פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני מנסה להבין את הסיבות לאכילת לילה. אני קמה פעם פעמיים בשבוע (פחות או יותר) לאכול משהו קטן מתוק. תמיד מתוק. לעיתים אני כלל לא זוכרת שקמתי, אלא אם כן אני רואה עטיפה או שאריות בבוקר. לעיתים אני זוכרת ומודעת. על מה התופעה מעידה? האם ניתן לטפל בה ואיך? תודה

שלום למלך ליר את כותבת על המתרחש אבל לא מציינת האם התופעה מפריעה לך, עד כמה ומדוע. דבר זה חשוב לגבי החלטה האם לפנות בשל כך לטיפול או לא. במידה וכן, הרי שזהו סימפטום כללי, שיכול להוביל לאפשרויות שונות, שיתבררו רק במהלך הטיפול. בהצלחה דוד

אולי שווה גם לבדוק את רמת הסוכר בדם. רק ליתר ביטחון..

אני לא אוהב את הריח של המטפל שלי! הוא מתבשם בבושם שגורם לי לסחרחורת איך אני אומר לו את זה בלי שיעלב? זה ממש מפריע לי בטיפול ואני יוצא משם עם בחילה..כבר ביטלתי שתי פגישות פתחתי חלונות הרחקתי את הכסא ועדיין ריח מתוק באוויר כאילו אני בדייט מהגיהנום!!!!!!!!!!! מה הקטע שלו הוא לא מודע לזה? אולי הוא הומו וזה חלק מהקטע אבל הוא לא מתאפר! אני מקווה:-) אולי עדיף את זה על מטפל שלא מתקלח או שזו התנגדות לטיפול כמו שאתם החבר'ה הפסיכולוגים קוראים לזה?חבל שאני לא יכול להעביר אליכם את הריח!!!!!!!!...... תודה לכם על התייחסות שלומי

שלום שלומי אכן, שאלה מקורית. ובעצם, מעניין כמה מטופלים היו רוצים לשאול את אותה שאלה ולא מעיזים..בכל מקרה, התשובה נראית לי די פשוטה: תגיד לו (פשוט לייעץ, לא פשוט לעשות). חלק מההתחייבות של פסיכולוג היא להסכים ולשמוע גם דברים שלא קל לשמוע, גם לא לפסיכולוג, ולהתגבר על כך, לחשוב על זה ולא להעלב בצורה שמפריעה לטיפול. ובכל מקרה, מה עדיף לך - להמשיך לסבול רק בשביל שהפסיכולוג שלך לא יעלב? או, נראה לי שבכל זאת יש פה משהו לדבר עליו בטיפול.. בהצלחה דוד

שלום אני מעוניין ללמוד פסיכולוגיה ואני מאובחן במניה דיפרסיה. האם זה יכול להפריע או למנוע ולפגוע בי במסלול הלימוד? האם יש סודיות רופאית בכל התהליך עד לקבלת הרשיון או שחולי נפש לא יכולים להיות מטפלים. בתהליך הקבלה אמורים לספר דבר כזה או שלא חובה? תודה רבה

שלום אורן אתה שואל שאלה, שהתשובה לה תלויה בעצם בעד כמה המאניה-דיפרסיה מפריעה לך בכלל בחיים ועד כמה היא עלולה להפריע לך בדרישות האקדמיות והרגשיות שנדרשות במהלך לימודי פסיכולוגיה ובעבודה שלאחר-מכן. באופן כללי, ככל שאני יודע הסודיות הרפואית נשמרת בכל מקרה ומידע אישי ביחס לבריאותך לא אמור להגיע, ללא אישורך, לגורמים חיצוניים. אדם שסובל ממחלת נפש יכול להיות מטפל, כל זמן ובתנאי שהמחלה אינה מפריעה לו לעמוד בדרישות ובחובות והמחויבויות של המקצוע. וביחס לתהליך הקבלה, הציפייה היא לפתיחות ולאמינות בדיווח על עצמך - הבחירה האם לספר או לא תהיה בסופו של דבר שלך, אם כי אני בהחלט הייתי מייעץ לך לספר - כאמור, הדבר לא אמור בהכרח לעכב אותך בקבלה ועדיף לספר מאשר לחיות בדאגה מפני גילוי כל החיים. בהצלחה בכל מקרה. דוד

שלום לך דוד התחלתי טיפול לפני שלושה שבועות ואני חושבת המון על המטפל שלי. אני מעוניינת להבין האם מטפלים חושבים על המטופלים שלהם מחוץץ לקליניקה? איך המטפלים מושקעים במטופלים שלהם מחוץ לקליניקה? המטפל שלי הוא מתמחה ואני מבינה שהוא בהדרכה כל כמה זמן מטפלים הולכים להדרכה? בכלל מה זה הקשר הזה מטפל מטופל האם יש שם אהבה הדדית??? יכול להיות מצב בו מטפל יתאהב במטופלת יש אפשרות כזו או שהמטפלים עושים קאט לרגש? ואיך אתה דוד ברוך חזרתך אלינו:-)

שלום ליאורה אני בסדר גמור, שמח לחזור לפורום. השאלות שלך והעיסוק במטפל הם חלק טבעי וחיובי מהתפתחות של קשר טיפולי חדש. אני מניח שפסיכולוגים שונים יתנו לך תשובות שונות לשאלות שלך, כל אחד על-פי גישתו ואופיו. קשה לי להאמין שיש מטפל שאינו עסוק במטופלים, במידה זו או אחרת, גם מחוץ לשעות הפגישה, אבל הדבר משתנה בהתאם לתקופות שונות בטיפול וגם תלוי במטפל עצמו, במטופלים, בקשר שנוצר ובתכנים שעולים. אותו דבר מתאים בעצם גם לשאלות האחרות שלך, והאמת היא שאני מרגיש שהדבר הנכון ביותר, גם ביחס לשאלה על ההדרכות וגם ביחס לשאלות על התאהבויות וקאטים ברגש, הוא לשאול בגלוי ובאומץ את המטפל שלך עצמו את השאלות ולשמוע ממנו את דעתו בעניין. בהצלחה דוד

ד"ר שלום. אני בת 35 גרושה + ילדה. בשנה האחרונה נתקלתי בקושי לייצר זוגיות עקב לחץ פנימי, הדבר מתבטא במיחושים בקיבה, קירקורי בטן וגזים. זה יוצר תחושה לא נעימה, דבר שהוא לא בשליטתי, וכשאני נמצאת במצב אינטימי זה ממש לא נעים וההתאפקות לא מיטיבה עם המצב. נכון להיום אני פשוט נמנעת ואני יודעת שזה לא פתרון. יצא שהייתי בחברת גבר לילה שלם וממש לא נרדמתי, הבטן "שיגעה" אותי. במשך היום ובכלל הכל בסדר. אני משייכת את המיחושים למצב מתח/חרדה ואין שום קשר למזון שנאכל. האם קיים איזה כדור שיכול לעזור לפתרון הבעיה? אשמח אם תעזור לי בהקדם. תודה מראש,

שלום עדן פעמים רבות נושא הזוגיות מעלה חרדות רבות, היכולות לעיתים גם להתבטא בצורה גופנית, כאשר הבטן היא אכן האיבר הסביר בגוף לאותת על חרדות כאלה. לא כתבת על האם התייעצת עם רופא באופן כללי לגבי מיחושים אלה והאם הם מופיעים רק בסיטואציות שקשורות לפגישות עם המין השני, או שמא גם במקרים אחרים. בכל מקרה, הייתי מציע לך דבר ראשון לשלול כל סיבה פיזיולוגית לתחושות אלה. במידה ואכן מדובר בקושי רגשי הרי שקיים טיפול תרופתי טוב, המסייע להפחית חרדה ולהקל על קשיים חברתיים שונים. בכל זאת, חוץ מטיפול תרופתי הייתי מאוד ממליץ לך לפנות גם לפסיכולוג/ית, בשביל לטפל בחרדה בצורה מלאה ויעילה יותר ולבדוק מה בדיוק קורה לך בקשרים ומהיכן נובע המתח שאת מתארת. בהצלחה דוד

דוד! שלום, כמה טוב שחזרת (: אתה מכיר את זה שצברת הרבה דברים שבא לך לספר, עד שבסוף הדף נשאר ריק?.. אז עוברים הרבה דברים, ופתאום קורים המון שינויים בגלל גל העזה מוזר שלי, ניסיון מס' 1 לצאת מהקפיאה שהייתי בה שנתיים יצא לדרך ( דייט! ), שכחתי כמה זה יכול להיות מוזר ומבלבל... אבל מה שרציתי לשאול, קשור לפסיכולוג..הוא נורא מבלבל אותי עם עניין המגע. הרבה זמן לא היה כזה בכלל, ואז הייתה תקופה לא ברורה שהוא כן היה נותן לי יד כשהיה קשה לי, ואני אישית חושבת שזה מאוד קירב בינינו ועזר לי להיפתח...אבל עכשיו הוא שוב פעם אומר שמגע לא אפשרי. זה מרגיש שכשלו מתאים ונוח אז זה מקובל, ותמיד כשאני מבקשת, אז זה הופך ללא לגיטימי.. זה לא מבלבל? כאילו עצם הבקשה שלי היא הדבר הלא טוב ולא המגע...מטריד... מרגיש לי חד צדדי וחסר שליטה מצידי..הוא קורא לזה שפה נוספת שנכנסה לחדר..אז ממתי צריך להשתיק משהו שרוצה להיאמר? סה"כ היה שבוע טוב ( נדיר ) והיו לי כוחות נפש להתמודד עם דברים לא פשוטים ( עוד יותר נדיר ). שיהיה שבוע נפלא אופיר

שלום אופיר תודה, טוב לחזור. וטוב לשמוע על שבוע טוב והתחממויות שמתרחשות פתאום ודברים טובים נדירים שמתרחשים - מקווה שיהיו פחות ופחות נדירים. ובקשר לבלבול שאת מעלה - יותר בלבול משאלה, נדמה לי - הרי שהדרך היחידה שאני רואה היא להמשיך ולחשוב ולדבר על כך בגלוי בתוך הטיפול. כל התחושות והמחשבות שאת מתארת כאן נשמעות לי בעלות חשיבות וראויות להישמע גם בקונטקסט המתאים ביותר - בינך לבין המטפל. אכן, שפה, או התרחשות חדשה, מתגשמת בחדר. וייתכן שהייתה תקופה שבה לא היתה דרך לחשוב על השפה הזו - היה אפשר רק להרגיש, לחוש. ואולי עכשיו, יש הזדמנות גם לדבר על הדבר החדש בחדר - מה שיכול להמשיך ולהעשיר את השפה הזו, ובעצם אותך, עוד יותר. בהצלחה ושבוע טוב דוד

שלום אני בן 36 ואני עובד הרבה,גם משמרות. אני הרבה זמן בלי חופש ומרגיש שחוק,גם פיזי וגם נפשי הייתי בבית כמה ימים כי לא הרגשתי טוב,אבל לא ידעתי כבר מה זה שמחה או להיות בחופש אני חושב שזה מיותר מדי עבודה,אני שמתי לב שאני שחוק מנטלי ופיזי חשבתי ללכת לפסיכולוג או לרופא תעסוקתי מה את חושבת?

שלום זאב לדעתי כבר התכתבנו על נושא זה, לפני כשבועיים בערך. בכל מקרה, ההמלצה שלי נשארה זהה: ככל האפשר תמצא זמן איכות, שאינו קשור לעבודה, ואם אתה מתקשה להרגיש פחות מתח גם בזמני חופש בהחלט הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוג ולבדוק מה בחיים לא מאפשר לך להרגיש טוב. להתראות דוד

"שלום רב שובך ציפורת נחמדת" :-) (תודה שכבר מזמן לא קראו לך ציפורת.. ;-) רק כותבת לברך על השיבה, יופי לקרוא אותך, לילך

שלום לילך באמת עבר כבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שקראו לי כך.. ותודה על הברכה. כיף וטוב לי לחזור. דוד

לילך יקירה, קראתי את הודעותייך בכל העצים מלפניי, מאחוריי, מצדדיי... יש בהן כזה יופי, מעשה אמן, שכל נגיעה שלי רק תקלקל. אוספת אותן בשתי ידיים רחבות רחבות. תודה עמוקה, נפש יקרה. ד"שים משחרורים, ציפורי בוקר אחרות וגם ממני 8-]

כשהשקט משתרר, הכאב משתחרר. החוסר מתבהר במלואו. מנופפת אני באוויר, חובטת בחלונות גופי. מתפוגגת.

אני פה.... בילבי ילדת הברזל

שלום ל-! אני כותב לך לא מעט שעות אחרי ההודעה שלך ואני מנחש, ואולי גם מקווה, שחלק מהכאב שתיארת פחת וטיפה הצטמק בתוכך. פעמים רבות הלילה הוא הזמן הקשה ביותר. הלילה והשקט החיצוני שהוא מביא. בזמנים כאלה קשה לנחם ואולי כל מה שניתן לעשות הוא להמתין לאור הבוקר. אבל אולי אפשר גם להתנחם בכוח שלך לגשת למחשב, לכתוב, למצוא דרך, באמצעות המילים והסמלים, לפרוק חלק מהכאב הזה החוצה בצורה טובה. והייתי גם מציע לך להתנחם בפורום, בתגובות האיכפתיות שההודעה שלך מייד עוררה. גם זה משהו לקחת ללילות קשים. להתראות דוד

אוף נקודה חמודה- דעי לך שהגבתי לך כאן ובעוד מקום אבל.. חתכו את זה בעריכה. אין לי מושג למה. ההודעה שלי בכלל לא הייתה תוקפנית או משהו . חבל שמסננים פה סתם כך הודעות תגובה ותמיכה לאחרים! אז.. התנצלות ממני- לנקודה.

לא מעלים הודעות המשך?

שלום ל - ? רובן המוחלט של ההודעות הראשונות והודעות ההמשך מועלות לפורום. כידוע, ישנם מספר חוקים עליהם מקפידים המנהלים ושאינם מאפשרים להעלות כל הודעה לפורום. חוקים אלה כוללים אי-העלאה של הודעות שתוכנן העיקרי הוא פוגע ותוקפני כלפי מי מחברי הפורום ומנהליו. במידה ולא מדובר בכך הרי שאין מניעה להעלות הודעות המשך. להתראות דוד

בוקר טוב, רציתי לומר כמה מילים, כי זה איכשהו קשור לנושאים שנוגעים לי גם דרך הטיפול שלי. בהקשר לפורום - שמתי לב שמאד משתדלים לתת ביטוי למגוון רחב של דעות וסגנונות. אני גם יודעת שכן קורה לפעמים שהודעות לא עולות - גם הודעות רכות, חמות ותומכות שאין בהן החצנה מופגנת של תוקפנות. בדר"כ מדובר בהודעות שנכתבו מחוץ לתחום המשמרת של מנהל, עפי"ר כהמשך לעצים שנטעו קרוב יותר לתחילת המשמרת (הסקת מסקנות פרטית שלי). זה קורה כי זה קורה (אמירה לא פשוטה). מעכשיו, לפי מה שלמדתי בטיפול שלי, בא הקטע של ויסות והשגת שליטה, נפרדות, אחריות (שלנו כמשתמשים), ולאו דווקא בהקשר הספציפי של "העלאת הודעות". וכאן בעצם רציתי לשתף את הקוראים - התגובה לאירוע מסוג זה (שאולי מדגישה יותר נוכחות של זולת, גבול, תלות וכד') יכולה לעורר רגשות תוקפניים. רגשות של זעם. אם יש הזדהות חזקה עם צד הרסני, יש תהליך פנימי שגדל ומתעצם והופך למימדים גדולים מאד בפנים. האירוע החיצוני כבר תם, אבל מבחינת הנפגע/הנעלב משהו מחולל מהפיכה גדולה, והוא כאילו קשור עדיין לגורם חיצוני. הנפגע משתמש באירוע החיצוני (בלי דעת) כטריגר להמשך תהליך הפגיעה, שלא נפסק. ליאת אמרה פעם יפה כל-כך במן דרך אגב שכזה, "האחריות על העלבון היא על הנעלב עצמו". כמה זה מסובך... לפעמים דברים חוזרים פנימה ומנסים להיות שמורים שם, ותוך שביב שנייה בפנים הבנאדם כבר אבקה ורסיסים. ברגע כזה אפשר לדבוק בדמיונות מאד מסוימים, שכנראה בעבר עזרו להישרדות בתוך מצב קבלתי נסבל רגשית. זה מסוג הדברים שמנסים בסופו של דבר להוציא החוצה בטיפול, וזה מאד לא קל להתעסק עם המפלצות הללו. תגובה הפוכה תהיה החצנה (מקור התגובה דומה, רק הכיוון שלה שונה). ואז, נאמרים דברים, והתוקפנות מורגשת בהם מאד. מתוך הזדהות עם כוחות הרסניים אפשר מהר מאד לגלוש למחשבות של כוונות זדון ופגיעה מכוונת, של תחושת השפלה, נידוי והחרמה מאד חזקים (ואלה תחושות קשות וכואבות ביותר). ברגע שיוצאת תגובה כזאת במקום חיצוני *שאינו טיפול* אין הקשבה, עשויה להתרחש תגובת שרשרת, ואז נעשה ההקשר הבלתי נמנע שכביכול רק מעצים את כיוון המחשבה הראשוני. דברים מתנפחים למימדים מפלצתיים. הנקמנות, הדרישה לפיצוי... למדתי שמחשבות מסוג זה מקומן הבטוח בטיפול. עם כל הבושה והחרדות שיש סביב. ויש הרבה. הרבה מאד. זה המקום היחיד שיכול לגעת בהם וגם לעבד אותם. לאט לאט לאט. צריך לשים לב גם (בינינו לבין עצמנו לבין הטיפול) אם אנחנו נוטים ובוחרים להישאר באותם מקומות שגורמים לנו לתחושה הקשה הזו ולא מרפים. נצמדים לא נפרדים. נלחמים במקומות אבודים... אז.. רק רציתי להזכיר (די חסר, אבל זה מה שאפשר בהודעת אינטרנט אחת) מה יכול לקרות בראש שלנו בגלל תרחיש אחד "קטן ולא חשוב", ואיך אנחנו יכולים קצת יותר להבין, לקחת אחריות ולנסות להשיג שליטה. זה לא תמיד עובד גם עם הידיעה, או שזה לא עובד ממש בזמן אמת, אבל גם ידיעה זה התחלה של משהו... בוקר של אור (mp)

היי דוד מה המצב? פשוט נורא!!!!!!!!!!!! גיליתי לאחרונה שהמטפל שלי נשוי! למה זה מפריע לי אני ממש כועסת עליו ושונאת אותו כאילו הוא בוגד בי! כאילו אשתו מושלמת ואני לא!!!!!!!!!!!אני אפילו חושבת לעזוב את הטיפול !למה??????? :-(((((((((((((((

שלום ל - me2 אני מבין את התחושה הנוראית שלך, אבל במקומך הייתי שוקל לשנות את הפרצוף העצוב לחיוכים...ברצינות, אני חושב שהתגלית שלך מובילה אותך לנקודה חשובה מאוד בטיפול. למה את מרגישה כך לאחר הגילוי? הייתי משער בגלל שהוא מעלה תחושות של קנאה, תחרות מול אשת המטפל (בה לכאורה הפסדת) ומשאלות עמוקות של להיות עם המטפל בקשר קרוב יותר. כל אלה תחושות לא רק לגיטימיות אלא גם מהוות מפתח פוטנציאלי חשוב להבנת עולמך הפנימי. האמיני לי שאינני מזלזל לרגע בקושי ובמבוכה של דיבור על תחושות אלה בתוך הטיפול עצמו, אבל נדמה לי שלא תופתעי אם אכתוב שהדבר הנכון בעיני אינו לעזוב את הטיפול אלא לנצל את ההזדמנות דווקא ולהעמיק בו, ובהבנתך את עצמך, עוד יותר. בהצלחה דוד

שלום רב יש לי נרק שאלה קטנה להפנות אליכם מתי תהיה כאן ליאתי. תודה שולמית

שלום לשלומית ליאת תענה על שאלות כאן כבר ביום חמישי להתראות דוד

האם מישהו מכיר פסיכולוג/ית, שיכולים לטפל בבית המטופל (נמצא במעצר בית), במבשרת ציון?

שלום אייל ראה תשובתי לשאלה הקודמת של האם המודאגת. להתראות דוד

האם מישהו מכיר פסיכולוג/ית קליני, אשר יכול להגיע לבית המטופל?

שלום לאם המודאגת כפי שאת בוודאי יודעת, הגעה לבית המטופל אינה מאוד מקובלת כחלק מטיפול פסיכולוגי. עם זאת, הדבר עליו הייתי ממליץ הוא למצוא מטפל/ת עליהם קיבלת המלצות, לקבוע פגישה, ובפגישה זו להסביר את הצורך המיוחד ולחשוב ביחד מה הם הפתרונות האפשריים. אפשרות אחרת היא להציג את הנושא כבר בשיחת טלפון מקדימה ולברר האם יש טעם לקבוע פגישה ולחשוב יחד, או שהדבר אינו אפשרי בשום פנים ואופן. בקיצור, במקומך הייתי מחפש קודם את המטפל המתאים ורק לאחר מכן בודק איתו כיצד מתמודדים עם המצב הקיים. בהצלחה דוד

לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי ובסהכ אני חושבת (אין לי למה להשוות)שלא רע אך יש לי שאלה מעט מוזרה - יומיים לפני הפגישה השבועית התקשר הפסיכולוג ופיספתי אותו , כתב מייל וגם כן נעלם מעיניי ושוב התקשר כבר ביום הפגישה רק לוודא ואמר שהוא חולה ולא יוכל להפגש וכעת לבעיה -אני מרגישה משום מה ולפי הרגשה בשיחה שלא ממש מדובר במחלה לא יודעת למה אני חשה שמאזשהי סיבה אחרת החליט לא להתראות השבוע,וההרגשה הזו גורמת לי לרצות להתנתק ממנו כי אני מרגיש ה אזשהו חוסר אמון בגלל החלטתי הזו הבלתי נמנעת ...ובלי מאה אחוז אמון חבל על מאמצינו..מה דעתך?

שלום את מתארת את מה שהתרחש בינך לבין הפסיכולוג וכותבת על "החלטה בלתי נמנעת". לא לגמרי ברור לי מהי. האם כבר החלטת להתנתק מהטיפול? זו כמובן תהיה החלטה שלך, אבל על סמך תיאורך נדמה לי שאם כן, הרי ששווה לך לשקול זאת שוב. טיפול פסיכולוגי, במיוחד כאשר הוא לא רע, מעלה תחושות שונות בתוך הקשר עם המטפל. תחושות אלה והדיבור עליהן, לעיתים קרובות, מהוות חלק חשוב מהטיפול ומסייעות להגיע לתוצאה טובה יותר ביחס למטרותיו. נשמע לי שמתוך תחושות שלך, ולא בהכרח על בסיס אובייקטיבי (לפחות לפי תיאורך), הסקת שהמטפל אינו כן איתך, דבר שייתכן ונגע בך בנקודה רגישה וגרם דווקא לך לרצות לא להתראות איתו יותר. כלומר, מדובר בשאלה של אמון ונתינת אמון. בזהירות אומר שייתכן ודווקא והנושא הזה יכול להיות משמעותי לדבר עליו בתוך הפגישות. בהקשר זה, נראה לי שהנקודה של מאה אחוז אמון היא לא נקודה ריאלית לצפות להתחיל איתה את הקשר הטיפולי: ההישג האמיתי הוא לא להתחיל את הטיפול עם מאה אחוז אמון אלא דווקא להגיע למצב שכזה בסיומו. בהצלחה דוד

me2 שלום, לא קיבלתי ממך הודעות לא במייל ולא בנייד. את מוזמנת להיעזר בי בפורום. או לשלוח שוב הודעה במייל. דרור

אני רוצה להיות אמא, שכן אני מרגישה שאמהות זאת ילדות שניה \ומשהו חסר לי בילדות האם הגיוני? יכול להיות מצב כזה?

אלמונית 2 שלום, הרצון להיות הורים מושפע במידה רבה מהדרך בה אנו רואים את חווית ההורות. את רואה בה כהזדמנות להשלים או לתקן את מה שלא היה לך בילדותך. זה טבעי, אבל קיים קו עדין בין לרצות לחוות חלק מחוויות הילדות שלא היו ועדיין לאפשר לילד לחוות את ילדותו הוא, לבין ניסיון לחוות את הילדות כהזדמנות שנייה על חשבון הילדות שלו. ניתן לעשות את הבחירה הנכונה כל עוד מודעים לכך. דרור

מקרה שלי- היה לי הערכה עצמית מאוד נמוכה היתי בטיפול 15 פגישות עכשיו אמנם אני יותר מכבדת את עצמי, אבל כל הזמן משווה עצמי לאחרים, מרגישה עדין איזה חוסר נחיתות, מרגישה איזשהי אשמה ותחושת לא בסדר לפעמים מה יעזור לי לקבל את עצמי כמו שאני וללראות את היחודיות שלי? האם טיפול? מה המשך?

שלום לך, נשמע לי שעשית התקדמות משמעותית בטיפול ומסיבה כלשהיא הוא נפסק. את מרגישה היום בטוחה יותר בעצמך, ועדיין באופן טבעי משווה את עצמך לאחרים ומרגישה לעיתים נחותה יותר. גם להרגיש אשמה ולא בסדר זהו דבר רגיל לחלוטין. השאלה היא האם זה מפריע לך. מעצם הפנייה נשמע שכן ולכן הצעתי היא אם יש באפשרותך לחזור לטיפול ולהמשיך את ההתקדמות בה התחלת. דרור

היי.. מה שלומך דרור ?.. משתפת אותך .. בהמשך למה שכתבתי לך כאן אתמול .. כן הגעתי בסוף היום לטיפול .. ראית מזה .. נפלאות התמיכה הוירטואלית שנותנת עוד קצת כח :-).. הגעתי כעוסה בטירוף .. נראה לי כעסתי יותר על זה שלא הצלחנו להתראות שבוע שעבר יותר מפעם אחת בגלל החג ..כל החרדת נטישה שטבועה בי מילדות .. פאק לא יודעת .. כל חוסר יציבות הכי קטן .. מוציא אותי מאיפוס .. אמא אני ... ואיך אני מתנהגת?? כמו ילדה קטנה .. אין לי הסבר .. אני יושבת עצבנית .. רוקעת ברגל בטירוף ..עושה רעש עם בקבוק מים ביד .. והוא .. רגוע .. דרור הוא (((((רגוע ..)))) לפחות כלפי חוצ הוא רגוע בטירוף... כאילו לא משנה כמה אני מנסה "לסחרר" אותו, להפיל אותו , שיימאס לו ממני .. הוא נשאר רגיש ואכפתי .. יציב .. הייתכן?... מדהים .. מאיפה הכוחות האלה ?... איך אתם לוקחים כוחות כשמטופל מנסה לייאש בכל דרך?.. שמטופל ככ חסר אמון ??? איך אתם נשארים עם "ים סבלונות וכוחות מברזל" ???!!! משום מה , אני מצליחה להרגע , לדבר על מה שמפריע , לקבל ממנו רוגע .. משהו בדיבור , בקול שלו , בנוכחות .. לאיודעת ..אין לי הסבר .. אבל עושה לי את זה .. כל הכעס נעלם .. כאילו ושכחתי שאני מגיעה "לפרק, לשבור , להרוס " את כל הקשר שבנינו .. והוא .. רק אומר .. "אני רוצה להזכיר לך , שיש מקום לכל הרגשות בחדר , אני רוצה שתדעי את זה .. כל קשת הרגשות .. יכולה לקבל מקום בטיפול " .. מדהים .. זה חלום ?.. או המציאות שאלייה אני מתקשה להבין או להאמין שיכולה להיות ?... זה רק הפחד שלי .. שימאס ממני וכו' ?..שינטשו ?.. שיפגעו ??? למה אני ככ רוצה וצריכה אותו .. ואיפשהו עדין מחפשת את המקום שכן יהרוס ?.. כי מה ?.. האכזבה ככ מאיימת עליי?.. הנטישה ??? הרי אני מבצעת מולו השלכה של ..שיחזור ילדות .. משהו שטבוע בי וכאילו לעולם לא יעבור ?? מה אתה חושב ??? יש מקום לתיקון ???? דרור, תודה שאתה כאן ,מקשיב ועונה באמפתיה ואהבה . שרית

שרית שלום, ראשית, אני חושב שחשוב שהצלחת ללכת היום גם אם היית כעוסה. זה כשלעצמו מהווה צעד משמעותי, לדבר על הרגשות שלך ולא לפעול אותם. אני מניח שרוב הדברים שאת אומרת מסבירים את מה שקורה לך, את מפחדת להיעזב, את משחזרת מקומות מוכרים לך. את אפילו מחכה לרגע בו הוא ימעד כדי להוכיח לך ולו שאין חדש תחת השמש. אבל החדש תחת השמש יהיה ברגע בו תוכלי לקבל את הנפילה כנפילה ולא כהוכחה לדבר שמסתתר כל הזמן מתחת. כשתוכלי להרגיש שהמצב הרגיל זה שהוא שם ומבין אותך, ואז תוכלי לקבל את אותם רגעים בהם הוא לא יצליח, מבלי להרגיש שהחלום התנפץ. וכן אני בהחלט מאמין שאת יכולה להגיע לשם. דרור

לא רוצה שייגעו בי יותר-לעולם!!!גם לבובה מרוטשת נמאס!!!

שלום לך, אני שומע בדברייך כאב רב. את מתקשה להרגיש בנוח כשנוגעים בך, פיזית ואולי גם נפשית. משהו במגע מבהיל אותך, מרגיש לך מלכלך כדברייך. זו תחושה קשה להרגיש שלכ מגע יש הקשר מלכלך, שקשה להיעזר במשהו כל כך ראשוני, משהו שאני מניח שאת גם כמהה אליו. אני לא יודע אם את בטיפול, ובכל מקרה גם בתוך טיפול זה לא פשוט, אבל יש טעם לנסות ולראות האם את יכוהל להצליח לראות במגע גם משהו נעים, רך, אוהב. דרור

כמהה למגע מלכלך?לאאאאאאאאאא!לא רך לא נעים לא אוהב!כואב ומשפיל!!!

שלום אם למישהו יש בבקשה פסיכולוג באיזור חיפה והקריות דרך קופת חולים כללית. תודה רבה

לאון שלום, אנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים בפורום הזה. אבל אם תצרף מייל עדכני יוכלו חברי הפורום לשלוח לך המלצות מניסיונם. דרור

בעצב מחשבה אמיתית לסיים הכל. המצפון מבקש לעזוב את הטיפול. לא להשאיר אשמים.

! שלום, אני שומע עד כמה קשה לך, עד כמה היית רוצה שהדברים יהיו אחרת. היית רוצה גם לסיים את הטיפול שלך כדי למנוע אשמה מהמטפל. אני יודע לאיזה מצב נפשי צריך להגיע בכדי להעדיף, אפילו זמנית את המוות על פני החיים. יחד עם זאת אני מניח שקיים בך חלק גם כיום שרוצה לחיות אבל לא לסבול כך. במובן זה הטיפול, על אף הסיכון ההדדי הוא המקום בו את יכולה למצוא את הדרך לסבול פחות ולחיות אחרת. דרור

שלום, יש לי ידידת ילדות קרובה, שסובלת מזה שנים רבות, כנראה, מדיכאון. אני והיא כיום בני 27, ומאז שאני זוכר, לפחות ב 10 שנים האחרונות, היא עברה אצל מטפלים שונים, לקחה תרופות שונות, סבלה מתופעות הלוואי. בשנים האחרונות הדיכאון אצלה חמור יותר וחמור פחות. פעם אחרונה נפגשנו, למיטב זיכרוני לפני שנה וחצי. מאז היא לא מרגישה טוב, מבחינה נפשית, ולכן לא יצא לנו להיפגש. בשנתיים האחרונות הקשר שלי אתה מבוסס על SMSים בלבד, מכיוון שאינה עונה לטלפונים, אינה מסוגלת לדבר. מדי חודש/חודשיים אני שואל לשלומה (בSMS) והיא עונה ששלומה לא טוב, ושנדבר בזמנים טובים יותר. באפריל היא אחלה לי, יחד עם זאת, מזל טוב. בחודשיים האחרונים לדעתי מצבה נעשה חמור יותר, למרות שזה יחסי, וזה נמשך באופן זה כבר מס' שנים. היום שאלתי אותה לשלומה, ותשובתה: "לא טוב. החיים בזבל. יותר מדי שנים. עדיף למות. אין לי חשק לדבר. אני לא מסוגלת לתקשר. משאירה את זה לימים טובים יותר. אם יהיו לי כאלה". אני עונה לה שאני אוהב אותה, ושכואב לי שלא טוב לה. אני מזמין אותה (בכל זאת) לבוא לבקר אצלי.. אני אומר לה שאני מכבד את רצונה.. לא לדבר איתי כרגע, וכן אני תמיד שואל אם יש משהו שאני יכול לעזור בו.. ומאחל לה תמיד שתרגיש טוב" בשנים האחרונות ביקרה אצל מספר סוגי מטפלים ועזבה, וכן בשנים האחרונות יש לה מטפלת קבועה... אך תדירויות הטיפול אינן קבועות. כמו כן, היא השתתפה בשנים האחרונות במס' קבוצות טיפול. אני חושב, שבשנה האחרונה היא הפסיקה לחלוטין את המפגשים עם מטפלים, מכל סוג שהוא, אבל חמור מכך, לפי התרשמותי, היא הפסיקה את הטיפול התרופתי, משום שמאסה בו. מה בעצם ניתן לעשות? איך אני יכול לעזור לה?

גיא שלום, נשמע לי שמאוד אכפת לך מהידידה שלך, אתה רוצה שיהיה לה טוב. זה לא קל כי היא מתקשה לדבר איתך, ואתה מרגיש חסר אונים. מבחינה מקצועית אני לא יודע אם אתה יכול לעזור הרבה, היא מנסה וניסתה להיעזר בטיפולים שונים במידה כזו או אחרת של הצלחה. אבל אתה יכול לנסות ולהיות שם עבורה, כרגע בדרך שלה ואולי עם הזמן היא תצליח לדבר איתך. להראות שאכפת לך שהיא חשובה לך ושאתה לא נבהל ומתרחק כשקשה לה. זה לא מעט להיות במקום הזה עבורה. דרור

חד וחלק אני פשוט אגיד עד כמה שזה מביך שהייתי ילדה ישנתי עם אמא שלי במיטה,במיטה שלה ושל אבא,אבא אז ישן לבד.. לא יודעת אם מסיבות שהם לא הסתדרו,או שהתירוץ שהיא תמיד הביאה "שהוא נוחר בלילה".. בקיצור, בערך בגיל 3 או אפילו קצת יותר,כמעט כל לילה אבא היה בא למיטה שלה,הם היו עושים את זה,שמעתי הרגשתי,לא ראיתי,הכל עם עינים עצומות.. לפעמים הייתי מחליטה להעיף את אבא מהמיטה,ואני זוכרת שגם סחבתי לו את השיערות.. ממש שנאתי את העובדה שהוא בא לחדר ושוכב עם אמא שלי ליידי, עד היום יש בי כעס עליהם,כי כשאני מאוננת,הדבר שאני מדמיינת כדי להגיע לסיפוק מיני,הוא בגידה כלשהי,יש לי חבר,אז אני מדמיינת שאני תופסת אותו עם חברה שאני סומכת עליה,או בכלל את המקרה ההוא. רע לי שאני צריכה להגיע לסיפוק מהבגידה שחשתי בילדותי,האם יש קשר? ואיפה זה בידיוק פגע בי? אני כועסת על זה. מעצבן אותי עד היום.. מבקשת חוות דעת מעבר לתלכי לפסיכולוג.. רק לדעת אם מי שאני מתארת אכן גרם נזק.. ואיזה נזק הוא יכול לגרום לי במערכות יחסים? תודה רבה ...

שלום לך, חשיפה למיניות בגיל כה מוקדם, במיוחד בין אבא לאמא היא אירוע שבוודאי משאיר חותם. במקרה שלך את מתארת חשיפה מתמשכת, כמו גם אורח חיים בו את ואמא ישנתם באותה מיטה מדי לילה ואבא היה זה שבא ובאופן מסויים פולש למרחב שלך. מחווייה זו נראה שהפנטזיות שלך נוגעות במשולש הזה ובתענוג המשולב באשמה מכך שאת נהנית מאותם זכרונות ומחווית בגידה. אבל נראה לי שעד כאן את די יודעת ומבינה מה קורה לך. מה שאת לא מצליחה זה לעבד את מה שעברת ולראות כיצד זה פוגע פחות בחייך כיום. לשם כך אני חושב שהדבר הנכון ביותר עבורך הוא לפנות לטיפול. דרור

רציתי לדעת ממה נובעת שחצנות של אדם? האדם שנישאתי לו כ"כ שחצן ואני לא סובלת את התכונה הזאת. אני סטודנטית הוא לא למד רק קורס אנו גרים עם הוריו....(הוא מבוגר ממני ב10 שנים).מרוויח פחות מהממוצע ...ועדיין תמיד מדבר כאילו הוא עליון מעליי מטיף לי ביקורת בלי סוף ומצויא מעצמו אדם עם תכונות עילאיות.....עוד שכחתי לציין שהוא מאוד מזלזל במשפחתי ובקושי בא לבקרם פעמיים בשנה.....ממה נובע השחצנות הזו?

אלונה שלום, שחצנות, או נטייה לפאר את עצמך קשורה בדרך כלל לפגיעה בהערכה העצמית. ישנם אנשים שחשוב להם מאוד להרגיש מוערכים, טובים יותר מאחרים. לעיתים הם אכן חשים כך אבל רוצים לחזק זאת מפחד לאבד את התחושות הללו. ולעיתים קרובות אלו אנשים שמרגישים שהדרך היחידה שלהם להיות שווים בעיני עצמם היא לגרום לסבובבים אותם לחשוב שהם שווים יותר מהם. מדברייך נשמע לי שזה מה שקורה לך עם בעלך. לא קל לחיות במצב כזה, אבל אם ישנן תכונות נוספות בו שאת דווקא אוהבת, ואם תצליחי לראות את חוסר הבטחון שלו מאחורי ההתנהגות שלו אולי זה פחות יפגע בך. דרור

כל איבר בגופי נמק מכמיהה לליטוף עייפה וכואב ולבד רק רוצה שמישהו יאסוף ויחבק מרגישה שהכאב דולף לי מכל חור בגוף הצילו

שלום לך, את מבטאת בדברייך את הכמיהה שיהיה שם מישהו לידך שיצליח להכיל את הכאב שלך. שיעזור לך להכיל אותו גם כן. כל מה שאת רוצה הוא חיבוק מנחם ומחזיק, חיבוק שמשדר שאפשר להירגע ולנוח. אני מקווה שתוכלי להרגיש מוחזקת ומוכלת בעזרת חיבוקים ממשיים, ובעזרת מקומות בהם תוכלי להרגיש מובנת. דרור

למטפלת שלי : אהובה שלי תודה לך על התמיכה על הסבלנות על שאת מכירה אותי יותר משאני מכירה את עצמי על החיבוק והדאגה על שאת האדם הכי משמעותי שהיה לי על היותך אמא שלי על שאת מזכירה לי כמה אני חכמה ומוצלחת וחכמה ושאת תמיד לצידי ואיתי......! סליחה על הביטולי פגישות על הכעסים על הטלפונים האין סופיים על התפרצויות הזעם על ניתוקי הטלפון על האיחורים על המילים המעליבות ועל כל מה שאת עוברת. יפה שלי היום אנו שנתיים ביחד......! בטח יהיו עוד הרבה בעיות איתי אבל הפעם יודעת שלא תעזבי אותי לבד:-) אוהבת אותך עד כמה שאפשר לאהוב ואני יודעת שאת אוהבת אותי אמרת לי כבר כל כך הרבה פעמים. נשיקות שלך נעמי:-)))))))))

מחמם את הלב לדעת שיש מטפלים כאלה:-) הזלתי דמעה....!

נעמי שלום, אני מקווה שהמטפלת שלך אכן תקרא את דברייך כאן ואם לא שתוכלי לאמר לה אותם בעל פה. דרור

דרור היקר, מה שלומך?.. אני .. איך אני ?... שואלת את עצמי ..שרית אולי הגיע כבר הזמן ?... כן .. הזמן.. לברוח מכל ההתמודדיות הקשות האלו ?... זה מרגיש ונראה כזמן אידאלי .. כאילו וזה .. עכשיו .. ממש זמן בדוק .. זה אומר לי שם בבפנים .. שאין ספק שזה הזמן הטוב ,להרוס .. זמן אידאלי להרוס את כל מה שנבנה ע"י עד היום ?.. אז מה אתם אומר ?.. הרי ממילא בסוף יהיה מאכזב לא ? עד היום התרגלתי שזה ככה .. אז מה .. ??? מי אמר שצריך להגיע עד הסוף בכדי להתאכזב?... זה ..נראה לי ש..צריך להרוס , ללכת , להגיד לו - לפסיכולוג ..כן מחר בטיפול : ."מכירה אותך , מכירה את כולם , כולם אותו דבר .. כולם חרא " לא ?.. ביננו .. "אין שום דבר חדש תחת השמש" .. ..? הרי מה , באמת אני חושבת שהוא יחזיק עד הסוף / שיהיה שם רק בשבילי ?... בכל התהליך הג'פתי הזה ??!!!!!! ((((((((((דייי נווווו))))))))))))).. אני אומרת לעצמי .. "היי .. קומי כבר .. תתעוררי .." אשליה היא דבר מעולה וטוב , סבבה .. אבל היא רק מהווה בזבוז ענקי של אנרגיה וזמן .. פניות עצומהומבוזבזת שלי עם עצמי ... אז למה ?.. אז תגיד לי אתה דרור.., איך נתתי בו (((((((((((((אמון )))))))))))))))))))?... כן .. ברור ..בפסיכאטר "הכל יכול" שניצל את תמימותי בחודשים האחרונים , גרם לי להאמין לכל מילה שלו , גרם לי לעזוב את הפסיכולוג .. לכמה חודשים... איך ?.. על מה פינטזתי ?... עזבתי את הפסיכולוג - מטפל מסור ואמין ...מסתבר .. מה עשיתי בעצם ?... מה עשיתי ? איך אוכל להביט בו בפנים, להסתכל לו בעיניים .. אחרי שנטשתי את התהליך הטיפולי ביננו .. ברגע אחד .. ואחרי שהוא עוד הסכים לקבל אותי מחדש .. אני לא יודעת .. מה אני עושה שם בכלל , שוב בחדר ???.. ואני יודעת שאני צריכה אותו ... אוףףף איזה ניגודים מתחוללים בתוכי . ואולי .. אני שואלת את עצמי , אולי , הוא בכלל לא רוצה להיות שם איתי , והוא לא מצא את הזמן הנכון להגיד את זה ?..... אולי הוא לא מרגיש נוח ?...כדי שלא אפגע יותר ..?? כי הוא יודע שהפסיכאטר פגע בי , כי הוא יודע שבכז אני והוא בתהליך ככ קשה בשנתיים האחרונות ?.. כי אולי לא נעים לו ממני ?... אוףףף איתי. מה לא ראיתי שהכל היה חלום אחד גדול על חשבוני?... חלום שהתפוצצ לי בפרצוףףףףף...שהפסיכאטר רק הבטיח והבטיח דברים והיום אין כלוםםם... ((((((((((((((נו .. דייייי ... קו מי .... אני אומרת לעצמי ...)))))))))))))))))) מחר , תלכי אלייו , לפסיכולוג העדין והמתחשב שלך ..ותאמרי לו ... ש .. "דיייי... נמאס...זה הזמן לשבור להרוס כל מה שניסינו לבנות ביחד .." הרי מי צריך שוב כאב ..?!!!!. ואולי ... אני צריכה רק להרגע , לשתוק , אפילו רק לרגע .. אולי הפעם הזו ..אני אפסיק להיות "ככ יודעת" ...?.... אולי הפעם זה יהיה אחרת ?.. אולי רק עוד צאנס אחד ביני לבין עצמי .. ?.. ביני לבין הפסיכולוג שמנסה ככ להראות שהוא שם איתי ???. האם אפשר להאמין ??.. שיכול להיות אחרת ?.. אז כן .. אמנם אחרי הפרידה מהפסיכאטר הנוראי שהיתל בי .. ואחרי החזרה אל הפסיכולוג ..בחודש האחרון .. התחלתי לטפל בפעם הראשונה גם בהפרעות האכילה שאני סוחבת מאז האונס .. אצל רופא ..שמתמחה בתחום , והתחלתי לרקוד ... בשיעורים פרטיים עם מורה .. סלסלה .. היית מאמינ ?... יש את החלקים האלה שמחזיקים ונותנים לי תקווה .. אבל כל צעד שאני עושה ... מרגיש לי שיש עוד שניים שלוקחים אותי אחורה ומפילים .. לא יודעת ... אולי זה עוד יום גרוע שצריך לחכות שיעבור .. מי יודע .. כולי תקווה שלא אהרוס יותר מידיי מחר אצל הפסיכולוג .. מה אתה אומר דרור?... החששות שלי מוצדקות ?.. מה יהיה איתי ??? חיבוק.. שרית .

מקלדת מה קרה עם הפסיכיאטר? לא מרשה לך לעזוב את הפסיכולוג סיפרת שהוא כזה מקסים תשארי!!!!!!! חיבוקי :-)

שריתוש מתוקה שלי בטעות של חוסר תשומת לב כתבתי מקלדת במקום שרית בפניה אלייך כי בדיוק כתבתי משהו למקלדת:-) אז מה קרה עם הפסיכיאטר? מה איתך חוץ מזה?יכול להיות שאת מרגישה יותר טוב? בילבי ילדת הברזל

שרית שלום, כדברייך את אכן חשה ניגודים רבים, את רוצה להרוס ורוצה לתת הזדמנות ולהאמין בו. את רוצה לומר שאין טעם להאמין כי בטח תתאכזבי ומנגד את כל כך רוצה וצריכה. את אומרת שעל כל צעד קדימה את חוששת ללכת אחרוה. אני יכול להבין את זה אבל אני שומע שאת עושה צעדים משמעותיים בחייך. לא קל לחזור מחר לטיפול, אבל אני מניח שהטיפול שלכם ששרד כל כך הרבה ישרוד מה שלא יקרה מחר, ואולי זה ההישג המשמעותי ביותר שלכם עד כה. דרור

שלום לפסיכולוגים והחברים 1)התחלתי טיפול לפני שבועיים איך אני יכול לדעת באיזו גישה המטפל שלי דוגל אני יודע שיש מטפלים שלא מדברים על עצמם ויש כאלה יותר איזה שיטות יש בפסיכולוגיה.הטיפול הוא דינאמי אבל באיזה גישות הוא דוגל קצת לדעת איזה גישות יש. 2) אחרי כמה זמן אני יכול כבר לבקש את האבחנה שלי הבנתי שפסיכולוגים קליניים ופסיכיאטריים נותנים אבחנה אז מתי זה כבר הזמן לשאול ושהוא ידע אחרי שבועיים או שלחכות עוד קצת? כל מה שתספרו לי יעזור תודה רבה לכולכם

נועם שלום, במסגרת הטיפול הפסיכודינמי ישנם גישות שונות הנגזרות ממסגרות תיאורטיות שונות כמו גם מאישיותו של המטפל. התיאוריות המרכזיות הן תיאוריית הדחף הקלאסית המניחה שאנו מונעים על פי הדחף ופורקן הדחף הוא הדבר המרכזי המניע או מעכב אותנו. תיאוריה יחסי האובייקט גורסת שאנחנו מחפשים אובייקט - קשר, ושזו מטרתנו. תיאוריית העצמי מניחה שקיים גורם פנימי העצמי הכולל את סך הדרך בה אנו רואים את עצמנו, הרגשות והמחשבות שלנו וגם הוא צריך לזכות להערכה על ידי אחר משמעותי או/ ו לקבל בטחון על ידי אחר משמעותי אותו ניתן להעריך. הגישה הרביעית, האינטר סובייקטיבית מניחה שבתוך הטיפול יש שניים המביאים את עצמם ומה שקורה בטיפול הוא ייחודי למפגש הזה מתוך חיפוש של האדם אחר משמעות בחייו. לגבי אבחנה, אתה יכול לבקש ממנו אבחנה כבר כעת, אבל חשוב לזכור שהדבר המשמעותי בשלב זה ל הטיפול הוא לא רק ידיעת האבחנה אלא בעיקר יצירת קשר וברית טיפולית משמעותית. דרור

די כבר.....חזרתי לחתוך את עצמי ולא מסוגלת לספר למטפלת שלי...דברתי איתה השבוע שלוש פעמים בטלפון כדי שזה לא יקרה וכשסימתי את השיחה אז חתכתי את עצמי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!------------------------------------------------------------------- איך אני יכולה להגיד לה שלמרות התמיכה שלה והטלפונים והכל אני עדיין עושה מה שהיא מנסה כל כך שאני לא יעשה! אני שונאת את עצמי ולא רוצה שהיא תעניש אותי ותפסיק לדבר איתי בטלפון....פוחדת לאבד אותה:-((((((((((((((((((((((היא עושה בשבילי כל כך הרבה ואני אפילו את האמת לא יכולה לתת לה:-(((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

ד. שלום, האמת במקרים מעין אלו היא דבר לא פשוט לתת אותו, לעיתים הסתרת האמת היא הקושי המרכזי בחיים ומגיעה באופן טבעי לטיפול. בבסיסה התחושה שקשה לבטוח שהצד השני יהיה שם למרות הכל. נכון ייתכן והיא תהיה מאוכזבת תדבר איתך מדוע זה קורה לך, אבל אני מניח שיש קשר בין ההסתרה לדחף לפגוע בעצמך. בין הכעס על עצמך לרצון לחתוך. ייתכן שעם התקדמות הטיפול תרגישי יותר בטוחה לומר לה את האמת. דרור

דרור!!!!!!! איזה התקדמות הטיפול אני כבר מלא זמן אצלה!!!!!!!!איך אומרת לה שלמרות הכל עבדתי עליה והמשכתי לעשות מה שאנו מדברות לא לעשות.איך אומרים למטפלת שיקרתי לךךךךךךךך כל הזמן?מה הטעם בטיפול אם אני באותו מצב?

שלום וערב טוב אני סטודנטית לפסיכולוגיה שנה אחרונה ורוצה להמשיך לתואר שני, אני רואה את מאוכזבי המתאם והחלטתי שאני לא עושה את המיתאם. אילו אפשרויות ישנם להמשך כדי לעסוק כמטפלת פרטית בקיליניקה משלי? איפה אפשר ללמוד תואר שני שהוא לא פסיכולוגיה קלינית ולהיות רשאית על פי חוק לעסוק בטיפול בקליניקה? תודה

ליהי שלום, אני מניח שסיבותייך עמך ובכל זאת אני תוהה מדוע את מחליטה מראש שאת תהיי ממאוכזבי המתאם ולא הולכת בדרך בה את רוצה. לשאלתך, את יכולה לפנות למסלול השלמה לעבודה סוציאלית ומשם לעבודה סוציאלית קלינית. לחלופין את יכולה לשקול לימודים בחו"ל. כיום אלו המסלולים המרכזיים בהם ניתן לעסוק בפסיכותרפיה. ישנן ככמובן שיטות טיפול נוספות כמו טיפול באמנות ועוד אך אני לא בטוח שעל כך את מדברת. דרור

שלום לכם אני יודע שזה לא פורום זוגיות אם לא תוכלו לענות לי אולי תוכלו להפנות אותי. אני בחור בן 29 הכרתי בחורה שקטנה ממני בשנתיים יש בה הכל יפה חכמה מדהימה אנחנו כבר ארבעה חודשים ביחד. הבעיה היא שאבא שלה סובל מסכיזופרניא ואני יודע שזה גנטי (אבא שלה חולה כבר שלוש שנים). מה יהיה אם ארצה להתחתן איתה והילדים שלנו יהיו חולים, מאז שהיא סיפרה לי אני לא יודע מה לעשות לפעמים אני קולט שהיא קצת מוזרה מרחפת כאילו היא לא איתי ולפעמים היא עצובה ואומרת שהכל בסדר אני ממש מחפש בה את המחלה וישר אני חושב שהיא לא בסדר שהנה היא כמו אבא שלה.. כל זה התחיל מאז שהיא סיפרה לי על אבא שלה ראיתי אותו ונבהלתי. מה כדאי: לעזוב את היצור הכי מדהים עלי אדמות ושיהו לי ילדים חולים או להתאבל עליה ושיהו לי חיים נורמאליים? אני לא ישן בגלל זה איך עושים את הבחירה הנכונה? ממש תודה לכם

אהוד שלום, בסכיזופרניה אכן יש מרכיב גנטי, כלומר קיימת אפשרות של תורשה. אבל בוודאי שאין הדבר אומר שהמדובר במאה אחוז תורשה. החברה שלך אינה סובלת מסכיזופרניה וקיים סיכוי לא קטן שגם ילדיה לא יסבלו מכך. בנוסף למרכיב הגנטי גם לאירועי חיים יש השפעה על התפתחות של סכיזופרניה. אני מבין את החשש שלך, יש לו גם בסיס ויש מידה מסויימת של סיכון שילדיך איתה יחלו בסכיזופרניה. הצעתי היא שתפנה לאיש מקצוע להתייעצות, בין אם זה לטיפול אייש שיעזור לך לקבל החלטה ובין אם לייעוץ אפילו אצל פסיכיאטר שיוכל להעריך מה הסיכוי שילדיך איתה סבלו מסכיזופרניה או לא. אולי משהו בהבנה יעזור לך לקבל החלטה. דרור

תודה רבה לך למרות ש.....קצת לא ציפיתי לזה אם הבנתי אותך מה שאתה אומר זה לעזוב אותה? מה הסיכוי גנטית שיהיו לנו ילדים חולים? עונים פה או איך זה הולך?

שאלה :יש דבר כזה בדיקות שמנבאות גנטיקה? שאלה: אם עושים בדיקה היא רלוונטית לעכשיו או לעתיד? שאלה :איך נהיית סכיזופרניה שאלה:איך מתחילים לזהות אותה? תודה רבה

אהוד שלום, בהחלט לא אמרתי לעזוב אותה בשל כך. אמרתי שאם הנושא מטריד אותך כל כך חשוב לתת לו מקום ולא להתעלם ממנו, למשל על ידי ניסיון משותף לברר פרטים. לשאלותיך אין תשובות פשוטות, אין תשובה אחת כיצד מתפתחת סכיזופרניה. ההנחה כיום כי מדובר בשילוב של נטייה גנטית, פגיעות, ואירועי חיים. למיטב ידיעתי אין עדיין בנמצא בדיקה גנטית לאיתור גן של סכיזופרניה. התפרצות של סכיזופרניה מאופיינת לרוב בהלוצינציות (שמיעת קולות למשל) ומחשבות שווא למשל בטחון שרודפים אחריי). אני מבין שהנושא מטריד אותך ולכן אני מייעץ שוב להמשיך ולחפש מידע שיוריד את החשש ואולי גם חלק מהדעות הקדומות בנושא. דרור

היו לי חיים מגעילים ילדות בה אמא שלי כל הזמן כעסה עלי ועל אבא שלי אמא שתלטנית............ הייתי בטיפול שנה וחצי הטיפול הרס לי את הבטחון העצמי..מטפל שלא היה רגיש אלי לא נתן לי להרגיש שהוא איתי כעס עלי וכשאמרתי לו זהוא יותר גרוע מאמא שלי הוא התחיל לדבר על העברה עזבתי את הטיפול אין לי חבר אין לי עבודה כל היום בבית בוכה מחפשת מישהו שיתקן את מה שהמטפל הרס בי...אמא שלי גם לא מדברת איתי אני חסרת חיים רציתי להיות בטיפול עם מישהו שיחזק את הבטחון שלי וזה יצא הפוך והוא לא התקשר הרבה אחרי שעזבתי הוא התקשר רק בשלושה החודשים הראשונים והפסיק לפעמים אני מתקשרת והוא מבקש שאחזור שלא סיימנו את הטיפול כראוי אין לי כוח לחיות אף אחד לא אוהב אויתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! השעו הביולוגי כבר מזמן תיקתק אין לי לסדר את החיים שהמטפל הרס לי והשאיר אותי ככה בלי אכפתיות למה הוא עשה לי את זה למה אנשים הולכים לטיפול לחפש פינה חמה ומוצאים אכזריות. לאן לפנות אפילו כסף לטיפול אין לי היום המטפל הציע לי לשלם חצי אבל אחרי כל מה שהוא עשה לי הצילו למה מטפלים לא אוהבים באמת את המטופלים שלהם הוא הבטיח לי שיהיה בשבילי אבל הרס אותי

אוף עצוב שמטפלים גורמים ליותר אסונות מההורים:-(((((((((((((((((((((

שלום לך, אני מבין שאת מרגישה מאוד לבד, ושמאוד כואב לך. את מרגישה שבמקומות בהם הרגשת שאת צריכה להיות מוגנת הרגשת מואשמת אפילו ננזפת, קודם בבית מול אמא ואחר כך בטיפול מול המטפל. את אומרת שלא היה לו אכפת ואני מניח שזו הייתה החוויה שלך, אבל אני חייב לומר לך שהעובדה שהוא המשיך להתקשר אלייך אינה מובנת מאליו כמו גם העובדה שהוא ממשיך להציע לך לחזור לטיפול ואף לשלם מחצית מהסכום. אלו פעולות שבעיני לפחות מעידות שאכפת לו, שאת חשובה לו. אני גם מניח שבמקום כלשהו גם הוא חשוב לך כי אחרת לא היית ממשיכה להתקשר אליו. לכן נראה לי שיש טעם שתחזרי לטיפול, איתו או עם מישהו אחר, תביני מה קרה שם שהקשה עלייך כל כך, שלא הרגשת מובנת ושמקבלים אותך למרות שהמעשים שלו ושלך מעידים על רצון בכך. דרור

התייעצות יש לי חברה טובה מאוד מאז הילדות כבר שלושים שנה.. היא הייתה מאושפזת חמש פעמים עברה התעללות נוראית בילדות(פיזית ונפשית) ובטיפול כבר כמה שנים. בשבוע האחרון היא מדברת על רצון להתאבד ושלא יכולה לחיות כך יותר היא סבלה כל החיים מדיכאונות מאוד קשים. היא ביקשה שלא אספר לאף אחד אבל אני חוששת לחייה ולא יודעת מה לעשות. האם כדאי להקשר להורים שלה או לפסיכולוגית שלה? מצד אחד אני לא רוצה לפגוע בה מצד שני פוחדת שהיא תפגע בעצמה. שיתפתי אותה בהתלבטות שלי והיא אמרה שהאחריות היא שלה ושהיא מצטערת שהיא שיתפה אותי ונורא כעסה עלי שלחצתי אותה. מה אתה חושב שכדאי לעשות? חיבוקי:-) בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, אני מאוד יכול להבין את ההתלבטות שלך, זה באמת לא קל לחליט מה לעשות במצב כזה. מחד את מרגישה שקיימת סכנה לחייה ואת לא רוצה לעמוד מהצד ומנגד את רוצה לכבד את הפרטיות שלה. אני לא יודע את הפרטים המלאים על מצבה האם יש לה רשת חברתית תומכת מלבדך, למשל ההורים או חברים. האם ניסתה בעברה להתאבד ובאיזו מידה היא מתכננת באופן מיידי להתאבד. חשוב לאדם במצבה להרגיש שהוא לא לבד, אבל גם לא מאויים. זהו קו עדין לשמור עליו וניתן לקיימו על ידי שיחה מתמשכת איתה על כך שאכפת לך ממנה, לברר האם היא שיתפה את המטפלת שלה בכך, את הוריה? ואם לא אז מדוע בחרה דווקא בך? אני מניח שהיא לא רק רוצה למות ורוצה בעזרתך. לסיכום אם את מרגישה סכנה מיידית לחייה את יכולה לומר לה שתערבי את הוריה ואת המטפל שלה ולו רק משום שאת מרגישה שאת לא יכולה לעמוד בזה לבד ואכפת לך ממנה. דרור

דרור יקר היו לה ארבעה נסיונות התאבדות באשפוז האחרון חבר שלה נפרד ממנה! היא מאוד קרובה אלי והי החברה הכי טובה שלי אני מכירה אותה מגיל חמש יש חודשים שהיא לא יצאה מהבית ואני הייתי איתה. יש לה מטפלת נהדרת שמאוד עזרה לה היא אמרה למטפלת שלה את זה לפני חודש אבל היא אמרה שהן דיברו על זה לי זה נראה שיש לה כוונות רציניות. אם אני אעדכן את ההורים הם יאשפזו אותה כי הם האפוטרופוס החוקי שלה וביננו הם חולירות של הורים. לא רוצה להשאיר אותה לבד מולם:-((((((( מה לעשות? אוהבת בילבי ילדת הברזל

בילבי,רוצה להגיב לך בבקשה. אני מנחשת שאם את מכירה אותה שלושים שנה, אז את יודעת מתי הוא מפלרטטת עם המוות ומתי היא מתכוונת ברצינות להצטרף לפקודיו. להורים ה"חולירות" לא חושבת שזה נכון לספר, בעיקר אם הם ממהרים לא להתמודד ולאשפז. לפסיכולוגית אולי, אך לדעתי כדאי שתהי בשבילה יותר בימים אלה, קשובה יותר, מתקשרת יותר, גם אם היא דוחה את רצונך נסי בדריסת רגל עדינה להיות נוכחת. היא חייתה חיים לא קלים וגם כרגע נראה שהם לא מחייכים אליה. אל תעשי אקט נחרץ בלי להודיע לה על כוונותייך-זה כואב כשפועלים מאחורי גבך גם אם הכוונות טובות. היא "הפילה" עלייך את הידיעה הזו אולי מתוך תקווה, אמונה או שהיא יכולה לסמוך עלייך שתסייעי לי לשמור על חייה ולפעול בטובתה. שמרי עליה ובד בבד על יכולתה לסמוך עלייך בלי שתעשי בזה שימוש לא נכונה. מה את היית רוצה שיעשו עבורך אם היית במקומה? אני שמחה לשמוע שהיא לא לבד הלבד הוא אוייב ברגעים אלו.

נכנעת אי אפשר לחיות עם פגיעה מינית הנפש לא עומדת בזה הגוף גם לא.

נקודה קטנה יקרה וחשובה המשפט שכתבת כל כך כואב אבל בקושי מבחינים בך כי אין שם בנושא ולא בכותב! מן נקודה קטנה כאילו שפוחדת שיראו או ישמעו אותך אך כל כך זועקת!!! אך כשפותחים את ההודעה הכאב קופץ לפנים כמו תאונה:-((((( ההבדל בין הנקודה הקטנה שיושבת במקום כל כך קטן ולכאב הכל כך גדול מזעזע את השקט. בילבי ילדת הברזל בואי קטנה תפסי יותר מקום מגיע לך בואי אני אפנה לכאב שלך המון מקום:-)

שלום לך, פגיעה מינית אכן מלווה ומכאיבה בדרכים רבות ובמשך זמן רב. נשמע לי שאת מרגישה כעת שאת לא יכולה להתמודד יותר עם הכאב הזה, שהוא בלתי נסבל ובעיקר מתקשה להאמין שזה יכול להיות אחרת. אני יכול להבין אותך, אני מניח שהשקעת עד כה מאמצים לא מבוטלים להרגיש אחרת וזה מתסכל. אני יודע שכרגע קשה יהיה להאמין ולסמוך אם אומר שזה יכול להיות אחרת, אבל כך אני מאמין וחושב. וזה עולה גם בחלק מהדברים שנאמרים פה בפורום מניסיון של מטופלות שעברו תקיפה או התעללות מינית. דרור

נקודה קטנטונת... אני חוויתי תקיפה מינית. וחיה עם זה. זה מה שיש. יש כל מיני סוגים של תקיפה מינית. יש את האונס שמלווה באלימות וכאב פיסי. לא עלינו.. ו.. יש את הסוג שלי. כזה בתחום האפור. ללא אלימות, ללא התנגדות, ללא כאב אפילו שיתפתי פעולה. שיתפתי פעולה ברצון מלא לא כי אני סוטה. בכלל לא. שיתפתי פעולה כי הייתי מן הסתם בת- 5. לא יודעת מה אמר לי הראש באותו הגיל. ולמה בדיוק עשיתי את זה. והוא היה חביב ונחמד ונתן לי סוכריות ועוגיות ומדבקות וכל מה שנפש בת חמש חפצה בו. וזה היה הסוד שלנו. ועכשיו אני שומעת על כל מיני סוגי תקיפה מזעזעים שכלולה בהם אלימות קשה. כמו אצל ש'. ואני אומרת לעצמי- איזו זכות יש לי בכלל להיכלל בתוך הקטגוריה הזו של נתקפות הרי לא חוויתי שום כאב. שום כפייה. שום אונס. אז אולי אני אמורה בכלל לשכוח מזה. למה לא?

אני חייבת עזרה דחופה בת 36 בטיפול שלוש שנים ועדיין לא מוצאת חבר! חוץ מלהתאהב ולהימשל למטפל שלי לא הייתה שום זוגיות. אני כל כך רוצה בן זוג אני בחורה ממוצעת וללא השכלהחוץ מתיכון והגברים שאני רוצה אותם מרגישים שאני לא חכמה אני אוהבת חנונים אבל אני נראית ומדברת לא כמוהם וזה מוריד לי יותר את הביטחון. חוץ מזה אין לי בעיות או ילדות בעייתית אז למה המטפל שלי לא הצליח לעזור לי בנושא היחיד שפניתי אליו? מה עוד שלוש שנים בטיפול ואז אהיה רווקה בת ארבעים מפחיד בבקשה תייעצו לי מה לעשות.

יפעת שלום, אני בהחלט יכול להבין את התסכול שלך וההרגשה שאת לא מתקדמת בנושא עמו פנית. ובכל זאת כמה מחשבות שעלו בי מדברייך. את אומרת שאת מעוניינת באנשים משכילים שלא מעריכים אותך ולא מעוניינים בך. עולות כמה שאלות שאני מניח שגם עלו בטיפול. האם את יודעת מדוע את נמשכת דווקא אליהם ומדוע את לא מעריכה את עצמך. את מספרת גם שהתאהבת במטפל שלך וייתכן וגם זה מקשה עלייך להתמודד עם הרצון שלך בקשר ועם מידת היכולת שלך להיות בקשר קרוב. כלומר האם את מרגישה שאת באמת מוכנה לקשר קרוב ולא רק להתאהבות מרחוק. אם כן אני בטוח שישנם דברים שאת יכולה לעשות כדי לשנות את מצבך -למשל לחזור וללמוד. או לחפש בני זוג שלא יוגבלו רק לאפיון אחד. דרור

שאלה מקצועית לפסיכולוגים....! אני עדן בת 17 אתמל רבתי עם אבא שלי על הרכב והוא צרח עלי נורא נבהלתי כי זה לא מתאים לו.........! מאז אני בוכה ולא רוצה לדבר איתו ....... הוא מתחנף איך הורים מתנהגים לילדים שלהם...אני פוחדת שאני בטראומה ושזה לא יעבור לי ועוד כמה שנים אצטרך טיפול פסיכולוגי..... איך עושים שלא ישארו לי טראומות ולמה אבא שלי צעק עלי?:-( שמעתי שבטיפול מדברים על הילדות ועל טראומות זה המקרה שיקרה לי?

עדן שלום, נשמע לי שמשהו אתמול מאוד הסעיר אותך, בעיקר ההרגשה שקורה משהו לא צפוי. זו חוויה מאוד לא נעימה אבל למרות שאני בטוח שיש לארוע הזה משמעות ייחודית עבורך אני לא סבור שיש סיבה לחשוב שהאירוע הזה יגרום לך לטראומה. בעיקר משום שאני שומע שאביך מרגיש לא בנוח עם התנהגותו וחשוב לו לתקן. אני מניח שעם הזמן תרגישי נח יותר לדבר איתו. דרור

שלום יש לי שאלה: מה זה קושי בוויסות ריגשי? אני לא כל כך מבין אם אדם כועס וצועק ומראה זה בעיה בויסות או זה שהוא מפנה הכל כלפי פנים ולא מראה האם אז זו בעיה בוויסות? נניח מקרה בו מישהו מרגיש שהוא מחזיק הכל בבטן אז איך יקראו לזה בפסיכולוגיה? האם נטייה לפגיעה עצמית קשורה איך שהוא לקשיים בוויסות? אודה על כל תשובה כדי להבין שהוע טוב לכולם אלדד

אלדד שלום, אדם שמתקשה בוויסות רגשי חש את מנעד הרגשות המוכר, משמחה ואהבה ועד כעס ועצב, אבל הוא נוטה לחוש אותו בעצמה רבה ללא שהוא יכול למתן זאת, או שהדבר עולה לו בקושי רב. עצמה זו מולידה התנהגויות שקשה מאוד לשלוט בהן מהתפרצויות זעם ועד פגיעה עצמית. פגיעה עצמית קשורה לצורך בהקלה כלשהי מהכאב הנפשי. לעיתים האדם חושש מהתפרצויות הזעם שלו ולכן מנסה להתאפק ולא אומר דבר כאשר עצמת הרגש עדיין מתונה, אבל משעצמת הרגש עולה הוא שוב מתפרץ וחושש עוד יותר מרגשותיו ומההרגשה שאינו שולט בעצמו. דרור

איך משתחררים מפלונטר הזה?

עוד שאלות בבקשה: 1)אז התרפצות כשכועסים אוטומטית מקושרת לקושי בויסות רגשי? 2)ואם אדם כוס כלפי פנים זה גם קושי בוייסות רגשי? 3)מתי התרפצות או כעס נחשבים ל"נורמאליים" ולא פתלוגיים? תודה רבה

שלום אני חושב שהמטפל שלי לא טוב לי איך אני עוזב בלי לפגוע בו? הוא אדם נחמד אבל אני מרגיש כבר הרבה זמן שזה לא זה איך עוזבים טיפול ומה התהליך? מה קורה בטיפול חדש? תודה לכם

דורון שלום, לעיתים ישנה תחושה שמשהו בטיפול לא מתקדם לא מתאים. גם אם מחליטים לסיים את הטיפול אני חושב שיש טעם רב להבין מה בדיוק לא התאים. מה מתוך זה אתה יכול לקחת אתך ועם מה אתה עומד להתמודד בטיפול הבא. כוונתי לומר שלתוך הטיפול המטפל מביא משהו ממנו אך גם המטופל. המפגש הזה מביא למה שקורה בטיפול. לכן חשוב להבין מה לא מתאים במפגש הזה כאשר חושבים לסיים אותו, ולו רק בכדי שתוכל להבין למה אתה זקוק בטיפול ההמשך. דרור

לכל מיני אנשים וגם לי - כבר המון זמן (בטיפול) אנחנו לא מצליחים לגלות מה אחראי במיוחד להפרת שיווי משקל בתקופה האחרונה. נוגעים או מניחים, זה מה יש כרגע. בכל זאת, מטריד שעכשיו מורגש קצת יותר מהרגיל עד כמה קשה לי לדאוג לעצמי. לאוכל נורמלי. לשינה. לחברת אנשים נכונה ומספקת. לדברים טובים. מעציב-מעודד לדעת, שהנושאים הללו כרוכים במאבק מסוים אצל כל אחד מאיתנו. מעציב-מעודד לדעת, שהנושאים הללו, גם הם, יהיו כרוכים תמיד בסיבוך גדול מידי ובמאבק לא פשוט ומכאיב מידי עבורי. שהתיקון אצלי דורש מאמץ נוסף (קצת מן ייחוד שכזה). עם זאת, ידיעת האמת מקלה במידת מה. אפשר להניח, קצת, לפעמים, למלחמה בגזרות מסוימות. לא יודעת. מפחיד. משהו מאד לא פתו?ר. מעבר לדברים הברורים שקורים בשטח, הלוואי וכבר היה איזה חלום מוגדר, סתום פחות. כזה שאצליח לזכור, לפרש, לחבר, ולא בלהות לא מאותרות. אנסה להתנחם/ לחלופין לרעוד מפחד, במילים להיאחז בהן מהפגישה האחרונה. *** המילים הללו העזו להיאמר רק אחרי שנים של טיפול. ***. מילים משני הצדדים. מילים שוברות כמעט. מילים שלקחתי מהחדר, לתעד: "אתה רוצה לעזור לי?" שאלתי חרישית, "מאד", הוא השיב, ולא בחר לשתוק הפעם... ואני... מתבלבלת... מ-א-ד מתבלבלת... מתחמקת, מעקמת מבט... הייתכן? האוכל לתת (גם לו) להיות לעזר? לתת, כדי לקבל? חסר לי המון; זקוקה לעזרה באופן נואש; תלויה במידה בלתי נסבלת. מפחיד מאד להיות במקום חדש עם מעט כלים חדשים, שעדיין לא יודעים להשתמש בהם טוב מספיק. נורא כשלא מצליח לקחת ולהחזיק איתי איזה חלק חיוני ולהשתמש בו כדי להתקדם. משהו כבר צריך להתממש בקנה מידה טיפה גדול יותר, ובחוץ. האם דברים תלויים על בלימה, או שיש לנו כבר בסיס איתן? מי אמר התנגדות ולא קיבל, (מימוזה פ)

שלום לך, את מציגה בדברייך את התחושות שלך בתוך הטיפול, את הקושי לתת אמון, באמת להאמין שהוא רוצה להיות איתך, ומנגד הרצון העז להיות תלויה אך גם הפחד להתרסק, את שואלת האם יש לכם בסיס איתן או שהכל רעוע, את מתוסכלת מכך שאת לא מצליחה לממש משהו משמעותי ממה שקורה בטיפול. אין לי תשובות ברורות לשאלות הללו, אני גם לא בטוח שצריך, אבל נשמע שאתם נמצאים בנקודה חשובה בטיפול בו שניכם מגששים ומנסים למצוא את הדרך לדבר באופן שמתאים לשניכם. זה לא קל אבל זה המקום בו אתם נמצאים כרגע. דרור

מימוזה ענווה ויפה, איזה אומץ צריך כדי לשאול את איש השיחות (ובכלל) כך, באופן ישיר, את השאלה הכל כך נוגעת ללב... אני חושבת שהתחברתי מיד בתחילת דברייך ל"עד כמה קשה לי לדאוג לעצמי. לאוכל נורמלי. לשינה. לחברת אנשים נכונה ומספקת. לדברים טובים." בדיוק חשבתי לעצמי היום שאם היה לי כלב הייתי אוהבת אותו, מלטפת אותו, דואגת לצאת איתו החוצה להליכות ולחפש משחקים שימצאו חן בעיניו ויסבו לו הנאה. ואיך אל עצמי אני לא מתנהגת ככה? מנהלת את רוב חיי בשיחות פנימיות ודמיוניות, בגבולות הקטנים כל כך של הבית שלי. איזה בזבוז! אולי מוטב היה לי להיות הכלב שלי ולא אני עצמי :-) סוג של חיוך.. אני כבר כמה שעות חושבת אם יש לי מה להוסיף על כל מה שכתבת.. איך מצב עניינים סבוך מצליח להיתרגם לשטף מובן כל כך אצלך? איך במעט מילים הצלחת לומר כל כך הרבה? למרות שמתוכן הדברים שלך הבנתי שמשהו שם מאוד מעורפל עדיין לגבייך; משהו לא פתור, כתבת, או התהייה על מה שם אחראי במיוחד להפרת שיווי המשקל, איכשהו הערפל שלך מאוד קולח וברור, כמעט אפשר לגעת בו, וגם בזה יש איזו הקלה לפעמים.. את מבינה כל כך הרבה, מימוזה, לא בטוחה אם מחשבות חדשות זה מה שאת צריכה. אני לא באמת יודעת.. אבל אולי תחסמי את המחשבות לזמן מה ופשוט תעשי כל דבר שחולף לך בראש. כל "אולי" שצץ שם. דווקא (!) דווקא בגלל שזה חלף לך בראש, או דווקא בגלל שאת יודעת למה את חרדה לפעול, או דווקא בגלל שזה לא ממש מתאים לך, או לא לגמרי הכרחי. דווקא! כי ככה החלטת! כי זה שלך, מעין "בא לי" גולמי שהתרגלת לסגת ממנו. מעבר לכל המילים בכותרת שם למעלה, את כל כך יצירתית ועשירה.. כל כך בא לי שתתני לזה ביטוי חי! אפילו בוטה :-) ככה סתם, בלי סיבות! פשוט כי זה מה שהבפנים שלך, או לפחות חלק ממנו, רוצה. אני חושבת שחרדה וויתור מגיעים לפעמים דווקא כשמקשיבים לעצמנו מבחוץ, לאיך שאנחנו נראים ונשמעים וזה קצת מבהיל.. אז אולי לפעול יותר ולחשוב פחות? או אם כבר לחשוב, אז אולי להגניב פנימה גם כמה מילים של יכולת, אמונה ורצון.. אני גיליתי לא מזמן שהתחושה המטרידה שעד שלא אמרתי על עצמי את המילים "חרדה", "ויתור", הימנעות" לא הייתה להן השפעה גלויה ומסרסת כל כך, יכולה לפעול גם לכיוון השני- פה ושם אני מדברת על אמונה ושאיפות כמשהו שאני יכולה להגשים. לא "אפילו" אני.. פשוט אני. משהו אפשרי כי אני בעלת יכולת. תגידי את זה בקול רם ותראי שזה נחמד :-) - תקשיבי רק לקול הראשון.. אני כבר לא בדיוק בטוחה שהדברים שלי רלוונטים. כשהתחלתי לכתוב חשבתי שכן..עכשיו אני לא בטוחה.. אולי אני מלבישה עלייך את עצמי. אני ניסיתי היום קצת דווקא, והיה קצת מוזר וקצת מצחיק למצוא את עצמי פועלת רק על סמך הרצון הראשון ולא מקשיבה לשני.. היה שם חיוך ניצחון קטנטן, על הדווקא העקשן הזה.. הרצון הראשון הוא גם אני. יש בזה משהו מחייה קצת. משהו ברור. תני לעצמך להיות הכלב שמעולם לא היה לך :-) תרשי לעצמך להשקיע קצת גם בך.. סוג של "אני חושב שזה הזמן, עכשיו או לעולם, מה הטעם לחכות.." קצת שמאלץ, קצת פומפוזי, קצת לא יודעת.. יצא לי מוגזם היום קריאות החיים האלה, אבל התכוונתי לטוב.. ;-) שיהיו חלומות פז, "עלי והגשימי".. לילך

שלום לכווולם אני מחפש קבוצה שמתמקדת בנושא של דימוי עצמי, רגשי נחיתות, ושהמפגשים יועברו או יונחו על ידי פסיכולוג/ית מקצועי, דרך קופת חולים מכבי לא ממש מצאתי,מישהו עבר סדנא דומה? יכול להמליץ?

ram45 שלום, אנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים על גבי הפורום. אנא צרף מייל אישי ואני בטוח שחברי הפורום ינסו לעזור לך ככל יכולתם. בכל מקרה אתה יכול לחפש גם באתר פסיכולוגיה עברית פרסומים על קבוצות שנפתחות בתחום זה. בהצלחה, דרור

אנשים לא שומעים צעקה בלי קול אולי זו הסיבה שבתי הקברות שקטים כל כך... רציתי לכתוב אבל לעזעזל בשביל מה.

שלום לך, אני שומע בדברייך את הכאב הרב ואת התסכול מכך שלא שומעים אותך ללא מילים, ללא קול. אני מאוד יכול להבין עד כמה זה קשה לרצות כל כך שישמעו אותך, גם כששום קול לא יוצא ממך. לעיתים ניתן לשמוע את הכאב ללא שהאחר משמיע קול, ולעיתים כפי שאת אומרת לא. במקרים כאלו חשוב אולי לנסות להבין מהיכן הקושי להשמיע קול, לדבר, מה עוצר בעדך. בעצם לעזור לאנשים להצליח לדבר איתך גם כשקשה לך. דרור

יקרה שלי עצוב לי לדעת שהיית עם הכאב הזה לבד ולא יכולת לדבר ממש כואב! אפילו במספר מילים שכתבת שמעתי את הצעקה שלך היא הגיעה. שלא תעברי זאת לבד ולפחות תנסי לכתוב אם לא לדבר. אם שוב פעם תרגישי כך בשלוש לפנות בוקר אז אנחנו פה ומקווה ששם לידך יש מי שמחבק:-( בילבי ילדת הברזל שולחת לך חיבוק של אמא

שלום מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי. אני מהזן שנוטים לחשוב ש'אני מסוגלת להתמודד עם השלדים בארון לבד ואני מאוד ערנית וקשובה לעצמי'. רק שעכשיו אני מבינה כמה אני לא וכמה אני במצוקה... ועכשיו פתאום- מגורים חדשים עם חבר, שרגע לאחר שנכנסנו למגורים שאני עומדת להרוס הכל, קנאה וריקנות, מצוקה בעבודה, חוסר שקט עד כדי אבדן שליטה וחוסר יכולת לישון בלילות... הכל קשה לי ואני עוד רגע מתפרקת... כל ההקדמה הזו כדי לבקש עזרה (-: קיבלתי רשימת טלפונים של פסיכולוגים שעובדים עם קופת חולים כללית בהסדר ואין לי מושג איך עלי לבחור. אם אפשר לקבל המלצה לפסיכולוגית (אישה בבקשה) בתל אביב. ועוד דבר- אני יודעת שטיפול פסיכולוגי והשפעותיו אורכים זמן רב. האם יש שיטות טיפול אחדות שיתנו מענה בטווח זמן קצר יותר? תודה

גלי שלום, ההכרה שיש צורך בעזרה בכדי להתמודד, בכדי לא לעזור היא הכרה לא פשוטה, שנשמע שהצלחת לעשות. מהמעט שכתבת נשמע לי אכן חשוב להבין מה קורה לך בתוך מערכת היחסים הזו, מדוע דווקא עכשיו את מרגישה שאת הולכת להרוס הכל. את יכולה לחפש מטפל שמתמחה בטיפול ממוקד. אבל להערכתי יש טעם רב לא לסגור את האפשרויות בשלב זה, לפחות לא עד ששלב ראיון הקבלה יסתיים וניתן יהיה לחשוב מה יכול להתאים לך. לגבי המלצה על מטפל, אנו לא נוהגים לפרסם המלצות כאן. אבל אם את מעוניינת בהמלצה מחברי הפורום את מוזמנת לצרף מייל אישי וחברי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצה אליו. דרור

אני בטיפול כשנה וחצי , לפני קצת יותר משנה סיפרתי לפסיכולוגית שלי משהו שקרה לי שהייתי קטנה , ומאוד השפיע עלי , אחרי אותה פגישה היא מעולם לא שאלה על זה שוב , ולכן אני מעולם לא העלתי את זה שוב(גם בפעם הראשונה היה לי ממש קשה לשתף) , כי זה מרגיש לי קצת דבילי לספר על משהו שקרה לי בילדות ואולי הוא באמת "לא מספיק טראומתי " , ועכשיו שנה אחרי אין לי את האומץ לעלות אז זה שוב , סתם מרגישה קצת טיפשית להתלונן על דברים שקרו כול כך מזמן..ואם היא לא שאלה על זה שוב מעולם אולי זה באמת לא כזה חשוב ..מה את חושבת ?

שלום אלמונית, ממש כמה קומות מתחתייך, בעץ שנטעה כאן לילך, דיברנו על כך שבטיפול *הכל* חשוב. יש מטפלים המחזיקים בגישה לפיה עובדים רק עם מה שהמטופל מביא אל החדר, מבלי לכפות עליו את סקרנותו של המטפל. מאד יתכן שהיא ממתינה לרגע בו תוכלי להעלות את הנושא שוב, אולי הפעם ממקום יותר בטוח. אני מוכרחה להודות בצער, וזה קרה לי לא מזמן, שפרט חשוב מאד מחייו של מטופל נשמט מזכרוני כליל, וכשהוא עלה בשנית באופן ספונטני, ההבנה שלנו קיבלה תנופה מחודשת. גם זה עלול לקרות. החיים שלנו מורכבים מחומרים רבים ומגוונים, לא כולם טראומטיים, ובכל זאת השפעתם על חיינו מכרעת. הדברים הנידחים הללו, שקרו נורא מזמן, הם לב ליבו של הטיפול הפסיכולוגי, וחבל לוותר עליהם מפחד להישמע טפשית. אני מעודדת אותך להעלות את הנושא שוב, להתבונן בו מקרוב, ולבחון האם הסיבה שהוא חמק לזמן מה אכן הייתה מקרית. בהצלחה ליאת

מה קורה פה שבוע הבא לאחר הודעותו של דוד שיעדר? אולי אורנה מחפשת עבודה ליומיים ללא התחייבות שכר לא משהו אך מלא אהבה ויחסי אנוש?:-) אפשר גם לדבר על שוברים לארוחת צהריים אם זה קריטי:-)

שלום בילבי, בשבוע הבא דוד יהיה כאן. הוא נעדר השבוע, ואני מניחה שאם לא הרגשת - עשינו עבודה טובה, דרור ואני... :-) אשמח להעביר לאורנה את געגועייך. שבת שלום ליאת

הרגשתי ועוד איך הרגשתי:-) התגעגעתי לאורנה בחג למרות שאתם פה ממלאים את החסר בהמון אהבה בילבי

ליאת, מה נשמע? את שומעת, הגיעה אלי פיסת מידע (שאני ממש לא צריכה לדעת) על הפסיכולוגית שלי, ומאז יש לי מחול שדים בראש. אני כל הזמן שואלת את עצמי איפה הדברים שאני הבאתי לטיפול פגשו אותה במה שהיא עברה... ואיך הם חזרו אלי... אני יודעת שאני צריכה לספר לה שאני יודעת. או שאולי לא...? אוף, אני כל כך אוהבת אותה. היא מקסימה. לא רוצה להעמיד אותה במצב לא נעים. חג שמח (טיפה טיפה באיחור) לך, יקרה! נורית ודרך אגב, אני עדיין כועסת על אמא ותאמיני לי שנוספו לי עוד סיבות...

שבת שלום נוריתה כן, רעש. אנחנו ארץ קטנה, ורעשים בה הרבה... נדמה שאין לזה סוף, ותמיד יהיו נקודות משיק מוזרות פחות או יותר, בין החיים שלנו לשלהם. אני תמיד בעד לפתוח דברים על פני מובלעו?ת של סוד. אין בי ספק ששתיכן תוכלו למבוכה. חבל ששמחת החג לא פוגגה את הכעסים שלך על אמא. מקווה שמשהו בכל זאת יתרכך שם בסוף לכלל סליחה ופיוס. החג היה באמת שמח, גם אם עמוס קצת. שולחת לך הרבה כחול ולבן ליאת

כל השבוע הזה .. היה רק טיפול אחד ..בגלל החג .. איך שזה מורגש לי .. שם בפנים .. הוא חסר לי .. הפסיכולוג .. ביום הזכרון חלמתי חלומות ככ קשים .. שהוא נוטש אותי .. שהוא לא מסוגל יותר .. שהוא גם עוזב .. ובכיתי בבהלה מתוך שינה .. התעוררתי וסימסתי לו בבוקר .. "תגיד לי שאתה כאן בבקשה ב' .. רק תסמס לי שאתה כאן , בלי לבקש פרשנויות לבקשה כרגע ".. והוא סימס .. "אני כאן" , דיברתי לעצמי .. "אולי די .. מה יש לך .. למה את שוב מכניסה את עצמך למשבצת הזו , שככ קשה לצאת ממנה ?" ..דיי עם התלות הרגשית הזו .. מה יש לך?! ובשבוע הזה .. אני בונה סביבי מחדש ..שוב חומות הגנה , חומות שהצלחתי לבנות אז ..ככ טוב .. עם השנים,, חומות שהגנו עליי מפני אנשים .. חומות שהגנו עליי מתחושות , רגשות , הפכתי להיות רגישה מידיי , הכל כואב לי מידיי למה אני צריכה את זה ?..??? החומות האלה הגנו עליי .. הגנו על הילדה הקטנה מול אנשים גדולים רעים חומות שהגנו עליי שמרו ועטפו אותי מלא להרגיש , מלא לחוות חומות שאף אחד לא הצליח לחדור דרכן והחומות האלה , מתפרקות , הפסיכולוג כן הצליח לעשות לי סדק שם .. ואני מרגישה אותו ובכלל והכל כואב מידיי , ליאת , הכל כואב , וחי ושורף בבשר החי .. ואני לא יודעת מה טוב יותר .. להרגיש לא להרגיש , לגעת לא לגעת , לקרב אליי לא לקרב .. נו..מה קורה לי ?... אני מנסה שוב , לבנות סביבי את החומות.. אבל הפעם העבודה קשה יותר .. דברים חודרים , זכרונות עולים .. זה לא כמו אז.. זה לא מצליח להבנות שוב כמו אז.. ואולי ..אני רק רוצה לעצמי .. את החומות של התקווהמחדש ? חומות עם חלומות שלי והגשמת משאלות ..? חומות שיגנו עליי מהעולם?.. חומות שירגיעו , שיעטפו שככ קשה ?.. אולי אני צריכה חומות שלא יצילחו לעצור את הגילויים הנוראים שבתוכי ?.. גילויים ששוברים אותי ועוברים דרך כל אותן החומות שבניתי ביסודיות ככ , בהקפדה עצומה ש.. אף אחד לא ידע , ירגיש ויראה ?... ואני מנסה לשים ..לבנה ועוד לבנה מעליהן מורחת שכבה של ברזל אטומה ויציבה ושוב מניחה לבנים ושוב ברזלים וככה אוטמת בדימיון וכולאת את עצמי בתוכי , מנסה לכלוא את עצמי שוב לשתיקה ,מנסה להשתיק שוב את הילדה הקטנה שבתוכי ... זו שמתרוצצת שם ועושה לי כזה בלאגן .. ברגשות , בתחושות .. זו שמפחידה אותי ככ .. מזכירה לי שאסור לי לתת מקום לאחרים בתוכי , שאסור לי להאמין , שאולי הכל סתם שקר אחד גדול?... ואני ..מנסה להשתיק אותה .."דייי .. שהיא רק תסתום שם ".. שתגיד שלא קרה כלום ..שתודה שהיא לא צריכה עזרה,אני מנסה להשתיק אותה ליאת .. רוצה לשמור אותה רק לעצמי , בסודות,בכאב, אני ..משתיקה אותה ..חוסמת לה את הפה בכח ,ממש רואה ומרגישה איך אני חונקת אותה ...סוגרת אותה בתוכי .. מנסה להעלים אותה מכאן.. רוצה לצרוח עלייה , לבעוט , לקלל , להכאיב ..לה!!!! כועסת עליה.. כועסת על כולם ..כועסת עלייו .. על הפסיכולוג .. כועסת וצריכה אותו .. והוא לא בדיוק כאן ..כועסת על עצמי ..על המקום הגדול שנותנת לו אצלי ,על המקום שהילדה הזו בתוכי שוב תופסת ..כועסת עליה ..על הכאב שהיא מוציאה ממני .. כועסת על כמה שכואב לי .. זה כואב לי ..שהסודות נפתחים , שהאמון שהיה ביננו שנים מופר ,שקשר השתיקה ביננו לא קיים , והיא כואבת , והיא ממש חיה שם בתוכי .. כן אני כועסת..על שהיא שוב קיימת,שהיא שותקת ומדברת ..שהיא נכנעת..אפילו על זה שהיא נכנעת לי, היא מצליחה לשכב בשקט בתוכי רוב היום , אבל בלילה היא מאיימת עליי , מתפרצת , מנדנדת אותי .. מחדש מתעתעת בי ..בין להאמין ולא להאמין .. היא מפחידה אותי ... והיא רק ילדה ... היא מצליחה להוציא אותי מאיזון .. את קולטת ..ליאת ?... היא הקטנה ואני הגדולה .. והמאבקים ביננו שם עצומים ... ובלילה , כשכולם ישנים , היא פורצת ..תופסת שוב כל מקום אפשרי, בשקט של כולם היא יוצאת..מתוכי ..יוצאת ורוקדת לה , ריקוד שטני וזדוני .. יוצאת וצועקת על כולם , מוציאה מעצמה את כל הכאב , היא מגלה .. היא מגלה הכל ... פותחת את כל הסודות הכמוסים שבי , :-((( מערערת את הבטחון שאני מנסה לתת לעצמי היא מנסה להפיל אותי .. והיא לא מפסיקה ..והיא מוציאה עוד ועוד ועוד וזה כואב .. אני לא מצליחה להתמודד איתה לבד.. היא לא נרגעת .. וגם אני לא .. הילדה הזו שבי , הילדה הקטנה שמנסה לשרוד בתוך הגוף שלי .. גוף של אמא ?.../ גוף של אישה???? הקטנה הזו מנסה לשרוד אותי ..אותי הגדולה שדוחפת ומכאיבה.. לה.. ואני..מעבר לבעיטות שבועטת בה..מעבר לכאב שמוציאה עליה, מעבר לאשמה הנוראית שמפילה עליה,מעבר לצעקות שצועקת עליה אני כן.. חייה את העבר שלה, מקיאה את עצמי..מקיאה אותה.. אותי.. כי אין דרך אחרת להוציא את הבפנים.. אני ..לא רוצה יופי.. לא רוצה להיות יפה וזה לא מהמקום שך להיות רזה .... אני לא רוצה מושלמות.. ((((((((((((((אבל גם לא רוצה להרגיש את הידיים האלה שנוגעות..ומכאיבות לי ..)))))))))))))))))))))))!!!!!!!!!!!!!!!!!! רוצה את כל החרא הזה מחוץ לגוף הזה..שלי רוצה את הילדה הזו ..מחוץ לגוף שלי .. בבקשה .. רוצה אותה מחוץ לגוף שלי .. רוצה את הגוף הזה שלי ..בחזרה .. נקי מאנשים , נקי מידיים רעות שנוגעות ומכאיבות ... רוצה את השקט מחדש.. רוצה את עצמי מחדש .. וככ מפחדת .. פשוט מפחדת .. אני מודה .. מחבקת אותך , וזולוגות להן הדמעות ..בלי הפסקה .. מהאותנטיות הזו שבי .. שזורמת כאן בכתיבה .. אוףףף .. עד מתי הכאב הזה ליאת ?..זה בלתי נסבל עד מתי כל התהליך הקשה הזה ?.. של העליות והירידות .. עייפה ככ .. שרית

שרית, הלוואי והייתי יכולה לזרום כמוך בכתיבה.נעים לקרוא אותך (למרות התוכן הכל כך לא קל). חשבתי לעצמי (ואני מקווה שזה בסדר מצידך שאעביר המחשבה למקלדת...), שאם הילדה כל כך מתעקשת לצאת,ולא רוצה שתכלאי אותה ותשתיקי אותה,יש לזה סיבה. היא צריכה לצעוק,לכעוס,לא להיכנע, לא לפחד,כדי להשתחרר. אולי היא זקוקה לכל אלה כדי להגיע לשקט,לשלווה. לדעתי היא לא מכניעה אותך.היא מנסה להראות לך שלהחביא אותה לא יעזור,היא תמיד תתעקש. ילדה עקשנית,לא מוותרת,נלחמת בשביל שיהיה לה יותר טוב,לא נותנת לאף אחד להכתיב לה. בעיני זה חיובי. לעומתך, הילדה שבי מופנמת,נכנעת מאוד מהר,לא מסוגלת לנהל מלחמות כאלה.היא פגועה ,נותנת לאחרים לנהל אותה. הייתי רוצה אותה אחרת....

קודם כל , תודה על התייחסותך .. יש בזה משהו במה שכתבת אליי .. אני מנסה לראות את החיבור הזה ביני לילדה הקטנה .. שצריך להיות .. שאת כן רואה בקלות כזו ..ואני בעצם נאבקת בו .. תודה על התמיכה , הלוואי וגם אצלך יהיה טוב יותר ..והמשאלה ש"יהיה אחרת" .. תתגשם. מאחלת לך טוב , מכל הלב שרית

שלום שרית, גם אני, כמו טל, סבורה שלא צריך ולא כדאי להמשיך ולכלוא את מה שחייב להיטהר באור יום. את בעיצומו של תהליך הבראה כאוב אך נחוש, וכל פעם מחדש מרגש אותי לפגוש דרכך גם את המטפל שלך, שהולך לצידך ברגישות מרשימה. איכשהו, שאלתי את עצמי קודם, אם את שומרת לעצמך את התיעוד הייחודי הזה, שמטפטף אלינו בכל שבוע. אני חושבת שזה מסמך חשוב ומרתק, בו תוכלי להתבונן יום אחד מתוך תחושת ניצחון וגאווה. תודה על השיתוף ליאת

על האהבה הוירטואלית האינסופית שיש בך אליי ולכולם, תודה על העצות , ועל התמיכה המרגשת ..שבך את מקסימה .. את יודעת? תודה שאת מלווה אותי בדרך הקשה הזו במהלך השנה האחרונה כאן.. וכן , נתת לי רעיון טוב , אוציא את כל מה שנכתב על ידי כאן בפורום , יש לי קופסא אצל הפסיכולוג .. של כל מה שאני כותבת .. זה רעיון טוב להראות ולראות את הדרך שאני חווה .. חיבוק ממני. שרית

היי רשמתי לך מאחור...לא יודעת אם ראית...ראית? בכל מקרה מאז אני מרגישה שאני צרכיה חופש מהטיפול...(ולא קרה שם משהו, היא בסדר..כמו תמיד:) מימי

אל תתחילי... חבל, למי יש כוח לעוד דרמה...?

שלום מימי, גם בעיני דיסק צרוב זו בחירה מוצלחת יותר מאוכל. אני ממליצה להמשיך ולהילחם בדחף לעזוב את הטיפול בכל פעם שמתעוררת תחושת עלבון או כעס. אלה רגשות לגיטימיים המגיעים בשלב זה או אחר לכל קשר בינאישי, וכדאי לנסות ולהתמודד איתם באומץ מבלי לברוח. מקווה שמעבר לזה את בסדר, ושעברת את חגיגות השישים בשלום. חשבתי עליך כשראיתי את מופע האורות... שבת נעימה ליאת

אוי ליאת את חמודה...דווקא עלי חשבת? העלת חיוך על פניי את יודעת, צרבתי לה דיסק עם מוזיקה שהיא אוהבת, אך טרם הבאתי לה...בינתיים זה נשאר אצלי..עד שיגיע לה(: ולגבי הדפוס בטיפול ובחיים, מכירה אותו, הוא עקשן... באותה הזדמנות רציתי לשאול את דעתך לגבי משהו אם את יכולה לענות(אם לא אז שבוע הבא)האם היית מחדשת קשר בו הדפוסים היו מחורבנים (לא מצאתי מילה אחרת..) כלומר מה הסיכוי שהם ישתחזרו שוב (אחרי כשנתיים) בעת חידוש הקשר? (שעכשיו אני קצת יותר מודעת...)או שמא כדאי להתחיל על נקי...? ואת החגיגות עברתי בשלום מאחר ונשארתי בבית...נהייתי זקנה ובודדה... מקווה שאת נהנהת(: תודה

מקווה שאכן נלחץ הSEND כראוי וההודעה בדרך אליך...

אני אימא ל-2 שאת ביתי הקטנה ילדתי לפני 5 חודשים . אני סובלת משינויים בצמצב רוח שזה כולכך קיצוני שאני לא מצליחה להבין מה קורה לי . אני חייבת לצין שגם לפני הלידה האחרונה סבלתי מזה . זה קורה לי ברגע אחד פתאום בלי סיבה אני מרגישה עצבנית וחסרת סבלנות יכול להיות ימים שלמים שהכול בסדר ופתאום המועקה הזאת . אני חיה עם בן זוג מדהים ותומך עם ילדים מקסימים , אם אני רוצה בכול מצב אני יכולה לבקש מבן זוגי להישאר איתם ויכולה לבלות זמן עם עצמי. אני לא מצליחה להבין מה מקור הבעיה ולאן עליי לפנות כדי לשנות כי זה ממש מתסכל במיוחד שאינני יודעת מה מקור העצבים. האם יש בדיקות רפואיות שניתן לעשות ( מעבר לעזרה פסיכולוגית )?. תודה

שלום מיקה, החודשים הראשונים לאחר הלידה ידועים כשבריריים מבחינה פסיכולוגית. זוהי תקופה של שינויים הורמונליים, של התשה (במיוחד כשזה ילד שני), של הסתגלות לרעיון של משפחה מתרחבת, של עודף משקל, ועוד. איני יודעת לאילו בדיקות רפואיות את מתכוונת, אך תוכלי להתייעץ על כך עם רופא המשפחה שיוכל לסייע באיתור מוקד המצוקה שלך. בריאות ליאת

ליאת יקרה יום הזכרון השנה, הוא יום הזכרון הכי קשה שהיה לי. הייתי מאושפזת בבי"ח ליומיים להשגחה(תחילת הריון-כן סוף סוף זה קרה)ושוחררתי יום לפני יום הזכרון למנוחה בבית. שמחה מהולה בעצב. בגלל המרחק הגדול לטקס יום הזכרון, לא נסעתי השנה להוריי(אני אחות שכולה) לטקס ונשארתי עם משפחתי הקטנה. היה לי ממש קשה להישאר בבית ולא לנסוע, יותר קשה מלהיות שם. ביום שלישי (ערב יום הזכרון) נפגשתי עם המטפלת שלי ודיברנו על הקושי השנה בגלל שאני לא נוסעת, ביקשתי עוד פגישה ליום הזכרון עצמו(ערב יום העצמאות),אך היא אמרה כי אין לה מקום היום והיא לא עובדת יום מלא ושאני יכולה לכתוב לה. (אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע והפעם בגלל האישפוז פגישה אחת התבטלה). כ"כ כועסת עליה,אני יודעת שהיא בדר"כ מאוד משתדלת והיא משווה כל הזמן את מערכת היחסים לאמא ובת,אז איזה אמא לא היתה מוצאת זמן במצב כזה? ויום ראשון אנחנו נפגשות ואני לא יכולה לעבור לסדר היום ולהמשיך בטיפול כרגיל. שבת שלום איריס.

איריס, אני מרשה לעצמי להציץ לכן להתכתבות שתהיה ולומר בלחישה-צעקה נרגשת שאני מאוד שמחה! כתבת המון דברים, גם אם רק במעט מילים.. כנראה שככה זה בסערות- תמצית מרוכזת של המון דברים עד שאי אפשר לעבד את הכל יחד.. יום זיכרון קשה בהחלט עבר עלייך, אבל אני בכל זאת רוצה להתרגש איתך על שסוף סוף הצליח.. אני עוקבת תמיד אחר הודעותייך ורק רוצה לומר מזל טוב מכל הלב! שיהיה היריון מרגש, מסקרן ובעיקר קל.. סליחה אם אני מתייחסת פחות לכל הדברים האחרים עליהם כתבת- לא בגלל שהם חשובים פחות, פשוט הייתי צריכה לשחרר קריאות של שמחה :-) שמחה בשבילך, לילך

שלום איריס, ראשית, ברכות על הצלחת ה'מבצע'... זה לא עניין של מה בכך! כמו שכתבתי מוקדם יותר לME2, למציאות יש אילוצים בלתי נמנעים שעלינו ללמוד לקבלם. הייתי יכולה לחשוב על המון סיבות הגיוניות לסירוב שלה, אך נדמה לי שלא זה מה שחשוב כרגע. התחושות שלך, של מקופחות, של נטישה, של הזנחה מצד ה"איזו מן אמא" הזו, יכולות להדהד ממקומות אחרים, בהם הרגשת (ואולי מרגישה גם היום) לא מספיק במוקד תשומת הלב, דווקא לאור הנזקקות והפגיעות שלך בזמן האחרון. חשוב להביא את כל קשת הרגשות הזו אליה ביום ראשון, למרות הקושי. זה חשוב. מפצירה בך לשמור על עצמך ליאת