פורום פסיכולוגיה קלינית

דרור, דוד ומלי יקרה, כל כך קשה להפרד, לחשוב שתוך פחות משעה הכל פשוט נגמר.... לא אוכל להציץ כאן יותר ולראות שיש כאן מישהו שמקשיב, מבין, תומך... לדעת שבמובן מסוים, צריך להתמודד לבד, לא נהגתי להיעזר הרבה בפורום, אבל הידיעה שיש כאן מישהן במידה ואזדקק עזרה לי מאוד. המילה שכתבתי ככותרת כ"כ מכאיבה לי, ונוגעת לי במקומות קשים וכואבים..ץ חייבת לציין שלא פעם נפעמתי מהיכולות המקצועיות, מהרגישויות ומהיכולת לומר בדיוק את "המלים הנכונות" למישהו בקושי או במצוקה. מנצלת את ההזדמנות לומר לכם תודה אנשים טובים! מקווה שירבו אנשים כמותכם. כל טוב ובהצלחה,

שלום מיכל. מסיימת עם ההודעה שלך, שמקפלת בתוכה את הצער והכאב שבפרידה, יחד עם ההכרה במשמעות של מה שהיה, וביכולת להשען על אנשים אחרים, על עזרה, על נתינה, ולשאוב ממנה כוחות. תודה לך, ומקווה שתמצאי עוד שפע של "אנשים טובים באמצע הדרך". אני באמת מאמינה שיש כאלה. שלך, מלי.

סליחה אבל יש לי עוד שאלה אני לפעמים משקרת או מחביאה מידע מהמטפלת שלי 1) בכדי לא לחשוף יותר מדי 2) בכדי לא לתת לה להתקרב יותר מדי או שאני אהיה תלויה 3) בכדי למצוא חן בעיניה 4) בכדי להראות אולי משהו שבפנים הייתי רוצה להיות אותו. 5) בכדי להראות לה שהיא לא מצליחה איתי.. 6) לעצבן אותה האם אני אמורה לחשוף בפניה את כל הסיבות שהזכרתי למעלה?

שלום לך. אני לא יודעת אם "אמורה" זו המילה שהייתי משתמשת בה, אבל נראה לי שההסתרה בהחלט מעוררת שאלה, שאולי היכולת לחשוב עליה, לבד או (עדיף) ביחד, בטיפול, תעניק לה משמעויות, ותוכל לאפשר שינוי והתקדמות. אני הייתי מנסחת את התשובה שלי שכדאי לך לדבר על כך בטיפול, ושנראה לי ששיחה כזו יכולה להיות מאוד משמעותית ומקדמת עבורך. בהצלחה, מלי.

סוף משמרת סוף לסוף זהו הכול נגמר האמת עצוב לי נורא וכואב אפילו המעט שהצלחתי להוציא אין יותר לאן תודה מלי על הכול

נקודה יקרה. כתמיד - קצרה, טלגרפית, ועם זאת - הכל מרוכז ומתוצת כ"כ. אני רוצה להודות לך על השהות שלך כאן, ועל הדרך שהבאת את עצמך, דרך שהייתה כ"כ את, כ"כ מזוהה ומוכרת איתך, עד שרוב הזמן בכלל לא הייתי צריכה לבדוק בשם מי ההודעה נשלחה. היית נקודה, והבאת את עצמך באופן קצר וקולע. מאחלת לך רק טוב בהמשך, ומקווה שתצליח לצמוח ולגדול. שלך, מלי.

(אמרתי לך שעוד אכתוב לפני שתלכי...) רצה אצה למחשב כדי להספיק להגיד שלום אחרון. דווקא היום קרס המחשב, ועד עכשיו הוא בהחייאה אך ללא דופק ונשימה. מזל שלעוד אנשים יש מחשבים... מלי, קשה לי לסיים ככה מתוך הלחץ של היום הזה. הכל הולך לא טוב היום... פגישה מכאיבה ומעליבה בטיפול, המחשב שקרס בלי התרעה מוקדמת, ועכשיו צריכה גם להגיד שלום? לא רוצה. ובכל זאת, כי הסיום הזה היה לפחות משהו שידעתי מראש שייתרחש... מתוך געגוע שכבר כאן, עוד קצת מחזיקה בשולי המכנס שלך, מנסה לעכב אותך מללכת. נעמת לי מאוד, אני אתגעגע... כבר תכף שמונה. אז נפנוף אחרון ודי... נועם נ.ב קטן ליעלה: אם את קוראת, אז שתדעי שריגשת אותי. במיוחד שכללת אותי בתוך הרשימה של הבנות הכל כך מיוחדות והאהובות של הימים ההם...

נועם יקרה. ידעתי שתחזרי, שתספיקי עוד לנופף לי לשלום, וגם לראות את הנפנוף שלי חזרה. תודה על הכל, על שאמרת, שהיית, שאפשרת, על שאת. מאחלת לך את כל הטוב שאפשר, ומנופפת לשלום אחרון. שלך, מלי.

ערב טוב לך קודם כל שיהיה לך המון בהצלחה. היה כיף לקרוא אותך. ואני מנסה היום לתפוס אותך ברגע האחרון לעיצה או עזרה קטנה. יש לי שלוש חברות פסיכולוגיות שלא יודעות שאני הולכת לפסיכולוגית כבר שנתיים. ולרוב, כשאנחנו נפגשות הן זורמות בשיחה שלהן , כל אחת על הבעיות שלה בעבודה וגם על המטופלים, בלי לזכור שמות, אבל למה הן נחשפות, מה לעשות.... וכל מיני שיחות. וגם לפעמים הן צוחקות על חולה שלא מדבר, או שסתם בא ויושב ורק מדבר על אמא שלו...... הדבר מאוד פגע בי ובטיפול שלי בלי שהן יידעו וגם בלי שהמטפלת שלי תדע. אני פשוט מאז. מסננת ובוחרת מה להגיד ומתי להגיד בכדי "למצוא חן בעיניה" ובכדי שלא אהיה אחת משיחות "הלעג" שלה. איך את מייעצת לי להתנהג. זה ממש פגע בי ואני אפילו התחלתי למצוא תירוצים בכדי לא להגיע לפגישות, אף על פי שלא עשיתי את קודם. תודה לך וסופ"ש נעים

שלום לך. אכן, נחשפת לסיטואציה לא פשוטה (וגם לא אתית מצד חברותייך, אם יורשה לי להוסיף). אני תוהה, עם זאת, מדוע את ממשיכה לשמור על הסודיות ולהיות חשופה לשיחות שמערערות אותך, ובמקביל מדוע אינך מתייחסת לכך בטיפול. אני מנחשת שהסיטואציה הזו, שבה את נפגעת ונשארת שותקת, קרוב לודאי חשה מבוכה ואשמה, אך לא מעיזה לבטא בקול את הכעס והמצוקה, מוכרת לך. בעיני היכולת לדבר על כך - בטיפול ועם החברות, תוכל לא רק לטשטש את הקושי שאת חווה בסיטואציה הספציפית הזו, אלא גם להאיר לך דפוס התנהלות בקשר שחשוב לברר לעומק. בהצלחה, מלי.

שלום שמי מורן אמא שלי גרושה ויש לה חבר-שמוליק שאותו אנחנו מאוד אוהבים והוא גרוש עם ילדים הם יחד 11 שנים.לשמוליק יש ילד שהם לא מדברים כבר כמה שנים הבן שלו מתחתן ושמוליק לא מוזמן.אני התחלתי לעבוד בחברה והכרתי חברה לעבודה שאנחנו בקשר טוב להפתעתי היא הכלה של הבןן של שמוליק לעתיד שנינו גילינו זאת יחד כאשר הוא הגיע למקום עבודתו והייתי המומה!כרגע הננני יודעת מה לעשות אם ללכת לחתונה ששמוליק לא מוזמן אליה וכואב לו על כך ומצד שני הכלה שהיא חברה לעבודה שלי ואנו חברות מעוניינת שאגיע ומצפה שאכבד אותה מה לעשות???שמוליק אומר כי אם אני מכבדת אותו לא אלך והכלה אומרת שאין קשר בין השניים כי אנחנו עובדותת יחד

שלום מורן. אכן מצב מלחיץ, אבל כשיש דעות ועמדות סותרות, אני תמיד מזמינה להקשיב ללב שלנו, שיודע הכי טוב מה הפתרון. נסי לחשוב עם עצמך מה הכי מתאים לך, מה הכי נכון עבורך. נסי לנטרל את הפגיעויות של המעורבים בפרשה - יש בכך לחץ רגשי, והסיטואציה מתסכלת ונועדה להיות מאכזבת עבור מישהו מהם. חשבי מהי העמדה שלך, מהו בעיניך הצעד שתהיי הכי שלמה איתו, שתוכלי לייצג אותו בגאווה. בכל מקרה, הייתי מציעה לך גם לדבר עם האבא והחברה, ולהסביר (בלי להתנצל ולהצתדק) שמדובר בסיטואציה קשה ומכאיבה, ושבתור אנשים אשר קרובים לך ואכפת להם ממך, היית רוצה אותם עומדים לצידך ומכבדים את החלטותיך, ולא מוסיפים לעומס ולמתח הרגשי, לאשמה ולבלבול שאת חווה ממילא. בהצלחה, מלי.

מלי, אני לא מצליחה להביא את עצמי לידי כתיבה, לא מצליחה להעביר את מה שבפנים, את הרגשות, התחושות והמחשבות, למילים. האמת היא שמילים באופן כללי זה לא הצד החזק שלי. גם לא יודעת אם ומה זה בכלל משנה יותר. אני לא בטוחה מה יהיה נכון להגיד לך, אני בכלל לא בטוחה שזה נכון לי כרגע להגיד. מודה שלא רציתי להיות כאן היום, לא רציתי לכתוב לך, לא רציתי להיפרד ממך. רק שהמטפלת האירה לי, כשאמרה שאם לא אכתוב לך אח"כ אייסר את עצמי. והיא מכירה אותי יותר מידי טוב. היא צודקת. אבל איך אומרים מה שאי אפשר להגיד? מילים יכולות להיות כל כך קטנות, כל כך לא תואמות רגשות. מילים הן אמצעי פשוט מידי כרגע. ובכלל "מה שוות המילים" ובעצם "מהן המילים אם לא שתיקה". מה אכתוב לך מלי? שאת יקרה לי, שהייתי צריכה אותך, שאני עדיין צריכה אותך (אין לך מושג כמה אני מתביישת בעצמי ובצורך הזה שלי). אולי אכתוב לך כמה את מיוחדת, חמה, אמפתית, מכילה. אולי כמה התגובות שלך תמיד נגעו כל כך במקום הנכון, כמה הן הצליחו לחזק, להאיר, לפעמים אפילו לשמור. כמה הן עזרו בימים הכי קשים למשוך עוד קצת.. עוד טיפה.. כמה הן עזרו להצליח להמשיך לנשום.. עוד טיפטיפונת. כמה חכמה היתה בהן, הבנה, רגישות, אכפתיות וקרבה. אולי אנסה להסביר לך כמה חיכיתי לימים שלך? כמה היה מרגיע לראות שאת כאן, לקרוא אותך. כמה אהבתי לקרוא אותך, תמיד. כמה היה טוב לדעת שיש כאן מישהי שמקבלת אותי, עם כל הרע שאני, עם המפלצת שאני. מישהי שנמצאת פה אחרי הטיפול שלי, שאני יכולה לספר לה שמשהו קרה בטיפול, מול המטפלת, מול עצמי. שאני יכולה לכתוב לה מה מרגיש לי, מה אני חושבת, מה אני צריכה לעשות, גם כשהדברים לא קלים ופשוטים. מישהי שגרמה לי להרגיש קצת פחות לבד וקצת פחות בודדה. את יודעת מלי, שמה שיש - היה- כאן, זה משהו מיוחד כל כך? זה לא טיפול ולא תחליף לטיפול. זה משהו מיוחד בפני עצמו. מה אכתוב לך מלי? שזו היתה זכות גדולה בשבילי להכיר אותך, לפגוש אותך כאן, לקבל ממך כל כך הרבה, להיות קרובה אלייך- למרות שזה לא הגיע לי בכלל. אכתוב לך תודה ענקית על כל שהיית, עשית, נתת, אמרת, ושוב- למרות שזה לא הגיע לי בכלל. מה אכתוב לך מלי? כמה כואב עכשיו? כמה קשה? כמה אני לא רוצה להיפרד ממך? כל מה שאכתוב לך מלי, לא יצליח להעביר, ולו במקצת, את מה שקורה בי ולי עכשיו. "או שזה הזמן למות, או שזה הזמן רק לשלם את המחיר, על כל טעות ועוד טעות, על כל מה שטעיתי פעם בדרכים. או שזה הזמן לישון, או סתם להתייאש בתוך מיטה. אם תהיי שם - אם כבר לא, אני חושש שלא תהיי כבר מה איתך. יושב ליד הבאר, ושניים שם רוקדים לקראת מחר, רק במקרה עברתי, או שזה הזמן גרם לכך. יש עצב בעינייך, אוהב אותך עדיין, יש עצב, למה לא תהיי איתי. יש עצב בנשמה, אולי זה לא הזמן, אז איזה זמן, כן, איזה זמן הכי מתאים." אני מצטערת מלי, מצטערת כל כך. הגיע לך הרבה יותר מזה. פשוט אני לא מצליחה. לא יכולה. הכאב גדול מידי. את חשובה ויקרה לי מידי בשביל להיפרד כאן ככה. בשביל להיפרד בכלל. מודה שנקשרתי אלייך, מאוד מהר. מודה שהצלחת לגעת בי עמוק בפנים, היכן שאני לא נותנת כמעט לאף אחד להגיע ובטח שלא לגעת. מודה שנכנסת לי עמוק ללב ולנפש. לא יודעת איך לסיים. מלי יקרה כל כך, אני תוהה.. מה שלומך מלי? מה שלומך באמת?.. מקווה שיהיה לך המון טוב. מגיע לך. כל כך מגיע לך. (חיוך קטן, ודמעות חמות זולגות:) שיר / מפלצת / הפרעת אישיות גבולית דפוקה / אני.

שיר יקרה. הודי למטפלת שלך בשמי... כ"כ שמחה שיכולת לבוא ולהפרד, שהצלחת להגיד לי את שאני יודעת ומרגישה ממך, ואפילו את שכבר נאמר בינינו, ובכל זאת, הצלחת לאפשר לשתינו עוד מפגש אחד, נוגע וקרוב, לפני שנפרדות. שיר יקרה, אני מקווה שתדעי לדרוש ולקחת את שמגיע לך מהעולם, שתרגישי פחות אשמה ומבוישת במי ובמה שאת, שתקחי יותר בעלות על החלקים הכנים, הרגישים, הקרובים, שיש בך לתת, ושלפעמים נראה שכולם סביבך מרגישים ומגיבים להם, כולם למעט את עצמך. קשה לי להפרד היום, וקשה לי להפרד ממך, אבל אני מרגישה שמחלק גדול אינני נפרדת. תודה על היותך כאן - בעבר והיום. תמשיכי במסע המופלא שלך, לנצח את מה שכ"כ קל ומפתה להכנע לו. שלך, מלי.

ערב טוב, ראשית כל, אקדים ואומר שכתבתי בפורום זה בעבר הרחוק, ומפעם לפעם אני נכנסת לזמן קצר, כצופה. מאוד התרשמתי מהתשובות המעמיקות שנכתבות ברגישות רבה, ובמידה רבה הן נכתבות בגובה העיניים. גם המחוות שבין אנשי צוות הפסיכולוגים והפתיחות שבה אתם משתפים אותנו, הכותבים/פונים/קוראים. מתקיים פה משהו מאוד אמיתי, על-אף המימד הוירטואלי. דבר שלא נתקלתי בו קודם, לא בפורום אחר, ולא בפורום הנוכחי (זה לא אומר שלא היה כאן צוות מקסים קודם). ולכן, קצת מאכזב שאני שבה לכתוב עם עזיבתו של דרור. לשאלתי - אני בסוף שנות העשרים. בילדותי גדלתי באווירה שלא מפתחת או מטפחת במיוחד בטחון עצמי גבוה או הערכה עצמית. שנים רבות וגם טיפול פסיכולוגי הביאו אותי להכרה באחריות שלי לחיי ולבטחוני העצמי, ואני גם חושבת שהפסקתי לחפש אשמים או לכעוס על הצורה שבה גדלתי - ללא חיזוקים או הכלה רגשית. את מקומי בעולם טרם ביססתי או הבנתי. את לימודיי האקדמיים (במדעי הרוח) לא סיימתי. עברתי מתחום לתחום, מחוג אחר למשנהו, מאוניברסיטה אחת לאחרת, אך תואר לא סיימתי. עבדתי במזכירות מגיל 20 לערך. לפני כחצי שנה עזבתי והתחלתי לעבוד במקום עבודה אחר, שוב כמזכירה. את העבודה הנוכחית אני מתעבת, ולמעשה אני מתפטרת בימים אלו. העתיד לוט בערפל, ונדרשות החלטות וצעדים אופרטיביים, שאני מתקשה לקבל. מתקשה להבין או לדעת מה אני רוצה להיות, לעסוק, ולצעוד לעבר היעד בנחישות. יש לי קמץ חברים, לא טובים במיוחד. היו לי מספר קטן של מערכות יחסים קצרות. רבים רצו להכיר אותי, אבל כמעט באף-אחד לא נתקלתי בעומק הדרוש לי. ולבעיה - קפאון. קפאון התנהגותי שאני מתמודדת איתו כל חיי. כבדות. כל שינוי מעורר בי סערת נפש. קשה לומר שהבטחון העצמי שלי ירוד, אך הוא מאוד לא יציב. לעיתים אני מוחצנת וסוחפת, ובפעמים אחרות נבוכה ומבויישת. תלוי באנשים, בסיטואציה, בתקופה שאני נמצאת בה. התחלתי ללקחת שיעורי ריקוד לאחרונה, כנסיון הפשרה, המורה שלי אמרה לי בכנות שאני מאוד קפואה בריקוד, מאוד חסרת בטחון (ושאין לי על מה...), יותר מדי חושבת.. אז איך יוצאים מהקפאון ולומדים לקחת את החיים בקלילות? :) אני משערת כי עולה מדבריי פרדוכס, בין הצורך בעומק והרצון בקלילות. ובכל זאת, הייתי רוצה לגבש בטחון עצמי יציב וחסין. נועה

שלום נועה. ראשית - תודה על המחמאות והדברים החמים. ולגבי שאלתך. בעיני רצון להיות בעומק וגם בקלילות אינם פרדוקס, אלה דווקא חלקים המשלימים זה את זה. בעיקר אני שומעת אותך מחפשת אחר איזשהו חופש פנימי - חופש להיות מי שאת, חופש לבחור ולהחליט, חיפש להסתובב בעולם, להתנסות, לחוות, להרגיש, להיות. נדמה לי שהקפאון שאת מתייחסת אליו קשור לחוויה של צמצום והצטמצמות, לפחד מלטעות, מלעורר מחלוקת, מלזעזע את שכבר הושג ונרגע, מלהיות באל מוכר (שהרבה פעמים נחווה כמסוכן). אני בטוחה שכל אלה קשורים לבטחון עצמי, ומנחשת שהשורשים לכך נעוצים בעבר ובילדות שבה לא היה לך חופש אמיתי להיות מי שאת. אני חושבת שחיפוש הדרך למימוש ולביטוי, כמו בריקוד למשל, בהחלט חשוב ומשמעותי, אך בעיני התהליך יכול להיות שלם ומקיף יותר אם ילווה בטיפול פסיכולוגי. אני מקווה שתמצאי מטפל/ת חמה, אמפטית ורגישה, שמולה תוכלי להיות חופשיה להרגיש, לחשוב ולבטא את כל מה שלמדת לכלוא ולאטום, ומקווה שתוכלי לפרוח בהמשך חייך. בהצלחה, מלי.

האם הטיפול אמור להיות כזה כואב ומעיק.? בכל פעם שאני יוצאת מפגישה, אני יוצאת עצבנית ומתוחה וכל הגוף שלי כואב מרוב שאני יושבת במתח. כל פעם אני צריכה לישון שעתיים אחרי הפגישה הטיפולית. אני מתאפקת מאוד בתוך הטיפול אם זה מבחינת דיבור, בחירה של מילים, ישיבה, התנהגות, אבל כשאני יוצאת אני מוציאה את כל האנרגיה והעצבים ששמרתי שם. באותו יום של הפגישה יש לי שלשולים ופחד נוראי עד שאני מגיעה. דיברנו על זה, והיא אומרת שזה רק בגלל ההתנגדות שלי והפחד שלי מחשיפה או שיתוף. אני בטיפול שלוש שנים עוד מעט, לקחתי חופש של חצי שנה באמצע, ואז כל התופעה הזו נעלמה. הפסקתי להיות עצבנית, או מתוחה. אפילו הפסקתי להשתתף בפורום או לקרוא. הרגשתי שאני מרוחקת מכל העניין, ולא צריכה אפיל ואת התמיכה שלכם. האם אני מפחדת מהטיפול?

שלום נעמה. נשמע שהטיפול מפגיש אותך עם משהו מלחיץ ומעורר מתח וחרדה. ייתכן שמדובר בתכנים שעולים או שנחווים ונזכרים בתוכך, ייתכן שמדובר באינטימיות ובקרבה שמזמינה הסיטואציה הטיפולית, ייתכן שמדובר בהתנהלות בתוך קשר. כל אלה דברים שבעיני חשוב להבין ולהתמודד איתם. התרחקות או המנעות מהם ודאי מקנה תחושה של רגיעה או הקלה, אבל סביר להניח שלא מאפשרת לפגוש ולהתמודד עם מקור הפחד. קשה ככל שזה ישמע, אני מאמינה שחשוב "להסתכל לפחדים שלנו בעיניים", גם אם אני יודעת כמה זה מסובך ומכאיב... אני ממליצה לך לשוב לטיפול ולדבר על כל התחושות הללו, ומאמינה שהיכולת להיות אותם ולשרוד בהם, ובהמשך גם להבין את משמעותם ומקורם, תאפשר לך בהדרגה לחוש יותר נינוחה ורגועה. בהצלחה, מלי.

אשמח את תוכלו לעזור לי או לכוון אותי. אחרי שנשארתי לבד בחיים הפכתי מאוד בודדה, לא רק פיזית, גם רגשית. אנסה להסביר יותר. אובדן ההורים היה מאוד קשה כי הם היו בגדר חברים. אחרי שלוש שנים מהאובדן עדיי ןלא מצליחה להתחבר מחדש לאחרים. לא לאחים שלי, לא לפסיכולוגית וגם לא לאחד מהחברה. כלומר, אפילו אם אני נמצאת בחברת אנשים ונראית שמחה, ומדברת והכל, מבפנים אני עדיין מרגישה מאוד בודדה, משהו שם נשבר ולא מצליחה לאסוף אותו בחזרה. מאוד קשה בלעביר את השישי-שבת לבד, מאוד קשה לי לקום כל בוקר בלי למצוא משיהו להגיד לו בוקר טוב, מאוד קשה לא למצוא מישהו בבית לשתף אותו בחוויות היום שעבר..... מאוד קשה לי עם השקט שבתוך הבית... לא מצליחה גם למצוא זוגיות, כי ככל שמישהו מנסה להתקרב אני מרגישה שהוא שובר את השקט הזה שאני נמצאת בו (למרות שאני כן רוצה, אבל כנראה שזה הפך לדרך חיים). ועם הפסיכולוגית, לא משנה כמה היא תנסה אני מרגישה שהיא לא מבינה אותי, או שהיא מפריעה לי ולשקט הפנימי שלי. ולפעמים אני אפילו לא מקשיבה למה שהיא אומרת. כלומר השקט הזה מפריע לי אבל אני לא רוצה שמישהו ישבש לי אותו, כי זה שלי ואני זו שאמורה לפרוץ או לשבור אותו בכוחות עצמי. ואני לא הבהרתי לה את זה אף פעם זו נקודה מאוד מסובכת שאני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר באמצעות כמה משפטים. מקווה שהצלחתי ומקווה שתוכלו לתת לי כמה עיצות

שלום גלית, בועה או שריון הם פעמים רבות מלכודת אך גם מקלט. כשקראתי את שכתבת יכולתי ממש להרגיש עד כמה היית רוצה לאפשר לדברים לפגוש אותך, לגעת ולהיות ננגעת, לתת לקולות, למילים, ולרגשות לחדור, ועם זאת - עד כמה המקום הזה מעורר חרדה, מעכיר שלווה, מפגיש עם הפחדים הגדולים שבטלטלה הרגשית, בכאב, באובדן. אני חושבת שהקונפליקט הזה, שבו את נמצאת, הוא איזור שחשוב יהיה להתבונן ולנסות לתת לו קול. לתת לכל אחד מהצדדים - זה שרוצה להחשף וזה שרוצה להצטמצם, להשמיע את קולם. אני מאמינה שככל שתוכלי לבטא ולדבר על מה שאת מרגישה וחווה, כך עוצמת הקונפליקט תלך ותדעך, ותוכלי למצוא לעצמך דרך מאוזנת שמשמרת את השקט, אך לא מבודדת אותך מקשרים וממגע רגשי. אם את יכולה - דברי על כך בטיפול, ומקווה שתמצאי הד מתאים ורגיש לתחושות שלך. בהצלחה, מלי.

מלי, אני כותב לך עכשיו, והאמת, מתקשה קצת למצוא את המילים. אני מניח שזה קשור גם לקשיי הסיום בכלל, לקשיי סיום עבודתנו המשותפת, אבל בעיקר זה מרגיש לי קשה כי אני מתקשה להאמין שאני אצליח לתמצת למילים את מה שהיית עבור הפורום הזה לדעתי, והנכסים שהבאת לכאן. כשהצטרפת לכאן הסיטואציה לא הייתה פשוטה מהרבה בחינות, חשבתי שתוכלי לעמוד אל מול הקשיים שיעלו בעיקר בהתחלה, אבל אפילו אני הופתעתי מהדרך בה את הבאת את עצמך, גיבשת לעצמך סגנון כל כך ייחודי פה. אני מכיר את הסגנון הזה, הסגנון שיש בו גם ידיעה ברורה, התמקמות שנכונה לך ולעומד מולך באותו זמן. אבל יותר מכל הרגשתי איך, בכל פעם שאני נכנס להציץ, מתמלא פליאה כיצד את מצליחה להקדיש את כל כולך לכל אחד ואחד. למצוא עבורו את המילים המדוייקות ביותר, אלו שיש בהן גם רוך רב, רוך אמיתי. הרגשתי כיצד את מביאה צבע מיוחד לפורום, וכשותף לעבודה איתך הרגשתי כיצד את מהווה שותפה שלא יכולתי לבקש טובה ממנה ליצירת המארג המיוחד של הפורום הזה. גם אם הדברים אולי נשמעים לך קצת מנופחים, מלודרמטיים, ואני מקווה שלא, נסי להאמין לי כשאני אומר שאני מתכוון לכל מילה ומילה כמות שהיא, וכמו שכתבתי בפתיחה אני עדיין בתחושה שאני לא יכול לתמצת את דבריי. אז שיהיה לך המון הצלחה, היה לי כיף להיות איתך כאן לא רק כחברה אלא כמנהלת פורום ואשת מקצוע מעולה, דרור

דרור. תודה רבה. בהחלט מאמינה לך... שמחה על שמצאת את המילים שכ"כ היה לי חשוב לשמוע, וכמו תמיד - מקבלות משמעות מיוחדת עבורי כשהן מגיעות ממך, חבר יקר. תודה על הכל. מלי.

למלי, מקווה שתעלי את הודעתי . אני לא ממש במיטבי ומאד קשה לי .. גם פרידות עושות לי רע על אחת כמה וכמה פרידה ממקום כה מיוחד שכזה,שקשה לי לתאר במילים מה הוא היה עבורי .. ומאנשים מדהימים כמוך ועמיתייך לניהול הפורום דוד ודרור אז צר לי שלא יכולה לומר יותר מ-תודה - על היותך ,את מדהימה . מאחלת לך המון בהצלחה בהמשך חן

שלום. באחרונה אני מאוד מוטרדת מזכרונות ילדות שלי בהם אני זוכרת את עצמי מוצאת פורקן מיני בנושאים כמו אלימות. אני זוכרת מספר פעמים בהם תיאורים כאלו נראו לי מושא להנאה מינית. על מה יכול הדבר להצביע?

שלום למוטרדת. קישור בין אלימות למין יכול להיות משויך להרבה גורמים, חלקם לא בהכרח מודעים או ניתנים להעלאה ישירה מהזכרון. אם הנושא מלווה ומעסיק אותך, נראה לי שכדאי שתבדקי את משמעותו בטיפול - מקום מוגן, בטוח ומכיל, שבו תהיי חופשיה לחשוב, להזכר ולהתבונן. בהצלחה, מלי.

שלום מלי, יש לי שאלה. קשה לי בלי הפסיכולוגית וקשה בתוך הטיפול. ניסיתי את שניהם ולא מצליחה למצוא משהו באמצע. אניחנו כבר שנתיים וחצי מנסות למצוא דרך שבה אוכל להיות רגועה בתוך המפגש ושאצליח לשתף אותה בכל מה שקורה איתי במהלך השבוע, אבל איך שאני מגיעה לשם הכל נאטם, הכל נסגר והכל נעלם לי מהראש. אני מתעצבנת נורא איך שאני נכנסת לחדר (אף על פי שאני מחכה למפגש הזה) ואז אני רק חושבת על איך ומתי אני אצא כבר. אני לא רוצה לעבור למישהי אחרת, כי קשה לי לעבור את כל התהליך מחדש אבל גם קשה לי ללכת לפי המסלול-הטיפול-התוכנית שהיא רוצה, שבה אני אמורה לחשוף הכל, ממש הכל, ואפילו אם זה בקצב שלי. איך ממשיכים הלאה? יכול להיות ששנתיים וחצי זה יותר מדי? שנמאסנו אחת על השנייה? תודה

שלום ר. אני מבינה את המקום המתסכל שאת נמצאת בו, ועם זאת, נראה לי שכנראה לנפש שלך יש קצב שחשוב לכבד אותו. בזמן הזה, שבו את מרגישה "תקועה", את למעשה מחדדת ומתרגלת המצאות במקום בטוח, מוגן, שניתן לסמוך בו, לתת אמון, להרגיש שייכת, ובעיקר - ניתן לשלוט על הקצב ועל האופן שבו הדברים קורים. ייתכן והתקופה הזו תארך עוד זמן, אני מציעה לך לחשוב עליו כעל זמן למידה, זמן שאולי מעיד על הצורך שלך בבטחון ובהגנה לפני שתוכלי להיות יותר חשופה. בהצלחה, מלי.

ואני מקווה שהפעם המחשב שלי לא יתאבד באמצע... כמה קיללתי אותו בלילה, כשפתאום הוא החליט לגלות עצמאות, ופרש בעודי כותבת את הודעת הפרידה שלי... מלי... בשל ימי הפגישות שלי יצא כך, שאת מרבית ההודעות הזועמות והמתוסכלות שלי את קיבלת... אני יודעת שלא תמיד היה קל, בלשון המעטה (וזה בהחלט גורם לי לחשוב, שאם אי-פעם הנסיבות תפגשנה אותנו, לא נראה לי שאתוודה בפנייך, שאני זו אני :))... היו פעמים, שהתלבטתי ביני לביני, אם אחרי שכתבתי הודעה מסוימת אני רוצה ללחוץ על "שלח" או לא... היו פעמים שזה נראה לי כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם זה זה. זה תמיד נשאר "כמעט", בזכותך, ולא באמת בלתי אפשרי. גיליתי את זה ככל שלמדתי להכיר את " מלי של הפורום". כפי שכתבתי בשבוע שעבר - אני לא כועסת ולא מאוכזבת מההחלטה שלך (שלכם) להיפרד מהפורום... אבל זה לא אומר שלא תחסרי לי כאן בימי חמישי ושישי - את כן! גם עכשיו, תוך כדי כתיבה, הפיתוי לשתף בעוד שבוע סוער ורוגש (לטוב ולרע) הוא גדול... ואז לחכות לתשובה שלך... ותמיד התשובות שלך מסתיימות בברכת סופ"ש נעים או נפלא או גם וגם חביבה שכזו... התשובות שלך תמיד עזרו לי לעשות את ה-switch הזה, שאיפשר לי להעביר את סופ"ש רגוע יותר; להשתחרר קצת מהשדים - שגם הם ייצאו קצת לסופ"ש משלהם, במקום אחר... לאגור מעט אנרגיות לקראת שבוע חדש. אז זו פעם אחרונה... קצת קשה לחשוב על זה ככה... אבל - כמו שכבר כתבתי - אני נשארת עם היש. ויש הרבה עם מה להישאר! על כל מה שבחרת לתת ולחלוק - זמן, מילים, מחשבות - תודה! עכשיו זה באמת הרגע להיפרד... שיהיה סופ"ש נעים, שלום, TM

twisted mind יקרה. ליווינו זו את זו מתחילת דרכי כאן, ואת שותפה למסע שלי, לא פחות משאני שותפה למסע שלך. מעניין שבחוויה שלך היית כאן הרבה פעמים זועמת וכועסת, ודווקא עבורי היית כאן הרבה פעמים מי שהביאה איזה קול אותנטי, כנה, כזה שמנסה לנער את הזיוף והריצוי, להשאר עם מה שבאמת באמת מרגישים וחושבים, עם איזו אמת שתמיד עוררה בי התפעלות ביכולת שלה להתנסח ולהזדקק למשהו כ"כ נוגע וקרוב. נפרדת ממך, זו שעושה "שלח" גם אם התוכן לא פשוט או קל, אבל גם זו שמוכנה שישלחו לה בחזרה מחשבות, אמירות או רגשות. מאחלת בכל ליבי שתדעי רק טוב וסיפוק, שהשבועות והימים (ולא רק סופי השבוע) יהיו רגועים ואפשריים עבורך. תודה על מי שהיית כאן, ותודה על מי שאפשרת לי להיות עבורך. שלך, מלי.

מלי יקרה, חשבתי שהמילים יבואו עם סוף המשמרת שלך, אבל אולי אין לי מילים כי לא קיימות מילים שמתאימות למה שאני רוצה להגיד. אז רק אומר תודה. תודה על המילים החמות, הנוגעות, על התחושה שיצרת בי שאכפת לך, אכפתיות אמיתית, על האופטימיות ששידרת כשהכי הייתי זקוקה לה, על הזמן והסבלנות. על ההפוגה, גם אם רגעית, בבדידות הנוראית כשקראתי את תשובותיך. תודה שזכיתי לפגוש אותך. אמנם פגישה מקוונת, אך בשבילי היה זה מפגש... במלוא מובן המילה. אם גורלו של הפורום היה להיסגר, אני שמחה שרגע לפני הספקתי לחוות אותך, לקבל ממך, כך שבעיני תקופתך פה היא לא קצרה או קטועה אלא מעין 'מתנת פרידה'. אף פעם לא הייתי טובה בסופים... וגם את ההודעה הזו אני מתקשה לסיים. אז... להתראות. סיוון

סיון יקרה. הנה, הצלחת להיות בסוף, ולהיות כולך, להביא את מה שרצית, למצוא מילים חמות ונוגעות. אני מודה לך מאוד על היכולת הזו, חייבת להגיד, שוב, שגם אני מכנה את השיחות בפורום "מפגש", וכבר כמעט הפסקתי להתנצל או להצתדק על כך. נראה לי שהיכולת להרגיש, כאן, במסגרת הפורום, שאנחנו נפגשים, היא יכולת שכל הצדדים עבדו עליה קשה... בהחלט לי זה לא היה ברור מאליו. מאחלת לך המון בהצלחה בדרך שבה תבחרי לפסוע, ומקווה שהקולות מכאן ימשיכו ללוות אותך. שלך, מלי.

היי מלי , רק באתי להגיד לך שלום , והמון תודה על כל מה שנתת כאן, תמיד היה מעניין מלמד עוזר ומחמם את הלב לקרוא אותך :) שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך ... אני צריכה עכשיו לחשוב מה לעשות עם הזמן שהתפנה שלא תהיו כאן יש לך רעיונות :)

כוכבית יקרה. תודה על המילים החמות. מאחלת לך בהצלחה בהמשך, גם בנסיון למלא את שמתרוקן כאן. שלך, מלי.

היי מלי בעצם, נאמר כבר הכל. אבל בכל זאת רציתי להגיע, לעוד ברכת שלום אחת. אני לא אגיד הרבה, רק אסתפק בציטוט קצר משיר, ציטוט שתופס בעיני משהו מהותי מהזמן שלך פה. * הנה העצים במלמול עליהם. הנה האויר הסחרחר מגובה. אינני רוצה לכתוב אליהם. רוצה בליבם לנגוע. להתראות מלי. בהצלחה בהמשך. דוד

דוד היקר. שותף לדרך, למאמץ, לניהול. תודה על השיר - הוא מרגש, בעיקר כי הוא באמת מצליח לתפוס משהו מאיך שחשוב לי להיות, כאן ובכלל. אנופף לך שוב לשלום עם סיום המשמרת, ובינתיים, שוב, תודה על הכל. מלי.

הי מלי נכנסתי בזמן האחרון בחשש בימי חמישי ושישי, וניסיתי לדפוק גם על דלתך, ולראות, אולי גם אצלך אמצא מקום קטן לפרוק בו קצת מהעומס, מהרגשות הלא פשוטים ו"סתם" להיות. חששתי, כי מאז ומתמיד היה לי קשה מול דמות נשית מבוגרת יותר, תמיד חשה דחייה ( ואת האמת, לא קשה לי לנחש למה ) ומול המנהלים הגברים הרגשתי הרבה יותר נוח. ובכל זאת, למרות החשש שלי נתת לי להרגיש שיש לי פה מקום. אני יודעת שהדברים לא יוצאים ממני בקלות, אבל חשוב לי שתדעי שאני ממש מעריכה את הנוכחות שלך פה, ואני חושבת שהצלחת למצוא דרך ללב של כל יושבי הפורום וגם שלי.מרגישים את האכפתיות האמיתית, הדאגה והמחשבה בכל תגובה, ויש בך ישירות שלא תמיד מתפשרת למה שהצד השני רוצה לשמוע אלא למה שבאמת יש אצלך בלב, וצריך אומץ לא להתפשר ככה. תודה על הכל ממישהי שתמיד קיוותה להיות "יקרה" בכותרת, אבל אולי בשביל זה צריך להגיד קודם תודה לך מלי יקרה אופיר

אופיר יקרה. הנה, הצלחנו לתקן וליצור שינוי גם ברגע האחרון... באמת לא קראתי לך יקרה מעולם? מממ...מוזר. כי בהחלט חיכיתי לקול שלך, והוא היה ללא ספק חלק מהמקהלה המוכרת והאהובה ששייכת לימי חמישי ושישי שלי. אם היה לנו יותר זמן הייתי ודאי מתעכבת איתך על הרתיעה מהדמות הגברית, ולא פחות - על השיוך שלי לנשיות מבוגרת... (אני לא כ"כ מבוגרת...), אבל עכשיו זמן פרידות. אופיר יקרה, נפרדת ממך היום כמי שנתנה לא פעם ההצה לחייה ואפשרה להתבוננן יחד, בטוב וברע. כמו בפרידה כעת, כך לאורך הדרך הייתה ברורה הנכונות לשמוע, לקבל, להתבונן. אני מקווה שתמשיכי לגדול ולהתפתח. לא לוותר על מציאת המקום שלך, על הנוכחות שלך, על הזכות להרגיש ולהיות יקרה. שלך, מלי.

הי מלי יקרה, שולחת לך בחום את ברכת הדרך שלי אליך - פשוט המון תודה על המקום, הנדיבות, החכמה וההשקעה ושיהיה המון בהצלחה ועתיד מצמיח Take care |אשת| שתוכל לחזור לכאן בסקרנותה רק מאוחר, אחרי שייסגר... דרך צלחה!

אשת יקרה... את בטח קוראת את זה אחרי שהמסך (המטאפורי) כבר ירד, והפרידה הושלמה. אני חושבת שזו דרך לגיטימית ומובנת להפרד, ואני מודה לך על האפשרות, בכל זאת, להגיד שלום ולומר תודה, אפילו אם תקראי את זה רק בעתיד. ...אז אשת יקרה, מאירת וחביבת הבקרים, תודה על הנוכחות שלך כאן. הרבה פעמים דמיינתי אותך כבחורה חייכנית ולבבית. אינני יודעת אם זה אכן כך, אבל זו מי שהיית ותהיי בשבילי. תודה על שיכולת לתת ולקבל, על הרגישות והחום, על מי שאת. מאחלת לך בכל ליבי דרך צלחה ואושר. מקווה שתמיד תאיר לך השמש. שלך, מלי.

מלי שלום שוב, את האמת שמחשבות הללו צצו פתאם לאחרונה ואני לא מוצא סיבה להימצאותם. אני חש יותר כעס ועצבים כלפיו. פניתי אליו לטיפול בחרדות, אך מזה תקופה שהחרדות כבר כמעט ולא מופיעות לאחר שהבנתי דברים בעצמי ושאני מוצא פתרונות ותשובות לדברים. בפגישה השניה אמרתי לו שאין לי כוונה להמשיך בגלל המחיר ואני מניח שזה הרגיז אותו ולכן הוא ניסה לגרום לי להיות מושפל ולהעביר ביקורת. ולא כ"כ בא לי לחזור אליו ותת לו את התענוג להרוויח עלי כסף שוב. מה את מציעה לי?

שלום שאול. אם כך, נראה לי חשוב להבין מדוע ישנו עיסוק גובר, ומדוע דווקא עכשיו, במשהו שקרה בעבר. בעיני יש לכך משמעות שאם תאיר אותה, תוכל אולי להפיק ממנה תובנות על חייך. אם אתה מתקשה לחשוב על כך לבד, אולי כדאי שתפנה לטיפול שיעזור לך להבין ולשים מילים לחוויה שאתה עובר כעת. בהצלחה, מלי.

מלינקה, אני מניחה שאת זוכרת את ההודעה שלי שקראת לא מזמן בנשימה עצורה....אז בקשר לזה מתחשק וכיף לי לעדכן אותך שבשבוע האחרון חלה התקדמות משמעותית לטובה בנושא. פגשתי רופאה בעלת ניסיון בתחום של הריון ומחלות לב והיא הביעה את נכונותה לקחת על עצמה את הטיפול בי (סוף סוף מצאתי מישהו, יותר נכון מישהי, עם "בייצים" שמוכן לקחת עליו ת'אחריות). היא הפנתה אותי למספר בדיקות מיוחדות, שאת כולן כבר עשיתי השבוע (איזו מהירות ויעילות... ועוד בכללית) ועל בסיס התוצאות היא תבנה לנו "תוכנית פעולה" (בשלב ראשון כנראה שיחליפו לי את התרופות.). אני מרגישה שהשבוע נפתחה לרווחה הדלת שאני מתדפקת עליה נואשות ועם הרבה כאב כבר תקופה ארוכה. זאת תחושה של התרגשות גדולה, שמחה ותקווה שמהולים גם בפחד כמובן, שבלקיחת סיכון ממשי ושבאי הוודאות. ההתפתחות הזו גם, במידה מסויימת, משככת את כאבי הפרידה שלי ממך ומהפורום. ואם בפרידה עסקינן (באמת אין ברירה, אה?...) אז לסיום סיומת - רציתי לומר לך שעזר לי מאוד לשתף אותך ברגעים הלא פשוטים שעברו עליי, בדכאונות, במצבי הרוח המשתנים, בדפוסי ההתמודדות הלא יעילים. ההתייחסויות שלך אליי עטפו אותי בהרבה חום ורכות ועודדו אותי להתנהג אל עצמי בצורה קצת יותר מקבלת וסלחנית ("תפרגני לעצמך.." :)). ליווית אותי גם בתקופה לא קצרה שבמהלכה שהיתי בחו"ל, הרחק מהמטפלת המקסימה שלי. אני לא מצליחה להתאפק מלסגור כאן מעגל (שאני אוותר על קתרזיס? השתגעת??? :)), ולציין שבניגוד להודעה הראשונה שלי אלייך, הסימפונייה שמתנגנת בי היום היא בהחלט לא של מוות, אלא של חיים (והענקת חיים..) ובעיקר תקווה. אני שמחה מאוד שגם את הצלילים האלה יוצא לי להשמיע לך כאן, ובמיוחד היום. שוב תודה רבה על הכל והרבה בהצלחה. # (ומחוץ לכותלי הפורום - הדר ;))

סולמית-הדר יקרה. איזה שם יפה יש לך, ואיזו דרך ארוכה עשינו מהסולמית המינורית ועד להדר... אני שמחה לשמוע שהחיים שלך עולים על מסלול של תקווה ותיקון, מקווה כ"כ שיהיה לך טוב... אני חושבת שאת יותר ויותר לומדת לפרגן לעצמך, ולשמוע עוד מנגינות. מנגינת החיים שמתנגנת עכשיו, אפילו שהרגע לא פשוט, היא סימן לנצחון שלך, גם אם רגעי או חלקי, על מנגינות קשות, צורמות וכואבות שליוו אותך-אותנו כאן. אני יודעת שתשאי את הקול שלי בתוכך, ושממנו את לא נפרדת, ואם הקול הזה מיוצג באמירה "תפרגני לעצמך", לא תהיה מאושרת ממני. תודה על המילים החמות אלי, הן מוצאות פינה מיוחדת, וישמרו שם תמיד. ובאמת באמת מגיע לך לפרגן לעצמך. מקווה שתצליחי לחייך, לאהוב ובעיקר להאמין בך. שלך, מלי.

מלי, רוצה להיפרד כמו שצריך אבל המילים נראות לי פתאום כמשהו יותר מדי ארכני הקורעות לחתיכות את כל ניסיונותי, מבקשות להסתלק להן בשקט. יודעת שמזה זמן לא כתבתי במשמרת שלך, קשה לי עם נשים, או שמדויק יותר להגיד – שהרוך, המילים המלטפות, החיבוק, הקרבה וכל הרגישות הזו – שהעדפתי את הבנים שפה. רגע לפני שנפרדים אעמיס עלייך מעט. את יודעת, חיי בתקופה האחרונה מזכירים לי את אחד הרגעים הבלתי –נשכחים במאדאם בובארי. הקטע שבו הגיבורה (אמה) מבקשת עזרה מן הכומר של הכפר. כשהיא עמוסת רגשי אשמה, דעתה מבולבלת, מדוכאה. כשהיא צועדת אל עבר איבוד עצמה לדעת – מנסה לעורר את האב לידי כך שיעזור לה למצוא את דרכה אל מחוץ לצרת-הנפש שלה, מנסה ומועדת. אלא שהכומר, נפש פשוטה ולא איש מבריק במיוחד, אינו מסוגל יותר מאשר למרוט את גלימת-הכמרים המוכתמת שלו, לצעוק על הסגנים שלו במבוכה, ולהציע דברי שיגרה נוצריים שטחיים. אמה הולכת לה לדרכה הנטרפת, נחמת אלוהים ואדם ממנה והלאה. מרגישה שהייאוש כבר התחיל להנחית את נקישותיו חסרות הרחמים. נו טוב חדל קשקשת. אז מלי יקרה, זו עם הטון המינורי, שלעיתים נבוך ומשתאה ולעיתים חושפני עד כדי כך שהופכת לשותפה פעילה לכאב ולצער העמוק – תודה שפינית זמן בחייך ומקום בנפשך לאנשים שמעולם לא הכרת או תכירי אך שתוכלי תמיד לזכור שנגעת בנפשם ובחייהם. מצאתי בך עוצמות של איכות ולא איכויות של עוצמה. המון הצלחה בהמשך שלום negra

נגרה יקרה. תודה על מה שכתבת לי כאן, כרגיל - עם הרבה חוכמה ורגישות. חיכיתי לקול שלך, ושמחה שמצאת את הדרך לבוא ולהפרד. בשיחות בינינו היו לא פעם חילוקי דעות ומתח. אני זוכרת מקומות שבהם אכזבתי ופספסתי אותך, ומודה לך על היכולת להשאר במקומות הלא פשוטים, להתעקש על הקשר - בינינו, ויש לי הרגשה שגם בכלל. מצאתי בך גם עוצמות של איכות, אך בהחלט גם איכות עוצמתית. מקווה שדרכיך בחיים יהיו קלות יותר, ומאחלת לך את כל הטוב שאפשר. שלך, מלי.

הפורום שקט באופן מחשיד.. גם אתמול, גם היום לא הועלו הודעות, או שלי יש בעיות עם המחשב ? - אני מקווה שלא!. אז להתראות בנתיים!

הי לך. דווקא כן הועלו הודעות אתמול, אבל רק עד הצהרים. והיום, אני כאן עד הסיום הרגיל והכ"כ לא רגיל בשמונה בערב. מזמינה, כמו תמיד והיום במיוחד, לשתף, להגיב, לבטא. אני כאן. מלי.

מי כאן שבוע הבא? הפורום עדין יתקיים או שלמחוק את הקישור? וחוץ מזה, רציתי אכן להודות לשלושתכם על האכפתיות והעבודה, וגם רציתי להודות באותו זמן דווקא לכל הכותבים האחרים בפורום, למדתי כל כך הרבה דווקא מהשאלות שנשאלו, אני חושבת שהתשובות של מנהלי הפורום לא רק הועילו לי בפני עצמן אבל גם ואולי במיוחד (וכאן זאת רק החוויה האישית שלי) בגלל שהם גם עודדו אנשים ובעיקר נשים לשאול ולהתבטא בצורה שאני לא יכולתי ואפילו לא הייתי מודעת לזה שלא יכולתי עד שקראתי את אותן שאלות אני מקווה שהשאלות ימשיכו ואני מקווה שגם ההודעות שהן לאו דווקא שאלות ימשיכו, ולו רק מהסיבה האנוכית שלי הן תורמות הרבה, אז תודה לכולם, אבי"כ

חבר שלי לשעבר שגדול ממני בן 38 ואני 25 מציע לי לפתוח עסק משותף של אותו תחום שלי שהוא כבר בקיא בכל מה שקשור יש לו כבר עסק ריווחי מאוד בתחום ונפדנו כי אני לא רוצה ורומזת לו כבר שאני יוצאת עם אחרים והוא משדרתכאילותזה לא מפריע לו ושזה יהיה רק עיסקי וחיבור וכו אני תוהה לעצמי האם באמת יכול להיות מה המניעים שלו כי עד לפני שבוע הוא בכה לי שאני מצילה אותו ושהוא אוהב ושהלוואי יהיו לי כוחות לתת לזה עוד צאנס רציתי לשמוע חוות דעת מקצועית כי אני ממש לא רוצה לחזור אילו אני מרגישה משוחררת ושלמה עם ההחלטה הכי בעולם כמו שלא חשבתי שיקרה תודה רבה על ההקשבה

שלום ליטל. את שואלת שאלה לגבי משהו שאין דרך למישהו מבחוץ לדעת, אגב - אולי אפילו החבר שלך בעצמו לא יודע. אולי גם הוא מאמין באמת ובתמים שהכוונות שלו עסקיות, אבל באופן פחות מודע הוא מנסה להשאיר אותך קרובה אליו. עם זאת, אני תוהה האם העיסוק שלך בכך מבטא משהו מהקושי שלך להפרד ממנו, והאם, אולי, המחשבות על קשר עסקי איתו מאפשרות לך להפרד ממנו באופן חלקי בלבד. בדומה, אני שומעת אותך מבררת עד כמה החבר שלך נשאר אוהב וקשור, ואני מנחשת שזו שאלה שמלווה אותך - עד כמה הוא עדיין אוהב אותך, האם הוא היה רוצה אותך איתו למרות הפרידה וכו'. מקווה שהארתי מקומות לחשיבה. בהצלחה, מלי.

שלום רב, התחלתי טיפול אצל פסיכולוג ובפגישה השניה הפסקתי אותו כיוון שהסקתי שעלות המפגשים תהיה יקרה עבורי. אמרתי זאת לפסיכולוג והיה נראה כי הוא חש כעס ורגז והוא החצין זאת לדעתי ע"י אמירות שמטרתן לעצבן ולהרגיז אותי. עברה תקופה די ארוכה מאז ולגמרי הדבר נשכח כאילו לא היה ובכלל לא הפריע לי,אך עכשיו מזה כמה ימים שאני מרגיש שהדברים מעלים לי איזו תחושת תסכול בעקבות הפגישה ההיא. כיצד אפשר להתגבר? אשמח לחוות דעתך.

שלום שאול. נשמע שכעת הדברים שהפסיכולוג אמר לך מקבלים משמעות גדולה, ותופסים מקום שלא היה להם בעבר. לא פירטת מה נאמר אז, אך אני תוהה אם נאמרו דברים שכעת אתה מוצא בהם סוג של קליטה ורגישות לגבי מי אתה והאופן בו אתה מתנהל, או להפך - אמירות שכעת נתפסות כהרסניות ובוטות. אני גם מזמינה אותך לחשוב מדוע דווקא כעת אתה שב להתעסק בכך. האם קורה או קרה משהו בחייך לאחרונה שהזכיר את אותו שבר עם המטפל? האם הרגשות או התחושות לאחרונה קשורים באיזשהו אופן לאותו מפגש מפעם? לאותה חוויה? ולבסוף, אם אתה מרגיש שנשאר משהו "לא סגור" במפגש ביניכם, ושהתשובות על כך יכולות להנתן רק מתוך דיאלוג עם אותו מטפל, הייתי מציעה לך לשקול לדבר איתו על כך, ואולי לראות בכך הזדמנות להבין או לעכל משהו שבעבר היה פחות רלבנטי עבורך. בהצלחה, מלי.

ערב טוב, יש לי בעיה כזו שאני מפחד שלא ארדם בלילה ובעקבות כך אני מרגיש שאני צריך לעשות כל מיני דברים לפני השינה בשביל להיות "מוכן" לשינה. למשל אני חייב לאכול משהו, להתרחץ, ללכת לשירותים וכו' - גם אם אין לי כח וגם אם אני למשל מפוצץ מאוכל- אני חייב לבצע כל אחת מהפעולות, אם אני מנסה לא לעשות אותן- מתחיל לרוץ לי סרט בראש על זה שאם לא אעשה את זה לא ארדם, ואז אני אומר לעצמי- לא נכון כן תרדם, זה לא הגיוני, ואז אני אומר אובייקטיבית זה באמת לא הגיוני אבל מכיוון שאני חושב שאני חייב לבצע את כל ההכנות לפני השינה- אם לא תבצע המחשבה על זה לבד לא תתן לך להרדם. והויכוח הפנימי הזה מתגבר ככל שאני מתקרב לשינה עצמה ואם אני ממשיך לנסות להתעלם אני מגיע לשינה כמו גוש עצבים ואני באמת לא נרדם עד שאני ממש מותש (לפנות בוקר ומעלה) ו\או שאני נכנע ואוכל\מתרחץ וכו'. מה לעשות? אני רואה 2 אופציות- 1. להסכים לכל רצון פנימי בהנחה שאחרי שאני אפסיק להתווכח עם עצמי זה יפסיק להיות משהו מיוחד בעיני ובטבעיות אני אוכל להתעלם 2. להתכווח עם עצמי ולהגיד בכל הכח (למשל) אני לא מתרחץ ומצידי שלא אשן כל הלילה- אבל זו שיטה כ"כ מעייפת, אני שעה רב עם עצמי ואז מנסה לישון מעוצבן וכמובן לא מצליח ואני ממשיך לריב וכו' וכו' ואח"כ אני מרגיש הפוך כל היום... אז שוב אשאל: מה מומלץ לעשות?

שלום לך. אני חושבת שיש פחות משמעות לשאלה "מה נכון לעשות" לקראת השינה, כי הרי בכל דרך בה תבחר תשאר מתוסכל וחסר כוחות. בעיני חשוב יותר לשאול מדוע יש כזה אי שקט סביב השינה, מה הוא מסמן, מה המקור שלו. אני מניחה שבצורך בטקס הזה אתה מבטא איזו שהיא חרדה, חוסר שקט, או מצוקה שאולי אין לה עדיין מילים ופשר, ואין לה מקום באופן מודע בחייך, אבל כנראה "מרימה את ראשה" בלילה, סביב הקושי בשינה. אני חושבת שחשוב להקשיב לאותה "אזעקה" שהנפש שלך מפעילה, ולא להשתיק אותה. נדמה לי שדרכה יש איתות על קושי או כאב שצריך להשתחרר. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר עבורך תהיה לפנות לטיפול, ולנסות להבין את המשמעות מאחורי הקושי שאתה מתאר. בהצלחה, מלי.

היי, הכתיבה שלך מזכירה לי שורה מסדרה ישנה וטובה. חיפשתי קצת ומצאתי. זה פרק שלם, אז נסתפק בדקה אחת... זו שבין 5:48 ל-6:40 http://www.youtube.com/watch?v=H0ID_KVwvbw&feature=related

הי. צריכה קצת הסבר... תוכל/י לתת לי את המילים שלך למה שרצית להסביר או להגיד? להתראות, מלי.

שלום לכולם, הספר נכתב ברגישות רבה במגמה לחשוף את תחום הביופידבק בצורה הברורה והקלילה ביותר. כתיבתו של ד"ר גליקסמן מטובלת בתבלינים מעניינים עם דוגמאות מוחשיות מחיי היומיום. מומלץ ביתור. בברכה נמרוד מ.

נמרוד ידידי שלום רב לך, תודה בקרב לב על מחמאותיך , שמח שנהנת מספרי. בברכה חמה יגאל

הי. אני כאן, אחרי שאתמול יכולתי "לקפוץ" לבקר רק בצהריים. ומתאפקת לא לתת לשאלה פרשנות... ובכל זאת, חושבת כמה מפחיד להשאר לבד, ושכנראה התחושות האלה, של "מישהו בבית" ילוו אותנו היום, בפרידה. והנה, (שוב) לא התאפקתי... מלי, שבינתיים עוד כאן.

הייתי שמחה לכל פרשנות. את לא " צריכה להתאפק". אבל חושבת שזה ברור : הבית נהרס, התפרק: ההורים גם נפרדים וגם נוטשים והילדים מתפזרים בין משפחות אומנות... או בינתיים משוטטים ברחובות... ולא. לא חוויתי גירושי הורים או משהו דומה. לפחות לא ברמה הקונקרטית. זהו . אין מה להגיד. צריך למצוא את הקשר שלנו עם עצמנו. אנחנו היחידים שנשארים עם עצמנו - אם נרצה או לא... עד המוות

פרידה לא יכולה ליטול את שהיה קיים. הכעס על הפרידה יכול. היכולת לראות את הנכס שנשאר, הזיכרונות, הרגעים בהם נפגשו המילים, בקולות מנחמים, עמוסים באנושיות מיטיבה, אינם מבטלים, ולא במעט, את הכאב, העצב והקושי הטמונים בפרידה. פרידה היא מן רעידת אדמה. סערה החייבת להתקיים בכדי לסדר שוב, מחדש, את כל הכלים הנתונים, חיוביים כשליליים; במקום אחר, שונה, זר, אך מסקרן. מפחיד. מאתגר. קשה. פרידה חייבת להתקיים. זהו טיבו של עולם. חבל לדפוק את הראש בקיר. חבל עוד יותר שאמרה כזאת יוצאת מפי, גם אם אני לא רוצה, יש לה מקור. וזה כואב. קול אחר בי מספר לי שיש לי מקום חזק וגדול בלב, למקום הזה, הפורום. קול שאומר לי שאחזיק מעמד ולא שזה לא יהיה קשה וסיזיפי (כמו שאת מלי, הזכרת לי פעם), אבל זה יהיה אפשרי. כנראה שאפצע בדרך, אולי אף אגדל (?).. מה שבטוח, אני בעצם אהיה זאת שאספר (לעצמי) כיצד אני מתמודדת, מכילה, תומכת (בעצמי), מלקטת בעדינות את החוויות הטיפוליות שאספתי במשך השנים האחרונות, וממשיכה הלאה.. עם רצון כן ואמיתי, להיות בריאה בנפשי. לתפקד יפה מאוד בשבילי. לזרוח, לפרוח. לא להיכנע לייאוש, לחושך שבי (ולא שאני??), לקולות השואבים אותי מטה, לכאב, להתעללות, לאובדן. מלי.. עכשיו מגיעות להן הדמעות.. והן פוגשות גרון חנוק.. האמת..? יש בי הקלה שזה עוד מעט יגמר. שכל תהליך הפרידה הזה יגמר. שאלך לנוח, להשלים עם מה שהולך לקרות, להתפקס חזרה אל עצמי, להיות לבד. לבד לבד לבד!!! ואו, ככל שאני כותבת לך יותר, אני מבינה שעם כל הרצון הטוב להיפרד כיאה וכיאות, יוצאים לי ממני, כל הפחדים שעלו בי עם קבלת ההודעה הראשונה, של דרור.. הם אומנם התאזנו קצת מאז.. ועכשיו שוב מציפים אותי.. ובגדול. חנוק לי בגרון מלי.. אני בוכה. בכיתי כל היום. אני שברירית כל כך.. אני קולטת; אני ל-ב-ד..!! ולא אכפת לי שאולי אני נוגדת את עצמי. כי אני מרגישה גם וגם. וזה טוב מאוד בשבילי. אבל מלי, את יודעת מה..? בכל 'גם' שמצאתי בי, יש עולם שלם, והעולם שם, הוא שוב קיצוני. אז פעם היה 'או או' וזה כאב. כאב מאוד. היה בלתי נסבל. ועכשיו, עכשיו (חזרנו..?) יש שוב קיצוניות שבאה יחד עם הבנת קיצוניות נוספת. מלי.. תראי כמה כעס אימה זעם פחד ועוד פחד יוצאים ממני פתאום.. סליחה מלי. באמת. חשבתי שזה יהיה יפה, מרגש. אבל עכשיו אני מסרבת להיפרד. לפחות ברגע זה. בו מילים אלו נכתבות. זה ישתנה עוד שניה, אני יודעת. אבל כ-ל מה שאני כותבת היום, הוא אמת לאמיתה. אוףףףףףףף אולי זה משהו גדול מידי לומר, אך אני מרגישה שיש פה משהו, בתהליך הפרידה שכולנו עשינו פה יחד ולחוד, שיכול לעזור לי בעתיד. עם פרדות. למדתי המון דברים חדשים, תיאוריות חדשות, הבנות חדשות בנושא. למדתי המון על עצמי, על איך שאני מתנהלת במצבים כאלו. וכן. לא תאמיני מלי . למדתי לראות (ולהרגיש) שגם אפשר להפיק מכל הקריעה הזאת - תועלת. הדברים שכתבתי בתחילת המכתב, הפתיעו גם אותי. 'ללקט את כל החוויות הטיפוליות שאספתי במשך השנים..' ועוד 'בעדינות' כתבתי.. מלי, את מאמינה..?? אבל אסור לי להתרגש מההתקדמות. הרי שאני נעה מנקודה אחת לשנייה מהר מאוד. חוסר היציבות המוחלטת הזו כל כך מפחידה אותי מלי.. עכשיו אני מבינה מדוע כל כך קשה לי לסמוך על עצמי.. (ממש הרגע אני קולטת..) כי כל רגע אצלי הוא הפתעה חדשה. ולא הפתעה במונח החיובי שלה. אין באפשרותי לצפות את העתיד שלי.. ((((((((((((((ומפחיד פה מלי..)))))))))))))))) או שיש..??? ושוב אני בוכה.. פתאום אני חושבת עכשיו על שיר הכותבת היקרה בפורום.. (שיר..?? את שומעת..??..) כמה אני מזדהה איתך.. להיות על הגבול זה אומר שכל הזמן כמעט נופלים. אני לא רוצה ליפול עכשיו מלי. לא רוצה. תעזרי לי.. טוב..? ((((((((((((((ח נ ק )))))))))))))))) (אוקי. עצרתי קצת כדי להירגע, לפחות מעט. עכשיו אני יכולה להמשיך..) לעת פרידה מלי, חשוב לי להביא לפה ניגוד קשה מאוד שמצאתי היום, בשיטוט אחורה בפורום. בעבר, כתבתי פה שמעולם לא נאנסתי. כתבתי זאת ממקום שלא ידע שזה קרה. הייתי בהכחשה מוחלטת, עד לפני כמה חודשים.. עכשיו אני מבינה מדוע כתבתי את שכתבתי אז. אני בוחרת לצרף את הלינק להודעה ההיא, ובוחרת גם לסכם זאת פה וכן אצלי בעולמי הפנימי. למרות שאני מסרבת לחלוטין לדבר על זה. עדין. http://doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-751765,xFP-751760,m-Doctors,a-Forums.html מלי.. דמותך תשמר אצלי במקום מיוחד בלב. מקום שיספר לי בעתיד על התקופה היפה שלך איתי, פה. מקום שיזכור עד כמה אימהית את, עד כמה את מכילה, שומרת, עוטפת, מקשיבה, משמיעה, מזמינה, תומכת, מקבלת, מתבוננת, מעלה.. מאפשרת.. ו..הכי חשוב.. מקום שלעולם, לעולם לא ישכח את המקום ששמרת לי לידך. אשתמש בו מידי פעם.. להיות לי לנחמה.. תודה זו מילה יותר מידי קטנה.. אז עוד נשיקת פרפר עדינה.. דומעת.. ~נילי~

נילי יקרה. אני מתחילה דווקא מהסוף, מכך שהודית לי על המקוום שפיניתי לך לידי. וחשבתי שאני גם רוצה להודות לך על המקום שפינית לי לידך. על כך שהסכמת שאהיה שם, שאגיב, שאתבונן, שאחשוב בקול, גם אם לא היה תמיד פשוט, נעים, נוח. אני חושבת שהיכולת לפנות מקום למישהו היא לא מובנת מאליה, ואותי זה תמיד ריגש בקשר בינינו. אני עוקבת אחרי ההתפתחות שלך כאן, ועכשיו, כשצירפת את הלינק, חשבתי שעשית כאן תהליך רציני, כואב, עמוק. וגם אם הוא לא הסתיים, הרי שהבאת כאן את עצמך ויכולנו לעשות ביחד חלק מהמסע הזה, שכרגע את בוודאי ממשיכה אותו, אבל נפרדת ממני, כשותפה בו. ועם זאת, אני בטוחה שהקול שלי ימשיך ללוות אותך. אותו הקול שמזמין להתבוננן, להבין, להתעמק, וגם להתעודד, לנוח, להתרגש מהשינויים הקטנים. אני חושבת שמכל אלה את לא נפרדת. אני מאחלת לך הרבה הצלחה, ומעבירה לך את כל הכוחות שאפשר בדרך שעוד מחכה לך... אני בטוחה שהאיכויות שלך - הרגישות, הנדיבות, הכנות, כל אלה הם הצידה בתרמיל המסע שלך שיהפוך אותו ליותר אפשרי עבורך. מכל ליבי מאחלת לך את הכי טוב שהיית רוצה. שלך, מלי.

במהלך יותר משנתיים אני כותבת כאן את מסע ההחלמה שלי .. ו..את מהווה אבן דרך מאוד יקרה בדרך הזו. כן.. זו אמנם היכרות וירטואלית .. ולא כקודמתך ליאת .. את לא הרבה זמן כאן .. אבל בחצי שנה הזו הצלחת להפוך בתוכי עולמות ולגעת בנימי הנפש.. הכרות מיוחדת במינה שאני זכיתי לקבל. חשבתי אחרי שליאת הלכה , שאין תחליף .. שזהו, לא אצליח להתמודד יותר , לשתף , להפתח ולהיות כאן ..אבל ציפתה לי הפתעה .. להכיר (גם) אותך. הכרתי אנשים מיוחדים במינם בפורום זה , שהפך עבורי לבית ..(בפעם הראשונה בחיי לא בקונוטציה שלילית). תאמת, מלי .. אני כבר חושבת שבועיים מה לכתוב לך , איך אפשר לסכם משהו .. שעדין לא נגמר ?... איך אפשר לכמת בכלל את מה שקיבלתי כאן בכמה מילים ?... לא יודעת .. מנסה. מחפשת מילים שיביעו את מה שהלב מרגיש , זה לא קל .. מנסה אפילו לא להתנתק כרגע , להיות במצב ממש מחובר , להרגיש את מה שכותבת .. ולהיות הכי אותנטית שאפשר. כן.. בחיי שמנסה הפעם לא להתנתק .. לרשום ממקום של מודעות , כי הניתוק הזה הוא מנגנון הגנה יעיל שלי .. שנים !!! כזה שבהחלט מועיל מבחינות מסוימות אבל רק ברמת סכנה מיידית ..כי לטווח הארוך הוא ככ מזיק.. שנים של ניתוק טוטאלי , ריקנות כואבת, שיחזור כמו אז בפגיעות שחוויתי .. ניתוק בכדי לא לחוש בכאב. שנים של פחד מלגעת בכאב, מלהרגיש , מלחוות , מבכלל באמת להיות .. שנים .. מלי .. חשבתי שעשר מאחרי האונס .. אבל זה עוד מילדות . והנה .. הגעתי לכאן ממש במקרה , אפילו זוכרת שזה היה משהו כמו 3 חודשים בטיפול שלי , עברתי רק לשאול שאלה . .והנה .. שנתיים ויותר עברו מאז .. מי היה מאמין שאשרוד ואמשיך הלאה ?! הצלחתי דרככם להתחבר בעבודה ככ לא פשוטה שוב לעצמי , וזה ככ כאב .. הושטתי יד .. ואתם .. חיבקתם אותי מרחוק בשתי ידיים . דרך לא פשוטה עברתי כאן .. מלווה בהמון יאוש , פחד , אכזבה ונטישה .. המון דברים יצאו ממני החוצה, המון שנים שהוקפאו בלא לבקש עזרה חזרו לחיות כאן מחדש איתכם. קיבלתי כאן בית מקבל ואוהב .. בפעם הראשונה בחיי!!!!! כשראש לא חשב בהיגיון , שהרגש גאה , בעבע .. ואמר דיייי, כשהכאב שב וכה כל פעם מחדש .. הייתם כאן עבורי . חיכיתי (המון ) לימי חמישי כדי לכתוב לך , חיכיתי בשביל להיות פה .. ממש לידך ...בחיי!!!! מנסה לעצום את העיניים לראות מה עברתי , אפילו להרגיש ולשמוע - מנסה להתמודד לא לברוח .. להתמודד גם עם קשת הרגשות הלא נעימים שעולים בי .. מנסה לתת לזה מקום .אני יודעת שהמון כעס, בלבול, כאב, אשמה ליוו אותי כאן ובמיוחד בשבועים האחרונים, אבל .. מנסה להחזיק את הקולות האחרים שלכם בי אלה שדיברו אליי להיות חזקה .. הדמעות נוצצות בעייני , אבל מנסה להיות חזקה - למרות שיש איזה קול בתוכי שמנסה למשוך ולומר "מה הטעם..להפגין חוזק כזה אם בבפנים ככ שבור?" אני באמת שבורה מלי, אבל מנסה לאסוף את רסיסי הזכוכית ולהדביק מחדש .. עם איש השיחות היקר שלי .. מנסה להמשיך את העבודה שנקטעה כאן ולחבר אותה מחדש מבלי לפחד עם האיש האמיץ שיושב מולי פעמיים בשבוע בטיפול ככ מורכב. רוצה לקחת אחריות, יש לי ילד בן 5 ובן זוג מדהים שמלווה אותי 12 שנים , רוצה להזכר עד כמה אנשים טובים סביבי מחזיקים ונותנים כח ..בחיי שמנסה , למרות שזה ככ קשה. מלי , היום זה יום קשה מיידי , הפרידה ממך ככ קשה משלושתכם, היא עושה לי ככ רע, מנסה לחשוב שמחר אולי יהיה אחרת .. הצבעים יהיו בהירים יותר.. מקווה את יודעת , בימים של חולשה ועוד חולשה ועוד חולשה , נשארת כאן לצידי במילים מלטפות ונוגעות , בעצות חכמות עם רצון ככ לעזור שכשאני נזכרת כמה כוח העברת אליי להתמודד עם כל הקושי .. אני אומרת בהחלט מתרגשת ואומרת תודה!!!!! גיליתי (גם) והרבה בזכותך שיש אנשים באמת טובים , אבל באמת .. טובים אז איך אפשר למחוק דבר כזה ולברוח ?.. איך מלי ?.. אי אפשר . אני רוצה להגיד לך שהחיוך שלך דרך המסך היה בהחלט מדבק, לרגעים אפילו השכיח את הפחדים והכאבים שהיו עצומים בתוכי . אני מודה לך ככ על שהיית לצידי, על שהחזקת לי עוד קצת מהתקווה, תודה שלא התיאשת שבוע אחר שבוע .. עברת איתי כאן תהליך לא פשוט , אני אפילו זוכרת איך לא הסכמת לוותר ל"חגוג" לי יומהולדת 31..פשוט מרגש בחצי שנה האחרונה במסירות ובדאגה אינסופית של ממש אמא , כזו שמעולם לא הייתה לי הקשבת וליטפת .. והחזקת את היד , חיבקת והרגעת .. עד שאני פשוט מתחילה לבכות עכשיו .. מהיכולת והמסוגלת שלי להכניס אותך אליי הכי קרוב שאפשר. את יודעת אומרים.. "שלקבל על עצמך תפקיד - זו ממש אחריות , ולבצע אותו ביטב - זו בהחלט מסירות להפוך אותו למיטב - זו פשוט אומנות "... אבל - מלי יקרה , ככ יקרה .. לחולל שינויים בנפש האדם - זו ה..(((((((הצלחה!!!!!))))))))) אני מברכת על היום בו זכיתי להכירך. ומודה לך על הצלחתך, הצלחת - לפקוח את עיניי, להאיר את מוחי, ולשנות את גישתי לחשוב אחרת!!!!!!! את אדם נפלא , פשוט ונפלא .. שעושה את החיים לככ יפים ועשירים. שמרי על עצמך. בטוחה שעוד תגיעי רחוק . ומי יודע .. אולי פעם עוד נפגש ..:-) שלך תמיד בחיבוק אוהב. שרית נ.ב.. מקדישה לך את השיר שבימים האחרונים שומעת ככ הרבה וחושבת עלייך .. "עוף גוזל..אריק איינשטיין הגוזלים שלי עזבו את הקן פרשו כנפיים ועפו ואני ציפור זקנה נשארתי בקן מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר. תמיד ידעתי שיבוא היום שבו צריך להיפרד אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום אז מה הפלא שאני קצת דואג. עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך רק אל תשכח יש נשר בשמיים גור לך. עכשיו נשארנו לבדנו בקן אבל אנחנו ביחד חבקי אותי חזק תגידי לי כן אל תדאגי ביחד כיף להזדקן עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך רק אל תשכח יש נשר בשמיים גור לך. אני יודע שככה זה בטבע וגם אני עזבתי קן אבל עכשיו כשבא הרגע אז מחניק קצת בגרון מחניק קצת בגרון. עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך רק אל תשכח יש נשר בשמיים גור לך. " היי.. בחיי.. שהדמעות יורדות . אז , מלי..אפסיק עכשיו .

שרית יקרה. חבל שאי אפשר להעביר התרגשות דרך המסך, או שאולי בעצם אפשר...? קראתי את המכתב הכ"כ יפה שכתבת לי, מתפעלת מהאומץ, מהלחימה שלך, מהרצון להשאר מחוברת ולא לברוח למקום הכ"כ מוכר, מגונן, בטוח, לבועה הזאת, שכ"כ הרבה דיברנו עליה, לניתוק. ...וגם אני מנסה לחשוב איך אני אפרד ממך, איך אני מסכמת את התקופה שהייתי איתך, ואת, ללא ספק, היית איתי. אז כבר רמזתי בהתחלה על האומץ והלחימה, שלפעמים לא ידעת או הרגשת, והתפקיד שלי היה להראות לך אותם, אותך. אני חושבת על הקולות בתוכך, שלאט לאט יכולים עכשיו למצוא בית ומקום - שרית הקטנה, הגדולה, הפגועה, המתפקדת, הילדה, האמא. כ"כ הרבה חלקים, ונראה שלאט לאט הם מצליחים לקיים איזה משטר דמוקרטי ביניהם, ישיבה ומפגש משותף שבו יש זכות דיבור לכולם... והגוזל הזה, של השיר, הוא כ"כ את... הציפור הזו שצריכה לעוף, וגם צריכה קן, ובעיקר צריכה ליווי וברכת דרך, ומישהו שמאמין שהיא חזקה ומוכשרת דיה כדי לעוף, לפרוח, לבלוע את העולם. מאחלת בכל ליבי הצלחה ואושר. והכי מקווה שתזכרי מדי פעם להחמיא לעצמך על מי שאת ומה שהשגת. שלך, מלי.

שלום בתי בת התשע הציצה בי במקלחת לפני כמה ימים. היא לא ראתה שאני רואה. האם יש טעם לדבר איתה על העניין? מעולם זה לא קרה קודם (עד כמה שידוע לי).

שלום ירון. השאלה שלך מתאימה יותר לפורום פסיכולוגיה של ילדים. מזמינה אותך לפנות עם השאלה שלך לשם. בהצלחה, מלי.

http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-3284,m-Doctors,a-Forums.html

מאד קשה לי לבטא את מה שמרגישה עכשיו ואולי כמו שכתבתי לדוד זאת הרגשה כאילו שאני מוכה ולא מתוך כוונה להגדיר אתכם כמכים חו"ח. זאת ממש תחושה פיזית של חנק וכאילו קיבלתי אגרוף בבטן.. ואולי זה לא ממש יעניין אותך עכשיו אבל "זה מוכר לי" בזמן פרידות. מה שמקשה עליי יותר זו ההרגשה שאתם בכלל לא מכירים אותי, כי כתבתי פה כל פעם בשם אחר. וקשה לי שלא להשוות את עצמי לכל הקבועים פה - אשר מקבלים יחס אישי בפרידה , כי הצליחו ליצור קשר אישי לפחות עם אחד/ת מכם. אבל אולי עדיף לי כך. אם הייתי נקשרת לאחד מכם היה לי הרבה יותר קשה. מלי, בסך הכל רציתי לפרגן ולהגיד תודה ויצא לי מין מכתב כזה "קוטרי" אז מה שרציתי לומר שכנראה בכל זאת נקשרתי אליכם וזה אולי יישמע לך מוזר אבל במיוחד אלייך. יש בך המון חוכמה וטוב ומילותייך הצליחו תמיד להגיע אליי אם כדי להאיר , או להרגיע ולהפיח תקוה ומאד מאד תחסרי לי. הנישה הזאת הצילה אותי בהרבה רגעים קשים ובמיוחד לאחרונה כשנותרתי לבד , ללא כל מקורות תמיכה. וכמובן שגם דרור ודוד ידעו תמיד איך להגיב באופן כזה שתמיד שיפר את הרגשתי. מה שאיפיין אותך שגם כשהקרנתי חוסר בטחון ולא ידעתי איך לתקשר ולהתקרב, הרגשתי ממך חום ורצון לקרב אותי למרות הקור שיצא ממני. מלי , אני מתארת לעצמי שאת נרגשת ולא יודעת אם זה העיתוי המתאים למכתב כזה מסובך וארוך - אם תהיה לך הסבלנות לקרוא אותו . אז כבר מסיימת בהמון המון המון תודות לך עד אינסוף.... והרבה הצלחה בכל מה שתבחרי בחיים.

שלום X. אני שומעת את הצער על כך שאינך יכולה להחשף באופן שיאפשר מגע אישי יותר, קרבה גדולה יותר. אני מניחה שזה חלק מהמחיר של להשמר במקום בטוח - זה מוגן אך גם מבודד. ובכל זאת, נדמה לי שקצת מזהה את הקול שלך בין השורות, ומקווה בכל זאת שתשמעי את השלום שלי אלייך ככזה שמגיע ממקום של הכרות ושל קשר. וכמובן, תודה על המילים החמות. זה בהחלט חשוב ומרגש עבורי לשמוע זאת. מאחלת לך את כל הטוב, ומקווה שהאיקס ישתנה לסימן חיובי יותר, מבטל פחות (אולי "וי"?)... שלך, מלי.

היי יקרות.. הרבה אני מוצאת שאני שואלת את עצמי, האם אני היחידה שמפחדת לאבד את מה שיש כאן, מהבחינה החברתית – בין משתתפות הפורום.. את המנהלים אנחנו בטוח מפסידות. במובן הגשמי. ואחת את השנייה.. לא ידוע. אין לצפות מראש.. למרות שזה מביש (אותי) לומר זאת; אותי זה ממש מפחיד. מדוע רק אני אומרת זאת.. האם אני היחידה שמרגישה ככה..?? אני תוהה ביני לבין עצמי.. אחרי הכל, נעזרתי המון פה גם באמצעות מילותיכן אלי, כתוספת חשובה מעין כמוה (בונוס מגניב) להכלה של דרור דוד ומלי, והיה לי בהחלט משמעותי מאוד, גם לומר את שעל ליבי, 'לחברותי לצרה' שמצאתי פה. מילים אשר היו אמת תמיד, הזדהות אותנטית לחלוטין. חברות וירטואלית יכולה לשמש מטרות רבות. באותה מידה היא חברות חצויה. אמיתית יותר מחברות רגילה (אולי בזכות האנונימיות), אמיתית פחות מחברות רגילה. חברות וירטואלית נתונה לשליטה המלאה שלנו. בשונה מחברות רגילה. אני מבולבלת לחלוטין אם זה טוב או לא.. אם זה היה נכון שנקשרתי מעבר למנהלים.. בטח שאפשר ללמוד מאכפתיות אותנטית של אנשים שלמרות שאתה לא באמת רואה אותם (במובן הראלי), הם בהחלט חלק מחייך.. הם שולחים לך קולות יפים (בחברות).. אולי אף קולות שמצליחים להישאר בתוכך..? תודה לכולם על הבית החם הזה. כ-ו-ל-ם שותפים מלאים. אני כל כך אתגעגע.. ואזכור את כל שהיה.. אדפדף.. אחווה שוב.. ואתגעגע עוד יותר.. ~נילי~

נילי יקרה. אני שמחה שאת מעלה את הנושא החשוב הזה, שאני שומעת לו רמזים בתגובות, אבל בהחלט ראוי בעיני לבדיקה, מחשבה ופרידה... אין ספק שהרשת החברתית, ולא רק זו הטיפולית, הייתה חלק מהייחוד והמשמעות של הפורום. אז מפנה את המקום לתגובות של משתתפים... מרימים/מרימות את הכפפה? מלי.

~נילי~ יקרה וכולן... ברור! שהמקום הזה יחסר לא רק בגלל המנהלים הקולות של כל אחת מכן נשארו לפעמים כל השבוע, מלוות גם במחשבות ובהזדהות ובנחמה. תודה לכן כולכן... רוני, ובילבי שנעלמה קצת בזמן האחרון, ושרית ושיר ועוד רבות... אני זוכרת שבהתחלה היית רק נילי, ואז עם הזמן התחלת להצמיח פה זרועות ( תרתי משמע ) , ולהושיט ידיים פה למשתתפות נוספות, ואיך לאט לאט גם את ואני חושבת כולם חשפו ונתנו פה מעצמן לאחרות. אז תודה גם לך נילי, ואני מקווה שתצליחי למצוא איים של אושר בכל מקום ודבר שתעשי. שלך אופיר

נילי אין בי כל כך מילים, ואין לי כל כך יכולת. רק רציתי להגיד לך, היה לי חשוב להגיד לך, שקראתי אותך כל השבוע. אני מאוד מעריכה אותך על היכולת שלך לבוא ולהיפרד מכל המנהלים, ומחברי הפורום. את מאוד רגישה, מאוד אכפתית. את מאוד מיוחדת- במובן הכי חיובי של המילה. אני יכולה להבטיח לך שאת לא היחידה שמפחדת וכואבת לאבד את מה שהיה כאן. אל לך להתבייש במה שמרגיש לך. וזה שאת היחידה שהעלית את הנושא והצלחת להגיד את שעל ליבך, ראוי להערכה ולהערצה. תהיי גאה בעצמך. כמוך, גם אני חושבת שאנחנו מפסידות המון.. כמובן את המנהלים, אבל גם את המשתתפים האחרים. יכולה להגיד לך שגם אם לא הגבתי להודעות של אחרים, תמיד קראתי אותן, הזדהתי המון, כאבתי והתרגשתי. יודעת, מנסיון, שקשרים וירטואלים (או שמתחילים באופן הזה) יכולים להיות מאוד משמעותיים, חזקים וטובים. היה כאן משהו מיוחד. היו כאן אנשים מיוחדים. ואת אחת מהם. מקווה שתשמרי על עצמך, ותלמדי להעריך את עצמך- ויש לך המון על מה. תדעי שאת חזקה. למרות השינויים הקיצוניים, למרות העמידה על הקצה, ההרגשה שאת על הגבול ועלולה כל הזמן ליפול- את חזקה. ותדעי.. שגם אם תפלי- את תקומי. כי את יכולה. את מסוגלת. כבר עשית את זה בעבר. יש בך את הכוח. מאחלת לך שלמרות ועל אף הקושי, תמשיכי בדרך שלך, בצעידה קדימה.מאחלת לך שתפגשי את הטוב ותלמדי לקבל אותו. שיר

שלום לך מלי יקרה! כמעט ולא כתבתי כאן מאז שהגעת (וגם לפני כן מול ליאת לא ממש הספקתי לכתוב הרבה, קצת אחרי שגיליתי את האוצר הזה, היא עזבה ולמרות שגם בזמן הקצר הזה זכיתי בהרבה, עוצמת העצב היתה כל כך גדולה שלא העזתי שזה יקרה לי שוב) ולמרות שלא כתבתי חיכיתי כל שבוע מחדש למילים שלך שגם כשלא כוונו אלי בכלל, מצאתי אותן הרבה פעמים נכנסות אלי ונוגעות בי כאילו נכתבו רק בשבילי. אז למרות תקופה קצרה יחסית ולמרות שלא הייתי נוכחת, אני רוצה לומר לך תודה, שנתת לי הרבה. שיהיו לך מסעות טובים בכל מקום שבו תהיי. אני אתגעגע לנעלייך... ילקוט הרועים-אפרת

אפרת-ילקוט רועים יקרה. תודה רבה על שכתבת הפעם. אני חושבת שהדרך שאת השתמשת כאן בפורום בוודאי משותפת לעוד הרבה אנשים, ובעיני חשוב לי להפרד גם ממכם, המשתתפים השקטים של הפורום. תודה ובהצלחה... להתראות, מלי.

מלי יקרה שמחתי שלקחת בחשבון גם את אותן משתתפות שקטות, או אלה שמתבטאות פחות, ושהיה חשוב לך להפרד גם מהן. ולא, זה לא מובן מאליו, וככל שאני קוראת אותך יותר, אני מגלה בך רגישות וחמלה יוצאות דופן כלפי כולם. וזה בהחלט משהו שמחמם את הלב ובכלל, באותו עניין, אני לא יודעת אם אני מדייקת, אבל נדמה לי, שהנוכחות השקטה(והקבועה) כאן, מספרית, גבוהה יותר. שוב רוצה לסיים בהרבה תודות ווברכות. מאחלת לך סוף משמרת נעים, ופרידה קלה מכולם. ריבי.

שלום מלי, האמת שכתבתי הודעה בפעם הראשונה במשמרת שלך שבוע שעבר והתשובה שנתת לי די הרעידה בי את אמות הסיפים . כתבתי לך על "האובססיה לדמות המטפלת" ועל ההתעסקות המאסיבית בטיפול, באופן שלפעמים הוא מחליף את הממשות, את החיים האמיתיים. את כתבת לי שזה קשור בחסך ורעב גדול -קצת התרגשתי מזה ודי נפגעתי במובן הזה שלא כ"כ נעים לשמוע על עצמך שיש בך רעב גדול גם אם ידעת זאת כל חייך. בכל אופן, אני לא יודעת איך לפתור את הבעיה הזו ומה עושים כדי לא להתעסק בזה באופן אינטסיבי. ואולי זה בכלל הסחת דעת מלטפל בעצמי באמת? אולי ההתעסקות שלי בטיפול ובמטפלת זו אחת הדרכים היעילות עבורי שלא לעזור לעצמי לטפל בעצמי? איך את בתור מטפלת מתייחסת לדברים האלו כאשר הם עולים אצלך בטיפול, אם בכלל. האם פגשת מטופל כזה שיש לו העברות חזקות והוא מתעסק בטיפול, ביחסים עם המטפלת באופן אינטנסיבי ויום יומי ומעלה את הצורך להיות בקשר לאורך כל השבוע? אני חייבת לציין שהרגשת אותי בצורה ניואנסית רק מעבר למילים הכתובות. כך יכולת להבין שיש בי הרבה כעס ואכזבה מעצמי בגלל שאני כ"כ תלויה באחר/מטפל. מהסיבה הזו בדיוק, הזדהיתי עם מי שכתב כאן על הקלטת המטפל- זהו צורך שקיים בי ואני מנסה להבין את פשרו, מעולם לא שיתפתי בכך את המטפלת שהוקלטה. האם חטאתי כאן במשהו למישהו? אני ממש מעריכה את תשובותייך. בהצלחה בהמשך, אולי ניפגש פעם בחיפה... אינפרנו

אינפרנו יקרה. שמחה שהצלחתי לראות משהו משמעותי, שאולי היה קל לפספס. עם זאת, אני תוהה מדוע תחושת הרעב מעוררת בך בושה או אשמה כה גדולה. אני מניחה שלא פשוט להזדקק, לרצות, להתלות, ועם זאת, תחושת הרעב כ"כ מוכרת, כ"כ בסיסית, שנדמה לי שאולי כדאי שתנסי להיות יותר סלחנית לגביה... שאלת האם ההתעסקות בכך איננה במקום לטפל בעצמך, וחשבתי שזה בעצם אותו הדבר. להתעסק בכך - לרצות, להזדקק, לתקשר זאת, להתמודד עם הנתינה והסיפוק, מחד, אך קרוב לודאי גם עם רגשות של דחייה ואכזבה, תסכול ורעב שלא מתמלא, מאידך, הם בדיוק ההגדרה של לטפל בעצמך, של לפגוש, להתמודד, ולהתנסות בקשר שמערב את כל הצרכים והרגשות הללו, אך מזמין גם להתבוננות, הבנה, ומשא ומתן סביב אותם צרכים. בעיני, אין דרך טובה ובטוחה יותר (גם אם קשה, ארוכה ומלאת מכשולים) כדי להתחיל, בהדרגה, לחוות סיפוק בקשר ממקום אחר, רגוע ומאוזן, ובעיקר אפשרי יותר (לך ולצד השני). ולגבי ההקלטה - אני יכולה להבין מאוד את המניע והצורך בכך, ולחשוב אפילו שיש לזה ערך (האם, אגב, זה שימש אותך באופן חיובי בסופו של דבר?). אבל נראה לי שעבודה טיפולית משמעותית יכולה להיות אם תפתחי זאת (כן, אפילו כעת) בפני המטפלת שלך, וביחד תוכלו להבין את המשמעות של מה שעשית, של מה שהיית זקוקה לו, ואולי של מה שאת צריכה ולא מעיזה לבקש. בעיני, אחד הדברים המרגשים, שמתאפשרים בטיפול, הוא לגלות שמקומות, חלקים, רגשות או התנהגויות, שחשבנו (וחונכנו) שהם אסורים, מעוררי ביקורת וטאבו, מקבלים לגיטמציה והכרה, ואפשר לבטא אותם באופן גלוי, פתוח, מתקשר. שיהיה בהצלחה, מלי.

מלי, אני יודעת שעוד מעט את הולכת, אז אנסה עוד קצת... מודה לך על המענה הקרוב והרגיש. רציתי רק לחדד את שאלתי - מדוע לדעתך אני הקלטתי את המטפלת במשך שנים? האם זה אומר משהו על חוסר המוכנות שלי להתמודד עם פרידה ועל העיסוק האובססיבי שלי בטיפול, עד כדי כך שלא יצרתי לי קשרים בחוץ ואפילו ניתקתי חלק מקשרים קודמים. ועכשיו אני די לבד והנה התחלתי טיפול חדש שבו אני מקווה אצליח להימנע מכניסה לאותם מקומות. אבל האמת המרה היא שאני לבד, בת 30 ולא יודעת איך אוכל להכיר בן זוג- כאילו שכחתי מה זה קשר. במהלך שש שנים, נהגתי להקליט את המטפלת שלי מבלי שהיא בכלל ידעה. האם זה אומר עלי משהו במובן המוסרי? האם זה אומר שאני אדם לא אמין? לא אתי? הייתי רוצה לשתף בכך את המטפלת החדשה. אבל אני יודעת שברגע שאעלה את זה, לא אוכל יותר להשתמש בדרך הזו- הישנה. אשמח למענה ברגעים האחרונים של הפרידה. אינפרנו

בוקר טוב, שמי אורית אני בת 26 ולפני שלושה חודשיים הלכתי לאיבוד ומאז אני לא מוצאת את עצמי עזבתי מקום עבודה ממש טוב שממש ממש אהבתי ומאז אני מובטלת השמנתי ביותר מ10 קג' בחודש אחד אני לא מצליחה להפסיק לאכול לא מצליחה להוציא את עצמי לראיונות עבודה כי כשאני כבר מצליחה אז לא מקבלים אותי אז כבר לא רואה סיבה הכסף עומד להיגמר כנראה שיזרקו אותי מהעבודה ניפרדתי מהחבר ואם אך שאני נראת ומרגישה עכשיו אין מצב בעולם לזוגיות חדשה הכל פשוט קורס ואין כח לנסות להדביק את הדברים בחזרה מה עושים?

שלום תמרה. התקופה שאת עוברת עכשיו נשמעת לא פשוטה בכלל. אני מניחה שיש הרבה גורמים חיצוניים, שלא קשורים אלייך, שמתפרקים לך בימים האחרונים. אני גם שומעת שחלק מהדברים שייכים לתחושות, חוויות ומצוקות פנימיות, ואולי כרגע, כשהמצוקה גוברת, הם מורגשים ומוארים ביתר שאת. נראה לי שבימים כאלה חשוב לנסות ולדבר על מה שעוברים ומרגישים, להרגיש פחות לבד, ולנסות לסדר כמה שיותר את הדברים, לתת להם פשר ומשמעות, ולנסות לספר את הסיפור של מה שאת עוברת כרגע. אני חושבת שטיפול יכול להיות מאוד יעיל ומשמעותי בתקופה כזו, ואם לא - נסי לדבר או לשתף אדם קרוב, שאת מרגישה בנוח להפתח בפניו, ולנסות לעבד קצת מהחוויות הקשות שאת עוברת. שיהיה בהצלחה, מלי.

אפשר להיות כאן לידך..אפילו עוד קצת .. בלי מילות פרידה עדין ?... מתגעגעת כבר.. קשה לי ככ. מלי , פשוט קשה. שרית

שרית יקרה, בוקר טוב... תחילת הסוף. יש דבר כזה? קמתי הבוקר עם תחושת פרידה, ושמחתי לשמוע הד להרגשה שלי. מבינה ושותפה לרצון להיות עוד קצת ביחד... בוודאי שאת מוזמנת להיות איתי כאן, לעבור איתי ביחד את הפרידה, את היום האחרון שלי כאן. מלי.

רק אחרי שסיימתי את שרותי בצה"ל כחוק ב 1999 בגיל 45 פניתי לאבחון פסיכיאטרי רציני האבחנה - הפרעה דו קוטבית כאשר הצד המאני התגלה בלקיחת נוגדי דיכאון ללא מיצבים , אפיזודה משולבת ללא מאניה אמיתית מעולם. כבר בתיכון רצו שאפנה לבריאות הנפש זה היה לפני 40 שנה הסטיגמה היתה טאבו סרבתי. אוקטובר 1973 לחימה בחזית המצרית ,אני מגלה לחץ ,מתח ,פחד יורדים עלי אבל אני שורד את המלחמה. חולפים 6 חודשים אני מבקש קב"ן בגלל לחץ נפשי המג"ד מסרב אני עובר מסוללת התותחנים למפקדה. חולפים עוד 4 חודשים אני נפגש עם פסיכיאטר הפרופיל מורד ל 56 אני ממשיך לשרת בסיני בגלל פרופיל זמני. חולפים 5 חודשים אני קורס,שולח דרך הדאר הפנים צהלי מכתבים נואשים לפסיכיאטר ואז מועבר ליחידה עורפית. כאשר אני מגיע לרופא מוסרת מעל סדר היום האופציה לפרופיל 21 ב אותו זמן נעשו לי מבחני רורשך שגילו סממנים פסיכוטיים מה שלפי דברי הרופא המטפל כיום לא היו דברים מעולם. שובצתי להג"א לאחר שסיימתי את מלוא השרות הצבאי ,לאחר 5 שנים מעלה את הפרופיל ל 65 ומשובץ ליחידה קדמית. 1982 מלחמת לבנון,קריסה ,פניה נוספת לברה"ן . חד משמעית מוצע לי לקבל 21 אני מסרב בתוקף ונשלח עם מכתב שאין לזמן למילואים עד לבדיקה חוזרת. בדיקה חוזרת לא נערכה כי הועברתי מהגדוד למפקדת האוגדה ואז מצאתי את מקומי במילואים . מספר שנים לאחר שהייתי במפקדת האוגדה הייתי בשמ"פ ומאחר שהייתי איש שלישות היתה לי נגישות לילקוט השרות. בילקוט השרות מצאתי את המכתבים ששלחתי לפסיכיאטר שטיפל בי בסדיר שהוצאו מהתיק הרפואי במרפאה הצבאית לבריאות הנפש. כמובן שהשמדתי את המסמכים. צעירים ממני פרשו ממילואים וככל שבגרתי כך נהניתי יותר מהמילואים כותיק ושריד למלחמת יום הכיפורים. ב 1999 שוחררתי בגיל 45 המועד שקובע החוק לסיום שרות. שנתיים אחר כך נבדקתי בדיקה רצינית ואז התגלה שאת הרומן שנאה אהבה עם צה"ל ניהלתי עם הפרעה דו קוטבית. ברור שאם צה"ל היה יודע שאני לוקה בהפרעה דו קוטבית היתי צריך להתנדב כדי להתגייס ובטח שלא הייתי משובץ לתפקיד לחימה. שאלותי הן 1. מה אמינותם של מבחני רורשך 2. האם במסגרת חיסיון רפואי ביחסי רופא ומטופל בצבא רשאי הרופא לדווח על כך שמי שאובחן בהפרעה המופיעה ב DSM מסרב לעמוד בפני ועדה רפואית. 3. האם לא היתה חציית קו אדום בהעברת מכתבים מהתיק הרפואי במרפאה הצבאית לברה"נ לילקוט השרות שביחידה.

שלום לך. אתה שואל שאלות חשובות, אולם הן מתייחסות למנגנון מסורבל וסגור (צה"ל), שאינני מכירה את אופן הפעילות בו בהקשר של אבחנה, דיווח וכו'. הייתי מציעה לך ליצור קשר עם גורם צבאי רלבנטי שתפקידו לספק את התשובות לשאלות שאתה שואל. לגבי אמינות מבחן הרורשאך - הדעות על כך חלוקות. באופן כללי הרורשאך בד"כ איננו מבחן שממנו ניתן לקבל אבחנה פסיכיאטרית, ומקובל לצרף אותו לשורה של מבחנים פסיכולוגיים שביחד אמורים לספק תמונה רחבה ואמינה יותר. גם התוקף והמהימנות שלו, בוודאי אם נערכו לפני שנים רבות (כיום מקובל לבדוק אותו באופן יותר מבוקר ואמין) בהחלט שנויים במחלוקת, וקשה לי להאמין שעפ"יו יישק דבר. אבל שוב - חשוב שתברר זאת מול הגורמים הצבאיים לעומק. בהצלחה, מלי.

אם אני מבינה נכון, זאת הזדמנות כמעט אחרונה לכתוב פה. מנצלת את ההזדמנות כדי להשאיר כאן, במקום החשוב הזה, כמה מילים משלי. חשוב לי לכתוב כאן, באופן שלא מתייחס לדרך הסגירה המשונה של הפורום. רוצה לסיים פה בטעם מתוק, עם מילות אהבה, למקום המדהים הזה שליווה אותי בכל כך הרבה ימים קשים, כל כך הרבה רגעים יפים, מצחיקים, בוכים, מרגשים. מקום שזימן לי כמה מהמפגשים החשובים בחיי (ממש ככה...). פורום מפואר, כתבה לילך. כמה מפואר.... עוד הרבה פעמים אשוב ואקרא בפורום. אדפדף בו לאחור. ממילא, לפחות עבורי, ההיסטוריה שלו חשובה פי מליון מההווה. רשת, אשת האדמה, לילך, נורית, נויה, נועם, אין כינוי, שרית, הדר, אורנה וליאת. נעמתן לי כל כך. שמרו נפשותיכן. מלי, דוד, דרור, דרך צלחה לכם, מכל הלב להתראות יעלה

יעלה יקרה. פותחת את המשמרת האחרונה שלי (אפילו קשה לכתוב את זה...) עם ההודעה שלך. ושמחה על היכולת שלך למצוא מילים לחוויה שהייתה כאן גם עבורי. מצטרפת לתודות, לכאב, להתרגשות, וגם לתחושה שבאמת באמת היה כאן משהו מיוחד, אחר, מפואר. תודה. מלי.

יעלה יקרה, כמה כיף לפגוש פנים מוכרות וחביבות מפעם.. כן, מימי הפורום המפוארים והבלתי נשכחים. קצת התנתקתי, קצת חזרתי, קצת רשמתי..(בכנויים שונים), אבל תמיד תמיד חשבתי על אותו מקום נעים, שכיף היה להכנס, להתבסם קצת, ולהמשיך הלאה..וחוזר חלילה.. ואת יעלה, היית חלק לא קטן מאותו זכרון נעים, ועד כמה שזכור לי, את היית הראשונה שכתבתי לך, יו זה היה כל כך מזמן...!! ועכשיו אני פה כמו כולם, מנסה לעכל את השינוי שחל פה, חושבת על האפשרות שהמקום הזה, אולי, ייסגר, ובעצם מקווה שלא, ואני רוצה להוסיף ולציין שהמנהלים שהיו פה, עשו עבודה מצוינת, והמשיכו את אותה מסורת של נתינה ותמיכה, ומכל הלב, ועל כך מגיעות להם תודות לרוב ואפילו לא שאלתי אותך לשלומך, ואם בכלל את זוכרת אותי.. מקווה שהתשובות לשאלות הנל חיוביות. היה נעים לפגוש בך שנית. נטע.

יעלה??? מה שלומך? (שנים שלא דיברנו..המון דברים קרו..ואצלך?) הפורום נסגר? מצטרפת למילותיך...וד"ש לכל השמות שהזכרת.. אין כינוי (לרגע שכחתי שזהו שמי..:)

יעלה יקרה, במקרה עברתי כאן אתמול וראיתי שמה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה... מיידי פעם אני עדיין מציצה במקום המיוחד הזה שהרגיש פעם קרוב כל כך... קראתי את מה שמתרחש כאן ושמחתי שהמקום הזה כבר לא קרוב לי, כי אחרת זה עשוי היה להיות קשה עד מאד. ההתנהלות כאן משונה. קראתי וקראתי עד שראיתי את שמך... ואז התרגשתי וגם הרגשתי צביטה קטנה בלב... וגם פעימה של געגוע. יעלה, ברשותך אגיד גם אני להתראות, כי אני מקווה שעוד נתראה, אם לא כאן אז במרחבי הרשת העצומים. שלך, רשת

אוי יעלה יקרה מפז, אני אצטרף למילים הנוגעות שלך. גם אני לא רוצה להתייחס לאופן שבו הפורום נסגר... תודה לך פורום על שלוש שנים של ליווי. תודה לכל הבנות המדהימות שהיו פה, במסרים, במיילים ובטלפונים ברגעי קושי ומשבר. ותודה אחרונה לאורנה וכמובן לליאתי, שאין מילים לתאר אותה, שהפכה לדמות מופנמת אצלי מבפנים. שנפגש רק בשמחות. נורית

על כל ההצלות הקטנות-גדולות שהענקת גם מבלי שידעת... אכן ידעת לקרוא בין השורות ולגעת. אינך ממש מכיר אותי במיוחד שהחלפתי פה הרבה שמות ובכלל דומה הדבר להערצת זמר או סלב... מרגישה פתטית ובעיקר - מרגישה מוכה. אך נסיים בנימה אופטימית - שהכל חייב להיות לטובה ובהצלחה בכל שתבחר לעשות ומכיוון שלא הייתי כאן במשמרתו של דרור - אצרף פה את תודתי העמוקה אליו ואיחולי הצלחה

שלום X אני מבין את מה שאת כותבת, ואולי גם את החלק של הרגשת המכה. ובכל זאת, אני מודה לך על ההגעה לפה, על האופטימיות ועל היכולת שלך למצוא בכל זאת את החום ומילות הברכה. תודה לך. להתראות דוד

התחלתי לאכול מלפפון, עברתי לנגן על הפסנתר, ועני עדין לא רגועה. אני יודעת שאני צריכה לבא לפה, ולומר שלום. אני לא רוצה.. אוףףףףףף מילה שימושית אצלי לאחרונה.. טוב, במה אתחיל..?? כמובן – מה שהיה הכי בולט אצלך, יחד עם התשובות המחכימות והמלמדות, הוא חוש ההומר שלך. אומרים שאיתו שורדים את החיים. מה אומר ומה אדבר..? מי יתן.. אולי באמת אוכל ללמוד קצת..? אני יודעת שאני נקראת מצחיקה, אולי משום שאני כל כך שונה מאחרים, שאני מוזרה.. אך זה תלוי במצברוח שלי כמובן. למדתי גם שזה תלוי המון ברצון שלי. לרצות לצחוק.. אז אולי שווה ללמוד ממך קצת..??? (חיוך) דוד.. אני מרגישה שהפרידה המשולשת של אבאמא של הפורום הפכה להיות מועקה עבורי. לדעת שיש 'דד ליין' לכל אחד מהמנהלים, בו צריך (כי אני כמובן רוצה) להודות, לסכם. זה מתיש אותי. אבל אני רוצה. להתמודד להתמודד להתמודד. כ-ל הזמן צריך להתמודד!!!!!!!!!! בא לי לכעוס. בא לי פשוט להתעצבן על כל העולם. אבל מה? עם מי בדיוק אריב..? עם עצמי. רק אני אדפק כתוצאה ממריבה טיפשית שכזו.. מתי אהיה כבר חכמה.. האמת, שאני כבר חכמה כי אני יודעת שאני גם חכמה וגם טיפשה..! אוף. (((((((((שוב אין לי מילים.. שוב אני מרחפת.. המחשבה שלי כל הזמן בורחת. כל כך קשה לי להיתפקס עכשיו ופשוט לכתוב))))))))) דוד.. אתה זוכר את ההודעה ההיא ששלחתי לך בזמנו, ולא העלתה אותה..? אח"כ שלחתי לך הודעה נוספת ואתה חזרת אלי עם כזאת כנות.. בלתי יאמן.. בלתי יאמן.. התכתבנו.. התכתבות מרגשת. רציתי לומר לך שלא אשכח זאת לעולם. רציתי לומר שזאת הייתה חוויה של הכלה עוצמתית במיוחד עבורי – למרות שבתחילת ההתכתבות – החוויה כביכול נדונה לכישלון. רק כביכול. כי באמת הכל תלוי באיך אנחנו לוקחים כל דבר שקורה לנו.. זה נחרט אצלי. עד עכשיו אני מרגישה את תחושת אותו הרגע, בו נפגשו המילים שלנו במקום אחד מיוחד, מכיל, מאפשר. אז זהו דוד.. זקן חכמים ועיני ים תכולות.. (חיוך) היי שלום.. היי בטוב.. אני מודה לך, על היותך בכלל, ועל היותך בשבילי.. עם מבט רך, דומע, פגיעה.. אינטימי, מחייך.. עוד כמה רגעים של פרידה.. שלום ולהתראות. ~נילי~

שלום נילי כן, השעון מתקתק בצורה אחרת היום, אבל הפרידה כבר קרובה קרובה. את כתבת על המפגש הספציפי ביננו, וכמובן שהוא זכור לי היטב. עד אז, לדעתי, די גיששנו באפלה ופה ושם פיספסתי אותך ולא הצלחתי להבין. ואת צודקת, דווקא המפגש ההוא, גם בעיני, הפך למשהו חשוב מאוד, מאוד מיוחד ונוגע. ועשינו איכשהו תיקון ביחד, את ואני, תיקון שה"ביחד" שלו, בעיני, נתן לו כוח מיוחד. ואני זוכר משהו אחר קשור, את ההתלבטויות שלך לגבי כמה את יכולה ללמוד ומה הגבולות שלך בעניין הזה. ונשמע לי שאת לומדת המון, כל הזמן, וממשיכה ומתפתחת, ואני נורא שמח עבורך שזה ככה ורק מאחל לך להמשיך, וללמוד עוד ולנצל את הפוטנציאל הרב שלך. להתראות וכל טוב דוד

סליחה שלא מסוגלת לומר יותר מ-תודה על הכול.

שלום נקודה כבר לקראת סיום המשמרת הזאת, וההודעה שלך מצליחה לחבר אותי לשארית הכאב והצער. תקופה ארוכה חשבתי על ההודעות שלך, על הכאב שבהן ועל הדאגה שהן נשאו עמן עבורי. אני חושב שכבר כתבתי בעבר על המשמעות של נקודה בעיני ועל התקווה להמשך המשפט והסיפור. בדרך כלל, ההודעות שלך היו גם האחרונות במשמרת, מעין נקודה בסופה. אז לא כך היום, אבל אני מאוד מאוד מעריך את ההגעה שלך לפה ואת התודה שלך. זה אומר הרבה עבורי. תודה לך. מאחל לך רק טוב בחיים דוד

הי דוד, כשליאת(כן כן זאת שמעבר לקיר)עזבה היה לי מאוד קשה. מאז החלטתי להגיע לפורום רק כשיש לי שאלה לגבי הטיפול שלי שאינו יכול לדון בטיפול/כשהמטפלת בחו"ל. למען האמת לא היו הרבה כאלה ,אבל כשהיו השתדלתי להגיע למשמרת שלך כי אליך הרגשתי חיבור. והנה אחרי תקופה שלא הייתי פה קצת הופתעתי לגלות שתכול העיניים(כן כן הכוונה אליך) ו"שותפיו לפשע" פורסים כנפיים ועפים מהבית. הוספת נופך אחר לפורום,אהבתי לקרוא את תשובותיך השנונות והמתובלות בהרבה חוש הומור. אז באתי להיפרד ולאחל בהצלחה בהמשך, שלך,איריס.

שלום איריס אני שמח שהצלחת להגיע בדיוק בזמן להיפרד. אני כמובן זוכר היטב את ההתלבטויות שלך, ואת השאלה הגדולה עד כמה להיחשף, עד כמה לשתף שוב..אני שמח שגם בזמן הקצר שהיה לנו הצלחנו להיפגש פה ולהתכתב בצורה משמעותית. גם אני הרגשתי את החיבור, וצר לי על כך שהוא נאלץ להיגדע כעת. אבל אני מאמין שחלק ניכר ממנו ממשיך להישאר בזיכרון, ובכל זאת נשאר ומשאיר חותם.. להתראות והרבה הצלחה גם לך דוד

דוד שלום, הרגשתי שאני רוצה לכתוב לך כמה מילים אחרונות כאן, אני לוקח את הסיכון שזה יהיה קצת אישי יש שיאמרו מוגזם (ומהיכרות איתך אתה תהיה הראשון שיאמר את זה), אבל כמו שאמרתי זה חשוב לי. כשהצטרפת לניהול הפורום שמחתי. שמחתי כי ידעתי מהן האיכויות שלך, ידעתי עד כמה תתרום מנוכחותך, העומק שלך הידע שלך וגם מההומור שלך למשתתפי הפורום. אבל שמחתי גם מסיבות אישיות יותר, ידעתי כמה אוכל ללמוד ממך ולהיעזר בך כשותף לניהול הפורום, וכן אולי גם נוכחות גברית נוספת לא הפריעה לי. היום אני יכול לומר שתקוותי האישיות הוגשמו, למדתי ממך הערכתי את היכולת שלך להשתלב מהר ולהשפיע על הפורום. אני מקוה (ומקריאת הודעות הפרידה ממך זה נראה לי יותר מתקוה) שגם משתתפי הפורום שותפים לדעתי. בהצלחה דרור

דרור היקר, רק היום נכנסתי לפורום והיות ופספסתי את המשמרת האחרונה שלך מנצלת את הודעתך לדוד (ברשותך דוד)כדי להיפרד ולאחל לך בהצלחה בהמשך. איריס.

היי דרור אני שמח שכתבת לי משהו, למרות התגובות שידעת שעלולות להגיע (וגם ממני, אתה צודק, כמובן). ומעבר לשמחה, בהודעה שלך יש גם משהו מאוד מרגש עבורי ויש לה חשיבות מיוחדת כשהיא עולה פה, בפורום. כך שבסוף, כרגיל, אני מסכים איתך, ומגיע למסקנה שהמחשבה שלך היא הנכונה. מובן מאליו שאתה אחת הסיבות המרכזיות שהביאו אותי לפה, והנוכחות שלך פה לאורך התקופה הייתה עבורי סופר-חשובה ומשמעותית. אתה יודע, אני חושב שאתייחס לכך עוד בהמשך, ואולי אפילו אעצור כאן. זה אולי ישמע כמו סימפטום של תקשורת בין גברים, אבל באמת, אני פשוט לא מרגיש שעוד מילים זה משהו שנחוץ לי לתקשורת איתך. בתפיסה שלי, יש משהו כל-כך ישיר ואותנטי בתקשורת שלנו, שמחשבה רבה על זה, או הוספה של עוד מילים, יכולה רק לגרוע. להתראות בינתיים דוד

שלום לך אני קרוב לשלוש שנים בטיפול, שלא ממש מתקדם בגלל ההתנדות שלי והפחד שלי מלתת לה להכנס לחיי. אני מרגישה שהיא התחילה להבין או לראות בטיפול שלי כמובן מאליו, כלומר שאני לא מדברת הרבה בשפגישה, שאני לא משתפת הרבה... אז שיהיה, היא לא מתאמצת יותר מדי כמו שהייתה לפני. למרות שהיא יודעת שלמרות כל הפחד שבתוכי, אני מתקדמת רק כשהיא לוחצת אז פיתחתי לי "שיטה" בכדי "להעיר" אותה, אני מרגיזה אותה או מציקה לה אז היא "מתעוררת" שוב לחיים ו"מתפקדת" כמו שצריך, ואז אני לא משהו שסתם נכנס ויוצא מהחדר.אלר מישהו שצריך תשומת לב, ושצריך אותה יותר עירנית ומתפקדת. מה דעתך? איך אתה רואה את זה. תודה ןבהצלחה בהמשך הדרך

שלום לד.ל קשה לי לחוות דעה משמעותית מבחוץ, ביחס לטיפול שנמשך תקופה ארוכה ומשמעותית, כפי שאת מתארת. כן נשמע לי חשוב שתצליחי לתאר במילים את מה שעובר עלייך בחדר, את התובנות אליהן הגעת, במקום להביא את זה דרך התנהגות לחדר. נשמע לי שהגעת לתובנות משמעותיות - חבל יהיה לא לשתף את המטפלת שלך בהן..ובנוסף, האסוציאציה שלי היא לתקופת הילדות - שם אנו נתקלים לא אחת בילדים, שעל מנת לזכות ביחס החיוני להם ולהתפתחותם, הם מרגישים שעליהם להפריע, על מנת למשוך תשומת לב. ואולי גם את מנסה להעיר את המבוגר האחראי שבפנים..אני מקווה שתצליחי בכך. ותודה ובהצלחה גם לך. להתראות דוד

שלום דוד, שוב מרגישה מרוחקת ופגיעה ..דווקא עכשיו אחרי שנים של מאמצים שבהם הצלחתי לסמוך להרגיש קרובה ..אני כבר המון זמן שוכבת בטיפול ,התרגלתי זה נוח ואני הכי משוחררת ובאיפשהו מקום, הרגשתי שזה המקום המיוחד רק לי...לפני 3 פגישות ,כשנכנסתי לחדר המיטה היתה מבולגנת ועל הכרית היתה ציפה וידעתי שלפני שניה שכב שם מישהו אחר...באותו רגע הרגשתי כאילו תקעו לי סכין בלב זה לא להאמין אבל באותו רגע ראיתי כל כך חזק את התמונה המוחשית של בעלי לשעבר שבגד...חשבתי שהשתחררתי מזה שכבר לא כואב אבל זה פשוט היכה אותי ושיתק אותי .במהלך הפגישה כבר לא הייתי מסוגלת לשכב ועברתי ב2 פגישות האחרונות לשבת בכסא... אני מרגישה שזה חזק ממני אני רוצה ואפילו מעדיפה אבל לא יכולה... מאז כואב לי מאוד מולה מרגישה שאני צריכה את הזמן שלי ..והיא פשוט נשמה טובה מנסה בכל דרך לגרום לי לסמוך מחדש ..בפגישה היום היא ניסתה לחזק אותי ואני לא נלחמתי בזה אבל הייתי מאוד עצובה ...כבר ביטלתי בהודעת sms את הפגישה הבאה והיא אמרה שהיא לא מוותרת ומחכה לי ...וזו בריחה ....אבל לי לא בא להתמודד אלא להתנתק, ולאט לאט בקצב שלי להתחזק . המון זמן לא ביטלתי פגישה וזו לא הענשה...פשוט כואב לי מאוד בלב וחייבת לציין שאני לא בקו הבריאות עכשיו וזה מחליש אותי יותר. אני לא שואלת מה לעשות..אלא יותר משתפת אני מאוד רוצה לחזור לתחושה הבטוחה שהיתה לי אצלה ...ואשמח אם תעזור לי להבין ... ושניה לפני שאתה מסיים את תפקידך תודה רבה מכל הלב על התייחסות אישית שלך בפירוט ועומק בתשובות זה מחמם את הלב ... המון הצלחה! אני

שלום לך ראשית, תודה על השיתוף. אני חושב שמה שאת מתארת הוא בדיוק הטיפול עצמו. ההתרחשויות בתוך החדר, המייצגות ומזכירות התרחשויות מהחיים, בתוך מסגרת הדיאלוג הטיפולי. את כותבת שתשמחי אם אעזור לך להבין, אבל נשמע לי שאת כבר מבינה הרבה מאוד בעצמך. החשוב כרגע, בעיני, הוא לתרגם את ההבנה הזאת לדיבור בחדר, להצליח לנצל את ההבנה לא להתנתקות אלא להתמודדות. וזה, יותר מכל דבר אחר, יכול לעזור לך להתחזק, לדעתי. ובנוסף, תודה על המילים החמות לעת סיום. שמחתי להיות כאן ושמחתי לעזור. להתראות דוד

שלום לדוד :-) שקלתי האם להגיע הנה ולהיפרד. שקלתי לא בגלל חשיבותו של הפורום עבורי כמקום- כי יש לו מקום, לא בגלל שאלת תרומתך ותרומתכם ואפילו לא בגלל הקושי הנלווה לפרידה. דווקא בגלל הגיחוך שבי שהשמיע לי קולות מתריסים כגון "את נפרדת ממישהו שאינו יודע מהו שמך או איך את נראית" כאילו הייתה מן תחושה אמיתית של פרידה המאחסנת בתוכה מגירות שלמות של סימני שאלה עד כמה צריך להיות קשר אמיתי כדי שפרידה תהיה אמיתית. בעיני רוחי או ברוחו של טרנטינו עלתה בי דמות של ילד חירש, אילם, עיוור וקטוע גפיים המתגעגע לדמות הורית שאיננה עוד. סליחה על הגרוטסקיות אך מי מאיתנו יוכל לומר לאותו הילד שלא שמע, ראה או חיבק את הוריו – שהם לא היו משמעותיים עבורו או "חלילה" אהב אותם. כמובן שמקום להשוואה אין, ובכל זאת- אני עם ראשי ההזוי ונפשי הקלוקלת מעלים פה ושם דימויים שהיו מביכים אפילו את סיינפלד. מה שבעצם אני מנסה לומר שלמרות שאיני יודעת מבט עיניים או את קולך הצלחת לרקום אור וגידים לדמותך דרך מילים שהפכו למשפטים שחברו לפסקאות ובסוף להמון רגש והבנה. לראשונה שפגשתי בך יצא לי "ואוו" כשהודעת על עזיבתך יצא ממני "אאוץ", כזה אתה מפתיע אך לא רק. כשחיפשתי כנות המקפלת בתוכה רגישות והבנה – הגעתי ליום שלך. זכור לי כשכתבתי לך שכמעט קפצתי מגג הבניין של מקום העבודה שלי, זוכרת שאמרת "חשבתי עלייך חוזרת לעבודה כאילו כלום לא קרה כשאף אחד לא באמת יודע על הדרמה המתחוללת בתוכך" אולי זו הרגישות שלי, אך "החשבתי עלייך" היכולת שלך לאמפטיה על גבול הסימפטיה ריגשה והכאיבה בו זמנית. מישהו שקיומו מתחילה במקום בו נשלח כאבי – מבין אותי. חשבתי עליך ועל דרור ומלי, על כך שאתם נפרדים ממקום שנתתם בו ואילו אני נפרדים ממקום בו קיבלנו. למרות שאמרתם שגם קיבלתם, חשבתי לעצמי על מה קשה לנו יותר כבני-אדם לוותר – על אלו שאנו נותנים להם או על אלו שנותנים לנו, גם אם ככלל אנו מקבלים ונותנים, אני דווקא מדברת יותר עליכם כמטפלים שבחרתם במודע במקצוע ששם את האחר במרכז, מקצוע בו הנתינה יש בה המון. סתם, אין כאן ממש שאלה – רק מחשבה. דוד, נתקלתי היום בשאלה : "איזה מן מבוגרים אוהבים ספרי ילדים" התשובה : הם אנשים שמעולם לא התבגרו, ליבם זך וטהור ועיניהם משקפות את כל הטוב שבעולם. ואתה יודע מה, פישפוש קל בזכרוני העלה בי את דמותך. "כשאהיה כבר גדול אלך לי בנחת, עם מקל-טיולים מגולף. מגבעת שחורה בקצה הפדחת, שפמיים מתחת לאף. שעון-של-זהב בקצה השרשרת, וכרס ואוטו חדש. חליפה של פסים מאוד מהודרת, ומעיל עם פרח בדש. בבית-לבנים יהיה מעוני, ו'מר' יקראו לי וגם 'אדוני!' - ואיש לא יוכל לנחש שבפנים, נשארתי, בעצם, אני". (יהודה אטלס בעקבות מרצ'ט שוט. מתוך "ילדים גדולים") תודה דוד, היה בטוב, אתגעגע negra

את נ ש מ הההההה

את מקסימה....

שלום negra אז איך מצליחים באמת להיפגש לעת פרידה? אני מתחיל עם סימן שאלה, אבל בעיני הקול שלך פה לא היה משהו שאופיין בסימני שאלה דווקא. זה היה קול צלול, ברור וחד, לעיתים עד כדי אכזריות עצמית (הלוואי שתוכלי לוותר על מעט מהאכזריות העצמית הזו, אני לא יכול להתאפק מלכתוב, אפילו עכשיו). ולא במקרה, אני חושב, שלקול הזה היו כל-כך הרבה הדהודים והתייחסויות. המון התייחסויות כמובן משאר הכותבים בפורום, אבל לא רק. אז איך נפגשים ומכירים באמת? אני מאוד מתחבר לשאלה שלך בדבר ה"ראייה" של האחר, עם המגבלות עליה בפורום ועם ההזדמנויות שהפורום בכל זאת מציע בהקשר הזה. אני לא רוצה להיסחף עם המטאפורה, אבל את מדברת על הילד נטול החושים ואני חושב על החושים המיוחדים שמפתחים אלה החסרים חושים אחרים, על העטלפים המשדרים אותות סונאר קדימה, וכך מזהים צורות ועצמים..אני כנראה כבר נסחף, אבל אם לא עכשיו, אז מתי? אני מרגיש שלא פעם, דרך ההתכתבויות פה, שבעיני היו מלוות בזהירות ובניסיונות לרגישות ולמפגש מקסימלי, משני הצדדים, כן נוצרה גם הזדמנות להדהודים כאלה, לאותות שיוצרים צורה. ובמובן זה, אני מרגיש שכן הייתה כאן "ראייה" הדדית, גם אם לא במובן המקובל, של האנשים שם בחוץ. והעדות הסופית לכך, מבחינתי, היא כמובן השיר המקסים שצירפת. האמת? הוא מתאר אותי לחלוטין. חוץ מהכרס, כמובן.. היי גם את בטוב, בכל אשר תהיי להתראות דוד

דודד לעולם לא נדע אם יש לך כרס:-( לנגרה..... אנחנו נפרדים גם אחד מהשני פה ויש כמה שממש יהיו לי חסרים אחד מהם זה את!! וזה שקוראים לך שרה (ראיתי מה שכתבת לנילי) אין שם שיותר מתאים לך אוףףףףף אני כבר מתגעגעת לכולם:-((((((((((((( שונאתתתתתתתתתתת פרידות

נכון.. ככ הרבה כבר נאמר ..פה .. וגם על ידי .. אבל ללכת מכאן בלי לומר לך (((שלום אישי)))) זה יהיה ממש חבל עבורי . הבאתי לכאן קשת של לא מעט רגשות וחווית איתי לא מעט רגעים של ימים טובים וכאלה שפחות .. דוד היקר.. מנצלת את רגעיך האחרונים כאן בכדי לומר לך כמה מילים מהלב.. תקופה לא קצרה אתה כאן.. וליוות אותי לא פעם במצוקות ובקשיים עצומים בתהליך מאוד מורכב שניסה ללמד לאותי לצמוח הכי גבוה שאפשר.. הנוכחות שלך כאן נחוותה בתוכי ככ אמיתית , אנושית ומלמדת. שלך דוד ושל כל חברייך המיוחדים בניהול פורום זה . למרות הקושי האישי שלי והשתיקות המרובות.. וה"כאילו " פחות כתיבה ישירה אלייך , עדיין הצלחתי למרות "לקחת" ממך המון . אפשרת לא פעם .. לקבל המון כח ע"מ להתקדם ולעבור עוד צעד..ועוד .. אני לא יודעת למצוא את המילים המדויקות .. (כבר דיי נגמרו לי) .. אבל ,יש בך צירוף מיוחד ומנצח של חכמה מתובלת ברגישות אינסופית .. הצלחת לגעת כאן במילותך הככ פשוטות בדיוק מוחלט.(לפחות בי) יש בך יכולת להאיר את עיניי הזולת ולגעת ממש בליבו . אתה הבאת לכאן את עצמך בכזו פשטות , שלעיתים שכחתי ש"פסיכולוג" יכול להיות כזה אנושי ..:-) ממש נחווית עבורי "בגובה העיניים " דבר שאפשר למרות כל הקשיים האישים שלי לחוות אותך כשותף ממש מלא מעבר למסך. תודה דוד, על תקופה שבה הזמנת אותי המון לשתף, להרגיש לא לבד בימים הכי קשים..והיית הכי שאפשר .. תודה על ההקשבה , הכח והזמן שנתת מעצמך.. תודה ענקית שהצלחת להרגיע אותי מכאב עצום.. ואפשרת לי לחזור אל חדר הטיפול מחדש. תחושות הכעס, הכאב, הבלבול , האכזבה וחוסר האונים מעט עומעמו ... האמת שלקח לי המון זמן בשבועיים האלה להגיע אל ה"תובנות של אחריי" .. ו"הניתוחים השכליים" .. אבל היום כשקצת "תפסתי מרחק" מהדברים .. ואפשרתי לעצמי להיות (גם) שפויה ..(אומנם יש בי עדיין כעס) אני מנסה לראות שאולי יכול להיות גם אחרת..? ואולי דוד.. תוהה ביני לביני .. יכולת ההבנה הזו שלי יכולה להראות לי שיש בי יכולת לשרוד ? ולכן ,אני לא בורחת או נעלמת כמו ילדה קטנה שרוקעת ברגלייים אלא עומדת על רגליי ומנסה לחייך אלייך למרות הכאב שמלווה בפרידה הככ משמעותית בתוכי ממכם!!! אתה יודע .. כל התגליות על עצמי , ככ לא קלות, והנוכחות התמידית כאן של שלושתכם .. איזנה אותי , אפשרה לי ככ הרבה פעמים לא לפגוע בעצמי שככ רציתי , אפשרה לי לרצות להמשיך הלאה .אפשרה לחבר אותי אל איש השיחות שלי .. אז, הלוואי דוד .. ויהיה בי הכח לא "ליפול על ברכיי " מכובד הפגיעות שחוויתי , מכובד המסע.. הלוואי ויהיה בי הכח לא להשבר ולא להעצר.. "נקמתי" המתוקה תהא .. שלמרות העזיבה שלכם אני אמשיך הלאה ..עם איש השיחות הככ יקר שלי .. ולא ארימ ידיים ..רוצה להחזיר את שרית מחדש ..זו שנשכחה המון שנים . עם עיינים אבל הפעם ..פקוחות , מנסה לקרב את עצמי לעצמי מחדש .. "מתופפת" כאן מילים מולך שמשמיעות כהד קול חזק בתוכי ומביאות אליי גם קול של אחריות .. כלפי עצמי , דמעות זולגות בעייני , דוד יקר .. דמעות של תודה .. בחיי שקשה לי הפרידה , שונאת פרידות .. אז אפסיק .. (יש לי ביום חמישי עוד ממלי ..שהפכה לדמות מאוד יקרה עבורי וזה בהחלט הכי קשה .. כך שזה לוקח אותי שוב לכאב ..) אז.. עטופה במילותכם , באהבה , באכפתיות , במסירות ובנתינה האינסופית שנתתם לי כאן .. מקווה שממשיכה הלאה תודות רבות איש יקר , מאחלת לך שפע של דברים טובים .. מגיע לך !!! ואני בטוחה כי תלווה אותי בתוכי עוד המון זמן .. שמור על עצמך. שרית נ.ב תודה על התגובה האמיצה בימים האחרונים שנתת (גם ) בשבילי . מעריכה המון. תודה ששמרת עליי .. אני לא רוצה להכנס למה שנאמר שם .. כי זה ככ לא לעניין .

שלום שרית אני קורא את ההודעה שלך ושוב מתרשם מהנוכחות הכל-כך מוחשית שאת מצליחה להביא לפורום, מהעושר של רגשות ותחושות ומילים שמגיע עמך..ומהעושר הזה שהבאת נשאר איתי בעיקר הדימוי של המסע הארוך, על התהפוכות שבו והמאבקים והיכולת והרצון להתמך ולא לוותר, להמשיך בדרך ולא להיכנע או להרים ידיים. תמשיכי כך ואני מאחל לך המשך מסע מתגמל, עם מנוחה ורוגע ושלווה בסופו. להתראות דוד

הי דוד לוחצת בפעם האחרונה ( כמעט ), על " הוספת הודעה חדשה ", ואם זה, קצת קשה לחדש פה, בסופו של דבר כולם אומרים להתראות..איך אומרים לך להתראות, דוד? בזמן האחרון קצת פחות כתבתי פה אלייך, אולי שמת לב, כי כשנכנסת לפורום הייתי נוכחת במשמרת שלך יותר..גם לילך וגם מלי כתבו לך על הקול שלך, ששבה גם אותי, היה בו משהו מאוד כן, ומזמין וגם ניסיון לדבר לכל אחד דרך השפה שלו. היה מרגיע לדבר איתך, בייחוד אחרי פגישה קשה. אמרת לי פעם משהו לגבי זה שאני שמה לב לניואנסים אצל אנשים, ואולי גם אמרתי לך שלדעתי גם אתה כזה..ויותר מזה אתה נותן את כולך. למרות זאת, ואני ממש מקווה שלא תעלב ( יש לי הרגשה שאתה מעדיף ישירות ), אולי הדרך של מלי, שקצת מקנאה (: ולא ברור לי למה, היא דרך קצת יותר בטוחה...הרגשתי שאתה כמו צ'יטה, נותן ספרינט מהיר ומרשיים, אבל גם מתעייף מהר, וכשהתעייפת, לא נעלבתי, אולי גם קצת ציפיתי לזה, כי פעם גם אני הייתי כזו, נותנת את כולי בבת אחת, ומתישהו הבנתי שאולי עדיף לתת כל פעם קצת, כדי לא להישאר פתאום בלי כלום. העזיבה שלך במישור האישי, פחות הפתיעה אותי, וגם אתה רמזת משהו על זה..ובכל זאת, עדיין כואב לי שאתה עוזב, כואב מאוד. אתגעגע המון, המון (יכולה לכתוב עוד היום אם יתחשק לי? או שאתה כבר לא רוצה לשמוע...?) שלך אופיר

שלום אופיר אכן, זמן פרידות..אבל אפילו אם המילים לעיתים דומות, ההרגשה היא אחרת, ולכל כותבת וכותב טון וצליל משלו. ולהודעות שלך בהחלט יש טון מזוהה וברור. באמת, שמתי לב שבתקופה האחרונה כתבת פחות במשמרות שלי ואני מבין ומקבל לחלוטין שמול מנהלים אחרים הרגשת בטוחה יותר. אני חושב, אגב, שאת מאבחנת משהו מאוד נכון לגבי הכתיבה שלי בפורום. בתחושה שלי זה נובע מתהליך כזה: אני מתחיל בהתלהבות, וככל שאני כותב אני יותר ויותר מודע לקושי שלי באמת לגעת ולהגיע מעבר למסך, מעבר לכל המילים והרגש. ולמודעות הזו יש משהו מדכדך עבורי, מגביל ואני חושב שאז מופיע מה שאת תופסת כהתעייפות. פעמים רבות ההודעות שקראתי פה היו כל-כך נוגעות ומרגשות, שתחושת המוגבלות שלי עם המדיום של הכתיבה באינטרנט רק התחדדה מולן ומול הרצון לעזור ולהצליח להגיע למפגש אמיתי. אני שמח שמול מלי חווית משהו אחר, משהו שיותר מצליח להתגבר מעל המגבלות פה ולגעת באמת, משהו פחות מפתיע בסיומו ויותר בטוח ויציב. ועדיין, ההתכתבויות שלנו זכורות לי היטב וגם עם הכאב והצער שלך אני מזדהה לחלוטין. וכן, גם אני אתגעגע, ללא ספק. להתראות וימים טובים בהמשך דוד