פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, יש לי משבר בחיי הנישואין עם בן הזוג עד כדי כך שהמצב מגיע לכיוון גירושין, התנאי שהציב הבעל להמשך הנישואין הוא טיפול פסיכולוגי. אני לא מצליחה לישון בלילות, הרבה פעמים שוטפות אותי כל מיני מחשבות ומצב רוחי משתנה. למי עלי לפנות בכדי לקבל טיפול?

אני בחורה צעירה (בת 20)- מוצפת בכאבים ושקועה בהם כנראה, יותר מדי-אני סובלת מהפרעת אכילה קשה ומעל 7 שנים -כמעט שלא חוויתי יום מאושר בחיי. הבעיה שאינני מוצאת מספיק את המשמעות שלי בחיים! השאלה שלי - האם יש סיכוי שאהיה באמת מאושרת??? שיהיה לי טוב??? אני נמנעת מהמון דברים - בגלל הפחדים שלי, אני מלאת חרדות!! מעדיפה להמנע ממשהו כולל הטוב והחיובי שבו וכולל את השלילי שבו - "לא מדובשך ולא מעוקצך" ומצד שני אני מרגישה איזשהו פיספוס...... נאמר לי לאחר איבחונים רבים - שיש לי המון יכולות שאינני מממשת, שיש לי אינטליגנציה גבוהה בהרבה מעל הממוצע......וכו' הבעיה שאני לא רואה את זה...באמת! אינני מרגישה שאני מסוגלת לדברים- כמו לימודים אקדמאיים וכו' אני מרגישה שאני לא אסתדר וארגיש רע... אפילו לעבודות פשוטות אינני מציעה את עצמי - מלצרות לדוגמא.... כי בטוח המגש יפול ויהיה לא נעים..... נסחפתי....... מצטערת!!! השאלה העיקרית היא האם אכן יכול לקרות שאהיה מאושרת? ואל תגיד לי לשנות את ההסתכלות וכו' כי הכל נכון על הנייר, השאלה איך משנים את ההסתכלות? איך מסתכלים חייובי! אני חייבת לציין שיש דברים שמסבים לי מעט אושר - כמו תינוקות קטנים שזה עולם קסום - בשבילי! אך לא בטוחה שאוכל להביא ילדים משלי שזה שאיפתי ומשאת ליבי בגלל פחדים סביב הנושא הזה.....) מקווה שלא הלאתי אותך יותר מדי......אבל זה חשוב לי!!!

"טופלתי" תקופה מסוימת אצל פסיכולוגית ואנני מסוגלת לדבר!!! אני חסומה, ודברנו על דברים סתמיים. אך אין ספק שאני זקוקה לטיפול!!! האם הפתרון הוא לנסות טיפול בפסיכודרמה, באומנות או בתנועה" האם הוא יעיל?

נואשת. לא מסוגלת יותר לגרור את עצמי לאורכו של יום ועוד יום. חוסר תקוה זו מחלה? כולם מוותרים עליי בקלות וגם אני נכנעתי

הי אודי ערב טוב... אני מפחדת כל כך מהפגישה המתקרבת. מפחדת שוב להיכנס באותה הדלת, מפחדת מהריחות המוכרים, מהפנים שלו, ממה שהוא יאמר מפחדת שאקפא ואתאבן כמו שקורה לי תמיד שם. מפחדת שלא אצליח להוציא את עצמי, הכוונה לא באופו פיזי, אלא שאתן לעצמי לשוב לשם. לא רוצה, ורוצה. מאוד. אני רוצה מקום חדש, בלי כל כך הרבה פצעים עמוקים שהזדהמו והפכו לנמק חנוק לי כשאני חושבת עליו, נקרעת בין דחפים מנוגדים לצרוח עליו, להשתתק מבושה ומכאב, לברוח ולחבק אותו, ולא לתת לא לעזוב שוב. אני משתגעת. ה צ י ל ו אופיר

אופיר, אפשר להתערב? { שמת לב שאני אוהבת לעשות את זה} קודם כל רוצה לאחל בהצלחה מה שלא יהיה, אנחנו במתח ,לכל מה שאת מתארת עכשיו יש מילה כוללת ושמה -דמיונות {כיוון ששום דבר עדיין לא קרה במציאות} מה שמציאות אצלך זה מה שאת עושה עכשיו {קוראת, עובדת,}כדאי שתזהי כמה את בדמיונות וכמה את במציאות וכשאת בוחרת בדמיונות פשוט תדעי שאת שם לא מזמן היתה לי פגישה עם אדם בעל סמכות מאוד חשובה {שיש כאלו שרק רואים אותו ומאבדים את הנשימה} ידעתי שהוא מזמן אותי לנזיפה חמורה בקיצור הלכתי למות, ומה שעשיתי קודם היתה הכנה {אם יעניין אותך אותך אפרט לך} כולנו איתך!!!

שלום רב, לקחתי כמעט 7שנים כדור רסיטל, עקב מעברי לדירה לבד, נהיה לי התקפי טקסים,בדירה, והחליפו לי את הכדור לסרנדה, רציתי לדעת הכדור משמין? כי הרסיטל כן, חוץ מזה נתנו לי ויפאקס לפני הסרנדה וזה עשה אותי ממש מותשת ביומיום, מה הסיבה? בתודה מראש,

היי אודי, אתה יכול מהסביר מה התכוונת ב- "לגבי הרסיטל, אגב, יש התייחסות לנושא התאבון" ? תודה מראש.

שלום לך, אני חיילת בת 19, לפני מספר ימים הייתי אצל ניורולגית בגלל המיגרנות שלי. לאחר ביקור אצלה היא הפנתה אותי לפסיכולוגיה רפואית(או משהו כזה) עקב זה שאמרתי לה שיש לי כאבי ראש כמעט כל יום מכל מני סיבות אם זה נסיעה באוטובוס, רעש,עצבנות... היא אמרה שהיא מעדיפה לא להביא לי תרופות לבינתיים(תרופות שגם ככה אני לא מתכוונת לקחת כי אני מפחדת מכל התרופות האלה) ואמרה שאולי אני כועסת יותר מדי או משהו כזה. ישנן עוד בעיות שלא ציינתי בעיניה עקב חשש שלא תשלח אותי לפסיכולוג וזה יהרוס לי את החיים. למען האמת אני כבר זמן רב עם בעיות כמו: מצבי רוח משתנים, מחזור לא סדיר(אף פעם לא היה סדיר),עייפות במשך כל היום,קשה לי להירדם וקשה לי לקום,הכל מרגיז אותי,ביטחון עצמי נמוך,אכילה כפייתית(בעיקר לקראת הערב),נראה לי שגם יש לי בעיות קשב וריכוס,בעיות זיכרון,כאבי ראש מרובים(שמו לי סעיף מגרנות),אין לי חשק לכלום, אפילו לא לצאת עם חברים(מעדיפה להסתדר בבית),רגשי מדי,כשמשהו רע קורה לי או לא מסתדר כמו שאני רוצה אני מתחילה להתעצב ואז כל מה שמפריע לי בי עולה ואני פורצת בבכי,אדישות,שנאה עצמית,חוסר אונים מחשבות מטומטמות,הרגשה של אף אחד לא מבין אותי, אין לי עם מי לדבר ואני שומרת הכל בפנים,ביטחון עצמי מאוד נמוך, ביישנית ביותר(אם השנים זה רק גבר) אציין לכל מקרה (אולי יש קשר לחלק מהדברים) שהמשפחה שלי עברה לא מעט, אבא שלי נפטר סבתא שלי ודודה שלי נהרגו בתאונת דרכים ועוד הרבה דברים רעים שקרו בשנים האחרונות למשפחה שלי. אציין גם שאני לא בחורה מכוערת, יש לי פנים יפות(ככה לפחות אומרים) אך יש לי ביטחון עצמי מאוד נמוך וכל בן אדם שאני יוצאת איתו יורד לי ממנו ממש מהר ואם לא יש לי הרגשה שרוצים לנצל אותי תמיד,אני לא בוטחת באנשים ובגלל כל העניין הזה שלא יצא לי לצאת עם מישהו הרבה זמן ובגלל חוסר ביטחון עצמי והגועל שאני מרגישה כלפי עצמי אני אף פעם לא קיימתי יחסי מין למרות שאני מתקרבת לשנות ה20 שלי.(אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה בא לי לבכות ואני מרגישה רע),גם כשאני כביכול שמחה רע לי בפנים ואני עצובה אך אני לא מראה את זה לסביבה(לרוב). האם יכול להיות שיש לי סוג של דיכאון ואני אפילו לא מודעת לזה? האם אני זקוקה לא לפסיכולוגיה רפואית אלא לפסיכולוגיה רגילה? אם אני אפנה לפסיכולוג זה יהרוס לי את החיים, זה ירשם איפשהו שהייתי אצל פסיכולוג? מה אני יכולה לעשות? אני מרגישה שזה פשוט הורס לי את החיים.

שלום אודי. יש לי שאלה קצת מוזרה. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ותרופתי כבר המון שנים אצל אותו המטפל שאני בוודאות מעריכה ואפילו אוהבת כמורה דרך ואולי (לא, בטוח:))כתחליף אב. החיים לא חיוכו אלי מאז שאני זוכרת את עצמי וזה שאני עדיין כאן זה הרבה בזכותו. השבוע מצאתי את עצמי מבטלת פגישה כמה דקות לפני שהייתי אמורה ללכת אליו ולא,זה לא שהרגשתי טוב, ההיפך.בכיתי כל הבוקר ואם היה לי כוח אז יתכן שהייתי מנסה להתאבד. מה קרה פה?הרי מתי הולכים לטיפול?כשיש במה לטפל,לא? מה אני אמורה להגיד לו בשבוע הבא?לא בא לי לראות אותך כי רציתי למות? לא היה לי כוח לשמוע אותך כי הייתי יותר מידי בדיכאון? אני ממש מבולבלת. תודה מראש על תגובתך, אור

אני מחפשת מטפל/ת לילד בן 9 עם בעיות של ויסות חושי (תחושתיות ירודה ועמומה) שמסבכות אותו מבחינה חברתית. אשמח להכוונה

שלום רב לך אורלי בהמשך לפניייתך אני מציע לך לפנות אל שני מטפלים מומלצים באיזור ירושלים 1 . ד"ר דוד וילנסקי רופא ילדים מס 0523697935 2 . אדר לביא - פסיכולוג חינוכי 0509739364 לשניהם את יכולה לומר כי אני המלצתי תודה על פנייתך בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

פעם שמעתי שאמרו שזו מחלה של בחורות חכמות. שצריך להיות אינטליגנטית כדי להצליח אמרו. להצליח לרמות את כולם. את אמא ואבא. את החברות. את כל העולם שמסביב. בטח שאני אוכלת. אוכלת המון. אוכל זו אחת ההנאות הגדולות בחיים. רק שעכשיו, בדיוק, אני לא רעבה. אכלתי כלכך הרבה ממש לפני שבאתי. אז בפעם אחרת, טוב? צריך, כמו שאתם רואים, גם להיות שחקנית לא רעה. הצגת יחידה. עשרים וארבע שעות ביממה. שנים. האמת לא יוצאת מהפה, לא לרגע קטן, לא בשום מקרה. אף אחד לא יוכל לשאת את האמת. מישהי כזו חכמה, בוחרת להתאבד דווקא בדרך הכי טיפשית וכואבת. אז תחשבו כמה חכמה מישהי צריכה להיות כדי להצליח לרמות את עצמה. להאמין לעצמה. שכולם משקרים. שהיא ממש לא נראית כמו שלד. BMI זה דבר לא אמין. זו טעות. כולם טועים. והמחזור? הוא יחזור. ובכל מקרה היא לא כלכך רצתה ילדים. והיא בכלל לא רוצה לרדת במשקל, וחוץ מזה כולם סתם מקנאים. ולה זה לא יקרה, כל מה שמספרים בסיפורים. רק שלפעמים ההגיון מתעורר משנת החורף שלו נגד רצונה ויוצא מהמאורה לראות את החורבות של מי שהייתה פעם בחורה רגילה לגמרי. והרגעים האלה, כמו זה שקורה ממש עכשיו, קורעים אותי מבפנים. חכמה. בטח חכמה. הרסתי לעצמי את החיים.

אודי, שאלתי כאן בעבר, ממש בתחילת הפעילות שלך בפורום.. אמרתי שאשאל שוב בעתיד, כי לא הבנת את השאלה שלי כמו שהתכוונתי. אז חזרתי לשאול: מה מעניין אותך בפורום אינטרנטי? למה רצית/ הסכמת לנהל את הפורום? האם שוטטת כאן בעבר, בתקופת המנהלים הקודמים? תודה.

שלום אודי, מכבדת את העדפתך לא לפרט היבטים אישיים יותר של השאלה, כרגע. אבל מודה שחבל לי.. מאוד רציתי לשמוע מה מעניין אותך באינטראקציה האינטרנטית. מה נחמד בעיניך באינטראקציה מהסוג הזה ומה אתה, כאיש מקצוע לומד ממנה, אם בכלל. אבל לא חייבים אם מעדיפים שלא.. לאור ההפניה שלך להודעה שמתחתיי, התלבטתי אם בכלל יש לי זכות להתעניין בנקודת המבט שלך, כשאין לי שם (האם לכן הפנית אותי למטה?) ברשותך, אני עונה לעצמי שיש לי :-) (ומקוה שגם מבחינתך זה כך). כך אני מעדיפה כרגע, וטוב שאתה לא נפגע מכך. (האם העלאת השאלה לגבי הרגשתם של משתתפים אחרים כאן באה לכסות על קושי לומר "כן, אני לא מת על זה", או "כן, זה לא נעים לי"?) זה לגמרי לא אישי, והסברתי את עצמי בעצים מוקדמים יותר, פשוט כך אני מעדיפה. אני יכולה להבטיח לך שאני לא משמיצה ולא פוגעת באף אחד, תחת כסות ה"אין-שם" הזו, והודעותיי לא סוננו מכאן על ידך (עדיין :-). לא לגמרי בטוחה למה הפנית אותי להודעה שמתחתיי- אני מודה שאני מרגישה בסדר גמור עם כתיבה ללא שם. גם זה סוג של שם.. (וכרגע הוא לא אומר דבר על ערכי העצמי, אגב. פשוט עניינים שלי) והאם באמת יש הבדל גדול אם אלחץ מספר פעמים על "רווח" בחלון השם, או פעם אחת על '.'? אני חושבת שזה לא נושא שדורש התייחסות מיוחדת השונה מכל ביטוי אישי אחר שנבחר כאן.. באותה מידה (וכאן זה אולי אליך, שני), ניתן היה לשאול את אודי, אם הוא לא נעלב כשפונים אליו בניק ולא בשם האמיתי.. ניתן לומר לו (כמעט) מה שרוצים בלי לחתום על זה בשמנו אף פעם.. אני כבר שנתיים וחצי כותבת כאן בשמי האמיתי, כי כך בחרתי וכך הרגשתי נוח. זה התאים למה שביקשתי למצוא כאן. אף פעם לא עלתה השאלה לגבי עלבון אפשרי ממשתתפים שכותבים בשם מומצא.. האם את שני באמת? (הם זה חשוב..?) ואם היית קוראת לעצמך שורה של עיצורים, נניח 'פפפ', או '+ -' (שזה אגב שם לא רע..) האם היה בזה זלזול? האם רק מה שניתן להגייה הוא לא מזלזל? אבל אני מרגישה מתגוננת... אולי ההפנייה שלך להודעה של שני לא ברורה לי מספיק ולכן אני נכנסת ללופ של הסברים וטיעונים.. אפסיק אותו בשיא, ברשותך :-) אם תרצה להסביר יותר, אני אשמח. (אם לא- לא נורא, גם בסדר :-) לילה טוב, (כאן יש כמה לחיצות על המקש הארוך...)

אודי אפשר לנוח פה קצת? עבר עליי יום קשה! מגעיל כזה. ירד עליי גשם, ואנשים שפכו עליי את הבעיות שלהם, ובסוף היום חזרתי עייפה, ורצוצה וספוגה מים ושרירים תפוסים, ורק בא לי להתכרבל לכדור קטן ושמישהו יחבק אותי. לפעמים העייפות הזאת קשה מנשוא, והבדידות. אני מפחדת מיום שישי ( מנטרה שרצה לי בראש 24 שעות ביממה, ומתורגמת למיני אובססיות שכבר חודשים לא היו לי, מאז בעצם, שהופסק הטיפול ). ): ): אופיר

שלום אודי אני קוראת בפורום המרתק ויש לי שאלה. אתה לא חושב שזורקים עליך כששולחים הודעה בלי פניה ולא חותמים? זה סימן לפחד ? מקווה שזה בסדר לשאול שני

לא שמתי לב למילה 'פחד', שם בהודעה שלך. כן. סימן לפחד. לא פחד גדול מאוד ואימתני, אבל כן סוג של פחד. תלישות אולי. בדידות בטוח. לא סוף העולם.. גם כך חיים. :-)

... אני מותשת.. חזקה.. אבל מותשת. זהו.. רק באתי לספר.. להניח את הראש.. להיתמך.. תודה ~נילי~ אופיר יקרה.. תחזיקי מעמד עד לפגישה.. אני חושבת שאת חייבת את הברור הזה לעצמך.. למרות כל הרגשות הקשים שזה מעלה.. היי חזקה.. חיבוק.

אודי... אהבתי מאוד את התגובה שלך.. אפילו קראתי אותה כמה פעמים כדי להמשיך ולהתערסל לי.. אז לגבי מה שאני הולכת לאמר עכשיו.. אני מקווה שתבין אותי נכון.. אני לא מדברת שלילי.. כן..? בדבריך כתבת 'מנוחה נכונה'.. האם יש דבר כזה 'מנוחה שהיא לא נכונה'.. ? אתה בעצם נותן לצורך שלי במנוחה, אישור.. הווי אומר; לי אישור ולאחרים - מה..? ~נילי~

שלום. יש לי שאלה אולי קצת מוזרה... יכול להיות דיכאון חמור, ללא מחשבות אובדניות ולעומת זאת דיכאון קל עם מחשבות אובדניות? כלומר האם מחשבות אובדניות אינן אינדיקציה לכך שהדיכאון חמור? וגם לגבי מתן תרופות - האם מחייב יותר במקרה שיש מחשבות אובדנות? סליחה אם הכבדתי , חושבת שאתה לא אוהב שאלות כאלה, אבל אודה אם בכל זאת תענה, זה חשוב. ושוב תודה. ערב נעים.

אני חושבת שבמצב בו הדכאון כל כך חמור לא 'פנויים' לבצע מעשיים אובדניים כי אין כח לזוז. זה לא אומר שלא חושבים על המוות.. אדם אובדני הסובל מדכאון קל יכול להיות יותר מסוכן לעצמו.. כי הוא יכול גם לבצע.. לא פשוט. אכזרי אפילו.. ~נילי~

תוכל להסביר למה כוונתך שחווית הדיכאון אינה בהכרח חופפת לחווית הכאב הנפשי המוביל לאובדנות? חווית הדיכאון אינה בעצם כאב נפשי עצום? ו/או נובעת ממנו? ביחס לדברי נילי, זה נכון אבל כאן הדגש הוא יותר על רציה וסיכוי למימוש אקטיבי של המחשבות האובדניות . תודה (כרגע בדיכאון כבד כך שאין סכנה...)

היא ביקשה שאנסה לכתוב את חלומותיי. אמרה/ התפעלה מכמה הם מיוחדים.. לא הייתי בטוחה אם להאמין לה אבל זה בכל זאת היה נחמד מצידה.. אף פעם לא טרחתי לכתוב חלומות בעבר. אולי רק פעם או פעמיים. לא מייחסת להם חשיבות גדולה מדיי, בדרך כלל, ומעדיפה לחזור מיד לישון. אבל עכשיו, אני מאוד מנסה. זה גורם לי לרצות ללכת לישון מאוד מוקדם, כדי להספיק לחלום. זה כמעט טקס, להקפיד שתהיה על ידי מחברת ועט לפני השינה. זה נשמע קצת טפשי, אבל זו מרגישה סוג של דרך להתקרב אליה.. לעשות את מה שהיא אומרת.. כאילו תהיה איתי/בי אם אחלום. זה קצת מוזר לי, הכתיבה הזו על סף עירות, עם עיניים פקוחות-עצומות.. אבל גם די נחמד.. איך אדע אילו חלומות להביא? איך אדע מה חשוב? האם את הצבעוניים והתמוהים במיוחד, או דווקא את אלה הברורים יותר? איך מחליטים?

שלום... שמי גל ואני בדיוק בפרק בחיי בו עליי לבחור, מה ללמוד... ההתלבטות העיקרית שלי היא בין לימודי בפסכולוגיה ובסופו של דבר להיות פסיכולוגית או בין לימודי רפואה בהתמחות של פסכיאטריה. אשמח לדעת מה בעצם השוני בין אותם תחומים למעט מסלול הלימודים? תודה, גל

היי ד'ר אודי !! הרשה להגיד לך קודם כל תודה בשם כולם , אני בטוחה שאתה עוזר להרבה!! אני בת 21 , ילדה יחידה אחרי 16 שנה. היה לי חבר בערך 3 שנים פלוס מינוס , נפרדנו לפני 8 -9 חודשים...עד לפני חודשים למרות שנפרדנו התנהגנו כמו חברים הוא ישן אצלי היינו יוצאים לאכול ביחד לסרטים וכ'ו... ניתוק מוחלט בנינו (ואני ביקשתי את זה ) קרה רק לפני חודש.. אני מאוד חוששת מכיון שחושבים על זה עבר כמעט 9 חודשים... הגיוני שאני לא אשכח אותו עדין? ובכל זאת רק לפני חודש הניתוק המוחלט קרה... איך אפשר להסביר את זה שאני עדין חושבת עליו..ומחכה שהוא יתקשר אלי.... קראתי פה שבשביל להתגבר על אהבה ישנה צריך אהבה חדשה... אני יוצאת לדייטים אני לא סגורה בתוך הבית.. אבל אני לא מצליחה לחשוב הלאה .. אני כל הזמן מוצאת את עצמי בסוף כל דייט חושבת על האקס ואומרת שאיתו זה לא היה ככה כאילו שאני משווה בניהם .... אלה שאני יוצאת איתם לדייטים אני תמיד מוצאת איזה "פגם" שמשמ אולי כתירוץ שלא ניפגש יותר.. יכול להיות שבאמת זה לא מתאים לי .. ולא הכרתי את ה-מישהו עדיין... ויכול להיות שזה רק תירוץ?.... אני מאוד חוששת אחרי כל כך הרבה זמן אני עדין מוצאת את עצמי חושבת עליו.... מתגעגעת.... איך אני אדע אם אני עדין אוהבת אותו? יש שאלות שאני צריכה לשאול את עצמי כדי לדעת?? אני בחורה יפה סקסית שבאמת מחמיאים לי הרבה... אבל אני חושבת שכדי שאני אמצא גם את האחד אני צריכה לשפר את הביטחון העצמי שלי.... אני לא יודעת אם זה קשור אני בחורה מלאה .... אומנם הרבה אומרים לי שככה הם בדיוק אוהבים את הבחורה אבל בכל זאת... אני מאוד ביישנית .. אבל אין לי ביטחון עצמי אני צריכה כלים כדי לעלות את הביטחון העצמי שלי והרבה .. אני רוצה להתבלט בכל מקום שאני יהיה ולא להיות שקטה ומופנמת... אתה חושב שבשביל זה צריך עזרה מקצועית? או שזה משהו שאני אמורה לשפר לבד...? אני מצטערת על האורך אבל באמת חשוב לי לשמוע את דעתך! תודה רבה!!

אודי שלום! אני בת 26. לפני מס' שנים הייתי בקורס של זמרים ולאחר כחודש הגעתי למצב של בצקות במיתרי הקול (לאחר אבחון). טופלתי ע"י קלינאית תקשורת ולאחר כשנה+ יכולתי לחזור לשיר. בנוסף נבדקתי ע"י פוניאטור שאמרה לי כי מיתרי הקול שלי לא נסגרים לגמרי בעת השירה ולכן במצב של שירה במיוחד בצלילים הגבוהים נכנס אויר שגורם להצטרדויות, לבצקות ולבעיות שונות ושהיא איננה יודעת אם המצב הינו פיזיולוגי/שהוא ניתן לטיפול ע"י תרגילים מתאימים. יש לציין שאני מודעת לזה שהקול שלי מאוד רגיש. לאחרונה חזרתי לשיר באופן אינטנסיבי ואני מרגישה שכואב לי (גם אם אני לא שרה) ושהמצב חזר לקדמותו. מה אני יכולה לעשות בעניין (אני לא רוצה לוותר על השירה - המוסיקה היא כל עולמי)?

בני בן ה-12 מאז ומתמיד היה ילד קצת מרדן ולא קל בתוך כותלי הבית בתקופה האחרונה זה גם מתחיל להתבטא בחוץ מול חברים בשנה האחרונה איבד קשר עם רוב חבריו כל השיחות עימו לא מועילות מחפש דחוף פסיכולוג המתמחה בטיפול בבני נוער/גיל התבגרות באיזור צפון קריות חיפה תודה מראש

תודה על התגובה כתובת המייל שלי להמלצת פסיכולוג נוער הינה [email protected] אשמח לעזרה

למשתתפי הפורום שלום חייבת, חייבת לקנות למטפלת המקסימה שלי מתנה לחג המתקרב. אנא כתבו לי רעיונות. תודה ח.

יש לי כבר זמן די ארוך, סיוטים ואני ממש ממש ממש מפחדת לישון או להיות בחדר לבד. אני תמיד במחשבה שיש עוד מישהו בחדר והוא צוחק שאף אחד לא מסתכל ורוצה להרוג אותי... זה מתיש אותי כבר מה עלי לעשות?:\ אני בת 16... עזרו לי.....

מהו יחסכם לאנשי המקצוע? ומהו יחסי שלי כלפי ציבור המטפלים? האם יחסי אמביוולנטי? או אולי חד משמעי אך מורכב? בעיניי, אנשי המקצוע אינם טובים לחלוטין, יש להם פה ושם נקודות שחורות, אך בוודאי גם אינם רעים. כוונותיהם טובות, לנגד עיניהם אהבת המטופל והמסירות כלפיו היא נר לרגליהם ואני מעריץ אותם על כך!! אך אהבת המטופל והמסירות הטוטאלית כמעט, באופן פרדוכסלי ובמידת מה, לפעמים מעבירה אותם על דעתם, יען כי לעיתים היא מפתה אותם לעבור על החוק בלהט הרצון העז לטפל בבני חסותם. גם אם הם בדרך כלל אינם נתפסים (כי הם מוכשרים כמו שדים) עדיין העבירות על החוק הן בגדר חציית קווים אדומים. מה שבעיקר מעורר אצלי דאגה גדולה, הוא: שלפעמים, "במקומות שהחשיכה שוררת" כגון במחלקות הסגורות, העבירות על החוק בשם "טובת המטופל" שוברות שיאים של עבריינות יחסית לנורמות מקובלות. אך מן הסתם, באופן מאוד משונה ומוזר להדיוטות, תהיה הקרימינליות מועילה למטופל מבחינה מקצועית/ טיפולית - מדהים!!! שם - מעבר להרי החושך, רק קצהו הקטנטן של הקרחון בולט על פני השטח והקירות האילמים עדים למחזות הקשים המתרחשים השכם והערב בשם הטיפול הנפשי - קודש הקודשים של מדעי ההתנהגות. ועתה אמרו לי מיהו הצדיק ומיהו הרשע בתוך קומפלקס, שרק בני אדם יכלו ליצור מתוך מטרה נעלה? האם המטפלים צדיקים נסתרים או פנאטים מסוכנים? האם הם כת נרדפים או אליטה של בוחני כליות ולב? האם המטרה מקדשת את האמצעים? או אולי זו בכלל טעות איומה כי הגולם לעתים קם על יוצרו והופך את הברכה לקללה? צביאל

שלום רב, האם טיפול פסיכולוגי עשוי לסייע במצבים של התמודדות עם כעסים,הדחקתם, תסכולים וכו'?ואם כן,זה משנה כ"כ באיזו שיטת טיפול? תודה.

האם יש פה אנשים שיודעים מפיהם של הפסיכולוגים שלהם שהם ה'מטופלים היותר מיוחדים' שלהם? מה עושים עם המידע זה? פליז שתפו.

כמובן כל אחד כמו איך שתופש כל דבר בחיים... מהמקום שלו. אז אני לא דוגמא טובה. אני ישר (או קצת אחרי) חושדת שהמטפל אומר זאת לכל מטופליו (שהם מיוחדים ויקרים לו יותר מהאחרים) ו"פיתוח של העניין" כגון שיש לו רגש מיוחד של קרבה למטופל ואוהב ונפתח אליו במיוחד וכדומה. מקנאה במי שיכול להאמין באמת ולשמוח באמת. סליחה אם קילקלתי.... מקוה שלא .

היי תכונות האשיות שלנו,ההתנהגות שלנו, האינטראקציה שנוצרת בין שני אנשעם - כל הדברים האלה משפיעים על היחסים בין בני אדם ובטח ביחסים ארוכי טווח כמו בטיפול. לפעמים לשני אנשים שונים יכולה להיווצר חיבור שונה עם אותו בן אדם. כנ"ל בין מטפל למטופל. נכון זה יכול להיות קצת מבלבל אבל בעצם כשאני חושבת על זה דווקא נחמד לשמוע שאתה מיוחד. נטלי

היי מבולבלת אני מודה שקצת (הרבה מאוד) קשה לי לכתוב את הדברים האלה, והאמת שזה גם מפחיד אותי מוות.. אבל.. אני חושבת שאני קצת "יותר מיוחדת" למטפלת שלי.. (ואני מנסה לכתוב את הדברים בזהירות רבה מאוד, כי אני יודעת שזה יכול לעורר בלגאן נוראי בתוכי). יש פעמים שאני נוטה יותר להאמין כשהמטפלת אומרת לי את זה, והרבה פעמים אני גם מצליחה ממש להרגיש בזה.. (לפעמים, כשאני במצב דפוק, יש לי נטיה להאמין, לדעת ולהרגיש שהכל פיקציה אחת גדולה) מה אני עושה עם המידע הזה? האמת שאני מאוד מאוד מורכבת וזה מתבטא בהמון דברים.. אני יכולה להרשות לעצמי לפעמים קצת להנות מהידיעה הזאת.. אני מאפשרת למידע להכניס בי קצת רגיעה.. לפעמים אני משתמשת בידיעה הזאת כבטחון להגיד לה דברים מסוימים.. לפעמים אני גם מאוד כועסת על עצמי "שגרמתי" לה לראות אותי באור לא נכון (כי מי שיכיר אותי כמו שאני בחיים לא יתן לי מקום כזה ולא ירגיש שאני "יותר" "מיוחדת").. קיצור, נראה לי שקצת גלשתי.. אז רק אסכם בזה שאגיד שיש דברים טובים בידיעה הזאת, ויש דברים מאוד לא טובים - מפילים.. אבל כנראה צריך ללמוד להתמודד איתם.. שיר

תודה מתוקות שעזרתן. לכולן. אל תכעסו שאני עוד מבולבלת מידי בשביל לפתח. נעים שהייתן לידי ושהשאלה שלי לא נותרה לבד.

הנה קטע שכתבתי על מה שאנו לא למדנו בבית הספר: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1442139 אשמח לתגובות, צביאל

שלום רב. אני מטופלת כשנה אצל פסיכולוג.לאחר סדרת טיפולים שעדיין נמשכת אינני חשה בהטבה או בשיפור ממשיים. האם קיימות גישות טיפוליות שונות וכיצד אוכל לאתר מטפל/ת ששיטת הטיפול שלו/ה עשויה אולי להתאים לי יותר בברכה מורן

אני בן 26. ואני פשוט מתוסכל. מתוסכל מהסטוטוס שלי כיום, מהעובדה שאני לא מצליח להתמיד, והצלחה אצלי זה בערבון מוגבל. אני נוטה להתנתק ולברוח בכל פעם שקשה לי. קשה לי לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהם. יש בי המון כעס. יש לי הרבה מודעות לבעיות שלי, וגם למקורם, אבל מעבר לזה אני תקוע. אני לא יודע איך להמשיך הלאה. הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך שנה (על בסיס שבועי), אך נאלצתי להפסיק אותו בגלל מצב כלכלי. עד לא מזמן למדתי (התחלתי והפסקתי) ועשיתי אבחון. באבחון גילו חרדה, מתח והפרעות קשב וריכוז. המליצו לי ללכת לטיפול ניורפידבק, טיפול שמתאים יותר לגברים. רציתי לדעת את דעתך בנושא בניורופידבק (וגם מקום מומלץ, ועלויות), או האם יש תחליף לטיפול פסיכולוגי, או מקום שהוא מסובסד או מוזל. תודה.

אודי שלום. שאלה לי אליך, בנוגע לאמא של חברה בת שישים בערך, לאחרונה היא לקתה בדכאון קל, היא לוקחת תרופות, לגבי טיפול פסיכולוגי אני לא יודעת, וזה גם לא משנה. היא מעונינת ביותר להשתתף בפורום פסיכולוגי שנותן תמיכה במתכונת של הפורום הזה. האם אתה חושב שהיא יכולה לקחת חלק פעיל בפורום הזה,שהמשתתפות בו כולם או רובם בגילאי העשרים והשלושים, או לחלופין, האם אתה מכיר פורום דומה, שיכול לתת מענה גם לגיל המבוגר יותר. תודה.

תודה על התגובה. רציתי גם לדעת אם זה בכלל נכון ההפסקה הזאת? אני לא יודעת אם אוכל להישאר עם הרגשות המגעילים האלא הרבה זמן,זה צורב מידי,אבל מצד שני גם להפגש בקרוב זה קשה כי הכעס לא עבר,ואולי דווקא הזמן יעזור? קרהה לך מיקרה כזה עם מטופל שבסוף יצא מזה משהו טוב? יכול להיות שנמאס לו ממני? אולי הוא בעצמו מעדיף שהטיפול הסתיים? לאורך כל הטיפול היו לפעמים נפילות,אבל אפ פעם לא כמו זאת, אני ממש חסרת מנוחה זה מטריד אותי! אשמח אם תגיב בזמן הקרוב,זה ממש חשוב לי! תודה.

חושבת שאם את עדיין בתחושה של 'גוססת' אז כנראה שההפסקה לא נכונה לך. תנסי להקשיב למה שאת מרגישה ואם עדיין, לפי מה שאני מבינה את מרגישה לא טוב, אז אולי כדאי ללבן את העניין עם מושא הכעס - המטפל. מניסיוני, כעס עובר לאחר שמדברים עליו ומבינים את מקורו. במיוחד אם את מרגישה שזה מוכר לך - שאותו דפוס חוזר על עצמו - 'שאנשים כל הזמן חוזרים ועושים לך את זה'. - על אחת כמה וכמה שכדאי לברר זאת בטיפול, עם מטפל שזה מקצועו. רק כך יש סיכוי "לשבור דפוסים". ואם את תוהה, לגבי רצונו לטפל בך - גם את זה כדאי לברר איתו ישירות. בהצלחה!

שלום ד"ר בונשטיין פעם ראשונה שאני נתקלת בהסבר לתופעה שחוויתי. ראשית אציין כי בניגוד לכתבה , לא עברתי התעללות מסוג כלשהו אך חווית שיתוק שינה זכורה לי היטב ובפרטים מדויקים עד היום. פרטי הארוע בקצרה: הלכתי לישון, אני מעריכה שאחרי חצי שעה או קצת יותר התעוררתי אך עיני סגורות..בדרך כלל אני ישנה על הצד ובשלב זה של "ערות" הייתי על הגב. מולי עמדה דמות לבושה כולה בשחור עם גלימה שמסתירה את הפנים הפנים רכונות מטה לכיוון מיטתי..אני צועקת אבל צעקת אילמים ללא קול אני מנסה לקום ,לזוז, להתהפך אך כל גופי נעול ללא יכולת תזוזה. אני אסטמתית הרגשתי שנשימתי הופכת כבדה... זה לקח מספר דקות שנראו כנצח ואז קמתי ולא הצלחתילעצום את עיני עד הבוקר זה אירע לפני מספר שנים ולא חזר על עצמו..אך מעולם לא קיבלתי הסבר לתופעה אשמח לשמוע מה חוויתי ולמה תודה ובוקר טוב מלי

אני רוצה לשלוח מייל לפסיכולוגית שהיתה לי בעבר. מסיבות שונות היא לא מוכנה לקבלני שוב לטיפול כך שאינני יכולה לבוא לפגישה ולדבר איתה על הכל. כתובת המייל שלה נמצאת באתר מסויים בה שמה מופיע. האם זה "בסדר" לשלוח ככה דברים? אולי זה סוג של הטרדה, או שמנגד, בידה הבחירה המלאה אם לקרוא או לזרוק? מה דעתכם?

ר. שלום דעתי היא שאם המייל שלה פורסם באתר מסוים כל אחד יכול לכתוב לה וודאי שגם את, הטרדה היא דבר שחוזר על עצמו הרבה פעמים, אני רק מקווה בשבילך שלא תתאכזבי אם לא תהיה תגובה למשל,

כשהייתי אצלה בטיפול לפני מספר שנים ביצעתי נסיון התאבדות ומאז אמרה לי לפנות לטיפול אחר. ופניתי, אבל אני ראיתי שזה לא היה מוצלח כמו שהיה אצלה אז עזבתי.כיום אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור אליה לטיפול אבל יש לי הרבה כעסים עליה וזה פגע בי בצורה קשה, ואני רוצה מאד לדבר איתה, אבל כשהתקשרתי וביקשתי היא טענה ש"זה לא אתי" לחזור אליה. מה המלצתך וגם למה זה לא אתי?

ראיתי אותך אומרת שכואב, וגם לבד.. לא יכולתי שלא לעבור פה, לעמוד לצידך, להחזיק יד ולא להשאיר לבד.. ועוד דבר קטן..; nobody, לא יכול לכאוב.. SOMEBODY.. - יכול. בתקווה שיהיו תחושות קלות יותר.. או לפחות נסבלות.. אני מחזיקה אצבעות.. ~נילי~

תודה נילי, ריגשת, קצת עזרת לי להרגיש קיימת. נכון אוויר לא יכול להרגיש כאב ובכל זאת מרגישה בשניהם. לספר על הכאב אודי? זה חד כמו סכין, או כמו חרב. מדוייק. ישר בלב. זועקת ואיש לא שומע. קולי נטמע באויר, לא נשמע. ואם יש שומע - יש דוחה או מתעלם מה עדיף? מבלבל לא עוזר לכאב. עוזר לאויר. הלוואי רק אויר...

היי, עדיין לא ירדתי לסוף דעתך.. אנסה לתת לך דוגמה מחיי ותנסהלומר מה בעצם תקוע. הבחירות שלי בגברים לא נכונות. אני בוחרת גברים שהם לא פנויים, לא רציניים,משדרים דחיה וכד'. אני יודעת ומודעת לבחירות הנ"ל, אך עדיין נופלת בפח כל פעם מחדש...למה בעצם?

הי twisted mind מתחשק לי אחרי קריאת ההודעה שלך להגיד לך תודה! תודה ששיתפת אותי. תודה שסיפרת כל כך הרבה דברים חשובים. כאילו הפעם יכולתי לשמוע קצת מהכעס (הרב) עם קצת פחות מעצורים. אני מקווה שהיום את אחרי הפגישה ושאולי בכל זאת הצלחתן למצוא שפה משותפת, פשרה כלשהי. אני מקווה שאת מצליחה לזכור בתוך המאבק הזה שמניע אותה הרצון לשמור עליך, לדאוג לך ולהגן עליך. היא לא היתה נכנסת לכל המאבקים האלו אם זה לא היה חשוב לה. אם את לא היית חשובה לה. תגידי, היו לך תקופות בטיפול (או בטיפולים) של רצון להתמסר, לתת למישהו לקבל החלטות בשבילך, לעשות כל מה שהיא תאמר לך לעשות... לפעמים אני מסתכלת על טיפול כמו על הורות, וחושבת על המקום המתמסר שבוטח ויכול להרפות ולאמר שאפשר קצת לנוח ולתת למישהו אחר לקחת (אפילו אם לפרק זמן קצר) את השליטה. אני כותבת את זה ושואלת את עצמי איך אני מרשה לעצמי לומר דברים כאלו. כי כשהמטפלת אמרה לי את המילה "תרופות", וזה כשהייתי בדיכאון עמוק, נהלתי קרבות עקובים מדם עד שנכנעתי/נשברתי/ויתרתי כעבור חצי שנה... המאבק שלי נסב על כך שהייתי מאד אנטי תרופות באותו הזמן, ואני חושבת שאני מנסה להבין במה את נאבקת (אני לא אומרת את זה כביקורת שאת לא צריכה להאבק, פשוט באמת לא ברור לי), זה שאין לך כוח להחליף שוב תרופות, או זה שאין לך כוח לעוד פסיכיאטר שעשוי להבטיח שיתקשר ואז להעלם. או אולי משהו אחר... את כותבת "היה יכול להרגיע אם היא היתה מקשיבה לי", ואני באמת לא יודעת אם היא מקשיבה או לא, אבל אני יודעת שכשנכנסים לוויכוחים האלה שכל אחד יותר ויותר מתבצר בעמדתו, ואז זה כבר מאבק, ואז גם לך קשה להקשיב לה וגם לה קשה להקשיב לך. אני מקווה שאולי אמרת לה היום את המשפט הזה. שאולי המשפט הזה שלך היה יכול לרכך במשהו את הקרבות, או לפחות לאפשר פסק זמן לצורך הקשבה, כדי שתזכרי מחדש כמה אכפת לה, ובמיוחד כדי שתשארי עם חוויה טובה ומרגיעה לפני החופש שלה. כדי שיהיה לך למה להתגעגע. ואני בטוחה שהיא גם תתגעגע אלייך. (אני מקווה שאת לא כועסת על האמירות המוחלטות שלי, יכול להיות שאני טועה, אבל זו הפרשנות שלי של הדברים שכתבת על הטיפול הזה במשך תקופה ארוכה). וזה שהדינוזאורים נכחדו זה באמת עצוב, וגם החתולה, מתחשק לי לשאול איך קראו לה אבל אז אני נזכרת שזה בטח מסוג הפרטים שעלולים לגרום לזיהוי פורום.... מה היה שם סביב המוות שלה? סיפרתי פעם למטפלת הראשונה שאצל השנייה אני כבר שנתיים רק בוכה וזה לא עוזר לי והיא ענתה "מצויין!, אולי את צריכה רק עוד שנתיים כאלה של בכי והכל ישתחרר" : ))))))). ואני עניתי בלב "יש גבול לכל תעלול". מצד אחד הרגשתי שיש שם משהו שחייב לצאת, מצד שני הרגשתי שהוא אינסופי, שככל שיוצא עוד אני מוצאת עוד ועוד סיבות לבכות... שמרוב בכי אני כבר שוכחת שאי פעם היו גם סיבות לא לבכות. אז בסוף גם על המקום ההוא ויתרתי. היית רוצה לבכות יותר? ולגבי "הרבה אנשים", אכן כן, החג הקרב מעורר פחדים רציניים. תמיד הייתי מדמיינת איך היתה נראית ארוחת החג אם הייתי יושבת בבית המטפלת. שם הכל היה מושלם, נכון? (כל הקוראים מתבקשים לא להרוס לי את הפנטזיה). אבל יש באמת משהו בהרבה אנשים, וברעש, ובתחושת המדומה הזאת של ביחד שרק מדגישה את הלבד. ראית את הסרט "לילהסדה", אם לא אני מאד ממליצה. עוסק בנושאים אלו. מעניין איך היו מפרשים את הבחירה שלה להביא לך נמר... כאילו חתול רק תוקפני יותר? אבל אני צוחקת. בטח כיף שיש בבית משהו חם ופרוותי ממנה. אני מקווה שאת מצליחה לשמור על הנמר מפני כל יתר חיות הבית ושהוא לא עובר איזושהי התעללות. הוא מזכיר לך אותה כשאת מחזיקה אותו? אני מדמיינת לעצמי את הבית שלך כמין בית מחסה לכל החיות האבודות, ממש ארץ לעולם לא, ואני שוב חושבת על זה שאת אומרת שלא היית יכולה להיות אמא, ובכל זאת מכניסה הביתה חיות, שכדברייך, רוב בני האדם היו פוחדים מהלא צפוי, לא מעיזים להתמודד עימם. אני לא מנסה לשכנע אותך שתחליטי אחרת. חס וחלילה. רק מקווה שיהיו לך לפעמים זרקורים שיאירו גם חלקים אחרים בך... היום שלי היה נורא כמו הסופ"ש, אבל תקוותנו נעוצה במחר, מי יודע, אולי הטיפול, אולי הזמן, אולי אני פשוט אשכח כמה שרע לי ואתחיל שוב מהתחלה לנסות לברר איך אני מרגישה.... להתראות בינתיים אפשר לקרוא לך יקרה? גילי

לילה... קראתי את ההודעה שלך, אבל כל מה שיש לי זה ענן שחור בראש ולא יותר. יכולת החשיבה שלי צנחה הרבה מעבר לגובה פני הים. ובים המלח, כידוע, כלום לא חי. ובאשר לדיירי המשנה, הפעם ציטוט ידבר בשמי: "בעתות של רגיעה, תמיד נדמה לנו שניצחנו אותם. אנחנו משוכנעים שבמרוצת הזמן הרגנו אותם. שהרחקנו אותם מעלינו אחת ולתמיד. לעולמי עד. אבל רק לעתים נדירות זה אכן המצב. על פי רוב, השדים שלנו תמיד איתנו, רובצים אי שם בחשיכה. אורבים בלי הרף לרגע שבו לא נעמוד על המשמר." (גיום מוסו). אולי אחרי שהלילה הזה יעבור ואחרי שאתעורר זה יהיה כבר אחרת. ואז כבר אענה לך על כל הדברים. לבינתיים - אני מקווה שהמחר - שזה כבר היום - יביא לך יותר ממה שאת מקווה עבור עצמך. TM.

ולעדות על אחד מדיירי המשנה הזה אצרף גם אני ציטוט: החתול שמיל הוא משהו לא רגיל החתול שמיל שמן כמו פיל החתול שמיל ידוע בעיר וזאת הסיבה שכתבו עליו שיר! החתול שמיל פתח כאן מועדון, הוא מתאים לכל גיל לזקן וקטון הזמנות בטלות - כרטיסים בקופה, ומי שמאחר: מחכה להפסקה! מכירה? הוא אמנם לא דייר שבתוכך, אבל גם סביבך נמצאים דיירי משנה נחמדים, ואולי גם כאן בפורום, ואולי בעוד מקומות אחרים. אז תני לדיירים שבפנים הודעה. לא הודעת פינוי. כי כנראה שזה באמת לא יעבוד. אלא הודעת הפסקת אש. שישארו שם, את צריכה להבטיח לא לנסות לפגוע בהם ובתמורה הם יבטיחו לשמור על גחלת נמוכה ולא לעשות רעש בין 6 בבוקר ל-5 לפנות בוקר (אני משאירה להם שעה להופיע בחלומות, כדי שיהיה להם מאיפה לבצבץ והם לא יצטרכו לגלוש החוצה). אני חושבת שאולי יהיה צורך בצוות מו"מ על מנת להגיע איתם לעיסקה סופית, אבל בינתיים תזכרי שזה לא הם או אנחנו, גם כשהם מנסים לומר שזה רק הם. יש גם וגם וגם... אז אולי לא תצליחי בתור מגרשת השדים, אבל בסוף תצליחי לביית אותם ולהפוך אותם לחלק מהחבורה הנעימה שסובבת סביבך! מקווה שהיום קצת יותר טוב גילי

אודי הגוף שלי התחיל לצאת משליטה כבר מהיום כל היום אני עם בחילות והקאות אני כבר רועדת בכל הגוף אולי כדאי לבטל? מה אני צריכה לשמוע את האמת? מה יש לי עם האמת המזדיינת הזו? רוצה להמשיך לחיות בלה לה לנד שלי הוא לא שונא אותי, כלום לא השתנה אולי...אולי כדאי לבטל? אופיר

אופירי.. לא לבטל!!!! להגיע!!! למרות התחושות הנוראיות !!! מקווה שתרגישי טוב יותר . תמשיכי לעדכן. כאן איתך. חיבוק עוטף. שרית

שריתוש תודה.. אבל קשה לי, כי זה לא אותו דבר כמו להיות בטיפול ולהכריח את עצמי להגיע לפגישה למרות שקשה לי..אני לא מרגישה שטובתי עומדת לנגד עיניו, ופתאום כל הדברים שהפקדתי אצלו כל השנים הופכים להיות מאיימים, החולשות שלי, הדברים המביכים, כל מה שהוא יודע מפחדת שהוא ישתמש בזה כדי לפגוע בי. אני יודעת שאולי לא..אבל ככה זה מרגיש. אני מפחדת ממה שהוא יגיד על למה בתחושה שלו הטיפול נפסק ( מה עשיתי שהיה ככ נורא ) ואולי זה באמת היה נורא..קשה לי עם אשמה, כי אני תמיד מפנה אותה לעצמי..ופוגעת בעצמי. כשפחדתי, אז תמיד התקשרתי אליו, אבל עכשיו אני פוחדת ממנו.. מה איתך? נשמע שכבר התאקלמתם במקום החדש, לתנאים החדשים. איזה יופי שאת מוחזקת ככה ע"י המטפל שלך. גם לך, יש המון אומץ ( המונים..זו מילה שלך, נכון? (: אהבתי אותה גם ) תודה שארחת לי חברה בעץ עד שאודי יגיע, וגם בלי קשר לאודי. ערב טוב ותעדכני גם את אופיר

הי אודי עוד לא היה, הפגישה ביום שישי אבל בינתיים לא ביטלתי... נקווה שאוכל לעמוד בזה מאחלת לכולנו יום קסום אופיר

אני סובלת שנים ממיגרנות ומטופלת אצל נוירולוגית בתרופות מתאימות (טריפטינים, אלטרול -כדור אחד של 25 מ"ג למניעה). סמוך מאד להירדמות ממש- שניות לפני או אחרי אני חווה תופעה מפחידה מאד שקשה לי אפילו לתאר במילים- כאילו נוזל נזרק לעבר ראשי או ריחוף בראש, ותחושה מוזרה של כבדות בגוף (לא תמיד )אני מתעוררת בבהלה נוראית ,מרימה את ראשי וממלמלת משהו לא רצוני או משהו כמו אמאלה... בשבריר שנייה זה חולף כלא היה.נטילת האלטרול מפחיתה את התופעה הזאת והתדירות נמוכה יותר, למזלי. הנוירולוגית שלי מפרשת זאת כתסמיני חרדה.. ודעתך מהי? תודה

עד כמה משפיעות תרופות על שיתוק בשינה? עברתי ניתוח שהתעוררתי מן ההרדמה רק כעבור יומיים לאחר מכן סבלתי במשך כשנתיים מתסמונת השיתוק בשינה כמעט כל לילה. זה קרה לי שוב אחרי טיול במזרח בו לקחתי תרופות נגד מלריה וחיסונים שונים.

לפני כשנה וחצי עברתי תאונת דרכים, לכאורה תאונה קלה.. שני רכבים הלכו טוטאלוס, אבל המכות היו יבשות, אני חטפתי מכה בצד ימין מאחור, במקום שיושב המוח האחורי.. או משהו כזה, מאז סחרחורות בלי סוף, בבדיקת ENG, ישנה פגיעה במוח וסקו משהו..עם ניד דרגה 1 בעיין, בCT רגיל יצא תקין, סחרחורות בלי סוף כשלדוגמא התקף אחרון מעל חודש נטו, עדיין לא נגמר, כואב לי באיזור העיניים רגישות יתר לשנויים באור, וכד', רופא נוירולוג באחת מטענותיו אמר פוסט טראומה מה שלי לא נראה, כי אם כן איך נראתה פגיעה במוח??? והאם קומפלקס בי אכן יכול לעזור ?? נואשתי, לא הולך לעבודה ויושב חסר תועלת בבית.מה לדעתך עלי לעשות כדי לפתור הבעיה?? תודה.

מה עושים אם המטופל צריך פעמיים בשבוע והמטפל דוחה אותו על הסף? מה עושים כאשר המטפל לא רואה את המטופל ואת צרכיו אלא רק את האילוצים שלו, התועלתנות שלו והרווחים שלו? האם צריך לזרוק את הטיפול הזה לפח הזבל? מה עושים כשהמטפל רואה את המטופלים כמקשה אחת ולא מבין שיש אנשים שצריכים יותר מפעם בשבוע אך זה לא מתאים למטפל ולצרכים שלו? זקוק לתשובה בדחיפות כי אני רוצה לזרוק את הטיפול הזה לעזאזל!!!

אודי, תודה על המענה. אז זהו שהמטפל הזה עסוק כל הזמן בחוץ, הוא חולה פרסום וכמעט כל פעם, אני פוגש איכשהו את השם שלו- למשל דרך מטופלים אחרים. כלומר המטפל הזה הוא בעל צורך נרקיסיסטי לחלוטין וזו הסיבה העיקרית שלדעתי הוא פנה למקצוע הזה- לקבל עוד ועוד אהבה, עוד ועוד אידיאליזציות מאנשים עיורים שלא משכילים לראות את האמת כפי שאני רואה אותה. וכעת המצב הזה הגדיש את הסאה, כי הוא לא ראה אותי אלא רק את עצמו ואת עדת המטופלים המעריצים שלו ולא ראה לנכון שאני בכלל חשוב לתת לי עוד פעם בשבוע. אז אתה אודי למעשה ממליץ על עזיבה במקרים כאלו?

שלום לך... היתה לי בעבר מטפלת כזו. נפגשתי איתה, באופן סדיר, פעם בשבוע. בטיפול שהיה לפני, היו לי שתי פגישות בשבוע מתחילתו. בקיצור - בשלב מסוים שאלתי את המטפלת הזו, אם אפשר לעבור לשתי פגישות בשבוע, משום שלאור הנסיון הקודם, בתקופות מסוימות זה מה שאני צריכה... והיא התחילה לחקור אותי למה... למה אני חושבת שהיא מטפלת לא מספיק טובה?! הבנתי שהיא לא רואה אותי ואת הצורך שלי, אלא מנסה להבין משהו שקשור לאגו שלה (וקל לפעמים לשכוח, שגם הם בני אדם, וגם להם יש אגו, וסליחה אודי שאני כותבת את זה ככה). ירדתי מהרעיון ונשארתי עם פגישה אחת. אני מניחה ששמת לב, שהתחלתי את ההודעה במילים "היתה לי... בעבר..." היו עוד דברים, בנוסף לזה, שגרמו לכך שאפסיק את הטיפול אצלה. אבל זה היה דבר שהוסיף משקל רב להחלטה. האם זה נכון גם עבורך? לא, זו לא המלצה עבורך. אתה יודע מה עוד יש או אין בטיפול שלך, ואם על זה יקום או ייפול דבר. פשוט קראתי את ההודעה שלך, וזה החזיר אותי אחורה, אל הטיפול ההוא. בהצלחה בכל החלטה שתבחר לקבל!

שלום אופיר כאן רויטל אני רוצה להגיב למה שאמרת בעניין "קראתי הכל" זוכרת? זה היה נשמע כמו קל לך לדבר לך היתה אמא לך אמרו שאת אהובה ...אז מה החכמה? האמת שנכון יש לי אמא ואפילו אבא , לא ננטשתי בגיל חצי שנה, לא הותקפתי מינית אף פעם, לא אובחנתי{לעת עתה ... }כבעלת הפרעה זו או אחרת ובכל זאת אני חושבת שגם לך ולי ול"מישהי" יש אפשרות לבחור את חייהם מהמקום בו הם נמצאים, אודי היקר אני מתפעלת מהעבודה היפה שלך{מענין מה המניעים שלך חוץ מטוב לב}.אני סטודנטית לפסיכולוגיה ונכנסתי לפורום כדי ללמוד ולהעשיר את עצמי בכלים אני לומדת ממך הרבה: האמפטיה, האנושיות, כל הכבוד! אתה חושב שבקרוב הפסיכולוגים וחבריהם יפשטו רגל? {אני רואה שהאינטרנט כלי יעיל מאוד} קראתי חלק מהמאמרים שלך גם לגבי נושא זה הי מענין.

כעת יש ראיון מעניין מאוד עם ליאת מנדלבאום בגלי צה"ל בתכנית של רזי ברקאי. כדאי להאזין דנה

גמני פיספסתי את הראיון. מצטרפת לבקשתו של אודי.. מסכימה לשתף..? ~נילי~

אויי... :-(( איזו תחושת פספוס... עכשיו יעברו יובלות עד שתהיה הזדמנות לשמוע את קולה.. כמה הייתי רוצה.. :-( (אבל תודה שבאת לספר..)

חיפשתי וחיפשתי ומצאתי! :-)) http://glz.msm.co.il/pap_vidio.aspx?neusid=24323 יש לה קול נחמד, לגברת הזאת המיוחדת... נורא התרגשתי לפני.. וכשהקול הופיע הוא כמעט נשמע מוכר.. מצחיק :-) המיקום נמצא איפשהו באמצע בין הקו האחרון שאחרי הלחצנים ללחצן הרמקול :-)) תודה דנה... (לילך)

אין לי מושג מה קורה לי... אבל זה הדרדרות כזו כבר כמה ימים... כל החיים עליות וירידות, אבל לא עד כדי כך... הלכתי לישון ב5.00 ואחרי שעה וחצי החבר שלי העיר אותי, שאל אותי משהו, וסתם משהו שלא הייתי אחראית קרה, ולא הבנתי איך זה קרה, או מה קורה לי... נראה לי שהוא לא כועס. ואז פשוט התחלתי נורא נורא להילחץ. הלחץ זה כבר ימים, זה לא מעכשיו. התקשרתי לערן. קיוויתי שיענה לי מישהו ולא מישהי (למרות שפעם אחת דווקא בנפילה אחרת, פחות גרועה מזו הנוכחית, אז הייתה מישהי שעזרה לי. הם אנשים טובים. היא פשוט אמרה לי להתקשר אליהם כל כמה שעות ולדווח למתנדב/ת שיענה מה הספקתי לעשות א,ב,ג,ד ושוב להמשיך לעשות דברים ואחרי כמה שעות להתקשר ולדווח), אז היום תודה לאל ענה לי מישהו. הוא כמובן לא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו. הוא התחיל להגיד שזה בסדר שיש ימים כאלו, ויש ימים כאלו, אמרתי שאני יודעת, ושאני תמיד בשנייה יכולה לשנות את המצב רוח שלי, אבל זה פתאום לא מצליח, ולא הבין למה אני לחוצה, ובכלל שאל מה אני עושה בחיים פחות או יותר, בת כמה אני. והוא שאל אם יש אפשרות שפשוט נהייתי חולה, ושאל אם אני רוצה לראות רופא. אמרתי שאני לא רוצה. אמרתי שאני גם לא לוקחת אקמול כשכואב לי הראש. אבל הסברתי שאני מפחדת מהדרדרות, אני לא מפחדת לפגוע בעצמי, אני פשוט מפחדת שהמציאות תיעלם לי ויתחילו דברים לא טובים (זה המצב הכי גרוע שיכול להיות...). בסוף הוא היה ממש מקסים, הוא פשוט התחיל להגיד לי לעצום עיניים ולנשום עמוק והוא התחיל להגיד לי להכניס אוויר ומדבר תוך כדי ואומר "תוך כדי שאני עדיין מדבר תכניסי אוויר"... זה היה נחמד. וככה שתי נשימות עמוקות עד שפתאום הוא אמר "ותחשבי על הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים", אז זה נקטע... פקחתי עיניים ואמרתי לו שלא קרה לי שום דבר טוב בחיים. (וכן אפשר להתווכח על זה, ואני יכולה להסכים שטוב זה דבר יחסי, אבל אין לי איזה משהו טוב בחיים שאני יכולה להגיד "וואו" ולדמיין את זה ולהישען על זה כשרע לי...), מהר מהר הוא סתם לי את הפה שוב פעם אותו תרגיל, שוב פעם נשימות, עכשיו כבר היינו בים... דמיינתי את הים... ובסוף הוא אמר שהוא לא יודע איפה אני גרה אבל שזה הכי כיף לטייל בים, ושזה סתם המלצה מהמקום שלו. אמרתי שזה בסדר שגם אני אוהבת את הים, רק אין ים איפה שאני גרה, וחבל. הוא הזכיר לי אותך אודי, עם המשפטים האלו שמריצים ישר את הדמיון, ובכלל הבנאדם הזה אני בטוחה שכבר דיברתי איתו לא מזמן, לפני איזה חודש, גם מוקדם בבוקר, באיזשהו יום, כל הזמן רציתי להגיד לו "אתה לא זוכר שדיברנו... על ..." אבל אני יודעת שהטון דיבור הנסער שלי לא הסגיר אותי בכלל, זה בכלל לא הקול שלי, אז לא הצלחתי לעצור לרגע ולהזכיר לו שדיברנו כבר. אין לי מושג איך אני אעביר את היום הזה. אני יודעת שנורא נורא קר לי ושזה בגלל שלא ישנתי טוב (או לא ישנתי בכלל), ואני יודעת שאני גם לא ממש אצליח להירדם, ואני יודעת שיש לי כ"כ הרבה דברים לעשות... גם ללמוד וגם כל מיני אנשים שמחכים שארים אליהם טלפון, או אכתוב להם מייל, העיקר שאסביר את עצמי כי מחכים לתשובות, למרות שהפעם זה יותר דברים שאני צריכה בשביל עצמי, ופשוט דחיתי את זה יותר מידי. אז שוב וזה כבר נהייה שגרה, רק רציתי לשתף, ותודה למי שקרא.

(אני תמיד אוהבת לכתוב, לחפש תשומת לב, לשתף, יכולה לכתוב שעות, ימים ולילות...). לפני שנתיים באתי לפגישת ייעוץ אצל עורכת דין מהפרקליטות. רק בשביל לתאר לכם איך המקום הזה נראה... היא נמצאת בכוונה במשרד יחסית גדול עם עוד שתי עורכות דין (כלומר זה שטח שהיה אפשר לפצל לשלושה משרדים) רק כדי שבנות שבאות אליהן יתאמנו בלדבר מול אנשים (זה מה שהיא אמרה לי כשהגעתי). לדעתי זה מיותר, כלומר נראה לי שזה מספיק לדבר במשטרה ומול אנשים בבית המשפט, ולא צריך לעבור את הסיוט הזה, וגם לא צריך "להתאמן" על זה, מה זה הכנה לאולימפיאדה? או חזרות לקראת אודישן?... אבל לי היא עשתה טובה, היא לא הייתה חייבת לקבל אותי. אז איתי היא הלכה למשרד אחר, ודיברנו בארבע עיניים. והתשובה שלה הייתה ש"לי כפרקליטה, זה תיק שקל להוכיח אותו". כלומר זה יהיה פספוס לא להגיש תלונה במשטרה. אז אתם בטח תרימו גבה... ולא, זאת לא תשובה משמחת!!! זה תיק ש"קל להוכיח אותו" כי זאת לא מילה שלי נגד מילה שלו. יש פה יותר מידי אנשים שמעורבים בזה. יותר מידי אנשים שידעו ויכלו לעצור את זה (אבל הם לא עצרו!!!!!!). ככה כל החיים שלי. שמעתי פעם שקוראים לזה "עיוורון", אבל זה לא נכון. אנשים רואים. הם לא עיוורים. הם יודעים. הם פשוט לא טורחים לעזור. כולם רעים. היא רק אמרה לי "לא להתמהמה" כי יהיה קשה להסביר למה לקח יותר מידי זמן... כלומר הוא ייצא אשם. רק כולם יישברו את הראש למה זה לקח יותר מידי זמן (קוראים לזה "עדות כבושה"... גם כן איזו מילה...). ואני ממש לא מבינה את זה... ילדה לא תלך לבד למשטרה, ולא סתם יש את החוק שמאפשר בגיל מבוגר להתלונן (החוק יצא רק באפריל 2005, הוא גם מסורבל, אבל לא משנה עכשיו). אז למה צריך בכלל לדון על זה... עולם מטומטמם. ורציתי להסביר פה עוד כמה דברים, את כל ההתלבטות במשך השנים האחרונות, ואיך זה נורא לקלוט מה שבאמת קרה... פשוט בלתי נתפס... איך רואים את הדברים וזוכרים אותם שנים(!!!) ופתאום מסתבר שזה בכלל משהו אחר... (לא שאני קלטתי, אני סתם אומרת שקלטתי כדי להצדיק למה עכשיו אני כן הולכת להתלונן...) ואיך זה לחיות כבר כמעט 4 שנים (מאז שנאמר לי עד מתי אפשר להתלונן) עם שעון חול (הוא תיכף מסתיים... זה ממש מפחיד... אין לי מושג מה הולך לקרות...) אבל לא משנה, כי אין לי כוח להסביר. רק רציתי להגיד שאני שונאת את העולם הזה. זה הכל. שיש יותר מידי אנשים רעים בעולם הזה, ואי אפשר לחיות בבטחון. תמיד תמיד צריך להיזהר. תרגישו טוב, וכל מי שקרא תודה שקראתם.

קראתי. ואני איתך ומחזיקה לך אצבעות... שתוכלי להמשיך עם התהליך ולהחזיק מעמד; גם עבורך וגם עבור הילדה שבך, שאותה את מייצגת בכל אותם תהליכים יבשים של החוק. וגם אם יש יותר מדי אנשים רעים בעולם, תמיד יש גם כאלה שהם לא, גם אם הם פחות מדי; אבל הם קיימים. אפילו פה, וירטואלית. אבל לא רק.

מרגישה לבד,רוצה לכתוב אבל מפחדת לחשוף. אני ינסה, בתקופה האחרונה נוצר קרע בטיפול האישי שלי,מאוד נפגעתי מהמטפל,אף שאני יודעת שהוא עשה זאת שלא בכוונה. בפגישה האחרונה ביקשתי הפסקה מהטיפול,יש בזה צדדים חיוביים,אני רוצה לנסות להתמודד לבד, אבל מרוב הכעס והעלבון לא יכולתי להסתכל עליו,הרגשתי שהוא כבר לא אותו אחד,שהכל נהרס,שהוא זר לי. ויש לי הרגשה שגם אחרי ההפסקה הזאת הדברים יהיו אחרת,שלא אוכל לבנות מחדש את הקשר הטוב שהיה,זה ממש כואב לי!אף פעם לא הולך!כל קשר טוב שנוצר לי עם מישהו ניגמר מהר מידי,רע לי! אני לא מסוגלת להתייעץ עם אנשים קרובים לי, אף אחד לא יבין. אולי טיפול זה סתם אשליה של "ביחד"? בסוף אני תמיד לבד,לא מובנת לאף אדם. אתה חושב שההפסקה הזאת נכונה? לא יכולתי להיות גלויה איתו ולספר לו על מה בדיוק אני כועסת.כי נפגעתי במשהו שאראה לי שהוא לא מבין אותי,הנושא שלגביו נפגעתי זה משהו שעלה בהרבה שיחות קודמות שסיפרתי על אנשים אחרים שעושים לי את אותו דבר.. לכן לא ניראה לי ששייך לדבר על זה כי אם אז לא קלט למה שיבין עכשיו? בבקשה תעזור לי

הי אני בת 28.הכרתי לאחרונה גבר מקסים אך יש לי בעייה ואני מנסה להבין עם עצמי האם הבעיה היא אצלי וכיצד אוכל לפתור אותה.יש לו אחות הגדולה ממני בשנתיים.היא מוצלחת בכל התחומים ועברה דרך מאוד דומה לשלי(צבא, לימודים וכו').הוא מעריץ אותה וכל הזמן, כל מה שאני עושה הוא מציין שגם היא, ושהוא מכיר את זה ממנה ותמיד אני מרגישה לא מיוחדת כי יש כבר מישהי שעשתה/חוותה/בנתה לפני ואפילו לפעמים זה מרגיש כאילו טוב יותר ממני.זה ממש מטריד אותי ואנחנו מדברים על חתונה אבל אני מרגישה מאוד לא בנוח לידה, היא בסדר איתי אך אני ממש מרגישה פחות לידה, מרגישה שכל דבר שהיא עושה היא עושה טוב ממני.ייתכן שהבעיה היא בי.איך אוכל להתגבר על זה?תודה

תודה על תגובתך.זה לא שהוא לא נותן לי להרגיש מיוחדת, פשוט, באופן מרגיז במיוחד, זה עולה כל הזמן באמת משום שהיא כבר עשתה, והיא גם הקימה וכו' ואולי אוכל להתייעץ איתה וכו' וכו'.כלומר, זה לא בקטע של חוסר פירגון.אני חושבת שהוא גם הפסיק ל זה עדיין מרגיז אותי, להיות בחברתה, אני שתמיד הייתי כל כך מיוחדת, פתאום נמצאת מישהי, בדיוק כמוני ואף משודרגת במידה מסויימת, עם יותר ניסיון, ויותר ויותר ויותר.. ואני יודעת את זה, רואה ומרגישה את זה בעצמי גם אם הוא לא אומר דבר.אינני יודעת כיצד להתמודד עם זה וחבל לי להרוס. תן איזה עצה. (זה לא שאני מרגישה מחוקה, אני מרגישה קצת פחות טובה, ופחות מיוחדת ותמיד היא יותר ויותר מהלבוש ועד לכל תחום אחר...אוף זה כל כך מרגיז!!!) בן זוגי מכיר באיכויות שלי וכך גם אני.אבל גם לה יש את האיכויות הללו ואולי אפילו בשדרוג מסויים-יותר בוגר ובטוח ורגוע.אני מנסה למצוא כל הזמן את השוני ולהבליט אותו במחשבותיי ואז פגישה והכול חוזר ואני מאבדת את הביטחון שלי.

יש בנות שאתה עונה להן מייד ויש המתייבשות להן כמה ימים פה... האם זו האהבה המניעה אותך או שסתם יש לך מועדפות. וגם אם כן - אולי זו זכותך רק שחשוב לי לדעת אם לחפש לי פתרונות אחרים ולא לצפות לשווא במקום שאין סיכוי שיכבדו אותי. מצפה לתשובה בהקדם - לפחות רק להודעה הזאת בבקשה שבוע טוב

אין לי כל רצון לפגוע בך , מעריכה בהחלט את ההשקעה שלך בפורום. רציתי באמת רק להבין מה סדר העדיפויות שלך במענה - כי הרי זה לא לפי סדר מובן לי. אם תוכן שנראה לך יותר מעניין או דחוף? או אנשים שאתה יותר קשור אליהם וזה טבעי או סיבה אחרת? אבל היה לי חשוב לדעת זאת ואולי עכשיו קצת פחות... עכשיו יותר חשוב לי להבהיר שלא התכוונתי לעורר את כעסך.

תוכל לענות להודעתי מאתמול ב3.40pm?

יש לך אולי רעיון כיצד להתמודד עם חוסר סבלנות פנימי. עם קושי להכיל את עצמי ותחושה שמשתגעת כשאני במצב של ציפיה לתשובה - (ממקומות עבודה , מרשויות , מוסדות ובכלל) וגם כאשר אמורה לחכות לפגישה , שרוצה שכבר תהיה. - לא יודעת מה זה? אולי קושי לדחות סיפוקים? אבל זה גם קורה כשאני מחכה לתשובה שלא אמורה להיות טובה - (למשל איזה עונש הוחלט לתת לי על עבירת תעבורה למשל) אבל זה משחית לי את החיים כי בזמן הזה שנאלצת לחכות, עושה מעשי שטות שאח"כ מתחרטת עליהם אבל אין לי הרבה שליטה על העצבנות שתופשת אותי כשאני נאלצת להמתין ואז גם לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר, להתרכז בשום דבר אחר וזה יכול להימשך לפעמים הרבה זמן. גם לא נעים לי מאנשים בסביבה שנאלצים להיות עדים להתקפי מתח ופניקה שלי שלאחר שמתפכחת מהם אני חשה בבושה עמוקה ורצון להיעלם מהעולם. מקווה שאתה מבין אותי?... אולי זה נובע מהילדות שקיבלתי מה שרציתי ברגע שרציתי - אבל לא !!! להיפך . זה ממש לא היה עקבי ובד"כ קבלתי קודם כל "לא" בתור תשובה ולעיתים גם אלימות. אז מה קורה לי אודי?? ובבקשה תענה בהקדם כי קשה לי לחכות..... תודה לך

אודי בדיוק הייתי בכתיבת השורות האלה - קשה לאבד משהו בתוך עצמך, כי אף אחד לא רואה לתוך שם, אף אחד לא יכול לעזור לך לחפש- ואז נעלמה לי ההודעה, וכבר הייתי בסופה, ורציתי לשחזר, אבל גם היא נעלמה בתוכי ואין לי כוח לחפש אותה שוב. אודי, בלי להרחיב הרבה, אחרי שהצקתי לו הוא התקשר, ואנחנו נפגשים ביום שישי שיבוא..עצוב לי, כי רק אז חלחלה לתוכי ההבנה שזה כבר לא תלוי בו, שמשהו נצרב בי ולא ניתן לחזור לאחור. שאני כבר לעולם לא אוכל לסמוך עליו. לאהוב.. אתה יודע..שמתי לב שרק על זה אני כותבת פה, וזו בכלל לא אני, יש עוד ככ הרבה ממני, ובכל זאת מרגישה ילדה קטנה ונטושה..איך אלך ביום שישי? אין אף אחד שיגן עליי מפניו שם. ואני יודעת שהוא יפגע בי. ואני מפחדת שאעשה לעצמי משהו. אולי אבקש מחברה לחכות לי כשאצא..אולי אבוא לכתוב פה. אני עצובה. ובוכה..וככה מתחיל לו השבוע. באסה. ככ תודה שאתה פה אופיר