פורום פסיכולוגיה קלינית

הי דוד לוחצת בפעם האחרונה ( כמעט ), על " הוספת הודעה חדשה ", ואם זה, קצת קשה לחדש פה, בסופו של דבר כולם אומרים להתראות..איך אומרים לך להתראות, דוד? בזמן האחרון קצת פחות כתבתי פה אלייך, אולי שמת לב, כי כשנכנסת לפורום הייתי נוכחת במשמרת שלך יותר..גם לילך וגם מלי כתבו לך על הקול שלך, ששבה גם אותי, היה בו משהו מאוד כן, ומזמין וגם ניסיון לדבר לכל אחד דרך השפה שלו. היה מרגיע לדבר איתך, בייחוד אחרי פגישה קשה. אמרת לי פעם משהו לגבי זה שאני שמה לב לניואנסים אצל אנשים, ואולי גם אמרתי לך שלדעתי גם אתה כזה..ויותר מזה אתה נותן את כולך. למרות זאת, ואני ממש מקווה שלא תעלב ( יש לי הרגשה שאתה מעדיף ישירות ), אולי הדרך של מלי, שקצת מקנאה (: ולא ברור לי למה, היא דרך קצת יותר בטוחה...הרגשתי שאתה כמו צ'יטה, נותן ספרינט מהיר ומרשיים, אבל גם מתעייף מהר, וכשהתעייפת, לא נעלבתי, אולי גם קצת ציפיתי לזה, כי פעם גם אני הייתי כזו, נותנת את כולי בבת אחת, ומתישהו הבנתי שאולי עדיף לתת כל פעם קצת, כדי לא להישאר פתאום בלי כלום. העזיבה שלך במישור האישי, פחות הפתיעה אותי, וגם אתה רמזת משהו על זה..ובכל זאת, עדיין כואב לי שאתה עוזב, כואב מאוד. אתגעגע המון, המון (יכולה לכתוב עוד היום אם יתחשק לי? או שאתה כבר לא רוצה לשמוע...?) שלך אופיר

שלום אופיר אכן, זמן פרידות..אבל אפילו אם המילים לעיתים דומות, ההרגשה היא אחרת, ולכל כותבת וכותב טון וצליל משלו. ולהודעות שלך בהחלט יש טון מזוהה וברור. באמת, שמתי לב שבתקופה האחרונה כתבת פחות במשמרות שלי ואני מבין ומקבל לחלוטין שמול מנהלים אחרים הרגשת בטוחה יותר. אני חושב, אגב, שאת מאבחנת משהו מאוד נכון לגבי הכתיבה שלי בפורום. בתחושה שלי זה נובע מתהליך כזה: אני מתחיל בהתלהבות, וככל שאני כותב אני יותר ויותר מודע לקושי שלי באמת לגעת ולהגיע מעבר למסך, מעבר לכל המילים והרגש. ולמודעות הזו יש משהו מדכדך עבורי, מגביל ואני חושב שאז מופיע מה שאת תופסת כהתעייפות. פעמים רבות ההודעות שקראתי פה היו כל-כך נוגעות ומרגשות, שתחושת המוגבלות שלי עם המדיום של הכתיבה באינטרנט רק התחדדה מולן ומול הרצון לעזור ולהצליח להגיע למפגש אמיתי. אני שמח שמול מלי חווית משהו אחר, משהו שיותר מצליח להתגבר מעל המגבלות פה ולגעת באמת, משהו פחות מפתיע בסיומו ויותר בטוח ויציב. ועדיין, ההתכתבויות שלנו זכורות לי היטב וגם עם הכאב והצער שלך אני מזדהה לחלוטין. וכן, גם אני אתגעגע, ללא ספק. להתראות וימים טובים בהמשך דוד

דוד היקר. אני נאבקת בקולות הציניים (מבחוץ ומבפנים...), מתעקשת "לממש את זכותי" ולומר גם לך כמה מילים לפני שאתה עוזב. לא היה פשוט להגיע אחרייך למשמרת. הרבה פעמים ראיתי את הדרך שבה את עונה ומתייחס, והרגשתי ש"קטונתי". לקח לי זמן למצוא את מקומי כאן, והאופן שבו אתה היית נוכח כאן היה עבורי לא פעם מעורר התפעלות וגם קנאה. אני חושבת שהקול שלך ייחודי, שאתה מצליח לא רק לקלוט, אלא גם לתקשר באופן שמרגישים שמגיע מהלב ונכנס אל הלב. הכנות הלא מתפשרת, הנכונות לפגוש "בגובה העיניים", בצניעות ובנדיבות, והיכולת להגיד דברים לא פשוטים באופן הכי ברור (וגם מצחיק לפעמים...) היא משהו שאתה מוזמן לטפוח לעצמך על השכם בגינו. ואולי, יותר מהכל, הצלחת להביא לכאן קול "דוידי" – הקול הזה שישר מזוהה איתך, וכ"כ שייך לך. תודה על הרצינות, ההשקעה, המסירות, תודה על החוכמה והפתיחות, תודה על האופן שבו היית. מאחלת לך הצלחה בהמשך הדרך, וסקרנית לראות לאיזה מחוזות הכישרונות שלך יובילו אותך. מלי.

לדויד המיוחד! איזה מבאס שאתה עוזב!!! רק עכשיו ראיתי את זה... אני בטוחה שאחרי שאתה תלך מכאן אני אדפדף להנאתי בדפי ההיסטוריה של תגובות שלך כי מאוד אהבתי איך שאתה כותב. שונה ומאוד מיוחד. חוץ מזה אני מאוהבת בעיניים הכחולות שלך... אז אני לא אומרת לך שלום אלא רק להתראות קטן.. בכאילו.. ביי ונשיקה...

שלום לך כתבת הודעה מאוד חמה, ואני מודה לך עליה. איזו מחשבה יפה - הפרידה היא רק בכאילו, כי ההיסטוריה, הזיכרון, נשמרים, וניתן לחזור אליהם ולהחיות אותם מחדש..לצערי, הפרידה היא לא בכאילו, אלא ממשית, אבל גם אותי מנחם לדעת שמה שהיה לא אבד, והוא זמין לקריאה, דפדוף ומפגש מחדש, כאשר אנו רק חפצים בכך.. להתראות וכל טוב דוד

היי מלי ההודעה שלך - כמוך, האמת - היא משהו. פשוט מחממת את הלב. את צודקת, קשה לעיתים להאבק מול הציניות ולגעת ברגש. אבל מבחינתי, את עושה את זה בצורה הכי מוצלחת שיש. אני לא אמשיך פה, כי אני לא רוצה להיחשד בהשתפכות יתר, ויש לי איזו כוונה לומר לך ולחבר שלמעלה עוד כמה מילים בהמשך..ואולי אפילו לקפוץ לבקר אותך במשמרת שלך מחר..אבל המון תודה על ההודעה בינתיים. עשה לי נורא טוב לקרוא אותה. דוד

שלום לדויד ג'קסון ולגולשי הפורום . ברצוני לשתף אתכם במקרה אמיתי , אים כי נשמע הזוי : שכנתי , אישה זקנה , שמזה שנים פשוט ממררת לשכניה את החיים ( ולאחרונה גם להוריי ולי ) . העניין הוא שיש לה אח , שופט בדימוס ולכן יש לה את ה''פריבילגיה '' להיות משוגעת . שכנה אחת ( שלפני מספר שנים הלכה לעולמה ) עשתה כנגדה אפילו משפט ( כאשר היא סבלה מאותה שכנה משוגעת ) ובסוף דווקא הפסידה , ונאלצה לשלם כסף רב לאותה שכנה משוגעת , שבשל הייחוס המשפחתי שלה , יש לה '' חסינות'' . הוריי הינם אנשים מבוגרים וחולים ואין להם אנרגיות נפשיות וכלכליות כדי להתעמת עים אותה שכנה רעה . אני רק חושבת על '' החיים הטובים'' של אותה שכנה לאור כל הטראומות שעברתי בחיי ( ואני בחורה צעירה בשלהיי שנות ה-30 שלי ) ילדה מוכה-חיילת מוכה - אישה מוכה ( אני כבר גרושה 3 שנים ) .לי אין את הפריבילגיה לשחק אותה המשוגעת ...

שלום אילנה צר לי לשמוע על המצב עמו את והורייך מתמודדים. מאחל לכם כל טוב בהמשך. להתראות דוד

שלום רב, בחודשים האחרונים אני סובל מחוסר ביטחון שמתפרץ בעוצמה וזה מפריע לי להנות מהיום יום. אני מגיע למצב שאני מתקשה לפעמים להאמין לעצמי שמשהו לא קרה וסתם דמיינתי את זה . כתוצאה מכך אני נכנס למעגלים שקשה לי לצאת מהם של דמיונות כואבים וחוסר יכולת נפשית שלי להאמין שהם סתם ולא מציאות שהייתה. חשוב לי שכולם יבינו שאני במוח יודע שזה דימיון , כי אני פשוט מדמיין סצנה של רגע בודד שלא מקושרת להמשך או לתחילת היום שליווה אותה והיא לא הגיונית בעליל, מה שמטריד אותי אחר כך זה שעצם העובדה שדימיינתי את זה בדיעבד אחרי שהזמן עובר יש לי חרדה שמא זה קרה ואז להוכיח שזה לא קרה בלתי אפשרי כמובן. דוגמא ,יצאתי עם חברה שלי שאני אוהב אותה מאוד וכל דבר שקשור אליה רגיש אצלי באופן מוגבר,יצאנו לסנוקר. לפתע החלטתי להעניש את עצמי ולדמיין איך אני ארגיש אם היא תשכב עם גבר אחר מול עיני שם על שולחן הסנוקר, ליד כל האנשים מול כולם. דבר זה לא הגיוני לחלוטין ועצם זה שדימיינתי את זה אני לא רגוע שאי אפשר להוכיח שזה לא קרה . כמובן אני רק מדמיין את עצם אותה שוכבת עם מישהו לשניה , אני לא יודע מה היא אמרה לפני אחרי או תגובות של אף אחד אבל זה לא מפריע לי מלסבול מזה. עליה אני סומך מאוד הבעיה שעל עצמי אני לא סומך. יש בעניין סוג של הענשה עצמית מצד אחד אני לא מאמין לעצמי ומצד שני אני גם מקשה על עצמי עם עוד דמיונות שקשה לעכל אני מבקש שתייעצו לי בצורה הכי מקצועית שאפשר. בעל מקצוע או אדם שחווה זאת גם. אני חושב שמה שאני מרגיש לא שיגרתי ומעיק מאוד ואני ממש רוצה עזרה קשה לי. אני יודע שאם אטפל בזה עכשיו זה יחזק אותי לכל החיים. תודה רבה !

שלום דורון אתה מתאר חוויות וחרדות לא פשוטות, שבוודאי מציקות לך במהלך היום יום. אני חושב שאתה צודק לגמרי בעניין העזרה שתוכל לחזק אותך בהמשך ואני רוצה לעודד אותך לפנות לאיש מקצוע בתחום הטיפול הפסיכולוגי, על מנת לבדוק איתו מה בדיוק משרתות המחשבות והדמיונות הללו וכיצד הן משתלבות בחייך ומשפיעות עליהם. בהצלחה דוד

ראיתי שלא ענית על שאלתי החוזרת למטה למרות שההודעה הועלתה. האם חשבת שזו שאלה רטורית? או נאיבית? אבל הייתי רצינית.. כיצד אפשר לדעת? במיוחד בטרם מכירים היטב את המטפל, למשל אם צופה שהטיפול "הולך להיות ארוך" או שחושב שיש להמשיך בטיפול. האם זה מטעמים מקצועיים או נגועים באינטרסים שלו? תודה

שלום ליהי אין דבר נאיבי או לא רציני בשאלה שלך. לא הספקתי לענות עליה קודם, אבל עכשיו צירפתי תגובה למטה. להתראות דוד

שלום דוד תוהה האם תיאות לשתף מעט במוטיבציה שהביאה אותך ל'מרחב' הזה. האם ההצצה הזו מבעד ל'ווילון הווירטואלי' היה בה מן ההפתעה, גרמה לך לבחון מחדש. באיזה אופן הפגישה אותך עם חוויה שונה , התמודדות שונה מזו הכרת. האם חוללה בך איזשהו שינוי. שאלות שכמובן מפנה גם אל עצמי. מעט הרהורים פילוסופים לעת לילה. קצת מתקשה להיפרד, תחסר לי נוכחותך הנוגעת.(בדברים נוספים כבר שיתפתי) המון תודה והרבה מכל טוב תמר

שלום תמר בדרך-כלל אין לי התנגדות לשתף, אבל השאלות שלך הן כאלה שבאמת מזמינות להרהור פנימי עמוק יותר, כזה שדורש מסגרת רחבה יותר במקום ובזמן משיש פה כרגע. על קצה המזלג אומר שכן, בוודאי. החוויה של המפגש עם הפורום הייתה חוויה עוצמתית ומפתיעה בהחלט עבורי ואני חושב שלמדתי על עצמי לא דבר אחד במהלך השהות שלי פה. וכתוצאה מכך - וודאי גם משהו בי השתנה. אני מקווה לומר על כך עוד בהמשך. בינתיים - תודה על שאלותייך, המעידות, בעיני, על הרבה עניין ואיכפתיות. להתראות וכל טוב דוד

אני בת 19 ולעולם לא התנסתי באהבה,לא היה לי חבר,לא יודעת מה זו נשיקה ראשונה...כלום,ממש כלום. אני באמת לא יודעת למה,אני מעט בררנית אבל אני לא מבקשת יותר מדי.היו קשרים שכן התחילו קצת וסיימתי כי ידעתי שזה לא יילך אבל גם הקשרים האלה היו דרך האינטרנט והיה בזה משהו שהפריע לי מאד. איך אפשר לפתח קשרים ולהכיר גברים? (בד"כ מה לעשות... זה תפקידם של הגברים..לא לגיטימי שמישהי תתחיל עם גבר,לא? נשמע רע... אבל זה פשוט לא מתאים מה לעשות וחוץ מזה אני גם לא יודעת מה לומר,איך להתנהג וגם אם מדברים אף פעם לא יוצא מזה יותר מזה..זה מבאס..ממש ממש מבאס). אני מרגישה לפעמים שאני אף רוצה רק להתנסות באהבה מבלי מחוייבות בגלל הייאוש הזה שאני מרגישה הרבה. אני חושבת שאני לא נראית כזה טוב וגם לא כזה רע אבל שאף אחד לא יסתכל עליי? למה? כן אפשר לנהל איתי שיחה ואני לא ביישנית ממש,אני גם מטופחת מאוד.לפעמים אני חושבת שאולי זה בגלל מה שאני משדרת כי אנשים תמיד אומרים לי שאני נראית עצובה כל הזמן ,ומי כבר ירצה להיות עם אדם מדוכא?... אני לא מבינה את העובדה למה קשרים באינטרנט כן הולכים לי קצת ואילו קשרים שהם ככה מתוך היכרות ראשונית עם מישהו פנים אל פנים,וסתם ביום יום... לא מולידים שום דבר. יש תשובה לזה? מה עליי לעשות כדי לשפר את המצב? גם משהו נוסף,תמיד אני מרגישה שצוחקים עליי ואני ממש נותרת נבוכה ולא כמו "גלי האמיתית" שיודעת להעמיד אנשים במקום ולענות כמו שצריך, זה פשוט מזכיר לי את מה שעברתי בחטיבה ובתיכון-את כל ההצקות,העלבונות וכ'ו וישר יורד לי כל הביטחון ואני נפגעת,מסתלקת מהמקום,בוכה וכ'ו). גם לפני כמה ימים שוחחתי עם מישהי ורק אח"כ הבנתי שהיא הסתלבטה עליי בפנים אבל לא נראה לי שבקטע רע (הבנתי את זה רק כשמישהי ביקשה ממנה להפסיק), מה שהפריע לי זו העובדה שלא קלטתי את זה בכלל,אומרים עליי הרבה שאני תמימה... סתם גרם לי להרגיש לא נעים שהיא "הגנה" עליי ואני כמו איזו מטומטמת שאפילו לא קולטת,ואני מקשרת את זה לנושא של קשרים עם גברים כי אני משדרת משהו כנראה כלפיי הסביבה,התנהגות שאני אפילו לא יודעת מקיומה. בבקשה אפשר סדר בסלט? :\ לא נראה לי שזה יצא בכלל מובן...

שלום גלי את כותבת על נושאים שונים, ואנסה באמת לעשות בכך מעט סדר. ראשית, אני מבין שאת מודאגת לגבי העדר החוויות של אהבה וזוגיות בחייך, אבל חשוב לי לומר שיש אנשים רבים בגילך שעדיין לא התנסו בחוויות שכאלה, למרות מה שנדמה לפעמים, אלה חוויות המגיעות לרבים בגילאים מאוחרים יותר וחשוב להיות מודעים לכך ולא להיות מודאגים בשלב מוקדם יתר על המידה. אבל הדאגה הזו נקשרת לנושאים האחרים שציינת, ואליה אני כן חושב שחשוב להתייחס. נשמע לי שפעמים רבות בסיטואציות חברתיות את עלולה לבחון את הדברים בדרך הפוגעת בך ושאינה מהווה בכרח שיקוף נכון של המציאות. בחינה זו עלולה ליצור מעדל קסמים ולהקשות עוד על תחושתך מול אנשים. ייתכן שתגובתך נובעת מהחוויות בערך שהיזכרת, או מסיבה אחרת, אבל בכל מקרה נשמע לי שזהו משהו שכדאי לך לנסות לשנותו. במידה והנושאים הללו אכן מציקים לך רבות הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבחון בו את הדרך לשינוי, שינוי בדרך את תופסת את הסביבה ומתנהלת בתוכה. בהצלחה דוד

אהלן דוד, אני מאוד מתלבטת אם לכתוב משהו או לא... אני מודה שאני לא לגמרי רוצה. שמשהו בי רוצה להיעלם בלי שלום ובלי תודה. לא מכירה את זה מסיטואציות אחרות.. זה קצת מפתיע.. זה דווקא מרענן שיש בי ילד כזה, שמתעצבן ובועט במגדל הקלפים שבנה/נבנה.. לא בטוחה אם בא לי להביא את הנשיות המגודלת הזו, לרכך במילים את הבעיטה בקלפים, לנסות להבין, לעבד, ללהטט במילים בשקט ובהסתלסלות.. האמת, אני חושבת שאני כבר לא לגמרי מי שהייתי בתחילת התקופה שלי פה בפורום.. שכבר אין לי סבלנות לבנות מגדלי מילים ססגוניים. לא בטוחה שקודמתך בתפקיד, שהייתה ועדיין יקרה לי מאוד, הייתה מזהה את ה"דיבור החדש" הזה, שהוא הרבה פחות עדין ויש בו הרבה פחות קסם או משיכה.. אני נאנחת.. התבלבלתי בדרך ואני לא זוכרת מה רציתי להגיד... רציתי להגיד שאני כועסת על העזיבה המשולשת יותר ממה שחשבתי שאכעס.. (ושאני לא כ"כ מאמינה ב"עיבוד" של העניין הזה בפורום.. זה לא מרגיש לי זה).. אם להשתמש בתמונה אחת מעולם הדימויים העשיר של קודמתה של מלי בתפקיד, הגב' מהפורום שמעבר לקיר, אומר שזה כאילו קהל האוהדים כולו עוזב בבת אחת את היציע באמצע המשחק. מדמיינת את השחקנים המומים, מפסיקים לרוץ, הכדור נשמט, מרימים מבט ליציע הנעזב בהדרגה ולא מבינים למה ומה יהיה עכשיו.. והאוהדים, מצידם, שולחים חיוכים זחוחים-רגועים ובתנועת ביטול של היד מרגיעים ואומרים שאין להם מה לדאוג. "מתישהו, אנחנו לא יודעים מתי, בטח יבואו אוהדים חדשים. אין לכם מה לדאוג". אתה מצליח לדמיין את מכבי ת"א בכדורסל ככה? עם יציע ריק? ואולי זה בכלל ההיפך... אולי האוהדים הם שנשארים המומים ושחקני מכבי ת"א (או כל קבוצה אחרת שאתה אוהב, שכחתי שאתה בן ושיש משמעות לדברים האלה :-), הם אלה שעוזבים את הקבוצה באמצע משחקי הליגה, מרגיעים את רבבות האוהדים שיהיה בסדר. בטח תהיה מכבי חדשה. גם אם יש לכם סיבות ונסיבות שבגללן החלטתם לעזוב יחד אני כועסת. גם אם זה טפשי ואני צריכה להתנהג כמו ילדה גדולה ולהבין... מה לעשות- אני כועסת. מאוכזבת מאוד מאוד, שלא התביישתם להשאיר פורום מפואר כזה בחושך לתקופה לא ידועה.. זה כמעט מבייש את המורשת שקיבלתם :-).. אני מחייכת כי זה נשמע משפט שלגמרי נסחף לי.. אבל לא נורא. אמרתי אז אמרתי. אני רוצה אבל להגיד עוד משהו, ואני לא רוצה שכמו דרור תגיד שאתה שמח שהצלחתי לצד הכעס גם לראות גם את המשמעות של ... (אין לי סבלנות לדיבורים כאלה, אל תכעס). אני רוצה להגיד לך שאני שמחה שהצטרפת לפורום. שלמרות שמאוד אהבתי לחכות לימים של קודמתך היפה, מאוד אהבתי לדבר איתה כאן, היה לי גם מאוד נעים ומרענן להכיר אותך. הבאת צבע אחר לפורום, דיבור פשוט, נעים ושיחתי, בגובה העיניים.. כאילו דיברת ולא כתבת.. והבאת קולנוע, והבאת פילוסופיה, והבאת היסטוריה וסיפורים מעולם הפסיכולוגיה, והבאת נכונות מיוחדת לנסות ללמוד אותנו ולהתאים את עצמך, עד כמה שיכולת, לסגנון של כל אחד. ואת הכל עטפת ברישול מקסים ובסרטים קורצים של חוש הומור מרענן וצעיר.. את עצמך הבאת.. נראה שהשארת כאן מתנה או שתיים... (למרות שאני כועסת..) אז אני רוצה בכל זאת להגיד תודה.. נעמת לי מאוד וכן.. תחסר לי קצת.. (אבל אל תגלה לבועט הקלפים עכשיו.. הוא קצת עסוק..) באמת לא יפה שאתם עוזבים יחד... שמור על עצמך, דוד לילך

בוקר טוב לילך הנה, שוב אני מתלבט מה לכתוב ואיך.. אז ראשית, אני רוצה להודות לך על כך שכתבת הודעה מאוד אמיתית ונוגעת. את כותבת על איך שהיית פעם בפורום, לעומת איך שאת היום, ואני מסכים איתך שיש שינוי. אני לא יודע לומר שום דבר על השינוי הזה, במובן של האם הוא טוב או לא, ממה הוא נובע וכדומה, אבל אני מסכים שאת אחרת, בדרך שאת מביאה את עצמך. וכשאני חושב על הזמן שלי בפורום, אין ספק שאת היית שם לאורך כל הדרך, בתחילה כאחת מנושאות הזיכרון הנאמנות של אלה שקדמו לי (תפקיד שאת בעצם ממשיכה לשאת גם היום, או חוזרת אליו היום), ואח"כ גם מעבר, בהתלבטויות שלך סביב נושאים בחייך, סביב הגברת המטפלת שלך, בנסיעות אקזוטיות לחו"ל (או לפחות כלאה שנשמעו אקזוטיות מכאן) ועוד..מה שאני מנסה לומר זה שלאורך כל התקופה הייתה לך נוכחות מאוד חשובה בפורום, בעיני, גם מול המנהלים וגם מול כותבים וכותבות אחרות, ואני מניח - מקווה -שהרגשת את זה היטב. הערכתי את הדרך בה היית כותבת פעם, עם הרהיטות והקישוט והאיזכורים, ואני גם מעריך את איך את כותבת היום - יותר חשוף, ומעיז, פצוע ופוצע. יש היסטוריה שלמה של ההתכתבות שלך בפורום, וההתכתבות שלך איתי היא בעצם רק חלק ממנה, ואין לי את היכולת או היומרה לסכם אותה בצורה משכנעת. אני יכול לומר שהיו ביננו רגעים של קרבה, ורגעים של מחלוקת, רגעים של מפגש מוצלח יותר ורגעים של חריקות וניסיונות של תיקון. בתחושה שלי ההודעה שלך עכשיו כן מחזיקה בתוכה גם את זה וגם את זה (את רואה, בכל זאת לא הצלחתי להימנע מכך,אין מה לעשות..) והיא מקפלת גם את הקשר שהיה וגם את הכעס והעלבון על מה שלא הספיק להיות, על הפרידה המוקדמת והמפתיעה. כמו שאמרתי, אני מאוד מעריך את זה שאת כותבת ישירות את מה שאת מרגישה. כצפוי, אני לא בטוח שאני מסכים לגמרי עם הדימויים, ולא משוכנע שהייתי חותם על תחושת הזחיחות והביטול מצידנו, אבל לא ניתן להתעלם מכך שלצורך של דיון או ויכוח אמיתי בעניין צריך גם שתהיה המשכיות של דיאלוג, וזה דבר שאנחנו באמת לא מאפשרים לפתע, וזה משהו שלגמרי נמצא באחריותנו ונובע מאיתנו. וזה מכעיס, כן.. הדיאלוג בפורום, כמו הדיאלוג פה, יכול להימשך עוד ועוד, ואין לו כמעט סיום טבעי. אבל מתישהו צריך לעצור, והעצירה הזו הרבה פעמים יכולה להיות מורגשת כשרירותית, או לא מובנת, וככזו היא מזמינה רגשות לא קלים .חשוב לי לפני הסיום להודות לך עוד על ההתייחסות שלך לאורך הזמן וגם על ההתייחסות שלך כאן היום (או אתמול, למעשה). אני מרגיש שבהודעה שלך שיקפת לי חלק מאיך שהצטיירתי בפורום, וזה שיקוף שחשוב לי לשמוע, והוא בהחלט מעניין אותי וגם נותן לי תחושה טובה. אני שמח שמבחינתך הבאתי משהו אחר לפורום - הערכתי ואני מעריך המון את אלו שהיו פה לפניי, אבל היה לי חשוב באמת להביא את עצמי. ואני שמח שפה ושם זה גם הצליח. זהו, קשה היא שעת פרידות..אבל לעיתים פשוט צריך לעצור היכן שהוא. להתראות דוד

דוד יקר, הרבה מאוד ממה שכתבת הגיע אליי בדיוק לנקודה הנכונה.. בעיקר ננגעתי ב"מקפלת גם את הקשר שהיה וגם את הכעס והעלבון על מה שלא הספיק להיות, על הפרידה המוקדמת והמפתיעה".. אולי מעבר לאיזה "כעס עקרוני", יש באמת גם עלבון או תחושת "לא הספקתי".. חשבתי שעוד יש זמן.. לא הספקתי לחפש וליצור את האיזון הנכון שבין להיות פה ללהיות בטיפול שלי, לא הספקתי לחקור מה קורה לי כאן בתקופה האחרונה, כמה חודשים כבר, שלא מאפשר לי להגיע לכאן כמו פעם.. מה קורה לי מולכם, באופן אישי, שלא מאפשר לי להתקרב בלי להגיד שאני לא רוצה להתקרב.. לא יודעת, דוד, אני שוב גולשת לדיבור מסודר ועקרוני.. פשוט רציתי לומר לך תודה שאספת בשבילי תהליך שלם, תקופת חיים כמעט.. גם אם קצרה במונחי "תקופות חיים".. קצת כמו דרור, שהצטער שיצא לו מינימליסטי, כך גם אני מצטערת שיוצא לי מרוחק עכשיו.. תראה כמה מילים פיזרתי עד שהצלחתי להגיע למה שבגללו רציתי לכתוב לך שוב לפני שאתה הולך.. רציתי לומר שאני מרגישה הרבה חמימות, והמון תודה על תשומת הלב, גם כשהייתי רכה וגם עכשיו שאני פחות.. נוגע בי באופן מיוחד שאתה מצליח ללכת לצידי, בצעדים דומים לשלי, גם כשלא הצלחתי לייצר הודעה חמימה ומודה כמו הרוב.. לא הצלחתי :-( ועדיין לא אכפת לך לבוא לקראתי קצת.. רציתי לגלות לך שהעזיבה שלך קשה לי. קשה היה לי ולעיניים שלי לכתוב לך כאן למעלה "לפני שאתה הולך".. הכרתי אותך עם קשיי פרידה מאורנה, הכרת אותי בתהליך פרידה מוזר מהמטפלת שלי שהייתה, קשיי פרידה מהארץ, כשהייתי בחו"ל (ארה"ב זה לא ממש אקזוטי ;-), ועכשיו גם פרידה ממך.. אני חושבת שאני בעצמי לא יודעת איך לאכול את שינוי הסגנון והדיבור שלי פה.. מרגישה פצועה וקצת פוצעת, ולא אוהבת להיות פוצעת. כאילו נשארת תמיד עם רגל אחת על הגדר כי לא שלם לי להיות פה ולא שלם לי לא להיות פה, וגם על הגדר מרגיש לי מעליב ולא מתאים להיות.. ובעיקר מרגישה שלא נעים לדבר עם מי שנשאר על הגדר ועוד טורח כל הזמן להזכיר ולציין שהוא לא יודע למה הוא פה ולא בטוח שהוא רוצה להמשיך לבוא (ובכל זאת בא).. לכן אני מרגישה שזה אולי קצת יפתיע אותך שהעזיבה שלך קשה לי. כי אולי לא באמת נכרכתי וחיכיתי ונתליתי בך.. לא כמו פעם, בכל אופן. אני באמת לא טיפוס לוחמני... יכולה רק לקוות שזה לא הרושם שיצרתי.. כתבת המון דברים.. באמת.. גם על המקום הזה שנשאר נאמן לזכרון העוזבות הייתי רוצה לחשוב יותר.. אני צריכה עוד לחשוב מה קרה פה בפורום שקירב והרחיק אותי, אבל מרגישה שמוטב לחשוב על זה בפורום המצומצם שלי ושל המטפלת הרגישה והעדינה שלי.. נורא חשוב לי מה שעשית בשבילי בהודעה הזו... תודה... אני רוצה לקחת על עצמי את רגעי החריקה שלנו ולומר שהייתי קצת פצועה. שב"קדנציה" שלך הצלחתי כבר פחות להקשיב ולתת לך לומר.. כל דבר הרגיש פוצע ויותר מדיי נוגע.. מרגישה שפחדתי לחזור ולהתקרב.. שפחדתי לכתוב לך שלא תיגע בלי כוונה יותר מדיי. לא יודעת למה לא הצלחתי להתגבר על זה, אבל אני מאוד מצטערת. משהו במילים הכתובות לא תמיד הצליח לנו, אבל לי תמיד היה נדמה שאנחנו קצת דומים.. שאולי היינו מחבבים אחד את השני קצת יותר לו היינו נפגשים באמת. קשה לי לסיים.. אבל ככה צריך.. שתהיה לך דרך צלחה, והנאה בכל מה שתבחר לעשות בימי שלישי ורביעי בערב :-) הרבה חיבה והערכה, להתראות דוד לילך

שלום לילך מאד מסכימה עם דוד לגבי נוכחותך בפורום. יש משהו קסום וחי בכתיבתך, באופן שאת מתארת את חוויותיך שמשאיר, אותי לפחות, עם תחושות של שותפה ל'סיפור' שלך. לכן גם בוחרת לכתוב לך . מוצאת שההרגל אין לו העדפות של 'דת גזע ומין' ומנסיוני הוא עושה את העבודה לא רע בכלל. אך מעבר לכך דווקא בקווי התפר של שינוי, מעבר, היסדקות, מוצאת שיש עוררות של 'החומר' לתחושות, מחשבות, פעולות, ועם כל הקושי יש בכל אילו לא רק לשמש אבני בניין אלא גם לטעת תקווה. כל טוב לך תמר

תודה תמר, מאוד נעים לקרוא אותך.. (תכתבי יותר כשיחזור הפורום?) שיהיה לך לילה טוב ותודה רבה שכתבת, זה חשוב לי לילך

לו הייתם קצת פחות נחמדים, קצת יותר "יבשים" וקרים - היה לי ואולי גם לאחרים יותר קל להיפרד ולראות את המציאות כפי שהיא - שאתם יכולים להיות גם חסרי סבלנות כמו כל אחד ובסה"כ - אנושיים. אלא שבכתב הרבה יותר קל לסנן רגשות שליליים, לקחת את הזמן ולא לענות מייד כאשר נפגעים או כועסים ולענות תשובות ענייניות ומתחשבות ונחמדות תמיד.. ובאמת תוהה, האם לפסיכולוג יש אינטרס מקצועי שמטופל יהיה תלוי בו, או שזה מחמיא לו באופן אישי... ואם אכן כך - האם הוא מודע לצורך הזה שלו ומנסה להיות פחות רגשן, יותר מרוחק וקורקטי במטרה למנוע את התלות הזו??

שלום ליהי את שואלת שאלות טובות ורציניות ואני אנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. ראשית, נדמה לי שאת צודקת ויש משהו בקשר באינטרנט שמעמם עוד את "המציאות" ומאפשר לנו להצטייר טוב יותר מאשר מטפלים מצטיירים בטיפול פעמים רבות. יש משהו מבלבל במדיום הזה, והתייחסתי לזה בעבר, מבחינת הקלות היחסית במתן תשובות פה, לעומת בטיפול פנים מול פנים. בעניין התלות, התשובה היא שלמטפלים אין אינטרס מקצועי שמטופלים יהיו תלויים בהם. יש להם אינטרס ליצור ולבסס קשר אמיתי ומשמעותי, אבל זה דבר אחר מאשר תלות והאמצעי לכך הוא לא להיות נחמד בהכרח, אלא להגיע כמה שיותר לתחושה של "ביחד" ושל הבנה אמפתית בתוך החדר. ומעבר לכך, ברמה האישית? בוודאי שלמטפלים רבים יש מה להפיק מהתלות בהם, אם זה מבחינה כלכלית, או כחיזוק לאגו, או ממניעים אחרים. זה אולי מזעזע לקרוא את זה, אבל זה נראה לי כמו מניעים מציאותיים וטבעיים כל-כך שאין טעם להכחיש אותם או לטעון שהם אינם קיימים כלל. אבל, וזה אבל מהותי עבורי, כמעט כל ההכשרה הפסיכולוגית מכוונת לכך שלמטפלים תהיה מודעות למניעים אלה, ולכך שלמניעים הללו לא תהיה השפעה מעשית על התנהלותם בטיפול. שוב, זהו מצב אידיאלי, ובמידה זו או אחרת, מניעים כאלה עלולים לחדור ולהשפיע, אבל אני בכנות מאמין שבמקרה של הכשרה טובה ואחריות מצד המטפלים, הרי שההשפעה הזו היא מינימלית. שאלו אותנו פה, כמה פעמים, מה ההבדל בין מטפלים מאסכולות שונות ומרמות שונות של מקצועיות. על קצה המזלג, זה ההבדל בעיני: מטפלים מקצועיים יודעים לשים את החלק הארי של מניעיהם בצד לטובת המטופלים והטיפול, בזכות הכשרתם. המטפלים הלא מקצועיים עלולים להתקשות בכך יותר. להתראות דוד

תודה. מאד מעריכה את הכנות. השאלה השאלתית הינה - איך מטופל יכול לדעת זאת... למשל אם מטפל מחליט שעליו להאריך את משך הטיפול מניחה שרק באינטואיציה? או שיש לך עצה אחרת.. תודה ויום נפלא

היי דוד , אפשר לגנוב לך קצת מילים לפני שאתה עוזב? אני המון המון זמן בטיפול , אני מרגישה שהיא יכלה לעזור לי הרבה יותר ממה שקורה בפועל . אבל היא פשוט לא מבינה אותי , אני ממש מנסה להסביר לה (למרות שזה מאוד קשה לי - כי שאני שם אני קפואה ולחוצה - ולא מצליחה להשתחרר מזה גם אחרי תקופה ארוכה בטיפול) , מצד אחד כל הזמן עובר לי בראש אולי לנסות מטפל/ת אחר/ת אבל גם אין לי כח נפשי להתחיל את כל התהליך הזה מחדש וגם אני ממש ממש נקשרתי אליה , למרות שהיא ממש רחוקה מלהבין ולהכיר אותי באמת -,(אם אני כבר מדברת איתה זה על הדברים שהכי פחות מעסיקים אותי והייתי יכולה לספר אותם בשיחת חולין לאנשים הכי לא קרובים אלי - והיא פשוט לא רואה את זה ולא שואלת את השאלות הנכונות) מה אתה ממליץ לעשות רגע לפני שאתה בורח ?

שלום לאלמונית את כותבת על המטפלת שלא שואלת את השאלות הנכונות, שלא מצליחה לראות אותך בתחושתך, ואני נשאר בעיקר עם השורה הראשונה והאחרונה, עם התחושה של "לגנוב לי משהו" (כי אחרת אי אפשר לקבל, אולי) ועם המעבר מ"עוזב" בהתחלה, ל"בורח" בסוף. אז אולי זו רגישות שלי לקראת הסיום, אבל נדמה לי שמקופל בדברים האלה מסר חשוב, וגם משהו בקשר לשאלה שאת מעלה כאן. אני רוצה להעלות את ההשערה - ותבדקי עם עצמך אם היא מתאימה לך או לא - שלמרות שאת מאוד מעוניינת בקשר עם המטפלת שלך ובאפשרות שהיא תראה ותבין אותך באמת, יש לך הרגשה שלא באמת מגיע לך משהו כזה, ושאת לא מאמינה שהוא באמת יקרה. וההרגשה הזו גם מדכדכת אותך וגם מכעיסה אותך. והכעס (או תחושת הבגידה), שיוצא בעקיפין, ברמז, הוא אולי חלק ממה שמקפיא אותך, שלא מאפשר לך לשחרר, וכאשר הוא יוצא הוא יוצא כביטוי של אכזבה בלבד. אז אם אני מגזים או טועה בהשערות שלי אני מתנצל מראש, וזו לגמרי הרגשה שלך אם את מתחברת או נעזרת בזה או לא, אבל לי חשוב לומר לך שכל עוד אני כאן, אין לך שום צורך להרגיש שאת גונבת ממני משהו. אני בכנות שמח לעזור, אם אני יכול ולהתייחס כמיטב יכולתי. זהו, כתבתי כל מיני דברים, מקווה שעניתי באיזו דרך גם על שאלתך. להתראות דוד

קצת הצחקת אותי - במובן הכי חיובי של המילה . הלגנוב (מעולם לא גנבתי באמת) - זה ממש לא תחושה שלי שרק ככה אפשר להשיג דברים , פשוט זה מרגיש לי משהו אסור לדבר על הבעיות שלי - "בטקס הסיום" (אז זה קצת לגנוב מקום ) . ובורח זה לא בגלל שאני חושבת שאתה בורח - זה כי אתה הולך ואני רוצה להספיק לתפוס רגע אחד לפני . כן אני מאוד מעוניינת שהקשר איתה יצליח , וזה לא שאני חושבת שזה לא מגיע לי , אבל אני בהחלט לא רואה את זה קורה , יש משהו במבנה של הקשר הזה שלטעמי הורס בדיוק את מה שהוא אמור לבנות - אני קופאה כי המצב לא נוח לי , אני צריכה אותה אבל לא נעים שם , לספר לה דברים שאני בכלל לא חושבת שבאמת מענינים אותה . וכן זה כנראה מכעיס אותי בפנים - אבל אני לא מראה לה את זה ככעס כי זה יותר מפחיד אותי . יש רק 2 אנשים בקשר הזה אני והיא - והיא "זאת שיודעת " מה קורה ואני צריכה לסמוך על זה , אני לא חושבת שהיא עושה בכוונה - אבל משהו בפנים אומר לי שהבעיה לא רק אצלי . שמשהו כאן לא קורה לי נכון וזאת לא רק אשמתי (ואני מאוד נוהגת לראות דברים כרק אשמתי) אבל כנראה שלעולם אני לא אדע. בכול אופן אחרי שגנבתי מקום , ובטח להיום כבר ברחת:) ... אז אני רק אגיד לך המון המון המון תודה על עכשיו ועל בכלל , אתה באמת מדהים (לפחות ממה שאני קוראת כאן) , אז תודה על כל מה שנתת כאן בכל התקופה , מאוד מעריכה את זה . שיהיה לך המון בהצלחה .

הי דוד, יום שלישי, משמרתך האחרונה כאן... חשבתי לי לכתוב הודעה שמדברת על תחושת הפספוס המוכרת שלי (בקול שנוטה להתגבר לקראת סיומים...), על כך שדי הרחקתי ולא הרשיתי לעצמי להיעזר ממש בכל מיני מקומות, אולי גם כאן; ובעיקר, כמה מצער שהשתמשתי מעט מידי במטפל בטיפול לאורך הזמן. אבל, לא'דעת, זה מה שיכול היה להיות, כנראה. זה הקצב, המינון והיכולת לאפשר, לקבל ולעכל. ובכל אופן, זה מה שהיה. והנה, אעפי"כ ולמרות הכל, בשביל האופטימיות והתקווה- קראתי היום ידיעה חדשותית על זוחל נדיר שלקה במחלה והבריא, ובגיל 111 הביא 11 צאצאים לעולם (עם בת זוג בת 80...). חשבו להרים ידיים, חשבו שהוא כבר חסר תועלת לפני 15-20 שנה... אבל... אז הנה... מסתבר שבחלק מהמקרים יש עתיד http://news.walla.co.il/?w=/4560/1425085 (א.ב. החרדונית)

שלום לא.ב. חרדונית איזה יופי. מסתבר שלכולנו עוד יש תקווה, לזוחלים ולבני אדם כאחד.. אבל ברצינות, תודה על ההודעה הזו, שמעלה חיוך על השפתיים ונותנת יופי של פרפסקטיבה. אני לא רוצה להתעלם מהחלק הפחות מצחיק של הודעתך, אבל גם ביחס אליו, חשוב לי כל-כך לקרוא את הקבלה שלך ביחס למה שהיה, קבלה שמהווה, לדעתי, משאב חשוב ומהותי לשינוי בעתיד. וגם אם את מרגישה שלא הבאת את עצמך מספיק, והיית יכולה עוד (ומי לא, בעצם?), הרי שההודעה הזו נראית לי בהחלט כעדות למשהו אחר שאת עושה בסיום. והסיום, במקרים רבים כל-כך, הוא שקובע. להתראות דוד

הוי דוד, כל כך אוהבת לקרוא את מה שאתה כותב. את התשובות שאתה נותן כאן לכולנו. אמיתיות, אמיצות, מלאות אנרגיה של בנייה. זה מקסים... מקווה שיש לי את זה גם אמיתי וחזק בטיפול. וכידוע, יש, כמובן, ימים בהם אפשר להרגיש זאת יותר, וימים שפחות... חוזרת על עצמי קצת, אבל זה חשוב לי, חשוב לראות מול העיניים. יא, איזה יופי שגם אתה חייכת כשקראת את הכתבה :-) דוד, כמדומני, אתה כבר מכיר, ואם לא, אז אזכיר, שהטיפול שלי עוסק ברובו בפרידות ונפרדו?ת. מדברת על כך רבות גם כאן, והנה, אנחנו קרובים לזה. נראה לי שאני יכולה להתמודד יותר ולדבר כך על נושאים קשורים רבים, מול הסיום, רק הודות לתהליך ולמידה של שנים בטיפול. ייתכן, שעיבוד הפרידה כאן בלבד, כפי שהוא קורה, לא היה עומד יציב דיו בזכות עצמו, והוא מתאפשר יותר בזכות השילוב והעבודה הרבה שכבר הושקעה בקשר הטיפולי שלי, והיא סייעה לי להבין ולתפוס דברים עמוקים וחשובים שנאמרו כאן בימים האחרונים. אני מסכימה כל-כך (מה 'כפת לי לרשום שוב) שלסיום והפרידה יש ערך רב עבור הקשר כולו. ואתה יודע, אם נחבר כתבות על זוחלים קדמוניים לדיבורים על פרידות ודיבורים על החמצות (בקנה מידה לא כ"כ קטן), נזכרתי לי שוב בדבר עצוב - ניסיון טיפולי אחד בעברי הסתיים ללא תהליך פרידה, ועברו 15-20 שנות הרס עד שהגעתי לטיפול הטוב של היום... והוא, הטיפול הנוכחי, באיטיותו ובהתמדתו מצליח לקטוף אט אט את פירותיו. עכשיו אפשר אולי להבין יותר גם עד כמה הכתבה קרובה ללבי. תקשיב. קראתי את אחת התשובות, שרשמת לאחת המשתתפות למטה. מילים שדיברו על חרדותינו לפני פרידה ועל עוצמות הזעם והתוקפנות המתגברות, ועל כך שהאנרגיות שלנו מוסתות, מופנות ומתמקדות באופן שלילי בזולת במקום בנו ומה שקורה איתנו. לפעמים אני תופסת את עצמי בבושה מתחילה להתפתות ולהיסחף למקום ההרסני הזה. כמו משיכה לאש או לסם מוות. אוי, סליחה... ו - וואו, לדעתי נאמרו בהודעה שלך דברים חכמים כל-כך. רציתי להתמקד ולהרחיב (מנקודת הראות שלי, וממה שלמדתי) אחרי שקראתי אותה. היא הייתה בעלת משקל רב עבורי. מתייחסת אליה כאל תשובת גבול, גבול כמו גבול, כזו ששמה במקום. בחכמה, אסרטיביות ורכות. דוד, אני פוחדת, אתה יודע? מאד. זה... בעיקר בגלל פרידות וסופים של מציאות... חרדות... אני יודעת שגם בי, כבכולנו, מתעוררות חרדות רבות לפני פרידה. אבל, נפח התגובות אפילו מול פרידות קטנטנות הופך להיות לפעמים חוויה מכאיבה ועוצמתית במיוחד, שפוגמת ומחבלת בחיים. ביג טיים. אז מכירה את מה שמתעורר בעצמי, וחושבת שכך גם רואה כאן. והפרידה יכולה להיות פרידה קטנה בין פגישה לפגישה (או אם ניקח לכאן, אז בין המשמרות או לקראת סופי שבוע), ועד לפרידות קשות וכבדות. הייתי רוצה לכלול בהן גם פרידות מקשרים הרסניים עם חלקים פנימיים, קשרים רוויי זעם ונקמנות. והייתי כוללת גם פרידות שהן ויתור על שליטה - פרידות מן המחשבה והדמיון אל המעש והמציאות המתסכלת. מה שאני מכירה וגם למדתי הוא, וזה הדבר החשוב שרציתי לומר - המממ... פרידות מעוררות חרדות רבות, מהלא מוכר, מהחלל שייווצר. כדי למנוע מעצמנו להתמודד גם עם תחושת האובדן, או לאפשר בהמשך לחוש עצב, יש נטייה בדיוק לפני סיום ופרידה (אמיתיים או מדומים) לזמן קשר עם דמות מוכרת שהיה לה קשר משמעותי איתנו בעבר. והדמות המוכרת הזו יכולה להיות דמות יקרה וקרובה וחסרה שאנחנו בוחרים להרוג ולאבד בדמיון (למרות שהיא עודה חיה וקיימת), והדמות הזו יכולה להיות דמות שהזניחה ולא הייתה ערה לצרכינו, או אפילו שפגעה ומולה כעסים רבים ורגשות נקמנות ועוד ועוד. אולי לא משהו, אבל קשר מוכר וכביכול בטוח. אז, אנחנו מזמנים את הדמות ומנהלים איתה דו שיח פנימי שתופס את הנפח, שכביכול מאיים להתרוקן. והוא מציף... ובאשר לתגובות תוקפניות ובהמשך לאותה תגובה שלך - אני מבחינה שלפעמים מה שקורה בשטח הוא, שדרך תגובה רגעית של האחר (שיכולה להיות מגעילה ודוחה על באמת ולר רק נדמה לנו) אנחנו ממשיכים את המלחמה הפנימית גם אחרי שעל פניו הכל הסתיים. ולפעמים, אנחנו ממשיכים בדינאמיקה ההרסנית הזאת, ומעבירים אותה למציאות ע"י כך שאנחנו חוזרים לאותו מקום וממש מוציאים לפועל מול מישהו קיים אחר את זעמנו, איש איש בדרכו. למשל, זו יכולה להיות תגובה אגרסיבית אימפולסיבית, מתפרצת ומווסתת פחות, אבל זו יכולה להיות גם תגובה של פגיעה עצמית ועוד. אז כך תרחישים פנימיים יכולים להתבטא ולהתממש איכשהו במציאות שבחוץ, ונראה לנו ששוב זה קורה... וכאן יש מה לעשות ! כי את כדור השלג ההרסני הזה אפשר לעצור ולהפסיק. לשים לזה סוף. זו האחריות שלנו - מה אנחנו עושים עם ההתרחשויות השונות פנימה והחוצה. נצליח, דוד? מה אתה אומר, יש תקווה, נכון? ;-) שוב יצאה לי מגילה כבדה ועמוסה. ובכל זאת, מקווה שהוקשבתי... ושוב, תודות רבות גם על המקום ממני בחיבה לכולם אשת בוקר החרדונית

שלום, האם זה בסדר להקליט את המטפל (בידיעתו או שלא בידיעתו)? זו נראית לי דרך מוצלחת לנתח אחרי זה את הפגישות ולישון איתן בלילה. אני סמוכה ובטוחה שאתם כבר תמציאו תילי תילים של פרשנויות לכך שיש ברצוני להקליט את המטפל שלי. מחכה לאחת יצירתית... מדוע בעצם לא??? אגב, זה חוקי מבחינה משפטית, גם אם הדבר לא נעשה בידיעתו...

שלום לאובייקט המעבר אולי בניגוד לציפיות, אין לי דעה ברורה וחד משמעית בעניין. נכון, הקלטת שעות הטיפול היא לא פרקטיקה מקובלת, אבל מי יודע אם אין בה להועיל לעיתים, מסיבות שונות? כך שאת שואלת על ה"בסדר" ומבחינה זאת אין "בסדר" או "לא בסדר" מבחינתי. אבל משהו אחר, שבקושי התעכבת עליו, כן נראה לי מהותי, והוא שאלת ידיעת המטפל. נכון שאין איסור חוקי על העניין, אבל בעיני לעשות משהו כזה בהסתר הוא פעולה הרסנית ביחס לטיפול. הסיכון פה הוא של פגיעה באמון ושל העלמה של משהו מהותי שמתרחש במהלך השעות. מעבר לפגיעה האישית שאני לפחות הייתי חש בסיטואציה כזאת, הרי שגם מקצועית זהו מצב, בעיני, שאינו מאפשר לטיפול אמיתי ואותנטי להתקיים. כך שלהעלות את הנושא ברצינות ולבחון אותו בטיפול בהחלט מקובל עליי. לעשות את זה בלי דיבור ובסתר, מקובל הרבה פחות. ובקשר לפרשנות (הרי אי אפשר לצאת בלי כלום מהנושא הזה): יש לי איזו פרשנות יצירתית/מופרכת במיוחד בעניין. אני חושב שהתייחסות להקלטה עכשיו, כמשהו שמשמר את מה שהיה, שלוקח איזה אובייקט לדרך, גם לאחר שהאובייקט עצמו נעלם, מתקשרת גם לפרידה שמתרחשת פה בשבוע הזה, ממנהלי הפורום ומהפורום במתכונתו הנוכחית. בעיני לא במקרה הנושא הזה עולה עכשיו, ומעבר לטיפול האישי, הוא משקף גם איזו משאלה חזקה כלפי היכולת לשמר את מה שהיה פה, להחזיק איזה קול בפנים, גם אחרי שהקול הממשי חדל מלדבר. והמשאלה הזו, אגב, משותפת, אני מניח, לכמה מהכותבים פה, כמו-גם למנהלים עצמם.. להתראות דוד

הנה משפט פתיחה שמאתגר פרשנות על הקצה: מעולם לא כתבתי פה אלא ביומיים האחרונים. לענייננו - כתבו גם כתבו בעבר על הקלטת פגישות. עוד בימים העליזים של ליאת ואורנה. זה נושא שחוזר ועולה, אף אחד לא ממציא את הגלגל. ודוקא בפורום - בהתייחס לדבריך - יש הקלטה מתמשכת של הכל, אז קצת מופרך מה שכתבת. הא, אני רואה שגם אתה כתבת מופרך. אתה יודע כפתור ה"חיפוש בפורום" עדיין עובד וכנראה יעבוד גם בשבוע הבא. אפשר, אם רק מקדישים קצת זמן, לגלגל את סרט ההקלטה של הפורום שנים אחורה. למה יש לי תחושה שבחרתם להפרד במשך שבועיים כדי ש=אתם= תוכלו לעבד את רגשותיכם, הלא ממש נקיים? יש הרגשה שאני אשאל היום על טימבוקו ואקבל תשובה שקשורה לפרידה מהפורום.

דוד, מבטיחה לך שנוכל לעמוד איתן,עם שתי רגליים יציבות, אל מול מצוקת הפרידה, שעומדת להתרחש כאן בימים הקרובים, ואם אפשר לוותר לנו, (לפחות עכשיו, בימי הפורום האחרונים), ממתן משקל יתר של פרשנות פסיכולוגית - בעניין הפרידה - על כל שאלה/ אמירה/הערה וכו, תיכף אתחיל לחשוב שאתם הסובלים העיקריים מהפרידה..(פירוש פסיכולוגי משלי..) באשר אלינו... זה בסדר, נחזיק מעמד- אל דאגה!! כבר היו פרידות מעולם. נפגש בשמחות !!

דוד... בפורום כלשהו, באתר שמוקדש כולו לספרים, סופרים וקריאה בכלל, מישהי העלתה שאלה לחברי פורום - מה מעדיפים "ספרים שהכתיבה שלהם גאונית ואילו העלילה חלשה או שמא כתיבה חלשה אך עלילה גאונית"? ואז היא הוסיפה, ש"גם וגם היא תשובה רלוונטית אם היינו חיים בעולם אוטופי"... הייתי צריכה לשלוח אותה לפה, בימים שלישי ורביעי... אני חושבת שהיא היתה לומדת, ש"גם וגם" קיים ועוד איך! (גם אם לא מדובר בספר...)... שאפשר, אפילו אם "רק" בהודעת פורום, לשלב בין צורה לתוכן בדרך כזו, שמילים באמת יכולות לגעת... אז הנה, באתי בשביל לומר גם לך, שאין בי לא כעס ולא אכזבה על ההחלטה שלך (שלכם) להיפרד מהפורום... יש בי בעיקר הוקרת תודה גדולה (תמסור גם לדרור בבקשה.. יצא ככה, שלא יכולתי לעבור בסביבה ביומיים האחרונים שלו פה)... אז אני באמת רוצה להודות לך, דוד, על ש: מצאת את הזמן כדי לקרוא את ההודעות. ואז את הזמן כדי לענות עליהן כמו שרק אתה יודע... בעיניי זה לא מובן מאליו. וכמובן יש עוד תודה אחת מיוחדת... על-פניו משהו קטן, אבל עבורי זה דבר קטן-גדול... אני זוכרת היטב את הפעם ההיא, שבתוך הכעס והסערה הצלחת, ורק באמצעות המילים הכתובות, לגרום לי לחייך... ולכן אני יודעת, שהפרידה שלי, עבורי היא "אל תבכה בגלל שזה נגמר. חייך בגלל שזה קרה". תודה ושלום, TM.

שלום לך אני רוצה להודות לך על ההודעה המרגשת שלך, שכמובן גם מחמיאה לי אבל בעיקר מהווה מבחינתי אמירה מרגשת ונוגעת. אכן, הפרידה פה היא פרידה מהיסטוריה של התכתבויות בפורום, וביניהן זכורות לי היטב הודעותיך בתקופות השונות. בתקופות אלה הגעת לפה במצבים חזקים יותר ופחות, ואני שמח שהצלחנו לשמר את הקשר הזה, למרות הקשיים והאתגרים שבכך. ואם אני הצלחתי פעם לגרום לך לחייך, הרי שבהודעה זו בהחלט הצלחת לעשות את אותו הדבר לי. להתראות דוד

נגרה'לה.. (מרשה לי..??) אני חושבת עליך הרבה לאחרונה.. במיוחד עם הפרידה.. את בטח שונאאאת את המילה הזאת. את לא פה. זה מפחיד אותי מאוד. אולי זה פשוט מידי קשה לך, להתמודד. בכל אופן, אני חושבת עליך. חשוב לי שתדעי זאת. שמרי על עצמך, יקירה.. ~נילי~

אוי נילי את מרגישה לי כל כך קרוב. האמת, קלישאה עד כמה שזה ישמע חשבתי עלייך המון השבוע, נבהלתי מהמחשבה שלא יהיה לך המקום הזה לתקופה (ולא זו אינה הזדהות השלכתית או השלכה או קשקוש אחר). יש משפט בספרדית (כן חצי ספרדייה והחצי השני הוא הפולני) שאומר "און קורסון אספכו דל אוטררו" בתרגום חופשי – לב אחד מרגיש את הלב האחר, כך שאם את מרגישה נאהבת על ידי האחר סביר להניח שהוא באמת אוהב אותך. טוב זה הקיטש של אמא שלי, עדיין מותר קיטש לפעמים. האמת היא שכן הייתי כאן במשמרתו של דרור וכתבתי כמה מילים לכולם, אם הגיע אליהם לא בטוחה אך היה לי חשוב להגיד תודה שקטה לשלושה בני-אדם מצוינים אלו. אני עם אנגינה מחורבנת, קודחת כמו לא יודעת מה. סוג של קריסת מערכות. אה, רציתי להמליץ לך על שני סרטים – "ההחלפה" "נער החידות מבומבי". זהו בינתיים מחר אגיע להגיד בי לדוד וביום שישי ממלי. כמובן שאשמח לכתוב לך בהמשך אם תרשי לי לפני שעוברים דירה, מקווה שבעלי הבית יהיו נחמדים ונעימים ושהחדרים יהו מרווחים והשכנים מסבירי פנים. שלך, שרה

:-))))))))))))))))))))))))))))))))

שרה'לה :) אם כבר אז כבר.. את יודעת.. :) קודם כל מאוד התרגשתי לקרוא את התגובה שלך. הייתי מופתעת ושמחה מאוד בו זמנית. כן, המשפט בספרדית (וגם בעברית או כל שפה אחרת) אכן נכון מאוד. גם לגבינו. שנית, אני שמחה שהיית פה. אפילו לקצת. אני מכירה טוב מאוד את הקצוות.. ושם, רע רע רע. ומסוכן. לכן דאגתי. לכן שאלתי.. ונכון. את כל כך צודקת. יהיה כל כך קשה בשבוע הבא.. ואחריו... וכל אחת מאיתנו תהיה עם המחשבות שלה, במקום שלה.. ולא נוכל להמשיך ולקיים את הקהילה המיוחדת הזו.. לפחות בתקופה הקרובה.. ומי יודע מי תהיה פה אז.. מי תתייאש.. מי לא תחזור.. ואולי..; מי תצמח מזה.. כמובן שזה יהיה טוב (לצמוח) אבל בטוח בטוח קשה. (והנה.. עכשיו אני בוכה..) אוףףףףףף מדוע אנחנו צריכות גם להתנתק אם המנהלים מתנתקים..? זה הרבה יותר מבאסה. זה לא טוב לא נכון לא רוצה. לא רוצה שזאת תהיה המציאות.. (((((((((((((די.. הדמעות מתעקשות ליזול.. שוב המסך מיטשטש.. כל כך עצוב לי..))))))))))))) האם זאת חייבת להיות המציאות..?? לא יודעת. הסרטים שהמלצת לי עליהן בהחלט מעוררים בי עניין. בטח כבר ראית את אלו אבל מומלצים נוספים ברשימה; 'נערה בהפרעה' ו – 'קן הקוקייה' . זה מפחיד לראות עד כמה סרטים יכולים לפעמים להמחיש תחושות ורגשות – יותר מאשר מילים.. העולם המודרני הזה אולי בסופו של דבר מועיל גם קצת.. חוצ מלהרוס..? כמו הפרידות פה.. זוהי פרידה שונה. מציאותית כל כך, אך מתקיימת בעולם אחר לחלוטין.. למרות שמה שמשותף, הוא רגש האדם.. ועל זה אין עוררין.. הוירטואליות הזאת הורגת אותי. למה שלא נחזור לפעם.. אני מתגעגעת למה שלא הכרתי, (טיפשי מצידי..?) ולמה שכן היה ועבר - אני מתגעגעת. היה נעים לכתוב לך. זה בריא.. חיוך מהלב, ~נילי~

חבל שדרור לא התייחס למה שנאמר בהודעה הזו: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/6#782302_782190 אני מקוה שאולי אתה, דוד, כן תתייחס. שרית היא פקציה בעיני כבר זמן רב והגנבות הספרותיות שלה הוזכרו כבר בעבר בפורום. כשכולם כבר עם המזוודות ביד אולי הגיע הזמן לפוצץ את הבלון.

שלום אני מעלה את הודעתך לאחר התלבטות, בעיקר מכיוון והנושא פה כלל אינו שרית בעיני, אלא ההתרחשות הנוכחית בפורום. באופן טבעי אולי, ועדיין לצערי, לקראת הפרידה משלושתינו יש עלייה ברמת התוקפנות והזעם בפורום, והיא מופיעה גם בין הכותבים השונים לבין עצמם. העלייה הזו נובעת בעיני מחרדה והיא מובילה למצב בו מנסים לפגוע איש ברעהו, בעיקר על מנת לא לחוש אישית את הפגיעה שבמצב הנוכחי. נראה לי נכון יותר אם כל אחד יתמקד בתחושותיו ובמקומו האישי הוא, ולא יפנה את האנרגיה הזו לעבר משתתפים אחרים. להתראות דוד

דוד, כל הכבוד על ההסבר. זה עוזר מאוד להרגע. :)

הייתי חייבת לעבור כאן ולומר שתגובתך אכן מקצועית ורגשית כאחת. רוצה לומר יחד עם קולך שמחזקת את דברייך ומצטרפת לדבריה של נילי.מקווה בתוכי ששרית תקח את המילים שלך ושל שאר הקולות המחזקים אותה מכאן ותעצים אותן ואילו המילים המנסות לפגוע בה שיתקבלו בערבון מוגבל .אל נא נשכח כי מדובר במדיה אינטרנטית שמפספסת את הקו בין האדם שכותב לזה שנמצא קצת רחוק יותר.ובנימה אישית אומר ששרית נחוותה עבורי כאדם רגשי ועמוק שעבר תהליך כאן מול כולם לא מעט זמן ,תהליך חשוף ומעיז ומאפשר גם לאחרים ללמוד ממנו והרבה.אני למדתי ממנו הרבה.המקום שהיא תפסה והדהדה לפעמים באמת הצליח לערער אני יכולה לראות זאת מבחינתי שהיה קשה לעכל את הרוע האפשרי שאדם יכול לעבור .אבל אני סמוכה ובטוחה שהיא עוד תגיע רחוק. ובכל זאת שרית, אם את קוראת את תגובתי דעי שמאחלת לך הצלחה מרובה.את גיבורהי.ולא פעם רציתי לצאת מבעד למסך לחבק אותך ולהזכיר לך שיש גם טוב. ובכל זאת אנצל פינה זו ואבקש לומר לך דוד שאתה אדם נפלא, נתת כאן קולות וצבעים מתוכך ככ יפים שאי אפשר היה לפספס אותם בימי שלישי ורביעי ביקרתי אצלך ממש על קצות האצבעות ,בשקט מבלי לומר מילה , הקשבתי לך כמו ילדה מהופנטת, תמיד היית קשוב לפינות הקטנות סבלני ואמפטי. יישר כח אורנה

והחלטתי שכן. שמי מאיה ריד ואני מחברת הספר "עכשיו אני", ממנו נלקח הקטע הנדון (עמ' 276). במקורו הוא חלק מהודעה שכתבתי בפורום של אתר "מקום" ב-22.6.2003. אלה העובדות. ואיך אני אמורה להתיחס אליהן? מאז הבוקר, כשדו?וחתי על כל הסיפור ועל השתלשלות הדברים מאז, עברו עלי שעות אחדות של כעס, עלבון ועוד כמה מ"הרעות החולות" האלה. אבל עכשיו החלטתי לאמץ את גישתו של בני החכם שאמר לי: "אל תקחי ללב, תראי את זה כמחמאה...". אני משתדלת, ולמען האמת זה לא כל-כך פשוט. קשה לי לעבור על כך בשתיקה. אז רק רציתי להגיד שאיני מכירה את הפורום הזה ומבחינתי, לפחות, המניע אינו "צער הפרידה" או חרדות וכאלה, אלא רק הרצון להעמיד דברים על דיוקם (וכנראה גם, בכל זאת, לתבוע את עלבוני ואת זכויותיי). הייתי מסתפקת בהבעת חרטה, כמו שנאמר – מודה ועוזב ירוחם. מאיה ריד

שלום רב, הנני בת 50 והתחלתי עתה ללמד באוניברסיטה. החלה תקופת המבחנים והנה הפתעה לא צפויה - אני בחרדה נוראה לפני המבחנים. אני לומדת היטב למבחן, אך בבוקר המבחן אני חשה ש"מוחי ריק" ואינני זוכרת ואינני יודעת דבר. מעי מתהפכים בקרבי. בעת המבחן אני חשה כל הזמן מתח ואינני יכולה לשבת ולכתוב בנחת. זה מעיב מאד על מצב הרוח וגם מעיב על החשק ללמוד לקראת המבחן הבא. כיצד מתחילים ללמודד עם בעיה זו בתקופה לחוצה וצפופה של מבחנים?

שלום יהודית התופעה של חרדת בחינות היא תופעה מוכרת ונפוצה למדיי, המציקה לכ-10 אחוז מתלמידי ההשכלה הגבוהה. הסיבות לחרדה זו יכולות להגיע ממקורות שונים כבטחון עצמי רעוע, עודף ציפיות, חשש להתאכזב ולאכזב, חשיבה פרפקציוניסטית ועוד. אולי ניתן למצוא רמז לציפיותייך מעצמך כאשר את כותבת בהודעתך "ללמד" במקום "ללמוד" וייתכן כי את מרגישה כי ממך מצופה להצליח יותר מסטודנטים אחרים, להיות ברמה של המורים עצמם. כך או כך, זו תופעה שניתן לעזור לה בדרך-כלל על ידי טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד ואפילו על ידי טיפול תרופתי או היעזרות בתכשירים טבעיים כקלמה-נרווין (אם כותבים את זה כך, אני לא בטוח..) וכדומה. בין השאר, במרבית האוניברסיטאות ניתן למצוא, בשירותי הייעוץ לסטודנט, מטפלים המתמחים במיוחד בטיפול בבעייה זו. בהצלחה דוד

שלום , לאחי וגיסתי יש תינוקת בת שנה ,אחי וגסתי הם האנשים שאני יכולה להגיד במס' מילים הכי מלוכלכים בארץ !! אשפה יכולה להיות במשך מס' שבועות על הריצפה , טיטולים עם צואה בבית , התינוקת מלוכלכלת מאד ומוזנחת , היא חולה לעיתים קרובות מאד מכיוון שמוצאים אותה מהבית ללא כובע ושמיכה . לאמא איכפת רק מעצמה "וזורקת " את הקטנה מהמשפחתון למטפלות או לאמא שלי רק כדי שלא תפריע לה בחייה . לאמא שלי נקרע הלב והיא לוקחת אותה מס' פעמים בשבוע כדי "להציל אותה " מקלחת אותה , מלבישה אותה נותנת לה אוכל חם וכו' . הגננות בגן סיפרו לאמא שלי שהם מקלחות את הילדה שהיא באה לגן כי הם לא יכולות להריח אותה . ההורים שלי וההורים של האמא שוחחו איתה ועם אחי ואין עם מי לדבר . אתמול ההורים שלי הפתיעו אותה ובאו אליה הבית והזדעזעו מהצחנה והליכלוך שהיה בבית , הילדה היתה כולה רטובה וחיה בתנאים לא הולמים , ההורים שלי מצד אחד רוצים לדווח לרווחה ומצד שני לא רוצים לאבד את הילדה מה עושים??????

מפנה אותך לפורום החדש של פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר בהנהלת ליאת מנדלבאום http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-3284,m-Doctors,a-Forums.html#868_868

שלום לדודה הדואגת את מציגה התלבטות אמיתית. מצד אחד הדאגה לתינוקת, ומצד שני החשש לאבד את אחותך. ראשית, כדאי לך לברר בפורום של עבודה סוציאלית, האם אין לך ולהוריך חובת דיווח על המצב. כלומר, ייתכן שהשאלה האם לדווח או לא אינה נתונה לשיקול דעתכם והחוק מחייב (ומעניש בהתאם) לדווח בכל מקרה של ידיעה על הזנחה או התעללות בקטין. כאמור, אני לא משוכנע לגמרי לגבי חובת הדיווח, אבל זהו בהחלט משהו שאת חייבת לדעת. שנית, המצב עצמו נשמע לי כל-כך עדין וסבוך, שקשה לייעץ לגביו מפה. נשמע לי שאולי בתור פתרון ביניים יהיה כדאי לנסות ולסייע לאחותך בכל דרך שהיא, מהגעה לבית ועזרה בתוכו ממש ועד לשיכנועה לפנות ללשכת הרווחה הסמוכה למקום מגוריה, על מנת לקבל סיוע מאנשים האחראים לכך. המדינה מחוייבת לסייע במקרים שכאלה, וחבל יהיה אם מאחותך תימנע העזרה (שנשמע מתיאורך שהיא זקוקה לה) בהקשר של טיפולה בתינוקת. בהצלחה דוד

שלום,אני בת 19 ומוצצת אצבע מגיל 0,אמא תמיד מספרת לי על ניסיונותייה הרבים לגרום לי להגמל מהאצבע בגיל מוקדם, אבל עכשיו היא לא יודעת שזה מה שאני עושה ברוב שעות היום ואפילו לא יכולה להרדם בלי זה ולחיות בלי זה, זה ממש מרגיע אותי ואני גם אוהבת סתם להסניף במהלך המציצה (סתם לנשום כזה ולעצור את הנשימה מתוך הנאה,אבל לא להסניף משהו מסויים...פיי אני נשמעת דפוקה בראש). רציתי לשאול אם הדבר מצביע על בעיות או הפרעות נפשיות האמת שמצד אחד נראה לי שלא כי ישנם אנשים שגם מעשנים סיגרייה כדי להרגע ואני מצאתי את זה במציצה אך מצד שני עד גיל כזה למצוץ אצבע לא נראה לי שזה משהו כ"כ טבעי. אני באמת מנסה להתעסק בדברים אחרים אבל גם אם אני לא בבית בכלל ואני לא יכולה לעשות את זה בנוכחות אנשים מייד כשאני חוזרת אני מוצצת אצבע...אני ממש מתביישת בבעיה הזו וקשה לי לשתף מישהו,זה לא נורמאלי כ"כ. אני יודעת שיכול להיות שמדובר בבעיה נפשית מפני שאני זקוקה להרגעות תמידית (חוץ מזה שזה הפך לממש הרגל) אך יכול להיות שהבעיה הנפשית בעצם היא העובדה הזו? העובדה שאני תמיד זקוקה למשהו שירגיע אותי? אני יותר רוצה לשים דגש על עניין מציצת האצבע,האם העובדה שמצאתי נחמה דווקא במציצת אצבע ולא בסיגרייה מצביעה על בעיה נפשית מסויימת ולא רגילה? בנוסף לכך,יש לי בעיות קשב וריכוז שמשפיעות על כל תחומי חיי וכנראה שבקרוב אתחיל ליטול ריטלין-האם זה קשור? מה אני יכולה לעשות כדי להעלים את הסימן על האצבע שנוצר ממציצה של שנים? יוו אני אפילו מתביישת בהודעה הזו :( תודה לך ויום טוב,אני.

שלום לך אני מבין כי את מתביישת בהודעה ובהתנהגות מציצת האצבע, אך לא נשמע לי שיש לך בסיס רציונלי לבושה זאת. נשמע שמגיל מוקדם פיתחת התנהגות של הרגעה עצמית, שמסיבות שונות לא התגלגלה להתנהגויות יותר מקובלות חברתית לגילך (למשל, עישון, כפי שאת מציינת). כאמור, יכולות להיות סיבות שונות להתנהגות זו, וקשה לי לדעת את מקורן על סמך הודעתך. עדיין, מציצת האצבע בהחלט אינה מצביעה בהכרח על בעיה נפשית. במידה ואת נחושה להיפטר מהתנהגות זאת, הרי שאת יכולה להעזר לדעתי בטיפול פסיכולוגי - התנהגותי או דינמי - ואולי אפילו טיפול תרופתי, בנוסף לריטלין, יכול לעזור גם הוא. בהצלחה דוד

שלום רב, אציג את עצמיבקצרה - בסך הכל גולשת פאסיבית, בטיפול, עם תואר ראשון בפסיכולוגיה. מזה כשלושה חודשים שהכרתי בחורה. הקשר היה אינטימי מאוד והסתיים מסיבות רבות. הבעיה שלי היא זו : הבחורה הבאמת מדהימה הזו, בעלת הפרעות התנהגותיות שכוללת סמים, התקפי זעם, מחשבות אובדניות, נהיגה פרועה (עבר במשטרה), הפרעת אכילה, ובעיקר תנודות מאוד קשות במצבי רוח. שכנעתי אותה לפנות לטיפול וכיום היא מטופלת - אך מתנגדת בכל תוקף לתרופות. אני מודעת לכך שהמשפט הבא שלי יהיה מאוד יומרני, לא אתי ועשוי לעורר זעם - אבל בכל זאת -אני כותבת בכדי לקבל עזרה בלתת עזרה. התייעצתי גם עם הפסיכולוג שלי ועם פסיכולוג נוסף ושניהם כיוונו לדיאגנוזה של הפרעת אישיות גבולית. כיום, היא די תלותית בי ומניחה שרק אני אוכל לעזור לה. האם יהיה זה נכון/חוקי/אתי/מוסרי לפנות למטפלת שלה ולשתף אותה בעוד דברים שאולי לא מגיעים אליה ממקור ראשון? האם לשתף אותה ב"אבחון" המאוד שטחי של שני הפסיכולוגים האחרים?! אני פשוט אובדת עצות כי אין באפשרותי לעשות דבר בכדי לעזור לה! ואני רואה אותה מתפרקת! שוב, סליחה אם נוצר רושם של זילות במקצוע לאור הדברים שכתבתי. אשמח לקבל עצה פרקטית!

סליחה שמתערבת אך יש לי מן תחושה אפילו הנחה שאולי המטפלת של חברתך מכירה את ה DSM ואולי היא אפילו מכירה את האבחנה "הפרעת אישיות גבולית". ואולי, רק אולי, היא בוחרת לא לצמצם את הטיפול ואת המפגש ביניהם לאבחנה בלבד, אולי היא נמצאת עם היד על הדופק בזמן שהיא מאפשרת גם מרחב לצמוח. עצתי היא, למרות הדאגה (המובנת) לתת לה לצעוsבטיפול שלה מתוך אמונה שהאבחנה אינה מעשה קסמים היא רק אבחנה, ושהדרך האמיתית לגדילה לא מגיעה בצורת רשימת מכולת. בהצלחה

שלום לך את כותבת על התלבטויות לא קלות. ראשית, הייתי מציע לך להיזהר עם מתן של אבחנה כזו או אחרת. לא ניתן להגיע באמת לאבחנות כאלה ללא מפגש עם האדם, כך שבכל מקרה תקפותן נמצאת בסימן שאלה. בנוסף, ברגע שאת עוברת למשהו אבחנתי יותר, את מוותרת על הסטטוס הנוכחי שלך בקשר ועוברת, לכאורה, לתפקיד של מטפלת נוספת, כבר לא חברה, וכדאי לך לשאול את עצמך האם זהו דבר שברצונך להסתכן בו. לגבי הפנייה למטפלת, אין בכך משהו לא חוקי או לא אתי מצידך. במידה והמטפלת תענה לפנייתך, הרי שיכולות להתעורר, בנסיבות מסויימות, שאלות אתיות לגביה..אם כי גם לא בהכרח. אבל הצד המוסרי - זו ההתלבטות הרצינית. נשמע לי שאת צריכה לשקול בכובד ראש את הסיבה לפנייה שכזו ולראות האם היא אכן מוצדקת - ישנם תנאים בהם לא ניתן להימנע מפעולה שכזו, אך האם את שלמה עם עצמך שזהו המצב כרגע? נשמע שמצבה הקשה של חברתך מעורר גם אצלך לא מעט מצוקה וחוסר אונים וייתכן שאת נדחפת "לעשות משהו", על מנת להקל על שתיכן. אולי הדרך לעזרה יכולה להיות דווקא בהישארות בעמדה של חברה תומכת וקשובה ולא לעבור לצעדים המערבים יותר אנשים מבחוץ. אך שוב, בסופו של יום זה נתון לשיקול דעתך. להתראות דוד

שלום רב מומחים יקרי ערך!! אני פשוט בסיטואציית הכרעה כלומר הייתי עם חבר שלוש וחצי שנים ואחרי המון קשיים מאוד קשים המתבטאים בחוסר שינה ביחד כי לו היה קשה בגלל שהוא היה רגיל לחיות לבד המון זמן והייתה לו ילדות קשה עם ההורים אמא שלו נטשה אותו כשהיה בן13 בערך ואז חזרה אחרי 13 שנים בערך ההורים גרושים שונאים אחד את השנייה הם עובדים יחד וניצלו ופגעו בו ריגשית וכלכלית המון אנשים הוא בעל עסק ועכשיו אחרי הרבה סבלנות שלהיות שם בשבילו לתת לו כוח לוותר על הבילויים שלנו ועל כול מיני דברים שזוג אמור לעשות יחד והבנה אין סופית פשוט התפוצצתי עליו ואמרתי לו שיתעורר כבר ואיפה הוא רואה את עצמו עוד כמה שנים ושזה לא יכול להמשיך ככה אז פתאום הייתי חזקה ואמרתי לו שאני משחררת אותו שאני לא יותר שגמרנו לתמיד עכשיו....עברו שבועיים בלחץ והוא מתקשר ובוכה שאין לו חיים בלעדיי שאני נותנת לו כוח שהוא צריך אותי שהוא מוכן לעשות הכול למענינו ולמעני שאני יקרה לו ועוד ועד שנשלחתי אילו כמתנה והוא פשוט אבוד ואני יודעת את אם כך אני לא מרגישה כלומר מרגישה אך כועסת ורוצה משהו אחר ומצד שני אני אומרת מה????עוד הזדמנות די נמאס לי!!!! מה אני עושה לי זה קל יותר תודה על ההקשבה

שלום עדי אני מבין את הבלבול בו את שרויה ואת הקושי שלך להכריע באופן סופי לפה או לפה. ועדיין, לצערי, אני לא באמת יכול להחליט בהחלטה הקשה שלך במקומך. לתת לו צ'אנס נוסף, מהאיכפתיות שלך כלפיו, או להישאר איתנה בדעתך ובהחלטה שהחלטת קודם..פשוט אין לי שום דרך לדעת מה יהיה הצעד הנכון ביותר עבורך. נדמה לי שאת כן מרגישה שיש איפשהו תשובה מדויקת ונכונה, ושאת פשוט לא יודעת אותה. אבל קשה לי להאמין שאכן כך המצב. האמת היא שלכל החלטה יש פלוסים ומינוסים משלה, ורק את יכולה לחשב אותם בכנות עם עצמך, לבדוק איך את מרגישה ולהכריע אז. להתראות דוד

האם תהיה אפשרות קריאה בהודעות פורום ישנות, לאחר שייסגר?

מיקה... התשובה היא כן. זו המשמעות של "פורום לקריאה בלבד". עד שיימצא/ו מנהל/ים חדש/ים, לא תהיה אפשרות לכתוב הודעות בפורום אלא רק לקרוא הודעות קיימות.

מיקה שלום את יכולה להציץ בהודעות ישנות, בלחיצה על הפס השחור 'חיפוש בפורום זה', ולקבל את כל ההודעות על פי בחירתך. בהצלחה

יש בזה משהו מנחם... אם כי פתולוגי משהו(?)... חח

שלום מיקה האמת היא שגם אני לא יודע בדיוק איך יתנהלו פה העיניינים בהמשך. התשובות שקיבלת נשמעות לי סבירות ואני מאמין שהן אכן מתארות נכונה את המצב. להתראות דוד

דרור שלום רב שוב, בהמשך להודעתי מקודם, בנוגע להמלצה על מטפל, הרי יתכן וכי למטופל אחד היו קשר וכימיה טובים עם מטפלו ולאחר לא, אז האם כדי לסמוך על המלצה כזו או אחרת? תודה.

שלום אהוד דרור לא נמצא כאן היום, כך שברשותך אענה על השאלה במקומו. באופן כללי, מניסיוני, הטוב ביותר הוא לבחור מטפל לפי המלצה אישית. ועם זאת, אפשר להתייחס להמלצה זאת על בסיס "כבדהו וחשדהו". מטפלים שונים מתאימים לאנשים שונים, ואכן מי שהתאים לאחד לא בהכרח יתאים לשני. אני מציע לך לבחור לפי המלצה, במידה ויש לך אחת, ובפגישות הראשונות לבדוק עם עצמך ועם המטפל עד כמה אתה מרגיש שם בנוח והאם אתה מרגיש שהגעת למקום הנכון עבורך. בהצלחה דוד

אם אתה מחפש מטפל בתל אביב ההמלצה שלי היא דוד ג'קסון בפתח תקווה דרור שטרנברג בצפון (חיפה) מלי מרקיביץ שלושתם מנהלים את הפורום והכרטיסים שלהם מופיעים כשלוחצים על שמם בהצלחה

מצד אחד של העמוד יש פרסומת להשתלת שיער ומצד שני של העמוד יש פרסומת להסרת שיער, מה שבטוח בהחלט לא נעים לראות מטושטש ומחריש לשמוע את הפרסומת של הדים, תתגעגע לפרסומות?

אלמלא היית אומר/ת לא הייתי שמה לב בכלל לכל הפרסומות האלה...

שלום לכותבת אולי קצת קלישאתי מצידי, אבל אני לא יכול שלא לחשוב על הפרסומות האלה בקונטקסט של התקופה בפורום - משהו חדש, שמתחיל, ואז משהו שנושר ומסתיים. ואני חושב שהשאלה היא האם הפורום היה לי נעים? האם אתגעגע? והתשובה היא בהחלט כן. אני מרגיש שגדלתי יחד עם הפורום וקשה יהיה לי לעזוב אותו. זהו חלק מתהליך טבעי, ובכל זאת עדיין כואב, ובהחלט אתגעגע. להתראות דוד

אני חושבת שממש מיציתי את קרנבל הפרידה הזה.. מוגזם ומתיש

מתיש אומנם אך הכרחי לחלוטין.

שלום לכן, אז הנה זה מתחיל בשבילי, המשמרת האחרונה.. ואולי מתאים במיוחד להתייחס בהודעה הראשונה בה לשתי ההודעות הללו, שמייצגות, לכאורה, השקפה מנוגדת על תהליך הסיום - מצד אחד המאיסה בכך, וההרגשה של משהו שכבר עובד ודובר יתר על המידה, ומהצד השני, המחשבה כי למרות הקושי יש משמעות לעיבוד ולעיבוד החוזר, כחלק מתהליך נכון וכמחשבה על העתיד לבוא. אני כותב לכאורה, כי אני חושב שאלה שני קולות ששייכים לרבים בפורום, ואני מניח שכל אחת מהכותבות גם מרגישה משהו ממה שכתבה חברתה. גם זה וגם זה קול לגיטימי ותחושה לגיטימית, וחשוב בעיני שכל אחד יביע את אשר על לבו ואת המקום בו הפרידה הזו פוגשת אותו/ה ברגע מסויים זה. להתראות דוד

חבל לי שהמקום הזה לא יהיה בשבילי כשאתה פה דרור. חבל כי הוא אמיתי יותר מהמציאות שלי. תודה על מה שנתת.

שלום לך, את כותבת עליי אבל לא מרגיש לי נכון להתעלם מההרגשה שלך שהמקום הזה מציאותי לך יותר מהמציאות שלך. לא ברור לי מדוע המציאות שלך נדמית לך פחות אמיתית. מה יש בה שגורם לך להרגיש כך. אבל האם את יכולה לחשוב מה היה כאן בפורום שאיפשר לך להרגיש כך. האם משהו מזה יכול להיות גם במציאות שלך. האם זה קשור לאנונימיות שכאן המאפשרת לך לגלות יותר ויותר מעצמך? זהו רק ניחוש פרוע אבל אם כן, הייתי מנסה לחשוב שזהו שלב בתהליך של חשיפה מעצמך, בתחילה בתנאים מאוד מוגנים ובהמשך בתנאים פחות ופחות מוגנים עד שזה ירגיש לך יותר ויותר אמיתי. דרור

למה אני פוחדת לחשוב שאילו היו משאירים את הפורום הזה פתוח אחרי העזיבה שלכם, היה פה בלגן נוראי? אני פרנואידית שחוששת שכמה תוקפניים אורבים לכל אלה שהסתתרו תחת הסינר של אמא וקיבלו כאן הגנת יתר. אחרי שלא תהיו כאן הם יצאו מהמחבוא. זה מרגיש מתחיל לצוף.

גם חושבת כמוך, יכולה לקוות שהמנהלים היקרים יסננו את הרוע עד לכתם. וישאירו לנו פורום נקי כמו שהיה.בלי הכתמות

כ שלום, החשש לך מובן, הוא נוגע בשאלה מה יהיה כאן אחרי. מי ישמור מי יגן. אני לא יודע שום דבר בוודאות אבל תחושת בטן אומרת לי שהפורום התבגר במובנים רבים גם בכבוד ההדדי וגם ביכולת לעמוד ולשרוד התקפות. דרור

כמעט ושכחתי שלום

תודה ושלום גם לך, דרור

דרור היקר, בשבועיים האחרונים התעצבנתי וכעסתי , נעלבתי וגם רציתי לברוח , הרגשתי מבולבלת ככ מאז הודעת הפרידה שלך , הרגשתי חסרת אונים, מיואשת, מפוחדת מאוכזבת .. ושוב לבד... מנסה להביא את עצמי לכאן עכשיו בפעם האחרונה מולך ..כשהרגשות האלה שהעלתי לא מעט ..מעט מעומעמים בי , מנסה להיות פה לידך, לצאת מ"הקונכייה" הסוגרת הזו ..של המילים הכועסות .. מנסה לשנות את "בסיס הנתונים " הקשה הזה שנצרב לי בראש בכדי לרכך את הפרידה הזו בתוכי ממך, חוששני שאין ברירה , הגיעה העת להפרד .. למרות הכאב ..:-( אי אפשר יותר להתחמק. אומצ- הרבה אומץ במילים מתוכי נדרש ממני להיות כאן מולך עכשיו.. אתה יודע דרור , אני נזכרת שנתיים אחורה ..איך ישבתי בתוך "ביתי הנעול" ..כשבתוכי הייתה סערה עצומה ומבול.. עטופה בשתיקות וסודות, בעולם פנימי מלא אכזבות ..במחשבות על עוד לילה שמחכה לי ..על זה שפגע בי ..ועל חוסר הרצון שלי לחיות .. כמו ילדה קטנה ובודדה ניסתי לברוח למקום אחר .רגשות ותחושות של פחד , אימה , ושתיקה איומה ..הובילו אותי אל המחשב .. ואל הפורומ הזה שבניתם.הגעתי לכאן .. ופגשתי בכם אנשים מיוחדים ..שקיבלו אותי בהבנה והכלה שהרגישו ככ אמיתיים .. התחלתי לדבר אל ליאת ואלייך .. סיפרתי על תחושות וכאב ..הייתם עבורי בימי ראשון וחמישי .. אנשי טיפול והחזקה עצומה בתהליך המורכב הזה שלי . בהתחלה ככ חששתי .. לספר את סודות הלב .אבל נזכרת איך..אמרתי כאן ש.."אין לי תקווה ..אני אפס /לא שווה ..אחרי האונס האכזרי שבי נעשה ..." אחכ עוד גיליתי על הפגיעה בבית ..אמרתי ש.."אני חלשה ולא אצליח לקום הנפילה ..הגדולה".. ואתם אמרתם מבלי להכיר באמת .. "איזה שטויות ..יש בך המון כוחות ..את חזקה , ואסור לוותר ..ביחד עם המטפל שלך את הגשר המסוכן תחצי .. אל תדאגי " אני רק רציתי לוותר , למות ..ואתם ניסיתם בכל הזדמנות ..לתת בי עוד כח , תקווה .. נזכרת איך בכיתי במילים ..ואמרתי " אתם בכלל לא מבינים ..." "אתה לא מבינים .."איך זה לחיות עם ידיעה של אונס ופגיעה מינית ווכאב עמוק ככ בנפש, איך זה כל לילה מסיוטים לקום..מזכרונות שחרוטים בי ..ומשאירים לילות של פחדים , סודות , והמוון דמעותתת.... המשכתם לומר " הנה ,את כאן ..משתפת..את כבר לא לבד ..את רואה ??..אנחנו ממשיכים להיות איתך , ללוות ..את עוד תראי ימים טובים יותר" לקח לי המון זמן להבין שמהמקום הקשה שאני נמצאת,לא אצליח לקום לבד, לא אצליח להחלים בלי עזרת יד שתרים..ותוביל אותי אל חדר הטיפול כשהיאוש מושך. הושטתי יד ואת עזרתכם התחלתי לרצות לקבל ..למרות חוסר האמונה. שנתיים של ליווי יומיומי .. ובזכותכם אני עדיין כאן..בזכותם אני עדיין בטיפול !!!! ומתוך האיכשהו שקט שנמצא עכשיו בתוכי אני רוצה להעניק לך מתנה יקרה ממני של (((((תודה ענקית והערכה עמוקה אל מי שאתה ואל מה שעשית עבורי)))))))))) נתת לי להלחם קודם כל בעבור קרבה מיטיבה ואמונה ,אני מבינה היום שכמושגים אלו לא באים במקום הראשון אין איך להתקדם. זה לא יכול לבוא לפני שום דבר אחר בדרך לריפוי.בזכות הקרבה המיטיבה ותשומת לב שמעולם לא קיבלתי , הערכה מתמדת שלכם אליי הצלחתי לעבור עוד ועוד דרך.אני נזכרת איך שלחתי כאן מולך המון אותות מצוקה ואתה .. בכל סערת רגשות שהייתי - בחושך ובהרגשת הלבד - נתת לי להרגיש ככ ביחד. הפכת לאדם יקר ומשמעותי עבורי בשנתיים האלו, יצרת פינה חמה לכאב האינסופי שבי מידיי שבוע , הייתי כאן בנתינה אינסופית מעוררת התפעלות .עם לב חושב ועיינים מתבוננות כייוונת והובלת אותי להעיז ולהמשיך הלאה , בהמון אמפתיה וחמלה עידנת כאב בל יתואר, דרך נוכחותך הצלחתי לצמוח ,לבכות, להבין, לחוות להרגיש . תודה על בחירתך להיות נוכח כאן איתי מעל שנתיים ,הזוי איך הגעתי לכאן במקרה ונשארתי בזכותך כשליאת עזבה. תודה על הנגיעה המיוחדת בי ,על היכולת להרגיש איתי ובשבילי יחד למרות שעובר מסך ומפריד, הצלחת להיות חוויה מתקנת עבורי כדמות גברית ... !!!! לצד הדמות הגברית שריסקה את נפשי וגופי במשך שנים. בזכותך יצרתי מרחב עבודה מול איש השיחות שלי. תודה דרור שהצלחת לראות אותי ..להקשיב לי , גם אם פס הקול שלי נדם והמילים שלי כבר היו משעממות ולעוסות .. תודה שחילחלת לתוכי אמונה , אמפטיה ונוכחות מיטיבה מנסה לא להיות שוב "סקרנית" על עזיבתך הפתאומית ..על עזיבתם של מלי ודוד יחד איתך, מנסה לא להיות מבועתת, מנסה לראות אותך ולכבד את מה שנתת ויכולת עד לרגע זה , עם כל הקושי הגלום בפרידה זו מולך , מנסה לעמוד על שתי רגליי ולאחוז בקרקע הבטוחה שהכנת עבורי מול איש השיחות שלי. הלכת לצידי כאן במנהרת החושך בתוך סערה גם כשהאוניה כמעט נטרפה המשכת לכוון אותי .. לנטוע בי כח ותקווה להמשיך הלאה מנסה לשעוט קדימה בעיניים פעורות .. ולהחזיר לעצמי את כל האין שנלקח. עטופהה במילים ,באהבה ובדמעות של פרידה מקווה שאצליח להמשיך את דרכי מול איש השיחות היקר שלי . מקווה שאצליח להגיע איתו למרות הסערות בבטחה לבית החדש שלי . שולחת לך תדר של חיבוק מיוחד הכי אמיתי שאפשר ממני מכל הלב. תשמור על עצמך. מי ייתן ויהיה בך הכח תמיד לתת ולהעניק מעצמך לאחר כמו שעשית עבורי כאן . מכל הלב,,שרית

שרית שלום, בשבוע האחרון הבאת לכאן, ומולי שלל רגשות. תחושה של כעס, של ייאוש. רצון לשוב ולהסתגר, רצון להרים ידיים. אני בוחר לדבר דווקא על השבוע הזה כי בעיניי התהליך שעברת בו מייצג את התהליך שעברת בשנתיים האחרונות בפורום ובכלל. את מציינת שבפעמים רבות כתבת כאן על הייאוש הזה. הרצון להרים ידיים. הרגשת שאת זקוקה לדברים שלנו מחד ולאלו של המטפל שלך מאידך בכדי להחזיק מעמד. אבל השבוע, למרות הקושי הרב, הצלחת להביא לצד הכעס, הפגיעה וחוסר האונים גם אמירה חשובה - שאת מקווה ומאמינה שתצליחי להיאחז במה שיש עדיין. שלא תשקעי. התהליך הזה כל כך חשוב בעיני, ואני שמח על כך. אני גם מודה לך על הדברים החמים שלך זה לא מובן מאליו בעיני, דרור

היי דרור, קשה לי למצוא את המילים המתאימות לפרידה. כבר יותר משבוע אני מתכננת מה אכתוב. כבר יותר משבוע אני מנסה להבין את התגובות שלי לפרידה שלכם מהפורום. כבר יותר משבוע אני משכנעת את עצמי להתנהג בבגרות כלפי הפרידה. אז הנה אני כאן, באתי להיפרד. זה מעניין כמה הקשר הוירטואלי הזה משמעותי. לפעמים בחיים אנו מעריכים יותר משהו כאשר הוא פתאום חסר בחיינו. זה מדהים שקשר וירטואלי יכול להיות אפילו טיפולי. וכך הוא היה עבורי. הקשר הזה איתכם השתלב כל כך טוב עם הטיפול שלי. גם פה עברתי תהליכים חשובים עבורי. זוהי ההזדמנות להודות לך דרור באופן אישי. גם אם לא כתבתי כאן הרבה, הרי ביקרתי כאן מדי יום, ונהניתי כל כך לקרוא את תשובותייך. תמיד היה בי הביטחון, שבכל רגע אני יכולה לכתוב כאן, ותמיד הידיעה שאקבל מענה. והתשובות שלך המכילות כל כך הרבה הבנה, מיקוד, אכפתיות, רגישות, מקצועיות וסובלנות. לי הם עזרו במיוחד. זכורות לי מס' תשובות שלך, שהמילים שלהן היו בשבילי כאוויר לנשימה. אז... אם אפשר להודות על קשר שכזה. אני מודה לך מקרב לב על המאמץ, המסירות וההתייחסות. תודה שהיית כאן עבורי, שירה.

די לרגשנות הזו. חעעעעע, מה נסגר איתכם?

לא יכולתי לעבור פה ולא לשתוק על כזו ההערה. גם אם זו לא הדרך שלך, להביע רגשות, מדוע שזה יבוא על חשבון אחרים..? תנו לאנושות לחיות. על כל המשתמע מכך.

שירה שלום, לעיתים קרובות דברים חשובים קורים ללא ידיעה. כך הרגשתי מדברייך, הרגשתי כיצד את מספרת על תהליכים חשובים שעברת כאן עם הפורום ואולי גם בעזרת הפורום. תהליכים שמרגש אותי מאוד לשמוע שעברת, ושאולי את גם מייצגת עוד קהל רחב של קוראים שלא תמיד משתתפים פעילים אך מהווים חלק בלתי נפרד ממהות הפורום ומהסיבה שבגללה היה לי חשוב להיות מנהל בפורום הזה. אז תודה לך על הדברים הללו, ועל השיתוף המרגש הזה. דרור

מבקשת לבוא על קצה האצבעות, שלא 'להפריע' את הודעתה המרגשת של מלי, רק רציתי שתדע ש'נכנסת' לי לחלום אמש למרות שלא, למרות שכן- נפגשנו, לא מעט כאן. והתחושה שהייתה בחלום היא של קושי וכאב הפרידה, תחסר לי מאד דרור הענקת, רגשת, נכחת. המון המון תודה מאמינה שכל מפגש משמעותי חוזר אלינו, ממשיך להתרחש בתוכינו. הרבה טוב תמר

תמר שלום, את בוודאי לא מפריעה את הודעתה של מלי, ושמחתי ששיתפת אותי בהרגשתך גם בחלום- דבר לא קל לעשותו. גם אני מאמין שמפגשים משמעותיים מופנמים בתוכנו וממשיכים להיות משמעותיים. תודה על דברייך כאן בשבועיים האחרונים. דרור

שלום רב, אני כבן 24 ובכוונתי לפנות לטיפול פסיכולוגי עקב דיכאון וחרדות. אני חושב שאני מרגיש ככה בגלל העבר שלי. מה קודם בסדר העדיפויות לפנייה לטיפול? שיטת טיפול שבה משתמש המטפל או הכימיה והקשר שיווצרו ביני לבין המטפל? האם עלי לקחת בחשבון את שיטת הטיפול לפני שאני פונה לטיפול ? אשמח לתשובה. תודה.

אהוד שלום, התלבטות לפני טיפול היא מובנת מאוד. יש גורמים רבים שהם לא וודאיים ולעיתים עד שלא מתחילים לא יודעים. אבל בעיני חשוב ראשית רמת המקצועיות של המטפל הידיעה שהוא מוסמך ואולי גם המלצה. לגבי כימיה קשה לדעת מראש ואני גם לא בטוח שזהו הדבר המרכזי. לגבי שיטת טיפוול נשמע לי שאתה יכול להפיק ממטפל בגישה פסיכודינמית והייתי ממליץ לך על שיטה זו. דרור

תתחילו לעזור לאנשים ולא להעצים את חווית ההתבכיינות הדביקה והלעיסה הזו עד דק. יש אנשים שצריכים עזרה, תהיו קונקרטיים ומעשיים. הדביקות הזו והרגשנות הזולה הזו שיכולה לפרנס מלודרמות רבות, נמאסו ומעוררות תחושת קבס. מעבר לכך, בהכירי היטב את מהלך החיים של הטיפול הפסיכולוגי, אני חושבת שאינכם יכולים לעזור באופן מעשי לאנשים, אלא בדיוק כמו פה, להעמיק את חווית ההתבכיינות והמירמור, לכן כל המילים שהושחתו כאן לריק, הן בגדר "אוננות ורבאלית" בלבד ותו לו. אני מקווה שהודעתי תועלה כאן כי מישהו צריך לשים לזה גבול ולא, אני לא לשייכת לעדר של הפגועים כאן מעזיבתכם, למעשה זו הפעם השניה שאני כותבת בפורום הזה.

אינפרנו שלום, אני מבין שהודעות מסויימות שנכתבו כאן הרגיזו אותך ותהיתי מה היה בהם שהעלה בך רוגז שכזה. שאלתי זו התחדדה לאחר שקראתי את הודעתך למטה, בה שמעתי אותך מעבירה מסר דומה, פגוע לא פחות. אבל שם גם שמעתי אותך מבין השורות, ואולי זה רק השמיעה שלי, מדברת על היכולת להיעזר אבל תוך הכרה בתנאים מסויימים. במגבלות מסויימות. שהפעולה הטיפולית יכולה להיות עצם ההכרה שהמטפל אינו כל יכול, אינו יכול להיות כל הזמן ובכל דרך ועדיין להפיק ממנו. אני אומר זאת, כי אני שומע אצלך לצד הכעס גם חלק נוסף - חלק הרוצה להרגיש שאת יכולה להיעזר שתוכלי לאפשר לעצמך למרות הקושי לבטא את הכעס אבל גם את הצורך שלך במישהו שיהיה איתך - מטפל או לא. דרור

היי דרור זאת לא באמת הודעת הפרידה שלי ממך. נראה לי שאני אחכה עוד, וכנראה שרק לקראת סיום המשמרת שלי אדע מה בדיוק מתנסח לי לכתוב ואיך אני מגיע לפרידה הזו משני השותפים הכל-כך נעימים ומוצלחים שהיו לי בניהול הפורום הזה (וזה עוד מבלי לכתוב על אלה שהיו פה קודם - גם לזה נגיע..). אבל בכל זאת היה חשוב לי לעבור פה לרגע, לעצור, ולהרים את הכובע לכבוד המנהל הוותיק ביותר בתקופה שלנו, ומי שתרם כל-כך הרבה מחשבות, רגשות ומאמץ לפורום, מי שהצליח במהלך תקופה כל-כך ארוכה לאצור ולהכיל את הפורום בתוכו. אז הנה אני מרים את הכובע - בעיני אתה שאקל רציני, רק שתדע - ואני מתרחק שוב, עד המפגש הבא.. דוד

אוי דוד, כמה קל זה להפרד בכאילו. גם מדרור וגם מאלו שהיו פה קודם...

שלום לך, את בהחלט תוכלי לפנות גם לדוד עם הדברים הללו, אבל רציתי רק לומר שאני לא מבין מדוע זה בכאילו. בעיני לפחות ניהול הפורום במשותף עם דוד ומלי הייתה חוויה ייחודית, שאני לא בטוח שתחזור על עצמה. אני לפחות חש צער על כך ובמובן הזה חש שהפרידה אמיתית לגמרי, דרור

אבל למה לכתוב לו כאן? אמרת מזמן שאתה מכיר אותו אישית, למה שלא תרים אליו טלפון ותדבר איתו אתה זקוק לקהל?

מסכימה לגמרי! עכשיו כל אחד מהם יגיד תודה למנהלים האחרים שהודו לו. מחר הרי דרור יקפוץ לכתוב לדוד במשמרת שלו תודה על הכל ודוד יענה לו, וגם מלי תבוא להגיד שלום לדוד וגם לה הוא יענה ויכתוב כמה כיף שהיא הצטרפה ואיזה יופי היה. וביום חמישי או שישי, דרור ודוד שוב יופיעו ושוב יגידו תודה רבה למלי על כל התרומה שלה ובלה בלה בלה, וגם היא תכתוב שוב מכתב סוחט דמעות על כמה היה לה נעים ומלמד איתם ואיזה כיף לכולם ביחד.. אוי... מתי זה כבר יגמר?? כמה אפשר? אני רק שמחה שיש 3 מנהלים ולא חמישה... גם שבועיים לא היו מספיקים לכל הסאגה הזאת.. מכירה בתרומה שלכם והכל, אבל זה מיצה את עצמו. [דוד, זה במקרה מחובר להודעה שלך, זה לא קשור אישית אליך]

פ שלום, את יכולה להפנות את השאלה גם לדוד שיהיה כאן מחר. אבל מבלי לדעת האם זו הייתה הסיבה או לא רציתי להזמין אותך למחשבה הכוללת בתוכה אפשרות אחרת מלבד צורך בקהל. הפרידה כאן מערבת בעיקרה פרידה בין משתתפי הפורום אלינו, המנהלים שעוזבים. אבל לצד זה חלק בלתי נפרד מהפורום וייחודו בעיני היה הקשר בין מנהלי הפורום. זה לא מובן מאליו בכל הנוגע לניהול משותף, אך כשזה מתאפשר זה יכול לתרום רבות. להתעלם מכך שזו גם ואני מדגיש גם פרידה של המנהלים אחד מהשני כמנהלים יכולה להיות החמצה. החמצה גם עבורינו כמנהלים וגם עבור משתתפי הפורום. אבל זו רק המחשבה שלי. דרור

דוד שלום, מה אומר? כהרגלך הדברים שלך נאמרים באותו שילוב מיוחד של הומור שאינו מבטל ואף מחדד את העומק שבדבריך, למרות שכדבריך היה זה רק משהו לא מגובש, הוא הצליח לגעת ועבורי לפחות היה במה שכתבת חשיבות רבה. תודה, דרור

דרור היקר. לא פשוט לי להיפרד ממך היום. אני מזכירה לעצמי שאני נפרדת ממך היום כמנהל פורום, ולא כחבר, ועם זאת, המעמד עצוב ומרגש. דרור יקר, אני רוצה להודות לך על כל המאמץ, ההשקעה, הרגישות והנחישות שהבאת לכאן בשהותך. עקבתי אחרייך ממושכות, בהתחלה מבחוץ, כקוראת, ואח"כ "מבפנים", כמנהלת פורום ושותפה לדרך. תמיד עוררת בי התפעלות בדרך שבה אתה חושב, תופס, חווה. יש משהו ברגישות ובמקצועיות הבלתי מתפשרת שבך שהצליח שוב ושוב לגרום לי השתאות. אני עדה לקושי של התפקיד שלקחת על עצמך, ויודעת כמה מסירות, מחויבות והקרבה, פיזית ונפשית, נדרשים. תמיד אצלך הייתה הרגשה שזה נעשה בקלות, כברור מאליו, מבלי לפקפק. בשבילי היית ועודך סמל למטפל החושב, המעמיק, הלא מוותר, לאחר ולעצמו. ועוד משהו קטן – לא תמיד יוצא לחברים לומר באופן הכי פשוט משהו על המשמעות של הקשר. אז הנה, בפרידה הזו אני מעיזה – אני חושבת שאתה אדם מלא קסם, שתמיד מצליח למצוא את נקודת המפגש שיש בה עומק ואותנטיות, מחד, אבל גם הרבה קלילות וצחוק, מאידך. מקווה שאתה לוקח מכאן, מהפורום, את כל הדברים היקרים שקיבלת – בעבר ועכשיו. שיהיה המון בהצלחה בכל המסעות והדרכים שתפנה. ואגב - אני יודעת שתצליח... שלך, מלי.

מלי שלום, לא קל לי לכתוב לך תגובה. חלק מזה אני מניח כי קשור לקושי לקבל מחמאות. אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שזה לא פחות חשוב ולעיתים לא יותר קל מלקבל ביקורת. זה נכון שבמובנים רבים אנחנו לא נפרדים. אבל משיתוף הפעולה כמנהלי הפורום אנו כן.. וזה לא מובן מאליו. אני מוצא גם שאחרי הדברים שלך אין לי כל כך מה להוסיף לכן אומר לך רק תודה, היה לי חשוב, ובוודאי מרגש לקרוא את דברייך. דרור

שלום דרור, אתה בטח מבין כמה קשה למצוא מילים, אך החלטתי בכל זאת לא לפספס ולהתאמץ ולכתוב. קשה לכתוב כשסופים באים ומבלבלים, ומה לעשות, ככה זה, גם קרה כך שבמקביל, במציאות, התרחש בעולמי ממש לפני זמן קצר דבר מה מערער ומסיח דעת... אבל הנה, אני משתדלת בכל זאת לנסות להתנתק קצת מהמוטרדות ההיא, החשובה, ולנסות להתרכז גם במשהו נוסף. לא בהכרח סותר. אפילו משלים, הייתי אומרת. הנה, טרום פרידה, אני רוצה להשאיר משהו מכאן אצלי. לקחת לי. ובעצם, גם ההיפך. לתת. אז אני חושבת לי - מה אהבתי שהכרתי כאן, ממה התרשמתי במשמרות ראשית השבוע. חימם את לבי וריגש לראות, שלפעמים, בדרך העדינה שזה קרה, ובעיתוי מתאים, משהו קטנטן נחשף. אני זוכרת, למשל, מחשבות ותחושות קטנות עליהן סיפרת, דרור, עם החלטתה של ליאת להיפרד מאיתנו. אז, אמרתי לעצמי "הי, גם אתה איש, גם בך יש ילד...". לא יכולתי שלא להתייחס, אפילו הזכרתי זאת בפניך, בעת ההיא; זוכרת גם כמה מתשובותיך לאחרים, בעיקר בנוגע להתקשרות טיפולית, להכרה באכפתיות של המטפלים, ועל תחושת הרצף, שזוכרים אותך; אהבתי את האזכור של הכיוונונים הדקים בהקשר לניהול הפורום, החיפוש וההשתדלות להבין, לדייק; ואהבתי לראות אותך נחרץ ומגובש בדעתך. ואתה יודע, מבלי שיאמר, נראה לי, שמעבר לצניעות והשקט שלך, דרור, הקדשת המון, הרבה מעבר למה שניתן לראות כאן מעבר למסך. ולא, לא נראה שקל היה אל מול הסערות. אני חושבת לעצמי איך ספגת הודעות פוגעות, חלקן, לדעתי, ממש מוגזמות. לא הגיע לך (למרות שאני מניחה שאתה יודע שהן לא כוונו אליך אליך, ובכל זאת). אבל אני מקווה שלמרות הכל, מצאת סיפוק ולמדת הרבה דברים בשהות כאן. דברים שישמשו אותך בהמשך. ואתה יודע עוד משהו - ההודעה המשותפת שלכם בשבוע שעבר, גם היא סוג של חשיפה נוגעת. כזאת שנותנת לכם מקום. היא באמת ריגשה אותי ונגעה, לראות אתכם כבני אדם בשר ודם, עם צרכים משלהם ומגבלות. אמיתיים כאלה. אנשים שגם להם יש לב. אתם בני אדם על הכיפק, ולדעתי, גם צריך חתיכת אומץ כדי להשתתף בניהול של פורום פסיכולוגיה... בכל אופן, היה בי צד ששמח ונחה דעתו לקרוא את ההודעה ההיא. Whew סוף... משהו בוצע ויצא לפועל מחוץ לשיטוט והבחישה במרחבי המחשבות. וזה עושה גם קוואץ' לא קטן בלב... פרידה כאובדן אמרת, זה נכון... ועם זאת, עם הצער והכאב, בפגמי המציאות ניתן למצוא גם יופי רב ועניין. אולי במרחק זמן אחרי התאבלות קטנה כגדולה נמצא רעננות של המשך. כמעגלי החיים. ואני מאחלת גם לכולנו שבהדרגה נלמד לאסוף את עצמנו, להצליח לסגור קצת קצוות. שנוכל לתפור, לאגד ולהתחבר. ושנזכה לטיפול הטוב האפשרי עבורנו. לסיום, רוצה להתנצל ולבקש סליחה אם היו רגעים בהם הייתי כפוית טובה, אולי צריכה להתבייש בכמה שטויות שעשיתי, לא תמיד ראיתי את התמונה השלמה, אלא רק ממרחק זמן ושעות טיפול יכולתי להבחין יותר. אבל, גם יכולה להתגאות בדברים טובים שהשארתי, ומקווה שמישהו ראה והבין. מאחלת לכולכם מכל לבי התקדמות ועם הפנים בדרך הלאה. יישר כוח ותודות |מישהי של בוקר|

מישהי של בוקר שלום, האמת, נראה היה שהושקעה כל כך הרבה מחשבה וכוונה בדברייך, דיבור על העבר ועל ההווה. שיתוף מרגשותייך, כקוראת כמשתתפת. ובעיקר ניסיון למקד מה הרגשת כלפיי. רציתי לומר לך שמבחינתי הניסיון שלך הצליח - נגעת בי. הפרום הזה, ונוכחותך בו אכן היה מגוון עבורי, מלמד ולעיתים לא קל כפי שאמרת, גם אם הצלחתי לחשוב לעיתים שזה לא מכוון רק אליי. ולכן אני חושב שהנוכחות שלך לא הייתה שלמה אם היית מביאה רק חלקים "טובים" ושקטים, ללא חלקים אחרים. אני שמח שהצלחת להביא את שניהם ועדיין להרגיש שזה בסדר. ושוב, תודה על הדברים המרגשים שלך, דרור

הי דרור או אולי אני צריכה לומר, ביי דרור..אבל זה קשה מדי. בדר"כ בפרידות אני נעלמת, כאילו עוברת מעל זה. התקשתי גם לקרוא את הודעות הפרידה של שרית ונילי והבנות האחרות. אבל כשקראתי ככה ברפרוף, וגם את התשובות שלך אליהן, הרגשתי פתאום שאני מבינה למה כל כך קשה לי להיפרד..איכשהו וזו גם הייתה התחושה שלי כשכתבתי בפורום, שאני לא מצליחה להביא "קול ייחודי" משלי, ושאני לא מצליחה בכלל להיכנס ללב של המנהלים. כשהיה לי את המקום המיוחד שלי בטיפול, זה פחות צרב, אבל מאז שגם שם א ני מרגישה כל כך מחוקה, הפרידה הזו נעשתה כואבת במיוחד..כי אני עוזבת את הפורום הזה במין כמיהה לא ממומשת להיות חלק ממנו..איכשהו, אני לא בטוחה אפילו שהמנהלים ( ואתה ) זוכרים אותי..אולי זה לא נכון. אבל בכל אופן, אני רוצה לומר שלום, לך , וגם למלי ודוד, כי אתם כן נכנסתם לי ללב וגם שאר המשתתפות פה, ומאוד כואב לי שהמקום הזה בסוף השבוע כבר לא יהיה. אין לי איזה מילות חכמה לומר, מוצאת את עצמי בזמן האחרון עם כל כך הרבה תחושות ואפס מילים. אז מעדיפה כבר לשלוח לך חיבוק. מקווה שבכל מקום שתגיע אליו, תמצא בית כזה תודה על הכל אופיר

מה קשה? מה קורה לכם עם ההיסטריה שכאן? ילא עוד פורום , שעומד להסגר, צאו החוצה לעולם האמיתי לנשום אויר

שלום לך, גם זו דרך להתמודד עם פרידה. וכל אחד מתמודד עמה בדרך שלו. עבור חלק עדיפה ההתעלמות, עבור חלק עדיף לבטל את המשמעות של האובייקט ממנו נפרדים ועבור חלק שיתוף ברגשות היא הדרך. ייתכן שעבורך באמת אין משמעות כאן, אבל האם באמת את לא יכולה לחשוב מה קשה לאחרים, גם אם לך לא קשה? דרור

אופיר שלום, את אומרת שאין לך מילים לתאר את התחושות שלך, אני יכול להבין את זה, אבל מהמקום שלי כקורא אני דווקא שומע אותך מבטאת רגשות באופן מאוד כן, ללא התעלמות מהמורכבות שאת חשה. מורכבות בשל ההרגשה שאת מצטערת על הסיום, חשה שאין לך מקום ייחודי אולי אפילו מחוקה ובכל זאת מצליחה להביא את החלק המודה. החלק בך שמצליח לומר כי יש בך חלק שהרגיש שהפורום הזה היה מיוחד עבורו, שמנהליו היו מיוחדים עבורו. זה לא מקום מובן מאליו, אני מקווה שתוכלי לשמור עליו, כי המקום הזה עבורי לפחות, מסמן את היכולת שלך גם להרגיש שניתן לזכור אותך. אני לפחות אעשה זאת. תודה על דברייך, דרור

אשמח להמלצות. תודה מראש.

שלום לך, אנסה לחשוב על שמות ולשלוח לך, וכמובן חברי הפורום מוזמנים גם הם לשלוח. דרור

שלום דרור כתבתי כאן מספר פעמים בעבר, תמיד ענית לי בכבוד וברצינות. תמיד היה בתשובות משהו עוזר, תומך ומכבד. ועל כל המאמץ וההשקעה אני רוצה לומר תודה. קשה לי עכשיו עם הפרידה, עיקר הקושי הוא שאף פעם לא הפריע לי, כקוראת קבועה בפורום, שאני לא מהמרבים לכתוב, ידעתי שכשארצה יהיה לכך מקום. ועכשיו אני קוראת את כל מכתבי הפרידה הארוכים, את כל ההכרות המעמיקה, הכרות שלך את הכותבים, הכרות של הכותבים אותך. אינטימיות ביניכם. ואני מרגישה כל כך left out. מרגישה שלא נשאר לי מקום להתאבל, שאני לא יצרתי אינטימיות כמו שאחרים כאן יצרו, ועצוב לי לחשוב שאני כותבת עכשיו וכנראה אתה לא זוכר אותי. גם בהתחלה של כל מכתב אליך פתחתי באיזשהי הקדמה של תזכורת כי הנחתי שאתה לא זוכר, וגם קיבלתי את זה, רציונלית, יש הרבה פניות והכול... אבל עכשיו כשהספינה עוזבת את הנמל, והסיפון שלה עמוס בכל כך הרבה חוויות ומפגשים, מטענים ומשאבים... עכשיו קשה לי שאין לי מקום על הסיפון, אפילו לא מקום לעמוד על קצות האצבעות בשביל לללחוש גם אני הייתי כאן, וזוכרים אותי. כמה היה טוב אם היית יכול לומר שאתה תזכור. צריכה להתאבל על מה שלא היה יותר מעל מה שהיה. לא יכולה להתנחם שהיה "יש" ועכשיו עוברים ל"אין". אצלי זה התאבלות על כך שהיה יש ולא השתמשתי, ועכשיו אני לבדי, מתייסרת על מה שיכול היה להיות... להתראות גילי

גילי שלום, את מתארת בדברייך בצורה נוגעת ללב את הרגשתך כיום. את מצביעה על הרגשה שעבורי לפחות מאירה פן מיוחד. הפן הזה הוא הבטחון שאת מדברת עליו, הבטחון שאפשר לשתוק, לא לדבר ועדיין יהיה לך מקום כשתרצי בכך. אבל את מביאה גם את הכאב שלך סביב הספקות שלך האם רואים אותך, האם זוכרים אותך אם את לא מתבלטת. נשמע שתמיד זה מטריד אותך, אך ברגעים כאלו במיוחד. אני עסוק בסיום דברייך, כי אני מתקשה להסכים עמם. יש דרכים רבות להשתמש, אני חושב שהדרך שלך לא נופלת מדרך של כל אחד אחר, ובוודאי נשמע לי שזו הדרך בה יכולת להיעזר בצורה הטובה ביותר עבורך. אני בכל מקרה מודה לך על הדברים המרגשים שלך, הם יישארו איתי דרור

מוכר לך הקטע? "...אני מסתובבת כבר יומיים ככה, כל הסופ"ש, תקועה במ?רווח הצר שבין אהבה לכעס על המטפלת, ובין הזדקקות לה וויתור עליה. מרגישה פיזית איך אני עומדת נטועה בפוזת ישו, ומושכים לי את הידיים בכוח, ביחד, לכיוונים מנוגדים. ואם אעשה רק תנועה קלה לעבר אחד מהם, פשוט אקרע באמצע שלי. אני כבר שומעת באוזניים את ה-קררררררר הזה של התחלת ההיקרעות, ושם באמצע זו הנשמה שלי, הרי, ולא יכולה שהיא תקרע!!! פעם ראשונה שאני מרגישה ממש מבפנים את מה שכותבים כאן כל-כך הרבה - את הפחד מלכעוס על האמהות. על אלה שהיה בהן גם טוב..." אני לא מאמינה שאפשר ככה להעתיק כמעט מילה במילה יצירה אישית של מישהו אחר. ורק לצורך ההשוואה - הנה הקטע מההודעה שלך למלי מיום שישי: "...אני כאילו תקועה במרווח הצר הזה שבין אהבה לכעס אלייו ,ובין הזדקקות לויתור עלייו ולעצמי .מרגישה איך אני פיזית עומדת במצב נטוע.. כמו באיזה פוזה של בובה על חוטים..קולות חזקים מושכים לי את הידיים בכח ביחד לכיונים מנוגדים ואם אעשה רק תנועה אחת קטנה פשוט אקרע באמצע של הנפש שלי. אני מרגישה ממש את הרעש הזה של הקרע וזו הנשמה שלי שנקרעת מהאמביוולנטיות הזו.פעם ראשונה היום .. שאני מרגישה ממש מבפנים את הקריעה הזו בין לכעוס על איש השיחות שלי לבין האהבה שלי אליו..." אני לא בטוחה שהמנהלים יעלו את ההודעה הזו אבל אני כל כך מקווה שכן. למען הצדק וההגינות. שרית, אני מכירה את זו שכתבה את ההודעה המקורית בפורום אחר. ביומיים האחרונים חיפשתי אותה ועכשיו מצאתי וזה היה כבר ב2003 ועכשיו היא גם שיבצה את ההודעה הזו באחד הפרקים בספר שלה. אני באמת לא מאמינה שאפשר ככה לגזול ממישהו ממש פיסה מהנשמה שלו. זה לא פייר ובינתיים אפילו לא סיפרתי לה כי היא מאד תפגע. אני נפגעתי בשבילה.

לא יודעת על מה את מדברת. איזה ספר , איזה מילים.. פיסה מהנשמה ?... לא לקחתי מאף אחד כלום.

אבל לא בא לי להתווכח, זה למטה מכבודי. שני הקטעים זה לצד זה מדברים בעד עצמם, ודי בכך לכל מי שקורא ועיניו בראשו.

דרור, המילים שלי מחפשות את עצמן .. מה אומר? שלא נאמר? הראש אומר לי במקביל.. " דייי כבר להרגיש ..להתאבל .. לפחד.." דיי להיות ב"אין כלום הזה".. זה שלא מוביל לכלום. אבל הרגש עדין לא מוותר. הוא זקוק לעוד ועוד ועוד .. הוא כאילו מבעבע בתוכי .. גואה וגואה.. נמאס להרגיש במעברים הדקים האלה .. בין כעס לאהבה , הזדקקות וויתור .. יודעת שאין קפיצות דרך .. בלי להיות בתוך המקומות האלה עד הסוף.. אין סיכוי .. לצאת מזה בשלום .. אבל..להרגיש ולחוות זה לכאוב ..ויחד עם זה , זה לאבד שליטה. רוצה להפרד ממך, אבל לא יכולה .. כבר מתגעגעת.. היתכן ?.. קשר אינטרנטי הפך לככ משמעותי עבורי ?.. הפכת לדמות ככ יקרה עבורי?.. כן ..המילים לא משתנות מהכעס ביום ראשון . כוונת הדברים גם היא .. בעינה עומדת :-( אולי הנימה מנסה להיות אחרת ..? רק הנימה ..? לאיודעת. רוצה להפרד ממך ככ שונה .. ברכות..לא בהיסטריה, לא בצורה כזו תובענית..ולא בצורה ככ מפוחדת .. אבל , כועסת עלייך , עדין מאשימה .. ויחד עם זאת נבהלת מעצמי ככ.. שמתנהגת ככה לא מצליחה לעמעם את הווליום של הרגשות ..הקשים האלה . לא מצליחה. כמה רעש אני עושה פה ... דרור , מצטערת .. אולי קשה לקבל את דבריי .. אולי עוד אצליח להפרד . ולא לברוח. לאיודעת. אולי זה בכלל לא חשוב. אני לא חשובה. מפחדת לחשוב שהקול הזה של "לא סומכת על שום דבר בעולם " הזה ימשיך להאכיל אותי .. בתוכי, כועסת שאני לא מאפשרת לתהליכים "נורמלים" כמו פרידה לזרום בקצב הרגיל .. נמאס שאני לא מסוגלת לעמוד מהצד מבלי לשלוח יד ולנסות עוד להאחז מהפחד שהכל יכול יקרוס .. אוף. לא יודעת . מפחדת , לא מביטה למילים שאני כותבת כרגע .. הם לוקחות ממני יותר מיידי אנרגיות .. מביאות אותי ליותר מידיי כאב. לא רוצה לראות את הכאב . הרי לא לראות.. זה בהרבה יותר בטוח לא?.. הרי תמיד אפשר לברוח .. אם הכל היה רק ..דימיוני. שרית

שרית שלום, כתמיד הדברים שלך מורכבים, את מביעה את הרצון שלך להיות רכה יותר לקבל אך גם את הקושי שאת חשה, את הכעס התרעומת אפילו. ועדיין חשבתי לכמה אומץ היית זקוקה בכדי לכתוב כאן היום, שכן עצם הכתיבה היא הדבר עצמו משמעותה היא להיות עם הכאב, לא להיעלם. לא ממש משנה מה כתוב. את אומרת שלהרגיש זה לכאוב, זה נכון, תמיד ובעיקר כשמדובר בפרידה. להרגיש זה גם לכאוב, אבל להרגיש זה גם שאר הדברים שחווינו ביחד כאן, הרגעים בהם שיתפת וחלקת. הרגעים בהם כעסת והרגעים בהם עזרת ובעיקר הרגעים בהם ריגשת. למחוק את הרגש כדי לא לכאוב פירושו גם למחוק את הרגעים הללו, להפוך את הכל למשהו דמיוני יהיה הפסד ענק לדעתי וחבל. אם לא ייצא לנו עוד לדבר רציתי רק לומר שהנוכחות שלך כאן הייתה משמעותית ביותר והמפגש שלי איתך דרך הפורום היה מרגש ומלמד לפחות עבורי. דרור

אתם גם ככה עוזבים , אז למה לבוא..

שלום לך, המסקנה שהגעת אליה אפשרית, היא נוגעת במה שדיברנו עליו בשבוע שעבר, מה הטעם להיות כאן אם במילא עוד שבוע אנחנו עוזבים. אבל למרות שזו אפשרות נראה לי חבל שהיא תהיה האפשרות היחידה שאת מחזיקה בה. כי היא משאירה אותך עם תחושה שלא רואים אותך. ובעיניי גם אם נפרדים גם אם עוזבים אפילו, יש הבדל משמעותי אם רואים או לא. לבסוף, בפן המציאותי, אם תשימי לב, לרוב המשמרות שלי מתחילות בשעה מאוחרת יחסית, דרור

דרור.. אוי דרור.. לא רציתי להגיע ליום הזה.. יום במשמרת האחרונה שלך.. בו אתה ע ו ז ב.. פשוט עוזב.. !!! אני מנסה להתחזק מתובנות חדשות שיש לי בנושא הפרידה המשולשת הזו, הרבה ע"י קריאה נרחבת של רגשות משתתפות הפורום.. אך זה לא מוריד את הכאב, הכאב שילווה אותי כשאבוא לפה בשבוע הבא, ולא תהיה פה, איתי. בזמן זה, אדמיין אותך בביתך, אולי מכין קפה אולי רואה טלוויזיה ואולי, כנראה, מטפל במטופל אחר. כמה שהייתי מקנאה בו – ולו רק 'לקבל' אותך לכמה דקות של אמפטיה, הכלה, תשומת לב, ושוב הכלה.. אגלה לך שאני אפילו מאוד סקרנית לדעת כיצד אתה נראה. האם סבר פניך רציניות תמיד, כפי שהן נראות לי כך תמיד בדמיוני.. או שלפעמים, רק לפעמים, אתה פחות רציני..? אולי קצת צוחק..? אתה נראה לי בן אדם עצוב.. הלוואי והייתי יודעת.. אך מדובר פה בסקרנות רגעית. לראות אותך במציאות, לדעת מי אתה, לא באמת ירגיע את הפרידה העכשווית.. הפרידה 'מראשון ושני עם דרור' .. אני פשוט צריכה אותך פ-ה בראשון ושיני עוד. רוצה שישאר פה מי שיתפוס אותי בין הפגישות, אחרי סופי שבוע לא פשוטים.. רוצה שישאר מי שמנסה באמת להבין אותי, מזמין, מקשיב.. אבל אולי זה באמת נכון, שלא תהיה לי ברירה, ואצטרך לחפש את האנשים הללו במציאות שלי..? האם יש דבר כזה..? ימים יגידו. מה שבטוח, לא לכולם אפשר להגיד את מה שאומרים פה. לך. וגם לשאר המנהלים. מורכב. מורכב מאוד. קשה. אוףףףףףףף דרור מדוע אתה עוזב..??????????????? אני רואה שלא בדיוק יוצא לי מכתב תודה ממוקד.. יותר מכתב שמשתף בהכל. בטוב, ברע. בקושי, בנסיון ההסתגלות.. אני חושבת שזה טוב. שזה מקיף. אולי זה יעזור לי להרגיש קצת קצת יותר טוב בשבוע הבא.. ? (((((((((((((אנחה)))))))))))) דרור.. אתה יודע.? אתה מקסים. ואני אומרת זאת. עם ההסטוריה - זה פשוט אומר המון. כפי שכבר דברנו; בתחילת ההכרות שלי אותך, חשבתי עליך כל מיני דברים לא פשוטים. לא הבנתי אותך בכלל.. והיום, אולי גם בזכות הדיבור בנינו בנושא, אני מבינה שלמדתי כל כך הרבה דברים ממך, ממי שאתה בשבילי. מאיך אני מתנהלת במצבים מסוימים, ואיך אני יכולה להתקדם מהם הלאה.. דברים שכלל אינם מובנים מאליהם. במיוחד לא אצלי, כאשר התקדמות שכזו, רוב הפעמים, נתקלת במחסומים רגשיים כבדים.. מזל ששרה ברייטמן (מכיר..?) שרה לי עכשיו נעימות מוסיקה.. היא מרגיעה אותי.. היא עוזרת לי לדבר איתך.. היא עוזרת לי להוציא, לצד הכעס, הכאב, האובדן, את הרכות שבי.. את האני שבי, שמנסה להרגיעה את הפחדים הגדולים.. והנה.. מתחילות לזלוג להן הדמעות... אני מתחילה ממש להרגיש את ההיפרדות שלנו.. את המרחק שיווצר בתום המשמרת שלך.. וירטואלית אומנם, אך אולי אני בוכה ממקום המבקש לשמר את אותך בי, מקום המבקש לשמר את הרגעים המקסימים בהם נתתה לי פשוט, להיות.. אני, עצמי, איך שאני. בלי שיפוט. רק קבלה.. אוי דרור.. הרבה 'אוי' היום.. נכון..? ככה זה כשנפרדים.. אז זהו, עצוב לי מאוד.. עצוב לי כי אני לא רוצה להתנתק מההתקדמות האישית שלי שיצרתי מולך, בעיקר בעולמי הפנימי.. אך אולי אצליח להמשיך ולהתפתח אישית, גם אחרי שתלך..? מי יודע..? כל עוד היאוש לא יתדפק על דלתי.. יגרה אותי ליפול מטה לבורות השחורים הללו.. אולי.. אולי גם אלמד איך להתמודד עם היאוש.. כדי שאצליח לחיות בחוץ.. למצא בחוץ התקדמות כזו, כפי שהיה לי איתך פה.. (((((((((זאת אני מדברת..? לא הגיוני.))))))))))) דרור יקר, אתה מוציא ממני הרבה דברים טובים :) (מנגבת את הדמעות..) אז זהו.. נראה לי הגיע הזמן לסכם.. למרות שהייתי יכולה להמשיך ולהמשיך.. אולי דברים צריכים עוד לעלות ולהתבשל בי.. אני מתחילה את תהליך הפרידה פה.. איתך, מולך.. ויודעת שיש עוד.. שיהיה שבוע מתיש.. פגיעה במיוחד.. אני שמחה ששוב יכולתי לכתוב לך, היום ביום ראשון. מבטיחה לנסות באמת, לשמר את התחושה הנפלאה הזאת. את הידיעה שיש מי שתופס את המילים שלי. שאני לא לבד משחקת את משחק החיים.. אז תודה מכל הלב הקטן שלי.. על מי שהיית בשבילי. את יודע, שוב, זה המון. כל כך המון. למדתי. התקדמתי. זה אפילו יותר מהמטרה הבסיסית פה, אני חושבת. אני גאה.. וגם עצובה.. מאתגרת את עצמי בכל התחושות.. 'Time to say Goodbye'.. חיבוק אמת, מהלב. תודה. ~נילי~

נילי שלום, מצאתי את עצמי מתקשה לא מעט מה לכתוב לך, עלו בי מחשבות שונות מדוע אני לא יודע מה לכתוב, מדוע הפעם זה יותר קשה לי. אני מניח שיש מספר סיבות אבל כרגע זו שבולטת לי ביותר היא שפשוט לא קל לי להיפרד. לא קל גם לי לכתוב בהרגשה שזו אולי הפעם האחרונה בה אכתוב לך, מעורר בי רצון להיות מדוייק מהרגיל, מתוך מחשבה שרק זה יישאר. אבל זה לא, אני מאמין שישנם דברים שיכולים להישאר בתוכנו, שניתן להישאר איתם גם אם הם כבר לא קיימים באופן מוחשי. אני מנסה לומר, שפרידה היא כואבת, היא מרגישה כמו אובדן, והיא אכן כזו. אבל כמו בכל אובדן, אחרי שהבלבול חולף , ניתן להישאר לא רק עם מה שאין אלא גם עם מה שהיה. אולי כרגע זה נשמע כמו סתם מילים, אני מקווה שלא, אבל בכל מקרה רציתי להוסיף גם שתמיד, גם כשלא היה קל היה לי מעניין לדבר איתך כאן . דרור אז אולי

דרור.. מילותיך נגעו בנימי נפשי. רק ברשותך: לא הבנתי: למה כוונתך 'דרור אז אולי' (אני כנראה תמימה גם הפעם :) ) אגלה לך סוד שנזכרתי בו ממש עכשיו ואני בוחרת לשתף אותך: היו פעמים מספר בהם הייתי שולחת הודעה המחמיאה לך, בזמן שעוד היה לי קשה איתך ומולך. כל כך התביישתי באמביוולנטיות שבי, שלא העזתי לציין את שמי. תמיד התרגשתי לראות עד כמה אתה מעריך ומודה על הטוב שרואים בך.. ובכל פעם שהודתה, נצבט לי הלב שלא ידעת שזאת היתה אני שכתבתי. אז עכשיו אני מסוגלת לשתף אותך :) (אוי, איזו הקלה..) לילה רגועה דרור מקסים.. ידי מנפנפות לשלום, מנסות בעקשנות לדחות ממש עוד קצת, את הפרידה.. היי בטוב, תצלח דרכך תמיד. ~נילי~

ראשית אני רוצה להתנצל מראש על חצי מגילת אסתר שתבוא לפנייך ותודה על הסבלנות. אני בן 27 סה"כ בריא ולא מזמן חזרתי משהייה ארוכה של 4 וחצי שנים בחו"ל. לאורך השנים שלי גם פה וגם בחו"ל וכמו כל בן אדם חויותי חויות טראומטיות, פוסט-טראומטיות שונות. (איני הולך לפרט כאן כי זה בסוף יתפרס כספר בעל 10,000 עמודים לפחות). לאחרונה אני חש בכמה תסמינים שונים ומשונים חלקם הייתי מודע להם בעבר(ללא אבחון מקצועי אלא דיי בהבנה עצמית בוגרת) וחלקם צצו לי לאחרונה. לפני כחודש וקצת אובחנתי במחלת הספחת (פסוריאזיס) בקצות אצבעות היד (רוב המחלה ביד ימין החזקה שלי) . ממחקר שעשיתי הרבה מן ההתפרצויות האלו נגרמות מכתוצאה של מצב נפשי כלשהו יחד עם הקשר הגנטי של המחלה. אני איני שולל את הממצא הזה לקשר עם המחלה כי, אכן הייתי במצב נפשי לא טוב במשך כמה חודשים טובים בשל אירועים ומקרים שונים. אך יחד עם זאת הבעיה כאמור גדלה והפכה מטרידה יותר כשאני מוצא את עצמי מתמודד עם המחלה עצמה. בהרבה מן הפעולות הרגילות שאני רגיל לעשות ביום יום, אני נתקל ביותר ויותר קושי רב וכאב אמיתי אשר מוקרן על התפקוד הפיזי היום יומי שלי וכתוצאה מזאת זה מוקרן למצב הנפשי שלי, למשל: *התחום הפיזי - כתיבה בכלי כתיבה, אחיזה בסכו"ם, נשיאת חפצים בידי, המנעות מרחיצת ידיים וממקלחת ארוכה ומרגיעה (בשל ההשפעה של המים על עור האצבעות), כיפתור כפתורים, לחיצת יד או "כפה" עם אנשים אשר לפעמים מלווים בכאבים באצבעות היד (מן טריגר של דיכוי נפשי בפעולה זאת) וכשהמצב ממש חמור אפילו הקלדה על המקלדת עלולה להביא עד כדי לידי כאב ועוד ועוד דברים בסיסיים בפעולות היום יום ובמיוחד מעיסוק התחביבי שלי שהוא ניגון בגיטרה שלי. רציתי לציין שכל פעולות אלו שאני הזכרתי לעיל מלוות בכאבים חדים תוך השפעה כלשהי על העור, ולעיתים חריגות תוצאה של דימום בקצות האצבעות!!! וזהו רק תמצית הנסיבות בתחום הפיזי. *התחום הנפשי - ההתמודדות החדשה עם המחלה הזאת (הערה: אני סובל נגלקטיות מצד רופא העור המקצועי שכלל לא עזר לי עד כה בהסברה "חוץ" מרישום תרופות שלא עוזרות כלל) גורמות לי למצב נפשי ירוד ולא דיי ששהיתי במצב מסוים עוד מלפני המחלה ועכשיו אני מוצא עצמי בהחמרה במצבי הנפשי: אין סוף מחשבות רודפות על המשך תפקודי בחיי היום בצל המחלה, כאבים בחזה כתוצאה ממתח, התקפות חרדה, רעדים בידיים ורעדים פתאומיים כמו של קור, חוסר שינה, עייפות, חוסר ריכוז, פגיעה בזכרון, חוסר מוטיבציה, חוסר בהתערבבות חברתית (כגון: יציאות למקומות בילוי), עצבנות בלי סיבה עם ליווי של הרגל בלתי נשלט של נשיכות עור השפתיים שלי וקילופם, פליטות דיבור כעסניות באופן פתאומי לעצמי מעודף מחשבות רודפות של הווה ושל עבר... ועוד ועוד כמה תופעות שונות ומשונות שקשה לי כאן לפרט ולהסביר. כאמור אני בן 27 חיי עוד פרוסים לפני ויש לי תוכניות בחיי להתקדם ולעשות דברים עם עצמי כגון: לימודים, עבודה, חיי חברה, וזוגיות כמובן. אך המצב שנקלעתי לו בשל המחלה ועוד עם כמה התערבבויות שונות של מצבי רוח נפשיים שונים גרמו לכך שאני מוצא את עצמי תקוע במן לופ שקשה לי לצאת ממנו ומפחד מאוד ליפול לתוכו! ובכך יוצר ניטרול מוטיבציה בהיבט חיי היום היום ובכלל הייתי היום אצל הרופא בגלל תופעת כאבי החזה והיא ביצעה א.ק.ג שתוצאתו אגב תקינה. היא איבחנה שאני במצב של מתח מסוים ונתנה לי בנתיים מוקסול לכאבי השרירים שלי בחזה ולוריבן חצי כדור לפני השינה ל 4 ימים. היא רשמה לי 2 הפניות – אחת לניורולוג ואחת לפסיכיאטר אני איני בן אדם של תרופות פסיכוטיות כאלה אני מאמין שיש אופציה אחרת רק שאין לי את הכלים ואת הדרך. אז משיתוף רקע זה יש לי מספר שאלות אלייך דוקטור ושוב סליחה על המגילת אסתר הזאת: 1.מה האבחון הראשוני שלך? 2.האם כדי לקחת לוריבן?האם זה ממכר? האם יש לו תופעות לוואי שצריך לדעת ולשים לב להם? 3.מה ההשלכות בטיפול פסיכאטרי על רישום הרקע הבריאותי שלי?(כגון: עבודה וכו') 4.האם כדאי לראות גם בנוסף ניורולוג? 5.האם יש כלים/עזרים אחרים חוץ מתרופות? 6.אם כבר תרופות בתקווה שלא – לאלו להסכים ולאלו כדאי להמנע/להזהר?

ירון שלום, ראשית,תיקון טעות קל, אני לא דוקטור. לשאלותיך, קשה ולא נכון לאבחן דרך מחשב, אם כי מתיאורך אני יכול לומר שאתה סובל מלחץ רב ומשמעותי הפוגע באיכות חייך וייתכן גם בבריאותך. נראה לי כי הפורום הנכון להתייעץ בו הוא פורום פסיכיאטריה שם תוכל לקבל תשובות מדוייקות יותר על סוג הכדורים המתאימים, תופעות הלוואי וכו'. ככלל אני לא חושב שלוריבן במינון כזה למשך 4 ימים ממכר, אבל שוב, נסה להתייעץ על כך עם רופא. לגבי תרופות פסיכיאטריות כאן לדעתי שווה להיפגש עם פסיכיאטר, טיפול תרופתי נשמע כטיפול שיכול להקל עלייך, ובכל מקרה לא יזיק לשמוע חוות דעת מקצועית בנושא ולהתייעץ איתה על החסרונות והיתרונות. מעבר לטיפול תרופתי ניתן לשלב, לא במקום, טיפול פסיכולוגי שיעזור לך להתמודד טוב יותר עם המצוקות עמם אתה מתמודד ביום יום. דרור

אני אוהבת את הורי אך אי לא יכולה לסבול את האי צדק בין האחים. לאחותי עזרו כספית בקניית בית שנישאה (וכמובן בעוד דברים כי נולד לה גם ילד) ומאז אני מנדנדת להם כי גם אני רוצה לקנות בית ואני רוצה סיוע זהה לחלוטין. חיפשתי דירות, הם ראו אך זה לא מצא חן בעיניהם.ואז העניין שקט. כל חצי שנה אני מעירה את הנושא, רבים, וחוזר חלילה. היום שוב רבתי עימם על כך שאני רוצה לקנות דירה (אני בת 30+ רווקה). היום הטענה היתה תחילה כי אין כסף, עניתי כי זה לא מעניין אותי, בייחוד שהם מצהירים כי אין אפליות בין הילדים...ואז אמרו: טוב נקח הלוואה ונסייע רק כדי להשקיט אותי. נכון שהם לא חייבים לי דבר, אבל אם הם מצהירים כי כולם שווים אני רוצה שכך יהיה. התחושה שלי כאילו הם מחכים שאתחתן ואז אולי הכל יסתדר...אך אינני רוצה להיות תלויה בבן זוגי בעניין. האם אני טועה? מה עלי לעושת?

טל שלום, אני יכול להבין את המצוקה שלך, מאוד לא פשוט להרגיש הפחות מועדפת, המקופחת. זה מעורר בך כעס ושאלות כגון האם הם אוהבים אותך כמותה. נדמה לי שעולה גם שאלה נוספת מדברייך, והיא שאלת הנישואין, האם תקבלי עזרה רק כשתינשאי. האם את פחות מועדפת משום שאינך נשואה. אני לא בטוח, אבל נראה לי שזה לא רק עניין של דירה עבורך, אלא הידיעה כיצד הם מרגישים כלפייך. לכן, אני הייתי מציע שתנסי לשתף אותם בתחושות שלך, לא רק במובן הקונקרטי של הדירה אלא בכלל. כך שאולי יוכל להתפתח דיבור סביב הנושא, בעיניי זו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצבים משפחתיים מורכבים שכאלו. דרור

שעובד עם קופ"ח מאוחדת לא הצלחתי לקבל מהקופה את הרשימה שלהם ואשמח להמלצה

תמי שלום, אני מקווה שאם למישהו מחברי הפורום יש המלצה הוא יוכל לשלוח לך אותה במייל האישי. בהצלחה, דרור

אני משתתפת די פסיבית בפורום זה. לא מרגישה הרבה צורך לשתף פה ברגשות, אבל אני פשוט בהלם עכשיו. בהלם בגלל מה שהפסיכולוגית שלי מסוגלת לעשות לי! אציג את עצמי כאחת בחורה מאד צעירה עובדת בשני מקומות מוצלחים יחסית לגילי, בו זמנית לומדת תוכנית חלקית באוניברסיטה עם ציונים גבוהים מאד, יש לי הרבה חברות, יש לי תחביבים, בקיצור מסתדרת מצויין. אבל מה, בכל אופן בתוך-תוכי אני חסרת בטחון ודורשת מעצמי המון כדי להוכיח את עצמי ולכן פניתי לטיפול וזאת גם לאחר שעברתי כל השנים חיים לא קלים בבית. ואז אני באה לפסיכולוגית ומרגישה שם כמה חסרה לי אהבה הורית ומרגישה מולה דפוקה מאד מאד כי אני לא יודעת מה באמת היא חושבת עליי. ואחר כך זה משפיע עליי מאד במשך השבוע בו אני חושבת כל הזמן איך להרשים אותה ולבסוף מופיעה כולי מגומגמת ונבוכה. מה שקרה לאחרונה זה שבין לבין הפגישות המחשבות הללו השתלטו עליי מאד והרגשתי עם זה רע מאד ואז כתבתי לה במיילים כמה רע לי והעליתי משאלה של מוות. באותו שבוע גם קראתי פה בפורום הודעה של מישהי שאומרת שהמטפלת שלה מתחילה איתה טיפול דיאלקטי-התנהגותי, ומאד עניין אותי לדעת מה זה אז חיפשתי מידע באינטרנט, ואחד מהנתונים שמצאתי על הטיפול הזה, זה שאפשר להתקשר חופשי בין הפגישות, באתי לפסיכולוגית ואמרתי לה שכמו שבטיפול הזה יש טלפונים גם אני רוצה בטיפול שלי טלפונים כי קשה לי להיות לבד עם כל המחשבות במשך שבוע שלם. אז היא ישר אמרה לי שאם אני רוצה כזה טיפול עליי לפנות למקום של קהילה טיפולית, והיא נתנה לי שם של מקום מסויים לברר שם, ואני עכשיו מצאתי את האתר של המקום הזה ומרגישה השפלה נוראית- איך היא מסוגלת להפנות אותי לכזה מקום? מקום שיש בו מגורים, לכאלה שלא יכולים להשתלב בקהילה! מקום שכתוב שם שתנאי הקבלה מיועדים לבעלי משכל ממוצע נמוך! אני כלכך בהלם איך היא יכולה ככה לנקוט בכאלה צעדים! אמא שלי שעשתה לי תמוות במשך החיים לא גרמה לי להיות כלכך מושפלת כמו כשקראתי על פרופיל המוסד! נכון, אני מופיעה מידי שבוע במשך שנה אצל המטפלת שלי בצורה לא הכי סימפטית, כולי רועדת וחסרת בטחון מינימלי, אבל הסברתי לה ואמרתי לה בדיוק מי אני ומה בחיים האמיתיים בהם למרות שאינני מקבלת את עצמי באהבה בכל אופן אני זורמת ומצליחה וכו' כמו שתיארתי לעיל. וזה לא מצדיק את התגובה המכוערת הזו- להפנות אותי למקום קהילתי-שיקומי!!! לא, אני פשוט לא מאמינה שהיא כלכך לא מקצועית בגישות שלה! כשהיא אמרה לי את הצעתה לא ידעתי כלל במה באמת מדובר. בכל מקרה, לקחתי כבר לפני שבוע הפוגה למשך מספר שבועות מהטיפול, אבל כרגע אני כבר לא חושבת לחזור אליה. אני כבר לא חושבת שאלך לשלם את מיטב כספי למי שאמור להבין אותי וההפך מזה עושה, ויכול לגרום לנזקים איומים!!!!

ש שלום, נשמע שאת חשה מאוד פגועה מהמטפלת שלך, חשה נעלבת מכך שהיא רואה בך מתאימה לקהילה טיפולית כלשהי ואני יכול מאוד להבין אותך ואת התחושות שלך. אבל הייתי גם רוצה להציע לך לבדוק אותן, לבדוק האם כך היא אכן רואה אותך. לא כי זה ייתן לה הזדמנות להסביר אלא כי זה ייתן לך הזדמנות להבין מה קרה שם. בתחילת דברייך כתבת שאת חשה "דפוקה" מולה כי את לא יודעת מה היא חושבת עלייך. חשבתי שזה מעורר שאלה מדוע כאשר לא ידעת מה היא חושבת עלייך הרגשת דפוקה מולה. תהיתי האם יכול להיות שגם עכשיו היא לא חושבת עלייך את הדברים שאת מרגישה ועד כמה חשוב יהיה לגלות זאת. לא להישאר עם המסקנה המיידית, אך המכאיבה ואולי לא נכונה שהיא רואה בך את כל אותם דברים כואבים שציינת. שווה לנסות, דרור

שלום לך ש, קראתי את הודעתך וכאבתי את כאבך, כי העליתי כאן בפורום את הבעיה הזו של התלות שאת מתארת, תחת הכותרת "אובססיה לדמות המטפלת". כמי שמנוסה רבות במלאכת הטיפולים השונים על כל המגוון והשיטות שיש, אוכל לומר לך שאין טיפול שאינו בעל גבולות. כל טיפול, גם כזה שמורשה בו לדבר טלפונית עם המטפל, מתוחם בתדירות ובמשך השיחה. המסר שלי אלייך הוא שאת היא זו שצריכה ללמוד לשלוט בצורך ולקבל את נוכחותו של האחר, לא רק בממשותו הפיזית, אלא כמרחב בתוכך. את היא זו שצריכה להיות בטוחה בלבד שלך, להיות אדם אוטונומי שאינו זקוק לנוכחותו התמידית של האחר. שום טיפול אינו יכול לעזור לך בזה, אלא רק אם את תנסי לשנות ותנסי להתמודד עם החסר הזה. מהבחינה הזאת כל טיפול הוא אשליה ומלכודת דבש, אם תחשבי שהוא זה שאמור לענות על הצרכים שלך באופן טואטלי. זה לא יקרה עם שום מטפל/ת. מהבחינה הזו אנחנו באמת סובלות והדרך שלנו היא דרך ארוכה, מלאת מכאובים ולמידה. מאחלת לך הצלחה והתמודדות בריאה.

This book presents a clear illustration of how the biofeedback method, its approach AND its instruments, apply to our diverse life stages AND crises as we live them. It is written in an engaging, lively style, accessible to the common reader through the use of effective images AND timely illustrations from Dr. Gliksman’s practice. Dr Gliksman addresses the reader in a tone which is didactic but not patronizing, as a professional AND as a friend best Dr Hadara Perpignan .

ד"ר פרפינאן יקרה, ראשית תודה לך על שרכשת את ספרי ושנית תודה על ביקורתך עליו. לקבל ביקורת כזו מאיש מקצוע מכובד ומיומן כמוך מהווה בשבילי מחמאה נעימה מאד. בתודה ד"ר יגאל גליקסמן

כתבתי וכתבתי ומחקתי ומחקתי, והנה רגע לפני סיום לפני אחרון, בכל זאת שולחת (זה לא סתם שזה קורה ככה :-)), ובכל אופן זה מה שיצא - את יודעת, מלי, חשבתי שלפני ההפסקה הצפויה אנצל את ההזדמנות ואעשה כאן משהו שמעולם לא עשיתי - לצעוק... אבל, אפילו בעילום שם באינטרנט איני מסוגלת. או בחלומות. ואני חוזרת לנושא הפרידות המדובר... קצת חוששת (גם מכירה) שיש בי משהו מכחישן מבפנים, וכשתנחת המציאות (בעולם האמיתי) לא אמצא את עצמי מוכנה כמו שאני חושבת לי. טוב, כי ככה זה... ובכל זאת, אני מקווה שהעבודה שכן נעשתה תראה אותותיה, ושכן אוכל להשתמש במעט הכלים שרכשתי, ולא למטרות הרס... את יודעת, ואני כותבת גם לכל הקוראים, בהקשרי הפרידה אנחנו מדברים פה, בין השאר, על ה"יש" וה"אין", ואני מכירה כמה קל להתמכר לאין האינסופי המושלם, אך המעורר ריגושים של קצוות, אשליית שליטה והתמזגות (גם אם שלילית). ההתמכרות הזאת באיזה אופן מחזיקה את הקשר לכאורה, רק באופן הרסני, זו שממאנת להיפרד. זו תחושה דוקרת מייסרת מטריפה, אך לא הייתי קוראת לזה כאב, אלא דווקא סוג של בריחה ממה שבאמת אמור להכאיב. המציאות. לפעמים אפשר לחשוב על זה ככה, שקל יותר לבחור באפשרות להפוך את המעט (שכמעט תמיד, בתפיסה לפחות, הוא מידי מעט ומאוחר) ל-אין, מאשר לספוג את הכאב של הסופיות, של היש החלקי וחסר, בגלל תהומות שנפערו פעם. מבחינה זאת לאנשים בריאים קשה יותר, כי הם נושאים ועומדים בכאב הזה. בטיפול אנחנו מנסים למצוא את הרגעים הקדמוניים שבהם כן היה משהו מספיק ומספק, ובגלל אירועים מסוימים נמחקה אליו הגישה, וכך לאפשר להחזיק יותר יציב את ה"יש" הצנוע של היום. וכן, אומרים שקיים גרעין כזה, כי אלמלא כן לא יכולנו להיות. בטיפול. ובעצם רציתי לומר לילה טוב, ושאני סתם פוחדת, ומנסה לזכור שבינתיים אני לא לבד... אז לילה טוב ולהת' בינתיים |אשת|

אשת בוקר-לילה יקרה. כתמיד, הניסוחים והתובנות שאת מביאה מעוררים התפעלות, ולא פחות, מחשבה. אני שמחה שזו ההודעה החותמת להיום, מרגישה ששמת כאן מילים להרבה תחושות וחוויות, וגם להרבה כאב שעולה סביב הפרידה. מצפה לשמוע ממך בשבוע הבא למרות הכל... לילה טוב, סופ"ש שקט, מלי.

אשת, האם אוכל לכתוב לך משהו? לא תהיי חייבת לענות אם לא תראי או לא תרצי, אבל אני רוצה לספר לך בכל זאת. רוצה לכתוב כאן משהו ואין לי איפה... אם אכתוב עכשיו חדש זה לעולם לא יועלה, ואם אשתרשר לעצמי זה יראה כאילו כתבתי שוב לאחר המנהלים ואני מרגישה שאני לא רוצה לכתוב לאף אחד מהם. לא מרגישה נבגדת או שום דבר כזה, אבל מרגישה שלא מעניין אותי לכתוב להם יותר, והיות שאני לא מהכועסים או מהמבטאים כאלה דברים בדרך כלל, אני מרגישה שאולי זו דווקא התקדמות לאנשהו ואני ממשיכה להחזיק בעמדתי הלא נעימה, רכה, מתפייסת. אני לא מתפייסת, מה לעשות? לא משנה.. זה רק הסבר למה דווקא כאן, דווקא אלייך, ולא שיחה חדשה עם אף אחד מהם. אני משאירה כאן סוד. סוד באינטרנט זה קצת טפשי, אני יודעת.. אבל אני צריכה להשאיר סימן... אני מתנצלת... לא נתלית בך אם את לא יכולה עכשיו, רק תולה סימן על קולב שבמקרה נמצא תחת צילו של העץ שלך... תמיד מרגישה בבית תחת העצים שלך.. אז הנה ה"סוד" שלי... http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-644739,xFP-644739,m-Doctors,a-Forums.html#646692_644739 עוד לא ברור מה זה, אבל יש שם משהו שוב... סליחה ששמתי אצלך, רק לבנתיים.. אני

.... ... מצטרפת למילים המדויקות והיקרות מפז, ולתקווה של אורנה... נתפלל לטוב ולאופטימיות... ....

שלום יש לי שתי שאלות: 1) מה הסיבה לעזיבתכם ביחד, באותה עת? 2) והאם הפורום ימשיך לעבוד עם אנשים חדשים או שהיא יפסיק את פעולתו?

שלום לל. בנוגע לשאלה לגבי נסיבות עזיבתנו, אני מפנה אותך להודעה המשותפת שהתפרסמה ביום ראשון, ולהודעה האישית שכתב כל אחד מהמנהלים. לגבי המשך הפורום: כאמור, יש נסיון להמשיך אותו, אולם כרגע, כאשר עדיין אין מנהלים חדשים, הוא יפסיק להתקיים במתכונתו הנוכחית, ויהיה רק פורום לקריאה. אנחנו מקווים שבמהרה הוא יוכל לשוב לפעולתו הרגילה, עם מנהלים חדשים, כמובן. גם על כך היו לא מעט התכתבויות בימים האחרונים, ואני מציעה לך לבדוק מה נכתב כאן על כך. לילה טוב, מלי.

מלי יקרה, בויינה, אני חייבת להודות, שהרבצתם פה חתיכת אקורד סיום צורם.... יש לי עדיין צלצולים באוזניים... . לבליל הרגשות שעולים באופן טבעי בעקבות כל פרידה, התווספה תחושה לא פשוטה שלי (כעס, אכזבה...) על כך שפעלתם, לטעמי, קצת בחוסר רגישות. אם הייתם נותנים (בהודעה הראשונה שהעלה דרור) תחושה של המשכיות - דואגים להעביר את הפורום לידיים מיומנות אחרות או מרגיעים שהפורום לא ניסגר, או אפילו רק מתייחסים לנקודה הזאת (גם בלי לפרט מה בדיוק קורה הלאה), אני מניחה שלפחות עבורי החוויה הייתה אחרת ואולי הייתי פחות מקבלת תחושה של "שוברים ת'כלים" או "מורידים את השאלטר" (כמו שכתבה לילך). זאת בכל אופן הייתה החוויה האישית שלי והתחושות שעלו בי בעקבות ההודעה (ומקווה מאוד שלא תזהי כאן טון נוזף - זאת לא הכוונה). ובאשר לפרידה עצמה: לא, לא, לאאאאאאא מלי למה??? למה את עוזבת אותי עכשיו, אחרי שנקשרתי אלייך ככה וברגעים כאלה קריטיים בחיים שלי. המסע שלי קשה וארוך והמשא כבד, ואני כל כך זקוקה לתחנות הרענון האלה, בהן אני יכולה להניח לרגע את ה"תרמיל". בגלל זה הגעתי לפורום מלכתחילה - חיפשתי מקום שאוכל לשפוך בו את הכל. קיבלתי ממך הרבה מעבר לכך. בהתכתבויות שלנו כאן (כולה מפגש וירטואלי - אוסף של ביטים ובייטים...), את הצלחת להעביר לי תחושה של הכלה, של אמפתיה, של אכפתיות ויחס אישי. שיקפת לי את הדברים בצורה שגרמה לי לבחון אותם מחדש מנקודות מבט אחרות, פחות צרות וחשוכות. הרגעת אותי, עודדת אותי, הצחקת אותי, אפילו גרמת לי לחשוב שהתחבבתי עלייך... . הצלחת להשיל מעליי, לאט ובעדינות, אי אלו שכבות הגנה וזה אפשר לי להיפתח כאן בפנייך, לדבר את הכאב שלי בצורה יותר ברורה וישירה ולהסתתר פחות מאחורי מטאפורות מפוצצות ומסורבלות (אני עדיין עובדת על זה...בעצם, בכל מה שקשור למטאפורות וקלישאות אני מקרה אבוד! מודה. :) ). על כל אלה ועוד (ויחד עם הצילצולים באוזניים וכאב הפרידה) את בטח כבר יכולה לנחש עד כמה אני אסירת תודה לך. תודה מלי! תודה מקרב לב (ו....אפילו שהוא שבור ובמקרה שלי גם קצת מקולקל - זה הרבה!) שלך, סולמית

סולמית {כבר לא מינורית ;)} יקרה. שמחה שלמרות הלב השבור והצפצופים הצורמים באוזניים, הצלחת להביא את עצמך לכאן, ולכתוב לי. את צודקת, בהחלט הצלחת להתחבב עלי, יחד עם המטאפורות ה"נפוחות"-מקסימות שלך. אני חושבת שהבאת את עצמך לכן בסוג של אותנטיות וחופש, ובעיקר והמון חן, כך שקשה היה שלא להענות להזמנה להיות איתך, לתת לך. אני מבינה את הכעס על "הורדת השאלטר", לכאורה, מרגישה צורך להדגיש שוב ושוב שאנחנו תקווה שבמהרה הפורום יחזור למתכונתו הנוכחית, עם מנהלים אחרים. האמיני לי שהיינו רוצים לאפשר פרידה מרוככת יותר וצורמת פחות. גם אני הייתי רוצה לדעת שהפורום, על משתתפיו היקרים, עוברים לידיים טובות ובטוחות. אני מקווה שזה יקרה בקרוב, ומנסה לפחות להדביק אותך באופטימיות שלי. ואחרון חביב - תודה רבה על המילים החמות והמרגשות. כמו תמיד, את מצליחה להעביר את המורכבות של התחושות, את הכעס והעצב, ובו זמנית את הכרת תודה, הקרבה והקבלה שהרגשת. אני מניחה שזה מלמד הרבה על האדם שאת, ומודה לך מעומק ליבי על היכולת לחלוק עימי זאת גם ואפילו היום. לילה טוב, סופ"ש מוצלח, מלי.