פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום מלי, בזמן האחרון נתקפתי בעצלות לכתוב כאן וחיפשתי להזדהות עם כותבים או יותר נכון כותבות אחרות וקיוויתי שיקלעו לדברים שקשורים אליי , כך שאוכל להתייחס לתשובותייך כאילו נועדו לי.. מוזר שהזדהיתי עם הרבה כותבות. מוזר כי מרגישה כל כך חריגה ואמנם חריגה גם מבחינות אובייקטיביות.. ואולי לכן חשתי צורך לכתוב פה עכשיו.. כי החריגות היא דבר שמאפיין אותי יותר מהכל וכך הכל יותר נואש, יותר מוזר, יותר נכשל ופשוט יותר ג ר ו ע. מקווה שלא מעיקה אבל למרות ואולי דווקא מכיוון שבטיפול , הכל יותר קשה. ומזדהה עם מה שמישהי (שסליחה שלא זוכרת את שמה, אולי שיר?) כתבה כאן - שטיפול לא מתאים לה ואת ענית לה שזה לא יכול להיות. גם אני מרגישה כמוה, שאולי אני "עמידה לטיפול", שהטיפול לא עוזר ואפילו מזיק , שמציף את הכל וגם גורם לי להתעסק בשאלות קטנוניות שמסתכמות בשאלה אם אכפת לה ממני. מרגישה כל כך פתטית שבגילי , זה מה שמעסיק אותי ושלא מצליחה להיחלץ מהביצה ששקועה בה כל כך עמוק ועסוקה רק בניסיונות לא לשקוע בה. וזה לא מספיק לי רק לשרוד , רוצה גם לחיות אבל תקופה ארוכה של שנים אני חיה-מתה. ואולי קשור אליה שהיא צעירה גם בגיל וגם בניסיונה המקצועי, אבל מצד שני היא טרודה בשאלות של ניהול משפחה וגידול ילדים ולכן גם עם כל הרצון הטוב, היא לא מסוגלת להבין אותי, שאין לי משפחה משלי וגם אם באותו רגע בזמן הטיפול משדרת אמפתיה (שתמיד נראית לי מלאכותית), בטוחה ששופטת אותי בתוך תוכה אחרי הטיפול. מלי , אני לא בטוחה אם זה היה נכון לכתוב לך את כל זה ולהעיק גם עלייך וגם לא בטוחה מה אני בעצם רוצה ממך.. אולי דעה/עצה/תמיכה ואולי זה בניגוד לכללי האתיקה אבל מרגישה שלא נשאר לי עוד הרבה זמן וזו באמת שאלה של חיים או מוות - אם להמשיך איתה? או לעבור למישהו אחר ; אם להמשיך בכלל בטיפול או להפסיק? אולי דווקא להפסיק את הטיפול (בשבילי) משמעו להפסיק לקוות ולהתאכזב כל הזמן? לא יודעת להחליט, איבדתי את הסבלנות לחכות או לתת עוד צאנסים בעיקר לעצמי ומרגישה שעומדת לאבד את השפיות...

שלום X א, וברוכה השבה. אני חושבת שעבור אנשים מסויימים להיות בטיפול הוא מאבק מתמשך בין הרצון (לפעמים ההכרח) בטיפול, לבין המקום המוכר והבטוח - הלבד, הנפרד, זה שלא תופס מקום, זה שלא תלוי או נזקק, זה ש"מסתדר הכי טוב בעצמו". אני לא בטוחה שזה נכון עבורך, אבל אני חושבת שאולי ההתלבטות שלך סביב הטיפול, כמו גם ההמנעות מלכתוב כאן, מספרת את הקונפליקט בין הרצון לתפוס מקום ולהיות במגע לבין הרצון להשתבלל, לא להצטרך ולא לרצות. אני חושבת שהטיפול אז הוא כ"כ חשוב כי הוא מאפשר ללמוד יותר ויותר "לצאת מהקונכיה", להעזר, להתמך, להשתמש בקשרים, ולחיות באופן יותר מלא וחופשי (למרות שהדרך לשם, כמו שאת מתארת, רצופה חרדות, קשיים, בלבול). אני תוהה לגבי תחושת החריגות שלך, ומאמינה מאוד שתחושת חריגות היא הרבה פעמים פועל יוצא של סודות, של דברים שנחווים ככאלה שאי אפשר (מסוכן, מבייש, מביך) לשתף אחרים. רוב הפעמים חריגות היא תחושה סובייקטיבית, שמתמסמסת ברגע שהיא (והחוויות שמרכיבות אותה)מתורגמת למילים, וזוכה להקשבה והכלה. הלוואי ותרשי לעצמך לבדוק זאת, בטיפול ובכלל. והכי חשוב - מקווה מאוד שאת יכולה לפתוח בטיפול את התחושות הרבות שביטאת כאן (כן, גם השאלות לגבי האמפתיה מצד המטפלת שלך), נראה לי שזה יכול להיות משמעותי מאוד עבורך. בהצלחה, מלי.

מלי, צהריים טובים וסליחה אם הייתי אגרסיבית אתמול... זה משתלב יפה עם ההרגשה שאני בלתי נראית (דנידין) ולא באופן רצוני. כבר חשבתי שאיכשהו נותקתי מהעולם... תחושה פרנואידית משהו. בכל אופן, איך אדע אם מצאתי את "המטפל המתאים" (או אולי עדיף מטפלת?) האם יש לך איזושהי המלצה באזור המרכז? (הלוואי שהייתי גרה בחיפה..) היאוש נובע מהתנסויות חוזרות כושלות ובעיקר בעשור האחרון - נדחיתי שוב ושוב ע"י בני המין השני . (לפני כן, אני הייתי זאת שקוטעת את הקשרים עוד בתחילתם) ומפחדת שכבר פספסתי את חווית האימהות - אולי תכלית החיים. אז מה עוד נותר? נ.ב. גם הפעם כתבתי את ההודעה בבוקר וזה רק שחזור,(כנראה בעיה במחשב? או שבאמת נותקתי מהעולם..) אז אם בכל זאת קיבלת ורק טרם פרסמת - איתך הסליחה.. ואשמח לכל תשובה - רק שתהיה! מאד אוהבת לקרוא את תשובותייך האישיות והאמפתיות, שניכר שנכתבות מהלב. אז תודה.

דנידין יקרה. שמחה שעזרתי לך להרגיש יותר נראית... כבר כשכתבתי לך על כך שאת צריכה "מטפל מתאים" תהיתי האם ניתן בכלל לנסח או להגדיר דבר כזה, כך שהשאלה שלך לא רק במקומה, אלא שלא בטוח שיש לי עליה תשובה טובה (ואולי משתתפי הפורום יוכלו להביע את דעותיהם בנושא...). אני חושבת שמטפל טוב הוא קודם כל כזה שניתן להרגיש שיכול להבנות איתו קשר משמעותי, שמעביר תחושה של רצינות, אחריות, מקצועיות. מכאן זה אולי כבר תלוי בצרכים ובהעדפות של כל אחד. אני חושבת שבטח את יכולה לחשוב מהו מטפל טוב עבורך - האם מטפל או מטפלת, חם ו"אמהי"/"אבהי" או דווקא מישהו יותר ישיר, כזה שאומר בלי לפחד ובלי לסנן... מישהו שבאוריינטציה שלו יותר פאסיבי, או מישהו עם אישיות יותר אקטיבית וכו וכו'. בשורה התחתונה - חשוב שיהיה מישהו שתוכלי לסמוך עליו, ושתרגישי שיכול לתרום להתפתחות שלך (ושוב, לא בטוחה שאוכל להסביר יותר איך יודעים ואיך שופטים. כנראה אלה דברים שמטיבם קשה להגדיר). ולגבי מטפל במרכז - אם תצרפי מייל אישי, תוכלי לקבל המלצות מהמשתתפים, ובוודאי גם ממני. בהצלחה, מלי.

מלי, בוקר טוב, שולחת לך קרן שמש חמימה. רק רציתי לומר תודה על שהגבת אתמות בשעה לא שעה. תודה על שהיית איתי בלילה כשכאב, הרי יכולת להתעלם ובחרת שלא, על כך תודה. להתראות:-) negra

שלום נגרה. כמה משמעותית ומרגשת עבורי התודה שלך... מחזירה תודה בחזרה, ומקווה גם הלילה שיהיה לך לילה שקט ורגוע, מלי.

מלי.. התגעגעתי אילך.. מלי'לה.. .. .. מאיפה מתחילים..?? מי אמר שרוצים בכלל..?? אז מה אם כן אני עושה פה..?? מ-ה..??? אני עוברת בריחה כוללת ומודעת ולא מבינה מדוע אין לי איוור ויש. הרי מן המודע? לא? את יודעת? כל כך הרבה רגשות משחקים בי עכשיו ולא אדע איך לומר אותן. אני פגיעה אך בו זמנית חזקה. ואולי חזקה כדי לשרוד את הפגיעה. אני מפחדת פחד מוות מה'חזקה' שלי.. אני מפחידה את עצמי..אבל בו זמנית לא מפחדת בכלל.. אטומה? בריחה..? מלי.. אפשר להניח את הראש..?? לא מילים עכשיו.. רק הרפיה מכל הפלונטריות הזאת..?? יש דברים שלעולם לא אבין זה סוחט אותי. מכלה אותי. מוציא כל טעם למשמעות החיים. לפחות אלה שמדברים עליו. נמאס לי במילים אך אני לא בטוחה שנמאס לי ברגשות. ((((((((הא??))))))))) מי אני עכשיו..? מה עשיתי מעצמי..? מה עשו ממני..?? לא רוצה את כל זה. גם לא בקשתי. ~נילי~

נילי יקרה. בפלונטרים האלה של החיים, בלופים שלפעמים אין מהם מוצא, נדמה לי שאת כרגע בו זמנית חווה אותם ומסתכלת עליהם מהצד (אני חושבת שהרבה פעמים בטיפול זה בעצם מה שאנחנו מלמדים לעשות). וזה קשה ומעייף, אך גם חשוב ומקדם. אבל, מותר גם לתלמידים הטובים ביותר לצאת להפסקה, לנוח, להרגע. הלוואי והייתה דרך שמאפשרת לך לרגעים להרפות. לא להפיל, לא למחוק, לא לזרוק, רק לקחת מנוחה - מהמחשבות, מהרגשות הסוערים, מההתבוננות פנימה והחוצה... אני מקווה שאת כבר ידעת או לומדת לדעת מה הדרך הטובה ביותר עבורך להרגע, מה מטעין אותך מחדש, איזה מקום יהיה כעת הנינוח, המנחם ביותר עבורך. וכאן, בפורום, ממשיכה ללוות... מלי.

הי מלי, ידוע לי כי על פי רוב לא מומלץ להיות מטופל אצל שני מטפלים שונים במקביל, ואני מבינה את ההתנגדות. שאלתי היא מה ניתן לעשות כאשר המטופל מרגיש צורך בטיפול אינטנסיבי של יותר מפגישה שבועית אחת, אך המטפל אינו יכול בשום אופן להעלות את המינון (מסיבות טכניות ולא מהתנגדות עקרונית לרעיון). האם במקרה כזה יש מקום לשקול טיפול אצל מטפל נוסף? בתודה מראש, טל

שלום טל. את שואלת שאלה מעניינת. אני חושבת שחשוב להחזיר אותה לטיפול ולבדוק ביחד עם המטפל/ת את האופציות (ברמה הטכנית) ולא פחות חשוב- את הסיבות העמוקות יותר לבקשה. למשל, אני חושבת שכדאי לברר האם באמת לא ניתן להסתדר עם פעם בשבוע, או שיש נסיון להביא את הקשר ל"מבוי סתום", ולראות איך ממשיכים משם, או שאולי יש נסיון לאיתות על מצוקה או צורך בקרבה שלא נשמע וצריך "לזעזע את המערכת" וכו'. נראה לי שחשוב לשמור על הכלל של מטפל אחד, אבל שאם בכל זאת תגיעו למסקנה שצריך עוד החזקה, אולי ניתן לחשוב על טיפול קבוצתי, טיפול אלטרנטיבי, מטפל שאינו פסיכולוג (למשל פסיכודרמה וכו'). זה ידרוש מכן להיות יצירתיות, אבל ישמור על הבלעדיות והייחודיות של הקשר שלכן. בהצלחה, מלי.

מלי שלום, רציתי לשמוע את חוות דעתך על שאלה שהפניתי לפני כשבועיים לדרור. מצורף קישור: http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-762847,xFP-762847,m-Doctors,a-Forums.html המון תודה.

שלום לעוד מטופלת. נדמה לי שיותר מהכל, הייתי מבינה שיש בטיפול הזה בעייה בתקשורת, ושלראות צד אחד כאחראי וצד שני כקורבן (ולא משנה באיזה צד מדובר) יהיה לא רק לפספס את העניין המהותי שמתרחש, אלא גם להחמיץ הזדמנות ללמידה חדשה ולתיקון. נראה לי שהדרך הטובה ביותר להתבונן על סיטואציות כאלה היא להניח שהיות ומדובר בארוע לא טרוויאלי (בד"כ אין בעיה להודיע ולבטל, או להודיע ולהפגש...) הרי שכנראה משהו בקשר המשחזר דפוס מסוים, או נופל/נתקע במקום שצריך לחשוב עליו יותר לעומק. בעיני, הדבר החשוב ביותר היא להבין, באומץ ובכנות, מדוע כל אחד מהצדדים נהג כפי שנהג, ומה בהתנהגות של הצד השני זירז או עיכב תגובות מסויימות. באופן הזה ניתן יהיה להבין מה קורה למטופל (לך) בקשר, מה קורה לאחר מולו, ומה מניע כל אחד מהצדדים, באופן שקשה לדבר אותו וצריך להתנהג אותו. אולי זה קצת מוזר, אבל אני לא מאמינה שיש בקשרים מנצחים ומפסידים, טועים וצודקים... אני חושבת שהרבה פעמים להשאר במקום הזה, של "מי אשם", זה להיות במקום מתסכל, פוגע ובעיקר לא מקדם. מקווה שעזרתי... מלי.

תודה, מלי, על התשובה המפורטת, אבל לצערי לא הצלחת עדיין לעזור לי. אני מסכימה עם כל מה שאמרת, ומבינה שאין זה נכון להטיל את מלא כובד האחריות/האשמה/הרצון/האכפתיות... על צד אחד בלבד, ונכון שצריך לדבר על זה ולראות מה השתחזר כאן. אך עדיין, אותי מעסיקה שאלה אחת פשוטה: כיצד על מטפל לנהוג במצב כזה? האם עליו להניח למטופל לנהוג כרצונו מתוך "כבוד לבחירותיו" או מתוך שכנוע שאין זה תפקיד המטפל "לחזר" אחר המטופל, או שמא עליו לנקוט גישה אקטיבית ומתערבת יותר? במילים פשוטות: האם האחריות מוטלת גם (לא רק) עליו? אני מעוניינת מאד לשמוע כיצד א ת היית נוהגת? שוב תודה

הי ובוקר טוב, רציתי להציע רעיון נוסף, שאני מכירה מהמקרה שלי, ואולי הוא ייתן לך כיוון. מערכות היחסים שבעבר שלי היו, בתיאור כללי ביותר, מערכות כובלות שלא מבחינות בי כייצור נפרד בעל צרכים יצרים ומקום משלו. מאידך, היו אלה מערכות בהן הייתי תלויה. תלויה מידי ובאופן מעוות. והטיפול שלי עיקרו בעבודה על נפרדו?ת. בהתנהגות ותפיסה איכשהו דומה למה שאת מתארת (כמובן מהעולם שלי, ולפחות בתחילת הטיפול היה לכך ביטוי מובהק יותר), היה בי גם צד, לא מודע, שניסה למשוך או לפתות את המטפל להיות בתפקיד של זה שלא נותן לך להשתחרר, להיפרד, או להרגיש שזו בחירה שלך. מרחב שלך. אותו צד שמנסה לזמן את הקשר מהעבר, מעין התקרבות מוגזמת / ערבוב בין שניים. ההתרחקות שלי קרתה עפי"ר כאשר הרגיש קרוב מידי בתוך הטיפול. כמובן שהכל מורכב יותר וזה רק אחד מהקולות, ולכל אחד יש משקל משלו בכל רגע נתון. חלק מהעניין הייתה הסיבה הזאת - ולכן, הבחירה המכאיבה הייתה לתת לי ללכת ולתפוס את המרחק. ודווקא מתוך אחריות ומקצועיות טיפולית כבדת משקל. בסופו של דבר (ולקח זמן) לא באמת השאירו אותי לבד. זה גם הסבר שקיבלתי בדיעבד, אחרי שהסערה הבלבול והזעם שככו קצת. סיפור כזה יכול להיות דילמה לא פשוטה, וכרוך בהתנגשויות רבות ואי דיוקים. גם רגעים כאלה הם חלק מהטיפול. וכאמור, חשוב לחזור איתם לשם. חשוב מאד. כן... את באה לטיפול כי *את* רוצה. בהדרגתיות מנסים להעביר אליך יותר ויותר אחריות, ובאופן שכזה (ניסיתי לברוח מפרדוקסלי, אבל לא הולך...) ככל שאת מקבלת את העובדה שאת, ככל האדם, תלויה, נזקקת, ומרשה לעצמך להשתמש באחר, כך את עצמאית יותר, ולא תלויה יותר מידי. חתיכת ויתור.

הי א.ב. אני מעריכה מ א ד את התוספת שלך, וכמו תמיד ממש אוהבת לקרוא אותך. את מאירה דברים בצורה מיוחדת כל כך, ותמיד משאירה חומר מעניין למחשבה... תודה!

אין אויר חנוק הגוף כמו משותק מאה אחוז ובכול זאת אין בו איבר אחד ללא כאב בבקשה דייייייייייייייייייייי

נקודה יקרה. כמו תמיד כשאת כותבת - כ"כ קצר אבל כ"כ עוצמתי... כתבת בלילה, ועכשיו כבר בוקר. מקווה שהיום החדש שמתחיל מביא עימו עבורך הקלה, ושתוכלי להרגיש יותר טוב. מאחלת לך בוקר טוב, ומזמינה אותך להמשיך לשתף כאן... שלך, מלי.

לפעמים, כשאני עוברת ליד המראה ומביטה עליה בחטף אני מוצאת את עצמי מופתעת מהבבואה המשתקפת ממנה. מוזר..אני בעצם שוכחת איך אני נראית ובחוויה שלי מרגישה קצת חסרת פרצוף. אם היו מבקשים ממני לצייר את זה (לא שאני יודעת) אז הייתי משרטטת את קווי המתאר הכלליים ובמקום תווי פנים - חלל שחור... כזה בלי התחלה ובלי סוף. על החלל הזה "מתלבשים" לפעמים תווי פנים של כל מיני פרצופים...קרובים, זרים, רעים, טובים. אבל אף אחד מהם לא באמת שלי - של הבבואה הזאת שלי שמשתקפת במראה. זאת מחשבה וחוויה לא נעימה ואפילו קצת מטרידה והייתי נורא רוצה איכשהו (לא ממש יודעת איך...) להצליח להחזיר לעצמי את הפרצוף שלי. ברור לי שאני לא הולכת להסתובב מעכשיו עם מראה בכיס כל היום...וגם שדרכים אחרות בהן ניסיתי "להרגיש" קצת יותר את עצמי ומחוברת לעצמי הן לא פיתרון מוצלח במיוחד...אני כן יודעת שהייתי מתפשרת, כהתחלה, על זוג עיניים עצובות. מלי, סתם משתפת...זה מקל על התחושות המכבידות -וגם - לראות את הפרצוף הוירטואלי שלך (שלך?...;))כאן בפורום. סולם מינורי

שלום לך סולמית יקרה... מה שכתבת גרם לי להרבה מחשבות... הפנים שלנו הן לכאורה הדבר המוכר לנו ביותר, הנגיש, הקרוב. והנה, עבורך הן זרות, מפתיעות, לא מוכרות. היות והפנים הן האזור שבעיני הכי קשור לזהות שלנו, אני מניחה שאת אומרת דרכן משהו משמעותי על התחושה הפנימית שלך. אני מניחה שאת חשה לא פעם (אולי רוב הזמן) זרה לעצמך, מנוכרת, מנותקת, או להבדיל, חסרת ייחוד, חסרת אופי. נדמה לי שהראי שהתייחסת אליו הוא חשוב, אבל לא בהגדרה הקונקרטית. אני חושבת שאת מבקשת מראה שתוכל להכיר לך, ואיתך, את עצמך. בטוחה שהטיפול היא מראה מסוג אחד, ושחוויות אחרות - שלך עם עצמך ושלך מול אחרים, הנם מראה מסוג אחר, חשוב לא פחות. נראה לי שככל שפנייך ירבו וייטיבו להשתקף לך ממקומות ואנשים אחרים, כך הם יהפכו ליותר ויותר מוכרים, ובתקווה גם אהובים, עבורך. לילה טוב, מלי.

מלי, תודה. גם אני מקווה. אבל בינתיים אני קוראת את התשובה שלך ונהיה לי גם עצוב וכועס. אני לא מבינה איך בן אדם יכול לחיות למעלה משני עשורים מבלי לדעת מיהו בכלל...(ואני לא מתייחסת כאן לרמה הפילוסופית, אלא לתחושה של זהות בסיסית, כמו שהבנת נכון). מה זה אומר על העולם הזה שאנחנו חיים בו אם אפשר לגדול, לפתח כישורים מיוחדים, להשיג הישגים מרשימים, לסמן V על כל אבני הדרך המקובלות, וכל זאת מבלי לדעת מי אתה באמת? למה מעודדים אותנו לתרום לאינרציה העצומה של גלגלי המכונה המשומנת הזאת שנקרא לה, לצורך העניין, "תרבות הצריכה והאסקייפיזם" (ראי ערך הכתיבה שלי בפורום ברגע זה ממש...), ללמוד, להתחתן, להקים משפחה, להיות סופר ווייף, סופר מאם, סופר נני (חחחחח...מחקי את המיותר :)) וללהטט את כל הנ"ל עם קריירה כמובן, אבל אין כל כך מי שיעורר את המודעות שלנו לצורך והחשיבות שבהתבוננות פנימית, לגיבוש של הזהות, הטעמים והמאוויים האישיים שלנו..? ולמה לעזאזל אני שואלת את עצמי את השאלות הללו רק עכשיו? מה זה? זה איזשהו סוג של התבגרות מאוחרת? ואם (רק) עכשיו אני מתחילה במסע אל העצמי האמיתי שלי מתי אסיים אותו? מתי אתחיל להנות מפירותיו, אם בכלל? אם אני לא יודעת מי אני אז איך אוכל לאהוב את עצמי ו/או לאהוב אחרים ולהייטיב עמם? איך ארגיש מוצלחת ואהובה? אוווף...כל כך הרבה שאלות, אך אני באמת מרגישה צורך עז להתחיל ב"חפירות" (כמו שבטח שמת לב...)...to dig myself out.. . יכול להיות שפעם ידעתי בעצם מי אני ומתישהו בדרך הלכתי לאיבוד? ואם כן, אז יש אולי סיכוי שאני אמצא איזשהו זכר? מאובן קטן? משהו שיעזור לי ויקצר קצת את הדרך? איה!!! כואב לי כל הגוף! (ממה? מכאבי גדילה?חרדה מאי הוודאות, מהנבירות הבלתי פוסקות, מהשדים והרוחות?) טוב עד כאן, נסחפתי קצת עם כל השאלות... אז הנה שיר של נתן זך: א?ד?ם ח?י ב??עו?ל?ם ש?או?תו? הו?א עו?ש??ה ל?ע?צ?מו? , מ?ן ה?ת??א?וו?ת ש?ב??ש??רו? מ?ת?א?ו??ה ל?ע?צ?מו? מ?ן ה?נו?פ?ים ש?ב??ה?ם הו?א מ?מ?ת??יק ל?ע?צ?מו? א?ת ה?פ??ח?ד?ים ש?ב??ה?ם הו?א מ?פ?ח?יד א?ת ע?צ?מו? ו?מ?ן ה?א?ה?ב?ה ש?או?ת?ה? הו?א או?ה?ב ל?ע?צ?מו?. ו?מ?ן ה?ש???נ?א?ה ש?או?ת?ה? הו?א ש?ו?נ?א ל?ע?צ?מו? ו?ב?ק??י?ץ הו?א יו?צ?א א?ל מ?חו?ץ ל?ע?צ?מו? ו?ב?ס??ת?יו הו?א חו?ז?ר ח?ז?ר?ה ל?ע?צ?מו? ו?רו?א?ה מ?ה ע?ש??ה ל?ע?צ?מו? ב??ק??י?ץ ו?מ?ה לא ע?ש??ה ל?ע?צ?מו? מ?ב?ח?ין ב??ין ז?ה ל?ז?ה ו?מ?ב?ין ל?ע?צ?מו?. "קישקשתי" הרבה אבל בשורה התחתונה (תרתי משמע) אני פשוט נורא רוצה להבין. לילה טוב סולם(ית :))

היי מלי נעים שאת פה, מותר להקיא כאן את בליל הרגשות שלי?. החג הוא מתכון נהדר לעוד קצת שנאה עצמית, עם כל האוכל שמכניסים לגוף ואיבוד השליטה על הגוף רק מושך אותי להגיד לעצמי "איכסה מגעילה תסתמי את הפה", אז הנה הכנסתי את עצמי לכמה ימים של "ניקוי הגוף", מתי אני אוהב את עצמי בלי קשר לעובדה אם עליתי שני קילו או לא. כל החיים להרגיש בראש שמנה, אז בסדר נגמלנו לאחר עשור מהבולמיה ומהאנורקסיה, אך נגמלתי רק מההתנהגות דפוסי החשיבה המעוותים נשארו. השבועיים האחרונים עם החגים ובלי טיפול-מאפשרים לי לשוטט בעולמי הפנימי בלי "רעשים" מיותרים, המרחק מהמטפל נותן לי לחשוב בקול עם עצמי, הגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת להחליט כרגע להישאר בטיפול או לעזוב, אז החלטתי להגיע לטיפול בלי להחליט, ביטלתי עם המטפל החדש ותירצתי שנכון לי יותר להיפגש לאחר החגים. היו לי קשים במיוחד החגים השנה. נגמר התואר הראשון הטיפשי בפסיכולוגיה, יש להגיש את הסמינריון הטיפשי. חושבת אם להעיז ולעשות את המתאם, ואז המציאות צועקת עלי "נו באמת די עם הבדיחות". צחקתי על זה עם המטפל שלי, אמרתי לו שזה יהיה חוסר אחריות מטפלת כמוני שמתנתקת שישים אחוז מהזמן, שמישהי כמוני תשב מול מטופל ולא תוכל לזכור מה היה שם. מצחיק אך אני אומרת על כל מה שעצוב מצחיק. מן דרך מעוותת שלי לרדת על הכאב שלי. חשבתי אולי בגלל שאני ציירת אז לפנות ללימודי תרפיה באמנות, לפחות שם המילים יהיו נעדרות גם אצלי וגם אצל המטופל. לא יודעת סתם חושבת איתך בקול. מנסה בתקופה של השבועיים הללו, לאחר הפגישה עם המטפל בה הכרזתי על אהבתי ותשוקתי, מנסה להתרחק ממנו בתוכי, לנסות להרגיש אותו כמה שפחות עד שיעלם מתוכי לגמרי, מנסה להחזיר את השליטה ליידי, שלא יהיה לו את הכוח הזה, שיהיה עם הזמן חסר משמעות עד שהנוכחות שלו בתוכי תדעך, תחלש ותעלם. אני די מבולבלת לגבי כל תחומי החיים שלי כרגע, גם מבחינת עבודה, לימודים והטיפול. גם בזוגיות הארוכה מאוד שאני נמצאת בה מתחילים להתעורר סימני שאלה. מפחיד כל האי וודאות הזו, כל פעם שחושבת על האפשרות להירשם למתאם-מזכירה לעצמי שאני לעולם לא אעבור ראיון, הרי המראיינים יקלטו מהר מאוד שאני מתנתקת, הקטע הוא שאפילו המטפל שלי לא יודע שאני מתנתקת, אני מדברת באופן רהוט וברור, כאילו הכל בשליטה, הבעיה היא שאני שומעת את עצמי מדברת. כל כך צריכה עכשיו משהו יציב, כשהחיים שלי לא מובנים או שאני לפני קבלת החלטות גדולות-עושה לי בלאגן בבטן. זוכרת ששאלתי את המטפל שלי מה לא בסדר אצלי, מה כואב לי כל כך, הוא ענה "נחפש את זה ביחד". שונאת את החיים שלי, מרגישה שפיספסתי כל המ שיכולתי להיות, מרגישה שנאי אף אחד, שאני כלום, שיכולתי להיות משהו ובסוף הפכתי למישהי שאני שונאת, איזה נורא זה לשנוא מישהו שהוא אתה, מילא לשנוא מישהו שאתה יכול להיות הרחק ממנו, אך לשנוא את עצמי זה לשנוא מישהו שאתה לא יכול להתרחק ממנו. כולם בסביבה שלי נתמכים בי, מדברים על מישהי שאני לא מכירה-אומרים שאני חכמה, יפה, מצחיקה ועוד כל מיני מילים שאין לי מושג על מה הם מדברים. חברה שלי אומרת שאמנים ידועים בתכונות כמו-נבירה עצמית מוגזמת, מצבי רוח ומורכבות בלתי נלאית. האמנם, אני שואלת? בא לי להיות אדם פשוט, לא לקרוא ספרים כאילו אין מחר, שלא יעניינו אותי בני אדם ושאלות קיומיות. שאהיה מלאה בתוכי, ואלוהים קצת לאהוב את עצמי. לפני יומיים מצאתי את עצמי בוכה כל היום בלי הסבר חיצוני, הרגשתי שאמות מצער ומעצב. ארובות העיניים התמלאו בדמעות עד מחנק. פחדתי שזהו משם לא אקום-כמו חתול אני תמיד נופלת על הרגליים. היומיים האחרונים טובים יותר. המחשבות האובדניות שפקדו אותי בחודשיים האחוריים נחלשים והופכים להיות קול חלש ומורחק. מנגד, ישנו הפחד לחוות שוב את הימים הללו, אולי בגלל זה מנסה להחליט על עתידי, אולי מנסה ליצור לעצמי עתיד כדי לא ליפול או יותר נכון להתרסק. לא שאלתי אותך כלום בעצם, אולי סתם רציתי שתראי אותי, שתרגישי את פעימות הלב, שתראי את הלחלוחית שבעין שמאיימת להטביע. נורא צריכה חיבוק אחד כזה שיוציא ממני כמו ממורסה את כל המוגלה. כל עייפה מלי, עייפה מלהבין, לחשוב, ליפול לקום, לברוח ולחזור, עייפה מכך שמוצאת את האושר כל פעם מחדש, אך לא מצליחה להרגיש אותו, מנסה, כל כך מנסה. תודה שקראת:-( (negra)

נגרה יקרה. לא שאלת דבר, אבל כ"כ חשוב לי להתייחס, להעביר לך את התחושה שקראתי, והמילים שלך מהדהדות, התחושות שלך צועקות, הבלבול והכאב כ"כ נוגעים... ונדמה כאילו יש הרבה דברים בחייך שמחכים להחלטה, ושבחוויה שלך עוד מעט מגיעים "אחרי החגים", ותצטרכי להיות המבוגר האחראי, לרסן את המפלצות והשדים, ולצאת לדרך חדשה. נדמה לי שאת בעיצומו של תהליך. אני כמעט בטוחה שאת לא מרגישה זאת, אבל ככה זה נראה לי, מהצד. ובתהליך הזה יש עוצמות, למידה, רגשות, בלבול, והרבה הרבה כאב וצער שאולי חיכו לרגע בו יוכלו לפרוץ. וכאן, כמו שביקשת, אני רואה ושומעת וזוכרת. שמחה שאת מנסה למצוא בית לכאב הזה שלך. בהתחלה כאן, בפורום, ואח"כ אולי בתוכך. ושבינתיים, נסי להתייחס בסלחנות, בהבנה ואולי אפילו באהבה לתחושות הללו שלך, שיש בהן כ"כ הרבה כאב ועצב, אבל גם הרבה רצון לחיים ולתוכן. ממשיכה ללוות מרחוק-קרוב, מלי.

מלי יקרה אם תרשי לי עוד קצת מילים לפני הלילה, הלילות מפחידים אותי-לא יודעת לעולם מה יביאו איתם (זה משהו חדש מהחודשים האחרונים) תודה שאת שומעת ורואה את הכאב שלי, לפעמים מרגיש לי כאילו אני חיה במימד מקביל ומה שאני חווה לא יכול להיות מובן. האמנתי למה שכתבת ואלוהים יודע שאני ואמון לא חברים:-) כתבת "להיות המבוגר האחראי" נמאס לי להיות המבוגר האחראי, בא לי להיות ילדה, אני כותבת לך את זה ולא מאמינה להד של המילים. לא יודעת כל כך מה זה להיות ילדה, תמיד טיפלתי ב.. דאגתי ל.. אני חושבת שנורא בא לי כך בגילי המופלג להיות ילדה. זה נורא לרצות להיות ילדה כשאני כבר בסוף שנות העשרים? אני מרגישה בת אלף ואני חושבת שחלק מליפול לדכאון הוא כאילו עבורי המקום היחיד של להרפות מהחיים ומעצמי ומכולם. אנשים שמעולם לא היו ילדים או שבכל אופן לא היו או זוכרים ממש חוויה של "אני ילד" איך יוצרים חוויה שלא הייתה, לא איך זוכרים אלא איך יוצרים כזו, כואב לדעת שילדות הוא משהו שאם לא היה אז לעולם לא יהיה, כאילו זה הדבר היחיד שאינו ניתן לשיחזור או לאפשרות לחיות ולתקן. סתם מילים חסרות משמעות ואולי רק רציתי עוד קצת מן הנוכחות שלך, מוזר לי שאני מבקשת חיבוק מאדם וירטואלי ולא מהורי שחיים ונושמים. משהו בחיבוק שלהם משאיר את הבור שבתוכי ריק ופעור. negra

כתבתי ל הודעה והיא לא הועלתה .. פיספסת אותה?

שלום ש. האם עדיין פוספסה? אם כן, שוב שולחת התנצלות, ובקשה שתכתבי שוב ואענה ברצון. להתראות, מלי

שלום רב, אחי בן 24, בעל פיגור בינוני. מחפש מומחה לטיפול התנהגותי באנשים חריגים באזור הצפון. בברכה, גולן

שלום גולן. אני מניחה שאתה מחפש טיפול עבור אחיך. בעקרון, נראה לי שמטפלים שיקומיים עברו הכשרה ממוקדת יותר בטיפול באוכלוסיה חריגה, אם כי לדעתי ייתכן וגם חלק מהמטפלים הקליניים הוכשרו לעבודה בתחום. מבטיחה לברר ולכתוב לך בהמשך במידה ואדע על מטפל/ת מתאימ/ה. מזמינה את משתתפי הפורום לכתוב לך המלצות למייל נאישי. בהצלחה, מלי.

תודה רבה! ממתין להמלצות...

מלי שלום כיצד ניתן לייצור איתך קשר בקשר לטיפול בחיפה? האם ניתן לקבל המלצות על פסיכולוגים בחיפה?

שלום ליאור. בוודאי שניתן להתייעץ איתי. היות ואנו לא נוהגים להפנות למטפלים בפורום, אני מציעה שתפני למייל האישי שלי ונחשוב ביחד מה מתאים לך. להתראות, מלי

הי מלי הפסקה כפולה, גם בטיפול וגם בפורום..ושבוע הבא בכלל אין על מה לדבר, אסון...כל החג לא קמתי מהמיטה, התחלתי כבר להזות דברים מרוב שכיבה במצב מאוזן, כל הגוף כואב לי מתופעות לוואי ( התחלתי לקחת תרופות נגד דיכאון..בינתיים הן רק מגבירות אותו ).עצוב לי ברמות קשות, אפילו הגשם לא הצליח לעודד אותי, וזה אומר שאני במצב הכי חמור שהייתי אי פעם, כי גשם מבחינתי זה כמו מתנות חג המולד לילדים בני 3 ואני גם מתנהגת ככה..הפעם רק בהיתי בגשם והרגשתי שאפילו הוא לא מצליח לנגוע בי, אני מרגישה שמשהו בי נמק ולא יצליח לפרוח שוב פעם..אולי גם הנפש היא איבר שאפשר לקטוע? או שהוא יכול להינמק וליפול לבד...כל כך רע לי שבא לי למות, לא חשוב איך אני מנסה לעזור לעצמי רק שוקעת יותר ויותר עמוק..רוצה לבכות, אבל גם זה לא מצליח לי ))): בא לי חיבוק

שלום אופיר. קודם כל אני רוצה להודות לך על שאת משתפת אותי (אותנו) במה שעובר עלייך, ועל שאת מבקשת עזרה. אני שולחת לך חיבוק שיש בו חום, חמלה, אכפתיות, קצת דאגה והרבה אמונה שעוד קצת והגל השחור והנורא מאחורייך, ושתוכלי לעבור למצב ישיבה, אח"כ הליכה, ובסוף גם ריצה... בוודאי שנפש לא יכולה להנמק וליפול. היא כן יכולה להתעייף, להשחק, להתבלבל, להתעטף בערפל שחור. וכמו שהגוף שלך מתקשה עכשיו להתאמץ, לפעול, להיות אקטיבי, כך כנראה גם הנפש מבקשת לנוח, להרגע, להתערסל. טפלי בה/בך היטב. מבטיחה שעוד תהני מהגשם (ותוכלי להזכר בתמיהה ברגעים היית כ"כ עצובה עד שהוא לך נגע בך). מחזקת מרחוק ומחזיקה אצבעות לימים טובים יותר, מלי.

אופיר.. ביקשת.. קבלי חיבוק אמיתי ומלטף ממני.. בקרתי במקום בו את מבקרת בימים אלו.. החזיקי מעמד.. זה שאת כותבת על העובדה שאת מרגישה את ה'נמק' חזק, רק מעודדת את התחושה שיש כן משהו שחסר.. אולי שם התקווה..?? והנה.. עוד חיבוק אמיתי.. וכירבול של חורף :-) ~נילי~

מלי חג שמח. אני כותבת פעילה בפורום, לא באופן קבוע, אך נעזרת בו בשעות קושי ומשבר, לעיתים אף בתם טיפול לא מוצלח מבחינתי.ראשית רציתי לומר תודה לך ולצוות. תמיד אני מרגישה מחוזקת עם יכולת ותובנה לראות דברים נוספים אחרי התשובה הכנה שלכם ועל כך המון המון תודה.אני תוהה למה אני לא מסוגלת לכתוב את שמי המלא וכל פעם מסתתרת אחרי שם אחר. בעבר אמרתי למטפלת שמידי פעם אני נעזרת בפורום, אך לא הרחבתי על כך כי פחדתי שהיא תשאל פרטים מזהים לגבי כך. אני חוששת שהיא עלולה לגלוש ולזהות את פניותי, שהן מאוד ברורות בתם טיפול, אך האם מחשבה זו לא מגוחכת? האם מה שיש לה לעשות זה רק לחפש בפורום? ממש לא נראה לי. אז למה הצורך שלי להסתתיר ולהתחבא? מפני מי בדיוק ולמה זה כזה קושי עבורי להזדהות?

שלום א. ראשית, אני שמחה על היכולת שלך להעזר בפורום. אין שום בעיה טכנית עם שמות בדויים או עם החלפת שמות (מבחינתי, אם זו הדרך שלך להביא את עצמך, זה בסדר גמור), אך כמו שרמזת, יהיה מענין לחשוב מדוע את נזקקת לכך. נדמה לי שהצורך להחליף זהויות נובע בעיקר מהרצון להשפט ולהראות כל פעם מחדש, באופן לכאורה נקי ו"אובייקטיבי" ככל שניתן, בלי לדאוג שאת לא עקבית או מבלבלת (את מנהל הפורום או את עצמך). אפשרות נוספת היא הפחד שאת תתפסי יותר מדי מקום, תחווי כמציפה, "נודניקית". מעניין האם את מזהה בתוכך חלק מהמחשבות או הרגשות הללו, ואם לא, האם תוכלי לנסות להבין את מקור שינוי הזהות בפורום אצלך. המחשבה שהמטפלת שלך תזהה אותך בפורום גם כן מובילה לשאלות מעניינות. אני רוצה "לשחק" איתך קצת במחשבות הללו: מה, למשל, יקרה אם היא תזהה אותך? האם תרגישי שאת מובכת? חשופה? מבלבלת? האם את חושבת שיש פער בין איך שהיא תופסת אותך לבין האופן שבו את מביאה את עצמך לפורום? אם כן, במה הקולות הללו נבדלים זה מזה, והאם את יכולה להבין את מקור השוני? ולבסוף, אני רוצה לחשוב איתך על הדפוס שבו את מזמינה מישהו למקום פרטי שלך או בתוכך (כפי שסיפרת למטפלת על הפורום), ואח"כ מרגישה חשופה, לא מוגנת, והאחר נחווה כחודרני ומציצן. יתכן שהחשש שלך משחזר דפוס מוכר, שבעיני חשוב שתדברי עליו, ותביני אותו לעומק, בטיפול. להתראות, מלי.

שלום מלי, שלחתי הבוקר הודעה שכנראה לא נקלטה ומנסה שוב.. יש לי שאלה קשה ומאד מבקשת שתעני בכנות: האם יש סיכוי לבחורה שעברה את גיל 40 ומעולם לא יצרה קשר משמעותי עם גברים (רק קשרים קצרי טווח בלבד) - ליצור קשר כזה אי פעם?? או שעליה להשלים עם מצבה - ולחיות לבד ללא קשר זוגי?? טיפול פסיכולוגי ממושך של כ 12 שנה - לא עזר! השאלה האם יש טעם להשקיע אנרגיות בדבר חסר סיכוי, או בעל סיכוי קלוש מאד? או שעדיף להשקיע בקבלת המצב ולא בשינויו? נ.ב. אודה על תשובה כלשהי. אנא נסי לענות באובייקטיביות ולא ברחמנות. תודה

שלום דנידין. כמובן שאענה לך בכנות האפשרית - בוודאי שיש סיכוי, וגם נתקלתי בזה קורה. נדמה לי שאם יש מוטיבציה ורצון, ובשילוב עם עבודה פנימית עיקשת, ומטפל/ת מתאימה, הדבר בהחלט אפשרי. נקודת המוצא, עם זאת, צריכה להיות שיש כאן קושי עמוק, ושהפתרון ידרוש להתעמת ולהתמודד עם הקושי, להבין אותו, ולהתעקש גם על עבודה מול המציאות (לגשר על הפער שלפעמים קיים בין תובנות ומודעות לבין מימוש "בתכלס"). חשוב לי שתדעי שכל עוד את רוצה ומכוננת לשם (ובכלל, נכון לרוב הדברים בחיים) יש סיכוי. האויב הכי גדול שלך בדרך הוא הייאוש והויתור, ואני מתארת לעצמי שאלה רגשות שלא פשוט להלחם בהם... בהצלחה ובתקווה למימוש השאיפות, מלי.

שלום מלי אני מאוד מודה לך על היותך כאן. מאוד נעים לקרוא ממך יש לי קושי דומה כמו דנידין ואני לא יודעת למה אי אפשר להכניס לכאן גם מזל. תמיד יש גם קושי אבל הקושי הולך וגודל בין השאר בגלל שמנסים ולא מצליחים. אם זה קורה שוב פעם ושוב פעם זה מאוד מייאש בסוף עד שכול הנסיונות הבאים תבולים בייאוש. אני ראיתי מספיק בנות שלא נתנו להתקרב אליהם ואמרו לא לכולם והיו מגעילות ובסוף בא מישהו שרדף ורדף אפילו שהם לא רצו. או בנות שפתאום באמצע החיים קיבלו טלפון ממישהו מהתיכון שחיפש אותם והכניס לעצמו לראש שזאת היא אהבת חייו.מה שסיפרתי נשמע לי כמו מזל ולא כמו תהליך עמוק של להתמודד עם הקושי. אני כן בתהליך עמוק בטיפול ושום דבר לא זז!!! אני לא מבינה למה זה ככה מלי? תודה פיטר פן

היי מלי אני יודעת שאני הולכת אח"כ לרדת על עצמי כסאח על מה שאני אכתוב עכשיו.. אבל.. חשבתי, שככל שנמצאים יותר זמן בטיפול, כך אמור להיות קל יותר לדבר.. לשתף.. לספר.. לתאר.. אבל משום מה אצלי זה לא ממש עובד ככה... חשבתי שאחרי כמעט חמש שנים, אני אוכל לבוא לפגישה ואתחיל לדבר על מה שאני רוצה.. וזה האמת, רחוק מהמציאות.. ואני לא מבינה למה.. וזה לא קשור לאמון שלי בה, כי הוא ישנו... ועדיין קשה לי מאוד לדבר איתה בפגישה.. אני לעולם לא אתחיל לדבר לבד.. אני לעולם לא אעלה את מה שמפריע לי.. קשה לי.. מה שאני רוצה לדבר עליו.. תמיד כשהיא תשאל מה שלומי אני אענה "טוב".. וכשהיא תשאל "ובאמת?" אני אענה "בסדר" וכשהיא תשאל "ובאמת באמת?" אני אגיד "לא יודעת"... לפעמים אני קצת מצליחה לדבר איתה, אבל רק בטלפון.. ורק קצת... אני לא מבינה איך אני יכולה כאן לכתוב, לספר, ולהביא את מה שבתוכי.. ואיתה.. איתה אני לא מצליחה.. זה מייאש.. זה קשה.. אז נכון שזה נט וזה אנונימי וזה באיזשהו מובן הרבה יותר קל.. אבל עדיין... אחרי כל כך הרבה זמן שם, איתה... זה מתסכל.. במיוחד עכשיו.. ימים מאוד מציפים.. הכל נראה כמו טריגר אחד גדול.. ואני מבינה בתוכי שאולי הגיע הזמן להתחיל לדבר על הדברים האלה.. כי אם הפלשבקים באים בכמויות.. ואם כל דבר הוא טריגר... ואם תמונות עולות מעצמן.. ואם הלילות מסויטים, ואם... אז אולי באמת הגיע הזמן.. אבל.. זה בלתי אפשרי כשאני לא מצליחה לדבר כמעט בכלל.. ורק המחשבה על לספר את הדברים.. איך אפשר להגיד את הדברים האלה שבתוכי במילים?.. ואיך אפשר להגיד מילים מסוימות?.. איך אפשר בכלל?... רק מהבושה אני אעדיף למות מאשר להגיד משהו.. איך אפשר לשבת שם בחדר, מולה.. איך אפשר להיות כך כך חשופה?.. איך אפשר להגיד מילים מביישות ומביכות?.. איך אפשר לשלוט על הבחילות והצורך להקיא?.. מרגיש לי שזה משהו שלעולם לא אצליח.. וזה מחזק בי את המחשבות ואת ההרגשה שכנראה אני פשוט לא מתאימה לטיפול ואני ממשיכה ללכת רק כי אני לא מסוגלת בלעדיה. שיר

שיר יקרה. אני דווקא רוצה להתחיל מסוף המכתב שלך: "אולי אני לא מתאימה לטיפול". בעיני, ואני אכתוב זאת בצורה הכי פשוטה וישירה, אין דבר כזה. זה כמו להגיד "אולי אני לא מתאימה לקשר", האם את מאמינה שיש אנשים כאלה? שאת כזו?. נדמה לי שמה שאת מרגישה, ועולה היטב מהכתיבה שלך, היא שהקשר עבורך מסובך, מלא קונפליקטים, משאלות וחששות, רצונות סותרים (כמו "לדבר" ו"לשתוק", או "להתקרב" ו"להתרחק"), ונדמה לי שהטיפול הוא הנסיון העיקש שלך (וליתר דיוק שלכן) לצלוח את הקשיים והקונפליקטים, להצליח, למרות הכל, לבסס קשר משמעותי, קרוב, מאפשר. אני בטוחה שזה לא קל, אני יודעת שזה לא קל, אבל המשברים הללו, שאת חווה בקשר, הם המקומות שמסמנים לך שהיה כשל, וצריך להבין, וללמוד, ולהתעקש שיהיה אחרת. כי יכול להיו אחרת ובעיקר כי מגיע לך אחרת. ולגבי הקושי לדבר - אני חושבת שאת צריכה להיות יותר סבלנית ואמפטית לעצמך, לכבד את הפחדים והרגישויות שלך, להבין שכנראה ציפור הנפש מפחדת לצאת, וזה בסדר שלוקח לה זמן... והזמן הזה הוא לא בזבוז ולא תקיעות, זה זמן חשוב מאין כמוהו, זמן שבו את מתנסה בסובלנות, ברגישות, ביכולת להכתיב את הקצב, באפשרות לשלוט ולהחליט... הרבה מקומות שאולי היו חסומים בפנייך עד כה. ובינתיים, הייתי מציעה לך לדבר בטיפול על הקושי לדבר, ולשתף אותה ברגשות הפיזיים והנפשיים שאת חווה מולה. אפילו אם כרגע את לא מצליחה להביא תכנים של זכרונות או מחשבות שעולות, הרי שהיכולת לתמלל את מה שאת מרגישה בתוך הטיפול או סביב הקשר הטיפולי הם צעד משמעותי וחשוב. ועוד מחשבה קטנה - האם את יכולה לדמיין את האפשרות להביא או להקריא בטיפול משהו שכתבת כאן, בפורום? אולי זו גם יכולה להיות דרך לתקשר בטיפול... תחזיקי מעמד, מלי.

אני לא יכולה יותר שיגמר הלילה שיגמרו הסיוטים שאני אגמר פשוט לא יכולה יותר :-( לא יכולה יותר. סליחה

הראש שלי מתפוצץ.. אחרי לילה מאוד קשה.. של כשעתיים שינה עם התעוררות קשה בבהלה.. סיוט?.. ואי יכולת לחזור לישון. ויום קשה לא פחות. ואני חושבת מלי.. על שאמרת לגבי הזמן שאני בטיפול והמשמעות שלו.. אני מודה שלפעמים מרגיש לי בזבוז ענקי.. אבל לפעמים אני יודעת ומודעת למה שנוצר שם במהלך הזמן הזה, ביני ובינה. ועל זה אני לא מתחרטת. (אולי כל זה תלוי בחלק הדומיננטי שבתוכי שבאותו רגע.. תשאלי את הילדה, תראי שהיא לא היתה מוותרת לשניה..) המטפלת יודעת קצת על מה שעובר עלי כרגע.. היא יודעת שאני מאוד מוצפת, היא יודעת שדברים עולים, היא יודעת שיש סיוטים.. היא יודעת.. דברנו קצת בטלפון כשהייתי במצב קצת אובדני.. אמרתי לך, בטלפון קצת יותר קל לפעמים להגיד משפט או שניים מה קורה לי.. לפעמים אני חושבת שלמפלצת כמוני היו צריכים להמציא איזשהו טיפול טלפוני.. זה היה הולך הרבה יותר טוב.. אבל המטפלת שלי לא בעד טיפול כזה.. מלי אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי לגמרי.. מחר אמורה להיות פגישה.. ואם אהיה במצב הפיזי והנפשי שאני נמצאת בו כרגע, אין מצב שאלך.. מצד שני גם אין מצב שאני נשארת כמו שאני עכשיו.. והאמת היא.. בשביל מה שאלך?.. הרי אשב שם.. שותקת.. והיא תנסה לעשות כל מה שהיא יכולה ויודעת.. וזה לא ממש יעזור.. אני אמשיך לשבת שם לשתוק את מה שבתוכי.. אולי בסוף אגיד מילה או שתיים על דברים שכרגע לא ממש מעניינים בתוכי.. ובסוף אלך.. סביר להניח שבמצב גרוע יותר מאשר הגעתי לשם.. אולי אני צריכה להגיד לה שתלחץ עלי חזק חזק ולא תרפה.. ולא תניח לי עד שדברים יצאו כך או אחרת?. מה כבר יקרה?.. מקסימום היא תאבד אותי. או מקסימום אני אתנתק. מקסימום אני ארצה למות. גם ככה זה מה שאני רוצה. אז מה זה כבר משנה יותר? זה לא.. אין לי כח יותר מלי. אין לי כח. והאצבע.. כבר על ההדק. כל כך קרובה ללחיצה. רוצה ללחוץ עכשיו. ויודעת שמסוגלת עכשיו. כי ברגע זה הכל שחור.רק שחור. וברגע זה מרגישה שמתמוטטת. וברגע זה יודעת ומרגישה- אין לי כח יותר. לא יכולה יותר. בחיי ובמותי סליחה מלי, כל כך סליחה. ותודה שאת פה.. שיר

מלי.. היית חסרה פה.. ולי. הפורום היה חסר . השקט הזה ..מאדיר ככ את הריק שלי בבפנים ככ . כואב וריק מלי. הזכרונות רק מציפים . ועדיין ואי אפשר להעביר אותם למילים .. וימי החגים האלה רק מכאיבים יותר. נמאס לי , ככ רוצה כבר להפסיק לחפש צידוק ל"קיומי" , צידוק למה שנעשה בי רוצה לשכנע את עצמי שיהיה בסדר רוצה להוכיח לעצמי שיכול להיות טוב יותר . אבל זה מרגיש כמו קסם ואשליה אחת גדולה ..על חשבוני . אז נמאס לטרוח וזה רק כואב . כואב .. שהאויר נגמר. שרית

הי שרית עצוב לי בשבילך. השקט הזה, במסגרת "תקופת החגים" בוודאי תרם והעצים את תחושת הבדידות, ואני מניחה שלא היה פשוט לצלוח את הימים הללו. אני מקווה שהחזרה לפעילות (עוד לא לגמרי לשיגרה, אבל גם זו, אני מבטיחה, מתקרבת) תרכך את הכאב, ותאפשר להרגיש פחות לבד. ובינתיים, אני (ובשם המשתתפים כאן מרשה לעצמי גם לכתוב "אנחנו") כאן כדי ללוות אותך, לשמוע, להאיר. לתת תחושה שאת לא נאבקת לבד. נדמה לי שביחד זה יותר אפשרי. מקווה שתרגישי יותר טוב, ומזכירה לך שאת מוזמנת להפקיד כאן את הכאבים והתחושות הקשות, לנוח קצת מהמשא הכבד... מלי.

מלי שלחתי הודעה בבוקר שנקראת :" בלי כותרת" אני לא רואה שהועלתה, האם לא התקבלה? תודה

שלום תמר. נדמה לי שעניתי לך כרגע... אם את מתכוונת להודעה אחרת, ראי מה כתבתי לדנידין (ובקיצור - מצטערת, בוודאי לא בכוונה, אנא שלחי שוב ואענה) להתראות, מלי.

כתבתי הודעה לפני 9 הבוקר, האם לא קיבלת או שהתעלמת במכוון?

שלום דנידין. כמובן שאינני מתעלמת מהודעות במכוון. לא קיבלתי את הודעתך (למרות שאני מבינה שנשלחה בבוקר, לאחר תחילת העלאת ההודעות). צר לי על חווית הפספוס, אני מתנצלת ואשמח לקרוא את ההודעה ולהתייחס אליה לכשתשלח בשנית. להתראות, מלי.

אנחנו יצורים מגעילים שחיים במאה מגעילה אנחנו מזדיינים בשירותים של דיסקוטקים, בוגדים בבני זוג במלונות זולים, אנחנו שותים את עצמינו למוות, נוהגים במהירות מופרזת, גוזרים ג'נסים, מקצרים חצאיות, מעלים חולצות, צובעים את השער, עושים פירסנגים קעקועים, חותכים את הורידים, בולעים כדורים. אנחנו משמינים למידות מפחידות, מרעיבים את עצמינו למוות, קוברים את עצימנו מול המחשב בצ'טים, מנהלים חיים וירטואלים, בטביעים את עצמינו בכסף, בגדים תכשיטים, כסף עוצמה עוצמה כסף כסף כסף כסף כסף וכל זה בשביל מה?????????? בשביל להרגיש טיפה בחיים בשביל השביר שניה של מגע אנושי בשביל איזשהי הרגשה איזשהי תגובה גם אם שלילית גם אם מקללים אותנו יורקים עלינו פוגעים בנו פיזית נפשית זו עדיין סוג של הוכחה שאנחנו קיימים שאנחנו לא שקופים אבל אנחנו כן אנחנו עוברים את כל החיים במעטפת שקופה שמרחיקה את כולם ואותנו מהם ועד היום האחרון עד השניה שבאה השינה המבורכת אנחנו עוצרים את הנשימה בציפיה שמישהו יראה את הדמעות השקופות ישמע את הזעקה האילמת יראה מבעד למסכת החיוך את הכאב הטהור את הבדידות העמוקה אבל אף אחד לא יראה לכולם אותה מסכה שקופה שמסתירה את העיניים מהאנושות שאת המגע שלה עצמה אנחנו כה קמעים להרגיש בדידות בדידות בדידות בדידות החברה הכי טובה החברה הכי קנאית החברה הכי אובססיבית זו שלעולם לא תרפה לעולם לא תעזוב ולא תרשה לאף אחד להתקרב אני בת 26 מרגישה בת 80 רק חסרים לידי 40 חתולים אני אפילו יודעת מה יהיה כתוב לי על המצבה "כאן קבורה זו שאף פעם לא הייתה"

שלום לך. המכתב שלך מצמרר ברגישות ובישירות שלו, אך גם בדרך הכואבת, הפוצעת שבה את חווה את המציאות. אני מרגישה שעבורך, יש חוויה של פלקטיות, ריחוק, וחסך עמוק, בלתי נסבל של קשר, מגע, אכפתיות אמיתית. את קוראת לעצמך "שקופה", ואני שומעת את המאבק להראות, להשמע, להרגיש ננגעת, ואני מניחה שגם להיפך - הרצון לשמוע ולראות מעבר, ולהצליח לגעת באחרים. את נשמעת לי כמו מישהי רגישה מאוד - לאחרים ולעצמה, ואני חושבת כמה קשה וכואב לחיות ככה, חשוף כ"כ, שברירי כ"כ, כמה מהר דברים יכולים אז להפוך ל"פלסטיק" או ל"שקוף", והתחושה של הקשר האנושי מתמסמסת, הופכת לקרה. ודווקא מהמקום הזה שלי, בקשר הכ"כ וירטואלי בינינו, אני רוצה לנסות להעביר לך תחושת חום וחיבוק, איכפתיות והכרה, רוצה נורא שתאמיני שהרבה פעמים הקור, הריחוק הטכנולוגיה היא המעטפת, ושמתחת פועם לב חי ומרגיש. ואני, הוירטואלית, מרגישה שאת מאוד לא שקופה עבורי, ומקווה שהחום והאכפתיות שעוררת בי מורגשים למרות התיווך הטכנולוגי המנוכר. שלך, מלי.

מלי איזה כיף שאת פה. כל השבוע אני עובדת עד שעות מאוחרות, לאחרונה מרגישה שנמאס לי להיות בעבודה כל היום. אני בתחושה של מן ריקנות שהעבודה ממלאת כנראה (תקופה לחוצה מאוד בעבודה) חופשות החגים עשו הפסקה מהעבודה,וכנראה איפשרו לי להיות עם עצמי קצת יותר, זה גרם לי להבין שלא טוב לי. לפעמים אפילו אני מרגישה שרע לי . שאלתי את עצמי מה יעשה לי טוב?מה יגרום לי להרגיש טוב, ואני לא יודעת לענות על זה. אני קונה ספרים - אבל לא מצליחה לקרוא אותם. אין לי חשק לבילויים,ריקודים וכו'.כאילו שה"כפתור" הזה כבר לא קיים אצלי. אולי חשוב לציין שעד לפני שנה פלוס,סבלתי מדיכאון מז'ורי שנמשך כשלוש שנים. בשנה האחרונה אני מרגישה בסדר, הרבה יותר בסדר,מתפקדת,עובדת,פעילה יותר יחסית,אבל זה כאילו כיסוי,דרך להעביר את הזמן . ובכל זאת,פתאום אני מבינה ששמחת החיים שהיתה לי לפני כמה שנים כבר לא קיימת,איבדתי במהלך השנים האלה משהו בפנים.אני לא יודעת להגדיר מה בדיוק. אבל כנראה שזה אותו אחד שלא מניע אותי לרצות לבלות,לרקוד,לחזור לעצמי במלוא מובן המילה(עם השינויים ההגיוניים שחלים עם השנים). אני תוהה האם שמחת החיים חוזרת לאחר אפיזודה כזו? אני מניחה שהשיגרה היומיומית,ואיתה השיעמום גורמת לי להתעסק בנושא הזה. ולמרות זאת,אני לא מרגישה רצון או כוח לעשות משהו. מה דעתך?

שלום תמר. באיזשהו אופן, למרות שהפנייה שלך מתארת מצב לא פשוט, הצלחתי גם לחוש שמחה כשקראתי את מה שכתבת. שמחתי כי נשמע שאת לא מסתפקת בבינוניות, בבסדר, ב"לשרוד", את רוצה לחוות, להרגיש, להתרגש, לחיות. זוהי בעיני שאיפה נפלאה ומשמעותית במיוחד היות והיא משקפת אמונה, אולי אפילו ידיעה, שיכול להיות שם משהו אחר, מלא יותר, ממומש יותר, עבורך. אינני יודעת מדוע את חווה את הריקנות או הסתמיות הזו. אני שמחה שאת יכולה להבחין בינה לבין דיכאון, ולהבין שזה מקום קצת אחר של הוויה. אינני יודעת אם פעם הרגשת אחרת, או שתחושת הסתמיות מלווה אותך לאורך חייך. נדמה לי שתצטרכי להבין לעומק מה המשמעות והגורמים לתחושות הללו. אחד הכיוונים שהתעוררו אצלי בעקבות המכתב שלך הוא שאולי את מכירה עצמך כדכאונית או כנאבקת (הניחוש הפרוע שלי הוא שגם לפני תקופת הדכאון היית בסוג של השרדות ומאבק), ושזמן רב, אולי תמיד, זו הייתה הזהות שלך, כרטיס הביקור שלך בעולם. כעת, משאת עצמאית וברשות עצמך, מחד, ולא דכאונית, מאידך, אולי את מגלה שנלקח ממך חלק ממה שאפיין אותך זמן רב, ושתצטרכי לגלות מי ומה את ללא הדיכאון, המאבק, ההשרדות. עם זאת, אני בטוחה שיש עוד דרכים להבין ולהסביר את התחושות שלך. הייתי ממליצה לך לשקול טיפול פסיכולוגי, שיעזור לך לגלות בסבלנות ובלי פחד, מי את, מה הדברים שמספקים או משמחים אותך, מה הדברים שהופכים אותך לאדם שלם ומלא יותר. בהצלחה, מלי.

יש לי חברה שטוענת שבגלל שאני מלטף לה את החזה (יש לה חזה פצפון) היא לא נהנת וזה מוריד לה את החשק לסקס .היתכן שרגישות כזו בחזה גורם / מונע אצלה את הרצון / חשק להנות מסקס ? והיא מוכנה לוותר על ההנאה ? או שזה תירוץ ויש משהו אחר שקיים שם שהיא מסתירה ממני ? האם זו בעיה נפשית או פסיכולוגית שניתן לטיפול? איך ניתן להתעלס ולקיים יחסים מבלי להתקרב לחזה גם אם הוא פצפון אז מה ? הרי זה דופק את כל הסיפור , לא ? היתכן?

שלום ליאור. בעיני השאלה אינה החזה וגודלו, אלא הדרך שלכם, כזוג, לתקשר ולהביע צרכים, חששות, עכבות. נדמה לי שמהשאלה שלךהמקום הזה, החופש לדבר ולשתף בקשר שלכם, בעייתי - חברה שלך חסומה אך נמנעת מלהסביר, בעוד אתה חושד וחשש, וגם לא שולל אפשרות שאולי היא לא גלויה איתך. בעיני, נושא התקשורת שלכם הוא במרכז הקושי, והדיבור עליו ביניכם ובינך לבין עצמך יוכל להאיר את הבעיה אליה התייחסת מזווית חדשה. הייתי ממליצה לך לבדוק מהן המקומות שאותם מסוכן, מסובך, מביך או אי אפשר להביא לקשר, איזה מקומות כל אחד מכם מרגיש ש"אינם ראויים" ואינם מקובלים, ומדוע. הדיבור על כך יוכל בוודאי לעזור לכם להיות גלויים ופתוחים יותר, ובהכרח גם מובנים וברורים יותר, זה לזה. בהצלחה, מלי.

מלי שלום, רציתי לדעת באיזה אזור את מקבלת מטופלים לגבי דוד הבנתי שבתל אביב לגבייך ולגבי דרור - לא ברור מהכרטיס האישי תודה

שלום מ. הקליניקה הפרטית של דרור באיזור המרכז. הקליניקה שלי בחיפה. להתראות, מלי.

ד"ר בוקר טוב, רציתי לדעת כיצד לבחור פסיכולוג. בעלי מעוניין להתחיל טיפול עקב בעיות רגשיות, התפרצויות ועצבים בלתי נשלטים,חוסר מעורבות בבבית ובטיפול ובילדים וניסיון להבין את הלחץ הנפשי שעובר עליו. אודה עבור תשובתך הדחופה.

שלום חן. אני כמעט בטוחה שכבר שלחתי לך תשובה למייל האישי, אבל אענה שוב: יש דרכים שונות לבחור מטפל/ת, וזה כמעט כמו לשאול איך בוחרים רופא משפחה או רופא שיניים... לעיתים יש מגבלות כלכליות שלא מאפשרות בחירה ספציפית, ופנייה לתחנה ציבורית היא אחת כזו. בהנחה שאת מתכוונת למטפל פרטי, הרי שהדרך המקובלת והבטוחה ביותר היא ע"י המלצות, ממישהו שאת מכירה וטופל אצל מטפל/ת באופן שנחווה כמספק, או ממטפלים אחרים. אם תגדירי את איזור הטיפול המועדף, אוכל גם אני, או משתתפי הפורום, לספק לך המלצות גם כן. באופן כללי, חשוב לזכור, שהמלצה איננה "תעודת ביטוח" ל-2 הכיוונים: ישנם מטפלים מצויינים שהם פחות מוכרים ולכן לא בין המומלצים, ובדומה, סביר להניח שגם מטפל מומלץ יכול להיות מאוד מתאים לאדם מסויים ופחות לאחר. חשוב, עם זאת, לוודא את ההכשרה של המטפל (אם ברצונך לפנות לפסיכולוג - ודאי שיש לו רישום בפנקס הפסיכולוגים, ושעבר הכשרה קלינית), וסמכי על תכנית הלימודים של פסיכולוגים בארץ, שרוב בוגריה מוכשרים ומקצועיים. המון בהצלחה, מלי.

ד"ר מלי בוקר טוב, תודה על תשובתך, אציין כי אנו מחפשים פסיכולוג באיזור המרכז. וכמו שהבנת נכון, מטפל פרטי שלא במסגרת קופות החולים.עבור המלצותייך אודה. השאלה שלי היא האם מטפל זה או אחר יכול להמחות בסוג מסויים של בעיה שמציקה, או שזה פשוט כללי, ז"א האם אין פסיגכולוגים בעלי התמחות לטיפול בבעיות מסויימות, רגשיות למשל? אגב, אנו מחפשים מטפלת. בתודה מראש.

בוקר טוב לכולם. מקווה שימי החג עברו על הצד הטוב ביותר. הפורום חוזר לפעילות עד יום שישי, ואני כאן, היום, במקום דוד, אשמח לענות ולהיות אתכם. שיהיה יום מקסים, מלי.

כמה טוב לראות אותך כאן...

הי שיר, בוקר טוב אישי... תודה רבה, כמה כיף להתחיל ככה את המשמרת... שיהיה יום מקסים, מלי

צריכה עזרה דחופה, עברתי טראומה מאוד קשה, בעקבותה אני לא מסוגלת לעבוד (מבחינה נפשית), פיזית אני בסדר. האם מקובל לקבל מרופא המשפחה "אישור- מחלה", ארוך טווח (לחודשיים- שלושה), ? האם לדעתך הוא יתקבל ע"י המעסיק? מה אפשר לעשות? אני עובדת מדינה, יש לי קביעות, ואני כבר 21 שנה באותו המקום

שלום לך. אינני יודעת מה הפרוצדורה לגבי חופשת מחלה והאם רופא משפחה יכול לספק אחת כזו. בוודאי תוכלי לברר זאת בקופ"ח, במוקד שלהם, או ישירות מול הרופא המטפל. עם זאת, אני שומעת אותך עסוקה בצד הטכני, בהתארגנות היומיומית לאחר אסון נורא שחווית, ומזמינה אותך לתת מקום גם לחלק הנפשי, ולטפל בעצמך ובנפשך הפצועה. מקווה שתתחזקי ומזמינה אותך להעזר בפורום הזה בימים הקשים שאת בוודאי עוברת, מלי.

בראשי מהדהדות ללא הפסקה, אותן המילים שנשמעות ללא הפסקה בצורה ישירה או בעקיפין."השיחזור המפורסם" או בעוד מיליון צירופים אך המילה שיחזור תמיד ברקע. ואני לא יכולה להבין את זה איך היא יכולה לומר לי שחזור כשכול מה שמרגישה שחווה את ה-סיוט שלא פוסק שלא נותן לי מנוח שלא נותן לי רגע אחד קטן של שקט בראש. הגוף הזה שכבר מזמן מזמן לא שלי ששבוי שוב אצל אוייבים ומשאיר לי רק את הכאב את הצריבה האין סופית בנשמה את הכאב הבלתי פוסק זה שלא ניתן להסביר בשום מילה,מרגישה כמו בובה שעל אף שכול אבריה נתלשו ממנה עדיין בתוך שיניו של הכלב נעוצה וכמה היא יותר מחוררת ובלויה כך הוא נהנה לשחק בה יותר.לשמוע את המילים את משחזרת זה בדיוק כמו לומר את רוצה בזה.לא יכולה עם המילים האלו אני צורחת בתוכי ואיש לא שומע מנסה לשתף אותה ומהר מאוד נסוגה כול מילה שלה כל מבט שלה כל שאלה שלה כמו סכין בתוך הלב, והיא הכי מבינה בעולם. רוצה כל כך לשתף אותה ולא להיות בסיוט הזה לבד וכשכבר מנסה מילה אחת משתקת יותר מהמעשה עצמו והיא לא מבינה את זה. אני יודעת שהיא איתי אבל לא מרגישה שיכולה לתת לה להיות במקום הזה אני כל כך אוהבת אותה וכול מבט שלה מתפרש אצלי כנורא אני לא עומדת בזה יותר קשה לי כל כך לא רוצה עוד לשמוע על שום שחזור נכנסתי למערבולת שהיציאה שלה נראית קטלנית יותר מהמערבולת עצמה פוחדת כל כך מכול צעד אך במערבולת הזו כל נשימה ונשימה כואבת כל כך לא יכולה לסבול עוד את המצב הזה לא יכולה עוד עם עצמי רוצה למות.

שלום נקודה. אני שומעת את המצוקה, סערת הרגשות, הזכרונות שמציפים ולא משאירים מקום לתחושות ורגשות אחרים. כואב לי עבורך, עצוב לי בשמך. אני מרגישה שכעת אולי אלה הדברים היחידים שיכולים לחדור את תחושות האימה והזעם. המילים היחידות שיכולות להשמע כעת. ולמרות שבוודאי יש כאן שחזור, והסרטה חוזרת, בלולאה אינסופית, של זכרונות וחוויות נוראיים, כנראה משהו בתוכך, כרגע, לא מסוגל לראות ולשמוע זאת, וכל המילים שנאמרות, נכונות וצודקות ככל שיהיו, נופלות לבור השחור של האשמה העצמית, הכעס והבדידות, עם זאת, מקווה שתרגישי שיש שם מילים שנאמרות, וגם אם כרגע הן עבורך חסרות משמעות ומרוקנות מתוכן, הרי שהן נאמרו מתוך רצון כן ואמיתי ללוות אותך, לגעת בך, לתת לך הרגשה שיש שם מישהו דואג, איכפתי, רואה. מקווה שהתחושה הזו מצליחה להגיע ולחלחל מבעד לכאב, ואולי בכל זאת להקל מעט. תהיי חזקה, מלי.

למה נותנים אבחנה של אישיות גבולית במקום PTSD? איך עושים אבחנה מבדלת בין PTSD לבין אישיות גבולית מה ההבדל? מה השיטה שנוהגים בטיפול דינאמי במטופלים גבוליים? למה אומרים שאבחנה זו ניתנת למטופלים שנמאס מהם? מה מטפלים חושבים ביניהם על מטופלים אלו? איזו שיטה טיפולית נהוגה בטיפול דינאמי במטופל? מה קורה כשהמטופל מתפקד, הוא אדם נעים לסביבה ולא יוצר דרמות או התנהגויות לא נעימות לסביבה למה גם אז לתת לו אבחנה נוראית זו? למה בכלל נותנים אבחנה נוראית שכזו לחוויה פנימית קשה? מטופלת שמרגישה שנעשה לה עוול עם האבחנה ושזה יותר מתאר את התסכול של המטופל ופחות את אישיותה של המטופלת איפה הצדק? אשמח לתשובה כנה ומקצועית חג שמח

שלום לך. לפני שאנסה לענות על כל השאלות ששאלת, אני רוצה להתייחס לתחושה שנפגעת בטיפול, ושנשמע שהאבחנה שניתנה לך העליבה אותך. נשמע לי שיש מקום להעלות זאת מול נותן האבחנה, ולברר יותר לעומק איך ניתן להפיק תועלת מהאבחנה (שהרי לשם כך היא נועדה). לא כתבת זאת בניסוח הזה, אבל אני מסכימה איתך שהאבחנות הרבה פעמים מפספסות את האדם שמאחוריהן, נועדו להכניס למסגרת, לקטלג, לצמצם תחושות, רגשות והתנהגויות לרשימה מוכרת וצפויה. נדמה לי שמשום כך רוב הפסיכולוגים, למרות הלחץ מצד המטופלים, מסתייגים ממתן אבחנה, ומנסים לראות את הסיפור, המורכבות, העושר (להבדיל המהצמצום והפלקטיות) שבאבחנה. ולשאלותיך - האבחנה המבדלת בין PTSD וה. אישיות גבולית היא אחת מנקודות המחלוקת ה"בוערות" ביותר כיום, ויש שחוזים ששתי האבחנות יתאחדו בקרוב לכדי אבחנה משותפת אחת. כיום, האבחנה של PTSD מדגישה יותר את האירוע הטראומתי, בעוד אבחנה של הפרעת אישיות מדגישה יותר את האפקט הרגשי והבינאישי. לצורך העניין, אדם יכול להיות מאובחן כסובל מהפרעת אישיות גם ללא רקע טראומתי מודע או נקודתי. עם זאת, מחקרים רבים מראים כי אחוז נכבד של הסובלים מהפרעת אישיות גבולית התמודדו עם אירוע טראומטי בעברם, וסביבו, ככל הנראה, התארגנה אישיות המגיבה באופן מסוים באזורים של קשר ושל מצוקה. ישנן דרכי טיפול שונות לכך, כשהמוכרת ביותר היא הדינאמית, שמאחוריה מסתתרת התפיסה כי יש לחזור לשורשי הכאב, למקומות בהם נעשה השיבוש, לקשרים בהם הייתה אכזבה, ושם כנראה עוצבו התפיסות המרכזיות על העולם ועל אנשים בעולם. דרך חזרה לאותם מקומות ועיבודם ממקום בוחן ומתבונן, ובמקביל - עבודה על הקשר החדש שנוצר בטיפול, ניתן "ללמד" או לאפשר לסכימות חדשות, חיוביות ומיטיבות יותר, להבנות. אני לא שותפה למחשבה שמדובר במטופלים או טיפולים בעייתים, להיפך. בעיני הטיפולים הללו מזמינים עבודה מסקרנת, מלמדת, עם הרבה מעורבות ומשמעות מצד המטפל והמטופל,מסוג הטיפולים שקשה להשאר אדישים כלפיהם... נדמה לי שגם מרגש לראות שינוי, ולהווכח כיצד ניתן לשנות דפוסי מחשבה ורגש, אפילו כשאלה מושרשים עמוק. כתבתי הרבה, ובוודאי ניתן לכתוב יותר. מקווה בעיקר שהצלחתי להוריד את הצל הענקי והשחור שמטילה האבחנה הזו, ולהראות את החלק הנוגע, המרגש והפסיכולוגי שמאחוריה. מלי.

אני עוד לא בגיל שאמור להיות לחץ בחזה מלי, אני חושבת. ובכל זאת... אמרתי לך לפני כמה שבועות שכבר אין לי כוח להחזיק, וענית שאולי הפיתרון זה לא להחזיק אלא לשחרר, לנוח ולהישען. אבל אי אפשר לשחרר. אם אני משחררת, אני נופלת. אין מי שיחזיק בשבילי קצת עד שהאנרגיה והתחושה יחזרו לידיים שלי. את זה למדתי- על בשרי. והלחץ... קשה לנשום מרוב שזה לוחץ. אני עוד לא בגיל של התקפי לב, אני מקווה. ואולי כן?

שלום לך. אני חושבת שהכאבים בחזה קשורים אולי להתקפי חרדה, ושכדאי לך לקרוא על כך יותר כדי לא להיות מוצפת במחשבות מפחידות על התקפי לב. ונדמה לי שכאבי החזה מספרים על מצוקה שמבטאת קול שרוצה וצריך להרפות, לשחרר, ומולו הקול שחושש שאין שם מי שיחזיק, שיתמוך, שיהווה רשת ביטחון. נדמה לי שהקונפליקט הזה הוא קונפליקט פנימי שמוכר לך היטב, ושמלווה אותך זמן רב. אני מרגישה שאת מבקשת קשר שבו תוכלי קצת להשען, להרגיש נתמכת, אבל בלי לפחד להתרסק. אני מקווה שאת מכירה קשר או מקום כזה, או לפחות מאמינה בסיכוי שלך למצוא מקום כזה. ובינתיים, מקווה שהפורום ואני יכולים להיות עבורך מקום שבו ניתן להרפות מעט, להפקיד את הכאבים והדאגות, להרגע. מאחלת לך למצוא, ולו לרגעים ספורים, אזורים של שקט, שבהם את יכולה להניח לרגע את המשא הכבד, לנשום ולשחרר את השרירים המאומצים, פשוט לנוח. להתראות, מלי.

שלום לך אשמח אם תעני על שאלתי בהרחבה. שלוש שנים אני בטיפול, והשלוש שנים עברו עם הרבה התנגדות, סירוב ובריחה. זה מה שאני מראה כלפי חוץ אבל זה לא מה שאני מרגישה כלפי טיפול. אני מחכה לשעה הזו, אבל כשהיא מגיעה אני מתמלאת חרדה וכתוצאה מזה שותקת. אני מאוד שקטה כלפי חוץ, אבל בפנים אני מלאה הרבה כעס ושנאה. והדבר מתבטא רק כשאני לבד, ואם היא דוחפת ולוחצת יותר מדי על מנת להוציא את זה אני הופכת ממש לאנטי. שותקת לגמרי ובוהה בתקרה או בורחת אם יש אפשרות מהחדר. מאוד קשה לי להגיד שקשה לי. מאוד קשה לי לבקש עזרה. אני מתפקדת באופן מלא בחברה ובחיים. אבל יש לי הרבה זכרונות ותקיעות שהייתי רוצה להפטר מהם. כמה זמן אני צריכה לתת עוד לטיפול הזה? המטפלת טוענת שאני צריכה לא לוותר?

שלום גלי. אני שותפה מלאה למחשבה של המטפלת שלך, מאמינה לגמרי שאסור לך לוותר, ושהמקום של התקיעות, הקושי לבטא כעס, חרדה או מצוקה מלמדים על איזור בתוכך שיש לו משמעות וחשוב לתת לו מקום ולא לוותר על זכותך לחיים מלאים ושלמים יותר. יכול להיות שתזדקקי לעוד זמן לא מועט כדי לחוש בטוחה, מוגנת, לסמוך על המטפלת שלך ועל עצמך, שתוכלו, כל אחת לחוד ושתיכן ביחד, לעמוד בעוצמות של מה שאת חשה בפנים. הישיבה שלך כעת בטיפול איננה בזבוז או "תקיעות". בזמן הזה, כך אני מאמינה, את צוברת שוב ושוב חוויות של הכרה בך, של לגיטימציה והכלה, של רוך ואמפתיה, שבהדרגה יעזרו לך להביא את עצמך באופן חלקי פחות לחדר הטיפולים, ובוודאי גם באופן פחות מפוצל בנפשך. ובינתיים, הייתי מציעה לך, אם את יכולה, לנסות להגיד משהו, אפילו משפט אחד, על תחושת החרדה והעוצמה הרגשית שבתוכך בטיפול. נדמה לי שהחשיבה שלך הולכת קצת לכיוונים של "הכל או כלום" ושאולי חשוב שתווכחי שאפשר לספר מעט, להגיד משהו קטן, לחשוף סדק צר ממה שמתרחש בעולמך הפנימי, ובהמשך, בתהליך הדרגתי ואיטי, בוודאי תוכלי להרגיש נוח לעשות זאת יותר ויותר. בהצלחה, מלי.

זה כבר שנתיים וחצי ואני בטיפול. אני כל הזמן טוענת בפני המטפלת שזה הצגה אחת גדולה ושהיא באמת לא איכפת לה ממני אלא עוש "כאילו" כי היא חייבת להראות שהיא כן סובלת אותי. אי אפשר לדעת אף פעם מה מתרחש בפני המטפלים כשאנחנו שופכים הכל בפניהם. זה מאוד קשה לשבת מול אדם שאתה לא יודע אם הוא עונה לך מתוך דאגה/הצגה/חובה/כעס/שנאה..... אי אפשר לדעת כלום. בכל תקופת הטיפול היה לנו כמה מקרים של "רוגז" - כעס ואז שתינו איבדנו שליטה והוצאנו הכל בגלוי בלי לחשוב. (גם היא- תאמיני לי, אפילו עם צעקות). אז פתאום אני מגלה שהיא יותר אמיתית כשהיא צועקת, כשהיא כועסת, כי אז היא לא משחקת את המשחק ההוא. הודעתי לה בפגישה האחרונה שאני מפסיקה טיפול, כי אני לא יכולה לשאת את זה יותר. זה מבלבל אותי נורא. ואנחנו עכשיו במשא ומתן על כמה הטיפול חשוב לי ושאני לא צריכה לעזוב.... כל הדיבורים והמילים שאני מכירים שמטפלים אומרים כשהם מרגישים שהולכים לאבד מטופל. מה דעתך בכל העניין? תודה וסופ"ש נעים

שלום ה. אני חושבת שאת נמצאת בצומת בטיפול שאולי מוכרת לך ממקומות אחרים בחייך - איך לסמוך על אנשים, איך להאמין להם, איך לדעת שאת באמת חשובה ומשמעותית. ייתכן שפעם סמכת ונחווית, ייתכן שמעולם לא העזת לדרוש זאת מאדם אחר, וכעת, בקשר שנהיה קרוב ומשמעותי, נראה שאת בטוחה מספיק כדי להעיר בתוכך את הצרכים והרצונות הללו, וחזקה מספיק כדי לבדוק אותם. אני מדגישה זאת כי בעיני דווקא בשלב זה חשוב שתאבקי בתוך הטיפול, חשוב שתריבי עם המטפלת שלך, תכעסי, תתווכחי, תדרשי - אבל בתוך הקשר. אני מאמינה שדרך הדיאלוג הזה, שבוודאי יהיה גם קשה, מכאיב ומתסכל (אבל אולי גם מעשיר, מספק ומזכך), תוכלי לבנות בתוכך קול אחר, חדש, שיהדהד את המשמעות והחשיבות שלך עבור אחרים בכלל, ועבור המטפלת שלך, בפרט. אני מאמינה שבהמשך תוכלי יותר ויותר להאמין למטפלת שלך, להווכח שאת יכולה להיות משמעותית, חשובה, יקרה עבור מישהו, ממש כפי שהיא עבורך. בהצלחה, מלי.

היי מלי, רק קפצתי לרגע קל... התעוררתי לא מזמן מהשנ"צ של אחרי הטיפול, בה כל מה שעלה בפגישה יוצא בחלומות מטורפים במיוחד... אני אוהבת לישון אחרי פגישות, ועוד יותר אוהבת לספר לה מה חלמתי בפגישה שאחרי. דיברנו על הפורום בפגישה היום. דיברנו על התקופה האחרונה, שלא כתבתי פה, ועל מה זה עשה לקשר שלנו ולפגישות. הייתי חייבת לוודא שהיא לא כועסת שאני כותבת פה... (שאלתי אותה, ואז שאלתי אותה שוב). היא אמרה שממש לא. היא אמרה שהיא בטוחה ועשתה לי תנועה של שבועת צופה. חייכה אותי, ורווח לי. אנחנו מדברות על כל ענייני הבגידה האלה, שקצת דיברנו עליהם פה שבוע שעבר. אני כבר אענה לשאלת הפסיכולוגים הקבועה ואגיד - בוודאי שזה מוכר לי ממקומות אחרים בחיי. יותר מידי טוב. אבל עכשיו זה מדובר ומסתכלים על זה באור, וזה לא מסתובב לי כמו חולדה בפינות חשוכות של הנפש. יש בזה נחמה. רציתי קפיצה קטנה ונסחפתי... מקווה שהחגים עוברים עליך בנועם. ושימשיך ככה, בטוב. טוב להיות כאן, חיוך, נועם

שלום נועם. אני שמחה מאוד על השיתוף שלך - בטיפול על הפורום, בפורום על הטיפול. אני מניחה שדרך הדיבור על כך בכל המקומות החשובים הללו, את מפילה לאט לאט את המחיצות שדאגו לנתק, לבודד ובעיקר להסתיר. והנה, כולם יודעים על כולם, וזה ממש בסדר (בשבועת צופים...), ואולי אפילו נחמד, ההרמוניה הזאת שנוצרת, ובטח מרגיש פחות בודד ומטיל אשמה, ויותר מאפשר ומפרה. זה רק נדמה לי, או שפתאום נעשה יותר מרווח, ויש יותר אוויר ומרחב...? להתראות בהמשך, מלי.

היי מלי , אני לא יודעת אם את זוכרת (בכל זאת עבר שבוע שלם:) , כתבת לי שבוע שעבר על איך מפסיקים לפחד , אז קודם כל תודה רבה על התשובה , השבוע ניסתי "לעזוב את דופן הבריכה " למרות הפחד הנוראי שבטביעה , אם הצלחתי "לשחות " אני אדע רק בעתיד , אבל באמת תודה על התשובה הצלחת לבחור במילים הכי נכונות ולשלוח לי קצת אומץ והבנה :) . דבר נוסף שרציתי לשאול הוא על תלות בטיפול , אני מאוד מרגישה תלוייה בפסיכלוגית שלי , היא כל הזמן נמצאת לי בראש , ואני לא מצליחה להבין את זה , יש לי המון חברים , ואני לא פיתחתי לתלות כזאת באף אחד . שאני מגיעה לפגישות אני לא תמיד מדברת , וגם אם כן שאני שם אני לא מצליחה להבין למה אני כל כך מחכה לפגישות , אבל בין הפגישות אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה לדמיין את חיי בלעדייה , איך אפשר להבין את זה , והאם יש סיכוי שאי פעם זה יעבור ?! (איך אפשר לדעת אם יש הפרעת אישיות תלותית , הפסיכו' שלי לא מוכנה לדבר איתי בהבחנות )

שלום מישהי. קודם כל שמחה שעזרתי, ושיכולת להשתמש במילים שלי ולהפוך אותן לשלך. בשאלה שלך היום את עסוקה בנושא התלות, ונשמע שהמצב הזה, שהמטפלת שלך בראש שלך, מאוד מדאיג אותך. אני תוהה ממה את מוטרדת. מדוע התחושה הזו, שהמטפלת שלך "הולכת איתך לכל מקום" נחווית עבורת כבעייתית ומעיקה. אני רוצה לחשוב איתך דווקא על התרומה והערך שבכך: נשמע שהצלחתן להפוך את הקשר ביניכן למשמעותי, קרוב, כזה שמצליח ללוות אותך גם בהעדרו הפיזי. בעיני, היכולת שלך לחשוב, להזכר, אפילו לדבר עם המטפלת שלך בעולמך הפנימי הוא הישג חשוב: נראה שבהדרגה המטפלת שלך הופכת להיות מופנמת בתוכך, ושאת יכולה להפוך כבר את הקול שלה- הקול שהוא בוודאי אמפתי, דואג, מרגיע, מקנה משמעות, לקול שהוא כבר שלך, קול פנימי שמובנה בתוכך, והולך איתך לכל מקום. אני תוהה מדוע כל אלה נחווים עבורך כמסוכנים, ומניחה שבכך את מספרת עד כמה תלות, קרבה, קשר קרוב יכולים להיות כואבים ומסוכנים, ועד כמה, עבורך, להכניס אדם משמעותי לחייך, לעולמך, למחשבותייך, יכול להיות בחוויה שלך בעל פוטנציאל הרסני. כמו תמיד, נראה לי שתוכלי לחשוב על כך לעומק אם תשתפי את המטפלת שלך בתחושותייך, ובוודאי יחד תוכלו להבין יותר מה העיסוק באותה תלות מייצגת עבורך. בהצלחה, סופ"ש מוצלח, מלי.

היי מלי .. , אני ממש לא מרגישה שזאת תלות בריאה , להפך זה כמו סוג של אובססיה , אני ממש מרגישה צורך ליצור איתה קשר (אני נלחמת עם עצמי שלא לעשות את זה ..אני יודעת שהצורך שלי הוא מטרד בשבילה , אז אני נמנעת ) וזה לא שיש לי משהו להגיד לה , אני יכולה לחכות שבוע לפגישה ואז לשתוק אבל אין מצב שאני אבטל (כי אני ממש לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה ) . אני בעצמי לא מצליחה להבין למה זה ככה , בכמעט שנתיים שאני בטיפול אני לא מדברת הרבה , אני לא מרגישה שהצלחתי לפתור בעיות שהיו לי , אבל לא יכולה לראות את חיי בלעדייה , איך אפשר לגרש את התלות הזאת?(ואני כן משתפת אותה בתחושות שלי בנושא ) , תודה :) והמשך חג שמח !

היי. אני מצטערת אם אני לא מעלה את זה לפורום המתאים אבל ביחס לבעיות שלי עם אמא שלי שמובילות לבעיות אישיות זה נראה לי המקום הכי טוב לעזרה... אני בת 25, גובהי הוא בסביבות 1.80 והמשקל עומד על 67. בשל גובהי, אני לא נראית שמנה וגם לא נחשבת לשמנה. יש לי קצת בעיה באיזור הבטן ועכשיו גם ביריכיים אבל חוץ מזה, בגדול, אני נחשבת לרזה. בשנה האחרונה השמנתי, בעבר שקלתי 55 קילו ואפילו קצת פחות... הייתי ממש רזה, וגם הרגשתי חלשה. זה קרה כי עברתי משבר כספי שבעקבותיו אכלתי ממש מעט (אין לזה קשר לאנורקסיה). כולם החמיאו, אמרו "וואו איזו רזה" והיו מאוד בעד. אבל מאז המשבר נגמר (תודה לאל) והתחלתי לאכול. אכלתי ואכלתי ואכלתי... עליתי במשקל שנושק היום ל70 קילו. בנוסף נגמלתי מעישון וכמובן שזה רק תרם לעלייה במשקל (ועד היום כשאני רוצה סיגריה אני אוכלת איזה שטות שכמובן גורם לי להשמין יותר, אני חוטפת גל רעב מטורף בכל שעות היום ואוכלת מכל הבא ליד). כן, מרבית הבגדים שלי לא עולים עלי, הבטן והיריכיים גדלו וזה קצת מייאש אותי. אבל אני לא אומרת כלום ולא מפגינה את הייאוש שלי כלפי חוץ. הבעיה היא שאמא שלי פשוט מטרפת אותי, היא מעירה לי על המשקל שלי בכל רגע שבו היא רואה אותי. היא אומרת דברים ממש מגעילים, כמו "את שמנה" או "את אוביז" "בסוף תהיי פרה" "תפסיקי לאכול" "אפילו אני במידה יותר קטנה ממך" "הסתכלתי לך על הבגדים, וראיתי שהמידה שלך ממש ענקית" (על אף שהיא נחשבת בגדר הסביר) ועוד משפטים שגורמים לי דווקא ההפך הגמור, להמשיך לאכול ואפילו יותר. היא לא רק מעירה אלא גם אומרת לי משפטים כמו "לא רציתי לקנות לך את החולצה ההיא כי פחדתי שהיא לא תעלה עלייך" (את זה היא אמרה כשהיא רצתה לקנות לי מתנה). אני כועסת עליה, אני אומרת לה שתפסיק להגיד לי את המשפטים האלה כי זה רק גורם למצב הפוך, ושזה גם פוגע בי אז היא מתרצת את עצמה ואומרת "אם לא יגידו לך אז לא תדעי" או "אני אומרת לך את האמת". בשלב מסוים אמרתי לה שלא ביקשתי לשמוע את דעתה ודעתה לא מעניינת אותי בשביל להדוף אותה, אבל ברור שזה פוגע וגורם לי להרגיש ממש רע עם עצמי. אני לא מבינה מה היא רוצה שאני אעשה? שאני אהיה אנורקסית? היא רוצה שאני אחזור למשקל שהייתי בו בעבר, אבל מה שהיא לא יודעת זה כמה סבלתי, כמה הייתי חלשה וכמה רע זה עשה לי מבחינה נפשית. אני לא מבינה למה היא רוצה שאני אסבול? אני כן רוצה לשמור על המשקל שלי ולרדת קצת (ברמה סבירה) אבל ההערות הבוטות שלה לא עוזרות לי ואף מחמירות את המצב. ניסיתי להסביר לה אבל היא צעקה עלי. ואם זה לא מספיק בחנויות הבגדים בהם אני קונה הבגדים תמיד נראים עלי רע. כי אני לא שמנה, ואני גם לא מקל, אבל המידות מתאימות למידות מסוימות, אני נעה בין שני קטבים של מידות, המכנסיים שלא נסגרים עלי במתניים נראים עלי מעולה ברגליים. וכשהם קטנים ברגליים הם נסגרים במותניים. או חולצות במידה המתאימה לי שלא נסגרות בגלל החזה שגדל. כשאני יוצאת לרחוב אז אנשים באים אלי ושואלים אם אני בהריון כי הבטן שלי תפוחה ביחס לשאר חלקי הגוף (זו בעיה שתמיד סבלתי ממנה), וזה רק מכניס אותי יותר לדכאון. כאילו אולי אני פשוט לא יכולה לצאת מהבית כדי שאני לא אצטרך לשמוע הערות בוטות על הגוף שלי ולא לקנות בגדים רק לשבת בבית בדיכאון. קל להמליץ "תתעלמי מהם" אבל זה לא קל, כי אי אפשר להתעלם כשכל היום מעירים לך על המשקל, אז אמא שלי שאמורה לגרום לי להרגיש הכי טוב גורמת לי להרגיש הכי רע וכל היתר לא תורמים למצב בכלל. ניסיתי לדבר איתה מספר פעמים זה לא עוזר. יש לה כל מיני בעיות, היא לא כל כך רגישה ואי אפשר לדבר איתה על דברים אישיים. אז היא לוקחת את כל מה שאישי והופכת אותו לדבר רע, כאילו מוציאה ממנו את כל המיץ כי היא לא יכולה להיות אדם רגיש.

שלום לך. קראתי את המכתב שלך, וחשבתי כמה את סובלת, וכמה המצוקה שלך מתקושרת דרך המשקל. אני חושבת שבעיות של משקל בדרך כלל מבטאות מצוקה גדולה יותר, סביב דימוי הגוף, ובתיאור שלך נדמה שאת גם מספרת דרך המשקל על מערכת היחסים המורכבת שלך עם אימך. נשמע שבקשר ביניכן את חווה הרבה ביקורת, חוסר רגישות, תחושה של מתקפה במקום חוויה של הכלה ואכפתיות, כל אלה בוודאי תורמים לדימוי עצמי ולדימוי גוף בעייתי. חשבתי על כך שלמרות שאת בחורה צעירה, ובוודאי יש הרבה התרחשויות בחייך, כל הפנייה שלך ממוקדת בענייני משקל וביחס של אימך, וכנראה דרך זה את מספרת עד כמה הנושאים הללו כעת בוערים בחייך, עד כדי כך שאין מקום, או כוחות, לעיסוק בנושאים אחרים, חשובים ומשמעותיים לא פחות. אני מזמינה אותך להתבוננות פנימית - לבד או במסגרת טיפולית, שם תוכלי לברר לעומק את הסוגיות הללו, ולהבין ממה את מוטרדת, על מה את כועסת, ומה הדברים שאולי תוכלי לשנות בהמשך. בהצלחה, מלי.

היי מלי, הייתי היום בפגישה, למרות ששבוע שעבר לא רציתי לחזור לשם כלל. ההחלטה על המשך טיפול לא היתה פשוטה והרבה ממנה בזכותך. תודה לך על המילים משבוע שעבר. חזרתי וקראתי אותם שוב ושוב, הם עזרו לי ונתנו לגטימציה לתחושות שלי. אני עדיין במשבר עם עצמי אבל יש הקלה מסוימת, אני עדיין במלחמה עם עצמי אבל לפחות אני בדרך, אני עדיין מתעקשת על עצמי ובמיוחד מנסה לתת לקול הקטן של התקווה להמשיך ולהתקיים. היה משהו מעודד בפגישה היום עם המטפלת, הרגשתי שוב פעם שאני נמצאת בטיפול שאני מטופלת ובמיוחד שהמטפלת מצליחה לעשות את זה. עוד ארוכה הדרך וכרגע יש "גרעין קשה" כך המטפלת קראה לשלב הזה, שאני צריכה לפצח אותו. אני מוכנה לקבל את זה כל עוד אני יודעת שאחרי "אחורה" כזה יש "קדימה". אז.. שוב פעם תודה ושבת שלום שירה.

שירה יקרה. שמחה שעזרתי, ועוד יותר שמחה לשמוע שאת לא מוותרת, נאבקת על עצמך, נלחמת בקולות המיואשים והמחלישים. ממשיכה לחזק מרחוק, וללוות בדרך האמיצה שאת סוללת לעצמך. שתהיה לך שבת מקסימה, מלי.

שלום, אני בחורה בת 27 וסובלת מכמה בעיות, שאני לא יודעת אפילו איך לאבחן אותן. קודם כל אני חושבת שאני מצוייה בדכאון קל, אין לי כ"כ חשק לקום בבוקר, אין לי אנרגיה לכלום ואני עושה כל דבר כי צריך לעשות (אני עובדת, מקיימת בית וכו'). בעבודה אני נמנעת מקשר אישי עם הבנות, אני מפחדת מהצל של עצמי וחושבת שאני כזאת קטנה ולא שווה כלום. דבר שני, מייד כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, אני מתחילה לנקות, לעבור על מטליות על אבק בבית כי אני מרגישה שהוא מלוכלך וזה לוקח כמה פעמים עד שאני נרגעת, לא מיד. דוגמה נוספת: אני מרגישה צורך עז לבדוק לחבר שלי את הפלאפון כל יום, פשוט "כדי לדעת" מה היה לו במהלך היום, לא לפספס שום דבר ותמיד להיות בשליטה, אני ממש לא מסוגלת להשתלט על זה למרות שאני יודעת שזו התנהגות פולשנית ולא אמורה להיות. דבר שלישי - אני מרגישה שאני מפחדת מהחיים, הם פשוט "גדולים עלי מידי" וגדול עלי להתמודד איתם. התחלתי לפני כמה ימים לקחת פאסקט, בהמלצת רופאת המשפחה שלי, אבל בעבר ניסיתי לקחת כבר כדורים והם לא השפיעו עלי (אני בנאדם פריק קונטרול ויכול להיות שבגלל זה לא נתתי לכדורים להשפיע עלי? כי ניסיתי מספר כדורים ממשפחות שונות, במעקב פסיכיאטר). אני מטופלת אצל מישהי שמטפלת בשיטת ימימה והיא נותנת לי כלים שאני מאוד מאמינה בהם, אבל לא מסוגלת ליישם אותם, ממה לדעתך אני סובלת וכיצד אני יכולה לעזור לעצמי?

שלום אלמונית. אני משערת שנדרש הרבה אומץ ומוטיבציה פנימית לכתוב לכאן, לנסח אחת לאחת את הקשיים שלך, ואני שמחה שיכולת לעשות זאת. אני חושבת שבהחלט יכול להיות שאת סובלת מדיכאון, שבא לידי ביטוי בחוסר הנאה וחוסר עניין בחיים, בתחושה שאין דברים שגורמים לך אושר. אני גם שומעת את החרדה - אי שקט פנימי שאת מנסה להרגיע ע"י נקיון, בדיקה בפלאפון של החבר וכו'. לפעמים, כשאנו במצוקה קשה, הגוף שלנו במצב של דריכות, מתכונן לרע מכל, ואז כל דבר קטן נחווה כסכנה, נורות האזעקה פועלות, ואנחנו ממהרים "לכבות את השריפה". אני משערת שזו הרבה פעמים החוויה שלך. הקושי בקשר עם בנות מרמז שאת גם בודדה במה שאת חווה, ושאולי לכל הקושי והמצוקה, מתלווה גם קושי חברתי, בעיות של בטחון או דימוי עצמי, ותחושה שהכל "גדול עלייך". אני חושבת שטיפול תרופתי הוא עזרה נקודתית, שתעזור לך אולי בהקלה בסימפטומים, אבל לא בפתרון עמוק, משמעותי, לטווח הארוך. מחקרים מראים שהשיפור הגדול והיעיל ביותר הוא דרך שילוב של טיפול נפשי (פסיכולוגי) ותרופתי, וזו גם המלצתי אלייך. ולסיום, חשוב לי להגיד לך שלמקרא הפנייה שלך התמלאתי בעצב גדול על שיש חיים שלמים שאולי מתפספסים בשבילך, ושמגיעה לך חוויה יותר ממלאה, מספקת ומתגמלת מהחיים. ויחד עם זאת, שמחתי שאת מעיזה לבדוק, לקוות ואולי גם לנסות לשנות ולשפר, ובעיקר מקווה שאת מאמינה שהחיים שלך יכולים (עם עבודה והשקעה) להראות אחרת. בהצלחה, מלי.

היי מלי מה שלומך?, חזרתי לטיפול. עם זאת רציתי לשתף אותך בכמה דברים המבלבלים אותי, כמה נקודות בהן אני לא מצליחה לגבש בהן דעה או עצמי. אשמח אם תוכלי לענות לי בכנות באשר היא. הנפש שלי עומדת כאן על המאזניים כך שאשמח אם תנקטי בזהירות הראויה. לא רציתי לחזור למטפל שלי כי אני מאוהבת בו - אהבה רומנטית. כואב לי בגוף לדעת שהוא לא נוגע בי ואני עושה מניפולציות די ילדותיות כדי לשוחח איתו מחוץ לשעה או כדי להרגיש קרובה. ואז חשבתי לעצמי, למה בעצם לסבול את הכאב הזה ואז קבעתי לי מטפל אחר. בזמן שבין לבין חשבתי שחשוב לי להגיע למטפל הקודם (לא נפגשתי עדיין עם החדש) ולשתף אותו בעוצמות, בהתאהבות ובכאב הפיזי בהעדר המגע. הוא מגיע לפנטזיות שלי, המחשבה שהוא נוגע באשתו מכאיבה לי בבטן. הגעתי לפגישה סיפרתי (רציתי למות מהבושה) את האמת כפי שהיא ועד כמה חשוב לי להגיע לטיפול חדש מבלי לרצות מגע פיזי ולראות במטפל – מטפל ולא מושא התאהבות רומנטית. במהלך השבוע החלטתי ביני לבין עצמי לא לחזור, להתחיל לטפל בעצמי ובתחושות הללו מול מטפל חדש "רענן" נקי מכל הכאב הזה. מישהו שיהיה עבורי מטפל ולא אהיה מבולבלת כל כך. אני יודעת שהתאהבות במטפל זו כזו קלישאה וכל הזמן אומרים להישאר ולברר מה משוחזר וכו', אבל מלי, אני מדברת איתך על עוצמות שמחבלות לי בחיים, בחיי המין, ברגש ובשגרה. כאב פיזי מצורך וגעגוע למגע של שלעולם לא יתאפשר כי הוא כזה "מקצועי". האם יש מצבים בהם בעוצמות מסוימות שחורגות מהנורמאלי תאמרי לי בתשובתך "לא בכל מחיר" שאולי המחיר שאני משלמת הוא אכן גבוה מדי וכדאי שאפנה לטיפול אחר. או שבכל מקרה ובכל עוצמה תישאי את הדגל הטיפולי ותאמרי לי "חשוב שתישארי לברר". כבר שנה שאני מרגישה כך ורק עכשיו העליתי זאת. אני מרגישה שאני מזניחה את כל התמות החשובות האחרות, ששום דבר אחר לא ממש מטופל כי העוצמה של הנושאים האחרים מחווירים למול התשוקה אליו. אני לא יודעת אם העצב והכאב מגיעים בגלל חסר שלו או שכואב לי נורא ולכן זקוקה לו. אשמח אם תוכלי לשפוך אור על מה שקורה לי, אבל באמת עד כמה שתוכלי לתת הסבר אינפורמטיבי יבש, לא צריכה כרגע את הרגישות והאמפטיה שהם נהדרים אך לא למצב הנוכחי, אני זקוקה מאוד להגיון בריא, קר ואופרטיבי. את יודעת מלי אני אומרת לעצמי איזה כאוס, באתי לטיפול כדי לטפל בכאב ובכל מיני רגשות אקסטרים אחרים, ועתה נוסף לכאב גם הכאב של ההתאהבות והצורך הבלתי נלאה של הצורך הפיזי שלי במטפל שישכב איתי, שיחבק אותי שיחדור לתוכי. ואני בכלל בחורה שמתביישת לדבר על תחומים מיניים או להתחיל עם מישהו, אני ביישנית נורא, ופתאום אני באה למטפל עם הצהרות מיניות שלא היו מביישות זונה. חג שמח מלי, ותהיה לך שנה מלאה בטוב מבחוץ ומבפנים (negra)

שלום נגרה. למרות שהשאלה שלך מעלה הרבה מחשבות ורגשות, אני רוצה להענות לצורך שהבעת בצורה מפורשת, הצורך במענה רציונלי וקונקרטי. אני חושבת שהתאהבות ועיסוק במטפל הינם תחושות משמעותיות, חשובות, ובעלות עוצמה שיכולה להיות לעיתים מכאיבה ומשתקת. אני חושבת שאולי, יחד עם המטפל שלך תגיעו למסקנה שבעוצמות הכאב, הרגש והצורך הבלתי ממומש, יהיה נכון יותר עבורך להיות מטופלת אצל מטפל אחר, אבל, וזה אבל חשוב, זוהי מסקנה שבעיני חייבת להעשות ביחד עם המטפל. הסיבה לכך היא שכנראה מול המטפל הנוכחי הרשית לעצמך לחוש ולהרגיש דברים שמחוברים אצלך עם קרבה, אינטימיות וקשר משמעותי. אני חושבת שדרך התחושות הללו, קשות ומכאיבות ככל שיהיו, תוכלי לפגוש חדרים שדלתותיהם היו סגורות בפניך עד עתה, ושלמרות שמה שאת חווה כעת הוא מכאיב ובלתי נסבל עבורך, הוא יכול להיות גם מנוף להבנה וטיפול במקומות מדממים בנפשך. התעלמות או בריחה עלולות רק למנוע את ההתמודדות לזמן ואדם אחר, אך לא לפתור את הבעיה. אני חושבת שמטפל מקצועי ורגיש יידע לעזור לשניכם לבחון יחד את התחושות שלך, ולנסות לשים אותן "במגירות הנכונות". מטפל כזה גם יידע מתי, אולי, כדאי להמליץ (אם בכלל) על טיפול אחר. וכך, שוב, אני חוזרת למחשבה הראשונית - אל תמלטי ואל תברחי. שתפי את המטפל במה שאת עוברת, וחישבו ביחד על ההמשך המשותף. בהצלחה, מלי.

היי מלי, אפשר לשלוח את שאלתי למייל הפרטי שלך?אני נואשת ו צריכה מרחב מוגן בתודה מראש אני

שלום לך. תוכלי לשלוח לי מייל, ובכל זאת מזמינה להעזר גם בפורום הזה. בטוחה שתוכלי למצוא גם כאן מענה. להתראות בינתיים, מלי.

מלי, שאלתי את דוד במשמרת שלו אבל הרגשתי שקצת התפספס לנו בסוף.. שאלתי שם שאלה בסוף ואולי לא מספיק הדגשתי שאני באמת שואלת.. אז אני כותבת כדי לשאול אותך. האם מקובל בעינייך להתחיל טיפול בתדירות נמוכה, של פעם בשבועיים? שלומי בסדר גמור, באמת בסדר גמור, ואני לא בטוחה שאני ממש זקוקה לטיפול כרגע, במובן המלא של המילה, הייתי רק רוצה לדעת שיש שם מישהו בשבילי.. סוג של תיחזוק אולי.. יש לי המון רצון וכוח וכוח רצון (:-) להפנות את כל האנרגיות החוצה- לעשייה- וכרגע אין לי סבלנות או חשק להתעסק בכל הפיתולים הפנימיים שלי.. אין לי סבלנות לשאלות על פנימה. גם ביני לבין עצמי אני לא מנהלת שיחות כאלה.. או אולי כן, אבל אין להן ממש משך- הן תמיד מכוונות לעניינים מעשיים בסופו של דבר, ואין בהן את העגמומיות והכיווץ וההלקאה העצמית של קודם. אני לא יודעת איך לשלב בין מבט החוצה וקדימה למבט פנימה. מבט פנימה תמיד מיתרגם אצלי לעיכוב, לניתוק מן החוץ, לאיטיות, לפסק זמן מן העולם. זה באמת הדבר האחרון שיהיה לי טוב לעשות עכשיו.. להתנתק מהעולם.. אני לאחרונה מרגישה כמו אחרי ניתוח להסרת קטרקט.. פתאום העולם בוהק יותר, קורץ יותר, חד יותר. אני ממוקדת ופחות מפחדת לשחק קצת בעולם הזה. חוששת בעיקר לפספס לעצמי. כל בוקר אני מתעוררת וחוששת שהפעלתנות והמיקוד הפנימי נעלמו לי..בודקת עם עצמי כל בוקר אם זה עדיין כאן. בטיפול יש המון מילים שנותנות מקום לפחדים ועיכובים ואני לא רוצה את זה כרגע. לא רוצה שיהיה לזה הרבה מקום. התקופות המעכבות הרי ישובו.. לא רוצה להקדים את זמנן.. סוג של "עם האוכל בא התיאבון" - אם יהיה מקום גדול מדיי למשהו שקיים רק באופן מינורי הוא יגדל וימלא את כולו. לכן הייתי רוצה טיפול במינון נמוך. טיפול שהקשר בו נבנה מאוד מאוד לאט. אולי זה קצת דומה לגחמה שהייתה לי לכתוב לך כל פעם בלי ליצור קשר (זוכרת?) בלי שלום ובלי מה נשמע. לכתוב וללכת. אולי זה גם קשור לפרידה הלא כל כך מוצלחת מהטיפול הקודם.. באמת לא יודעת.. מאידך- לפעמים זה מרגיש לי כמו לרצות טיפול בלי לרצות ממש לעבור אותו..ולכן אני שואלת אותך מה את חושבת על זה. אם זה היה מקובל עלייך, כמטפלת. אני בעיקר קצת מפחדת להיות לגמרי לבד. בקרוב אכנס להרבה הרבה מערכות חדשות יחד, ואני לא חזקה בשינויים. אני אמנם מחכה לזה מאוד ורוצה כבר להתחיל, אבל גם קצת חוששת להיות עם הבילבול לבד. אני רוצה ליווי ומישהו שיעודד ויחזיק יחד איתי את ההתלהבות והמיקוד קדימה וחוששת שאם אכנס למערכת יחסים של אחת לשבוע אשקע ואבלע בתוך הטירוף של קשר חדש.. לא רוצה שכל השבוע שלי יסתובב סביב המטפלת. שכל המחשבות והחלימה בהקיץ שלי יהיו סביב שחזור חוזר ונשנה של תחושת כיווץ, למשל, או חיבה קטנה, או חצי חיוך שלה, או "כמה היא יפה" שהציפו אותי בפגישה מסוימת.. זה מרגיש לי נורא חבל לבזבז את כל האנרגיות הטובות שלי (ואולי את כל השבוע שלי) על זה.. באופן לא ברור, דווקא כשהרגשתי חלשה יותר היו לי יותר כוחות לעבור טיפול, וטיפול זה משהו שקשה ממש להיות בו. לפחות לדעתי. ועכשיו, כשאני מרגישה מלאת כוחות, טיפול נתפס כמשהו שהוא קצת מעבר לכוחותיי. איכשהו, דווקא כשטוב אני שומרת על עצמי יותר. נכונה פחות לספר על עצמי, לשתף, או אפילו סתם לחשוב על עצמי מחשבות של ביני לבין עצמי.. כתבתי הרבה.. אעצור כאן.. מה את חושבת? היית מסכימה להצעה כזו? מקובל לבקש? (במובן שטיפול של פעם בשבועיים הוא גם אבדן הכנסה למטפלת, אולי...) קצת מקווה שתשקפי כמה שפחות ;-) לילך

שלום לילך. אני מבינה מאוד את השאלה שלך. באופן אבסורדי כלשהו, לפעמים פנייה לטיפול ממקום של חוזק, שינוי, שיפור היא מסובכת יותר מפנייה ממקום נזקק וחלש. עבורך כעת, כך נדמה, הקשר הטיפולי נחווה כמקום שעשוי לבלבל, לסבך, להעיק, וכעת גם יש לך, כנראה בחוויה שלך, יותר מה לסכן. אז אני כן רוצה לפרש קצת (מרשה לי? בכל זאת פסיכולוגית...) וגם לענות לך באופן קונקרטי יותר. אז ברמה הקונקרטית, הצורך והבקשה שלך לטיפול בתדירות נמוכה יותר לגיטימי, ובוודאי שראוי להשמע ולהבדק ברצינות. אני מתארת לעצמי שיהיו מטפלים שיסרבו לכך, ויהיו כאלה שיענו לכך, ואני מאמינה שהרוב יבררו איתך לעומק את הבקשה ומה שמסתתר מאחוריה, ואח"כ יחשבו איתך מה מתאים לך. על פניו, זו לא בקשה חריגה או בעייתית במיוחד, וכמובן שלאורך הטיפול יהיה מקום לבחון אותה שוב ושוב. ובכל זאת, ברמה העמוקה יותר, אני מזמינה אותך לחשוב על הבקשה שלך דרך המחשבה שעלתה לי כשקראתי, שאולי את באיזשהו מקום מבקשת "ללכת עם ולהרגיש בלי, או "לקפוץ למיים בלי להרטב". נדמה לי שמחד את רוצה, ובצדק, להרגיש מוחזקת ומוכלת, מעורבת בקשר קרוב ומשמעותי, ומחד יודעת שבמקומות הללו מופיעים גם קשיים, קונפליקטים, צרכים שלא תמיד נענים. נדמה לי שפתרון טכני לא בהכרח ייתן מענה יעיל, ושאת יכולה לגלות שאותן תחושות עולות גם בקשר שאינו חד-שבועי. נראה לי שאלה מקומות שחשוב לעבוד עליהם. אבל, אני חושבת, כמו שכתבתי בהתחלה, שאולי את מרגישה כעת שאת רוצה להתעסק ולהתמקד בטיפול בדברים אחרים, לתת יותר תשומת לב לשינוי, להתקדמות, לשאיפות לצמיחה, ואלה דברים חשובים, שבהחלט ניתן לקבוע שיהיו במוקד הטיפול, גם בכזה של פעם בשבוע. מקווה שהצלחתי להאיר נקודות חדשות, ושמחה ללוות אותך בתהליך החשוב של התלבטות לגבי טיפול בהמשך. בהצלחה וסופ"ש נעים, מלי.

לילכונת, כמה זמן לא כתבתי לך, מותר? קודם אגיד שנורא כיף שחזרת. ותמיד משמח אותי לראות ולקרוא אותך כאן. עכשיו אחרי שהתרגשתי :-) אני רק רוצה לכתוב לך משהו קטן מהטיפול שלי. את יודעת הרי שאני כבר רצה איתה מרחק לא קצר. והרבה מהדיבור בנינו הוא הדיבור על הנפתולים הפנימיים, שיחות שמשאירות אותי עייפה ומהורהרת. אבל הרבה מתוך הטיפול הזה גם מוקדש לליווי של מה שקורה לי עכשיו, שינויים, התלבטויות שטוב לי יותר לעשות איתה מאשר עם אחרים בחיי. זה לא תמיד תמיד עוסק בפנימי. זה עוסק במה שאני צריכה באותו רגע... ואם היא מנסה לקחת את זה לפנימי, אני כבר מספיק יודעת שלהגיד לה שלא מתאים לי עכשיו. סתם נקודה למחשבה... נראה לי שהטיפול יהיה על מה שתבחרי שהוא יהיה :-) נמש מוסר ליקוקי חיבה נועם

מישהו יודע למה אתר שנותן שירותי תמיכה פסיכולוגית IFEELGOOD לא בשימוש? אי אפשר להכנס אלייו?האם יש למישהו מושג אם השם התחלף ? זה היה אחלה אתר , האם הוא נסגר? תודה.

שלום ללא יודעת. מעלה את שאלתך בתקווה שאולי משתתפים אחרים יעזרו לך. בינתיים מוזמנת לשהות תחת קורת הגג שלנו. להתראות, מלי

קיבלתי במייל ההודעה שהאתר נסגר.

היי מלי, אני קוראת פה הרבה ומאוד מעריכה את תשובותייך, פעם ראשונה שאני מעזה לכתוב. אני בטיפול כ- 5 חודשים אצל מטפלת נפלאה שאני מאוד אוהבת, אבל יש לי כמה בעיות שאני לא מצליחה להעלות בטיפול: א. לפעמים היא שוכחת דברים שכבר דיברנו עליהם בעבר (די בהתחלה) ואני לא ממש יודעת איך "לאכול" את זה. להזכיר לה שכבר דיברנו על זה? מאוד לא נעים לי... ב. אנחנו מדברות בפתיחות רבה, אבל ישנם המון דברים שאני מתביישת לפרט לגביהם או שאני מרגישה שאני עומדת לבכות ואז אני עוצרת את שטף הדיבור כדי לא לבכות אבל המחיר הוא שאני לא מספרת לה עד הסוף ונשארת עם טעם של החמצה. ג. לעיתים אני כבר מצליחה להגיד משהו שמאוד קשה לי ואני מייחלת לכך שהיא תתפוס את זה ותפתח את הנושא (כי אני לא מסוגלת), אבל הרבה פעמים זה לא קורה ושוב אני מרגישה החמצה מסויימת, שלי ושלה. ואני חייבת לומר שוב שהיא כרגע העוגן בחיים שלי ואני הרבה פעמים שואלת את עצמי כמו בפרסומת "למה מגיע לי כל הטוב הזה?...", אני מרגישה שהיא יוצאת מגדרה עבורי, אז אולי אני מצפה ליותר מידי? תודה מראש וחג שמח

אורחת יקרה. קודם כל שמחה על השתתפותך, ומקווה שתרגישי בבית... אם אני צריכה לחשוב על קו מקשר בין כל הנקודות שהעלית, הייתי משערת שאת עסוקה בשאלה של לחשוף מול להסתיר, לשתף מול להחביא, ונדמה שהקונפליקט בין שני הקולות מערב תחושות של אשמה ובושה, וממנגד - חוויה של בדידות. אני מזמינה אותך לחשוב האם הנושאים הללו מוכרים לך, מקשרייך בעבר ומקשרים בהווה. האם למדת שעדיף לא לספר, כי יש דברים שלחשוב, להרגיש ובוודאי לדבר עליהם הם "לא בסדר"? האם למדת שחשיפה או ביטוי יסכנו אותך בגינוי, בעלבון, בדחייה? כל הדברים הללו, בעיני, משמעותיים ביותר בחוויה שלך בקשרים, ולא סתם עולים כעת בטיפול שלך, בקשר שהוא עבורך קרוב מאוד ומשמעותי מאוד. אני מציעה לך לדבר על כך עם המטפלת שלך. נדמה לי שהערך של כך עבורך יהיה כפול. ראשית, זו תהיה הוכחה עבורך שניתן לדבר, לחשוב ולהרגיש כל דבר, ושזה יכול להיות מוכל ומוחזק היטב, בלי גינוי ובלי דחייה. שנית, זו תהיה הזדמנות לברר לעומק את הקונפליקט שבתוכך בנוגע לכך, ואולי להאיר דילמות ודרמות פנימיות שאת חווה בקשרים קרובים. שיהיה בהצלחה, מלי.

הי מלי מה שלומך?.. אני.. אני קצת באיבוד.. קצת הרבה.. ואין לי ממש מילים.. להסביר.. לתאר.. רק שמפחיד.. כואב.. ונורא פגוע בבפנוכו.. יודעת.. לא שואלת כאן כלום.. אולי רק צריכה לדעת.. שאת כאן.. וזה בסדר גמור שלא תעלי את ההודעה הזו ולא תגיבי.. כי אין מה.. סליחה שיר

הי שיר. בוודאי שאני כאן, קוראת ועצובה בשבילך. מרגישה שאולי כרגע את מבקשת כתף או יד מנחמת, שיקשיבו, יהיו איתך, יעזרו לך לעבור משהו שיש לו סוף, רק שהוא נראה כרגע כ"כ רחוק ומעורפל... מקווה שתוכלי להרגיש את הנוכחות שלי ושל אחרים, ולאט לאט להצליח לתת גם לקולות אחרים, מעודדים ואופטימיים יותר, לחדור. ובינתיים, מקווה שתנצלי את הסופ"ש הארוך למנוחה, להרגעות, לנחמה. שמרי על עצמך, דאגי לעצמך, ומחכה לשמוע בהמשך מה שלומך... להתראות בינתיים, מלי.

בוקר טוב מלי יקרה .. שיתוף כזה ..של בוקר מיוחד בתוכי .. אחרי יומיים כאלה קשים של מאבקים פנימיים עם עצמי , פתאום היום , קמתי עם תחושה שונה .. משהו בי .. לא סקרן .. לא מבוהל .. לא מבועת .. לא מבויש .. לא כועס.. מביטה אל עצמי .. לילדה הקטנה שבתוכי , ומרגישה בה רגועה ושלווה .. מאמינה מלי ?.. היתכן ?.. אני "עומדת מול עצמי " ..עומדת לי עם ראש מורם ,זקופה והעיניים בוהקות .. מתיישבת לרגע .. משלבת לעצמי ..רגל על רגל ומחייכת אלייה .. "הי.. את .. הילדה הבלאגניסטית והמרדנית שבתוכי .. מה שלומך הבוקר? אצלי ?..היא עונה .. הכל בסדר גמור :-) וואלה , באמת ?.. אני המומה - הגיע הזמן . בוקר טוב מלי..וסופש נעים .. ושההרגשה הזו לא תעלם ..בתוכי חיבוק מהלב אלייך. שרית

שרית יקרה. כמה מרגש לשמוע, כמה משמח לקרוא... הלוואי הלוואי שההרגשה הזאת תישאר ותיזכר, שתמשיכי לשוחח עם כל הקולות הללו. לבדוק מדי פעם מה שלומם, איך "קמו הבוקר", ואז להקשיב מה כל אחד מהם צריך, רוצה, יכול. ואח"כ לבדוק מה מתאים לך... בהצלחה, והמשך שבוע נעים, מלי.

שרית יקרה אני ממשיכה ללוות אותך, מרחוק ובשקט אך עדיין קוראת אותך ומחבקת. אני חושבת ומקווה שהגרוע מכל כבר מאחורייך ועכשיו לאחר שהנפש התרסקה ונמעכה והתפרקה-עכשיו את בתהליך בנייה של לבנה אחר לבנה, רגש אחר רגש וחוויה אחר חוויה. אין לי ספק שאת לא לבד, שכראוי לך את מוקפת באוהבייך, למרות הבדידות שבתוכך שמח לי לחשוב ולקוות שאת בידיים חמות ומחזקות. את זוכרת אותי משם קודם (<>) negra

אופיר אופיר יקירה :-) תודות רבות רבות על מילים שכתובות מקסים, מילים חמות ומבינות כל-כך. תגובה אחת קטנה-כמה-גדולה ששווה המוני שיחות או תגובות מקצועיות. ואיש השיחות שלי היה מוסיף ואומר (ובעצם, זו אני שאומרת) שנדרשת עבודה רבה של שיחות כדי להצליח לקבל תגובה אחת כזאת, כך, ממישהו אחר; ו - שיש אינטראקציות בין אישיות בעלות ערך טיפולי רב, שמתאפשרות רק מול קשרים מחוץ לטיפול (המוגבל...). ואופיר, אהבתי כל-כך את רוח הדברים, והקריצות והיופי והמילים הרכות המחבקות. תודה :-) ואליך מלי יקרה, בוקר אור, בהזדמנות זו - עדכונצ'יק. אשתף גם אותך. במשמרת של דוד כתבתי על שינוי שכעת יש לו תוקף וביטוי חיצוני, חסר מאד אמנם, ומדובר בשינוי שבסה"כ עושה אותי קצת יותר "כמו כולם", אבל יש איזו התחלה. תרחק הדרך, אבל התחלה... תיארתי את החרדות והמלחמה הפנימית. שלשום ואתמול הפחדים היו רמים, נוראיים, קיצוניים. קולות, שאני מניחה, שחוזרים ונשמעים גם כאן באופנים שונים. כתבתי עליהם עוד (אצלי במחשב), אבל מאחר שעכשיו קולם קצת שכך, הנחתי לעכשיו. קיבלתי תגובה נפלאה נפלאה של אופיר ומילים לבביות של דוד (שהשקיע מלב על אף שתקפוהו וירוסים). נוכח קולות הנגד הפנימיים הלוחמניים שבי, (קולות שעובדים בשירות המוות, והם עשו הרבה רוח), חיפשתי עוד ועוד משקל על צד החיים והצמיחה של המאזניים. מכל מקום שאפשר, פנים, חוץ, מה שביניהם. וגם במציאות, עד כמה שניתן. משהו שיבוא ממקור בריא ורך, כמו התגובות שהזכרתי למעלה. כמובן שהמילים יגיעו והגיעו לטיפול. מקווה שמצאתי מילים שכאלה גם בתוכי בעצמי, כי פחות מותקף עכשיו. ומעניין, כרגע, למרות הבלגנים עם החגים ושינוי הסדרים, באיזה מקום יש צד שמרוצה מהעניין, אפילו מוכן להתבונן באומץ בשינויים הקטנים נגד העיניים, לא להסתיר, להדחיק, להכחיש, לשמור בסוד (שגוזל המוני אנרגיות). קצת חופש מפגישות, קצת מרחק מכל מיני אנשים שנוסעים לחו"ל, אפילו חופש ומנוחה מהמחשב. בשנה שעברה שווק המחשב לתקופה ואני זוכרת איך הגבתי בהתחלה, ואחר-כך איזה אושר והקלה של חופש של זמן שהתפנה לעשייה אחרת. הגילוי שאפשר גם קצת בלי, מתוך אמונה שניתן לסמוך על כך שדברים ישובו לסדרם ולשגרה, ומתוך הודאה בתלות ההכרחית. כמה שנים של עבודה נדרשו על מנת שאוכל, לפעמים, לומר דברים כאלה מתוך הבנה וקירבה. ותודה לאיש שלימד אותי, אלמלא הוא לא יכולתי לעשות את העבודה הפנימית הקשה של הימים האחרונים, והייתי נזרקת לאי שם לבורות ההרס האולטימטיבי לזמן רב רב. מאד מנסה להירפא ולשמור על הטוב, בינתיים שבת מנוחה, מנוחה מנוחה וחג שמח (אשת בוקר)

שלום אשת בוקר. כתבת מכתב מרגש, שנשמע שמבטא גם את ההתרגשות שלך: מול מה שכתבו לך, מול מה שעובר עלייך. אני אצה-רצה בסקרנות להשלים פערים ולקרוא את ההתכתבות בינך לבין דוד ואופיר, ובינתיים שותפה להתרגשות, לתחושה המיוחדת הזו שמשהו אחר קורה (ותראי אותי, אני אפילו לא מעיזה להגיד "טוב" כי הכל כ"כ שברירי עדיין, ובכל זאת אעיז... משהו טוב קורה!) שמרי על הטוב, זכרי שכרגיל יהיו גם תחושות אחרות, ושימים כמו היום הן מתנה - הן מקום שתמיד תזכרי ותמיד יהיה שם כזכרון לכך שהשינוי, ההקלה, הם בהישג יד, אפשריים. להתראות וסופ"ש נפלא, מלי.

הי שוב, אשת בוקר... לא מצאתי את ההתכתבות המדוברת. תוכלי להפנות אותי לשרשור המתאים? תודה, מלי.

הי מלי, רגע לפני סיום אוסיף מה שלא רשמתי קודם (סליחה...) אז כמובן שאני מסכימה עם כך שהכל שברירי ושיהיו רגעים אחרים. אני גם יודעת שנפילות חזקות תמיד תהיינה חלק מהחיים שלי. מקווה שהתדירות תהיה פחותה, כך גם העוצמות ושזמן ההתאוששות יתקצר ושאוכל לקום על הרגליים (נראה לי שזה גם כתוב באותו שרשור). והנה גילוי קטן - מרגע שפעם ראשונה חוויתי משהו מסוג זה, אחרי שנתיים של טיפול בערך, והחוויה עלתה לפני השטח לזמן של פחות משנייה, בלי להגזים, ולמרות שהוא נמוג אחר-כך לזמן רב מאד, זה היה לי אות שמשהו יש בפנים ושווה לפתח. קשה לחיות עם כל-כך, כל-כך מעט רגעים כאלה. תודה על הכל, ההקשבה בעצם הכי חשובה לי. (אשת)

אני בטיפול כבר מספר שנים.רציתי לברר, מעבר לשאלה למה זה בכלל מטריד אותי, איך אתם כמטפלים מסוגלים לעשות את ההפרדה בין מטופל למטופל שעה אחר שעה. המטפלת שלי עובדת 5 ימים בשבוע וביום שישי מ 8:00 בבוקר עד 15:00 בצהריים ברצף (כך היא אמרה לי) ולטענתה כל אחד זוכה למלוא צומת הלב והיחס. איך אפשר מבחינה נפשית לשמוע ולהעמיס על עצמך עוד ועוד מטפלים ולהיות פנוי רגשית לכולם ואח"כ לבני ביתך? .אני תוהה למה זה בכלל מטריד אותי. כבר עברתי את השלב שאני מבינה שיש עוד מטופלים ולא מרגישה שהכל נמחק כשאני יוצאת מהחדר. היו תקופות שהרגשתי פגועה ומרומה כי ברגע שעזבתי הכל נמחק ואני חשובה למטפלת רק במסגרת ה- 50 דקות.מקווה שאני באמת כבר מאחורי זה...תודה.

שלום יעל. את שואלת שאלה קשה וחשובה, שמטרידה מטפלים ומטופלים... אני שמחה גם שיכולת להבין שבטח השאלה הזו מעסיקה אותך כי היא נוגעת בתהייה לגבי הקשר עם המטפלת שלך, שאולי משקף קונפליקט עמוק יותר. וכמוך, גם אני רוצה להתייחס לשני הרבדים האלה בתשובה שלי. אז לגבי השאלה הטכנית - להיות מטפל משמעותו להיות מעורב בחיי המטופלים. לכל טיפול ולכל מטופל יש סיפור, ולא נראה לי שניתן לטפל בלי להיות מושקע בסיפור הזה. חלק מהמטפלים מצליחים לעשות זאת רק מול מעט מטופלים, וחלק יכולים להכיל יותר מטופלים. בכל מקרה - כל מטופל לוקח את המטפל, את הרגשות והמחשבות, למקום אחר. במובן הזה כל מטופל הוא "טיפול חדש", על כל המשתמע מכך. איך עושים זאת היא שאלה שאני לא בטוחה שאני יודעת לענות עליה... אני מניחה שיש מנגנונים של מרחק או גבולות, כפי שיש מנגנונים של התחברות ואמפטיה. אבל אני חושבת שזה קצת כמו לשאול אמא איך היא מצליחה "להחזיק בראש" את כל ילדיה, או כמו לשאול גננת איך היא מצליחה לתת יחס אישי ואמפטי לכל אחד מילדי הגן... וכאן אני גולשת למחשבה על מה שעובר אלייך. כתבת שבהתחלה היית עסוקה בשאלה עד כמה המטפלת שלך מוחקת או, להבדיל, זוכרת אותך בין הפגישות, ונשמע שאת פחות עסוקה בזה כעת. נדמה לי שאת מספרת שבעבר היית עסוקה בשאלה "עד כמה אימא אוהבת אותי", וכעת את עסוקה בשאלה על המקום והחשיבות שלך ביחס ל"שאר האחים". תהיתי אם הדרמה הפנימית הזאת מוכרת לך מהעבר ואולי גם מההווה שלך. אני חושבת שאולי בטיפול עד כה היית עסוקה בשאלה על כמה ניתן לאהוב אותך, לזכור אותך, להפוך אותך למשמעותית, וכיום השאלות שמעסיקות אותך הן בכיוון של תחרות על מקום, של קנאה. אני ממליצה לך לדבר על כך עם המטפלת שלך, ובטוחה שתוכלו להבין זאת לאור חוויות העבר שלך. בהצלחה, מלי.

השדים שוב חוגגים, עורכים משתה הוללות גדול. די, אני לא מסוגלת יותר להכיל אותם בתוכי. כל כך עייפה מלהיות רדופה. מתחילה לחשוב שאולי הם לעולם לא ישתקו, שהם פשוט לא ברי אילוף. ואני כל כך לא רגועה. לא יודעת מה לעשות עם עצמי... חוץ מדברים מטומטמים של קצוות. סולם מינורי

שלום סולם מינורי. כמה קשה לאלף את השדים האלה. לגרום להם לנוח, להרגע, לעשות הפסקה... אני רוצה לכתוב לך את הקלישאות שבטח שמעת מיליון פעם, אבל שבכל זאת חשוב שיאמרו: שהשדים הללו הם פרי המחשבות שלך, הם חוגגים בראש ומוסיפים אש למדורת החרדות, העצב, הזיכרון... אבל בחוץ יש חיים שמחכים שתחיי אותם, חוויות חדשות שמחכות להחוות, רגשות אחרים שיכולים להיות שלך. אז אני מקווה שתזכרי שיש רגעים או ימים כאלה, שהמציאות הפנימית מחשיכה את זו החיצונית, אבל שזה זמני, ושיחד איתך, אני כאן מקווה שתרגישי אחרת, ועד אז מחזקת אותך ויודעת שכמו בעבר, גם היום תצליחי לשרוד את המתקפה. בהצלחה, מלי.

מלי בימים חשוכים כאלה אפילו קלישאות מספקות קצר אור ונחמה. תודה. נראה לי שלאט לאט (לאט מדי) מחלחלת בי ההבנה שאין פתרונות קסם (ושתוכניות הפעולה ההרסניות שלי בטח לא יובילו אותי לשום מקום). נורא רוצה ומשתדלת להחזיק מעמד ולשמור על שלמות הנפש והגוף...אך לפעמים אני מרגישה כל כך מותקפת מבפנים שזה ממש בלתי נסבל ואז אני נדחקת לאופרציות ופינות באמת אפילות. זה שואב ממני הרבה כוחות...שמחה לפחות שאני יכולה למלא כאן קצת מצברים. שבת שלום סולם מינורי

הי יש משהו שמטריד את שלוותי.יש לי אח הקטן ממני בן שנה.אני מרגיש שאני לא אוהב אותו ואני מתבייש לומר אך לפעמים אני מרגיש שהייתי רוצה שהוא לא יהיה קיים ואני גם לא רוצה שיצליח יותר מידי.זה יוצר ריחוק וכעס ואני לא יודע איך להתגבר על כך. אני יודע את הסיבות לתחושות הללו (הייתי בטיפול), אני מאוד מודע להם ואיני מתכחש להם אך אינני יודע איך לצאת מזה.אנחנו כבר מבוגרים לשנינו ילדים וזה פוגע ביחסים.מה עושים?

שלום שבי. השאלה שלך אמנם קצרה, אך אני מרגישה שמאחוריה מסתתר מטען גדול. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא כמה עצוב ונורא להרגיש ככה כלפי אח, וכמה שניכם בוודאי מפסידים מחוסר התקשורת ביניכם. אני מבינה, כמו שכתבת, שלרובו של מקור המתח אתה מודע, ועם זאת, השאלה שלך מלמדת שהנושא ממשיך להעסיק ולהטריד אותך. אני חושבת שעומדות לפנייך 2 אפשרויות. הראשונה היא להשלים עם השנאה והכעס, להכיר בעובדה שאלה הרגשות שנחווים מול אחיך, ולדעת לקבל ולהתמודד עימם ביומיום. אתה יכול להחליט שזה (כרגע לפחות) מה שיש ביניכם, ושאתה לא מנסה להלחם או לשנות את זה. האפשרות השנייה היא לחשוב על הריחוק והשנאה כעל משהו שניתן לעבוד עליו ולשנות אותו - בין אם בעבודה אישית (כמו למשל בטיפול) ובין אם דרך הקשר עם אחיך (לדבר איתו, להתאמץ ליצור שפה משותפת). באפשרות הזו אתה, למעשה, נאבק על הזכות ליצור קשר קרוב, משמעותי ואיכפתי עם אחיך, ומכיר באפשרות שיכול להיות ביניכם משהו אחר. מקווה שהבחירה שלך תהיה נכונה עבורך, בהצלחה, מלי.

תודה על תגובתך.

גמר חתימה טובה וחופשה נעימה לכול הנופשים

שלום לנקודה גמר חתימה טובה גם לך. איכשהו היה לי רושם שקצת נעלמת בתקופה האחרונה ואני שמח לפגוש אותך שוב. להתראות בינתיים דוד

דוד יקר .. עברתי פה להגיד לך .. צום קל .. אם אתה צם .. גמר חתימה טובה ושנה נפלאה.. (לך , למלי ודרור ולשאר משתתפי הפורום). (סליחה אם פגעתי במישהו כאן מבקשת סליחה ומחילה..) היום .. זה היום יחידי בשנה שהעולם החיצוני עבורי באמת .. בשקט .. הפערים שם בין העולם הפנימי לחיצוני ככ קיצונים עבורי .. בשנתיים האלה שכל דבר באמת מורגש .. אולי היום .."דין והחשבון " שלי עם עצמי יתאפשר בקלות יותר .. מי יודע ..בכז מיותר לציין שאני "דנה את עצמי" כל השנה ..בכאב ..ובלי רחמים .. הלוואי והייתי יכולה לסלוח לי .. כמו שאני סולחת לאחרים..על כל הפגיעות שיצרתי לעצמי בתוכי .. תאמת ..היום הזה .. ככ מכאיב לי , כי אני חושבת שיש דברים שאין עליהם מחילה .. ולא בטוחה שאצליח לסלוח באמת למי שעשה לי את כל הדברים הנוראים שאני חווה אותם מחדש .. אויש דוד.. פעם הייתי מאמינה ..יותר .. צמה .. היום אני בקפיצות היסוס כאלה של כן/ לא מה יוצא מזה וכו' .. לא יודעת "התפכחתי מהר מידיי".. התבגרתי מהר מידיי ?.. גם לא יודעת. תהנה בחופשה .. אתה תהייה חסר .. אבל ,נחכה לך כאן שתחזור :-) שמור על עצמך. מכל הלב.. שרית

שלום שרית מקווה שהיום הזה באמת יעבור על הצד הטוב ביותר. עם כמה שיותר קבלה עצמית ושקט. תודה על המילים החמות ונתראה - לאחר החגים. גמר חתימה טובה דוד

לדוד, מלי דרור וכל הפורום עברתי פה לומר צם קל וחתימה טובה (: אופיר

שלום אופיר כיף שעברת. צום קל גם לך וגמר חתימה טובה. דוד