פורום פסיכולוגיה קלינית

אני לא משתתפת בפורום הזה, אבל אקדים ואומר שאותי הפרידה של שלושת המטפלים בהחלט לא הפתיעה. אני רק אומר שמהסיבה הזו בדיוק, אני לא ממליצה (!) לאף אדם יקר וקרוב ללכת לטיפול. מה לעשות, אני הלכתי ונכוויתי ולכאן שייכת בדיוק בעייתי הגדולה. אני בטיפול שני שנמשך מספר חודשים, לאחר טיפול דינאמי של שש שנים. פתאום אני מגלה שחוזרת לי אותה הבעיה שנתקלתי בה בעוצמה יתירה בטיפולי הקודם- אובבסיה לדמות המטפלת. צורך חזק מאוד בתגובה ממנה לאורך כל השבוע, התעסקות בדמות שלה, צורך להיות בקשר כל השבוע ותחושת אימה לנוכח דחיה, התרחקות ואי מתן מענה. יש לומר שהטיפול משתלט לי על כל החיים ורק בו אני עוסקת רוב שעות היום. למרות שאני אדם עובד ועסוק מאוד שיש לו הרבה פרויקטים על הראש. הטיפול הקודם נמשך שש שנים, למרות שכל הזמן רציתי לעזוב, אבל לא יכולתי בדיוק בגלל התלות והאובססיה שעליהן אני כותבת כאן. אני רואה את הטיפול כמלכודת. והנה עכשיו בטיפול השני, שוב התחילה הבעיה הזו של האובססיביות אחרי המטפלת ואני מרגישה שהיא מתרחקת ממני ואז אני נכנסת להתקפי חרדה ועוד יותר נבהלת. באופן כללי, אני חושבת שיש אנשים שטיפול לא מתאים להם. אם לא הייתי נכנסת לטיפול לראשונה כשהייית יותר קטנה, כל זה היה נמנע ממני- כל הכאבים הנפשיים האלו ועוגמת הנפש. אני מצפה לתגובה אינטליגנטית -אז אם אין מה לומר, עדיף לשתוק. איך יוצאים מהגיהנום הזה- "הנכנסים בשעריי אל יחזיקו בתקווה"- דנטה כתב את זה על האינפרנו, אני כותבת את זה על טיפול.

בוקר טוב. אני מבינה את המצוקה סביב התלות, ה"אובססיה" כמו שכינית אותה, ועם זאת אני חושבת שאת מציגה ראייה מעט פשטנית. אני מניחה שהיו סיבות מוצקות לפנייתך לטיפול בפעם הראשונה, ואח"כ, למרות הכאב, הקושי והתלות, פנית בשנית. מכאן, אני חושבת שזה יהיה מצומצם לתלות את בעיותך בקשר עם המטפל/ת. אני גם חושבת שאם קורה לך משהו כ"כ חזק בטיפול, זה מצביע על חסך, צורך עצום שאת כנראה מנסה לספק, ולכן הקושי איננה במטפל שנמצא שם, אלא כנראה ברעב שאת מגיעה איתו, ושבו, קרוב לוודאי, צריך לטפל. את צודקת שמדובר בדרך לא פשוטה, מכאיבה לעיתים, ושהרבה פעמים לוקח לא מעט זמן עד שמצליחים לראות ש"נולד שינוי", ועם זאת, אני מאמינה שזה בהחלט אפשרי, ואפילו מעיזה לומר שבאיזשהו מקום, עמוק בתוכך, גם את מאמינה בכך. השנים הרבות שאת משקיעה בטיפול (וטיפול הוא בהחלט השקעה - כלכלית, נפשית, פיזית) מעידות שכנראה את גם מקבלת שם משהו. מקווה שתכעסי פחות, ותוכלי להיות יותר סלחנית לעצמך, לצרכייך ולמשאלות שכ"כ מבקשות מענה. להתראות, מלי.

גם אני חווה את אותו דבר בטיפול שלי וגם בטיפול הקודם כבר תקופה ארוכה. גם אצלי זה משפיע לי וחודר לי לכל החיים בעוצמות קשות. אני מחפשת מישהי שעוברת אותו הדבר כדי להתכתב איתה במייל, האם תרצי? אם תרשמי כן אני אסמן V בקבלת תגובות לדוא"ל.

מלי יקרה, עוד קשה לי לבחור מילות פרידה, אז אשאיר את זה להזדמנות מאוחרת. בינתיים כמה מילות ביניים. העזיבה שלך הפתיעה אותי פחות מעזיבתם של דרור ודוד, אני לא מוצאת סיבה הגיונית לכך, אבל כשהתפרסמה ההודעה במשמרת של דרור מצאתי אתעצמי מכעט אומרת "ידעתי". בכל מקרה, התקופה שהיית איתנו היא ממש לא שולית או חסרת משמעות בגלל שלא הייתה ארוכה. השארת את החותם שלך במילים חמות ונוגעות, בדיוק וברגישות המיוחדים לך כלכך, ותודה על כך. הודעת הפרידה שלך היא דוגמא מצוינת למלי המקסימה שלמדתי (קצת) להכיר. אין לי כעס עלייך אלא להיפך - אני שמחה שזכיתי לחוות אותך, גם אם לא במשך הרבה זמן. אמנם עדיין לא נפרדת אבל מאחלת לך המון הצלחה (ואני בטוחה שתהיה) כבר עכשיו. סיון

סיון יקרה. תודה רבה על המילים המחזקות והמחממות. אני שמחה כ"כ לשמוע שבכל זאת השארתי כאן חותם, למרות הזמן הקצר, יחסית, שהייתי כאן. אני מרגישה שמאוד רציתי לתת, ובמקביל - מצד שני היה מי שמאוד הכיר בנתינה, ממש כמו שאת מיטבה לבטא במכתב שלך. ועוד משהו קטן - מרגשת אותי היכולת שלך לתת תוקף, להודות ולהחמיא גם מול סיטואציה של פרידה, שבוודאי מעלה גם רגשות אחרים. תודה רבה ולהתראות, מלי.

למה? רק למה?כל מה שניסיתי להאחז בו לא קיים עוד. אפילו לא הרחוק ביותר,זה כואב כל כך כואב. לא מנסה עוד לא עוד. כנראה שהגיע הזמן וגם אלוהים סוף סוף וויתר.

נקודה יקרה. את מתייחסת לכאב, לקושי ולתחושת האובדן. אני זוכרת עד כמה עבורך העולם נחווה כמקום קשה, מאכזב, מייסר, ואני מנחשת, לצערי, שהפרידה מהפורום וממני מחזקות את הקול הזה. אנייודעת שהמקום הזה היה משמעותי עבורך ושהעדרו מסמל אובדן של משמעות בחיים. אני מזמינה אותך להמשיך להביא את התחושות, ומקווה שנצליח לפגוש גם את המשמעות, הכוחות והתמיכה שאת הצלחת לקבל, ולא רק את הריקון והאובדן. להתראות, מלי.

מלי, את יודעת מה עושה לי העזיבה שלכם? כל ההתאפקות לא לכתוב פה על הטיפול שלי נהרסת לי בבת אחת. אני אפילו כבר לא מנסה.. כל כך חבל.. כאילו איזה כעס כללי, שאני לא באמת יודעת אם הוא קשור אליכם או לדברים קטנים אחרים, מתבטא בלכתוב כאן. סוג של התרסה/ לחימה/ מאבק..לא יודעת.. זה כמו לדחוף מישהו חזק, לכתוב כאן כש"אסור".. (אסור שלי כמובן). אז הנה אני דוחפת חזק שוב, מקווה שתידחפי.. רוצה לספר קצת מהטיפול, למרות שזה באמת חציית גבולות מבחינתי. לפחות בטיפול החדש. בטיפול הקודם איכשהו לא היה לי משנה. אז רוצה לספר לך, כחלק מההתרסה, שמסיבות שונות זו כבר הפעם השלישית שאנחנו משנות את שעת הפגישה שלנו. כל פעם זה הצריך בירורים מצידה ולכן, לצערי, כבר 3 פעמים שאנחנו מתקשרות באסמסים בין הפגישות וזה מכעיס אותי. לא מכעיס נורא-נורא, אבל בכל זאת קצת. כי זה קושר אותי והופך להיות אופציה אמיתית.. בפרט שהיא משיבה כל כך מהר.. זה מרגיע אותי, אמנם, אבל גם מכעיס בדיעבד. כי בפעמיים הראשונות חשבתי שהיא זו שתתקשר להודיע מתי וכשזה לא קרה אז ערב לפני שלחתי אני הודעה כתובה. זה לא כיף לחכות במשך שבועיים.. כשכל הודעה שמתקבלת היא "אולי היא", אבל בסוף לא. הייתי "קולית" בקשר לזה אבל זה לא היה לי נחמד מאוד. ולקראת השבוע השלישי (אוף.. אני עושה לה עוול כשאני כותבת את כל זה כאן.. סליחה...).. אוף.. להמשיך?.. רק קצת.. בשבוע השלישי, השבוע, סיכמנו בפגישה שזו תהיה אחריות משותפת לברר מה קורה השבוע. זה היה לי בסדר בפגישה אבל כשהגעתי הבייתה כעסתי, כי שוב לא לדעת מה יקרה. התחיל השבוע ושוב הרגשתי שאני נכנסת לרוטינה של המתנה-חיכיון, וידעתי שזו אהיה אני שוב שאסמס וכל כך כעסתי. כל כך כעסתי שניצלתי הזדמנות לשאול אותה שאלה בתחילת השבוע ואולי כך להזכיר את העניין, ואכן יומיים לאחר מכן היא שלחה את השעה בה נוכל להיפגש. כבר כששלחתי קצת נרגעתי, וכשהיא ענתה זה נרגע עוד.. אבל היא יכולה להיפגש איתי רק בשישי מאוחר השבוע, ולא נעים לי. לא נעים לי להידחף לה הביתה לסוף יום שישי, שהוא כל כך יום משפחתי בעיני.. מחזיקה את עצמי לא לשגר לה אסמס נוסף ולשאול אם תרצה שנדחה את העניין לשבוע הבא. אני יודעת בוודאות שהיא תגיד "מה פתאום".. אבל כל כך לא נעים לי להגיע אליה בשעות כאלה.. כאילו גזלתי אותה מילדיה.. נדחפתי לבית באמצע הלילה.. אני לא יודעת מה לעשות.. כועסת שאני שוב נדחפת כל כך בקלות לכתוב כאן. כועסת שאני נמשכת כל כך בקלות לכתוב לה אסמס.. כל השינוים האלה שברו לי את הסדרים הטובים ואני כועסת, כי זה לא באשמתי. ומלי, בבקשה אל תקשרי את זה לעזיבה שלך באופן אישי כי גם זה יכעיס אותי. כאילו תקחי ממני את המוקד ותשימי אותך במרכז. אל תעלבי, אבל פשוט לא בא לי לדבר על זה. את תעלבי ואני מצד אחד ארגיש בוז (כן, סליחה), ומצד שני חרדה על העלבון שלך ורצון לפייס... (שכבר התחיל בתוך הסוגריים..) די. לא חייבים לדבר על כל דבר. אוף.. לא כדאי להתקשר לבטל, נכון? קשה לי להרגיש שאני מאמץ מיוחד בשביל מישהו אחר.. אוף (לילך)

לילך יקרה. אני שומעת את ההתלבטויות והטלטלות הקטנות-גדולות בטיפול שלך, מבינה כמה את צריכה את המטפלת זמינה ומכוננת אלייך, וכמה זה, בו זמנית, מאיים, מכעיס ומעורר רגשות אשמה. אני שומעת אתכן עסוקות בשאלת הגבולות - איפה נגמרת המטפלת ומתחילה האמא, ולהפך- ואיפה נגמרת הפגישה ומתחילים החיים או הזמן-בין-הפגישה ולהפך. אני חושבת שבוודאי הנושא הזה מוכר לך ומעסיק אותך, ויהיה מעניין לנסות להבין בטיפול מדוע הוא עולה דווקא כעת. ביקשת שלא נדבר על הפרידה - מהפורום וממני, ולי זה היה נשמע כמו "לא לחשוב על פיל ורוד עם כנפיים" (שישר גורם לנו לדמיין פיל ורוד עם כנפיים). אני מבינה שאת כנראה צריכה עכשיו להשאיר את הפרידה מהמקום כאן, וממני, ככמעט לא מורגשת, מוקטנת, כזו שלא מפריעה, שלא כואבת. אבל, אולי גם בתוכך האיסור להתעסק בפיל הורוד המעופף גורם לפיל להיות מאוד מאוד בולט. משאירה לך פתח לחזור עם עוד תחושות, ומקווה שבכל מקרה תרגישי יותר טוב לגבי מה שקורה מול המטפלת, ובכלל... להתראות בינתיים, מלי.

את כאן וגם אני... יצא לנו ביחד זה נעים יכולת להיות בקלות ממלאת מקום בשבילי, את יודעת? כי את מאוד נותנת להביע ומאוד מביעה בעצמך.. יכולת "לעשות לי פה טיפול", אני חושבת, אם הייתי מאפשרת לך וכותבת לך יותר.. לפעמים אני קצת שמחה שנזהרתי ושזה לא קרה.. שיש בינינו חיבה הדדית (כך אני רוצה להאמין), אבל שאני לא כרוכה אחרייך כמו שהייתי עם קודמותייך בתפקיד.. הפרידה הזו הייתה יכולה להיות קשה באמת. כרגע היא לא קשה מאוד מאוד. אני כן חשה צער אבל זה בסדר. לפעמים אני גם קצת מצטערת שלא נתתי מעצמי יותר. אמנם לא הייתי זקוקה לזה, אבל בכל זאת קצת מצטערת שנזהרתי. כי אני רואה כמה חמימות את מאפשרת לעצמך להביע ואולי הפסדתי שלא ניסיתי.. מאידך- זו בדיוק הסיבה שבגללה לא ניסיתי.. כך למדתי מקודמתך.. כי זה הופך אותי לסוג של מפלצת (לפחות בעיני עצמי)... מרדף בלתי פוסק של "עוד!!" עם עיניים טרוטות ואדומות וריר רעבתן ודביק.. "מפלצת עוד!".. מעוררת דחייה.. שלא חשוב מה, אי אפשר להשביע אותה ואי אפשר לעצור את התקדמותה. לרגע שאלתי את עצמי מה את שואלת את עצמך כשאת מרשה לעצמך להזמין, להיות חמימה, להביא גם את עצמך... מה מנחה אותך כשאת מחליטה כך או אחרת..? איך את יודעת לא להגזים? אני חושבת שההיכרות הראשונה שלי עם דוד, למשל, הבהילה אותי מאוד-מאוד, דווקא בגלל זה.. כי לא רציתי טיפול בפורום. היה לי קשה... אני חושבת שהתקרבתי לאורנה כדי לשלוט במפלצת שעוררה בי הנוכחות של ליאת והתקרבתי אלייך, אבל רק קצת, כדי להתמודד עם מה שעורר בי דוד.. זה נשמע כמו סיכום כללי... אולי לדור המנהלים החדש כבר לא אגיע.. זה כבר נורא מעייף אותי..

משתתפי הפורום היקרים. כבר שבוע אני מנסחת לעצמי בראש את המילים שארצה לכתוב כאן, את המשפטים שיוכלו להצטרף לכדי הסבר אחד מהודק ו"משכנע" לגבי נסיבות העזיבה, את הניסוחים שיביעו את הכאב, העצב, הקושי – שלכם ושלי. ועכשיו, כשהכתיבה נהיית אמיתית, קונקרטית, לא רק כזו שמתנהלת במחשכי המחשבות, אני מוצאת אותה כקשה במיוחד. אני עוקבת אחרי תחושות הכעס והטענות שעלו כאן מאז ההודעה על העזיבה, חושבת על כך שצריך היה לתלות את הקושי בתנאים מסביב: במועד ההודעה (מוקדם או מאוחר מדי), בעזיבה המשותפת, בהעדר סיבות ברורות... ואני מזכירה לעצמי שאין דרך באמת לעשות את זה "נכון", לרכך את הפגיעה, להפוך את העזיבה למחויכת ולנסבלת. והאמת היא שאולי זה גם לא נכון לנסות לעשותה כזאת. אני מבינה את הכעס, הכאב, העלבון, ההפתעה. מבינה את הקושי להיות במורכבות: להודות על שהיה, אך גם לזעום על שקורה, להכיר ב"יש" ולא למחוק את ה"אין", לאהוב ולשנוא. העזיבה של הפורום לא פשוטה לי, ועם זאת, עבורי, היא בלתי נמנעת. אני מניחה שניתן להבין (גם אם קשה) שיש סיבות רציניות לצעד הזה, ושוב – חלקן קשורות לעזיבה המשותפת שלנו כצוות, וחלקן קשורות לתהליכים והחלטות אישיות שהייתי חייבת לקבל. אם יש משהו אחד שאני יכולה לבקש מכם זה להאמין שההחלטה לא נעשתה כלאחר יד, והושקעה בה מחשבה, תכנון וגם התלבטות לא קצרה, כאשר המחשבות על הכאב והקושי, שלכם ושלי, היו בוודאי קריטריון חשוב, אם לא החשוב ביותר, בה. אבל, עזיבה היא עזיבה היא עזיבה. אני נפרדת ממקום משמעותי, מקום שחוויתי בו התרגשות, עוצמות, כאב, ועומס לצד אתגר, הנאה וסיפוק, ומעל לכל – אני נפרדת ממקום שעבורי סימל קשר, קרבה והכרות שנוצרה "למרות" ו"על אף". אני מקווה שכל הקולות (והאנשים שמאחריהם...) של אלה שליוו אותי כאן מיום כניסתי יגיעו גם להיפרד – מהפורום וממני, ויתנו גם לי הזדמנות להיפרד מהם. אני מקווה שנוכל להיות ביחד בתחושות הקשות, וגם להחזיק את המשמעות והחוויה שהייתה כאן – לי ובוודאי גם לרבים מכם. עוד לא נפרדת סופית, זה יקרה רק בשבוע הבא, אבל מזמינה אתכם להיות כאן איתי, לצידי, עוד קצת, עד שנפרדים. מלי.

מלי נשמה, צהריים עכשיו... חיכיתי בסקרנות (אך בסבלנות) לפתיחת ההודעה הנוגעת שלך. חיכיתי בהקשבה, פיניתי מרחב, עקבתי, רציתי כל-כך שתוכלי, היום, לתפוס את המקום שאת כה ראויה לו. הודעת הסיום המשותפת תפסה אותי בעיתוי מוכן וסביר, וקיבלתיה בשלום ובטוב. מלי יקרה - אני מאמינה לך ואני איתך לצידך קחי נשימה עמוקה למשמרת שאולי תהא פשוטה פחות מאחרות, גם אם תהא מחלישה מעט, איחוליי שתחזיקי איתן תקוותי שפניך להמשכים בונים, מקדמים ומצמיחים. שלך ובהמון הצלחה, אשת בוקר

אשת בוקר. תודה רבה על ההודעה המלווה והמחזקת. תודה שאת מאפשרת (לא פעם גם מפנה...) לי מקום שאני מרגישה שיש בו המון קבלה, הערכה, לבביות. זה בכלל לא מובן מאליו עבורי. להתראות בינתיים ובוקר טוב, מלי.

שלום מלי לצערי בדרך כלל איני נמצאת בפורום בכל סופי השבוע כך שחוויתי אותך מעט. אך גם במעט הזה מצאתי המון אוזן קשבת, כבוד, קבלה ותובנות שאשא איתי בדרך. מאד מוקירה ומעריכה את היותך פה ,שותפה משמעותית ביצירת המקום המיוחד הזה, ומאחלת לך מכל טוב תמר

שלום תמר. תודה רבה על התמיכה והמילים החמות, זה בהחלט קול חשוב ברגעים כאלה. להתראות, מלי.

מלי... קראתי... אני לא כועסת, לא מאשימה ולא מאוכזבת... בעיניי, זה לא לראות את מה שכן היית פה בחודשים שהיית פה, כי רצית להיות פה... ובאשר ל"אין"? כפי שכתבתי בתחילת השבוע, עבורי אין "אין"... אולי יסתבר לי, בדיעבד, שדווקא יש... אולי, בשבוע הבא, כשבאמת יגיע הזמן להיפרד, אז יהיה "אין"... בינתיים אני רק עם "יש"... אני רק רוצה לכתוב, היום, עכשיו (את היתר אני שומרת לשבוע הבא... כשזה באמת יהיה הסוף... עוד לא גיבשתי לעצמי מה בדיוק...), שאני קוראת את ההודעה האישית שלך ואני יודעת שהיא אמיתית; לא סתם מילים ריקות מתוכן... אני לא חושבת שאת צריכה "לשכנע" (לפחות לא אותי) בגורמים להחלטה שלך... נראה לי, שעושה רושם, שאלה מסוג ההודעות שאף-פעם אין מוקדם/מאוחר מדי להודיע אותן... אם זה קשה, זה יהיה קשה בכל מקרה... אז לעת-עתה, פרידה זמנית, עד הסופ"ש הבא... שיהיה לך סופ"ש נעים ורגוע...

בוקר טוב. תודה מכל הלב על התמיכה וההבנה. מתפעלת מהיכולת שלך לשמר את היש, ולתת לו ביטוי, מולי ובכלל. להתראות בינתיים, מלי.

מלי יקרה, אני נוכחת כאן יותר כקוראת, ופחות ככותבת, אבל מלי, אני רוצה לומר לך, את, שאינך חוסכת במילים, על מנת לתת את המירב והמיטב לכל הפניות כאן, מגיעות גם לך מילות תודה למכביר, על כל מה שהנך. על כל האהבה, האימפתיה, הרגישות והמסירות.. ושוב תודה מלי, ובהצלחה בהמשך! ריבי.

ריבי יקרה. תודה רבה רבה לך על המחמאות. שמחה שיכולתי לתת כאן, ועוד יותר - שלנתינה שלי הייתה משמעות. להתראות, מלי.

מלי, לא יודעת ממה להתחיל... (אבל נא לנשום עמוק - זה הולך להיות ארוך...) סביר להניח שאם היית כאן ביום שבו דרור פרסם את ההודעה בשמכם, היית קוראת עכשיו הודעה תוקפנית, כועסת, נעלבת... אולי אפילו אחת שהייתה מנסה לפגוע קצת בחזרה, קצת להעביר החוצה את מה שהרגשתי. בכנות, ההודעה של דרור הכניסה אותי לסערת נפש חזקה הרבה יותר ממה שחשבתי שאני יכולה להרגיש כלפי הפורום. העוצמות של הכעס, של האכזבה, של העלבון השאירו אותי חסרת נשימה. כתבתי לך את ההודעה שרציתי לשלוח, כבר ביום שני. היא שמורה לי על המחשב, והייתי בטוחה שכשתגיעי, אני אעתיק אותה לכאן ואשלח. אבל כמו תמיד, הרבה עבר עלי בימים האחרונים, וההודעה כבר לא מתאימה לי, לא לעצמי ולא לאיך שמרגישה עכשיו. אני כן רוצה לכתוב לך קצת ולספר לך, בעיקר בגלל התהליך, ועוד יותר כי אני מאוד רוצה לסכם את התקופה שלך כאן, את המשמעות האישית של הכתיבה אליך. אז שנתחיל? את בטח לא תופתעי יותר מידי אם אני אספר לך שהתגובה הראשונית שלי להודעה הייתה זעם. כעסתי על ההודעה, וכעסתי עליך כי הרגשתי שנתת לדרור לעשות את העבודה הקשה של להתמודד איתנו, בעוד שבטח עד שהימים שלך יגיעו כבר לא יישאר לנו כוח לכעוס. גם נעלבתי... מה, רק חצי שנה וכבר הצלחנו להמאיס את עצמנו ככה? ולמה בכלל לעודד אותנו לכתוב ולשתף, אם אין כוונה להישאר איתנו? וכעסתי על עצמי, מאוד. ששוב הרשתי לעצמי להיקשר ככה לדמות חדשה בפורום, והנה שוב יכאב לי כשהיא תעזוב... הכעס העצמי בא גם בתגובה לתחושות שלי בשבועות האחרונים - שאני פחות צריכה את הפורום, שאני יותר נוכחת בטיפול שלי, שאת הדברים החשובים אני מצליחה להביא אליה, ולא לכאן. לא הבנתי איך זה שאני מרגישה כל כך טוב הרחק מהפורום, ועדיין העזיבה הזאת כל כך מערערת אותי. חשוב לי שתדעי, מלי, שכל הכעס הזה מגיע אצלי ממקום שמאוד נקשר לאנשים. גם אם הם מצידו השני של המסך, גם אם אף פעם לא ראיתי אותם. ההתכתבות איתך הייתה לי משמעותית מאוד, והיית לי מקור תמיכה וביטחון, והמחשבה על פרידה נוספת, שבתחושתי עוד כל כך סמוכה לי לפרידה הכואבת מליאת, הייתה קשה לי. היום אני עצובה קצת, אבל יש בי גם חתושת השלמה, והרגשה שבשבילי, באופן אישי, הפרידה הזאת תהיה גם טובה. אני חושבת שהדבר הכי טוב שאת וליאת עשיתן בשבילי, זה לגרום לי לעשות 'פניית פרסה' ולהחזיר את עצמי למקום הנכון בשבילי - הטיפול שלי. בחודשים האחרונים קורים לי כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה שינויים, והכל קורה ומעובד ומטופל בדיוק במקום בו זה אמור לקרות, עם האישה המופלאה והמיוחדת - המטפלת שלי. ממרחק של זמן, ופרספקטיבה, אני יודעת שכך זה צריך להיות. באותה נשימה, אני לא יודעת אם הייתי היום במקום כזה, ללא התמיכה וההכוונה שלכן. אז זה הזמן לומר תודה. תודה על ההקשבה, על ההבנה. תודה על זמנים שבהם הרשית לי לנוח כאן לצידך, ועל כל הפעמים שהחזרת אותי אליה (גם אם זה עיצבן אותי באותו זמן...). אני עוד בסביבה, לימים האחרונים שלך. בטוח שעוד אכתוב. הרגש קצת מכריע עכשיו, אז נראה לי שאני פורשת בשיא... לילה טוב, נועם

נועם יקרה. חיכיתי להודעה שלך. קיוויתי שתמצאי את הכוחות לכתוב ולפגוש אותי, בלי לתת לעלבון ולזעם לכלות ולשרוף, להשאיר את שתינו בלי "מפגש פרידה". ליוויתי, בד"כ מהצד, ולפעמים גם באופן יותר אקטיבי, את הדרך שאת עושה. את המסלול הלא פשוט שאת עוברת בדרך הכ"כ מיוחדת שלך לבנות את חייך מחדש. אני יודעת כמה מקום נתת לפורום, ולי בתוכו, ומבינה כמה כאב ועצב אופפים אותך עכשיו, למרות התובנות המרגשות לגבי המשמעות הצומחת של הטיפול. אני רוצה להודות לך - גם על היכולת להביא את עצמך ברגישות וברהיטות, גם על הבטחון לבטא את הצרכים, מה"קטנים", אם בכלל יש דבר כזה (כמו הבקשות המקסימות שלך לנוח קצת לידי), ועד הגדולים והמסובכים יותר, שהצריכו לא פעם גם מחשבה והתעמקות, שלי ושלך. אני מודה על היכולת להיות איתי היום לא רק מתוך הכעס וההתנתקות (אולי כפי שהרגשת בימים הראשונים) אלא ממקום של דיאלוג ופרידה שיש בה הרבה רגשות ותחושות, חלקם של אין, אבל גם לא מעט של יש. מקווה שעוד תבקרי כאן בשבוע הקרוב, ותמשיכי לבטא את מה שאת מרגישה וחושבת. להתראות, מלי.

למלי שלום צר לי לשמוע שהפורום מתפרק אבל מה לעשות זה חלק מהחיים. לענין אחר, אני צריכה הסבר למושג "העצמה אישית" ואם אפשר לתת לי דוגמא מהחיים. בתודה ח.

שלום חנה. ראשית, תיקון - הפורום איננו מתפרק. יהיה יותר נכון לומר שהמנהלים הנוכחיים עוזבים, ואנו מקווים שבמהרה יגיעו מנהלים חדשים שימשיכו לנהל את הפורום. ולגבי שאלתך - העצמה אישית מתייחסת ליכולת לחזק ולתת כוחות לאנשים, בעיקר דרך הארת החלקים החיוביים, המתפקדים, הכשרוניים שלהם. התפעלות ועידוד מקושרים גם הם למושג הזה. ניתן לתרגל העצמה אישית, למשל: לכתוב כל ערב 3 דברים שבהם הצלחת במהלך היום, ולפרט מהן התכונות או היכולות האישיות שלך שאפשרו לך להצליח. בדומה, העצמה אישית יכולה להתייחס גם לסיטואציות שקרו, בנסיון להאיר את הכוחות והערך העצמי, למשל: כשלון במבחן יכול להחוות אחרת אם מאירים את המאמץ, הנכונות לגשת למבחן, המוטיבציה לנסות שוב וכו'. להתראות, מלי.

מה קורה לי ... תמיד הייתי סופר רגישה ולאחרונה זה כבר מוגזם. נפגעת מכל שטות והכי גרוע שלא מצליחה להסתיר ובוכה כמו ילדה קטנה (ואני מבוגרת) לפני אנשים ועושה לעצמי בושות בעבודה ובכלל. גם כשיודעת באופן רציונאלי שזה שטויות, לא מצליחה להתגבר ובכל זאת נפגעת. זה מגיע למצבים שבמשך יום שלם מתאפקת לא לבכות וכמו שהבנת באחרונה זה בסוף מתפרץ. לפעמים גם כשלא מרגישה נפגעת מאחרים, מרגישה פשוט עצב בסיסי ותחושת רחמים עצמיים ולא מבינה איך אני עדיין ממשיכה, למרות שלא השגתי כלום בחיים ורואה את עצמי כאילו בעיני אחרים - כחריגה, מוזרה ומסכנה... לפעמים מפנטזת ללכת לישון ופשוט לא להתעורר. נורא מפחדת שחליתי בדכאון ונורא מתביישת! ובבקשה לא לשלוח אותי לייעוץ. מפחדת מהצעות של טיפול תרופתי ונורא מתביישת שלא מצליחה להחזיק את עצמי. אם יש לך עצות איך אוכל לעזור לעצמי, אודה לך מאד. תודה

שלום ליהי. נשמע שיש בתוכך אוסף של חוויות קשות ושל משברים וכאבים שחווית בעבר, ושלא הייתה לך הזדמנות לשחרר, לעבד, לעכל. נראה שכעת, כל פגיעה, כאב, עלבון, הוא עוד קש לערימה הקיימת, ושאת הולכת ונשברת. אני מנחשת שכמו כעת, גם בעבר ניסית להשאיר את הכאב והקושי מאחור, לנעול במקום חשוך ו"להמשיך הלאה", אבל הנפש שלך כרגע מאותתת לך שאין לך עוד מקום להכיל, ושאת חייבת למצוא דרכים אחרות, מתאימות יותר. אני מבינה שאת חוששת מטיפול, אבל קישרת אותו לתרופות, וזה ממש לא כך. פסיכיאטר קובע על טיפול תרופתי, ולעומת זאת, מטפל מנסה להיות איתך ולצידך בחוויות הקשות שאת עוברת ולהבין איתך את המשמעות שלהם. נראה לי שאם תצליחי להתייחס למקום הזה כאל מקום שלא נועד לאנשים "חולים" (כמו שכתבת בעקיפין) אלא למקום שיאפשר לך ללמוד יותר על עצמך ועל חייך, תאפשרי לעצמך חופש ומרחב - לחשוב, להרגיש, לבטא, שאת כ"כ זקוקה להם כעת. בהצלחה, מלי.

לך ד"ר גליקסמן היקר, אמנם הורכזה הפסקת האש ורעש התותחים נדם כמו הצפירות , הצבע האדום , המרכזים המוגנים וכד'. יתכן והרבה מאלה שעזרת להם נכנסו לשיגרה שגרמה להם אולי לשכוח את העזרה שנתת לנו בעת המלחמה בכל שעות היממה..... אך אני לא שוכחת את שעשית עבורנו בעת המלחמה. היית האדם הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון עם הרבה סבלנות, הקשבה פעילה,אמפתיה ,מקצועיות ונכונות לעזור. איני יודעת מה אתה עושה כיום אול%E

שני יקרה שלום לך, בתקווה שתשובתי זו מוצאת אותך ואת בני משפחתך במצב רוח מרומם ובריאות שופעת. אכן טוב לקבל תגובות כשלך. זוהי התמורה הטובה ביותר שניתן לקבלה .... ד"ש חמה לכל החמולה חן חן ברגש חם ד"ר יגאל גליקסמן

אני אם לתינוקת בת 6 שבועות, אני מאוד אוהבת אותה, כש אני לבד אתה בבית או עם משפחתי, אני מתחברת מאוד לתפקיד האם אבל נוכחתי אתמול כשניסיתי לדבר בחוץ עם עוד אמהות שאני ממש לא מתחברת אליהם(הם דיברו רק על ילדים- אין להם עוד אינטרסים מלבד והם מכירים המון זמן) ולי משעמם לשמוע על ילדים זרים יש לי חברות עם ילדים אז אתם אין לי בעיה לשמוע על ילדים שלהם ולדבר על ילדים- אבל לא כל כך עם אנשים מהרחוב עכשיו יש לי בעייה שמאוד חסר לי חברת אנשים, גם אורחים שבאים אלינו אני לא יכולה לשבת אתם(מניקה מרגיעה את בתי) רוצה איכשהו לשמוע על עולם מבחוץ, ולא רק משקשור לילדים אני גם בן אדם לא חברותי ממש, הכרות שטחית אם יש צורך, אבל ממש להתחבר פעם ב,,,(פוחדת להיפגע) מה אני עושה? כי מאוד חסר לי לראות אנשים

שלום אמא אלמונית. ראשית - מזל טוב. אני שומעת עד כמה את יכולה לקחת על עצמך את תפקיד האמא, להרגיש שלמה ומחוברת, ובמקביל - לא לוותר על העניין והצורך במימוש או במענה לחלקים אחרים בתוכך, שאינם שייכים לילדה ולאמהות החדשה. אני חושבת שחשוב שתשמרי על הקול הזה, שמסמן לך מה נכון ומה פחות נכון לך, ויכול להגדיר את הצרכים והמשאלות, גם אם הם לא מקובלים או ברורים לאחרים. לגבי הצורך בחברה - אני חושבת שיש שפע אפשרויות ליצירת מעגלים חברתיים שיש בהם התייחסות לעולם ה"מבוגרים" - החל בלימודים וחוגים, וכלה בקבוצות מודעות וכמובן - בטיפול אישי. עם זאת, כתבת שאת לא חברותית במיוחד, וזה כבר נושא שאולי חשוב שתתמודדי איתו. אני מניחה שהצורך שלך בחברה בא גם על רקע של תחושה שאין לך כלים להגשים את הרצון הזה. נראה לי שמקום טיפולי (כמו פסיכולוג או קבוצה) יוכלו לעזור לך להבין איזה קושי את חווה שם, על איזה רקע (חוויות עבר, בטחון עצמי נמוך, העדר מיומנויות חברתיות וכו') ואיך ניתן לעזור לך להתמודד עם הקושי הזה. אני גם מזמינה אותך לחשוב, לבד או בטיפול, מדוע הקושי החברתי מציק לך דווקא כעת, לאחר הלידה. בהצלחה, מלי.

מלי'לה.. אהובה. (כן!) כנראה שיהיו לי הרבה מילים לומר לך, לשתף אותך, מחר או מחרתיים.. עדין בקושי לגבש את עצמי.. ואת כל קשת הרגשות שבי..(חוצמזה, אני מזה עייפה עכשיו.. ככה העיניים כמעט נעצמות לי והמחשב נראה אלקטרוני יותר מתמיד..) אבל משהו בהתכתבויות של כולן גורם לי לקבל קצת יותר את הדברים.. הפרידה.. ו..גם אולי זה שהצלחתי אתמול, אני חושבת, לשחרר מעט 'עשן' .. אולי..? בכל אופן, אני יודעת שגם לך, כמו לעמיתיך דוד ודרור (הנשמות :)) מחכה משמרת (כנראה) עמוסה במיוחד.. תוסיפי על זה את עובדת היותך מוגדת כאן כאמא אדמה.. ואמא יש רק אחת.. :) אז חשבתי לשלוח לך נשיקת פרפר עדינה עדינה (זוכרת מזה..?)כדי שתהיה לך לצידה לדרך.. להוסיף עוד כח כאילו על הכח הקיים.. כי אני חושבת עליך ובהחלט חושבת שמגיע לך!!! עוד נדבר. לילה טוב לי, בוקר טוב לך ~נילי~

נילי יקרה. תודה רבה רבה על הצידה לדרך, ועל הכוחות והמקום שיש בך שיכל היה, בתוך כל המערבולת הרגשית שיש כאן, לתת גם מקום לתחושות שלי. נשיקת הפרפר בהחלט במקומה (גם "אמהות" לעיתים זקוקות לתדלוק...), ובכל מקרה, מזמינה אותך לדבר יותר על התחושות, עם או בלי העשן, כשתמצאי את הזמן הראוי לכך. שוב תודה על המילים המחממות, מלי.

ורק אני .. שם במקום הכועס . לא מצליחה להיות נעימה לסביבה פה. עדין בתחושות מבולבלות , כואבת , מפחדת .. נשמעת ככ קטנונית .. נשמעת ככ .. משעממת.. טוב הבנו .. אני אומרת לעצמי .. אילוצים ... פרידות .. חלק מהחיים .. ההבנה וההגיון ...בפערי שמים וארץ .. מהתחושות .. ולי .. זה קשה , ואני - לא ככ נחמדה . במקום להגיד שלום ותודה , כמה טוב היה שהייתם פה וקיבלתי ככ המון .. אני אומרת לעזאזל איתכם .. לא מוכנה לשחרר .. עדין לא לעזוב .. כמה ילדה קטנה שטורקת דלתות.. כמו ילדה שכועסת ורוקעת ברגליים . נמצאת בתקופה הככ לא יציבה בחיים שלי .. וכאן .. במרחב הזה , הרגשתי ככ בטוחה מולכם .. והיום - למרות שאיש השיחות שלי אדם נפלא .. מיטיב .. ככ דואג והקשר שלנו נבנה לאט לאט ובטוח .. אני מפחדת .. כאילו ומשליכה את העזיבה הפתאומית שלכם .. לעזיבה שיכולה להתרחש אצלי בטיפול .לנטישה שלו. וזה תופס תעוצה כענקית ..ככ בתוכי אז אומרים ד"ר זמן ירפא .. אבל ביננו .. דוד.. זה לא מרגיע אותי , אני מרגישה עדין תלויה .. באויר .. מפחדת ליפול .. וזקוקה עדין למצע הרך. וככ קשה לי לפתוח את עצמי מחדש, להחשף לדבר , ופה .. זה היה ככ אותנטי..הרגיש ככ בטוח. ברור שאין מה להשוות בין הטיפול האמיתי לחוויה בפורום , אבל הפורום היווה חלק מהתהליך שלי .. אבן דרך חזקה ויציבה . ומה הלאה ....? איזו ילדה רעה אני .. אה?.. רק בועטת , רק מתלוננת .. רק ורק ורק .. כן , זו אני שרית הרעה .. דוד, אני מצטערת , בטח לא ארצה להשאר ברושם האחרון כזו שלא ידעה להעריך את מה שקיבלה .. אני מעריכה אבל .. עדין כועסת. עדין כועסת. מבולבלת, מפחדת , חסרת אונים. שרית

שלום שרית לגיטימי לגמרי להמשיך ולכעוס מול הפרידה המתקרבת. הפרידה בוודאי מעלה קושי רב אצל כולנו, והכעס שלך והקושי להרפות מייצגים את קולך האישי, כמו גם קול קבוצתי שעדיין עולה מההודעות השונות. כתבתי לך בעבר שאת אינך לבד כאן, וגם היום, בכעס ובתהיות לגבי ההמשך, בוודאי שאינך לבד. נשמע לי חשוב להפליא שיש לך את איש השיחות שלך, איתו את גם יכולה לפגוש את הפחדים המתעוררים ולהביט בהם יחד. ולגבי הרושם שאת חוששת להשאיר, הייתי מציע לך במידת האפשר להניח את החשש הזה בצד ולהמשיך פשוט לבטא בצורה ישירה את אשר על ליבך. להתראות דוד

היי אני רוצה להירשם ללימודי פסיכודרמה והמליצו לי על כיוונים מישהו מכיר או ממליץ? h

שלום דפנה אני לא מכיר מוסד לימודי בשם כיוונים, כך שאינני יכול להמליץ או לספר עליו. מקומות שלמיטב ידיעתי ניתן ללמוד בהם פסיכודרמה ברמה טובה הם סמינר הקיבוצים בת"א, מכללת דוד ילין בי"ם ולזלי קולג'. בהצלחה דוד

ואולי...... פתאום זה לא נראה מתאים לבעיות אישיות. עכשיו כולם סוערים ונרגשים מהניתוק הפתאומי ואולי......... הגיע הזמן לסמוך רק על עצמי ולא להרשות לעצמי להיפתח = להיפגע ואולי........... יש בזה משהו טוב, ללמוד להיות יותר חזקים ולדעת שרק אנחנו נמצאים בשביל עצמנו ולבחור אם להמשיך ולשרוד או לא. אבל בשום אופן ולא לתת את הכוח לאף אחד אחר, כי גם אם יש רצון , לא תמיד יש גם יכולת. כי עובדה. תודה על הכל. בהצלחה בדרככם ו... . ביי

שלום מיקה באמת, אחד מהקשיים בימים האלה הוא להביא הודעות של בעייה אישית, שלא קשורה לשינויים בפורום. הקושי ברור לי, ובכל זאת, אני מאמין שיש עוד מקום גם להודעות אחרות, ובהחלט מזמין אותך עוד לעשות בנו בפורום שימוש כזה, כל עוד נותר זמן. מעבר לכך, אני מניח שיש כל מיני דברים ללמוד מהפרידה שלנו מהפורום, אבל אני לא בטוח שהייתי חותם על מסקנות מוחלטות בנושאים של היפתחות ואמון. מסוכן, בעיני, להניח לסיום לצבוע ולמחוק את כל מה שהיה קודם, ומצער יהיה אם זה מה שיקרה כאן עבורך. ובנוסף, כפי שכתבתי מוקדם יותר, בכל זאת יש הבדל בין הקשר והבטחון הנוצר בטיפול אישי לבין הקשרים שנוצרים בפורום. כך שמקווה שהשיעור שאת לוקחת מכאן היום לא יהיה קשה או כולל מידיי. ומעבר לכך, תודה על הברכות ובהצלחה גם לך. להתראות דוד

בוקר טוב ושמחה שאת פה. אמנם התחלתי את ההתכתבות עם דוד, אך אשמח אם בכל זאת תוכלי להתייחס. לא יודעת אם את מקשרת, אבל אני זו x ואולי בזכותך החלפתי אבל עכשיו זה כבר לא משנה.. כתבת לי בפעם שעברה שיש לי "סל של חוויות דחיה" וזה הרגיש לי כאילו אצלי יש בעיה שרכשתי לי כזה סל... אבל מקריאה פה בפורום, נוכחתי לדעת שיש הרבה חוויות דחיה אצל אנשים אחרים מהמטפלים בהם (והיו הרבה דוגמאות כאלה לאחרונה, שמאד הזדהיתי איתן) ולכן הגעתי למסקנה שצריך רק להתחזק מזה וללמוד לסמוך רק על עצמי ולא לתת לשני את הכח כי כנראה שבאיזשהו שלב זה לא מחזיק וקשה להכיל. ולכן ההיפתחות והאמון שנותנים גם בקשר טיפולי צריכים להיות עד גבול מסויים - (זו כמובן רק המסקנה שלי ) ומתוך מוכנות בכל רגע לכך שזה עלול להסתיים, אחרת יש נפילה חזקה ואדם מאבד את עצמו... אז הברירה היא - לבחור לחיות או לפחות לשרוד ולא להיות תלויים באפאחד כי התקווה או יותר נכון האשליה - מביאה אכזבה ומשברים גדולים יותר. אפילו פה יצרתי תלות בך ובמנהלים האחרים , מבלי שידעתם אפילו , ואכן נעזרתי ואני מודה לכם מאד , כי זה לא מובן מאליו ועשיתם דבר שאתם לא חייבים לעשותו אבל כמו שכתבתי לדוד - גם אם יש רצון לא תמיד יש יכולת. מקווה שבכל זאת הצלחת להבין את כל התסבוכת שכתבתי כאן. מאחלת לך הרבה הצלחה ורק טוב וכמובן גם לדרור ולדוד.

שלחתי מוקדם יותר הודעה ונדמה לי שנעלמה לפני ששלחתי. אנסה לשחזר אבל אם בכל זאת הגיעה, ראי הודעה זו כמבוטלת. התחלתי התכתבות עם דוד אך אשמח אם תוכלי להביע דעתך. זוכרת תגובתך משבוע שעבר בנושא אמון בטיפול ותחושת נטישה ודחיה של מטפלים. כתבת שאני נושאת סל חוויות דחיה וזה גרם לי להרגיש קצת אשמה שכנראה משהו בי גורם לזה. אבל מקריאה כאן נוכחתי לדעת שאני לא היחידה שנכווית ממטפלים והגעתי למסקנה שאולי נכונה רק לי - שעליי לסמוך רק עליי ולא לתת את הכח לאחרים. כי גם מטפלים הם בני אדם ועם כל הרצון הטוב, באיזשהו שלב זה נגמר. כמו גם עכשיו בפורום. כי דווקא לאנשים תלותיים כמוני, אסור ליצור תלות והאבסורד שאתם אפילו לא יודעים עליי. כאילו חיי תלויים בזה , חיכיתי כל שבוע למשמרת שלך , של דוד או של דרור - תלוי עם מי התחלתי את ההתכתבות גם אם בשמות שונים זה עזר לי ואפילו החזיק אותי בחיים במובן מסויים. לכן הגעתי למסקנות אולי קיצוניות שאו שאני מחליטה להמשיך ואז - רק בכוחות עצמי כדי למנוע נפילות חזקות, או שלא - אופציה שאין לי אומץ לממש באופן אקטיבי. חשבתי על ברירת מחדל אם יש עוד סיכוי לשנות משהו... למען כל משתתפי הפורום , אם יש עוד סיכוי שאפילו אחד/אחת מכם ת/ימשיך.. שאפשר לענות רק פעם בשבוע או בשבועיים, פחות שוחק ומעייף וזה עדיף על לא כלום. תודה והרבה הצלחה!

היי דוד, אתמול, ככה נכנסתי ברפרוף לפורום,(מחוסר זמן) והבנתי שיש קצת בלאגן, האמת, לא הבנתי מי נגד מי..יותר מאוחר התישבתי מסודר,והבנתי שנפרדים, וכולכם ביחד, ומה שחשתי באותו רגע, זה עצב גדול, לא כעס, ובטח לא עליכם,כי אני יודעת, על פי הכרותי אתכם, שנתתם מזמנכם, ובלא לחסוך בשום מאמץ, כדי להגיע לכאן ולהתמסר לפניות,שהיו לעיתים לא פשוטות ולא קלות, וכן, מותר לכם להתעייף, ולהחליט שמיציתם את עצמכם בענין, ולא משנה אחרי איזה פרק של זמן. הכאב הגדול שלי נובע מתחושה, שתמה לה תקופה, שעוד פרק בחיי הפורום הזה הולך ומסתיים לו בשקט, ובצביטה לא קטנה בלב. אני כאן שנתיים ויותר,כקוראת בעיקר,מודה שהיתה לי כאן חוית קריאה נעימה ומענגת, שלא פעם, חשבתי לעצמי, שהמקום הזה נראה כמו איזה פורום ספרותי, עם יכולות כתיבה משובחות. אני מתכוונת לתקופת טרום סינון, והוותיקים שבנינו ודאי זוכרים . אפרופו סינון - עוד מכה שנחתה על הפורום ושעתידה לגזור את גורלו. ולאו דוקא לטוב. אז זהו דוד, פעם היה פה שמח, ומה שנשאר זה לבא ולהתרפק על העבר. רוצה לאחל לך למלי ולדרור המון הצלחה, ותודה ענקית על כל ההשקעה. ריבי.

שלום ריבי תודה לך על מה שכתבת. חשוב לי לשמוע על החוויה בפורום גם מאלה הנמצאים פה לאורך זמן. מעבר להתייחסות החיובית שלך למנהלים, עושה לי טוב לקרוא גם על ההנאה הספרותית שהפורום הזה הסב לך. האמת היא שאני מקווה שתתבדי ושתחסך ממך הצביטה בלב (או שיקהה כאבה), כי אני רוצה לחשוב שהפורום עוד רחוק מסיום - אני עוד מאמין ביכולת שלו להמשיך גם אחרינו, להתגלגל לצורה כזו או אחרת. אבל נצטרך לחכות ולראות לגבי זה. בינתיים, שוב תודה רבה, ולהתראות דוד

אהלן דוד יקר, המממ... נתחיל במשהו... אפשר למצוא אותי כאן בהרבה רגעי חרדות בהם החשש הכי מאפיין הוא ש - איני נמצאת בתודעתם של, למשל, "המנהלים". שהשקעתי המרובה סמויה ומוחבאת. לדעתי, חוץ ממה שקורה בראש, גם יש בזה משהו שבאופן מוזר גם מתממש קצת. יודעת עד כאב כמה זה מאפיין בכלל, וגם את מקור החרדות הללו. הפרשנויות. בסיס העבר. טוב, אם אין לי מקום כזה אצל האחר (או בי מולי), אז אין מה לדבר על פרידה, כי אין כאן שניים, נפרדים, אוטונומיים, אבל אם כן מצליחים לזהות, אז אולי... ובכל זאת אינטרנט... לא מן הנמנע, לדעתי, שאיזהו ערבוב כן נוצר פה. אבל יאללה. דוד, אני חייבת להודות בעיקר לך שברוב הפעמים, גם אם לא ידעת שמדובר בי, באותה דמות לחבר אליה, התייחסת אליי בדרכים מדרכים שונות, לא התעלמת ולא קיבלתי מולך תחושה של מנסים-לעקוף-אותי-בסיבוב. על כך המון תודות. המון תודות גם על כך שהיית אמיתי. המון תודות גם על האומץ. במונחים שלמדתי, וקטונתי, פרידה היא לא ניתוק מושלם (מה גם שזה בלתי אפשרי למחוק). פרידה משאירה בך חלק ממישהו או משהו אחר, בזיכרון, גם כשאינו במרחב הממשי החיצוני הקרוב אליך. אבל משאירה אותו כך שאינו משתלט עליך באופן הרסני ועם הכאב, שגם הוא בלתי נמנע, מאפשר לך להמשיך ולהתקיים. הגישה הטיפולית של האיש שעובד איתי על הנפש מייחסת משמעות נכבדת ביותר לעבודה סביב נושא הפרידה. לכשתגיע, גם אם בנסיבות מציאותיות משמחות פחות, לא נוותר על כך, ונקדיש לעבודה המסוימת הזאת חודשים מספר לפחות. הוא, ואנכי גם מסכימה מאד, שלפרידה יש חשיבות מכרעת הקובעת את גורל הטיפול כולו (והיה לי גם ניסיון קודם מר בעניין), וככל שאני זוכרת, דוד, כתבת גם אתה על כך, ושמחתי לראות שיש עוד מישהו שטוען גם כן שהנושא כבד משקל וחשוב. חשוב ובגדול. ובאשר לפורום... המממ... עדיין בליל. לא יודעת מה אני מרגישה. באמת. גם אין לי מושג עד כמה אני תלויה במקום הזה. אבל ברור לי שבטיפול אני תלויה ומאד... כשקראתי את הודעת הסיום, הרגשתי קור פנימי כזה, אבל לא ספציפי. זה כמו שאני מרגישה תמיד מול הודעות דומות, גם במקומות שלא הייתי מעורבת בהם בכלל, ורק חלפתי על פניהם. ראיתי את ההודעה כבר קודם. מבחינה רגשית היא לא תפסה אותי בהפתעה. נראה לי שלאט לאט למדתי לספוג את השינויים פה, ולהיות מושפעת מהם פחות. אבל רק כי זה היה במקביל לטיפול. מקווה שהציפיות שלי הפכו להיות ריאליות יותר. ראיתי, שהיתי פה כמה ימים, קראתי, הקשבתי לקולות השונים, ונראה לי שאני מצליחה להזדהות עם הרבה מהרגשות שעולים פה, עם העוצמות, אך במקביל, מצליחה לשמור על הזדהות ממרחק בטוח עבורי. נראה לי שאני מבינה, וגם קצת יודעת לעבוד איתם מבפנים. ואני... אני בכלל לא כועסת על ההודעה המשותפת שלכם. גם לא מרגישה שלקחו ממני משהו. גם לא מאוכזבת. במחשבה משוקללת - עדיף ככה. עדיף שזה אמיתי. שיכאב, אבל אמיתי. לא רוצה בלופים. בלופים זה יותר מאכזב ומכעיס וגם לא אמין. אתן דוגמא - למשל, המטפל שלי לא מחניק פיהוקים; כשמשהו מסיח את דעתו ואינו יכול להקשיב הוא אומר לי; כשהוא חולם כי בדיוק יוצא לו לחשוב על דבר אחר, גם את זה הוא אומר, והוא לא עושה את עצמו בכאילו. אלה דברים שאני מעריכה מאד. ולפורום - חושבת שהיה עמוס לכולנו. לקוראים. לכותבים. למנהלים. הגיע זמן מנוחה. לדעתי המרחק מכאן יכול לעשות הרבה טוב. לקרב אותנו לטיפולים שלנו. לחזק את הקשרים האמיתיים. ושום דבר לא מת, ואף אחד לא בורח. אני סומכת עלינו שנמצא את הדרך. אנשים כאן מוכיחים זאת כל הזמן, גם אם אינם שמים לב. די מגניב לראות את המקום שהמנהלים תופסים עכשיו. ועוד יש לנו קצת זמן לעקוב אפילו. :-) שנאמר, נחיה ונראה... זהו לבינתיים. אשת בוקר, שבכלל מוטרדת ורועדת מכל מיני דברים של מציאות... |כאן רשום שמי|

שלום אשת בוקר האמת שגם אני קצת מתלבט איך להגיב, כי בהרגשה שלי יש הרבה מאוד דברים בהודעה שלך וקשה יהיה להתייחס לכולם. ראשית כל, תודה על המילים הטובות. אני שמח שהצלחנו להיפגש בצורה מיטיבה בשמות שונים ושמח על התחושה הטובה שפגישות אלה השאירו בך. מעניין בעיני שאת כותבת על הדמויות השונות שלך פה בפורום, אבל ההודעה שלך (לא בפעם הראשונה, האמת) היא הודעה אינטגרטיבית מאוד, הודעה המחברת רגשות שונים מתוך הבליל, תגובות שונות והרהורים בכל מיני רמות של חשיבה. טוב גם לשמוע על המטפל שלך ועל הקשר האמיתי כל-כך שנוצר איתו. אמת שכזו, הרצון לכנות ולמפגש אותנטי ככל האפשר, היא משהו שגם אפיין בעיני לא פעם את האווירה בפורום, ואני שמח שמשהו מהאווירה הזו מצליח לעבור ולזכות להדהוד והתייחסות. ואני מסכים איתך גם בסיום דברייך: החשיבות של הטיפולים ה"ממשיים" היא מהותית בעיני, ונכון גם שלחיים יש כוח משל עצמם, ודברים אבודים לכאורה, לא פעם מפתיעים ומחזיקים מעמד. מקווה שכך יהיה גם פה, בפורום. שוב, תודה לך וכל טוב. להתראות דוד

:-) משמח לשמוע על אינטגרטיביות, כשאני, בעבר הלא רחוק, עוד כתבתי כאן על דיסוציאטיביות ופרגמנטציה ועוד... ראה מה הטיפול עשה לי, ראה מה הוא גילה... דוד, שוב תודה על האנרגיה ועל המוטיבציה החיוביות והטובות, לא ניתן להתעלם מכמה הן נוגעות, מרוממות רוח, מצליחות לרכך זעם, מעודדות ומקרבות ומכל הלב, בהצלחה ורוב נחת |אשת|

אשת אשת... אני עוד בקריאה, מחכה למלי בשביל לכתוב. אני... לא יודעת איך להגיד... חיברת לי הרבה בילבולים במה שכתבת. אני נסערת, בעוצמות שונות ובצורות שונות מאז הודעתו של דרור ביום ראשון. את... מופלאה בעיני. מקווה מאוד מאוד שאם יהיה פה המשך, שאת תהיי חלק ממנו. מנצלת את ההודעה שלי, כדי לשלוח חיוך חם לדוד. מעולם לא כתבתי אליך, אבל קראתי אותך בחיוך והערכה. אני חייבת להודות שהרבה מהדברים שכתבת ביומיים האחרונים הרגיעו אותי, והבנתי קצת יותר את הודעת העזיבה המשולשת... שיהיה לך הרבה בהצלחה, בהמשך הדרך, לאן שהיא תוביל... נועם

פשוט קשה כול כך אני סטודנטית ואין לאמא שלי כסף אני אישית עובדת מאוד קשה למימון הלימודים ואני פשוט נקרעת מזה שאין לה כסף אם אני לא נותנת לה היא לא מבקשת ואני גם ממש חנוקה כספית בגלל הסיטואציה ואני משרה עליה אוירת לחץ ומתח כי כואב לי כי עצוב לי ועוד גורם שמפריע לי לעזוב את בן זוגי הנוכחי רק בגלל הכסף והביטחון שהוא העניק לי כי אני ממש לא מסופקת מהקשר הזה רוצה להתקדם ולא לאבד תקווה כול מילות חוזקה וחוכמה יעודדו אותי.... בברכה

שלום עדי את מתארת הרבה התמודדויות ביום-יום שלך, בחיי המציאות. וניכר שאת עוברת את ההתמודדויות הללו עם הרבה רגישות וניסיון להיות כמה שיותר כנה והגונה עם עצמך ועם הסביבה. חשוב לי לומר שאני מאמין כי המאמצים והאיכפתיות שלך סופם להשתלם, ושגם תקופות כאלה סופן לעבור ולפנות מקום לימים טובים יותר. נשמע לי שכחלק מהרגישות שלך את עלולה גם להאשים את עצמך או לשפוט את עצמך בחומרה, ונדמה לי שזה לא הזמן לכך כרגע. החיים בתקופות כאלה לא פעם מובילים לשאלות ובדיקת היתרונות והחסרונות בכל מצב, ואני מבין שאת באמת גם עסוקה בשאלות כאלה. בהקשר זה, מעל הכל, נשמע לי חשוב שתגיעי להחלטות מושכלות עם עצמך ושלאחר שתגיעי להחלטות אלה נסי לחיות איתן עם כמה שפחות התלבטויות ויסורי מצפון. להתראות דוד

ועוד משהו,דוד, מבקשת 'לאחוז' בך עוד קצת, חושבת על דברים שמונחים בפניכם, שלעיתים נדמה נמתחים עד הקצה,בין שאתם מפרסמים אותם ובין אם לא, דברים שוודאי יש מהם שמדירים מנוחה מנפשיכם, מילים, תחושות שמן הסתם לפעמים גם נוגעות במקומות פחות נעימים. ובתוקף הכשרתכם ומן הסתם מתוקף דברים נוספים,עליכם- להכיל. אז רק רציתי שתדע, שכשקראתי את דבריו של דרור ואת דבריך, באו הדמעות ובקשתי להכיל אתכם, פשוט לחבק. תמר

שלום תמר שוב תודה, על עוד הודעה מרגשת. ניכר שאת מושקעת רגשית בפורום ושתהליך הפרידה מעורר בך לא מעט ואפילו מגייס אותך לשמור ולהגן עלינו, המנהלים. אני מודה לך על המילים והאיכפתיות, ועל המאמץ ומאחל לך להיות שמורה ובטוחה ומוכלת, כפי שאת שואפת להכיל ולשמור עלינו. כמו בפתגם הישן, שלעיתים נשמע לי די עצוב ולפתע מקבל משמעות אחרת בעיני - "מי ישמור על השומרים?". מקווה שאת גם שמורה ומגנה על עצמך.. להתראות בינתיים דוד

הי דוד למה אתה חותם את ההודעות שלך ב"להתראות", זה לא קצת ציני . האם בשבוע הבא תעבור לחתימה אחרת. סתאאם לא יודעת מרגישה שצריכה לבחור מחנה. להצטרף לכועסים זועמים שונאים או להצטרף למבינים, מקבלים, מודים. כן. לא יכולה להיות בשני המקומות גם יחד אז כרגע באפמקום. גם מתקשה להשתמש בכינוי שלי כי לא יודעת אם אלו התחושות שאני רוצה להשאיר אחרי. להתראות (?)

שלום - את כותבת שאת באפמקום, אבל אני קורא אותך ויודע - את כאן. וזה חשוב בעיני, גם אם את כותבת בציניות, או בכעס, או שואלת שאלות קשות או מתקשה להכניס כרגע את כל הרגשות יחדיו, להודעה אחת. ומי יכול בעצם? העיקר שאת כאן וכותבת, לא בוחרת מחנה בהכרח, אלא פשוט מהווה מחנה נוכח וקיים משלך. ולהתראות? כן, להתראות, בינתיים, וגם בשבוע הבא ולפחות אני באמונה שדיאלוגים כמו שהתנהלו ומתנהלים פה בפורום הם לא משהו שפשוט נעלם. מפליא לא פעם לפגוש אותם שוב ושוב, בנסיבות אחרות, במפגשים אחרים. והלהתראות, מבחינתי, נשמר ומהדהד, לפחות עבורי, גם בפנים. אז להתראות, כן, זה עדיין ממשיך, דוד

זה אפילו לא כעס רק כאב ואכזבה גדולה.מיצוי או לא, אילוצים או לא, נטישה או לא, כולם עוזבים בסוף! אבל ככה שלושה בבום זה ממש ויברח!!! אבל זה רק אנחנו אם חרדת נטישה,זה הריי מאוד נורמלי ביום יום. כן כן איפה עוד את מכירה את זה....? אוי ליאת ליאת מה הייתי עושה בלעדייך. והתשובה כה ברורה.ויחד עם זאת אי אפשר שלא לומר תודה גדולה, על הזמן, על המילים שלא פעם היו גם אם לא בזמן הנכון במקום הנכון. חבל אבל סוף הוא סוף הוא סוף ולא ללא התחלה חדשה פשוט סוף!!!

סוף הוא תמיד התחלה מילים: לאה נאור סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. - טוב יותר? - רע יותר? - לא יודעת מה יותר. משהו אחר. כשהדרך נגמרת מתחיל איזה שביל, כשהלילה נגמר אז הבוקר מתחיל, כשנגמרת שעה, עוד שעה מגיעה, רק בסוף הידיעה מתחילה השגיאה. סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. יש תמיד יום מחר לכל יום שעובר, כל חלום משומש מחליפים באחר. כשנגמרת שנה, עוד שנה מתחילה, כל תשובה מתחילה רק בסוף שאלה. כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. כשהסרט נגמר החיים מתחילים, הצלילים מתחילים כשאין כבר מלים. כשנגמור את הצליל אז נתחיל צליל אחר. כשנגמור את השיר אז נתחיל לדבר. סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. - טוב יותר? רע יותר? - לא יודעת מה יותר. משהו אחר. © זכויות היוצרים שמורות למחברים ולאקו"ם

שלום נקודה נכון, לא בהכרח צריך להיות כעס ואני מבין את הכאב והאכזבה, העולים מול העזיבה של שלושתנו. ואני גם מעריך את זה שמבעד לכאב והאכזבה יש את האפשרות גם לזכור את המילים ואת מה שהיה, גם אם לא תמיד היה הדבר האופטימלי, או בדיוק בזמן ובצורה הרצויה. אני מקווה עבורך, כפי שכתבו כאן לפניי, שאותה ראיה רב-מימדית גם תסייע לך לראות מעבר לתחושת הסוף, ולראות את אפשרות קיומה של התחלה חדשה, משהו המערב בתוכו שינוי, שבטח אינו קל או פשוט, אבל גם שאינו בהכרח מסתיים ונגמר לתמיד. להתראות דוד

רציתי לדעת מבחינה פורמלית איך הופך פסיכולוג רגיל למדריך בתחום? מה ההכשרה שהוא צריך לעבור? כמה שנים צריך להיות לו ניסיון, כמה שנים הוא צריך ללמוד כדיי להפוך למדריך וכו'...

שלום לשואל על מנת להפוך למדריך יש לעבוד במקומות המאפשרים לעבור תהליך של הסמכה להדרכה. לאחר מכן ניתן להתחיל בתהליך שכזה מינימום שלוש שנים לאחר מעבר בחינת ההתמחות. על פי רוב לוקח כשנתיים לסיים את התהליך ולהפוך לפסיכולוג מדריך. להתראות דוד

טוב, אם יש פה לגיטימציה להוציא את כל מה שבפנים, כולל רגשות לא קלים, אז אני מוציאה. וטוב שכך. ואם, אם גם אתה דוד עדין לא מצאת את המילים הנכונות, אז זה גם בסדר שאני כבר יומיים מסתובבת עם בליל רגשות קשים בנושא, ללא מילים שיעזרו לי לסדר אותם או אולי לפחות להבין מה אני מרגישה באמת.. ולא לפחד מהם.. אז גמני פה.. עכשיו, ..בסדר..?? (בעדינות) (תראה כמה אני מפחדת ממני.. ממה שקורה לי בפנים.. ) אוףףףףףףףףףףףףף אוי דוד.. בא לי פשוט לכתוב לך את כל אותיות הא' ב' .. ככה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת ף ץ ן ם ו.. רק לבקש ממך לחבר בי ולי את כל מה שקורה לו ומבעבע לי בביפנוכו שלי.. בא לי כל כך כי אני לא יכולה לבד.. לא יודעת איך לבטא ולהוציא.. אבל אתה באמת לא יכול לומר לי מה אני מרגישה.. אתה רק יכול לפרוס לי את השטיח המעופף ולעודד אותי לעוף על גביו.. אז אני מנסה.. (שוב..) אני עצובה כל כך אני מפחדת נורא אני כועסת עוד יותר ((((((((??????????))))))))))) אני קפואה וגם קצת מבולבלת אני מבינה אבל לא קולטת ואם כבר, אני המומה (כנראה..) אני מנסה למנוע ממני להתחבר לרגשות כולן כי אני לא רוצה לפגוע בעצמי (וזה מאוד מאוד מפחיד) וזה ממש לא מגיע לכם. ובאמת, אני לא יודעת מה נכון. אני לא יכולה לתת לפורום לרסק אותי עכשיו!!!!!!! וזה יכול לקרות . וזה מסוכן לי. אני צריכה להתרכז בלאסוף את השברים שאני. זה חשוב. חשוב מאוד. אבל אני חלק מהמקום הזה. ו א נ י ל א י כ ו ל ה ל ה ת ע ל ם מ ז ה ! ! !!!!!!!!!! (((((((((((( להתעלם מה-פ-ג-י-ע-ה))))))))))))) זה גם יכול להיות טוב, זה שאני חלק מהבית הזה, עובדה, אני בחיים. נעזרתי המון בכם מנהלים יקרים. וגם ביקרות לי מכל פה, חברותי לכורסא שממול.. אבל, לפעמים חייבים להתרחק בכדי לא להיפגע.. האם באמת יש דבר כזה שלא נפגעים מפרידה בלי להתרחק..??? ומה יהיה באמת על המשתתפות כולן..?? האם הפרידה הזו תרחיק את כולן לפינות..?? רק לא זה. רק לא זה. זה יהיה רע. רע רע רע!!!!! זה לא יהיה טוב. לאפאחת. האם אני היחידה שבנוסף, נעזרה גם בדיירות הבית ולא רק ב 'אבא אמא'..?? האם אני מוזרה שאני שואלת שאלה שכזו..?? הלוואי שזה גם לגיטימי.. אוףףףףףףףףףף אחד גדול כזה מותש עמוס ומיואש.. וגם עצוב. אז זהו, פיזרתי פה באמת הרבה אותיות מן הא' ב'.. לא יודעת עד כמה זה עזר לי.. אני כל כך רוצה לבטא מלא מלא כעס ולהגיד מלא מלא מילים נעלבות.. אבל, איפה הם..?? האינם..? ((((( .. - ??? נילי.. יש כעס ויש עלבון!!!!!!!!! על מה את מדברת..?? ))))) לא יודעת לאן הן בורחות לי.. האם אני, גם אחרי ניסיוני לומר הכל, כל כך מפחדת..??????? זה מטורף. זה לא הגיוני לעבור את השבועיים הקרובים בחיפושים אחר הכעס כי לימדו אותי שזה פשוט לא הגיוני לא לכעוס באמת במצב שכזה.. ולמה זה לא טבעי אצלי.. ((((((((((רגשות))))))))))))) שוב.. מבולבלת שאני.. כן חשה את הרגש אבל עדין.. אין לו מילים.. אפילו שכן.. אין. אוףףףףףףףףף אני עדין לא נפרדת.. עדין משאירה את הזקן הטוב שלך, ועיני התכלת האגדיות.. (חיוך :) הייתי חייבת.. ) איתי.. נכון שזה בסדר..??? צב עצוב, שעדין אין לו גג.. מזל שלא יורד גשם עכשיו.. :((((((( ~נילי~

שלום נילי כן, זה באמת לא פשוט לחבר את הכל יחדיו - את הזכרונות, והמחשבות והרגשות. וכמו שהשפה יכולה פתאום להתפזר, האותיות עצמן להתרחק אחת מהשנייה, גם התחושה פה יכולה להיות מורכבת מכל הדברים הללו יחד ומהתהייה מה מחזיק אותם יחדיו ואיך אפשר להשאיר את הדבק הזה בכל-זאת. ואני חושב שאת מצביעה על משהו מאוד חשוב שקיים בפורום וזו ההתכתבות והקשר בין האנשים השונים פה, מעבר למנהלים. כמעט הייתי אומר אפילו מעבר לאנשים עצמם, אלא כחלק מהמהות המחזיקה, הביתית, שהפורום הזה מצליח לפעמים לייצר. אני שומע את התהייה שלך בדבר האם זה לגיטימי, לא "מוזר מידיי", שכל-כך חשוב לך מהכותבות האחרות פה, ובעיני בהחלט זו תחושה לגיטימית ומובנת מאוד. מעבר לכך, הדחף שלך לראות את מה שקיים, את נקודות האחיזה שנשארות גם כאשר יש כזה שינוי משמעותי, הוא גם נקודת כוח וגם מה שיכול לעזור לך, בעיני, לעבור את הזמן הזה לא מפוזרת אלא מאוחה, לא ללא בית, אלא כחלק ממשהו מחזיק ורחב יותר - את לאחרות, ואחרות לך..ובמהשך לדימוי שלך - לצב תמיד יש בית.למעשה, הוא עצמו הבית. פשוט, לא תמיד הוא מצליח לראות אותו ולהיות מודע לקיומו.. להתראות דוד

היי , ואו יש המון דברים שהייתי רוצה לכתוב אני פשוט לא כל כך יודעת איך לנסח נכון את הדברים אבל אני אנסה , דבר ראשון אני גם מהמכורים למקום הזה , אני חושבת שבאמת המילים שלכם ובמיוחד שלך מצאו דרך להגיע ולגעת גם מאחורי המסך , ולפעמים אפילו הרגשתי שאתם מצליחים להבין יותר מפסיכולוגים לא וירטואלים . אבל מה שקצת ציני כאן , אני חושבת שהמקום הזה מלא באנשים שאחת הבעיות הגדולות שלהם בחיים זה חרדת נטישה (ואני אחת מהם ) , ולנטוש ככה ביחד זה באמת קצת מכעיס (למרות שאני לא יודעת לכעוס ) , אני חושבת שחלק מהסיבות שהטיפול שלי לא מתקדם זה בדיוק בגלל הפחד הזה שעובדים עלי , שזה לא אמיתי , ושהנה עוד רגע זה ניגמר - וכאן זה פתאום קורה וזה קצת מרגיש לא פייר . שבוע שעבר כתבתי הודעה והיא פשוט נעלמה לה במרחב הוירטואלי ואתה רשמת שזה לא טוב שהודעות נעלמו - והנה עכשיו אתם הולכים להעלים את כולם - למה לגרום לאנשים להאמין שיש שם מישהו שזה באמת חשוב לכם - אם בפנים החלטתם שזהו שאתם רוצים לעזוב . הייתי כועסת אם הייתי יודעת איך , קצת עצובה וקצת "שמחה" שאני מפחדת להתקרב - כי זה באמת יכול להיות כאוב. אבל מעבר לעצב אני באמת רוצה להגיד לך באופן אישי תודה על הרבה מילים שעזרו לי , גם אם לא תמיד נכתבו אלי , אני באמת חושבת שאתה והמקום הזה תרם המון , והיה פשוט כיף גדול לקרוא אותך יהיה מוזר פחות לחכות להגיע למחשב , ושיהיה לך המון בהצלחה .

שלום * את כותבת על הקושי להתנסח, אבל לטעמי המסר שלך עובר בצורה ברורה ונוגעת. אני מסכים איתך במאה אחוז שהפרידה מאיתנו נוגעת במקומות של הפחד מנטישה, עם כל מה שנקשר אליו (שאלות של למה, רגשות אשם, כעס - מבוטא יותר או פחות ועוד). ויש בזה משהו, אני לא בטוח אם ציני, אבל כן עצוב, ואולי אירוני, שבמקום אליו מגיעים גם אנשים שהנושאים הללו מעסיקים אותם במיוחד, יש גם פרידות כואבות וסיומים. אני חושב שזה לא משהו שניתן להימנע ממנו, אבל זה לא מרכך בעיני את הרגש ובטח שלא מהווה איזו התנסות שחשוב לעבור ולגדול ממנה בהכרח. כרגע זה נראה לי בעיקר כואב ומכעיס ועצוב. אבל אני כן רוצה להתייחס לנקודה אחרת והיא ההשוואה ביננו לפסיכולוגים לא וירטואלים. זה נושא שעלה לא פעם ואני מהרהר בו עדיין. נראה לי שיש משהו מפתה באמונה שעולה פה לעיתים שהפסיכולוגים פה יכולים יותר להבין או להרגיש מאשר המטפל האישי. אבל זה נשמע לי כמו אמונה שאני לא באמת קונה אותה. אני חושב שיש רמות הבנה במפגש האישי שבכל זאת, ולמרות כל הקרבה פה, יכולות להיות רק במפגש האישי. ויש משהו קל יותר עבורנו לשבת בנוחות מול המחשב, ולהתייחס לשאלות ונושאים שונים מבלי להכיר את כל התמונה..מניסיון - כשזה לא במחשב זה קשה יותר. אבל גם אולי יותר קרוב ויותר "אמיתי". וזהו עוד הבדל - פה בפורום אנחנו לא באמת מטפלים. והיכולת לסמוך עלינו כמשהו יציב וקבוע היא באמת פחות ברורה. ובטיפול היא בכל זאת ברמה אחרת. אז זה לא שבטיפולים אין סיומים פתאומיים, או אילוצים, אבל רמת הבטחון והיציבות שם היא אחרת, וזה הנקודה המרכזית לטובת טיפולים פנים אל פנים, לטעמי, נקודה שגם יכולה לאפשר לסמוך ולהתקרב שם, בדרגת בטחון מציאותית גבוהה בהרבה מאשר פה. זהו, מעבר לכך, באמת תודה על המילים החמות. טוב לי לקרוא שתרמתי ואני ממש שמח לשמוע שהייתה לכך משמעות עבורך. זה עושה הרגשה טובה. להתראות דוד

שוב אני , כן זה ברור שזה יותר פשוט לכתוב תשובות במחשב שלא מערבים כל כך הרבה רגשות , שהקורא יכול לפרש את התשובה כמו שהוא רוצה , ואין עוד ועוד אלמנטים אחרים שיש בטיפול , אבל בכול זאת בתחושת בטן שלי אתה מצליח להבין יותר מאשר בטיפול שלי , ככה אני מרגישה אני לא מכלילה את ההצהרה הזאת על כל הטיפולים והמטפלים הפיזים והווירטואלים , מזל שאתה לא המטפל שלי נראה לי שהייתי מפתחת אלייך תלות נוראית והיה מעורר בי בטח קצת יותר כעס במקרה של נטישה :) באמת יהיה עצוב לוותר על העולם הווירואלי הזה - ושוב תודה על כל המילים שתרמת כאן בכל התקופה ...

בנתיים לאובמה :-) http://www.youtube.com/watch?v=d1NR2K-gazo מוזמנים להצטרף להמהום ההמנון (המילים קצת קשות לזכירה...)

שלום ל. נכון, באמת יום היסטורי היום וכמה חשוב להזכיר ולזכור את זה. את יודעת, יש כאלה שיראו בפנייה לאובמה סוג של בריחה. שיחשבו על זה כעל ניסיון להתחמק החוצה, להימנע ממה שקורה פה. אבל אני לא חושב על זה ככה (לפחות לא חושב שניסיון ההתחמקות הוא מהותי או מרכזי). לי זה מזכיר משהו שעשה פעם וויניקוט, פסיכואנליטיקאי מרכזי וכנראה מתמודד רציני על כתר "המטפל הטוב ביותר בהיסטוריה של הפסיכואנליזה". באחד מדיוני החברה הפסיכואנליטית, שנערכו במרתף בלונדון, בזמן מלחמת העולם השנייה, עם הבליץ הגרמני וההפצצות בחוץ, קם וויניקוט באמצע אחת ההרצאות ואמר "רק רציתי לציין שיש הפצצה בחוץ". אמר והתיישב בחזרה במקומו. והעמדה הזו, שמביאה את המציאות שבחוץ, שלא גורמת לה להפסיק את הדיון, אלא משלבת מציאות ועולם פנימי יחד, היא עמדה אהובה עליי במיוחד, ובהרגשה שלי יש משהו ממנה גם בהבאה של אובמה לפה. "רק רציתי לומר - נשיא שחור לראשונה בהיסטוריה של ארה"ב". ואז לשבת חזרה. להתראות דוד

אוי, דוד דוד,ללא ספק אתגעגע.

דוד..עצוב לי שאתה הולך. עצוב שהקול שלך לא יהיה כאן איתי. עצוב שאין לי מילים לבטא עד כמה עצוב לי . אתה תהייה חסר. והיום יום קשה לי מידיי. ואני מתסוכלת מהפרידה מולכם. הייתם חלק ככ אמיתי מחיי. ובא לי לבכות . אין לי שום דבר טוב להגיד , ולא מוצאת את החלקים של התודה .. עכשיו . רע לי . והיאוש משתלט. כלום לא מצליח להרגיע , לטשטש וזה כואב. אז מה נותר לעשות ? מלבד לוותר על הכל ?.. אפילו עכשיו , לא מצליחה .. להביע את הכאב שלי כמו שצריך, הכל הופך לכלום. אני כלום. והכאב העצום הזה משתלט ומאדיר את הריקנות הזו שבתוכי . אתם לא יכולים ללכת .. פליז לא... דוד.. נו ...זה קשה מידיי. כן, אני בת 31 ומתנהגת כמו בת 6 , שוכחת כבר לסנן את התחושות האמיתיות .. כן, ואני עדין מרגישה את כל מה שכתבתי לדרור אתמול באותם עוצמות , אז נקשרתי לדרור מידיי ..בשנתיים האלה ולך ולמלי .. ואסור היה לי .. אסור ... פשוט אסור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! דוד.. כאילו ונגמרה לי התקווה. עצוב עצוב עצוב דוד.. פשוט עצוב לי. שרית

שלום שרית אני מבין לליבך. עצובה הפרידה, עבור אלה שהתרגלו למצוא פה בית ועבורנו, עבורי, בהחלט גם. אני שומע את התגובה המיידית שלך, בנוגע לתחושת הטעות, להחלטה לא להיקשר עוד, ואני מכבד אותה ומבין אותה. עדיין, אני חושב שמעבר למיידיות והאותנטיות שלה, היא לא נכונה בעיני כתפיסה כוללת לחיים. יש כאב בפרידות, זה נכון. ולא להיקשר מונע את הכאב הזה. גם זה נכון. אבל העדר ההיקשרות גם מונע דברים אחרים, חיוביים, משמעותיים..וכל הדברים הטובים שאת מרגישה שקיבלת פה, שהם אלה שגורמים לפרידה להיות קשה ומכאיבה, הם אלה שלא היו אפשריים בכלל ללא היכולת להיקשר, לסמוך, למצוא בית..קצת כמו ההתלבטויות שלך בטיפול, סביב הבדיקה של האם ניתן להישען או לא. לכל דבר יש סוף, זה נכון, וזו עובדה של החיים. ועדיין, ללא העובדה הזו, לא היו אפשריות התחלות, ותקוות, וחיים חדשים. גם מבעד לכאב החזק, או לאחר שהוא שוכך, חשוב לזכור את הדברים האלה לדעתי.. להתראות בינתיים דוד

עצוב לי ומרגישה אשמה שיש לי חיישנים שלרוב מזמינים את הגרוע מכל - נטישה. והפעם זה לא רק אותי... אולי זה שגעון גדלות אבל ההודעה מה-13-01 בנוגע ל"עייפות החומר" נראית כמו "הקש ששבר" (ועוד יותר מהדברים שדוד כתב) חבל ששלחתי אותה! מצטערת בשביל כולם ובמיוחד שאין פתרון חלופי באופק... בהצלחה למנהלים.

שלום אלמונית את כותבת על העצב ועל תחושת האשמה ולקיחת האחריות, ואני חושב על עד כמה אשמה ולקיחת אחריות הן דרך של התמודדות עם הלא צפוי, עם דברים מכאיבים ומפתיעים שקורים לפתע. לפעמים, אפילו האשמה עצמית יכולה לתת תחושת שליטה, שהיא אחד הדברים הרגישים ביותר להיפגע במצב שכזה. נשמע לי שכנראה שהיית באמת רגישה להודעות של העת האחרונה, אבל עדיין, אני יכול להבטיח לך כי ההודעות שלך לא היו משהו שגרם לפרידה, או שדחף אליה. את מדברת על העצב והקושי ואני מזדהה עם התחושות האלה - זה באמת רגע שיש בו לא מעט עצב עבורנו ועבור אחרים בפורום. אני מקווה שהאופק לא ישאר רחוק ושכן יימצא ויופיע בו פתרון, כמה שיותר מהר. ותודה על ברכות ההצלחה - אני מעריך את זה. להתראות דוד

שלום לפורום אני בא לכתוב על הפרידה המתקרבת, ומוצא את עצמי מתלבט בנוגע למה לכתוב, באילו נקודות להתמקד..כך שאני פשוט אתחיל כאן ובהמשך אני מניח שאכתוב עוד, על מחשבות ורגשות שיעלו בי בוודאי בהמשך, ואולי גם כתגובה להודעות שיעלו פה. נראה לי נכון להתחיל בנסיבות הפרידה שלי. כפי שכתבנו בהודעה שעלתה ביום ראשון, ההחלטה של כולנו לסיים נובעת גם מהקושי שלנו לעבוד לא ביחד, אלא כחלק מצוות אחר של מנהלים. אבל מעבר לכך, בוודאי לכל אחד מאיתנו יש את סיבותיו ומניעיו האישיים הוא. עבורי, בתקופה בה אני בפורום, זהו מקום מאוד עוצמתי מבחינה רגשית ומחשבתית כאחד. מקום המחייב אותך להגיע בשיא הרצינות והנכונות לפגוש כל הודעה והודעה. בתקופה האחרונה ראיתי כיצד אני מתקשה יותר ויותר להביא את עצמי בכל המחוייבות הנדרשת לפורום. אינני יודע עד כמה זה הורגש - ראיתי התייחסויות לכך פה ושם - אבל ניסיתי ככל הניתן לא לאפשר לכך לקרות. ועדיין, נראה לי נכון יותר לפרוש כל עוד אני מרגיש שהעבודה שלי כאן לא נפגעה, ולפני שאסיים מאוחר יותר, בתחושה של פספוס או חוסר שביעות רצון מעצמי ומהאופן בו אני פוגש אנשים והודעות. בתקופה בה אני פה, פגשתי לא מעט הודעות והרגשתי לא מעט דמויות ואנשים מאחורי ההודעות הללו. אלה מפגשים אינטרנטיים אומנם, אבל עבורי אין בכך לגרוע מעוצמת המפגש או מהחוויה שנוצרה בתוך ההתכתבויות. הקושי להיפרד נובע גם מחווית המפגש הזו, מהחוויה של משהו חזק ואמיתי שנוצר בפורום ונפרש בין ההודעות ובין הכותבים השונים, מנהלים או פונים, במקרה זה היינו הך מבחינתי. התחושה החזקה הזו של "היחד" היא חלק ממה שמקשה, לדעתי, לעזוב את הפורום, אבל אולי גם חלק ממה שמאפשר לפורום להמשיך ולהיות מקום מיוחד, גם מעבר לעזיבה כזו או אחרת. ברור לי שעזיבה של שלושתינו יחד אינה כמו עזיבות אחרות, וברור שהיא מעלה לא מעט תגובות רגשיות חזקות בכיוונים שונים. מעצימה את הפגיעה. ראיתי שחלק מתגובות אלה כבר עלו עד כה, ואני בכנות מאמין שנכון יהיה, עבור כל אחד שרוצה בכך, לבטא את תחושותיו בעניין. זה אולי נשמע כמו קלישאה של פסיכולוגים - כנראה שזה גם קלישאה כזו - אבל מעבר לכך יש פה משהו אמיתי בעיני: ההזדמנות עכשיו להביע דעה ורגש, לבטא את מה שכל אחד מרגיש, כל עוד יש לכך מקום ואפשרות. ככל שאני כותב אני רואה עוד כמה יש לכתוב ולהוסיף ולחשוב, ואני מקווה שזה דבר שיתאפשר לעשות כאן ביחד במהלך השבוע הזה והבא. יש עוד שאלה קונקרטית חשובה שאני רוצה להתייחס אליה, והיא - מה יהיה כאן בהמשך? זהו כמובן דבר שאנו לא יכולים להתחייב לגביו, אבל למיטב הבנתנו, הכוונה היא בהחלט להביא צוות חדש של מנהל/ים ולהמשיך את הפורום המיוחד והפעיל הזה. אני מקווה שהדבר הזה יתאפשר בצורה מהירה ככל האפשר. מעבר לעזיבה שלנו, מעבר לעזיבה של דמות זו או אחרת, יש כוח במקום הזה שאני מקווה ומאמין שיאפשר לו להמשיך ולנוע הלאה. זהו, ממש על קצה המזלג, בתחושה שלי..אבל אני מאמין שעוד אוסיף לא מעט בהמשך. להתראות בינתיים דוד

חלק מתחושת הנטישה שהובעה פה מוקדם יותר נובעת לדעתי מההמשך, ואני מתייחסת לכך בעקבות דבריך. כשאורנה עזבה היה ידוע שיגיע מחליף שגם דרור וגם ליאת עסקו בחיפוש אחריו, לפני כן שעזב הפסיכולוג שקדם לדרור, נדמה לי שליאת אפילו התייעצה עם הפורום מה נראה נכון, והיתה הרגשה שהצוות חיפש מחליף וכך גם לגבי ליאת. פתאום אתם שלושה ביחד, תאריך מוסכם לעזיבה, ושום תחושה שאתם עושים משהו להמשך פעילות הפורום. לי זה מעלה איזו הרגשה לא נוחה של עזיבה בשל סיבות שמוסתרות מאיתנו, בשל אי הסכמות או משהו דומה. הרי מלי רק התחילה את הכהונה שלה - הודעת הפרידה מליאת טרם ירדה מהכותרת למעלה, משהו אכשהו לא מסתדר. אני לא מזדהה כי אני לא מזוהה. לא כתבתי מעולם. כן קראתי, וחבל לי על מקום שנוצר איזושהי ייחודיות שיעלם. ובעצם למה אינכם מעורבים בבחירת הדמויות שימשיכו?

שלום יולי אני שמח לקרוא אותך ולשמוע ממך, אפילו אם זה בנסיבות האלה ובעיתוי של הסיום. נכון, הפרידה הזו היא שונה מבחינת העדר הידיעה בדבר זהות המחליפים, ואני מסכים שזה משהו שתורם לתחושה הקשה סביבה. חשוב לי להבהיר שהסיבה לסיום היא אינה משהו מוסתר, אלא מבחינתי הסיבה שכתבתי למעלה, ומבחינת המנהלים האחרים - כל אחד מסיבותיו הוא. בעבר הייתה מסורת של מציאת מחליף, אבל היא הייתה מושתת, בין השאר, על הישארות של רוב הצוות המנהל. כיום המצב שונה וזה משפיע גם על קביעת הזהות של המחליף והמעורבות שלנו לעניין. במצב כיום, נראה נכון יותר שצוות האתר יהיה אחראי על מציאת המנהל/ים הבאים ועל ההתנהלות מולם, ולא אנחנו, שלא נלווה אותם במהלך הדרך. בעיני, זה בהחלט אינו נובע מפחות איכפתיות שלנו לפורום, אלא מנסיבות שונות, המכתיבות גם המשך שונה. ושוב, אני מקווה ומאמין שהנושא הזה יפתר במהירות האפשרית על ידי צוות האתר, ושגם הייחודיות של המקום הזה, שאני מסכים איתך לגביה, תצליח, בצורה כזו או אחרת, להישמר. להתראות דוד

אהלן דוד, הערה קטנה קודם הקריאה, מלילך של אחרי הקריאה החוזרת: בקריאה חוזרת נשמעתי לי בטון מאשים, או נוזף וכעוס... רק רציתי לומר שהיום אין בי טון כזה, למרות שמשהו במילים או בניגון אכן נשמע דומה. אז הנה: רציתי לשאול למה בחרתם לעזוב שלושתכם יחד לפני שדאגתם למחליף אחד לפחות במקומכם. נהוג כאן שכשאחד עוזב הוא כבר מקדם במילים חמימות את זה שיבוא אחריו, גם אם לא "מגלה" עדיין במי מדובר.. זה נחמד. נותן אוירה של בית והמשכיות כאן... של משהו חברי ומוכר.. לעזוב כמו שבחרתם זה לא כל כך חברי. אני יודעת שאנחנו לא באמת חברים כאן, וגם לא ציפיתי לחברות, אבל התנהגות חברית זה דווקא נחמד... אז למה לא, בעצם? האם קשה למשוך איתנו עוד קצת? אתה יודע, יש כאן כמה פורומים באתר שנסגרו למשך חודש-חודשיים עד שנמצאו מנהלים חדשים.. אני יודעת שזה לא סוף העולם וגם טעם מר עובר בסוף, אבל האם באמת אי אפשר להימנע מהקטיעה הזאת? לכן כתבתי לדרור אתמול שזה מרגיש שהחשכתם כאן וסגרתם את השאלטר. אני מודה שלא כל כך הבנתי את הסיבה שבגללה אתם עוזבים יחד.. משהו בתחביר שם לא הצליח לי :-) (אם תרצה תסביר שוב), אבל אולי אפשר היה להחליט על עזיבה של שלושתכם ולהודיע לכולנו כדי שנדע, אבל לא לעזוב כולם בבת אחת, אלא בטפטוף.. לדאוג שיהיה משהו אחריכם. היה מרגיע לו לפחות אתם הייתם יודעים מה יהיה פה בפברואר.. ומאידך- אולי זו לא אחריות שלכם ואתם רוצים החוצה ומי אני שאקשור אתכם לכאן במילים כמו אחריות..? אתם בסך הכל מתנדבים לבוא לפטפט איתנו בלילות.. עכשיו אני נשמעת לי דמגוגית (לא כל כך מוצלחת), אז אפסיק כאן.. אני עוד לא מצליחה/רוצה למצוא בי מילות פרידה לכתוב לך... עוד לא, בסדר? ממך זו כן פרידה ויקח לי קצת זמן לחשוב מה לומר.. אז עוד לא. נורא חבל שכבר לא תהיה.. לילך

שלום לילך תודה על התגובה. האמת היא שכמו שכתבתי, גם אני עדיין לא מצאתי את כל המילים ובעצם - מפתיע אבל נכון - גם אני עדיין מעכל את הפרידה המתקרבת. אולי נמצא יחד חלק מהמילים בהמשך. בקשר לשאלתך, כן, היה טוב יותר אם היינו יודעים מי הממשיך או יכולים להמתין עד מציאתו. אבל כפי שכתבתי למעלה, אלה נסיבות שונות מהעבר, והאחריות, בתחושתי כחלק מהתנהלות נכונה, היא כיום של האחראים לאתר, אלה שיהיו בעצם בעתיד במגע ישיר עם המנהלים הבאים. לי יש איזו תקווה - אולי חלומות באספמיה, לא ברור לי עדיין - שהפורום לא יקטע ושבימים הקרובים ימצאו מנהלי האתר את המחליפים המתאימים בעיניהם. אבל השליטה שלנו על כך לא קיימת, ולכן נותר רק לקוות והתחושה שלי היא שהצוות האתר בהחלט אחראי ולא מעוניין בקטיעה ויעשה מה שביכולתו בעניין. גם אני קראתי את ההודעה שפורסמה בנוגע לאפשרות של פורום קריאה בלבד (או כתיבה בלבד), אבל נדמה לי שזו הכנה למצב הפחות טוב ושיהיה ניסיון לא להגיע לכך. אני בכנות לא יודע בנוגע לזמנים - זו נראתה לנו ההחלטה הנכונה, ובוודאי היו עוד אפשרויות, עם יתרונות וחסרונות משלהן..אבל החלטנו ללכת עם זו, עם החסרונות והיתרונות שלה..מקווה שהיתרונות יהיו רבים יותר. ועוד מילה, לפני הסיום, בינתיים - אין לך מה לדאוג בקשר לטון שלך. תכתבי מה שאת מרגישה ויהיה בסדר גמור. להתראות בינתיים דוד

מה שאני לא מבינה זה איך קורה שתוך תקופה כל כך קצרה (יחסית כמובן) 'כולם' כבר מרגישים שהפורום הזה דורש יותר מידי..?? מי אני בכלל שידון משום שאני מבינה שאתם עושים זאת בהתנדבות ועל כן הכרת תודה עמוקה אבל בחיית מדוע אנחנו מתישות אותכם כל כך מהר ואורנה וליאת שרדו פה הרבה מעבר..?? אני יודעת שב'פרידות' תמיד משווים לעבר.. אני מוצאת שזה מה שקורה לי עכשיו. ויש לציין שאני עדין כל כך כועסת ולא מאמת מעיזה לכעוס. כי אני מפחדת שתתרחקו ממני עוד יותר - אפילו אם מדובר בשבועיים הקרובים. אפילו את השם שלי אני לא מעיזה לכתוב למרות שאתם מכירים אותי היטב היטב. אלוהים יודע עד כמה אני עצובה ומאוכזבת ובעיקר מרגישה רע רע רע שמרגישה ככה. סליחה.

שלום לצב בלי הבית אני שומע את החשש שלך מפני התגובה לכעסך, ואת הכאב על הבית שנלקח ממך. ואני מבין שלפתע גם לא ברור עד כמה ניתן לסמוך עלינו - על היכולת להכיל את הכעס שלך ולא להגיב בצורה שלילית..חשוב לי שתעשי מה שמרגיש לך נכון, אם כי מצידי, כמובן, אהיה שמח אם הפרידה תהיה ישירה יותר ועל סמך ההיכרות..תראי, אני לא יודע בקשר לעבר. כל אחד מהמנהלים הוא אדם אחר, עם שיקולים אחרים, בתזמון כזה או אחר בחייו. גם לי עצוב לעזוב, ועדיין זו ההחלטה הנכונה עבורי עכשיו. לא בגלל הפורום, אלא בגלל הקושי שלי להגיע לכאן בצורה טובה ונכונה. מובנת בעיני ההליכה למקום של לשים את הכל על הפורום, אבל אני בכנות לא חושב שזו תהיה תמונה מדוייקת. ועם העצב שלך אני מזדהה - וחושב שאולי לא כדאי לך לפסול אותו ואת האכזבה כל כך-מהר.. להתראות דוד

הי דוד לא הבנתי שכולכם עוזבים, חשבתי שרק דרור. בקיצור, הפורום נסגר?

שלום נקודה כן, אני חושב שלא קל לעכל את השינוי המתקרב ולתפוס אותו לגמרי, ואכן, גם מלי וגם אני נסיים בסוף החודש בפורום. אבל זה ממש לא אומר בהכרח שהפורום יסגר. ככל שהבנתי ממנהלי האתר, יש כל כוונה למשיך את הפורום ואני מקווה שזה יתרחש עם מינימום חיכוכים בדרך ובמהירות האפשרית. להתראות דוד

:-(

שלום שיר כן, אני מבין שדברים כאלה יכולים להשאיר עם ההרגשה של אין - אין מילים, כמעט אין רגש, אלא בעיקר התאבנות וכאב שאין דרך להביע אותו. ובכל זאת, אני תוהה האם ה"יש" נעלם לחלוטין. היכן הוא מסתתר? האם הכאב לא מעיד גם על קיומו של היש, המפעיל את הכאב והנחבא מאחוריו? אני אולי קצת מעורפל, או לא מובן..אבל בבסיס רוצה לומר שגם בתוך התחושה של האין, חשוב לבדוק ולראות - האם יש גם רסיסים, יכולת התחברות, למה שקיים, ואולי נשאר היכן-שהוא בפנים. להתראות דוד

שלום דוד מעט כותבת פה, נוכחת בשתיקה, מבקשת להודות לך על היותך שותף ליצירת מקום מלמד, מעורר למחשבה, מרגיע, מרגש. בהתייחסותך הקרובה, הלבבית,המקצועית, המטובלת בהומור, הנוגעת, יצרת עבורי מפגש. חשה, שהתחושות שפרידה זו מעוררת בי אינן זרות גם לך, ויש בכך לעורר קרבה מייטיבה. רוח דבריך כמו גם תובנות לא מעטות מצאו מקום בנפשי. מאד מעריכה את נתינתך. תודה מקרב לב תמר

שלום תמר אני ממש מצטער, כמעט שפיספסתי אותך, והנה נזכרתי ואני חוזר להודעתך.. אני חייב לומר לך שאת כותבת בקצרה, אבל המילים שלך מאוד מדוייקות בעיני. וגם מרגשות ונוגעות. יש איזו ברכה, אני מניח, אפילו בפרידה ובמפגשים שהיא פתאום מאפשרת. תודה לך. זאת הרגשה טובה לשמוע שתרמתי ושאת רואה אותי כחלק ממקום משמעותי עבורך. ואני גם מאוד מתחבר למה שעולה, בין השורות, מדברייך: שגם אם ישנה פרידה, והיא אינה קלה, ישנם מפגשים, שלא נמחקים ומשאירים חותם, ממשיכים ללוות אותנו גם לאחר מכן. להתראות דוד

כעס, כאב?

כעס, לא. הרבה הרבה הערכה והכרת תודה על ההשקעה של דרור דוד ומלי במקום הזה. אני חשה, ולא רק כעת בעקבות הדברים שדרור ודוד כתבו, את תחושת כובד האחריות והמחויבות שלהם, ומעיזה להגיד שאתמול הייתי קצת בהלם מחוסר האיזון בין עוצמת רגשות הכעס שעלו כאן, ובין הכרת הטוב,את הפער במקרים מסויימים, בין הכבוד שמוענק לנו, לרגשותינו, ובין כיבוד רגשות הזולת, את חוסר האיזון בין ה'מגיע לנו' ובין 'זכינו'. וכן , הגעתי לפורום הזה במקרה ואכן מרגישה שזכיתי. וודאי שישנה לא מעט עצבות בצד רגשות אחרים שנוסכת פרידה ממקום משמעותי. זה נרמז בדברים שכתבתי. משתדלת לחוות פרידה , לקחת את הכאב, למקום של חווית רגעים מכוננים עבורי בקשר. יש 'מה' שמסתיים , ויש 'מה' מאד משמעותי שנשאר. בנוסף, פרידה, אם רק מאפשרים לה, מרפים קצת, אינה מותירה וואקום אלא מאפשרת דיבור חדש, לא רק זה הפנימי אליו התייחסתי, אלא גם חיצוני. יוצרת מרחב פנוי למפגש עם עולמות חדשים.

מי אמר שחייבים להיות כאלה?

כתבת היום את ההודעות היפות והחזקות ביותר שלך. חשבתי על כמה היה לך ערב קשה. שיהיה לך ליל מנוחה, מגיע לך

שלום לך, אכן היה זה ערב לא פשוט עבורי, אבל אני מניח שלא רק עבורי. בכל זאת נעים לראות ולשמוע לעיתים שרואים גם את הקושי. לא קל לראות את הצד השני במקרה כזה, ועל היכולת שלך לעשות זאת ולומר זאת אני מודה לך מאוד. דרור

דרור, דוד ומלי יקרים למרות הכעס, הבלבול, העצב והרצון הטבעי שתישארו, עושה כאן צעדי בשקט כדי לא להפריע לעוצמות הכעס והעצב– רק כדי להגיד לכם תודה. תודה על הרגישות, הסבלנות והסובלנות, על הניסיון להרגיש את האחר ולשמוע את הטון והרגש שהונחו בצד המילים השקטות. תודה על נוכחות בימי חג ובימים אחרים בהם יכולתם באופן מובן שלא להיות עבורנו. אתה דרור, מלי ודוד הבאתם כל אחד מכם רכיבים ייחודיים שנתנו למקום הזה ניחוח של בית בכל המשמעות. לא נראה לי שאוכל לכמת את תרומתכם לי וללבבות הפועמים פה באורח קבע ולאלו שבאו לנוח לרגע, אך בהחלט יכולה לומר שהנתינה הורגשה ככזו שבאה בכנות ומהלב ולבסוף לאחל לשלושתכם המון הצלחה בהמשך.

נגרה... מצטרפת למילים שלך ולכל מילה יש כעס ועצב אבל זה בגלל המון ושנקשרתי אליהם אז גם אני רוצה להגיד תודה דרור זה אני שכתבתי למטה הודעה כועסת סליחה:-(((((((((((( נגרה לא היית כאן ים זמן מה שלומך?

שלום לך, כפי שאמרתי יש מקום בהחלט גם לכעס, אבל תודה לך גם על דברי התודה, דרור

תודה שום דבר אחר מלבד האמונה הגענו לכאן לא ניצעק לא ניכנע נמענע מכל הפחד יחד ניסע תפילה אנו מחזקים ידים ולא מרפים עד שאור בחשכה מבטים אל השמיים עדיין כולנו ילדים רציתי לומר תודה..

א' שלום, נעים גם לשמוע דברי תודה, דרור

נגרהההההההה אני כועסת עלייך....קודם כל את בכלל לא כותבת אף פעם במשמרות של דרור ופתאום את מגיעה לפה להגיד תודה איך אחרי שכתבת פה דברים כל כך אישיים את לא כועסת????????????

נגרוש את מותק וגם אני מצטרפת למילים שלך:-)

נגרה שלום, תודה לך על הדברים המרגשים שכתבת כאן. לא קל לומר דברים כאלו מבין לתחושות אחרות שקיימות. אבל כפי שאמרתי חשוב, במידת האפשר, להצליח להרגיש גם את הכעס והעצב וגם רגשות אחרים אם יש. אז שוב תודה, דרור

אני קוראת פה הכל על עזיבת המנהלים ובוכה. ולא,לא בגלל שאני מרגישה ננטשת וכו. אלא שהתגובות פה על עזיבת המנהלים גורמות לי להלם מוחלט- מה עד כדי כך אנשים מבטאים פה את הכאב שלהם. אני עדיין לא ברורה מספיק - זה פשוט מזכיר לי את אחד הכאבים הגדולים בחיי כאשר פניתי לטיפול ונקשרתי למטפלת בצורה חזקה מאד עד כדי דכאון עמוק, ואיימתי בהתאבדות ואף אמרתי לה שהתחלתי לבצע נסיון כזה ובעצם כך הפרתי את ההסכם בינינו והיא הפסיקה את הטיפול בצורה מיידית ולא איפשרה לי להיפרד. עד היום אני כלכך פצועה ומתגעגעת אליה, אף אחד לא ישווה אליה, היא היתה כה מיוחדת ונטשה אותי בשיא ההתקשרות שלי אליה. אני קוראת פה את הדברים בפורום ובוכה. כי אני, אני לא ביטאתי את הכאב ולא יודעת איך לבטא אותו והמטפלת הנוכחית לא מבינה זאת לעולם את הכאב העצום הזה. אני רואה פה איך אנשים מתבטאים פה בכאב, ועם כל הכבוד, זה בסך הכל היה קשר וירטואלי. אצלי, במקרה שלי שגדלתי עם אמא מאד בעייתית וראיתי במטפלת אמא (וגם הייתי רק בת 19), במקרה שלי זו היתה הפגיעה וההשפלה הנוראיים ביותר שחוויתי אי פעם ועד היום אני לא מתאוששת מזה, אין יום שאני לא חושבת עליה, קשורה אליה כלכך. וחושבת איך היא בטח מזמן שכחה אותי, המשיכה הלאה בחייה, ואני נותרתי פצועה ומדממת... ולחשוב שזו פסיכולוגית, מישהי שאפשר לבוא ולדבר איתה. אבל ממני זה לגמרי נבצר!!!!!!!!

ש שלום, את כותבת כאן על חוויה שהותירה אותך פגועה גם זמן רב לאחר מכן. את כותבת שלא ניתנה לך ההזדמנות לבטא את הכאב שלך אז, ואולי כתגובה על כך את שומרת אותו לעצמך. ובכל זאת משהו ממה שקרה כאן עורר בך את זה, את האפשרות לדבר על זה כאן. וזה עורר בי את המחשבה מדוע שלא תדברי על זה עם המטפלת הנוכחית שלך. אמרתי היום שאפשר ונכון לעבד את זה עם הגורם שממנו נפרדים אך לעיתים מסיבות שונות זה לא קורה, ואז ניתן לנסות ולעבד את זה עם גורם אחר, כמו המטפלת שלך. ספרי לה איך את מרגישה, תני לה את ההזדמנות להבין מה עובר עלייך. דרור

שלום... יש לי בעיה שקשה לי להתמודד איתה.. אני רוצה להשתנות אבל..אני מפחדת מזה.. אני רוצה להשתנות...לשנות חברים..לשנות את החיים... אני מרגישה שאני לא מחוברת אליהם מספיק, שאין לי קשר איתם כל כך... אני רוצה גם לשנות את המראה שלי הכל.....אבל זה מפחיד אותי מה אחרים יחשבו ומה אני אחשוב על עצמי אחר כך.. השינויים הגדולים שעשיתי בחיים שלי זה שינוי ממש מהיר ..לקח לי יום אחד שהחלטתי ועשיתי..לא חשבתי פעמיים....אבל זה היה מקרי..הייתי בהלם שעשיתי אותו בכלל..למרות שלא התאכזבתי.. בכל אופן...השינויים שאני רוצה לעשות הם דיי מטרידים אותי ומקשים עלי וגם מורידים לי את הביטחון העצמי..... זה מתסכל שאני רוצה לעשות אבל .. לא יודעת אפילו איך ומה אני צריכה כדי להתחיל . דרך אגב אני בת 16..... תודה~

טל שלום, כתבת כאן באופן כללי ואני מבין ועוד יותר מכך מכבד זאת. אני אומר זאת מתוך תקווה שתסלחי לי אם גם דבריי יישמעו מעט כלליים. אם הבנתי נכון את מרגישה צורך לשנות חלקים מרכזיים מחייך משום שאינך מרוצה מהם, ומעצמך. מתוך תחושה שאם תשני תרגישי יותר טוב. בהחלט ייתכן שאת צודקת אבל אני הייתי ממליץ להיעזר במישהו, אולי אפילו בפסיכולוג, לדבר על ההרגשות שלך כלפי עצמך, החלקים מהם את לא מרוצה ולבחון ביחד איתו מדוע קשה לך לשנות את מה שאת רוצה לשנות. נראה לי נכון לא להישאר עם זה לבד, דרור

באתי לפה היום בכדי לשפוך שוב את הלב.. ובמקום, אני מוצאת את הודעת הפרידה. אני חושבת שאני קפואה עכשיו כי אני לא יכולה להתמודד עם זה. ואולי לא כדאי לי להרגיש כי אז אני כל כך אכעס זה מסוכן מידי כי באמת, אחרי הכל, לא מגיע לאף אחד מכם, מנהלים יקרים, שוב רגש שלילי שכזה. במיוחד לא על העבודה המסורה כל כך - מכם, אלינו המשתתפות. איך אוכלים את זה???????????????????. סליחה שאני ככה מרגישה. :((((((( ~נילי~

נילי שלום, לא קל לעכל פרידה, את מדברת על תחושות הכרת תודה שיש לך ונעים לשמוע זאת, אבל יש בך גם כעס, וגם לו יש מקום כאן, כי חשוב שלא תישארי עם ההרגשה שהכעס שלך, חלק טבעי ממה שאת מרגישה מסוכן כל כך. ובעיקר כי כמו שאת אומרת שעל מנת לא לכעוס את צריכה לא להרגיש. אז אני מוכן להרגיש את הכעס שלך, כמו גם את שאר הרגשות שיש לך כלפי הפרידה ובכלל. דרור

רקע הבקשה: בחור צעיר לוחם קרבי שעבר אובדן גדול במהלך מלחמת לבנון השניה . לא קיבל טיפול להתמודדות עם האובדן. לפני חודש בעת שעיה בחול השתמש בפיטרית הזיות. הוחזר לארץ והובחן כחולה בסכיזופרניה. בחור מבית טוב, בעל תפקוד גבוה פעיל לאורך שעות היום. מאמין שהוא מכיל בתוכו את האל, מדבר הרבה על רכיבה חופשית על סוסים. ישנה התעסקות מעמיקה בדת שלא הייתה קיימת לפניה הטיול המדובר. מהות הבקשה: אין הגבלה כספית מעוניין לדעת מי הם הפסיכיאטרים הבכירים בישראל בתחום (טיפולים פרטיים) שמשתמשים בשיטות והתרופות החדשות והמתקדמות ביותר לאו דוקא שנמצאות בסל התרופות. אשמח אם יחזרו אלי למייל [email protected] תודה ושבוע טוב

אסף שלום, נשמע שהבחור שעליו אתה מדבר עבר דברים קשים ביותר בשנתיים האחרונות, והרצון לעזור לו בכל דרך מובן. ישנם פסיכיאטרים בכירים רבים בארץ, אך אנו לא נוהגים להמליץ כאן על אנשי מקצוע. אני גםלא בטוח שניתן לקבוע מי מהם הוא המתקדם ביותר בתחום הסכיזופרניה או סכיזופרניה לאחר טריגר של שימוש בסמים. כהמלצה כללית אני חושב שכל פסיכיאטר בכיר עמו יווצר קשר טיפולי טוב יוכל לעזור. דרור

ראשית תודה שנית נאמר לי על ידי איש מקצוע במוסד שבו הוא נמצא כרגע כי במצב שלו כ 70% מהמקרים לא צריכים להמשיך עם הטיפול התרופתי ואף חוזרים לתפקד רגיל לחלוטין. ושזה מה שמצפים לו במידיה ויתמיד עם הטיפול שניתן לו. אם זאת איש מקצוע אחר שאני מכיר אמר לי שהתפרצות כזו של מחשבות שווא תאלץ אותו להמשיך בטיפול תרופתי לכל החיים. כיצד ניתן לדעת מהי התחזית הנכונה?

למען ההגינות אני מצרפת כאן הודעה שכתבתי בפורום כאן באתר של פניות למנהלי אתר דוקטורס- בוקר טוב למערכת דוקטורס, רציתי לחדד נקודה מסויימת אך תחילה אציג את עצמי. אני סטודנטית לפסיכולוגיה קלינית, בשנת ההתמחות השנייה. במהלך כל הלימודים בכלל, ובקלינית בפרט, מודגשת חשיבות הקשר בין המטפל למטופל, הברית הטיפולית והאמון. נכון כי הפורום אינו טיפול, ואינו גורם מטפל וככזה אינו נושא באחריות כלשהי. אך יחד עם זאת בפורום משתתפים בני אדם. כאלו העוסקים ברוב שעות ימיהם בנפש האדם. ואחריות אולי אין, אבל מה לגבי הגינות? מה לגבי אנושיות? ברור לי מאוד כי מנהלי הפורום עשו ועושים מלאכתם נאמנה, תוך שילוב הפורום בלוח הזמנים העמוס ממילא של פסיכולוגים קליניים, וברור כי הפורום הוא עבודה קשה, תובענית, לפעמים טובענית, אך לא ברורה לי כלל התנהלותם של כל שלושת המנהלים לאור הודעת הנטישה מאמש. כן, זו אינה הודעת פרידה כי אם הודעת נטישה. פרידה מתבצעת באופן שונה, אולי לא באופן הדדי, אך באופן כזה שמכבד את הצד השני, משאיר אותו עם תשובות יותר מאשר עם שאלות, ורצוי גם עם מבט בגובה העיניים ולא מבט מתנשא כפי שבא לידי ביטוי בהודעתם אתמול. מהמעט שלמדתי, ואני מניחה כי כל שנות הפרקטיקה שלי יהיו לימוד מתמשך, לא כך עוזבים אנשים, לא כך עוזבים משימה, לא כך משאירים מאחור שובל של אנשים שאתם מהווים חלק מחייהם. יכול להיות שהמנהלים לא כך תיארו את עבודתם בפורום, ומקריאה בו בשנה האחרונה הבנתי כי היו מנהלים שקיבלו עשרות פניות למייל האישי, לטלפון הנייד וכי הדבר הגדיש את הסאה. מנהלי הפורום עוזבים אחד אחרי השני, משמע, משהו בהתנהלות הפורום אינו כשורה. במבט מהצד לא קשה להבחין ביחסי תלות חזקים שנבנו, ושוב, אין לי ספק כי הדבר הקשה עליהם מאוד. אבל, והאבל הוא גדול, זוהי עבודתם, זו מחוייבותם, ואם אינם יכולים לעמוד בה טוב יהיה אם יספקו תשובות לכל השאלות שעלו אמש בפורום. נטישה מטבעה משאירה הרבה מאוד אנשים עם רגשות אשמה, עם תהיות והאשמה עצמית. טוב יהיה אם מעבר ליכולות הפסיכולוגיות של מנהלי הפורום, שאינן מוטלות בספק, ייספקו גם תשובות קונקרטיות. בין אם הן כאלו המטילות את האחריות עליהם או על מישהו אחר. אך לא ייתכן להסתתר מאחורי אמירות פסיכולוגיות כגון "נהיה כאן כדי לעבד את הפרידה" ולא לתת תשובה ברורה לשאלה "למה". יעל

תודה יעל. תודה על מה שכתבת, ובעיקר על זה שכתבת את זה פה. כשאתה רק בצד המטופל, אתה לא באמת יכול לדעת אם הכעס ותחושת הצביעות כלפי המנהלים של הפורום היא "שלך" או שהיא באמת נובעת מהדרך בה הדברים נעשים. מה שכתבת מבסס בי את ההבנה שהתחושות הקשות שאני חשה מאז קראתי את הודעתו של דרור אתמול הן לא רק משהו שקשור בי, אלא שבאמת ההתנהלות כאן פוגעת. אני חושבת שתשובות קונקרטיות צריכות להינתן, אבל אני קצת פסימית בנוגע לאפשרות שאכן נזכה כאן לכאלה. בכל מקרה, את נשמעת לי רגישה ואכפתית, ואלה שתי תכונות שחשובות לי מאוד במטפלת שלי. שיהיה לך הרבה בהצלחה בהמשך דרכך המקצועית. מישהי מכאן (שלא מרגישה בנוח לכתוב את הכינוי שלה בפורום)

יעל שלום, כשעמדתי לכתוב את תשובתי לך הרגשתי מעט מבולבל, מחד התייחסת להודעתי מאתמול ממקום מקצועי, כאמירה שכך לא ייעשה בקרב אנשי מקצוע. מאידך לא יכולתי שלא לשמוע, למרות זאת, שחווית פגיעה אישית בשל ההודעה. לכן אנסה בדבריי לגעת בשני הצדדים. את קובעת בדברייך מספר קביעות אך לא מסבירה אותם, את קובעת שזו הודעת נטישה ולא הודעת פרידה. מדוע? האם את יכולה להרחיב ולומר עוד מה בהודעה הרגיש לך מתנשא. את קובעת דבר חמור עוד יותר בעיני שהיעדר תשובות קונקרטיות משאיר עם תחושות אשמה קשות. אמירה זו הרגיזה אותי, משום שלאורך כל דרכי כאן בפורום הרגשתי שיכולתי לתרום היא לא על ידי השטחת או מתן מענה קונקרטי לרגשות ורצונות אלא תוך ניסיון לפתוח לחשיבה מדוע תחושות מסויימות עולות כתוצאה מאירוע מסויים. לכן עיבוד הפרידה הוא לא הסתתרות, אלא הוא הדבר עצמו הוא הדבר המפריד פרידה מנטישה ומבריחה. הוא המאפשר להתמודד ולהבין מדוע פירשת הודעת פרידה כהודעת נטישה מתנשאת המשאירה אותך עם תחושות אשמה. דרור

את כותבת 'כן, זו אינה הודעת פרידה כי אם הודעת נטישה. פרידה מתבצעת באופן שונה, אולי לא באופן הדדי, אך באופן כזה שמכבד את הצד השני, משאיר אותו עם תשובות יותר מאשר עם שאלות, ורצוי גם עם מבט בגובה העיניים ולא מבט מתנשא כפי שבא לידי ביטוי בהודעתם אתמול.' תוהה אם קראנו את ואני את אותה הודעת פרידה של דרור. נטישה?התנשאות? ולגבי הביטוי 'שמכבד את הצד השני' ,מנסה לחפש משהו מזה במכתבך....

אני כועסת עלייך ומאוכזבת. (גם על מלי ודוד) , עלייך בעיקר!!!! בעצם זה כלום לעומת ההלם שאני נמצאת בו אחרי שקראתי את ההודעה שלך . ואולי .. ככה זה אצלי .. כל הדברים קורים לי ביחד ..כל ההפתעות חוברות אליי יחד באותה תקופה .. המעבר של המטפל .. ההודעה שלו תוך שבועיים בלי שום הכנה מראש . כל החוסר יציבות בחיי.. אוףףף אחד גדול ..וענקי .. ו..זו בהחלט ה(((הפתעה)))) הכי גדולה אבל מתחת לחגורה .. והכי כואבת שאפשר .. דרור .. !!!! הכי כואבת!!! הפורום הזה ..היה חלק מתהליך ככ קשה שלי . (אבל למי אכפת?) האמנתי בו .. ועכשיו ?.. כן, כל מילה שתצא ממני תשמע בנאלית ומשעממת .. דרור !! לא בא לי להיות נחמדה אלייך למרות ש.... ממש לא .. כי אני פגועה .. כי ככה לא עוזבים .. כי ככה לא נפרדים .. כי ככה בורחים!!! כי ככה מקבלים החלטה שרירותית .. ומייפים אותה ברצון הזה של "כאילו".. שוב להקשיב שוב להזמין לדבר .. שוב לשחק אותה כאילו באמת אכפת לכם בשבועיים הבאים . לא צריך את השבועים האלה .. רבאק לא צריך !!!! אין מה ללעוס , ואין מה לעכל .. הבנו .. החלטת לעזוב!!! החלטתם בעצם ..לא שאלתם כלום .. כבר החלטתם .. לא בא לכם .. בעצם לא משנה הסיבה , כל סיבה שתהא לא תעשה את זה קל יותר .. אז מה הקטע ..?... רבאק .. דרור .. החזקתי ממך... שנתים שלמות ..ואולי יותר .. פתחתי את מעמקי נפשי כאן לראשונה מולך , המשכתי .. והמשכתי .. בשביל מה ? לעזאזל איתך. כן ..נכון שזה מקום בהתנדבות .. אבל זו המטרה שלשמה הייתם כאן..לא ? לחשוב שלאט לאט התקרבתי עוד ועוד ועוד ועוד .. הססתי .. פחדתי .. נקשרתי ... כן פאק.. נקשרתי .. (המון) אלייך .. כל השנתיים האחרונות אתה וליאת החזקתם לי את התקווה מהצד השני . ומה היום?... ככה זה עובד פשוט יורים מילים וזורקים .. בלי לחשוב על הצד השני ?... איפה הקול הרך הזה שהיה בכם ?.. זה שהזמין עוד ועוד להתקרב ?.. ולמה ?... הרי החלטה כזו לא באה ברגע .. זה בדיוק כמו איש השיחות שלי .. גם המעבר שלו לא היה בן רגע ... אז מה ?.. אין לכם את הקטע האנושי של .. להכין לפני ?... לפחות לגרום לנו להתרחק קצת יותר ?... פחות להפגע ?... איך מעבדים דבר כזה ?.. פשוט סוגרים את האור ?.. מכבים מחשב וזהו ?... שוברים את הכלים בשניה ?... ואיפה האחריות שלכם כאן מולנו ?... היינו סתם בשבילכם ?... לא באמת חשובים ?.. לחשוב שיום שישי כאן .. כתבתי למלי .. מילים כאלה קרובות , הרגשתי ככ קרובה לכאן .. זה ככ פוגע !!!! .אין מה לענות .. אני יודעת . בעצם אני אענה ..!!! הכל בולשיט.כן הכל היה בולשיט .. הצגה אחת גדולה (בסוגרים האמיתים) של החיים בחוצ. לא הייתם אמיתים .אין דרך אחרת לחשוב על משהו אחר... ואני .. מה אני ?.. מי אני בכלל?... שותפה בדיוק כמוכם לבדיחה הזו על חשבוני .. אני שיחקתי בהצגה הזו יחד איתכם . סמכתי עלייך דרור. נקשרתי ככ . ואני ככ מצטערת על זה . נכון .. שרק דרך כתיבה , אבל היית הרבה בשבילי בדרך הזו , ועכשיו מה ?.. הדמעות חונקות אותי , נשמעת רגשנית מידיי לא ....?.. פאק .. תסנן את הרגשות .. אתה בטח מיומן לעשות את זה . תקשיב רק למילים היבשות שבי . אז מה אם אני בוכה , כותבת ומנגבת את הדמעות .. אז מה .. שנתיים .. שהמון בגללם נקשרתי לאיש השיחות שלי כן - בגללך. האמנתי בו .. ועכשיו , איך אוכל להאמין בו שלא יפגע בי? לא עושים דברים כאלה ... יש צורה לעזוב, להפרד , להכין לפני ..להנחית בומים כאלה .. יש צורה .. לא לימדו אתכם 14 שניםםםםם בלימודי נפששששש?... זה משהו גורף אצלכם בהתנהגות ?... דפוס התנהגות קבוע? ואולי .. היה מגיע לך קצת יותר .. ממה שכתבתי .. אבל אני לא מסוגלת , לא עכשיו ..לא יודעת אם בכלל .. הקשר שיצרתי כאן מולך , היה מרחב לעבודה שלי .. עם עצמי , עם איש השיחות שלי , ויכול להיות שהאדרתי מכוחך ומהאחרים כאן , ומה שנשאר לי זה רק לנגב את הדמעות ולומר לעצמי .. "את רואה שרית ..עבדו עלייך !!! שוב הפסדת .. האמנת אה .. מגיע לך!!!"... חשבתי שהקשר כאן יתמוך בבסיס הכי חיוני בתהליך שלי .. והוא תמך.. אבל אולי אני רק מדמיינת שהוא תמך?... כי הנה ..מה שקרה זה שהפכתי ל"אובר" פגיעה גם בטיפול האמיתי שלי.. מאחת שלא הייתה דופקת חשבון , קמה והולכת .. נשארתי ..חשפתי את עצמי ..חשבתי שזה מה שיגרום לי להחלים . (ממש ..) היית מסגרת בטוחה עבורי , נתת לי בטחון , הכלה ותמיכה .. ואולי אסור היה לי לאפשר לך את זה בכלל . מזה היה ניסוי ?... ניסוי בבני אדם ... כל הפסיכולוגיה הזו , זה ניסוי .. אחד גדולללללללללללל עכשיו , אני מבינה עד כמה .. אני חייבת לנתק קשר עם איש השיחות שלי . אני חייבת . חייבת שזה יבוא ממני . אין מקום יותר בתוכי לפגיעות .. כאלה . אני מוצאת את עצמי סהרורית .. בתחושות קשות של פחד , סכנה , נטישה ובלבול עצום .. הרי אם הכל היה חזק קבוע ובטוח כמו שהרגשתי ... איפה זה עכשיו ?... איפה?... אין דבר כזה קבוע נכון? הכל אשליה אחת . אשליה . אשליה . אשליה . דייי ... לא יכולה יותר . פשוט דיי. לא יכולה להיות באשליות . זה כואב מידיי . שרית.. סתם אחת שהיתה פה יותר משנתיים .

הי שריתוש זו אני , אופיר. מרגישה קצת קטנה ומסכנה בזמן האחרון, כי גם אני חוויתי נטישה, אחרי ארבע שנים, סיפרתי ובכיתי..עוד לא עבר..ואני מאוד מאוד מבינה אותך..מבינה כמה קשה לקבל פרידות, כמה קשה להגיד שלום..הלוואי ולא היינו צריכים לעבור פרידות בחיים. אבל, יש בריחות ויש פרידות. את בעצמך אמרת ללילך, שאת..את לא מסוגלת לברוח. ואני גאה בך שיש לך את האומץ להגיד כמה את צריכה, כמה זה כואב. אבל זה רק אומר כמה אמיתי זה, הכי אמיתי. אולי שבועיים זה לא הודעה מספיק מראש, אני יודעת שיש כאלו שיצטרכו גם חודשיים. אבל להתרחק בהדרגה זה לא אחריות לדעתי, זה עוד סוג של בריחה, זה לא להגיד שלום, זה לטשטש את הכאב, ואין מה לעשות. זה שדרור עוזב, זה כואב. נקודה. דרור, אני רק בזמן האחרון כתבתי לך פה ושם, אבל אתה כל כך נחמד ומבין וזה באמת קשה.קשה מדי. גם אני שבורה, ומתקשה להבין איך מטפל ( שלי, לא אתה ) עוזב ככה בהודעת טלפון ואפילו לא מזמין לפגישה, אחרי בנייה של אמון של ארבע שנים..זה לא שעוזבים, זה איך עוזבים וכרגיל..עוד נטישה. הכל מתערבב לי, הכאב והדמעות וההזדהות והרצון לוותר והגעגוע..כבר. המקום באמת לא יהיה אותו הדבר בלעדיך. אופיר

אופיר שלום, מצאתי בדברייך לשרית עומק רב בנוגע להרגשה מול פרידה. ההבנה כי השאיפה שתהיה פרידה ללא כאב מובנת אך בו בזמן גם בלתי אפשרית, בעיקר כאשר מדובר בפרידה ממישהו משמעותי. את מדברת בתקופה האחרונה וגם היום על פרידה ממישהו משמעותי שכזה, פרידה שהותירה אותך פגועה ומבולבלת. אחד הדברים שאת מצביעה עליהם הוא ההרגשה שזה קורה בכל מקום, באותה דרך. אני מבין את זה אבל חושב שכאן דווקא חשוב להיזהר ולהצליח ככל האפשר להבחין ולבדוק כל מקרה לגופו. קל לומר מלעשות, ועדיין זו נראית לי מטרה חשובה. תודה על דברייך אופיר, דרור

שרית שלום, כמו ברבות מההתכתבויות שלנו בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי קורא אותך, שם לב לעוצמת הרגשות שאת מביאה ומעוררת בי ורוצה להגיב ולהתייחס לכל, אני מקווה שאצליח ככל האפשר ואם יהיו דברים שלא אצליח אני מקווה שהם יקבלו מענה בהמשך. אני מבין את ההפתעה שאת חשה, את ההרגשה שזה נחת כרעם ביום בהיר. וזה טבעי ומובן ביותר להרגיש כך. ועדיין כאב לי לשמוע את הדרך בה את מפרשת את ההחלטה הזו, כבדיחה על חשבונך, כמבטאת התעלמות מוחלטת ממך או מחברי הפורום האחרים. שמעתי אותך גם נעה בין רצון לקום ולהתרחק לבין רצון בהכנה מוקדמת או מתמשכת, ואולי הרצון הוא להרגיש שחשבתי עלייך, עליכם כשקיבלתי את ההחלטה שלי, את יודעת שזה לא המנהג שלי אבל המחשבה כיצד זה ישפיע על משתתפי הפורום הייתה גורם מעכב ביותר בהחלטה שלי. לבסוף, אבל חשוב ביותר מבחינתי, המסקנה שאת מדברת עליה שלא כדאי להיקשר כי זה סתם, סתם עבודה בעיניים, גורמת לי לצער אך גם לחוסר הסכמה, כי אני חושב שאפשר להרגיש שאם קשר מסתיים הוא לא היה שווה דבר. אבל אפשר ואפשר גם להישאר עם שלל הרגעים שהיו כאן בשנתיים האחרונות, עם ההתפתחות שעשית כאן ובטיפול ושהדגש הוא שעשית. לבטל את זה עכשיו, אולי זה הדבר הבטוח ביותר אבל הוא לא הוגן, לא הוגן כלפייך. אשמח אם לא תכבי את המחשב בשבועיים הקרובים. דרור

אשמח לתשובה ישירה: האם הפורום ייסגר לאחר עזיבתכם?

שלום לך, למיטב ידיעתי והבנתי אין כוונה לסגור את הפורום. אני מניח שפרטים מלאים יותר והסבר ברור יותר לאיך מי ומתי יפורסמו בהמשך, אני מקווה מוקדם ככל האפשר. דרור

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1226,xPG-60,xFT-30725,xFP-30725,m-Doctors,a-Forums.html

מה אם חודשיים לא ימצאו אף אחד?? זה יכול לקרות: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1226,xPG-60,xFT-30651,xFP-30678,m-Doctors,a-Forums.html וגם זה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1226,xPG-60,xFT-30612,xFP-30627,m-Doctors,a-Forums.html וגם זה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1226,xPG-60,xFT-30405,xFP-30426,m-Doctors,a-Forums.html וגם זה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1226,xPG-58,xFT-29641,xFP-29702,m-Doctors,a-Forums.html אולי נחליט, בצעד מחתרתי, שאם עוד חודש לא ימצא לנו פתרון נציף פורום אחר כאן? אולי נעבור לכתוב באופן קבוע בפורום אתם ואנחנו? :-)) - זה נראה כמו פורום פתוח.. סתם, אבל אולי נעבור כולנו יחד למקום חדש לבנתיים? למה שלא נתארגן גם אנחנו, בשבועיים שעוד אפשר לדבר פה ולא רק לקרוא, ונחליט שעוברים ל... יש הצעות? לגידי רובינשטיין לבנתיים? http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-402,m-Doctors,a-Forums.html או אולי... אאההה!!!!! תראו מה גיליתי!!!! http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-3284,m-Doctors,a-Forums.html לשם אני עוברת! כולכם מוזמנים :-))

יש לי חבר מאוד יקר שנפגע קשות מהמיתון הדבר גרם לפשיטת רגל והוא בדכאון עמוק בנוסף כעת הוא איבד את כלבו הוא היה מאוד קשור לכלב איך מעודדים אני מוצאת עצמי חסרת מילים נוכח הדכאון והעצבות שלו ואני מאוד רוצה לעודד אותו אשמח לרעיונות

איילת שלום, את כותבת שהידיד שלך נמצא בדכאון עמוק, אך לא ברור במה זה מתבטא. ייתכן והוא סובל מהיעדר מצב רוח בעקבות האירועים שעבר אך ייתכן גם שהוא סובל מדכאון קליני בדרגת חומרה כלשהי. אם זו האפשרות השנייה הרי שחשוב שתהיה לו תמיכה מצדך, אך את לבדך לא תוכלי לעזור לו וחשוב שיפנה לטיפול אצל איש מקצוע בהקדם. את מוזמנת לפרט מעט יותר כיצד את רואה את הדכאון שלו כך שאוכל לכוון אותך מעט יותר. דרור

לכל משתתפי הפורום, מעבר להודעה המשותפת חשוב היה לי לומר גם דברים אישיים. ההחלטה על סיום תפקידי כמנהל פורום הגיעה לאחר התלבטויות לא פשוטות שעברתי, כאשר אל מול הרצון להמשיך ולהתפתח לאחר שנתיים בהם ניהלתי את הפורום, הרגשתי גם קושי לעזוב מקום שהיה ועדיין משמעותי לגבי. עבורי לנהל את הפורום היה חלק בלתי נפרד מהשבוע, בעיקר בימי ראשון ושני אך לא רק. אני יכול לומר שחוויתי בתקופה זו רגעים משמעותיים שיישארו איתי, קיבלתי הרבה ואני מקווה שגם הצלחתי לתת מעט. במהלך תקופה זו היו שלל רגעים, שמחים קשים ומיוחדים, שלכם, של הפורום ושלי. אבל אני חושב שדווקא השילוב המיוחד הזה של התמודדות, בהצלחה בעיניי, עם המורכבות שבחשיפה אישית ובאותו זמן גם פומבית של שלל רגשות היא שמקנה לפורום את הצביון המיוחד כל כך. אותו צביון שמאפשר את המפגש הבינאישי למרות התיווך האלקטרוני, הווירטואלי כביכול. מפגש שלא הפסיק להפתיע ולהרשים אותי. אני מניח שבשבועיים הקרובים יהיה עוד זמן לדבר ולהיפרד אבל רציתי רק לומר בשלב זה תודה. אני נפרד כאן גם מעבודתי המשותפת עם חבריי לניהול הפורום בתקופה האחרונה, דוד ג'קסון ומלי מרקיביץ שעמם נהניתי משיתוף פעולה שתרם לי רבות בפן האישי והמקצועי כאחד, אז תודה גם לכם. דרור

איך זה שכולכם עוזבים ביחד?

א' שלום, אני מניח שהשאלה שלך מייצגת את המורכבות שגם אני חש בפרידה מהפורום, בעיקר בסיטואציה הנוכחית. תאריך הסיום נקבע במשותף לאחר שכל אחד ממנהלי הפורום הגיע לכדי מחשבה על סיום דרכו כמנהל פורום. אני מניח שדוד ומלי ירצו לומר עוד דברים בשם עצמם ולהתייחס להחלטתם, אך שוב ברור לי הקושי שבקבלת ההודעה על הפרידה המשותפת. דרור

למה?????????.. מלי לא אמרה כלום בשבת!!!!!!!!!!!!!!

ד. שלום, השאלה למה מובנת, ואני מניח שהיא הולכת מעבר לתשובות אותן פרסמנו במשותף ובנפרד. בעיקר אני שומע בה הפתעה עם כאב, ננסה להיות כאן בשבועיים הקרובים ולהתמודד ככל האפשר עם הפרידה הזו ועם הקשיים שהיא מעלה. דרור

תודה לך דרור על תשובותיך הבהירות, הכנות המלמדות והמחזקות. מאד מרגשת מסירותך לאורך שנתיים(!!), מחוייבותך להענקת תמיכה וסיוע במקום שכזה. גם הודעת הפרידה שלך מלמדת לא מעט על אישיותך, מרגשת בכך שמבטאת את הצניעות שבך, את היכולת הכלל לא מובנת מאליה, 'לראות' את הנפש ולהכיר תודה. גם איתי תשאר חוויה משמעותית שהענקת. תודה מעומק הלב תמר

תמר שלום, מחמם את הלב לשמוע את הדברים שלך, גם הם כלל וכלל אינם מובנים מאליהם בעיקר ברגע כזה בו קיימים גם רגשות מעורבים, ובכל זאת למצוא את הכח והיכולת לומר גם דברי הערכה. תודה לך על הודעתך. דרור

יש לי חרדת נטישה לפחות שאחד ישאר פה איתי:-(((((((((((((((((((((

לי שלום, אני מבין את ההרגשה שלך ועוד יותר את הרצון שמישהו מאיתנו יישאר איתך כאן. את הקושי לאבד משהו שהוא , כך נשמע לי, משמעותי לגבייך. אני מקווה שבזמן שנותר נוכל ביחד להתייחס לתחושות שלך, ושתוכלי גם לעבד אותם כאן ובמקומות אחרים. דרור

דרור, אני כאן מהימים הראשונים של הפורום, לפעמים אקטיבית לפעמים פסיבית,אבל כאן. הצטערתי לשמוע על החלטתכם ,אפילו מצאתי את עצמי בוכה אל מול המסך(מהתרגשות..) אהבתי לקרוא אותך כאן ,את דרך המחשבה שלך ,את היכולת לראות אנשים כאנשים, תודה גדולה ,דרור, על ההשקעה,הסבלנות,על ההקשבה ועל היחס ועל המקום . המשך הצלחה דרור והמון תודות לך. אתגעגע.. חן

חן שלום, אני זוכר את נוכחותך כאן בפורום כנוכחות דומיננטית, מצאתי את עצמי מתרגש מאוד לקרוא את דברייך ולראות איך למרות הקושי והצער הצלחת לומר גם מילות הערכה. לא מובן מאליו לשמוע אותן ברגעים כאלה. תודה, דרור

שלום לכל משתתפות ומשתתפי הפורום. לאחר תקופה ממושכת של התלבטויות החלטנו שלושת המנהלים, כל אחד מטעמיו הוא, אך גם מטעם החברות והשותפות המקצועית בייננו, לסיים את עבודתנו בפורום. במחשבה משותפת קבענו כי נסיים את תפקידנו כמנהלי הפורום בסוף החודש הנוכחי (30/1/2009), כאשר הודעה על המשך הניהול בפורום תימסר בהמשך על ידי הנהלת האתר. ברור לנו כי ההחלטה על הפרידה תעורר תחושות שונות, ואנו מקווים כי במהלך הזמן הנותר תהיה לכולנו, אפשרות לסכם, לעבד ולהיפרד. כל אחד מהמנהלים בוודאי יתייחס לפרידה בדרך המתאימה לו, אך היינו רוצים להגיד באופן משותף שאנו נפרדים ממקום שהוא עבורנו עמוס משמעויות – עומק, עניין, למידה, רגעים קשים, רגעים של התרגשות ושמחה, ובעיקר קרבה אנושית אמיתית, שהצליחה לחצות את מסכי המחשב, תודה לכולכם, מנהלי הפורום: דרוד שטרנברג, דוד ג'קסון וד"ר מלי מרקיביץ'.

אוהו!!! שלושתכם ביחד, אתם לא רציניים. אני פשוט המומה!!! זה לא יכול להיות. הפורום הזה מהווה חלק משמעותי מהתהליך הטיפולי שלי, דווקא בגלל האנשים שמנהלים אותו, וקשה לי להאמין שהוא כבר לא יהיה חלק מעולמי. במיוחד יום כמו היום שהייתי צריכה אוזן קשבת.יש בי כל כך הרבה רגשות ותחושות... אני צריכה לעכל את הבשורה. אתם בטוחים עדיין שזו לא בדיחה? הרי זה הפורום הפסיכולוגי הטוב ביותר שקיים בארץ, וקשה לי להאמין שיהיה לו תחליף. עצובה יותר עכשיו. שירה.

שירה שלום, עצוב לי לשמוע שהודעתנו גרמה לך להיות עצובה יותר. אם כי אני יכול לומר שאני בהחלט מבין את הרגשתך. את מרגישה שמשהו מאוד משמעותי עבורך, משהו חשוב גם בתהליך הטיפולי שלך עומד לפני סיום ובאופן טבעי זה מעציב ומעורר תחושה שאין ולא יהיה תחליף ראוי. הגם שזה יכול להחמיא, ובלי לבטל את הרגשתך, אני מאמין שיימצא מחליף ראוי לפורום הזה (דו משמעית), דרור

...

שלום לך, אני מבין את הקושי הטמון בהודעת פרידה בכלל ובהודעת פרידה משותפת משלושתינו בפרט. אני , ודוד ומלי אחרי, נהיה כאן בשבועיים הקרובים כדי לדבר על התחושות הקשות שעולות כחלק מתהליך ההתמודדות עם הפרידה הזו, קשה ככל שתהיה. דרור

כרמית שלום, אני מבין את התחושה הקשה שאת חשה כרגע, שעבורך זהו מעשה שלא ייעשה אני מקווה רק כי בהמשך יוכלו צבעים נוספים לצבוע את הרגשתך בנוגע לפרידה הזו. דרור

שלום לך, כפי שאמרתי לד. למעלה, אני מניח שהשאלה כוללת בתוכה מעבר לניסיון לקבל תשובה קונקרטית, אלא ביטוי לתחושה לא פשוטה עם הפרידה. אכן, לעיתים נראה שהדבר היחיד שנותר הוא לשאול למה, אבל אולי בהמשך ניתן יהיה גם למצוא מעט תשובות, לא רק לסיבות העזיבה אלא גם בנוגע לדרך ההתמודדות עמה. דרור

למרות שאני לא קשורה לכאן כמו פעם, אני ביום כעוס ומאוכזב באופן כללי, אז ארשה לעצמי לומר דברים רק מנקודת המבט שלי, בלי לחשוב עליכם ועל הסיבות, הכנראה טובות, שיש לכם. כולל הלבטים, ההתחבטויות והקשיים שאולי ליוו את ההחלטה. כיביתם את השאלטר. ככה זה מרגיש. אפילו לא חיכיתם לאיזו חפיפה עם אדם חדש, שתבחרו אתם, מתוך חשיבה עלינו. משהו שיתן תחושה של המשכיות. הייתי אומרת שאני מניחה שמרגע שמחליטים אין דרך פשוטה לעשות את זה, אבל לא בא לי לחשוב עליכם. אני יכולה רק לשמוח שלא נקשרתי מאוד-מאוד לאף אחד מכם. אבל גם זה ממקום כעוס, כי בכל זאת חיכיתי לכם.. כמעט וכן נקשרתי. כמעט וקצת. לעזאזל איתכם. ממש לא יפה. למה כולכם יחד? וחלקכם רק התחלתם את דרככם כאן? ולמה פתאום? ולמה כולם יחד? ואם כבר ידעתם אז למה המשכתם להתיידד, להזמין.. חלקכם אפילו ביתר שאת בתקופה האחרונה...אז למה ככה? למה לא להתרחק קצת לפני? להתקרר קצת? באמת אין דרך אחרת לעשות את הדברים? אני יודעת שזו התנדבות, אבל כשמתנדבים זו אחריות, ולמה להתחיל בכלל אם.. יאללה- מה זה משנה. למה בכלל לחכות עוד שבועיים? סתם כדי "לתת מקום"?.. זה סתם. בואו נחשיך כאן כבר מחר. בואו נחשיך עוד 3 ימים. יום לכל אחד וזהו. בא לי לנתק קשר. בא לי לנתק קשר גם איתה. וגם עם הבית שלי. כל כך נגועים שלא יכולתם אפילו לחכות למחליף? סתם, לא חשוב, אני לא באמת כועסת. נגמר. להתראות ודי. הכל פה סתם מילים. אפילו הכעס שלי הוא סתם מילים שחוקות, משהו שוודאי מובן ועוד רגע יוכל על ידכם ועל ידי אחרים.יעטף במילים רכות ומקבלות. מה זה משנה. הכל מאבד מכוחו ככה, כשהכל מובן ורגיש ונעים. או שהמילים התפלות שלי בלעו בים של תגובות נסערות עם עשרות אלפי דמעות וסימני קריאה, שאלה ואותיות מוארכותתתת!!!!!! שעמום גדול :-). והכל כל כך שקוף. גם השעמום שלי וגם זעקות האבדן של אחרים. יאללה. קישקוש. זה לא באמת קשה לי כמו שזה נקרא כאן. באמת שהכל בסדר. תודה שהייתם ושלום. להתראות אשת האדמה, יקרת לי מאוד להתראות ליאת ואורנה, בשבילי אתן תמיד גם קצת כאן. יצא לי מלודרמטי קצת, אבל באמת שנרגעתי והכל בסדר. להתראות, לילך כנראה שאיכזבתי קצת בתגובה הזאת, אבל אתם יודעים מה? (כאן כתבתי קללה) :-) קללה של סלחנות, לא משהו רציני. אני מאוכזבת. זה הכל. סליחה שאלה המילים... פשוט מאוכזבת. אולי מגיע לכם יותר מכל הקשקוש שכתבתי למעלה, אבל אני מאוכזבת. גם מכאן וגם בכלל מדברים אחרים בשבוע האחרון, אז ככה יצא לי. אפילו מחוסר היכולת שלי ללחוץ על שלח בלי להסביר ולהתנצל אני מאוכזבת. כן... תחסרו לי, דוד מלי ודרור... מדהים איך לפעמים דברים דומים קורים במקביל בכמה מישורים ביחד. לא יכולה שלא לתהות אם הם באמת קורים או רק בראש שלי. האם אנשים סביבי באמת מאכזבים או שזו רק אני שמתאכזבת.. מה זה משנה... לילה טוב. מכבה את המסך בצד שלי. להתראות.

לילך שלום, אני מקווה שהמילים שלי גם אם יכילו לא יעטפו ויחנקו את הרגש שביטאת כאן, רגש שלא קל לשמוע אותו ושאלות שלא קל להתמודד עמן ועדיין ברור לי שיש להן מקום מרכזי. אני שומע את הקושי שלך בפרידה, למרות שכפי שאמרת ניסית שלו להיקשר יותר מדי אליו ולמנהליו, ואולי זה באמת מרגיש שהיה כאן משהו לא הוגן, שלא הזהיר שלא להיקשר אבל עדיין מצאתי את עצמי מצטער מאוד על כך שאת מרגישה שאת רוצה לנתק מגע כאן ובכלל, שאת רוצה להחשיך את המסך כבר עכשיו. מצטער דווקא משום שראיתי, היום כמו תמיד, כיצד למרות הקושי שעולה הצלחת להחזיק גם את החלק הכועס, המתרחק וגם את החלק המכיר במשמעות הקשר עבורך (גם אם לא למנהליו). יכולת שכזו ביום שכזה היא לא דבר של מה בכך, ואני מאוד מקווה שתוכלי להישאר איתנו לפחות בשבועיים הקרובים ולהחזיק בשני החלקים הללו. כי בעיני זה העניין במרכזי בפרידה איך מתמודדים איתה, כי לא תמיד ניתן למנוע אותה. דרור

מרשה לעצמי להגיב על עצמי ולומר שחבל שכולנו כתבנו כל כך הרבה... שאולי התגובה הכי מתאימה הייתה לא להגיב להודעה כלל. לא תגובות של כאב ולא תגובות של כעס או אכזבה או עצב או אהבה. כלום. שתיקה. להמשיך לפטפט פה כרגיל, או לא, וזהו. וגם זה בטח יכלל באיזו הבנה כללית של הכעס- הצורך "להחזיר"... מחר בבוקר בטח אתבייש בעצמי, אבל היום בלילה- (שוב אותה קללה ממקודם). סתם.. לא חשוב. וזה באמת לא אישי, דרור. פשוט לא מבינה את זה. אבל יכולה בקלות לאפס את כל האכזבה הזאת ולכבות את השאלטר בעצמי ולעצמי. אז ביי.

היי דרור, אתה בטח לא זוכר את ההתרסקות שהיתה לי לפני כ- 4 חודשים. עזרת לי מאוד אז. חווה משהו דומה לאז אבל לשמחתי מיני התרסקות. זה מתחיל להתבשל, להתעצם, למלא את כל כולי, ובמיוחד לכאוב. אני עושה הכל, והיום יש לי כלים, אבל ההרגשה הזאת מתעקשת להישאר פה. אוף!!! לנצח יהיו גלים? זה די דומה לאז, אותה הרגשת פגיעות, שנובעת מהיכוות הסירוב של הצד השני, מעניין שאפילו בטיפול יש שיחזור של אותה תקופה: הנושא, הערעור במערכת היחסים ותחושת הלבד. עכשיו כשהמרווחים בין הגלים גדולים, כך עוצמת הכאב גדולה יותר, כי אני יודעת כבר מה זה להרגיש טוב, כמעט נורמאלית, מודעת לעצמי, העיניים פתוחות, הכל מתלכד בפנים ובעיקר האוויר עובר בקלות. לתת לכאב למלא את כולי, או בכל זאת לנסות להילחם בו? כמה כוחות יש לבן אדם? אין מלאי מוגבל? לא בטוחה שתמיד יהיה לי כח לתהליך שאותו אני צריכה לעבור. מה אתה אומר? יש לך מילים מנחמות ומעודדות גם הפעם? שירה.

שירה שלום, אני שומע את החשש שלך מפני הכאב שאת חשה, הכאב שלהרגשתך מבשר על בואה של התרסקות. את שואלת האם יש אין סוף כוחות, האם יהיה בך הכח להתמודד עם זה הפעם. אני יכול רק להצביע על מספר דברים שאת אומרת ושנראים לי כמשמעותיים מאוד, את אומרת שהפעם זה נחווה בעינייך דומה, אבל גם שונה. זה מזכיר את הכאב שהיה, אבל יש בך גם את היכולת להבין יותר מה קורה לך, עם מה את מתמודדת, לראות כיצד זה משתחזר בטיפול. את מרגישה שיש לך כלים, ושאת מרגישה רווחים גדולים יותר בין הירידות, כל אלו מסמנים לי שאת עושה תהליך חשוב בטיפול. צוברת יותר ויותר יכולות להתמודד עם הקשיים, כולל יכולת לזהות אותם כשהם מתקרבים. אני רוצה להציע אפשרות שלישית, לא להכנע לכאב, אך גם לא להילחם בו בכל כוחך, אלא לאפשר לעצמך לא להיות לבד איתו אם וכאשר הוא יבוא, להיעזר בטיפול, כפי שנשמע לי שאת מצליחה להיעזר. דרור

לא יודעת מה עובר עליי.. הדמעות זולגות פתאום ודווקא כשלא מתאים. (כשמישהו מדבר איתי בענייני עבודה וסתם כשעומדת במקום ציבורי). דווקא כש"אסור" - זה מתפרץ. לפעמים כשקמה בבוקר, מתעוררת עם דמעות אבל בד"כ לא בוכה כשלבד עם עצמי(וזה רוב הזמן) לא מבינה את עצמי. האם השתבשה דעתי?? לא נמצאת בטיפול ופוחדת לפנות למישהו שלא ייבהל ויידחה ממני ו/או יפנה לתרופות מקוה שזה זמני ויחלוף. ואם לא - יש דרך שבה אוכל לטפל בעצמי?

מיקה שלום, אני מבין עד כמה זה מרגיש לא נוח, אולי אפילו מבהיל להרגיש שאת בוכה ללא יכולת לשלוט בכך, גם במקומות בהם לא היית מעוניינת בכך. את לא מפרטת מה גורם לבכי הזה, אך נשמע שלא כאן המוקד אלא התחושה שמסיבה כלשהי כרגע דברים רבים עלולים לגרום לך להגיב כך. אני מבין גם את החשש שמישהו, גם איש מקצוע יירתע, ועדיין נראה לי שהדרך הטובה ביותר היא לפנות לטיפול לא להישאר עם זה לבד. דרור

שלום, ביתי בת 8 ובחודשים האחרונים היא נעשתה רגישה מאוד לקולות, לדוגמא כשאנשים אוכלים בפה לא סגור ומשמיעים קולות אכילה לא נעימים זה משגע אותה, טון דיבור מסויים אצלי פשוט מטריף אותה, רעשים שונים היא ישר שמה לב וזה מגיע למצבים של התקפות זעם קשות עד כדי שבירת חפצים ורהיטים בבית, מה עושים במקרה כזה? תודה.

שלום רב לך דליה, רגישות לקולות שונים בכלל ואצל אנשים בפרט היא תופעה מוכרת ואין להבהל ממנה למרות התגובות הנזעמות והמבישות לעיתים של הילד או המבוגר לאותם קולות. כיצד היית מגיבה לקולות שאדם היושב קרוב אליך מפיק תוך כדי לגימה מכוס תה, לעיסת מסטיק או בוטנים וכד'? מבוגרים יכולים לעדן את תגובותיהם לאותם קולות מעצבנים אצל ילדים בשלות התגובה אינה קיימת ולכן תגובותיהם דומות לתגובותיה של ביתך. התופעה אינה רפואית אלא רגשית פסיכולוגית . יתכנו סיבות רבות לרגישותה ולצורך זה יש לאבחנה בצורה מקצועית. חסרים לי פרטים נוספים לגבי תגובותיה לרעשים בכלל ולקולות בפרט. אשמח לשוחח עימך על כךבטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

יבשה נישמתי נדם ליבי זו לא אני זו לא אני לא לא לא

שלום נקודה. כהרגלך, קצר וכ"כ פוגע... אני מנחשת שעובר עלייך יום (ואולי יותר מזה) לא קל, ואני מקווה שהסופ"ש שמגיע יביא איתו קצת מרגוע וחום לנפש הפצועה שלך. אני מקווה שלצד הכאב והקושי יש עוד גחלים של הרגשה אחרת...ותקווה לימים מאירים יותר. הלוואי ותרגישי יותר טוב, מחזקת מכאן, מלי.

מלי, כבר תיכף נגמר לי פה הזמן אז אעשה זאת בריצה... פשוט רציתי להיות פה קצת היום, בסדר? בא לי להיות פה קצת כמו פעם, כמו מטופלת, להתמסר ולהימרח קצת.. זה מורכב, את יודעת... ואין לי הרבה זמן לחשוב מה להניח פה ומה לומר, אבל .. רק תדעי שרציתי. ששמתי פה ראש לשנייה, אוף.. אין זמן... צריכה ללכת... קצת עייפה לילך

שלום לילך. שמחה שקפצת לבקר. נשמע שהיית צריכה קצת "להטעין סוללות", ואולי קצת לוודא שאת נשמעת, נראית, נוכחת. מקווה שהשהות הקצרה פה הצליחה למלא במעט, ושהצלחת להתחמם כאן קצת... ומזמנת להמשיך לבקר... שיהיה סופ"ש נעים, רגוע ומהנה, מלי.

ערב שבת טובה, מחפשת להעביר את השבת בעיסוק שדורש מינימום משאבים נפשיים. משהו יצירתי עדיף, ובשום אופן לא שינה או בטלה. אם למישהי מהחברות יש רעיון נחמד בשבילי, תוכלו לרשום לי נגיד בפורום תמיכה הדדית כל מיני הצעות, בבקשה? מלי :-) אם יש לך איזה כיוון אשמח גם כן להקשיב. בהמון תודה. זה מאד יעזור לי. ליל מנוחה

שלום למנתבת. אם הבנתי נכון את מחפשת עיסוק פיזי, שיוכל, כך אני מנחשת, למסך קושי או כאב. הפעילויות שקופצות לי לראש הן טרוויאליות, ועם זאת, בעיני בהחלט יכולות להיות מספקות ומהנות: צפייה בסרט או בטלויזיה, קריאה, הקשבה למוזיקה, בישול (אפילו משהו קטן, ואז ההנאה היא גם מהפעילות וגם מאחרי...), כתיבה (אם את אוהבת), גלישב באינטרנט, מפגש חברתי (לצאת, להזמין אלייך) ו... הרשימה עוד ארוכה. אני חושבת שכדאי לך לקחת 5 דקות שקטות, להתכנס רגע בתוכך, ולבדוק מה הכי בא לך לעשות, או, לחלופין, מה הכי יעשה לך טוב ויגרום לך להרגיש שהיום עבר בצורה האופטימלית. יש לי הרגשה שהתשובה הטובה ביותר תבוא מתוכך. שיהיה בהצלחה ופעילות מהנה, מלי.

היי , אני עדיין לא מצליחה להבין איך זה עובד כל הדבר הזה שנקרא טיפול , זה מוזר לשלם למישהו שיעסיק את המחשבות שלך כל כך הרבה , לא יודעת לפעמים אני מרגישה שאני לא צריכה אותה בתור פסיכולוגית שזה הרבה יותר היה עוזר לי אם היא הייתה קצת יותר בן אדם - אחד כזה שאני יודעת מה ההשקפת עולם שלו , עם בעיות , שמדבר ואומר לי מה הוא חושב ולא רק שותק ושאול שאלות, להיפגש בפחות תנאי מעבדה בלי שעון שסופר את דקות . אני לא צריכה שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי - אבל להרגיש שיש שם משהו יותר אמיתי-בן אדם מבוגר שאפשר לסמוך עליו ולדעת שאכפת לה ושאני לא עוד "פסיכית" , נראה לי שזה יוכל יותר לעזור לי מתרופות שהיא מציעה ואני מסרבת לנסות . סתם זה עצוב לי שבשנתיים האחרונות כל האנרגיות שלי מופנות כלפי הטיפול - ואני לא מרגישה שזה מקדם את הבעיות שלי רק גורם לי להתעסק כל הזמן "בקשר" עם המטפלת כן ואני יודעת שתגידי שככה אני לומדת על קשרים אחרים - אבל יש משהו בקשר הזה שבאמת משאיר אותך כל כך לבד עם כל כך הרבה רגשות , דווקא במקום שאמור להיות הכי ביחד , כי בקשרים אחרים אני לא מטופלת - אני לא הצד שכל כך צריך את בצד השני ותמיד נשאר במקום של תסכול - כי היא לא מבינה אותי ,כי אני צריכה דברים אחרים ממש שהיא יכולה/רוצה להציע ואני צריכה להסתפק בזה . כאילו יש מין"חוק" כזה שמה שלא קורה זה בטח מגיע מהפרעות באישיות של המטופל ולא נגיד מחוסר תשומת לב של המטפל או ממבנה האישיות שלו . כבר שנתייים בטיפול והדברים שבאמת מפריעים לי מעולם לא אמרתי לה- וגם שאמרתי היא לא שמה לב שזה באמת מה שמטריד אותי , היא הרבה פעמים אומרת דברים שמה שעובר לי בראש זה היי את לא בכיוון אבל אין לי את האומץ להגיד - וגם שאני מנסה להסביר זה לא מצליח . אני מאוד קשורה אליה- זה ממש כמו אהבה עיוורת - אני שם , אני לא יודעת אם זה טוב או רע - וברור לי שאני צריכה עזרה נפשית , אני לא בטוחה שהתעסקות הזאת והתלות הנוראית הזאת במטפלת הם הדרך לפיתרון הבעיות שלי .איך בדיוק אמור לעלות לי הביטחון העצמי שאני מרגישה כל מסכנה , צריכה תלותית ורודפת - וזה לא דברים שקורים לי בקשרים אחרים . מלי את חושבת שאת יכולה להסביר לי , אני באמת לא מצליחה להבין יכול להיות שכל הדבר הזה תורם לי ואני לא רואה ? או שזה סוג של בגדי המלך החדשים שכזה - שאני מתעסקת בכלום ואני אפילו לא יודעת .אני ממש צריכה להבין אם הבעיה בי , או באינטרקציה , בסוג של הטיפול , במטפלת או שככה זה צריך להיות ? תודה ,

שלום אלמונית. העלית שאלות ונקודות חשובות. טיפול באמת יכול להיות, לצד החשיבות והערך, גם מקום שיש בו תסכול וחלקיות. נדמה לי ששני הדברים כרוכים זה בזה - כדי שהטיפול ימלא ויממש את המשמעות הנדרשת צריך שיהיו בו מגבלות וגבולות, שהופכים את הקשר לכ"כ מיוחד ובה בעת - כ"כ מורכב. אינני יודעת מדוע פנית לטיפול ומה היו המטרות, המוצהרות והפחות מוצהרות שלך, עם הגעתך, אבל אני בדיעה שכל מה שעולה בטיפול עולה מסיבה מסויימת, חשובה, משמעותית, ולכל מה שקורה בפגישה כנראה יש רלבנטיות עמוקה, ממשית לחייך. עם זאת, הבלבול שלך מעיד שכנראה הדברים לא מספיק מדוברים ולא מבוטאים דיים, ואני תוהה מדוע את לא נותנת להם מקום בטיפול ומבררת זאת עם המטפלת. הרי זהו הטיפול שלך, ולך, לא פחות מלמטפלת שלך, יש אחריות להפוך אותו לטיפול משמעותי ועמוק. אני מניחה שהעובדה שאת ממשיכה לבוא לטיפול, להשקיע זמן, וגם כסף, מעידה שכנראה את מקבלת שם משהו, מענה לצרכים מסויימים. אני חושבת שאם תצליחו לדבר על כך בטיפול תוכלי, אולי, לתת הד גם לקול שכנראה מרוויח או צריך את הטיפול. שיהיה בהצלחה, מלי.

מלי יקרה מה שלומך? אני לא יציבה רגשית, כרגיל. אולי קצת יותר מכרגיל. לא יודעת. מרגישה קצת פריכה לאחרונה (עושה לך היגיון המונח הזה?). כבר הפסקתי למנות את מספר הפעמים בהם תפסתי את עצמי בוכה בשבועיים האחרונים... . אני לא מודעת בכלל לזה שאני בוכה... עד שאני פתאום קולטת שאני בוכה...מוזר (איך היית מסבירה את זה?). הכאב ושאר מיני מועקות כל הזמן מציפים ואני לא יודעת איך (לעזאזל) עוצרים את ההמטומה הפנימית הזאת. איך זה שלגוף ובמיוחד לעור, יש יכולת ריפוי מדהימה אבל בכל מה שקשור לנפש זה לגמרי הפוך - מסובך, איטי, לא רציף, לא עקבי, לא מובחן...כואבבב??? תודה מראש #

סולמית יקרה. נשמע שאת בסוג של טלטלה רגשית, שאולי תוכלי להבין יותר עליה אחרי שהיא קצת תשכך. חזרתי שוב למכתב שלך כדי לוודא שלא טעיתי בכך שלא הופיעה המילה עצב או דכאון, ואכן... נדמה לי שאת מעבירה יותר תחושה של מוצפות רגשית מאשר של עצב. לפעמים זו התחושה שהנפש "צרה מלהכיל", ואז הכל גואה וגועש... אני לא יודעת לגבי המשמעות של הבכי ה"לא מורגש", אבל אולי הוא חלק מאותן המערכות שכרגע קצת יוצאות משליטה. אל תבהלי, תני לגוף ולנפש לעבד ולעכל את מה שצריך, ומקווה מאוד שבקרוב תרגישי הקלה ותוכלי לנוח. שיהיה סופ"ש שקט ורגוע, מלי.

עוד מעט נכנסת שבת ורק רציתי לדעת מה קורה? האם נעלמתי מהעין האם הודעתי לא תעלה ? ואולי הודעתי לא הגיעה בכלל?

הי תמרה. מצטערת אם היה שיבוש. אם הודעתך לא מועלית כנראה שלא הגיעה. להתראות, מלי.

לך ד"ר יגאל גליקסמן מאחר ותחום הביופידבק מעניין אותי זה זמן רב והיות וספרך בנושא בעברית אזל רכשתי את ספרך באנגליתBiofeedback You Are In Control l באמצעות חברת amazom לדעתי הספר כתוב בצורה ברורה, קריאה ומעניינת , עשית שילוב מצויין של חלק תיאורטי ודוגמאות. יישר כוח בברכה חמה נעמה ש.

נעמה יקרה, ברצוני להודות לך על תגובתך לאחר שקראת את ספרי באנגלית. Biofeedback You Are In Control עבור כל כותב מאמר או ספר קבלת משוב היא מאד משמעותית. בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אז כשביום חמישי שעבר קיבלתי ממנה מייל שאומר "די עם הברוגז. בואי מחר בבקשה". התרגזתי. לא הבנתי מהיכן היא שלפה את רעיון הברוגז. שלחתי לה בחזרה מייל די זועם... בגלל השימוש הזה בברוגז... מי משחק איתה בברוגז? איך היא יכולה להיות עיוורת כל-כך?!... והסברתי לה מה כן ולמה לא ברוגז. ובאתי למחרת... חשבתי שאם היא ביקשה "בבקשה" יש לכך לפחות סיבה אחת טובה... אני חושבת, מלי, שאתם תמיד אומרים לחזור, להתגבר ביחד ולהמשיך הלאה... לא? אז אחרי כמעט שבוע של בלעדיה מוחלט (בלי פגישות, SMS-ים, מיילים וטלפונים... שבוע שהיה אחד היותר שקטים, רגועים ושלווים שעברו עליי בחודשים האחרונים (אני חייבת לציין את זה; גם היא יודעת את זה), חזרתי כדי לתת הזדמנות נוספת. איך שטעיתי! קודם כל - חטפתי על הראש בגלל המייל שלי!... מה ששוב המחיש לי, שהיא תמיד מדרבנת אותי לומר את מה שאני חושבת או שסתם חולף בראשי... ואז זה חוזר אליי כמו בומרנג+... גם לשתוק זה לא טוב... אמרתי לה שבאתי רק בגלל שהיא ביקשה ממני!!! לא הסתרתי את זה. וכל פעם אני מזכירה לה, שאני ממשיכה לבוא רק בגלל זה... ושאם היא תגיד לי לא לבוא, אז לא אבוא. רק שתחליט כבר מה היא רוצה... כי אני החלטתי בשבוע שעבר... אבל, כאמור, הזדמנות נוספת, לא? אין לי מושג למה אני עושה את זה לעצמי... לא חסר לי עם מה להתמודד ביום-יום גם בלי הפגישות האלה, שכל מה שקורה בהן משהו בין שום-דבר מוחלט לבין חוסר המוכנות הטוטאלית שלי להתווכח איתה, מה שאומר מראש שהיא צודקת בכל וזהו (כן, אמרתי לה גם את זה)... אני לא מוכנה להיגרר שוב לאותם מקומות שבהם בסוף אני אשמה בכל (טכנית זה לא אפשרי, אני יודעת, היא לא)... אין לי כוח וסבלנות לכל הפסאודו-דיונים האלה שבסוף מוכיחים עד כמה אני מעורערת, פסיכוטית, מעוותת את המציאות, הוזה דברים ו... לא יודעת, כל אמירה או ביטוי אחרים ששמים אותי במקום שבו אין לי טעם לדבר בכלל, כי מה שאני אומרת לא שווה כלום. ואם אני מנסה להסביר משהו, שאולי היא לא מבינה דברים, או שהיא עושה את אותם דברים שבהם אני אשמה (לכאורה או לא), היא ישר מטיחה בי שהיא לא נושא הטיפול ושחבל על כל הזמן שאנחנו מבזבזות בלדבר עליה, ומה בכלל אני מנסה להשיג בזה?! רק את זה, שאם גם היא "חוטאת" בדברים הללו, אז כנראה שזה לא מעיד על שפיותי (אחרת זה מעיד גם על זו שלה)... זה מעיד על כך, שכל אחד ואחת עשויים "לחטוא" ולעשות את אותן טעויות, ללא קשר לבוחן המציאות שלהם... מלי... אני יודעת שזה הרבה. ואני מתארת לעצמי שבטח תציעי, שננסה לדבר על זה בפגישות, לפתור את המצב הזה שנוצר... אבל אני כבר לא יודעת אם זה מה שאני רוצה. או, וזה יותר בעייתי, אם זה בכלל עוד אפשרי. באמת היה לי קל יותר (גם אם לא טוב) כשלא היה לי שום קשר איתה... אמיתי לחלוטין. זו היתה תחושת הקלה גדולה כל כך. במובן מסוים הרגשתי חופשיה... לא יודעת להגדיר את החופש הזה... אבל זה היה משהו חיובי... בעולם שלי אין הרבה חיובי, לכן זה משמעותי כל-כך עבורי...

שלום. נשמע שלא פשוט לך בטיפול, והשאלה אם להפסיק או לא, ואם להמשיך - אז לשם מה ועבור מי, היא שאלה שכרגע מרחפת סביב כל מה שקורה ביניכן. אינני יודעת בדיוק מה קרה, ואני גם לא בטוחה שהפרטים כ"כ רלבנטים. אני כן יודעת שחזרת, שהיה בך קול שרצה לחזור. אני חושבת שהכי פשוט לתת לקול הזה הסבר של "שכנוע" או "בשבילה", אבל נראה לי שזה יהיה פשטני מדי. אני מניחה שהאמביוולנטיות שלך בין להשאר לבין להפרד חשובה ומשמעותית לא רק בהקשר הטיפולי, אלא בכלל בקשרים בחייך, והשאלה "מי עוזב את מי ולמה",כמו גם איך נפרדים ואיך נאבקים על קשר, היא שאלה שיש לה הרבה רלבנטיות בעולמך. נראה לי שאם תצליחו, למרות הסערה, לגעת במקומות הללו, להבין אותם יותר, לתת להם שם ומשמעות, תוכלו לא רק להלחם בגלים, אלא לעזור לך לאט לאט לבנות סירה חזקה ועמידה יותר... בהצלחה, סופ"ש נעים, מלי.

הי מלי, חזרתי, זה נכון... אבל בניגוד לקול שאמר לי "לא לחזור"... חזרתי בניגוד להכל בעצם... והיא אמרה לי שאולי היא היתה צריכה להניח לי, לתת לי לחזור כשאני רוצה ו/או מוכנה לחזור, לא לבקש ממני לחזור... ואני יודעת, שאני לא יודעת מתי, אם בכלל, הייתי חוזרת. למרות כל השנים האלה ביחד... ובגלל השנה האחרונה של הביחד-לא-ביחד... ספגתי ממנה כל-כך הרבה והמשכתי להגיע... משהו נשבר בסוף... כמה אפשר? חלק מהדברים באמת היו קשורים אליי. אבל חלק לא. כבר כתבתי פה בעבר, שהיו מקרים שבהם חל היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש...כבר לא היה ברור מי אמורה להכיל את מי... זה גבה ממני מחיר כבד... אני לא ידעתי אז, כמו גם היום, מה לעשות עם הדברים האלה... רק ידעתי לאורך כל הדרך (בשנה האחרונה), שקורים בטיפול הזה דברים, ש: א. לא אמורים לקרות; ב. אין לי את היכולת והכלים להתמודד איתם. אז, כאמור, בסוף הגיע הקש ששבר את גב הגמל... וכמו כל קש סטנדרטי, גם זה, לכשעצמו, לא ממש רציני או כבד... וגמל עם גב שבור לא מועיל לאף אחד (נדמה לי שיורים בהם, כמו בסוסי מירוץ ששוברים רגל, אבל אני לא בטוחה... עם גמלים עוד לא יצא לי לעבוד)... לקחתי את הזמן לחשוב על מה שכתבת על האמביוולנטיות - להיפרד או להישאר... מסקירה הסטורית, למיטב זכרוני, זה לא מאפיין אותי... אני מחליטה מהר מאוד לכאן או לכאן... וברוב המקרים, אגב, יש רק הזדמנות שניה... שלישית לא קיימת לרוב... אבל איתה זה משהו אחר... סוג אחר של קשר, וממושך למדי... ועדיין אני יודעת, שאם היא לא היתה מבקשת, לא הייתי חוזרת (או לפחות, לא כל-כך מהר)... בסה"כ עדיין הכל תקוע (עדיין, למשל, אין ממש התקדמות עם ה-ECT; דיברתי עם הפסיכיאטר בשבוע שעבר... הכל מתעכב בגלל בירוקרטיה)... ובגלל שהתרופות לא עוזרות, יש מכשולים אובייקטיביים שמפריעים גם ליכולת לעבוד בטיפול... עוד סיבה לוותר עליו בשלב זה... מלי, תודה שאת שם, מן העבר השני של המסך... "מקשיבה" לי חושבת בקול רם ועוזרת לעשות קצת סדר במחשבות האלה... סופ"ש נעים גם לך.