פורום פסיכולוגיה קלינית

מלינקה, אני מניחה שאת זוכרת את ההודעה שלי שקראת לא מזמן בנשימה עצורה....אז בקשר לזה מתחשק וכיף לי לעדכן אותך שבשבוע האחרון חלה התקדמות משמעותית לטובה בנושא. פגשתי רופאה בעלת ניסיון בתחום של הריון ומחלות לב והיא הביעה את נכונותה לקחת על עצמה את הטיפול בי (סוף סוף מצאתי מישהו, יותר נכון מישהי, עם "בייצים" שמוכן לקחת עליו ת'אחריות). היא הפנתה אותי למספר בדיקות מיוחדות, שאת כולן כבר עשיתי השבוע (איזו מהירות ויעילות... ועוד בכללית) ועל בסיס התוצאות היא תבנה לנו "תוכנית פעולה" (בשלב ראשון כנראה שיחליפו לי את התרופות.). אני מרגישה שהשבוע נפתחה לרווחה הדלת שאני מתדפקת עליה נואשות ועם הרבה כאב כבר תקופה ארוכה. זאת תחושה של התרגשות גדולה, שמחה ותקווה שמהולים גם בפחד כמובן, שבלקיחת סיכון ממשי ושבאי הוודאות. ההתפתחות הזו גם, במידה מסויימת, משככת את כאבי הפרידה שלי ממך ומהפורום. ואם בפרידה עסקינן (באמת אין ברירה, אה?...) אז לסיום סיומת - רציתי לומר לך שעזר לי מאוד לשתף אותך ברגעים הלא פשוטים שעברו עליי, בדכאונות, במצבי הרוח המשתנים, בדפוסי ההתמודדות הלא יעילים. ההתייחסויות שלך אליי עטפו אותי בהרבה חום ורכות ועודדו אותי להתנהג אל עצמי בצורה קצת יותר מקבלת וסלחנית ("תפרגני לעצמך.." :)). ליווית אותי גם בתקופה לא קצרה שבמהלכה שהיתי בחו"ל, הרחק מהמטפלת המקסימה שלי. אני לא מצליחה להתאפק מלסגור כאן מעגל (שאני אוותר על קתרזיס? השתגעת??? :)), ולציין שבניגוד להודעה הראשונה שלי אלייך, הסימפונייה שמתנגנת בי היום היא בהחלט לא של מוות, אלא של חיים (והענקת חיים..) ובעיקר תקווה. אני שמחה מאוד שגם את הצלילים האלה יוצא לי להשמיע לך כאן, ובמיוחד היום. שוב תודה רבה על הכל והרבה בהצלחה. # (ומחוץ לכותלי הפורום - הדר ;))

סולמית-הדר יקרה. איזה שם יפה יש לך, ואיזו דרך ארוכה עשינו מהסולמית המינורית ועד להדר... אני שמחה לשמוע שהחיים שלך עולים על מסלול של תקווה ותיקון, מקווה כ"כ שיהיה לך טוב... אני חושבת שאת יותר ויותר לומדת לפרגן לעצמך, ולשמוע עוד מנגינות. מנגינת החיים שמתנגנת עכשיו, אפילו שהרגע לא פשוט, היא סימן לנצחון שלך, גם אם רגעי או חלקי, על מנגינות קשות, צורמות וכואבות שליוו אותך-אותנו כאן. אני יודעת שתשאי את הקול שלי בתוכך, ושממנו את לא נפרדת, ואם הקול הזה מיוצג באמירה "תפרגני לעצמך", לא תהיה מאושרת ממני. תודה על המילים החמות אלי, הן מוצאות פינה מיוחדת, וישמרו שם תמיד. ובאמת באמת מגיע לך לפרגן לעצמך. מקווה שתצליחי לחייך, לאהוב ובעיקר להאמין בך. שלך, מלי.

מלי, רוצה להיפרד כמו שצריך אבל המילים נראות לי פתאום כמשהו יותר מדי ארכני הקורעות לחתיכות את כל ניסיונותי, מבקשות להסתלק להן בשקט. יודעת שמזה זמן לא כתבתי במשמרת שלך, קשה לי עם נשים, או שמדויק יותר להגיד – שהרוך, המילים המלטפות, החיבוק, הקרבה וכל הרגישות הזו – שהעדפתי את הבנים שפה. רגע לפני שנפרדים אעמיס עלייך מעט. את יודעת, חיי בתקופה האחרונה מזכירים לי את אחד הרגעים הבלתי –נשכחים במאדאם בובארי. הקטע שבו הגיבורה (אמה) מבקשת עזרה מן הכומר של הכפר. כשהיא עמוסת רגשי אשמה, דעתה מבולבלת, מדוכאה. כשהיא צועדת אל עבר איבוד עצמה לדעת – מנסה לעורר את האב לידי כך שיעזור לה למצוא את דרכה אל מחוץ לצרת-הנפש שלה, מנסה ומועדת. אלא שהכומר, נפש פשוטה ולא איש מבריק במיוחד, אינו מסוגל יותר מאשר למרוט את גלימת-הכמרים המוכתמת שלו, לצעוק על הסגנים שלו במבוכה, ולהציע דברי שיגרה נוצריים שטחיים. אמה הולכת לה לדרכה הנטרפת, נחמת אלוהים ואדם ממנה והלאה. מרגישה שהייאוש כבר התחיל להנחית את נקישותיו חסרות הרחמים. נו טוב חדל קשקשת. אז מלי יקרה, זו עם הטון המינורי, שלעיתים נבוך ומשתאה ולעיתים חושפני עד כדי כך שהופכת לשותפה פעילה לכאב ולצער העמוק – תודה שפינית זמן בחייך ומקום בנפשך לאנשים שמעולם לא הכרת או תכירי אך שתוכלי תמיד לזכור שנגעת בנפשם ובחייהם. מצאתי בך עוצמות של איכות ולא איכויות של עוצמה. המון הצלחה בהמשך שלום negra

נגרה יקרה. תודה על מה שכתבת לי כאן, כרגיל - עם הרבה חוכמה ורגישות. חיכיתי לקול שלך, ושמחה שמצאת את הדרך לבוא ולהפרד. בשיחות בינינו היו לא פעם חילוקי דעות ומתח. אני זוכרת מקומות שבהם אכזבתי ופספסתי אותך, ומודה לך על היכולת להשאר במקומות הלא פשוטים, להתעקש על הקשר - בינינו, ויש לי הרגשה שגם בכלל. מצאתי בך גם עוצמות של איכות, אך בהחלט גם איכות עוצמתית. מקווה שדרכיך בחיים יהיו קלות יותר, ומאחלת לך את כל הטוב שאפשר. שלך, מלי.

הפורום שקט באופן מחשיד.. גם אתמול, גם היום לא הועלו הודעות, או שלי יש בעיות עם המחשב ? - אני מקווה שלא!. אז להתראות בנתיים!

הי לך. דווקא כן הועלו הודעות אתמול, אבל רק עד הצהרים. והיום, אני כאן עד הסיום הרגיל והכ"כ לא רגיל בשמונה בערב. מזמינה, כמו תמיד והיום במיוחד, לשתף, להגיב, לבטא. אני כאן. מלי.

מי כאן שבוע הבא? הפורום עדין יתקיים או שלמחוק את הקישור? וחוץ מזה, רציתי אכן להודות לשלושתכם על האכפתיות והעבודה, וגם רציתי להודות באותו זמן דווקא לכל הכותבים האחרים בפורום, למדתי כל כך הרבה דווקא מהשאלות שנשאלו, אני חושבת שהתשובות של מנהלי הפורום לא רק הועילו לי בפני עצמן אבל גם ואולי במיוחד (וכאן זאת רק החוויה האישית שלי) בגלל שהם גם עודדו אנשים ובעיקר נשים לשאול ולהתבטא בצורה שאני לא יכולתי ואפילו לא הייתי מודעת לזה שלא יכולתי עד שקראתי את אותן שאלות אני מקווה שהשאלות ימשיכו ואני מקווה שגם ההודעות שהן לאו דווקא שאלות ימשיכו, ולו רק מהסיבה האנוכית שלי הן תורמות הרבה, אז תודה לכולם, אבי"כ

חבר שלי לשעבר שגדול ממני בן 38 ואני 25 מציע לי לפתוח עסק משותף של אותו תחום שלי שהוא כבר בקיא בכל מה שקשור יש לו כבר עסק ריווחי מאוד בתחום ונפדנו כי אני לא רוצה ורומזת לו כבר שאני יוצאת עם אחרים והוא משדרתכאילותזה לא מפריע לו ושזה יהיה רק עיסקי וחיבור וכו אני תוהה לעצמי האם באמת יכול להיות מה המניעים שלו כי עד לפני שבוע הוא בכה לי שאני מצילה אותו ושהוא אוהב ושהלוואי יהיו לי כוחות לתת לזה עוד צאנס רציתי לשמוע חוות דעת מקצועית כי אני ממש לא רוצה לחזור אילו אני מרגישה משוחררת ושלמה עם ההחלטה הכי בעולם כמו שלא חשבתי שיקרה תודה רבה על ההקשבה

שלום ליטל. את שואלת שאלה לגבי משהו שאין דרך למישהו מבחוץ לדעת, אגב - אולי אפילו החבר שלך בעצמו לא יודע. אולי גם הוא מאמין באמת ובתמים שהכוונות שלו עסקיות, אבל באופן פחות מודע הוא מנסה להשאיר אותך קרובה אליו. עם זאת, אני תוהה האם העיסוק שלך בכך מבטא משהו מהקושי שלך להפרד ממנו, והאם, אולי, המחשבות על קשר עסקי איתו מאפשרות לך להפרד ממנו באופן חלקי בלבד. בדומה, אני שומעת אותך מבררת עד כמה החבר שלך נשאר אוהב וקשור, ואני מנחשת שזו שאלה שמלווה אותך - עד כמה הוא עדיין אוהב אותך, האם הוא היה רוצה אותך איתו למרות הפרידה וכו'. מקווה שהארתי מקומות לחשיבה. בהצלחה, מלי.

שלום רב, התחלתי טיפול אצל פסיכולוג ובפגישה השניה הפסקתי אותו כיוון שהסקתי שעלות המפגשים תהיה יקרה עבורי. אמרתי זאת לפסיכולוג והיה נראה כי הוא חש כעס ורגז והוא החצין זאת לדעתי ע"י אמירות שמטרתן לעצבן ולהרגיז אותי. עברה תקופה די ארוכה מאז ולגמרי הדבר נשכח כאילו לא היה ובכלל לא הפריע לי,אך עכשיו מזה כמה ימים שאני מרגיש שהדברים מעלים לי איזו תחושת תסכול בעקבות הפגישה ההיא. כיצד אפשר להתגבר? אשמח לחוות דעתך.

שלום שאול. נשמע שכעת הדברים שהפסיכולוג אמר לך מקבלים משמעות גדולה, ותופסים מקום שלא היה להם בעבר. לא פירטת מה נאמר אז, אך אני תוהה אם נאמרו דברים שכעת אתה מוצא בהם סוג של קליטה ורגישות לגבי מי אתה והאופן בו אתה מתנהל, או להפך - אמירות שכעת נתפסות כהרסניות ובוטות. אני גם מזמינה אותך לחשוב מדוע דווקא כעת אתה שב להתעסק בכך. האם קורה או קרה משהו בחייך לאחרונה שהזכיר את אותו שבר עם המטפל? האם הרגשות או התחושות לאחרונה קשורים באיזשהו אופן לאותו מפגש מפעם? לאותה חוויה? ולבסוף, אם אתה מרגיש שנשאר משהו "לא סגור" במפגש ביניכם, ושהתשובות על כך יכולות להנתן רק מתוך דיאלוג עם אותו מטפל, הייתי מציעה לך לשקול לדבר איתו על כך, ואולי לראות בכך הזדמנות להבין או לעכל משהו שבעבר היה פחות רלבנטי עבורך. בהצלחה, מלי.

ערב טוב, יש לי בעיה כזו שאני מפחד שלא ארדם בלילה ובעקבות כך אני מרגיש שאני צריך לעשות כל מיני דברים לפני השינה בשביל להיות "מוכן" לשינה. למשל אני חייב לאכול משהו, להתרחץ, ללכת לשירותים וכו' - גם אם אין לי כח וגם אם אני למשל מפוצץ מאוכל- אני חייב לבצע כל אחת מהפעולות, אם אני מנסה לא לעשות אותן- מתחיל לרוץ לי סרט בראש על זה שאם לא אעשה את זה לא ארדם, ואז אני אומר לעצמי- לא נכון כן תרדם, זה לא הגיוני, ואז אני אומר אובייקטיבית זה באמת לא הגיוני אבל מכיוון שאני חושב שאני חייב לבצע את כל ההכנות לפני השינה- אם לא תבצע המחשבה על זה לבד לא תתן לך להרדם. והויכוח הפנימי הזה מתגבר ככל שאני מתקרב לשינה עצמה ואם אני ממשיך לנסות להתעלם אני מגיע לשינה כמו גוש עצבים ואני באמת לא נרדם עד שאני ממש מותש (לפנות בוקר ומעלה) ו\או שאני נכנע ואוכל\מתרחץ וכו'. מה לעשות? אני רואה 2 אופציות- 1. להסכים לכל רצון פנימי בהנחה שאחרי שאני אפסיק להתווכח עם עצמי זה יפסיק להיות משהו מיוחד בעיני ובטבעיות אני אוכל להתעלם 2. להתכווח עם עצמי ולהגיד בכל הכח (למשל) אני לא מתרחץ ומצידי שלא אשן כל הלילה- אבל זו שיטה כ"כ מעייפת, אני שעה רב עם עצמי ואז מנסה לישון מעוצבן וכמובן לא מצליח ואני ממשיך לריב וכו' וכו' ואח"כ אני מרגיש הפוך כל היום... אז שוב אשאל: מה מומלץ לעשות?

שלום לך. אני חושבת שיש פחות משמעות לשאלה "מה נכון לעשות" לקראת השינה, כי הרי בכל דרך בה תבחר תשאר מתוסכל וחסר כוחות. בעיני חשוב יותר לשאול מדוע יש כזה אי שקט סביב השינה, מה הוא מסמן, מה המקור שלו. אני מניחה שבצורך בטקס הזה אתה מבטא איזו שהיא חרדה, חוסר שקט, או מצוקה שאולי אין לה עדיין מילים ופשר, ואין לה מקום באופן מודע בחייך, אבל כנראה "מרימה את ראשה" בלילה, סביב הקושי בשינה. אני חושבת שחשוב להקשיב לאותה "אזעקה" שהנפש שלך מפעילה, ולא להשתיק אותה. נדמה לי שדרכה יש איתות על קושי או כאב שצריך להשתחרר. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר עבורך תהיה לפנות לטיפול, ולנסות להבין את המשמעות מאחורי הקושי שאתה מתאר. בהצלחה, מלי.

היי, הכתיבה שלך מזכירה לי שורה מסדרה ישנה וטובה. חיפשתי קצת ומצאתי. זה פרק שלם, אז נסתפק בדקה אחת... זו שבין 5:48 ל-6:40 http://www.youtube.com/watch?v=H0ID_KVwvbw&feature=related

הי. צריכה קצת הסבר... תוכל/י לתת לי את המילים שלך למה שרצית להסביר או להגיד? להתראות, מלי.

שלום לכולם, הספר נכתב ברגישות רבה במגמה לחשוף את תחום הביופידבק בצורה הברורה והקלילה ביותר. כתיבתו של ד"ר גליקסמן מטובלת בתבלינים מעניינים עם דוגמאות מוחשיות מחיי היומיום. מומלץ ביתור. בברכה נמרוד מ.

נמרוד ידידי שלום רב לך, תודה בקרב לב על מחמאותיך , שמח שנהנת מספרי. בברכה חמה יגאל

הי. אני כאן, אחרי שאתמול יכולתי "לקפוץ" לבקר רק בצהריים. ומתאפקת לא לתת לשאלה פרשנות... ובכל זאת, חושבת כמה מפחיד להשאר לבד, ושכנראה התחושות האלה, של "מישהו בבית" ילוו אותנו היום, בפרידה. והנה, (שוב) לא התאפקתי... מלי, שבינתיים עוד כאן.

הייתי שמחה לכל פרשנות. את לא " צריכה להתאפק". אבל חושבת שזה ברור : הבית נהרס, התפרק: ההורים גם נפרדים וגם נוטשים והילדים מתפזרים בין משפחות אומנות... או בינתיים משוטטים ברחובות... ולא. לא חוויתי גירושי הורים או משהו דומה. לפחות לא ברמה הקונקרטית. זהו . אין מה להגיד. צריך למצוא את הקשר שלנו עם עצמנו. אנחנו היחידים שנשארים עם עצמנו - אם נרצה או לא... עד המוות

פרידה לא יכולה ליטול את שהיה קיים. הכעס על הפרידה יכול. היכולת לראות את הנכס שנשאר, הזיכרונות, הרגעים בהם נפגשו המילים, בקולות מנחמים, עמוסים באנושיות מיטיבה, אינם מבטלים, ולא במעט, את הכאב, העצב והקושי הטמונים בפרידה. פרידה היא מן רעידת אדמה. סערה החייבת להתקיים בכדי לסדר שוב, מחדש, את כל הכלים הנתונים, חיוביים כשליליים; במקום אחר, שונה, זר, אך מסקרן. מפחיד. מאתגר. קשה. פרידה חייבת להתקיים. זהו טיבו של עולם. חבל לדפוק את הראש בקיר. חבל עוד יותר שאמרה כזאת יוצאת מפי, גם אם אני לא רוצה, יש לה מקור. וזה כואב. קול אחר בי מספר לי שיש לי מקום חזק וגדול בלב, למקום הזה, הפורום. קול שאומר לי שאחזיק מעמד ולא שזה לא יהיה קשה וסיזיפי (כמו שאת מלי, הזכרת לי פעם), אבל זה יהיה אפשרי. כנראה שאפצע בדרך, אולי אף אגדל (?).. מה שבטוח, אני בעצם אהיה זאת שאספר (לעצמי) כיצד אני מתמודדת, מכילה, תומכת (בעצמי), מלקטת בעדינות את החוויות הטיפוליות שאספתי במשך השנים האחרונות, וממשיכה הלאה.. עם רצון כן ואמיתי, להיות בריאה בנפשי. לתפקד יפה מאוד בשבילי. לזרוח, לפרוח. לא להיכנע לייאוש, לחושך שבי (ולא שאני??), לקולות השואבים אותי מטה, לכאב, להתעללות, לאובדן. מלי.. עכשיו מגיעות להן הדמעות.. והן פוגשות גרון חנוק.. האמת..? יש בי הקלה שזה עוד מעט יגמר. שכל תהליך הפרידה הזה יגמר. שאלך לנוח, להשלים עם מה שהולך לקרות, להתפקס חזרה אל עצמי, להיות לבד. לבד לבד לבד!!! ואו, ככל שאני כותבת לך יותר, אני מבינה שעם כל הרצון הטוב להיפרד כיאה וכיאות, יוצאים לי ממני, כל הפחדים שעלו בי עם קבלת ההודעה הראשונה, של דרור.. הם אומנם התאזנו קצת מאז.. ועכשיו שוב מציפים אותי.. ובגדול. חנוק לי בגרון מלי.. אני בוכה. בכיתי כל היום. אני שברירית כל כך.. אני קולטת; אני ל-ב-ד..!! ולא אכפת לי שאולי אני נוגדת את עצמי. כי אני מרגישה גם וגם. וזה טוב מאוד בשבילי. אבל מלי, את יודעת מה..? בכל 'גם' שמצאתי בי, יש עולם שלם, והעולם שם, הוא שוב קיצוני. אז פעם היה 'או או' וזה כאב. כאב מאוד. היה בלתי נסבל. ועכשיו, עכשיו (חזרנו..?) יש שוב קיצוניות שבאה יחד עם הבנת קיצוניות נוספת. מלי.. תראי כמה כעס אימה זעם פחד ועוד פחד יוצאים ממני פתאום.. סליחה מלי. באמת. חשבתי שזה יהיה יפה, מרגש. אבל עכשיו אני מסרבת להיפרד. לפחות ברגע זה. בו מילים אלו נכתבות. זה ישתנה עוד שניה, אני יודעת. אבל כ-ל מה שאני כותבת היום, הוא אמת לאמיתה. אוףףףףףףף אולי זה משהו גדול מידי לומר, אך אני מרגישה שיש פה משהו, בתהליך הפרידה שכולנו עשינו פה יחד ולחוד, שיכול לעזור לי בעתיד. עם פרדות. למדתי המון דברים חדשים, תיאוריות חדשות, הבנות חדשות בנושא. למדתי המון על עצמי, על איך שאני מתנהלת במצבים כאלו. וכן. לא תאמיני מלי . למדתי לראות (ולהרגיש) שגם אפשר להפיק מכל הקריעה הזאת - תועלת. הדברים שכתבתי בתחילת המכתב, הפתיעו גם אותי. 'ללקט את כל החוויות הטיפוליות שאספתי במשך השנים..' ועוד 'בעדינות' כתבתי.. מלי, את מאמינה..?? אבל אסור לי להתרגש מההתקדמות. הרי שאני נעה מנקודה אחת לשנייה מהר מאוד. חוסר היציבות המוחלטת הזו כל כך מפחידה אותי מלי.. עכשיו אני מבינה מדוע כל כך קשה לי לסמוך על עצמי.. (ממש הרגע אני קולטת..) כי כל רגע אצלי הוא הפתעה חדשה. ולא הפתעה במונח החיובי שלה. אין באפשרותי לצפות את העתיד שלי.. ((((((((((((((ומפחיד פה מלי..)))))))))))))))) או שיש..??? ושוב אני בוכה.. פתאום אני חושבת עכשיו על שיר הכותבת היקרה בפורום.. (שיר..?? את שומעת..??..) כמה אני מזדהה איתך.. להיות על הגבול זה אומר שכל הזמן כמעט נופלים. אני לא רוצה ליפול עכשיו מלי. לא רוצה. תעזרי לי.. טוב..? ((((((((((((((ח נ ק )))))))))))))))) (אוקי. עצרתי קצת כדי להירגע, לפחות מעט. עכשיו אני יכולה להמשיך..) לעת פרידה מלי, חשוב לי להביא לפה ניגוד קשה מאוד שמצאתי היום, בשיטוט אחורה בפורום. בעבר, כתבתי פה שמעולם לא נאנסתי. כתבתי זאת ממקום שלא ידע שזה קרה. הייתי בהכחשה מוחלטת, עד לפני כמה חודשים.. עכשיו אני מבינה מדוע כתבתי את שכתבתי אז. אני בוחרת לצרף את הלינק להודעה ההיא, ובוחרת גם לסכם זאת פה וכן אצלי בעולמי הפנימי. למרות שאני מסרבת לחלוטין לדבר על זה. עדין. http://doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-751765,xFP-751760,m-Doctors,a-Forums.html מלי.. דמותך תשמר אצלי במקום מיוחד בלב. מקום שיספר לי בעתיד על התקופה היפה שלך איתי, פה. מקום שיזכור עד כמה אימהית את, עד כמה את מכילה, שומרת, עוטפת, מקשיבה, משמיעה, מזמינה, תומכת, מקבלת, מתבוננת, מעלה.. מאפשרת.. ו..הכי חשוב.. מקום שלעולם, לעולם לא ישכח את המקום ששמרת לי לידך. אשתמש בו מידי פעם.. להיות לי לנחמה.. תודה זו מילה יותר מידי קטנה.. אז עוד נשיקת פרפר עדינה.. דומעת.. ~נילי~

נילי יקרה. אני מתחילה דווקא מהסוף, מכך שהודית לי על המקוום שפיניתי לך לידי. וחשבתי שאני גם רוצה להודות לך על המקום שפינית לי לידך. על כך שהסכמת שאהיה שם, שאגיב, שאתבונן, שאחשוב בקול, גם אם לא היה תמיד פשוט, נעים, נוח. אני חושבת שהיכולת לפנות מקום למישהו היא לא מובנת מאליה, ואותי זה תמיד ריגש בקשר בינינו. אני עוקבת אחרי ההתפתחות שלך כאן, ועכשיו, כשצירפת את הלינק, חשבתי שעשית כאן תהליך רציני, כואב, עמוק. וגם אם הוא לא הסתיים, הרי שהבאת כאן את עצמך ויכולנו לעשות ביחד חלק מהמסע הזה, שכרגע את בוודאי ממשיכה אותו, אבל נפרדת ממני, כשותפה בו. ועם זאת, אני בטוחה שהקול שלי ימשיך ללוות אותך. אותו הקול שמזמין להתבוננן, להבין, להתעמק, וגם להתעודד, לנוח, להתרגש מהשינויים הקטנים. אני חושבת שמכל אלה את לא נפרדת. אני מאחלת לך הרבה הצלחה, ומעבירה לך את כל הכוחות שאפשר בדרך שעוד מחכה לך... אני בטוחה שהאיכויות שלך - הרגישות, הנדיבות, הכנות, כל אלה הם הצידה בתרמיל המסע שלך שיהפוך אותו ליותר אפשרי עבורך. מכל ליבי מאחלת לך את הכי טוב שהיית רוצה. שלך, מלי.

במהלך יותר משנתיים אני כותבת כאן את מסע ההחלמה שלי .. ו..את מהווה אבן דרך מאוד יקרה בדרך הזו. כן.. זו אמנם היכרות וירטואלית .. ולא כקודמתך ליאת .. את לא הרבה זמן כאן .. אבל בחצי שנה הזו הצלחת להפוך בתוכי עולמות ולגעת בנימי הנפש.. הכרות מיוחדת במינה שאני זכיתי לקבל. חשבתי אחרי שליאת הלכה , שאין תחליף .. שזהו, לא אצליח להתמודד יותר , לשתף , להפתח ולהיות כאן ..אבל ציפתה לי הפתעה .. להכיר (גם) אותך. הכרתי אנשים מיוחדים במינם בפורום זה , שהפך עבורי לבית ..(בפעם הראשונה בחיי לא בקונוטציה שלילית). תאמת, מלי .. אני כבר חושבת שבועיים מה לכתוב לך , איך אפשר לסכם משהו .. שעדין לא נגמר ?... איך אפשר לכמת בכלל את מה שקיבלתי כאן בכמה מילים ?... לא יודעת .. מנסה. מחפשת מילים שיביעו את מה שהלב מרגיש , זה לא קל .. מנסה אפילו לא להתנתק כרגע , להיות במצב ממש מחובר , להרגיש את מה שכותבת .. ולהיות הכי אותנטית שאפשר. כן.. בחיי שמנסה הפעם לא להתנתק .. לרשום ממקום של מודעות , כי הניתוק הזה הוא מנגנון הגנה יעיל שלי .. שנים !!! כזה שבהחלט מועיל מבחינות מסוימות אבל רק ברמת סכנה מיידית ..כי לטווח הארוך הוא ככ מזיק.. שנים של ניתוק טוטאלי , ריקנות כואבת, שיחזור כמו אז בפגיעות שחוויתי .. ניתוק בכדי לא לחוש בכאב. שנים של פחד מלגעת בכאב, מלהרגיש , מלחוות , מבכלל באמת להיות .. שנים .. מלי .. חשבתי שעשר מאחרי האונס .. אבל זה עוד מילדות . והנה .. הגעתי לכאן ממש במקרה , אפילו זוכרת שזה היה משהו כמו 3 חודשים בטיפול שלי , עברתי רק לשאול שאלה . .והנה .. שנתיים ויותר עברו מאז .. מי היה מאמין שאשרוד ואמשיך הלאה ?! הצלחתי דרככם להתחבר בעבודה ככ לא פשוטה שוב לעצמי , וזה ככ כאב .. הושטתי יד .. ואתם .. חיבקתם אותי מרחוק בשתי ידיים . דרך לא פשוטה עברתי כאן .. מלווה בהמון יאוש , פחד , אכזבה ונטישה .. המון דברים יצאו ממני החוצה, המון שנים שהוקפאו בלא לבקש עזרה חזרו לחיות כאן מחדש איתכם. קיבלתי כאן בית מקבל ואוהב .. בפעם הראשונה בחיי!!!!! כשראש לא חשב בהיגיון , שהרגש גאה , בעבע .. ואמר דיייי, כשהכאב שב וכה כל פעם מחדש .. הייתם כאן עבורי . חיכיתי (המון ) לימי חמישי כדי לכתוב לך , חיכיתי בשביל להיות פה .. ממש לידך ...בחיי!!!! מנסה לעצום את העיניים לראות מה עברתי , אפילו להרגיש ולשמוע - מנסה להתמודד לא לברוח .. להתמודד גם עם קשת הרגשות הלא נעימים שעולים בי .. מנסה לתת לזה מקום .אני יודעת שהמון כעס, בלבול, כאב, אשמה ליוו אותי כאן ובמיוחד בשבועים האחרונים, אבל .. מנסה להחזיק את הקולות האחרים שלכם בי אלה שדיברו אליי להיות חזקה .. הדמעות נוצצות בעייני , אבל מנסה להיות חזקה - למרות שיש איזה קול בתוכי שמנסה למשוך ולומר "מה הטעם..להפגין חוזק כזה אם בבפנים ככ שבור?" אני באמת שבורה מלי, אבל מנסה לאסוף את רסיסי הזכוכית ולהדביק מחדש .. עם איש השיחות היקר שלי .. מנסה להמשיך את העבודה שנקטעה כאן ולחבר אותה מחדש מבלי לפחד עם האיש האמיץ שיושב מולי פעמיים בשבוע בטיפול ככ מורכב. רוצה לקחת אחריות, יש לי ילד בן 5 ובן זוג מדהים שמלווה אותי 12 שנים , רוצה להזכר עד כמה אנשים טובים סביבי מחזיקים ונותנים כח ..בחיי שמנסה , למרות שזה ככ קשה. מלי , היום זה יום קשה מיידי , הפרידה ממך ככ קשה משלושתכם, היא עושה לי ככ רע, מנסה לחשוב שמחר אולי יהיה אחרת .. הצבעים יהיו בהירים יותר.. מקווה את יודעת , בימים של חולשה ועוד חולשה ועוד חולשה , נשארת כאן לצידי במילים מלטפות ונוגעות , בעצות חכמות עם רצון ככ לעזור שכשאני נזכרת כמה כוח העברת אליי להתמודד עם כל הקושי .. אני אומרת בהחלט מתרגשת ואומרת תודה!!!!! גיליתי (גם) והרבה בזכותך שיש אנשים באמת טובים , אבל באמת .. טובים אז איך אפשר למחוק דבר כזה ולברוח ?.. איך מלי ?.. אי אפשר . אני רוצה להגיד לך שהחיוך שלך דרך המסך היה בהחלט מדבק, לרגעים אפילו השכיח את הפחדים והכאבים שהיו עצומים בתוכי . אני מודה לך ככ על שהיית לצידי, על שהחזקת לי עוד קצת מהתקווה, תודה שלא התיאשת שבוע אחר שבוע .. עברת איתי כאן תהליך לא פשוט , אני אפילו זוכרת איך לא הסכמת לוותר ל"חגוג" לי יומהולדת 31..פשוט מרגש בחצי שנה האחרונה במסירות ובדאגה אינסופית של ממש אמא , כזו שמעולם לא הייתה לי הקשבת וליטפת .. והחזקת את היד , חיבקת והרגעת .. עד שאני פשוט מתחילה לבכות עכשיו .. מהיכולת והמסוגלת שלי להכניס אותך אליי הכי קרוב שאפשר. את יודעת אומרים.. "שלקבל על עצמך תפקיד - זו ממש אחריות , ולבצע אותו ביטב - זו בהחלט מסירות להפוך אותו למיטב - זו פשוט אומנות "... אבל - מלי יקרה , ככ יקרה .. לחולל שינויים בנפש האדם - זו ה..(((((((הצלחה!!!!!))))))))) אני מברכת על היום בו זכיתי להכירך. ומודה לך על הצלחתך, הצלחת - לפקוח את עיניי, להאיר את מוחי, ולשנות את גישתי לחשוב אחרת!!!!!!! את אדם נפלא , פשוט ונפלא .. שעושה את החיים לככ יפים ועשירים. שמרי על עצמך. בטוחה שעוד תגיעי רחוק . ומי יודע .. אולי פעם עוד נפגש ..:-) שלך תמיד בחיבוק אוהב. שרית נ.ב.. מקדישה לך את השיר שבימים האחרונים שומעת ככ הרבה וחושבת עלייך .. "עוף גוזל..אריק איינשטיין הגוזלים שלי עזבו את הקן פרשו כנפיים ועפו ואני ציפור זקנה נשארתי בקן מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר. תמיד ידעתי שיבוא היום שבו צריך להיפרד אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום אז מה הפלא שאני קצת דואג. עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך רק אל תשכח יש נשר בשמיים גור לך. עכשיו נשארנו לבדנו בקן אבל אנחנו ביחד חבקי אותי חזק תגידי לי כן אל תדאגי ביחד כיף להזדקן עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך רק אל תשכח יש נשר בשמיים גור לך. אני יודע שככה זה בטבע וגם אני עזבתי קן אבל עכשיו כשבא הרגע אז מחניק קצת בגרון מחניק קצת בגרון. עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך רק אל תשכח יש נשר בשמיים גור לך. " היי.. בחיי.. שהדמעות יורדות . אז , מלי..אפסיק עכשיו .

שרית יקרה. חבל שאי אפשר להעביר התרגשות דרך המסך, או שאולי בעצם אפשר...? קראתי את המכתב הכ"כ יפה שכתבת לי, מתפעלת מהאומץ, מהלחימה שלך, מהרצון להשאר מחוברת ולא לברוח למקום הכ"כ מוכר, מגונן, בטוח, לבועה הזאת, שכ"כ הרבה דיברנו עליה, לניתוק. ...וגם אני מנסה לחשוב איך אני אפרד ממך, איך אני מסכמת את התקופה שהייתי איתך, ואת, ללא ספק, היית איתי. אז כבר רמזתי בהתחלה על האומץ והלחימה, שלפעמים לא ידעת או הרגשת, והתפקיד שלי היה להראות לך אותם, אותך. אני חושבת על הקולות בתוכך, שלאט לאט יכולים עכשיו למצוא בית ומקום - שרית הקטנה, הגדולה, הפגועה, המתפקדת, הילדה, האמא. כ"כ הרבה חלקים, ונראה שלאט לאט הם מצליחים לקיים איזה משטר דמוקרטי ביניהם, ישיבה ומפגש משותף שבו יש זכות דיבור לכולם... והגוזל הזה, של השיר, הוא כ"כ את... הציפור הזו שצריכה לעוף, וגם צריכה קן, ובעיקר צריכה ליווי וברכת דרך, ומישהו שמאמין שהיא חזקה ומוכשרת דיה כדי לעוף, לפרוח, לבלוע את העולם. מאחלת בכל ליבי הצלחה ואושר. והכי מקווה שתזכרי מדי פעם להחמיא לעצמך על מי שאת ומה שהשגת. שלך, מלי.

שלום בתי בת התשע הציצה בי במקלחת לפני כמה ימים. היא לא ראתה שאני רואה. האם יש טעם לדבר איתה על העניין? מעולם זה לא קרה קודם (עד כמה שידוע לי).

שלום ירון. השאלה שלך מתאימה יותר לפורום פסיכולוגיה של ילדים. מזמינה אותך לפנות עם השאלה שלך לשם. בהצלחה, מלי.

http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-3284,m-Doctors,a-Forums.html

מאד קשה לי לבטא את מה שמרגישה עכשיו ואולי כמו שכתבתי לדוד זאת הרגשה כאילו שאני מוכה ולא מתוך כוונה להגדיר אתכם כמכים חו"ח. זאת ממש תחושה פיזית של חנק וכאילו קיבלתי אגרוף בבטן.. ואולי זה לא ממש יעניין אותך עכשיו אבל "זה מוכר לי" בזמן פרידות. מה שמקשה עליי יותר זו ההרגשה שאתם בכלל לא מכירים אותי, כי כתבתי פה כל פעם בשם אחר. וקשה לי שלא להשוות את עצמי לכל הקבועים פה - אשר מקבלים יחס אישי בפרידה , כי הצליחו ליצור קשר אישי לפחות עם אחד/ת מכם. אבל אולי עדיף לי כך. אם הייתי נקשרת לאחד מכם היה לי הרבה יותר קשה. מלי, בסך הכל רציתי לפרגן ולהגיד תודה ויצא לי מין מכתב כזה "קוטרי" אז מה שרציתי לומר שכנראה בכל זאת נקשרתי אליכם וזה אולי יישמע לך מוזר אבל במיוחד אלייך. יש בך המון חוכמה וטוב ומילותייך הצליחו תמיד להגיע אליי אם כדי להאיר , או להרגיע ולהפיח תקוה ומאד מאד תחסרי לי. הנישה הזאת הצילה אותי בהרבה רגעים קשים ובמיוחד לאחרונה כשנותרתי לבד , ללא כל מקורות תמיכה. וכמובן שגם דרור ודוד ידעו תמיד איך להגיב באופן כזה שתמיד שיפר את הרגשתי. מה שאיפיין אותך שגם כשהקרנתי חוסר בטחון ולא ידעתי איך לתקשר ולהתקרב, הרגשתי ממך חום ורצון לקרב אותי למרות הקור שיצא ממני. מלי , אני מתארת לעצמי שאת נרגשת ולא יודעת אם זה העיתוי המתאים למכתב כזה מסובך וארוך - אם תהיה לך הסבלנות לקרוא אותו . אז כבר מסיימת בהמון המון המון תודות לך עד אינסוף.... והרבה הצלחה בכל מה שתבחרי בחיים.

שלום X. אני שומעת את הצער על כך שאינך יכולה להחשף באופן שיאפשר מגע אישי יותר, קרבה גדולה יותר. אני מניחה שזה חלק מהמחיר של להשמר במקום בטוח - זה מוגן אך גם מבודד. ובכל זאת, נדמה לי שקצת מזהה את הקול שלך בין השורות, ומקווה בכל זאת שתשמעי את השלום שלי אלייך ככזה שמגיע ממקום של הכרות ושל קשר. וכמובן, תודה על המילים החמות. זה בהחלט חשוב ומרגש עבורי לשמוע זאת. מאחלת לך את כל הטוב, ומקווה שהאיקס ישתנה לסימן חיובי יותר, מבטל פחות (אולי "וי"?)... שלך, מלי.

היי יקרות.. הרבה אני מוצאת שאני שואלת את עצמי, האם אני היחידה שמפחדת לאבד את מה שיש כאן, מהבחינה החברתית – בין משתתפות הפורום.. את המנהלים אנחנו בטוח מפסידות. במובן הגשמי. ואחת את השנייה.. לא ידוע. אין לצפות מראש.. למרות שזה מביש (אותי) לומר זאת; אותי זה ממש מפחיד. מדוע רק אני אומרת זאת.. האם אני היחידה שמרגישה ככה..?? אני תוהה ביני לבין עצמי.. אחרי הכל, נעזרתי המון פה גם באמצעות מילותיכן אלי, כתוספת חשובה מעין כמוה (בונוס מגניב) להכלה של דרור דוד ומלי, והיה לי בהחלט משמעותי מאוד, גם לומר את שעל ליבי, 'לחברותי לצרה' שמצאתי פה. מילים אשר היו אמת תמיד, הזדהות אותנטית לחלוטין. חברות וירטואלית יכולה לשמש מטרות רבות. באותה מידה היא חברות חצויה. אמיתית יותר מחברות רגילה (אולי בזכות האנונימיות), אמיתית פחות מחברות רגילה. חברות וירטואלית נתונה לשליטה המלאה שלנו. בשונה מחברות רגילה. אני מבולבלת לחלוטין אם זה טוב או לא.. אם זה היה נכון שנקשרתי מעבר למנהלים.. בטח שאפשר ללמוד מאכפתיות אותנטית של אנשים שלמרות שאתה לא באמת רואה אותם (במובן הראלי), הם בהחלט חלק מחייך.. הם שולחים לך קולות יפים (בחברות).. אולי אף קולות שמצליחים להישאר בתוכך..? תודה לכולם על הבית החם הזה. כ-ו-ל-ם שותפים מלאים. אני כל כך אתגעגע.. ואזכור את כל שהיה.. אדפדף.. אחווה שוב.. ואתגעגע עוד יותר.. ~נילי~

נילי יקרה. אני שמחה שאת מעלה את הנושא החשוב הזה, שאני שומעת לו רמזים בתגובות, אבל בהחלט ראוי בעיני לבדיקה, מחשבה ופרידה... אין ספק שהרשת החברתית, ולא רק זו הטיפולית, הייתה חלק מהייחוד והמשמעות של הפורום. אז מפנה את המקום לתגובות של משתתפים... מרימים/מרימות את הכפפה? מלי.

~נילי~ יקרה וכולן... ברור! שהמקום הזה יחסר לא רק בגלל המנהלים הקולות של כל אחת מכן נשארו לפעמים כל השבוע, מלוות גם במחשבות ובהזדהות ובנחמה. תודה לכן כולכן... רוני, ובילבי שנעלמה קצת בזמן האחרון, ושרית ושיר ועוד רבות... אני זוכרת שבהתחלה היית רק נילי, ואז עם הזמן התחלת להצמיח פה זרועות ( תרתי משמע ) , ולהושיט ידיים פה למשתתפות נוספות, ואיך לאט לאט גם את ואני חושבת כולם חשפו ונתנו פה מעצמן לאחרות. אז תודה גם לך נילי, ואני מקווה שתצליחי למצוא איים של אושר בכל מקום ודבר שתעשי. שלך אופיר

נילי אין בי כל כך מילים, ואין לי כל כך יכולת. רק רציתי להגיד לך, היה לי חשוב להגיד לך, שקראתי אותך כל השבוע. אני מאוד מעריכה אותך על היכולת שלך לבוא ולהיפרד מכל המנהלים, ומחברי הפורום. את מאוד רגישה, מאוד אכפתית. את מאוד מיוחדת- במובן הכי חיובי של המילה. אני יכולה להבטיח לך שאת לא היחידה שמפחדת וכואבת לאבד את מה שהיה כאן. אל לך להתבייש במה שמרגיש לך. וזה שאת היחידה שהעלית את הנושא והצלחת להגיד את שעל ליבך, ראוי להערכה ולהערצה. תהיי גאה בעצמך. כמוך, גם אני חושבת שאנחנו מפסידות המון.. כמובן את המנהלים, אבל גם את המשתתפים האחרים. יכולה להגיד לך שגם אם לא הגבתי להודעות של אחרים, תמיד קראתי אותן, הזדהתי המון, כאבתי והתרגשתי. יודעת, מנסיון, שקשרים וירטואלים (או שמתחילים באופן הזה) יכולים להיות מאוד משמעותיים, חזקים וטובים. היה כאן משהו מיוחד. היו כאן אנשים מיוחדים. ואת אחת מהם. מקווה שתשמרי על עצמך, ותלמדי להעריך את עצמך- ויש לך המון על מה. תדעי שאת חזקה. למרות השינויים הקיצוניים, למרות העמידה על הקצה, ההרגשה שאת על הגבול ועלולה כל הזמן ליפול- את חזקה. ותדעי.. שגם אם תפלי- את תקומי. כי את יכולה. את מסוגלת. כבר עשית את זה בעבר. יש בך את הכוח. מאחלת לך שלמרות ועל אף הקושי, תמשיכי בדרך שלך, בצעידה קדימה.מאחלת לך שתפגשי את הטוב ותלמדי לקבל אותו. שיר

שלום לך מלי יקרה! כמעט ולא כתבתי כאן מאז שהגעת (וגם לפני כן מול ליאת לא ממש הספקתי לכתוב הרבה, קצת אחרי שגיליתי את האוצר הזה, היא עזבה ולמרות שגם בזמן הקצר הזה זכיתי בהרבה, עוצמת העצב היתה כל כך גדולה שלא העזתי שזה יקרה לי שוב) ולמרות שלא כתבתי חיכיתי כל שבוע מחדש למילים שלך שגם כשלא כוונו אלי בכלל, מצאתי אותן הרבה פעמים נכנסות אלי ונוגעות בי כאילו נכתבו רק בשבילי. אז למרות תקופה קצרה יחסית ולמרות שלא הייתי נוכחת, אני רוצה לומר לך תודה, שנתת לי הרבה. שיהיו לך מסעות טובים בכל מקום שבו תהיי. אני אתגעגע לנעלייך... ילקוט הרועים-אפרת

אפרת-ילקוט רועים יקרה. תודה רבה על שכתבת הפעם. אני חושבת שהדרך שאת השתמשת כאן בפורום בוודאי משותפת לעוד הרבה אנשים, ובעיני חשוב לי להפרד גם ממכם, המשתתפים השקטים של הפורום. תודה ובהצלחה... להתראות, מלי.

מלי יקרה שמחתי שלקחת בחשבון גם את אותן משתתפות שקטות, או אלה שמתבטאות פחות, ושהיה חשוב לך להפרד גם מהן. ולא, זה לא מובן מאליו, וככל שאני קוראת אותך יותר, אני מגלה בך רגישות וחמלה יוצאות דופן כלפי כולם. וזה בהחלט משהו שמחמם את הלב ובכלל, באותו עניין, אני לא יודעת אם אני מדייקת, אבל נדמה לי, שהנוכחות השקטה(והקבועה) כאן, מספרית, גבוהה יותר. שוב רוצה לסיים בהרבה תודות ווברכות. מאחלת לך סוף משמרת נעים, ופרידה קלה מכולם. ריבי.

שלום מלי, האמת שכתבתי הודעה בפעם הראשונה במשמרת שלך שבוע שעבר והתשובה שנתת לי די הרעידה בי את אמות הסיפים . כתבתי לך על "האובססיה לדמות המטפלת" ועל ההתעסקות המאסיבית בטיפול, באופן שלפעמים הוא מחליף את הממשות, את החיים האמיתיים. את כתבת לי שזה קשור בחסך ורעב גדול -קצת התרגשתי מזה ודי נפגעתי במובן הזה שלא כ"כ נעים לשמוע על עצמך שיש בך רעב גדול גם אם ידעת זאת כל חייך. בכל אופן, אני לא יודעת איך לפתור את הבעיה הזו ומה עושים כדי לא להתעסק בזה באופן אינטסיבי. ואולי זה בכלל הסחת דעת מלטפל בעצמי באמת? אולי ההתעסקות שלי בטיפול ובמטפלת זו אחת הדרכים היעילות עבורי שלא לעזור לעצמי לטפל בעצמי? איך את בתור מטפלת מתייחסת לדברים האלו כאשר הם עולים אצלך בטיפול, אם בכלל. האם פגשת מטופל כזה שיש לו העברות חזקות והוא מתעסק בטיפול, ביחסים עם המטפלת באופן אינטנסיבי ויום יומי ומעלה את הצורך להיות בקשר לאורך כל השבוע? אני חייבת לציין שהרגשת אותי בצורה ניואנסית רק מעבר למילים הכתובות. כך יכולת להבין שיש בי הרבה כעס ואכזבה מעצמי בגלל שאני כ"כ תלויה באחר/מטפל. מהסיבה הזו בדיוק, הזדהיתי עם מי שכתב כאן על הקלטת המטפל- זהו צורך שקיים בי ואני מנסה להבין את פשרו, מעולם לא שיתפתי בכך את המטפלת שהוקלטה. האם חטאתי כאן במשהו למישהו? אני ממש מעריכה את תשובותייך. בהצלחה בהמשך, אולי ניפגש פעם בחיפה... אינפרנו

אינפרנו יקרה. שמחה שהצלחתי לראות משהו משמעותי, שאולי היה קל לפספס. עם זאת, אני תוהה מדוע תחושת הרעב מעוררת בך בושה או אשמה כה גדולה. אני מניחה שלא פשוט להזדקק, לרצות, להתלות, ועם זאת, תחושת הרעב כ"כ מוכרת, כ"כ בסיסית, שנדמה לי שאולי כדאי שתנסי להיות יותר סלחנית לגביה... שאלת האם ההתעסקות בכך איננה במקום לטפל בעצמך, וחשבתי שזה בעצם אותו הדבר. להתעסק בכך - לרצות, להזדקק, לתקשר זאת, להתמודד עם הנתינה והסיפוק, מחד, אך קרוב לודאי גם עם רגשות של דחייה ואכזבה, תסכול ורעב שלא מתמלא, מאידך, הם בדיוק ההגדרה של לטפל בעצמך, של לפגוש, להתמודד, ולהתנסות בקשר שמערב את כל הצרכים והרגשות הללו, אך מזמין גם להתבוננות, הבנה, ומשא ומתן סביב אותם צרכים. בעיני, אין דרך טובה ובטוחה יותר (גם אם קשה, ארוכה ומלאת מכשולים) כדי להתחיל, בהדרגה, לחוות סיפוק בקשר ממקום אחר, רגוע ומאוזן, ובעיקר אפשרי יותר (לך ולצד השני). ולגבי ההקלטה - אני יכולה להבין מאוד את המניע והצורך בכך, ולחשוב אפילו שיש לזה ערך (האם, אגב, זה שימש אותך באופן חיובי בסופו של דבר?). אבל נראה לי שעבודה טיפולית משמעותית יכולה להיות אם תפתחי זאת (כן, אפילו כעת) בפני המטפלת שלך, וביחד תוכלו להבין את המשמעות של מה שעשית, של מה שהיית זקוקה לו, ואולי של מה שאת צריכה ולא מעיזה לבקש. בעיני, אחד הדברים המרגשים, שמתאפשרים בטיפול, הוא לגלות שמקומות, חלקים, רגשות או התנהגויות, שחשבנו (וחונכנו) שהם אסורים, מעוררי ביקורת וטאבו, מקבלים לגיטמציה והכרה, ואפשר לבטא אותם באופן גלוי, פתוח, מתקשר. שיהיה בהצלחה, מלי.

מלי, אני יודעת שעוד מעט את הולכת, אז אנסה עוד קצת... מודה לך על המענה הקרוב והרגיש. רציתי רק לחדד את שאלתי - מדוע לדעתך אני הקלטתי את המטפלת במשך שנים? האם זה אומר משהו על חוסר המוכנות שלי להתמודד עם פרידה ועל העיסוק האובססיבי שלי בטיפול, עד כדי כך שלא יצרתי לי קשרים בחוץ ואפילו ניתקתי חלק מקשרים קודמים. ועכשיו אני די לבד והנה התחלתי טיפול חדש שבו אני מקווה אצליח להימנע מכניסה לאותם מקומות. אבל האמת המרה היא שאני לבד, בת 30 ולא יודעת איך אוכל להכיר בן זוג- כאילו שכחתי מה זה קשר. במהלך שש שנים, נהגתי להקליט את המטפלת שלי מבלי שהיא בכלל ידעה. האם זה אומר עלי משהו במובן המוסרי? האם זה אומר שאני אדם לא אמין? לא אתי? הייתי רוצה לשתף בכך את המטפלת החדשה. אבל אני יודעת שברגע שאעלה את זה, לא אוכל יותר להשתמש בדרך הזו- הישנה. אשמח למענה ברגעים האחרונים של הפרידה. אינפרנו

בוקר טוב, שמי אורית אני בת 26 ולפני שלושה חודשיים הלכתי לאיבוד ומאז אני לא מוצאת את עצמי עזבתי מקום עבודה ממש טוב שממש ממש אהבתי ומאז אני מובטלת השמנתי ביותר מ10 קג' בחודש אחד אני לא מצליחה להפסיק לאכול לא מצליחה להוציא את עצמי לראיונות עבודה כי כשאני כבר מצליחה אז לא מקבלים אותי אז כבר לא רואה סיבה הכסף עומד להיגמר כנראה שיזרקו אותי מהעבודה ניפרדתי מהחבר ואם אך שאני נראת ומרגישה עכשיו אין מצב בעולם לזוגיות חדשה הכל פשוט קורס ואין כח לנסות להדביק את הדברים בחזרה מה עושים?

שלום תמרה. התקופה שאת עוברת עכשיו נשמעת לא פשוטה בכלל. אני מניחה שיש הרבה גורמים חיצוניים, שלא קשורים אלייך, שמתפרקים לך בימים האחרונים. אני גם שומעת שחלק מהדברים שייכים לתחושות, חוויות ומצוקות פנימיות, ואולי כרגע, כשהמצוקה גוברת, הם מורגשים ומוארים ביתר שאת. נראה לי שבימים כאלה חשוב לנסות ולדבר על מה שעוברים ומרגישים, להרגיש פחות לבד, ולנסות לסדר כמה שיותר את הדברים, לתת להם פשר ומשמעות, ולנסות לספר את הסיפור של מה שאת עוברת כרגע. אני חושבת שטיפול יכול להיות מאוד יעיל ומשמעותי בתקופה כזו, ואם לא - נסי לדבר או לשתף אדם קרוב, שאת מרגישה בנוח להפתח בפניו, ולנסות לעבד קצת מהחוויות הקשות שאת עוברת. שיהיה בהצלחה, מלי.

אפשר להיות כאן לידך..אפילו עוד קצת .. בלי מילות פרידה עדין ?... מתגעגעת כבר.. קשה לי ככ. מלי , פשוט קשה. שרית

שרית יקרה, בוקר טוב... תחילת הסוף. יש דבר כזה? קמתי הבוקר עם תחושת פרידה, ושמחתי לשמוע הד להרגשה שלי. מבינה ושותפה לרצון להיות עוד קצת ביחד... בוודאי שאת מוזמנת להיות איתי כאן, לעבור איתי ביחד את הפרידה, את היום האחרון שלי כאן. מלי.

רק אחרי שסיימתי את שרותי בצה"ל כחוק ב 1999 בגיל 45 פניתי לאבחון פסיכיאטרי רציני האבחנה - הפרעה דו קוטבית כאשר הצד המאני התגלה בלקיחת נוגדי דיכאון ללא מיצבים , אפיזודה משולבת ללא מאניה אמיתית מעולם. כבר בתיכון רצו שאפנה לבריאות הנפש זה היה לפני 40 שנה הסטיגמה היתה טאבו סרבתי. אוקטובר 1973 לחימה בחזית המצרית ,אני מגלה לחץ ,מתח ,פחד יורדים עלי אבל אני שורד את המלחמה. חולפים 6 חודשים אני מבקש קב"ן בגלל לחץ נפשי המג"ד מסרב אני עובר מסוללת התותחנים למפקדה. חולפים עוד 4 חודשים אני נפגש עם פסיכיאטר הפרופיל מורד ל 56 אני ממשיך לשרת בסיני בגלל פרופיל זמני. חולפים 5 חודשים אני קורס,שולח דרך הדאר הפנים צהלי מכתבים נואשים לפסיכיאטר ואז מועבר ליחידה עורפית. כאשר אני מגיע לרופא מוסרת מעל סדר היום האופציה לפרופיל 21 ב אותו זמן נעשו לי מבחני רורשך שגילו סממנים פסיכוטיים מה שלפי דברי הרופא המטפל כיום לא היו דברים מעולם. שובצתי להג"א לאחר שסיימתי את מלוא השרות הצבאי ,לאחר 5 שנים מעלה את הפרופיל ל 65 ומשובץ ליחידה קדמית. 1982 מלחמת לבנון,קריסה ,פניה נוספת לברה"ן . חד משמעית מוצע לי לקבל 21 אני מסרב בתוקף ונשלח עם מכתב שאין לזמן למילואים עד לבדיקה חוזרת. בדיקה חוזרת לא נערכה כי הועברתי מהגדוד למפקדת האוגדה ואז מצאתי את מקומי במילואים . מספר שנים לאחר שהייתי במפקדת האוגדה הייתי בשמ"פ ומאחר שהייתי איש שלישות היתה לי נגישות לילקוט השרות. בילקוט השרות מצאתי את המכתבים ששלחתי לפסיכיאטר שטיפל בי בסדיר שהוצאו מהתיק הרפואי במרפאה הצבאית לבריאות הנפש. כמובן שהשמדתי את המסמכים. צעירים ממני פרשו ממילואים וככל שבגרתי כך נהניתי יותר מהמילואים כותיק ושריד למלחמת יום הכיפורים. ב 1999 שוחררתי בגיל 45 המועד שקובע החוק לסיום שרות. שנתיים אחר כך נבדקתי בדיקה רצינית ואז התגלה שאת הרומן שנאה אהבה עם צה"ל ניהלתי עם הפרעה דו קוטבית. ברור שאם צה"ל היה יודע שאני לוקה בהפרעה דו קוטבית היתי צריך להתנדב כדי להתגייס ובטח שלא הייתי משובץ לתפקיד לחימה. שאלותי הן 1. מה אמינותם של מבחני רורשך 2. האם במסגרת חיסיון רפואי ביחסי רופא ומטופל בצבא רשאי הרופא לדווח על כך שמי שאובחן בהפרעה המופיעה ב DSM מסרב לעמוד בפני ועדה רפואית. 3. האם לא היתה חציית קו אדום בהעברת מכתבים מהתיק הרפואי במרפאה הצבאית לברה"נ לילקוט השרות שביחידה.

שלום לך. אתה שואל שאלות חשובות, אולם הן מתייחסות למנגנון מסורבל וסגור (צה"ל), שאינני מכירה את אופן הפעילות בו בהקשר של אבחנה, דיווח וכו'. הייתי מציעה לך ליצור קשר עם גורם צבאי רלבנטי שתפקידו לספק את התשובות לשאלות שאתה שואל. לגבי אמינות מבחן הרורשאך - הדעות על כך חלוקות. באופן כללי הרורשאך בד"כ איננו מבחן שממנו ניתן לקבל אבחנה פסיכיאטרית, ומקובל לצרף אותו לשורה של מבחנים פסיכולוגיים שביחד אמורים לספק תמונה רחבה ואמינה יותר. גם התוקף והמהימנות שלו, בוודאי אם נערכו לפני שנים רבות (כיום מקובל לבדוק אותו באופן יותר מבוקר ואמין) בהחלט שנויים במחלוקת, וקשה לי להאמין שעפ"יו יישק דבר. אבל שוב - חשוב שתברר זאת מול הגורמים הצבאיים לעומק. בהצלחה, מלי.

אם אני מבינה נכון, זאת הזדמנות כמעט אחרונה לכתוב פה. מנצלת את ההזדמנות כדי להשאיר כאן, במקום החשוב הזה, כמה מילים משלי. חשוב לי לכתוב כאן, באופן שלא מתייחס לדרך הסגירה המשונה של הפורום. רוצה לסיים פה בטעם מתוק, עם מילות אהבה, למקום המדהים הזה שליווה אותי בכל כך הרבה ימים קשים, כל כך הרבה רגעים יפים, מצחיקים, בוכים, מרגשים. מקום שזימן לי כמה מהמפגשים החשובים בחיי (ממש ככה...). פורום מפואר, כתבה לילך. כמה מפואר.... עוד הרבה פעמים אשוב ואקרא בפורום. אדפדף בו לאחור. ממילא, לפחות עבורי, ההיסטוריה שלו חשובה פי מליון מההווה. רשת, אשת האדמה, לילך, נורית, נויה, נועם, אין כינוי, שרית, הדר, אורנה וליאת. נעמתן לי כל כך. שמרו נפשותיכן. מלי, דוד, דרור, דרך צלחה לכם, מכל הלב להתראות יעלה

יעלה יקרה. פותחת את המשמרת האחרונה שלי (אפילו קשה לכתוב את זה...) עם ההודעה שלך. ושמחה על היכולת שלך למצוא מילים לחוויה שהייתה כאן גם עבורי. מצטרפת לתודות, לכאב, להתרגשות, וגם לתחושה שבאמת באמת היה כאן משהו מיוחד, אחר, מפואר. תודה. מלי.

יעלה יקרה, כמה כיף לפגוש פנים מוכרות וחביבות מפעם.. כן, מימי הפורום המפוארים והבלתי נשכחים. קצת התנתקתי, קצת חזרתי, קצת רשמתי..(בכנויים שונים), אבל תמיד תמיד חשבתי על אותו מקום נעים, שכיף היה להכנס, להתבסם קצת, ולהמשיך הלאה..וחוזר חלילה.. ואת יעלה, היית חלק לא קטן מאותו זכרון נעים, ועד כמה שזכור לי, את היית הראשונה שכתבתי לך, יו זה היה כל כך מזמן...!! ועכשיו אני פה כמו כולם, מנסה לעכל את השינוי שחל פה, חושבת על האפשרות שהמקום הזה, אולי, ייסגר, ובעצם מקווה שלא, ואני רוצה להוסיף ולציין שהמנהלים שהיו פה, עשו עבודה מצוינת, והמשיכו את אותה מסורת של נתינה ותמיכה, ומכל הלב, ועל כך מגיעות להם תודות לרוב ואפילו לא שאלתי אותך לשלומך, ואם בכלל את זוכרת אותי.. מקווה שהתשובות לשאלות הנל חיוביות. היה נעים לפגוש בך שנית. נטע.

יעלה??? מה שלומך? (שנים שלא דיברנו..המון דברים קרו..ואצלך?) הפורום נסגר? מצטרפת למילותיך...וד"ש לכל השמות שהזכרת.. אין כינוי (לרגע שכחתי שזהו שמי..:)

יעלה יקרה, במקרה עברתי כאן אתמול וראיתי שמה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה... מיידי פעם אני עדיין מציצה במקום המיוחד הזה שהרגיש פעם קרוב כל כך... קראתי את מה שמתרחש כאן ושמחתי שהמקום הזה כבר לא קרוב לי, כי אחרת זה עשוי היה להיות קשה עד מאד. ההתנהלות כאן משונה. קראתי וקראתי עד שראיתי את שמך... ואז התרגשתי וגם הרגשתי צביטה קטנה בלב... וגם פעימה של געגוע. יעלה, ברשותך אגיד גם אני להתראות, כי אני מקווה שעוד נתראה, אם לא כאן אז במרחבי הרשת העצומים. שלך, רשת

אוי יעלה יקרה מפז, אני אצטרף למילים הנוגעות שלך. גם אני לא רוצה להתייחס לאופן שבו הפורום נסגר... תודה לך פורום על שלוש שנים של ליווי. תודה לכל הבנות המדהימות שהיו פה, במסרים, במיילים ובטלפונים ברגעי קושי ומשבר. ותודה אחרונה לאורנה וכמובן לליאתי, שאין מילים לתאר אותה, שהפכה לדמות מופנמת אצלי מבפנים. שנפגש רק בשמחות. נורית

על כל ההצלות הקטנות-גדולות שהענקת גם מבלי שידעת... אכן ידעת לקרוא בין השורות ולגעת. אינך ממש מכיר אותי במיוחד שהחלפתי פה הרבה שמות ובכלל דומה הדבר להערצת זמר או סלב... מרגישה פתטית ובעיקר - מרגישה מוכה. אך נסיים בנימה אופטימית - שהכל חייב להיות לטובה ובהצלחה בכל שתבחר לעשות ומכיוון שלא הייתי כאן במשמרתו של דרור - אצרף פה את תודתי העמוקה אליו ואיחולי הצלחה

שלום X אני מבין את מה שאת כותבת, ואולי גם את החלק של הרגשת המכה. ובכל זאת, אני מודה לך על ההגעה לפה, על האופטימיות ועל היכולת שלך למצוא בכל זאת את החום ומילות הברכה. תודה לך. להתראות דוד

התחלתי לאכול מלפפון, עברתי לנגן על הפסנתר, ועני עדין לא רגועה. אני יודעת שאני צריכה לבא לפה, ולומר שלום. אני לא רוצה.. אוףףףףףף מילה שימושית אצלי לאחרונה.. טוב, במה אתחיל..?? כמובן – מה שהיה הכי בולט אצלך, יחד עם התשובות המחכימות והמלמדות, הוא חוש ההומר שלך. אומרים שאיתו שורדים את החיים. מה אומר ומה אדבר..? מי יתן.. אולי באמת אוכל ללמוד קצת..? אני יודעת שאני נקראת מצחיקה, אולי משום שאני כל כך שונה מאחרים, שאני מוזרה.. אך זה תלוי במצברוח שלי כמובן. למדתי גם שזה תלוי המון ברצון שלי. לרצות לצחוק.. אז אולי שווה ללמוד ממך קצת..??? (חיוך) דוד.. אני מרגישה שהפרידה המשולשת של אבאמא של הפורום הפכה להיות מועקה עבורי. לדעת שיש 'דד ליין' לכל אחד מהמנהלים, בו צריך (כי אני כמובן רוצה) להודות, לסכם. זה מתיש אותי. אבל אני רוצה. להתמודד להתמודד להתמודד. כ-ל הזמן צריך להתמודד!!!!!!!!!! בא לי לכעוס. בא לי פשוט להתעצבן על כל העולם. אבל מה? עם מי בדיוק אריב..? עם עצמי. רק אני אדפק כתוצאה ממריבה טיפשית שכזו.. מתי אהיה כבר חכמה.. האמת, שאני כבר חכמה כי אני יודעת שאני גם חכמה וגם טיפשה..! אוף. (((((((((שוב אין לי מילים.. שוב אני מרחפת.. המחשבה שלי כל הזמן בורחת. כל כך קשה לי להיתפקס עכשיו ופשוט לכתוב))))))))) דוד.. אתה זוכר את ההודעה ההיא ששלחתי לך בזמנו, ולא העלתה אותה..? אח"כ שלחתי לך הודעה נוספת ואתה חזרת אלי עם כזאת כנות.. בלתי יאמן.. בלתי יאמן.. התכתבנו.. התכתבות מרגשת. רציתי לומר לך שלא אשכח זאת לעולם. רציתי לומר שזאת הייתה חוויה של הכלה עוצמתית במיוחד עבורי – למרות שבתחילת ההתכתבות – החוויה כביכול נדונה לכישלון. רק כביכול. כי באמת הכל תלוי באיך אנחנו לוקחים כל דבר שקורה לנו.. זה נחרט אצלי. עד עכשיו אני מרגישה את תחושת אותו הרגע, בו נפגשו המילים שלנו במקום אחד מיוחד, מכיל, מאפשר. אז זהו דוד.. זקן חכמים ועיני ים תכולות.. (חיוך) היי שלום.. היי בטוב.. אני מודה לך, על היותך בכלל, ועל היותך בשבילי.. עם מבט רך, דומע, פגיעה.. אינטימי, מחייך.. עוד כמה רגעים של פרידה.. שלום ולהתראות. ~נילי~

שלום נילי כן, השעון מתקתק בצורה אחרת היום, אבל הפרידה כבר קרובה קרובה. את כתבת על המפגש הספציפי ביננו, וכמובן שהוא זכור לי היטב. עד אז, לדעתי, די גיששנו באפלה ופה ושם פיספסתי אותך ולא הצלחתי להבין. ואת צודקת, דווקא המפגש ההוא, גם בעיני, הפך למשהו חשוב מאוד, מאוד מיוחד ונוגע. ועשינו איכשהו תיקון ביחד, את ואני, תיקון שה"ביחד" שלו, בעיני, נתן לו כוח מיוחד. ואני זוכר משהו אחר קשור, את ההתלבטויות שלך לגבי כמה את יכולה ללמוד ומה הגבולות שלך בעניין הזה. ונשמע לי שאת לומדת המון, כל הזמן, וממשיכה ומתפתחת, ואני נורא שמח עבורך שזה ככה ורק מאחל לך להמשיך, וללמוד עוד ולנצל את הפוטנציאל הרב שלך. להתראות וכל טוב דוד

סליחה שלא מסוגלת לומר יותר מ-תודה על הכול.

שלום נקודה כבר לקראת סיום המשמרת הזאת, וההודעה שלך מצליחה לחבר אותי לשארית הכאב והצער. תקופה ארוכה חשבתי על ההודעות שלך, על הכאב שבהן ועל הדאגה שהן נשאו עמן עבורי. אני חושב שכבר כתבתי בעבר על המשמעות של נקודה בעיני ועל התקווה להמשך המשפט והסיפור. בדרך כלל, ההודעות שלך היו גם האחרונות במשמרת, מעין נקודה בסופה. אז לא כך היום, אבל אני מאוד מאוד מעריך את ההגעה שלך לפה ואת התודה שלך. זה אומר הרבה עבורי. תודה לך. מאחל לך רק טוב בחיים דוד

הי דוד, כשליאת(כן כן זאת שמעבר לקיר)עזבה היה לי מאוד קשה. מאז החלטתי להגיע לפורום רק כשיש לי שאלה לגבי הטיפול שלי שאינו יכול לדון בטיפול/כשהמטפלת בחו"ל. למען האמת לא היו הרבה כאלה ,אבל כשהיו השתדלתי להגיע למשמרת שלך כי אליך הרגשתי חיבור. והנה אחרי תקופה שלא הייתי פה קצת הופתעתי לגלות שתכול העיניים(כן כן הכוונה אליך) ו"שותפיו לפשע" פורסים כנפיים ועפים מהבית. הוספת נופך אחר לפורום,אהבתי לקרוא את תשובותיך השנונות והמתובלות בהרבה חוש הומור. אז באתי להיפרד ולאחל בהצלחה בהמשך, שלך,איריס.

שלום איריס אני שמח שהצלחת להגיע בדיוק בזמן להיפרד. אני כמובן זוכר היטב את ההתלבטויות שלך, ואת השאלה הגדולה עד כמה להיחשף, עד כמה לשתף שוב..אני שמח שגם בזמן הקצר שהיה לנו הצלחנו להיפגש פה ולהתכתב בצורה משמעותית. גם אני הרגשתי את החיבור, וצר לי על כך שהוא נאלץ להיגדע כעת. אבל אני מאמין שחלק ניכר ממנו ממשיך להישאר בזיכרון, ובכל זאת נשאר ומשאיר חותם.. להתראות והרבה הצלחה גם לך דוד

דוד שלום, הרגשתי שאני רוצה לכתוב לך כמה מילים אחרונות כאן, אני לוקח את הסיכון שזה יהיה קצת אישי יש שיאמרו מוגזם (ומהיכרות איתך אתה תהיה הראשון שיאמר את זה), אבל כמו שאמרתי זה חשוב לי. כשהצטרפת לניהול הפורום שמחתי. שמחתי כי ידעתי מהן האיכויות שלך, ידעתי עד כמה תתרום מנוכחותך, העומק שלך הידע שלך וגם מההומור שלך למשתתפי הפורום. אבל שמחתי גם מסיבות אישיות יותר, ידעתי כמה אוכל ללמוד ממך ולהיעזר בך כשותף לניהול הפורום, וכן אולי גם נוכחות גברית נוספת לא הפריעה לי. היום אני יכול לומר שתקוותי האישיות הוגשמו, למדתי ממך הערכתי את היכולת שלך להשתלב מהר ולהשפיע על הפורום. אני מקוה (ומקריאת הודעות הפרידה ממך זה נראה לי יותר מתקוה) שגם משתתפי הפורום שותפים לדעתי. בהצלחה דרור

דרור היקר, רק היום נכנסתי לפורום והיות ופספסתי את המשמרת האחרונה שלך מנצלת את הודעתך לדוד (ברשותך דוד)כדי להיפרד ולאחל לך בהצלחה בהמשך. איריס.

היי דרור אני שמח שכתבת לי משהו, למרות התגובות שידעת שעלולות להגיע (וגם ממני, אתה צודק, כמובן). ומעבר לשמחה, בהודעה שלך יש גם משהו מאוד מרגש עבורי ויש לה חשיבות מיוחדת כשהיא עולה פה, בפורום. כך שבסוף, כרגיל, אני מסכים איתך, ומגיע למסקנה שהמחשבה שלך היא הנכונה. מובן מאליו שאתה אחת הסיבות המרכזיות שהביאו אותי לפה, והנוכחות שלך פה לאורך התקופה הייתה עבורי סופר-חשובה ומשמעותית. אתה יודע, אני חושב שאתייחס לכך עוד בהמשך, ואולי אפילו אעצור כאן. זה אולי ישמע כמו סימפטום של תקשורת בין גברים, אבל באמת, אני פשוט לא מרגיש שעוד מילים זה משהו שנחוץ לי לתקשורת איתך. בתפיסה שלי, יש משהו כל-כך ישיר ואותנטי בתקשורת שלנו, שמחשבה רבה על זה, או הוספה של עוד מילים, יכולה רק לגרוע. להתראות בינתיים דוד

שלום לך אני קרוב לשלוש שנים בטיפול, שלא ממש מתקדם בגלל ההתנדות שלי והפחד שלי מלתת לה להכנס לחיי. אני מרגישה שהיא התחילה להבין או לראות בטיפול שלי כמובן מאליו, כלומר שאני לא מדברת הרבה בשפגישה, שאני לא משתפת הרבה... אז שיהיה, היא לא מתאמצת יותר מדי כמו שהייתה לפני. למרות שהיא יודעת שלמרות כל הפחד שבתוכי, אני מתקדמת רק כשהיא לוחצת אז פיתחתי לי "שיטה" בכדי "להעיר" אותה, אני מרגיזה אותה או מציקה לה אז היא "מתעוררת" שוב לחיים ו"מתפקדת" כמו שצריך, ואז אני לא משהו שסתם נכנס ויוצא מהחדר.אלר מישהו שצריך תשומת לב, ושצריך אותה יותר עירנית ומתפקדת. מה דעתך? איך אתה רואה את זה. תודה ןבהצלחה בהמשך הדרך

שלום לד.ל קשה לי לחוות דעה משמעותית מבחוץ, ביחס לטיפול שנמשך תקופה ארוכה ומשמעותית, כפי שאת מתארת. כן נשמע לי חשוב שתצליחי לתאר במילים את מה שעובר עלייך בחדר, את התובנות אליהן הגעת, במקום להביא את זה דרך התנהגות לחדר. נשמע לי שהגעת לתובנות משמעותיות - חבל יהיה לא לשתף את המטפלת שלך בהן..ובנוסף, האסוציאציה שלי היא לתקופת הילדות - שם אנו נתקלים לא אחת בילדים, שעל מנת לזכות ביחס החיוני להם ולהתפתחותם, הם מרגישים שעליהם להפריע, על מנת למשוך תשומת לב. ואולי גם את מנסה להעיר את המבוגר האחראי שבפנים..אני מקווה שתצליחי בכך. ותודה ובהצלחה גם לך. להתראות דוד

שלום דוד, שוב מרגישה מרוחקת ופגיעה ..דווקא עכשיו אחרי שנים של מאמצים שבהם הצלחתי לסמוך להרגיש קרובה ..אני כבר המון זמן שוכבת בטיפול ,התרגלתי זה נוח ואני הכי משוחררת ובאיפשהו מקום, הרגשתי שזה המקום המיוחד רק לי...לפני 3 פגישות ,כשנכנסתי לחדר המיטה היתה מבולגנת ועל הכרית היתה ציפה וידעתי שלפני שניה שכב שם מישהו אחר...באותו רגע הרגשתי כאילו תקעו לי סכין בלב זה לא להאמין אבל באותו רגע ראיתי כל כך חזק את התמונה המוחשית של בעלי לשעבר שבגד...חשבתי שהשתחררתי מזה שכבר לא כואב אבל זה פשוט היכה אותי ושיתק אותי .במהלך הפגישה כבר לא הייתי מסוגלת לשכב ועברתי ב2 פגישות האחרונות לשבת בכסא... אני מרגישה שזה חזק ממני אני רוצה ואפילו מעדיפה אבל לא יכולה... מאז כואב לי מאוד מולה מרגישה שאני צריכה את הזמן שלי ..והיא פשוט נשמה טובה מנסה בכל דרך לגרום לי לסמוך מחדש ..בפגישה היום היא ניסתה לחזק אותי ואני לא נלחמתי בזה אבל הייתי מאוד עצובה ...כבר ביטלתי בהודעת sms את הפגישה הבאה והיא אמרה שהיא לא מוותרת ומחכה לי ...וזו בריחה ....אבל לי לא בא להתמודד אלא להתנתק, ולאט לאט בקצב שלי להתחזק . המון זמן לא ביטלתי פגישה וזו לא הענשה...פשוט כואב לי מאוד בלב וחייבת לציין שאני לא בקו הבריאות עכשיו וזה מחליש אותי יותר. אני לא שואלת מה לעשות..אלא יותר משתפת אני מאוד רוצה לחזור לתחושה הבטוחה שהיתה לי אצלה ...ואשמח אם תעזור לי להבין ... ושניה לפני שאתה מסיים את תפקידך תודה רבה מכל הלב על התייחסות אישית שלך בפירוט ועומק בתשובות זה מחמם את הלב ... המון הצלחה! אני

שלום לך ראשית, תודה על השיתוף. אני חושב שמה שאת מתארת הוא בדיוק הטיפול עצמו. ההתרחשויות בתוך החדר, המייצגות ומזכירות התרחשויות מהחיים, בתוך מסגרת הדיאלוג הטיפולי. את כותבת שתשמחי אם אעזור לך להבין, אבל נשמע לי שאת כבר מבינה הרבה מאוד בעצמך. החשוב כרגע, בעיני, הוא לתרגם את ההבנה הזאת לדיבור בחדר, להצליח לנצל את ההבנה לא להתנתקות אלא להתמודדות. וזה, יותר מכל דבר אחר, יכול לעזור לך להתחזק, לדעתי. ובנוסף, תודה על המילים החמות לעת סיום. שמחתי להיות כאן ושמחתי לעזור. להתראות דוד

שלום לדוד :-) שקלתי האם להגיע הנה ולהיפרד. שקלתי לא בגלל חשיבותו של הפורום עבורי כמקום- כי יש לו מקום, לא בגלל שאלת תרומתך ותרומתכם ואפילו לא בגלל הקושי הנלווה לפרידה. דווקא בגלל הגיחוך שבי שהשמיע לי קולות מתריסים כגון "את נפרדת ממישהו שאינו יודע מהו שמך או איך את נראית" כאילו הייתה מן תחושה אמיתית של פרידה המאחסנת בתוכה מגירות שלמות של סימני שאלה עד כמה צריך להיות קשר אמיתי כדי שפרידה תהיה אמיתית. בעיני רוחי או ברוחו של טרנטינו עלתה בי דמות של ילד חירש, אילם, עיוור וקטוע גפיים המתגעגע לדמות הורית שאיננה עוד. סליחה על הגרוטסקיות אך מי מאיתנו יוכל לומר לאותו הילד שלא שמע, ראה או חיבק את הוריו – שהם לא היו משמעותיים עבורו או "חלילה" אהב אותם. כמובן שמקום להשוואה אין, ובכל זאת- אני עם ראשי ההזוי ונפשי הקלוקלת מעלים פה ושם דימויים שהיו מביכים אפילו את סיינפלד. מה שבעצם אני מנסה לומר שלמרות שאיני יודעת מבט עיניים או את קולך הצלחת לרקום אור וגידים לדמותך דרך מילים שהפכו למשפטים שחברו לפסקאות ובסוף להמון רגש והבנה. לראשונה שפגשתי בך יצא לי "ואוו" כשהודעת על עזיבתך יצא ממני "אאוץ", כזה אתה מפתיע אך לא רק. כשחיפשתי כנות המקפלת בתוכה רגישות והבנה – הגעתי ליום שלך. זכור לי כשכתבתי לך שכמעט קפצתי מגג הבניין של מקום העבודה שלי, זוכרת שאמרת "חשבתי עלייך חוזרת לעבודה כאילו כלום לא קרה כשאף אחד לא באמת יודע על הדרמה המתחוללת בתוכך" אולי זו הרגישות שלי, אך "החשבתי עלייך" היכולת שלך לאמפטיה על גבול הסימפטיה ריגשה והכאיבה בו זמנית. מישהו שקיומו מתחילה במקום בו נשלח כאבי – מבין אותי. חשבתי עליך ועל דרור ומלי, על כך שאתם נפרדים ממקום שנתתם בו ואילו אני נפרדים ממקום בו קיבלנו. למרות שאמרתם שגם קיבלתם, חשבתי לעצמי על מה קשה לנו יותר כבני-אדם לוותר – על אלו שאנו נותנים להם או על אלו שנותנים לנו, גם אם ככלל אנו מקבלים ונותנים, אני דווקא מדברת יותר עליכם כמטפלים שבחרתם במודע במקצוע ששם את האחר במרכז, מקצוע בו הנתינה יש בה המון. סתם, אין כאן ממש שאלה – רק מחשבה. דוד, נתקלתי היום בשאלה : "איזה מן מבוגרים אוהבים ספרי ילדים" התשובה : הם אנשים שמעולם לא התבגרו, ליבם זך וטהור ועיניהם משקפות את כל הטוב שבעולם. ואתה יודע מה, פישפוש קל בזכרוני העלה בי את דמותך. "כשאהיה כבר גדול אלך לי בנחת, עם מקל-טיולים מגולף. מגבעת שחורה בקצה הפדחת, שפמיים מתחת לאף. שעון-של-זהב בקצה השרשרת, וכרס ואוטו חדש. חליפה של פסים מאוד מהודרת, ומעיל עם פרח בדש. בבית-לבנים יהיה מעוני, ו'מר' יקראו לי וגם 'אדוני!' - ואיש לא יוכל לנחש שבפנים, נשארתי, בעצם, אני". (יהודה אטלס בעקבות מרצ'ט שוט. מתוך "ילדים גדולים") תודה דוד, היה בטוב, אתגעגע negra

את נ ש מ הההההה

את מקסימה....

שלום negra אז איך מצליחים באמת להיפגש לעת פרידה? אני מתחיל עם סימן שאלה, אבל בעיני הקול שלך פה לא היה משהו שאופיין בסימני שאלה דווקא. זה היה קול צלול, ברור וחד, לעיתים עד כדי אכזריות עצמית (הלוואי שתוכלי לוותר על מעט מהאכזריות העצמית הזו, אני לא יכול להתאפק מלכתוב, אפילו עכשיו). ולא במקרה, אני חושב, שלקול הזה היו כל-כך הרבה הדהודים והתייחסויות. המון התייחסויות כמובן משאר הכותבים בפורום, אבל לא רק. אז איך נפגשים ומכירים באמת? אני מאוד מתחבר לשאלה שלך בדבר ה"ראייה" של האחר, עם המגבלות עליה בפורום ועם ההזדמנויות שהפורום בכל זאת מציע בהקשר הזה. אני לא רוצה להיסחף עם המטאפורה, אבל את מדברת על הילד נטול החושים ואני חושב על החושים המיוחדים שמפתחים אלה החסרים חושים אחרים, על העטלפים המשדרים אותות סונאר קדימה, וכך מזהים צורות ועצמים..אני כנראה כבר נסחף, אבל אם לא עכשיו, אז מתי? אני מרגיש שלא פעם, דרך ההתכתבויות פה, שבעיני היו מלוות בזהירות ובניסיונות לרגישות ולמפגש מקסימלי, משני הצדדים, כן נוצרה גם הזדמנות להדהודים כאלה, לאותות שיוצרים צורה. ובמובן זה, אני מרגיש שכן הייתה כאן "ראייה" הדדית, גם אם לא במובן המקובל, של האנשים שם בחוץ. והעדות הסופית לכך, מבחינתי, היא כמובן השיר המקסים שצירפת. האמת? הוא מתאר אותי לחלוטין. חוץ מהכרס, כמובן.. היי גם את בטוב, בכל אשר תהיי להתראות דוד

דודד לעולם לא נדע אם יש לך כרס:-( לנגרה..... אנחנו נפרדים גם אחד מהשני פה ויש כמה שממש יהיו לי חסרים אחד מהם זה את!! וזה שקוראים לך שרה (ראיתי מה שכתבת לנילי) אין שם שיותר מתאים לך אוףףףףף אני כבר מתגעגעת לכולם:-((((((((((((( שונאתתתתתתתתתתת פרידות

נכון.. ככ הרבה כבר נאמר ..פה .. וגם על ידי .. אבל ללכת מכאן בלי לומר לך (((שלום אישי)))) זה יהיה ממש חבל עבורי . הבאתי לכאן קשת של לא מעט רגשות וחווית איתי לא מעט רגעים של ימים טובים וכאלה שפחות .. דוד היקר.. מנצלת את רגעיך האחרונים כאן בכדי לומר לך כמה מילים מהלב.. תקופה לא קצרה אתה כאן.. וליוות אותי לא פעם במצוקות ובקשיים עצומים בתהליך מאוד מורכב שניסה ללמד לאותי לצמוח הכי גבוה שאפשר.. הנוכחות שלך כאן נחוותה בתוכי ככ אמיתית , אנושית ומלמדת. שלך דוד ושל כל חברייך המיוחדים בניהול פורום זה . למרות הקושי האישי שלי והשתיקות המרובות.. וה"כאילו " פחות כתיבה ישירה אלייך , עדיין הצלחתי למרות "לקחת" ממך המון . אפשרת לא פעם .. לקבל המון כח ע"מ להתקדם ולעבור עוד צעד..ועוד .. אני לא יודעת למצוא את המילים המדויקות .. (כבר דיי נגמרו לי) .. אבל ,יש בך צירוף מיוחד ומנצח של חכמה מתובלת ברגישות אינסופית .. הצלחת לגעת כאן במילותך הככ פשוטות בדיוק מוחלט.(לפחות בי) יש בך יכולת להאיר את עיניי הזולת ולגעת ממש בליבו . אתה הבאת לכאן את עצמך בכזו פשטות , שלעיתים שכחתי ש"פסיכולוג" יכול להיות כזה אנושי ..:-) ממש נחווית עבורי "בגובה העיניים " דבר שאפשר למרות כל הקשיים האישים שלי לחוות אותך כשותף ממש מלא מעבר למסך. תודה דוד, על תקופה שבה הזמנת אותי המון לשתף, להרגיש לא לבד בימים הכי קשים..והיית הכי שאפשר .. תודה על ההקשבה , הכח והזמן שנתת מעצמך.. תודה ענקית שהצלחת להרגיע אותי מכאב עצום.. ואפשרת לי לחזור אל חדר הטיפול מחדש. תחושות הכעס, הכאב, הבלבול , האכזבה וחוסר האונים מעט עומעמו ... האמת שלקח לי המון זמן בשבועיים האלה להגיע אל ה"תובנות של אחריי" .. ו"הניתוחים השכליים" .. אבל היום כשקצת "תפסתי מרחק" מהדברים .. ואפשרתי לעצמי להיות (גם) שפויה ..(אומנם יש בי עדיין כעס) אני מנסה לראות שאולי יכול להיות גם אחרת..? ואולי דוד.. תוהה ביני לביני .. יכולת ההבנה הזו שלי יכולה להראות לי שיש בי יכולת לשרוד ? ולכן ,אני לא בורחת או נעלמת כמו ילדה קטנה שרוקעת ברגלייים אלא עומדת על רגליי ומנסה לחייך אלייך למרות הכאב שמלווה בפרידה הככ משמעותית בתוכי ממכם!!! אתה יודע .. כל התגליות על עצמי , ככ לא קלות, והנוכחות התמידית כאן של שלושתכם .. איזנה אותי , אפשרה לי ככ הרבה פעמים לא לפגוע בעצמי שככ רציתי , אפשרה לי לרצות להמשיך הלאה .אפשרה לחבר אותי אל איש השיחות שלי .. אז, הלוואי דוד .. ויהיה בי הכח לא "ליפול על ברכיי " מכובד הפגיעות שחוויתי , מכובד המסע.. הלוואי ויהיה בי הכח לא להשבר ולא להעצר.. "נקמתי" המתוקה תהא .. שלמרות העזיבה שלכם אני אמשיך הלאה ..עם איש השיחות הככ יקר שלי .. ולא ארימ ידיים ..רוצה להחזיר את שרית מחדש ..זו שנשכחה המון שנים . עם עיינים אבל הפעם ..פקוחות , מנסה לקרב את עצמי לעצמי מחדש .. "מתופפת" כאן מילים מולך שמשמיעות כהד קול חזק בתוכי ומביאות אליי גם קול של אחריות .. כלפי עצמי , דמעות זולגות בעייני , דוד יקר .. דמעות של תודה .. בחיי שקשה לי הפרידה , שונאת פרידות .. אז אפסיק .. (יש לי ביום חמישי עוד ממלי ..שהפכה לדמות מאוד יקרה עבורי וזה בהחלט הכי קשה .. כך שזה לוקח אותי שוב לכאב ..) אז.. עטופה במילותכם , באהבה , באכפתיות , במסירות ובנתינה האינסופית שנתתם לי כאן .. מקווה שממשיכה הלאה תודות רבות איש יקר , מאחלת לך שפע של דברים טובים .. מגיע לך !!! ואני בטוחה כי תלווה אותי בתוכי עוד המון זמן .. שמור על עצמך. שרית נ.ב תודה על התגובה האמיצה בימים האחרונים שנתת (גם ) בשבילי . מעריכה המון. תודה ששמרת עליי .. אני לא רוצה להכנס למה שנאמר שם .. כי זה ככ לא לעניין .

שלום שרית אני קורא את ההודעה שלך ושוב מתרשם מהנוכחות הכל-כך מוחשית שאת מצליחה להביא לפורום, מהעושר של רגשות ותחושות ומילים שמגיע עמך..ומהעושר הזה שהבאת נשאר איתי בעיקר הדימוי של המסע הארוך, על התהפוכות שבו והמאבקים והיכולת והרצון להתמך ולא לוותר, להמשיך בדרך ולא להיכנע או להרים ידיים. תמשיכי כך ואני מאחל לך המשך מסע מתגמל, עם מנוחה ורוגע ושלווה בסופו. להתראות דוד

הי דוד לוחצת בפעם האחרונה ( כמעט ), על " הוספת הודעה חדשה ", ואם זה, קצת קשה לחדש פה, בסופו של דבר כולם אומרים להתראות..איך אומרים לך להתראות, דוד? בזמן האחרון קצת פחות כתבתי פה אלייך, אולי שמת לב, כי כשנכנסת לפורום הייתי נוכחת במשמרת שלך יותר..גם לילך וגם מלי כתבו לך על הקול שלך, ששבה גם אותי, היה בו משהו מאוד כן, ומזמין וגם ניסיון לדבר לכל אחד דרך השפה שלו. היה מרגיע לדבר איתך, בייחוד אחרי פגישה קשה. אמרת לי פעם משהו לגבי זה שאני שמה לב לניואנסים אצל אנשים, ואולי גם אמרתי לך שלדעתי גם אתה כזה..ויותר מזה אתה נותן את כולך. למרות זאת, ואני ממש מקווה שלא תעלב ( יש לי הרגשה שאתה מעדיף ישירות ), אולי הדרך של מלי, שקצת מקנאה (: ולא ברור לי למה, היא דרך קצת יותר בטוחה...הרגשתי שאתה כמו צ'יטה, נותן ספרינט מהיר ומרשיים, אבל גם מתעייף מהר, וכשהתעייפת, לא נעלבתי, אולי גם קצת ציפיתי לזה, כי פעם גם אני הייתי כזו, נותנת את כולי בבת אחת, ומתישהו הבנתי שאולי עדיף לתת כל פעם קצת, כדי לא להישאר פתאום בלי כלום. העזיבה שלך במישור האישי, פחות הפתיעה אותי, וגם אתה רמזת משהו על זה..ובכל זאת, עדיין כואב לי שאתה עוזב, כואב מאוד. אתגעגע המון, המון (יכולה לכתוב עוד היום אם יתחשק לי? או שאתה כבר לא רוצה לשמוע...?) שלך אופיר

שלום אופיר אכן, זמן פרידות..אבל אפילו אם המילים לעיתים דומות, ההרגשה היא אחרת, ולכל כותבת וכותב טון וצליל משלו. ולהודעות שלך בהחלט יש טון מזוהה וברור. באמת, שמתי לב שבתקופה האחרונה כתבת פחות במשמרות שלי ואני מבין ומקבל לחלוטין שמול מנהלים אחרים הרגשת בטוחה יותר. אני חושב, אגב, שאת מאבחנת משהו מאוד נכון לגבי הכתיבה שלי בפורום. בתחושה שלי זה נובע מתהליך כזה: אני מתחיל בהתלהבות, וככל שאני כותב אני יותר ויותר מודע לקושי שלי באמת לגעת ולהגיע מעבר למסך, מעבר לכל המילים והרגש. ולמודעות הזו יש משהו מדכדך עבורי, מגביל ואני חושב שאז מופיע מה שאת תופסת כהתעייפות. פעמים רבות ההודעות שקראתי פה היו כל-כך נוגעות ומרגשות, שתחושת המוגבלות שלי עם המדיום של הכתיבה באינטרנט רק התחדדה מולן ומול הרצון לעזור ולהצליח להגיע למפגש אמיתי. אני שמח שמול מלי חווית משהו אחר, משהו שיותר מצליח להתגבר מעל המגבלות פה ולגעת באמת, משהו פחות מפתיע בסיומו ויותר בטוח ויציב. ועדיין, ההתכתבויות שלנו זכורות לי היטב וגם עם הכאב והצער שלך אני מזדהה לחלוטין. וכן, גם אני אתגעגע, ללא ספק. להתראות וימים טובים בהמשך דוד

דוד היקר. אני נאבקת בקולות הציניים (מבחוץ ומבפנים...), מתעקשת "לממש את זכותי" ולומר גם לך כמה מילים לפני שאתה עוזב. לא היה פשוט להגיע אחרייך למשמרת. הרבה פעמים ראיתי את הדרך שבה את עונה ומתייחס, והרגשתי ש"קטונתי". לקח לי זמן למצוא את מקומי כאן, והאופן שבו אתה היית נוכח כאן היה עבורי לא פעם מעורר התפעלות וגם קנאה. אני חושבת שהקול שלך ייחודי, שאתה מצליח לא רק לקלוט, אלא גם לתקשר באופן שמרגישים שמגיע מהלב ונכנס אל הלב. הכנות הלא מתפשרת, הנכונות לפגוש "בגובה העיניים", בצניעות ובנדיבות, והיכולת להגיד דברים לא פשוטים באופן הכי ברור (וגם מצחיק לפעמים...) היא משהו שאתה מוזמן לטפוח לעצמך על השכם בגינו. ואולי, יותר מהכל, הצלחת להביא לכאן קול "דוידי" – הקול הזה שישר מזוהה איתך, וכ"כ שייך לך. תודה על הרצינות, ההשקעה, המסירות, תודה על החוכמה והפתיחות, תודה על האופן שבו היית. מאחלת לך הצלחה בהמשך הדרך, וסקרנית לראות לאיזה מחוזות הכישרונות שלך יובילו אותך. מלי.

לדויד המיוחד! איזה מבאס שאתה עוזב!!! רק עכשיו ראיתי את זה... אני בטוחה שאחרי שאתה תלך מכאן אני אדפדף להנאתי בדפי ההיסטוריה של תגובות שלך כי מאוד אהבתי איך שאתה כותב. שונה ומאוד מיוחד. חוץ מזה אני מאוהבת בעיניים הכחולות שלך... אז אני לא אומרת לך שלום אלא רק להתראות קטן.. בכאילו.. ביי ונשיקה...

שלום לך כתבת הודעה מאוד חמה, ואני מודה לך עליה. איזו מחשבה יפה - הפרידה היא רק בכאילו, כי ההיסטוריה, הזיכרון, נשמרים, וניתן לחזור אליהם ולהחיות אותם מחדש..לצערי, הפרידה היא לא בכאילו, אלא ממשית, אבל גם אותי מנחם לדעת שמה שהיה לא אבד, והוא זמין לקריאה, דפדוף ומפגש מחדש, כאשר אנו רק חפצים בכך.. להתראות וכל טוב דוד

היי מלי ההודעה שלך - כמוך, האמת - היא משהו. פשוט מחממת את הלב. את צודקת, קשה לעיתים להאבק מול הציניות ולגעת ברגש. אבל מבחינתי, את עושה את זה בצורה הכי מוצלחת שיש. אני לא אמשיך פה, כי אני לא רוצה להיחשד בהשתפכות יתר, ויש לי איזו כוונה לומר לך ולחבר שלמעלה עוד כמה מילים בהמשך..ואולי אפילו לקפוץ לבקר אותך במשמרת שלך מחר..אבל המון תודה על ההודעה בינתיים. עשה לי נורא טוב לקרוא אותה. דוד

שלום לדויד ג'קסון ולגולשי הפורום . ברצוני לשתף אתכם במקרה אמיתי , אים כי נשמע הזוי : שכנתי , אישה זקנה , שמזה שנים פשוט ממררת לשכניה את החיים ( ולאחרונה גם להוריי ולי ) . העניין הוא שיש לה אח , שופט בדימוס ולכן יש לה את ה''פריבילגיה '' להיות משוגעת . שכנה אחת ( שלפני מספר שנים הלכה לעולמה ) עשתה כנגדה אפילו משפט ( כאשר היא סבלה מאותה שכנה משוגעת ) ובסוף דווקא הפסידה , ונאלצה לשלם כסף רב לאותה שכנה משוגעת , שבשל הייחוס המשפחתי שלה , יש לה '' חסינות'' . הוריי הינם אנשים מבוגרים וחולים ואין להם אנרגיות נפשיות וכלכליות כדי להתעמת עים אותה שכנה רעה . אני רק חושבת על '' החיים הטובים'' של אותה שכנה לאור כל הטראומות שעברתי בחיי ( ואני בחורה צעירה בשלהיי שנות ה-30 שלי ) ילדה מוכה-חיילת מוכה - אישה מוכה ( אני כבר גרושה 3 שנים ) .לי אין את הפריבילגיה לשחק אותה המשוגעת ...

שלום אילנה צר לי לשמוע על המצב עמו את והורייך מתמודדים. מאחל לכם כל טוב בהמשך. להתראות דוד

שלום רב, בחודשים האחרונים אני סובל מחוסר ביטחון שמתפרץ בעוצמה וזה מפריע לי להנות מהיום יום. אני מגיע למצב שאני מתקשה לפעמים להאמין לעצמי שמשהו לא קרה וסתם דמיינתי את זה . כתוצאה מכך אני נכנס למעגלים שקשה לי לצאת מהם של דמיונות כואבים וחוסר יכולת נפשית שלי להאמין שהם סתם ולא מציאות שהייתה. חשוב לי שכולם יבינו שאני במוח יודע שזה דימיון , כי אני פשוט מדמיין סצנה של רגע בודד שלא מקושרת להמשך או לתחילת היום שליווה אותה והיא לא הגיונית בעליל, מה שמטריד אותי אחר כך זה שעצם העובדה שדימיינתי את זה בדיעבד אחרי שהזמן עובר יש לי חרדה שמא זה קרה ואז להוכיח שזה לא קרה בלתי אפשרי כמובן. דוגמא ,יצאתי עם חברה שלי שאני אוהב אותה מאוד וכל דבר שקשור אליה רגיש אצלי באופן מוגבר,יצאנו לסנוקר. לפתע החלטתי להעניש את עצמי ולדמיין איך אני ארגיש אם היא תשכב עם גבר אחר מול עיני שם על שולחן הסנוקר, ליד כל האנשים מול כולם. דבר זה לא הגיוני לחלוטין ועצם זה שדימיינתי את זה אני לא רגוע שאי אפשר להוכיח שזה לא קרה . כמובן אני רק מדמיין את עצם אותה שוכבת עם מישהו לשניה , אני לא יודע מה היא אמרה לפני אחרי או תגובות של אף אחד אבל זה לא מפריע לי מלסבול מזה. עליה אני סומך מאוד הבעיה שעל עצמי אני לא סומך. יש בעניין סוג של הענשה עצמית מצד אחד אני לא מאמין לעצמי ומצד שני אני גם מקשה על עצמי עם עוד דמיונות שקשה לעכל אני מבקש שתייעצו לי בצורה הכי מקצועית שאפשר. בעל מקצוע או אדם שחווה זאת גם. אני חושב שמה שאני מרגיש לא שיגרתי ומעיק מאוד ואני ממש רוצה עזרה קשה לי. אני יודע שאם אטפל בזה עכשיו זה יחזק אותי לכל החיים. תודה רבה !

שלום דורון אתה מתאר חוויות וחרדות לא פשוטות, שבוודאי מציקות לך במהלך היום יום. אני חושב שאתה צודק לגמרי בעניין העזרה שתוכל לחזק אותך בהמשך ואני רוצה לעודד אותך לפנות לאיש מקצוע בתחום הטיפול הפסיכולוגי, על מנת לבדוק איתו מה בדיוק משרתות המחשבות והדמיונות הללו וכיצד הן משתלבות בחייך ומשפיעות עליהם. בהצלחה דוד

ראיתי שלא ענית על שאלתי החוזרת למטה למרות שההודעה הועלתה. האם חשבת שזו שאלה רטורית? או נאיבית? אבל הייתי רצינית.. כיצד אפשר לדעת? במיוחד בטרם מכירים היטב את המטפל, למשל אם צופה שהטיפול "הולך להיות ארוך" או שחושב שיש להמשיך בטיפול. האם זה מטעמים מקצועיים או נגועים באינטרסים שלו? תודה

שלום ליהי אין דבר נאיבי או לא רציני בשאלה שלך. לא הספקתי לענות עליה קודם, אבל עכשיו צירפתי תגובה למטה. להתראות דוד

שלום דוד תוהה האם תיאות לשתף מעט במוטיבציה שהביאה אותך ל'מרחב' הזה. האם ההצצה הזו מבעד ל'ווילון הווירטואלי' היה בה מן ההפתעה, גרמה לך לבחון מחדש. באיזה אופן הפגישה אותך עם חוויה שונה , התמודדות שונה מזו הכרת. האם חוללה בך איזשהו שינוי. שאלות שכמובן מפנה גם אל עצמי. מעט הרהורים פילוסופים לעת לילה. קצת מתקשה להיפרד, תחסר לי נוכחותך הנוגעת.(בדברים נוספים כבר שיתפתי) המון תודה והרבה מכל טוב תמר

שלום תמר בדרך-כלל אין לי התנגדות לשתף, אבל השאלות שלך הן כאלה שבאמת מזמינות להרהור פנימי עמוק יותר, כזה שדורש מסגרת רחבה יותר במקום ובזמן משיש פה כרגע. על קצה המזלג אומר שכן, בוודאי. החוויה של המפגש עם הפורום הייתה חוויה עוצמתית ומפתיעה בהחלט עבורי ואני חושב שלמדתי על עצמי לא דבר אחד במהלך השהות שלי פה. וכתוצאה מכך - וודאי גם משהו בי השתנה. אני מקווה לומר על כך עוד בהמשך. בינתיים - תודה על שאלותייך, המעידות, בעיני, על הרבה עניין ואיכפתיות. להתראות וכל טוב דוד

אני בת 19 ולעולם לא התנסתי באהבה,לא היה לי חבר,לא יודעת מה זו נשיקה ראשונה...כלום,ממש כלום. אני באמת לא יודעת למה,אני מעט בררנית אבל אני לא מבקשת יותר מדי.היו קשרים שכן התחילו קצת וסיימתי כי ידעתי שזה לא יילך אבל גם הקשרים האלה היו דרך האינטרנט והיה בזה משהו שהפריע לי מאד. איך אפשר לפתח קשרים ולהכיר גברים? (בד"כ מה לעשות... זה תפקידם של הגברים..לא לגיטימי שמישהי תתחיל עם גבר,לא? נשמע רע... אבל זה פשוט לא מתאים מה לעשות וחוץ מזה אני גם לא יודעת מה לומר,איך להתנהג וגם אם מדברים אף פעם לא יוצא מזה יותר מזה..זה מבאס..ממש ממש מבאס). אני מרגישה לפעמים שאני אף רוצה רק להתנסות באהבה מבלי מחוייבות בגלל הייאוש הזה שאני מרגישה הרבה. אני חושבת שאני לא נראית כזה טוב וגם לא כזה רע אבל שאף אחד לא יסתכל עליי? למה? כן אפשר לנהל איתי שיחה ואני לא ביישנית ממש,אני גם מטופחת מאוד.לפעמים אני חושבת שאולי זה בגלל מה שאני משדרת כי אנשים תמיד אומרים לי שאני נראית עצובה כל הזמן ,ומי כבר ירצה להיות עם אדם מדוכא?... אני לא מבינה את העובדה למה קשרים באינטרנט כן הולכים לי קצת ואילו קשרים שהם ככה מתוך היכרות ראשונית עם מישהו פנים אל פנים,וסתם ביום יום... לא מולידים שום דבר. יש תשובה לזה? מה עליי לעשות כדי לשפר את המצב? גם משהו נוסף,תמיד אני מרגישה שצוחקים עליי ואני ממש נותרת נבוכה ולא כמו "גלי האמיתית" שיודעת להעמיד אנשים במקום ולענות כמו שצריך, זה פשוט מזכיר לי את מה שעברתי בחטיבה ובתיכון-את כל ההצקות,העלבונות וכ'ו וישר יורד לי כל הביטחון ואני נפגעת,מסתלקת מהמקום,בוכה וכ'ו). גם לפני כמה ימים שוחחתי עם מישהי ורק אח"כ הבנתי שהיא הסתלבטה עליי בפנים אבל לא נראה לי שבקטע רע (הבנתי את זה רק כשמישהי ביקשה ממנה להפסיק), מה שהפריע לי זו העובדה שלא קלטתי את זה בכלל,אומרים עליי הרבה שאני תמימה... סתם גרם לי להרגיש לא נעים שהיא "הגנה" עליי ואני כמו איזו מטומטמת שאפילו לא קולטת,ואני מקשרת את זה לנושא של קשרים עם גברים כי אני משדרת משהו כנראה כלפיי הסביבה,התנהגות שאני אפילו לא יודעת מקיומה. בבקשה אפשר סדר בסלט? :\ לא נראה לי שזה יצא בכלל מובן...

שלום גלי את כותבת על נושאים שונים, ואנסה באמת לעשות בכך מעט סדר. ראשית, אני מבין שאת מודאגת לגבי העדר החוויות של אהבה וזוגיות בחייך, אבל חשוב לי לומר שיש אנשים רבים בגילך שעדיין לא התנסו בחוויות שכאלה, למרות מה שנדמה לפעמים, אלה חוויות המגיעות לרבים בגילאים מאוחרים יותר וחשוב להיות מודעים לכך ולא להיות מודאגים בשלב מוקדם יתר על המידה. אבל הדאגה הזו נקשרת לנושאים האחרים שציינת, ואליה אני כן חושב שחשוב להתייחס. נשמע לי שפעמים רבות בסיטואציות חברתיות את עלולה לבחון את הדברים בדרך הפוגעת בך ושאינה מהווה בכרח שיקוף נכון של המציאות. בחינה זו עלולה ליצור מעדל קסמים ולהקשות עוד על תחושתך מול אנשים. ייתכן שתגובתך נובעת מהחוויות בערך שהיזכרת, או מסיבה אחרת, אבל בכל מקרה נשמע לי שזהו משהו שכדאי לך לנסות לשנותו. במידה והנושאים הללו אכן מציקים לך רבות הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבחון בו את הדרך לשינוי, שינוי בדרך את תופסת את הסביבה ומתנהלת בתוכה. בהצלחה דוד

אהלן דוד, אני מאוד מתלבטת אם לכתוב משהו או לא... אני מודה שאני לא לגמרי רוצה. שמשהו בי רוצה להיעלם בלי שלום ובלי תודה. לא מכירה את זה מסיטואציות אחרות.. זה קצת מפתיע.. זה דווקא מרענן שיש בי ילד כזה, שמתעצבן ובועט במגדל הקלפים שבנה/נבנה.. לא בטוחה אם בא לי להביא את הנשיות המגודלת הזו, לרכך במילים את הבעיטה בקלפים, לנסות להבין, לעבד, ללהטט במילים בשקט ובהסתלסלות.. האמת, אני חושבת שאני כבר לא לגמרי מי שהייתי בתחילת התקופה שלי פה בפורום.. שכבר אין לי סבלנות לבנות מגדלי מילים ססגוניים. לא בטוחה שקודמתך בתפקיד, שהייתה ועדיין יקרה לי מאוד, הייתה מזהה את ה"דיבור החדש" הזה, שהוא הרבה פחות עדין ויש בו הרבה פחות קסם או משיכה.. אני נאנחת.. התבלבלתי בדרך ואני לא זוכרת מה רציתי להגיד... רציתי להגיד שאני כועסת על העזיבה המשולשת יותר ממה שחשבתי שאכעס.. (ושאני לא כ"כ מאמינה ב"עיבוד" של העניין הזה בפורום.. זה לא מרגיש לי זה).. אם להשתמש בתמונה אחת מעולם הדימויים העשיר של קודמתה של מלי בתפקיד, הגב' מהפורום שמעבר לקיר, אומר שזה כאילו קהל האוהדים כולו עוזב בבת אחת את היציע באמצע המשחק. מדמיינת את השחקנים המומים, מפסיקים לרוץ, הכדור נשמט, מרימים מבט ליציע הנעזב בהדרגה ולא מבינים למה ומה יהיה עכשיו.. והאוהדים, מצידם, שולחים חיוכים זחוחים-רגועים ובתנועת ביטול של היד מרגיעים ואומרים שאין להם מה לדאוג. "מתישהו, אנחנו לא יודעים מתי, בטח יבואו אוהדים חדשים. אין לכם מה לדאוג". אתה מצליח לדמיין את מכבי ת"א בכדורסל ככה? עם יציע ריק? ואולי זה בכלל ההיפך... אולי האוהדים הם שנשארים המומים ושחקני מכבי ת"א (או כל קבוצה אחרת שאתה אוהב, שכחתי שאתה בן ושיש משמעות לדברים האלה :-), הם אלה שעוזבים את הקבוצה באמצע משחקי הליגה, מרגיעים את רבבות האוהדים שיהיה בסדר. בטח תהיה מכבי חדשה. גם אם יש לכם סיבות ונסיבות שבגללן החלטתם לעזוב יחד אני כועסת. גם אם זה טפשי ואני צריכה להתנהג כמו ילדה גדולה ולהבין... מה לעשות- אני כועסת. מאוכזבת מאוד מאוד, שלא התביישתם להשאיר פורום מפואר כזה בחושך לתקופה לא ידועה.. זה כמעט מבייש את המורשת שקיבלתם :-).. אני מחייכת כי זה נשמע משפט שלגמרי נסחף לי.. אבל לא נורא. אמרתי אז אמרתי. אני רוצה אבל להגיד עוד משהו, ואני לא רוצה שכמו דרור תגיד שאתה שמח שהצלחתי לצד הכעס גם לראות גם את המשמעות של ... (אין לי סבלנות לדיבורים כאלה, אל תכעס). אני רוצה להגיד לך שאני שמחה שהצטרפת לפורום. שלמרות שמאוד אהבתי לחכות לימים של קודמתך היפה, מאוד אהבתי לדבר איתה כאן, היה לי גם מאוד נעים ומרענן להכיר אותך. הבאת צבע אחר לפורום, דיבור פשוט, נעים ושיחתי, בגובה העיניים.. כאילו דיברת ולא כתבת.. והבאת קולנוע, והבאת פילוסופיה, והבאת היסטוריה וסיפורים מעולם הפסיכולוגיה, והבאת נכונות מיוחדת לנסות ללמוד אותנו ולהתאים את עצמך, עד כמה שיכולת, לסגנון של כל אחד. ואת הכל עטפת ברישול מקסים ובסרטים קורצים של חוש הומור מרענן וצעיר.. את עצמך הבאת.. נראה שהשארת כאן מתנה או שתיים... (למרות שאני כועסת..) אז אני רוצה בכל זאת להגיד תודה.. נעמת לי מאוד וכן.. תחסר לי קצת.. (אבל אל תגלה לבועט הקלפים עכשיו.. הוא קצת עסוק..) באמת לא יפה שאתם עוזבים יחד... שמור על עצמך, דוד לילך

בוקר טוב לילך הנה, שוב אני מתלבט מה לכתוב ואיך.. אז ראשית, אני רוצה להודות לך על כך שכתבת הודעה מאוד אמיתית ונוגעת. את כותבת על איך שהיית פעם בפורום, לעומת איך שאת היום, ואני מסכים איתך שיש שינוי. אני לא יודע לומר שום דבר על השינוי הזה, במובן של האם הוא טוב או לא, ממה הוא נובע וכדומה, אבל אני מסכים שאת אחרת, בדרך שאת מביאה את עצמך. וכשאני חושב על הזמן שלי בפורום, אין ספק שאת היית שם לאורך כל הדרך, בתחילה כאחת מנושאות הזיכרון הנאמנות של אלה שקדמו לי (תפקיד שאת בעצם ממשיכה לשאת גם היום, או חוזרת אליו היום), ואח"כ גם מעבר, בהתלבטויות שלך סביב נושאים בחייך, סביב הגברת המטפלת שלך, בנסיעות אקזוטיות לחו"ל (או לפחות כלאה שנשמעו אקזוטיות מכאן) ועוד..מה שאני מנסה לומר זה שלאורך כל התקופה הייתה לך נוכחות מאוד חשובה בפורום, בעיני, גם מול המנהלים וגם מול כותבים וכותבות אחרות, ואני מניח - מקווה -שהרגשת את זה היטב. הערכתי את הדרך בה היית כותבת פעם, עם הרהיטות והקישוט והאיזכורים, ואני גם מעריך את איך את כותבת היום - יותר חשוף, ומעיז, פצוע ופוצע. יש היסטוריה שלמה של ההתכתבות שלך בפורום, וההתכתבות שלך איתי היא בעצם רק חלק ממנה, ואין לי את היכולת או היומרה לסכם אותה בצורה משכנעת. אני יכול לומר שהיו ביננו רגעים של קרבה, ורגעים של מחלוקת, רגעים של מפגש מוצלח יותר ורגעים של חריקות וניסיונות של תיקון. בתחושה שלי ההודעה שלך עכשיו כן מחזיקה בתוכה גם את זה וגם את זה (את רואה, בכל זאת לא הצלחתי להימנע מכך,אין מה לעשות..) והיא מקפלת גם את הקשר שהיה וגם את הכעס והעלבון על מה שלא הספיק להיות, על הפרידה המוקדמת והמפתיעה. כמו שאמרתי, אני מאוד מעריך את זה שאת כותבת ישירות את מה שאת מרגישה. כצפוי, אני לא בטוח שאני מסכים לגמרי עם הדימויים, ולא משוכנע שהייתי חותם על תחושת הזחיחות והביטול מצידנו, אבל לא ניתן להתעלם מכך שלצורך של דיון או ויכוח אמיתי בעניין צריך גם שתהיה המשכיות של דיאלוג, וזה דבר שאנחנו באמת לא מאפשרים לפתע, וזה משהו שלגמרי נמצא באחריותנו ונובע מאיתנו. וזה מכעיס, כן.. הדיאלוג בפורום, כמו הדיאלוג פה, יכול להימשך עוד ועוד, ואין לו כמעט סיום טבעי. אבל מתישהו צריך לעצור, והעצירה הזו הרבה פעמים יכולה להיות מורגשת כשרירותית, או לא מובנת, וככזו היא מזמינה רגשות לא קלים .חשוב לי לפני הסיום להודות לך עוד על ההתייחסות שלך לאורך הזמן וגם על ההתייחסות שלך כאן היום (או אתמול, למעשה). אני מרגיש שבהודעה שלך שיקפת לי חלק מאיך שהצטיירתי בפורום, וזה שיקוף שחשוב לי לשמוע, והוא בהחלט מעניין אותי וגם נותן לי תחושה טובה. אני שמח שמבחינתך הבאתי משהו אחר לפורום - הערכתי ואני מעריך המון את אלו שהיו פה לפניי, אבל היה לי חשוב באמת להביא את עצמי. ואני שמח שפה ושם זה גם הצליח. זהו, קשה היא שעת פרידות..אבל לעיתים פשוט צריך לעצור היכן שהוא. להתראות דוד

דוד יקר, הרבה מאוד ממה שכתבת הגיע אליי בדיוק לנקודה הנכונה.. בעיקר ננגעתי ב"מקפלת גם את הקשר שהיה וגם את הכעס והעלבון על מה שלא הספיק להיות, על הפרידה המוקדמת והמפתיעה".. אולי מעבר לאיזה "כעס עקרוני", יש באמת גם עלבון או תחושת "לא הספקתי".. חשבתי שעוד יש זמן.. לא הספקתי לחפש וליצור את האיזון הנכון שבין להיות פה ללהיות בטיפול שלי, לא הספקתי לחקור מה קורה לי כאן בתקופה האחרונה, כמה חודשים כבר, שלא מאפשר לי להגיע לכאן כמו פעם.. מה קורה לי מולכם, באופן אישי, שלא מאפשר לי להתקרב בלי להגיד שאני לא רוצה להתקרב.. לא יודעת, דוד, אני שוב גולשת לדיבור מסודר ועקרוני.. פשוט רציתי לומר לך תודה שאספת בשבילי תהליך שלם, תקופת חיים כמעט.. גם אם קצרה במונחי "תקופות חיים".. קצת כמו דרור, שהצטער שיצא לו מינימליסטי, כך גם אני מצטערת שיוצא לי מרוחק עכשיו.. תראה כמה מילים פיזרתי עד שהצלחתי להגיע למה שבגללו רציתי לכתוב לך שוב לפני שאתה הולך.. רציתי לומר שאני מרגישה הרבה חמימות, והמון תודה על תשומת הלב, גם כשהייתי רכה וגם עכשיו שאני פחות.. נוגע בי באופן מיוחד שאתה מצליח ללכת לצידי, בצעדים דומים לשלי, גם כשלא הצלחתי לייצר הודעה חמימה ומודה כמו הרוב.. לא הצלחתי :-( ועדיין לא אכפת לך לבוא לקראתי קצת.. רציתי לגלות לך שהעזיבה שלך קשה לי. קשה היה לי ולעיניים שלי לכתוב לך כאן למעלה "לפני שאתה הולך".. הכרתי אותך עם קשיי פרידה מאורנה, הכרת אותי בתהליך פרידה מוזר מהמטפלת שלי שהייתה, קשיי פרידה מהארץ, כשהייתי בחו"ל (ארה"ב זה לא ממש אקזוטי ;-), ועכשיו גם פרידה ממך.. אני חושבת שאני בעצמי לא יודעת איך לאכול את שינוי הסגנון והדיבור שלי פה.. מרגישה פצועה וקצת פוצעת, ולא אוהבת להיות פוצעת. כאילו נשארת תמיד עם רגל אחת על הגדר כי לא שלם לי להיות פה ולא שלם לי לא להיות פה, וגם על הגדר מרגיש לי מעליב ולא מתאים להיות.. ובעיקר מרגישה שלא נעים לדבר עם מי שנשאר על הגדר ועוד טורח כל הזמן להזכיר ולציין שהוא לא יודע למה הוא פה ולא בטוח שהוא רוצה להמשיך לבוא (ובכל זאת בא).. לכן אני מרגישה שזה אולי קצת יפתיע אותך שהעזיבה שלך קשה לי. כי אולי לא באמת נכרכתי וחיכיתי ונתליתי בך.. לא כמו פעם, בכל אופן. אני באמת לא טיפוס לוחמני... יכולה רק לקוות שזה לא הרושם שיצרתי.. כתבת המון דברים.. באמת.. גם על המקום הזה שנשאר נאמן לזכרון העוזבות הייתי רוצה לחשוב יותר.. אני צריכה עוד לחשוב מה קרה פה בפורום שקירב והרחיק אותי, אבל מרגישה שמוטב לחשוב על זה בפורום המצומצם שלי ושל המטפלת הרגישה והעדינה שלי.. נורא חשוב לי מה שעשית בשבילי בהודעה הזו... תודה... אני רוצה לקחת על עצמי את רגעי החריקה שלנו ולומר שהייתי קצת פצועה. שב"קדנציה" שלך הצלחתי כבר פחות להקשיב ולתת לך לומר.. כל דבר הרגיש פוצע ויותר מדיי נוגע.. מרגישה שפחדתי לחזור ולהתקרב.. שפחדתי לכתוב לך שלא תיגע בלי כוונה יותר מדיי. לא יודעת למה לא הצלחתי להתגבר על זה, אבל אני מאוד מצטערת. משהו במילים הכתובות לא תמיד הצליח לנו, אבל לי תמיד היה נדמה שאנחנו קצת דומים.. שאולי היינו מחבבים אחד את השני קצת יותר לו היינו נפגשים באמת. קשה לי לסיים.. אבל ככה צריך.. שתהיה לך דרך צלחה, והנאה בכל מה שתבחר לעשות בימי שלישי ורביעי בערב :-) הרבה חיבה והערכה, להתראות דוד לילך

שלום לילך מאד מסכימה עם דוד לגבי נוכחותך בפורום. יש משהו קסום וחי בכתיבתך, באופן שאת מתארת את חוויותיך שמשאיר, אותי לפחות, עם תחושות של שותפה ל'סיפור' שלך. לכן גם בוחרת לכתוב לך . מוצאת שההרגל אין לו העדפות של 'דת גזע ומין' ומנסיוני הוא עושה את העבודה לא רע בכלל. אך מעבר לכך דווקא בקווי התפר של שינוי, מעבר, היסדקות, מוצאת שיש עוררות של 'החומר' לתחושות, מחשבות, פעולות, ועם כל הקושי יש בכל אילו לא רק לשמש אבני בניין אלא גם לטעת תקווה. כל טוב לך תמר

תודה תמר, מאוד נעים לקרוא אותך.. (תכתבי יותר כשיחזור הפורום?) שיהיה לך לילה טוב ותודה רבה שכתבת, זה חשוב לי לילך

לו הייתם קצת פחות נחמדים, קצת יותר "יבשים" וקרים - היה לי ואולי גם לאחרים יותר קל להיפרד ולראות את המציאות כפי שהיא - שאתם יכולים להיות גם חסרי סבלנות כמו כל אחד ובסה"כ - אנושיים. אלא שבכתב הרבה יותר קל לסנן רגשות שליליים, לקחת את הזמן ולא לענות מייד כאשר נפגעים או כועסים ולענות תשובות ענייניות ומתחשבות ונחמדות תמיד.. ובאמת תוהה, האם לפסיכולוג יש אינטרס מקצועי שמטופל יהיה תלוי בו, או שזה מחמיא לו באופן אישי... ואם אכן כך - האם הוא מודע לצורך הזה שלו ומנסה להיות פחות רגשן, יותר מרוחק וקורקטי במטרה למנוע את התלות הזו??

שלום ליהי את שואלת שאלות טובות ורציניות ואני אנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. ראשית, נדמה לי שאת צודקת ויש משהו בקשר באינטרנט שמעמם עוד את "המציאות" ומאפשר לנו להצטייר טוב יותר מאשר מטפלים מצטיירים בטיפול פעמים רבות. יש משהו מבלבל במדיום הזה, והתייחסתי לזה בעבר, מבחינת הקלות היחסית במתן תשובות פה, לעומת בטיפול פנים מול פנים. בעניין התלות, התשובה היא שלמטפלים אין אינטרס מקצועי שמטופלים יהיו תלויים בהם. יש להם אינטרס ליצור ולבסס קשר אמיתי ומשמעותי, אבל זה דבר אחר מאשר תלות והאמצעי לכך הוא לא להיות נחמד בהכרח, אלא להגיע כמה שיותר לתחושה של "ביחד" ושל הבנה אמפתית בתוך החדר. ומעבר לכך, ברמה האישית? בוודאי שלמטפלים רבים יש מה להפיק מהתלות בהם, אם זה מבחינה כלכלית, או כחיזוק לאגו, או ממניעים אחרים. זה אולי מזעזע לקרוא את זה, אבל זה נראה לי כמו מניעים מציאותיים וטבעיים כל-כך שאין טעם להכחיש אותם או לטעון שהם אינם קיימים כלל. אבל, וזה אבל מהותי עבורי, כמעט כל ההכשרה הפסיכולוגית מכוונת לכך שלמטפלים תהיה מודעות למניעים אלה, ולכך שלמניעים הללו לא תהיה השפעה מעשית על התנהלותם בטיפול. שוב, זהו מצב אידיאלי, ובמידה זו או אחרת, מניעים כאלה עלולים לחדור ולהשפיע, אבל אני בכנות מאמין שבמקרה של הכשרה טובה ואחריות מצד המטפלים, הרי שההשפעה הזו היא מינימלית. שאלו אותנו פה, כמה פעמים, מה ההבדל בין מטפלים מאסכולות שונות ומרמות שונות של מקצועיות. על קצה המזלג, זה ההבדל בעיני: מטפלים מקצועיים יודעים לשים את החלק הארי של מניעיהם בצד לטובת המטופלים והטיפול, בזכות הכשרתם. המטפלים הלא מקצועיים עלולים להתקשות בכך יותר. להתראות דוד

תודה. מאד מעריכה את הכנות. השאלה השאלתית הינה - איך מטופל יכול לדעת זאת... למשל אם מטפל מחליט שעליו להאריך את משך הטיפול מניחה שרק באינטואיציה? או שיש לך עצה אחרת.. תודה ויום נפלא

היי דוד , אפשר לגנוב לך קצת מילים לפני שאתה עוזב? אני המון המון זמן בטיפול , אני מרגישה שהיא יכלה לעזור לי הרבה יותר ממה שקורה בפועל . אבל היא פשוט לא מבינה אותי , אני ממש מנסה להסביר לה (למרות שזה מאוד קשה לי - כי שאני שם אני קפואה ולחוצה - ולא מצליחה להשתחרר מזה גם אחרי תקופה ארוכה בטיפול) , מצד אחד כל הזמן עובר לי בראש אולי לנסות מטפל/ת אחר/ת אבל גם אין לי כח נפשי להתחיל את כל התהליך הזה מחדש וגם אני ממש ממש נקשרתי אליה , למרות שהיא ממש רחוקה מלהבין ולהכיר אותי באמת -,(אם אני כבר מדברת איתה זה על הדברים שהכי פחות מעסיקים אותי והייתי יכולה לספר אותם בשיחת חולין לאנשים הכי לא קרובים אלי - והיא פשוט לא רואה את זה ולא שואלת את השאלות הנכונות) מה אתה ממליץ לעשות רגע לפני שאתה בורח ?

שלום לאלמונית את כותבת על המטפלת שלא שואלת את השאלות הנכונות, שלא מצליחה לראות אותך בתחושתך, ואני נשאר בעיקר עם השורה הראשונה והאחרונה, עם התחושה של "לגנוב לי משהו" (כי אחרת אי אפשר לקבל, אולי) ועם המעבר מ"עוזב" בהתחלה, ל"בורח" בסוף. אז אולי זו רגישות שלי לקראת הסיום, אבל נדמה לי שמקופל בדברים האלה מסר חשוב, וגם משהו בקשר לשאלה שאת מעלה כאן. אני רוצה להעלות את ההשערה - ותבדקי עם עצמך אם היא מתאימה לך או לא - שלמרות שאת מאוד מעוניינת בקשר עם המטפלת שלך ובאפשרות שהיא תראה ותבין אותך באמת, יש לך הרגשה שלא באמת מגיע לך משהו כזה, ושאת לא מאמינה שהוא באמת יקרה. וההרגשה הזו גם מדכדכת אותך וגם מכעיסה אותך. והכעס (או תחושת הבגידה), שיוצא בעקיפין, ברמז, הוא אולי חלק ממה שמקפיא אותך, שלא מאפשר לך לשחרר, וכאשר הוא יוצא הוא יוצא כביטוי של אכזבה בלבד. אז אם אני מגזים או טועה בהשערות שלי אני מתנצל מראש, וזו לגמרי הרגשה שלך אם את מתחברת או נעזרת בזה או לא, אבל לי חשוב לומר לך שכל עוד אני כאן, אין לך שום צורך להרגיש שאת גונבת ממני משהו. אני בכנות שמח לעזור, אם אני יכול ולהתייחס כמיטב יכולתי. זהו, כתבתי כל מיני דברים, מקווה שעניתי באיזו דרך גם על שאלתך. להתראות דוד

קצת הצחקת אותי - במובן הכי חיובי של המילה . הלגנוב (מעולם לא גנבתי באמת) - זה ממש לא תחושה שלי שרק ככה אפשר להשיג דברים , פשוט זה מרגיש לי משהו אסור לדבר על הבעיות שלי - "בטקס הסיום" (אז זה קצת לגנוב מקום ) . ובורח זה לא בגלל שאני חושבת שאתה בורח - זה כי אתה הולך ואני רוצה להספיק לתפוס רגע אחד לפני . כן אני מאוד מעוניינת שהקשר איתה יצליח , וזה לא שאני חושבת שזה לא מגיע לי , אבל אני בהחלט לא רואה את זה קורה , יש משהו במבנה של הקשר הזה שלטעמי הורס בדיוק את מה שהוא אמור לבנות - אני קופאה כי המצב לא נוח לי , אני צריכה אותה אבל לא נעים שם , לספר לה דברים שאני בכלל לא חושבת שבאמת מענינים אותה . וכן זה כנראה מכעיס אותי בפנים - אבל אני לא מראה לה את זה ככעס כי זה יותר מפחיד אותי . יש רק 2 אנשים בקשר הזה אני והיא - והיא "זאת שיודעת " מה קורה ואני צריכה לסמוך על זה , אני לא חושבת שהיא עושה בכוונה - אבל משהו בפנים אומר לי שהבעיה לא רק אצלי . שמשהו כאן לא קורה לי נכון וזאת לא רק אשמתי (ואני מאוד נוהגת לראות דברים כרק אשמתי) אבל כנראה שלעולם אני לא אדע. בכול אופן אחרי שגנבתי מקום , ובטח להיום כבר ברחת:) ... אז אני רק אגיד לך המון המון המון תודה על עכשיו ועל בכלל , אתה באמת מדהים (לפחות ממה שאני קוראת כאן) , אז תודה על כל מה שנתת כאן בכל התקופה , מאוד מעריכה את זה . שיהיה לך המון בהצלחה .

הי דוד, יום שלישי, משמרתך האחרונה כאן... חשבתי לי לכתוב הודעה שמדברת על תחושת הפספוס המוכרת שלי (בקול שנוטה להתגבר לקראת סיומים...), על כך שדי הרחקתי ולא הרשיתי לעצמי להיעזר ממש בכל מיני מקומות, אולי גם כאן; ובעיקר, כמה מצער שהשתמשתי מעט מידי במטפל בטיפול לאורך הזמן. אבל, לא'דעת, זה מה שיכול היה להיות, כנראה. זה הקצב, המינון והיכולת לאפשר, לקבל ולעכל. ובכל אופן, זה מה שהיה. והנה, אעפי"כ ולמרות הכל, בשביל האופטימיות והתקווה- קראתי היום ידיעה חדשותית על זוחל נדיר שלקה במחלה והבריא, ובגיל 111 הביא 11 צאצאים לעולם (עם בת זוג בת 80...). חשבו להרים ידיים, חשבו שהוא כבר חסר תועלת לפני 15-20 שנה... אבל... אז הנה... מסתבר שבחלק מהמקרים יש עתיד http://news.walla.co.il/?w=/4560/1425085 (א.ב. החרדונית)

שלום לא.ב. חרדונית איזה יופי. מסתבר שלכולנו עוד יש תקווה, לזוחלים ולבני אדם כאחד.. אבל ברצינות, תודה על ההודעה הזו, שמעלה חיוך על השפתיים ונותנת יופי של פרפסקטיבה. אני לא רוצה להתעלם מהחלק הפחות מצחיק של הודעתך, אבל גם ביחס אליו, חשוב לי כל-כך לקרוא את הקבלה שלך ביחס למה שהיה, קבלה שמהווה, לדעתי, משאב חשוב ומהותי לשינוי בעתיד. וגם אם את מרגישה שלא הבאת את עצמך מספיק, והיית יכולה עוד (ומי לא, בעצם?), הרי שההודעה הזו נראית לי בהחלט כעדות למשהו אחר שאת עושה בסיום. והסיום, במקרים רבים כל-כך, הוא שקובע. להתראות דוד

הוי דוד, כל כך אוהבת לקרוא את מה שאתה כותב. את התשובות שאתה נותן כאן לכולנו. אמיתיות, אמיצות, מלאות אנרגיה של בנייה. זה מקסים... מקווה שיש לי את זה גם אמיתי וחזק בטיפול. וכידוע, יש, כמובן, ימים בהם אפשר להרגיש זאת יותר, וימים שפחות... חוזרת על עצמי קצת, אבל זה חשוב לי, חשוב לראות מול העיניים. יא, איזה יופי שגם אתה חייכת כשקראת את הכתבה :-) דוד, כמדומני, אתה כבר מכיר, ואם לא, אז אזכיר, שהטיפול שלי עוסק ברובו בפרידות ונפרדו?ת. מדברת על כך רבות גם כאן, והנה, אנחנו קרובים לזה. נראה לי שאני יכולה להתמודד יותר ולדבר כך על נושאים קשורים רבים, מול הסיום, רק הודות לתהליך ולמידה של שנים בטיפול. ייתכן, שעיבוד הפרידה כאן בלבד, כפי שהוא קורה, לא היה עומד יציב דיו בזכות עצמו, והוא מתאפשר יותר בזכות השילוב והעבודה הרבה שכבר הושקעה בקשר הטיפולי שלי, והיא סייעה לי להבין ולתפוס דברים עמוקים וחשובים שנאמרו כאן בימים האחרונים. אני מסכימה כל-כך (מה 'כפת לי לרשום שוב) שלסיום והפרידה יש ערך רב עבור הקשר כולו. ואתה יודע, אם נחבר כתבות על זוחלים קדמוניים לדיבורים על פרידות ודיבורים על החמצות (בקנה מידה לא כ"כ קטן), נזכרתי לי שוב בדבר עצוב - ניסיון טיפולי אחד בעברי הסתיים ללא תהליך פרידה, ועברו 15-20 שנות הרס עד שהגעתי לטיפול הטוב של היום... והוא, הטיפול הנוכחי, באיטיותו ובהתמדתו מצליח לקטוף אט אט את פירותיו. עכשיו אפשר אולי להבין יותר גם עד כמה הכתבה קרובה ללבי. תקשיב. קראתי את אחת התשובות, שרשמת לאחת המשתתפות למטה. מילים שדיברו על חרדותינו לפני פרידה ועל עוצמות הזעם והתוקפנות המתגברות, ועל כך שהאנרגיות שלנו מוסתות, מופנות ומתמקדות באופן שלילי בזולת במקום בנו ומה שקורה איתנו. לפעמים אני תופסת את עצמי בבושה מתחילה להתפתות ולהיסחף למקום ההרסני הזה. כמו משיכה לאש או לסם מוות. אוי, סליחה... ו - וואו, לדעתי נאמרו בהודעה שלך דברים חכמים כל-כך. רציתי להתמקד ולהרחיב (מנקודת הראות שלי, וממה שלמדתי) אחרי שקראתי אותה. היא הייתה בעלת משקל רב עבורי. מתייחסת אליה כאל תשובת גבול, גבול כמו גבול, כזו ששמה במקום. בחכמה, אסרטיביות ורכות. דוד, אני פוחדת, אתה יודע? מאד. זה... בעיקר בגלל פרידות וסופים של מציאות... חרדות... אני יודעת שגם בי, כבכולנו, מתעוררות חרדות רבות לפני פרידה. אבל, נפח התגובות אפילו מול פרידות קטנטנות הופך להיות לפעמים חוויה מכאיבה ועוצמתית במיוחד, שפוגמת ומחבלת בחיים. ביג טיים. אז מכירה את מה שמתעורר בעצמי, וחושבת שכך גם רואה כאן. והפרידה יכולה להיות פרידה קטנה בין פגישה לפגישה (או אם ניקח לכאן, אז בין המשמרות או לקראת סופי שבוע), ועד לפרידות קשות וכבדות. הייתי רוצה לכלול בהן גם פרידות מקשרים הרסניים עם חלקים פנימיים, קשרים רוויי זעם ונקמנות. והייתי כוללת גם פרידות שהן ויתור על שליטה - פרידות מן המחשבה והדמיון אל המעש והמציאות המתסכלת. מה שאני מכירה וגם למדתי הוא, וזה הדבר החשוב שרציתי לומר - המממ... פרידות מעוררות חרדות רבות, מהלא מוכר, מהחלל שייווצר. כדי למנוע מעצמנו להתמודד גם עם תחושת האובדן, או לאפשר בהמשך לחוש עצב, יש נטייה בדיוק לפני סיום ופרידה (אמיתיים או מדומים) לזמן קשר עם דמות מוכרת שהיה לה קשר משמעותי איתנו בעבר. והדמות המוכרת הזו יכולה להיות דמות יקרה וקרובה וחסרה שאנחנו בוחרים להרוג ולאבד בדמיון (למרות שהיא עודה חיה וקיימת), והדמות הזו יכולה להיות דמות שהזניחה ולא הייתה ערה לצרכינו, או אפילו שפגעה ומולה כעסים רבים ורגשות נקמנות ועוד ועוד. אולי לא משהו, אבל קשר מוכר וכביכול בטוח. אז, אנחנו מזמנים את הדמות ומנהלים איתה דו שיח פנימי שתופס את הנפח, שכביכול מאיים להתרוקן. והוא מציף... ובאשר לתגובות תוקפניות ובהמשך לאותה תגובה שלך - אני מבחינה שלפעמים מה שקורה בשטח הוא, שדרך תגובה רגעית של האחר (שיכולה להיות מגעילה ודוחה על באמת ולר רק נדמה לנו) אנחנו ממשיכים את המלחמה הפנימית גם אחרי שעל פניו הכל הסתיים. ולפעמים, אנחנו ממשיכים בדינאמיקה ההרסנית הזאת, ומעבירים אותה למציאות ע"י כך שאנחנו חוזרים לאותו מקום וממש מוציאים לפועל מול מישהו קיים אחר את זעמנו, איש איש בדרכו. למשל, זו יכולה להיות תגובה אגרסיבית אימפולסיבית, מתפרצת ומווסתת פחות, אבל זו יכולה להיות גם תגובה של פגיעה עצמית ועוד. אז כך תרחישים פנימיים יכולים להתבטא ולהתממש איכשהו במציאות שבחוץ, ונראה לנו ששוב זה קורה... וכאן יש מה לעשות ! כי את כדור השלג ההרסני הזה אפשר לעצור ולהפסיק. לשים לזה סוף. זו האחריות שלנו - מה אנחנו עושים עם ההתרחשויות השונות פנימה והחוצה. נצליח, דוד? מה אתה אומר, יש תקווה, נכון? ;-) שוב יצאה לי מגילה כבדה ועמוסה. ובכל זאת, מקווה שהוקשבתי... ושוב, תודות רבות גם על המקום ממני בחיבה לכולם אשת בוקר החרדונית

שלום, האם זה בסדר להקליט את המטפל (בידיעתו או שלא בידיעתו)? זו נראית לי דרך מוצלחת לנתח אחרי זה את הפגישות ולישון איתן בלילה. אני סמוכה ובטוחה שאתם כבר תמציאו תילי תילים של פרשנויות לכך שיש ברצוני להקליט את המטפל שלי. מחכה לאחת יצירתית... מדוע בעצם לא??? אגב, זה חוקי מבחינה משפטית, גם אם הדבר לא נעשה בידיעתו...

שלום לאובייקט המעבר אולי בניגוד לציפיות, אין לי דעה ברורה וחד משמעית בעניין. נכון, הקלטת שעות הטיפול היא לא פרקטיקה מקובלת, אבל מי יודע אם אין בה להועיל לעיתים, מסיבות שונות? כך שאת שואלת על ה"בסדר" ומבחינה זאת אין "בסדר" או "לא בסדר" מבחינתי. אבל משהו אחר, שבקושי התעכבת עליו, כן נראה לי מהותי, והוא שאלת ידיעת המטפל. נכון שאין איסור חוקי על העניין, אבל בעיני לעשות משהו כזה בהסתר הוא פעולה הרסנית ביחס לטיפול. הסיכון פה הוא של פגיעה באמון ושל העלמה של משהו מהותי שמתרחש במהלך השעות. מעבר לפגיעה האישית שאני לפחות הייתי חש בסיטואציה כזאת, הרי שגם מקצועית זהו מצב, בעיני, שאינו מאפשר לטיפול אמיתי ואותנטי להתקיים. כך שלהעלות את הנושא ברצינות ולבחון אותו בטיפול בהחלט מקובל עליי. לעשות את זה בלי דיבור ובסתר, מקובל הרבה פחות. ובקשר לפרשנות (הרי אי אפשר לצאת בלי כלום מהנושא הזה): יש לי איזו פרשנות יצירתית/מופרכת במיוחד בעניין. אני חושב שהתייחסות להקלטה עכשיו, כמשהו שמשמר את מה שהיה, שלוקח איזה אובייקט לדרך, גם לאחר שהאובייקט עצמו נעלם, מתקשרת גם לפרידה שמתרחשת פה בשבוע הזה, ממנהלי הפורום ומהפורום במתכונתו הנוכחית. בעיני לא במקרה הנושא הזה עולה עכשיו, ומעבר לטיפול האישי, הוא משקף גם איזו משאלה חזקה כלפי היכולת לשמר את מה שהיה פה, להחזיק איזה קול בפנים, גם אחרי שהקול הממשי חדל מלדבר. והמשאלה הזו, אגב, משותפת, אני מניח, לכמה מהכותבים פה, כמו-גם למנהלים עצמם.. להתראות דוד

הנה משפט פתיחה שמאתגר פרשנות על הקצה: מעולם לא כתבתי פה אלא ביומיים האחרונים. לענייננו - כתבו גם כתבו בעבר על הקלטת פגישות. עוד בימים העליזים של ליאת ואורנה. זה נושא שחוזר ועולה, אף אחד לא ממציא את הגלגל. ודוקא בפורום - בהתייחס לדבריך - יש הקלטה מתמשכת של הכל, אז קצת מופרך מה שכתבת. הא, אני רואה שגם אתה כתבת מופרך. אתה יודע כפתור ה"חיפוש בפורום" עדיין עובד וכנראה יעבוד גם בשבוע הבא. אפשר, אם רק מקדישים קצת זמן, לגלגל את סרט ההקלטה של הפורום שנים אחורה. למה יש לי תחושה שבחרתם להפרד במשך שבועיים כדי ש=אתם= תוכלו לעבד את רגשותיכם, הלא ממש נקיים? יש הרגשה שאני אשאל היום על טימבוקו ואקבל תשובה שקשורה לפרידה מהפורום.

דוד, מבטיחה לך שנוכל לעמוד איתן,עם שתי רגליים יציבות, אל מול מצוקת הפרידה, שעומדת להתרחש כאן בימים הקרובים, ואם אפשר לוותר לנו, (לפחות עכשיו, בימי הפורום האחרונים), ממתן משקל יתר של פרשנות פסיכולוגית - בעניין הפרידה - על כל שאלה/ אמירה/הערה וכו, תיכף אתחיל לחשוב שאתם הסובלים העיקריים מהפרידה..(פירוש פסיכולוגי משלי..) באשר אלינו... זה בסדר, נחזיק מעמד- אל דאגה!! כבר היו פרידות מעולם. נפגש בשמחות !!

דוד... בפורום כלשהו, באתר שמוקדש כולו לספרים, סופרים וקריאה בכלל, מישהי העלתה שאלה לחברי פורום - מה מעדיפים "ספרים שהכתיבה שלהם גאונית ואילו העלילה חלשה או שמא כתיבה חלשה אך עלילה גאונית"? ואז היא הוסיפה, ש"גם וגם היא תשובה רלוונטית אם היינו חיים בעולם אוטופי"... הייתי צריכה לשלוח אותה לפה, בימים שלישי ורביעי... אני חושבת שהיא היתה לומדת, ש"גם וגם" קיים ועוד איך! (גם אם לא מדובר בספר...)... שאפשר, אפילו אם "רק" בהודעת פורום, לשלב בין צורה לתוכן בדרך כזו, שמילים באמת יכולות לגעת... אז הנה, באתי בשביל לומר גם לך, שאין בי לא כעס ולא אכזבה על ההחלטה שלך (שלכם) להיפרד מהפורום... יש בי בעיקר הוקרת תודה גדולה (תמסור גם לדרור בבקשה.. יצא ככה, שלא יכולתי לעבור בסביבה ביומיים האחרונים שלו פה)... אז אני באמת רוצה להודות לך, דוד, על ש: מצאת את הזמן כדי לקרוא את ההודעות. ואז את הזמן כדי לענות עליהן כמו שרק אתה יודע... בעיניי זה לא מובן מאליו. וכמובן יש עוד תודה אחת מיוחדת... על-פניו משהו קטן, אבל עבורי זה דבר קטן-גדול... אני זוכרת היטב את הפעם ההיא, שבתוך הכעס והסערה הצלחת, ורק באמצעות המילים הכתובות, לגרום לי לחייך... ולכן אני יודעת, שהפרידה שלי, עבורי היא "אל תבכה בגלל שזה נגמר. חייך בגלל שזה קרה". תודה ושלום, TM.

שלום לך אני רוצה להודות לך על ההודעה המרגשת שלך, שכמובן גם מחמיאה לי אבל בעיקר מהווה מבחינתי אמירה מרגשת ונוגעת. אכן, הפרידה פה היא פרידה מהיסטוריה של התכתבויות בפורום, וביניהן זכורות לי היטב הודעותיך בתקופות השונות. בתקופות אלה הגעת לפה במצבים חזקים יותר ופחות, ואני שמח שהצלחנו לשמר את הקשר הזה, למרות הקשיים והאתגרים שבכך. ואם אני הצלחתי פעם לגרום לך לחייך, הרי שבהודעה זו בהחלט הצלחת לעשות את אותו הדבר לי. להתראות דוד

נגרה'לה.. (מרשה לי..??) אני חושבת עליך הרבה לאחרונה.. במיוחד עם הפרידה.. את בטח שונאאאת את המילה הזאת. את לא פה. זה מפחיד אותי מאוד. אולי זה פשוט מידי קשה לך, להתמודד. בכל אופן, אני חושבת עליך. חשוב לי שתדעי זאת. שמרי על עצמך, יקירה.. ~נילי~

אוי נילי את מרגישה לי כל כך קרוב. האמת, קלישאה עד כמה שזה ישמע חשבתי עלייך המון השבוע, נבהלתי מהמחשבה שלא יהיה לך המקום הזה לתקופה (ולא זו אינה הזדהות השלכתית או השלכה או קשקוש אחר). יש משפט בספרדית (כן חצי ספרדייה והחצי השני הוא הפולני) שאומר "און קורסון אספכו דל אוטררו" בתרגום חופשי – לב אחד מרגיש את הלב האחר, כך שאם את מרגישה נאהבת על ידי האחר סביר להניח שהוא באמת אוהב אותך. טוב זה הקיטש של אמא שלי, עדיין מותר קיטש לפעמים. האמת היא שכן הייתי כאן במשמרתו של דרור וכתבתי כמה מילים לכולם, אם הגיע אליהם לא בטוחה אך היה לי חשוב להגיד תודה שקטה לשלושה בני-אדם מצוינים אלו. אני עם אנגינה מחורבנת, קודחת כמו לא יודעת מה. סוג של קריסת מערכות. אה, רציתי להמליץ לך על שני סרטים – "ההחלפה" "נער החידות מבומבי". זהו בינתיים מחר אגיע להגיד בי לדוד וביום שישי ממלי. כמובן שאשמח לכתוב לך בהמשך אם תרשי לי לפני שעוברים דירה, מקווה שבעלי הבית יהיו נחמדים ונעימים ושהחדרים יהו מרווחים והשכנים מסבירי פנים. שלך, שרה

:-))))))))))))))))))))))))))))))))

שרה'לה :) אם כבר אז כבר.. את יודעת.. :) קודם כל מאוד התרגשתי לקרוא את התגובה שלך. הייתי מופתעת ושמחה מאוד בו זמנית. כן, המשפט בספרדית (וגם בעברית או כל שפה אחרת) אכן נכון מאוד. גם לגבינו. שנית, אני שמחה שהיית פה. אפילו לקצת. אני מכירה טוב מאוד את הקצוות.. ושם, רע רע רע. ומסוכן. לכן דאגתי. לכן שאלתי.. ונכון. את כל כך צודקת. יהיה כל כך קשה בשבוע הבא.. ואחריו... וכל אחת מאיתנו תהיה עם המחשבות שלה, במקום שלה.. ולא נוכל להמשיך ולקיים את הקהילה המיוחדת הזו.. לפחות בתקופה הקרובה.. ומי יודע מי תהיה פה אז.. מי תתייאש.. מי לא תחזור.. ואולי..; מי תצמח מזה.. כמובן שזה יהיה טוב (לצמוח) אבל בטוח בטוח קשה. (והנה.. עכשיו אני בוכה..) אוףףףףףף מדוע אנחנו צריכות גם להתנתק אם המנהלים מתנתקים..? זה הרבה יותר מבאסה. זה לא טוב לא נכון לא רוצה. לא רוצה שזאת תהיה המציאות.. (((((((((((((די.. הדמעות מתעקשות ליזול.. שוב המסך מיטשטש.. כל כך עצוב לי..))))))))))))) האם זאת חייבת להיות המציאות..?? לא יודעת. הסרטים שהמלצת לי עליהן בהחלט מעוררים בי עניין. בטח כבר ראית את אלו אבל מומלצים נוספים ברשימה; 'נערה בהפרעה' ו – 'קן הקוקייה' . זה מפחיד לראות עד כמה סרטים יכולים לפעמים להמחיש תחושות ורגשות – יותר מאשר מילים.. העולם המודרני הזה אולי בסופו של דבר מועיל גם קצת.. חוצ מלהרוס..? כמו הפרידות פה.. זוהי פרידה שונה. מציאותית כל כך, אך מתקיימת בעולם אחר לחלוטין.. למרות שמה שמשותף, הוא רגש האדם.. ועל זה אין עוררין.. הוירטואליות הזאת הורגת אותי. למה שלא נחזור לפעם.. אני מתגעגעת למה שלא הכרתי, (טיפשי מצידי..?) ולמה שכן היה ועבר - אני מתגעגעת. היה נעים לכתוב לך. זה בריא.. חיוך מהלב, ~נילי~

חבל שדרור לא התייחס למה שנאמר בהודעה הזו: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/6#782302_782190 אני מקוה שאולי אתה, דוד, כן תתייחס. שרית היא פקציה בעיני כבר זמן רב והגנבות הספרותיות שלה הוזכרו כבר בעבר בפורום. כשכולם כבר עם המזוודות ביד אולי הגיע הזמן לפוצץ את הבלון.

שלום אני מעלה את הודעתך לאחר התלבטות, בעיקר מכיוון והנושא פה כלל אינו שרית בעיני, אלא ההתרחשות הנוכחית בפורום. באופן טבעי אולי, ועדיין לצערי, לקראת הפרידה משלושתינו יש עלייה ברמת התוקפנות והזעם בפורום, והיא מופיעה גם בין הכותבים השונים לבין עצמם. העלייה הזו נובעת בעיני מחרדה והיא מובילה למצב בו מנסים לפגוע איש ברעהו, בעיקר על מנת לא לחוש אישית את הפגיעה שבמצב הנוכחי. נראה לי נכון יותר אם כל אחד יתמקד בתחושותיו ובמקומו האישי הוא, ולא יפנה את האנרגיה הזו לעבר משתתפים אחרים. להתראות דוד

דוד, כל הכבוד על ההסבר. זה עוזר מאוד להרגע. :)

הייתי חייבת לעבור כאן ולומר שתגובתך אכן מקצועית ורגשית כאחת. רוצה לומר יחד עם קולך שמחזקת את דברייך ומצטרפת לדבריה של נילי.מקווה בתוכי ששרית תקח את המילים שלך ושל שאר הקולות המחזקים אותה מכאן ותעצים אותן ואילו המילים המנסות לפגוע בה שיתקבלו בערבון מוגבל .אל נא נשכח כי מדובר במדיה אינטרנטית שמפספסת את הקו בין האדם שכותב לזה שנמצא קצת רחוק יותר.ובנימה אישית אומר ששרית נחוותה עבורי כאדם רגשי ועמוק שעבר תהליך כאן מול כולם לא מעט זמן ,תהליך חשוף ומעיז ומאפשר גם לאחרים ללמוד ממנו והרבה.אני למדתי ממנו הרבה.המקום שהיא תפסה והדהדה לפעמים באמת הצליח לערער אני יכולה לראות זאת מבחינתי שהיה קשה לעכל את הרוע האפשרי שאדם יכול לעבור .אבל אני סמוכה ובטוחה שהיא עוד תגיע רחוק. ובכל זאת שרית, אם את קוראת את תגובתי דעי שמאחלת לך הצלחה מרובה.את גיבורהי.ולא פעם רציתי לצאת מבעד למסך לחבק אותך ולהזכיר לך שיש גם טוב. ובכל זאת אנצל פינה זו ואבקש לומר לך דוד שאתה אדם נפלא, נתת כאן קולות וצבעים מתוכך ככ יפים שאי אפשר היה לפספס אותם בימי שלישי ורביעי ביקרתי אצלך ממש על קצות האצבעות ,בשקט מבלי לומר מילה , הקשבתי לך כמו ילדה מהופנטת, תמיד היית קשוב לפינות הקטנות סבלני ואמפטי. יישר כח אורנה

והחלטתי שכן. שמי מאיה ריד ואני מחברת הספר "עכשיו אני", ממנו נלקח הקטע הנדון (עמ' 276). במקורו הוא חלק מהודעה שכתבתי בפורום של אתר "מקום" ב-22.6.2003. אלה העובדות. ואיך אני אמורה להתיחס אליהן? מאז הבוקר, כשדו?וחתי על כל הסיפור ועל השתלשלות הדברים מאז, עברו עלי שעות אחדות של כעס, עלבון ועוד כמה מ"הרעות החולות" האלה. אבל עכשיו החלטתי לאמץ את גישתו של בני החכם שאמר לי: "אל תקחי ללב, תראי את זה כמחמאה...". אני משתדלת, ולמען האמת זה לא כל-כך פשוט. קשה לי לעבור על כך בשתיקה. אז רק רציתי להגיד שאיני מכירה את הפורום הזה ומבחינתי, לפחות, המניע אינו "צער הפרידה" או חרדות וכאלה, אלא רק הרצון להעמיד דברים על דיוקם (וכנראה גם, בכל זאת, לתבוע את עלבוני ואת זכויותיי). הייתי מסתפקת בהבעת חרטה, כמו שנאמר – מודה ועוזב ירוחם. מאיה ריד

שלום רב, הנני בת 50 והתחלתי עתה ללמד באוניברסיטה. החלה תקופת המבחנים והנה הפתעה לא צפויה - אני בחרדה נוראה לפני המבחנים. אני לומדת היטב למבחן, אך בבוקר המבחן אני חשה ש"מוחי ריק" ואינני זוכרת ואינני יודעת דבר. מעי מתהפכים בקרבי. בעת המבחן אני חשה כל הזמן מתח ואינני יכולה לשבת ולכתוב בנחת. זה מעיב מאד על מצב הרוח וגם מעיב על החשק ללמוד לקראת המבחן הבא. כיצד מתחילים ללמודד עם בעיה זו בתקופה לחוצה וצפופה של מבחנים?

שלום יהודית התופעה של חרדת בחינות היא תופעה מוכרת ונפוצה למדיי, המציקה לכ-10 אחוז מתלמידי ההשכלה הגבוהה. הסיבות לחרדה זו יכולות להגיע ממקורות שונים כבטחון עצמי רעוע, עודף ציפיות, חשש להתאכזב ולאכזב, חשיבה פרפקציוניסטית ועוד. אולי ניתן למצוא רמז לציפיותייך מעצמך כאשר את כותבת בהודעתך "ללמד" במקום "ללמוד" וייתכן כי את מרגישה כי ממך מצופה להצליח יותר מסטודנטים אחרים, להיות ברמה של המורים עצמם. כך או כך, זו תופעה שניתן לעזור לה בדרך-כלל על ידי טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד ואפילו על ידי טיפול תרופתי או היעזרות בתכשירים טבעיים כקלמה-נרווין (אם כותבים את זה כך, אני לא בטוח..) וכדומה. בין השאר, במרבית האוניברסיטאות ניתן למצוא, בשירותי הייעוץ לסטודנט, מטפלים המתמחים במיוחד בטיפול בבעייה זו. בהצלחה דוד

שלום , לאחי וגיסתי יש תינוקת בת שנה ,אחי וגסתי הם האנשים שאני יכולה להגיד במס' מילים הכי מלוכלכים בארץ !! אשפה יכולה להיות במשך מס' שבועות על הריצפה , טיטולים עם צואה בבית , התינוקת מלוכלכלת מאד ומוזנחת , היא חולה לעיתים קרובות מאד מכיוון שמוצאים אותה מהבית ללא כובע ושמיכה . לאמא איכפת רק מעצמה "וזורקת " את הקטנה מהמשפחתון למטפלות או לאמא שלי רק כדי שלא תפריע לה בחייה . לאמא שלי נקרע הלב והיא לוקחת אותה מס' פעמים בשבוע כדי "להציל אותה " מקלחת אותה , מלבישה אותה נותנת לה אוכל חם וכו' . הגננות בגן סיפרו לאמא שלי שהם מקלחות את הילדה שהיא באה לגן כי הם לא יכולות להריח אותה . ההורים שלי וההורים של האמא שוחחו איתה ועם אחי ואין עם מי לדבר . אתמול ההורים שלי הפתיעו אותה ובאו אליה הבית והזדעזעו מהצחנה והליכלוך שהיה בבית , הילדה היתה כולה רטובה וחיה בתנאים לא הולמים , ההורים שלי מצד אחד רוצים לדווח לרווחה ומצד שני לא רוצים לאבד את הילדה מה עושים??????

מפנה אותך לפורום החדש של פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר בהנהלת ליאת מנדלבאום http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-3284,m-Doctors,a-Forums.html#868_868

שלום לדודה הדואגת את מציגה התלבטות אמיתית. מצד אחד הדאגה לתינוקת, ומצד שני החשש לאבד את אחותך. ראשית, כדאי לך לברר בפורום של עבודה סוציאלית, האם אין לך ולהוריך חובת דיווח על המצב. כלומר, ייתכן שהשאלה האם לדווח או לא אינה נתונה לשיקול דעתכם והחוק מחייב (ומעניש בהתאם) לדווח בכל מקרה של ידיעה על הזנחה או התעללות בקטין. כאמור, אני לא משוכנע לגמרי לגבי חובת הדיווח, אבל זהו בהחלט משהו שאת חייבת לדעת. שנית, המצב עצמו נשמע לי כל-כך עדין וסבוך, שקשה לייעץ לגביו מפה. נשמע לי שאולי בתור פתרון ביניים יהיה כדאי לנסות ולסייע לאחותך בכל דרך שהיא, מהגעה לבית ועזרה בתוכו ממש ועד לשיכנועה לפנות ללשכת הרווחה הסמוכה למקום מגוריה, על מנת לקבל סיוע מאנשים האחראים לכך. המדינה מחוייבת לסייע במקרים שכאלה, וחבל יהיה אם מאחותך תימנע העזרה (שנשמע מתיאורך שהיא זקוקה לה) בהקשר של טיפולה בתינוקת. בהצלחה דוד

שלום,אני בת 19 ומוצצת אצבע מגיל 0,אמא תמיד מספרת לי על ניסיונותייה הרבים לגרום לי להגמל מהאצבע בגיל מוקדם, אבל עכשיו היא לא יודעת שזה מה שאני עושה ברוב שעות היום ואפילו לא יכולה להרדם בלי זה ולחיות בלי זה, זה ממש מרגיע אותי ואני גם אוהבת סתם להסניף במהלך המציצה (סתם לנשום כזה ולעצור את הנשימה מתוך הנאה,אבל לא להסניף משהו מסויים...פיי אני נשמעת דפוקה בראש). רציתי לשאול אם הדבר מצביע על בעיות או הפרעות נפשיות האמת שמצד אחד נראה לי שלא כי ישנם אנשים שגם מעשנים סיגרייה כדי להרגע ואני מצאתי את זה במציצה אך מצד שני עד גיל כזה למצוץ אצבע לא נראה לי שזה משהו כ"כ טבעי. אני באמת מנסה להתעסק בדברים אחרים אבל גם אם אני לא בבית בכלל ואני לא יכולה לעשות את זה בנוכחות אנשים מייד כשאני חוזרת אני מוצצת אצבע...אני ממש מתביישת בבעיה הזו וקשה לי לשתף מישהו,זה לא נורמאלי כ"כ. אני יודעת שיכול להיות שמדובר בבעיה נפשית מפני שאני זקוקה להרגעות תמידית (חוץ מזה שזה הפך לממש הרגל) אך יכול להיות שהבעיה הנפשית בעצם היא העובדה הזו? העובדה שאני תמיד זקוקה למשהו שירגיע אותי? אני יותר רוצה לשים דגש על עניין מציצת האצבע,האם העובדה שמצאתי נחמה דווקא במציצת אצבע ולא בסיגרייה מצביעה על בעיה נפשית מסויימת ולא רגילה? בנוסף לכך,יש לי בעיות קשב וריכוז שמשפיעות על כל תחומי חיי וכנראה שבקרוב אתחיל ליטול ריטלין-האם זה קשור? מה אני יכולה לעשות כדי להעלים את הסימן על האצבע שנוצר ממציצה של שנים? יוו אני אפילו מתביישת בהודעה הזו :( תודה לך ויום טוב,אני.

שלום לך אני מבין כי את מתביישת בהודעה ובהתנהגות מציצת האצבע, אך לא נשמע לי שיש לך בסיס רציונלי לבושה זאת. נשמע שמגיל מוקדם פיתחת התנהגות של הרגעה עצמית, שמסיבות שונות לא התגלגלה להתנהגויות יותר מקובלות חברתית לגילך (למשל, עישון, כפי שאת מציינת). כאמור, יכולות להיות סיבות שונות להתנהגות זו, וקשה לי לדעת את מקורן על סמך הודעתך. עדיין, מציצת האצבע בהחלט אינה מצביעה בהכרח על בעיה נפשית. במידה ואת נחושה להיפטר מהתנהגות זאת, הרי שאת יכולה להעזר לדעתי בטיפול פסיכולוגי - התנהגותי או דינמי - ואולי אפילו טיפול תרופתי, בנוסף לריטלין, יכול לעזור גם הוא. בהצלחה דוד

שלום רב, אציג את עצמיבקצרה - בסך הכל גולשת פאסיבית, בטיפול, עם תואר ראשון בפסיכולוגיה. מזה כשלושה חודשים שהכרתי בחורה. הקשר היה אינטימי מאוד והסתיים מסיבות רבות. הבעיה שלי היא זו : הבחורה הבאמת מדהימה הזו, בעלת הפרעות התנהגותיות שכוללת סמים, התקפי זעם, מחשבות אובדניות, נהיגה פרועה (עבר במשטרה), הפרעת אכילה, ובעיקר תנודות מאוד קשות במצבי רוח. שכנעתי אותה לפנות לטיפול וכיום היא מטופלת - אך מתנגדת בכל תוקף לתרופות. אני מודעת לכך שהמשפט הבא שלי יהיה מאוד יומרני, לא אתי ועשוי לעורר זעם - אבל בכל זאת -אני כותבת בכדי לקבל עזרה בלתת עזרה. התייעצתי גם עם הפסיכולוג שלי ועם פסיכולוג נוסף ושניהם כיוונו לדיאגנוזה של הפרעת אישיות גבולית. כיום, היא די תלותית בי ומניחה שרק אני אוכל לעזור לה. האם יהיה זה נכון/חוקי/אתי/מוסרי לפנות למטפלת שלה ולשתף אותה בעוד דברים שאולי לא מגיעים אליה ממקור ראשון? האם לשתף אותה ב"אבחון" המאוד שטחי של שני הפסיכולוגים האחרים?! אני פשוט אובדת עצות כי אין באפשרותי לעשות דבר בכדי לעזור לה! ואני רואה אותה מתפרקת! שוב, סליחה אם נוצר רושם של זילות במקצוע לאור הדברים שכתבתי. אשמח לקבל עצה פרקטית!

סליחה שמתערבת אך יש לי מן תחושה אפילו הנחה שאולי המטפלת של חברתך מכירה את ה DSM ואולי היא אפילו מכירה את האבחנה "הפרעת אישיות גבולית". ואולי, רק אולי, היא בוחרת לא לצמצם את הטיפול ואת המפגש ביניהם לאבחנה בלבד, אולי היא נמצאת עם היד על הדופק בזמן שהיא מאפשרת גם מרחב לצמוח. עצתי היא, למרות הדאגה (המובנת) לתת לה לצעוsבטיפול שלה מתוך אמונה שהאבחנה אינה מעשה קסמים היא רק אבחנה, ושהדרך האמיתית לגדילה לא מגיעה בצורת רשימת מכולת. בהצלחה

שלום לך את כותבת על התלבטויות לא קלות. ראשית, הייתי מציע לך להיזהר עם מתן של אבחנה כזו או אחרת. לא ניתן להגיע באמת לאבחנות כאלה ללא מפגש עם האדם, כך שבכל מקרה תקפותן נמצאת בסימן שאלה. בנוסף, ברגע שאת עוברת למשהו אבחנתי יותר, את מוותרת על הסטטוס הנוכחי שלך בקשר ועוברת, לכאורה, לתפקיד של מטפלת נוספת, כבר לא חברה, וכדאי לך לשאול את עצמך האם זהו דבר שברצונך להסתכן בו. לגבי הפנייה למטפלת, אין בכך משהו לא חוקי או לא אתי מצידך. במידה והמטפלת תענה לפנייתך, הרי שיכולות להתעורר, בנסיבות מסויימות, שאלות אתיות לגביה..אם כי גם לא בהכרח. אבל הצד המוסרי - זו ההתלבטות הרצינית. נשמע לי שאת צריכה לשקול בכובד ראש את הסיבה לפנייה שכזו ולראות האם היא אכן מוצדקת - ישנם תנאים בהם לא ניתן להימנע מפעולה שכזו, אך האם את שלמה עם עצמך שזהו המצב כרגע? נשמע שמצבה הקשה של חברתך מעורר גם אצלך לא מעט מצוקה וחוסר אונים וייתכן שאת נדחפת "לעשות משהו", על מנת להקל על שתיכן. אולי הדרך לעזרה יכולה להיות דווקא בהישארות בעמדה של חברה תומכת וקשובה ולא לעבור לצעדים המערבים יותר אנשים מבחוץ. אך שוב, בסופו של יום זה נתון לשיקול דעתך. להתראות דוד

שלום רב מומחים יקרי ערך!! אני פשוט בסיטואציית הכרעה כלומר הייתי עם חבר שלוש וחצי שנים ואחרי המון קשיים מאוד קשים המתבטאים בחוסר שינה ביחד כי לו היה קשה בגלל שהוא היה רגיל לחיות לבד המון זמן והייתה לו ילדות קשה עם ההורים אמא שלו נטשה אותו כשהיה בן13 בערך ואז חזרה אחרי 13 שנים בערך ההורים גרושים שונאים אחד את השנייה הם עובדים יחד וניצלו ופגעו בו ריגשית וכלכלית המון אנשים הוא בעל עסק ועכשיו אחרי הרבה סבלנות שלהיות שם בשבילו לתת לו כוח לוותר על הבילויים שלנו ועל כול מיני דברים שזוג אמור לעשות יחד והבנה אין סופית פשוט התפוצצתי עליו ואמרתי לו שיתעורר כבר ואיפה הוא רואה את עצמו עוד כמה שנים ושזה לא יכול להמשיך ככה אז פתאום הייתי חזקה ואמרתי לו שאני משחררת אותו שאני לא יותר שגמרנו לתמיד עכשיו....עברו שבועיים בלחץ והוא מתקשר ובוכה שאין לו חיים בלעדיי שאני נותנת לו כוח שהוא צריך אותי שהוא מוכן לעשות הכול למענינו ולמעני שאני יקרה לו ועוד ועד שנשלחתי אילו כמתנה והוא פשוט אבוד ואני יודעת את אם כך אני לא מרגישה כלומר מרגישה אך כועסת ורוצה משהו אחר ומצד שני אני אומרת מה????עוד הזדמנות די נמאס לי!!!! מה אני עושה לי זה קל יותר תודה על ההקשבה

שלום עדי אני מבין את הבלבול בו את שרויה ואת הקושי שלך להכריע באופן סופי לפה או לפה. ועדיין, לצערי, אני לא באמת יכול להחליט בהחלטה הקשה שלך במקומך. לתת לו צ'אנס נוסף, מהאיכפתיות שלך כלפיו, או להישאר איתנה בדעתך ובהחלטה שהחלטת קודם..פשוט אין לי שום דרך לדעת מה יהיה הצעד הנכון ביותר עבורך. נדמה לי שאת כן מרגישה שיש איפשהו תשובה מדויקת ונכונה, ושאת פשוט לא יודעת אותה. אבל קשה לי להאמין שאכן כך המצב. האמת היא שלכל החלטה יש פלוסים ומינוסים משלה, ורק את יכולה לחשב אותם בכנות עם עצמך, לבדוק איך את מרגישה ולהכריע אז. להתראות דוד

האם תהיה אפשרות קריאה בהודעות פורום ישנות, לאחר שייסגר?

מיקה... התשובה היא כן. זו המשמעות של "פורום לקריאה בלבד". עד שיימצא/ו מנהל/ים חדש/ים, לא תהיה אפשרות לכתוב הודעות בפורום אלא רק לקרוא הודעות קיימות.

מיקה שלום את יכולה להציץ בהודעות ישנות, בלחיצה על הפס השחור 'חיפוש בפורום זה', ולקבל את כל ההודעות על פי בחירתך. בהצלחה

יש בזה משהו מנחם... אם כי פתולוגי משהו(?)... חח

שלום מיקה האמת היא שגם אני לא יודע בדיוק איך יתנהלו פה העיניינים בהמשך. התשובות שקיבלת נשמעות לי סבירות ואני מאמין שהן אכן מתארות נכונה את המצב. להתראות דוד