פורום פסיכולוגיה קלינית

תודה רבה על הפניית תשומת הלב... להתראות, מלי

אמרתי למטפלת שלי שנמאס לי כבר, שאין לי כוח...וכו' שובא לי לוותר על הכל אז היא החליטה שזה סימן להתאבדות ופנתה למשפחתי. האם זכותה לעשות כך? הלא היא צריכה להודיע לי לפני שהיא פונה למשפחה?

שלום ש. נושא של פגיעה עצמית מעורר הרבה רגשות ותחושות בטיפול, והרבה פעמים מחייב התייחסות קיצונית ודרמטית, למצב שהוא קיצוני ודרמטי. המטפלת שלך ניסתה להתמודד במציאות הקונקרטית עם איום האובדנות שלה, ועבורך זה נחווה כהפרה של הסודיות ביניכן. המטפלת שלך אחראית לך, וחשה כי אל מול סכנת החיים בה את נמצאת, הפרת הסודיות מוצדקת. במקרים כאלה, כאשר מדובר בסכנת חיים, אכן ראוי להתייחס לאיום המפורש, ולעשות את המקסימום לשמירה על חייו של המטופל. עם זאת, אין ספק שאת מרגישה מבולבלת ואולי כועסת - השמירה עליך גם חשפה אותך. לדעתי חשוב שתוכלי לדבר עם המטפלת על הרגשות והתחושות שלך לגבי הצעד שעשתה, ולהבין איתה את המשמעות של מה שארע.אולי גם תוכלו לבדוק האם יש עוד מקומות בחייך שבהם הדמות השומרת, המטפלת, האחראית, נחווית עבורך גם כדמות פוגעת ולא אמינה. ייתכן ששוחזר כאן דפוס מוכר לך, ודרך הסיטואציה הזו תוכלו להבינו לעומק. בהצלחה, מלי.

אני בת 27 עברתי הפלה לפני שנה(היתי בדיכאון - היתי בטיפול קצר) היה לי רע הרבה מאוד זמן ואז מצאתי עבודה מתאימה לי נכנסתי להריון -התחלתי להרגיש את השלווה, וממש טוב עם עצמי עכשיו מקום עבודה שלי עבר רחוק - נשאר לי לעבוד שבועיים גם לי לא בא לנסוע רחוק, וגם אותי לא רוצים כנראה בגלל ההריון עכשיו אני שוב מתחילה להרגיש שאני מאבדת את האיזון ולא ממש יודעת מה לעשות תיעצו לי משהו חוץ מטיפול(אין לי כסף כרגע\ וגם אני לא רוצה לפנות לבריאות הנפש)

שלום. מהתיאור שלך נראה שאת עוברת תקופה לא קלה, שמערבת הרבה לחצים חיצוניים (הריון, שינוי מקום עבודה), וכנראה גם תחושה שמשהו מבפנים יוצא מאיזון, שאת הולכת לאיבוד אחרי תקופה שבה כבר הרגשת יותר טוב. ישנם פתרונות טיפוליים זולים מאוד או בחינם, אך כתבת שאת לא רוצה. בעיני חבל שאלה אופציות שאת פוסלת, ושיוכלו לעזור לך להרגיש יותר טוב ולמצוא את דרכך, והייתי מציעה לך לשקול זאת שוב. אם בכל זאת פנייה לטיפול אינה רלבנטית עבורך, הייתי ממליצה לך לנסות להפגש ולדבר עם אנשים אחרים, ולחפש אוזן קשבת לקשיים ולבעיות שלך, כדי שלא תשארי לבד עם מה שאת עוברת. למשל, לאחרונה נפוצות יותר ויותר התארגנויות של קבוצות נשים, נשים בהריון וכו', שנפגשות באופן קבוע, מדברות ומשתפות זו את זו בעובר עליהן. ייתכן שזה יכול להוות מקום מכיל ומאפשר עבורך. בתקווה שתרגישי יותר טוב, מלי

האמת לא מכירה קבוצות הנ"ל, יש עוד פיתרון בשבילי?

חשפתי בפני המטפלת סיפור ההתעללות שהיה לפני 20 שנה. בעת שדיברנו הזכרונות התבטאו יותר בתחושות גוף, כאילו שאני חוה את חלק מהדברים מחדש. היא ניסתה להרגיע אותי וליטפה את ברכי וגבי כשבכיתי. הבעיה שנוצרה עכשיו שברגע שאני נזכרת בה אני חוה גם את הרגשות הגופניות שעלו אצלה בחדר, וכאילו שהכל התבלבל לי ביחד. לא היה במגעה משהו מאיים דווקא היה נעים ואיכפתי, אבל פתאום, בראש שלי אני לוקחת אותי לאותו אירוע בעבר... איך אפשר להתנתק מזה? לשכוח?

שלום מירב. חשיפה של התעללות מהעבר היא קשה ומכאיבה, ומעלה זכרונות וכאבים. המסע של החשיפה והעיבוד יפגיש אותך עם רגשות רבים, שקשורים, כנראה, לחוויה שאת נושאת עימך. את מתארת מגע של המטפלת שהיה נעים ומרגיע, מדמות משמעותית וקרובה, מגע שפתאום הפך למבלבל ולא נוח. כנראה שהתחושות הללו, המגע המבלבל והדמות הקרובה שהופכת לפולשנית ולא נעימה, הנו חלק מסיפור ההתעללות שלך, ומהחוויה שאת נושאת בתוכך מאז לגבי קשר, קרבה ומגע. נראה לי שהיכולת שלך לחוות זאת כעת הנה חלק בלתי נמנע מההתמודדות שלך בטיפול עם העבר. הייתי מציעה לך לשתף את המטפלת שלך בתחושות שלך בעת הטיפול וסביב המגע עמה. כך תחושי פחות לבד ומבולבלת, ותוכלי, ביחד איתה, להבין עם מה המגע שלה הפגיש אותך. בהצלחה, מלי

היי, מה זאת התעללות נפשית מצד ההורים, מה נכנס להגדרה הזו? איך זה משפיע על הילד?

שלום י. התעללות נפשית מצד ההורים, להבדיל מסוגי התעללויות אחרות (מינית, פיזית) היא מסובכת יותר להגדרה, וגם הגבולות שלה פחות מוגדרים. אנסה לענות לך באופן שבו אני תופסת זאת. התעללות נפשית של הורים בילדיהם מתייחסת למגוון של התנהגויות שליליות (מילוליות ובלתי מילוליות) מתמשכות כלפי הילד, שלא מערבות פגיעה פיזית או מינית. למשל השפלה מתמשכת של הילד, תגובות מילוליות חריפות ובוטות ועוד, ובכיוון השני - הזנחה רגשית, התעלמות מצרכים של הילד וכו'. התעללות נפשית בילדים היא כמובן גורם קריטי לתפיסה בעייתית של האדם את עצמו ואת האחר. אנשים שסבלו מהתעללות מינית נוטים לתפוס את עצמם כלא ראויים, לא שווים, חסרי ערך, והאחר נתפס עפ"י רוב כמנוכר, רע וכמי שקשה להרגיש נינוח בחברתו. חרדות, דכאון ופגיעה עצמית הנן תופעות נוספות הקשורות להשפעה הקשה של הורים מתעללים. מלי

שלום , המטפלת שלי הבינה אחרי שנתיים טיפול שאני מקצועית ומהירה בבריחה. כשהשיחה כואבת אני בורחת, כשמשהו בחיים מדאיג אותי אני מתעלמת ממנו. כשאני מתעצבנת ממנה מבטלת פגישות... אז היא הציבה חוק חדש עכשיו, אם אני לא מגיעה אני משלמת. זה חונק אותי, והיא לא נותנת לי אפשרות לנשום, או לנוח. אמרתי לה את זה, אבל היא טוענת שהיא עושה זאת מתוך דאגה ואיכפתיות.

שלום ד. נשמע שהמטפלת שלך, ביחד איתך, הצליחה להגדיר את אחד הקשיים המרכזיים שלך בקשר. נראה שכאשר נדרשת קרבה, אינטימיות או איזשהו מגע יותר קרוב או עמוק את בוחרת לברוח. הגבול שהמטפלת הציבה (בדרישה שלה לתשלום) נועד לעזור לך להשאר במקום שכ"כ מאיים עלייך, כדי לברר מה קשה שם עבורך, ולמה. מול הרצון שלה להיות איתך במקום שאת "נתקעת" בו, את מגיבה באופן שבו את רגילה להגיב - בתחושה רגשית שאת חנוקה ולכודה, וברצון פיזי "לתפוס מרחק". יחד עם המטפלת תוכלי לברר מה קורה לך במקומות הללו, בתקווה שהתובנה וההתנסות, בעזרתה ועידודה של המטפלת, תעזור לך לפתח דפוס חדש ואפשרי של קרבה ואינטימיות. בהצלחה! מלי

שלום לליאת מנדלבאום . אני בחורה שמאז ילדותי נוהגת לכתוב ( שירה בעיקר ) . בכתיבה המילים באות לי מדוייקות , מכילות ספקטרום שלם של רגשות וכ''ו . לעומת זאת ( לצערי הרב ) כאשר אני מדברת עים אנשים , אין לי את היכולת ( המדהימה מבחינתי ) להיות '' חדת -לשון '' במיידי ( למשל , אתנול כאשר הייתי אצל הרופאה של אימי כדי לקחת ממנה מרשמים לתרופות עבורה , אז הרופאה איתרה במחשב שלה שאימי היתה לאחרונה אצל רופא אחר , ואז הרופאה שאלה אותי אים זה נכון , אז אני מרוב מבוכה ובהלה , אז אמרתי לרופאה שכעסה על אמי , שזה נכון וגם הסברתי לה שאימי היתה צריכה דחוף תרופה מסויימת . אח''כ שדיברתי עים אימי אז היא עוד האשימה אותי , מדוע לא אמרתי לרופאה - '' אני לא יודעת '' כאשר נשאלתי בקשר לאימי ) . מבחינתי '' אני לא יודעת '' היא תשובה תמוהה ולא מספקת ( והיה והייתי עונה כך לרופאה של אימי היא עוד הייתה יכולה להגיב '' אבל את גרה עים הורייך '' ואז איך הייתי יוצאת מזה ?! ) , אמרתי לאימי '' אמא אני כזו וזה מה יש , תנסי לקבל אותי כמו שאני כי קשה לי להשתנות , תנסי להוציא ממני את הדברים שאני כן טובה בהם '' . מה יהיה איתי בסוף ?!

הי אורנה. אכן מורגש שאת רהוטה בכתיבה. היכולת הזו מלמדת שיש בתוכך, כנראה, את המילים והניסוחים כדי לתאר את מה שאת מרגישה. אבל יכולת לשיחה או להתבטאות מול אדם אחר מערבת כישורים ומיומנויות אחרות, ובראשן היכולת לתקשר עם האחר, ולהצליח להיות במגע דרך הדיבור, ושם את מסמנת שיש לך בעיה. בסיטואציה שתיארת, למשל, נראה שאת מתלבטת כמה מותר לחשוף וכמה לא, על מה כדאי לדבר, ואיך את שומרת על עצמך שלא להפגע בתוך קשר.

שלום רב! ככה אני בת 25 ונפרדתי מחבר שלי לפני כשבוע היינו יחד 3 שנים היו לנו המון בעיות בזוגיות הייתה לו בעיה מאוד קשה בכל הקשור לזוגיות וקרבה לא היינו ישנים יחד היו חסרים המון דברים יחד עם זאת פתאום נורא קשה לי אני מתגעגעת והלב שלי נקרע גם סיפרתי לכל כך הרבה אנשים על מה שקורה בינינו וחלק מהם אני נורא מצטערת שסיפרתי ואני כועסת על עצמי שלא החזקתי בבטן אם כך אני כאילו אומרת למה לא יכולתי להישאר שם לעבור איתו את הטיפול המתאים שהמצב ישתפר וכו פתאום אנחנו כזרים ומצד שני אני אומרת איזה יופי תהיה לי עכשיו הזדמנות לזוגיות שאני רוצה אבל זה מאוד קשה כי הוא גם עשה בשבילי הרבה טוב ואני לא מאשימה אותו בגלל שזו בעיה יותר עמוקה ובכן אני כבר ממש לא יודעת איך להתמודד... עוד דבר שאני ככה קצת .....אני עדיין גרה עם ההורים בשל קשיים כלכליים אני סטודנטית ולחוצה בכסף ואבא שלי זה מילדות שאני פשוט כועסת על כל מה שעברנו בגללו אני רואה אותו כול בוקר ומקבלת צמרמורת אני פשוט רוצה להקיא אני נגעלת ממנו והוא מעלה בי תחושת גועל איך להתמודד עם זה כל אני בבית מתנצלת על האורך ומודה לכם על ההקשבה ואשמח לכל עצה שההיא... בברכה עדע

שלום עדי, וסליחה שנשמטת מהרשימה... נשמע שאת מתמודדת עם קונפליקטים סביב הפרידה מבן הזוג, ועם תחושה שאת כועסת ונגעלת מאבא. אנסה לחלק את תשובתי לשניים. לגבי בן הזוג - נראה כי את קרועה סביב ההרגשה שמשהו בזוגיות הזו לא "עבד טוב" עבורך, ומצד שני את תוהה האם ויתרת מהר מדי, ואם לא שווה היה להתעקש על הקשר. השאלות שאת מעלה סביב הפרידה משמעותיות, וחשוב שתביני מה קורה לך, ומה קרה לך בקשר, כדי שתוכלי ליצור בעתיד קשרים נינוחים ואפשריים יותר עבורך. כדאי שתבררי האם מה שקרה לך בקשר, התחושות והרגשות כלפי בן הזוג, מאפיינות קשרים אחרים, זוגיים או לא זוגיים (חברות, הורים וכו') מעברך. האם את מכירה את התחושה שבה אחר נחווה כרחוק ולא זמין, הקשר הופך ל"בלתי אפשרי", ואת נותרת מתוסכלת ומתלבטת, מרגישה ש"אי אפשר עם, אך גם אי אפשר בלי" הקשר? אחד המקומות המוצלחים לברר זאת הנו בטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי יחד עם מטפל/ת לנסות להבין ולחשוב מה היה, וגם לא להרגיש לבד בתחושות המצוקה והבלבול שאת מספרת עליהן. הכעס על אביך אולי קשור לכך - לא סיפרת אבל נראה כי הקשר עם אביך היה ונותר רחוק ומכאיב, והתחושות שאת חשה כלפיו כנראה רלבנטיות למה שאת מרגישה בקשרים (בלבול סביב קרבה ומרחק, תחושה שהאחר מאכזב ולא רגיש וכו'). מלי

לילה טוב לכולם. שמחה להצטרף לפורום, ומתרגשת להיות איתכם החל מהיום, עד יום שישי. אני מנצלת את ההזדמנות להודות לליאת, לדרור ולדוד על קבלת הפנים החמה והאוהדת. מקווה שאצליח להכנס לנעלים הגדולות שהושארו לי, ולהרגיש חלק מהצוות המקצועי כאן, בפורום הזה. שתהיה לכולנו חוויה נעימה!

בוקר טוב מלי וברוכה הבאה, את ב - מ' וליאת ב - מ'... מרחק של 4 בלבד במספר :-)) חביב :-) תמיד מתפעמת לראות שמישהו לוקח על עצמו תפקיד כזה. יישר כוח. בהצלחה | אולי יבוא יום ויהיה לי שם אחד |

תודה רבה לכל המברכים. שיהיה לכולנו בהצלחה!

מלי ברוכה הבאה אל הפורום. אני שמחה שיש נציגות נשית כאן. מאחלת לך המון הצלחה בתפקיד. שירה.

צוהר יפה לחוות מבעדו הרבה מכוחה של נתינה. ברוכה הבאה

אני אמא לבן שנתיים וחצי מקסים ביותר. אתמול הלכתי איתו לגן החדש שבו אמור להיות, וחזרתי בתחושות קשות. קשה לי לחשוב על כך שהוא יצטרך להתמודד עם ילדים נוספים שעלולים להתנהג בצורה קשה (חזיתי בשני ילדים שכבר הספיקו לצחוק עליו...), ובכלל כל ההתאקלמות של תחילת השנה מכבידה עלי. יש לציין שהוא נראה מוטרד, אך הרבה פחות ממני... איך ניתן להתמודד עם זה בצורה בריאה יותר, ואיך לא להעביר לילד את חששותי?

אמא יקרה. מעבר לגן חדש הוא צעד חשוב ומשמעותי הן עבורך והן עבור ילדך. החששות שלך טבעיים. עם זאת, הייתי מציעה לך להזכר בתגובתו של בנך, שהייתה כנראה הרבה פחות מוטרדת ונרעשת משלך, ולזכור שכנראה עבורו הסיטואציה הייתה נסבלת. סביבה חברתית הנה סביבה שבה אנחנו לומדים על עצמנו ועל אחרים בקשר. חלק מלהיות חלק מחברה משמעותו גם לדעת להתמודד עם הצדדים הפחות נעימים, אך הבלתי נמנעים, שקיימים תמיד בסיטואציות חברתיות. דרך אותם ילדים שצחקו ילדך ירכוש עוד ועוד כלים להתמודד עם ביקורת, לגלוג וחוסר הסכמה. אלה כלים שימושיים וחשובים ביותר (ובהתחשב ברגישות שלך הייתי מציעה לך לבדוק עם עצמך עד כמה את מרגישה שרכשת כלים אלו בהתנסויות שלך בעבר). סיפרת שילדך מקסים, ואת נשמעת אם חמה ודואגת. סמכי על עצמך שציידת אותו היטב להתמודדויות מסוג אלה.

אני סובל מחרדה (כפייתית) אני לא מסוגל ללכת לטיפולי שיניים שמא הצמר-גפן ייפול ח"ו או כל דבר אחר ,המצב של השיניים רק מחמיר איך אתגבר על פחד נוראי זה ,האם יש אפשרות שדבר כזה יקרה הגיונית?

שלום שמעון. חרדה מרופא שיניים מוכרת מאוד. אחוז גבוה של אנשים נמנע מלטפל בשיניים באופן הנדרש בשל הפחד מרופא שיניים, כאשר הפחדים מגוונים - פחד מתחושת החנק, מהכאב, מהקולות והריחות, מהקאה וכו'. ישנם רופאי שיניים התמחים בטיפול באנשים עם חרדה, אם דרך הסבר והרגעה, ואם, במקרים מסויימים ע"י טיפול לאחר הרדמה או טשטוש (גז צחוק למשל). בנוסף, טיפול בשיטה התנהגותית-קוגניטיבית יכול לסייע לך להתמודד עם החרדה שאתה מתאר. באופן כללי בטיפול כזה יש נסיון להתמודד עם החרדה ע"י חשיפה הדרגתית עם הדבר ממנו אתה מפחד. כך למשל בשלב הראשון רק הולכים לרופא, אח"כ עוברים בדיקה שטחית, וככל שהשלבים מתקדמים, ניתן להתמקד ולהתנסות בארוע המאיים. במקביל, בעזרת טכניקות של דמיון מודרך, הרפייה ונסיון להתמודד עם התסריטים המפחידים המטפל יסייע לך לחשוב על תסריטים נעימים יותר, כך שתצליח להתגבר על הפחד. בהצלחה, מלי.

נכמר הלב היום.אני חושבת על קרנית גלדווסר.והיא כאילו נופלת לתהום של ריק ופרידה. המאבק נגמר והתקוה נאספה לפרידה סופית חרישית.לבי נכמר אני כאילו מרגישה את כאבה ואני חושבת עליה היום.יש לי תחושה שהיא תתחזק ותמשיך.ייקח כמה שייקח....אבל כל כך עצוב לי עליה.על שניהם.כולם.ממש כואב פיזית בתוך הלב.

שלום, זהו אכן יום עצוב, שמעורר רגשות, מחשבות וחשבון נפש פנימי. בנימה אישית אני יכול לומר שמצאתי את עצמי פעמים רבות היום חושב על בני המשפחות שיום זה היה יום כואב להן במיוחד. משפחות החטופים גולדווסר ורגב, ומשפחת הרן, ועל מה הן עברו בשנתיים האחרונות וביום הזה. וחשבתי כמה אני משתתף בצערם. יהי זכרם ברוך

אז ככה: הרגשתי תקוע ושאני די סובל, חבר הציע להגיע לסדנה פסיכולוגית, הלכתי אך התברר לי שזה לא מתאים לי ועזבתי. הלכתי בהמלצת אימי לפסיכולוגית א' לאבחון, והיא המליצה לי ללכת לטיפול אצל "איש חזק". רק שמעתי בטלפון כמה הוא חזק ולא רציתי בו, והוא הציע ללכת "לאישה חזקה" ובגלל שאמרה לי הפסיכולוגית שעדיף גבר דחיתי גם את הצעתו זו. הלכתי לטיפול אצל "איש חלש" ולאחר 20 פגישות, כשכנראה דחיתי את עיצותיו\טיפולו אמרתי לו שזהו, לא רוצה יותר. התקשרה אלי הפסיכולוגית א' שהיא "אישה חזקה" והציעה להגיע לשיחות אצלה. אותה אני מעריך, ואצלה חל אצלי שיפור הכי גדול במצב, אך יש בי רצון מאוד חזק להשתחרר מהשפעת נשים חזקות אופי (כמו אימי). הגעתי לשלב בטיפול שעזבתי את המטפלת מיוזמתי (20 פגישות). אני בעצם רוצה להיות מטופל אך כרגע רוצה לשאול האם כדאי לי להחליף למטפל "איש חזק", או לחזור אליה כי כבר התחלתי ואני די מבין את השיטה? האם זה חשוב? האם זה אינדיבידואלי? אני מחפש לי בת זוג (אני בן 33), אך חושב שעם אישה חזקת אופי לא יהיה לי טוב (בעיית תלות). מה דעתכם כאנשי מקצוע?

בוצ'ו שלום, מדבריך נשמע לי שכניסה לטיפול, כמו כניסה לקשר, אינה דבר פשוט עבורך, היא מעוררת חרדה ורגשות מעורבים. מחד אתה רוצה בכך, כמה לכך כמעט, ומגד נשמע שזה מפחיד אותך לאבד שליטה להפוך תלוי מבלי משים באדם האחר ואולי לשחזר בכך את יחסיך עם עמך. בטיפול ישנו עיסוק רב בהבנת היחסים המשוחזרים בחדר בינך לבין המטפל / המטפלת, יחסים שהתקיימו עם דמות משמעותית בעבר וכעת מועברים אל המטפל. יחסים אלו מועברים ללא תלות במין המטפל, אבל הבנתם והיכולת לפתור אותם בתוך החדר, למצוא להם פיתרון אחר מבעבר הם דבר חשוב מאוד ובעל יכולת תרפויטית גבוהה. לכן עצתי היא אם כבר הצלחת ליצור קשר עם דמות טיפולית, נסה להישאר שם למרות החששות, דבר איתה על הפחדים שלך, על השאלות שהעלית כאן. אני מניח שבמקביל לעבודה על היכולת שלך להיות בקשר בתוך טיפול תהיה גם עבודה על היכולת שלך להיות בקשר מחוצה לו. דרור

רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רןצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רןצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רןצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות די לא יכולה יותר רוצה למות למות למות למות כבר

שלום לך, כאבך עולה בצורה עזה, תמציתית אך מציפה. אני מבין שקיים קושי רב בחייך כרגע שגורם לך לרצות למות, גורם לך להרגיש שאין לך כוח עוד כפי שכתבת בעבר נדמה לי, ובכל זאת הייתי שמח לו היית משתפת מה קרה ומה קורה איתך בחייך שגורם לך להרגיש כך בעוצה כזו כעת. דרור

שלום אנשים טובים, לאחר פרידה מבן זוגי בשנתיים האחרונות, קשה לי לחזור למסלול, ממש קשה. הייתי רוצה להעזר בטיפול פסיכולוגי והדרך היחדה כרגע האפשרית מבחינתי היא דרך קופ"ח מכבי (בעיות תקציב). הייתי מעונינת לקבל המלצות על פסיכולוגים קליניים מומלצים באזור השרון אשר עובדים בהסדר עם מכבי. (אין לי חברים או מכרים שאוכל להתייעץ עימם בנושא). והדרך המקובלת של פגישת היכרות היא קצת בעייתית שעושים זאת דרך קופ"ח מכיוון שאתה מוגבל ברבעון למטפל אחד ואם המטפל לא מתאים לך אתה תקוע לשלושה חודשים. אודה לכל תשובה, כתובתי היא : [email protected] שיהיה רק טוב, אתושה.

etosha שלום, אני מניח שבמידה ולחברי הפורום יש המלצות מניסיונם או מניסיון אנשים שהם מכירים הם ישמחו לעזור לך, בהצלחה, דרור

שרית, אני כל כך אוהבת אותך ואפילו לא יודעת למה... חשוב לי שתדעי זאת. דמעות חונקות את גרוני כשאני קוראת את תחושותיך.. שולחת לך אור מעומקי ליבי.. וחבוק אחד כזה אמיתי..

אני שמחה שקראתי את מה שאכזבה כתבה, גם אני כמוה מרגישה כלפי המטפלת שלי בדיוק השבוע חשבתי לעלות את זה בטיפול. אבל אחרי התגובה של המטפלת שלה אני אשתוק כדי לא להפגע.

ח. שלום, אני מבין כיצד הדברים שנכתבו כאן יכולים להרתיע מלהעז ולנסות לומר את שאת מרגישה בטיפול. אבל בכל זאת נראה לי חשוב לפני שאת מחליטה מה לעשות לזכור משהו מרכזי. הדברים שהועלו כאן אתמול ביטאו חוויה אישית, מנקודת מבטה, שקרתה הנקודת זמן מסויימת בקשר בין שני אנשים. הצעתי לה לבדוק זאת בטיפול ואני עדיין חושב ששם ורק שם המקום לבחון זאת. כך שאני לא בטוח, יתירה מכך אני חושב שבמרבית המקרים דיבור על מה שקורה בחדר בין המטפל למטופל הוא חוויה שמותירה חותם, על שניהם אגב, ותורמת לטיפול. דרור

מה יכול לגרום לאנשים ספציפים לחשוב הרבה? פשוט לנתח סיטואציות לנסות להבין כל מיני דברים שעדיין הוא עוד לא הגיע אליהם בחיים אני יוצאת מנקודת הנחה שאני חושבת הרבה על נושאים מסויימים כי אולי אני קצת חוששת מהם (והרי אני לא תמיד יכולה לשלוט בעתיד בסוף..) או למשל אם עברתי חוויה מסויימת שהשפיעה עלי בצורה חזקה ולא יורדת לי מהראש (כולנו עוברים חוויות לא נעימות בחיים אז שיתפתי חברה אבל זה גרם לי לחשוב עוד יותר) או סתם בכללי להיות מידי רגיש ואיכפתי בגדול אני בנא רגיל (גיל 25) אפילו מצליח בחיים - ונראה לי שהחיים שלי נחמדים אבל נמאס לי לחשוב זה משגע אותי זה לא מוביל אותי לשום מקום. גם אם דברים מטרידים אותי הם דברים שכ"א מתמודד איתם ואני בתוך עצמי יודעת שבסוף אני מתמודדת עם החיים יפה. מכיון שדברים הטרידו אותי המון חשבתי ללכת לטיפול ז"א אין לי התנגדות לרעיון אבל אני יודעת שזה רק יגרום לי לחשוב עוד יותר (בטח תסכים איתי שלא לכ"א מתאים לחפור) ולא להרגיע את המחשבות... בקיצור, יש דרך לשלוט במחשבות?להרפות?פשוט לתת מנוחה לנפש? תודה

שלום לך, קשה לומר מה בדיוק גורם לנטייה לחשוב הרבה על דברים. עד גבול מסויים אני מניח שזה מועיל, מועיל להתכונן טוב יותר לדברים, רגשית ומעשית. אבל מאותו קו זה אכן יכול לעכב לעורר ספקות וחששות ולפגוע באיכות החיים. אני חושב שהמאחד את הנטייה הזו הוא הרצון לשלוט מראש בכל התרחישים האפשריים, לא להיקלע למצב לא מתוכנן, לא לטעות. מאחר ובעולם תמיד קיים מרכיב של אי וודאות, שהולכת וגדלה ככל שנחשפים יותר לעולם, נטייה שכזו גורמת לרוב להצטמצמות. לכן גם הטיפול לדעתי צריך להתמקד, בכל גישה בו הוא יהיה, בהפחתת הצורך לשלוט, לאפשר גמישות מחשבתית רבה יותר והתאמה למצבים לא צפויים. בין אם על ייד לימוד טכניקות הרפייה ואי חשיבה ובין אם על ידי הגברת תחושת העמידות אל מול חוויות ואירועים לא צפויים. לכן אני דווקא מאוד ממליץ לך לפנות לטיפול. דרור

היי שרית, קראתי את מכתבך ומאד הזדהתי עם כאבך. ראשית, עלייך להיות מעודדת כי הגידול לא נורא כפי שחשבת בהתחלה. אני בטוח שקיימים בך כוחות, הרבה יותר כוחות ממה שאת מרגישה כרגע שיש לך. כשלי רע אני מחליט שטוב לי, נשמע לא הגיוני אבל עובד. פשוט החלטה. אם תרגישי צורך לכתוב למישהו ולהוציא את מה שעל הלב, אני מוכן לעזור ולעודד. שיהיה לך רק טוב בחייך. [email protected]

שלום לך, יש לי שאלות רבות: כיצד מחלקים את סוגי הפרעות הנפשיות (הפרעות אישיות, הפרעה שאיננה אישיותית וכו'), כיצד "מתקנת" הפסיכותרפיה הפרעה שמקורה בשלב האנאלי, מהן מגבלותיה של הפסיכותרפיה ועוד ועוד. האם תוכל להפנות אותי לספר, רצוי עב כרס, מפורט ומקצועי, באנגלית או בעברית, שיתן מענה לשאלותיי הרבות? בתודה מראש.

אלון שלום, חלוקה וסיווג של הפרעות נפשיות מתבצעת במספר דרכים. אחת ההדרכים היא על פי הסימפטומים הגלויים. ספר שיכול לעזור לך להכיר לעומק את סוגי האבחנות הוא ה - DSM 4. ספר זה אינו עוסק במושגים כגון אישיות אנאלית אוראלית וכן הלאה. עולם מושגים זה שייך לפסיכואנליזה הקלאסית. על מנת להכיר עולם מושגים זה לעומק ניתן לקרוא את אחד מכתביו של פרויד על ההתפתחות הפסיכוסקסואלית. ניתן אם אתה רוצה להמיק ידע לקרוא ספר שנערך בעברית וסוקר את הפסיכואנליזה וכיצד היא מתורגמת להלכה בטיפול - ושמו "פסיכואנליזה הלכה ומעשה" בעריכת יוסי הטב. לסיום, ספרים שיוכלו לעזור לך להבין כיצד פסיכותרפיה עוזרת, כמו גם מה הקשיים העולים בה הם ספרים מנקודת מבטו של המטפל, כגון ספרו של יורם יובל " סערת נפש". דרור

אני מנסה לברר משהו ללא הצלחה. אני בקופ"ח מכבי וניצלתי 30 פגישות של הטיפול הפסיכולוגי. לאחר מכן, הקופה הפסיקה את המימון ואני נאלצת לשלם בעצמי באופן פרטי 250 ש"ח לשעה. אני כבר לא עומדת בסכום הזה. חברה אמרה לי שבמכבי כן מאשרים במקרים מסוימים המשך מימון אבל התקשרתי לשם ואמרו לי שזה לא נכון, שהם מאשרים רק 30 טיפולים פעם בחיים. לא ברור לי מה נכון ומה לא. האם יש אפשרות כלשהי להוציא ממכבי אישור נוסף? אם כן, איך עושים את זה? ומה עושים לגבי הטיפול הפסיכולוגי? אני לא רוצה להפסיק אבל לא יכולה להמשיך לממן אותו. האם זה מיועד רק לעשירים?

פרח, 250 ש"ח זה בכלל לא הרבה. פגישות פרטיות עולות היום בערך 400 ש"ח. ועדיין אני יכולה להבין שעבור הרבה אנשים, גם 250 ש"ח זה הרבה. טיפול בחינם אפשר לקבל במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש. החסרון? המתנה ארוכה, לפעמים של חודשיים-שלושה. היתרון? כאמור, חינם. באשר למדיניות של מכבי, לפעמים מקבלים אישורים מיוחדים לכל מיני דברים (צריך להיות "מקרה מיוחד" בשביל זה... מניסיון). אולי, אם מי שטיפל בך יבקש בעצמו את האישור, ילכו לקראתך. הרבה פעמים זה תלוי במי שאמור לאשר, שיושב בסניף המחוזי. את זה תוכלי לברר בסניף שלך - מי אחראי על התחום בסניף המחוזי. זה לא שטיפול פסיכולוגי מיועד רק לעשירים... זה שאם זה מספיק חשוב לך, תמצאי את מקורות המימון... תשובה מעצבנת, אבל שגורה למדי. עובדה - למדתי אותה בע"פ.

פרח שלום, קשה לי לומר מה הנהלים של מכבי. ייתכן שיש להם חריגים וייתכן שלא. בכל מקרה אני שומע את הכמיהה שלך לטיפול ביחד עם ההרגשה שאת לא יכולה לעמוד בו. כלומר משהו שאת רוצה לא אפשרי עבורך אלא רק לעשירים ממך ואולי לאלו ש"מגיע להם יותר" וזה מתסכל. אכן טיפול פרטי אינו זול, יש בו יתרונות אך המחיר אינו אחד מהם ולכן ישנן גם תחנות לבריאות הנפש. אם בכל זאת את רוצה להמשיך אצלה, נסי לברר איתה האם ישנה אפשרות להנחה, ובמידה שלו בדקי עם עצמך באיזו מידה את יכולה לעשות מאמץ כדי להישאר בטיפול. אלו שאלות שאת כמובן יכולה להעלות בטיפול ולבחון מה משמעות הכסף עבורך. דרור

שוב אני .. גם אתה לא תסבול אותי עוד הרבה אה?.. אני לא סובלת את עצמי, במיוחד בימים האחרונים .. אז איך אחרים יכולים?... אתמול שלחתי סמסים לא קלים .. ל"איש השיחות" שלי, כן הוא מורגל .. רק שיש ביננו "קוד" כבר ידוע שהוא לא בדיוק מגיב (לפעמים הוא "פורץ" אותו ומסמס לי שהוא נוכח וקורא ..גם משהו לא?) בעיקרון , הוא מחזיר את ההסמסים ש"דוברו" ביננו בחוצ.. אל תוך המרחב הטיפולי כשאנחנו יחד.(קצת הזוי לא?מטפל סרגל כזה ..אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו :-) ) והוא מקריא אותם .. אחרת אין מצב שהדברים ידוברו על ידי בטיפול ביננו פעמיים בשבוע .. אתמול כתבתי לך כמה היה לי קשה ..אחרי הטיפול. והלילה היה סיוטייייי .. לא הצלחתי לעצום עיניים. שלחתי סמס אלייו אתמול ..ככ רציתי לפגוע בעצמי, לאבד שפיות , להרגיש שקט, כתבתי כאן אלייך .. כתבתי אלייו .. העיקר להרגיש את הביחד .. ולא לאבד שליטה . ו..תודה ענקית שענית לי . והתהיות היו.. תהיות של ייאוש .. תהיות של .. אם רק היה בי "אומצ".. אם .. האם זה באמת היה כדאי?..האם זה היה הופך את הכל לפחות כואב? האם זה הפתרון? לא. אני יודעת. אחרי כל הזמן הזה שהצלחתי לתת לו להתקרב אליי .. לא!!! אחרי כל התהליך שאנחנו עוברים יחד .. לא!!! אחרי שחלק בי כן מתחיל להרגיש את ה"ביחד" איתו במקומות האבודים בלבד האיום הזה..אז לא!!! פשוט לא !!! והתהיות המשיכו להן לזרום אל תוך הלילה ... וסימסתי לו את זה , העיקר לא להשאר לבד, זרקתי למרחב השותק ביננו את התהיות האלו.. כן.. למרחב השותק הזה שמרגיש גם ביני לבינו בסמס.. ואולי בעצם העלתי בפניו את התהיות המאיימות האלה , כדי להרגיש את ה"ביחד" שנאבד ככ ? את ה"כאילו" ביחד ברגעים שהכי שורף?... שלחתי לא את הסמס לא ל"תשומי" .. ביקשתי גם שלא ירגיש צורך לענות .. כי אני רק שולחת את הסמס בשביל להחזיר את הפחד שלי מחדש למקום.. כדי שלא אפגע בעצמי . ואז כתבתי לך כאן .. וניסיתי להרגע .. קראתי מספר פעמיים את התגובה שלך אליי וניסתי לשאוב עוד קצת כח .. ובבוקר .. הפחד באמת חזר .. אבל הגוף היה ככ "פצוע" נפשית מהלילה הקשה שעברתי , והתקוות מנופצות .. היאוש דרור לוקח ממני את "שלל הקופה" למרות מה שסימסתי לו בסמס האחרון על נפלאות הטיפול והיחסים ביננו ,הצלחתי לכבול את הרצון והאופטימיות מחדש בגדרות של ייאוש מטורף. העיניים שלי שהיו מלאות בתקווה , מהולות להן בצער עמוק ויגון. הן נסגרות לאט לאט ..בכאב עצום של דמעות שקפאו כבר מהלילה . ואין בראש שלי מחשבות. ואין רצונות. והתקוות מתמוססות להן באויר הפתוח . הנפש פצועה, מרוסקת לאלפי רסיסים , שוכבת לה תחת גדרות של יסורים, גדרות שקרסו וקברו אותה "בעודנה בחיים" ואין .. זה מרגיש שאין איך למשוך אותה משם. כי הסרט שהרצתי בתוכי "חומות של תקווה" תם פה היום באמצע בבכי שלי מר. כתבתי לו.. " שאני לא אגיע יותר לטיפולים אצלו, שעניינים פתוחים של כסף יוסדרו על ידי בהמשך .. שרק יאשר את קבלת ההודעה" . הוא ענה לי ..זה אולי קר ורשמי מהצד .. אבל זה מרגיש הרבה כי הוא לא מהטיפוסים שעונים "בגבולות" לסמס..אז אני מניחה שיש פה איכפתיות ?.. "קבלתי את הודעותייך, אני בכז מקווה שתמצאי דרך לבוא לדבר ולא להפרד כך".. התחלתי לבכות לעצמי ..אולי הוא לא מתייאש למרות העומס שעובר ביננו ..?.. הוא הצליח לחדור אליי ולגרום לי לבכות.. ועוד שעה .. אני אמורה לצאת לפגישה עם הפרופ לגבי הגידול שמצאו לי בראש..(סיפרתי לך נכון?) עכשיו ..מה עושים?.. אני אומרת לעצמי?.. באיזה מצב מחורבן אני נמצאת. פאקינג מצב מחורבן. שלחתי לו סמס בחזרה .. " טוב, אני אחשוב על מה שכתבת ,הראש לא חושב בצורה בריאה אחרי לילה כואב שכזה , תודה שאתה מזכיר לי שטיפול לא עוזבים אלא מסיימים , אבל אני ולפני פגישה אצל הפרופ' ..והראש לא עובד.. אני רק מבקשת ממך דבר אחד ב' .. תחזיק לי אצבעות .. תחזיק לי באמונה .. לבשורות קלות אצל הפרופ.. כי לי היא אבדה" הוא שלח - "מחזיק לך אצבעות".. הצלחתי להרגיש בו גם מרחוק .. דרישה דפוקה יש לי אה דרור ?..אף זר לא יבין. והיא באמת אבדה האמונה ..דרור. היא באמת אבדה. היום הבנתי עד כמה היא אבדה. הייתי אצל הפרופ , בצהרים .. כתבתי לך כאן לפני שבועיים שגילו לי במרי שעשיתי חשד לאדונומה .. ששדה הראייה שלי בעין אחת לא תקין .. לפי המ.ר.י הפרופ פיענח שיש לי פרולקטניומה. גידול של בלוטת יותרת המוח רק זה חסר לי .. הטיפול הוא ש.. אפשר לקחת כדורים , ולהמיס את הגידול , במידה וזה לא יקטן , אאלצ לעבור ניתוח , זה גידול ששייך להורמון פרולקטין בגוף.זה לא סרטני .. זה אמור לעודד?.. לא יודעת. פשוט לא יודעת. לא יודעת איך להתמודד עם כל המצב שאני נמצאת, הכל מבולגן לי בראש. העיבוד של האונס שמלכתחילה הגעתי לטיפול אלייו , הפתיחה - והזכרונות של הפגיעה מאבא בבית.. תופעות הלוואי שלי בין טיפול לטיפול , בין תפקוד לתפקוד בין עבר להווה.. הכל הפוך אצלי בשנתיים האחרונות ... בנוסף, בשנתיים האחרונות מעקבים של בעלי על גידול שפיר בראש.. קשר דפוק שנהייה לי עם ההורים בעקבות הגילויים בחצי שנה האחרונה. כל התסבוכת הטיפולית שככ קשה לי , התהליך הזה שככ שוחק..שכל יום אני רוצה רק לברוח מהטיפול .. להיות אמא, להיות בת זוג , להיות אני .. לרצות לחיות .. להאבק במוות .. להיות חזקה .. אוף..רגע נשימה .. אויר .. נגמר האויר .. איך דרור ?.. איך בגיל 31 אפשר לעבור את זה ? מאיפה שואבים כח .. ואמונה .. שהכל כבר נגמר. מצטערת. ככ מצטערת. אבל לא מסוגלת להכיל בתוכי את כל הכאב הזה יותר. אולי זקוקה לקול מוכר כאן .. הלוואי והייתי מצליחה לחזור לטיפול ביום חמישי.. הלוואי ויהיה איזה קול בתוכי שיחזיר אותי בחזרה לשם.. דרור .. זה ככ כואב. והעומס. ההצפה הרגשית. לאיודעת איך לעמוד בזה. מבחן של השטן על חשבוני או מה ?.. מפחדת. תאמת .. מ פ ח ד ת . מחבקת אותך.. תודה על ההקשבה שרית

ש' יקרה,אני קוראת סמויה בפורום אבל לא מפספסת לקרוא את התהליך המפרך שאת עוברת. אני רוצה להגיד לך שאת בחורה אמיצה ,אני מאחלת לך בריאות והקלה נפשית ,נשמע שאת נמצאת בידיים טובות של פסיכולוג מומחה, אל תעזבי את השיחות איתו,את צריכה אותו בתקופה הזו,זה יעזור לך לא להרגיש לבד, אני יודעת שביקשת רק ממנהל הפורום תגובה ,אבל לא יכולתי שלא לכתוב לך כאב לי לקרוא את מה שכתבת, כאב לדעת שאת עוברת דברים קשים כאלה,את בחורה חזקה, יהיו גם ימים טובים ויפים. שולחת לך חיבוק מלטף,בתקווה שימעיט מהכאב שאוחז בתוכך.ואני רוצה לקוות שאת לא כועסת שהגבתי לך. ערב טוב אחת שבאמת א'כפת לה ממה שעובר עלייך

שרית שלום, אני מצטער לשמוע על הגידול שהתגלה. אני מקווה שהטיפול התרופתי יוכל לעזור ובכלל שזה יהיה מאחורייך. אני קורא את דברייך ומבין את הייאוש שלך, את הקושי לחזור ולהאמין אולי את הפחד להאמין. את ההתלבטויות שלך, אבל נראה לי שלמרות הכל שווה לנסות ולחזור, לפחות עוד פעם אחת לפגישה עמו. אני יכול לשמוע מבין דברייך את הרצון שיהיה שם מישהו שיהיה לצידך שיעשה סדר בכל מה שאת עוברת, אולי גם עכשיו לאחר שגילית על הגידול. נראה לי שלא נמאס לו ממך, רחוק מכך. ואני מקווה שתצליחי להגיע ביום חמישי, זה חשוב. דרור

שלום, אני בת 33 וכבר שנים רבות שאני מרגישה "תקועה" בהרבה תחומים בחיים שלי, בעיקר בתחומים שקשורים לתקשורת בין אנשים, אני די ביישנית וקשה לי ליצור קשרים, גם לא תמיד יודעת איך עושים את זה. אני רווקה ומעולם לא היה לי בן זוג. כמו כן תחושת התקיעות היא גם בתחום של עבודה וקריירה, אני לא מרגישה שאני מממשת את עצמי בעבודה שלי כיום, אפילו לא מרגישה שאני תורמת משהו וגם בתחום הזה אני שנים רבות רוצה לעשות שינוי ולא יודעת איך. אציין שבעברי, עברתי התעללות רגשית מצד אמא שלי ובכלל גדלתי בבית לא קל וסביר להניח שהקשיים שאני חווה היום קשורים לכך. בעבר הייתי בכל מיני טיפולים פסיכולוגיים, בעניין של קשרים עם אנשים היו עליות וירידות, אני חושבת שאפילו היו לי תקופות יותר טובות מהיום. בשנה האחרונה הייתי גם בטיפול קבוצתי בפסיכודרמה ולמרות שאהבתי להגיע לפגישות והן היו מעניינות, אני לא יכולה לומר שהן היו ממש מועילות, לא יכולה לומר שעברתי שינוי כלשהו בשנה האחרונה. אז יכול להיות שעכשיו דווקא מתאים לי טיפול פרטני, למרות שבהתחלה חשבתי שדווקא טיפול קבוצתי יכול להועיל לי בעניין של הביישנות והקושי בקשרים עם אנשים. אבל גם כאן קשה לי להחליט איזה סוג של טיפול מתאים לי. האם ייתכן ששיחות בלבד יכולות לעזור? אולי טיפול באמנות? אשמח לשמוע מה דעתכם.

נטע שלום, את אומרת שהתנסית במספר רב ומגוון של טיפולים ואת מתלבטת כיום לאיזה סוג טפול כדאי לך לפנות. אני שומע בהתלבטות שלך תחושה שמעסיקה אותך גם בחייך, תחושה ששום דבר לא הולך והכל תקוע, כך את גם "תקועה" בניסיון להחליט לאיזה טיפול ללכת. מדברייך נשמע לי שעברת לא מעט בחייך, שההרגשה שלך כלפי עצמך אינה טובה. נראה לי כרגע, מבלי לפסול טיפולים אחרים, שטיפול פרטני יכול לאפשר לך התבוננות ומקום משלך. דרור

יקרה, קראתי אותך כמה עצים למטה.. תודה שחשבת עליי! אני כותבת רק בקיצור כדי לספר שהיה בסדר. לא היה מספק.. אפילו חיבוק הסיום (אם רק הייתה יודעת כמה חודשים טולטלתי בחרדה שתדחה את בקשת החיבוק).. אז אפילו הוא היה מאכזב. לא עמדנו ממש פנים מול פנים, ויצא עקום וחלש ממה שרציתי. חיבוק מרוחק קצת, בלי מספיק רגש. כמו הטיפול שלי בעצם (לפחות בחלקים ממנו). שמעתי אותה אומרת דברים טובים עליי. הרגשתי שאני רוצה עוד, שהכל נשמע סיסמאתי ותפל כשהיא לא מסבירה, והיא לא הסבירה, אז אני הרגשתי שזה סתם. לא באמת. היא התנצלה שדיברה יותר מדיי- אני הרגשתי שלא דיברה מספיק. שאני עדיין לא יודעת מה היא הרגישה איתי. לא מה היא *מבינה* ממה שאמרתי- אלא איפה היא ביחס אליי. מה אני מעוררת בה. ידעתי שאאלץ כרגיל לקודד את רצפי הצלילים האלה, שהם המשפט שלה, איפשהו בזיכרון. שכדי לתת להם משמעות אצטרך להקשיב להם שוב בבית ולספר לאנשים אחרים שיגידו "הנה, תראי. היא אמרה.. היא התכוונה" ורק דרך הקרובים לי זה נשמע אמיתי. ובכל זאת היו רגעים שבכיתי קצת- כשסיפרתי שמכל הטיפול מה שהכי "עשה לי את זה", לא היו המילים שלה, או המבטים המיוחדים שלה, או שום תובנה מיוחדת- אלא רק הידיעה שיש דלת אחת שנפתחת בשבילי ל-50 דקות בשבוע. שיש מישהו שלא אכפת לו להקשיב קצת. היה לא מספיק, אשת, לא כל מה שהיה צריך להיאמר נאמר. ומאידך- האם אכזבה יכולה להיאמר בפגישת פרידה? זה מתאים? זה הוגן? אם זו לא הייתה פגישת הפרידה זו כנראה הייתה פגישה שבעקבותיה ריחוק ומשבר קטן. אני חושבת שהכל נבע מזה שהיא לא לקחה איתה את המתנה שלי אליה הבייתה. השאירה את העצים הצעירים שנתתי לה על אדן החלון. הלב שלי שקע לראות אותם שם. כל השבוע דמיינתי אותם אצלה בבית, חלק משגרת החיים בבית שלה. אצלה. זו לא הייתה מתנה לקליניקה, זו הייתה מתנה נורא אישית.. אמרתי לה, כשנתתי לה אותם, שאני נוטה לייחס לכל מיני צמחים חלקים ממני, ושאלה הקטנים זקוקים מאוד שיאהבו אותם. אז למה שם על החלון? אני יודעת שזה נשמע קצת שרוט מצידי, אבל כל כך אהבתי אותם (!!) כל כך היה לי קשה לתת לה אותם, להיפרד מהם. אני עדיין מתגעגעת אליהם קצת.. השקעתי כל כך הרבה מחשבה בבחירת עציץ החרס (בצבע עיניה) כל כך הבטחתי להם בית חם... מרגישה כאילו נטשתי אותם. כאילו לא בשביל זה נפרדתי מהם. נפרדתי מהם כדי לתת לה לאהוב אותם בשבילי. פשוט נפגעתי. והיא אמרה שהיא תשמח להמשיך לשמוע ממני, אמרה שגם לה קשה הפרידה, אמרה שנוכל להמשיך להיפגש כשאחזור.. כל זה נרשם בעמודת "למה את מתכוונת?", או בעמודה "תודה, אבל אין צורך".. התמונה האחרונה היא תמונה שלה עומדת במרכז החדר, עם ידיים פשוטות לצדדים, מתבוננת בי כשאני סוגרת מאחוריי את הדלת. .. עוד קצת ועוד קצת ועכשיו היא רק דרך סדק..ו.. זהו. להתראות ד'. נשימה עמוקה שלי, ליטוף חטוף של הדלת מבחוץ ו... זהו. נגמר. (אני דווקא בסדר).

תודה יקירה שכתבת, ותודה על איך שקראת לי ופנית אליי. חימם את לבי. מאד מדבר אליי מה שרשמת. המון מזה. פתאום חשבתי על הפער הזה בין הציפייה למשהו "נורא הוד" (כמו שליאת הייתה אומרת), למציאות שהיא יותר קרובה ל "קול ענות חלושה". ואולי גם על הכעס על כך שלא נתנו לעצמנו לקחת את הטוב שכן היה אפשר והצלחנו לשמור עליו. והכעס על מה שלא העזנו. נו, מילא (גנבתי לך) ;-) הייתי יכולה להרבות במילים (מהעולם שלי), אבל כבר אני חושבת שזה רק שיגע לך ת'מוח יותר מידי. יקירה, אני חושבת שפה גם מקשיבים לך. נותנים מקום. למילים ולמה שביניהן. לכאב. יודעת שזה לא משנה את החוויה של החסר והאין, או את הקושי להקשיב לך לעצמך... מקווה שאת עסוקה בתוכניות של הלאה. ...הוי הליטוף הזה של הדלת... החזיקי מעמד ילדה, 8-]

שלום לך, הרשיתי לעצמי להגיב למרות שההודעה לא יועדה אליי. אני מבין שהפרידה מהמטפלת הייתה רחוקה ממה שקיווית, שהרגשת מאוכזבת מחלקים רבים בה. נראה לי שבמרבית הפרידות קיים גם רגש של כעס, אכזבה, על מה שהיה ולעיתים על מה שלא יהיה. נשמע שרצית לתת לה לשמור עלייך דרך הפרחים, אבל רצית שזה יהיה בבית שלה, באופן אישי לא טיפולי ואולי משום כך התאכזבת. אבל אני תוהה אם רק אכזבה הייתה בטיפול ובפרידה והאם את יכולה להיאחז במשהו מזה גם לאחר סיום הטיפול. דרור

אוף דרור,.. אני נעה בין להגיד על זה "על הזין שלי" (ותסלח לי על השפה) ולהמשיך הלאה לבין לכעוס... לזעום עליה! להתאכזב. קצת אחרי שיצאתי ממנה הרגשתי הקלה- כמו משהו שהיה אמור להסתיים כבר. שאולי נשארתי יותר ממה שהייתי צריכה. מרגישה שעשיתי מעצמי צחוק כשלא ראיתי שזה לא הדדי- שאני הרבה יותר אוהבת ממנה, והכי מעליב- שהיא אולי לא רואה שאני אוהבת. אני יודעת (וזה רק מעצבן אותי יותר) שכל זה נופל יפה לתיאוריות והסברים על המטופלת שמתקשה להיפרד. וגם על זה בא לי להגיד על הז.. שלי! תגיד, כשאתה אומר דבר כזה למטופלים שלך, אתה גם נותן מענה נוסף לכעס הזה, מתייחס לתוכן הכעס ונותן לתוכן מענה, או רק מרוקן אותו בסיכה הפסיכולוגית החדה מכל האויר שלו ותולה אותו מצומק והמום על עץ, עם שלט "קשיי פרידה". נמאס לי לשמוע שמה שאני מרגישה הגיוני ומתאים לכל יתר התמות שעלו בינינו! נמאס לי! אני רוצה שתגיד אם היא הרגישה את מה שאני הרגשתי, ולא שתגיד שאני הרגשתי בגלל שאני ככה וככה. מה *את* הרגשת? לא מה הרגשת שאני הרגשתי.. למה זה כל כך קשה?? אני לא יודעת על מה אני כל כך כועסת.. פשוט מרגישה שעשיתי מעצמי צחוק. שהקשר שהיה איתה מעליב אותי. שהיא לא הייתה ראויה לכל האמון וההשתדלות. חיבוקים אצלי הם לא מובנים מאליהם... לדמיין את עצמי משתדלת לחבק אותה ולקרב אותה, ואותה נשארת במן חיבוק מנומס...פתטי! עשיתי מעצמי צחוק! וכמה זה נורא.. ועכשיו נגמר, אז בשביל מה להמשיך עם הכעס הזה? אין כבר מה לעשות! אני רוצה ולא רוצה לעשות משהו. להתקשר או לכתוב.. אבל במקביל אני שונאת.. בא לי להרביץ לה מכות :-) זה מתסכל כל כך!!! למה כל כך בקלות היא אומרת שזה שאני לא יודעת לסמוך שמה שקורה בינינו אמיתי, זה בגלל שככה אני.. למה זה לא קשור גם ליכולת שלה להקרין חמימות וחיבה? איך אומרים "רציתי יותר"? ואיך אומרים דבר כזה בפגישה אחרונה? מאוחר מדיי לזה כבר, נכון?... (אני באמת שואלת) אני כן זוכרת גם את הדברים הטובים, אבל אני לא מבינה את הקשר שהיה לנו. וברוח הכעס, חזר גם כעסים ישנים וגדולים מלפני שנה. ושוב אני מאוכזבת ושוב אני לא מבינה את הקשר בינינו. אני בטוחה שהיא הרגישה חמימות גדולה היום, כי הסתכלתי עליה בעיניים בזמן שדיברה. אבל האמת היא שלא ממש הקשבתי, רק בריחוף. פשוט העברתי את העיניים שלי מעין ימין שלה לעין שמאל שלה וציינתי לעצמי שתמיד הסתכלתי על העין השמאלית שלה, ולא שמתי לה שהימנית שלה יותר נחמדה. כן, טיפשי, אני יודעת.. יאללה! על הז.. שלי! (שוב סליחה, זה נורא משחרר..) נגמר וממשיכים הלאה! הכל בסדר. אני בסדר.

ברצוני להתייעץ אתכן. בני הולך לקיטנת כדורסל. ביומים האחרונים מתלונן שהקבוצה מתנקלת לו: מקללים אותו, לועגים לו שאינו פוגע סלים וכו. בתחושה שלו כל הקבוצה. והתחיל לבכות. מיד דברתי עם מנהל הקבוצה ואכן אשר שילד אחד בעיתיהציק לו והענין יטופל. בדרך הביתה שוחחתי עם בני ואמרתי שיש דברים שלא צריך להתיחס אליהם. בני טען ששזה משום שהוא רגיש חזר על מילותי. ואף צינתי שזו צריכה להיות ההתמודדות שלו, ובפעם הבאה לא אתערב. זו לא פעם ראשונה שאני מתערבת. גם בצהרון הייתי צריכה להתערב. שאלתי: עד כמה להתערב אילו כלים אני יכולה לתת לבני כדי שיצליח להתמודד עם החברה ברצוני לציין שבני , בן יחיד , אותו אני מגדלת לבדי. המון תודה

אורנה שלום, את שואלת שאלה לא פשוטה. כולנו רוצים להגן על הקרובים לנו, בעיקר כאשר אנו חשים אותם כחסרי ישע. אבל את מעלה שאלה, האם אני צריכה לעזור לו להיות פחות חסר ישע ואיך ועד כמה. אני לא חושב שיש כללים ברורים. אבל נראה לי שבמקרים מסויימים התערבות הורית היא הכרחית, וזה כאשר ההבנה היא שמה שעובר הילד הוא משהו שמעבר לכוחותיו של ילד ממוצע להתמודד עמו. למשל חרם כיתתי על ילד קטן. ובוודאי אלימות כיתתית, או אלימות על ידי ילד גדול ממנו. במקרה שלך, הילד סיפר על התנכלות של כולם ואילו המאמן אמר שהיה זה רק ילד אחד. כך, שזה נופל בטווח הביניים. בכל מקרה נראה לי שעשית נכון שפנית למאמן ודיברת עם הילד שלך וכשהבנת מה קרה וכיצד זה יטופל השארת זאת לגורם האחראי. אני יודע שזה לא קל לדעת מה בדיוק לעשות בעיקר כשייתכן ואת חשה לבד ללא יכולת להתייעץ ואולי גם עם צורך עז יותר להגן עליו בשל המצב המשפחתי. דרור

יש לי בעיה - אני לא יכולה להפסיק לדאוג ולחשוש מכך שמשהו עלול לקרות לבן זוגי, אותו אני מאוד אוהבת. הבעיה מחמירה סביב תקופות בהן הוא יוצא למילואים (הוא קצין קרבי) ואני ממש לא יכולה להפסיק לחשוב על כך, עד לרמה שאני מדמיינת לפרטי פרטים מצבים מחרידים, וזה מעציב אותי ומפריע לי. מה לעשות? תודה!

שלום לך, את מתארת תופעה של חרדות שאינן מופנות כלפי עצמך דווקא אלא כלפי בן זוגך, החשש שיקרה לו משהו. נשמע שכאשר הוא יוצא למילואים את חשה שהסבירות שחס וחלילה יקרה לו משהו גבוהה מהסבירות שלא יקרה לו דבר. כאילו עוצמת האירוע השלילי מאפילה על כל השאר. קיים בסיס הגיוני לחרדה הזו, אבל נשמע שאת חשה שזה מקשה עלייך לתפקד. משום כך אני ממליץ לך לפנות לטיפול, או בשיטה התנהגותית קוגנטיבית על מנת להגמיש דרכי חשיבה, או בשיטה פסיכודינמית על מנת להבין את המקור לחרדות הללו ומה הן מסמלות עבורך. בהצלחה, דרור

שלום אני קוראת סמויה כאן בפורום כבר הרבה זמן ומתוך קריאת ההודעות אזרתי בזמן האחרון אומץ וסיפרתי הבוקר לפסיכולוגית שלי כמה אני מתגעגעת אליה בין הפגישות, שקשה לי בלעדיה שאני חושבת עליה הרבה ושבאחד הימים (לא ביום שלנו) פשוט רציתי לבוא ולהיות אצלה, בלי לדבר בלי כלום, רק להיות. היא הקשיבה לי ושתקה ואני הרגשתי איך אני הולכת לאיבוד בתוך המילים שלי ומדברת עוד ועוד בלי בעצם להגיד כלום. ואז השתתקתי והיא הסתכלה עלי ואמרה שנגמר לנו הזמן ושנפגש בשבוע הבא...בלי שום התייחסות לתוכן של הדברים שלי. יצאתי ממנה ונכנסתי לאוטו ורק רציתי להעלם. הרגשתי שאולי קלקלתי הכל, אולי דיברתי יותר מדי. חשבתי להגיד לה אבל מהנסיון שלי איתה רוב הסיכויים שהיא לא תזכור בדיוק מה היה ורק המחשבה על להזכיר לה ולהגיד שוב את מה שאמרתי ואת הדרך שבה היא סיימה את הפגישה גורמת לי לרצות להעלם. לא יודעת איך יהיו לי כוחות להגיע אליה גם בשבוע הבא....

שלום לך, זה אכן לא קל לבוא ולומר את הרגשות העמוקים ביותר שלך כלפיה, את הכמיהה שלך לה ולהרגיש שהיא נשארת שוות נפש אל מול זה, בעצם למולך. אני לא יודע מה בדיוק קרה בפגישה, ייתכן שאכן דברייך לא עניינו אותה, וזו שאלה אם את באמת חושבת כך, חושבת שהיא לא תזכור. אבל ייתכן גם שקרה משהו אחר בחדר שצריך לברר אותו, שלא נובע מכך שהיא אדישה כלפייך. נראה לי שלו רק על מנת לדעת באמת ולהבין חשוב שתעלי את זה בפעם הבאה ביניכן ותתעקשי לנסות להבין מה קרה. ברור לי שזה לא קל, ממש כפי שלא היה קל לומר את שאמרת לה, אבל זה אפשרי. דרור

כן בשביל מה נוצר כל הסבל הזה. הרי האבולוציה אומרת דבר פשוט - תנו לתכונות הטובות לשרוד לפיכך הנטיה האנושית צריכה לעודד הסתלקות של מפיצי דכאון. ל?מה? למה לסבול? זה נע בין הרמה האישית, ללאומית לעולמית. הורים שיחכו מחר לבניהם - בקופסאות? חיים מתים? הורים שמולידים את בניהם לעבדות - לשזור שטיחים באפגניסטן עם אצבעותיהם הקטנטנות. הורים שסתם - גידלו אותי - ושכחו לא פעם להשקות. בוא דרור, תן לי את הלהט שלך, תן את התשובה.

שלום לך, את שואלת שאלה בכלל לא פשוטה, הסבל הוא אכן חלק שקיים בעולם האישי והלאומי. מהדברים שלך אני מבין שאת חיה כבר זמן רב עם התחושה שבבית אמנם הולידו אותך, אבל שכחו לגדל אותך, לשים לב אלייך לטפח אותך וזהו הדבר המכאיב לך ביותר עד היום. אני לא יודע אם אפשר להעלים סבל, אני גם לא יודע לשם מה הוא קיים, אבל נראה לי שאפשר לצמצם, ולו במידת מה את ההשפעה שלו על חיינו, להפחית את העוצמה שלו עלינו. לבד, או עם עזרה. דרור

פספסת את הפואנטה: בשביל מה? למה להתאמץ להיות פה בסביבה?

האבולוציה יצרה כל מיני אחמדינג'אדים והיטלרים וסאדאמים ובן-לאדנים, שניסו, ומעולם לא הצליחו באופן מושלם להשיג שליטה מוחלטת של החרא (סליחה) בעולם. מזמן יצירת היקום ועד היום - מעולם לא. האם באמת אנחנו מחויבים לקחת את הצד שלהם, לתת "להם" לקבוע מהו "טוב"? לחבור אליהם לברית דמים ולהמשיך למלא את תפקידם ההרסני מבלי שהם שם? למה לא, למשל, (קל לומר..), למה לא לשתול פרחים ולטפח אותם, ולהתעקש ולהמשיך לטפח, אפילו אם זה בקטנה, ממש בקטנה, ואפילו אם חלק הולך לעזאזל? (גם אם החלק גדול מאד, זה תמיד רק חלק ולא מאה אחוז). אנחנו, לפחות, נדע שעל כף המאזניים הנחנו את הטוב, או לפחות לדעת שניסינו. הכי טוב שאנחנו יכולים. התוקפנות תמיד תהיה חלק מהוויית העולם... חלק מאיתנו. כמו שאי אפשר לטהר את הטוב, ככה אי אפשר לטהר את הרע... לחיי המיתון ועידון הלהט (דור שני לשואה) הערה: בהקבלה אישית - יצירת היקום - הבריאה של כל אחד מאיתנו כפרט, כבן אדם; והחבר'ה ה"נחמדים" שציינתי לעיל הם החלקים התוקפניים שבנו, או, למשל, ההזדהות עם החלקים התוקפניים של ההורים.

"תחזרי,תחזרי בבקשה ממך אני לא מבקשת את הכל אסטרולוגים אומרים שהעולם יתהפך אם לא תחזרי זה יהיה נכון"!!!(המילים הם של שלמה ארצי-אבל הבקשה היא שלי.) **זה כבר נכון**

שלום לך, אני יכול להבין שסופהשבוע המתקרב טומן בחובו גם הרגשה שליאת חסרה, שאם היא לא תהיה בו, סימן שלא תהיה עוד כאן. אני מניח שהגעגועים הללו משותפים לעוד משתתפים בפורום, ומן ההסתם ימשיכו להעסיק בזמן הקרוב. דרור

היום היה לי טיפול. לא זוכרת מה קרה שם בסוף. לא שמעתי אותו בכלל. התנתקתי . לא באמת הייתי שם. והגוף כאב. לא יכולתי לזוז . השעה בכלל הסתיימה. עוד דקה.. צריכה רק עוד דקה. והוא הביא לי כוס שתיה ממותקת . שיחקתי אותה שאני בסדר . אבל מבפנים הייתי מרוסקת. התעלתי איכשהו . איך בכלל?..לא יודעת. ויצאתי. ישבתי במדרגות. הצלחתי לבכות.סוף סוף לבכות. לא היה לי כח לזוז בכלל לאוטו . באיזהשהו שלב קמתי נגשתי לרכב, הורדתי את המשענת , ועצמתי עיניים ..כמעט לשעה. הגעתי הביתה. ואני מוקפת בפלאשבקים. אין לי כח לזוז.הראש שלי מתפוצץ.הלב כואב בטירוף.הידיים רועדות לסירוגין, גם כאן בכתיבה אלייך.מה קורה לי? מה קרה לי שם? אני לא זוכרת. שתיתי מים.שטפתי פנים .פתחתי חלון והגוף עדין לא מעכל. זה לא יוצא ממני.מהראש שלי.מהגוף שלי.זה לא יוצא.זה לא יוצאאאאאאא. הנגיעות משתחזרות והכל כואב. רע לי.בא לי להקיא.קשה לי לנשום.זה מרגיש שאין אויר.ככ צריכה אויר. ואין. מפחדת שוב לעצום עיניים . תמונות מטושטשות שעולות ומכאיבות. אין כח. (((((((((((מתי הוא יבין - המטפל הזה שאין כבר כח להמשיך? שאין טעם)))))))))))) נו.. שינטוש כבר את הטיפול המעפן הזה. שיתעצבן עליי כמו הפסיכאטר הדפוק שליווה אותי אז .. או שיתעלם ממני לחלוטין. הרי אני אויר.כלום.ממילא.. ואין תחושות של אמת.הכל שקר עכשיו. רק שיחזורי עבר.פאקינג של עבר. וזה מרגיש שאני מלוכלכת, מנוצלת, אשמה, מושפלת, ילדה חלשה. והם שנגעו, והם שהכאיבו ואני ..אני זו שרק הייתי שם. אני לא רציתי. אין בי כח. דרור .. אין בי שום כח להלחם. דיי ..כבר זה כואב לי בטירוף. ואין מי שיאמין לי שזה באמת ככה. אין למי לספר את הנורא הזה. מוקפת בככ הרבה אנשים ומרגישה ככ בודדה . הלוואי ויהיה בי אומץ.. ליפול ולא לקום משם לעולם. לא מאמינה שאגיע לטיפול ביום חמישי . אין לי כח יותר להמשיך מכאן הלאה. מחליטה להעלם. פעם ראשונה שמחליטה לעשות את זה מבלי להצטער. הוא יצטער בכלל?.. או שהוא לא ירגיש שנעלמתי ?.. אולי הוא בכלל רוצה את זה כבר?.. הרי אי אפשר לטפל בנפגעת תקיפה מינית . אי אפשר. זה הרי לא יחזיק יותר מידיי זמן סליחה דרור. שרית

שרית שלום, נשמע שקרה משהו היום בפגישה, לקראת סיומה שעורר בך רגש בעוצמה גבוהה מאוד. רגש שיצאת איתו מהטיפול. את מתארת פלאשבקים, פלאשבקים שמקשים עלייך מאוד לתפקד, מציפים אותך. תחושה שאת שם ממש שם באותם רגעים ולא מצליחה לחזור ולהירגע. זו תחושה קשה מאוד, ואני יכול להבין את הרצון שלך להרים ידיים, שאולי כך לפחות תהיה רגיעה. שלא תיאלצי להתמודד עם הזכרונות הכואבים בטיפול ומחוצה לו. אבל אני שומע משהו נוסף ברצון לעזוב, רצון שהוא יתייאש ממך, ואולי גם מחשבה שהוא כבר התייאש ממך. אני די בטוח שהוא לא, אני אפילו משער שגם את לא חושבת כך. אבל את מדברת בעצם על הייאוש שלך ממה שקורה לך ובמצב כזה קשה לך להאמין שמישהו לא יתייאש. נסי לראות כיצד תרגישי לקראת יום חמישי, ובכל מקרה נסי ללכת לשם, לספר על מה שקרה לך, על הפלאשבקים. תני לו את ההזדמנות להיות אחד שיכול להבין מה עובר עלייך, לפחות לנסות. דרור

לפני שנה עברנו ליד בית קברות והבן שלי בן השלוש וחצי שאל מה זה ועניתי בית קברות לפני חודש (היום הוא בן 4 וחצי) עברנו שוב והוא אמר לי: נכון פה שמים את מי שמת? חופרים בור ושמים אותו בפנים? אמרתי נכון - רק את מי שמת ואז הוא שאל אותי כולם מתים? אמרתי לו כן והוא שאל: גם את ואבא ואני? עניתי כן ומייד נלחצתי ואמרתי לו : אבל אין לך מה לדאוג או לחשוב על זה כי זה יקרה עוד הרבה זמן שנהיה זקנים מאוד מאוד אתמול הוא החל לבכות ואמר לי שהוא מפחד שאנחנו נמות ושוב חזרתי על כך שאין לו מה לדאוג וכו' אני בעצמי יש לי בעיה להתמודד עם מוות אבל מה עונים לילד מה אומרים?

שירה שלום, אני יכול להבין את הקושי עליו את מדברת, זה לא קל להסביר מוות לילד. אני יכול לשער שאת חוששת לפגוע בו, שזה יהיה מוקדם מדי עבורו. אז במובן הזה אני יכול להרגיע אותך, העיסוק במוות אופייני לגיל הזה פחות או יותר. ילדים מתחילים להבין את משמעות המוות, אם זה של בעלי חיים ואם זה של אנשים, ולחבר ביניהם. אחת החרדות הראשונות שעולות בהקשר זה היא החרדה שבנך ביטא, שמשהו יקרה לכם. תגובתך נראית לי הולמת למדי. כעת נותר ללוות אותו בתהליך של הסתגלות לרעיון. לא לשלול ממנו את הזכות לפחד, אבל לשדר לו שזה חלק מהחיים, כפי שעשית. הרי בינינו, מוות ממשיך בצורה זו או אחרת להטריד אותנו מדי פעם במהלך חיינו, לא תמיד אנו מצליחים להבין מה זה בדיוק, ובוודאי שזה מעורר בנו חרדות. כך שזה טבעי שגם לו זה יהיה לא פשוט. אבל כמו שזה נשמע לי זהו פחד טבעי ונורמטיבי לגיל זה ואין מה לדאוג. דרור

שלום רב ! אני סובל מתופעת לוואי של התרגשות יתר שמתבטאת בהפעלת רפלקס ההשתעלות בגרון ז"א שכאשר אני מגיע למצב של התרגשות מתחיל להווצר אצלי שיעול מחניק. בשלב מסוים זה נפסק אולם עצם התופעה מפריע לי מאוד . ברצוני לשאול האם ישנו איזה טיפול תרופתי לטיפול בתופעה הזו ? איך ניתן להקדים תרופה למכה ?? המון המון תודה על העזרה !!!! אלכס

alex שלום, התופעה שאתה מתאר היא תופעה של ביטוי גופני לחרדה. הגוף שלך מסמן לך בדרך זו על מצב העוררות שלך. מעניין לנסות ולהבין ביחד איתך מה התחושה שאתה חש בדיוק, מה היא מזכירה ומעוררת בך ובאיזה שלב היא קושרה לחרדה. זו דרך התבוננות אחת, ההתבוננות הדינמית, ויש בה טעם רב בטיפול. אפשרות אחרת היא לנסות ולראות מהן המחשבות שמתעוררות בך והתגובות הגופניות שמתלוות כאשר התופעה מופיעה ולראות באילו אמצעים אתה יכול להביא להפחתת תשומת הלב למשל שניתנת לשיעול כמרמז על משהו, משהו המסתיים במחנק אלא פשוט כסימן לריגוש. משום כך פחות הייתי ממליץ להשתמש בתורופת נוגדות חרדה משום שהמחשבה שאתה עלול לאמץ היא שאתה לא מסוגל להתמודד ושיש סיבה לחשוש מהשיעול שלך. אבל כל האמירות שלי צריכות להילקח בעירבון מוגבל משהו, עד שתפנה לאבחון פנים אל פנים. דרור

שלום לך, הרצון בליאת כאדם, כמנהלת פורום מובן ואף יותר מכך בימים אלו. לעיתים ישנה תחושה של געגוע מיוחד כאשר התחושה היא שהם אינם עוד, שהם נפרדו מאיתנו. אני מקווה שעם הזמן לצד תחושת הגעגוע והחסר יהיו גם תחושות של מלאות, מהמקום הזה ובכלל. דרור

שלום לכולם, ביום חמישי מצטרפת לפורום דר' מלי מרקיביץ. מלי היא כפי שאני יכול להעיד אשת מקצוע מעולה וחברה טובה. אני מצין זאת כי אני חושב ומאמין שהשילוב בין יכולותיה המקצועיות והאישיות יבוא לידי ביטוי פה בפורום ואני מחכה כבר לשיתוף הפעולה איתה ממנו אני יודע כי אפיק רבות ואני מקווה שגם חברי הפורום ירגישו כך. אז בינתיים אני פותח את המשמרת בדברי ברוכה הבאה מלי. דרור

שלום לפורום אני רוצה לנצל עוד גיחה קצרה אחת, לפני חזרתי בשבוע הבא, על מנת לברך את המנהלת החדשה, ד"ר מלי מרקיביץ. אני בטוח כי מלי תוסיף הרבה חוכמה וחום לפורום ותביא איתה קול יחודי, מעניין ורענן, ולא פחות חשוב - אוזן כרויה ונכונות לשמוע ולחשוב יחדיו. ברוכה הבאה מלי. דוד.

לדוד ודרור, האם היתכן שכל הפסיכולוגים/יות הם אשכנזים דוקא !!?? (או לפחות רובם) ברוכה הבאה מלי.

לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא חכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולהעוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד די בבקשה די,

שלום לך, את מעבירה את התחושה שלך בעוצה רבה, עוצמה שאני מניח שמייצגת נאמנה את התחושות שלך עם עצמך. תחושה של הצפה שהכל סוגר עלייך ואין לך עוד כוחות. אני לא יודע מה בדיוק קרה שהוביל לתחושות הללו, לא בטוח שזה גם משנה. אבל נראה לי חשוב שתצליחי לא להישאר עם התחושות הללו לבד, שניים יכולים לעיתים להכיל חוסר אונים וחוסר כוחות טוב יותר. ולעיתים עצם השיתוף מקל, כמובן שאת מוזמנת לעשות זאת גם בפורום. דרור

מרגישה את הכאב בכל הגוף. שולחת לך חיבוק חם ועוטף ומשאירה פתח קטן שיאפשר לו לכאב הזה לצאת החוצה ולפנות את המקום לדברים שטוב לך איתם.

למרות שדי ברור לי מה מוביל לתחושות הללו, גם לי זה לא ממחש משנה כרגע. מרגישה טובעת בהצפות,חנוקה מאבדת לגמרי אחיזה. מרגע לרגע הצורך לשתף מישהו רק הולך וגובר,מבינה שכול שעה שעוברת הופכת משמעותית כאילו משהו בתוכי מכרסם ללוא הפסקה. "ולעיתים עצם השיתוף מקל" מנסה להאמין בזה, אבל איך מקלים על הקושי בלשתף? איף מוציאים את הדברים החוצה?איך מדברים את שכואב?אין לי את הזמן ללמוד את זה נגמרת נגמרת נגמרת עם כול דקה שעוברת. צריכה צילום רנטגן ללב עם פיענוח לפסיכולוגית,אולי ככה היא תראה כמה הוא מדמם...כל מה שמצליחה זה להגיד שרע לי שנמאס לי שלא יכולה עוד.

פוףף... כמה קושי... כמה נמאס ובלתי נסבל כבר! וכמה קשה-קשה-קשה להמשיך ככה, ועד מתי? ו"די, בבקשה, די" הרגיש והשברירי והמצומק מאימה ומתשישות, נחבא שם למטה, תחת כל עומס וכובד השורות... מתחנן שיחוסו עליו ולא יקברו אותו חי.. בהיתי כמה שניות במילים שלך.. העיניים מתערפלות מרוב מילים ושורות.. רוצה להאמין שזה היה כמו נשיפה החוצה של כל האויר שהריאות מסוגלות להחזיק- פשוט בפעם אחת לסחוט אותן.. ואולי זה להתרוקן כדי להתמלא (קצת)...? ואולי אולי אחרי שמתרוקנים אפשר להתחיל לנשום את "עוד לא יכולה" במקום את "לא יכולה עוד"... בהתחלה בהיסוס ופקפוק, ובהדרגה עם קצת יותר אויר... ממקום שמאפשר קצת יותר לנשום ולא להיקבר תחת הכובד.. אולי... אקווה איתך

יש לי בעיה שאם אין לי שליטה בדברים אני מתחילה לבכות להתעצבן ולהיכנס להיסטריה זה מפריע לי ולבעלי אני חייבת שהדברים(_חיים) יהיו לפי איזו שהיא תוכנית אחרת אני מאבדת את עצמי למה דבר כזה קורה? והאם ניתן לפתור זאת בזה ללא טיפול

שלום לך, הצורך בשליטה הוא צורך מובן ומרבית האנשים מעוניינים לחוש שהם בשליטה על החיים שלהם, ומעדיפים שדברים יקרו כפי שהם רוצים. יחד עם זאת ישנה הבנה שלעיתים ישנם דברים עליהם אין לנו שליטה, דברים שאינם וודאיים. קושי לקבל הבנה זו יכול להיות קשור לכמה גורמים. למשל ייתכן וחשוב לך שיעשו מה שאת אומרת בכדי להרגיש שאת יודעת טוב יותר, שמעריכים אותך. צורך אחר הוא לנסות ולמנוע כל אפשרות שמשהו לא וודאי יקרה מתוך חשש שאובדן שליטה יוביל לקטסטרופה. בכל מקרה ההתלבטות שלך האם לפנות לטיפול מעידה שאכן קשה לך עם אובדן שליטה, שאת מניחה, אולי במידה מסויימת של צדק, שקיים בטיפול. אבל דווקא משום כך אני חושב שנכון יהיה לך לפנות לטיפול, להתמודד עם החששות שלך, בקצב שלך, עם איש מקצוע. להרגיש מה קורה כשאת מרשה לעצמך להיות מעט פחות בשליטה. לבחון מה קורה לך מכל הבחינות ברגעים אלו, ובהמשך להרגיש כי את מרשה לעצמך לקבל חלקים בחייך שאינם וודאיים, ובכל זאת תוכלי להתמודד עמם בעת הצורך. דרור

שלום דרור אני בטיפול דינמי קרוב לשנתיים. רק לאחרונה התחלנו להתעסק בדברים אינטימיים ועמוקים כי קודם היה לי קשה להתרגל בכלל לטיפול ועצם החשיפה. עכשיו פחות קשה, אבל עדיין הכל יוצא בכוח, כלומר המטפלת מתאמצת מאוד עד שהיא מוציאה ממני לפעמים מילים או הסבר לגבי העצבנות שלי, כי אני מעדיפה ללכת או פשוט להישאר עם עצמי ועם מחשבותי למרות כל ההתחננות שלה שאדבר ושאתר את רגשותי. ההתעסקות הזו בדברים הכי אישיים העצימה את תחושת הצורך שלי בה. ואף פעם בחיים לא חוויתי את הצורך במישהו אחר או התלות הזו חוץ ממנה (למרות כל הקושי בלדבר איתה, אבל עצם היותי שם מרגיע אותי למרות שאני לא מראה לה אלא להפך אני רומזת כל הזמן עד כמה אני שונאת להיות שם). אני פשוט מבולבלת לגמרי ולמרות הרגשת התלות אני מצד שני מנסה להתרחק עד כמה שאפשר ונאבקת בעצמי בכל הכוח לא להראות עד כמה אני צריכה אותה.

שלום לימור, תחושות תלות מעוררות לעיתים חרדות שונות, ובעיקר חרדת נטישה. נשמע שזה מה שאת מרגישה, את חשה שאתן הולכות ומתקרבות, שאת זקוקה לה וחוששת לאבד אותה. משום כך את עושה מאמצים עילאיים להילחם בעצמך ובה בכדי להרחיק אותה, להרגיש שהיא לא באמת חשובה לך, שאת יכולה בלעדיה. ואולי אם אפשר שהיא תעזוב כבר עכשיו. מנגד זה הרי לא ממש מה שאת רוצה. זה המקום בו את נמצאת עכשיו, זהו מקום לא פשוט, ייתכן שעם הזמן הוא יגיע לשיח מילולי, ובהמשך תצליחו למצוא את המקום בו תוכלו להיות מבלי שתחושי שקרבה ותלות מעוררות בך חרדה כה גבוהה עד כי את חייבת לדחוק אותה משם. בהצלחה, דרור

את השאלה אני מציג כאן בעקבות תשובה לקונית שקיבלתי ממקום אחר לאותה השאלה: "הנושא שהצגת מורכב ומסובך ואי אפשר לענות עליו. מומלץ שפנה למטפל מקצועי". וזה הוא בדיוק הדבר שניסיתי לעשות, במעין התייעצות מרחוק, ל - פ - נ - י שאני מחייב את עצמי להליך טיפולי, שמדרך המקובל הוא ארוך מאד וגם לא זול ! מעבר לזה: שאלתי היתה יותר במישור המקצועי העקרוני ופחות בהקשרים אישיים. לכן, אנסה להציג שוב את שאלתי: במהלך טיפול פסיכולוגי ארוך (כמה שנים !) ואינטנסיבי (יותר מפעם אחת בכל שבוע) המטופל, שפנה לטיפול בין היתר גם בגלל קשייו ביחסים עם מישהו אחר, שינה את יחסו ואת התנהגותו כלפי אותו אחר, מה שעשה למטופל טוב, אבל גרם נזק בל ישוער לאותו אחר (נכנה אותו כאן "המטופל הסמוי", או - "הנוכח-נפקד"). כדוגמה: המטופל היה מסובך בקשריו עם בן או בת-הזוג, או עם האמא, או עם שותף לעבודה. במהלך הטיפול, מערכת-היחסים של המטופל עם "מטופל הסמוי", וכן תאור דמותו והתנהגותו של "המטופל הסמוי", הוצגו למטפל, כמובן, דרך ה'פריזמה' של המטופל. הטיפול, כאמור עשה טוב למטופל. אלא ש"מטופל הסמוי" (בן/בת-הזוג, או האמא, או השותף לעבודה) הושפעו עמוקות משנוי היחס כלפיו מצד המטופל הישיר, ונגרם לו (ל"מטופל הסמוי") נזק קשה, קריטי, ובלתי הפיך ! רק לשם המחשה: נניח שמדובר בבן שגם בבגרותו נשאר קשור בקשרי תלות סימביוטיים הדדיים (!) עם אמא שלו, עד כדי אי-יכולת לבנות חיים משל עצמו. הטיפול עזר לו להשתחרר, ולהיות אוטונומי... אלא שאמו, שלא היתה שותפה פעילה בטיפול, אלא בעקיפין, ואפילו לא ידעה משלב מסויים שהטיפול נמשך כל כך הרבה שנים, ושדמותה ואופן התנהגותה הוצגו למטפל דרך אופן ראייתו והבנתו של הבן, חשה בהתרופפות קשריה עם הבן, מה ששפיע עליה באופן מאד קשה. היא הרי לא טופלה, וכנראה שהמטפל גם ראה באופן טבעי ואנושי, ואולי גם מקצועי, מול עיניו בעיקר את מטופלו הישיר ואת טובתו (והצלחת הטיפול). התוצאה - במקביל להטבת מצבו הנפשי והריגשי של הבן המטופל הישיר, הדרדר מצבה של האם, עד כדי מחשבות ונסיונות אבדניים ! ההשתחררות של הבן ממנה והפיכתו לאדם עצמאי באה כמסתבר על חשבונה, ודחקה אותה ל'פינה' נפשית בלתי נסבלת מבחינתה., מבלי שהיא מבינה "מנין זה בא לה", ו"מדוע הוא" - הבן - "עושה לה את זה". עד כאן תאור מצב לדוגמה ולהמחשה. ושאלתי, שכאמור ביקשתי עליה תשובה קודם כל מקצועית ועקרונית, אבל קיבלתי עליה את התשובה: "כדאי שתפנה לטיפול כי הבעיה שהצגת מורכבת ומסובכת" - מה אחריותו המקצועית (וגם האנושית) של המטפל כלפי "מטופל סמוי" או "נוכח-נפקד" מעין אלה שהצגתי קודם לדוגמה ? האם אחריותו המקצועית מחייבת אותו להיות ער גם להשלכות 'ארוכות-הטווח' והלכאורה "לא ישירות" (אלא באמצעות השינוי שעובר המטופל היושב מולו וכתוצאתו), והאם יש לו מחוייבות לעשות עם זה משהו ? האם ראוי ונכון שלמשל, במידה שהבן, במהלך נסיונות ההשתחררות מתלותו באמא שלו, מתעקש לא לספר לה וגם מסרב להצעת המטפל להזמין את האמא להשתתף בחלק מהטיפול (אולי עם עוד בני-משפחה רלוונטיים, בראיה של גישה מערכתית וכוללנית, שאינה ממוקדת באופן צר במטופל הישיר בלבד) - שהמטפל יתנה (!) את המשך הטיפול בבן בכך שגם אמו תהיה חלק ישיר ומודע (שהיא תדע !) של הטיפול ? זאת שאלתי: מה אחריותו המקצועית והאנושית מטפל כלפי מי שהטיפול משפיע עליו בעקיפין וכ'נגזרת' מהטיפול הישיר על מטופלו ? גם אם השאלה נראית גם לכם מורכבת, בכל זאת מאד-מאד אודה לכם על תגובה עניינית ומסבירה. תודה מראש ! ניר.

ng שלום, אתה שואל שאלה לא פשוטה שמעוררת מחשבה רבה. ברמה הפשוטה, פשוטה מדי אולי, אומר שאחריותו של המטפל היא כלפי המטופל שלו, לא לגרום לו נזק. במובן זה אין באחריותו לדאוג למצבם של הקרובים אליו והשפעתו של הטיפול עליהם. אם כן מה בכל זאת מורכב כאן? אני חושב שטובת המטופל היא נושא מורכב. התרחקות מהאם בדוגמא שנתת יכולה להוביל לתחושה טובה של המטופל, אך מה קורה כאשר כפי שאתה אומר האם נפגעת ואולי כתוצאה מכך ייפגע גם הבן. האם גם אז אין אחריות של המטפל. למיטב הבנתי, טיפול מאפשר פתיחת רעיונות, גמישות מחשבתית, והתנסויות שונות בחדר ומחוצה לו. זהו תהליך שאינו קורה בבת אחת, וכן יש לו השלכות שונות. אני לא חושב שמטפל יכול להתנות המשך טיפול בקבלת טיפול מערכתי אם המטופל אינו מעוניין בכך, משום שהמטופל הוא המוקד בטיפול. אבל ייתכן ויש מקום לבדוק עם המטופל את ההשלכות האפשריות של מעשיו, לבחון אלטרנטיבות, הגמשת פעולות ועוד. לבסוף, ציינת שהפנו אותך לטיפול, ולא ברור לי האם אתה הצד שהיה בטיפול או הצד שנותר מחוצה לו. כך או כך אני מצדד בהפנייה שכבר ניתנה לך וחושב שבדיקה אמיתית וחשוה יכולה לקרות רק בתוך חדר הטיפולים. דרור דרור

ההפנייה ההיא שלי לטיפול (בנימוק שהשאלה מורכבת ומסובכת) באה כנראה כתחליף פשוט ונוח במקום תשובה עניינית, כמו שניסית אתה, דרור, לתת. על כך תודה לך ! העלאת הנושא נעשתה ברמה העקרונית-מקצועית, וגם בהיבט של הגינות אנושית, ולא כי אני מטופל. יחד עם זה - הדוגמאות שנתתי הושתתו על אפיון מקרים שקרו. אם לפרט מעט יותר את המקרה עם הבן שהתאמץ להשתחרר מקשרי-התלות שלו עם אמו - נוסף לה עצמה כ"מטופלת סמויה" או "נוכחת-נפקדת" שניזוקה מהטיפול שלכאורה לא ניתן לה אלא למי שרצה לפתור את בעיותיו שלו שהיו כמסתבר קשורות בה - היתה עוד אחת - בת-זוג שלו. לאחר שכמה נסיונות של הבחור ליצור מערכות זוגיות נכשלו, מה שהביא אותו לפנות לטיפול, הוא הבין במהלך הטיפול וכתוצאה ממנו שעד שלא ישתחרר מהסימביוזה עם אמו, הוא לא יוכל לבנות יחסי "יחד וגם לחוד" בריאים ויציבים עם בת-זוג. אלא שכתוצאה ממאמציו להיות אוטונומי, ולא תלוי, ולבנות את עצמו כבוגר עצמאי, הוא גם פגע בהתנהגותו המאד לא נעימה בבחורה איתה סוף-סוף הצליח להתמיד בקשריו (לכאורה כתוצאה מוצלחת ראשונה של הטיפול שעזר לו להשתחרר מאמו). הוא השליך מאי-התלות באמו לאי-תלות בבת-זוגו (ובהכללה - בכל אישה שתהיה בקרבתו), ולצורך להשאיר מעין חיץ ביניהם, ואת ההתנהגות שעל פי הבנתו נדרשה ממנו כלפי אמו (העמדת גבולות ברורים ושטחים של "מחוץ לתחום", אפילו אם זה צריך להעשות בתקיפות וללא פשרות) הוא העביר ליחסיו עם בת-זוגו. זאת נפגעה עד עמקי-נשמתה, דימוייה העצמי ניזוק, ולאחר שגם היא נפרדה מאותו בחור מטופל, זה גרם גם לה קשיים ביצירת זוגיות אחרת, בריאה ויציבה, משל עצמה ! מתשובתך דרור אני מסיק, שלדעתך למטפל אין שום אחריות מקצועית ואנושית, לא להווצרות המצב הזה, או למניעתו, ולא למיזעור הנזקים, שהם תוצאת הטיפול, או מניעתם - ככל שזה נוגע במטופלים הלא-ישירים (האמא, הבחורה), ה"סמויים". אחריותו תקפה - כך הבנתי מתשובתך - רק כלפי המטופל הישיר, הנוכח מולו (ובהקשר העיסקי - המשלם).צדקתי בהבנתי את התשובה או שטעיתי ? אגב, למרות שלא למישור הזה התכוונתי בשאלה: אם נשליך מתחום הרפואה (המדיצינה), הרי ישנו מושג הרשלנות הרפואית, שרופאים גם מבוטחים מפני תביעה על נזק שטוען מי שטוען שנגרמה לו בגללה. לאחרונה קראתי שישנה התייחסות בהקשר הזה גם לנזק שנגרם ל"צדדים שלישיים", כמו למשל (נזק פרוזאי) אבדן הכנסה בגין הצורך של בני-משפחה לטפל בפציינט שנגרם לו נזק ישיר נמשך בגלל רשלנות רפואית, או (נזק ברמה הנפשית) עגמת-הנפש והסבל ואבדן דמות-אב שנגרמו לילד שאביו נפטר כתוצאה מרשלנות רפואית. האם גם בתחומי הטיפול הפסיכותרפויטי ישנה התייחסות שכזאת ? תודה מראש על כלהתייחסות עניינית ומסבירה נוספת ! ניר.

הי דרור, בוקר טוב, רוצה לשתף, טוב? אומר בצורה ישירה ובאומץ - הפרידה כאן, מליאת היקרה שלנו (ולא בגלל מישהו, אלא בגלל מה שמעוררות בי מול עצמי פרידות ושינויים כאלה), די טראומטית לי. היא מובילה אותי לחרדות ומחשבות על עזיבת הטיפול שלי ועד ל... עזיבת משהו יותר רציני (שלא אומרים כאן). עכשיו על הבוקר התעוררתי עם אוסף הרגשות הזה, אחרי חלום נשכח, ואני מרגישה באופן נוכח ועוצמתי יותר את הכעס המוכר לי משכבר הימים על אותה האדישות והנטישה ועל הפצעים הפתוחים. בא לי לנקום, להאשים - זה התבטא במחשבות תוקפניות של פגיעה בעצמי. ודווקא אני במלחמתי. פתאום ולפרק זמן נעלמו הישגי הטיפול. ובכל זאת, מקווה שלא, מקווה שהם שם ומספיק מבוססים. אבל, פוחדת נורא... חסרת אונים נורא... יש הרבה רגעים כאלה. לקחתי בשבוע שעבר את התגובה שלי לטיפול וגם השבוע אקח (מתגעגעת). בכלל, גם בטיפול עוד מעט חופש גדול... גם זה קשור. הדאגה שלי מופנית גם לאחרים, ולמה שיקרה בפורום בכלל ולכל אחד בפרט. אולי אני מגזימה, אבל, חרדות, מה לעשות... מקווה שישמרו על עצמם, אני מקווה שהחזרה לשגרה ולמסלול תעשה חלק ניכר מהעבודה ותמרכז אותנו (כמה ליאת צודקת). שישבת זה בלאגנים... וימי ראשון - פיכס בפני עצמו… :-) תודה רבה על ההקשבה, עזר לי לכתוב את זה. שבוע טוב ונעים

שלום לך, פרידות הן בדרך כלל דבר מורכב. לעיתים קרובות הן מעוררות את החשש מה הולך לקרות עכשיו, איך נתמודד עם הלא ידוע שמחכה כעת. אני מניח שההרגשה מורכבת עוד יותר כשמרגישים שהשני הוא שנפרד, נוטש אפילו, ובכך גורם לתחושת דחייה, שלא אכפת. בפרידה שכזו יש גם הפרה של האיזון הקיים. אבל כפי שציינת, אני מקווה שתוך שימת לב לקשיים שיעלו, נצליח בפורום ליצור שגרה ואיזון מחודש שירגיע את החרדות. מהבחינה האישית את מציינת נקודה רגישה עבורך החשה פרידה כנטישה המעוררת כעס בעוצמה גבוהה. אני מקווה שתצליחי להביא את הרגשות הללו לתוך הטיפול, לעבד אותם, ולהישאר איתנו פה ובכלל. דרור

דרור, תודה על תשומת הלב. היה משהו בדברייך, ששוב לקח אותי לכיוון הנפרדות והשליטה, נושא שמדובר המון אצלנו בפגישות. לפעמים יש תחושה של יותר מידי כבר. וגם זה נאמר בשיחות... טוב, אני בטיפול מזה זמן, כך שלהביא לטיפול את מה שאני יודעת אני מצליחה... נראה לי... אבל, החלומות שמתחמקים, המחשבות שלא מתחברות. נו... קצת רושמת לי עוד קצת תיעוד משלי. לפחות לכך שמשפטים חוברו. ככה שקצת רציתי להשתמש בפורום כדי להכין קצת שיעורי בית לפגישה שלי. אתה אומר שפרידות הן דבר מורכב בד"כ, ואני חושבת לי שפרידות וסופים (אולי גבולות) הם כנראה דבר מורכב הרבה יותר ממה שאני מסוגלת להתחיל להבין. אולי ממה שכל אחד יכול? לא יודעת. אבל יש לי בעיה רצינית לתפוס מהו סוף. הנה, הבוקר התעוררתי עם כל מיני משאלות לא ריאליות, תפסתי את עצמי עם האמונה שהכל יכול לחזור לאחור שמתים יקומו לתחייה, שמי שאינו מגיב, יקלוט, שאצליח לחלוב מהיכן שאין, שאיוולד מחדש ואחזור להתחלה, ושאהיה נאהבת, וש"יאמינו" שיש לי עתיד. ש"מישהו" יגלה כמה נשארתי מאחור, ואת העוול, ש"מישהו" יגלה את כל הדברים הטובים והמוחבאים שפיזרתי... ואני עוד מתעקשת, לא מוותרת, זו בעיה. הנפח הגדול מידי של זה. הייתי רוצה להבין מה זה זמן ואז גם אבין כמה איבדתי, וכמה לא יהיה, אף פעם לא יהיה, והדיכאון יגיח. פעם ראשונה. כי הדיכאון תלוי זמן. אומרים שיש כבר אותות שהוא סוף סוף מגיע. פוחדת ממנו. מאד. זה בעיקר מה שקורה איתי עכשיו - הפחד מהדיכאון. משום שאני פוחדת ש כשיגיע אז יסתיים הכל. מבלי שמשהו אחר יתחיל. נמצאת בטיפול טוב, ומה שרשמתי יגיע לשם. ושוב, תודה למי שקרא. (שיתוף של בוקר יום שני)

הגחתי לכאן קצרות שוב, ומצטערת על הכתיבה בהמשכים בעץ הזה, רציתי להוסיף התנצלות לבנות היקרות שרשמו לי אי שם (מקווה שאתן קוראות היום), לא שלחתי תגובה, כי כבר לא יכולתי להרשות לעצמי להטריח בהעלאת עוד הודעה שלי בשרשור ההוא... לילך (התרגשות צפויה לך מחר, נכון?... דואגת לך), יעלה (קדם ברכות לקראת יום ראשון הבא), נועם (כמה נמש אהוב לבי - שלל פינוקים ממני) המון תודה, בתודה וסליחה (לא ידעתי לאן להדביק את ההודעה הזאת, ואם זה בסדר בכלל) |ההיא שבעמוד הקודם|

אשת... תודה על הקדם. אני עוד כאן :- ) יעלה

יקירי, יודעת שצריך להיפרד. גם כי הגיע הזמן, וגם כי מגיע לפורום לחזור כמה שיותר מהר לשגרתו. בשבועיים האחרונים אני מנסה לרקום בדמיוני את מילות הפרידה שלי, מחכה לאיזו השראה מיוחדת שתבוא ותאפשר לי להעביר אליכם את רחשי הלב. איכשהו, שום דבר לא ממש מצליח לי פתאום. כשאורנה הזמינה אותי אל הפורום, לפני שלוש שנים בדיוק, לא ידעתי לאיזו הרפתקה מסעירה אני נכנסת. זה קרה לאט, התחיל במילים מהוססות, והפך לשצף קצף של שמחה, התלהבות, התמסרות, התמכרות, הנאה צרופה. זאת זכות גדולה, להיות כאן. נדמה לי שאפשר לחשוב על הפורום שלנו כעל מ?ט?ע?ן ענק, אליו אפשר לבוא ולהתחבר, להיטען ולהתמלא, שוב ושוב ושוב. קוראים וכותבים, מטפלים ומטופלים, מבקרים ומנהלים. אהבתי להגיע לכאן (בשנה הראשונה זה היה שלוש פעמים בשבוע), לפתוח את חלון הפורום, לעצור לרגע את הנשימה, ולאפשר ל'בום' הזה של ההודעות להתגלות בפני. תמיד הייתה איזו השתוקקות, ציפייה, סקרנות. תחילה בודקים מי הכותבים. ואז, לאט לאט, הודעה אחר הודעה, קריאה שקטה. מחשבה. ("את המנהלת הכי איטית" אמרו לי בצדק). לפעמים זה לקח דקות ארוכות, לחשוב, לקרוא שוב, לייצר תשובה, למחוק, לתקן, לחשוב איך זה יכול להתקבל בצד השני, לקרוא שוב, ואז ללחוץ "שלח", ולהתפלל לנס הקטן הזה של המפגש, זה בנפשו של האחר.. אני מודה בעצב שבאמת כמעט תמיד אני גם אוכלת משהו תוך כדי (אבל נשבעת שזה בנימוס, ובלי מצמוצים קולניים :-)), ומתפללת לאלוהים שיחוס על קו המותן ההולך ונעלם. אהבתי לראות כיצד נבראת לה כאן קהילה. אנשים שהתחברו בעבותות של הבנה, אהבה, מכאוב ושמחת השיתוף. כל כך הרבה נדיבות ראיתי כאן, אורך רוח, קבלה, סובלנות. היו גם סערות, כעסים, אכזבות מרות ומילים צורמות. על כל אלה התגברנו תמיד, הודות לתבונה, לבגרות ולרצון הטוב שזורם כאן בשפע יוצא דופן. ההחלטה לסיים את תפקידי בפורום הגיעה אחרי שנה קשה מאד ואינטנסיבית ברמה האישית. המילים המופלאות שהורעפו עלי כאן בשבועיים האחרונים רק חיזקו בי את התחושה שזה אכן הזמן ללכת. אני מאמינה באמת ובתמים שצריך להישאר בתפקיד רק כל עוד עושים אותו כהלכה. מאמצת אל לבי בכל הכוח את כל מה שנכתב כאן, לא תמיד משוכנעת שמתכוונים באמת אלי, וברגעים שכן, ממלמלת לעצמי "וואלה!". רוצה להודות לכם, חברים יקרים, על כל מה שחלקתם איתי כאן. על הסדק הקטן דרכו הרשיתם לי להציץ אל תוך חייכם, אל חדר הטיפול שלכם, אל השמחות, האסונות, אל הרגעים המביכים, המריבות המשפחתיות, אל חדר המיטות, אל חדרי הילדים, אל משרדי ההיי-טק והלשכות הצבאיות, אל המקלטים המופגזים ואל תרמילי המסעות שלכם. תודה על הפתיחות, האמון, הכנות והיושר. תודה על כל מה שלמדתי באמצעותכם. אשמח אם תמסרו חיבוק-שלום למיסטר בלו החמוד שקצת נעלם לנו לאחרונה, וגם ל"משתנה" - אם יחליטו להגיע פתאום. שניהם יקרים מאד ללבי, גם בהיעדרם. מנצלת את ההדמנות ושולחת מכאן תודה גם לשגיא, מנהל האתר, שנתן תמיכה סבלנית, אמון מלא וסיוע בשעת הצורך. רוצה להודות לידידי הוירטואלי, ד"ר גידי רובינשטיין מהפורום הסמוך, שלימד אותי הרבה גם בלי שידע על כך. התגנבתי לפורום שלו די הרבה בשנה הראשונה (אך לא רק), והתפעלתי מהידע והמקצועיות בה ניהל אותו. תודה, גידי. היית מורה מצויין. ואחרונים חביבים, אהובי משכבר, דרור ודוד. דוד הגיע אלינו לפורום לא מזמן, אבל הרביעייה שלנו (אורנה, דוד, דרור ואני) נולדה מזמן, והתגבשה הרחק מכאן, לידידות אמיצה שעומדת במבחני הזמן. דרור יקר שלי, החברות איתך, שהפכה יקרה הרבה יותר בשנה האחרונה, הייתה עבורי משענת של ממש. כל כך הרבה עברנו ביחד! קפצנו בזו אחר זה דרך החישוק הבוער ההוא, כשאתה עובר בו מעט לפני, מרגיע, מכיל ותומך. לא יכולתי לבקש לעצמי טוב ממך. כמנהל שותף בפורום, חשתי אותך כמבוגר האחראי האמיתי, כזה שאפשר להקפיץ בכל שעה של היום או הלילה עם שאלה קטנה או גדולה, מתוך וודאות מלאה שתהיה שם בשבילי ובשביל כולנו, קשוב, עירני ומקצועי כל כך. דוד - כחול העיניים ופרוע הזקן - הצטרף לאחרונה אל הפורום שלנו. גם אתה, חבר יקר, הולך לצידי זמן רב, סופג קיתונות של ספקות עצמיים, ומפגין עמידות יוצאת דופן מול "רכבת ההרים המשוגעת" שאני יודעת להיות. האהבה שלי אליך, כבר רצה לי "טבעי" בעורקים. אין לי ספק, ששניכם יחד, תוכלו לקחת את הפורום הזה ולהזניק אותו אל על, למקומות חדשים ורעננים. יודעת שיהיה כייף פה, ומבטיחה לבוא ולהציץ עליכם בהנאה. מאחלת הצלחה רבה גם למלי, הבאה אחרי, ומבטיחה לסייע ככל שיידרש. את מגיעה למקום מופלא, שתלמדי להוקיר מהר מכפי שאת יכולה לשער. זהו, אני חושבת. אמרתי הכל, ולא אמרתי עוד כלום. אוהבת את כולכם, יודעת שאתגעגע נורא, והולכת לי הלאה. ועכשיו יבואו הדמעות... שלום שלום ליאת

ליאת, באצבעות הקסם שלך (בשיתוף עם הנשמה הענקית שאת), ארגת כאן מרבדי מילים שחוללו אינספור ניסים. אינספור מפגשים. את העדות אפשר לראות במילים שזרמו אלייך בחזרה, בשבוע האחרון. כל מילה בסלע. "וואלה". לכי לך הלאה, עם כל היופי שלך. תמשיכי לפזר מטובך ותשאירי מנה גדושה גם לעצמך. הכי בעולם מגיע לך. אוטוטו מגיעות גם הדמעות שלי. ליל מנוחה יעלה

לליאת שלום, אני נעלמתי בזמן האחרון כי פשוט הרגשתי שאת חיברת את השם שלי להמון בלגן שקרה בפורום איתך ועם אורנה תחת השם של מיכל. אבל אלו הם יתרונות הפורום, שאת תמיד יכולה להיות מי שבא לך. אז אני בעצם לא נעלמתי תמיד הגעתי לקרוא איך את מעודדת אחרים ונוגעת בדיוק בנקודה מבלי להכיר אותם. היה כיף לקרוא אותך ואת התיאורים שאת מעניקה לדברים, ואיך את עולה על הבעיה האמיתי מבין השורות. כיף... פשוט היה כיף ונוגע... מאחלת לך המון בהצלחה.. באהבה א.פ.ס.ח

ליאת מרגש ועצוב... שכחתי להודות לך על התקופה בה הותקפנו אווירית.. להתראות אגב, אעביר למיסטר בלו את המסר...

שלום התחלתי להרגיש מעט יותר טוב אך זה עדיין לא שלם וניסיתי להתרחק לצערי כמה שיותר מפורומים שמזכירים לי את הדכאון והכאב.....למרות שאני חש בו מדי יום ביומו אך במינונים קטנים יותר....ציפור קטנה לחשה לי שליאת עוזבת אז נכנסתי שלא כמנהגי בזמן האחרון אבל לא על עצמי אני בא כאן לדבר(: (אף פעם לא חשבתי שאני יאמר משפט כל כך נדוש) ליאת היא אישה מופלאה הנשיות שלה מורגשת בכל תגובה חוכמת החיים והגישה הנכונה לחיים תשובותיה היו בשבילי מעבר לתשובות סטנדרטיות של הצעות ייעול היו בתשובותיה המון אמפטיה וחום אנושי והמון כבוד למשתתפי הפורום .....הרבה פעמים פניתי לליאת כשבכל גופי היו צמרמורות ורעידות ופחדים לפעמים פניתי כי לא היה לי עם מי לדבר ולזמן מה התשובה שנתנה הייתה מרגיעה ....למרות שלא הייתי כאן הרבה זמן ולמרות שאני קרוב לגיל 30 אוי אוי זה נורא(: הידיעה שליאת יכולה לענות לי כאן הייתה כמו שמיכה שכיף להתכסות בה כשבחוץ קר רטוב וגשום .....אני חושב שהיום הפורום איבד אדם נפלא אישה נהדרת וגם אשת מקצוע למופת נראה כי ליאת תמיד ביקרה את עצמה כדי להשתפר מעולם לא חסכה מעצמה דקה כדי לענות תשובות ארוכות ולקרוא שאלות ובעיות מורכבות ...ליבה היה פתוח כלפינו משתתפי הפורום לדורותיהם בשלושת השנים האחרונות(כשאתה סובל 3 שנים זה כמו דור והסובלים לעיתים מתחלפים) לא ידעתי ליאת שאת כאן רק 3 שנים ....כנראה הגעת רק מעט זמן לפני היום שבו נכנסתי לכאן לראשונה חשבתי על ניק חשבתי על הסרט כלבי אשמורת וMR BLUE ואמרתי בוא נלך על זה.....את היית הראשונה שהגיבה אז........ומאז השתדלתי לכתוב רק בימים שאת נמצאת אני חושב שעזיבתך את הפורום הוא מכה קשה לאנשים הסובלים כעת ובעתיד בכך שלא ישמעו קול אנושי נעים והגיוני גם מבעד למסך ולמקלדת בהצלחה גדולה בכל מקום שתהיי תחסרי לי מאוד

לי-את בכל אשר תלכי וכל שתעשי שיהיה מוקף באור הלבנה ובחום השמש הטובה! בעצב לך אומר שלום:-( :-(((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

ליאת מתוקה.......בילבי סיפרה לי שאת עוזבת :-( המון הצלחה ונשיקות וחיבוקים כצידה לדרך.... לא הייתי כאן מאז שאורנה עזבה אך באתי להיפרד גם ממך את חמודה... בהצלחה

ליאת יקרה, רציתי לצרף חלק מקטע הסיום של סרט הפנטזיה הוותיק - לבירינת. קטע שמדבר אליי מאד: {שרה, הנערה, בחזרה בחדר. הכל בא על מקומו בשלום, אחרי מסע במבוכי הדמיון להצלת התינוק שביקשה קודם לכן ממלך הגובלינים לקחת. לודו, דידמוס, הוגל - הדמויות שפגשה וסייעו לה לאורך המסע} Ludo ( in the mirror ) - Goodbye, Sarah Didymus: AND remember, fair maiden ... should you need us Hoggle: Yes, should you need us ... for any reason at all ... Sarah: I need you, Hoggle ?Hoggle: You do Sarah: I don't know why but every now AND again in my life - for no reason at all - I need you. All of you Hoggle: You do? Well… Why didn’t you say so שם זה מסתיים במסיבה... אני קצת (הרבה) יותר שותקת... http://www.youtube.com/watch?v=BgLGyHTugn0 |אשת|

טוב, מצחיק מאוד... עכשיו תחזרי בבקשה? :-) קשה להאמין שזה באמת... מתחשק להמשיך לכתוב כאן הודעות- עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת - ככה שבועות! :-) כל כמה שעות אני נזכרת שאת ההודעה האחרונה שלך כבר כתבת.. מוזר כל כך..

סתם ספר שאני קוראת עכשיו.. (פול סקוט) ליאת, הכנוי הזה כל כך ,כל כך ,את .. מלכתי , ומלכת הפורום הזה., אם את כבר, חיה ובועטת.... מאחלת לך בעיטות למרחקים שרק את מסוגלת להן.. ביי נ.ש.מ.ה.

ליאת, לאן את הולכת אחרי שאת מסיימת את עבודתך כאן?

שלום ט' אני הולכת לנוח קצת, להתמסר למשפחה ולקליניקה, ושוקלת גם אפשרות של חזרה לאוניברסיטה. לפני הכל, שינה של איזה שמונה שעות ברצף, בהחלט נראית אופציה טובה. אמא שלי תמיד עודדה אותי ללכת לישון, בטענה שככה אני לא עושה נזקים... שלום שלום ליאת

ככה סתם ללכת אינך יכולה לעזוב אותי...." כל כך הרבה פעמים הוא אמר לי שמותר להיות שם. במקומות העצובים, הכואבים. לשהות שם כמה שצריך. ורק אחר כך להמשיך הלאה... אז אני שם.. עצובה כל כך... מנצלת רגעים אחרונים... חיבוק אוהב הדר

חיבוק חזק חזק בחזרה. מבחינתי כבר לא צריך לדרוך לאף אחד על שום דבר כדי שלא יברח. תודה שטרחת ובאת להיות כאן איתי, עד לרגע האחרון. את יקרה לי כל כך. להתראות ליאת

כשתלכי, מי יחבק אותי ככה? מי ישמע אותי בסוף היום? מי ינחם וירגיע? כמו שרק את יודעת. ליאתי שלי,זו אני שאמרתי בלי חזרות??!! מסרבת לשחרר אחיזה ולתת לך ללכת-כשצריכה אותך כל כך. זהו נגמר, זה שוב אני והלילות הקשים ל-ב-ד!!! אין עוד לאן לברוח כשהכול מציף ובעיקר מאיים,אין עוד איך להאחז במילים הכל כך נוגעות שלך בזמן אמת. אין אין אין.לא אוכל עוד לומר מרחוק את מה שלא העזתי מקרוב.(בן אם ידעת שזו אני או לא) ובכול זאת- בזכות הפורום הזה יש לי אותך. ואיכשהו לא מסתפקת במועט(וזה ממש לא מעט), תחסרי לי פה כל כך.מעכשיו שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. יודעת שאסור מגע בטיפול אז שולחת לך נשיקה וירטואלית -תופסת? אוף יש לי פרפרים בבטן וגלי חום(מבלי להיות בתקופת המעבר)אל תלכי עוד בבקשה,חכי רק עוד קצת. ו....יש לך אישור לנקות חלונות עם העיתון:-( אוהבת מאוד ד. ש-ו-נ-א-ת פ-ר-י-ד-ו-ת!!! גם חלקיות. יאלה עפה בפעם השניה להיום!!! שלום וביי.

ד' יקרה, תראי איזה לילה ארוך סידרתי לך כאן... יודעת שהפורום ימשיך להיות מקור נחמה ועזרה, גם אם בשעות יותר קונבנציונליות. עוד נדבר :-)) לילה (בוקר) טוב ליאת

ידעתי שאפשר לסמוך עליך.יכולה לכתוב לך למייל?

את יודעת, ליאת.. חלמתי עלייך אינספור פעמים. באופן קצת תמוה, כמעט בכל חלום את נראית קצת שונה: פעם היית נערת בני-עקיבא חביבה, מדרבנת להצטרף למעגלי הרוקדים. עם חצאית ג'ינס ארוכה, ושיער קצר מגובה הכתפיים בצבע חום דבש, חיוך ענק והרבה-הרבה אנרגיות :-). פעם היית מבוגרת יותר- באנו חבורת חברות פורום לבקר אותך ואת אורנה בבית כפרי נעים מעץ, בית ילדותך (כן, את ואורנה גרות יחד בחלום שלי). הייתה שעת בין ערביים, והצבעים הכתומים הטילו צללים ארוכים ושקטים דרך התריסים. היה נינוח וקרוב, ניהלנו שיחות קרובות אחת עם השנייה, במטבח, בסלון, בחדרים.. עד שנפל הלילה. שם היית גבוהה, עם שיער חום כהה עד הכתפיים ומשקפיים אדומים עם מראה מתוחכם. מבט מעמיק עם המון גוונים- לעיתים חודר ושקט, לעיתים קורץ ונמרץ. בחלום אחר, החלטת לעשות "פגישת-פורום" לקראת הפרידה שלך מהפורום (זו עדיין אופציה, אגב..:-). הזמנת את מי שירצה להגיע. נפגשנו בפארק הירקון, ואני נצמדתי נורא לנויה, כי התביישתי.. היו שם מלא אנשים והייתה התלבטות אם להזדהות או לא, ומה יקרה אחר כך אם נזדהה- האם הפורום עוד יהיה מה שהוא אם יהיו לנו פרצופים ושמות אמיתיים.. ניסיתי לדמיין מי מהאנשים שנאספו הן את, אבל התביישתי להתקרב. התיישבתי על הדשא, על גבעה קטנה שהרימו שורשי עץ נחמד. נשענתי על הגזע וחיבקתי את הברכיים.. (תמיד אני קצת מקווה שמישהו בכל זאת יגש לשאול בזהירות אם הכל בסדר). הריחוק מהקהל איפשר לי להבחין בשני אנשים שעמדו במרחק מה מאיתנו, אישה ואיש, מסתודדים איתך (איתך של המשקפיים האדומים), נרגשים קצת. אורנה ודרור :-) : היו סקרנים ובאו להציץ. בשלב מאוחר יותר, ישבנו במעגל גדול על הדשא וניהלת את פגישת הפרידה ממך.. למרות המבוכה והחשש, והצורך הגדול להחביא את עצמנו- הצלחת להשרות אוירה קרובה. משפחתית. כאילו כל אחד מאיתנו היה רק איתך. רק את והוא, בלי כל יתר העיניים... קצת כמו נויה, גם אני חלמתי (הפעם בהקיץ) עליך פעם אוכלת :-) (זוכרת?) אכלת מנה פלאפל, בביסים גדולים ולעיסות נמרצות- ביסים תאבי-חיים כאלה, ביסים מפליאים, והטחינה טפטפה לך על הסנטר, ואת חייכת בעונג והנאה, ושתי העיניים שלך קרצו יחד- קצת צוחקת על הסיטואציה וקצת צוחקת בהנאת-אכילה בריאה. אני זוכרת שהביסים המפליאים ממש מיגנטו את המבט שלי, שנהניתי גם אני להתבונן בחיים שזורמים ממך, בטחינה שמטפטפת וכמה זה נחמד :-) לא כל כך רציתי לבוא היום להיפרד, את יודעת... לא היה לי מה להגיד. וגם... את יודעת.. עוד כל מיני דברים אחרים.. אני עוד לא לגמרי יודעת מה אני כותבת כאן.. כשהתחלתי לכתוב חשבתי על זה שזה נחמד שלמרות שאת נראית שונה בכל חלום בכל זאת נורא ברור לי שזו את. עכשיו אני חושבת שזה אולי מתאים שאת גם נערת בני עקיבא מלאת מרץ, שמעודדת את כולם להצטרף לחברת הרוקדים ולא להישאר בחוץ, ועם זאת, את גם זו שגרה בכפר, ב??שקט ובין האורנים, מצליחה ליצור בית חמים כל כך, לייצר שיחות משמעותיות ואישיות, לעשות לנו-חברות הפורום- מקום לנוח בו ולשים בו ראש. וכמובן, את גם מפיקת אירועים :-).. מצליחה למוסס את החשדנות והחשש בשנייה.. מצליחה גם בתוך ההמון ללכוד את המבט של כל אחת (ואחד?) מאיתנו ולשדר רוגע. לשדר אוירה של משהו אישי ופרטי, רק שלי ושלך. ותאוות החיים היוקדת, כמובן! שגולשת ממך, ומעוררת בי השראה. ההנאה הצרופה שלך לנגוס בחיים כך, ולהנות מהם באופן הכי מלא שאת יודעת. מדהים! איך את מצליחה לנווט כך בין כל החלקים? גם בין כל החלקים שלך וגם בין כל החלקים שלנו. לחזק חלקים שבריריים, לקשור אותם יחד עבורנו, להניח עליהם מילים מדוייקות, שנוגעות בדיוק במידה- כמו פלסטר עדין, שמונח בלי ללחוץ מדיי, מאחה ומחזיק עד לפגישה הטיפולית הבאה. אני רוצה להאמין שהיציע, אי שם גבוה, מעל המגרש.. היציע שתמיד מיגנט את המבט שלי, שכל כך הרבה פעמים הרמתי אליו עיניים לבדוק "מה היא חושבת", "מה היא עושה", "היא מחייכת?" "מה אומרות עיניה?"... אני רוצה להאמין שהיציע המופלא הזה לא באמת מתרוקן.. את נשארת שם, עם המבטים המיוחדים שלך, וההתרגשות המעודדת. גם אם רק בחלומות שלי :-) המון תודה, יקרה לימדת אותי הרבה שלך, לילך

אוי לילך לילך, נערת בני עקיבא ?!? מעגלי רוקדים ?!? מואה? יודעת כמה קשה היה לך לבוא לכאן, ואני מאושרת שהצלחת. את פירוש החלום אני משאירה לאחרים, הגם שהפיתוי גדול. (מה יש לכן עם הביסים הגדולים האלה? :-)) מבטיחה להישאר, לפחות לזמן מה, ביציע, חמושה בבקבוק שתייה וגרעינים שחורים. תודה, נשמה, על כל המילים היפות ששזרת כמחרוזת פנינים יקרה. להתראות ליאת

ליאתי יקרה לי כל כך, שבוע שעבר היה לי נורא קשה. היו שם עוצמות, תאמיני לי, גם אני הופתעתי מהן... שנתיים וחצי אני פה, כמעט כל שבוע. שנתיים וחצי את מהווה לי עוגן. כל שבוע ידעתי שתהייה פה והמילים שלך יגיעו, אלה הרכות, אלה העוטפות, אלה המנחמות, אלה המעודדות ואלה המחזיקות. היו גם לא מעט רגעים, שלא בימים שלך, שהייתי אומרת לנויה: "בא לי ליאתי היום", ככה פשוט, כמו ילדה קטנה שצריכה נוכחות מרגיעה. אני רוצה להגיד לך תודה על הנכונות לעזור לפני שנה וחצי (זוכרת?). וקצת כמו נועם (נועם, שמעתי שאנחנו מתחילות רומן ;-) ) אני הכי רוצה להודות לך על התקופה שבה הלכתי מכות עם גברת פסיכולוגית ואת דאגת להחזיר אותי אליה כל פעם מחדש. אין מה לומר, *בזכותך* אני עדיין שם. אז מה עוד אני יכולה להגיד, שאת עוד לא יודעת? לא הרבה, אה? אני אוהבת אותך, גם את זה את בטח כבר יודעת... חיבוקים ונשיקות. נורית אני אנסה להיות גדולה ולתת לך ללכת, לא מבטיחה כלום... אה... ועכשיו תסלחי לי, אבל אני חייבת לרוץ... אני רצה לדלת, לחסום אותה בגופי. אין מצב שאת עוברת!!!

אני איתך! אם נשלב ידיים ונחסום ביחיד יהיה לה יותר קשה לעבור. גם נמש בא ונשכב על הרצפה לפנינו. (נראה אותה דורכת עליו כדי לעבור.. אין מצב!) שלחתי לך מייל... תעיפי מבט בהזדמנות.

נוריתי יפתי, שמחה לראות אותך כאן איתי, ביישורת האחרונה. אהבתי להיות איתך בכל שבוע, ולראות אותך גדלה ומתייפה לנגד עיני. שולחת לך חיבוק גדול בחזרה. אני מעבירה אותך בעדינות לזרועותיהם החמימות של דרור דוד ומלי, בטוחה שיהיו שם בשבילך באותה השתדלות ומסירות שהייתי אני. (אחרי שתיקה ובהייה ממושכת במסך): שלום ולהתראות ליאת

אני שונאת שהולכים.

רשת רשת חמודה, לפעמים אין ברירה. את נהדרת. ובוגרת...ומסתדרת. אני סומכת עליך. חיבוק חזק חזק ליאת

ליאת יקרה, כבר כתבתי הרבה ובאמת מרגיש לי שכל מילה נוספת מיותרת אז רק עוד קצת ודי. יחד עם תהליך הפרידה מאחי שהתרחש לו השבוע גם נפרדתי ממך כל יום עוד קצת. זו פרידה מיוחדת במהלכה נפתח תא נוסף בתרמיל שלי. הכנתי לך ולכל הדברים הטובים והמאירים תא מיוחד ושמור, תא שמאפשר לי יחד עם הכובד להרגיש גם את ההקלה, לראות ולחוש את הצבעים והריחות. את תהיי איתי שם תמיד (וזה כיף ומרגיע). תודה שאיפשרת לי בזמן הקצר הזה כל כך הרבה, אפילו מהפרידה הזאת אני מרגישה שגדלתי קצת. שתהיה שבת שלום עם הרבה שמחה ונחת שישרו עליך תמיד. אפרת

אפרת יקרה, נכנסת בשמחה לתא הקטן בתרמיל שלך. דווקא מתאים לי שמישהו אחר יסחוב אותי קצת. :-)) תודה חמודתי, ולהתראות ליאת

שיתוף אחרון ..:-( הייתי אצלו אתמול .. כן.. למרות הכעס .. שלא יכל לפגוש אותי לפני .. שוב למרות שהחודש האחרון .. אני עסוקה ביותר מידיי .. אולי הוא לא יכול וכו' . למרות שרציתי לדפוק "נפקדות" .. הצלחתי להגיע .. הצלחתי .. ממש כך .. מאמץ כל פעם מחדש.. הצלחתי לעלות את זה בפנייו .. את הרגשות , להיות אותנטית , יכול להיות גם שקצת פוגעת , חודרת.. אבל אחכ הרגשתי הקלה .. אם הוא ישרוד אותי גם אחרי אז אולי הוא באמת משהו משהו .. אני מנסה לקוות ולחייך לעצמי .. ה..להגיד לו מה אני חושבת..זה היה פרויקט , חשבתי שלא אצליח לסבול אותו 50 דקות , מוזר .. דווקא הרגשתי נורא פתוחה לדבר איך שבא לי .. הרגשתי בטוחה ..והזמן עבר מהר .. בדכ אני מסתכלת על השעון כל רגע .. היתכן?.. למרות ?...הוא בסדר? הפחד שלי זה להצליח כן להתקרב אלייו .. לא יודעת למה .. לא יודעת למה .. זה ככ מפחיד אותי ברגע שאני ממש מצליחה להתקרב .. אני שוב מתרחקת .. מתמסרת לא מתמסרת .. צריכה לעבוד על זה .. וזה לא ככ קל .. והוא .. ליאת ..הוא יושב שם בשקט כרגיל .. מקשיב , מפנים , מעבד ?.. לא צועק , לא כועס .. לא מתווכח ..(רגילה לכאלה .שנסחפים תמידי לכעס שלי .) הוא יושב ושומע את כל ה"שטויות" שלי .. והכעס שיוצא לי מהפה .. ויש לו סבלנותתתתת . חה.. ממש כמוך .. כאן.. אז אולי די .. אני אומרת לעצמי .. אולי די לבדוק אותו .. אני אשתדל..ליאת ..:-) ובסוף הפגישה אני מוציאה כסף לשלם לו .. והוא פתאום אומר " אני רוצה להציע שהפעם תורידי X כסף.. הבטתי בו המומה ... למה ?.. הוא אומר זה לא יהיה פייר אם אקח ממך עבור פעמיים שלא נפגשנו .. אבל תמיד אני משלמת לך גם אם לא נפגשים ..ופעם אחת הייתה ביטול בגללי .. אז מה הקטע ?.. לא אני לא מוכנה ..אמרתי הוא אומר בבקשה .. אני מבקש ..הפעם תורידי .. אם נרצה נדבר על זה פעם הבאה בחודש הבא .. ותוסיפי אם נחליט שכן .. ממש .. אמרתי לו .. ניסיתי לחשוב .. אולי הייתי ככ רעה החודש שהכאבתי לו באמת והוא ניסה לצאת בסדר .. הרי זה לא מה שסיכמנו ביננו , תמיד שילמתי גם אם נפגשנו וגם אם לא . או שבגלל ש((הוא))) ביטל החודש פגישה ממש ברגע האחרון אז הוא הרגיש צורך.. לא יודעת ..היה מוזר .. התפדחתי קצת, כל פעם שמדובר בכסף אני יכולה לקבור את עצמי , גם ככה אני משלמת לו סכום שממש היה "מצחיק" אחרים , כשלאחרים הוא גובה מחיר הרבה יותר גבוה .. טוב , חוצמזה ..הפעם ..באמת מרגישה מעט טוב יותר , אחרי הטיפול אתמול .. נפלאות הטיפול אה? מה שלומך?.. את עם רגל כבר בחוצ?.. זהו .. זה היום האחרון שלך איתנו כאן.. וזה מוזר .. זכינו בך ... אני רגילה להניח את הראש פה המון בעיקר בסופש.. וכבר מתגעגעת . תשמרי על עצמך , ותדעי , שאני אוהבת המון.. גם אם רק מרחוק . שלך שרית

שרית יקרה, שתינו כבר יודעות שאפשר לסמוך עליך ועל המטפל שלך, שתוכלו גם לגלים הגבוהים שמזדמנים לאורך חודשים ארוכים של טיפול. שולחת לך שלום אחרון, ומבטיחה להמשיך לקרוא אותך כאן, כשאקפוץ לבקר. חזקי ואמצי ליאת

יוצאת תיכף מהבית. אשוב רק לאחר שעת סיום ה... משמרת. מתחשק לי לומר עוד ועוד. להיאחז. ובעצם נאמר כבר הכל... כל כך הרבה הרווחתי בפורום הזה, בשלוש השנים שלך, ליאת. אין שום דבר ואף אחד בעולם, שיכולים לקחת ממני משהו, או מישהו, שהרווחתי כאן. ועדיין עצוב... לאללה עצוב... יש לי תחושה שאת הקושי האמיתי, אני אפגוש בשבוע הבא, עם ה*אין*. בנוכחות שלך כאן, הפכת לחלק בלתי נפרד וכל כך נעים, משגרת סוף השבוע שלי. יקירתי, שוב תודה לך על הכל. באמת שאין כמוך. תחסרי לי כל כך. חיפשתי (ולא מצאתי) לאן להדביק את ההודעה כדי לא שלא להתיש אותך בעוד ועוד מענים ופרידות. חיוך יספיק... הנה אחד משלי :- ) שלך תמיד יעלה

יעלונת, לצערי גם אני נאלצת להתרחק לזמן מה מהמחשב, ואחזור לכאן מאוחר (כמו בכל משמרות ימי שישי). מחבקת אותך בכל הכוח, ומודה על הרצון הטוב להקל. אני יודעת שאת יודעת כמה קשה גם לי. חיוך גדול :-))) ליאת

היי ליאת, המון הצלחה בהמשך הדרך!! קצת קשה להיפרד ממשהו וירטואלי כי מצד אחד הוא לא מוכר כלל מצד שני מוערך מאוד ולכן זה מסוג הפרידות שאני ממש לא אוהבת כי בעצם לא ניפרדים פשוט נעלמים. תרשי לי לומר שאת אחת הפסיכולוגיות הטובות ביותר שבפגשתי. (ותמיד אהבתי לקרוא אותך מהצד גם כשלא כתבתי כלום) רחל

תודה, רחל, על האמון והמחמאות. באמת קשה להיפרד כשלא ממש יודעים מי הפרסונה שמאחורי המסך והמקלדת. איכשהו, החיבוק העצום שאני מקבלת כאן בימים האחרונים, מרגיש לי אמיתי וחם, כמו זה שמקבלים מאדם קרוב ואהוב. אכן, נפלאות דרכיו של הפורום שלנו... מאחלת לך הרבה הצלחה בעתיד, ומקווה שתצליחי למצוא את הדרך הנכונה לך, תהא אשר תהא. שלך ליאת