיא : "לא" את כותבת : "אבל ממש מתחת לחלון שלי מסתתר קן זעיר של פשושים..." ובסוף הפסקה את רושמת : "ואיזה כף שהקן לא מתחת לחלון שלי" (בסוגריים). ואולי אני טועה..? תקני אותי..! :-) שבת כיפית שתהיה לך.

כן, מ.ק... כל כך התרגשתי שהרבה דברים כתבתי קצת מבולבל שם, בהודעה הזאת :-) אני בבית ההורים, המחשב בחדר של אחי ומתחת לחלון *שלו* נמצא הקן. על אף השמחה הגדולה וההתרגשות על שלל הציוצים שנעשו חלק מקולות הבית, אני מודה בקריצה שאני קצת שמחה שהקן לא מתחת לחלון שלי... :-) לזה התכוונתי. גם ה"פסקה הראשונה" עליה כתבתי נראתה לי קצת תלושה בדיעבד. אני כותבת עבודה גדולה ולפיסקה הראשונה שם התכוונתי, לא לזו כאן בהודעה, כמובן :-) מילא.. ולאשת שלי- גם לי תמיד מאוד קשה לספר סיפורים כאלה בלי לחשוב עליהם במקביל כעל מטאפורה למשהו אחר.. סיפרתי לך שאחרי 4 חודשי המתנה לצבעונים ששתלתי על החלון של המטפלת שלי, אחרי שלל המטאפורות שקשרנו בהם, בא שרב אחד אכזר וגרם לפריחה וגוויעה בימים שבין הפגישות? הגענו למצוא פרח מת. אחרי שתיקה קלה אמרתי לה שלא תמיד הכל מתאים למטאפורה, אבל תחושה חמוצה בכל זאת נשארה לקנן קצת :-).. מצחיק, אה? שלפעמים נאחזים חזק כל כך במטאפורה. *כל כך* נהניתי מסיפור הגוזלים שלך! איזה מזל שבדקת... שחפרת לעומק לחפש חיים, גם כשנראה שעבר זמנו של הקן. אפשרת חיים לשתי ציפורים.. מעניין כמה נכדים ונינים כבר יש לך היום :-) לא בטוחה אם אצליח לעקוב אחר התפתחותם בדבקות כזו, כמו שלך.. זה לא קל. תראי כמה קסם גילית שם בזכותה! זכית לראות גוזלים קטנטנים בכל אחד משלבי הגדילה. רגע לפני פרישת כנפיים..וואוו.. זה באמת מדהים! נדמה של-12 ימים היית ציפור קטנה-גדולה בעצמך.. מאזינה לכל הסימנים, לומדת לפרש אותם.. כמה את יפה :-) תודה על סיפור מקסים של בוקר! לילך

אני לא יודעת מה לעשות. אני כל הזמן הורסת כל דבר טוב שקורה לי בחיים. ואני כל הזמן מוצאת את עצמי בניסיונות לתקן אבל זה אף פעם לא מצליח והופך את המצב ליותר גרוע. משהו ממש דפוק אצלי ואני כל כך שונאת את עצמי על זה

שלום יעלי, הבעיה היחידה שאני מוצאת בדברים שלך נעוצה בהיסק שלך, שלפחות לטעמי לא מאד לוגי. אם את הורסת כל דבר טוב, ולא מצליחה לתקן את מה שנהרס, אפשר להסיק שאת פועלת לא נכון ושכדאי לנסות ולחפש דרך חדשה. את בחרת להסיק שמשהו בך דפוק (ולא שמשהו בהתנהגותך לא יעיל), ומסקנה זו לא מאד אופטימית. זו מסקנה סוגרת, שאינה מעודדת התמודדות אלא וויתור. אני מזמינה אותך להתחיל לחפש את הפיתרונות בדרכים יצירתיות יותר, לבד או עם עזרה מבחוץ. בהצלחה ליאת

היי ליאת בעמוד 850 יש ל פניה מנני תחת הכותרת בפעם שלישית גלידה שיהיה מתוקללית בלבד יש שם פניה נופת אליך ושאלה ממני אנא ממך יכנסי וראי אותה. תודה מקרב לך מלב אל לב ומכל הלב על הכל שולמית

היי ליאת אנא יסתכלי על תגובתי אליך תחת הכותר בפעם השלישית גלידה שיהיה מתוק לליאת בלבד. \בעמוד 848 בתודה מראש שולמית

שלום שולמית, היה קצת קשה למצוא את ההודעה ההיא, כי אני צריכה לדפדף בדפים שמאחורי הקלעים וזה לא כל כך פשוט... ולשאלתך - אני חושבת שתמיד כדאי ונכון לדבר עם אדם יקר לנו, ולהגיע למצב של תקשורת פתוחה וזורמת. אין זה אומר שהכל תמיד יהיה נעים, אין זה אומר שלא יתגלעו וויכוחים, כעסים או עלבונות, אבל לאחריהם הכל יכול להיות נקי יותר, רענן יותר ומאפשר. אני ממליצה לך לחשוב, עוד לפני השיחה, מה בדיוק את רוצה לומר, מה את רוצה באמת להשיג, ואיך הכי נכון להציג את הדברים. בדר"כ, מוטב לחלוק רגשות ותחושות, ולהימנע מהאשמות. כך הצד השני מסוגל להיות קשוב יותר, הגנתי פחות, וקואופרטיבי. אשמח לשמוע עדכונים. בהצלחה ליאת

ערב טוב,ליאת.זות שוב אני...בית הפוך אבל שקט.פתאום הבנתי שהיום עוד לא יום חמישי.בכל זות יהיה נחמד אם תראי את ה"שלום" שלי.אני ב"ה מרגישה הרבה יותר טוב מאז ששמעת ממני בפעם אחרונה.הסתקלתי היום על עצמי וחשבתי שבחיים לא היתי מאמינה שאהיה כמו שאני עכשיו...וניזכרתי במידרש שמלווה אותי כבר כמה שנים טובות:"לכל עשב ועשב יש מאלך ברקיה שמכה אותו ואומר לו:גדל!"

חני יקרה, דרישות השלום שלך תמיד נחמדות לי מאד. אני מניחה שמה שראית בראי הייתה בבואתה של חני שגדלה קצת, מתוקף חריצותו של המלאך שברקיע. המלאך המגדל את העשבים והעצים, לפחות כמו שאני רואה בעיני רוחי, הוא מלאך רחום ומתחשב, גם אם הוא מאיץ בהם לגדול. מקווה שהמלאך הדוחק גם בנו לצמוח אל על, מכיר ברצוננו להתפנק קצת לפעמים, ולעצור את השעון. מאחלת לך שתצליחי לאהוב תמיד את מה שנשקף אליך מן המרא?ה, ויותר מזה, את מה שניבט אליך מתוככי הלב. סוף שבוע נעים ליאת

בטח לא התכוונת, אבל כשפותחים את ההודעה והפרצופים העצובים פרוסים זה ליד זה על גבי הפס הכחול, לבן על גבי כחול - כמה סמלי, הם יוצרים צורה גרפית מאוד מעניינת, אלמנט שכמעט בא לקחת ולהעתיק אותו לתוך יצירת אמנות. אז הנה מתוך העצב נולד משהו יפה. והנה מתוך העצב נובעת יצרתיות. והנה העצב שלך שימח ולו במעט משהו אחר, אותי, כי אני אוהבת תגליות ויזואליות.

אז הנה לך עוד ועוד:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-((וודאי לא היית מוצאת זאת בפרצוף שמח)ומתוך העצב העמוק-מקווה שתשמחי עוד ועוד.

רק אולי זה יגע בך .......נסיון עלוב אך זה מה שיש לי להציע מפה ועכשיו.

שלום ד' מקווה שבזמן הרב שחלף מאז נשלחו הפרצופים העצובים, משהו בכל זאת הוקל קצת. הודלקו משואות, נורו זיקוקי די-נור, נופנפו מנגלים, הצנחנים צנחו (רובם יצאו מזה בשלום), המטסים טסו, המשטים שטו, והוסר חלקית צו איסור פרסום אחד. כל כך הרבה דברים קרו, שלא יכול להיות שנשארת באותו מקום... מבקשת ממך לנסות בכל מחיר להעלות את זוויות הפה שלך, אם לא לחיוך ממש, אז לפחות לישורת קטנה. חושבת שתצליחי? ליאת

מנסה,אבל לא יכולה לסבול את עצמי עוד,לא יכולה!!!