פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום לך פניתי לטיפול אחרי תקופה שניסית להתאושש מאובדן ולא הצלחתי לבד. אחרי תקופה של טיפול עכשיו, שנה וחצי, אני מרגישה דווקא שהמטפלת מורידה לי את המורל, היא ממשיכה להגיד לי שאני בדכאון ושלא יהיו הרבה שינויים ותזוזת בחיים שלי. אני לא מרגישה שהיא דוחפת אותי קדימה, אלא כמו ילד שמביא להוריו את הציונים שלו, והם אומרים לו שאתה כל חייך תשאר דביל. יש לציין שאני לא מסכימה לקחת תרופות ואז היא כל הזמן מעירה אם אני אסכים אז הכל יקפוץ קדימה, ואני פשוט לא רוצה. עקרונית. קשה לי עם המילים שלה, אבל מפחדת לעזוב.
שלום לימור, אישית, קשה לי מאד עם עמדה נחרצת כזו, לפיה שינוי ותזוזה אינם אפשריים. עם זאת, כמות נכבדה של מחקר מצאה יתרון בולט לטיפול משולב של שיחות וטיפול תרופתי על פני כל אחד מהם לבד, לפחות כשמדובר בדיכאון קשה. אני מניחה שהמטפלת שלך רוצה בכל לבה לראות אצלך שינוי, ומתוסכלת מהסירוב שלך להיעזר בתרופות. איני יודעת מהן הסיבות העקרוניות לסירוב הזה, ואני מציעה לך - לפני שאת מקבלת החלטות נמהרות - להגיע לשיחת ייעוץ אחת עם פסיכיאטר, ממנו תוכלי לשמוע בצורה מהימנה את כל ההשלכות של הטיפול התרופתי. תהא החלטתך אשר תהיה, חשוב בעיני לא להרים ידיים, ובמידה והטיפול לא יביא לשיפור, יש לנסות ולשקול טיפול בגישה שונה, למשל בגישה הקוגניטיבית. בשמחות ליאת
הי ליאת לאחי יש ילד בן 4, לילד יש בעיות של קשב וריכוז, הוא גדל עם אמא שלא יודעת לחנך ולהציב גבולות (אחי לעומת זאת נוקשה יותר). נולדה לו אחות והוא מאוד מקנא. הילד לא מקשיב למה שמבקשים ממנו,הוא מרביץ לאחותו,נושך וכו'. אני מניחה שהוא מבטא את קשייו הריגשיים בדרך זו. בכל פעם שהילד מתנהג בצורה לא נאותה אחי מעניש אותו.זה לא משנה את התנהגותו ולמרות זאת אחי מתעקש להמשיך בדרך זו. אני (וגם שאר המשפחה) עומדת מהצד,מאוד מתוסכלת,לא יודעת איך לעזור לילד. מצד אחד -זכותו לחנך את הילד בצורה כזו,מצד שני ברור ש"החינוך" הזה מזיק מאוד לילד. מדובר בילד שבקושי אוכל,סובל מבעיית עור. אחי עיוור לכל הדברים האלה. הוא מתעקש שזו הדרך והוא ילמד. הילד מרבה לשאול אותנו האם אנחנו כועסים עליו (מכיון שכל הזמן ההורים שלו מעירים לו על כל דבר וכועסים, הילד אמר שאמא הרביצה לו ). אנחנו ממש מרחמים על הילד. ההורים התחילו טיפול אצל עובדת סוציאלית אך הפסיקו אותו מהר. הם לא מסכימים להדרכה הורית או להתייעצות.אחי בטוח שהדרך שלו הכי נכונה. הילד אוהב וקשור אלינו,נהנה להיות איתנו אך כולם עובדים ואין אפשרות להיות איתו כל יום. מה אני יכולה לעשות מהצד,כדי לעזור לילד ???? זה מטריד אותי מאוד,הלב שלי ממש נקרע מזה. תודה
שלום דנה, את מעלה שאלה חשובה, הנוגעת למנדט שיש (או אין) לנו להתערב באופן בו הורים מוצאים לנכון לחנך את ילדיהם. החוק מגדיר את החובה להתערב במצבים בהם יש עדות ברורה למעשי התעללות (כולל הזנחה הורית). בכל המקרים ה"אפורים" הידיים כבולות, והיכולת להתערב ולעזור תלויה ביכולת לגרום להורה להכיר בכך שמשהו בכל זאת לא בסדר. מניסיוני למדתי שהדרך הטובה ביותר לגייס הורים לטיפול וקבלת עזרה היא להתחבר למצוקה שלהם עצמם (של ההורים). כאשר את מעירה לאחיך בנימה שיפוטית או ביקורתית, מתעוררים בו ספקות וחששות שמא הוא אינו הורה טוב, ובתגובה הוא "מתבצר" בעמדה הבטוחה והיודעת, כדי להרגיש שוב שליטה וביטחון. לעומת זאת, אם תביעי את הערכתך למסירות ההורית שלו, לאהבה שיש בו, ללא ספק, כלפי משפחתו וילדיו, הוא יירגע ויהיה יותר קשוב. תוכלי להביע אהדה (אמיתית, רק אמיתית!) כלפי הקושי בהתמודדות עם ילד חסר שקט הסובל גם מבעיות התנהגות (אגב, זו באמת משימה מאתגרת ביותר עבור הורים), כלפי הקושי בהתמודדות עם משפחה מתרחבת, הקושי בהתמודדות עם התקפי קנאה, וכו'. נדמה לי שרק ממקום שיכול להתחבר למצוקה ולמבוכה של אחיך, תוכלי לקבל (ממנו) את הזכות להעיר ולהציע פתרונות אחרים. בינתיים, כל שתוכלו לעשות כמשפחה זה להעניק המון אהבה וסבלנות זה לזה ולקוות שחוויות טובות אלו יהיו משמעותיות ובעלות השפעה גם על האחיין הקטן שלך. בברכה ליאת
היי ליאתי שלי, מה שלומך? הייתה לי פגישה טובה עם המטפלת שלי (אה... לא חושבת שאי פעם קראתי לה המטפלת שלי...). סיפרתי לה מה ששמעתי (זוכרת, נכון?) וזה לא היה לי קל. אני חושבת שבהתחלה היא הגיבה קצת על אוטומט, אבל אחר כך היא ביקשה לחזור לשם ולדבר על זה. היא לא סיפרה לי שום דבר, לא הוסיפה פרטים על מה שאני יודעת. אבל עם זאת אני חושבת שהרגשתי ש*היא* הייתה שם, עם המקום הכואב והעצוב שלה. פתאום היא נראתה לי טיפה שונה, כאילו הפנים שלה סיפרו לי סיפור, סיפרו לי מה היא עברה. היא אמרה שהיא מרגישה שזה יקרב בינינו ויעשה לנו דברים טובים בטיפול. הייתי מעדיפה שזה יקרה דרך אירועים משמחים ולא כאלה... דיברנו גם על אמא, היא ביקשה ממני לגדול... זה היה קצת מרגש, היא הייתה רכה ונעימה. כבר הספקתי ליישם משהו שהיא אמרה לי בפגישה. אני רוצה לגדול משם... זהו, אין לך מושג איזה השפעות יש לשם הכחול שלך... נשיקות. נורית
נוריתה, גם לכאב יש את רגעי החסד שלו, ונראה שפגשת בהם בבלי דעת. זה קורה לפעמים, את יודעת, מן חיבור כזה, מדובר או לא מדובר, בין שני השותפים, ערוץ תת-קרקעי עם חיים משל עצמו, שבגללו (או בזכותו) גם הערוץ הגלוי מקבל ממד חדש, אחר, שלא היה שם קודם לתגלית. אפשר לחוש עד כאן ברגישות הנבונה, בהכרת התודה, בזהירות שלא לחדור בתובענות ולפצוע, בחמלה ובהשתתפות שהיו שם, ביניכן, באוויר. מקום נפלא לגדול בו. יופי לא פחות שגם את פה שבת שקטה ונעימה ליאת
לא יכולה להרגיש אותם בתוכי יותר. לא במחשבות-לא בסיוטים- ולא במציאותתתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!! לא רוצה עוד לעצום עיניים,ולהתחננן שיגמר מהר. לא רוצה עוד גועל לא רוצה עוד כאב לא רוצה לא רוצה לא רוצה. הגוף הזה לא יכול לעמוד בדרישות יותר. הנפש הזאת אבודה פצועה חבולה ומדממת גם ככה. דיייייייייייייייייייייי
"די" יקרה שולחת אותך ומפצירה בך לקרוא את ההודעה של סימן קריאה למטה שלדעתי כואבת לא פחות ,לא שזו תחרות חלילה....היא סמל למיואשים ומניפת הדגל למאבדי התקווה....היום בכל אופן יש ניחוח של ציפייה באוויר... שלך בילבי ילדת הברזל שולחת לך חיוך :-)
שלום לך, מדברייך ניתן להבין שאת עדיין נתונה בתוך מצב בלתי נסבל של התעללות. אם כך הדבר, עליך לפעול לאלתר להפסקת המעשים הללו. לעיתים קרובות, וכתוצאה מהתעללות חמורה וממושכת בילדות, עלולה להתפתח עמדה קורבנית של חוסר אונים וחוסר תקווה, ובעיקר חוסר יכולת להאמין באפשרות של התנגדות תקיפה למעשים של ניצול בהווה ובעתיד. אם אינך יכולה לבד (ונראה שזה המצב) פני בדחיפות לגורם מקצועי, ואפשרי לו לעזור לך. בהצלחה ליאת
אם אעשה זאת,אהפך לקרקס ודי בצדק.ויחד עם זאת אי אפשר לסבול את זה עוד,ולהעמיד פנים שאני לא מרגישה כלום שזה לא אני שם באמת.לא רוצה אנשי מקצוע רעש והמולה,רק שעגמר בשקט בשקט כמו לא היה.
שנתיים בטיפול, ועדיין קשה לי איתה וקשה לי בלעדיה. מתקרבת אליה ומרגישה שאיכפת לה לפעמים, ולפעמים אחרות מרגישה שהיא סתם מעבירה עוד 50 דקות. ואני אפילו לפעמים מרגישה שתתשינו בועטות אחת בשניה, ואני מפחדת שיום אחד זה יגמר רע. יש ימים אני מרגישה נמאס לה ממני, שהיא לא יודעת מה לעשות, והיא אמרה זאת פעם כשעיצבנתי אותה. ניסיתי להתרחק פעם, ונפרדתי ממנה בפגישה של רבע שעה,ונעלמתי כ-4 שבועות, אבל חזרתי בזחילה. הייתה לי הרגשה שחסר לי משהו בחיים, אבל כשאני שם אני רק מתנגדת. איך אפשר לדעת מתי הזמן המתאים להפסיק.
שלום ל.מ קשה להעריך או לאבחן אנשים ממרחק, אך בזהירות אוכל לומר שדפוס כה מורכב של יחסים (קשה לי איתה וקשה לי בלעדיה) כמו גם התנהגויות של acting out (נעלמתי ל-4 שבועות) מעיד על כך שהעבודה טרם הסתיימה. ההחלטה על ה"זמן המתאים" צריכה להתקבל יחד עם המטפל, כאשר קיימת מידה סבירה של הסכמה על כך שפגישות נוספות כבר לא יחוללו שינוי של ממש. לטעמי, אתן עוד לא שם. מעודדת אותך להתיר לעצמך יותר אומץ להתקרב. בהצלחה ליאת
שלום ליאת, חזרתי שוב, כי עוד פעם הנושא מציף אותי ואינני יודעת מה לעשות בנדון. ניסיתי היום לדבר איתה, היא הייתה כזאת קרה (או שאני סתם הרגשתי - אני כבר לא יודעת). אני מפחדת אם אני אעזוב בטריקת דלת -כאילו לא לחזור וזהו, זה דווקא יזיק לי, והיא ממילא יש לה מאה חוץ ממני, היא לא תרגיש בחסרוני, ואם אני אלך לדבר איתה על מה שהיה היא תוציא אותי בסוף האשמה. כי תמיד אני אשמה אצלה. הכל קורה לי בגללי. אני תקועה באמצע. נכון כפי שמקלדת אמרה, דבריך לא תמכו ולא היה בהם שום סוג של חמימות, אבל את זה אני לא ממש מחפשת כאן, אני רוצה לדעת מה לעשות. הבעיה שאת תמיד לא משנה מה יהיה מחזירה אותנו למטפלים שלנו - ואז אנחנו יוצאים האשמים, החוטאים... אז- מה לעשות?
חברים יקרים מאוד חייבת להכניס כאן רגל ותזהרו אני מידה 41:-) לא מתפקידם לא של ליאת ולא של מנהלים נשמות אחרים לפתור את בעיותינו בתוך הטיפול! אולי לתת כיוון מחשבה , לחזק ענפים חלשים, לתת את מבטו של המטפל מתוך נסיונם האישי לפעמים לחזק בחיוך וכן לפעמים גם אם קשה להציג את המציאות..... זה שהיא לפעמים מכעיסה כואבת מעצבנת ומתריסה קרה אבל אולי ממילא היינו עם רגשות אלו כבר בכתיבת ההודעה.. ואולי רק אולי ליאת היא אובייקט להשליך עליו את הכעס שלך במקום על האובייקט המקורי ה מ ט פ ל ת, שגם זה בסדר אבל מזה ועד "דברייך לא תמכו ולא היו בהם שום סוג של חמימות" פה נכנסת הרגל שלי ולהזכירכם היא מידה 41....:-) קחו אוויר, ותנו קצת רק קצת הוקרת תודה וחיות לאלה היושבים מאחורי המחשב ו"מפקירים" את חייהם כדי להיות פה בשבילנו ב -ה -ת -נ -ד ב- ו ת! ("כבר כמעט שלוש שנים") שבת שלום כבר אמרתי?:-) בילבי ילדת הברזל והשם לא לחינם:-)
שלום ש', אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שעזיבה בטריקת דלת תהיה תגובה שאינה תואמת לאירוע מסוג זה, ותגרור עמה הפסד גדול עבורך. ההישארות בטיפול אינה מעידה על אשמה או חטא, ובוודאי לא על פחיתות כבוד. טיפול אינו מאבק כוח או משפט צדק. זהו מקום אליו הגעת מרצונך כדי לפעול לשיפור איכות חייך. כדי שזה יקרה יש לעשות הכל כדי לשמור על אווירה של פתיחות ואמון, ולדאוג להשיב אותה על כנה כשהיא מתערערת. לרוע המזל, ולמרות רצוני הטוב, איני יכולה לסייע לך הרבה מכאן, מאחר ואני מאמינה שהמקום לעשות זאת הוא שם, מולה. העיסוק במאה המטופלים האחרים שלה (מאה, נשמה?) או בשאלה אם תחסרי לה או לא, מעיד על כך שהיא חשובה ויקרה לך, אז למה לוותר? אשמח להתעדכן בשבוע הבא, אם תרצי שבת שלום ליאת
מרגישה שאני צריכה יותר תמיכה, יותר זמינות, יותר חמימות בטיפול שלי. זה לא קורה. מה עושים?
לזו שמרגישה מה שהיא רוצה ורןצה להרגיש... אומרים למטפלת/ת שאת צר-יכ-ה!את רוצה!ואת מרגישה! ו א ת ועוד קצת את..זה הטיפול מותק:-) בילבי ילדת הברזל
שלום מורן, כמו שכבר נאמר כאן היום, מוקדם יותר, לטיפול יש חוקים ומגבלות, ופעמים רבות הסייגים הללו מותירים את המטופל כאוב ומבולבל. בניגוד למערכות יחסים קרובות בעולם האמיתי, טיפול פסיכולוגי בדר"כ אינו כרוך במגע פיזי, כשהתמיכה והחמימות מקבלות ביטוי במילים, במבט, באכפתיות ובאהדה במסגרת השעה הטיפולית. כפי שבוודאי ראית כאן בפורום, מטופלים רבים חולקים את התחושה שאין בכך די, וגם הם - כמותך - חשים שהיו זקוקים ליותר. קולות דומים עולים לא פעם גם כלפי מנהלי הפורום, שהם "קרים מדי, חמים מדי, לא מספיק קשובים ולא מספיק מבינים". התלונות הללו מייצגות את המשאלה של כ-ו-ל-נ-ו למקום מקבל, חם, אוהב, מכיל ומעניק ללא גבול, שכנראה אינו בנמצא. דווקא נוכח האין, צפות ביתר שאת המשאלות הללו, וחשוב מאד להתבונן בהן, לתת להן ביטוי, וללמוד מהן משהו על עצמנו. אני מקווה שתצליחי לקבל לאהוב ולשמוח ביש, כמו גם לדבר לעבד ולהקשיב למה שהיית רוצה שיהיה. :-) ליאת
היי ליאת , רשמת שהמון מהחוקים ומהמגבלות בטיפול משארים את המטופל כאוב ומבולבל - וזה כול כך נכון . אני מסכימה וחושבת שיש המון "חוקים " בטיפול ששומרים על המטופל והמטפל ואני מכבדת אותם וגם עומדת בהם :) , אבל זה מאוד קשה להיות בקשר כזה "קרוב " מצד אחד (הצד המטופל )שאתה נחשף ומוכן להכניס מישהו זר לעולמך הפנימי והוא מעודד אותך לכך , ומצד שני גם אחרי כמעט שנתיים בטיפול הוא נשאר זר מוחלט ולא נמצא שם מעבר לשעה השבועית (שאת זה עם כול הקושי אני עוד מצליחה לקבל :)) . אני אחרי כמעט שנתיים בטיפול לא יודעת על הפסיכולוגית שלי כמעט כלום ,אני חושבת שלי אישית היה מאוד עוזר אם הצד השני היה חולק איתי קצת אינפורמציה , לפחות אם הייתי יודעת מה היא חושבת עלי (לטוב ולרע ) אני בטוחה שזה היה מאוד עוזר לטיפול ולא פוגע בו .
באתי לומר לך .. סופש מקסים .. שבת רגועה ושלוה .. עם המון חיוכים .. כיף להרגיש אותך כאן בין ההודעות .. אני מטיילת לי בין התגובות שלך ומעלה חיוך של רוגע .. את פשוט מחבקת , מאירה , מפזרת אור ואהבה בין כולם . מדהיםםםם... ואני .. בימים האחרונים מצליחה לנשום.. היציבות הזו בטיפולים ..החוזק של הפסיכולוג .. הגבולות הברורים ששומרים עלי, כן היום אני מבינה את כל מה שניסית להראות לי כאן .. את ואנשי הצוות האחרים שכאן .. ווהפסיכולוג .בעיקר . אני מצליחה להבין שזה לא אומר שהוא היה פחות אכפתי .. זה רק אומר שהוא שמר עליי ועלייו , שמר על כל הקשר הטיפולי הזה ביננו שבאמת מרגיש כיציב יותר בזמן האחרון. אני מסתכלת עלייו בטיפולים , מסתכלת בלי שהוא ירגיש בחיוך שלו , ברגיעה שבו ...וזה נותן לי כח .. גם אתם כאן בפורום ..הזה שתומך ..פשוט מחזיקים אותי .. את לא יכולה לשער אפילו עד כמה ..כן . רק ווירטואלי ..אבל זה ה-מ-ו-ן הסערות עם הפסיכאטר היוו כשל טיפולי נטו .. ככ מצליחה לראות את זה עכשיו .. זזה ממשבצת שהייתי בה ..במקום הנמוך הזה בתקופה איתו .. זו שהוא ניסה לחבר אותי אלייו ווהצליח להטריף אותי , מצליחה להרגע ולהבין טוב יותר את הפסיכולוג ..להסתכל עלייו אחרת .. זה עשה טוב .. את קולטת ??.. ניתן לראות בכל מה שקרה שם .. דברים טובים ... הוא הציל אותי שהוא "זרק" אותי .. ואני צריכה להודות לו על זה .. :-).. ליאת, היית מאמינה שאכתוב דבר כזה בכלל? זה מרגיש קצת שחזרתי מהערפל.. חזרתי מהמקומות הנמוכים ששואבים לתהומות אינסופיים .. מרגישה שפרשתי קצת כנפיים ...ואני מתחברת לעצמי , לגוף, לתחושות, לרגשות .. התחלתי לרקוד עם מורה פרטית ,.. זה עושה את התהליך למחובר יותר , הרבה בכי שמרוקן אותי .. במקביל התחלתי לעשות ספורט , הפסקתי עם כל ארון כדורי ההרגעה בתקופת הפסיכאטר , ו..הפסקתי להקיא .. מנסה להתמיד בזה ב3 שבועות האחרונים , מנסה לקבל כוחות .. אני רוצה ככ לחזור לעצמי , להיות אמא טובה ובת זוג תומכת ואוהבת ..רוצה להיות תיפקודית כבר .. כמו שהייתי. רוצה את עצמי ..כאילו וצמאה לחיים מחדש?.... לשמוע ..לגעת ..לגלות ..ולאהוב ... מנסה כל יום אפילו אם בקצת לחזור לעצמי מחדש ... וכולי תקווה , שהתחושה הזו לא תעלם בתוכי ...לעולםםםםםםםםםם.. תודה עלך ל התמיכה בשנה האחרונה .. תודה שאת חלק מצוות מקסים ..כאן יש רגעים שאתם התקווה שלי מחדש .. , האור ..להמשך... אתם חלק מהתחושה שבי שיכול להיות טוב יותר !!!! וזה מרגיש לי צורך עצום לשתף.. אז.. באמת , תודה רבה !!!! אוהבת ..המוןן !!!. ומחבקת , שרית
שבת שלום שרית, מעודדת אותך להמשיך ולטעום את החיים מצ?דם המואר. זה מרגש ללוות את התהליך מן הצד, לעקוב אחרי המהמורות שבדרך, ולהיווכח שאפשר לנצח. אני יודעת שהדרך עוד ארוכה, ושנכונו לך עוד הרבה אתגרים. ובכל זאת, הנכונות להושיט ידיים החוצה ולקבל בברכה את הימים הטובים, מעוררת התפעלות. המשיכי עוד ועוד, ואל תפסיקי לרקוד ליאת
יקרה מה שלומך? את כותבת על הגבולות הפרוצים של הפסיכיאטר ועל הגבולות הנוקשים של הפסיכולוג.... לפעמים אני חושבת שאת בעצמך לא כל כך יודעת איך את רוצה שיהיה איך יהיה לך נכון יותר. את רוצה כנפגעת תקיפה מינית שיהיו בשבילך קצת יותר אך נבהלת מפריצת גבולות..... צירפתי לך קישור בנושא אולי זה יעזור לך להבין איך מטפלים בנפגעות תקיפה מינית. הבלבול שלך כואב לי את מחמיאה לפסיכולוג על הנוקשות וכועסת על הגמישות של הפסיכיאטר וההיפך...... http://www.hebpsy.co.il/articles.asp?id=1675 מקווה שזה יעזור לך אפילו קצת אוהבת בילבי ילדת הברזל :-)
מה שלומך?.. עניתי לך כבר מס פעמיים באחד הקישורים ששאלת מה שלומי , משום מה ההודעה לא הועלתה .. כנראה התפספסה ..איפשהו .. את צודקת .. גם אני לפעמיים בתוכי לא יודעת מה צריך להיות ..:-( אבל..היום אני יכולה להסתכל על מה שקרה ולהבין שנכון טיפולית אצלי .. כשהייתה.. פריצת גבולות היסטרית מול הפסיכאטר .. חיבוקים והרבה ..(שהיו מורגשים יותר מסתם חיבוקים ).., החזקת יד .. טלפונים בכל שעה , סמסים ..מציפים ..זה בסופו של דבר גרם לכשל טיפולי .. אני נזכרת שאיבדתי את עצמי בתוך הקשר , הייתי כעוסה ככ , הרבה תכנים קשים עלו .. הייתי נמצאת איתו בסערה עצומה , אף פעם לא ידעתי למה לצפות בקשר ..מה יהיה עכשיו .. איך לפרש את הדברים שקורים ביננו ..וכו' ..הסערות שהיו מציפות אותי יותר מהרגיל שיגעו אותי. בעוד כשהקשר מול הפסיכולוג נשאר יציב , למרות שהיו סערות .. נראה לי כי לא היה מגע שמצד אחד למרות שרציתי ומצד שני ..הוא זה שהצליח לשיגע אותי ברמות , לא הייתה תקשורת בין לבין הפגישות, היו סמסים מאוד מכווננים ..בלי שום פריצה חברית , מעטות התגובות שלו .. אליי ..בסמס .. אז כן ..גם אם קשה לי לקבל את זה .. וקשה לי ..אני מודה כי יש בתוכי משאלה שהוא כן יהיה לצידי 24 / 7 .. אני עדיין מצליחה לראות איזה היגיון בדברים .. אני לא אומרת שהפסיכולוג צריך להיות מרובע לחלוטין .. ומסוגר במסגרת "לימודית".. אבל, אני כן מצליחה לראות נקודות קטנות בו של הגמשה עדינה ונכונה ספציבית לנסיבות שקורות ומצריכות את זה , בנוסף, גם אם זה לא קורה אני מצליחה לפתוח את זה מולו, להראות לו שאני כועסת , אני מצליחה כן ..לדבר על הדברים , ואני חושבת שזה צעד ענק בקשר שלנו , זה נותן להרגיש שיש מישהו שמקשיב ומבין למרות..וזה הופך את זה לפחות כואב.. כל העניין הזה מסובך ..הרי אין חוקים נכונים .. אבל גם "אובר" נתינה .. היא לא טובה .. אני לא יודעת אם מישהו באמת יודע מה הגבול הנכון .. הרי הכל ניסיון ותהייה .. בינתיים הניסיון שהיה לי עם הפסיכאטר היה כושל לחלוטין -הטיפול הסתיים בטריקת דלת ..ולמרות שעל פני השטח מי היה מאמין שזה יקרה , מבחינתי הוא היה המלאך המושיע .. כמו חלום שהתגשם .. ואילו הקשר היום עם הפסיכולוג .. הוא עדיין כן מחזיק .. אז מה זה אומר ?.. מה כן נכון ?.. מישהו יכול לתת תשובה אחת חד משמעית ?.. לא נראה לי .. וביננו , בילבי , איפה כל ההבטחות של הפסיכאטר ?.. "אני כאן" .."לא נוטש" .. "נמצא בשבילך תמיד" וכו' איפה כל המילים האלה שלו היום ?.. הרי הוא הבטיח להיות לצידי 24/7 .. מה הוא מכר לי אשליה ?... לאן הוא נעלם, ביום אחד , בטריקת טלפון ..?....מה הוא היה "מאהב" או מטפל ???... איפה האחריות לכל מה שנאמר על ידו ?.. מה ניתן להסיק מזה ?.. שהיה ניצול מיני ? רגשי ?.. מה הוא עשה לי כל התקופה הזו איתו ?... למה הוא הבטיח דברים ונעלם ?.. חוצמזה, תודה על הקישור , מכירה את המאמר של נעמה בר שדה .. היא באמת משקפת את המשאלות והרצונות שלנו כנפגעי תקיפה מינית בצורה ברורה לחלוטין ... אבל גם אחרי שקראתי אותה לא בטוחה שאפשר למצוא מטפל שיהיה 100 אחוז כמו שאנחנו שואפים ..אני חושבת שעצם זה שהפסיכולוג שלי לא מושלם ואני מכירה בזה .. כבן איכשהו גורמת לי להשאר איתו .. את מבינה אותי ?. למה אני מתכוונת בכלל ?.. כל המילים מסובכות ..לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי בכלל .. מה שאני בטוחה הוא .. כשהמטפל יציב .. אזי הכל מרגיש ונראה אחרת . תודה שאת פה.. אוהבת ומחבקת ואכפתית .. שיהיה שבוע טוב יקרה . שרית.
היי ליאת, מה שלומך? חזרתי סוף סוף, עם שאריות צינון מהמחלה, רק כדי למצוא את נמש חולה גם הוא... היה לו 41 מעלות חום ביום שחזרתי, ואת הערב של שובי בילינו אצל הוטרינר שנתן לו זריקה להורדת החום ואנטיביוטיקה. אבל אחרי לילה של שינה מכורבלת ביחד, שנינו כבר הרגשנו הרבה הרבה יותר טוב. כל כך טוב לחזור אליו, עכשיו לא משנה שאני עוד קצת חולה, אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב... :-) הערפל שאופף את סיום התואר מתחיל להתבהר. אני עוד לא יודעת מה יהיה שנה הבאה, אבל אני כבר יודעת מה לא יהיה. בצורה מצחיקה שכזאת זה משמח אותי. יש תחושה של אופק שפרוש לפני, ואינסוף שבילים. יש לי את כל הבחירה באיזה מהם להתחיל לצעוד, ויש לי תחושה חגיגית של התרגשות ופרפרים בבטן... נפגשתי היום עם המטפלת, אחרי כמעט שבועיים לא פשוטים. הבאתי לה מתנה קטנה מהנסיעה. הבאתי לה נוצה של ברבור. אמרתי לה שלקחתי את הנוה במיוחד בשבילה, כי בזכותה אני מרגישה יותר את הצדדים הברבוריים שלי מאשר את הצדדים של הברווזון המכוער... היא מאוד התרגשה, וגם אני. הייתה לנו פגישה מבולבלת, קפצתי מנושא לנושא ואני לא מצליחה להחליט איך אני מרגישה אחרי. אני חושבת שאני פשוט אמשיך להרגיש את הכל - את הבלבול, שמחת הפגישה המחודשת, עצבות... יאללה, הסופ"ש כבר כאן. מאחלת לך אחד רגוע ונעים... שמחה לחזור :-) נועם
היי נועם, ברוך רופא חולים... יופי ששניכם מתאוששים. מסתבר שפרידות לא תמיד עושות טוב לאוהבים. משתתפת בשמחתך נוכח האופק הפרוש חגיגית לפנייך. הישג שנרכש במאמץ כה רב ראוי שיימתח כך, מאופק עד אופק, ויזכיר לך את קיומו. הלוואי וכל אחד מאיתנו יוכל להתבונן יום אחד בבבואתו ולגלות ברבור. אשרייך שזכית, כל הכבוד ליאת
שלום ליאת ושבת שלום לכולם..... אני שמתי לב בתגובות שלך שיש שוני בין איך שאת מגיבה לחברים קבועים לעומת עוברי אורח................ דוד ודרור די מתייחסים לכולם אותו הדבר שלא ניתן להבחין בריחוק מהודעות לעומת קירבה מיוחדת............. אני רואה חיוכים ואיחולים והעלאת הודעות מאוחרות לאלו שאת "מכירה" לעומת התייחסות קרירה מרוחקת לאלו שהגיעו לשאלה אחת............... למה זה? אני לא רואה חיוכים :-) נשלחים לכל הודעה או דאגה בכל אחד מהאנשים פה? למה האפליה הזו???????????????? מה צריך לעשות כדי לקבל ממך גם חיוך או מילים קרובות יותר???
היי לא צריך לעשות דבר ,כדי להתחבב על ליאת . פשוט היי את, ספונטנית וטבעית , וקבלי את זה,(כעובדה מוגמרת), שליאת יכולה להיות חביבה מאוד לחלק מהפונים,ואין הדבר מונע ממנה להיות נעימה וחביבה גם כלפי אחרים. שבת שלום לכולם -- וגם לליאת כמובן !! אפרת.
שלום חברה לא קבועה, אני מניחה שבאופן טבעי יש הבדל באופי התגובה לאדם מוכר או לאדם זר. כמי שנמצאת כאן כמעט שלוש שנים, הייתה לי הזדמנות ללוות מקרוב אנשים שבחרו לשתף באירועים משמעותיים מאד כמו אובדן או אושר גדול. אני משתדלת להשיב בצורה אותנטית, מבלי לחטוא למטרותיו של הפורום, וכל משתתפי הפורום יקרים ללבי בה במידה. הטענה על אפלייה בהעלאת ההודעות אל הפורום משוללת יסוד ולכן לא אתייחס אליה. :-) ליאת
הי ליאת, סוף סוף הצלחתי להמציא שאלה... מותר? ואפילו לא ידעתי לנסח אותה כמו שצריך, או מה בכלל התכוונתי לשאול... רציתי לצטט מתגובתך שנמצאת טיפה'לה למטה בנושא אישפוז יום: "האנשים שתפגשי במרכז כזה יהיו, מן הסתם, אנשים רגילים למדי, כמוך, המתמודדים עם קשיים דומים לשלך. ההשוואה לאחרים מתחדדת מאד במצבים כאלה, וסביר להניח שתפגשי אנשים עם רמת תפקוד גבוהה או נמוכה משלך." ... איזה ניסוח זהיר ומדויק... רציתי לקחת את זה למשל גם לפורום. נוכחים פה מספר אנשים לא קטן, איש/ה והילד/ה שבפנים, איש איש עם המטען הכבד שלו וקשייו. בסה"כ אנשים רגילים-מיוחדים עם נקודות חולשה אולי קצת יותר מודגשות. האם גם כאן להרגשתך ההשוואה לאחרים מתחדדת מאד? ועכשיו לשאלה בסגנון הכללי הלא מכוונן הזה: איך, נניח, מנהל פורום מסתדר עם עוצמות גבוהות של קנאה וכיו"ב בפורום שנשלחות מכל עבר? כלומר, אם זה אכן כך. האם הוירטואליות מריצה תגובות כאלה מהר יותר, קיצוני יותר? איך אוכלים את זה? איך מנסים לייצב ולאזן? (אני לא יודעת לבד להסתדר מספיק טוב עם נושא הקנאה בהקשר שלי, ובשביל זה, צריך להודות, יש אנשי מקצוע...) השאלה הזו נבעה גם בעקבות תגובה נוספת, תגובה (אחת מני רבות) שנראה לי שמעבר לכל הידע והניסיון יש מאחוריה כל-כך הרבה מחשבה, כל-כך הרבה מחשבה. אין מילים. התגובה הנוספת שדיברתי עליה היא כנראה דוגמא (שוב, אחת מני כמה) לניסיון כזה, נכון? אולי. אה, וכשאומרים "מתייעצים" זה מאד מרגיע אותי. ברחתי, בתודה (* נורא לי לרשום שוב איזה כינוי דפוק, וחבל שלא אעז לרשום שם אמיתי :-( )
שלום למושכת הכתפיים, כמי שנמצאת כאן כבר כמעט שלוש שנים, אני נדרשת לא פעם לשאלות שאת מעלה, על אופייה הייחודי של הקבוצה הוירטואלית, על מערך הכוחות הפועלים בה ועליה, על מקומו של היחיד בקבוצה כזו, ועל תופעות של בדידות, של אחווה, של המרצה חברתית או עכבה שהקבוצה יוצרת אצל חבריה. ויש, כמובן, את הרגשות כלפי מנחי הקבוצה הזו, המקבלים עוצמות יוצאות דופן. נכתבו הררי הררים של חומר תיאורטי על הקבוצה האנושית בכלל, ועל קבוצות טיפוליות-דינמיות בפרט. הנושא הוירטואלי, מטבע הדברים, מתחיל לתפוס יותר ויותר מקום בעולם המחקר והתיאוריה, ויש לא מעט ימי עיון וכנסים סביב הנושא של התערבויות פסיכולוגיות ותהליכים טיפוליים ברשת. מההתרשמות האישית מאד שלי, שאינה מתוקפת מחקרית ולכן אין להסיק ממנה דבר, לקבוצה הוירטואלית יש עוצמה ויכולת השפעה עצומה על כל אחד מחבריה. קשה מאד לחקור תופעות אלה, בעיקר בשל אפקט האקווריום (כמות קטנה של משתתפים, וכמות גדולה הרבה יותר של מתבוננים פסיביים). כמנהלים, אנחנו ערים מאד לתופעות של 'הדבקה' והשפעה הדדית. אני מניחה שאם היינו עורכים מעקב מסודר על אופי הפניות ושכיחותן, היינו מגלים "אופנות" מחזוריות של נושאים העומדים על הפרק. כמי שמנחה ומנהלת פורום כזה, אני חשה אחריות רבה מול הצורך התמידי לגלות עירנות ומודעות להשפעות אפשריות של המציאות הוירטואלית על תפיסת העולם שבחוץ. כולנו נופלים בפח המוכר והאשלייתי לפיו "מה שאנחנו פוגשים הרבה בזמן האחרון הוא כנראה המציאות". לפעמים אנחנו, כמנהלי פורום, זוכים לקיתונות של זעם מול הניסיונות החוזרים לשמר מידה של איזון ובוחן מציאות. אנו מבינים שהזעם מתעורר כל אימת שאנחנו מתרחקים מהחוויה של הפונה, ולכן מקפידים להמליץ על עיבוד הדברים בטיפול הממשי, שם אפשר להביא את הכאב אל תוך מרחב מוגן ובטוח, להתבונן בו מקרוב ככל שיידרש, ומבלי שיהיה צורך להתחשב בעיניים זרות שאולי מתבוננות גם הן במה שקורה. זוהי משימה לא קלה בכלל, שגובה לעיתים מחירים של תסכול, חוסר אונים ודכדוך גם אצלינו, המנהלים. למרות זאת, מדובר בהתנסות מרתקת ומאתגרת, שסיפוק רב בצידה. לא בטוחה שהצלחתי לענות לך על הכל, ולכן את מוזמנת להמשיך ולחדד, אם תרצי. שבת שלום וערב נעים ליאת
ליאת, תודה רבה רבה על תשובה מושקעת - קראתיה לעומק ובעיון רב. אניח להיום, ואמשיך לחשוב לי ולהרחיב את הנושא ביני לבין עצמי גם בהקשרים שלי. אני מניחה שעוד תהיינה לי הזדמנויות לחלוף כאן ככה מזמן לזמן. סופ"ש נעים ורגוע, mp
לטיפול,יש חוקים ושפה משלו(מוזרה וקשה יש לציין).אם את שותקת,מבטלת פגישה,את פוגעת בטיפול.אם את קונה מתנה,את מנסה לקנות אותה,אם את נפגעת-זה כי את בוחרת להפגע.אם את כבר אומרת משהו-ולו הקטן ביותר,הוא כבר אכשהו מתפרש למשהו אחר,ולרוב תמוה.לא מצליחה להבין את הקשר בין הדברים.ולא ממש מבינה מה כל כך חשוב באיזה חודש של ההריון נולדתי,או מתי נגמלתי מטיטול,או אם הילדות הייתה כזו או אחרת.אז נכון שיש דברים שמעצבים אופי,אבל מפה ועד לזה שלשיעול בפני מטפלת-מתפרש למשהו מהעבר-אני אולי מקצינה,אבל רק קצת.כי ככה זה פחות או יותר.ואם ולמרות כל הנאמר,מעניין אותי איך את היית מגיבה(כאדם-ולא כמטפל),אם היית מגלה שהשעה שלך בוטלה,ולא מהנסיבות שנאמרו לך.שהיא פשוט ניתנה למטופל אחר.האם לא היית נעלבת?האם לא היית חושבת,שכנות זה דבר שאמור להיות הדדי?(לו לפחות היא הייתה אומרת למה היא מבטלת).ופה למשל,מה חשוב כל כך בלחזור ולדבר איתה על מה שברור כל כך,הריי ברור שהיא לא תודה על האמת-היא יכלה לעשות זאת קודם.ובמקום זאת היא תנסה להסביר לי,שזה רק הפירוש שלי לדברים,וכו וכו.בזמן שכל מה שבא לי להגיד לה-את יכולה לתת את כל השעות שלי ולא רק אחת.אז אולי גם את תגידי שזו בחירה שלי להעלב-ובכול זאת כך או אחרת זה מעליב.ולא מרגישה שרוצה להיות אמיתית מולה יותר,או קרובה אליי בשום צורה שהיא,הריחוק הזה עדיף על זאת ההרגשה.
שלום לך, הבחירה אם להיות בטיפול או לא היא בחירה חופשית ומושכלת. את צודקת. לטיפול יש שפה וחוקים משלו, ואדם שנכנס לתהליך מורכב כזה חייב ללמוד להכיר את השפה ולכבד את החוקים. טיפול אינו שיח רעים, אינו חברות ואינו קשר זוגי במובן המקובל בעולם המציאות - ועם זאת יש לו הרבה מן המשותף עמם. ההבדל הקריטי הוא בזה שההתמקדות היא במטופל, בעולמו, ברגשותיו ובחוויותיו - ולא באלו של המטפל. בדברים שלך מובלעת הנחת יסוד ברורה, לפיה ברור שמטפלים אינם דוברי אמת ושמוטב להעמיד פנים מולם ולא להתקרב. זוהי עמדה לגיטימית. אני מניחה שהיא מתבססת על ניסיון חיים עצוב, ומאחלת לך מכל לבי שתוכלי להרשות לעצמך לבחון אותה באומץ ולגלות שיכול להיות אחרת. שבת שלום ליאת
לא מדובר בלבחון אותה,ועמדתי לא מתבססת על נסיון חיים עצוב(ובחזרה לעבר...).נכון שטיפול הוא בחירה אישית,ונכון שההיתמקדות במטופל ולא במטפל.אבל אם היא לא מסוגלת לומר את האמת,ולהעמיד פנים שהדברים הם אחרת.על מי באמת אני מנסה לסמוך? ולמה? כ-נ-ו-ת היא גם כאשר אתה מטפל,אולי אני טועה אבל בהחלט הייתי מצפה ממנה,כמו שבוודאי היא הייתה מצפה גם.
לרגע אחד. מניחה כאן קצת מן הכאב. כבד לי מדי. רציתי להניח ראש אך הוא לא פה.
סימן קריאה חמודה..........אוף:-((((((((((((((((אני קוראת אותך בזמן האחרון וכל ההודעות שלך בשעות הקטנות של הלילהו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!כותבת מעט מילים והמון כאב:-( כואב לדעת שאת עוברת לילות כאלה ומחפשת הקלה במסך זכוכית.....את לבד? מקווה שאת מרגישה יותר טוב ושבלילות הבאים תבלי אותם בשינה עמוקה נעימה ושקטה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
סימן קריאה כמה דברים חשובים: קודם כל מצאי לי מקום שיתמוך בך שלא תיהי כל כך לבד אחר כך או....אולי קודם לישון בלילה....הדברים והמחשבות הכי קשות מגיעות בלילה בעיקר כשנמצאים לבד......!! חוץ מזה שתתחילי לכתוב יותר מה כואב לך מה קשה לך:-( כל ההודעות שלך מסתכמות בכמה מילים......חוץ מזה שיהיה לך הכי טוב:-( חיבוקים גדולים וקטנים שלך לי-לך
איפה הראש היה?
שלום לך, מצטערת שלא יכולתי לפגוש את חבילת הכאב שהונחה כאן בזמן אמת. לא נותר לי אלא לקוות שאור היום הפיג משהו מהכובד, ושאת במקום מעט טוב יותר. מקווה שיום אחד תוכלי להיות כל כולך במקום אחד, ראש, גוף ונפש, מתוך קבלה, השלמה ושלווה. אני משוכנעת בכל לבי שזה אפשר. חזקי ואמצי ליאת
שבת טובה יקרה....אני פה אמרתי לך שבלילות כשתהי לבד אנו פה אז הנה את רואה את מוקפת:-) יש בך המון כח קודם כל בתמיכה בהרבה חברים כאן כשאני אחת מהם..זוכרת? אל תשכחי שאחרי כל לילה כזה יש בוקר... ועוד כמה דברים אולי זה נשמע חמים מדי אבל לא רוצה להגיד לך מילים מיאשות יש בך מספיק מהם:-( אני מקווה שיגיעו ימים שתהי מאושרת ביום ובלילה ושלא תהי כל כך לבד... כואב לקרוא אותך ביום שלמחרת ולדעת שכאב לך וחיפשת מקום להניח קצת מן הכאב.... אז הנה...שולחת לך ידיים ארוכות עליהן תניחי את ראשך היפה והשכאב יתפוגג. אני פה בשבילך .... אוהבת בילבי ילדת הברזל.. לליאתוש שמחתי על תשובתך לסימן שאלה היא מחממת
בשעות הקטנות של הלילה, כשקיומי נבוב, כשהכל צועק ובחוץ כל כך שקט אבל כה שקט, זה נותן לכאב טונים, צרובלים הקורעים את עור התוף. נכון אולי ההגיון אומר התקשרי למוקד חירום לשוחח, פני לפורום המאוייש באנשים, אך פה, למרות שיודעת שלא יגיבו לי בזמן אמת, שזה רק אני ותקתוקי המקלדת, עדיין מרגיש יותר כמו בית, סליחה לא כמו בית, אצלי הבית מעוגן בקונטקסט של גיהינום, מרגיש כמושבה קטנה, שכולם מכירים את כולם, ודופקים זה על דלתו של זה להמיר כוס סוכר בשני תפוזים טריים. מצחיק עד כמה- כמה מילים על מסך זכוכית קרה יכולים להניח דעתי ולתת מעט מזור לכאבי. המון כאב יש בי לדבר עליו מפחיד כי אז זה דורש לעשות סדר בחיים והווה שלמים, הבלאגן והכאוס יותר מאורגנים מכל נסיון יומרני שלי להבין את מהותו. נורא מפחיד לדעת שלא מעוניינת בשלב זה להתאבד, שהרי בתקופה ובאירועי חיים כמו שעוברת, זו אולי אפילו חוצפה ואוטופיה לנסות להאחז, לחפש נמלה חרוצה שתספר לי איך להכין עצמי לתקופות הקשות. פעם הייתי החרגול שבסוף מתרסק בימים הקרים וגווע לרעב, היום קטנה עם עול עצום על כתפי מדדה לכיוון הרוח המכוונת לכיון האור. החיים לא מחייכים אלי עוד כאב ועוד בילבול, לילות בלי שינה, זכרונות המומים של מישהי שהייתי, נסיון עלוב להכיר בילדה שחייתה בי, גירסא שקופה של עצמי, בתסריט זוועה זה המכונה חיים-רצון מטורף לדחוף עצמי קדימה כשמולי מגיחה רכבת על כל עוצמתה. ובתוך כל זה משהו בי אומר היום את רוצה למות אולי מחר תרצי לחיות וכשזה יקרה את ככל הנראה תרצי להיות שם. בטח נשמע פטתי לחיות חיים באופן אוטוסוגסטי שכזה כשההבטחה היחידה לחיים טובים יותר הוא אי הידיעה, זה מה שיש כרגע, לא הרבה. מניחה שמחכים לי עוד ימים או חודשים אך מקווה שלא חיים שלמים של אין סוף התכווציות של כאב ורוע בשרירי הבטן, מנגד אולי בתוך כל זה מישהו יוותר על הרצון לראות אותי נשברת, מתפרקת ונפרדת ויאפשר לי לאחוז במשהו ממשי פיזי תלת מימד או שקוף העיקר משהו נעים, שמישהו יושיט יד-כבר לא יכולה לבד, לא רוצה לוותר, לא רוצה לסיים את חיי רוצה לחיות, לא צריכה סיבה לחיות רק כשיהיו פחות סיבות למות.
במקום הזה להאט ולנוח גם כשעוצרים מרגישים את הרוח בשקט הזה מבחינים בפרחים ביופי הנח בצידי הדרכים ורק העיניים אינן משתנות ורק המבט עירום ותמים והלב הנחבט והגוף העייף שידענו ביחד, אינם נשברים היינו גדולים, ידענו הכל דהרנו מהר, לא פחדנו ליפול בנשימות חטופות, בדופק מהיר היינו תמונות בנופה של העיר במקום הזה להניח לעצב ככה לדאות, להאט את הקצב בשקט הזה מבינים בלי מילים היופי חבוי בדברים הקטנים ורק העיניים אינן משתנות ורק המבט עירום ותמים והלב הנחבט והגוף העייף שידענו ביחד, אינם נשברים
מה זההההההההה איזה יופי של עץ נעים תומך, עצוב שמח, לבד ביחד, יאוש ותקווה יש בו הכל! כיף לראות אתכם מתחממים זה תחת ענפו של זה:-) סוף סוף עץ שלא שלחו אליו הודעות מעליבות קיצוניות או פוגעות:-) סימן קריאה מה שלומך? מקווה שראית את התגובות וחייכת :-)
היי יש לי הרגשה שהגעתי בדיוק בזמן...או שמא אני טועה? בכל מקרה רק רציתי לספר שעובדים עלי ימים לא קלים ובמיוחד היום אפילו אין לי כוחות לרשום... ומה איתך? גשם ירד גם אצלך? נשתמע
היי מימי, אכן הגעת בדיוק בזמן, רגע לפני כיבוי אורות... אני מקווה שהימים הקשים שאת עוברת אינם קשורים לאירועים חריגים. הספיק לך מאלה... אם אין לך כוח לכתוב היום, אשמח לשמוע קצת יותר מחר. היום היו כאן עננים לתפארת, אבל גשם לא הצלחתי לפגוש. אני מבינה שאם את שואלת, היה משהו כזה בסביבה... כמו תמיד, אני מפסידה את כל האקשן. בסה"כ אני לא מתלוננת, ומקבלת באהבה גם את טיפות הבוץ על שמשת האוטו, שמעידות על משקעי לילה חפוזים שקפצו לביקור פרידה. מקווה לראות אותך כאן מחר ליל מנוחה ליאת
היי האשקן היה דווקא בלילה...אני מבינה שגם אצלך....את מוזמנת יש כמה שלוליות... ומה זה אירוע חריג? כוונתך למוות? אז בדיוק היום עברו 30 ימים...ולזה נוספו עוד איורעים... הרבה פרידות... זהו כיבוי אורות לילה טוב את חמודה(:..תודה
היי גם אני פה עכשיו... היום יותר טוב...
ליאתי'לה(ככה עדיין לא קראו לא אה?) את מזמינה אותי לרשום ולאחר מכן לא מתייחסת? אני יודעת שזה פורום. אני יודעתת שאת לא גרה על המחשב (אם כי לעיתים זה לא נראה כך:). אני יודעת שאת עונה להודעות מתי שאת יכולה וע"פ סדרי עדיפויות וכו' וכו' אני יודעת הכל... ולמרות זאת אני קצת פגועה ומאוכזבת..אולי אני מצפה ליותר מדיי.. ואולי זה בכלל בגלל הפרידות(מוות ואחרות..),הבדידות, הריב עם הבוס וכו' שתהיה שבת שלום
שלום לך, יש לי שאלה כללית. מה היא תקופת אחריותו של המטפל? אני מתכוון אחרי השעה הטיפולית, האם הוא עדיין אחראי למטופל שלו? האם מקובל שמטפל יתקשר במהלך השבוע לדאוג לשלומו של המטופל? כמו למשל אחרי טיפול קשה! האם מקובל שהמטפל יקבל עוד שיחה באמצע השבוע (שיחת טלפון למשל)? ואחרי סיום הטיפול בכלל, האם המטפל יהיה אחראי למטופל או ידאג לו? תודה
שלום ירון, סוגיית הקשר מטפל-מטופל בין הפגישות הטיפוליות ואחריהן נדונה כאן בהרחבה בעבר הקרוב והרחוק. הקוד האתי של הפסיכולוגים מחייב את המטפל לפעול "לקידום רווחתו הנפשית של הלקוח, למניעת סבלו ולהקטנתו, וכן, לקידום התפתחותו. זאת על-פי שיקולים מקצועיים ומתוך הכבוד הראוי לאדם, לערכיו, לזכויותיו, להגדרתו העצמית ולאוטונומיה שלו, כל עוד אלה אינם פוגעים באלו של האחר". (ציטוט מתוך הקוד האתי, עיקרון מנחה ראשון). גישות תיאורטיות שונות נוקטות עמדות שונות כלפי אופי התקשורת בין הפגישות. יש מי שיראו בטלפון בימים קשים חובה מקצועית, כשלעומתם, יש מטפלים שיראו בכך פגיעה בעיקרון יסוד של עבודתם. לאחר תום תקופת ההתקשרות בין המטפל למטופל נשארת למטפל אחריות וחובה לשמור על חיסיון המטופל. מידת האכפתיות והדאגה נשארת במידה זו או אחרת גם לאחר תום החוזה הטיפולי, ויש מטופלים שנשארים גם שנים רבות בלבם של המטפלים. מטבע הדברים, היבטים אנושיים אלה אינם מעוגנים בחוק כתוב כלשהו, והם תלויים בטיב הקשר במהלך הטיפול עצמו. בברכה ליאת
אני מצטערת ירון, שככה אני נדחפת לשאלה שלך, ולתשובה של ליאת, ששתיהן (התשובה והשאלה) נשמעות לי חשובות ורציניות, אבל התקשתי להתאפק: נחמד היה אם היינו מקבלים בתחילת כל טיפול גלויה כזו, שיש לשלוח ליצרן, ולקבל בתמורה תעודת אחריות על הטיפול. זה מיד מעלה מספר סוגיות לא קטן: מי היצרן, לכמה זמן האחריות, והאם מקבלים גם אחריות לטיפול אחרי שנגמר, ומה יהיה כתוב באותיות הקטנות? נכנסה בי לרגע רוח שטות. אני כל כך מבינה מאיפה באות השאלות הללו. היתה לי במגרה תעודת אחריות חסרת תוקף במשך עשרים שנה ואכשהו ניסיתי להשתמש בה, ולא להאמין קבלתי חלקי חילוף.
"יש מי שיראו בטלפון בימים קשים חובה מקצועית, כשלעומתם, יש מטפלים שיראו בכך פגיעה בעיקרון יסוד של עבודתם." אז אם אני מטופל שרוצה את החלק הראשון, מטפל שידאג לי בימים הקשים, איך אני אסתדר עם מטפל אחר.? למה אני זה שצריך להתאים את עצמו כמטופל למטפל? למה להפך? המטפלת שלי פשוט ריגלה אותי להתקשר ולדאוג, ולהיות בקשר תמידי איתי, עכשיו אחרי שהוסיפה את שעות העבודה ומספר המטופלים, וכבר אי אפשר לתפוס אותה בשעות נורמליות חוץ מהשעה שלי, זה כבר לא מקובל עלי. היא טוענת שישי לה אחריות טיפולית כלפי -שלא אבטל, שלא אתקע...- אבל מה פתאום אין לה אחריות מקצועית וטיפולית כךפי הכבי שלי. באחת הפגישות היא לא שמה לב לזה שהזמן נגמר ואני הייתי באמצע תהליך ופעם ראשונה שאני מביע רגשות ובוכה, והיא הייתה שמחה ועודדה אותי. פתאום כשהמטופל השני היה בדלת היא ביקשה שאני "אתנתק" ושנמשיך בשבוע שאחרי. איך אפשר להתנתק כך? אז איפה האחריות? ומה יקרה אם השיחה תמשך עוד 5 דקות עד שארגע?
היום אני רק מעדכנת. אתמול ראינו דופק,ממש ירדו לי דמעות של אושר. גם בטיפול הכל בסדר,אפילו בסדר בסדר. אז תודה על האוזן הקשבת בשבוע שעבר,אין לך מושג כמה שזה עזר.. וללילך ,זה היה ממש בסדר שנדחפת,חיממת לי את הלב. לילה טוב, איריס
אוי, איריס - איזו התרגשות ! דופק! איזה רגע קסום... הידיעה שמשהו חי בתוכך, מתעקש, מבטיח. שולחת לך מעטה רך של שקט, שלווה ובריאות וגם- אורך רוח, אורך נשימה והרבה כוח לצלוח את החודשים המרגשים הבאים. נשמח להיות איתך גם בהמשך. שלך ליאת
אני בטיפול שנתיים. אני ביישנית במצבים מסוימים (לא תמיד). אני מעדיפה לא לדבר על עצמי, ובטיפול אני עושה את זה כאילו "בכוח". מה שמפריע לי בטיפול, שיוצא לפעמים שאני מתעצבנת עליה, משהו לא מתאים לי במה שהיא אומרת. אז במקום להעיר לה את, אני מתרחקת (מבטלת פגישות) עד שאני נרגעת, כי כשאני עצבנית אני יכולה לפגוע במי שלפני, ואני לא רוצה לפגוע בה. ואז תמיד, ממש תמיד, יוצא שאני האשמה! (כי אני שותקת, ואז היא מתחילה לדבר ולא מפסיקה) וזו הרגשה לא נעימה. איך אני אמורה לפתור את זה איתה? תודה
שלום אירית, ניתן להניח שפנית לטיפול פסיכולוגי על מנת לשפר באופן כלשהו את איכות חייך ואת האופן בו את מתנהלת בתחומי חייך השונים, בהם גם התחום הבינאישי. טיפול הוא תהליך ממושך ומורכב, הכרוך בהתמקדות בך, בהתנהגותך, באמונותייך, תפיסותייך, מחשבותייך, חלומותייך, עמדותייך, חוויותייך הרגשיות ויחסייך עם הזולת - בקיצור, בכל מה שעושה אותך כפי שאת. את מעדיפה שלא לדבר על עצמך, ככל הנראה בשל העובדה שההתמקדות בך מכאיבה באופן כלשהו, או מעוררת רגשות שליליים אחרים. מדברייך עולה אפשרות של קושי בוויסות רגשות (במיוחד כעס), ובמחירים החברתיים והבינאישיים שהקושי הזה גובה ממך. השתיקה שלך בטיפול *שלך* היא דוגמא למחיר כבד ומיותר שאת משלמת. לכן, עצתי היא להישאר בטיפול, לדבר את הקושי עוד ועוד, ולשכלל את יכולת הביטוי הרגשי שלך. תוכלי להתחיל בכך שתדפיסי עבורה את מה שכתבת לנו... בהצלחה ליאת
שלום ליאת, פניתי לך לפני כמה זמן לגבי הביטולים שלי בטיפול שקשורים לעניינן הכלכלי, ולגבי זה שאני לא מסבירה למטפלת שלי שהעניין הוא כספי אלא ממציאה כל מיני תירוצים. שבוע שעבר הכל התפוצץ בפני, אחרי שהודעתי על ביטול, והיא דיברה אלי בטונים אחרים לגמרי, ואמרה שהיא לא יכולה לסבול את מה שאני עושה, ושאני בודקת אותה כל הזמן ואת יכולת הסיבולת שלה....וזו הייתה הרצאה שלמה. האם אני צריכה לתקן את המצב עכשיו? או פשוט לעזוב בדיוק עכשיו אחרי שהיא אמרה "בכנות" את כל מה שהיא חושבת עליי. כנראה שהיה לה המון דברים בבטן אבל עצם היותה המטפלת שלי לא הרשה לה לדבר בכנות, אבל ברגע שהיא איבדה שליטה הכל יצא החוצה?!!!!!!
שלום ש', אני חושבת שביטולים תכופים בתירוצים לא רציניים יכולים להכעיס גם את המטפל הסבלני ביותר. כשאת מבטלת את הפגישות בתואנות שווא, את פוגעת פעם אחר פעם בתשתית הבסיסית ביותר של הקשר הטיפולי, הנשענת על אמון ואמירת אמת. המטפלת שלך הביעה את כעסה, ואף שיתפה אותך בתחושותיה, לפיהן את מעמידה אותה במבחנים. אחרי הכל, היא לא יכולה לדעת (כי לא אמרת לה) שהביטולים שלך משקפים ניסיון לחסוך בעלויות. עזיבה של הטיפול תהיה החמצה של הזדמנות לבחון מה קורה לך במצבים של קונפליקט ועימות. נושא זה נראה חשוב בעיני גם לנוכח הבחירה שלך להימנע - למשל - ממשא ומתן סביב עניין התשלום. נדמה לי שהיכולת לשרוד סערה בינאישית חשובה לכל מערכת יחסים, ולא פחות מכך למערכת מטפל-מטופל. אני מאמינה שאת עשויה להרוויח לא מעט אם תישארי בטיפול. בהצלחה ליאת
אבל ליאת היא פגעה בי נורא בדברים שהיא אמרה. ואפילו אם אני אחזור ואנחנו נדבר על זה, מבחינתי עכישו היא תחזור לשים את המסיכה ההיא ולהתנהג כאילו שהיא מחבבת אותי ואיכפת לה. איך אני אמורה לבטוח עכשיו ולתת אימון במי שפגע בי ואחרי כל הדברים שהיא אמרה. איך אוכל להמשיך? קראתי פעם כאן מכתב של מישהו שתיאר את הטיפול שסוג של הצגה ושהמטפל הוא השחקן הראשי, כי הוא אף פעם לא אומר את מה שהוא באמת חושב עליך, אלא שהכל הוא מין הצגה. ומה שקרה לפני שבוע באמת הוכיח לי זאת. יכול להיות שהיא הרגישה סוג של כשלון איתי או של פספוס, כי אני שם די זמן ןעדיין קשה לה להגיע אלי. אני עדיין לא זורמת איתה, שמה לה גבולות בנושאים מסוימים. אז אולי זאת הייתה הדרך שלה להגיד לי שהיא לא רוצה אותי?? יש לי הרבה "אולי" בראש, אני לא ישנה כבר כמה לילות. כי מאוד קשה לשמוע דברים נוגדים למה שהאדם שלפניך משדר לך.
כתבתי כאן הודעת תגובה בקשר לתקיפה מינית במשמרתו של דרור. בתגובה למישהי בשם נקודה (.) לא משהו תוקפני או בוטה אבל אח"כ ראיתי שלא הועלתה. ולא הבנתי בכלל למה ו.. אז כעסתי והתפרצתי על דרור סליחה.. בשנאה וכתבתי לו דברים בכלל לא נעימים שברור שלא עלו. (לא בסגנון תת-רמה של קללות כמובן אבל כן כתבתי דברים פוגעים מאוד בסגנון אחר) והייתי קשה בתגובתי הסוערת והסקתי מסקנות מרחיקות לכת על הפורום ומנהליו ז"א על דרור שהיה מושא לכעס שלי. מסכן. "הרגתי אותו". חשבתי שמנסים לטאטא אותנו, הנפגעות מתחת לשטיח+ תוסיפו על זה כעס על מין גברי ותקבלו מתכון הרסני למדי כלפי מושא הכעס שלי. בסוף- (היום) ראיתי שהודעתי הועלתה בסופו של דבר. אז דרור.. אני מתנצלת מעומק ליבי! ולמרות שזו לא משמרתך אני מניחה שתראה את זה. מתנצלת על כל הדברים הפוגעים שאמרתי לך ומתחרטת על עוצמת הכעס הרומסני שהפנתי אלך כי רציתי "לנקום" בך. סליחה..
לכולם ,ובפרט למנהלים, גם לי יש תלונות בקשר להעלתם של הודעות ,בעיקר תגובות או הודעות תמיכה . התלונה היא,שהרבה פעמים מעלים תגובות לאחר יומיים ואף יותר מרגע שהן נכתבות ,מה שהופך את התגובה ללא רלוונטית וחסרת ענין,שאף אחד כבר לא מציץ בה . זה די מרגיז ,ולא עושה חשק במיוחד לתת תמיכה כשצריך. יש מקרים שהודעות מועלות תיכף ומיד ,ואין לי מושג במי ובמה זה תלוי ,ואיך זה עובד מאחורי הקלעים. בכל אופן ,כאן ,מול המסך זה עובד לא טוב. לתשומת לבכם!
שלום לשתיכן, הנושא של הודעות המשך עולה כאן לאחרונה, והוא מקבל מקום גם בשיחות של מנהלי הפורום. בניגוד לפורום אותו מנהל אדם יחיד, הפורום שלנו מתנהל במשמרות. זהו פורום עמוס מאד, טעון רגשית, ודורש לעיתים קרובות שעות רבות של השקעה. כל אחד מהמנהלים הסכים לקחת על עצמו משמרת בת יומיים, מתוך מחשבה שזה מאפשר לו התמסרות לפורום ביומיים הללו, ועדיין מותיר זמן לעיסוקים נוספים, מקצועיים ואחרים. כפי שנאמר כאן לא פעם בעבר, הודעות המשך הנשלחות אל הפורום מעבר לשעות המשמרת המקורית, עלולות להישמט מבלי משים מתשומת הלב, ולא בגלל התעלמות מכוונת. זה קורה פשוט בגלל שהמנהל התורן שסיים את משמרתו לא תמיד חוזר אל המחשב למחרת (עבודה, חופשה, מילואים...). במהותו, הפורום שלנו *אינו* פורום תמיכה. זה פורום שאלות ותשובות בענייני פסיכולוגיה קלינית, שצמח לו - לשמחתנו - לקהילה קטנה וייחודית, שתמיכה הדדית היא אחד ממאפייניה. אנו שבים ומבקשים לנסות להתכוונן לשעות המשמרת, או - לחילופין - לכתוב הודעת המשך כהודעה חדשה במשמרת המנהל הבא. כך ייחסכו היעלבויות, כעסים, ומצוקה. התנצלותך (...קטנות) מתקבלת בהקלה והבנה, ואני בטוחה שדרור יראה אותה ויקבל אותה גם הוא. בברכה ליאת
הי, ... קטנות, ההודעה שלך מאד אמיצה ואמינה. מפיחה תחושת הקלה בכאב העצב. מניחה. ועוד רציתי לומר לך בהמשך להודעתך הראשונה בתגובה שבעמוד הקודם, שכאב הוא כאב הוא כאב. גלוי או סמוי. מרהיב או צנוע. התתני לו מקום לכאב שלך? את המקום הראוי לו? היי בטוב
קודם כל, רציתי לומר לך תודה על תמיכתך. דבר שני, החלטתי בסוף לא לתת מקום לכאב שלי . חשבתי ללכת לטיפול ששם זה המקום להוציא את הכאב אבל בדקה ה-90 ביטלתי את הכל. כמו שאמרתי- מה יש לי לבכות הרי יש גרוע יותר כמו- שלא נדע אונס אלים עם אלימות. ואולי במקרה שלי אני צריכה לשמוח בחלקי או במזלי הטוב שזה לא קרה. שהרווחתי תקיפה מינית כזאת ולא אחרת. כן, אני מתנחמת בזה. ומרגישה "בת מזל". כך אני מנצחת את זה. די נמאס מזה אחת ולתמיד!
היי ליאת שלום ב אני זקוקה לעזרתך בנוגע ליתלבטות קטנה שאלתי אני מוכרת כלקוית למידה יש בידיה אבחונים ואני רוצה ולעשות אבחון חדש או לקבל חות דעת ממאבחנת יש לאמי חברה מעבודה שאחןתה מאבחנת והיא רוצה ליראות את האיבחונים שלי ואני חוששת מה את מציעה לי לעשות להינע מחששוץ ןלא לפחד ולאפשר לה זאת. או ללכת ליבחן אצל אדם אחר שלא מוכר כי זאת גם משפחה שאנו מכירים כי הסבא שלה והסבא שלי היו חברים מאד קרובים? תודה מראד על עזרתך בעניין כה עדין רגיש וחשוב עבורי טני יודעת שזה יכול לאתים לפורום לקויה למידה אך בכל זאת בחרתי לשאול אותך ןשמוע מה את אומרת. שוב תודה שולמית
שלום שולמית, אבחון - כל אבחון - כרוך בחשיפה גדולה. בטריית האבחון הסטנדרטית כוללת מבחני אינטליגנציה, מבחנים אישיותיים ומבחנים רגשיים. ניתוח חומרי המבחן מספק מידע רב על עולמו של הנבחן, על כישוריו, על קשייו הרגשיים, על תחומי החולשה והחוזק שלו. מבחינה זו, יש טעם רב בפנייה לאדם זר, שאין לו נגיעה לחייך או לאנשים הקרובים לך. מאידך, אבחון הוא עניין יקר מאד (בעלויות הכספיות ובזמן), ואם פסיכולוגית-ידידה יכולה לסייע, זה שיקול בעל משקל. ראוי לציין עוד בעניין זה, שפסיכולוגים מכירים בחשיבותו של החיסיון הרפואי, ואני רוצה להאמין שגם אם החומר יגיע לאותה קרובה-רחוקה, הפרטיות שלך לא תופר, והטיפול יישאר ענייני ומקצועי. עם זאת, זו החלטה מאד אישית, ואני ממליצה לך מאד להקשיב לתחושות הבטן שלך ולפעול בהתאם. מקווה שהצורך ברענון האבחונים מרמז על תחילתה של דרך אקדמית/מקצועית חדשה, ועל כך אני מברכת אותך. ליקויי למידה - מטרידים ככל שיהיו - אינם צריכים לעצור אותנו מלממש ולהגשים את חלומותינו. מאחלת לך מכל לבי דרך צלחה ליאת
תודה תודה רבה נשמה טובה. המשך יום נפלא ומהנה.
היי אני רוצה לדעת איך וכיצד להגיב לאדם שמנסה לקלל ולהשפחל אותי וזאת בגלל שאני מוצלח יותר ומדבר מעט יותר ממנו ואני מוחצן ולא ביישן . איך מגיבים כשהמטרה היא להציג את עצמי כגיבור ולאאדם חלש ושברירי שיוכל בעתידל חזור אליי ולקלל אותי שוב . איך מגיבים נכון ? תודה.
שלום רועי, למרבה הצער, יש אנשים שיכולים להרגיש בעלי ערך רק באמצעות הנמכה והשפלה של אדם אחר. בדר"כ זה מעיד על תפיסה עצמית נמוכה ושלילית (אצל האדם הפוגע), ועל פחד להיתפס ככזה גם בעיני הזולת. בדרך כלל, התגובה הרגשית שלנו (כעס, עלבון, פגיעה) היא ל*פירוש* שאנחנו נותנים לאירוע או להתנהגות של האחר. אם תצליח לראות את הפוגע כמי שפועל ממקום חלש והגנתי, אני מניחה שדבריו יכאיבו פחות ולא ייחוו הרסניים כל כך. לטעמי, התעלמות שקטה היא הדרך המועדפת במצבים כאלה. אם אתה מרגיש חייב להגיב, תוכל לומר משהו כמו - "דבריך אינם ראויים להתייחסות, ואני בוחר שלא להגיב להם." נסה ותהנה... ליאת
אני אנסה ולקחתי לתשומת ליבי ! תודה רבה ליאת (:
את יודעת ליאת, אם לאנשים רגילים זה קצת בעייתי, על אחת כמה וכמה למי שפגיע באופן מיוחד. יש לי רגישות מיוחדת גם בגלל שגדלתי מינקות לצד אנשים שהיה בהם מזה ומעוד. והשבוע, למשל, עברתי ברחוב ליד אדם עם תכונות דומות וקיצוניות, לדעתי. הוא ישב ברחוב ראשי עם שלט שמצהיר על העוול שמישהו גרם לו. עברתי באזור וחייכתי מאיזו סיבה בלתי קשורה (רגעי חיוך נדירים בעולמי, וברגעים הללו גם שיא החרדה והרגישות). כשחלפתי בסמוך, ספגתי תגובה עמוסת קנאה בוז יהירות וזעם. כך היא נקלטה אצלי. "צחוקים, הא?", כך הוא אמר. וזהו נרמסתי. גם נזכרתי שחייתי בעצמי בהומלסיות, ובאותו רגע, מייד הוצפתי באשמה, רציתי לחזור ולהיות במקום הכי נמוך ההוא, רק כדי שמישהו לא יקנא. רק כדי שמישהו לא יחמוד או ירמוס או יתקוף. זה כמובן מורכב יותר. אוי להרס ולהזדהות. לא לדאוג, זה בסדר, אני בטיפול והנושא כבר הגיע לשיחה. מקווה שזה בסדר להציג גם נקודה קצת שונה.
הייתי רוצה לקרוא חוות דעת ורשמים אחרים ממי שיצא לו להיות באשפוז יום במרפאה לבריאות הנפש ברמת חן... האם זה עזר לכם, מה היו הפעילויות שלכם שם, האם כשחזרתם מטיפול היום הצלחתם להמשיך לתפקד (יש לי ידיד שהיה מאושפז ככה והתרופות גרמו לו להיות עייף ולישון עד למחרת). מה לגבי הטיפול בקבוצות - איזה אנשים נמצאים שם ומה עושים? המליצו לי מהרפאה על טיפול קוגניטיבי ואשפוז יום אבל אני רוצה לברר קודם איך זה. האם טיפול רגיל יכול להיות שווה ערך לאשפוז יום (שיחות, טיפול תרופתי וכיו"ב). תודה...
שלום דינה, אמנם שאלתך לא הופנתה למנהלי הפורום, אך בכל זאת כמה מילים גם ממני. אשפוז יום היא מסגרת שונה מטיפול פסיכולוגי רגיל בקהילה, בהיותה אינטנסיבית וכוללנית יותר, הנותנת מענה למגוון רחב יותר של צרכים. מסגרת של אשפוז יום מאפשרת מעקב שוטף אחר הטיפול התרופתי (האשפוז הוא לא זה שגורם לתופעות הלוואי. אדרבא - הוא מאפשר מעקב וסיוע בהפחתתן, שלא היה מתאפשר בקהילה). מסגרת של אשפוז יום מיועדת דווקא לאנשים שרוצים ויכולים לתפקד בקהילה, אך זקוקים לתמיכה וליווי, להקניית מיומנויות, ולשכלול אסטרטגיות ההתמודדות עם אתגרי החיים בכלל, והחיים עם בעיה נפשית בפרט. האנשים שתפגשי במרכז כזה יהיו, מן הסתם, אנשים רגילים למדי, כמוך, המתמודדים עם קשיים דומים לשלך. ההשוואה לאחרים מתחדדת מאד במצבים כאלה, וסביר להניח שתפגשי אנשים עם רמת תפקוד גבוהה או נמוכה משלך. כדאי לזכור שבמסגרת חוץ-אשפוזית אי אפשר לקבל קשת רחבה כל כך של שירותים ופעילויות (או שמשלמים עליהם הון עתק) ולכן מומלץ להשתדל ולנצל את מה שהמרכז נותן לך, ולפעול ככל האפשר לקראת התחזקות והבראה. בהצלחה. ליאת
היי ליאת. תודה על תשובתך המפורטת. מה לגבי אנשים שלא רוצים? האם אפשר לטפל בזה במסגרת הטיפולים הנ"ל? אני יודעת שהטיפולים מיועדים למי שרוצה, אבל מה אם יש קושי כל כך גדול אפילו אם הוא נראה מינורי, עד שפשוט לא רוצים יותר כלום. והכוונה היא לא כשנניח במסגרת הטיפול צריך לטפל בקושי ע"מ שהוא לא יתקיים ואז בעצם כן ירצו, אלא שפשוט אין כוח יותר להתמודד עם כל זה אז כבר לא רוצים?
תודה רבה על המענה המהיר במייל, וסליחה על ההטרדה :)
עכשיו. תוכנית תחקירים "כולבוטק" בית חולים "טירת הכרמל"- הלב הנפש והעין פוחדים להאמין. למי שלא ראה תחשבו שואה רק בתוכינו. מה קרה למין האנושי, בבקשה לי ולכולנו בואו נשמור על הרגישות והאמפטיה כלפי החלש באשר הוא.הרגשתי צורך בלתי נשלט לחדור את המסך ולצרוח די!
אהובה... מקווה שיהיה לך לילה קל היום יחסית לתקופה האחרונה....אם לא אני ואנחנו פה כן?אני זוכרת כמה את מגיבה ברגישות לאחרים. אוהבת אותך בעיקר את מה שאת:-) בילבי ילדת הברזל
סימן קריאה אהובה מה ענינים? את צודקת לפעמים אנחנו שוכחים להיות רגישים לחלש:-(((((עצוב ושמח לראות שלמרות הכאב שלך את לא שוכחת את האחר.
שלום ל-! לא ראיתי את התוכנית, אבל בהחלט מצטרף לקריאה לרגישות ואמפתיה ככלל. להתראות ולילה טוב דוד
היי , אני בטיפול כבר כמעט שנתיים ועדיין קשה לי להיות מטופלת , מצד אחד אני לא מצליחה לחשוב אפילו על לעזוב את הטיפול (התלות חזקה ממני ) ,ומצד שני כול פעם שאני יושבת שם על הספה ואומרת משהו אני מרגישה שאני מדברת שטויות , ומאוד קשה לי לקבל את זה שאני "מכריחה " אותה לשמוע את השטויות שלי (לכן אני גם שותקת הרבה:)) , איך מגשרים על הפער הזה בין הרצוןוהצורך להיות בטיפול לבין התחושה הזאת של הפטאטיות ? (ובין התחושה שכנראה הטיפול לעולם לא יעזור לי, ואין לי מושג איך אני מפסיקה ) תודה מראש:) ולילה טוב
שלום לאלמונית נדמה לי שאין דרך וגם אין צורך לגשר על הפערים האלה בהרגשה. הם בעצם כבר מגושרים, קשורים ומשפיעים אחד על השני. כאשר יהיה לך פחות קשה להיות מטופלת, כאשר תוכלי לדבר בלי להרגיש נבוכה ומודעת מידיי וביקורתית כלפי עצמך, כאשר לא תחששי שתהיי בטיפול לעד, זה כנראה יהיה הסימן שחלק משמעותי כבר נעשה ושאולי את יכולה לסיים את הטיפול. כל זמן שאת מרגישה כך הייתי במקומך מזכיר לעצמי שזו הסיבה (לפחות אחת מהן) שאת שם. להתראות דוד
שלום :-):(לכולם למנהלים ולחברים.........יש לי משהו שכבר המון זמן..........כבר שנה ושבעה חודשים בטיפול ולא מצליחה לבכות! רוצה מנסה מדברת על זה אבל לא משתחרר!!!!!!!!!!!!!!!וזה כואב עוד יותר אולי המטפל שלי לא מתאים לי? אני מיואשת :-((((((((((למה זה לא קורה?
שלום חני זה דבר מוזר עם בכי. לפעמים אי-אפשר להפסיק אותו ולפעמים הוא פשוט מסרב לצאת, ולהביא להקלה וניקיון בנפש הסובלת. יש סיבות שונות לא להצליח לבכות - פחד לאבד שליטה, פחד מהשטף שעלול להתפרץ, חשש מההחשפות ולעיתים הדכאון והייאוש כבדים מידיי ולא מאפשרים באמת נגישות לביטוי רגשי ולהקלה. לא תיארת משהו במטפל שלך שלא מתאים לך, כך שכרגע נשמע לי שלעזוב את הטיפול בגלל זה תהיה טעות - זו בעצם הסיבה להשאר ולהמשיך להאבק על הזכות והיכולת שלך לבטא את עצמך וגם את הכאב שלך. בהצלחה דוד
תודה דוד זה נכון...... הוא אמר לי לפני שנה............ שאני לא בוכה כי אני פוחדת להיות חלשה מאז כל פעם שהדמעות בפתח...........אני מזכירה לעצמי שהוא חושב שאני אראה חלשה........ ........מה שהרגשתי אז שאוטומטית חלש ובכי הם אותו דבר בשבילו!!!!!!!!!!!!!בגלל זה אני לא חושבת שיכולה כבר להיות איתו......!.
שלום חני נדמה לי שבמה שכתבת מגולמת איזו הנחה שאת חייבת לעצמך (ואולי גם לפסיכולוג) לבדוק האם היא נכונה.. לילה טוב דוד
זה דחוף והוא לא יהיה פה עד יום ראשון...... מקלדת (אפרת צ.)
שלום מקלדת אני יודע שדרור יודע על ההודעה הזו שלך ובטוח שאם שלחת אליו מייל, הרי שאין סיבה שהוא לא יגיע. לבירורים נוספים, מעבר לכך, אני יכול לומר שדרור אכן יהיה פה ביום ראשון ותוכלי לבדוק את זה איתו ישירות. להתראות דוד
דוד, בסוף חזרתי לכתוב קצת בכל זאת... נשארו לנו עוד 6-7 פגישות לסיום, לגברת שלי ולי, ושיוויון הנפש שהיה התחלף בהדבקות אליה.. הזדקקות כזו, חזקה. דווקא בסוף.. כמה זה קשה.. כל השבוע אני חושבת עליה כל הזמן, כאילו הלו"ז השבועי שלי רק ממלא את החלל שבין השיחות הדמיוניות שלנו, ולא להיפך. ובאופן בלתי נסבל כמעט, אני מגיעה אליה ומשאירה את עוצמת הרגשות בכניסה. כשאני אצלה נשארים אצלי רק כותרות וכותרות משנה יבשות של הדברים שרציתי לספר לה. אלא שבלי שמחובר אליהן רגש קשה מאוד להחליט מה מהכל לספר.. הכל מרגיש דיווחי, ואני שותקת. השבוע סיפרתי לה, אולי בפעם הראשונה, משהו שקרה ממש עכשיו. מעין דילמה או התלבטות. תמיד דברים מהמציאות החיצונית מגיעים אליה חודש או חודשיים אחרי. זה הרגיש משונה אבל נחמד.. היא ניסתה לתת עוד נקודות מבט, אבל זה הרגיש כמו התייעצות עם אמא והיה חמים ומרגש קצת. פתאום יש למילים שלה מקום בהתלבטויות שלי.. זה חדש.. (איך לא עשיתי את זה קודם? ןמנענעת את הראש על עצמין).. היא צחקה המון מדברים שסיפרתי לה, והיה לי כיף שהיא כל כך צוחקת.. הייתה אוירה כל כך נחמדה שנשמט מזכרוני כמה אני חוששת מהשבועיים הקרובים, שבהם לא ניפגש. זה מרגיש כמו חזרה גנרלית לפרידה שלנו האמיתית וזה קשה לי מאוד.. אוהבת ומתגעגעת וכופרת או מטילה ספק באם זו אכן אהבה, ושוב אוהבת, חזק ממה שאפשר יהיה להתבלבל. ואוף.. זה לא קל.. אחרי שיוויון הנפש שהיה לפני פסח, שוב אני חוזרת לבכות את הפרידה הצפויה. רק על סף שינה אני בוכה קצת, (כשהשליטה רופפת..) בפגישה האחרונה אמרתי לה שלא קשה לי שהיחסים בינינו לא הדדיים. להיפך. היא אמרה שהיא לא כל כך מאמינה, וכנראה צדקה... חלמתי לפני כמה שעות שהיא אמא שלי, התעוררתי והתחלתי לבכות מנומנמת. מנומנמת גם כתבתי לה SMS וסיפרתי לה.. אני קצת מציפה אותה ב-SMSים ביומיים האחרונים. רק בהם אני מצליחה לספר לה מה אני מרגישה. אבל אני אפסיק עם זה ואחכה בסבלנות. איכשהו בגלל שזה הסוף אז הרושם שזה אולי עושה פחות מצליח לרסן אותי. בכלל, אני לא יודעת אם לרסן את עצמי קצת או לתת לעצמי להרגיש את הפרידה הזאת באופן מלא. אולי אפילו לבטא אותה בפניה. למה צריך לבטא הכל? למה לא יותר בריא לבטא רק קצת? בא לי נורא לחבק אותה.. לא ממש לחבק אותה- יותר לקבל ממנה חיבוק. הלוואי שתסכים בפגישת הפרידה לתת לי חיבוק של פרידה.. זה מעסיק אותי כבר חצי שנה, אתה מאמין?.. ןמנענעת את הראש על עצמי ..ן מילא. עבר רק יום אחד מהשבועיים שצריך לחכות. (לילך)
שלום ל. אני שמח שחזרת לכתוב. באמת חשבתי שבפעם הקודמת מה שכתבתי עצבן אותך מספיק כדי לגרום לך לא לכתוב יותר בכלל. ובאופן לא מפתיע אני חושב שמה שאת כותבת זה מצוין. מצוין וגם כמובן קשה. אבל איך אפשר אחרת? לפי מה שאת מתארת את בתוך הטיפול, ובתוך עצמך, בצורה אמיתית ואמיצה וככל שאת מרגישה שאת יכולה. וזה כרוך בלהיות לגמרי עצמך - לכאוב לגמרי, להתגעגע לגמרי, לאהוב לגמרי.. ובקשר לשאלה למה לא לבטא הכל, נדמה לי שהשאלה באה מהמקום שמקווה שאם תבטאי רק חלק, אז זה יכאב רק חלק. ואת יודעת מה? אולי זה אפילו נכון. אבל ברגע שהתחלת להיכנס לתוך הקשר (והחדר) נראה לי בזבוז לצאת, או להיות בו רק בצורה חלקית. ובלי כאב, בלי סבל, הרבה פעמים גם אין שמחה ורווח. כך שאני מקווה שלא יהיה קשה מידיי, שישתלם לך, ובטח שאני מאמין בקשר לעיסוק שלך בחיבוק הפרידה. למעשה, לא הייתי מאמין לך אם היית אומרת שזה לא כך.. בהצלחה בזמן שנשאר דוד
דוד יקר, קראתי פעם אחת וחייכתי לאורך כל הדרך. ואז שתקתי עם עצמי- ככה עם חיוך..מהשתיקות של אחרי שקוראים משהו שעוד רוצים להרהר בו קצת. אתה מעניין, דוד.. ותודה גם שחשבת עליי מספיק כדי לשקול אם אמרת משהו לא מתאים. אני לא זוכרת במה מדובר, אז כנראה שלא עצבנת בכלל. רוב הזמן אני מאוד מתחברת למה שאתה כותב. ובכלל, אני מתעצבנת די לאט, וקשה מאוד לגמול אותי מכאן, אז הכל בסדר :-) תודה גם על המילים המבינות שלך. על המקום שהן נותנות.. לפעמים מתחולל בי כזה מאבק סוער שאני לא יודעת איך לשלוט בעצמי וזה מפחיד קצת. כשהיא שואלת אותי בטיפול מה יקרה אם ארפה, אני לא יודעת מה לענות לה.. אין לי מושג. (זה מזכיר לי, שבאופן דומה, חברה מחו"ל אמרה לי שבאירופה לא מבינים למה הסכסוך הפלסטיני-ישראלי עוד ממשיך להתקיים. למה לא סיימנו עם זה כבר. והיה מביך לגלות שלא כל כך קל לי לענות...) אתה צודק לגבי ה"יכאב רק חלק" :-) גרמת לי לחייך.. אני רוצה לומר עוד משהו, אבל אתה לא חייב להמשיך את השיח הזה אם אין כוח. אני רוצה לספר שקראתי לפני יום-יומיים כתבה בידיעות אחרונות, על פרופ' רופא נדמה, מהחוג לפסיכולוגיה בבר אילן (אם אני לא טועה), שאחרי מחקר מקיף על כל מיני תיאורי מקרה ב-100 שנים האחרונות נדמה לי, ועל פרוייד, יצא בטענה שאין כזה דבר תת-מודע, ושכל הדיבורים על זה שהדחקות עושות רע הן לא בהכרח נכונות, שהרבה פעמים דווקא המדחיקים בריאים יותר, או מסתגלים יותר. המודעים לחלוטין למצבם לפעמים נופלים לדכאון.. הוא גם שם הרבה דגש על בחירה במאמר שלו. למרות שתחום העיסוק שלי הוא לא פסיכולוגיה, איכשהו השפה הזאת כבר כל כך חלק מהשפה היומיומית, ויותר מזה, מהחשיבה שלנו, שזה קצת מערער בי דברים מאז. אם למדתי בשנה האחרונה לומר לעצמי שמותר לנוח ולהרפות פשוט כי עצובים ולא רק כשחולים, גם אם לא יודעים למה עצובים, ואין סיבה לקרוא לזה בטלנות, עכשיו אני שואלת את עצמי איך להתייחס לדברים שאני מרגישה אם לא במונחים השגורים; תת-מודע והדחקה. מה לומר לעצמי? מה להסביר? זה מוזר.. מוזר-מאתגר אולי.. כי זו לא רק שפה, אלה ממש כל מערכת המושגים והקשרים ביניהם. הרשת הזו, הכלים שבאמצעותם אנו חושבים. אתה יכול לתאר לעצמך מצב שתסביר תהליכים במושגים ובמערכת תאורטית אחרת? (מוזר נכון?) אז אולי לא חייבים להביע הכל, כי פשוט אין סיבה טובה, או "מדעית", לכל זה. וגם המחשבה שבלי כאב וסבל אין שמחה ורווח, שכתבת.. אולי היא נכונה, אבל המאמר הזה של הפרופ' גורם לי לשאול את עצמי על אילו אקסיומות או אמונות קודמות המחשבה הזו נשענת, ואולי זה לא בהכרח כך. כמעט כמו המחשבה האמריקאית שאם תעבוד קשה תצליח.. סתם, אני לא מתפלמסת בכוח וגם לא שואלת שום דבר קונקרטי, סתם משתפת במחשבות.. עכשיו אגש שוב לקרוא את התשובה שלך :-)) (תודה) לילך
http://www1.biu.ac.il/File/file_biu_08_05_13_8_59.pdf
תגיד.....דוד יקר שאלה שאלתית: ליאת מפרסמת בכרטיס שלה את מצבה המשפחתי שזה מאוד חמוד בעיני למה אתם הבנים לא מפרסמים אם יש אישה או צוציקים? אולי לנשים פסיכולוגיות יותר קל או שאין קשר? אתה בטח חושב שאין לי משהו חשוב יותר לעשות אם אני מגיע הנה עם השאלה הזו אז כן אולי קצת:-) חוץ מזה מה עניינים לא רואים אותך לא שומעים אותך :-) ברוך שובך אלינו ושלנו אליך נעים שאתה פה.. אני מפה שומעת ורואה את החיוך שלך:-) בילבי ילדת הברזל
דווקא אורנה אמרה משהו על זה שהיא מקריאה סיפור לפני השינה....:-)
שלום בילבי ברור שהתגעגעתי. טוב לחזור, שיראו אותי, ישמעו אותי... ובקשר לשאלה השאלתית. באמת, שאלה מעניינת, ואין לי עליה תשובה מוחלטת. בטח שמת לב שלמרות שליאת, דרור ואני בדרך כלל באותו ראש מבחינת החשיבה, הרי שלכל אחד מאיתנו יש בכל זאת את הסגנון שלו ואת הדרך שלו לענות ולהתייחס לדברים. הסגנון הזה גם מופיע בצורה בה אנחנו מציגים את עצמנו מלכתחילה. האם זה משהו שקשור לגברים/נשים? לא יודע. יכול להיות, ויכול להיות שזה סגנונות אישיותיים מעבר לנושא של מגדר. מה שבטוח, זה שאנחנו מנסים לעשות את מה שתמיד מטיפים אליו כל הפסיכולוגים - לעשות את מה שמרגיש לך נוח ומתאים בשבילך. להתראות דוד
יש מספיק שמות לכולם :-( (לילך)
אני ממש מודאגת:-( אני מטופלת אצל פסיכולוג מדהים שאני חולה עליו לפני שבוע אמרתי לו שאני רוצה לחבק אותו מאוד....הוא דיבר איתי על זה בקיצור הבנתי שחיבוק ממנו לא יגיע... היום בבוקר בפגישה איך שעמדתי לצאת מהקליניקה ניגשתי אליו וחיבקתי אותו זה היה הכי כיף והכי נעים שיש:-) מה לדעתכם הוא חושב או מרגיש מה הוא יעשה עכשיו מה קורה למטפלים במצב כזה? מה יהיה האם זו סיבה להפסיק את הטיפול האם הוא כועס או נבוך מה נהיה איתו...... שולחת גם לכם חיבוק:-):-))))))))))
אותי הצלחת להצחיק .. חבלז .. סורי לא בקטע לפגוע .. זה הזכיר לי את עצמי .. אולי גם אני עוד יעשה לו את זה :-))))))))...(מי יודע?) הרי אם אני יבקש את זה .. הוא יתחיל לנתח את זה וכו '.. וממש לא בא לי על זה :-).. מה כבר יכול להיות גרוע ?... אחכ אין לי בעייה לנתח את זה :-) .. אבל בוא נחשוב על זה בהיגיון , הרי זו פלישה לפרטיות .. אני ..לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה , במיוחד מהמקום שאני באה אלייו לטיפול .. אבל .. עדיין יש אבל .. דיי נו .. למה לנתח את זה שלילי .. זה חיבוקי .. אמיתי וכנה בלי שום מטרות וכוונות מיניות .. אז להפסיק טיפול בגלל זה ?.. דיי נו.. נראה לך ???. הוא יודע בתוכו שזה אות תודה והערכה עמוקה אלייו אני בטוחה .. מרגישה כמוך .. מחבקת אותך .. מה אתה אומר על זה דוד ?.. זה ככ נורא??? מחייכת אלייך :-))) שרית
שלום חיבוקי אני מבין שהחיבוק שאת מספרת עליו עורר גם תחושה נעימה אבל גם דאגות וחרדות לגבי ההמשך. אני כמובן לא יודע כיצד הרגיש המטפל וכיצד הוא יגיב אבל אני מרגיש די בטוח להמר שהחיבוק הזה לא יהיה סיבה לסיים את הטיפול. עם זאת, נראה לי סביר להניח שהוא כן יהיה משהו שאולי תתייחסו אליו עוד בהמשך - את לפי הבנתך ורגשותיך והמטפל - לפי שלו. מעניין לשמוע כיצד זה יתפתח, אבל בכל מקרה, לפי תיאורך לא נשמע לי שיש לך סיבה להרגיש דאגה מיוחדת. בהצלחה דוד
שלום לפסיכולוגים הנחמדים אני בטיפול אצלת פסיכולוגית קלינית כבר שנתיים וחצי. המטפלת שלי דיברה איתי בפגישה האחרונה על פניה לפסיכיאטר כדי לקבל כדורים ותמיכה נוספת- מה הקשר שיהיה בין הפסיכולוגית לפסיכיאטר מה קורה עם סודיות רפואית ואיך מתקיימת השלישייה הזו?? האם בשיחה ביניהם המטפלת שלי תספר לו הכל עלי ועל מה שקורה בטיפול והאם יכול להיות שהפסיכיאטר או היא יחליטו ביניהם לאשפז אותי בקיצור מה הולך להיות במשולש הזה אני חושש מאוד. תודה וכל טוב לכולם
שלום למודאג באופן טבעי, הפנייה לגורם נוסף והשינוי וההרחבה של הקשר הטיפולי למשולש מעלות דאגות בקשר לפרטיות, סודיות וחשש מפני שניים שפונים כנגד האחד. ביחס לשאלתך האחרונה, יש חוקים ברורים במדינה שנוגעים לאשפוז ללא הסכמה ובדרך כלל מעשה שכזה אינו פשוט ודורש תנאים קיצוניים למדיי. באשר למה תספר הפסיכולוגית ומה יהיה הקשר בינה לבין הפסיכיאטר הייתי במפורש מדבר איתה על העניין לפני הפנייה אליו. גם מבחינת הדאגות שלך וגם מבחינת ההתנהלות שלכם בקשר, חשוב ששאלות כגון אלה יעלו מול הפסיכולוגית וכי דברים אלה יהיו ידועים ומוסכמים בינכם ככל האפשר. בהצלחה דוד
שלום לאדישות ולאטימות!!!!!!!!!!!!!!------------------------------------------------------ איך אתם המנהלים עונים בכזו נחת רוח לאנשים שרוצים למות??????????איך אתם יודעים שאנשים אלו לא יתאבדו היום????.איך אתם ישנים בלילה כשאתם קוראים על הכאב והרצון למות??????????כשמישהו מפסיק לכתוב כאן תקחו את האפשרות שאולי הוא כבר מת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הידד לאדישות!ואל תדברו על "יש בך חלק שרוצה לחיות" או על "תקווה" שאני לא רואה העיוורון הוא שלכם! אתם תישארו עם התקווה אתם מאוד אוהבים לדבר עליה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!זה לא פורום פסיכולוגיה קלינית זה פרסום לתחת שלכם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אם אתם לא רוצים אל תעלו את ההודעה היא לא מפרגנת לכם ואתם כל כך אוהבים שמנפחים לכם אתהאגו המנופח כל כך מלכתחילה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה גם לא ספירת מלאי,ועל כל ד. או ש. או ז. שתעלם מפה,יבואו עשר אחרות. ואנשים מתים כל יום והדרך כבר לא ממש חשובה.כך שעם או בלי תקווה התוצאה הסופית זהה!!!ונמאס לי לרדוף אחרי הודעות שלך ולציין שזו לא אני!!!
שלום לד. אני לא בטוח שהבנתי את הפנייה לד. השונות (ובעצם גם אני ד.), אבל בהתייחסות להודעתך: איך אנחנו חיים עם עצמנו? קשה לי לענות עבור ליאת ודרור, אבל באופן כללי הייתי אומר שאיכשהו, כמו הרבה אחרים, מנסים לחיות כמה שיותר בסדר. להרגיש שעושים את המיטב שביכולתנו ולהיות מודעים לכך שליותר מזה אין לאף אחד זכות לצפות. היכולת לחיות בשלום עם עצמך, לדעתי, נובעת מהתחושה שעשית ככל יכולתך ומהידיעה שאף אחד אינו כל-יכול. הדרך הזו היא שמאפשרת, בעיני, להימנע מהאדישות ומהאטימות שאת כל-כך מתרעמת עליהם בהודעתך. ואני מסכים איתך שהתוצאה הסופית זהה - בוודאי שכולם מתים בסוף. אבל אני לא רואה סיבה לא לדחות את התוצאה הסופית הזו או להשלים עם כאב שדוחף לעברה, כאשר יש סיכוי, וכן- גם תקווה, לחלופות אחרות. אני מקווה שעניתי לשאלתך. חשוב לי להדגיש שזו בשום פנים ואופן אינה תשובה מלגלגת, אלא ניסיון לענות בכנות וברצינות. להתראות דוד
יה אללה! גם אני שואלת את עצמי את אותן שאלות וגם כתבתי משהו דומה השבוע ו.. נחשי מה.. בכלל לא העלו את זה. מתפלאה שבכלל העלו את שלך.. איזה פורום... אני מאוד מאוכזבת ממנו.
שלום, אני מנסה להבין את הסיבות לאכילת לילה. אני קמה פעם פעמיים בשבוע (פחות או יותר) לאכול משהו קטן מתוק. תמיד מתוק. לעיתים אני כלל לא זוכרת שקמתי, אלא אם כן אני רואה עטיפה או שאריות בבוקר. לעיתים אני זוכרת ומודעת. על מה התופעה מעידה? האם ניתן לטפל בה ואיך? תודה
שלום למלך ליר את כותבת על המתרחש אבל לא מציינת האם התופעה מפריעה לך, עד כמה ומדוע. דבר זה חשוב לגבי החלטה האם לפנות בשל כך לטיפול או לא. במידה וכן, הרי שזהו סימפטום כללי, שיכול להוביל לאפשרויות שונות, שיתבררו רק במהלך הטיפול. בהצלחה דוד
אולי שווה גם לבדוק את רמת הסוכר בדם. רק ליתר ביטחון..
אני לא אוהב את הריח של המטפל שלי! הוא מתבשם בבושם שגורם לי לסחרחורת איך אני אומר לו את זה בלי שיעלב? זה ממש מפריע לי בטיפול ואני יוצא משם עם בחילה..כבר ביטלתי שתי פגישות פתחתי חלונות הרחקתי את הכסא ועדיין ריח מתוק באוויר כאילו אני בדייט מהגיהנום!!!!!!!!!!! מה הקטע שלו הוא לא מודע לזה? אולי הוא הומו וזה חלק מהקטע אבל הוא לא מתאפר! אני מקווה:-) אולי עדיף את זה על מטפל שלא מתקלח או שזו התנגדות לטיפול כמו שאתם החבר'ה הפסיכולוגים קוראים לזה?חבל שאני לא יכול להעביר אליכם את הריח!!!!!!!!...... תודה לכם על התייחסות שלומי
שלום שלומי אכן, שאלה מקורית. ובעצם, מעניין כמה מטופלים היו רוצים לשאול את אותה שאלה ולא מעיזים..בכל מקרה, התשובה נראית לי די פשוטה: תגיד לו (פשוט לייעץ, לא פשוט לעשות). חלק מההתחייבות של פסיכולוג היא להסכים ולשמוע גם דברים שלא קל לשמוע, גם לא לפסיכולוג, ולהתגבר על כך, לחשוב על זה ולא להעלב בצורה שמפריעה לטיפול. ובכל מקרה, מה עדיף לך - להמשיך לסבול רק בשביל שהפסיכולוג שלך לא יעלב? או, נראה לי שבכל זאת יש פה משהו לדבר עליו בטיפול.. בהצלחה דוד
שלום אני מעוניין ללמוד פסיכולוגיה ואני מאובחן במניה דיפרסיה. האם זה יכול להפריע או למנוע ולפגוע בי במסלול הלימוד? האם יש סודיות רופאית בכל התהליך עד לקבלת הרשיון או שחולי נפש לא יכולים להיות מטפלים. בתהליך הקבלה אמורים לספר דבר כזה או שלא חובה? תודה רבה
שלום אורן אתה שואל שאלה, שהתשובה לה תלויה בעצם בעד כמה המאניה-דיפרסיה מפריעה לך בכלל בחיים ועד כמה היא עלולה להפריע לך בדרישות האקדמיות והרגשיות שנדרשות במהלך לימודי פסיכולוגיה ובעבודה שלאחר-מכן. באופן כללי, ככל שאני יודע הסודיות הרפואית נשמרת בכל מקרה ומידע אישי ביחס לבריאותך לא אמור להגיע, ללא אישורך, לגורמים חיצוניים. אדם שסובל ממחלת נפש יכול להיות מטפל, כל זמן ובתנאי שהמחלה אינה מפריעה לו לעמוד בדרישות ובחובות והמחויבויות של המקצוע. וביחס לתהליך הקבלה, הציפייה היא לפתיחות ולאמינות בדיווח על עצמך - הבחירה האם לספר או לא תהיה בסופו של דבר שלך, אם כי אני בהחלט הייתי מייעץ לך לספר - כאמור, הדבר לא אמור בהכרח לעכב אותך בקבלה ועדיף לספר מאשר לחיות בדאגה מפני גילוי כל החיים. בהצלחה בכל מקרה. דוד
שלום לך דוד התחלתי טיפול לפני שלושה שבועות ואני חושבת המון על המטפל שלי. אני מעוניינת להבין האם מטפלים חושבים על המטופלים שלהם מחוץץ לקליניקה? איך המטפלים מושקעים במטופלים שלהם מחוץ לקליניקה? המטפל שלי הוא מתמחה ואני מבינה שהוא בהדרכה כל כמה זמן מטפלים הולכים להדרכה? בכלל מה זה הקשר הזה מטפל מטופל האם יש שם אהבה הדדית??? יכול להיות מצב בו מטפל יתאהב במטופלת יש אפשרות כזו או שהמטפלים עושים קאט לרגש? ואיך אתה דוד ברוך חזרתך אלינו:-)
שלום ליאורה אני בסדר גמור, שמח לחזור לפורום. השאלות שלך והעיסוק במטפל הם חלק טבעי וחיובי מהתפתחות של קשר טיפולי חדש. אני מניח שפסיכולוגים שונים יתנו לך תשובות שונות לשאלות שלך, כל אחד על-פי גישתו ואופיו. קשה לי להאמין שיש מטפל שאינו עסוק במטופלים, במידה זו או אחרת, גם מחוץ לשעות הפגישה, אבל הדבר משתנה בהתאם לתקופות שונות בטיפול וגם תלוי במטפל עצמו, במטופלים, בקשר שנוצר ובתכנים שעולים. אותו דבר מתאים בעצם גם לשאלות האחרות שלך, והאמת היא שאני מרגיש שהדבר הנכון ביותר, גם ביחס לשאלה על ההדרכות וגם ביחס לשאלות על התאהבויות וקאטים ברגש, הוא לשאול בגלוי ובאומץ את המטפל שלך עצמו את השאלות ולשמוע ממנו את דעתו בעניין. בהצלחה דוד
ד"ר שלום. אני בת 35 גרושה + ילדה. בשנה האחרונה נתקלתי בקושי לייצר זוגיות עקב לחץ פנימי, הדבר מתבטא במיחושים בקיבה, קירקורי בטן וגזים. זה יוצר תחושה לא נעימה, דבר שהוא לא בשליטתי, וכשאני נמצאת במצב אינטימי זה ממש לא נעים וההתאפקות לא מיטיבה עם המצב. נכון להיום אני פשוט נמנעת ואני יודעת שזה לא פתרון. יצא שהייתי בחברת גבר לילה שלם וממש לא נרדמתי, הבטן "שיגעה" אותי. במשך היום ובכלל הכל בסדר. אני משייכת את המיחושים למצב מתח/חרדה ואין שום קשר למזון שנאכל. האם קיים איזה כדור שיכול לעזור לפתרון הבעיה? אשמח אם תעזור לי בהקדם. תודה מראש,
שלום עדן פעמים רבות נושא הזוגיות מעלה חרדות רבות, היכולות לעיתים גם להתבטא בצורה גופנית, כאשר הבטן היא אכן האיבר הסביר בגוף לאותת על חרדות כאלה. לא כתבת על האם התייעצת עם רופא באופן כללי לגבי מיחושים אלה והאם הם מופיעים רק בסיטואציות שקשורות לפגישות עם המין השני, או שמא גם במקרים אחרים. בכל מקרה, הייתי מציע לך דבר ראשון לשלול כל סיבה פיזיולוגית לתחושות אלה. במידה ואכן מדובר בקושי רגשי הרי שקיים טיפול תרופתי טוב, המסייע להפחית חרדה ולהקל על קשיים חברתיים שונים. בכל זאת, חוץ מטיפול תרופתי הייתי מאוד ממליץ לך לפנות גם לפסיכולוג/ית, בשביל לטפל בחרדה בצורה מלאה ויעילה יותר ולבדוק מה בדיוק קורה לך בקשרים ומהיכן נובע המתח שאת מתארת. בהצלחה דוד
דוד! שלום, כמה טוב שחזרת (: אתה מכיר את זה שצברת הרבה דברים שבא לך לספר, עד שבסוף הדף נשאר ריק?.. אז עוברים הרבה דברים, ופתאום קורים המון שינויים בגלל גל העזה מוזר שלי, ניסיון מס' 1 לצאת מהקפיאה שהייתי בה שנתיים יצא לדרך ( דייט! ), שכחתי כמה זה יכול להיות מוזר ומבלבל... אבל מה שרציתי לשאול, קשור לפסיכולוג..הוא נורא מבלבל אותי עם עניין המגע. הרבה זמן לא היה כזה בכלל, ואז הייתה תקופה לא ברורה שהוא כן היה נותן לי יד כשהיה קשה לי, ואני אישית חושבת שזה מאוד קירב בינינו ועזר לי להיפתח...אבל עכשיו הוא שוב פעם אומר שמגע לא אפשרי. זה מרגיש שכשלו מתאים ונוח אז זה מקובל, ותמיד כשאני מבקשת, אז זה הופך ללא לגיטימי.. זה לא מבלבל? כאילו עצם הבקשה שלי היא הדבר הלא טוב ולא המגע...מטריד... מרגיש לי חד צדדי וחסר שליטה מצידי..הוא קורא לזה שפה נוספת שנכנסה לחדר..אז ממתי צריך להשתיק משהו שרוצה להיאמר? סה"כ היה שבוע טוב ( נדיר ) והיו לי כוחות נפש להתמודד עם דברים לא פשוטים ( עוד יותר נדיר ). שיהיה שבוע נפלא אופיר
שלום אופיר תודה, טוב לחזור. וטוב לשמוע על שבוע טוב והתחממויות שמתרחשות פתאום ודברים טובים נדירים שמתרחשים - מקווה שיהיו פחות ופחות נדירים. ובקשר לבלבול שאת מעלה - יותר בלבול משאלה, נדמה לי - הרי שהדרך היחידה שאני רואה היא להמשיך ולחשוב ולדבר על כך בגלוי בתוך הטיפול. כל התחושות והמחשבות שאת מתארת כאן נשמעות לי בעלות חשיבות וראויות להישמע גם בקונטקסט המתאים ביותר - בינך לבין המטפל. אכן, שפה, או התרחשות חדשה, מתגשמת בחדר. וייתכן שהייתה תקופה שבה לא היתה דרך לחשוב על השפה הזו - היה אפשר רק להרגיש, לחוש. ואולי עכשיו, יש הזדמנות גם לדבר על הדבר החדש בחדר - מה שיכול להמשיך ולהעשיר את השפה הזו, ובעצם אותך, עוד יותר. בהצלחה ושבוע טוב דוד
שלום אני בן 36 ואני עובד הרבה,גם משמרות. אני הרבה זמן בלי חופש ומרגיש שחוק,גם פיזי וגם נפשי הייתי בבית כמה ימים כי לא הרגשתי טוב,אבל לא ידעתי כבר מה זה שמחה או להיות בחופש אני חושב שזה מיותר מדי עבודה,אני שמתי לב שאני שחוק מנטלי ופיזי חשבתי ללכת לפסיכולוג או לרופא תעסוקתי מה את חושבת?
שלום זאב לדעתי כבר התכתבנו על נושא זה, לפני כשבועיים בערך. בכל מקרה, ההמלצה שלי נשארה זהה: ככל האפשר תמצא זמן איכות, שאינו קשור לעבודה, ואם אתה מתקשה להרגיש פחות מתח גם בזמני חופש בהחלט הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוג ולבדוק מה בחיים לא מאפשר לך להרגיש טוב. להתראות דוד
"שלום רב שובך ציפורת נחמדת" :-) (תודה שכבר מזמן לא קראו לך ציפורת.. ;-) רק כותבת לברך על השיבה, יופי לקרוא אותך, לילך
שלום לילך באמת עבר כבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שקראו לי כך.. ותודה על הברכה. כיף וטוב לי לחזור. דוד
לילך יקירה, קראתי את הודעותייך בכל העצים מלפניי, מאחוריי, מצדדיי... יש בהן כזה יופי, מעשה אמן, שכל נגיעה שלי רק תקלקל. אוספת אותן בשתי ידיים רחבות רחבות. תודה עמוקה, נפש יקרה. ד"שים משחרורים, ציפורי בוקר אחרות וגם ממני 8-]
כשהשקט משתרר, הכאב משתחרר. החוסר מתבהר במלואו. מנופפת אני באוויר, חובטת בחלונות גופי. מתפוגגת.
אני פה.... בילבי ילדת הברזל
שלום ל-! אני כותב לך לא מעט שעות אחרי ההודעה שלך ואני מנחש, ואולי גם מקווה, שחלק מהכאב שתיארת פחת וטיפה הצטמק בתוכך. פעמים רבות הלילה הוא הזמן הקשה ביותר. הלילה והשקט החיצוני שהוא מביא. בזמנים כאלה קשה לנחם ואולי כל מה שניתן לעשות הוא להמתין לאור הבוקר. אבל אולי אפשר גם להתנחם בכוח שלך לגשת למחשב, לכתוב, למצוא דרך, באמצעות המילים והסמלים, לפרוק חלק מהכאב הזה החוצה בצורה טובה. והייתי גם מציע לך להתנחם בפורום, בתגובות האיכפתיות שההודעה שלך מייד עוררה. גם זה משהו לקחת ללילות קשים. להתראות דוד
אוף נקודה חמודה- דעי לך שהגבתי לך כאן ובעוד מקום אבל.. חתכו את זה בעריכה. אין לי מושג למה. ההודעה שלי בכלל לא הייתה תוקפנית או משהו . חבל שמסננים פה סתם כך הודעות תגובה ותמיכה לאחרים! אז.. התנצלות ממני- לנקודה.
לא מעלים הודעות המשך?
שלום ל - ? רובן המוחלט של ההודעות הראשונות והודעות ההמשך מועלות לפורום. כידוע, ישנם מספר חוקים עליהם מקפידים המנהלים ושאינם מאפשרים להעלות כל הודעה לפורום. חוקים אלה כוללים אי-העלאה של הודעות שתוכנן העיקרי הוא פוגע ותוקפני כלפי מי מחברי הפורום ומנהליו. במידה ולא מדובר בכך הרי שאין מניעה להעלות הודעות המשך. להתראות דוד
בוקר טוב, רציתי לומר כמה מילים, כי זה איכשהו קשור לנושאים שנוגעים לי גם דרך הטיפול שלי. בהקשר לפורום - שמתי לב שמאד משתדלים לתת ביטוי למגוון רחב של דעות וסגנונות. אני גם יודעת שכן קורה לפעמים שהודעות לא עולות - גם הודעות רכות, חמות ותומכות שאין בהן החצנה מופגנת של תוקפנות. בדר"כ מדובר בהודעות שנכתבו מחוץ לתחום המשמרת של מנהל, עפי"ר כהמשך לעצים שנטעו קרוב יותר לתחילת המשמרת (הסקת מסקנות פרטית שלי). זה קורה כי זה קורה (אמירה לא פשוטה). מעכשיו, לפי מה שלמדתי בטיפול שלי, בא הקטע של ויסות והשגת שליטה, נפרדות, אחריות (שלנו כמשתמשים), ולאו דווקא בהקשר הספציפי של "העלאת הודעות". וכאן בעצם רציתי לשתף את הקוראים - התגובה לאירוע מסוג זה (שאולי מדגישה יותר נוכחות של זולת, גבול, תלות וכד') יכולה לעורר רגשות תוקפניים. רגשות של זעם. אם יש הזדהות חזקה עם צד הרסני, יש תהליך פנימי שגדל ומתעצם והופך למימדים גדולים מאד בפנים. האירוע החיצוני כבר תם, אבל מבחינת הנפגע/הנעלב משהו מחולל מהפיכה גדולה, והוא כאילו קשור עדיין לגורם חיצוני. הנפגע משתמש באירוע החיצוני (בלי דעת) כטריגר להמשך תהליך הפגיעה, שלא נפסק. ליאת אמרה פעם יפה כל-כך במן דרך אגב שכזה, "האחריות על העלבון היא על הנעלב עצמו". כמה זה מסובך... לפעמים דברים חוזרים פנימה ומנסים להיות שמורים שם, ותוך שביב שנייה בפנים הבנאדם כבר אבקה ורסיסים. ברגע כזה אפשר לדבוק בדמיונות מאד מסוימים, שכנראה בעבר עזרו להישרדות בתוך מצב קבלתי נסבל רגשית. זה מסוג הדברים שמנסים בסופו של דבר להוציא החוצה בטיפול, וזה מאד לא קל להתעסק עם המפלצות הללו. תגובה הפוכה תהיה החצנה (מקור התגובה דומה, רק הכיוון שלה שונה). ואז, נאמרים דברים, והתוקפנות מורגשת בהם מאד. מתוך הזדהות עם כוחות הרסניים אפשר מהר מאד לגלוש למחשבות של כוונות זדון ופגיעה מכוונת, של תחושת השפלה, נידוי והחרמה מאד חזקים (ואלה תחושות קשות וכואבות ביותר). ברגע שיוצאת תגובה כזאת במקום חיצוני *שאינו טיפול* אין הקשבה, עשויה להתרחש תגובת שרשרת, ואז נעשה ההקשר הבלתי נמנע שכביכול רק מעצים את כיוון המחשבה הראשוני. דברים מתנפחים למימדים מפלצתיים. הנקמנות, הדרישה לפיצוי... למדתי שמחשבות מסוג זה מקומן הבטוח בטיפול. עם כל הבושה והחרדות שיש סביב. ויש הרבה. הרבה מאד. זה המקום היחיד שיכול לגעת בהם וגם לעבד אותם. לאט לאט לאט. צריך לשים לב גם (בינינו לבין עצמנו לבין הטיפול) אם אנחנו נוטים ובוחרים להישאר באותם מקומות שגורמים לנו לתחושה הקשה הזו ולא מרפים. נצמדים לא נפרדים. נלחמים במקומות אבודים... אז.. רק רציתי להזכיר (די חסר, אבל זה מה שאפשר בהודעת אינטרנט אחת) מה יכול לקרות בראש שלנו בגלל תרחיש אחד "קטן ולא חשוב", ואיך אנחנו יכולים קצת יותר להבין, לקחת אחריות ולנסות להשיג שליטה. זה לא תמיד עובד גם עם הידיעה, או שזה לא עובד ממש בזמן אמת, אבל גם ידיעה זה התחלה של משהו... בוקר של אור (mp)
היי דוד מה המצב? פשוט נורא!!!!!!!!!!!! גיליתי לאחרונה שהמטפל שלי נשוי! למה זה מפריע לי אני ממש כועסת עליו ושונאת אותו כאילו הוא בוגד בי! כאילו אשתו מושלמת ואני לא!!!!!!!!!!!אני אפילו חושבת לעזוב את הטיפול !למה??????? :-(((((((((((((((
שלום ל - me2 אני מבין את התחושה הנוראית שלך, אבל במקומך הייתי שוקל לשנות את הפרצוף העצוב לחיוכים...ברצינות, אני חושב שהתגלית שלך מובילה אותך לנקודה חשובה מאוד בטיפול. למה את מרגישה כך לאחר הגילוי? הייתי משער בגלל שהוא מעלה תחושות של קנאה, תחרות מול אשת המטפל (בה לכאורה הפסדת) ומשאלות עמוקות של להיות עם המטפל בקשר קרוב יותר. כל אלה תחושות לא רק לגיטימיות אלא גם מהוות מפתח פוטנציאלי חשוב להבנת עולמך הפנימי. האמיני לי שאינני מזלזל לרגע בקושי ובמבוכה של דיבור על תחושות אלה בתוך הטיפול עצמו, אבל נדמה לי שלא תופתעי אם אכתוב שהדבר הנכון בעיני אינו לעזוב את הטיפול אלא לנצל את ההזדמנות דווקא ולהעמיק בו, ובהבנתך את עצמך, עוד יותר. בהצלחה דוד
שלום רב יש לי נרק שאלה קטנה להפנות אליכם מתי תהיה כאן ליאתי. תודה שולמית
שלום לשלומית ליאת תענה על שאלות כאן כבר ביום חמישי להתראות דוד
האם מישהו מכיר פסיכולוג/ית, שיכולים לטפל בבית המטופל (נמצא במעצר בית), במבשרת ציון?
שלום אייל ראה תשובתי לשאלה הקודמת של האם המודאגת. להתראות דוד
האם מישהו מכיר פסיכולוג/ית קליני, אשר יכול להגיע לבית המטופל?
שלום לאם המודאגת כפי שאת בוודאי יודעת, הגעה לבית המטופל אינה מאוד מקובלת כחלק מטיפול פסיכולוגי. עם זאת, הדבר עליו הייתי ממליץ הוא למצוא מטפל/ת עליהם קיבלת המלצות, לקבוע פגישה, ובפגישה זו להסביר את הצורך המיוחד ולחשוב ביחד מה הם הפתרונות האפשריים. אפשרות אחרת היא להציג את הנושא כבר בשיחת טלפון מקדימה ולברר האם יש טעם לקבוע פגישה ולחשוב יחד, או שהדבר אינו אפשרי בשום פנים ואופן. בקיצור, במקומך הייתי מחפש קודם את המטפל המתאים ורק לאחר מכן בודק איתו כיצד מתמודדים עם המצב הקיים. בהצלחה דוד
לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי ובסהכ אני חושבת (אין לי למה להשוות)שלא רע אך יש לי שאלה מעט מוזרה - יומיים לפני הפגישה השבועית התקשר הפסיכולוג ופיספתי אותו , כתב מייל וגם כן נעלם מעיניי ושוב התקשר כבר ביום הפגישה רק לוודא ואמר שהוא חולה ולא יוכל להפגש וכעת לבעיה -אני מרגישה משום מה ולפי הרגשה בשיחה שלא ממש מדובר במחלה לא יודעת למה אני חשה שמאזשהי סיבה אחרת החליט לא להתראות השבוע,וההרגשה הזו גורמת לי לרצות להתנתק ממנו כי אני מרגיש ה אזשהו חוסר אמון בגלל החלטתי הזו הבלתי נמנעת ...ובלי מאה אחוז אמון חבל על מאמצינו..מה דעתך?
שלום את מתארת את מה שהתרחש בינך לבין הפסיכולוג וכותבת על "החלטה בלתי נמנעת". לא לגמרי ברור לי מהי. האם כבר החלטת להתנתק מהטיפול? זו כמובן תהיה החלטה שלך, אבל על סמך תיאורך נדמה לי שאם כן, הרי ששווה לך לשקול זאת שוב. טיפול פסיכולוגי, במיוחד כאשר הוא לא רע, מעלה תחושות שונות בתוך הקשר עם המטפל. תחושות אלה והדיבור עליהן, לעיתים קרובות, מהוות חלק חשוב מהטיפול ומסייעות להגיע לתוצאה טובה יותר ביחס למטרותיו. נשמע לי שמתוך תחושות שלך, ולא בהכרח על בסיס אובייקטיבי (לפחות לפי תיאורך), הסקת שהמטפל אינו כן איתך, דבר שייתכן ונגע בך בנקודה רגישה וגרם דווקא לך לרצות לא להתראות איתו יותר. כלומר, מדובר בשאלה של אמון ונתינת אמון. בזהירות אומר שייתכן ודווקא והנושא הזה יכול להיות משמעותי לדבר עליו בתוך הפגישות. בהקשר זה, נראה לי שהנקודה של מאה אחוז אמון היא לא נקודה ריאלית לצפות להתחיל איתה את הקשר הטיפולי: ההישג האמיתי הוא לא להתחיל את הטיפול עם מאה אחוז אמון אלא דווקא להגיע למצב שכזה בסיומו. בהצלחה דוד
me2 שלום, לא קיבלתי ממך הודעות לא במייל ולא בנייד. את מוזמנת להיעזר בי בפורום. או לשלוח שוב הודעה במייל. דרור
אני רוצה להיות אמא, שכן אני מרגישה שאמהות זאת ילדות שניה \ומשהו חסר לי בילדות האם הגיוני? יכול להיות מצב כזה?
אלמונית 2 שלום, הרצון להיות הורים מושפע במידה רבה מהדרך בה אנו רואים את חווית ההורות. את רואה בה כהזדמנות להשלים או לתקן את מה שלא היה לך בילדותך. זה טבעי, אבל קיים קו עדין בין לרצות לחוות חלק מחוויות הילדות שלא היו ועדיין לאפשר לילד לחוות את ילדותו הוא, לבין ניסיון לחוות את הילדות כהזדמנות שנייה על חשבון הילדות שלו. ניתן לעשות את הבחירה הנכונה כל עוד מודעים לכך. דרור
מקרה שלי- היה לי הערכה עצמית מאוד נמוכה היתי בטיפול 15 פגישות עכשיו אמנם אני יותר מכבדת את עצמי, אבל כל הזמן משווה עצמי לאחרים, מרגישה עדין איזה חוסר נחיתות, מרגישה איזשהי אשמה ותחושת לא בסדר לפעמים מה יעזור לי לקבל את עצמי כמו שאני וללראות את היחודיות שלי? האם טיפול? מה המשך?
שלום לך, נשמע לי שעשית התקדמות משמעותית בטיפול ומסיבה כלשהיא הוא נפסק. את מרגישה היום בטוחה יותר בעצמך, ועדיין באופן טבעי משווה את עצמך לאחרים ומרגישה לעיתים נחותה יותר. גם להרגיש אשמה ולא בסדר זהו דבר רגיל לחלוטין. השאלה היא האם זה מפריע לך. מעצם הפנייה נשמע שכן ולכן הצעתי היא אם יש באפשרותך לחזור לטיפול ולהמשיך את ההתקדמות בה התחלת. דרור
