פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, איך מסבירים את האהבה העזה הזו, הצורך בקרבה של המטפל והפחד מהפרידה ממנו. אני מתכוונת, מה התאוריה שעומדת מאחורי הרגשות האלה?

שלום יעל יש תיאוריות רבות המתייחסות לקשר העז הנוצר בתוך הטיפול ולרגשות האהבה והקושי וחשש מול פרידה המלווים אותו. על קצה המזלג, אציין שתי תפיסות שונות. הראשונה היא התפיסה "הקלאסית" יותר, והמתבססת על הנחה כי היחס למטפל מהווה שחזור לא מודע של דפוס התקשרות לדמויות חשובות משנות הילדות המוקדמות. במובן זה, ההתקשרות למטפל נוגעת בדיוק במקום המסובך והרגיש של הקשר עם דמויות אלה ודרך ההבנה של התרחשות זו, בתוך הטיפול, ניתן לגעת ולהקל על פצעים ישנים ולהפחית את השפעתם על חיינו כיום. תפיסה אחרת, חדשנית יותר, רואה את היחס למטפל לא כנובע מיחס לדמויות קודמות, אלא כתגובה לסוג אחר של קשר או התייחסות, קשר המציע תכונות שהיו חסרות בעבר והעדרן הוביל לרעב וכאב עמוק לאורך השנים. בתפיסה זו יש יותר דגש על המטפל כ"אדם אמיתי" ופחות כאובייקט להשלכות ושיחזורים של המטופל. כך או כך, אין ספק שהתחושות המתעוררות בתוך הקשר הטיפולי יכולות להיות עזות מאוד ועצם קיומן, כמו היכולת לדבר עליהן בגלוי, יכולה לתרום רבות, בדרך-כלל, להצלחת הטיפול. להתראות וגמר חתימה טובה דוד

שלום לכלוכית אכן ראיתי את ההודעה שלך, את השיר שכתבת, בשבוע שעבר. עם זאת, ההודעה הגיעה בזמן משמרת של מלי, ואני מאמין שהיא החליטה לא להעלות אותה, מכיוון שהיא חשה כי יש בה תכנים שלא נכון להעלות אותם במסגרת הפורום, ואני בהחלט יכול להבין אותה. אני מנחש שזה בטח עושה לך די רע, ואני אשמח להמשיך את ההתכתבות ביננו (אם כי כנראה לאחר החגים), אבל חשוב לי לומר שהיא תצטרך להתקיים בתוך מסגרת התכנים אותם אנחנו מפרסמים כאן. להתראות וגמר חתימה טובה דוד

שלום דוד, אני בטיפול שלוש שנים בערך. רוב הטיפול,אני חושבת, אני לא ממש זוכרת את מה שקרה בחדר. אני זוכרת מעט מאוד ,או משהו מסויים שדיברנו עליו,אבל לא מסוגלת לפתח אותו עם עצמי,להיזכר מה היא אמרה,מה הגבתי ,להתעמק בזה קצת. יש לציין שלפעמים אני זוכרת קצת יותר. בזמן האחרון זה קצת מציק לי. בפגישה האחרונה יצא לנו לדבר על זה שאני לא זוכרת כמעט את כל תקופת הילדות,עד התיכון.(יש סיטואציות ספיצפיות שזכורות לי אבל ממש מעט וגם בצורה כללית) שמעתי שפרופסור יורם יובל הסביר שזה קורה כאשר משהו נחווה עבורנו כקשה, אבל הכל קשה לי? ובטיפול, הכל קשה שאני לא זוכרת ? אשמח לשמוע תגובות מחברי הפורום,האם הם זוכרים דברים שדוברו בפגישה.... וגם את דעתך כמובן כמה טוב שאתה כאן היום. חתימה טובה

שלום תמר את מתארת משהו מאוד מעניין שקורה לך בטיפול, משהו שמהדהד, כפי הנראה, גם משהו בחיים, סביב זכרונות והיכולת לשלוף אותם, להפוך אותם לנגישים ולחלק מהמחשבה והחוויה. את יודעת, אני לא בהכרח מוטרד מכך שאת לא מרבה לזכור את מה שקורה בפגישות. יכול להיות שזה מה שנכון עבורך (או היה נכון, עד עכשיו) והעדר הזיכרון הזה היווה מנגנון התמודדות, שסייע לך להתמודד עם דברים ולהמשיך בטיפול. את לא כותבת על עד כמה את נעזרת בטיפול, אבל אני יכול לדמיין מצב בו הטיפול מסייע לך והדברים נקלטים ברמה שאינה מודעת לחלוטין, אך עדיין משמעותית עבורך. אני גם חושב שהעובדה שהדבר הזה התחיל להטריד אותך כעת היא בעלת חשיבות. מה קרה שלפתע זה מציק לך? האם את מרגישה שאת יכולה יותר לזכור דברים בצורה ישירה, או להחליף מנגנון התמודדות? אלה מחשבות שהייתי ממליץ לך להמשיך להביא לטיפול, בדיוק כפי שכבר התחלת לפתוח את הנושא. היזכרות היא לא תמיד דבר קל - יש דברים שאכן היינו מעדיפים שלא לזכור - אבל נדמה לי שאת מתארת מצב בו את מרגישה בטוחה ומסוגלת להתחיל להפנות קשב לנושא הזה ואני מקווה שהתנועה החיובית הזו תימשך. להתראות וגמר חתימה טובה דוד

אז כרגע הפכתי להיות 'תמר הישנה'. שלום תמר ישנה אפשרות לרשום במהלך שעת הטיפול. ישנם כמובן חסרונות לכך אבל אם העובדה שאינך זוכרת דבר מפריעה לך זה יכול לפתור חלק מהבעיה. אפשר לתעד גם מיד לאחר השעה הטיפולית ולעיתים קריאה בדברים לאחר זמן מה יוצרת שרשרת של זכרונות שגם אותם ניתן לרשום. גמר חתימה טובה תמרהישנה

שלום רב, כאשר אני מחליפה לבני את החיתול, או מפשיטה אותו לצורך אמבטיה, הוא ישר שולח ידיו לאיבר מינו ומושך לעצמו את האשכים. הוא עושה זאת חזק מאוד מאוד ולעיתים אף פוצע את עצמו. הוא איננו בוכה מזה. עליי לציין כי הוא בן שנה ו4, הוא ילד תקין, ואף מאוד מפותח. 1. האם זה נורמלי? אם לא, למי עליי לפנות? 2. איך עליי להגיב? אודה מאוד לתשובתכם

שלום אנה האמת היא שהפורום אינו מתמחה בשאלות על תינוקות וילדים צעירים מאוד. הייתי מציע לך להתייעץ בפורום של התפתחות הילד, או בפורום רפואי כלשהו. על פניו נשמע לי שבנך אינו עושה משהו חריג והוא מגלה עניין וסקרנות בחלקי גופו, עם עדיפות כמובן לאזור איברי המין. עניין שכזה נשמע לי טבעי ואינו חריג מבחינת זמן הופעתו. עדיין, הייתי מציע לך לפנות לטיפת חלב, לרופא הילדים שלו או למכון להתפתחות הילד (בבי"ח שניידר, למשל) ולוודא עמם את העניין, למען שלוות נפשך. להתראות דוד

דוד שלום קשה לי מאוד לכתוב. אבל גם מאוד צריכה את זה כרגע. חשבתי שאכתוב כמה כואב וכמה לא טוב, אבל.. אלה מילים עדינות.. מידי.. והן גם לא באמת מתארות את מה שקורה בתוכי עכשיו. היתה פגישה מאוד לא טובה עם הפסיכולוגית (קצת קשה לי לכתוב כרגע "מטפלת" למרות שאני מאוד מאוד אוהבת אותה). סיימנו פגישה מאוד קשה, לפחות עבורי. בחלק מהזמן נכנסתי לאיזשהו מצב של ניתוק-מה שגרם לי להרגיש גם לא טוב פיזית, בחלק מהזמן היא דברה על הרצון שלי למות (היא קראה לזה רצח) על הזמנים בהם אני מאוד קרובה לנסיון לגמור את עצמי (מה שקורה לא מעט בתקופות מסוימות). ואני חייבת להודות שלמרות שהנושא היה לי קשה מאוד, עשיתי מאמצים מאוד גדולים כן לדבר איתה על זה. אבל סיום הפגישה היה נורא. היה שם המון כאב, כעס (על עצמי כמובן), זה הגיע למצב שהרמתי את הקול וגם היא.. היה ויכוח.. היה.. לא טוב בכלל... והעניין הוא שאני לא ממש יודעת איך ולמה זה התחיל, איפה היתה הנקודה, מה היה המשפט שהביא אותנו למקום הזה. אני גם לא זוכרת בדיוק מה נאמר בויכוח הזה (אני זוכרת רק חלקים מאוד מעטים ממשפטים שנאמרו, וזה עוד יותר מייאש ומכאיב בנפש ומקשה עלי כרגע) אני רק יודעת שהיא הרגישה לי מאוד כועסת (עלי כמובן), עצבנית, שונאת, מיואשת וכו'. זה היה כל כך נורא, שכשיצאתי והיא אמרה לי להתראות, בכלל לא יכולתי לענות לה ובטח לא להסתכל עליה, פשוט ברחתי משם. בד"כ כשיש בינינו מצבים דומים, יש לי נטייה להתקשר אליה לאחר מכן ולהגיד לה את כל מה שאני חושבת ומרגישה. בד"כ אנחנו מסדרות את המצב מאוד מהר.. כי אני לא מסוגלת להתמודד עם זה, כי אני לא מסוגלת לחשוב, להרגיש, לדעת את השנאה שלה כלפי, את היאוש שלה ממני, את הכעס שלה עלי, ובנוסף אני לא מסוגלת לשמור בתוכי את כל מה שמרגיש בי כלפי עצמי. הפעם זה שונה, כי כבר עבר לא מעט זמן (כמובן יחסית) מהפגישה הזו ולא התקשרתי אליה ולא הוצאתי אליה את מה שבתוכי. אני לא יודעת למה, אבל אני פשוט לא במקום הזה של הסערה הפנימית שמביאה אותי לסף ההתקשרות אליה (אם כי בתוכי יש סערה לא פחות קטנה, ואולי אף חזקה, גדולה ועוצמתית הרבה יותר). אני לא בטוחה איך להגדיר את מה שבתוכי, את מה שמרגיש לי. אני חושבת שאולי נפגעתי ממנה. אני לא בטוחה ממה ולמה (אולי כי אני לא ממש זוכרת את כל הפגישה) אבל משהו בתוכי מרגיש לי נורא פגוע, וגם נורא לבד עכשיו. אני אפילו לא מסוגלת להשאיר לה הודעה של "היומן" שאני אמורה להשאיר לה ושבד"כ אני משאירה לה בכל יום. אני חושבת על יום כיפור המתקרב. חשבון נפש אני עושה לעצמי כל רגע כמעט, במהלך כל השנה. אבל אני חושבת על היום הספציפי שמתחיל מחר בערב. חושבת על הצום. חושבת על זה שלא משנה מה אעשה, לא אוכל לכפר על החטאים שלי, הרוע שבי ושאני, על המפלצת שאני. חושבת שאף עונש שבעולם לא יהיה מספיק עבורי, כדי שאשלם את המחיר שאני חייבת. שיר

שלום שיר עצוב לקרוא את ההודעה שלך. כל כך הרבה כאב ושנאה המופנית פנימה. בעניין זה נשמע לי שיש מין הצדק עם המטפלת - הרי גם אם את לא רוצחת את עצמך למעשה, את עושה לעצמך רצח אופי ומענה את עצמך לאורך כל השנה. אני מבין שהייתה התרחשות מאוד דרמטית וחזקה בטיפול, שטלטלה אותך והשפיעה עליך מאוד. אבל נשמע לי שיש אפשרות סבירה שההתחרחשות הזו צופנת בתוכה טוב, ושהיא מסמלת אולי עוד התקדמות ועוד דברים חדשים שיכולים להגיע לתוך הקשר הטיפולי שלך. אין ספק שלכעוב על עצמך ולהרגיש רע זה לא טוב, אבל לדבר על כך בגלוי, לא להסתיר, ובמיוחד להיות מסוגלת לצעוד החוצה ולעמוד בפני הדחף להתקשר ולוודא שהמטפלת אינה שונאת אותך, או כועסת עליך או נעלמה בגלל הרגשות הקשים שהיו, כלומר, ההזדמנות לדבר על זה ולא להתקשר ישר על מנת להרגיע את החרדה, היא משהו שיכול להיות חיובי מאוד בעיני, ואני מקווה שיסמן שינוי מבורך מבחינתך, בדרך לפחות התעללות ושנאה עצמית. להתראות דוד

שלום דוד אני יכולה להבין את ההסכמה שלך עם המטפלת, אבל בראיה, בהרגשה ובתפיסה שלי, המוות שלי רחוק מאוד מלהיות רצח (גם לא רצח אופי, שהרי אי אפשר לעשות רצח אופי למפלצת). יש משהו מאוד מרגיע, מנחם, בטוח, שקט וטוב במוות, וכל זה רחוק מלהזכיר או להיות קרוב לרצח. להיפך. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי. זאת המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לעצמי. אני הייתי רוצה להאמין שזה שלא התקשרתי אליה זה מתוך איזושהי התקדמות כזו או אחרת, ושאין בי את הדחף לוודא שהיא לא שונאת אותי וכו'.. אבל זה ממש לא כך.. אני כן בטוחה ויודעת ומרגישה שהיא שונאת אותי, שנמאס לה ממני, שהיא כועסת עלי ובעיקר שהיא מיואשת ממני. ואולי דווקא הבטחון והוודאות האלה, הם חלק מזה שגורם לי לא להתקשר אליה. אולי במקום לצעוד קדימה, כמו שאמרת, אני הולכת אחורה.. חוזרת לצורך בניתוק ממנה.. כל מה שרץ לי בראש זה שאני לא רוצה ללכת לפגישה הבאה. שאני לא רוצה יותר לדבר איתה. שאני לא רוצה לראות אותה. וכן.. אני יודעת.. אני לא אצליח להחזיק הרבה את הרצון הזה.. אני יודעת שבסופו של דבר בטח כן אלך.. לפגישה.. כי.. אני פשוט דפוקה לגמרי... כי אני פתטית.. כי אני חלשה... כי אני "הפרעת אישיות גבולית". סליחה דוד, על הכל.. אני מצטערת.. אני קצת באיבוד.. וכמו שכבר אמרתי, היום הזה- כיפור, מוסיף את שלו.. בתוכי.. תודה על שאתה כאן, על המילים וההתייחסות, למרות שלא מגיע לי שמישהו יעשה את זה בשבילי. שיהיה לך, ולכולם (כל מי שצם) צום קל, וגמר חתימה טובה.. ו... שתהנה לך מהחופשה... שיר

דוד שלום, אולי לא היית מעורב בתכתובת האחרונה , אבל מרגישה שאני בסוף מסע החיפוש שלי וזה גורם לי לנוע בין תחושה של אי שקט פנימי וחוסר יכולת להיות ולסבול את עצמי, לבין תחושה של "down" נוראי. כבר לא יודעת מה עדיף, אך בכל מקרה מרגישה שזה כבר לא נתון לבחירתי. אולי זה נשמע פרימיטיבי אבל - כאילו קוללתי! ביקשתי ספר "הוראות הפעלה" (בנוסף ולא במקום טיפול)-- איך לעזור לעצמי ברמה המעשית, כי מרגישה שהטיפול לא מספיק לי. רוצה שההידרדרות הזאת תיפסק. - מרגישה כמו במפולת - גם מתגלגלת במדרון תלול וגם מקבלת מכות מהסלעים המתגלגלים סביבי ועליי והתחושה נוראית. חיפשתי עוד דרכים אבל אני כבר בדרך לסוף המסע.. למסקנה שאפסה כל תקווה ואולי שם אמצא את השקט - בתחתית, בקרקעית התהום

שלום ל-X באמת לא הייתי מעורב בתכתובת, אבל אני מבין שאת בעיצומו, או לקראת סיומו, של מסע מפרך ושאת לא מרגישה עוד בשליטה עליו- את מתנהלת על-ידי כוח אחר ולא מרגישה שולטת או מנווטת את התנועה לכיוון הרצוי לך. והתחושות הן של חוסר אונים וכאב. אני יכול רק לקוות שהתחושות הקשות האלה הן מסמן של הדבשת האחרונה לכרגע, של עוד קושי שנותר לך לעבור ושאחריו תמצאי הקלה, ולא מתוך הגעה לקרקעית התהום, אלא מתוך פרפסקטיבה ויכולת להעריך את מאמציך ואת הנחישות שלך להמשיך במסע, לא לוותר. בהצלחה דוד

לדוד , לא הבנתי למה התכוונת במילים: "מסמן של הדבשת האחרונה לכרגע"? אולם הבנתי את הנימה הכללית של דבריך שמנסה לעודד. אך משום מה נותרתי בהרגשה שתשובתך לא אישית וקשובה, כמו תשובותיך בדרך כלל, לא באמת קלטה את היאוש שאני שרויה בו. לא מרגישה שנותר רק עוד קושי אחד, כפי שאמרת, אלא שעברתי קשיים אבל הערימה, במקום להנמיך קומתה, רק תופחת ותופחת (כמו משכנתא..) דוד, מקוה שתסלח לי. מצאתי לי עיתוי להעביר ביקורת בערב יום כיפור ומתנצלת שאני ככה. ואולי תכעס ולא תעלה בכלל את ההודעה... יש לי כשרון לעורר כעס אצל אנשים ודווקא אצל אלה שאוהבת במיוחד ואולי מכירה אותך יותר משאתה אותי, בגלל ריבוי הזהויות שרכשתי לי כאן ויודעת שתמיד אתה שופע חום ואמפתיה בתשובותיך ולכן - ס ל י ח ה. ואולי בשלב זה כל תשובה שהייתי מקבלת הייתה מאכזבת , כי רוצה הכוונה מעשית וכועסת על עצמי שלא יודעת להגיד לעצמי: "תעשי אחת שתיים שלוש" ולא שהכל יסתדר, אבל תרגישי הקלה ואם בכל זאת , אתה מכיר ספר שיכול לסדר לי את המחשבות והרגשות ולהחזיר אותי לחיים - או תרגילים שיחזירו לי את השליטה על התנודות הקיצוניות האלה בין מוות לחיים כי לא רוצה להגיע לעזרה תרופתית , לא אוכל לשאת זאת. שוב סליחה אם פגעתי , כי זה מה שקורה לי כשמתכוונת להחמיא... ותודה בכל מקרה על הכל (ויש הרבה). xרוניx

שלום למירב קראתי את שאלתך, אבל אני סבור שלא נכון יהיה לענות עליה בפורום זה. להתראות דוד

שלום, אני בת 21, ומאז שאני זוכרת את עצמי אני בדיכאון, וחרדות.. אני מטופלת בטיפול יום. אבל יש נושא שלא נעים לי להעלות אותו בשיחות האישיות. אבל כן חשוב לי לדבר עליו. כי זה מטריד אותי, והייתי רוצה לדעת אם יש לזה הסבר פסיכולוגי. אני עושה פיפי במיטה. זה לא קורה כל לילה, אבל בשנה האחרונה זה קורה יותר מדי לילדה בגילי.. זה טבעי? מה יכולה להיות הסיבה? אני צריכה להתבייש בזה?

שלום לקייט אני מבין את הבושה, אבל נשמע לי שחבל. הרטבה היא בעיה שעל פי רוב ניתן לפתור בצורה מהירה ויעילה יחסית, והגורם המעכב ביותר את הטיפול בה היא הבושה שאת מתארת. הרטבה היא משהו שעלול לקרות גם למישהי בגילך, מסיבות שונות, ואני מציע לך לבדוק ראשית את הסיבה לכך ולאחר מכן להתחיל בטיפול מתאים. הדבר הראשון שכדאי לך לעשות הוא לפנות לרופאה, לתאר את הבעיה ולבדוק את האפשרות של גורם גופני להרטבה. במידה וגורם זה נשלל, חשוב יהיה לחפש לכך פתרון התנהגותי, שאותו תוכלי למצוא בטיפול שלך, או שתקבלי שם הפנייה לאשת מקצוע המתמחה בנושא. חבל חבל להשהות את הטיפול בכך ולסבול מבושה ועכבות, בהתחשב בכך שהטיפול הוא גם זמין מאוד וגם בעל סיכויי הצלחה גבוהים. בהצלחה דוד

שלום, קורה לפעמים ( פעם בכמה פגישות אצל המטפל שלי) שהטל' של המטפל מצלצל המטפל מעולם לא ענה באמצע השיחה והיו מקרים שהתנצל איך לתפוס מקרה זה- האם מדובר על העברה נגדית או פשוט מעידה ?

שלום אילן אני מבין שמדובר בשאלה שמטרידה אותך. קשה לי לדעת כמובן מה המניע לשכחת הטלפון בשעות - האם אכן מדובר במשהו בעל חשיבות, או שמא מתקיים פה הפתגם שלעיתים סיגר הוא רק סיגר. בכל מקרה, בגלל שברור שהשאלה הזו מציקה לך, הייתי ממליץ בחום להעלות אותה בשעת הטיפול, לומר למטפל כיצד אתה מרגיש ביחס לנושא ולשאול אותו לדעתו בדבר הסיבה להופעתם החוזרת של הצלצולים. בהצלחה דוד

וואי, יש סימנים שעברו פה בבוקר (השעות שלי....) בוקר אור... היום אמור להתרחש משהו שהוא מבחינת הייצוג החיצוני מן "וי" שאנחנו מסמנים, והוא חלק מהדבר הזה שנקרא הצלחה של הטיפול. נורא איך שאני בורחת מהמילה האימתנית הזאת. האם הצלחה שלי תפרק את האחר ותשמיד אותו? האם לאור הצלחה שלי אנטש? ומי אני פוחדת שינטוש בכלל? כנראה, מי שאני מזמינה בדמיון להיות קרוב באמצעות השאיפה לאין המוחלט. מעולם לא היה קרוב, קרוב אבל בטוח עם אותו גבול מפורסם... ... לא היה היה, אבל לפחות אותה משאלה שאולי אם החסר והריק יהיו עצומים כל-כך, אם הכל יתאפס, אז... גם כן שליטה. המממ, משאלה שסיכוייה להתגשם אפסיים, ולמעשה, זה עובד הפוך. איך צריך את הכלום כדי לדמיין ארמון. כן, וכמה שהדמיון אין בו שום סיפוק, וכמה שמנסים להדחיק את קיומו של הרעב, רק נהיים רעבים יותר... להיפרד מאותה משאלה שאני נאחזת בה שנים, לראות אותה מתנפצת נגד העיניים, זאת קריעה ושבר וויתור. חרדות מוכרות. ואיך התעקשתי וחסמתי עזרה אחרת... מכירים את ג'וני Castaway מהשומר מסך, שבכל פעם שעוברת אנייה או מטוס שיש לו סיכוי להציל, הבחור בדיוק מוסח דעת ומפספס? אז אני מחפשת כל הזמן רק בדואר זבל, וגם שם, אם יש, נעלם מעיניי. אחזור. אותו דבר שאמור להתרחש היום, הוא משהו שכמעט עבור כולם הוא מעין מובן מאליו כזה (כן, גם כאן), ואצלי נדרשו שנים של עבודה כדי להגיע לנקודה ובגיל מאוחר מאד. חתיכת כלום וסתם כזה, חתיכת פרויקט. והדבר הזה, כמו דברים אחרים מסוגו, שקרו באיטיות מזדחלת, יוכל לקרות, כנראה ומתוך המוכר, רק מתוך ניתוק (זה עדיין מצבי). הוא יקרה ויתקיים במציאות החיצונית, יהא לראווה, אך המציאות הפנימית שלי תהיה חייבת "לקיים" דבר הפוך לחלוטין. באמת יש? מותר? לא נתפס בכלל. מפחיד מידי. זה מרגיש לפעמים כאילו איני עושה זאת עבורי, אלא כדי שמישהו אחר יהיה מרוצה, שיחשבו שבסדר, שיראו שאני כן מנצלת את הטיפול ביושר ובהגינות להתקדמות ולא רק לרעה. כדי שיאמינו בכוחו של הטיפול ובהמשכו. כדי שלא יבוזו לטיפול ויאמרו שאני מבזבזת את משאביי עליו. מרגיש שהכל בעצם שקר. שזו לא אני. וזה נכון, זו לא כל האמת, אלא רק חלק ממנה. אני חושבת. "הם" vs "אני"... דו שיח בין קולות פנימיים שבי. יודעת, לפחות לומר, שהאיש שעובד איתי על הנפש יודע שאת היכולת הזו להחזיק לבד בצורה מבוססת, יציבה ובטוחה אני די נעדרת, שחולשתי רבה (כשהחולשה העיקרית היא, כאמור, לא להודות בחולשה ובמגבלות). מבינה ממה שנאמר לי שסימנים חיצוניים לא באמת מבלבלים אותו, ועדיין אותה חרדה... אולי אמצא את עצמי מתרברבת לרגע: "הי אני יכולה", אך לא אדע לבד לשמור לאורך זמן באופן יציב. לא בלי תמיכה. לא בלי עזרה. כן, אותו פחד ידוע מההרסנות. איך מצליחים לשמור על דברים טובים? איך מרשים למלא בדברים טובים כשעדיין חיצי רעל נשלחים מכל עבר? ועצוב לי, עצוב שעדיין איני יכולה להתקשר (בטלפון) לאף אחד ובמיוחד לאיש שמנסה לעזור לי כל-כך. זה אולי לא מפתיע, אבל זה עצוב שעדיין לא מוכנה לאפשר לעצמי אחרי שנים של קשר. אותו קשר בין שני אנשים, בפרט הקשר הטיפולי, קיים והוא ככל הנראה חזק מאד. לפעמים ולאחרונה אני מצליחה להרגיש אותו לזמן קצוב, תופס נפח של חוויה, אך מייד הוא מוחנק. זה נורא שעדיין איני מסוגלת להרים טלפון, לא? לזעוק או לבכות או לרוץ לספר או להודות שיש קשר... אולי, לא'דעת... גם בדמיון, איני בטוחה שאצליח להחזיק את החלק המשותף שלנו, כדי לשרוד בצורה מעורערת פחות את מה שמתוכנן שיקרה היום. נזכרתי בדיבור שלי עם מלי היקרה על מרחבי מעבר... אבל נראה. פשוט אי אפשר לדעת מראש. אחרי שדברים יתרחשו, ייתכן שאצחק על מה שרשמתי עכשיו. אבל הי, רציתי עדות לרגע של לפני. שיתוף לגמרי חלקי, הסיפור המלא יותר על פרטי התהליך שמור בכספת של הטיפול. מקווה שאוכל מחר ומחרתיים להקשיב לשקט היחסי החיצוני. יש רק יום אחד כזה בשנה. וחשבון נפש, שאיתי כל השנה, דווקא ביום הזה אני חושבת לנוח ממנו. והלוואי ויכולתי לבקש סליחה מעצמי. גמר חתימה טובה זהו, טסתי. בי (אשת בוקר)

שלום לאשת בוקר עברת פה בבוקר, והשארת משהו מאוד רגשי ופרטי, חלק משמעותי בחייך. אינני יודע בדיוק את הפרטים, אבל אני מבין שעמדת היום בפני אתגר רציני מאוד, עשית משהו חשוב על מנת להרחיב עוד את גבולותייך ואת מה שאת בוחרת לעשות בעולם. בשעה הזו אני מניח שיש סיכוי סביר שההתמודדות כבר מאחורייך (אולי) ואני מקווה בכל ליבי שעברה טוב ושאת מרשה לעצמך להרגיש את הסיפוק מהאומץ שלך ומההחלטה שלך להמשיך לצעוד קדימה. ולבקש סליחה מעצמך? נשמע לי שהלוואי והיית יכולה לסלוח לעצמך.. גם מבלי להכיר אותך, אני בהחלט מאמין שמגיע לך. בהצלחה דוד

הי דוד היקר, הנה שוב בוקר. תודה על תשומת הלב. קשה לי כרגע להאמין שמגיע לי, הנה שוב אותו ביטול של הטוב והרך והכוונות שמלב. אבל היי, מי שיכול, מוזמן להחזיק ולא לשמוט בגלל תגובות ההדיפה המרתיעות שלי. טוב? ההתמודדות של אותו רגע כבר מאחוריי. ובמרחק זמן לא ארוך במיוחד, הנה שיתוף המשך. הפורום כמיכל זמני, שוב. הכתיבה כניתוב זעם. בזמן אמת - לא הצלחתי לאתר רגש. אחר-כך הצלחתי להרגיש קצת (צפוי אולי, וזה גם נכון מציאותית) שעדיין יש חסר גדול כזה. למרות שמשהו התמלא, עדיין ריק מאד ורחוק. וגם כעסתי שהייתי לבד. פתאום נזכרתי איך פעם ראשונה תוך כדי הטיפול העזתי קצת יותר לדאוג לעצמי (כשגם ללכת לטיפול זה מאד לדאוג לעצמך, איזה קונפליקט זה); העזתי וקניתי לי בגדים נורמליים. בזמנו תפסתי אותם לפחות בגדי נשף וממש בפחד אימים יצאתי איתם לרחוב. ואלה בגדים רגילים, קז'ואל לגמרי. ("חחח מה זאת מתפארת מתייפייפת ומרוצה מעצמה, כולה סתם איזה מכנסיים מאאוטלט, והיא לא איזו ילדה קטנה או משהו". היא כן, דווקא...). אבל עכשיו, למשל, עינייך הרואות, גברה מאד הרגישות ליהירות, בוז, קנאה וניחוחות פרחים שעובדים בשירות המוות. אפילו קמצוץ קמצוצי מהם. זהו קול שיש לו נטייה חזקה להקטין את ההישג ומשמעותו. להקטין ולרמוס בהנאה חולנית עם המון ביטול. סלידה עצמית אטומית. אלה קולות רווי שנאה, שעטים כמוצאי שלל רב על גילוי חולשה ונזקקות. זה הדלק שלהם. אז בגלל ההזדהות עם אותו קול פנימי, זה סם מוות מציף קטלני בשבילי. זה וגם כל מה שקשור לגבולות שמנסים להיפרץ בקשר. יש רגעים, בהם אני יכולה לקחת סתם מילים של תגובה שהיא (או עוד יותר גרוע, מקריאה באינטרנט, למשל, שם הגבולות מטושטשים יותר) ולפגוע בעצמי מאד,להיסחף שוב למעגל של פגיעה הרסנית בעצמי. ברגעים הללו אני מתחרטת שננתי למשהו להיראות, או שניסיתי את מה שניסיתי בעולם, או שהרשיתי לעצמי להתלהב. אולי התלהבתי בעיתוי הלא נכון? אולי זו סביבה פחות מתאימה? אין לי מושג. בכל אופן, התחושה היא שהמחיר לא שווה את חווית הטוב לרגע. עם זאת, אני יודעת שברגעי חרדות כאלה, צריך לחפש ולמלא במציאות אפילו בכוח. ככה הפגיעה קשה לי מידי. הפגיעות הזו תישאר עימי תמיד. הטיפול, כפי שכתבתי כנראה באחת מהודעותיי האחרות, עוזר לי באופן כללי להיות בפחות רגעי חרדה, ובעוצמות קטנות יותר של חרדה, כאשר סף הרגישות נמוך יותר, והחיישנים לא מוציאים מכלל פעולה, וגם עוזר להתאוששות מהירה יותר אחרי הפגיעה. הממ... אם פעם הייתי נפגעת עשר פעמים בשנייה בעוצמות, ולא הייתי מתאוששת בכלל שנים, או שנותרת בהלם תמידי כמעט, היום יש קצת שיפור. דבר נוסף לומר הוא, שאני נפגעת הרבה ועמוק, וכמעט אף פעם לא מגלה את ההתרסקות כלפי חוץ. גם פה. ברגעים כאלה כל-כך לא בטוח, כל-כך לא מוגן. בוגד. לא אמין. בשעות אלו אני די על הסף, וחוששת מהתפרצות והתפרקות יחסית קיצונית, כמו שמישהי שלא אהבה אותי הייתה קוראת לזה - התמוטטות עצבים. אבל יהיה בסדר. שוב בחרדותיי המוכרות, אני דואגת עכשיו לכלב שלי, הייצור האהוב של האמון, שיקרה לו משהו. הנה דאגה לחלקים הטובים שיהרסו בגלל השינוי והיש החדש. אני חושבת, שלצערי, סיפוק אינו דבר שאני מסוגלת להרגיש ממש. ואולי אולי, אם יש משהו, הוא מרגיש כזה נפוח מידי והיציבות מתערערת. וברוב המקרים, כאשר יש ניצנים של תחושה כזאת, היא עוד לא מספיקה לקבל נפח, ואותו קול שדיברתי עליו קודם נכנס לפעולה ומשתלט. לא יודעת אם הצלחתי להיות מובנת או שקול הזעקה הצליח להישמע. לא טוב לי. מאד לא טוב וכואב מאד. יש לי עוד הרבה מאד עבודה. ומול זה, קיים הפחד הגדול שלא אוכל להחזיק את הטיפול עצמו. אבל אני בינתיים שם, עושה את כל המאמצים. גם לשמור על הטיפול, כשעכשיו חייבים להתחיל בדברים חיצוניים נוספים בשביל לשמור עליו. רק שאיני שם עדיין. הנה המשך שיתוף, שהוא בעצם די ביני לבין עצמי, אבל הייתי רוצה שמישהו יקשיב ולא ידחה. לפחות לדמיין (או שלא). פוחדת נורא. פינטזתי לרגע שהייתי יכולה להשתמש בקולות הפורום כדי שמשהו ידרבן אותי, אולי בפעם הראשונה, להרים טלפון לטיפול וללחוש הצילו. אולי לבקש להצליח סוף סוף להתפרץ בבכי. עד שרשמתי הרעיון שבפנטזייה ככל הנראה כבר נדחה... (אשת בוקר)

בוקר טוב לכל יושבות ויושבי הפורום עקב החגים וחופשות של מנהלי הפורום יהיו כמה שינויים בפורום בשבועות הקרובים. ראשית, בשל יום כיפור, אני אעלה ואענה על הודעות שיגיעו עד מחר, יום רביעי, ב-12 בצהריים בלבד. הודעות שיגיעו בין רביעי בצהריים לשישי בבוקר לא יועלו. שנית, בגלל חופשות של דרור ושלי, הפורום לא יהיה פעיל בין סיום השמרת של מלי (שישי בערב) ועד יום רביעי בבוקר. מלי התנדבה לענות על שאלות כבר החל מיום רביעי הבא, אולם אני מציע וממליץ לא לשלוח הודעות בין סיום המשמרת הקרובה שלה ועד לתחילת יום רביעי, משום שגם הודעות אלה לא יועלו וחבל. החל מזמן זה הפורום יחזור להיות פעיל כרגיל, מלבד שינוי אחד והוא שבשבוע שלאחר השבוע הבא, כלומר, בין ה-19 ל-26 לחודש, אני עדיין אהיה בחופשה ולא אוכל להתייחס להודעות בפורום. דרור ומלי הסכימו למלא את מקומי בזמן הזה ולחלק ביניהם את ימי שלישי ורביעי ואני מודה להם על כך. כך שבשבוע שלאחר הבא לא יהיה שינוי בפעילות בפורום, אלא רק בזהות המנהלים העונים בשלישי ורביעי. זהו, לא מעט שינויים, אבל זו תקופה קצרה יחסית ואני בטוח שנעבור אותה מהר. בנוסף, אני מאמין שמלבד הודעה זו יהיו עוד הודעות ספציפיות בהמשך, שיתייחסו ויזכירו כל שינוי בנפרד. כמובן, כולם מוזמנים להגיב ולשאול לגבי פרטים לא ברורים. בכל מקרה, נפגש עוד בהמשך היום ומחר. להתראות דוד

אצלי הזיכרון החזותי דומיננטי יותר על כן חשבתי שמספרים יעזרו להסבר של דוד, ברשותכן יקירותיי: 07.10 = הודעות כרגיל (דוד) 08.10 = הודעות עד לשעה 12pm (דוד) 09.10 = לא יתקבלו הודעות 10.10 = רק הודעות שהתקבלו מבוקר זה יועלו (מלי) 11.10 = לא יתקבלו הודעות 12.10 = לא יתקבלו הודעות 13.10 = לא יתקבלו הודעות 14.10 = לא יתקבלו הודעות 15.10 = רק הודעות שהתקבלו מבוקר זה יועלו (מלי) 16.10 = הודעות כרגיל (מלי) 17.10 = הודעות כרגיל (מלי) 18.10 = לא יתקבלו הודעות 19.10 = הודעות כרגיל (דרור) 20.10 = הודעות כרגיל (דרור) 21.10 = הודעות כרגיל (דרור) 22.10 = הודעות כרגיל (מלי) 23.10 = הודעות כרגיל (מלי) 24.10 = הודעות כרגיל (מלי) 25.10 = לא יתקבלו הודעות 26.10 והלאה = יחי השגרה..! ~נילי~

נילי :-) הצעת את הנושא הויזואלי (כבוד!) אז הנה בשבילך אופציה צבעונית נוספת, ובהנחה שהבנתי נכון... קליק על הקישור ואח"כ קליק נוסף על התמונה כדי לראותה בגודל המקורי והברור. http://img528.imageshack.us/my.php?image=f6fts1.jpg חופשה נעימה לנופשים, עבודה קלה לנשארים

היי דוד, הודעה קצת עצובה..חופשות ...היעדרויות..שינויים..קצת מתערבל לי עם תחושת אי הנוחות שמתלווה אלי תמיד, בתקופת החגים הארוכה והדביקה...נראה כמו משהו שאין לו סוף.... דוד – זה בסדר לא לאהוב חגים... למרות הציווי על כך "ושמחת בחגיך" -? טוב, נכנסתי בעיקר, לברך אותך, את מלי, ואת דרור. בברכת שנה טובה ומקסימה. וכמובן, גמר חתימה טובה . בתוספת של תודה ענקית, על כל פועלכם, כאן, במקום החשוב הזה. אתכם תמיד, בימי חול וחג.. ריבי

שלום ריבי כן, אני מתאר לעצמי שהשינויים, גם אם זמניים, מובילים לתחושה לא נוחה, צובטת. והחגים הם תקופה לא קלה ככלל לאנשים רבים, במיוחד כאשר נדמה שהם נמרחים ומסרבים להסתיים..אבל חשוב לזכור שלמרות אורכם הם כן מסתיימים, והנעדרים שבים ויש התרחשויות טובות..עד הפעם הבאה. מעגל החיים, את יודעת. אבל נראה לי שהמעט שאנחנו, כבני אדם, יכולים לעשות נגד הסדר הנצחי הזה הוא להיות אמיתיים עם עצמנו ורגשותינו. ואם זה אומר לא לאהוב את החגים - אז לי לפחות זה נשמע בסדר גמור. ןתודה רבה על הברכה. טוב וחשוב לשמוע את זה ואני מקווה שהפורום ימשיך להיות עבורך מקום חשוב, משמעותי. שנה טובה דוד

דוד, תשמע, אני יודעת שטיפול אולי יוכל לעזור לי בכמה דברים שקשה לי בהם, אבל קשה לי לשכנע את עצמי לפנות לטיפול. (ומצד שני, זו בכל זאת אופציה שקשה לי מאוד מאוד לוותר עליה). יש בי מלא אנרגיות טובות, יצרניות כאלה של "קדימה", ונחמץ לי הלב לחשוב על "לבזבז" אותן בטיפול, על מחשבות עמוקות, איטיות, ספירליות.. טיפול גורם לי להיות עגמומית קצת, עם מבט פנימה באופן תמידי, מכווצת בפגישה עצמה ונכרכת או נאבקת בין הפגישות (או לפעמים חרדה מרמות קירבה משתנות).. כל כך הרבה אנרגיה הולכת, לפחות בהתחלה אבל גם באמצע, על לחשוב על המטפלת: מה היא חשבה כשאמרתי ש..?, למה היא חייכה/לא חייכה חצי חיוך?, למה זה מבהיל כשהיא נראית מרוכזת? אני אוהבת אותה? היא מדברת אליי?.. זה ממשיך כך עד אינסוף לפעמים.. בכל רגע של אין-תעסוקה הראש נודד אליה.. תראה כמה אנרגיה.. מפתה לשאול "לא חבל?" ואתה יודע, גם עכשיו- בערך 3 חודשים אחרי הטיפול שלי, אני לא מצליחה לחשוב על הגברת שהייתה לי בלי שזה יעורר בי כעס גדול ובלבול ותסכול וכאב וצער ומלא דברים..קורע אותי לחשוב עליה ואני כל פעם מחדש דורכת חזק על פיית הצינור הזה, בניסון לסתום אותו סוף סוף.. תראה כמה אנרגיות אני משקיעה.. כמה רעש פנימי.. אני מרגישה שמאבק פנימי כזה, על קשר שנגמר ואין איך לתקן אותו יותר, גוזל ממני אותי. "מבזבז לי כוחות".. וטיפול גם עושה הרבה טוב, אני יודעת את זה.. יודעת וזוכרת. אבל לאחרונה אני לא מסוגלת לחשוב, וודאי שלא לדבר, על תחושות עמוקות ופנימיות.. אין לי סבלנות אפילו לתת להן מצע להתפתח מספיק כדי שאוכל לדבר אותן. אני מיד מאבדת סבלנות ונאטמת.. לא בכוונה, אבל ככה קורה. טיפול יעלה לי על העצבים כבר בפגישה הראשונה.. ואני לא בן אדם שמתעצבן בכלל.. ואני מחכה כבר חודשים לפגישה הראשונה הזו, אבל זה יהיה חזק ממני.. ממש כמו תגובה גופנית: כמו רגל שקופצת בעצבנות; אין לי סבלנות לשאלות אישיות. יותר מזה, גם סתם למחשבות אישיות של ביני לבין עצמי אין לי סבלנות.. גם בלי לשתף.. ואני יודעת שלא תמיד אהיה "חזקה", או "מסוגלת-כל" (כך היום, בתחושה הפנימית שלי). שיהיו גם תקופות של חוסר ביטחון תהומי, או תחושות חרדה מכל מיני דברים קטנים.. ואז ארגיש אחרת.. לא יודעת. איך אפשר ללכת לטיפול כשממש טוב לך ואין לך כוח או חשק לחשוב על שום דבר פנימי? אני פתאום נזכרת שהיו לי תקופות, של כמה שנים אפילו, שפשוט לא חשבתי על שום דבר "שלי", גירשתי את כל המחשבות הרעות על עצמי החוצה.. לא נתתי לשום דבר מספיק זמן כדי להתפתח למילים.. מבחינה רגשית אפשר לומר שלא היה לי אוצר מילים בכלל. אני מודה שאת רובו למדתי כאן, ממנהלות הפורום ובעיקר מחברותיי הותיקות לפורום.. מעניין שבטיפול זכרתי רק תקופות חשוכות של דכאון ונבירה בלתי פוסקת, ועכשיו אני זוכרת גם את יתר התקופות.. אני לא שואלת שום דבר קונקרטי, כי אני יודעת שזו החלטה שלי וזה לא חובה.. ואני יודעת גם שכבר כתבתי משהו דומה פעם, לא מזמן. לא יודעת. אני נעשית חסרת סבלנות רק מהניסיון לחשוב על למה כתבתי פה.. אתה מבין? אם רק הניסיון לחשוב על "למה" ועל "אם בעוד סיטואציות זה קרה" עושה אותי עצבנית וחסרת סבלנות.. איך אפשר ללכת ככה לטיפול? (לילך)

שלום לילך האמת היא שאת שואלת שאלה מאוד לגיטימית, ולא במקרה היא גם זוכה להד מזדהה בפורום. זו באמת שאלה האם ללכת לטיפול ומתי. באופן כללי, הייתי אומר שאם את בתקופה טובה, ואת מרגישה שזה לא הזמן הנכון עבורך להתחיל בטיפול חדש, הרי שלא הייתי ממהר לבטל את הקול הזה. לא פשוט גם להתחיל בטיפול זמן קצר לאחר סיום של טיפול קודם - ואת עצמך מעידה על המורכבות שבהתחלה החדשה והיזכרות בטיפול הקודם. כך שהאמביוולנטיות שלך נשמעת לי כמו משהו אותנטי, שחשוב להקשיב לכל צדדיו. מהצד השני, חשוב גם לבחון שאלות אחרות ולא פשוטות - האם הקושי להתחיל בטיפול חדש נובע מהדרך בה הסתיים הקודם, או מקושי עם קשרים טיפוליים ככלל? האם הרגשות העולים בך ביחס לטיפול הקודם אכן רלוונטיים רק לגביו, או שמא הם מופיעים גם בסיטואציות אחרות? בקיצור, יש לך לא מעט לחשוב עליו לדעתי, ולא מעט התבוננות פנימית. אבל נדמה לי, בהתחשב בקול שאת מביאה לפורום, שאת בהחלט יכולה לעשות הרהור מעמיק כזה עם עצמך ולבחון ביושר את המניעים בעד וכנגד טיפול חדש. רק שתצטרכי אולי למצוא איזה יום שקט, נטול רעשים והסחות דעת, בו ניתן לשקוע פנימה ולהקשיב לקולות השונים שבפנים..המ..לא קל למצוא יום כזה. בהצלחה עם כל החלטה שהיא דוד

אומרים שאדם רואה את שרוצה לראות, מרגיש את שמחפש להרגיש.. משום מה מרגיש לי שכולם פה (טוב, הרבה מאיתנו) במשברים בטיפול.. אני נמצאת בשלב כזה. לקחתי ממנה חופש.. אבל לא ממקום זועם לגמרי (לגמרי?? אשקרה..) אלא ממקום שלא מסכים להרגיש או אולי (לא אולי. באמת.) מוותר. לא סר לי. תמיד, גם בשלבים אובדניים כמעט לחלוטין, הייתה בי תחושה עזה שכל הרע הזה שקורה לי לא אמור להיות בחיי.. תחושת אמת פשוטה אמיתית וכנה שאומרת שיש מעבר למרות שאני לא יודעת מהו. נראה שאנחנו בחיפוש מתמיד אחר מטרות, משמעות.. מעיין מטאפורה של אדם אוטיסט שנע עם מה שקיים ומתקיים על מה שקיים עם או בלי מחשבה, (אולי אני טועה אך זה הדימוי שאני רואה בו בעיניי, היום. בכל אופן..)אך ממשיך הלאה..מן אפטיות מובנת אולי? אין לי מספיק ידע לגבי מה שמתרחש אצל אוטיסטים, כימית. בכל רמה שהיא. שאוטיסטיות הינה תקשורת אחרת..מוזרה משהו.. כך מרגיש לי עכשיו. הלוואי והייתי ממש יכולה לייסם את השגעון הזה המלווה בעמעום ובריחה רגועה החלטית וחד משמעית. לא היה ברור לי אם רצוני היה לשפוך רגש כלשהו על דף היום, אולי לא אפילו בפני עצמי על כן השאלה מדוע כתבתי אותיות בסופו של דבר אינה ברורה גם לי.. מרגישה קצת אוטיסטית עם נגיעות אינטלגנטיות גבוהות, ברמה הרגשית. כהות שמתבלבת ואולי אף מבלבלת בכוונה. לא רוצה לנסות להבין מה היה שם. יש בי קול דק שאולי סקרן להבין מהי האנדרלמוסיה המוחבאת מאחורי מוזרותי אל הוא אינו חזק דיו.. נשמע אך בשום פנים ואופן אינו מוכן לפעולה. דרור, למרות שלא שאלתי שאלה נגעתי בנקודות עמוקות ומטלטלות עבורי. חשוב לי לומר, במידה ואתה רוצה לכתוב את המילים "חזרה לטיפול" "נסיון להבנה ע"י דיבור בטיפול" וכו' וכו', אני ל-א חסינה נפשית עכשיו לשמוע זאת..גם לא רוצה ועוד יותר לא מעונינת. 'היא', דברה את מילים אלו מספיק. רק רוצה שתיהיה איתי באוטיסטיות שבי.. שאני שומעת את עצמי 'מדברת' ושואלת את עצמי מי נתן לי בכלל רשות להגיד לך איך להגיב.. אתה בס"הכ עושה לי טובה פה וקורא אותי.. (רגע. לאט לאט נילי. תרגיעי). (אבל אני רגועה!) (לא ?) (בסדר.. נמשיך הלאה.) (אה?) דרור.. לוקחת חזרה את ה'עושה לי טובה'. לא רוצה ככה לדבר על עצמי. מסכימה שכתבתי זאת פעם אחת, מסכימה גם ש'לקחתי' זאת חזרה.. כאילו אומרת אני לך את כל קולותי שבי. איך? הרי אוטיסטית כבר אמרתי? מה קורה להם בראש? מה קורה לי בראש? ולי, בנפש..??? לא חושבת שאני ברורה. מתנצלת.. זה מי שאני היום. אולי אף בתקופה הקרובה? לא אכפת לי בדיוק. זה באמת לא משנה.. ~נילי~

נילי שלום, אני שומע בצורה חדה את הבלבול שלך, בעיקר סביב הרצון ואי הרצון שלך להרגיש, לדעת להבין. הרגשתי את זה כאן מולי גם כן, בחשש שאומר לך משהו שאת לא תהיי מסוגלת לשמוע, שאפרוץ את הגבול הדק שאת מנסה להציב לעצמך. כרגע נראה שאת מרגישה שזו הדרך היחידה בה את יכולה להרגיש בטוחה, וייתכן וכרגע זה נכון לך לא להרגיש לא לדעת לא להבין. אבל אולי בהמשך, כשתרגישי בטוחה יותר תצליחי למצו דרכים נוספות לחזק את הבטחון שלך בעצמך, את הגבולות הפנימיים שלך כך שפחות תחששי שניתן לפרוץ אותם כל כך בקלות, כל כך בקלות לערער אותך כפי שאת חוששת שאני אעשה או המטפלת שלך תעשה. דרור

אם שתי נשים היו עומדות מול קבוצת אנשים או מולך אחת צורחת שותתת דם ושנייה גמורה מבפנים עם שטפי דם נסתרים מתנהגת כאילו היא מסתדרת מעולה אבל היא על סף המוות היו מנסים לעזור לזאת שצורחת ומדממת ואת השניה היו זונחים המטפלים יודעים להבחין?

שלום לך, את שואלת שאלה לא פשוטה בכלל, בין היתר משום שהיא מבקשת לבחור בין שתי נשים שסובלות. מכיוון שהשאלה נשמעת לי חשובה ויש לי הרגשה שהיא לא היפוטתית ארשה לעצמי לא לבחור באחת מהנשים ולענות את מה שאני חושב. לעיתים קרובות לאנשים קשה מאוד לחשוף את הכאב שלהם, זה מתקשר לחולשה, לתלות ועוד. לעיתים כפי שאת מתארת זה מלווה בסבל פנימי רב ובהשקעת אנרגיה מרובה על מנת לא להראות. אחת המשאלות היא שבכל זאת ישימו לב, יראו, אבל לא תמיד זה אפשרי. שאלת למי אבחר לעזור וכפי שאמרתי תשובתי היא לשניהם. אך לאישה שמסתירה את הכאב שלה השלב הראשון בעזרה יהיה לנסות ולאפשר לה להביא גם את החלקים הכואבים לטיפול, לבקש עזרה, לרצות בכך, ללא רצון זה קשה לעזור וחבל כי בעיני כאב ובקשת עזרה אינם חולשה, להיפך. דרור

שלום דרור, רוצה לדעת איפה אני נמצאת? שנה חדשה, יום כיפור, יום הולדת - הכל ביחד גורמים לי לחשבון נפש אודות העבר (תחושות אשמה והחמצה), ההווה (כיצד להמשיך?) ובעיקר העתיד (מה יהיה?). השלב החדש בחיי שלקראתו עשיתי את כל השינויים בשנה קודמת, השלב בו הייתי צריכה כל כך להעז התרסק לי בפרצוף. מרגישה בעוצמות כל כך חזקות בתוכי. בתחושות כל כך מוכרות, כל כך כואבות, כל כך מייאשות, וכל כך מזכירות את התחושות שלפני הטיפול. האם יכולה להיות נסיגה עד כדי כך חדה??? (אמאל'ה זה מפחיד) ויחד עם זאת יש את התחושות החדשות שאימצתי לעצמי במשך השנה. תחושות של אומץ, תעוזה, אמונה, טיפול והתעקשות על עצמי (אוהבת את המילים "עכשיו אני"). שני הצדדים נמצאים בתוכי, נלחמים זה בזה. כל יום מביא עימו שינויים במאזן הלחימה. לפעמים רוצה להמשיך ולפעמים רוצה פשוט לוותר. כל יום נאבקת כדי לנשום, להרים את הראש ולהמשיך, גם זה לא פשוט. כל כך צריכה עכשיו את מסגרת הטיפול, התמיכה, ההבנה ודווקא עכשיו (או לא במקרה) המשבר הגיע גם לשם – לקשר הטיפולי. גם שם צריכה לקבל החלטות. לא מתכוונת לעזוב. אבל לא יודעת איך להמשיך לאחר משבר כל כך גדול. יש קול קטן בתוכי שלא מוכן לוותר, שמתעקש על המשך שינויים במסע של חיי, אבל זה קול כל כך קטן שמחפש סימן קטן, וסימנים כידוע לא תמיד קל לראות. יודעת שזו לא סוגייה לפורום ובטח מתאימה יותר לטיפול. גם הכתיבה כאן והידיעה שמישהו קורא ואף מתייחס עוזרת במעט. תודה, שירה.

שירה שלום, אני יכול להבין את הבהלה מכך שהכל חוזר לאחרו, שכל המאמצים שלך היו לחינם. שבכל החזיתות לא הולך לך. אבל אני דווקא רואה סימן ובעיני הוא לא קטן בכלל לכך שזה לא אותו הדבר. והסימן הזה הוא התקווה שאת מחזיקה בתוכך, הסירוב לוותר, ההרגשה שאת חשובה לעצמך ומכאן גם לאחרים. אני חושב שלא במקרה את לא מדברת על עזיבת הטיפול, למרות הכל, אלא מחפשת כיצד להמשיך כפי שאת עושה גם בחייך. עצם היכולת לחפש היא היכולת המרכזית בה את יכולה להיעזר כרגע. ובוודאי להביא את ההתלבטויות הללו לתוך הטיפול, בהצלחה, דרור

רציתי לשאול בבקשה למה אנחנו בוחרים לכתוב בפורום דברים שמתאימים יותר לבלוג אישי (ראיתי בפורום פסיכולוגי אחר שאם מישהו כותב ככה עונים לו שיכתוב בבלוג). לי נראה שבמקום שיש בו פסיכולוגים ולא רק אנשים קוראים שונים הוא יוצר תחושה מוגנת יותר של מישהו גדול ששומר ושאלה שנייה למה אנחנו בוחרים לכתוב דברים נורא אינטימיים שכולם יראו וגם שמסתתרים מאחורי כינוי זה בכל זאת מאד אישי?

גל שלום, כל פורום מקבל בהדרגה צביון שונה, מסיבות הסטוריות ומסיבות הקשורות במנהליו. כאן בפורום הזה אנחנו רואים חשיבות בניסיון לשלב בין פורום מקצועי העונה לשאלות לפורום המאפשר שיתוף ותמיכה. זה לא תמיד פשוט אבל זה נראה חשוב. ייתכן שמה שעולה מכך הוא תחושה של מעין חוויה המתאפשרת בבלוג, אך אולי יותר מכך בתוך חדר הטיפולים - כפי שאמרת - הרגשה של החזקה והכלה. ואם זוהי ההרגשה אני שמח על כך. לשאלתך השנייה, אני חושב שכאשר אנו מדברים על עצמנו, על הדברים הפנימיים ביותר, לא תמיד מה שמשנה הוא האם מזהים אותי, כי ההרגשה היא שחשפתי משהו שהיא בתוכי והוצאתי אותו החוצה. גם אם אני לא רואה למי אני מדבר, וגם אם אותו אחד לא יודע מי אני. דרור

דרור היקר .. שוב אני.. כן, סליחה ..אבל אמיתית כזו.. המילים הרעות האלה שבי עדיין תקועות בתוכי..ואיכשהו אני עוד מצליחה להביא את עצמי לפה.. מרגיש לי שאני סחוטה נפשית?..מרוקנת מככ הרבה זכרונות .!!. הלוואי והייתי יכולה להתפרק ככה כמו שאני מרגישה במילים שלא יוצאות .. על יד נוכחות ממשית , חזקה ..ולא רק דרך חוסר ההבנה הטוטאלי .. הרי אני לא באמת מובנת נכון? ככ קשה לתקשר לא וורבאלי ... אז איך אסביר את עומק הכאב ?... ואני ככ רוצה להוציא את הכאב הזה ממני .. מנסה להוציא איכשהו את הכאב החוצה ... ואיך בכלל אפשר?דרור.. איך מוציאים כאב מבלי להרגיש רע יותר ? מבלי להעיק על מישהו אחר ? מבלי שירגישו? מבלי שירחמו עליי ? איך מוציאים כאב רק בשביל שישתקו בשבילי .. ישתק ויקשיבו ..רק בשבילי .. רוצה את ב' המטפל שלי .. אני לא מאמינה על עצמי שכותבת את זה אחרי שנתיים וחצי .. אבל רוצה שיהיה , שיהיה כאן איתי בשקט..כאן ועכשיו .. רוצה נוכחות ממשית שלו ..עדינה וחזקה עם המבטים שאוספים אותי בבפנים .. המבט המחייך.. המבט השותק.. רוצה את ההכלה הזו.. זקוקה לזה .. זקוקה לו שיצליח להכיל אותי ולהיות שם בשבילי .. כואב לי ככ דרור.. אני יודעת שהכל עבר .. כן .. אני יודעת.. 12 שנים מאז האונס ברחוב... 20 שנה מהפגיעה בבית ..ההזויה הזו.. שגיליתי ..שנזכרתי ..ששכחתי ?! דיי כבר עם "זיוני המוח" האלה שלי.. אני גם יודעת שאף אחד לא באמת כאן.. אני גם יודעת שאבא והבחור העלוב שפגע בי לא נוגעים בי אבל מה זה משנה מה אני יודעת ..מה זה משנה ?! זה בכלל לא שינה בתוכי בשנתיים וחצי האחרונות האלה בטיפול .. דרור, זה בכלל לא משנה עכשיו.. כי אם אני יודעת הכל ?.. חכמה גדולה .. שאני ..אה .. למה אני מרגישה את זה כאילו כאן ועכשיו ?!!!!! למה זה מרגיש שהם נוגעים בי שוב? נמצאת שם כילדה , נמצאת שם כנערה .. איפה אני בכלל ?.. למה אני לא שוכחת ? דייי כבר למה ?.. למה ? אבל תמיד למה ?.. הם אלו שמנצחים אותי ... אני כזו חלשה למה זה אף פעם לא עוזב? שוב מרגישה את המצב הסטטי חרא אבל איך מצב חרא .. אם זה כאילו ולא מרגישה כלום, בבפנים ..חלולה לחלוטין , ריקה , חסרת נכסים..חשופה , שקופה ערומה .. יש עוד משהו שלא אמרתי ?! מן ריקנות כזו , אבל ריקנות שכואבת ..(איך ריקנות יכולה להיות כואבת?) זה כאילו ועצב .. אבל זה ממש לא שום דבר , ואני לא רוצה להרגיש שום דבר .. מה קורה איתי .. כל האמביוולנטיות הזו .. רוצה רק שקט רוצה ללמוד להרגיש טוב עד מתי הירידות והעליות האלה ..?!!!! הטיפול מוציא ממני את כל הרע הזה שבי..הימים שבין לבין הטיפול .. ככ קשים .. כן אני מודה.. ובא לי לצרוח .. ככ חזק , רק שכלום לא יוצא, שום מילה בעלת משמעות הגיונית לא יוצאת ממני .. הרבה זמן לא הרגשתי ככה 0 רע רע רע ככ רע הלוואי והיו לי מילים לתאר את הבכי שרוצה לצאת ותקוע בי .., את הלבד הנורא הזה , אני מרגישה ככ לבד לא רוצה לבד...לא רוצה עוד פעם השאלות האלה של .. איפה התחתית? דרור , לא עברתי את זה כבר ? קר לי פיזית ונפשית לא כואב בשביל להבין מי אני , מה עשו בי .. לא מספיק כואב בשביל לברוח לדברים שפוגעים בי אפילו לבכות כמו נורמלית אני לא יכולה רק קפואה שרית.

שרית שלום, כואב לשמוע את ההרגשה שלך, את התחושה שכל כך כואב, שהמילים לא יכולות לבטא את זה,אבל אולי הפעם דווקא כן הצלחת לבטא את הכאב במילים, להצביע על מה מכאיב לך. אני בטוח שאלו דברים שמגיעים ויגיעו לטיפול, תחושת הסטטיות, הריקנות, ובמידה מסויימת היעדר הכאב בשל הקפאון והתחושה הנוראית שמתלווה לכך. ואולי דווקא התחושות הללו הן שמחזירות אותך להרגיש בדיוק את שהרגשת אז, שלא מאפשרות לך לא לחוות את זה ככאן ועכשיו אלא כשם ואז. אני אומר שוב, הפורום יכול להוות עבורך מקום להביא את הכאב שלך בין אם במילים ברורות ובין אם לא. אני מרגיש שבמידה מסויימת הצלחת להביא משהו מאוד משמעותי בדברייך כאן היום בפורום. דרור

מותר לשלוח לך חיבוק ?..כזה מהלב.. שרק אומר תודה .. תודה . מכל הלב. על היכולת להיות כאן בשבילי ..להרגיש אותי ולהבין אותי גם כשיש מסך שמפריד. תודה שאפשרת לי להביא את עצמי עם הכאב לכאן ולהרגיש בטוחה. גם אם במילים מבולבלות .. גם אם רק במילים שנזרקות וקופצות .. אבל להרגיש שיש מקום שיכול להכיל אותי .. גם אם זה מרגיש הזוי. ובלתי נתפס.. שרית

שלום . בחור שבגיל 6 נשלח למשפחה אומנת בגלל בעיות בבית.. כעת בן 20 חיל .. יוצר קשר עם בחורה וכשרואה שיש ויכוח או טענה קטנה ישר בורח מהזוגיות . אחר כך מתחרט וחוזר . אחר כך כשמרגיש שממש טוב לו איתה והוא מתחיל להתמכר אליה .. שוב הוא מוצא או ממציא סיבה כדי לנתק את הקשר שלו איתה וגם בורח מהזוגיות.. הוא לא רוצה לראות את הבחורה כי אם יראה אותה אז הוא ירצה לחזור אליה ..ומצד שני הוא לא נותן לה להתנתק ממנו ומבקש להשאר בקשר ידידותי ממשיך להתקשר ולשלוח סמסים . אנחנו לא יודעים אם הוא מודע לזה שיש לו חרדת נטישה או שאנחנו פשוט חושבים ככה .אם הבחורה אומרת לו בשעת ויכוח בוא נחתוך הוא אומר למה לחתוך? לא רוצה נהיים לו דמעות בעניים .. אבל אחר כך הוא בורח לא חוזר . כניראה מעדיף להכאיב לעצמו ולא שיכאיבו לו וינטשו אותו .. עכשיו השאלה .... 1 הבחורה רוצה לעזור לו אבל כעת היא לא יכולה להביא אותו לידי מצב שיבוא לראות אותה כי הוא מפחד לראות אותה ולהתפתות לחזור אבל ממשיך לשלוח סמסים ולצלצל. כעת הוא שבוע בצבא . הוא יודע שהבחורה רוצה אותו לחברות ואף הסכימה לידידות אבל היא רוצה לא לענות לו לסמס ולפון שבוע ולראות אולי היא תהיה חסרה לו והוא יחליט לחזור אליה לחברות אולי הוא יבין שהוא הולך להפסיד אותה בכל מובן .. ? מה דעתכם איך אפשר להביא תבחור לרצון לראות שוב את הבחורה ? מצד אחד הוא אומר לה אני רוצה קשה לי מצד שני בורח .מפחד אולי לחזור ולהנטש . האם התעלמות תעזור או תשומת לב . תשומת לב הייתה המון לפני שעזב בכל המקרים כשעזב . היא נתנה לו המון בטחון ותשומת לב ועכשיו זה כבר לא עוזר כשהיא אומרת לו שהיא רוצה אותו . הוא אומר אני לא רוצה . אבל נשאר בקשר של מטלפן ושולח סמס . האם סינון יהיה לטובה ? מה אפשר לעשות ? הודה לעיצה

ר שלום, מהדברים שתוארו כאן אכן נשמע שלבחור קשה בקשרים ובהחלט ייתכן שהוא סובל מחרדת נטישה. הדינמיקה המפעילה חרדה זו היא בדיוק זו המתוארת. היצאות קרובה היא המשאלה הטמונה בבסיס, אך היא גם נורא מאיימת משום שקיימת אמירה פנימית חזקה שכל קשר קרוב מסתיים בנטישה, ולכן לעיתים ישנו ניסיון להרחיק ולהתרחק. עלתה כאן השאלה כיצד לגרום לבחור להתקרב שוב, באיזו דרך לנקוט, אך מה אז. מה יקרה כשהוא יתקרב? האם הוא יוכל להישאר הפעם בקשר? בעיני זו השאלה החשובה, כי כרגע נשמע שהוא מאוד מפחד מלראות את הבחורה, מרגיש שאז הוא לא עומד בכך ומתקרב ואחר כך נאלץ להתרחק. נשמע שכרגע הוא מנסה בכלך כוחותיו להיאבק בעצמו ולהישאר קרוב. הדרך להתמודד עם זה היא בין היתר על ידי טיפול, וניסיון להפוך את תהליכי ההתקרבות וההתרחקות להדרגתיים יותר וחדים פחות. לאפשר לו להרגיש בנוח בתוך קשר. זה לא קל ודורש מחוייבות עמוקה, לצד ליווי בטיפול. כעת עלייך לבדוק עם עצמך מה את רוצה. דרור

ד''ר לא הבנתי הבחור כעת בצבא והבחורה בבית והם כאילו סיימו את הקשר מצידו ממנו אנחנו לא יודעים בכלל אם הוא מודע למצבו . הוא פשוט מבולבל ולא יודע מה הוא רוצה מעצמו ככה הוא מסביר את ההתנהגות שלו . עכשיו אם הבחורה לא תענה לטלפונים לשבוע זה יתן לו להתקרב או להתרחק ?שלו.1. ולא הבנו מה זה לה פוך את תהליכי ההתקרבות והתרחקות להדרגתיים יותר וחדים פחות ?? 2 הם מתראים פעם בשבוע . ואם הבחורה תגיד לו שהיא מבינה את מה שהוא מרגיש ותתאר לו את המאמץ שלו ושהוא מסיים קשר כי הוא פוחד שיכאיבו לו אז הוא מכאיב לעצמו כדי לא להפגע האם זה טוב ?3 עכשיו הוא ברח איך אפשר לקרב אותו בכלל כדי לדבר איתו על זה שיש לו בעיה והוא זקוק לעזרה ?

שרית....אז ככה.... :-) שריתי...למה את שעברת פגיעה מינית והתעללות מטופלת אצל גבר? למה לא פנית למטפלת אישה ..... זה לא עדיף במקום להיות עם המין של הפוגע באותו החדר? חוצמזה חתימה טובה ושנה טובה ומדהימה שתהיה....! לילך

כן.. שריתוש גם אני שאלתי את עצמי שאלה זאת.. אבל לא העזתי לשאול.. אני בעצמי אמרתי לא פעם למטפלת שלי שאם היא הייתה גבר לא היה עם מי לדבר כלל.. איך את מסוגלת?? או אולי זאת חוויה מתקנת בשבילך?? אבל איך..???.. (אם את מרגישה שהשאלה הינה חדירה לפרטיות, אני מכבדת אותך.)~נילי~

לילך ונילי, אני חושבת שזה מעיין אפשרות שלי לעבור "חוויה מתקנת" עם דמות הפוגע. הבחור שפגע בי ברחוב .. הפסיכאטר בצבא .. שגרם לי לחשוב שאני אשמה וזה מגיע לי כי נראתי טוב .. ואבא - דמות עיקרית של ילדות ופוגעת בבית . בהתחלה היה לי נורא קשה עם זה , בחדר הטיפול , אבל היום שנתיים וחצי אחורה אני יכולה להגיד בוודאות .. שהמין לא חשוב ..!!! היום אני יכולה לזהות במטפל המון דמויות ..המון פרצופים .. המון מבטים.. מחייכים , מחבקים , כועסים , אוהבים .. דמויות מכל הסוגים ..שמשחזרים לי עבר , אמא, אבא חבר בן זוג וכו' .. אני מרגישה שיש בו עבורי מכל דמות .. מה שמחזיק אותי אצלו זה הקשר שהוא בנה עבורי , המסגרת החזקה , הוא מבין ואמפתי ועדין וחזק .. וקשוב .. ומכיל .. ושומר עליי ועל גבולות הטיפול ..וזה המון !!! ואני לא מצטערת לרגע שאני שם נותנת לעצמי להאמין ולסמוך עלייו למרות הקושי הרב שלי !!!! למרות הרצון לברוח .. למרות .. זה אכן דורש אומץ וזה להעיז.. אבל זו אבן דרך הכי חשובה בתיקון שלי עם עצמי .. .. בשבילי זו כברת דרך להבין ולראות דרכו .. קודם כל .. שלא כל הגברים הם פוגעים ורעים .. ושיש חלקים טובים ופחות לא משנה באיזה סוג מין מדובר . שגם בגבר אפשר לראות צדדים נשיים ורכים.. אני לא אומרת שיש שיחזורים , פלאשבקים , כעסים .. שלא מקבלים עוצמה חזקה יותר בגלל שהוא גבר .. הדמות הכאילו והפוגעת ..כאן ועכשיו אבל זו הדרך שלי להחלים ..וזו העבודה הקשה שלי בטיפול!!!! אני נלחמת .. והמטפל יודע אתזה מאוד ! עצם היכולת שלי לתת יד ולהאמין שלא כולם כאלה.. נעשית רק בזכותו , בזכות הטיפול המקצועי .. שהוא מלווה אותי ובזכות הפורום שמלווה אותי בתהליך!!! חוצמזה, אני חייבת את זה לעצמי . ואני משתדלת גם כאן ..לקבל את התמיכה ,ולאפשר גם לדמות גברית כמו דרור שליווה אותי במהלך השנתיים האלה לא מעט .. ודוד בתקופה האחרונה ..להכנס ביני לביני כקול נוסף, כקול שמקבל צבע וגוון אחר לכל השחור שבתוכי . זהו, מקווה שעניתי . מעניין איך זה שאני כותבת את זה ומרגישה בתוכי עם כל ההתמודדיות חלשה . צריכה לחשוב איך זה .. שמצד אחד מבינה כמה טוב עבורי הטיפול והמטפל .. ומצד שני ממש רוצה לברוח .. מהכאב מהתהליך ומכל הדרך הקשה הזו שאני חווה. יום לא קל שלי . אז אפסיק כאן. חתימה טובה לשתיכן. שרית

שרית, את אמיצה. עם כל הרצון שלך לברוח, את באמת נמצא איתך.. מרגישה, חשה רואה ומקיימת דברים חשובים מאוד במקום (המטפל, טיפול) שבו אולי הייתי רוצה יותר מכל, אפילו לא להעיף מבט.. שמת לב?? ראוי להערכה. חיבוק.. הלוואי ואני הייתי מצליחה להיות אמיצה עכשיו. ובמקום, ברחתי. ~נילי~

היי יש בחור שאני מכירה כבר כמה שנים. היינו ידידים והקשר התנתק כל כמה זמן.החלטתי שאני לא מעוניינת בקשר רציני עם הבחור ולו יש קשיים בקשרים זוגיים וקשרים עם בנות המין השני. תמיד קינא בי שיש לי קשרים.הבעיה מתחילה כשהוא מתקשר ולא מרפה. גם שאני מתייחסת אליו ממש לא יפה הוא מגיב אליי במשפטים כמו "מה עשיתי לך?!" כשנראה כאילו הוא מחזר ואני רוצה לבחון אם זה רציני אני אומרת לו שאני פנוייה לדבר או לפגוש אותו רק ביום מסויים בשעות מסויימות אז הוא אומר שייתקשר ביום אחר. גם את הגבולות האלה הוא לא מכבד. כשזה כך אני פשוט כבר לא עונה. לא מתייחסת בכלל. מתעלמת. וגם אז הוא לא מרפה מ-SMS ים ועוד כותב לי שיש בינינו חיבור ושאנחנו צריכים לבוא אחד לקראת השני ושאני רעה. מה שאני יודעת על הרקע של הבחור זה הוא היה קצת עם גברים ושהיחסים שלו עם אימו ז"ל לא ניראו לי כ"כ הוא טען שהיא מסתובבת בבית עם חזייה ותחתונים,שיש לה גוף של בת 20 ושיש ביניהם הרבה חום ואהבה והוא מקבל את זה ממנה. כשהביא בחורות הביתה והיה איתן בחדרו היא נכנסה פעם אחת בלי לדפוק בדלת. זה קרה לפני כמה שנים והיום הוא בן 37 או משהו כזה.הוא היה מספר לי את זה בטלפון והייתי מזדעזעת וכשהייתי אומרת לו שזה חולני הגיב אליי ב-"מה את רוצה ממני?!" כאילו הכל סבבה........חככתי בדעתי לא פעם אם הקשר הזה שווה ניסיון וכל פעם משהו בי נרתע מהבחור הזה. כל שכן שכשמתייחסים אליו יפה אז הוא עושה מניפולציות לפי איך שמתאים לו ולא תמיד מכבד אחרים. השאלה שלי היא למה ההתנהגות הזאת שלו כלפיי (מה הסיפור שלו?- כבר כמה פעמים שהוא "מתדפק על דלתי" ואני מסרבת והוא ממשיך) ולמה הוא ממשיך אם הוא ממילא לא רציני..... ? מה עושים עם בנאדם כזה? איךמפסיקים את זה סופית? איךגורמים לו להבין? כי כבר אמרתי לו שהוא מטרידן. אפשר לפעמים לחשוב כאילו הוא ממש מחזר ..אבל זה לא זה. הוא עושה דברים לפי איך שמתאים לו ולא ממש טורח לכבד אחרים. את זה אני רואה כשאני מנסה להציב לו גבולות. ואם אני נענית(>עונה לSMS) הוא מפרש את זה כאילו פתחתי דלת, ומתקשר ומתקשר.המסר הכללי אליו הוא שאני לא רוצה אותו אבל אם אני מחזירה קשר בדרך כל שהי הוא מפרש את זה כאילו הצליח למשוך אותי.אפילו אם התקשורת שלי מגעילה. לא אגזים ואגיד שזה מוציא אותי מדעתי, אבל זה בהחלט מטריד אותי.

שרה שלום, זה באמת יכול להיות מאוד מטריד כשאת חשה שלא מכבדים את הגבולות שלך, שאת מרגישה שמאיזשהי סיבה מישהו מסרב להרפות ממך למרות שאת מנסה להבהיר לו שאת לא מעוניינת בו. אבל כל התייחסות מרגישה כפריצת סכר שקשה לסוגרה. ניתן לנסות להבין מדוע הוא מתנהג כך, האם יש לזה קשר לפריצת הגבולות בקשר עם אמו, אבל נראה לי לא פחות חשוב אם לא יותר להבין מה קורה לך בקשר איתו. מה את רוצה שם, האם את מעוניינת לנתק אותו לגמרי, להישאר כידידה או בסוג קשר אחר. כאשר לך יהיה ברור מאוד מה את רוצה בדיוק, יהיה לך קל יותר להבהיר לו את זה ולשמור על הגבולות שלך מולו וזה לא קל, אני מבין, כי הוא מאתגר אותך. דרור

אף לא מילה אף לא מילה כי כשאיתך איני זקוקה עוד למילים אף לא מילה כי בחיבוק שלך אשמע את כל הסיפורים תן לי כתף אני אניח את ראשי ואתעטף בשלוותך האינסופית אף לא מילה בבקשה אף לא מילה אף לא מילה כי כשאיתך איני זקוקה עוד למילים אף לא מילה כי במבט שלך סודות הופכים גלויים תן לי כתף אני אניח את ראשי בשלוותך אני אמצא את מקומי אף לא מילה בבקשה אף לא מילה ואם אני עצובה אל תשאל שאלות לא תמיד יש תשובה והמילים בוגדניות תן לדמעות נשק אותי ואל תרפה כי במגע שלך בנפשך אמצא מרפה אף לא מילה כי כשאיתך איני זקוקה עוד למילים אף לא מילה כי בחיבוק שלך אמצא את כל הסיפורים תן לי כתף אני אניח את ראשי ואתעטף בשלוותך האינסופית אף לא מילה בבקשה אף לא מילה ואם אני עצובה אל תשאל שאלות לא תמיד יש תשובה והמילים בוגדניות תן לדמעות נשק אותי ואל תרפה כי במגע שלך בנפשך אמצא מרפה

בילבי שלום, אכן, שיר יפה, גם בגלל המילים אבל בעיקר בגלל היכולת לומר שלעיתים כל מה שאנו צריכים זהכתף להישען עליה, אדם שיהיה שם להקשיב לנו שלא ייבהל ויחפש פתרונות מהירים. דרור

אני לא יודעת איך לעבור את החגים עכשיו חגים ולי ולמטפלת יצא להפגש רק פעם אחת.. וגם ככה הקשר שלנו צולע בגלל הרבה בעיות ועד שהתחלנו לסדר שוב פעם מתרחקות ושוב התרחקות וכעס והכל קבענו שנדבר בשישי בטלפון אבל זה לא אותו דבר אני מתגעגעת אליה!!!!!!!!!! יש למשיהו הצעה?....? למה אני כל כך ילדותית כשזה קשור אליה...? אז לא נתראה כמה ימים...אוף זה לא עובד:-( שנה טובה וגמר חתימה טובה וצום קל

מימי שלום, את אומרת שדווקא עכשיו כשהתקרבתם שוב בחזרה את מרגישה שבגלל החגים אתן מתרחקות. אני שומע אותך כועסת על החלק שבך שזקוק לה, חלק שאת מרגישה אותו כילדותי. אבל אם נשים רגע את הכעס העצמי בצד, ואת הקונוטציה השלילית המתחברת למילה ילדותית, בהחלט ייתכן ומה שמתעורר בקרבך למולה זה געגוע לילדות. זו שהייתה ולעיתים קרובות זו שדווקא היית רוצה שתהיה, שחסרה לך. אני חושב שאם תאפשרי לעצמך להכיר בחלק הזה בתוכך, לא לדחות אותו כל כך, על ידי עבודה בתוך הטיפול, יהיה לך פשוט יותר להתמודד מולה וחשוב מכך להתמודד עם עצמך, לחבב את עצמך יותר. דרור

שלום רב, בן 29 סובל כמעט 8 שנים מהפרעת חרדה קשה (כולל אובססיות, טורדנויות, ועשיו גם הזיות קשות) מטופל בציפרלקס+רספידיל+שיחות ... שאלתי היא קצת אולי פילוסופית, אך ברמה היומיומית היא קריטית ביותר... אחרי כל מצב שלכאורה אני נכנע לחרדות אלו או לפחות נדמה לי שאני נכנע להן אני סופג עונש נוסף בדמות תופעה גופנית חריפה עד כדי טירוף... ובנוסף וזה הכי מטריד אותי, אני רואה את עצמי כפחדן, חלש לא יוצלח, לא אחראי מה שמעצים את אחריותי הכבדה למצבים אלו שלכאורה יהרגו אותי יום אחד!!! האם יש היגיון בלראות את עצמי פחדן ואחראי למצבי, הרי הכל סובב עכשיו סביב זה שאנחנו קובעים מה נהיה ואיך נהיה ורק אנחנו יכולים לעשות את השינוי הזה שאנחנו רוצים. אני כל כך מלקה את עצמי, גם הפסיכולוגית שהיא מצוינת אומרת שאני מסרב להתבגר ולא מוכן לעשות את הדברים הקשים.. והחיים שלי ממש תקועים בינתיים, אין לי מושג מה אני רוצה להיות בכלל (מבחינה מקצועים) והכל דפוק!!!!!!!!!!!!!! תודה רבה.

עמי שלום, נשמע לי מהדברים הקשים שאתה אומר וחושב על עצמך שקשה לך עם עצמך. אתה רואה בעצמך כפחדן, כאחראי למצבך, ואפילו דואג להעניש את עצמך בכל פעם שאתה חרד. אתה מחפש לשלוט במצב שלך בכל דרך, לא להרשות לעצמך לפחד, וכל סימן של אובדן שליטה מעורר בך חרדה. אתה אומר שאתה מתקשה להתבגר, האם בתוך הטיפול הצלחת להבין מדוע, מה יש בהתבגרות שמפחיד אותך? יכולות להיות סיבות רבות לכך וחשוב לברר אותן. אפשרות אחת היא שכחלק מהבגרות אתה לוקח אחריות על המעשים וגם על הטעויות, מכיר בכך שהיומיום רצוף בדברים לא צפויים ושהמשימה האמיתית היא אל להימנע מהם, או לגרום שלא יקרו, אלא לדעת כיצד להתמודד עמם כשהם קורים. נראה לי שזו צריכה להיות הנקודה המרכזית שלך בטיפול כרגע. דרור

שלום עמי אני כל כך מבינה אותך. אני חווה דברים דומים. אני כבר הרבה שנים סובלת מדיכאון, חרדה ומחשבות אובססיביות (אני כבר לא יודעת מה קודם למה). למרות מצבי, השגתי לא מעט הישגים . סיימתי תואר 1, התחתנתי ונולד לי ילד. אני עושה מאמצים כבירים כדי לצאת מהמצב של החרדות והמחשבות אבל כשהן תוקפות אותי, אני ממש קוטלת את עצמי,אני נהיית מאוד סגפנית כלפי עצמי, אני חושבת שאני כישלון אחד גדול, שאני רק מזיקה לכולם, שאני מפלצת וכד'. אני עובדת בדרך הקוגניטיבית על המחשבות האלה ומנסה לצאת מן המצב ולפעמים אני פשוט מגרשת אותן אבל זה נורא קשה. אני כמעט כבר שנתיים ללא טיפול תרופתי, הולכת רק לפסיכולוג. לאחרונה מצבי לא כל כך טוב ואני שוקלת לחזור לתרופות. פשוט כל כך מעצבן ולא פייר. אנשים עושים כאלה מאמצים כדי לצאת מן המצב הנורא הזה אבל המחשבות האלה הן כל כך עיקשות. אני מרגישה לאחרונה שאני מתחילה לאבד את התקווה. אני לא יודעת מה לעשות. אולי יש לך משהו אופטימי להגיד. נטלי

זה מרגיש שאין לי אויר . שוב מחנק בגרון.. החלון פתוח. ואין אויר. מסביבי רעש והמולה ואני בשקט.. מנסה להתנתק .. אין קשר לבפנים ולבחוץ.. אין איזון בין לבד וביחד .. אין מינון נכון של מה שעובר עליי ומה שמסופר .. אפילו פה עכשיו רוצה לצרוח .. אבל כלום לא נשמע .. רוצה ככ לשתף.. כאן אותך.. אבל לא מסוגלת. המילים חסרות משמעות. הכל כואב בתוכי . ורק חוסר אויר משתלט עליי. שרית

שרית שלום, הכאב שלך עובר בצורה כל כך חדה כאן, למרות הקושי לדבר אותו במילים מסודרות. אני מבין את הקושי לשתף למרות הרצון, את התחושה שהכל תקוע לא נכנס ולא יוצא. אני כאן מוכן לשמוע אותך כשתוכלי, אבל עוד יותר מכך מוכן להיות כאן ולשמוע גם את השאיפה שלך להצליח לנשום כרגיל, לדבר כרגיל, ובעיקר ללוות אותך דרך הכאב הזה הלא מוגדר, ובהדרגה לנסות ולתת לו מקום מוגדר גם כאן. דרור

תגובה שמחבקת במילים מידיי .. דרורררר.. מילים שממיסות את הכאב בנוכחות שכן מאפשרת שכן רוצה להיות בשבילי...?... אתה יודע..שלא מגיעה לי החמלה הזו.. פשוט לא. אני אשמה! אז אין מילים..מסודרות אבל הצלחת לגרום לי לבכות. שרית

אוףףףף... הבכי הזה .. שהצלחת לגרום לי מהתשובה המחבקת שלך . .מהרצון להקשיב ולתת לי מקום גם שהמילים חסומות. מאפשר לאויר להכנס מחדש לריאות.. אולי אצליח לכתוב.. להתגבר על הקולות המאשימים בתוכי .. אולי אפילו כאן. תודה דרור, על הרצון.. והנוכחות בזמן אמת.. שרית

שלום דרור, כתבתי גם הודעת המשך לתגובה של מלי , אשמח אם תוכל לעזור לי בעצה משלך. הבעיה שבשל בעיה טכנית, לא ברור אם אוכל לראות הודעתך לפני ש"המשמרת " שלך תסתיים (כפי שקרה לי גם עם מלי) וזו הזדמנות להודות לך על המילים המקלות והמנחמות שכתבת לי בשבוע שעבר. מאד רוצה כבר לעזור לעצמי. מרגישה שלא נשאר לי זמן ושחייבת עכשיו ומהר כי אם לא ואם אפספס - אאבד את חיי, שגם כך לא נשאר מהם הרבה. (אולי קשור למשבר "אמצע החיים?) הגיל לא "חיכה" לי , למרות שנתקעתי אי שם בגיל 15 ואולי לפני.. גם מבחינת זה שבאמת שום דבר משמעותי לא קרה לי בחיים מאז ממשיכה בטיפול שאולי מעט "מתאושש", אך מרגישה שזה לא מספיק ורוצה ללמוד איך לעזור לעצמי בספר כמו "מדריך" למטפל למטרת עזרה עצמית בלבד - להבין את עצמי ולקבל כלים כדי להתגבר ולהתמודד ולדעת לקבל החלטות ומהר! אולי נשמע שאני מלאת תקווה , אך במאזניים בין תקוה ליאוש, היאוש כבד יותר.. ומנסה להיאחז ולזרז - פן אאחר. ואולי כבר מאוחר

x שלום, אני שמח לשמוע שהמילים שלי הקלו עלייך בשבוע שעבר. אני מרגיש את תחושת המצוקה שלך, והתחושה שהזמן לא פועל לטובתך, אולי אפילו נגדך. אני שמח שאת מרגישה שהטיפול מתאושש מעט, ונראה לי שחשוב לתת לזה עוד זמן. כי לדעתי זוהי הדרך הטובה ביותר לעזרה. לצערי האישי, אין ספר המהווה מדריך למטפל, פשוט משום שבדברים מסויימים קשה לנו מאוד לקצר, ובוודאי קשה לנו לעזור לעצמנו. המקומות בהם אנו מתקשים הם בדיוק המקומות שאנו שבים ונתקעים בהם אלא אם כן אנו מקבלים עזרה מתמדת חיצונית. אני הייתי מעודד דווקא את החלק שבך שנשמע אופטימי, שמנסה למצוא את הכוחות שבו להמשיך בטיפול ובחיים. זה קול חשוב הוא גם הקול שיעזור לך בסופו של דבר. דרור

שלום דרור, רציתי לשאול כיצד היית נוהג במקרים הבאים: א. אתה יוצא לחופשה של שבועיים, וקובע עם מטופל להיפגש מיד עם שובך. המטופל מודיע במייל שהוא לא יגיע לפגישה שנקבעה. ב. ההתחלה כנ''ל, אתה שולח לו הודעה קצרה ולקונית ומבקש ממנו להתקשר, אך הוא נעלם ולא יוצר קשר במשך שלשה שבועות. ג. כנ''ל, אך בנוסף אתה והמטופל יודעים שארבעה ימים לאחר חזרתך אתה תעדר שוב למשך שבוע, ולאחר מכן מתחילה תקופת החגים שגם היא מאופיינת בפגישות שמתבטלות. כעת רק אציין ש ''הילד הזה הוא אני'', והילד הזה מרגיש פגוע, מתוסכל ומאוכזב עד עמקי נשמתו. בכל יום שחלף נתקע מסמר נוסף בארון המתים של האמון בינו ובין המטפל. אני לא מעוניינת כרגע בשיקוף של רגשותיי, באמפטיה או בהצעה לבחון את העניין בטיפול עצמו, אלא מבקשת לדעת (לאור הסיטואציה המתוארת לעיל ובלי לדון בסיבת הביטול שהיא, ככל הנראה, רצון לבחון את מידת האכפתיות של המטפל): האם המטופל הוא כמו אותה פרה חולה, המחכה לרפתן המסור שישאב עבורה מים מהנהר, או אולי הוא רק חתול רחוב, היודע שאינו יכול לסמוך על טוב ליבם המזדמן של אנשים, ועליו לדאוג בעצמו לארוחותיו? האם האחריות לקשר מונחת כולה על כתפי המטופל, או אולי מן הראוי שגם המטפל מצידו ייזום פעולה המוכיחה מעט אכפתיות? ובנימה אישית יותר - האם אתה נוהג לברר מה קורה עם מטופל שנעלם? אם כן, לאחר כמה זמן מיום העלמו? מודה לך מאד על תשובתך.

חתולת רחוב שלום, אני חושב שאת מתארת הרגשה קשה של אכזבה, אכזבה מכך שהמטפל שלך לא היה שם בשבילך, לא בא לחפש אחרייך במובן מסויים כשאת הסתתרת. למרות שנשמע שזהו הדבר שכל כך רצית ממנו - שיבוא שיראה שהוא שם לב שאת לא שם, שהוא מחזיק את הטיפול עבורך גם ברגעים הקשים. אמנם ביקשת שלא, ואני חושב גם שהמקום של זה בטיפול, אבל אני תוהה מה השתחזר שם בהתנהלות הזו מול המטפל. לשאלתך, אני חושב שקיימת אפשרות שלישית בנוסף לשתיים שהצעת. אני חושב שהאחריות לטיפול מוטלת על המטופ ועל המטפל במידה שווה, וזהו חלק מההסכם ביניהם -ששניהם מחוייבים לטיפול לא משנה מה קורה. אבל כמו כל דבר לא תמיד מצליחים לעמוד בהסכמים ואז צריך לדבר על זה, להבין מה קרה שם. שאלת מה אני הייתי עושה, אני חושב שזה תלוי במצב ובמקרה. בהחלט ייתכן והייתי מתעקש ומרים טלפון נוסף מנסה לדבר איתך. אבל זה תלוי גם בקשר הטיפולי שלכם עד כה, בהבנה ובהסכמים ביניכם. לסיום, אני חושב שהדבר הנכון עבורך הוא לחזור לטיפול לברר ולהבין מה קרה שם, כוחו של הטיפול בסופו של דבר הוא במילים, מעשים שלא מאפשרים את קיום המפגש מצד שני הצדדים פוגעים ביכולת זו וחבל, נשמע לי שיש לך עוד להפיק מהטיפול. דרור

.....אני חושבת : 1) זה מוזר ונדיר שמטפל לא מתקשר כשהמטופל שלו נעלם אולי קרה לו משהו ובגלל זה הוא לא מתקשר...תתקשרי תבררי מה הקטע עם האגו? 2) למה להעלם למה לא להודיע שאת עושה הפסקה או עוזבת זה גם לא ממש בסדר 3)מטפלים לא מוותרים על המטופלים שלהם ככה אולי קרה ביניכם יותר ממה שאת מספרת 5)תתקשרי ותגידי לו שנעלבת ותדברו מה זה גן ילדים? אחד מתעלם מהשני ומה הבעיה שלו למה הוא לא מתקשר כמה זמן את בטיפול אצלו? יומיים? 6)אם הוא היה נעלם לך איך את היית מרגישה בקיצור די עם השטויות האלה תתקשרי תצעקי עליו ותחזרי לטיפול!

הסוגיה שמטרידה אותי ולא נותנת לי מנוח היא : איך מסיימים טיפול. לאמיתו של דבר בכותרת רציתי לרשום סיום מערכת טיפולית ( מה שהזכיר לי קצת סיום מערכת זוגית...ואז זו לא ממש קונוטציה טובה מעצם היותה שלילית...) .לאחר שנים של טיפול משמעותי , שהחל כטיפול משפחתי עם הולדת בתנו השלישית, אני מרגישה שהמטפלת היא כבר נדבך בלתי נפרד מההתנהלות השבועית שלי ואני לא מדברת בהיבט התלותי שבדבר. כבר תקופה די ארוכה אני יוצאת לא מסופקת מהפגישות נלחמת בעצמי להגיע לטיפול - שמחה להיות שם "בחדר", אך יוצאת מתוסכלת. דברנו על כך לא מעט פעמים ובאישהוא מקום אני מרגישה שהמטפלת מקשה עליי לעזוב, אף פעם זה לא נראה לה הזמן המתאים למרות שעם זאת היא אומרת שההחלטה היא שלי . אני רוצה הפוגה ,למרות שאני מתעצבת על עצם המחשבה לא לראות אותה יותר ושהיא תמשיך להיות שם בשביל אחרים...אני מרגישה שאני זקוקה לקצת הפוגה כדי להעצים את הקשר וטיב מערכת היחסים ביננו. כיום אני מגיעה לטיפול וכמעט לא מדברת, אני לא כועסת עליה. פשוט סתם לא בא לי, אך עם כל זאת באישהוא מקום אני מפחדת לעזוב ולמנוע מעצמי אפילו רק לבוא בכדי לראות אותה ולשבת מולה בחדר. אנא עזרתכם בכל מה שמתרוצץ לי בראש. תודה, עמית.

עמית שלום, סיום טיפול יכול להיות דבר מאוד לא פשוט לעשות כפי שאת מתארת. אמרת שחשבת לקרוא לזה סיות מערכת טיפולית, ואכן את מתייחסת לקשר ביניכם בצורה כזו - זה הפך לשגרה, ישנה קרבה כללית בתוך החדר אך גם תחושה של היעדר משהו, ריגוש, סיפוק, תחושה שקורה משהו. כאשר מרגישים תחושות מעין אלו לא קל לדעת מה לעשות, כי אל רע לך, אבל את מרגישה שגם לא טוב לך. היא חשובה לך ואת מתקשה לחשוב על השבוע שלך בלעדיה, אך גם היית רוצה לדעת שאת יכולה. אני לא יכול וגם לא רוצה לומר מכאן מה עלייך לעשות, הקשר שלכם נראה לי מורכב בשביל אמירה פשטנית שכזו. אבל כן נראה לי חשוב שתדברי איתה על התחושות הללו אפילו בהקשר של מערכת יחסים, מבלי לחשושו מהקונוטציות. אולי לחשוב ביחד מה זה יהיה בשבילך להיות בלעדי הטיפול, לשים את מחשבות הפרידה על השולחן בתוך הטיפול, כרגע ללא החלטה אופרטיבית בהכרח. דרור

אם אכתוב מה קורה לי ברגע זה - ההודעה לא תעלה, אם ארכך את המילים ואכתוב כאלה שיתפרשו כזקוקות לתמיכה ההודעה אולי תעלה אך אשאר עם אותו הכאב רק עם מילים בוגדניות. אבל ממילא זה לא משנה אם ההודעה תעלה כך שאני יכולה לכתוב מה קורה לי בדיוק אבל אז אם ההודעה בכל זאת תעלה מתוך החלטה שגויה או התגמשות באמפתיה יש סיכוי שמישהו יפגע או יתריס כנגד ואז המנהלים יצטרכו לעבור דרך התנצלויות והגדרות מחודשות של מה כן עולה למה עולה ומה לא. מה לעזעזל אני כותבת פה? לא יודעת אך כנראה שבאמת אין לי מילים כרגע לתאר את הלילה הזה אז מקשקשת כדי להסיח דעתי מ...לא משנה, יכולתי כמובן לא לשלוח את ההודעה במקום לבקש לא להעלותה ולא להכניס אף אחד למוחי הקודח והדלוזיוני. יש בזה משהו מטורף אך מרגיע בלכתוב כלום כאשר אני מדממת פה, אז במקום לכתוב מה קורה לי כרגע אכתוב מילים סתם, קשקשת. אני מוצאת שאפילו להקליד כרגע זו מטלה פיזית ונפשית קשה, אז נותנת למילים, באשר הן לצאת ושימצאו להן מקום ומשמעות בעצמן. שמעתי היום שיחה שנגעה לשיריו של יהודה עמיחי, באחד השירים יהודה עמיחי מדבר על כיצד מתארים בני האדם כאב ואושר, בשירו מביע עמיחי עד כמה המין האנושי יודע לדייק בתיאור את הכאב שלו-כמה כואב, היכן כואב, מתי ועוד ועוד. מנגד, כשאדם מתבקש או רוצה לתאר את האושר, הוא משתמש במילים ריקות-מדהים, מקסים וכו'. תהיתי, למה בעצם? יכול להיות שהכאב הוא אין סופי ואילו האושר רגעי, אולי אנו אפילו פוחדים לגעת ולחבל באושר באמצעות מילים. בכאב לעומת זה אנו אלופים במילות תואר אולי כי הכאב מחדד את החושים ולכן הוא מדויק, או שהוא פחות נדיר כך שלמדנו לדבר אותו, או שכאב מלווה גם בפיזיות ולנו פשוט יותר לתאר את הפיזי, בעוד שאושר הוא מופשט, כך שבעצם המופשט הוא נעדר פיזיות ולכן גם מילים, לא יודעת, סתם שטויות. כל העניין הזה של אושר וכאב מזכיר לי בהקבלה די שטחית את המצב בו אנו פונים לרופא ושואלים "דוקטור מה יש לי"? כאשר הוא מבשר לנו בשורה קשה, אנו נשאל אותו דוקטור אתה בטוח ואף נטרח לשמוע דעה שניה, אך כאשר הוא אומר הכל בסדר, אנו לא נשאל אתה בטוח ובטח לא נתור אחר דעה שניה. אמרתי שאני כותבת שטויות, סליחה אך הכתיבה מקהה את הקיום שלי לרגע זה. בכל אופן איפה הייתי? אה באושר ובכאב, אצלי דווקא כשכואב אני אומרת כואב נקודה. אך כשאני מאושרת אני בודקת למה איך וממה, לא כי אני לא מעוניינת באושר, אלא יותר כדי לדעת איך ניתן לשחזר רגעים שכאלה. אני חושבת שלתקופה זו האושר שלי סובל משכחה נוראית, לא זכור לי מתי לא כאב, יכול להיות שלכאב יש זיכרון מצוין או שהזיכרון גורם לכאב, מה קודם למה? (שטויות כבר אמרתי נכון?). אמרתי כבר שלא אכתוב מה קורה לי ואכן כתבתי כלום ובכל זאת נזכרת במילים של רוברט לוואל אשר כתב "היה זמן שהאמנתי בכנות, שיש רק כמות סופית של כאב שאדם צריך לעבור בחייו, אבל האמנתי גם שאני מסוגל להתעופף דרך שדות זרועי כוכבים ולהחליק על הטבעות של כוכבי שבתאי, אני מאמין שכושר השיפוט שלי אז היה לוקה בחסר, היום אני יודע שאני מטורף אך לא טיפש, ואם אני רואה אור בקצה המנהרה, זה האור של רכבת מתקרבת".

שלום לך, בתיבה שלך את מעבירה את הכאב שלך, את הבלבול שאת חשה בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, את התחושה שאין טעם. אך בו בזמן כפי שמעידה ההתדיינות הפנימית האם לשלוח או לא את ההודעה, יש גם צד שני, צד שרוצה להישמע רוצה להרגיש תקווה. יותר מכל שמעתי את זה כשדיברת על הניסיון שלך להבין ממה נובע האושר שלך, כדי לשחזר אותו, לזכור אותו ולהצליח להרגיש אותו גם בתקופה הקשה הזו שאת עוברת. נראה לי שזה ניסיון חשוב מאוד עבורך, להצליח לראות ולהרגיש גם ניצנים של אושר ולא רק את הכאב. ואולי להאמין שלא כל אור בקצה המנהרה הוא רכבת מתקרבת, אלא אולי סוף המנהרה. דרור

לא מסוגלת יותר. בכל מקרה תודה על המילים. לי אין מילים.

והים לא נרגע רק גאה וגאה את אוספת לאט את גופך אנשים שפגשת שהיו בשבילך ובן רגע נשארת מול צילך את היופי שלך את הקסם שבך לא תוכלי לחלוק עם כולם הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך לעולם מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות הוציאי עכשיו מגירות מליבך ורוקני רגשות משומשים אולי תמצאי את אושרך את כוחך שקברת עם הזמן בשנים מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות קחי עכשיו את אושרך את כוחך ורוקני רגשות משומשים הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך

ברצוני לשאול שאלה בנוגע לסבתא שלי. אני לומדת פסיכולוגיה וזאת הסיבה שהתחלתי להתעניין בנושא ולתהות ולשאול את עצמי מס' שאלות לגביה וזאת הסיבה שאני פונה אלייכם. שאלתי היא: סבתי בגיל 65 התחילה להשתנות מבחינה התנהגותית. היא הפסיקה לעבוד ולכן כל היום היתה בבית ואז החל שינוי אצלה שהתבטא בכך שהיא הפסיקה לתפקד בבית. לא בשלה לא ניקתה, לא הךלכה לנכדים, לילדים, לקניות. כל היום היתה יושבת מעשנת חושבת ולא עושה הרבה. היתה יורדת לרחוב וילדים היו מתגרים בה והיא החלה להחזיר להם כמו ילדה קטנה. כאילו שהכירו אותה שהיא מתנהגת מוזר ועשו לה בכוונה והיא שיתפה איתם פעולה. לאחר שסבא שלי נפטר מצבה עוד יותר הדרדר. היא נפלה בבית שברה את האגן ומאז לא כמה יותר. 10 שנים שהיא היתה בכסא גלגלים לא רוצה ללכת או להשתקם. עם הזמן היא גם הפסיקה לדבר. כשהיינו מבקרים אותה בבית האבות היא לא הגיבה לנו, לא דברה, לא הפנתה מבט, לא התלןננה. פשוט התנתקה מהעולם ונראה שללא כל סיבה. מה יכולה להיות הסיבה לכך שבן אדם משנה את התנהגותו בכזו צורה? והאם זה תורשתי? אם כן אייך ניתן להמנע?

הדס שלום, קשה לראות אדם קרוב מאבד מכולותיו כך. את מקשרת בדברייך את ההדרדרות במצבה להפסקת העבודה שלה. ייתכן והתמונה שאת מתארת היא תמונה של דכאון חריף מתמשך שלא טופל. אם כי קיימות גם אפשרויות נוספות, ועל מנת לקבוע אבחנה מדוייקת יש להכיר אותה יותר מקרוב. האם את יודעת אם היא טופלה או אובחנה בעבר, לפני היציאה לפנסיה, או אחריה? כיצד מוגדר מצבה כיום מבחינה רפואית? אם זהו דכאון הקשור ליציאה לפנסיה, דכאון שהוחרף בהמשך הרי שזוהי תופעה מוכרת, אם כי כאן את מתארת הופעה קיצונית שלה. אך אם כאמור מדובר בבעיה אחרת, ייתכן ולגיל, ולתורשה יש משקל. אני מבין את החשש שלך, אבל גם אם יש מרכיב תורשתי, ובכלל לא בטוח שיש, עדיין מדובר ברגישות למצב מסויים, רגישות שאם מטופלת כהלכה יכולה להמנע. דרור

האם בכוונה לא מעלים הודעות שלי זה כבר כמה פעמים ברצף אז נכון שלא יכולה לצרוח את שכואב אך צורחת שכואב טעיתי כשניסיתי לשתף בטיפול ועל כך אני אכולה על שהעזתי לנסות על תגובה קשה על ריחוק מיצידי וכול האהבה מולה לא תגשר ותקרב או תגרום לנסות שוב האם גם כאן זה קורה האם לנצח אצתרך לסתום את הפה ולנעול את הלב לבד לבד לבד נחנקת מתפוצצת ומבינה שהכול חסר טעם תנסי תיפגעי תשתקי תחנקי תמותי תנוחי

שלום נקודה. אני קוראת את הזעקה שלך, מבינה שכרגע בחוויה שלך את לא נשמעת, ושאולי באופן כלשהו גם הפורום, ואני, מחזקים בלי כוונה את החוויה הזו כרגע. אין כמובן שום כוונה לסנן או להשקיט אותך (אני גם לא מוצאת הודעות שלך שלא הועלו), אך מזמינה אותך בכל מקרה לכתוב שוב, ולזכות למענה שאת כ"כ מבקשת. להתראות, מלי.

היית חסרה כאן. אולי בתוכי ולי חסרה ככ דמות אמא .. עצוב לי .. שהדמעות מטפטפות .. אני מרגישה שאני נלחמת במוח שלי .. זה שנותן את הפקודות ואומר לי .. דיי שרית .. דיי לבכות.. דיי להרגיש ..דיי להתאבל כבר .. דיי לפחד...כבר מכל מה שקורה סביבך. די להיות בריק הזה .. פשוט דייי... ואת יודעת מלי, יש את ההמון תובנות של מה צריך לעשות אבל אין באמת זמן מתאים בחיים לכל "ההתברברות" הרגשית הזו . אבל אני נלחמת ברגש.. הוא לא מוותר, הוא מרגיש לי שזקוק לעוד ועוד ..הוא עולה על גדותיו ומבקש ..לחוות את הכל. אני מנסה להתבונן מהצד על עצמי ובכלל .. אני יודעת שהפעם הרגשות האלה צודקים בתוכי, הרי אי אפשר ל"החכים" אם לא חווים את כל הרגשות האלה לא ?..צריך לעבור את כל המעברים האינסופיים האלה ?.. גם את הדקים בינהן?... אין קפיצות למרחק אם לא עוברים דרך כולן?... צריך להרגיש הכל ?.. לחוות ?... לכאוב ?... ורק אז לצמוח?.. - מי החליט על זה ?.. אין הקלות בדרך?.. התנהגות טובה ?... אני מרגישה שה"תמונות" בחיי מתחלפות ככ מהר , אני מנסה להעיז ..ולהתמקד יותר .. לא לברוח ..בודקת ..מה התמונות שנמנעתי מהן ככ?.. כל הילדות?.. אני מנסה לראות מה יכול לקדם אותי הלאה בהבנה של הדברים .. אבל .. דיי זה ככ כואב .. ככ כואב ... שאני לא יכולה להמחיש לך אפילו את הכאב שעובר כרגע בין המילים שנשמעות ככ חסרות משמעות .. והנה .. מגיעה השלכת, רוח של חורף .. ?.. הרבה דברים מתחילם ל"נשו" בתוכי אני מרגישה שאני נושרת לאט לאט מחייהם של היקרים שחשבתי שהם כאלה עבורי .. מלי, מלי .. ויתרתי על המאמץ..לשמור אותם קרוב אליי .., אני רוצה לשחרר אותם ממני , לא רוצה להחזיק את אבאמא לצידי בכח.. לא רוצה אותם קרוב אליי ..פשוט משילה אותם מעצמי לאט לאט - וככ מפחדת מזה !!!!! את לא מבינה אפילו כמה !!!!!! רוצה להעיף מעצמי את "הנחמדות והריצוי" של הילדה שהייתי בשבילם .. 20 שנים מנסה להשיל מתוכי .. אפשר בכלל?... בא לי רק לנצור מילים, לתת לעצמי המוכר הזה .. לעוף ממני .. ואת יודעת .. מלי , אני מרגישה שוב ככ ערומה , ריקה, חסרת נכסים .. אוף מלי .. לא יודעת ..יש המון המון שאלות בתוכי ועדין אפס תשובות .. הכל שם ככ עמום.. איך אפשר להבין חיים שלמים שנהרסו?.. איך אפשר להשלים עם זה בכלל?.. אני מרגישה בדידות פנימית ככ עמוקה בתוכי ..כזו שמצליחה להגיע אליי בדיוק ברגעים הלא נכונים ובמינונים הלא מתאימים .. אני כבר לא יכולה .. אומרים שיש משהו משקם בבדידות הזו .. הפנימית ?...!!!! איך?.. אני שתמיד חיפשתי סביבי אנשים אוהבים , מישהו לגעת ..כדי להרגיש .. כדי להיות קיימת .. תופסת מרחק.. מעדיפה כבר את הלבד הזה שמשתלט עליי.. יש סביבי המון אנשים .. אבל מרגישה ככ לבד.. אני לא מחפשת "סליחות וצידוקים" למה שהיה .. ממילא כבר הבנתי ב 3שנתיים וחצי האלה שצדק ואני לא חברים.:-( אבל אני מחפשת איזה שורש אחר שיצמח כבר בתוכי .. שיתלש כבר השורש שהטמיעו בי ..שיצרו בתוכי .. רוצה את שרית מחדש .. במקום הילדה הרעה הזו בתוכי .. רוצה שרית חדשה.. ואני לא יודעת איך למצוא אותה. מלי... כואב לי . שבת טובה.. (הלוואי ) חיבוק , שרית

שרית יקרה. יותר מתמיד מקווה שמילים מצליחות לנחם... לחבק... שומעת את הלבד שלך, ואת האימה מהלבד. את הישן שמתרחק ונושר, ואת החדש שעוד לא ממש עוטף. כמה שברירי וחשוף, כמה מפחיד. אין דרך לקצר תהליכים, אבל נדמה לי שעוזר להרגיש שיש מי שמלווה אותם, מי שצועד לצידך. אני בטוחה שיש עבורך אנשים כאלה, פיזית ובתוכך, בעולמך הפנימי (והעשיר כ"כ), ומרגישה שיותר ויותר גם את יכולה להיות כזאת עבורך - מלטפת, דואגת, מנחמת. מקווה שבכאבי הגדילה את זוכרת גם לעשות הפסקות לנוח, לנשום, להרגע (ומזכירה לך שצריך ומותר). ואני כאן, ממשיכה ללוות. מלי.

מלי שלום , דבר ראשון אני ממש נהנת לקרוא אותך :) דבר שני , רציתי לשאול איך מפסיקים לסבול כל כך , אני לא מצליחה להבין את עצמי , כי רע לי כל הזמן , אני כל הזמן דואגת , ואפילו שקורים שינויים גם טובים , אני כל כך לחוצה ודואגת שבסופו של דבר אני לא נהנת מהם (אפשר להגיד שמאוד מאוד סובלת ) . אני בטיפול כבר הרבה זמן , אבל זה לא ממש עוזר , פשוט כל כך רע לי (גם שאמור להיות טוב ) אני לא חושבת שיש מישהו שמצליח להבין .יש לך רעיון איך מפסיקים לסבול כל כך מלחיות ? ולפחד כל כך מלשנות..

שלום מישהי. הלוואי והיה לי מתכון פשוט וברור לשאלות שלך... אבל אני אנסה בכל זאת לחשוב קצת בקול. אני חושבת שהקבוע, המוכר, הידוע מקנים לנו ביטחון, אפילו, וכאן האבסורד, אם הם מכאיבים, מצמצמים ומגבילים. לפעמים, למרות שאנחנו יודעים איזו שינוי עלינו לעשות כדי להרגיש טוב יותר, אנו דבקים במוכר. שם אין חרדה, אכזבה, חשש לנפילה. נדמה לי שלשנות פירושו להעיז, קצת כמו לעזוב את דופן הבריכה ולהתחיל לשחות לעמוקים... מפחיד, אבל רק ככה אפשר באמת להנות מהמיים... ואיך עושים את זה? אולי בתור התחלה מנסים להפסיק לפחד לטבוע. נדמה לי שאנחנו פוחדים מדברים שיכולים לקרות לנו, וזו מחשבה הרבה יותר משתקת מאשר התמודדות עם הדבר עצמו. אנחנו מפחדים להפגע, להיות בדכאון, להשתגע, להכשל. אלה באמת דברים נורא מפחידים, אבל השאלה באמת היא האם הם באמת חייבים לקרות, ואם כן - האם זה באמת כ"כ נורא, בלתי אפשרי? ואני יודעת שלכתוב הרבה יותר פשוט מליישם, ובכל זאת, אני מהרהרת בקול על כך שאנחנו מאוד מתורגלים בלנסות לא להפצע, לא להחבל, לא ליפול. ואולי לחיות אומר להתנסות בכל אלה, ולדעת שאפשר (וצריך) אח"כ לקום ולנסות שוב... (ואז גם מותר לנו לטפוח לעצמנו על השכם על שניסינו, וגם אם לא הצלחנו - לפחות העזנו לקפוץ למיים...) להתראות, מלי.

לפני הרבה מאוד שנים עברתי טראומה קשה ונפגעתי באונה פרונטאלית שמאלית (ראש במקום במח שאחראי לתפקודים גבוהים)קיבלתי שיקום נוירוקוגניטיבי -ריפוי בעיסוק רק בתקופה שהייתי בבית החולים. בגלל שיחה של הפסיכולוגית מבית החולים עם אימי+מכתב שאמא קיבלה ביד מהפסיכולוגית והפנתה אותו להיכן שהפסיכולוגית אמרה לה, מאז השחרור מבית החולים ובהמשך כנערה וכבחורה קיבלתי טיפול פסיכולוגי כשיקום והתנגדתי לזה ובכל זאת נאלצתי לקבל שיקום פסיכולוגי וטיפול פסיכולוגי במשך הרבה מאוד שנים בלי שיקום אחר לפגיעה המוחית חוץ ממעקב ותרופות במשך תקופה אצל נוירולוג. שיקום נוירוקוגניטיבי מאוחר ומוגבל בזמן, הצליחתי בבגרותי לאתר ולקבל, אבל הפסדתי המון בשעה שיכולתי לקבל יחס וטיפול אחרים. בנוסף, קיבלתי פיצויים אבל באפוטרופסות שלאחר שנים וקשיים והוצאות ומאבקים בתוך המשפחה הצלחתי לבטל. בזבתי בגלל זה המון שנים והפסדתי המון מעצמיוהצטערתי וסבלתי מאוד. בזמנו קיבלתי פיצויים באפוטרופסות. אמרו לי שהמקסימום שאני יכולה לעשות זה לבטל את האפוטרופסות. ביטלתי אותה , ואני יותר כועסת ככל שעברו השנים ויותר מבינה מה הפסדתי עבור נזיד עדשים שלא אני רציתי בו. זכויותי רמוסות כאדם. איפה היושר של הפסיכולוגים השונים שטיפלו בי? למה מתקיים מוסד שמנוהל בידי פסיכולוגים וממומן מכספי ביטוח לאומי ומכספי הפיצויים של אנשים שנפגעו קשה מאוד? אני שואלת ברצינות .

שלום פופי. המכתב שלך מעט מבולבל, ואינני בטוחה שהבנתי את השתלשלות הענייינים, אבל אני שומעת את סערת הנפש שאת נמצאת בה ואת הכעס. אינני מבינה אם ביקשת טיפול פסיכולוגי ולא זכית לכך, או להיפך, אבל אני מרגישה שאולי כעת, דרך השאלה הזו והפנייה לפורום, את מגששת אחר דרך אחרת להבין מה עברת, ואולי עדיין עובר, עלייך, ואני מזמינה אותך לכתוב על כך יותר. בינתיים סופ"ש מוצלח, מלי.

מלי, אני פשוט לא מסוגלת יותר, לא מסוגלת לשאת את הכאב הוא מכרסם בתוכי כמו חולדה ענקית שאוכלת לי את הקרביים. עזבתי את הטיפול. הפגישות האחרונות הפכו להיות גיהינום. הגעתי למצב של ניתוקים בהם הרגשתי שיש בחדר מתקפה על הנפש שלי, הייתי בפאניקה נוראית בחדר ולא הצלחתי להרגיש שהמטפל איתי אלא ממש הרגשתי צורך להגן על עצמי מולו. רציונאלית ידעתי שהוא לא האויב אך לא יכולתי לשלוט בפאניקה ובתגובה לפאניקה התחלתי לכעוס עליו ולתקוף אותו מילולית. הייתי יוצאת מהפגישות האחרונות כשלוקח לי כמה שעות לחזור לעצמי. המצב היה כזה שהמטפל לא יכול להיות שותף לחוויה שלי בחדר כי לא יכולתי לשתף אותו תוך כדי מה קורה לי כי אני בעצמי רק שמעתי את עצמי מדברת כועסת ונלחמת. זה הפך להיות גיהינום אז עזבתי. המצב שלי מחורבן אני חושבת על המוות שישים פעם ביום, תכנונים מדויקים לאיך ומתי, אך החגים עם כל המשפחתיות המחורבנת מחדדת את רגשות האשם אז "אחרי החגים יגמר הכול". אז אומרים שהקשר עם המטפל הוא חשוב אז כן היה קשר קרוב ואולי בגלל הקרוב השתגעתי לי והגעתי לרגרסיה פסיכוטית. אני זקוקה לו אך לא יכולה לשבת מולו מבלי להתנתק ולא מצליחה לשלוט בזה, הוא לא יכול לשמור עלי בחדר כי הוא בעצמו לא קולט שזה שאני לא נחמדה אליו או מבוהלת או בפאניקה זה בגלל שאני לא ממש שם. לעזאזל עם הכול, הטיפול נכשל, אני צמודה לקרקעית ותיכף מחליקה מתחתיה. הרגשתי איך גם למטפל נמאס, טוב לפחות עכשיו לפחות המשוגעת לא מגיעה. בא לי לצרוח לעולם שאני משוגעת, מטורפת שלא רוצה עוד רגע לחיות בתוך הגוף הזה ושסליחה אך חייבת ללכת וזהו. לא יודעת למה אני כותבת פה כאילו מה, אך לא יכולתי לשמוע ולהרגיש את הכאב. נגמר לי האוויר. יש לי משפחה מקסימה, חברים נשמות, חיים נורמאליים ואפילו יש לי כמה כישרונות אך לא מסוגלת לחיות יותר ושאלוהים יסלח לי על כפיות הטובה, עוד לא סיימתי את שנות העשרים אך מרגישה שאני פה ביניכם כבר אלף שנים לפחות . negra

שלום נגרה. אני שומעת את הכאב, הבהלה, הייאוש. שומעת ממך את תחושת הטביעה, את החוויה שאין יותר מי ומה שיעזור. אני מבינה ממך שהכאב הזה הולך איתך זמן רב, אולי כל חייך, אני תוהה אם ידעת פעם חוויה אחרת, של רוגע, שמחה, קבלה, נחמה. אני כ"כ מקווה שכן, כ"כ מקווה שיש בזכרון שלך, אי שם, מקום שמכיר איך זה להיות אחרת, איך זה להרגיש אחרת. אני כותבת את זה בהיסוס כי אני חושבת שכרגע אין בתוכך מקום כזה - שיש בו שקט, הקלה, עירסול. אבל אני יודעת שהוא קיים, ואולי כרגע את זקוקה למישהו אחר שיאמין בו בשבילך, שיחזיק את האפשרות הזו שיכול להיות אחרת ושאת יכולה להרגיש אחרת. ואת בטח כבר מנחשת את ההמשך אבל אני אכתוב זאת בכל זאת - חזרי לטיפול, איזשהו טיפול, מצאי מישהו שיוכל ללוות אותך במסע הזה שאת כ"כ צריכה, ושכ"כ מגיע לך. תחזיקי מעמד ובהצלחה, מלי.

נגרה...)) אל תתייאשי אם זה לא הטיפול הזה יש אפשרויות אחרות...אני יודעת ש.. העיקר שלא תחשבי שזהו שאי אפשר לעזור לך לפעמים טיפול אחד לא טוב ואחר כן (!) אני לא יודעת למה את בפאניקה בטיפול ולמה את מרגישה מה שאת מרגישה.... אבל אולי זה נכון ללכת לטיפול בו לא תרגישי כך כמו שמלי אומרת תחזרי לטיפול כל טיפול.. מחזיקה לך אצבעות ותהי חזקה (!) שלך

what is negra?

אחותי...... my sister:-) אם זו סנקה היא לא תענה לך...!!!!!!!!!!!!! ......מנסיון שלי ושל עוד כמה פה חבל על המאמץ ! וואללה אולי את בכלל לא מבינה עברית so sanka dont speak with no one negra =black see you later?

שלום מלי, היחסים שלי עם המטפלת נקלעו למשבר רציני. בנוסף לכל הקשיים איתם אני מתמודדת אני צריכה לטפל גם בקשר הטיפולי. זה יותר מדי בשבילי כרגע. אני מגיעה לשם לאחר שאני משקיעה בכך כוחות על, מתאכזבת ונפגעת כל פעם מחדש. אנחנו מדברות, ומדברות רק על זה, במצב כזה אני לא יכולה לדבר איתה על שום דבר אחר. אבל אין התקדמות, יש תקיעות, אנחנו רק מסתובבות באותו מעגל. אני עשיתי הכל, את כל מה שאני יודעת לעשות וגם את הדברים שהיא לימדה אותי. מעבר לזה לא יודעת מה עושים. החזרתי לה את הכדור היום, אבל גם זה לא עזר. המילים סוף ופרידה נשמעו בפגישה וזה רק הקשה עליי יותר. אני רוצה למצוא מקום אחד בעולם הזה להניח את הראש, לדעת שיש אדם אחד לפחות שתומך בי. האם זאת בקשה מוגזמת? גם בקשר הזה אני הצלחתי לחבל, גם בדבר הכי טוב שעשיתי למעני במהלך כל חיי נכשלתי. הקשר ידע עליות וירידות במהלך כל התקופה הטיפולית, אני מעריכה את השינויים שעשיתי בזכותה. אבל... עכשיו כל הרגשות התעצמו כנראה בגלל התקופה אותה אני חווה. ניסיתי לעשות צעד אמיץ במסגרת השינויים ונכוויתי. זה גרם לי להתרסקות ואפילו לנסיגה. דווקא עכשיו שאני הכי צריכה תמיכה אני לא מסוגלת לדבר איתה. המטפלת טוענת שכל הדברים הקשים שאני מפנה כלפיה הם כתוצאה מכך שאני לא רוצה להתמודד עם מה שקרה. אני לא מקבלת את זה, כי הבעיות בקשר היו לפני כן. ותמיד התשובה תהיה חיובית לשאלה הזאת, בוודאי שזה מוכר לי מקשרים קודמים, רק ששם זה תמיד נגמר אחרת מבחינתי, ופה אני צריכה ללמוד משהו חדש וזה קשה. היום אחרי הפגישה אני ממש לא רואה את עצמי חוזרת לשם, אני צריכה חופש, אפשר לקחת חופש מטיפול? אני לא יודעת איך להמשיך ונראה לי שגם היא לא. תודה על הקריאה, מקווה שהצצת בברכת שנה הטובה ששלחתי. שבת שלום, שירה.

שלום שירה. קודם כל תודה על הברכה - בהחלט הצצתי והתרגשתי... מאחלת לך גם שנה נפלאה. אני קוראת מה שאת כותבת על הקשר הטיפולי, וחושבת כמה השאלות (החשובות) שאת שואלת, כמו גם ההחלטות לגביהן הן חלק מהקשר שלך עם המטפלת שלך, וכמה חשוב בעיני שהן ייפתרו או ילובנו מולה. אני לא רוצה, ולא יכולה, להגיד לך האם לעזוב או להשאר. נדמה לי שגם את מבינה שכנראה קורה משהו מאוד משמעותי ומורכב ביניכן, ששווה להבין אותו יותר לעומק (שהרי אם לא היה מדובר במשהו עמוק ומשמעותי, הייתן מצליחות להתגבר על כך בקלות). אני חושבת שיש תקופות כאלה בטיפול שנראה שהכל הרוס, שכלום לא יסתדר, שאבוד ואין טעם, ושאולי את עכשיו בתקופה כזו. ברגעים האלה דווקא חשוב בעיני להאבק, להבין מה קורה בתוכך ובקשר, מה כ"כ מכאיב ומתסכל עד שכמעט "מרימים ידיים". אני חושבת שלפעמים יש מקום לעזוב טיפול או לקחת חופש, אבל אם זה מתוך כעס, משבר, ריב - זה תמיד סימן שזה לא הזמן המתאים. מחזיקה לך אצבעות, ומקווה שתצליחי להרגיש אחרת... מלי.

מלי, אפשר לשאול אותך שאלה במייל? זה לא מתאים לכאן

לנערה. אפשר... מלי

מלי... היום היה טיפול לא פשוט.. מעניין שלמרות זאת, יש בי מעין רגיעה מסויימת בי.. רגיעה מאתמול אולי.. רגיעה של הבנה.. הכל כל כך מעורבב.. אבל נדמה שרק בכאילו.. את יודעת, בקשרים, כשאני כל כך נזקקת, צריכה את האדם שעומד מולי, אני מרגישה שהאני שבי נעלם.. שהקירות כולם נופלים ואין כבר נילי.. שאני חשופה, אני נעלמת, אני לא עוד.. בכל פעם שאני מתקרבת למטפלת.. אני שונאת אותה יותר, כועסת יותר (והכעס הוא ריכוז של הכל, ואמיתי ולא דווקא שייך אליה אבל הרבה כן) מתרחק ממנה, מנסה לקלקל.. כמעט בכח.. נלחמת בה.. נלחמת בעצם בי.. וזה כואב מלי.. זה כל כך כואב.. למה אני מקלקלת?? מה קורה שם שאני מתעקשת להישאר ברע? מתי ארגיש מוגנת?? מתי אתן לעצמי להצטרך אותה?? מתי אתן לעצמי להצטרך בכלל... שוב גולשת ל'מתי'.. ואמרנו שמנסים 'עכשיו'.. אבל 'עכשיו' לא נראה לי.. עכשיו זה לא קורה.. עכשיו זה גם לא יכול לקרות בכח.. כי כשאתה שייך, אתה מרגיש שייך.. וכאתה לא, אתה ל-א. אני רוצה ללמוד את האפור.. נמאס לי כבר משחור ולבן.. או הכל או לא כלום.. אני לא יודעת וגם רגשית לא מבינה (אולי בעצם עכשיו קצת קצת מתחילה להבין) את האיזון.. בואי ניקח את המטפלת לדוגמא, היא שם (לפחות אומרת זאת) איתי בחדר וכל כולה בשבילי, להיות איתי (לא יפה שאני ככה מזלזלת אך לא בטוחה אם להאמין לה, שוב רגשית..) ולי זה לא מספיק! כי אני מבינה עד כמה אני צריכה אותה.. אולי גם מעבר.. מאידך, המחשבה עליה איתי בחיי, ביומיום, מזעזעת אותי. לא מתאימה לי.. שאלתי את עצמי מדוע, היום בטיפול.. והופתעתי.. אני לא רוצה לראות את האפור שבה.. אני מתעקשת או לכעוס עליה (מסכנה..), או לאהוב אותה (אם אני בכלל יודעת מה זאת אהבה..) ולראות את האדם שבה?? זה, זה פשוט מ-פ-ח-י-ד.. כי אז, אז זה אומר שהיא לפעמים יכולה ולפעמים לא (בתור בן אדם הכוונה) והיא לא מושלמת.. (כאילו שלא ידעתי זאת – ז למה אם כן??) וזה מפחיד משום הקיצוניות שבי.. בשלב זה בחיי אני גם יודעת שיש טוב, ולמרות שמנסה, לא מצליחה לברוח מעובדה זאת, ועל כן נבהלת עוד יותר.. נלקחים ממני בשעה זאת כלי הגנה מאוד שימושי שהיה בידי.. כלי קיצוני.. 'או הכל או לא כלום' שמו.. ועכשיו, עכשיו (חזרנו?) אני צריכה להתמודד עם המציאות.. עכשיו אני צריכה למצוא איזון שאני לא מכירה במצב שאני לא מכירה.. עכשיו אני צריכה להרגיש בטוחה, לסמוך, לא לנסות לקלקל, להיות.. ואני לא יודעת איך.. אולי באמת לא צריך לדעת.. אולי באמת צריך רק לנסות.. הנה.. מדבר בי הקול הרך.. רוך שמעורבב עם גרון חנוק.. בוכה בפנים.. גם מלטפת את עצמי.. מצליחה קצת.. איך מסבירים את זה.. אולי זה הכעס והכאב מעורבבים עם ההבנה שמה שכואב באמת כואב והכעס גם הוא כואב.. בנוסף, הידיעה ההרגשה והתחושה שפה, פה א-נ-י צריכה להחזיק את ידי.. ידיעה שגם כואבת.. מרגיש שאני לבד צריכה להחזיק את ידי.. לבד.. (בוכה..) כואב שכך.. כואב כי הכל כואב.. גם אם יש רוך.. זה לא מעלים.. תחושות מעורבבות.. מוזרות שבגיוון.. אך מזל שכך.. מורכבויות.. של רגשות.. יחד עם הכל.. מרגישה נשימה עמוקה שמרחשת בי.. אולי אני צריכה חופש מהטיפול.. אולי הרגיעה מגיעה ממקום שמבין שאני מבינה מדוע אני מנזה להרוס ולא סתם מתוסכל.. לא סתם כועס.. שלמתי לה הכל היום כדי לאפשר לעצמי לגשר אח"כ.. ואמרתי לה על כך.. שאלתי אותה אם היא 'תריב' על לחזור.. כלומר, אם אכפת לה שאני אקח חופש.. אם היא תתעקש עלי.. ואני יודעת שהיא כן.. אבל לא רוצה לדעת? לא רוצה להאמין?? אולי הדמיון שלי לא משקר אותי.. אולי באמת אוטוטו יגמרו לה הכוחות ממני.. אמרתי לה שאני מרגישה כמו ערפד.. מוצצת את דמי, מוצצת את דמה.. (במקום לחתוך??) והיא אמרה שאני רוצה עכשיו לעזוב בגלל שאני רוצה להקדים אותה ולא להתמודד עם הפחד המטורף הזה של הנטישה.. וישירות, ציינתי שהיא אכן צודקת. אני לא מוכנת נפשית לעזיבה עכשיו. והיא אמרה שלא תעזוב אותי.. אמרה שהיא איתי.. עכשיו.. אבל הדמיון שלי מפותח יותר מהמילים שלה.. הדמיון שלי כבר לוקח אותי הרחק במסע הפחד.. וזה גרוע. הדמיון מגלם את החבר הרע. הוא סוחב אותי ושואב אותי ומרסק אותי ומרטיט אותי ומזיק לי.. מקיים את הפחדים שלי.. היי, מי אני שיאשים אותו?? בעצם אני זאת המאשימה את עצמי.. אבל לא רוצה להלקות אותי עכשיו.. מעדיפה להתעלם מהרצון להמשיך לפגוע בי.. די כבר גזרתי את עצמי לגזרים.. חתיכות ממש.. ואני מדממת היום.. (ואולי זה מקור הרגישה החלקית זמנית הזאת??) לא בא לי הרגע (ועוד דקה ממש זה יכול להשתנות) לשאוב את עצמי.. מרגישה שאובה כבר ככה.. קצת מרוקנת.. וטוב לי ככה.. כי זה לא בשלמות פגיעה עצמית.. זה גם רגע של.. הכלה?? (אוי מה אמרתי?? איך אני מעיזה..?? ילדה חצופה..) ((((((((((דדייייי לא יפפה נילי..))))))))))))))) מלי.. את רואה את המלחמות?? אני בוכה עכשיו.. הגרון שלי.. את מבינה את המערבולות?? את מרגישה את הבלאגן?? אני.. אני מתגעגעת לרכות שהייתה לנו בקשר.. אני מתגעגעת אליה.. אבל אולי אין את 'אותה המטפלת' כמו של פעם, היום.. כי היום אני רואה בה עוד צדדם.. היום היא אדם קרוב.. לא מלאך דמיוני.. (אמרתי קרוב?? למרות הכעס.. מפתיעה את עצמי..) עכשיו אני מפחדת.. עכשיו אני שואלת את עצמי אם יכול שיהיה בעתיד את הרכות שהיה בעבר.. כשהייתי 'ילדה יותר מידי טובה'.. ?? אולי אני בעצם גם פוחדת שהרסתי מספיק בשביל הרוס את מה שהיה בעבר..?? רוצה להשאר תמימה לנצח מלי.. וזה לא עובד לי.. יחד עם זאת, מנסה גם להיות אמיצה ולהסתכל ל'מצב' בעיניים.. מנסה לא להיבהל ממה שעולה.. מנסה להיות איתי.. על כל המשתמע מכך.. מרגישה לבד.. בודדה.. בוכה.. מפוחדת.. מבוהלת.. מלי.. זה אני, נילי שמנסה לוודא שהיא לא נעלמת גם פה.. בין השורות.. ~נילי~

נילי יקרה. כ"כ רוצה לתת לך את ההרגשה שאת קיימת... שהנוכחות שלך מורגשת, ועוברת כ"כ חזק בכתיבה שלך. ונדמה כאילו ככל שאת יותר ויותר מרגישה "נמחקת" ו"לא קיימת", ככה את עוברת בכתיבה כיותר נוכחת ומורגשת (ומענין לחשוב על זה, שאולי תחושות המחיקה ווהעלמות הם דווקא אלה שגורמות לך להרגיש חיה וקיימת...). וחשבתי על מה שכתבתי כרגע לשיר (תקראי את ההתכתבות בינינו, נראה לי שזה גם יידבר אלייך), אבל אני רוצה לכתוב גם משהו אליך, שיהיה אישי ושלך... אז אולי יותר מהכל אני רוצה להגיד לך שיש משהו במאבק הזה שלך שבעיני מערב הרבה אומץ וכוח, ושזה קצת מזכיר לי צירי לידה, שבסוף יוצא מהם משהו חדש, נולדים חיים. ונדמה לי שגם את, יחד עם ה"מיילדת" שלך עוזרים לחיים אחרים להיות, מנסים להוליד משהו חדש. וזה יהיה עוד כואב, וקשה, ולא מוכר, אבל זה כ"כ משמעותי... וחשבתי על זה שאת מוותרת על המושלמות - שלך, של המטפלת שלך... ושזה ויתור, ומצד שני יש משהו מנחם בידיעה שכולנו טועים, כולנו נופלים, לכולנו יש פגמים... ואולי מה שמשנה וחשוב באמת הוא לא המאמץ להיות מושלם, אלא דווקא הנכונות לתקשר, לדבר, לראות את חוסר המושלמות, זו שבנו וזו שבאחר. תהיי חזקה... מלי.

הי מלי מה שלומך? אני מנסה להתאושש קצת ממצב מאוד לא טוב. את יודעת, במצבים כאלה האובדנות מאוד חזקה. ("או שזה הזמן למות או שזה הזמן רק לשלם את המחיר על כל טעות ועוד טעות על כל מה שטעיתי פעם בדרכים" ובד"כ זה הזמן למות...) דברתי עם המטפלת. אני לא מבינה איך היא ממשיכה איתי. אני לא מבינה איך היא מסוגלת. איך יש לה את הכוחות. כבר כמעט חמש שנים.. היא בטח תשבר ממני מתישהו, נכון?.. אני יודעת שלא פשוט לטפל בהפרעת אישיות גבולית, במיוחד אחת כמוני. אני עושה לה חיים כל כך קשים, שאני באמת מרחמת עליה. כואב לי עליה. היא עושה כל כך הרבה בשבילי ולמעני, ואני כפוית טובה שמעבירה אותה גיהנום מולי. הטחתי בה כל דבר שעלה בי. החל מזה שאולי פעם אחת תעשה טובה לשתינו ותגיד לי את האמת ותודה באמת שאני מפלצת. שתודה שאני משגעת אותה ומציקה לה. שתודה שאני פשוט בלתי נסבלת. שתודה שהיא מפחדת להגיד לי את האמת כמות שהיא. הטחתי בה שלא אכפת לה, ושלא אכפת לי יותר, ושזה לא עניין שלה אם ומה אעשה לעצמי. והיא.. היא כל כך טובה.. כל כך בסדר.. כל כך מיוחדת.. כל כך חזקה.. מולי... מדברת אלי.. לא מפסיקה.. עד שאני נרגעת.. עד שאני מצליחה שוב לנשום קצת.. עד שהבכי מתחיל להירגע.. עד שאני ממש מצליחה לשמוע את המילים שלה.. את יודעת מה היא אמרה מלי?.. היא אמרה שאני עשיתי דרך ארוכה השנה.. ושאני גדלה.. ואני מגלה דברים חדשים.. למשל.. שיש דבר כזה רגשות מעורבים.. שלא הכל רק שחור או רק לבן.. שאפשר להרגיש דברים שונים במקביל.. שאני עוד לא יודעת להכיל את זה, להתמודד עם זה.. אולי היא צודקת... רק שאני לא רוצה עכשיו לגדול... למה זה כל כך כואב לגדול מלי?... למה זה כל כך קשה ומפיל וכואב? בשביל מה לגדול אם זה מרסק?... ואם אני אלמד שזה לא הכל או שחור או לבן, איך אוכל להאשים כל פעם מחדש את ההפרעת אישיות גבולית הדפוקה שהיא בעצם אני כל החיים שלי?.. אין לי כח יותר מלי, אני פשוט מרגישה שאין בי יותר כוחות. הייתי רוצה רק להניח את הראש ולהרגיש קצת שקט.. שקט בתוכי, שקט מעצמי. קצת.. סליחה שמעיקה גם כאן שיר

שיר יקרה, בעודי קראתי את המכתב שלך חשבתי לעצמי שזה בטח הישג עבורך, להצליח להחזיק רגשות כ"כ סותרים - של כעס וזעם מול המטפלת, ומקביל יכולת לראות את העזרה, המסירות, האכפתיות שלה כלפייך. והנה, בהמשך את כותבת שזה גם מה שנאמר לך בטיפול, ושמחתי. שמחתי כי נראה לי שלחיות בלי היכולת להכיל את המורכבות, והעושר, וה"גם וגם" זה נורא קשה, ומכאיב, ומבלבל. את כותבת על כאבי הגדילה, ואני רוצה להזכיר לך שכנראה לא הייתה הרבה הנאה ושמחה ורגיעה בשיר ה"קטנה", זו שרואה בשחור ולבן, זו שמחזיקה בכוח (ובלית ברירה) צד אחד של התמונה. ולהתבגר זה כואב כי זה אומר להתפכח, להשתנות, להכיר במוגבלות ובגבולות. אבל אני חושבת שזה גם להצליח ליצור מרחב יותר גדול, שיש בו הרבה יותר חופש לבחור איך ומה ומתי. והפרעת האישיות? אני חושבת שאולי לאט לאט תוכלי לנסות להפרד מה"הפרעה" על החלק הכואב והמכאיב שבה, ולהשאר עם ה"אישיות" - החלק שבך שרוצה, וצריך, וכועס, ואוהב ומרגיש ובסוף נרגע. בעצם כל מה שיש לך עכשיו, אבל תחת השליטה שלך. פעם מישהי (חכמה) אמרה לי שטיפול זה להפוך את כל הקולות הפנימיים לממשלה דמוקרטית, ולהפרד מהמשטר הדיקטטורי, שבו קול אחד שולט, וכל הקולות האחרים נמחקים. חשבתי על זה כשקראתי את שכתבת, וחשבתי שבטח נורא קשה לעבור מדיקטטורה לדמוקרטיה. קשה אבל כדאי, לא? מחזקת אותך, מקווה שיהיה לך סופ"ש נעים מלי.

היי מלי, העלתי את השאלה הזו לדוד אבל אולי לא הסברתי את עצמי אז אנסה הפעם לשאול אותך. אני בטיפול קרוב לשנתיים. בחצי שנה האחרונה אני לא מדברת הרבה בפגישות, בד"כ היא מדברת או שואלת אותי שאלות ואני עונה. באופן קבוע לקראת סוף הפגישה אני מרגישה חוסר נוחות, רצון שהפגישה תגמר ואוכל ללכת, ותמיד נראה לי שהיא מושכת את זה ומחזיקה אותי. אבל אז אני יוצאת ורואה שהפגישה הסתיימה בדיוק בזמן ולא באיחור כפי שהיה נדמה לי. דוד ענה לי שאולי הטיפול קרוב לסיום וזה קשור בזה, אבל אני דוקא חושבת (וגם היא אמרה את זה לאחרונה) שזה רחוק מכך, הטיפול בכלל לא קרוב לסיום, ואני גם לא חושבת שאני מנסה להתרחק ממנה, אני מרגישה קרובה ומובנת אבל עדיין תמיד בסוף מאוד רוצה לברוח! זה נראה לי מאוד משונה כי לרוב אני קוראת כאן על כך שמטופלים רוצים עוד זמן או מרגישים שהפגישה נקטעת מוקדם.... יש לך הסבר לזה?

הי. את שואלת שאלה מעניינת, וראשית אני תוהה האם פתחת זאת בטיפול למול המטפלת שלך. בעיני שתיכן יכולות ביחד לנסות להבין מה קורה לך בסוף הפגישה, ואיך ניתן להסביר זאת, ואולי גם להרוויח מכך גם תובנות לגבי דברים נוספים בחייך. יש לי שלושה כיווני מחשבה שאולי יעזרו לך להבין יותר את התחושות שלך: דבר ראשון, חשבתי על כך שיש משהו בסוף שמזמין איזה סוג של קרבה אחרת משאר הפגישה, שמזמין איזו התקרבות-התרחקות שמעוררת אולי רגשות שונים. ייתכן שהסיום יכול לעורר מבוכה (מה אומרים, איך נפרדים), אולי צער או אכזבה (על משהו שהיה ונגמר, על הפער בין הקרבה לאורך הפגישה לריחוק שמביאה עימה הפרידה), ובדומה - אולי גם תחושות של כעס, אכזבה, נטישה... חשבתי על זה שלפעמים אנחנו מעדיפים לעזוב לפני ש"עוזבים אותנו", ואולי התחושה הזו, שאת עומדת לקראת "נטישה", מובילה לתחושות שלך ש"במילא את כבר רוצה ללכת" (והכל, כמובן, לא בהכרח מודע). דבר שני, תהיתי על תחושת אי הנוחות שלך, ואני חושבת שאולי אם תצליחי להתעמק יותר באותם רגעים, תצליח להבין יותר את הקושי שלך. ייתכן שאת מרגישה שהמטפלת שלך מצפה ממך למשהו? לפידבק? לסיכום? ולבסוף, תהיתי איך את מסיימת או נפרדת בד"כ. האם את מכירה את המבוכה-חוסר הנוחות הזו? האם ה"טעם" שלה מוכר לך מסיטואציות אחרות? מקווה שהצלחתי להאיר קצת, בהצלחה מלי.

כול כך לא נעים לשמוע את זה שאתה דומה למישהו די מכוער ומעצבן מסדרת טלויזיה בעוד שאני כול כך משתדל להיראות טוב לשמור על עצמי והרבה מחמיאים פשוא אם אני עולה קצת במשקל פתאום אני לא כול כך יפה ונראית טוב הזוי שזה ככה משפיע עלי ממש עצובה מה עושים

הי נטלי לפעמים אנשים מנסים לתקשר איתנו בכול מיני דרכים, ולא שמים לב שבדרך הם "דורכים" על נקודות רגישות וכואבות. אני מסכימה איתך שזה נורא מעצבן ומעליב, אבל גם רוצה לחשוב איתך האם יש דרך אחרת להתמודד עם אותן אמירות. ראשית, אני יכולה לדמיין שהדמות שאנשים מאבחנים כדומה לך מרתיעה אותך, אבל אולי היא דווקא מעוררת דברים אחרים באנשים אחרים. קשה לי לחשוב על דמות שיש עליה קונצנזוס כמכוערת ומגעילה. יכול להיות שאולי האנשים מנסים להגיד לך משהו על ה"טיפוס" שאת, או על האסוציאציות שאת מעוררת, אבל את לוקחת את אותן הערות למקום נעלב? ובהמשך לכך, בעיני השאלה היותר עמוקה היא מה את חושבת לגבי עצמך, איך את רואה ושופטת את עצמך, האם את מוצאת דמיון בינך לבין דמות או דמויות שמעוררות בך גועל ודחייה. נדמה לי שזהו קול שאת מכירה היטב מתוכך, ושבמובן מסוים היית יכולה להתעלם מההערות של האנשים, אלמלא הן היו מהדהדות את אותו קול פנימי מוכר ומתסכל כ"כ. אני חושבת שאולי דרך אותם אנשים את מביאה את הקושי בדימוי ובערך העצמי שלך, ואת הכאב והנחיתות שיש לך מול עצמך. להתראות, מלי.

למלי היקרה, הפעם לא אלאה אותך בשאלות כהרגלי, בנוגע לבעיות בטיפול - פחד, דחיה, גבולות,תלות, נסיגה, יאוש ועוד פעם יאוש.... (ובטח מסגירה את עצמי, אבל כבר באמת עייפה ומיואשת וכבר לא אכפת לי...) רק רוצה עצה בנוגע לספרות מקצועית ולא. ---- שיכולה לעזור לי לעזור לעצמי. וכמובן שאין לך מה לדאוג - ושכל האחריות עליי, בנוגע להבנת החומר וליישומו. בינתיים תודה על האמפתיה, והנכונות לעזור תמיד - שלך ושל דרור ודוד

שלום X/א-X (אהבתי את ההתלבטות...). בין השורות אני שומעת את הבדידות, הייאוש, אני חשה אותך שומטת את האחיזה ונופלת אל הלבד, במטאפורה גסה אני שומעת אותך פונה אל פנטזיית הטיפול מול הספר, ומוותרת כרגע על קשר אמיתי, חי. אני מדגישה את ה "כרגע", ובכך מזכירה לך (ולי) שבהמשך אולי תוכלי להרגיש יותר טוב, ולחזור לשאלות האלה, שהזכרת בתחילת המכתב שלך, ושכרגע, כנראה אין לך די כוחות להתעמק בהם. וברמה הכי קונקרטית - איזה ספר את היית רוצה כעת? באיזה תחום? ואני תוהה - מדוע דווקא ספר על טיפול (בעיני, ספרי קריאה הם דרך מצויינת לגלות, להבין לראות את עצמנו, וגם להתעודד ולאגור כוחות). כתבי עוד, ונעזר גם בשאר משתתפי הפורום לגבי מקורות קריאה. להתראות בינתיים, מלי.

שלום לך .. 2 ספרים מומלצים על ראיית טיפול שקראתי .. "מה זאת אהבה וסערת נפש" .. של דר יורם ארבל. אפשרות מצוינת לבחון את המפגש הטיפולי (שככ אמיתי).. רק שמהצד.. בהצלחה שרית

נילי יקרה, הודעת הכעס שלך מאתמול תפסה אותי בתקופה מעט דומה. אני אולי כבר ב'אחרי' (בפחד, בעצב העמוק, בכאב, בבלבול שמסתתרים מאחורי הכעס), אבל עדיין יכולה להריח את עצמת הסחרור והסחף של החשיבה הכעוסה. אני מזדהה... ובוחרת לכתוב אליך (ולמלי) מהצד המזדהה, הפוחד, שחש את פוטנציאל ההשתלטות וההרס של כל חלקה טובה שיש בכעס. אני בוחרת לכתוב כאן שאלות (בהמשך) ולתלות עיניים חסרות אונים במשיב, ולא לתפוס את העמדה של מי שמסתכלת בעין רחבה יותר, של מי שרואה את הדרך כולה, של מי שמחזיקה באמתחתה שיקול דעת מסויים וידיעה לגבי מקורו של הכעס (שלי) ולגבי תפקידיו. יש פסוק בתהילים שאומר: "עששה בכעס עיני נפשי ובטני". הוא הולך אתי כשאני כולי רוטנת. הוא מאשש לי את התחושה שכעסים לא תמיד יודע להתמקד באזור מסויים ושהאופי המתפרץ שלהם שולח זרועות לכל העברים. כמעט הכל נגוע בהם ברגעים אלה; נגוע כמו במחלה. והמחלה הזו מחלישה מחלישה - כעששית שמאיימת להכבות. מלי (עכשיו אליך, אפשר?): אני לא יודעת אם כך הדברים מתנהלים בכל טיפול, אך אצלי יש לפעמים הרגשה שהמטפלת שלי מבקשת להציף כל מיני תחושות (בהן כעס) כך שיבואו לידי ביטוי באופן מרוכז וחד. היא ממש מעודדת את זה - מנסה לשחק בכל הכפתורים העומדים לרשותה וללחוץ חזק, אף שהיא יודעת שעשויות להיות לזה השלכות מערערות לזמן מה. יש בי חלק שלא מבין למה, שלא מבין מה התפקיד של זה, שמתמרמר על כך שאי אפשר להסתפק בהעלאה מרוככת יותר של דברים. יש גם חלק אחר, שמבין ויודע (ושנענה לזה), אך עדין מבקש להעמיק את הידיעה דרך תשובתך. אני אשמח אם תוכלי לתת כאן חלק ממחשבותיך בעניין זה... ובהזדמנות זו, שנה טובה לכל יושבי הפורום - חלקם יקרים לי במיוחד - ולכן, מלי ונילי. נויה

שלום נויה. חזרתי לקרוא את ההתכתבות בנושא הכעס מול דוד, והדבר הראשון שחשבתי הוא כמה אנחנו רגילים לפחד מהרגש הזה, הכעס. כמה אנחנו מתביישים בו, מורגלים בהסוואתו, מנסים לרכך אותו, עבורנו ועבור האחרים, מתכחשים לו, מחכים שיעבור, מרגישים שצריך לעשות הכל כדי "ללבן", "לפתור", "להרגיע". נדמה לי, וכאן אני אולי מתחילה לענות לשאלה שלך גבי הטיפול, שיש ערך גדול בביטוי הכעסים. קודם כל, לפעמים זו הזדמנות להווכח שלהגיד את הכעס (קודם לעצמנו, ואח"כ לאחרים) לא חייב להיות הרסני, מקלקל, מעליב. שזה יכול להיות פתח חשוב לדיאלוג, הזדמנות לחשוב על מה אני רוצה וצריך, מה אני מקבל, איפה אני מרגיש מאוכזב וממורמר, מול מי, ומתי... נדמה לי גם שלפגוש מישהו אמפתי, מכיל, סובלני במקום הזה, הזועם כ"כ, זו חוויה משמעותית במיוחד, קרובה, נוגעת ובעיקר מאפשרת ומרגיעה. אני גם חושבת שכעס שנשאר בפנים הוא כעס שיש לו איכות מרעילה, כעס שתוקף מבתוכו, וניתן להשתחרר ממנו רק אם מתחילים לתת לו מילים ולשתף בו. ובטיפול, הרבה פעמים זו הזדמנות להוציא לאור כעסים שהלכו ונאגרו לאורך השנים, ולכן שם גם הכעסים נחווים בעוצמה גדולה במיוחד. ...ובסוף, אחרי שבלון הזעם התפוצץ, נשארת משימה לא פחות חשובה (וקשה) ללמידה: איך נרגעים, איך נרגעים בעזרת מישהו, איך נותנים לכעס להיות אבל לא מאפשרים לו לשלוט (וזה הוויסות המפורסם, שכ"כ מרבים לדבר עליו...). להתראות, מלי.

הי מלי, תודה שענית והשקעת מחשבה ודברי הסבר :-) חלק מדברייך מדברים אלי, אבל אני רוצה עוד- עדין נותרת בתהיותיי. מרגישה שלא הבעתי את עצמי מספיק טוב... ברור לי מהם היתרונות שבביטוי כעס (או לצורך הענין, במתן ביטוי ואוורור לכל רגש שהוא). לא ברור לי מדוע יש לעודד אותו (לתחושתי) להופיע בטיפול באופן מזוקק, מרוכז, כזה שמעצים אותו והופך אותו לחזות הכל לזמן מה. לא ברור לי מדוע לשם עבודה על הדברים, לשם התבוננות מקורבת - ב'זום אין' - על הדברים, צריך להציף את הרגש באופן שדווקא יוצא מכלל ויסות. אולי אני צריכה להסביר שאני בטיפול כבר חמש שנים. המטפלת (האהובה) שלי ואני כבר ידענו הרבה סוגים של רגשות בכל מיני עוצמות ומינונים. גם כעסים - מתונים, מציפים, מובעים ישירות או בעקיפין, מיטיבים ולא מיטיבים. ישנם כעסים העולים בטיפול (וכמובן נשפכים ממנו החוצה אל החיים...) שלא מרגישים כמו לבה מבעבעת המתפרצת אל החוץ, שצריך למצות אותה עד תום עד שכל הרעל מתנקז. הם מרגישים יותר כמו משהו שמופעל עליו 'אפקט חליבה', שככל שמסתכלים עליהם מקרוב, הם מייצרים עוד ועוד ועוד רגשות מאותה איכות. זה כבר לא מרגיש שלי... זה מרגיש כמו מנגנון שיש לו חיים משל עצמו, מנגנון הרסני אשר מוציא אותי מכלל איזון - כאילו שחציתי גבול מסויים ונקלעתי במקרה למערבולת שלא היתה ולא נבראה. על זה אני שואלת 'ל??מ?ה', ולא ממש מקבלת תשובה בטיפול (או לפחות לא שומעת אותה. היא רק מהנהנת ומסכימה אתי במילים). תודה מלי. נויה

נויה.. איזה כיף לקבל הזדהות במילים.. תודה.. כעס.. אי אי אי... פעם, מאוחר בלילה כשלא הצלחתי לישון, ראיתי איזושהי תוכנית בערוץ 2, תוכנית בה מראיינים אנשים מעניינים.. בניהם גיבורי מלחמה, סיפורים אישיים מדהימים וכו'.. תוך כדי רפרוף, נפלו אוזני על ראיון שערכו לאישה שאיני זוכרת את שמה, היא מאמינה גדולה בלידות טבעיות שמתרחשות באווירה טבעית, גישה טבעית (רגשית כמובן) והכלה.. הכלה של התהליך, נשימות, תמיכה ו.. מגע.. מגע לאם, תומך, נותן.. ומגע לעובר/ ילד/ה.. מגע נויה.. תוך כדי סיפור והקשבה לכל מה שזה עורר אצלי פנימה, אני שומעת את האישה אומרת משפט אדיר: "במקום שבו נדע איך לגעת בילדינו ב-א-מ-ת, ברכות.. בכבוד.. באהבה.. בפרגון.. ממקום מכיל ואוהב כפי שמתאים לילד.. שם, שם כל אלימות מכל סוג שהוא, הייתה נמחקת.." ומהי אלימות? אלימות היא התבטאות של כעס.. אלימות לאו דווקא פיזית.. אלימות רגשית, מילולית, גם לעצמנו.. לתוכנו.. ופה, פה הכאב העצום.. הכאב עליו גם את מדברת.. הכל גורם אחד של השני.. אנחנו מורכבים.. מורכבים מאוד.. וכן.. כעס יכול לכלות.. והוא מסוכן.. מסוכן מאוד.. (בהקשר למה שכתבתי קודם, היית יכולה לדמיין לעצמך עולם בו אין אלימות כלל?? כעס שמתפרק בבריאות.. גן עדן.. אם.. רק אם..) אתמול הצלחתי להבין.. שאת הכעס אפשר גם להבין.. לכעס אפשר גם להקשיב.. למרות הקושי ל'שמוע' אותו.. אך כאשר מבינים אותו, הוא לא דווקא נעלם כל כך מהר.. הוא מתמתן.. הכעס נהפך לפעמים לקצת יותר כואב.. כי אז צריך להכיר בכאב שמקורו היה גם הכעס והעלבון.. וחוזר חלילה.. המטפלת אמרה לי עוד משהו מפחיד בנושא.. היא אמרה שמסיבה כזאת יכול ויהיה דיכאון קל.. דכאון = הכרה במה שאנחנו 'קשים' לקבל.. מפה, בלב כואב אך מתון משהו.. (יש בי התנגדות לתת לעצמי את המילה מתון..) מחזיקה אני את ידיך, מחבקת בעיניי, ואם תרצי גם חיבוק חם, אמיתי.. ונחזיק מעמד.. כולנו בעצם.. ~נילי~

אהלן נויה נויה יקירתי, זוכרת אותי? 8-] (אשת, זעמנית שחורה בפני עצמה...) רציתי לומר לך דבר מה שקשור לטיפול שלי, בהקשר למה שהבנתי לפחות מתוך דברייך ואולי תוכלי להסתייע בו. ההקדמה להלן אולי פחות קשורה לעניין, ובכל אופן - הגעתי לטיפול עם תפיסה כזאת (או קול כזה) שחשב שהמטפל נוקט בכל מיני אמצעים מכוונים כדי לבדוק היכן הנקודות הרגישות של המטופל, ואפילו מנסה בדרכים שונות לעורר רגשות בעוצמה גבוהה מאד ומתפרצת. במערומיהם. שככה זה טיפול. עם הזמן נוכחתי לדעת שבעצם דברים קורים, ומה שקורה הוא שמשמש חומר לעבודה משותפת. כן, מתוך ההתערטלות. זו ההכרחית, פשוט כדי להצליח להבין מה מתרחש בפנים ולעזור לך לרפא פצעים. וזו, שבאין ברירה חוזרים אליה שוב ושוב, והיא העוזרת להבחין בחלקים שדורשים תשומת לב מיוחדת. בנוסף, חושבת שאולי בעצם הקשבתו, המטפל נותן מקום לרגשות, כדוגמת זעם (מילה קצת כללית, לא משנה), להתפתח עד קרוב לקצה (הנורא והמביש...). ולא שהוא נהנה מזה או "צריך" את זה או משהו... יכולה לומר לך שבמקרה שלי, לפעמים, כמעט ללא התערבות של הצד השני, אני מצליחה "לשלהב" את עצמי, אם נקרא לזה כך, ולהגיע לעוצמות מכאיבות של רגשות. זעם, נגיד. והוא לפעמים באמת חסר אונים מול זה ("אבל למה אתה לא עושה משהו כדי לעזור לי"... מו?כר?), כשהמטרה היא לשרוד יחד, עד לפעם הבאה... טוב, בטח עד כאן לא חידשתי. אבל רציתי לומר דבר קצת אחר. על פי רוב, בעצם אפשר לומר שכמעט תמיד, כשאנחנו נמצאים במעבר לשלב מתקדם יותר, ישנה איזו התפרקות שמעורבת בהרבה מאד כעס (נו, בטח תוצאה של התנגדות לשינוי או משהו כזה...). כך שאם הייתי מחפשת קשר לאיתור היוזמה שלו בעניין, אז אולי הייתי אומרת, שבנקודות בהן, הוא, לדוגמא, מנסה להעביר אליי יותר אחריות, הדרגתית ומתונה ככל שתהיה, יש לי נטייה להיות פרועה יותר. בכלל זה גם השלבים של חשיפת התוך הפחות מודע והפחות "יפה" או "נעים" למשמע אוזן, שהוא בסה"כ חלק ממך. כמו שבכולם יש חלקים כאלה. מניחה שלא מן הנמנע. אז... כשבנקודות מסוימות את רגישה לשינוי, אפילו המינורי ביותר, בקצב האיטי ביותר, הכי רך שלא מנסים, זה אף פעם לא באמת רך ומרגישים את זה, ועוד איך מרגישים את זה. במיוחד כאשר נוגעים ב?? - (בה' הידיעה) נקודה. סימן טוב דווקא... טוב אבל כואב... מצד שני, חייבים להיות אמיצים ולעשות את הצעד. אחרת. נשארים במקום. והצמיחה - מבורכת ועימה אסירות התודה. על כל פנים, אצלנו, אנחנו כבר יודעים לאן הזעם שלי יודע להגיע, ולא שמנסים לבדוק שוב עד לאן הוא יכול, אבל באופן ספירלי (כמו שאומרים גם פה), חוזרים לשם. בכאב. ואת יודעת מה עוד? סתם ככה נראה לי שהשאלה ששאלת היא שאלה מעולה להחזיר לטיפול, באומץ, כמו שהיא, עם כל הפדיחות שהיא עלולה ליצור (?). חושבת שהיא כשלעצמה אומרת המון. אולי מה שאמרתי לא מתאים במיוחד... אבל ניסיתי... 8-] יקירתי, אסיים בברכת תחל שנה וברכותיה, ושתהא נחת ורוגע עד כמה שניתן שלך, (אשת)

הי אשת. היטבת לנסח מה שניסיתי קודם... מצטרפת למחשבות שלך, מלי

אני רואה את הודעותיכן (הנוגעות בי - כל אחת בדרכה) סמוך לשעה עשר. רוצה להספיק לענות, ומהר, אז מקבצת את שלושתכן יחד בהודעה אחת. סלחו לי... לך - נילי, מאמצת בחום את החיבוק ששלחת לי וחושבת (עוד אחשוב) על דבריה של אותה אשה. יודעת שדרכו של כעס להאיץ את עצמו, ושאפשר גם למתן אותו ולהכילו בתוכנו. אני קוראת אותך כשאני כאן ולא פעם מזדהה עם עצמת החוויה. שמחה עבורך ואתך שהמילה 'מיתון' משתבצת לה באוצר החוויות שלך יותר ויותר... ואשת יקירתי, האם באמת העלית על דעתך שאוכל לשכוח? כשאני מציצה לכאן מפעם לפעם אני רואה אותך תחת שמות מתחלפים - חדשים לי - אבל הפנים היפות הן אותן פנים: מורכבות, מסתעפות, מיטיבות להבין, רוצות לעזור, רוצות להיעזר, חושפות חולשה (באומץ), חושפות שיניים (או לפחות מדברות על כך), חושפות רוך... הדברים שלך מאד ריגשו אותי. העדינות שבה הם הוגשו מצאה לה דרך אל לבי. מאחר שאת ומלי שידרתן על גל דומה אני אעבור לכתוב אליה עכשיו (בכל הקשור אלי), אבל הדברים ממוענים אליה ואליך. מלי... את ואשת כמובן צודקות: המטפלת לא מחוללת את הדברים ובטח לא מייצרת בי תגובות, אבל לעיתים נדמה לי שעצם ההתעכבות באזורים מסויימים אינה מותאמת לזמן או למצב בו אני שרויה, ושאותם הדברים היו מתקבלים אחרת בעיתות אחרות. אני באמת בתקופה מעט פגיעה. קצת מעליב להיות שם ולחזור חמש שנים לאחור (או אולי הרבה יותר...)- להשתמש במנגנוני הגנה שנראה היה שכבר דעכו או הוחלפו ולצפות בעצמי מגיבה וחושבת באופנים בואי נגיד - מבישים, מוקצנים. בזמנים כאלה הקול הפנימי שלי נחווה לי כל כך חלוש, מהוסס,רעוע, ואילו הקול שלה - עדין ככל שיהיה, הולך אתי עקב בצד אגודל - מרגיש לי רם ואסרטיבי. אני חוששת מכח ההשפעה שעשוי להיות לה עלי; אני חוששת שקולי-שלי יזדחל מאחור ולא יוכל להשמע מספיק בשעה שאנו מעצבות לנו סיפורים ופרשנויות על החיים *שלי*. כל הפחדים הללו, ההתנגדויות אולי, מדוברים בינינו כמובן (זה באמת מרגיש כמו לחזור לפעם פעם)... נראה שאכן ננגעה נקודה כואבת ושאנו על סף פנייה נוספת בספירלה הידועה (מצחיק, אני תמיד מדמיינת ספירלה עולה ואילו הספירלה שלה יורדת, הולכת מפני השטח לעומק). חבל רק שהפעם הפנייה קשה יותר מאחרות והנסיעה מטלטלת ומעוררת בחילה. חשבתי שאחרי כך וכך שנים הגוף מסתגל לטלטלה, והקושי (שקיים תמיד ממילא) נחווה כפחות מעמיס. בת תודה מקרב לב לשלושתכן. מקווה שההודעה תגיע בזמן, נויה

קראתי את העץ הזה .. המרגש שלך .. והזדהיתי איתך שם בהמון חלקים .... ואני חושבת שלא להכל יש תשובות .. לפעמיםם עצם העלאת השאלות למודע והשארתם במצב עמום .. זה כבר קפיצת דרך. חושבת .. דעי שקולך נשמע פה היטב ..בשנתיים האלה שאני כאן .. את מיוחדת ועשירה .. וכיף לקרוא את התובנות שלך ... נעלמת קצת .. שמחה לקרוא אותך שוב. באתי לאחל לך שנה טובה .. שפע מכל הדברים הטובים שרק אפשר לחשוב . שלך . שרית

קבעתי פגישה עם מטפלת זוגית שבקורות החיים שלה רשום MSW אונ' תל אביב מה זה MSW ? האם זה תואר ראשון / שני ??

הי מיטל תואר MSW הוא תואר שני (מוסמכת) בעבודה סוציאלית. להתראות, מלי.

היי מלי, אני חושבת הרבה על הפורום בימים האחרונים. כמו שכתבתי לך שבוע שעבר, אני כבר די הרבה זמן מהרהרת ובעיקר מתגעגעת לימים שהייתי נוכחת כאן יותר, בכתיבה ולא רק בקריאה. אני עדיין לא לגמרי בטוחה למה אני כותבת. אני רק יודעת שהסתיו מגיע, וכל הסממנים של החורף המתקרב צובטים אותי חזק מבפנים, בגעגוע. זה מצחיק, את יודעת, שסיפרתי למטפלת שלי על הקשר פה בפורום עם ליאת, רק בשבוע שליאת הודיעה שהיא עוזבת. כתבתי פה שנה, ולא סיפרתי לה. יכלותי לספר לה רק כשזה "נגמר". היא אומרת, שזה שכתבתי פה איפשר לי "לפזר" את עצמי בכל מיני מקומות, במקום להביא את הכל אליה. היא אומרת שזו הדרך שלי לשמור עליה, להגן עליה מפני הצפה, מפני יותר מדי ממני. לפני כמה פגישות, סיפרתי לה שאני חושבת על לכתוב לך, שאני כבר מתנסחת אליך לא מעט, ביני לביני. היא שוב שאלה מה קשה לי בקשר, ממה אני מנסה לברוח. הרבה קרה לי איתה מאז שליאת עזבה. וזה טוב, כי באמת הבאתי יותר ויותר אליה, והיא מצידה עומדת בגבורה בשטף. אבל חסר לי. חסר לי המקום בו אני יכולה לקבל נקודת מבט קצת אחרת, המקום בו אני יכולה לנוח קצת מהאינטנסיביות של הטיפול, או סתם להתלבט רגע לפני שהדברים מובאים לטיפול. אולי זה איזה אי קטן של רוגע, שאפשר לשבת בו רגע על החוף, לתת לגוף לנוח מהשחייה המאומצת, ולהחזיר את הנשימה לקצב הרגיל... אין כאן שאלה, אני יודעת. רק הרבה מחשבות. קשה לי לכתוב כאן, למרות שזה מרגיש מוכר. אני מרגישה קצת בוגדת, למרות שאני יודעת שאין בכך הגיון. אני גם קצת עייפה, וחוששת, ואיך תגיבי ומה תכתבי, וליאת הרי כבר הכירה כל כך טוב... (ואולי כבר נמאס לך לשמוע על ליאת, ואלי אני כבר מעצבנת אותך, עוד לפני שהתחלנו...) לא יודעת. פתאום יש לי מחנק אמיתי בגרון, ודמעות שאני מתאמצת לעצור. זה כנראה הזמן שאני צריכה לסיים, ללכת לישון. לא יודעת איך לסיים נועם

שלום נועם. למרות שלא שאלת, חשוב לי להגיב. אני מבינה שהכתיבה הזו לוותה במאמץ, וגם בהתרגשות, וההרגשה שאת מפקידה פה, בפורום, ואצלי משהו יקר, גם אם עוד לא ברור ומובן לשתינו לחלוטין, מאוד נוכחת. אני שומעת כמה הקשר עם ליאת היה משמעותי, אבל גם כמה, דווקא בגלל זה, הוא היה קונפליקטואלי. אני חושבת שאולי עם העזיבה של ליאת ויתרת על שני הצדדים - גם על קשר חשוב, עמוק ומלווה, אבל גם על הקונפליקט שב"בגידה" וב"לפזר את עצמך". אז עכולת להתמסר לטיפול. נדמה לי שאת מנסה להשתמש עכשיו בפורום כאיזה מרחב "לשחק בו" - מקום שבו יש לך חופש לעשות ולהגיד, ולבחור, בסוף, מה הכי מתאים ונכון לך. אני כאן, מוכנה להיות שותפה להתלבטויות וללוות את הנסיונות שלך "לשחק". ועוד משהו קטן שלא יכולתי שלא לחשוב עליו - כתבת שאת "מפזרת את עצמך", ותהיתי האם את יכולה לדמיין הרבה קשרים משמעותיים, אבל בלי לפצל ביניהם, בלי לגרום להם להיות מבודדים ומנותקים זה מזה. תהיתי מדוע נמנעת מלדבר בטיפול על הפורום, איך את מבינה זאת כיום? נדמה לי שאולי דווקא העושר יכול להיות, ולאו דווקא להתחלק, בכמה מקומות... להתראות בינתיים, מלי.

שוב שלום :-) אני חושבת שאת צודקת. אני חושבת שעכשיו אני באמת מחפשת מקום נוסף, ולא מקום אחר. אני חושבת שאז לא סיפרתי למטפלת שלי על ליאת, ועל הכתיבה בפורום, כי פחדתי שהיא תכעס, שהיא תחשוב שאני לא סומכת עליה מספיק, שהיא תדחה אותי... היום אני יודעת שזה לא היה קורה, היא רק רוצה שנדבר ונדבר. לכי תביני... ;-) בכל מקרה, רציתי לחדד את עניין הבגידה שכתבתי עליו. תחושת הבגידה כשכתבתי לליאת הייתה כלפי המטפלת שלי, כשכתבתי לך (ואולי בעיקר לפני שכתבתי לך) תחושת הבגידה הייתה כלפי ליאת. כאילו אני בוגדת בה, בקשר שהיה לי איתה. כאילו שאני מוצאת לה תחליף. אני חושבת שסוף סוף כתבתי כי אני מבינה שאת לא תחליף. הקשר שהיה לי עם ליאת תמיד תמיד יישאר יקר לליבי, אבל אני מוכנה ליצור קשר חדש :-) יצא קצת דרמטי, אבל שיהיה... שתהיה שבת שלום, נועם

מקווה שהנשימה חזרה למקום.. שהמחנק קצת נרגע אחרי השיתוף.. תאמת .. אני לא מגיבה כאן הרבה .. אבל באמת שהיית חסרה כאן בכתיבה .. ימי חמישי של ליאת .. באמת היו מורגשים גם איתך, שמחה שחזרת ..לבקר.. שולחת לך יד מחבקת .. וחיוך .. תמשיכי לכתוב . קוראת אותך.. וכאן איתך ברגעים של המנוחה מטיפול לטיפול :-). שרית

שלום, קצת רקע: ילד נבון, מוכשר, רגוע, פשוט מקסים. בעבר הלכתי עם הבעיה לנוירולוג כאשר הוא היה בן 5 בערך אולי פחות. נוירולוג אמר שהכל בסדר והכל יעבור אך לצערי לא עבר. אז הבעיה היא שהוא מתעורר בצרחות וזה נראה כאילו הוא ער כי העיננים פקוחות אבל הוא לא. הוא בפרוש לא מזהה אותנו, אני לא יודעת איך להרגיע אותו. העיניים שלו פקוחות לרווחה אך הוא ישן. הוא צועק עוד יותר אם אנחנו מנסים להרגיע אותו, כלומר,אני לא יכולה לגעת או לדבר אליו כי זה מפחיד אותו עוד יותר. אני לפעמים פשוט יושבת חסרת אונים ומחכה שיחזור לעצמו. לפעמים אני שואלת אותו שאלות . אתה רוצה לאמא? הוא עונה כן, איך קוראים לך? הוא אומר לא יודע. איך קוראים לאמא? לא יודע. לפעמים הוא ממלמל משהו כ"כ מהר שאני לא מבינה מה הוא אומר. לפעמים הוא אומר : אני לא יודע איפה אני ומתחיל לצרוח יותר חזק. לפעמים יש ליות שאני נכנסת אליו לחדר והוא ישן בישיבה רגוע. אני פשוט משכיבה אותו והוא ממשיך לישון. לפעמים הוא צורח ואז פתאום הוא מתחיל לצחוק, פשוט מתפוצץ מצחוק אנחנו צוחקים יחד איתו ואז הוא מתחיל לצרוח שוב ואז שוב לצחוק. כאשר הוא חוזר לעצמו, והוא מזהה אותנו הוא לא זוכר כלום. לא מה חלם ולא שצעק. הנוירולוג אמר שזה ביעוטים ושזה יעבור. אבל זה לא עובר. האם בני מוכה ירח האם מוכי ירח מתנהגים כך? האם זה סוג של אפילפסיה הוא ממצמץ במהלך היום. האם מעבדות שינה יכולות לבדוק את הבעיה הזו? מה אם נלך למעבדת שינה והוא ישן שם מצויין הרי זה קורה כל לילה. האם הבדיקות מראות בכל זאת את התוצאות? מודאת ומקווה שאמצא תשובות כאן. אורלי

שלום אורלי. לפי התיאור שלך, הבעיה עם בנך איננה נשמעת לי על רקע נפשי. בהחלט יש מקום, כפי שאכן עשית, לפנות לרופאים נוירולוגיים או מומחים לשינה להמשך התייעצות. הייתי מציעה לך להמשיך את הבירורים הרפואיים. בהצלחה, מלי.

דוד יקר, השעה היא שבע דקות לעשר אז אני אזדרז ואכתוב מהר.. אלף ארוחות משפחתיות יש עכשיו, אבל (בנס) מעבר לבטן התופחת אני עוד מצליחה לזהות את מסך המחשב :-) אז קפצתי מהר לאחל חג שמח! וגם שנה טובה! אני לא יודעת אם אתה כבר יודע, אבל אתה ממש נחמד! :-) ומאוד נעים לי לקרוא את התגובות שלך כאן בפורום, שיש בהן קצת מכל דבר, בדיוק במינון הנעים שמעלה בי חיוך.. מעבר להמון טו?ב, יש גם פשטות כזו נעימה של בן אדם "כמוני וכמוך", שלא יודע יותר מכולם, רק אולי מנוסה יותר או גמיש יותר בצורת החשיבה.. אתה באמת נותן תחושה של מישהו שמנסה קצת לעזור, וזה נעים נעים... וחוש ההומור שלך קנה אותי כבר מהנעליים האדומות של אורנה, שלא התביישת ללבוש כאן כבר ביום הראשון.. התכוונתי לכתוב חג שמח ושנה טובה ויצא קצת אחרת :-) רק מחייכת לעצמי ומחייכת.. אתה נחמד, אדוניקו.. נחמד מאוד :-) שתהיה לך שנה מצויינת! הופס! דקה ל... אני שולחת מהר לפני שיעלם.. לילך

שלום לילך ממש הספקת בדקה האחרונה. מזל בשבילי. תודה רבה על ברכת השנה הטובה והפירגון. טוב לראות שאת עדיין פה וטוב לשמוע דברים טובים ומחזקים. וטוב לראות את כל החיוכים שפיזרת - מקווה שכל השנה שלך תהיה מרוצפת בכמה שיותר מאלה. להתראות ושנה טובה דוד

יש כזה דבר אמפטיה לאדם כועס מאאאוווווודד??? (אני) או שרק יש אמפטיה לכאב?? (שאגב כאב הרבה פעמים נובע מכעס עצווום) אני פאקינג, אבל פאקינג מתחרפנת. לא מתאים לי המסגרת הזאת שקוראים לה עולם. לא. ~נילי~

שלום נילי נדמה לי שזו שאלה שאת צריכה לענות עליה בעצמך. הרבה פעמים אפשר להצהיר על אמפתיה כלפי מישהו אחר, אבל נראה לי שמה שקובע זה מה שהאדם עמו חשים אמפתיה מרגיש. באופן כללי, מצידי, אומר שנראה לי שכן. אפשר לשמוע על כעס רב, כלפי אחרים וגם כלפי עצמך (אם כי זה קשה יותר, כמובן) ולחוש קרבה והבנה לכעס הזה. וכעס על העולם? בוודאי. אני, כמו בטח לא מעטים אחרים פה, יכול להבין ולהזדהות עם הכעס הזה לא אחת. אבל מעבר לכעס הכללי, האם את מוכנה לשתף יותר? כי כמה שיותר מבינים את התמונה, את הפרטים המרכיבים אותה, יש יותר מקום והזדמנות לאמפתיה.. בקיצור, אני מדבר הרבה, אבל ספרי - מה קרה? מה מכעיס אותך כל-כך? להתראות דוד

אני לא בטוחה שאצליח להוציא את הבלגאן הפנימי היום אני בקושי מצליחה לשתף את המטפלת.. אבל אני מנסה.. כי אתה נחמד =0) מכעיס אותי בטירוף כל הנושא הטיפולי, מכעיס אותי שאני יכולה להרגיש כל כך קרוב לאדם שאני לא מכירה בכלל, מכעיס אותי שאני רוצה אותה כל הזמן אבל לא רוצה אותה איתי (??) מכעיס אותי היא, מכעיס אותי שאפשר שהיא חושבת על יחסי העברה של התאהבות (וזאת לא הבחורה עליה דברתי לפני כמה ימים) כביכול שלי בה, שהיא עדין לא אמרה בוודאות אך אני פלטתי איזה משפט שעורר אותה וחבל שכך, מכעיס אותי שאתה עכשיו תכתוב לי שאני צריכה ללבן הכל איתה מכעיס אותי כי אני כועסת ולא רוצה שידחו את הכעס שלי ויגידו לי להכניס אותו למוד של 'פוז', מכעיס אותי כל נושא השייכות, פאקינג מכעיס אותי שאני מרגישה זרה לעולם, להורים שלי, לאלוהים שאולי קיים ואולי לא, מכעיס אותי כל ההסתבכות שלי סביב החזרה בשאלה, שאיתה אני שלמה אבל הפילוסופיות סביבי מתרוצצות לחסרות מעצורים לחלוטין, חלקן בדמויות אנשים מעברי, מכעיס אותי שיש בי כל כך הרבה כעס ושום דבר לא מרצה אותי, מכעיס אותי שאולי אני נוגדת את עצמי על ידי זה שאני לפעמים מצליחה לכתוב פה דברים חיוביים ופתאום אני כל כך שלילית.. כאילו שזה הלך לאן שהוא תמיד זה היה שם אני פשוט רב גונית (ולמה אני מנסה להתנצל) מכעיס אותי שיש כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת להסביר לעצמי, להבין, להרגיש (?), מכעיס אותי שאני כל כך מסובכת ולא מוצאת (((((((((את מה???????)))))))))) מכעיס אותי כי אני פוחדת שהמטפלת תעיף אותי לכל הרוחות כי אני כזה פלונטר אחד ענק מכעיס אותי כי בגלל שאני כל כך פוחדת, אני משתתקת ולא זזה.. מכעיס אותי שאני בונה הרים של בעיות ולא מבינה למה?? מכעיס אותי שראש השנה פה, מכעיס אותי שיום כיפור יבוא מכעיס אותי העולם, מכעיס אותי קשרים, מכעיס אותי אני, מכעיס אותי צרכים שלי, מכעיס אותי רצונות שבי, מכעיס אותי דחיות שבי ואני, מכעיס אותי כל דבר כמעט ולא, אני לא לפני מחזור ואני לא סתם זועמת. זה הכל ביחד וזה לא כלום. נתסכל לפחד לתסכל לכעוס, מפחיד לכעוס יש להכל כל כך הרבה גדרות לכללים ואני לא יכולה עוד. ~נילי~

היי חג שמח(כנראה) מה עושים כשנמצאים בצומת בחיים אני בת 26 וכרגע אני בנק' כנראה הקרטית ביותר בחיי אין לי חבר אני בדרך לעוד התפטרות מעבודה אני חיה לבד ומרחיקה לעט לעט את כל מי שנמצא לידי את כל מי שהיה אי פעם חבר שלי אני בדיכאון כבר המון שנים בקיצור בור ללא תחתית וכל הזמן חיכיתי שמישהו יזרוק לי חבל הצלה אבל הנה הגעתי לנק' שבא אני מבינה שזה או אני או אף אחד או עכשיו או לעולם לא אז אך משנים חיים אך עוצרים את ההדרדרות הזאת שנמשכת כבר שנים על גבי שנים ומתחילים לבנות חיים אך בגיל 26 מתחילים מהתחלה??

שלום תמרה את מתארת צומת לא פשוטה בכלל בחייך. אבל אני שומע הרבה אפשרות ותקווה במילים שלך. אני חושב שזה מצויין שאת מודעת לקיומה של הצומת הזו ורוצה להפיק ממנה את המיטב. ואני גם חושב שזה סופר-חשוב שאת לא מטילה את האשמה על הסביבה אלא מוכנה לראות ולבדוק אילו חלקים שלך עוצרים אותך כיום ומובילים אותך לסיכון מבחינת התחושה של פספוס החיים. ברור לי שחבל לך על אותן שנים שעברו עד עכשיו, אבל אם את אכן בצומת, הרי שחשוב שתראי גם את הדרך הארוכה המשתרעת מולך ואת החשיבות של הניסיון ללכת בכיוון המתאים לך ביותר. וההצעה שלי אליך היא זו: נסי לבדוק, עם עצמך, להיכן את מעוניינת להגיע, מה המטרות והשאיפות שלך בחיים, ולאחר מכן נסי להבין מה המכשולים העומדים בדרכך ושהפריעו לך להתקדם עד לנקודה זו. משם מתחילה העבודה הקשה: צריך להתחיל ללכת. זו משימה חשובה בהחלט עבורך, כך שאם אם מרגישה שתוכלי להיעזר בכך, בהחלט הייתי ממליץ גם על היעזרות באיש מקצוע. בהצלחה דוד

דוד כתבתי לך הודעה... והפורום פשוט העיף אותי.. :-( ועכשיו מרגיש לי.. והנה דוגמא איך בשניות התחושות והרגשות יכולים להשתנות בתוכי, איך בשניות אני יכולה ליפול. אוףףף בא לי למות ממני

אוח, קונטרול Z איפה אתה כשצריך אותך. שיר יקרה, קצת אעז לנסות לסייע בעניינים "טכניים", לפני שדוד יגיע עם מילות הנפש, טוב? את הבעיה הטכנית עם הפורום, למשל, אפשר לפתור בקלות (?) יחסית, ואז תהיינה פחות תקריות קטנות ומעצבנות כאלה שמוציאות מהאיזון העדין שבלאו הכי שם. נראה לי שאת יודעת אבל הנה, תראי בכל זאת - לפני שאת רושמת הודעה בפורום, ובגלל שהתקלות הללו לצערנו חוזרות וקורות, את יכולה לנקוט במספר אמצעים שישמרו לך על ההודעה ויגב?ו? אותה - הכי בטוח - לכתוב מה שעל ליבך או בתוכנית כמו - WORD , או, אם את נניח על מחשב ציבורי, את יכולה לפתוח את תיבת הדואר שלך ולכתוב לעצמך מייל, לשמור באופן זמני כטיוטא, ובסוף להעתיק את התוכן לתוך תיבת ההודעה של הפורום. דורש מאמץ וסבלנות, ונכון, זה מסורבל קצת, וגם סוג של שיתוף פעולה שלא תמיד בא עליו, אבל, בעיניי הוא שווה ויכול לחסוך הרבה עגמת נפש, אם זה חשוב לך. אחרי שההודעה נשלחה, ואולי גם אחרי שראית שהיא עלתה את תמיד יכולה למחוק אותה מהמחשב. דרך אחרת - בטוחה פחות, וגם, לדעתי, יותר מעצבנת אם את בקטע של זעזוע והרס… - לפני שאת שולחת, או מידי פעם תוך כדי הכתיבה אם היא ממושכת, סמני את הטקסט, העתיקי אותו בקונטרול C ואם ההודעה עפה (פויה מחשב מעפן) נסי שוב ואז לחצי קונטרול V. מה שרשמת יועתק. דרך שלישית היא לנסות לרשום מחדש את מה שמצליח, משהו שיהיה אחר מהמקור של לפני זמן. למרות שלפעמים מאבדים את כל הגישה לזיכרון, ולמרות שממש לא בא לחזור שוב. אוף. לא חשוב. אפשר גם לאמץ שיטה דומה למען הטיפול ולרשום מחשבות אפילו בלי מחשב ורק עט ודף נייר. מצריך משאבים לא מעטים ואחריות, ולא אמרתי שזה קל, האמת שזה די מורכב. יכול להתאים יותר או פחות. תלוי. בך במצב. במידה. נסחפתי. לא ניתן להרס לנצח, ובתקווה שגם לא נילחם יותר מידי. ונאמין שקצת יש ויהיה טוב יותר.

אני מודה.. שהצלחת להעלות חיוך על פני... למרות שכנראה זו לא היתה המטרה... אימצתי את הרעיונות.. ונראה לי שאנסה ליישם... תודה רבה, ושנה טובה... שיר

אח, איזה כיף לרשום, מבלי לחטוף פיק ברכיים, רק מעצם המחשבה, שכל מה שרשמתי נגוז ונעלם. זה מה שקורה לי בזמן האחרון ,שטכסטים מתעופפים לי, מתישהו, בזמן ההדפסה, עד שהגעת את (אומנם רשמת לשיר) עם עצה חכמה ומועילה שבזה הרגע אני מאמצת ומשתמשת בה (הדפסה ב-word) ו..יחי ההבדל הקטן...!! אני רושמת לך בלשון נקבה , ואולי בכלל מדובר בזכר...? מתנצלת מראש, המון תודה , וחג שמח !! סקרנית לראות את התוצאה . ריבי.

שלום שיר אני לא יודע אם את מתכוונת למצב בו כותבים משהו ולפתע הפורום זז וההודעה נמחקת, אבל אם כן, גם אני מכיר את זה ותאמיני לי שאני יודע כמה זה עושה רע. אבל (בהנחה שזה מה שתיארת ולא מקרה של הודעה שנעלמה), צריך להתגבר על זה, אחרי אותה תגובה של כעס ואכזבה ועייפות, ולהמשיך הלאה. את צודקת שהמקום הרע חובר מייד לתחושות הללו ומנסה לרכב עליהן. אל תתני לו. וההודעה שלך היא ההוכחה לכך שאת נלחמת ואני בהחלט שמח לקבל אותה ולהשיב עליה. במהירות, לפני שמשהו פה יזוז.. להתראות דוד

אמנם כבר עברנו למשמרת של מלי.. (ברוכה הבאה..) אבל דוד.. תודה.. באמת.. על הנוכחות, ועל המילים... שהצליחו לשנות משהו בתוכי.. לגבי התחושה.. ואולי אנסה לשחזר את ההודעה הראשונה במשמרת של מלי.. או שכבר אכתוב חדשה.. בכל מקרה, תודה רבה שיר

אין לי כוח יותר , איך זה יכול להיות שהכל בסדר ובו זמנית הכל כל כך לא בסדר . אי אפשר פשוט לפרוש בשיא , אני לא מאמינה שיש משהו שיכול לעזור , אני בטיפול יותר משנתיים , אני הרבה יותר בחרדות עכשיו ,ואני לא חושבת שזה ישתנה . אני חייה חיים נורמליים לחלוטין , אבל לא ממש מוצאת בהם טעם . אני לא חושבת שזאת תקופה , אולי יש אנשים שהם פשוט ככה ... ואי אפשר לתקן אותם ..

שלום למישהי יפתיע אותך אולי, אבל אני חושב שאת צודקת. אי-אפשר לתקן אנשים. והאמת, אני גם לא בטוח שרצוי. אבל אני כן בטוח שכדאי לנסות להפחית את הפער שאת מתארת בין החויות השונות שלך (אולי בין החיצונית לפנימית?), בין החיים הנורמליים לכאב שבפנים. וכן, כדאי לא לשנות אותך אבל את מידת הסבל שלך כן. אני מבין שאת בטיפול ועד כמה שזה ישמע מוזר, ואולי גם מעצבן, אני מבין שקורים בו דברים, אולי דווקא בשל השינויים שאת מתארת במידת החרדה שלך. כי אם היית מתארת מצב סטטי לחלוטין הייתי יותר מודאג. לעומת זאת, אם דברים קורים, זזים, משתנים בפנים, זהו סימן שהם אינם קבועים לגמרי, זה לא שאת "פשוט ככה". כנראה שצריך, וזה בטח קשה, למצוא את הדרך לעשות את הדברים אחרת. להפחית את הכאב במקום להעצים אותו. ואולי הדרך לכך עוברת דרך הפחתת הפערים, שעליה דיברתי בהתחלה. שווה לנסות, נדמה לי. בהצלחה דוד