פורום פסיכולוגיה קלינית

טוןב אז ככה אתחיל שלא אתבלבל ואשכח נפרדתי מחבר שלי לאחר 3 שנים בא מיוזמתי פתאום לאחר שבועיים וחצי הוא מתקשר ומבטיח להשתנות ומקיים עכשיו אספר שהוא פשוט יכול להסב לי רוגע כלכלי אני לא מאוהבת אני אוהבת אני לא יודעת אם אני רוצה להתפשר כלומר הוא בחור מדהים שיעשה בשבילי הכול אני נהנת איתו כייף אבל עם זאת עזבתי בגלל המון סיבות ונתתי המון הזדמניות אני מבולבלת לקחת ריזיקה לעוד צאנס?.הוא הבאנדם שלי??אני כול כך כועסת עכשיו ומבולבלת כרגע אמרתי לו שאני צריכה זמן ואנחנו לא חוזרים פתאום כול כך מרגיש שונה אז למה אני כול כך עצובה שזה נגמר אפילו שזה בא מהכיוון שלי מה עושים איך מגיעים להחלטה מה עליי לשאול ת עצמי?? אשמח לתגובות ועצה מקצועית בברכה חג שמח שנה נפלאה!

עדי שלום, את מתארת בדברייך סוג של קונפליקט בין החלק שבך שרוצה להיפרד, שלא רוצה להתפשר לבין חלק שמרגיש אולי בנוח, אולי בטוח. חלק שמרגיש שאת אולי עלולה להחמיץ כאן משהו ואת לא יכולה לדעת מראש. זה אכן קונפליקט לא פשוט. והשאלה שאולי את יכולה לשאול את עצמך היא כיצד את מדמיינת את חייך בלעדיו וכיצד את מדמיינת איתו. אני מניח שזה לא כל כך פשוט, חלקים מהקונפליקט יעלו גם בשאלה הזו. אבל היא יכולה להוות התחלה של תשובה עבורך. בכל מקרה אני חושב שבאמת יש לך זמן שאת יכולה לקחת אותו, בין אם בלהיות איתו ובין אם לא ולהמשיך ולבדוק עם עצמך מה היית רוצה. דרור

אל תצחקו עלי אבל... בזמן האחרון יש כמה אנשים שנעלמו וזה מעורר אצלי חרדה גם ככה אני אדם חרדתי: איפה אופיר, <>, בילבי, סנקה, א.ב., נילי? חלק מהם דיברו על התאבדות! אולי קרה להם משהו ומפחיד אותי שאנשים ככה לא קיימים יותר....אני מחפשת אותם פה והם נעלמו:-(

חברה קבועה שלום, אני מבן את הדאגה שלך, לעיתים אנשים משתפים כאן בפורום בכאבים שלהם, במחשבות ואף בתוכניות שלהם. לא תמיד קל להחזיק את זה בעיקר שהידיעה מיהו האדם, האם הוא בסדר, האם פרש מהפורום או שמשתתף בו בשם אחר, ואולי נעדר דווקא משום שכרגע מרגיש שאין לו צורך בכך. אני שומע בדברייך גם בקשת הרגעה מאותן משתתפות שהזכרת, אני דווקא זוכר כתיבה של חלק מהן בשבועות האחרונים. אבל שוב אני מבין את הדאגה שלך, דרור

יקרה אני פה בריאה ושלמה:-) את נילי ראיתי השבוע וגם את אופיר. סנקה ו <> הם אותה אחת והיא פה איתנו רק בשם אחר אם היא תרצה היא תספר לך:-) ולא לדאוג יקרה כולם בסדר. שלך בילבי ילדת הברזל

חברה קבועה יקרה.. חיממת את ליבי עם הדאגה.. אני פה ושם אך בו זמנית בשומקום.. קיימת, אך לא. ~נילי~

בננו בן ה- 24 הודיע לאביו - במהלך ויכוח ביני (אמו) לבינו (הבן) שאינו רוצה לראות או לשמוע יותר את האשה הזאת. זהו בני היחיד, והאשה הזאת - אני - עושה כל החיים כל שאפשר שיהיה לילד טוב, נוח... אולי מעבר לנדרש. וגם אמא חרדה מאוד. אני מאוד מודאגת מההודעה הזאת. מפחדת לאבד קשר עם הילד. מפחדת שיאבד הקשר גם בין הילד לאביו שכן אנו חיים באותו הבית (אביו ואני). הילד עקשן ואין סיכוי שאצליח להתפייס איתו בקרוב. מה לעשות? אני כואבת ומודאגת.

שרה שלום, נשמע לי מאוד קשה לשמוע אמירה כזו מהבן שלך, מישהו שיקר לך מאוד שבעצם אומר לך שהוא לא רוצה לראות אותך יותר. אני לא יודע מדוע הוא הוא אמר זאת, מדוע בחר בפתרון כל כך קיצוני, אבל אולי למרות הכאב והחרדה שהאמירה שלו בוודאי מעוררת חשוב לנסות ולהקשיב גם למה שמאחורי האמירה. ייתכן והוא מבקש מרחק ממך, ואולי באמת כרגע אין ברירה אלא להקבל את זה, אבל להמשיך ולהיות שם. לומר לו שאת מבינה את הכעס שלו, שחבל לך שהוא בוחר בדרך הזו, אבל שאת שם מוכנה ורוצה לראות אותו לכשירגיש בנוח יותר. אני לא אומר שז לא מכעיס, שלא תביני לא נכון, להיפך. אני פשוט לא בטוח האם התעמתות כרגע איתו תוביל להתקרבות מחדש שכה חשובה לך. דרור

תודה שהיית כאן בשבילי גם בשתיקה.. הכואבת שלי .. מנסה לשמוע לך למה שכתבת לי .. מנסה שים מחדש מילים לכאב .. מכל ה"בעבוע" הזה בתוכי .. מנסה לתת לעצמי שוב מקום .. מקום להתקרב .. מרגישה דיי מנותקת. גם מעצמי . כועסת. על הכל. מערבולות רגשיות בתוכי, כאלה של " אין כבר טעם להמשיך" .." ייאוש" ו.."הכל כבר אבוד"..המערבולות הללו כאילו מצליחות להזין אותי מבפנים ככ טוב. הם מרחיקות אותי .הם לא יודעות משהו אחר מזה בתוכי . אני יושבת מולו בטיפול.. ושותקת.. ויש ככ הרבה מה לומר. אבל, המילים לא מצליחות לצאת. ואם כן..הכל יוצא מבולבל. יש לי דווקא הרגשה מאוד קרובה אלייו, הוא הפך לחלק מאוד חשוב בחיי שנתיים וחצי של טיפול אבל בחצי שנה האחרונה .. במאמץ ענקי .. הצלחתי להתחבר אלייו , אני אוהבת אותו מאוד ..מעריכה ומכבדת, על כל מה שהוא עושה עבורי , על הסבלונות שלו , על האהבה הטיפולית שהוא נותן לי , על המקום המקבל והמכבד שהוא שומר בשבילי , אני הרבה חושבת עלייו , הוא הרבה בתוכי, ואני רוצה לספר לו את זה , רוצה להגיד את הרגשות האמיתים שיש לי כלפי עצמי ואלייו.. כלפי עצמי בכלל , כלפי הקשר הטיפולי. אבל במקום זה הכל יוצא ההפך., אני כועסת עלייו .ככ כועסת. שבא לי לחנוק אותו ממש.. אני מתנהגת דברים. יוצאת בכעס. טורקת דלת. לא באמת עם סיבה שנראית לעין , הוא ככ משתדל.. ואני ככ מנסה להרוס... מנסה לפגוע בעצמי אחרי טיפול מתסכל - בגללי ! אני מאבדת כיוון.מפחדת מהרגשות האלה שלי אלייו .. אני אומרת לעצמי ..שאם אבוא ואספר את הדברים. משהו יתקלקל. הקרבה שיצרתי תהרס. הבטחון יעלם. הוא אמר לי פגישה אחרונה "שרית , אנחנו מכירים כבר המון זמן, את יכולה להגיד לי מה שתרצי , את יודעת שכלום לא יתקלקל.." ואני אומרת לעצמי .. "היי.. איך את מעיזה בכלל להרגיש אלייו ככה , את לא מבינה שזה בועת סבון שתתפוצצ"????!!!! דרור, בתוכי יש מן דיכוי פנימי עצום. וזה בעצם כמו החוסר יכולת שלי להגיד את המילים שבאמת מרגישות לי אלייו ואל חווית הביחד מולו. איפשהו גם עכשיו אני בורחת.מהמילים המדויקות. מעצמי.אתה מבין אותי? דרור ,אני חושבת שכן עשינו המון צעדים אני ואיש השיחות שלי , אבל הנה ,בשבועות האחרונים , אני מרגישה שוב שזה הופך לי לקשה מיידי, כמו בפגישות הראשונות שלנו, ואני לא יודעת להצביע למה במדויק..בעצם אולי כן ..אבל .. יש בי כעס ופחד ויאוש וכאב ומנגד גם אהבה ענקית אלייו.. וזה דווקא בתקופה שאני הכי קרובה אלייו רגשית. עכשיו לחשוב שעצם האמירה פה של הדברים שלי מולך הופכת אותם לממשיים כאלה , זה טו מאצ עבורי.זוה מפחיד בי בטירוף. מרגיש שציר המרחק קרבה שאני נמצאת בו .. זה שהרשתי לעצמי להיות בו מולו הוא זה שהוביל אותי למקום המרוחק הזה שוב.. לא..זה לא מרוחק ..אבל זה מן תחושה שיש משהו חוסם.. וזה מצליח להיות נוכח בהתנהגות בטיפול.. ואני לא יודעת מה לעשות. הכל מאיים בתוכי.אני מרגישה שוב חשופה מידיי בלי שום הגנותי .. המרווח הזה שהיה לי לרגעים נעים בנוכחות מולו שוב הופך אצלי למאיים . למה דרור? צעד קדימה , שלוש אחורה?... זה החלק שהכי קשה לי בו בטיפול. צעדי מרחק קרבה האלה... ההאפשרות שלי .. שוב להחסם.. מהפחד להפגע .. שוב לתת למישהו כוח בנוכחות מולי.. כח רגשי .. וזה מאיים מרגישה שאני והוא חדרנו את השיריון המוגן שלי בחצי שנה האחרונה בעיקר .. אני מפחדת דרור, מפחדת להדקר ממנו - מהקוצים .. זה מה שמהדהד לי שם בראש.. "שרית.. תזהרי, טוב לא יכול להיות בסביבתך יותר מידיי.. אולי הוא לא באמת ראוי ?אולי הוא גם יפגע?.. דווקא עכשיו שאת יותר קרובה מתמיד?...." דרור, יכול להיות שהכל בגלל זכרון כואב שעולה בי , בשבועות האחרונים , הצלחתי מעט לדבר עלייו ,אבל אז אני שוב נסגרת בתוכי .. התחושות שלי עם כל מה שעובר עליי בקשר הטיפולי מאוד מבולבלות .. הם מאיימות עליי.. חוסמות עליי מלדבר. ואיכשהו , ממש כאן , עכשיו נראה לי שהצלחתי להניח כאן קצת מילים ..מולך .. היתכן? או שאולי גם פה לא הייתי ברורה? חג שמח דרור, תודה שאתה כאן..איתי מבין, מרגיע .. מרחוק-שמרגיש ממש קרוב.. תודה שאתה מצליח להגיע אליי בכאב האיום הזה.ומאפשר לי לחזור לכאן שוב לנסות.. להוציא מתוכי קצת .. החוצה . חיבוק, שרית.

היי שרית, אשמח אם גם דרור יתייחס. אני קוראת אותך כבר שנים כאן, ומנסה לראות באיזשהו מבט על התקדמות מסויימת ולצערי איני שמה לב אליה. אני סטודנטית לקלינית, מסיימת אוטוטו, והכתיבה שלך מרתקת אותי, אך גם נוטעת בי ייאוש מסויים. האם אינך חשה הקלה לעתים? או תחושת התקדמות? האם שקלת להחליף מטפל? כואב לי מאוד לקרוא את כאבך, יכול להיות שאם אחרי פישה קשה, כשאין לך סוללה בנייד את כותבת בפורום ולא עונה לבעלך ולמטפל שלך?? אולי את מרגישה שאינך מקבל ממנו מה שאת זקוקה לו? דנה

אוי דנה דנה.. ככה כותבת סטודנטית לקלינית?.. אלליי.. מצטערת אם אני מכאיבה לך, אבל כמה המעשה שלך לא אחראי ולא זהיר לכתוב למישהו, שכל ההיכרות שלך איתו מסתכמת במה שהוא *בוחר* לכתוב כאן, שצר לך אבל את לא רואה התקדמות.. נורא צורם לי... ואיפה יפגשו המילים שלך את זו שקוראת?.. במקומות מיואשים משלך, לבטח מבינה את הסקרנות וגם את הקירבה שאת אולי מרגישה כלפי הכותבת, אבל עוד טיפה זהירות ואחריות יכולים רק להועיל.

דנה שלום, אני מאמין שחלק מהתשובה לשאלתך, נמצאת גם בדברים שכתבתי לשרית. אבל מעבר לכך, תהליך טיפולי יכול להיות תהליך ארוך, לא קל, מלווה לעיתים בנסיגות. אני דווקא רואה התקדמות בתהליך הטיפולי של שרית, אם כי היא אולי תוכל לומר על כך יותר. התקדמות גם בקשר עם המטפל וגם ביכולת ההתבוננות העצמית וההבנה העצמית שבסופו של דבר מתרגמת גם ליכולת התמודדות טובה יותר עם העולם. נכון שהכאב עדיין שם ומלווה, אבל חשוב לא להתעלם גם מחלקים אחרים שקורים, גם מהצד המטופל וגם מהצד המטפל. דרור

המילים החשובות שיענו לך על שאלתך פורטו במילים אל דרור : "יש לי דווקא הרגשה מאוד קרובה אלייו, הוא הפך לחלק מאוד חשוב בחיי שנתיים וחצי של טיפול , אבל בחצי שנה האחרונה .. במאמץ ענקי .. הצלחתי להתחבר אלייו , אני אוהבת אותו מאוד ..מעריכה ומכבדת, על כל מה שהוא עושה עבורי , על הסבלנות שלו , על האהבה הטיפולית שהוא נותן לי , על המקום המקבל והמכבד שהוא שומר בשבילי , אני הרבה חושבת עלייו , הוא הרבה בתוכי, ואני רוצה לספר לו את זה , רוצה להגיד את הרגשות האמיתים שיש לי כלפי עצמי ואלייו.. כלפי עצמי בכלל , כלפי הקשר הטיפולי. אבל במקום זה הכל יוצא ההפך., אני כועסת עלייו .ככ כועסת. שבא לי לחנוק אותו ממש.. אני מתנהגת דברים. יוצאת בכעס. טורקת דלת. לא באמת עם סיבה שנראית לעין , הוא ככ משתדל.. ואני ככ מנסה להרוס... מנסה לפגוע בעצמי אחרי טיפול מתסכל - בגללי ! אני מאבדת כיוון.מפחדת מהרגשות האלה שלי אלייו .. אני אומרת לעצמי ..שאם אבוא ואספר את הדברים. משהו יתקלקל. הקרבה שיצרתי תהרס. הבטחון יעלם." דווקא עכשיו , פתאום.. אני מצליחה לראות קולות בתוכי שלא העזתי לחלום שיהיו בי .. אני מרגישה אהבה עצומה למטפל שלי , אני אוהבת אותו באמת .. לא אהבה מינית .. משהו רחוק בהרבה מזה .. כמו אהבה לאמאבא אמיתיים , כאלה שבאמת מתפקדים כהורים.יכול להיות שזה מה שמוציא ממני את הפחד .. הפחד שוב מקרבה . הפחד כשטוב אז בעצם עלול להיות לי רע. נמצאת בציר מאוד קרוב בקרבה , בקשר , אבל גם אמביוולנטי - בפחד ובייאוש מנגד. קשה לי להסביר , אני בטח נשמעת מבולבלת . בכז..דנה , האמון שלי מעורער לחלוטין , בגלל הפגיעה מינית .. בגלל האונס .. ליצור אצלי אמון זה לא דבר מובן מאליו , זה אפילו אבסורד.. לחשוב שאני נאבקת ככה בכדי להצליח בקשר הטיפולי .. לחשוב כמה "מים" עוברים ביננו בנהר ..עד כמה .. הקשר הטיפולי שלנו באמת מגוון ..בחלקים מיואשים , כועסים, אוהבים , מחייכים .. וכו' ..זה באמת לא יאמן.אבל זה באמת קורה. למרות זאת אני חשה התקדמות, גם אם בצעדי תינוק ..ו המון בזכות המטפל שלי !!!, התקדמות שלא נראית לעין בצורה של זום ענק לאותו רגע .. התקדמות שאני מצליחה לראות בזכות אנשי הפורום שמלווים ומשקפים לי מה עברתי עד עכשיו .. אם נבחן את התקדמות מהשלב הראשון שאליו נחשפתי .. אם נביט אחורה .. אני מניחה שיש התקדמות עצומה. קודם כל .. ביכולת שלי בכלל לדבר איתך כרגע , ביכולת שלי כאן בפורום לתקשר ולספר מה עובר עליי ..לאנשי המקצוע ..ביכולת שלי בכלל לתפקד כאמא כחברה וכאישה ...אחרי ..עד כמה שאפשר .. גם אם יש לי המון נפילות, ביכולת שלי לקום לשפשף את הברכיים הכואבות אבל לקום!!!! נעשו הרבה צעדים. והכאב שמתלווה אליהם הוא עצום . האיש שיחות שלי , היום אני יכולה להגיד בבטחון מלא .. הוא אדם מקסים .. שבסבלנות וסובלנות מקבל אותי, לא שובר את הכלים .. מחזיק ומכיל אותי .. עוטף בדאגה ובאכפתיות .. והרבה בזכותו אני כאן היום .. ממשיכה לכתוב את סיפורי .. התהליך אותו אני חווה מלווה בקשיים עצומים .. הפורום מהווה עבורי משענת חזקה לטיפול עצמו ..לעצמי בכלל , גם אם אני לא מצליחה לדבר .. אני חוזרת שוב להתמודד.. למרות כל מה שעובר אליי .. למרות כל הקצוות ייאוש .. כאב לי מאוד לקרוא אותך אומרת לי .. שאת לא רואה שאני מתקדמת ..זה אפילו צבט לי ככ חזק בחזה .. להחליף מטפל?!!! ממש לא!!!!!!!! נכוותי מספיק !!!! יכול להיות שאני זקוקה לו יותר ממה שהוא נותן , אבל למדתי לקבל את זה שהוא לא יכול להיות שם בשבילי 24/7 - אפאחד לא ממש יכול .. כן ..עוצמות הכאב שלי עצומות .. שיחזורי העבר שעולים ומציפים לא קלים .. והתהליך שאני עוברת עובר שלבים של עליות וירידות .. אבל .. בנתיים, אני עוד כאן.

שלום דנה סטודנטית לקלינית כמוך, גם אני קוראת את שרית, עוקבת אחר דרכה, מתוך דאגה אמיתית לשלומה. אפשר בנקל לומר שלעיתים נראה דרך עוצמות הכאב שהיא מביאה הנה – שבעצם לא קורה דבר בתהליך הטיפולי שלה ובתוכה, אבל, ועל האבל הזה תיפול בידייך הזכות לטפל בנפשם של אנשים -אם מסתכלים ממש מקרוב, אם מקשיבים לפעימות ליבה- ניתן להבחין בניצנים של תקווה, ברצון להרגיש טוב, לעיתים אני אף מבחינה באומץ להתקרב, קשיבות לצרכים שלה ובעיקר אומץ להניח כאן ובטיפול את כאבה ולהבחין בקיומו. אני חושבת שאחד הדברים שמציידים קלינאים הינו הסבלנות לתהליך, מתוך ידיעה שטיפול (בעיקר הדינאמי) יכול לעיתים לתסכל ולו בגלל הצעדים הקטנים ולעיתים התחושה של הסטטיות של "לא קורה כלום" וזה אכן יכול לייאש, לכן אני חושבת שתשמעי רבות על מטופלים מיואשים ומנגד על מטפלים עקשניים, מאמינים והכי חשוב סבלניים, שלבטח לעיתים מיואשים בינם לבין עצמם, אך בכוחות המחודשים טבוע סוד התמדתם. כך שאני תוהה, איך כבר בשלב כל כך מוקדם בדרכך את חשה בייאוש ואולי בתסכול על כך שאין תוצאות מיידיות. הרי מהו טיפול? (לא מחדשת לך כלום) במשפט הנדוש -שאחד (המטפל) "מחזיק" את התקווה עבור האחר (המטופל). וזה (המטפל) צועד לצידו, לא לפניו או מאחוריו, שם לצידו בקצב שלו, מתוך ידיעה ברורה שיש כאלה שרצים, אחרים זוחלים וישנם גם כאלה שלומדים בטיפול ללכת. מהמקום שלי כמטופלת,(אגב, מופרעת לגמרי) אספר - שמיואשת בכל פגישה, כל פעם מחדש. אני גם יודעת שהמטפל שלי לעיתים קרובות-מיואש, מתוסכל ועוד. הסיבה שאני מעיזה לספר את ייאושי בטיפול לדבר את תסכולי על כך שלא קורה כלום, שנמאס לי, שלא נעזרת, טמונה בידיעה שלי, שהוא, המטפל, לא יאבד את התקווה או את הרצון לעזור לי. גם אני הייתי רוצה להרגיש טוב-לא היום אלא אתמול, אך יודעת ביני לבין עצמי שזו יכול לקחת זמן, אולי עוד שנה ואולי עוד כמה שנים (רחמנא ליצלן :-)..) הרגישות שלך לשרית מרגשת, ונכון, כואב מאוד לקרוא את שרית, וללא ספק אני ורבים פה שותפים לרצונך לקרוא הודעה בה היא כותבת על חדוות חיים, על הטוב והאושר שבתוכה ובעיקר על "השינוי המיוחל". אך יש בנו את הסבלנות ללוות אותה פה, הודעה אחר הודעה, כאב אחר כאב ופגישה אחר פגישה- ללא שיפוטיות, עם המון תמיכה וסבלנות לדרכה הטיפולית לקצב בו היא יכולה ומסוגלת לטפל בנפשה. אני מאמינה ששרית חשה לעיתים הקלה והתקדמות אך מטובע הדברים מביאים הנה את הקשה והכואב, כי עם האושר אנו בני האדם מסתדרים די טוב. לבסוף, מאוד רוצה להאמין שהמטפל חש בהפרעות הקצב הקיימות ומנסה להביא אותה לחוף מבטחים, עוד מאמינה שגם לו כואב אך בעוד האחד נמצא במנהרה חשוכה תפקידו של האחר - להחזיק את הפנס ולהאיר את הדרך. דנה, שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך דרכך הלא פשוטה אך בהחלט מעניינת ובעיקר מרגשת.

שרית שלום, את מדברת על הקושי למצוא את המקום הנכון עבורך בציר של הקרבה מרחק. דווקא עכשיו כשזה מתחיל להיות קרוב, זה מפחיד שזה קרוב מדי, אני שומע אותך אומרת שאת לא מכירה מקום שטוב לך בו. שקרבה יכולה להיות לא מסוכנת, אמרת שלך לא יכול להיות טוב באמת - אז כשאת מרגישה בנוח זו יכולה להיות הרגשה גם מאיימת. אני חושב שאת מבינה מה קורה לך, כרגע אולי זה לא מאפשר לנהוג אחרת, אבל אני בטוח שעצם ההבנה של מה שקורה לך שוב ושוב תאפשר לך להרחיב את המקום הזה שהרגשת אותו בתקופה האחרונה - המקום של הנוח, השקט. הדימוי שעולה לי הוא שאת הולכת ומייבשת חלקים מהים הסוער בו את נמצאת. מוצאת יותר ויותר איים בטוחים לעמוד עליהם. לעיתים שוב נסחפת לים, אבל בסך הכל ממשיכה בתהליך שלך. דרור

ככ הבנת.. ככ מדויק .. ככ משקף את מה שעובר עליי.. הפחד הזה שמאיים דווקא שטוב ..הוא זה גורם לי בעצם להתנתק , גורם לרצות לברוח .. וזה ככ נוכח פתאום בטיפול. ואני ככ לא רוצה .. במאמצ אדיר הצלחתי סופסוף להתמקם על הציר הכי קרוב שיש לי מול המטפל שלי .. ויחד עם זאת אני ככ לא רוצה להרוס את זה .. אז איך שומרים על הקולות שמבינים את מה שאמרת ואת מה שקורה לי ? איך לא נותנים לקולות המאיימים , לקולות הפחד להשתלט עליי ועל כל התהליך שבנינו? עצם ההבנה שלך אותי .. אומרת שאני נורמלית ?. הקולות האמביוולנטים הגיונים בתוכי ?.. תודה שאתה מצליח להבין אותי דרך מסך שמפריד תודה שאתה מאפשר לי להוציא את הבלבול והבעבוע מתוכי מעט החוצה. אולי .. עצם הנוכחות וההבנה שלך, יתנו לי את האומץ להעיז לפתוח את הדברים האלה אצל הפסיכולוג ביום חמישי .. ככ מקווה .. שרית

לא יכולה!!!!!!!! לא ראיתי את הפסיכולוגית שלי כבר שבוע ואני משתגעתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת למה היא לא דואגת לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!איך היא השאירה אותי לבד?אני שונאתתתתתתתתתתת אותה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, פרידה, גם אם היא זמנית מהמטפלת מעוררת בך תחושות קשות מאוד, כלפייך וכלפיה לחליפין. את מתגעגעת ושונאת אותה כמעט בו זמנית. את מניחה שבעצם ההליכה שלה היא מבטאת חוסר אכפתיות כלפייך ונראה לי שחשוב לעבוד על זה בטיפול. חשוב לנסות ולראות האם בהדרגה את יכולה להרגיש שאכפת לה ממך גם כשהיא לא שם. דרור

היי דרור מועדים לשמחחחה.... מישהי בשם שירי כתבה כאן שהיא משאירה בסיכום עם המטפלת שלה כל יום הודעה על מה שעובר עליה במשיבון של המטפלת הן קראו לזה יומן ...וככה זה עוזר לה.... ואני גם הייתי רוצה את זה עם המטפלת שלי לדעתך זה מקובל לבקש דבר כזה או שזה משהו חריג?זה על בסיס יומי וזה סיכום ביניהן יש עוד מטופלים שמכירים את השיטה הזו?

ד. שלום, בכל טיפול ישנה הסכמה בין המטפל למטופל. אני לא יודע האם המטפלת שלך תסכים להסדר כזה או לא, אבל נשמע לי שבכל מקרה חשוב שתעלי את הרצון הזה שלך מולה. שתוכלו לדבר על מה את מרגישה בתוך הפגישה ובין הפגישות. על מה שאולי חסר לך, על הנוכחות שלה שחסרה וגם אם היא לא תסכים לפתרון הזה דווקא אולי תוכלו לחשוב ביחד על משהו שיתאים לשתיכן. דרור

אז....ככה.. ההסכם שלנו זה פעמיים בשבוע טיפול ושיחות כשצריך והיומן מאוד מתאים זה לספר לה כל יום מה קורה איתי במשיבון זה יותר מדי לבקש? מטפלים עושים את זה או שזה המצאה של המטפלת של שירי? זה היה ממש טוב אם הייה לי את זה....מה אתה אומר?

זה סיפור על ילדה שנולדה עם שני מלאכים מלאך אחד ששמר על הגוף שלה ומלאך אחד ששמר על הנפש שלה היא גדלה והיתה אהובה ומאושרת ואז משהו נורא קרה ובגיל 12 הילדה השתנתה היא עסקה בספורט שמרה על תזונה נכונה (כמה שילדה קטנה בלי אמא יכלה) ומלאך הגוף צמח ופרח אך במקביל היא גם התנתקה היא לא דיברה עם אנשים היא הבריזה מלימודים היא הסתגרה בחדרים ימים שלמים היא נורא כעסה היא לא תיקשרה היא היתה כל הזמן עצבנית ועצובה מלאך הנפש שרד עוד כמה שנים מנסה בכל כוחו לעזור לילדה שבנתיים הפכה לנערה ממורמרת שהיתה בטוחה שהיא מכוערת שמנה ומיותרת בעולם ואז שוב קרה משהו נורא והילדה ויתרה היא לקחה כדורים לצערה הרב הצילו אותה אבל המלאך השומר לא שרד ואז הארמוניה נשברה המלאך הנותר לא יכול היה להחזיק את כל האריזה הילדה הקטנה הפכה לאישה שמנה מכוערת דיכאונית עצובה בלי חברים בלי משפחה בלי מכרים בלי אוהבים הלב שלה מת והיא הפכה למעטפת ריקה של עצמה מסתגרת מהעולם כדי שאף אחד לא יגלה עד כמה היא באמת ריקה ובודדה וכמה היא רוצה להחזיר את שני המלאכים אבל כבר לא יכולה כי אם הרגת פעם חלק מעצמך כבר אי אפשר להחזיר

שלום לך, את מספרת סיפור כואב, כואב גם בגלל הדברים המסופרים בו, אבל בעיני כואב בעיקר בשל ההרגשה העולה מתוכו של כמיהה אמיתית לעזרה, להבנה, לשמירה ומנגד ניסיון עז שלא להראות מדוע הצורך בכך. בושה בצורך הזה. את כותבת שאותו חלק ששמר על הנפש מת בקרב הילדה הזו, ואני תוהה אם כך מהו החלק המביא אותך לכתוב כאן. מהו אותו חלק הכמה לעזרה. אני חושב שזהו ביטוי לאותו חלק שאולי נחלש אבל לא בהכרח נעלם. ייתכן שהוא זקוק כרגע למישהו שיחזק אותו, אולי אפילו יחזיק אותו בשבילך. אבל לשם כך את צריכה להעז ולהתמודד עם ההרגשה שמישהו יידע את זקוקה, שקשה לך מבפנים. אני חושב שעצם הכתיבה כאן היא התחלה במסע החשוב הזה. דרור

קודם כל ולפני הכל תודה על ההתייחסות כל תשובה פה עושה לי תמיד קצת יותר טוב על הנשמה אבל האמת שהפניה שלי היא בדיוק מה שזה סיפור שלא סופר וגם כאן הוא לא בדיוק סופר אלה סתם בכותרת אני אחת ממיליוני אנשים שקופה לסביבה גולשת לתוך ומתוך חייהם של עשרות אנשים מבלי להשאיר סימנים אני כבר לפני שנים השלמתי אם המצב והאתר הזה הוא פריקה זמנית של משהו שנרדם מזמן ומתעורר מעת לעת אבל כבר הרבה פחות הבדידות החיים הם משהם תהליך איטי ומייגע של גסיסה מחלה שאין לה בדיוק מרפא אז משלימים עם הסימפטומים בדידות עצבות דיכאון כעס כאב וממשיכים אלה קיבלתי את הבדידות שגזרתי על עצמי כי ככה זה בחיים על טעיות משלמים

שלום רב, אני בחור די צעיר, 23 עוד מעט ורציתי להתייעץ איתכם בנוגע להרהורים שעוברים לי בראש לאחרונה.אני חושב על אם וכאשר יהיו לילדים, איך אני אנהג איתם, בעיקר באיזו מידת דאגה עלי להתייחס כלפיהם, היכן הגבולות שלי ושלהם. למרות שאני עוד צעיר ומאמין שיש עוד זמן, המחשבות הללו נמצאות לי בראש..אינני חרד לכך, רק חושב על איך אני אתמודד... כיצד אתם יכולים לייעץ לי?ומה המלצתכם? תודה.

בן שלום, המחשבות על הדרך בה תהיה הורה, כיצד תשמור על הגבולות שלהם ושלך, מעסיקות אותך, גם אם כדבריך אינן מעוררות בך חרדה ואינן קונקרטיות לזמן הקרוב. אתה מעלה שאלות חשובות שמעסיקות הורים רבים, ותשובה כוללנית תהיה שאמנם ישנם דברים מסויימים ברורים שעושים או לא עושים, אך שכמו בדברים רבים מדובר בדינמיקה פנימית המתפתחת בין ההורים לילדים, תלויה באופיים כמו גם בדרך בה הם רוצים לנהל את משפחתם. יחד עם זאת נראה לי כי המחשבות שלך מעוררות או קשורות גם בשאלות שיש לך על עצמך, עד כמה גבולות הם דבר שאתה מכיר או הכרת. ייתכן שהם מעוררים בך שאלות על הילדות שלך, דברים שהיית רוצה לעשות בדומה או בשונה, ואולי אף שאלות האם אתה תהיה דומה להוריך בגידול ילדיך. אם שאלות אלו נוגעות בך אני חושב שהן חשובות ומעניינות ומאפשרות נגיעה בתכנים פנימיים. עבודה על שאלות אלו יכולה להיעשות בתוך טיפול. דרור

השקט מסביב מחדד תחושות קשות. נפשי קרועה ופצועה, עייפה ומבכה את תכולתה מתפתלת כי לא ברור, מפחיד ומבהיל ממש כמו ילד חסר בית. הרעש הפנימי והכאב זקוקים למצע להניחם, להינחם. בחגים הייתי מוקפת באנשים, קולות ומקומות יפים, נשמתי את הטבע לתוכי, אך נעלמתי. נעלמתי לתוך עצמי, סוגרת את הבפנים מפני העולם. לא הוצאתי משפט שלם מפי במשך כל תקופת החגים. לא כי לא היה לי מה להגיד, זה היה ניסיון להחזיק את הכול חזק חזק בתוכי, מרגישה שאם אשחרר ולו טיפה – אתפרק. אין בי עצב או שמחה, עונג או כאב אין בי כלום. מרגישה איך צופה בעולם מתוך זכוכית. במחשבה שניה וכנה, זה לא נכון, יש המון כאב יש המון עצב וגעגוע, ישנם בדידות ובור עצום שנפער, הגוף מבקש להפסיק להתפתל והנפש זקוקה למגע. "עובדת" מאוד קשה כדי למחוק/להקהות את הכאב הזה, עד שנראה כי הצלחתי לשכנע עצמי שלא מרגישה כלום, כי כל כך חשוב לי להיות בסדר, לא לטלטל אף אחד, להיות כמו פעם בשתיקה ובכאב שלי. כועסת על עצמי כשאני חזקה וגם כשחלשה, כועסת על עצמי בעצם בכל רגש או בחירה-אני העונש שלי. מה שהכי הייתי רוצה כרגע הוא לארוז מזוודה קטנה וחסרת משמעות ולטוס הרחק, לברוח, להעלם - היעד לא חשוב, אך עם עדיפות למקום בו הציביליזציה נתקעה במאה הקודמת. לא מוצאת עצמי בתוך הקידמה והפלסטיות האנושית. המילים שאני כותבת כבר שחוקות ובנאליות, משעממות. הן לא יכולות להשמיע את פס הקול שלי. (patetic)

אהובתי:-) נגרה זה שם יפה יותר מאשר להעליב את עצמך ואת בשום פנים ואופן לא פתטית!

שלום לך, את מתארת באופן מוחשי מאוד את המאבק הפנימי שבתוכך את התחושה שאין לך מרגוע. את מנסה שלא לדבר, שדבר לא ייצא החוצה מפחד שהכל יתפרץ ותאבדי שליטה, נאבקת בכמיהה שלך למגע, לקרבה. את כועסת על עצמך כשאת חזקה ולכאורה לא צריכה אף אחד וגם כשאת חלשה ומרגישה זקוקה מדי. בעצם את לא מרגישה בנוח בשום מקום ואולי מכאן הכמיהה לטוס הרחק למקום לא מוכר, שבו הדברים יהיו אחרת. אבל אולי ישנה גם אפשרות נוספת מלבד הנסיעה הזו, אפשרות לראות את עצמך באופן פחות ביקורתי, לכבד ואהוב אפילו את החלקים שבך שרוצים להיות לבד, להרגיש שהם אינם מונעים את הכמיהה בקרבה, בהזדקקות, ולקבל גם את החלק הזה שבך. ברור לי שזו לא משימה קלה, אבל נשמע לי שזהו תהליך חשוב שאת יכולה לעבור. דרור

דרור צודק לברוח זה לא פתרון ולשתוק זה לא פתרון אני חושבת שאם תפני לטיפול לדבר עם מישהו זה ממש יעזור לך...... כי להשאר ככה זה נורא לא טוב ועצוב מאוד בסוף מתפוצצים אני פה אם בא לך לדבר! אני לא קראתי שהכל בסדר אצלך אולי את משכנעת את עצמך אבל זה פוגע בך! דלית

הוצאת לי את המילים מהפה!

שאלה: מחפשת פסיכולוג דרך קופת החולים. האם המנהלים פה עובדים בהסדר קופות החולים? תודה חווה ק.

חווה שלום, אני לא עובד בהסדר עם קופת חולים, למיטב ידיעתי גם שאר מנהלי הפורום לא עובדים בהסדר שכזה, אבל שווה לבדוק איתם. בכל מקרה את מוזמנת לצרף מייל אישי כך שיוכלו לשלוח לך המלצות על מטפלים העובדים בהסדר עם קופת חולים. דרור

פניתי לפה כי אני חושבת שהבעיה שלי קשורה לתחום הזה לכן אשמח עם תתיחס לשאלתי אני לא סובלת מבעייה חברתית אלא ההפך כמו שקוראים "אני אחת מהחבר'ה" ומוקפת בחברות בעייתי היא כזאת אני בת 33 ויש לי חבר אף פעם לא יצא לי להיות בסיטואציה של לפגוש את בני המשפחה של בן זוגי והפעם זה יצא בפעם הראשונה פעמיים נפגשתי עם כל המשפחה שלו והכל היה בסדר פעם אחת מהם היתה גם בארוע עם כל הדודים שהכירו לי הרבה מהם אבל בפעם השלישית כבר לפני הפגישה הרגשתי בלחץ שהביא לעייפות חוסר תאבון ובחילה זה קרה פעם נוספת גם בארוע שהייתי איתו של המשפחה שלי מאז אני חוששת ממפגשים כאלה ומרגישה שלפני כל מפגש הבא שיהיה אז ארגיש אותו הדבר (יש לציין שאני מטופלת בציטלופראם לוקחת 2 כדורים ביום עקב בעית חרדה אחרת של לנסוע למקומות רחוקים וכן היתה לי בעיה ליצור פגישות עם בחורים שזה ממזמן עבר וכבר לא קיים היו לי הרבה בני זוג לפני הקשר שלי עכשיו) שאלותי: מה עלי לעשות כדי שזה לא יחזור על עצמו כי זה גורר שאלות מצד משפחתו כגון : מדוע את לא אוכלת מה את לא מרגישה טוב? וגם הורס לי את כל המצב רוח של אותו היום? ובכלל חשש בתחושות כאלה ומפגשים בעתיד מחכה לתשובות ופתרון בתודה מראש

רינה שלום, בהחלט ייתכן והתופעות שאת מתארת קשורות לחרדה. לעיתים קרובות בחרדה, הגוף שלנו מגיב ו"משמיע את קולו". לעיתים אלו דפיקות לב, לעיתים הזעה, לעיתים פעולות מעיים כאבי ראש ועוד. את ממקדת את החרדה במפגשים עם המשפחה, שלך ושלו. מפגשים כאלו יכולים לעורר מתח רב, אבל בכדי להבין מדוע הם מעוררים בך חרדה ותופעות כל כך לא נעימות חשוב לנסות ולהבין מה משמעותן הייחודית של הפגישות הללו. מה מלחיץ אותך בתוכן. את יכולה לנסות לעשות זאת לבד או בעזרת איש מקצוע. בינתיים את יכולה לנסות ולהרגיע את הסימפטומים הפיזיים הללו על ידי פעילויות הרפייה, אפילו על ידי נשימות סדירות ועמוקות למשך מספר דקות. דרור

חג שמח לכל משתתפי הפורום, הפורום יוצא להפסקת החג, הודעות שיישלחו במהלך החג יועלו מחר וייענו על ידי, דרור

למה לא מעלים הודעות במהלך היום?

שלום לך, כפי שכתבתי במהלך החג, הפורום, ומנהליו יוצאים לחופשה. עם זאת בשל ההכרה שישנן התלבטויות ורצון להתבטא אנו מאפשרים כתיבת הודעות ביום זה ומתייחסים אליהן לכשהחג נגמר. דרור

שלום, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג/ית באזור המרכז העובד/ת עם קופת חולים מכבי. תודה,

אלה שלום, אני מקווה ומאמין שמי מחברי הפורום שמכיר ויכול להמליץ לך על מטפל מאיזור המרכז ישמח לשלוח לך המלצה למייל האישי. דרור

שלום, גדלתי עם אב אלים ויצרי חם גם לכיוון החיובי. לעיתים יש לי תחושה שאולי בילדותי , היה מגע לא נכון. לא אונס, אבל אולי מה שמוגדר כ"מעשים מגונים" . ואולי זה רק בדמיון? האם אפשר לבדוק זאת על ידי היפנוזה? או עדיף לעזוב את זה ?

ר. שלום, קשה לגדול עם אב אלים ויצרי, מתוך תחושה שאותו אדם שאמור להגן עלייך מתקיף אותך. את מעלה שאלה האם הוא גם נגע בך באופן מיני, וכיצד את יכולה לדעת את זה. ייתכן שהיפנוזה יכולה לעזור לך לדעת ביתר וודאות אך ישנה זהירות מוצדקת באשר לקביעה וודאית חיצונית באשר לזכרונות. אם אכן זה קרה זהו משהו שבתוך טיפול את יכולה להגיע אליו. בנוגע לשאלה האם לעזוב את זה, בעיני זה נוגע קודם כל בשאלה האם כיום את מרגישה שזה פוגע בך, האם את מרגישה השלכות כלשהן על חייך כיום, האם את במצוקה כרגע? אם כן אני חושב שבכל מקרה חשוב שתפני לטיפול ותיעזרי בין אם המקור למצוקה יהיה המגע של אבא, ובין אם זו תהיה האלימות שלו והתחושה הלא בטוחה שגדלת בתוכה. דרור

שלום רב אשמח להמלצתכם על פסיכולוג בתל אביב שעובד בהסדר עם קופת חולים מכבי. מחיפוש קליל בפורום שמתי לב שלא נהוג להמליץ בפורום הציבורי אלא רק במייל הפרטי. מסקרן אותי לדעת מה הסיבה לכך, שכן זה נוהג שונה מפורומים אחרים. אבקש לצרף להמלצה את הסיבה וגילוי נאות אם דרוש. אתן קצת רקע שיעזור לכם לעזור לי:) אני בן 32 ומחפש עזרה בנושא זוגיות, או יותר נכון העדרה. אני מחפש מטפל/ת חכם/ה מאוד ופתוח/ה. הבנתי שיש שתי שיטות טיפול עקריות. האחת פסיכואנליזה והשנייה קוגניטיבית. ואני נוטה לכיוון האחרונה. הרבה תודה מראש. איתי

איתי שלום, שמת לב בצורה נכונה שאנחנו לא נוהגים להמליץ בפורום על מטפלים. יש לכך מספר סיבות. סיבה אחת היא שלא נראה לנו נכון להעלות המלצות ואו השמצות על מטפלים כאשר אנו איננו יודעים את מקורם, הגם שאנו בוטחים ביושרם של משתתפי הפורום. בכל זאת פה ושם עשויות להיות חריגות והעלאת הודעה כאן בפורום יכולה להתפרש כהמלצה וגיבוי להמלצה מטעמנו ובאחריותנו. ייתכן ואתה שואל מדוע אנו איננו ממליצים על מטפלים על גבי הפורום ישנן שתי סיבות לכך. האחת, המלצה על מטפל אחד עבור פונה מסויים אינה בהכרח מתאימה למטופלים אחרים שיפנו להמלצה זו כפי שאתה ביקשת לעשות. שנית, וייתכן ולכך כיוונת, מעבר להכל כל מנהלי הפורום כאן הם אנשי מקצוע וזוהי גם מקצועם ועבודתם. שימוש בפורום הזה המתסבסס גם על השקעה מרובה מצד מנהלי הפורום לשם פרסום איש מקצוע כזה או אחר יש בה מן עיוות מסויים, עבורי לפחות (איני רוצה לדבר בשם שאר מנהלי הפורום), ואולי אף מעבר לכך. .אני מבין שאתה מעוניין להתמקד בנושא קשיים בזוגיות ומעוניין במיוחד בטיפול בגישה קוגנטיבית התנהגותית. אני מאמין שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפל העובד עם מכבי מתל אביב למייל האישי שלך. דרור

שלום דרור. תודה על התגובה שלך. לצערי היא הייתה היחידה. אולי תוכל אתה להמליץ לי. אני פשוט לא רוצה להגיע למצב של בחירה אקראית של שם מהרשימה. שוב תודה מראש. איתי

כואב לי. הכל מבעבע בתוכי . דרור, איך עוצרים את הדמעות שלא פוסקות מהלב?.. דרור.. שרית

שרית שלום, אני שומע בדברייך את הכאב והתחושה שזה לא נגמר, הכאב לא מסתיים וממשיך לבעבע מבפנים. זו תחושה לא קלה ואנ שומע אותך מנסה למרות הכל להחזיק בתקווה שזה יהיה אחרת. אבל לעת עתה אולי תנסי לתת לעצמך לא רק לבכות מבפנים לא רק לבעבע בתוכך אלא גם להוציא מעט החוצה? דרור

שלום!! אני בת 17 ואני חולה במנייר. אני יחסית בהתחלה של המחלה ועדיין לא כל כך רגילה אליה.. יש לי לפעמים התקפים של סחרחורות וגם אם אין אני כל הזמן פוחדת שיהיה(אני גם בטיפול פסיכולוגי). יש לי עוד שבועיים בערך טיול שנתי וממש ממש לא בא לי ללכת אני ממש פוחדת שיהיה לי משהו בטיול.הבעיה היא עם חברות שלי, לא סיפרתי להן את זה וגם אני לא מתכוונת לספר. הבעיה שהן שואלות אותי למה אני לא באה ואומרות לי שאני סתם בדיכאון ושאני יצורה שאני לא באה. אני לא יודעת כבר איזה תירוץ להגיד להם ואין לי כח לשאלות ולהטפות שלהם.. ויש לי גם בעיה עם ההורים.. אני פוחדת להגיד להם שאני לא רוצה ללכת כי אני יודעת שהם לא יבינו אותי ויגידו לי שטויות תלכי תהני וממש ממש אין לי חשק ללכת ואין מצב שאני הולכת...מה אני יכולה לעשות???

שלום לך, נשמע לי שמעבר למחלה את מרגישה בודדה מאוד. את מרגישה שיש לך התלבטויות פנימיות שאין לך עם מי לחלוק מלבד אולי עם המטפל. אני מאוד יכול להבין את החשש שלך, שלא יבינו אותך, אולי אפילו יתרחקו ממך ואת מעדיפה לשמור את זה בסוד. אני לא יכול לומר לך שלא לעשות זאת, אבל אני כן אחשוף את דעתי האישית. לטעמי השארת משהו כזה בסוד, רק אצלך קשור מעורר בושה בעצמך, אגב לדעתי לא מוצדקת - את לא אשמה במחלה שלך. הסוד גם דורש אנרגיות רבות על מנת להשאירו בסוד, אנרגיות שלא תמיד יש במיוחד כשמרגישים דכאון. אני לא יודע מה את יכולה לעשות עם החברות עלמנת שלא ישאלו שאלות, אבל אני חושב שלמענך חשוב שתנסי לא להישאר עם זה לבד, זה עול לא לא פשוט. דרור

דרור תודה רבה על התשובה עזרת לי מאוד ודרך אגב הרגשתי שאתה ממש מבין אותי ומוציא לי את המילים (שלי כל כך קשה להוציא) מהפה.. תודה רבה!!!!:):):):):):)

שלום דרור, מאד מוטרדת משאלת יעילות הטיפול לאנשים הסובלים ממילא מתלות יתר ומחוסר בטחון. מצד אחד אני לכאורה מתפקדת כאדם בוגר אך מצד שני אין ביכולתי לקבל החלטות בצורה עצמאית וזה פשוט נורא מבייש לא להיות מסוגלת להכיל שום דבר וכל הזמן לסבול מהתלבטויות מתישות וזה עוד במקרה הטוב. כי הבעיה הכי גדולה - שבמקרים שמרגישה מצוקה (וזה קורה הרבה ומכל שטות) לא יכולה להכיל לבד ואז מעיקה על הסובבים אותי (הבודדים שנשארו..)- לעיתים סופגת השפלות , לא תמיד באותו הרגע ולעיתים זה פשוט בא בבומרנג מאוחר יותר. בטיפול מרגישה אותו הדבר. שהמטפל לועג לי על כך שאני ילדותית ותלותית ואם זה היה עוזר - זה היה טוב. הבעיה שזה גורם לי להסתגר ולגייס את כל כוחותיי כדי לא לחשוף את המגבלה הזו ולסבול לבד עד שזה יעבור.....- מה שלא תמיד מצליח לי. מרגישה יותר ויותר חלשה בטיפול שרק מחזק בי את חוסר הבטחון ואת הבושה במי שאני. לעיתים חושבת שהייתי חזקה יותר לפני התחלת הטיפול והייתי מסוגלת יותר להכיל ועכשיו מרגישה שאין לי חוט שדרה ושרק מעוררת זלזול וחוסר כבוד כלפיי. מנסה להחליט להיות יותר עצמאית ולסמוך יותר על עצמי , אבל כשמגיע רגע האמת ,שוב אין לי שליטה על זה ונכנסת למצב של חוסר אונים ומצוקה גם איתך דרור , חוששת שאעורר בך בוז ולגלוג כאילו "מה הבעיה שלך קחי את עצמך בידיים!" ואני בעצמי לא מבינה את עצמי!! מתנצלת מראש אם מעיקה גם עליך אבל כבר אין לי למי לפנות

ליבי שלום, שמעתי בדברים שלך את הקונפליט העז שלך בין הצורך להרגיש מוחזקת מוכלת לבין התחושה שלהרגיש כך זו תחושה מעליבה משפילה ותהיתי לעצמי מאיפה זה. מהיכן האמונה הפנימית שלהישען לבקש עזרה פירושה בושה. נראה לי שלעיתים, בשל הבושה, את מנסה בכל כוחותייך לא להיעזר עד שאת לא יכולה יותר ואז את פונה בבקשת עזרה. אבל באותה נקודה זה גם מרגיש כל כך מבייש ששוב לא שלטת בעצמך שוב חשפת את הנקודה החלשה שלך עד שקשה באותו רגע באמת להיעזר. גם כאן בפנייה אלי את חוששת שאלעג לך משום מה, שאומר שאין הצדקה לתחושות שלך, ונראה שאני ואולי אחרים בעולם מייצגים קול פנימי מסויים. קול שחשוב להבין למי הוא שייך ואולי להבין בעיקר שהוא שייך לאותו אדם, לאותה תקופה ולא לכל אדם וכל מצב בו את נתקלת בחיים. לסיום אומר רק שאני מאוד מבין את המצוקה שלך, לא קל להיעזר, אבל יחד עם זאת היכולת לסגל את ההרגשה שמגיע לך להיעזר, שזו לא בושה ושאת לא צריכה להתנצל מראש בכל פעם שאת מבקשת עזרה היא יכולת חשובה מאוד. דרור

לדרור, תודה על תשובתך ומסכימה שיש בי קונפליקט בין הצורך להיעזר לבין הבושה שבכך וגם אם יש בי קול פנימי שמזדהה עם הקולות האחרים שלעיתים לועגים בגלוי - ואז זה לא רק "בראש שלי". ברור שכשאני רואה מהצד אנשים נעזרים, אני הרבה יותר סלחנית כלפיהם ואפילו מעריצה אותם על האומץ להיחשף ולבקש עזרה. אבל אצלי הבעיה הפכה כרונית וכבר לא יכולה בכלל לבד בעיקר בקבלת החלטות , אך גם ביכולת להכיל רגשות. בהתחלה הרגשתי נוח עם המטפל ושזה המקום לבקש ולקבל עזרה, אבל כנראה עברתי איזשהו גבול גם אצלו, כי "זורק" לי חופשי שאני ילדותית ותלותית - מה שכנראה נכון, אבל מרגישה שזו תגובה לא מקצועית שרק מבצרת אותי בעמדה הזאת של החולשה והתלות, מביכה אותי ופשוט סוגרת אותי. מרגישה כל כך נורא שגם את המטפל אני "מצליחה" להתיש.. ואולי לא מתאימה למטפל? ואולי לא מתאימה לגישת הטיפול הזאת (הדינמית)? או אולי לא מתאימה לטיפול בכלל?? תודה דרור וחג שמח.

שלום רב... אני עומדת לפני ניתוח פלסטי שאמור להתקיים בעוד 3 ימים ב"ה . כמו תמיד לפני משהו גדול אני מפתחת תופעות פסיכוסומטיות , יתכן שזה וירוס אמיתי אבל מהיכרות שלי עם עצמי סביר להניח שזה לא . אני משלשלת ויש לי קצת חום ואני כ"כ מתייסרת כי נאמר לי שאם עד מחר זה לא יעבור לא ינתחו אותי . ואז אצטרך שוב לעבור את ההמתנה הזו והפחדים הללו וסביר להניח שהתופעות יחזרו . יש איזשהי עצה בשבילי? אני מיואשת ומאד רוצה כבר להיות אחרי...

שלום לך, חרדה מלווה לעיתים קרובות בתופעות פיזיות שונות, חלקן אכן פסיכוסומטיות. ניתוח, כל ניתוח יכול לעורר חרדה מובנת, אבל נשמע לי שאת מדברת על חרדה מסוג מעט שונה. אני תוהה האם החרדה שלך היא מההליך הניתוחי בלבד, או גם ממחשבות והשלכות נוספות שאת רואה בניתוח הזה. אני לא יודע מה הניתוח שאת עומדת לעבור ומאיזו סיבה, האם זה מבחירה או לא. אבל נשמע לי שמשהו בך מתנגד לניתוח. עצתי היא שתפני לטיפול משתי סיבות. האחת, על מנת לסגל לעצמך דרכי התמודדות עם החרדה. ושנית על מנת להבין את מקור החרדה ואולי כך גם להביא להפחתתה. דרור

יש דחייה של העולם הזה כלפיי ואני גם מרגישה דחייה כלפיי עצמי, וברור לך שזה לא משהו חדש אבל זה צובר תאוצה, אתה יודע, וזה כל כך חזק,דרור, במיוחד היום. השם שלך כל כך יפה כי דרור זה חופש.

יעל שלום, ראשית תודה על המחמאה על השם, נעים לשמוע. את אומרת שאת מרגישה שהעולם דוחה אותך וגם את מרגישה דחיה כלפי עצמך. זו חוויה לא פשוטה להרגיש שאפילו אצל עצמך את מותקפת, נדחית. אבל אני תוהה האם אין קשר בין הדברים, תוהה האם את מזדהה עם הדרך בה אחרים רואים אותך ויותר מכך האם את לא רואה באחרים, בעולם את הבבואה של הדרך בה את רואה את עצמך. בעצם אני מעלה את השאלה, במידה ותצליחלי להרגיש אחרת כלפי עצמך, לא תדחי את עצמך, האם ייתכן ותוכלי לראות שהעולם לא דוחה אותך, לפחות לא כולו או רובו. נראה לי שווה לנסות. דרור

דרור אפשר להתייעץ איתך במייל כי זה אישי?

שלום לך, הפורום מאפשר התייעצויות נונימיות ואישיות למדי ואת יותר ממוזמנת לפנות ולהעלות את שאלתך כאן. את גם יכולה לשלוח לי שאלה למייל האישי. דרור

אולי טוב לי שרע לי? אמא שלי ממררת לי את החיים ואני לא עושה כלום כדי לשנות את זה (אני יכולה לעבור דירה) אבל אולי טוב לי שחרא לי בחיים ואולי טוב לי לא לעזור לעצמי. ואולי טוב לי שאני לא רוצה לשנות את המצב, סתם לקטר על זה שרע לי ממש ולהוביל את עצמי למצב הכי גרוע שיש לדכאונות המגעילים שלי, לאופי המחורבן שלי, ליחס שלי כלפי העולם. לקרמה השלילית שלי. אולי אני לא רוצה באמת לשנות את זה, אולי טוב לי ככה? ניסיתי לעזור לעצמי בכל מיני הזדמנויות אבל זה באמת נראה שאני לא רוצה כי אני עושה הכל כדי להכשיל את זה, אני לא מתאמצת מספיק, אני לא מגיעה לפגישות, אני מאחרת, אולי זה נכון, מה שאומרים, אם אתה לא רוצה לעזור לעצמך לא תצליח אז אולי אני לא באמת רוצה לעזור לעצמי? אני לא באמת רוצה לצאת מהבית, אני רוצה להיות כל היום עם עצמי לבד אני לא בדכאון או משהו עכשיו, אני עובדת יחסית ועושה עם עצמי דברים יחסית פרודוקטיביים אבל איכשהו תמיד מכשילה את עצמי אז אולי זה בכוונה בכלל? אולי טוב לי שמגעיל לי

שלום לך, מבלי להכיר אותך הייתי מסתכן ואומר שלא טוב לך שרע לך. אבל אני חושב שאת מזהה נקודה חשובה אצלך, נקודה שחשוב לא לאהתעלם ממנה ולסווג אותה תחת עוד תכונה לא טובה שלך. את מזהה שמשום מה את לא לעיתים נכשלת בניסיונותייך לשפר את מצבך, אולי אפילו מכשילה את עצמך. אבל בניגוד אלייך אני חושב שאת עושה את זה לא בכוונה, לא במודע אפילו. מאוד ייתכן שאת רוצה לשנות באופן מהותי את חייך אבל גם יש בך משהו שחושש מכך, חושש מהשינוי מהלא ידוע מהלא מוכר. אולי חושש מדברים נוספים. הייתי מציע לך לנסות ולהתמקד בזה בטיפול, להשתמש בהבנה שהגעת אליה ולנסות לראות מה עוצר בעדך, ממה את חוששת. לא מתוך גינוי עצמי אלא דווקא מתוך אמפתיה לעצמך. דרור

למה הכוונה כשאמרת לה משפט מעליב כזה : "נקודה שחשוב לא לא להתעלם ממנה ולסווג אותה תחת עוד תכונה לא טובה שלך"

שלום לך אני אם לילד אשר ישנן אצלו בעיות התנהגות קשות מדובר בילד בן 10 בשל בעיות ההתנהגות קיבל רספרידל כעט מקבל כדור של 5 מג" ליוםרציתי לשאול מה אמור הכדור לעשות האם יתכן שהכדור יגרום לחרדות והאם יתכן שיגרום לחום גוף שלמרות שבימים אלה קריר בלילה לא מצליח להירדם ללא הקור של המזגן אני מודעגת גם לגבי ההשמנה בעיקבות לקיחת הכדור מה ניתן לעשות למנוע את המשך ההשמנה?אודה על כל תשובה

לילך שלום, אני שומע בדברייך את החששות המובנים לגמרי באשר לתופעות לוואי של הכדור שבנך לוקח, כמו גם תהיות באשר לדרך בה הוא עוזר. רספרידל הוא תרופה מהדור החדש, היא נחשבת לתרופה שיש לה יחסית מעט תופעות לוואי ולא חמורות במיוחד. לעיתים יש המתלוננים על עצירות, על מעין כבדות כללית, אבל שאר התופעות שאת מתארת בעיקר גלי החום לא מוכרים לי כמאפיינים את הרספרידל דווקא. עצתי היא שתפני ותתיעצי עם הרופא המטפל שרשם את התרופה ותבדקו האם זה קשור לתרופה או לא, האם יש צורך לעשות התאמה מסויימת ועוד. לגבי דרך הפעולה שלו הרי שבאופן כללי הרספרידל עוזר לאדם להרגע מבפנים, לעשות מעט סדר במחשבות. דרור

חי ולא יותר מזה ..........? ואילו המילים .....יש אדם שמיתרגש מבחורה יפה , או ארוחה טובה ,יש כאלה מתרגשים מגשם שיורד ממעשה שמיים של בורא ... רק אני אני לא מתרגש מכלום ולא מתפעל מכלום כאילו מנותק מהיקום לא יודע מה יהיה אבל לא מכיר מושג של אכזבה אולי אני בעצם משקר אולי אני בכלל מכוכב אחר איך הכל ניראה לי די פשוט מעדיף לחיות ולא למות .. ... האם אחד שמזדהה עם המילים האלה ומרגיש ככה הוא אדם במצוקה שבעצם חסר שמחה ולא מתעניין בכלום כדי לא לקבל אכזבה ???? רק אני לא מתרגש מכלום כאילו מנותק מהיקום

ר שלום, לעיתים קרובות אנו מזדהים עם חלקים בשירים חלקם עצובים, חלקם עוסקים בהתמודדות עם העצמי ועם העולם. לרוב זה אומר שהשיר נגע בנו, שזיהינו משהו מוכר שם. לעיתים זה גם אומר שעוד מישהו בעולם מרגיש כמונו ומכיר את ההרגשה הזו, ולרוב זה לא רק מישהו אחד. אבל השאלה האם זהו חלק בתוכנו, ומה מידת החלק בחוויתנו את העולם היא שאלה שעליך לשאול את עצמך. אם אתה חש את עצמך מנותק לא מתרגש מדבר, אולי באמת בשל הפחד מפגיע האו מאכזבה, והדבר מפריע לך, בהחלט ייתכן שצריך לטפל בזה בעזרת איש מקצוע. על מנת שתוכל לחוש יותר משמעות בחיים. דרור

שלום גידי, אני בחורה בת 28 ולאחרונה חזרתי לבית אמי, לאחר שסיימתי תואר רחוק מהבית. תמיד חשדתי שהיא מחטטת לי בחפצים שלי, כי היא היתה נוהגת לעשות זאת כשהייתי עוד נערה ונהגה לעשות זאת לאבי (הם כבר התגרשו מאז). היא מחטטת לי בניירת, נכנסת לדפי האינטרנט אליהם נכנסתי והבוקר אפילו תפסתי אותה מחטטת לי בפלאפון! הבעיה איתה שאם אני אתעמת איתה בנושא, היא תתחיל לצרוח עלי ולהתנהג בעויינות. כרגע אני גרה אצלה ולא יכולה להתמודד עם זה. אני מקווה בקרוב לעבור למקום משלי. בינתיים, מה עושים? אני מרגישה רדופה! תודה

לירי שלום, מהדברים שאת מתארת אכן עולה תחושה של פריצת גבולות ואובדן של אינטימיות וסודיות שכה חשובה לכל אחד. את שואלת מה לעשות אך נראה שאין הרבה מעבר למה שאת כבר הצעת, לעזוב את הבית או לנסות להסביר לה בדרך שהיא תוכל לשמוע מה היא עושה לך. אמרת שכרגע את לא יכולה לעזוב, אבל גם חוששת להעלות את הנושא הזה מולה ונראה שמסיבה כלשהי את לא מאפשרת לך פתרון למצב הקשה שאת נמצאת בו, אני אומר זאת למרות שאני מבין עד כמה קשה להתעמת מולה עד כמה זה מפחיד ומאיים ובכל זאת נשמע שאת מוותרת על משהו מאוד חשוב לך - הפרטיות שלך. דרור

שלום. חמותי היא אשה דתייה. אני חילונית ובעלי דתי אך פחות מחמותי. אנחנו בבית מנהלים בית דתי (שמירת שבת, כשרות) אך אני נוהגת לתלבש באופן חילוני לחלוטין וזה מקובל גם על בעלי. חמותי דורשת שאגיע לביתה לבושה צנוע מאוד: חצאית ושרוולים. אני מוכנה לעשות זאת כאשר אנחנו קובעים מראש להגיע אליה אך לכן נמנעת מאיתנו האפשרות להגיע אליה ספונטנית או באופן לא רשמי. לכן, הקשר ביינו מתרחק והיא גם שמה לב לכך. הסברנו לה את הבעייה אך היא מסרבת לקבל את זה. זה לא סביר לדעתי שכאשה מבוגרת אחזיק מערכת לבוש ברכב במיוחד לביקורים אצלה. מה כדאי לעשות?

שירי שלום, אני מבין את הקושי עמו את מתמודדת, מצד אחד את לא רוצה לנתק את הקשר עם חמותך להתרחק ממנה ומנגד חשוב לך לשמור על סגנון חייך ככל האפשר. זו דילמה לא פשוטה ואני שומע את המשאלה שלך שהיא תצליח להבין אותך, תקבל אותך כפי שאת. אבל ככל הנראה זהו משהו שלא כל כך מתאפשר כרגע, והשאלה חוזרת אלייך. מה מתאים לך, לאיזו פשרה היית את מוכנה. בכל פשרה תשלמי מחיר כלשהו והשאלה היא איזה מחיר את מעוניינת לשלם. בפשרה הנוכחית את משלמת את המחיר שהיא אינה מבינה ומסכימה לגמרי, האם את מוכנה לכך. באפשרויות אחרות את תשלמי מחיר שונה, לכן התשובה לכך נתונה בידייך. בעיני חשוב שתנסי לדבר גם עם בעלך כך שזו לא תהיה רק ההתמודדות שלך מולה אלא גם שלו. דרור

מקווה שלא התפספסה. בכז.. ככ נעים שאת פה. שולחת לך חיבוק לילטוב. שרית

שרית יקרה מתחילה לאחרונה קודם עם ההודעות הראשונות, ורק אח"כ מגיבה להודעות המשך, מתוך מחשבה שאולי הן כבר זכו למענה ראשוני ופחות דחופות... (הנה, נתת לי הזדמנות להסביר למה אני מגיבה להודעות ההמשך בסוף). בטח תיכף נפגש שוב, בהודעת ההמשך שלך... להתראות בינתיים, מלי.

המטפלת שלי מבלבלת אותי. היא מבקשת שאני אהיה קרובה אליה, שאתן לה להתקרב ממני. לתת בה אימון, להיעזר בה, לא לפחד להיות תלותית........ וכשאני עושה את זה היא מתחילה לצעוק, להתעצבן, עד שזה הגיע לכך שהיא אמרה לי באופן ברור שהיא התעייפה ממני ולא יודעת מה לעשות. וכשביקשתי להפסיק את הטיפול היא התעצבנה שוב. היא מבלבלת אותי לגמרי, נראה לי שהיא צריכה טיפול בעצמה לגבי הטיפול שלי!!! מה את אומרת??!!!!!!!!!!!!!!!!!

הי ליאת. אני חושבת שאת מדברת על בלבול בטיפול - של המטפלת שלך, שלך, של שתיכן ביחד... נדמה לי שחשוב שתבדקו יחד מה קורה לכן בטיפול, שמקשה כ"כ על תחושת היציבות ובטחון, מה שם מתערער באופן שמותיר אתכן מיואשות ועייפות. אני מציעה לך לחשוב בטיפול על המקומות שאולי כל אחת מהן מעוררת, כמו גם מגיבה, לשנייה, ואולי על האופן שבו הדפוס הזה אינו זר עבורך. בהצלחה, מלי.

מלי יקרה, מה שלומך? מניחה שכבר עייפה לאחר המשמרת הנצחית הזו. רציתי ככה להחליף איתך מחשבות, די שקט לי בתוכי בימים האחרונים, לא אושר עילאי אך גם לא עצב תהומי. כאילו משהו עומד במקום, עומד במובן של יציב (אני חושבת או מקווה). בשקט הזה בתוכי, פוחדת נורא לחזור לטיפול. זוכרת את היאוש, הבכי והגעגוע לנוכחות המטפל והתחושות הקשות הנלוות לכל פגישה, יש משהו בטיפול שאני כמהה לו, למשל הנוכחות של המטפל וכל מה שקשור להיות נראית. מנגד, כך ביננו-הטיפול לא עושה לי טוב, אבל לא בגלל התכנים שלו אלא משהו בדינאמיקה ביני לבין המטפל לא נכון. אני מרגישה שקוהוט הוא לא משהו שהמטפל שלי נשען עליו, חסרה שם האמפטיה, יש יותר עימותים ולפעמים תחושה של מאבקים מתחת ומעל פני השטח. חשבתי לעצמי, אולי כדאי לנצל את תקופת השקט הזו להתרחקות ולבנייה עצמית. פוחדת שוב לחזור לתחושות הקשות של בכי לא מוסבר ולכל הנפילות הללו. לילך כתבה פה, לא מזמן, על האמביוולנטיות שלה בנוגע לחזרה לטיפול. היא כתבה שטוב לה עכשיו וחבל לה "להרוס" זאת בחזרה לטיפול (לא מדייקת במילים שלה רק ברעיון שהעבירה). כאילו אם טוב עכשיו אז למה לחפש לנבור פנימה ולהתעסק בכאב. לא יודעת, לא נוח לי לחשוב שאני ללא טיפול בעיקר בגלל הפרידה מהמטפל, יחד עם זאת, הכוח הזה שחזר לידי, של הנה את בסדר ואפילו יותר מאשר כשהיית עמוק בתוך הפגישות-גורם לי להמשך למקום של עדיף לבד ושקט מאשר ביחד וסוער. אני יודעת בתוכי שמשהו בטיפול או באופן או באווירה לא עושה לי טוב, לא יודעת לאמוד או לעמוד על מה בדיוק, אך מן תחושה ערפילית שמתבהרת ללא להיות שם. כל כך הזדהיתי עם הבלבול היציב של לילך, עם הרצון להתעסק בבריא וכו'. מאוד רוצה להאמין שזה לא קשור להתנגדות לטיפול וכל מיני מושגים בעלמא. מרגישה את החוסן הפנימי שלי שנפרץ בטיפול-חוזר בשברירים קטנים ואיתנים, מרגישה את הנוכחות של המטפל רחוקה ממני, מאושרת מהתעסקות פחותה בדמותו ובהעדרו, נעים לי להרגיש נורמאלית ולא עסוקה באופן אינטנסיבי בגעגוע ובכמיהה לחדר בו מצויים שנינו. עד לא מזמן חשתי שהוא הזר הכי קרוב שהיה לי. שבוע הבא לאחר החגים חוזרים לשיגרה, כאשר הטיפול הוא חלק מאותה שיגרה. לא ממש יודעת אם הטיפול של המטפל בי הוא נכון לי, ולא בגללו-הוא מקסים ונחמד ומקצועי, משהו בגישה שלו כלפי מתעמתת מדי, לא רכה דייה. חסר לי מאוד בטיפול גישה פוזיטיבית, חסר לי טיפול חיובי עם חיזוקים של הקיים ולא רק התעסקות במה שאין או בחולה ובכואב. אמרתי למטפל מספר פעמים שצריכה מאוד חיוביות בטיפול, יותר פרגון והעצמה ולא ליפול איתי להתרסקויות ולתהומות-לא נראה לי שהוא שומע אותי או ששומע ומתעלם. זהו מלי נשארתי עם התהיות, מרגישה שלא ממש הצלחתי לשתף אותך בבלבול שלי, אם בכל זאת הצלחת להכיל קמצוץ ממנו-אשמח אם תושיטי יד, מקווה שלא העמסתי, ובכל זאת, מה נכון לעשות? ו.... שבוע הבא שוב חג (זה יגמר מתי שהוא?) אז חג שמח מלי ותודה על הנוכחות המלאה שלך כאן עבורנו. negra

שלום נגרה. המכתב שלך מעביר היטב את הקונפליקט, הכמיהה והצורך מול התחושה שאולי משהו שם לא מדוייק בשבילך. נדמה לי שההזדמנות לבחון זאת מרחוק, בזמן הפסקה מהטיפול, חשובה ומשמעותית עבורך לא פחות מההזדמנות לבחון זאת בקרוב, בתוך הקשר. נשמע לי שהמרחק עזר לך לנסח לעצמך דברים, התלבטיויות, חששות או אכזבות שכרגע יותר ברורים לך. אני תוהה, כהרגלי, מה הדפוס שמשתחזר עבורך בטיפול, שומעת את הרצון לאמפטיה ואת התחושה "שיש טיפול טוב, מקצועי, רציני, אבל אין אהבה או דאגה ואיכפתיות אמיתיים" (אני לא בטוחה שתסכימי עם הניסוח שלי... מעניין...), אבל גם חושבת איזה ערך יכול להיות אם תצליחו, את והמטפל שלך, לשוחח על כך בטיפול. לא ממקום של צודק-טועה, או של קורבן-אשם, אלא ממקום שמנסה להבין ביחד מה קורה לך ולו באינטראקציה המשותפת. עבודה קשה... אני מבינה כמה החופש מטיפול הוא גם חופש מהמחשבות המייסרות, מהמאבק על הקשר, מההתעקשות לשנות ולא לוותר. מקווה, עם זאת, שהחופש "נתן אוויר", ושתמשיכי במסע החשוב. ואני ממשיכה ללוות... מלי.

נגרה, אם זה בסדר אצטרף בשקט.. על קצות האצבעות (לא תרגישי בי, באמת :-) רק לומר שקצת התקשיתי למצוא מילים הערב, והתחלתי לקרוא את ההודעה שלך ולרגע נורא קינאתי.. קינאתי על השיח הפנימי שהצלחת לפרוש כאן בפשטות וכנות.. זה כל כך שובה לב ויפה.. גורם לי להתגעגע.. אני מתקשה קצת להכנס לשיח שלך, לא רוצה להפריע לזרימה הכל כך טבעית של הדברים.. כמו נביעה יפה של פלג, שמתפתח מתוך עצמו.. כל כך נעים לקרוא אותך.. מצאתי את עצמי בין המילים שלך.. נזכרתי פתאום שהייתי קוראת למטפלת שהייתה לי, ביני לביני, "הזרה הכי פחות זרה שאני מכירה".. ראיתי שגם בך קיימת המילה הזו, "זרות".. נזכרתי גם שאמרתי לה פעם שלו? לא הייתה יוצאת לחופשה הייתי מייעצת לה לצאת לאחת.. יש משהו בחופשה, בפסק זמן, שמאפשר להתבונן על הכל מהצד.. להיזכר מי זו אני כמו שאני מכירה אותה, מה רוצה האני הזו, מה עושה לה טוב ומה פחות. מה הייתה רוצה שיקרה לה, איך הייתה רוצה שיאהבו אותה.. לפעמים דווקא פסק הזמן הוא שנותן דחיפה משמעותית לטיפול, נדמה לי. התחברתי כל כך להרגשה שלך שאין שם מספיק משהו- אין מספיק דאגה רכה ומפייסת, אין מספיק חיבה פשוטה בין שניים קרובים שהולכים יחד בדרך, כתף מלטפת כתף, אין מספיק רוך. כמה הייתי נותנת כדי לזכות ברוך, פשוט ואותנטי, מהגברת הזאת שהייתה לי. זה עדיין בוער בי ומכלה.. כל כך מצער וכואב.. ולעולם לא אדע כנראה אם היא העניקה ואני לא ראיתי או אם האופן בו העניקה והמינון לא היה מספיק בשבילי. כאילו לא הגיע לאיזה ערך סף דמיוני, שממנו והלאה הדברים נרשמים. ניסיתי לדבר איתה על זה וזה לא הצליח לי... אולי הייתי שקועה יתר על המידה בניסיון להיות צודקת.. במינוחים פנימיים, לא מספיק מדוברים, של ניצחון והפסד. של כוחניות פנימית שהתביישתי לחשוף.. ואולי היא פשוט לא הייתה האדם הנכון בשבילי.. זה גם יכול להיות.. אני באמת לא יודעת.. את יודעת, כשחזרתי מחו"ל חזרתי עם איזו בהירות פנימית ש"אלה הם החיים שלי".. במובן הכי צלול שאפשר להרגיש את המשפט הזה: מה שאעשה זה מה שיהיה, וכשלא טוב לי במקום אחד אני לא צריכה להתפשר. בכלל, חזרתי עם נכונות קצת נמוכה יותר להתפשר על הטוב שלי.. עם רצון ברור יותר לשאול את עצמי מה עושה לי טוב. פעם זו לא הייתה שאלה שבכלל ידעתי לשאול.. לא שהיא נדחקה אחורנית, היא פשוט לא עלתה. כשהיה לי רע אז חיכיתי שיעבור. כאילו הטוב והרע הם חלק מאיזה רצף, חלקים מו?ב?נים בסרט הנע שמניע אותי אחורה או קדימה. לא בשליטתי. גם אני מפחדת מאוד להכנס שוב לחפיפה הזאת ביני לבין אחר, זר למחצה. מפחדת שטיפול, באופן קצת פרדוקסלי, כאילו "גוזל" ממני את הנכונות לעמוד על שתי רגליים דקיקות, לרעוד מפחד נוכח דרכים חדשות, ובאומץ מהוסס לשאול את עצמי "מה עושה לי טוב? - לאן מכאן?".. טיפול הוא מוגן.. אבל נדמה לי שהוא גם

אחחח... הייתה לי תחושה שמשהו התפקשש ורק חלק נשלח.. לא אנסה לשחזר מה נכתב בהמשך (למרות שככל הנראה אזכר פתאום אחרי שאשלח), רק אומר שנדמה לי, לפחות לגבי עצמי, שזו משימה נורא חשובה להיות מסוגל לומר באופן פשוט וקולח מה חשוב לי ומה אני רוצה; איך אני אוהבת שמתנהגים אליי, ממה הייתי רוצה יותר וממה פחות.. לפעמים בוחרים להתאמן ב"חיים האמיתיים" ולפעמים בוחרים לצרף מדריך אישי לאימון פרטי של ביני לביני וביני לבינו.. כך או כך- השאלה "מה חשוב לי ומה אני רוצה" צריכה להישאל בשני המקומות, אני חושבת. אני לא בטוחה לאן בדיוק אני חותרת, רק רוצה לומר לך 'אל תתפשרי'! אל תתפשרי על החיים שאת רוצה לעצמך או על היחס שהיית רוצה לקבל (כי למה בעצם?) אולי לעצמי אני מדברת כשאני ממלמלת שעל חמימות ואהדה ורוך ודאגה אני לא מתכוונת להתפשר בטיפול הבא. אני לא מתכוונת לוותר על זה, או לנסות לפייס את המטפלת כדי שלא תתרחק לי אחרי כל פגישה שאומר "רוצה עוד", עד שמרוב פייסנות היא לא תבחין שההעדר משגע אותי. אם את רוצה עוד חמימות ואהדה אז אל תתפשרי עליהם. או לפחו

לילך יקרה, קראתי אותך עכשיו וחשבתי לעצמי מחשבות- מסועפות, מבולבלות, מבינות ובעיקר מזדהות עם אלה שלך. הרפלקס המחשבתי הראשון שריצד בראשי הוא – אוף... ושוב אוף. אוף כמה אנו רוצות (מעיזה לכתוב אנו) להיות חזקות, שורדות - לבד, בלי שיהיה מישהו, או יותר נכון להודות בצורך שאחר "עומד מאחורי מצדדי ומלפני", צולחות את התהומות ועולות על ההרים הגבוהים לבד, ושם בפסגה מסתכלות את כל הדרך עד למטה ואומרות "עשיתי זאת לבד", כמה רוצות להעז לעמוד קרוב, במרחק נשימה ממפלצות הפחדים והתהיות, ללא להות ורעד - איתנות על "רגליים דקיקות" עד אשר הן, המפלצות, מקפלות זהביהן בחזרה לסמטאות חשוכות משם הגיעו. מצד שני לילך מפחיד, מביש, מבהיל – לאמור, להודות ואף ללחוש לעצמנו שזקוקות אנו להבחין בידיעה הקיימת של יד האוחזת, לעיניים מתבוננות כשטובעות בנפתולי הנפש, לידיים הנוגעות בעייפות המנטאלית כאלה שפורשות לרגלינו שמיכה רכה התפורה בחוטי הבנה וביטחון, שתעטוף אותנו בשלהבת מחממת כשהגוף קפוא נוכח הבלבול המחלחל. לילך, מי שמכיר טיפול קרוב לוודאי שמע משפטים כמו - זה לא חייב להיות "או זה או זה" יש את הגם וגם או את "האמצע" הידוע. אולי ישנו את הלבד ובו בעת האומץ להחזיק יד לזה המושיט ולהאחז, לא כמשהו מחליש או מגמד, אלא ככוח, כהעצמה. אולי שם באמת טמונה הדיכוטומיות-להיות חזקה ובלתי ניתנת לשבירה, או מרוסקת כשברי זכוכית על רצפה קרה כמבקשים חרישית שיאספו אותם לכדי מוצר מוגמר. כמוני כמוך ואולי כמו רוב האדם- רוצים שהאחר יראה אותם, שישמע את עולמם הפנימי-חרישי ככל שיהיה. לא קל להודות, יש משהו בטיפול שקשה להיפרד ממנו, מה הפלא- היכן עוד מקבל האדם התייחסות בלעדית ומוגזמת לכל מילה או התרחשות שהוא מבטא. מה הפלא אפוא, שישנו הרצון המובן והלגיטימי להיות שם. בעיקר כשבמציאות היום יומית אנו עסוקים בלשמוע את... לדאוג ל... לראות את... להבין את.... יש בזה משהו נעים ומבהיל, כזה שגורם למציאות להראות בוטה ולא מנומסת, כמעמיד את העולם החיצוני באצטלא של העדר סבלנות או קרבה מפייסת, ולנוכח כל זאת הגוף והנפש מושכים לשם, להיות במקום בו את שומעת את הרגשות שלך ממלאים חלל, אותו חלל העוטף את קיומך. אני לא יודעת אם מטופלים נאבקים על מקומם/מיקומם מחוץ לטיפול או בתוכו, אולי בעצם מתגוששים על קו השבר, על הרצף שבין לבין. אולי הטריק הוא ליצור גשר דמיוני בין העולם האמיתי שבחוץ לבין החדר הטיפולי "לצמצמם פערים". אני יכולה להעיד על עצמי, שלאורך כל הטיפול שלי – שמעתי את הקול ההוא שאמר לי "את נחלשת פה, את צריכה לבד" ואת ההוא שצעק "כמה פחות מפחיד בביחד, זה לא משפיל זה אנושי לרצות מישהו לצידך" והיה גם את הקול ההוא שהשתיק את שניהם ואמר "מי מכם ביקש לבוא לטיפול", והיה גם ההוא, הקול הרך, המבין והנחלש/חלש שלחש "תאהבי את עצמך, תרשי לעצמך", אשקר אם אומר לך, שהקולות הללו אינם נאבקים, עד היום בעצם, הם דוחקים ודוחפים זה את זה ואני נקרעת לכיוון זה שמושך הכי חזק בחבל . מלי אמרה פה פעם משהו יפה אני לא מצטטת אותה אך בערך - היא דיברה על כמה חשוב שיש בתוכנו כמה קולות, כשישנם כמה קולות, זה לפחות משטר דמוקרטי וזה עדיף על קול אחד דיקטטורי. לילך, כתבת "כמה הייתי נותנת כדי לזכות ברוך, פשוט ואותנטי, מהגברת הזאת שהייתה לי. זה עדיין בוער בי ומכלה.. כל כך מצער וכואב..ולעולם לא אדע כנראה אם היא העניקה ואני לא ראיתי או אם האופן בו העניקה והמינון לא היה מספיק בשבילי. כאילו לא הגיע לאיזה ערך סף דמיוני, שממנו והלאה הדברים נרשמים". אני חושבת שאם היא הייתה מעניקה לך היית מרגישה, זה קטע עם טיפול – כבר לא בטוחים במה מרגישים או צריכים או רוצים, כאילו לא די בכך שאדם מגיע עם חבילה כדי לרוקן אותה ולעשות בה סדר, עתה הוא גם צריך לתהות בינו לבין עצמו האם מה שקיבל זה אכן מה שנתנו לו או האם נתנו לו וזה הוא שלא קיבל – די בכך כדי לחנוק את החמצן שבאוויר. התשוקה הזו להיות מובן, אהוב, קרוב, ועוד כל מיני תחושות "בדיוניות" מתעתעות עד כדי אי וודאות נצחית מכאיבה. דיברת על פרדוקסאליות של חיים וטיפול, ואולי זה לב הטיפול- הרצון להיות שם ובו בעת לברוח, התשוקה לקרבה והתעצומות שבלבד, הרצון להעלם והפחד להיות בלתי נראית או מורגשת, לשוטט במרתפים חשוכים אך לעסוק בשגרה ובפשוט ולהניח לנפש ולפיתוליה, להיות אדם מבוגר ואחראי אך להתרפק/להתפרק כילדה נזקקת, להיות באינטימיות בלי תחושה ממארת של בולען, להיות עם ולהרגיש בלי, להעלם ולהיות קיים, לקבל מבלי להיכלם וגרוע מכך מבלי לתת. לא יודעת, ממש לא יודעת. די משעשע (רואים זאת גם כאן בפורום בשיח בין המנהלים למשתתפים) שכל מטופל כיום מכיר במושגים כמו: התנגדות לשינוי/טיפול, העברה, שיחזור, חוויה מתקנת, השלכה, הזדהות השלכתית, פיצול, רגרסיה, תלות ועוד כל מיני מושגים שגורמים למטופלים לחשוב: "רגע אם אני עושה כך...אז אני..." ואז במקום להתחבר לחוויה שלו באופן טהור אז הוא "כלוא" בהסברים להתנהגויות שלו שהם למעשה הטרמה לתהליך ולפרשנויות המחבלות בטיפול. אני אהיה ביקורתית לרגע, כשמלי כותבת למישהו "מה זה מזכיר לך" או "מה משוחזר", לא יודעת אך אותי זה מבהיל, אפילו מצמרר, זה כאילו זרז אצל מישהו שאולי אין לו מושג שהוא משחזר משהו. מה אם אותו מטופל שכותב על סיטואציה טיפולית אכן משחזר אירוע טראומתי או אפילו לא טראומתי – שלא במודע, זה לא משהו שהוא אמור להגיע אליו במסגרת הטיפולית שלו? מה לגבי הזהירות במתכונת המוחזקת של טיפול הראויה לכך? לא יודעת אם מנהל פורום צריך לקחת חלק בתהליך הזה או להשאיר זאת לבחינה של הכותב בתוכו ובטיפול שלו. אני מרגישה שזה מעבר לאמפטיה או ייעוץ או הכוונה – זה ממש ריאקציה טיפולית (גם אם נעשה מכוונה טהורה וטובה). באופן שיטתי אני "שומעת" כאן "מה זה מזכיר לך", ואף קשה מזה - ישנם סיטואציות שלמות הנרמזות על ידי מנהלים כמקבילות בין אז - לכאן ועכשיו. אנשים שכותבים כאן על פחד מקרבה וכל מיני תחושות קשות שלהם בטיפול, "מפנים" אותם לפשפש בעברם בסגנון "מה מזכיר לך הקול הבא". גם מטפלים כלפי המטופלים שלהם נזהרים שלא לדחוק במטופל ולמהר בלעשות הקבלות מאין אלה, לא כל שכן בפרום בו הנסתר עולה על הגלוי. כך למשל, אחד המנהלים כתב למשתתפת "ככל הנראה, בחייך למדת שהקרוב הוא מסוכן, מפחיד, מבלבל, לא בטוח, מאיים..." זה הכאיב לי לקרוא את ההצהרה הזו, אותה כותבת דיברה על הטיפול שלה ואני תהיתי האם המנהל שכתב זאת לקח בחשבון את התחושות שעלו באותה כותבת, האם יכול היה לנחש אילו זיכרונות או כאבים הציפו אותה, ובכלל מה פקד אותה מאותו רגע ואילך. לילך, אני מנחשת שאין לך מושג על מה אני מקשקשת אולי אני טועה. מייקל אייגן כתב "יש רגשות שאיננו מרגישים ומחשבות שאיננו חושבים. האם אתה האדם יכול לקחת את הדבר הזה ולהכניס אותו אליך, האם אתה יכול לתת לחוויה שלך את עצמך להיכנס לתוכך? תציג את עצמך בפני עצמך, ואתה מוזמן להתקשר לעצמך בדרכים יותר מועילות, פחות הרסניות, להתחבר, להתכוונן, ללב שלך". זהו. כתבתי הרבה מדי,...וכהרגלי בעיקר שטויות, נעדרת קוהרנטיות ובכל זאת אשלח לך. (negra)

לילך, משהו במשפט שרשמת לנגרה, לכד את תשומת ליבי - אלה החיים שלי - וזה נכון, לא רק אותו ציוד " שחתמנו" עליו (ולא מרצון ) ישאר אתנו, אלא גם תכתיבי הגורל, הקבועים מראש (נשמע נורא...) מסדירים לנו חיים, ברורים ומוצקים, לטוב ולרע..ולדעתי ,בעיקר לרע..(סליחה..) לא יודעת...אולי הבוקר אני פסימית במיוחד, כשלנגד עיני משוחזרים חיי, כמו בסרט חי, ומגלה (ולא בתמהון) שמה שהיה, הוא יהיה...ולא משנה כמה תרגילי מוח נפעיל, עם מטפל ובלעדיו, תמיד נהיה אותה גברת בשינוי אדרת.... ובכל זאת חג היום... מועדים לשמחה.

יפה כתבתן נעים לקרוא את שתיכן... נגרה קראתי אותך במהלך החג מול מלי...כתבת דברים מאוד קשים...אבל ראיתי איך לאט לאט את שקטה יותר...כיף שאת פה לילכי המון הצלחה עם הטיפול החדש מחבקת:-)

1) אני לפעמים משקרת או מתארת דברים או אירועים בצורה שונה בפני המטפלת שלי. לפעמים בכדי שלא תכיר אותי ממש, או לפעמים בכדי שתרחם עלי יותר ותתקרב ממני יותר. 2) אני עובדים בטיפול על נושא ההתעללות שעברתי. הבעיה שלפעמים אני רואה את זה וכל פרטי האירוע כאילו שהם קורים עכשיו ואפילו מרגישה את זה פיזית (תוך הטיפול כשאנחנו מדברים בעומק על זה), ולפעמים אני חושבת שאני סתם המצאתי את זה. כאילו שהדבר לא היה אלא משהו מהדימיון שלי, וזה מוציא אותי מדעתי. מה דעתך? תודה

שלום ה. שאלת שתי שאלות משמעותיות, ואענה לך לפי הסדר. 1. אנשים בד"כ לא נהנים לשקר, אלא עושים זאת כדרך למנוע, להדגיש, לבטא או לספר משהו. אני תוהה מאיזה מקום מגיעם השקרים אצלך. אני מתארת לעצמי שמפחיד אותך שיראו אותך כפי שאת. האם את מרגישה שאם יכירו אותך באמץ לא יאהבו אותך? לא ירצו להיות איתך? אולי את חוששת להרגיש חשופה, פגיעה, אם יכירו אותך באמת? אלה שאלות שחשוב שתבדקי, והייתי מייעצת אותך להביאן לטיפול. 2. התחושות שאת מתארת קשות ומכאיבות, אך גם מוכרות. כשקורה אירוע מזעזע אחת הדרכים להתמודד עמו היא להגיד לעצמנו שזה "לא קורה באמת", לפעמים גם הקול החיצוני, המתעלל, מחזק את הקול הזה ("את מדמיינת"). אני חושבת שהנפש שלנו לא מסוגלת להכיל דברים כ"כ קשים ומזעזעים, והדרך להתייחס אליהם כהזייה או כ"לא אמיתיים" היא הדרך היחידה לשרוד אותם. וכך, לא פלא שיחד עם הזכרונות, מגיע גם הפסקול שליווה אותך באחסון אותן חוויות, הפסקול שמערער על התוקף של מה שאת זוכרת, מרגישה או חווה. כל אלה מעידים שכנראה קרה וקורה לך משהו שקשה לעכל ולהפוך לחלק מהחויות שצברת. בדרך ארוכה ומשמעותית שבוודאי את עוברת ושעוד תעברי תוכלי יותר ויותר לסדר ולארגן את אותם זכרונות, לתת להם מילים ושמות, ולאחסן אותם באופן אפשרי יותר עבורך. שוחחי על כך בטיפול, ותני ביטוי למה שאת מרגישה וחושבת. אני מקווה שתוכלי לאט לאט להתרגל שיש מי שמאמין, מקשיב ושומר עלייך. בהצלחה, מלי.

היי מלי , אני בטיפול מעל שנתיים , שמתי לב לזה שאני כמעט ולא (אולי פגישה אחת או שתיים מתוך העשרות שהיו ) מדברת על המשפחה שלי , וגם לא מסוגלת לדבר על העבר , לא בגלל שהיו לי חיים קשים ומסובכים אלא להפך אני מרגישה שאין לי כל כך זכות להתלונן על דברים שקרו בעבר כי אולי הם לא מספקים נוראיים כדי להתלונן עלהם 10-20 שנה אחרי , וגם כי זה מרגיש לי סוג בגידה בהורים שלי ,שהיחסים שלי איתם היום טובים (להתלונן על דברים שאולי הם עשו שלא בכוונה רעה בילדותי מרגיש לי לא פייר לשפוט אותם על זה היום) מה גם שזה ניראה לי מוזר להתיישב ולהתחיל לדבר על העבר וגם אם אנחנו מגיעים כבר לנושא בדרך אחרת אני מצליחה באלגנטיות להעביר נושא . רציתי לדעת מה דעתך על זה , האם יש סיכוי לעבור טיפול בלי לגעת בעבר?! (גם דברים אחרים שקרו נראים לי בקטגוריה של לא מספיק טראומתי , כדי לדבר עלהם, גם אם עלי הם השפיעו ) מה שמוזר הוא שאני מאוד קשורה לפסיכולוגית שלי , אבל אני חושבת שאנחנו בכלל לא מצליחות לדבר על הבעיות האמיתיות שלי (אני משתפת אותה בדברים שיותר פשוטים לי כמו בעיות בלימודים או בעבודה - שם יותר פשוט לי לדבר אבל אולי מפספס את המטרה ). אשמח לקרוא את חוות דעתך ... שייהיה לך ולכולם כאן סופ"ש רגוע ונעים .. והמון תודה ..

כוכבית יקרה. אני חושבת שההורים שלנו נמצאים בכל אחד מאיתנו, כל הזמן. גם אם אנחנו לא מדברים עליהם באופן ישיר, אנחנו תמיד מביאים אותם איתנו לטיפול - בהתנהגות שלנו, בדפוסי הקשר שלנו, ביכולת הרגשית שלנו, בתלות וצורך בעזרה... במובן מסויים את מדברת עליהם, ואותם, כל הזמן. אבל, השאלה היא מה מתאים לך, ואני שומעת שאולי היית רוצה יותר לגעת בטיפול בחוויות וזכרונות מהבית ומהקשר עם ההורים ואת פחות מעיזה לעשות זאת. משום מה את חשה שזה פחות לגיטימי, פחות אפשרי, אולי אפילו פחות רלבנטי. הייתי מציעה לך לדבר בטיפול על התחושות הללו ולברר אותן יותר לעומק. ייתכן, למשל, שהן מסוות תחושה של חרדה או נסיון להמנע מכניסה לאיזור פחות מוכר ובטוח עבורך, אולי להביא משהו משמעותי בלי לדעת איך ולמה הוא קשור, בלי שלכאורה יש סיבה "ישירה" לכך מלחיץ אותך (הרבה פעמים אנשים לוגיים ורציונליים יותר מרגישים צורך להביא דברים מאורגנים, "קשורים", מסודרים, ואולי זה גם מה שקורה לך). בכל אופן, הצורך שלך, וגם מה שאת מרגישה לגבי הטיפול, אלה תחושות משמעותיות שבוודאי יכולות להיות פתח לדיאלוג חשוב בטיפול. להתראות, מלי.

למרות הכאב ההולך ומתעצם למימדים מפחידים ומאוד לא אנושיים די קשה לחזור ולכתוב שוב את שכתבתי ונעלם ואולי זה לא סתם או מקרי שדווקא זו ההודעה נעלמה מה שנכתב אתמול נכון להיום ובעוצמות מטורפות כתבתי ששוב אני כאן ושוב רע וכואב כואב כואב ובלתי נסבל שפלאשבקים משתקים שמחשבות מטריפות את הדעת שסיוט גונב שפיות אך המציאות גומרת אותי נשבעת של-ל-א רוצה אין משמעות אחרת שהרעד בגוף הוא לא מהתרגשות שהבכי הוא לא מהנאה שאני לא יכולה עם זה יותר כשאני בסיוט עם כל מה שמשתמע מזה בתוכי יודעת שזה סיוט(גם אם לא נראה כך באותו רגע) אבל כשמציאות מתערבבת עם סיוט כשמחשבות מתערבבות עם מעשים וכשפלאשבק הוא התמונה הכי עכשוית ומוחשית ומציאותית שיש משתגעת אין עוד מקום בראש בגוף ובנשמה לספוג עוד אלוהים צריך להקיא אותי למוות לשרוף אותי חיה לפזר את האפר לכול הרוחות שלא ישאר זכר שתעלם אני שיעלם הכאב הזה רוצה למות

שלום נקודה. הכאב שלך עובר בצורה חיה, חותכת, חדה כל-כך. אני חושבת שכרגע הכל עבורך מסויט ומזעזע, ושאין מקום שיכול לראות אחרת. אבל אני כאן, מכירה ומאמינה באפשרות וביכולת שלך להרגיש יותר טוב, מקווה שהגל השחור והנורא הזה יחלוף, ותצליחי למצוא מקום אפשרי ונינוח יותר עבורך. בינתיים, כאן בפורום, מקשיבה ושומרת את החוויות והרגשות שאת מפקידה כאן בכזו כנות, מקווה שאת מצליחה לחוש את הדאגה והליווי ולהתעודד מהם. בתקווה לסופ"ש נעים יותר, מלי.

מצליחה לחוש ועוד איך ואף שמחה שאת כאן מרגישה מפורקת ואף את הטוב היחיד שיש לי כרגע הורסת הכול מתפרק לי מול העיניים ולא בא לי על כלום עוד רק לעצום עיניים

שלום רב ד"ר : אני נשואה כמה חודשים הכרתי את בעלי מלפני 4 שנים.התארסנו במשך שנתיים ונפרדתי ממנו למשך שנה בערך שוב הקשר חזר לאחר שהטריד ואיים עליי רבות לחזור אליו ( בעלי בן אדם מאוד אלים ויש לו הרבה הפרעות בהתנהגות שלו זה מתבטא בזה שהוא שקרן פתלוגי לא יודעת אם הגדרתי את זה נכון!!הוא מנצל הרבה נשים כלכלית גם כן הוא בוגד ללא התחשבות שהוא נשוי ..בן אדם מאוד עצבני שהוא מתעצבן יכול לשבור את כל מה שהוא רואה מאוד אלים אליי אני סובלת מאוד פיזית וגם נפשתי. הוא תמיד מתעלל בי נפשית עושה את כל מה שמציק לי ואת הדברים שאני אוהבת הוא מנסה להרחיק ממני. הוא יכול לקלל אותי ולהשפיל אותי יום יום והוא לא מתעייף .אני בחורה מאוד חלשה לא יכולה להתלונן ולא לעשות שום דבר בנדון אני חייה בתוך חברה מאוד קשה שלא תומכת בנשים מוכות אפילו ההפך זה יכול להיות נגדי.אני אוהבת אותו למרות הכל והבעיה שאני תמיד סולחת לו כי אם לא הוא ממשיך להרביץ לי למרות שאני בהריון עד שאני באמת מתחננת שלא ימשיך בטענה (עכשיו תחייכי ותדברי איתי רגיל למרות הכל )!!! כל מה שהזכרתי עד עכשיו לפעמים נעלם ליום יומיים מקסימום והוא הופך לבן אדם מאוד נחמד אדיב ובעל מקסים.אבל לצערי הכל זמני. נסיתי להבין למה ואיך ומה הסבות שהוא במצב הזה אבל לא מצאתי תשובות!! אני לא יכולה להפנות אותו לפסיכולוג כי לא יסכים.. האם יש תרופה כל שהיא מרגיעה שיכולה לשנות אפילו קצת ממהתנהגות שלו כלפיי? האם יש לו מחלת נפש?? אשמח מאוד לעזרה שלך ד"ר ! תודה

שלום סילין. שמחה מאוד על כך שכתבת ושיתפת. אני חושבת שלנסות לנתח כרגע אותך או את בעלך ברמה הפסיכולוגית תהיה לעשות לך עוול, להתכחש למציאות שדורשת קודם כל פתרון מיידי, חד משמעי. את מוכרחה לפנות לעזרה ולהתרחק מבעלך המכה. ישנם לא מעט ארגונים המסייעים לנשים מוכות ואני חושבת שחשוב שתפני אליהם. בוודאי שאשה מוכה תמיד ממולכדת ברצון לברוח, אך גם בפחד ובחוסר אונים, ובטוחה שיהיה להם מה להציע לך. רק אחרי שתהיי מוגנת פיזית ניתן יהיה להבין ולעבוד באופן נפשי על מה שקרה לך, ואולי גם על הקשר ביניכם. זכרי שמדובר בחיים ובמוות, ושאת אחראית כעת גם על חייו של עוברך, ועל זכותו לחיות חיים בטוחים ורגועים, עם אמא שלווה ומוגנת. מצאי בעצמך את החוזק, האומץ והאמונה בזכותך לחיים אחרים, ופני לקו סיוע לנשים מוכות. בהצלחה, מחזיקה לך אצבעות, מלי.

היי מלי, כבר כתבתי כאן לפני זמן מה וענית לי (ההיא עם החרדות והחיטוטים בפלאפון של החבר והניקיונות הבלתי פוסקים) תודה שאת עונה ומתייחסת לכל אחד באופן אישי, זה ממש מחמם את הלב, קראתי כמה תשובות שלך לאנשים ופשוט התרגשתי ! רציתי לשתף אותך באובססיה לנקות את הבית, זה פשוט בלתי נשלט! כל הזמן אני מרגישה שהבית מלא אבק ומלוכלך, כל הזמן עוברת עם מגבונים לחים על כל ארון, כל מגירה וזה לא מפסיק את התחושה שזה עדיין מלוכלך. אני כבר משתגעת! אני מניחה שיש לי OCD "קל" (כי אני מכירה אנשים עם מצב קשה יותר) התחלתי לקחת לפני שבוע פאקסט לדיכאון וחרדות (שוב, לא בגלל מצב חריף) ואפילו הצלחתי להרפות מהפלאפון של החבר ומהשליטה לדעת כל דבר (אבל עדיין יש המון עבודה לעשות) אבל הקטע עם הניקיון אינו מרפה! לא יודעת מה לעשות, אני רוצה לברוח לכדורים שמטפלים בבעיה, אבל עוד כדורים? אין לי כבר כוח לכדורים (אני גם סובלת ממחלה כרונית ומטופלת בכדורים קבועים) דיברתי על זה עם המטפלת שלי אבל אני פשוט לא מצליחה להשתלט על זה עזרי לי!

שלום לאלמונית תודה על הפידבק, ושמחה שהצלחתי לתת מענה שמתאים לך. נדמה לי שהתמודדות עם אובססיה מצריכה סבלנות ואורך רוח, ואין "פתרונות קסם" קלים. אני חושבת שהשילוב של טיפול תרופתי וטיפול נפשי הוא היעיל ביותר, ובטוחה שבהדרגה תוכלי לראות שיפור בתחושות ובהתנהגות שלך. חשוב לזכור שאובססיביות-קומפלסיביות היא תגובה של חרדה, ושמאחורי הצורך לנקות ולטהר נמצאת נפש באי שקט, בחרדה, ואת מנסה לשמור ולהגן דרך שליטה. כאילו שאם הכל יהיה נקי, מסודר, מחוטא תרגישי רגועה יותר. לצערנו, ההתנהגות הקומפולסיבית ידועה כמרגיעה רק לזמן קצר, ובמהרה הופכת לחלק מהבעיה, ודורשת כוחות וחשיבה בלתי פוסקים. אני מתארת לעצמי שבטיפול תצטרכי להתמודד עם השאלה מה בחוויה שלך כ"כ מסוכן, מה את מרגישה שעלול לקרות ושמעורר חרדה ברמה הפיזית והנפשית. חשוב שתוכלי להסתכל על כך בשתי רמות - ברמה של הנקיון והאובססיות, וברמה העמוקה יותר, שאותה האובססיות מייצגות (מה בחייך בהרגשה שלך יכל להביא אסון ולמוטט אותך, ומה למעשה הנקיון מייצג באופן סמלי). לילה טוב, מלי.

ערב טוב, אני לא יודעת מה קורה לי בטיפול. אני הולכת עם המון דברים לספר אבל ברגע שאני נכנסת, אני בוהה ברצפה ונחסמת. זהו. רק עונה בכן ולא, מעט מאוד פגישות הצלחתי לדבר ולשתף משהו ממני מבלי שהיא תעזור בלהוציא או לסחוב את זה ממני. אני יוצאת משם ומוחקת הכל, עושה DELETE ולא זוכרת כלום אחרי. אני נתקפת חרדה בבוקר של הפגישה ועד שהיא מסתיימת. ברגע שאני פותחת את הדלת ויוצאת כאילו שאני לוחצת על כפתור והכל חוזר לנורמלי, כאילו השעה הזו לא הייתה בחיי ואני חוזרת לתפקד, לרוץ, לעבוד....במלוא המרץ. למה אני מפחדת שם כל כך. אני שם שנתיים ושבעה חודשים. וזה לא עובר לי.!!!! למרות הכל אני מרגישה תלות נוראית בה, ואני מחכה לפגישה. (היא אפילו אמרה שאני מתנהגת אליה כאל דמות אמהית!!!) האם זה לא מוזר? האם זה בריא?

הי נעמה, ערב טוב. בכלל לא מוזר... אני מתארת לעצמי שהסיטואציה הטיפולית מכריחה אותך לפגוש חלקים בעצמך ובתוכך, שביומיום את מצליחה לגרש ולדחוק לפינה. אינני יודעת מהו עבורך המפגש עם אותם מקומות - מביך, מבהיל, מבייש, רגיש... להדליק אור בחדרים חשוכים, שאולי יש בהן מפלצות יכול לקחת זמן ולדרוש נשימה עמוקה. אני מתארת לעצמי שגם הקשר האינטימי, הקרוב, הקבוע שנוצר עם המטפלת מהווה חידוש ושינוי ממה שהכרת לפני. זכרי שכנראה יש סיבה להתנהגות המפוחדת והזהירה שלך, ושנדרשת - מהמטפלת שלך ובעיקר ממך הרבה סבלנות והרבה רוך וקבלה למקום בתוכך שדורש קצב והתנהלות אחרת מזו המוכרת לך. בהצלחה, מלי.

היי מלי, חסרונו של הפורום היה ממש מורגש, וכשחזר לפעול לא מצאתי את המילים לכתוב את אשר אני מרגישה. לא בדיוק טוב וגם לא בדיוק רע. כשרע זה קל לכתוב, כשטוב עוד לא התנסיתי בכל כך טוב כדי להצהיר הצהרות. ובאמצע? צריכה ללמוד מה זה. עדיין בטיפול, ואני כל כך שמחה שהצלחתי לעבור את המשבר ולהמשיך בטיפול, ולהתעקש על עצמי... עד המשבר הבא. גם התאוששתי מבחינה נפשית, מרגישה טוב יותר, ובעיקר ממשיכה לטפס במעלה ההר. אני בדרך, אך עדיין בצומת. רוצה להמשיך, אך נאלצת להתמודד גם עם קולות הוויתור. כמה קשה להציץ לעולם האמיתי מתוך הבועה בה אני נמצאת, כמה קשה לעשות דברים שנמנעתי מהם שנים, כמה קשה להאמין באנשים לאחת שמזמן איבדה את האמון, כמה קשה לקבל את כל מה שעברתי, את מי שאני היום ולעז לשנות. עוברות בי כל כך הרבה מחשבות: אני אצליח? אני אתגבר? אני אעז? אני אשתנה? למרות... צריכה כוחות, צריכה אמונה, צריכה אהבה עצמית, צריכה תקווה וצריכה המון המון סבלנות, כי השינויים מתרחשים כל כך לאט, ובנוסך על כל צעד קדימה יש גם צעד אחורה. והכי הכי קשה לי עם משקעי העבר, אוף!!! כמה?!כמה רע עוללו לי, קשה לי לקבל את זה ואת מי שאני בעקבות זאת . מלי, אין כאן שאלה, את יודעת שהפורום מהוה עבורי מסגרת טיפולית תומכת נוספת. יש כאן שיתוף וכמובן שאשמח לקרוא את תגובתך ולהתחזק ממנה. שבת שלום, שירה.

שלום שירה. אני שמחה שאת כותבת, בוחרת להנציח גם את הרגעים הטובים, החדשים האלה. חושבת כמה ערך יש לתיעוד של אותם רגעים עבורך, שיהיה לך לאן לחזור, בזכרון או ממש קונקרטית, בימי סגריר... אני חושבת כמה קשה לשנות. להעיז לחשוב, להרגיש, להתנהג אחרת. אומץ היא מילה שאני משתמשת בה הרבה, וחושבת שהיא מייצגת את הכוחות והמאמץ של השינויים שאנשים, ואת ללא ספק ביניהם, מעיזים לעשות. הלוואי והיה איך לרכך את התחושות עבורך, אבל מצד שני - שינוי אמיתי הוא כזה שגם מפגיש ומעמת עם הפחדים, החרדות, הייאוש, העצב... המאבק עם הקולות הללו עכשיו ובהמשך ילמד אותך על החוזק שלך, הרצון שלך לחיות, הנכונות שלך לבדוק ולהתנסות, הידיעה העמוקה שתצטרכי לשלם על כך מחירים, ושזה לא ממוטט אותך. שיעורים חשובים, לא? ואני כאן ממשיכה ללוות, ומקווה שבדרך הזאת, הרגעים המרגשים, המשמעותיים, המשמחים ינצחו את הקושי, העצב, העייפות. לילה טוב וסופ"ש מקסים, מלי

שלום מלי אני קוראת מתמידה לפורום וכיף תמיד לקרוא והיעזר בתשובות שלך גם לאחרים. יש לי שאלה משלי היום ואשמח אם תעזרי לי. אני שלוש שנים בטיפול, היה שם הרבה ירידות ועלויות ביני לבין המטפלת, הרבה מתח, הרבה קשב, הרבה התנגדות... הכל היה. אבל כל פעם שאני מחליטה להפסיק היא כאילו "מתעוררת לחיים" ומתעצבנת (למרות שהיא אומרת שתכבד את החלטתי...) אבל תמיד בסוף אני יוצאת הטועה והיא הצודקת. אני מרגישה שהיא לא רוצה שאלך כי אז היא תדע שהיא נכשלה. אנחנו כל פעם חוזרים לאותו מקום. אני לא מרגישה שינויי חוץ מאשר בקשר שלי ושלה והתנהגותי בתוך המפגש הטיפולי (וגם שם לא ממש הרבה שינוי)- הדפוסים משארו אותם דפוסים, אבל לגבי הנושאים שהגעתי בגללם לטיפול אני לא מרגישה שום שינוי. אני ממש מתלבטת אם כם איכפת לה או היא באמת לא יכולה להרים ידים ולהגיד זהו - נכשלתי. דיברנו על זה, אבל היא יודעת איך לצאת מזה בשלום. אני חייבת להחליט השבוע סופית אם להמשיך או זהו לעשות את הצעד האמיץ ולהגיד זהו (למרות ובגלל שאני לא מרגישה בשום שינוי, אני לא אחזור על חווית הטיפול - לא יכולה לעבור את הכל מחדש...) מה יקרה אם אעזוב? מה יקרה אם אמשיך? יודעת שרע לי בשני המצבים! אשמח אם תוכלי לעזור לי ולו רק בכיוון קטן... מודה לך

שלום לילי. שמחה שהעזת להפוך לשואלת פעילה, ברוכה הבאה! ולשאלתך - השאלה שלך שייכת לתחום השאלות שעלי לענות עליו בזהירות, מתוך הנחה שבוודאי אפשר לחשוב ולהבין את מה שאת מתארת בכמה אופנים, ולכן אין "דרך נכונה" או "פתרון נכון". אני רוצה, עם זאת, לעזור לך לחשוב על כמה נקודות שאולי יסמנו לך כיוונים מחשבתיים ורגשיים חדשים, ויאפשרו לך לקבל החלטה מתאימה. ראשית, חשוב לבדוק, עם עצמך ובטיפול, האם ההתנהלות מול המטפלת מאפיינת דפוסי קשר שלך בעבר או בהווה. האם את מכירה את עצמך ככזו שאיננה מסופקת, שלא מצליחה למצוא משמעות ועניין, שנוטה למהר ולעזוב. אם כן - יכול מאוד להיות שמשהו בקשר עם המטפלת משתחזר, וחשוב שתוכלי לעבוד על כך בטיפול, במקום "ליפול" לתגובות המוכרות. שנית, הייתי מתעכבת על המחשבה שהמטפלת שלך מצליחה "לשנות את דעתך", ולכאורה גורמת לך להרגיש טועה. אני חושבת שזה כשלעצמו נושא משמעותי - האם את מכירה את עצמך כמישהי שמתקשה להחליט, שקל לשנות את דעתה, שפעמים רבות חשה טועה ואולי אפילו לא מבינה? שוב, חשוב שתביני אם מדובר בהתנהלות שמשוחזרת, ושחשוב שתתמודדי איתה, ואלי תוכלי להרגיש יותר בטוחה בעצמך ובדעותייך, פחות נגררת ותלויה, ויותר חופשיה ועצמאית להחליט, גם בניגוד לעמדה של אחרים (ואגב - מותר לך גם לטעות). לבסוף, אני מתעכבת על המחשבה שלך שהמטפלת שלך רוצה להשאיר אותך בטיפול כדי לא לחוש כשלון אישי. אני תוהה מדוע בעיניך זו המוטיבציה שלה, ושוב הייתי בודקת מדוע את לוקחת את המשמעות של הקשר ביניכן למקום שהוא עבור המטפלת אגואיסטי וטכני. האם את יכולה לדמיין שהיא קשורה אלייך? האם את יכולה לדמיין שהיא מגיבה אלייך ממקום דואג ומקצועי ?(גם אם מוטעה לדעתך). בדקי את כל הנקודות הללו, העלי אותן בטיפול ונסי לשוחח על כך בפתיחות ובכנות. ולבסוף, זכרי שהזכות להיות מטופלת היא גם הזכות לעזוב, להחליט שממצה, מספיק, או שאפשר לראות איך זה מרגיש במקום אחר. לא הייתי ממהרת להתייאש מהאופציה הטיפולית, נשמע שאת יכולה להפיק ממנה הרבה. בהצלחה, מלי.

אני מחפשת המלצה לפסיכולוג באיזור השפלה (בית שמש, מודיעין, גדרה, רחובות והסביבה). בעבר הייתי בטיפולים דרך שירותי הייעוץ באוניברסיטה, אבל אני מרגישה שזה אף פעם לא היה "זה". אני מקווה שהמלצה תעזור לי להגיע לפסיכולוג שיש חשד סביר שיוכל לתרום לבריאותי הנפשית. יחד עם זאת, כמובן שעדיין יש בעיה תקציבית (עדיין סטודנטית...ודרך אגב- לפסיכולוגיה), ולכן ישנה עדיפות לפסיכולוגים הנמצאים בהסדר עם קופ"ח כללית, או שנותנים טיפולים דרך איזשהו מכון או ארגון אחר. מקווה מאוד שתוכלו לעזור לי. זה חשוב לי מאוד. תודה

מתמחה יקרה שמחה לפרסם כאן את פנייתך, בתקווה שתזכי להמלצות מתאימות ממשתתפי הפורום. בטוחה שאפשהו שם ממתין המטפל הנכון בשבילך... בהצלחה, מלי.

היי מלי, מצאתי את עצמי קצת "מחפשת" על מה לכתוב לך... לא הייתי בסביבה כמה ימים, והיום כשחזרתי, ישר לפגישה הטיפולית, מצאתי את המטפלת שלי קצת חולה. לפני כמה חודשים היא חלתה מאוד, ואפילו הייתה מאושפזת. כמובן שהיא חייבת להיות מקורית, אז היא גם חלתה באיזה משהו נדיר למדי ולקח זמן לאבחן אותה. מיותר לציין שאלה היו חודשים של ביטולים חוזרים ונשנים, והרבה מאוד חרדה שלי סביב המחלה שלה. ועכשיו זה חוזר. כל תחילת הפגישה הצפתי אותה בשאלות. ניסיתי להיות קלילה לגבי זה, אבל לא נראה לי שהצלחתי להסתיר את הפחד שלי. היא הבטיחה לי שהיא מרגישה בסדר (משהו במראה החיצוני שלה משתנה בעקבות המחלה, לכן אני יכולה לראות את זה). מלי, לא הצלחתי להגיד לה כמה שזה מפחיד אותי. היה לי מאוד מאוד קשה להסתכל עליה, והייתי שקטה יותר מבדרך כלל. אני נורא מפחדת... אם רק יכולתי לשים אותה בקופסא קטנה ומרופדת שתגן עליה. אם רק הייתי יכולה לדעת שהיא בסדר... מה עושים כשמפחדים ככה על המטפלת? המחשבות שלי רצות לתסריטים הכי גרועים, וקשה לי להשתחרר מהחרדה ששוב הולכת להיות תקופה נוראית כמו זו שהייתה לנו. נועם

שלום נועם. את מתארת סיטואציה שהיא באמת מאוד מבהילה. מבהילה כי אדם שאת אוהבת וקשורה אליו סובל, ומבהילה כי את אינך יכולה להיות בטוחה שאותו אדם יהיה שם עבורך כשאת תצטרכי הגנה, בטחון, בסיס בטוח. אני חושבת שהמקום הזה, שבו את והמטפלת שלך נמצאות, מעורר הרבה שאלות על בטחון ויציבות, על הרצון שלנו בקביעות מול המקומות המפתיעים, הלא צפויים, המטלטלים שהחיים מזמנים לנו. יש לי אפילו הרגשה שהדרמה הזו, המתרחשת כעת בחדר הטיפול, מוכרת לך מחייך האישיים. ודווקא משום כך נראה לי חשוב שתוכלו לדבר על כך בטיפול בכנות ובפתיחות. תוכלי להבין יותר אלו קולות, צרכים ופחדים מתעוררים בך כשהדמות המטפלת הופכת לחלשה ואולי פחות עמידה, וגם תוכלי לנסות להבין יותר טוב מול מה אתן מתמודדות ברמה המציאותית (הרבה פעמים אנחנו הולכים לתסריטים השחורים והקטסטרופליים ביותר שיש, ודווקא המציאות יכולה לשמש עוגן מרגיע). בהצלחה והרבה בריאות, מלי.

שוב שלום, כתבת לי - "וגם תוכלי לנסות להבין יותר טוב מול מה אתן מתמודדות ברמה המציאותית". העניין הוא, ש*אנחנו* לא מתמודדות מול שום דבר. *היא* מתמודדת למרי לבד, או אולי לגמרי במנותק ממני, וזה כבר הובהר לי היטב בסיבוב הקודם של המחלה, כשהודעות טקסט שלי נותרו ללא מענה, וכמצע גידול מדשן לחרדות. אני מצטערת מלי, אני כנראה קצת מאוכזבת מהתשובה שמנסה לקחת לכיוונים של ראציונל. אני לא מסוגלת כרגע. כל מה שיש עכשיו זה אמוציונל. תודה בכל מקרה, ושבת שלום. נועם

שלום לך מלי! יש לי שאלה,שאני יודעת שהיא מצביעה על קונפליקט שלי... הפורום מאוד עוזר,מאוד!!!! והכול בזכותך... אבל לפעמים קשה לי להאמין לדברים שנאמרים.את יושבת,ומקלידה,ועונה על עוד שאלה ועוד שאלה... לא נמאס לך? וחושבת" עוד משמרת" " אנשים עם בעיות" ואולי לא באמת מתכוונת לדברים שאת אומרת? ועכשו אני חייבת לבקש על כך סליחה, כי אני בטוחה ב-100% שהדברים הנ"ל אינם נכונים. ובכל זאת רציתי לשתף, אשמח לתגובה. יום טוב!

שלום ספיר, ערב טוב. מאוד אהבתי את השאלה שלך - אני בטוחה שהיא מעסיקה אנשים רבים, לגבי או לגבי מטפלים בכלל, ודווקא הכנות והישירות שלך מוצאים חן בעיני... אני חושבת שלהיות במקום עוזר, משנה, מלמד, או בדומה, להיות שותפה למהלכים "משני חיים", למאבקים אמיצים, לכאב ולשמחה העמוקים ביותר של אנשים, היא זכות גדולה מאוד. לא תמיד זה קל, הרבה פעמים זה דורש הקרבה או ויתור במקומות אישיים, אבל זה לא מסתדר לי עם "נמאס" או משעמם... ועוד דבר לגבי, ואני בטוחה שמייצג את רוב המטפלים (מקווה לפחות...): היות ובמקצוע שלנו הכלי העיקרי הוא הרגש, הנסיון לחוות, להזדהות, להשתמש בחוויה הרגשית שלי כדי להבין יותר טוב, הרי שבעיני זיוף או חוסר אותנטיות הם בעיקר דרך בטוחה לפספס את האדם האחר, ונטישה של הכלי המהימן ביותר שעומד לרשותי (ואגב - בגלל זה לפעמים התגובות שלי אינן רק מלטפות ורכות, אלא גם כעוסות ופגועות. זה לא קורה הרבה, אבל כשאני חשה זאת, זה בעיני מקום שחשוב לשתף ולהבין, ולבדוק מה המשמעות של אותן רגשות בסיטואציה). מקווה שנתתי מענה מספק, בטוחה שזו תשובה חלקית, על קצה המזלג, ובכל זאת "תגובה מהבטן". לילה טוב, מלי.

שלום מלי סליחה שאני מתערבת אבל משפט אחד תפס אותי יותר מהשאר "הכלי העיקרי הוא הרגש, הנסיון לחוות, להזדהות"< אצלי זה לא הולך עם כסף. אני לא מצליחה לקבל את הטיפול שלי במקביל עם התשלום. כלומר אני לא יכולה לראות במטפלת כאדם קרוב, איכפת לו, דואג, כי הדבר או אני באמת חשובים לו כל עוד אני משלמת כסף על זה. אי אפשר לדאוג למישהו "מתוכך" "מבפנים" וגם לקבל על זה כסף מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי נכון. גם אם ישלמו לי בשביל לאהוב מישהו או להראות לו שהוא האדם הכי חשוב בחיי, אני כן אעשה זאת אבל זה עדיין לא אומר מה אני באמת מרגיש מבפנים.

מלי חזרתי מפגישה. היה נורא נורא לא טוב. אני לא יודעת מה אני מרגישה באמת ומה אני אמורה להרגיש. הגענו למקום לא טוב. ואז פשוט אמרתי לה. שהיא עושה לי בכוונה. אמרתי לה שהיא יודעת מה קורה בתוכי, אבל היא לא מתחילה לדבר על זה. (וכן, אין ברירה, היא צריכה להתחיל לדבר על דברים, כי אני לא מצליחה להתחיל). בסוף היא ניסתה להסביר. להסביר שלא תמיד מה שחשוב זה לדבר על הדברים האלה. שמה שחשוב זה קודם להגיע למקום טוב יותר. מקום בו אני אדע לווסת. מקום בו אני אלמד להרגיע את עצמי. שלא אפגע בעצמי. מקום בו תהיה רשת בטחון. מקום בו אני ארצה ואתכוון לחיות. ובמקום הזה, יהיה אפשר לדבר על הדברים שעולים בי עכשיו. לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע, על מה בדיוק היא מדברת. אם היא חושבת שנהיה במקום בו אני ארצה לחיות, היא טועה. אם היא חושבת שאצליח להגיע למקום הזה שהיא רוצה, היא טועה. זה לא קרה במשך 32+ שנים, זה לא יקרה אף פעם. תהיתי אם היא יודעת שלמרות שלא נדבר על הדברים האלה עכשיו, הם ישארו בתוכי ויהיו שם וימשיכו להפיל אותי ולגרום לי לפגוע בעצמי ולרצות למות. תהיתי אם היא חושבת שכשלדעתה זה יהיה נכון לדבר על הדברים, אם זה יהיה מקום בו אני כבר אוכל לדבר עליהם. לתת להם שוב לעלות. להציף. לגמור אותי. והנה אני מגיעה לסיכום, למה שלמדתי בפגישה היום. אני צריכה להישאר עם מה שעולה בי ומציף אותי לבד. שהפסיכולוגית שלי מפחדת להיכנס איתי למקומות האלה. שהיא לא רוצה להיות איתי שם. שהיא נגעלת ממני, ממי שאני וממה שיש בי. אסור לעלות ולדבר על הדברים האלה עד שהיא תחשוב שזה יהיה הזמן הנכון. צריכה לקבור את הדברים. להיקבר איתם. לשתוק. לשתוק את מה שמציף. לשתוק את מה שעולה. לשתוק את מה שהיה. לשתוק את מה? את מה ששתקתי מעל לכ- 25 שנים. את מה ששתקתי שהתווסף במהלך 25 השנים. לשתוק את מה שהם אמרו לי שאסור לספר. לשתוק את הסודות. לשתוק את השקרים. לשתוק אותי. ואת זה, אנחנו כבר יודעים, אני יודעת לעשות מצוין. אז למה כל כך כואב? ופגוע? וקשה? אולי כי סוף סוף אחרי כמעט 5 שנים העזתי להגיד לה לפתוח את הדברים והיא סגרה לי אותם בפרצוף. ולמה לעזאזל אתמול כשהייתי מוכנה ללחוץ על ההדק, וזה היה רגע מושלם, לא עשיתי את זה? ולמה אני מנסה להילחם בצורך וברצון ללחוץ על ההדק? בשביל מה? ולמה לעזאזל אני לא נותנת לעצמי ללכת עם האמת שלי ולעשות את מה שאני הכי רוצה, את מה שאני יודעת שיעשה טוב לכולם, אבל לכולם, וגם לי. היא רצתה שאדאג לעצמי? זאת הדאגה הכי טובה, אמיתית, כנה, נכונה. דאגה לי ולכל מי שמסביבי. תאמיני לי מלי, תאמיני לי. עברתי אחד אחד מהקרובים אלי. חשבתי איך זה ישפיע עליהם, מה זה יתן להם. לכל אחד ואחד מהם. ותאמיני לי מלי, שבסופו של דבר זה רק יעשה טוב לכולם. לכולם. גם לי. סליחה מלי, שמציפה כאן כל כך. סליחה על כל ההודעות. סליחה שגורמת לך להרגיש שאת צריכה להגיב לי. מבטיחה לך שאת באמת לא צריכה להגיב. זה יהיה הכי בסדר בעולם. תודה על הכל, באמת. על הכל. שיר

שיר יקרה. נשמע שעברה עלייך פגישה קשה, אך בעיני הפגישות המטלטלות האלה הן המשמעויות ביותר, שהרי אם משהו מטלטל אותך, כנראה ננגעת במקום עדין ופגיע בתוכך. אני שומעת אותך עסוקה בתשובה של המטפלת שלך, פגועה, נעלבת, מרגישה חסרת הכלה וחסרת החזקה. בודדה. אני חושבת שאלה רגשות שאת מכירה היטב, ושאלה מקומות שאת הולכת אליהם הרבה פעמים. קצת חבל. לא כי אינני מבינה אותך - אני מבינה אותך מאוד, אבל גם רואה את המאמץ של המטפלת שלך, ואת הקשר ביניכן שנשמע משמעותי וקרוב, ותוהה מדוע "סגרת את השיחה" איתה, והמשכת אותה רק בתוכך. נראה לי שרק התחלתם לדבר על משהו, ושחשוב שתמשיכו להיות על כך בדיאלוג. אני חושבת שהיכולת לריב, לכעוס, לדרוש, להתאכזב חשובה מאין כמוה עבורך, ובטוחה שתוכלי להבין בהמשך מה היה בשיחה או בתגובה של המטפלת שלך שזיעזע אותך כ"כ -על איזה "כפתור אזעקה" היא לחצה, ואיזו תגובה שוחזרה בתוכך. נדמה לי גם שחשוב לחשוב על הקול של המטפלת כקול שאולי מוכר לך היטב מתוכך,ושבמובן מסוים הכעס על המטפלת שלך הוא כעס על הקול הזה, שכרגע מפריע ומתסכל. ותזכרי שיש גם פגישות, ימים ורגעים פחות טובים. בטוחה שהיו ויהיו גם רגעים אחרים, נעימים, מרגשים, שמחים, ומחכה יחד איתך לימים טובים יותר. היי חזקה, שבת שלום, מלי.

מלי, אני יודעת שההודעה הזאת כבר לא תעלה.. אבל כן רציתי להגיד לך המון המון תודה.. שהיית כאן ושאת כאן.. הייתי זקוקה להכלה, הבנה, אמפתיה.. אולי גם משהו כמו חיבוק.. אבל בתוכי מרגישה שאסור לי... ואת.. עם כל השחור שיש בבפנוכו שלי בימים האלה,היה גם אותך.. וזה המון בשבילי.. תודה ענקית מכל הלב.. שתהיה לך שבת שלום

בוקר טוב לך, עברתי בילדות התעללות חד פעמית. היא נשארה בסוד הרבה הרבה שנים. המשכתי בחיים וסגרתי/ אטמתי אותה בקופסה שם תוך תוכי ולא נתתי לאף אחד להתקרב אליה או אלי. והמשכתי כרגיל בחיים. החלטתי לפני שנתיים לפנות לטיפול בגלל נושא אחר שהפריע לי אז שלא קשור לזה, ואז הכל נפתח. ומאז שזה נפתח אני לא אותו בן אדם. אני עצבנית כל הזמן. מרגישה בגועל, מרגישה זרה/ שונה/בלתי רצויה.... כל מה שהאמנתי הלך לאיבוד. ועכשיו אני מתחרטת על זה שפתחתי את הקופסה. אולי לא הייתי צריכה לגעת בה, כי אז בטח דברים היו נשארים שקטים ורגועים. המטפלת לא מצליחה להגיע אלי אחרי שפתחנו את הנשוא, אני מתנתקת ממנה ובורחת הפוך ממה שהיה לפני השיחה על ההתעללות. עצם הידיעה שהיא יודעת על זה כבר גורמת לי להרחיק אותה ממני. אני מבולבלת, ולא יודעת אם ואיך להמשיך אצלה או בחיים בכלל. לא יכולה לשאת את זה יותר. ואין לי שום תמיכה בחוץ חוץ ממנה (כי אני לא נותנת לאחרים להתקרב ולא מבקשת עזרה ולא הייתי במערכת זוגיות בחיי). מה הלאה?

שלום שירה. לפתוח חדר שהיה נעול חזק כ"כ, במשך זמן רב כ"כ היא משימה אמיצה מאוד, אך מטלטלת, כואבת ומבלבלת. אני חושבת שלא הייתה לך ברירה אלא לגעת במקום החשוך והסגור הזה - במוקדם או במאוחר היית נדרשת להתמודד עם ההשפעות העקיפות או הישירות של הארוע המזעזע שעברת. הלוואי והדחקה הייתה פתרון יעיל, אבל אנחנו מבינים היום שזה פתרון שיש בצידו מחיר כבד, פתרון שלא באמת מאפשר חיים מלאים וחופשיים, והוא גוזל כוחות שחשובים להתפתחות ולצמיחה נפשית. אני חושבת שמה שאת חווה כעת עם המטפלת שלך הוא ברור והגיוני לאור מה שעברת, ושבדרך איטית וסבלנית תלמדי לאט לאט לבטוח שוב באנשים, להעזר ולהתמך, להרגיש ראויה ומוערכת. מקווה שתוכלי להתייחס למה שאת חווה כעת - בחיים ובטיפול, כשלב קשה ומייסר אך הכרחי ומשמעותי, בדרך לחיים אחרים. בהצלחה, היי חזקה, מלי.

חשבתי לרגע שאני כתבתי את ההודעה הזאת, מעבר לשם המשותף (אמיתי או בדוי) הרקע זהה. פשוט מצמרר!!

הי מלי, שלחתי אתמול בצהרים הודעת המשך לשאלה שכותרתה reaching out אבל היא לא הועלתה (או אולי כלל לא הגיעה ליעדה). שחזרתי אותה שוב כרגע ואשמח אם תוכלי להתייחס אליה. תודה רבה

הי. נראה לי שעניתי עליה. אם עדיין לא - מתנצלת ומבקשת שתשלחי שוב. לילה טוב, מלי.

האם זו את, מלי, או הגמדים הטובים שבאו לסייע לך באחת ושלושים בלילה ;-))??? על כל פנים, אני אסירת תודה על התשובה. לילה / בוקר טוב!

ולמה נעלם שכתבתי עד שהעזתי

שלום נקודה. מתנצלת אם ההודעה נעלמה (לא יודעת לאיזו הודעה את מתכוונת). אנא כתבי שוב ואשמח לענות. לילה טוב, מלי.

בני בן 3. עבר אבחון אצל קלינאית תקשורת אשר אמרה כי אין לו רכישה של ר' והוא לא יכול לחזור על 2 פקודות ברצף (יש לו שיבושי שפה והחלפת אותיות במילים) ואין לו יחיד/רבים היא אמרה שבגדול זה נורמלי אך ניתן לעבוד על זה. בינתיים עד לתור המיוחל לקלינאית התחלתי לעבוד איתו כל יום כשעה ורבע (על הגיית הר', אוצר מילים וחזרה על משפטים מורכבים-ואני מרגישה שיש שיפור... אני מציינת את כל זה משום שהיא הזכירה באיבחון שיש לו קצת "קשב" דבר שהבהיל אותי ולא שאלתי הרבה. ברצוני לשאול ולתאר לך את התנהגותו בתקווה שאולי תוכל אתה להסביר לי האם יש סימפטומים של קשב וריכוז לילד. 1. הילד בגיל 3 אוהב לדבר ולמשוך את תשומת הלב (כלומר לחטוף דברים לאחים שלו ולצרוח/לבכות כשרוצים לקחת לו את זה. 2. הוא די תחמן, ממזרון יודע להחביא דברים. 3. הוא כל הזמן צריך להחזיק איזה חפץ קטן ביד (מכונית קטנה, חרוז, חתיכת נייר קטנה) 4. בייכן מתעקש לקבל את החפץ שחטף מהאחים בחזרה, לא מפסיק לבכות עד שמקבל או עד ששולחים אותו לחדר לעונש. 5. בגן הגננת סיפרה לי שפעם מילא בקבוק חול ושפך בתוך הגן כנ"ל עשה עם בקבוק מים. וגם פעם אחת משך את גליל הנייר טואלט בשירותים וזרק הכל לאסלה. (האם זה התנהגות קונדסית? או התנהגות שמאפייינת הפרעות קשב?) 5. הדברים הטובים: 1. הוא כן אוהב לשבת וללמוד (לפעמים הוא רוצה לקום ושואל סיימנו? ואני אומרת עוד קצת והוא מסכים) ואנחנו יושבים ללמוד שעה ורבע (על צבעים,משחקי קופסא, חזרה על צלילים) 2. הוא לא ילד אלים ולא מרביץ 3. כשכועסים עליו ואומרים לא לא לעשות כך(לא לצעוק) אני רואה שהוא מבין והוא מסכים איתי, אני רואה שהוא רגיש. 4. הוא פטפטן אך הדיבורים שלו לעניין וכן קשורים לסיטואציה. 5. הוא יושב לראות טלויזיה בלי להיות תזזיתי, הוא כן אוהב לשחק במשחקי קופסא ומחכה לתור שלו. 6. הוא יותר מדי שובבון ועליז וממזרון. הקלינאית קרא לו :"שועליסט" האם זהו תאור של ילד עם קשב וריכוז או משהוא מהקטגוריה של זה או שהוא פשוט קונדסון?האם התנהגותו נורמלית? מחכה לתשובתך המהירה אמא דואגת

שלום אמא דאגנית. קודם כל בולטת הדאגה והאכפתיות שלך כלפי בנך, ואני בטוחה שהמסירות שלך היא בעלת ערך גדול. היות ואינני מומחית בגיל המדובר, הייתי מציעה לך להפנות את שאלתך לבעל מקצוע מתאים (פסיכולוג ילדים - ראי בפורום המקביל או מומחה להפרעות קשב). עם זאת, חשוב לי לציין שקלינאית תקשורת איננה מומחית באבחנת בעיית קשב, והייתי נזהרת מאוד באימוץ אמירה שלה, שאולי נאמרה ממקום תמים לחלוטין, ונתפסה אצלך במקום חרד ופגיע. בהצלחה, מלי

ורע לי ככ .. (((((((((((((רעעעעעעעעעעעע לי )))))))))))))))))))))))) נמאס וכואב ונמאס וכואב ושם בטיפול ..המילים לא יוצאות, אני כאילו צוחקת , כאילו נחמדה , כאילו ומחייכת אבל בא לי להרוג אותו שם... הזכרונות מציפים מבפנים , אי אפשר לספר מה קרה שם, אי אפשר לומר איך הוא אנס אותי, אי אפשר להזכר בי כילדה קטנה .. רק פחד, ובושה וכאב .. רק תחושות .. כותרות בלי תוכן .. מילים שנאבדות .. ואין מי שיעזור לי . אין מי שיעזור לי. דיייי מליייי כואב לי .. ואין איך להוציא את זה ואין מה שירפא את זה זהו, אני מקרה אבוד זהו... תגידי לי גם .. זהו? שרית

שרית יקרה. לפעמים קשה לחבר לזוועות מילים. כתבתי כבר פעם, ונזכרתי בזה עכשיו שוב, שלפעמים זה כמעט מעליב לתת לזוועות כ"כ גדולות מילים, יש לפעמים שהעוצמה והרוע הם בלתי נתפסים, ואז נדמה כאילו השפה רק מצמצמת אותם, הופכת אותם למשהו, לכאורה, שאפשר להבין ולתקשר. אני שומעת שכרגע יוצאת רק צעקה, ובכי וכאב שאין לו סוף. כנראה זה מה שאת צריכה לעשות עכשיו, וזה בסדר. נשמע לי כמו שלב חשוב ביכולת שלך להתמודד עם מה שהיה ולשרוד למרות הכל. אח"כ יגיעו גם המילים, אבל כנראה עוד מוקדם להם, והנה, את מקשיבה לקצב שלך, לא מקדימה את המאוחר...ועוד יהיה מספיק זמן להפוך הכל למילים. וכדי להיות מקרה אבוד, צריך שאף אחד לא יחפש ואף אחד לא יימצא. אני מרגישה שאת נאבקת למצוא, ושיש אנשים טובים סביבך ששותפים להתעקשות שלא תאבדי. גם אני. מלי

כתבתי כאן אחרי שיצאתי מהפגישה הקשה אתמול , הרגשתי שאני מאבדת שפיות .. יצאתי נסערכת ככ הרגשתי שאני יכולה לפגוע בעצמי , הפגישה התנהלה כאילו על "מי מנוחות" .. אבל הייתי עצבנית בטירוף בפנים .. אי אפשר היה לפספס את ההתנהגויות הנלוות שלי לתחושות האלו, כל החוסר מילים שלי .. כל הכאב הזוועתי שבפנים .. כבר בסוף הפגישה צחקתי בציניות ..ואמרתי מכאב גדול .. "זהו אני אצא מכאן .. ואכתוב למלי .. (כן הזכרתי אותך ..) איך היה חרא של פגישה , ש לא הצלחתי לדבר על מה שבאמת כואב .. שהתנהגתי כמו ילדה קטנה" והזמן הסתיים, ביקשתי ממנו שיצא מהחדר , זה לא דבר שקורה בדכ , הייתי חייבת לאסוף את עצמי מבלי עייניו הבוחנות שהרגישו בתוכי, הוא ליווה אותי למטה , אבל טרקתי את הדלת כניסה כמעט בפרצופו .. לא אמרתי ביי ונסעתי . נסעתי בטירוף, בלי אורות , בלי חגורה , הייתי מחורפנת .. על המזל שלי .. ניידת עצרה אותי בסוף הרחוב שלו .. וכמעט קיבלתי דוח .. בכיתי לשוטר .. הוא ריחם עליי.. וויתר לי .. בפנים לא עניין אותי דוח או לא , רק רציתי להעלם .. כתבתי כאן .. דרך הנייד. סימסתי לפסיכולוג שאני מצטערת אם פגעתי בו .. ולא נסעתי הבייתה. ישבתי באמצע שומקום עם האוטו , בכיתי בטירוף.. רציתי רק לסיים את חיי. פתאום קיבלתי סמס מהפסיכולוג .. 12 בלילה .. שרית , הגעת הביתה? הייתי בשוק . הוא לא מאלה שיסמסו , גם אם הפגישה תהייה הכי קשה . עניתי לו .. שלא. הוא שאל אם יכול לעזור במשהו .. וואו..לא האמנתי שבאמת אכפת .. לו .. כתבתי לו כן .. שייקח את הכאב הזה ממני , הוא התקשר אליי .. לא עניתי , הייתי עם מעט סוללה .. לא היה טעם שישמע אותי רק בוכה .. בזמן הזה .. במקביל הצלחתי לקרוא את ההודעה שלך כאן .. אמרתי לעצמי . "היי .. תראי אכפת לאחרים ממך.. אכפת גם לפסיכולוג .. תתעלי על עצמך יש לך בעל וילד קטן שמחכים בבית .. " סימסתי לו שאני נוסעת הבייתה , שהוא שאל במה הוא יכול לעזור ועצם הנוכחות והאכפתיות שלו הם אלו שעזרו .. נרגעתי והגעתי הבייתה .. השעה הייתה כמעט 1 - בעלי ככ דאג . סימסתי לפסיכולוג שהגעתי .. שאני מצטערת .. שאם לא בשביל עצמי אז בשבילו ובשביל בעלי .. הוא כתב תודה על העדכון ולילטוב . הוא דאג לי . לא הייתה לי כוונה כזו . פשוט כואב לי מלי . אני לא יודעת איך להתמודד עם הכאב הזה . עם הזכרונות שמציפים . עם החוסר יכולת לדבר אותם . קראתי את תגובתך אליי מס פעמים .. יש בה ככ הרבה חום ואכפתיות .. יש בה ככ הרבה הבנה .. ואני מבינה דרכך שגם בפסיכולוג .. הייתי מוכנה לשבור את הכלים אתמול .. וזה מה שהכי מפחיד כאן.. אילולא התגובה שלך , האכפתיות שלו בזמן אמת .. מי יודע אם היו בי הכוחות האלה של להמשיך לבד .... תודה שהיית כאן .. זה עוד כואב .. אבל אולי פחות במחשבה.. שיש עוד אנשים ששותפים איתי מכל הלב. חיבוק אמיתי. שרית

הי. מניחה שהכניסות והיציאות שלי (הייתי קצת בבוקר, וחוזרת עכשיו באופן מלא יותר) מבלבלות לעיתים, אבל כמובן שאני כאן, עונה, מקשיבה, נוכחת. לילה טוב, מלי

הי, אני בשנות השלושים לחיי, אם לבן בן שנתיים. לאחרונה אני בוחנת את עצמי ואת הקשרים שלי עם אנשים סביבי ופתאום גיליתי שאני לא אוהבת את עצמי ואת הצורה בה אני מתייחסת אל אנשים.אני מרגישה צבועה ושאינני מסוגלת להגיד את האמת ותמיד נשמעת לבבית/ אוהבת/חמה ומתחשבת כאשר בראשי כל הזמן אני מבקרת/שופטת/מזלזלת... זה מגעיל אותי שאני מסוגלת לדבר עם מישהי ולתת לה תחושה הכי לבבית בעולם עם כל המניירות ובעצם בתוכי אני לא מרגישה את אותה קירבה.ואם שואלים אותי את דעתי על משהו שקנו אני תמיד חייבת לומר שזה יפה על מנת לא להעליב אפילו שאני חושבת שזה נראה רע.אני מרגישה שאני רוצה להיות יותר אני, ולהפסיק להיות כזאת "צדקנית" צחקנית כי אני בעצם בן אדם מאוד ביקורתי אפילו יותר מידי (בעייה נוספת).אני מרגישה שאין לי חברות אמת. אני מרגישה מאוד בודדה. אשמח לעצה.

שלום שירה. ניסחת מאוד יפה ובאופן רגיש את הקושי שלך. הרבה פעמים תחושה של אדם מזויף היא תוצאה של ילדות שבה הייתה דרישה, גלויה או סמויה, מודעת או לא מודעת, להתנהג ולהתבטא באופן מסוים, גם אם הוא מנוגד לאמת הפנימית. מדובר לא רק בדרישה של ההורים מהילד שיתנהג או יגיב באופן שתואם למה שהם מצפים, אלא גם בדרישה לתגובה רגשית העומדת בסטנדרטים. כך, למשל, איסור להביע רגשות מסויימים (למשל לכעוס, לשנוא, לבכות) או דרישה לבטא רגשות אחרים (להיות שמחים ומאושרים, להתספק במה שיש, לרצות), גורמת לילד להפוך למבוגר שמכוונן לצרכי החברה ופחות קשוב לתחושות הפנימיות שלו. הדימוי שמתאים בעיני הוא שהרדאר לומד להיות מופנה החוצה במקום פנימה. אגב, בד"כ הקושי הוא לא רק סביב תחושת הזיוף, אלא גם סביב הבלבול לגבי מה אני באמת רוצה, אוהב, מרגיש. אני חושבת שהיכולת שלך להתבונן בפער שבין הבפנים לבחוץ הוא צעד חשוב ומשמעותי. כעת עליך לנסות ללמוד להקטין את הפער הזה, ולהיות מסוגלת יותר ויותר להיות אותנטית וישירה, בלי צורך להתחפש ולהסוות. אני מאמינה שטיפול היא הדרך הטובה והיעילה ביותר לכך. שם תוכלי לאט לאט להסיר את המסכות, ולהיות את. בהצלחה, מלי.

תודה מלי ושבת שלום :)

ביתי בת 22 מרגישה כל הזמן מקופחת שלא אוהבים אותה מקנאת משני האחיםם שלה אנו עושים הכל כדי שלא תרגיש כך אך ללא הצלחה. האם יש פיתרון לבעייה מה לעשות? ולמה היא מרגישה כך?

שלום שבי. כדי לענות יותר טוב על ששאלת, נדרש רקע משמעותי יותר על ילדותה של בתכם, אישיותה, חוויותיה בתחומים אחרים בחיים וכו'. אבל הדבר הראשון שחשבתי שקראתי את שאלתך הוא שהבת שלכם היא הכתובת הטובה ביותר לשאלה הזו, ושנסיון לבדוק איתה את מה ששאלת - לא ממקום ביקורתי, מזלזל או מכחיש ("את מדברת שטויות", "זה לא היה ככה") אלא ממקום מתעניין, רציני, אמפטי וקשוב, כזה שבאמת מנסה להבין ולראות את התמונה מנקודת המבט שלה. שיחה כזו יכולה לעזור לכם להבין יותר על מה מבוססת ההרגשה שלה, וגם לעזור לה להרגיש שאתם מתעניינים בה ובתחושות שלה. חשוב לדעת שתחושת קיפוח היא סובייקטיבית. לא מדובר בחוויות שניתן לשלול או להתכחש אליהם, מדובר בדרך בה הבת שלכם חוותה או חווה את הדברים, וחשוב שתזכרו שלא חשוב מה היה או קרה, חשוב אך היא חוותה ופירשה זאת. בהצלחה, מלי.

שלום יש לי שאלה אליך. בתוך הפגישה אני מקשיבה למטפלת ולכל מה שהיא אומרת אבל כשאני יוצאת, הכל נמחק לי. אני אוהבת להיות שם אבל כשאני בחוץ אני תוהה למה אני הולכת לשם? מה היא נותנת לי? זה סתם דיבורים - היא לא מוסיפה לי כלום? זה כבר שנים... ואני מרגישה תקועה ולא מצליחה להגיד די. אני שם שנתיים וחצי מה את מציעה?

שלום ט. אני מתארת לעצמי כמה קשה להחזיק את שני הקולות המפוצלים הללו - הקול שנהנה וצריך את הטיפול (זה הקול שעולה בעיקר בתוך הפגישות) והקול שמרגיש שמדובר בבזבוז, בקשר לא משמעותי (הקול שבין הפגישות). אני חושבת שאולי הקולות הללו מוכרים לך ממקומות אחרים, נוספים בחייך. אני תוהה היכן עוד את מרגישה שאת עושה ומשתמשת, אולי אפילו צריכה ברובד אחד, ומרגישה שזה "סתם", לא משמעותי, בזבוז, ברובד אחר. הייתי מציעה לך להעלות את שני הקולות הללו בטיפול, ולתת להם הד כמייצגים שני קולות של הקונפליקט. אני חושבת שככל שתוכלי פחות לפצל (או-או) ויותר לאחד אותם (גם וגם) כך תוכלי יותר להשתמש בהם כדי להבין יותר טוב מה קורה לך בקשרים בחייך, ומדוע גם כשאת משתמשת וצריכה (שזה מה שאת חווה בתוך הטיפול) את צריכה אח"כ למסמס, כמעט להרוס את ההרגשה הזאת, לייצר חוויה שבה את, לכאורה, לא נזקקת ולא תלויה. להתראות, מלי.