פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אופיר כאן רויטל אני רוצה להגיב למה שאמרת בעניין "קראתי הכל" זוכרת? זה היה נשמע כמו קל לך לדבר לך היתה אמא לך אמרו שאת אהובה ...אז מה החכמה? האמת שנכון יש לי אמא ואפילו אבא , לא ננטשתי בגיל חצי שנה, לא הותקפתי מינית אף פעם, לא אובחנתי{לעת עתה ... }כבעלת הפרעה זו או אחרת ובכל זאת אני חושבת שגם לך ולי ול"מישהי" יש אפשרות לבחור את חייהם מהמקום בו הם נמצאים, אודי היקר אני מתפעלת מהעבודה היפה שלך{מענין מה המניעים שלך חוץ מטוב לב}.אני סטודנטית לפסיכולוגיה ונכנסתי לפורום כדי ללמוד ולהעשיר את עצמי בכלים אני לומדת ממך הרבה: האמפטיה, האנושיות, כל הכבוד! אתה חושב שבקרוב הפסיכולוגים וחבריהם יפשטו רגל? {אני רואה שהאינטרנט כלי יעיל מאוד} קראתי חלק מהמאמרים שלך גם לגבי נושא זה הי מענין.

כעת יש ראיון מעניין מאוד עם ליאת מנדלבאום בגלי צה"ל בתכנית של רזי ברקאי. כדאי להאזין דנה

גמני פיספסתי את הראיון. מצטרפת לבקשתו של אודי.. מסכימה לשתף..? ~נילי~

אויי... :-(( איזו תחושת פספוס... עכשיו יעברו יובלות עד שתהיה הזדמנות לשמוע את קולה.. כמה הייתי רוצה.. :-( (אבל תודה שבאת לספר..)

חיפשתי וחיפשתי ומצאתי! :-)) http://glz.msm.co.il/pap_vidio.aspx?neusid=24323 יש לה קול נחמד, לגברת הזאת המיוחדת... נורא התרגשתי לפני.. וכשהקול הופיע הוא כמעט נשמע מוכר.. מצחיק :-) המיקום נמצא איפשהו באמצע בין הקו האחרון שאחרי הלחצנים ללחצן הרמקול :-)) תודה דנה... (לילך)

אין לי מושג מה קורה לי... אבל זה הדרדרות כזו כבר כמה ימים... כל החיים עליות וירידות, אבל לא עד כדי כך... הלכתי לישון ב5.00 ואחרי שעה וחצי החבר שלי העיר אותי, שאל אותי משהו, וסתם משהו שלא הייתי אחראית קרה, ולא הבנתי איך זה קרה, או מה קורה לי... נראה לי שהוא לא כועס. ואז פשוט התחלתי נורא נורא להילחץ. הלחץ זה כבר ימים, זה לא מעכשיו. התקשרתי לערן. קיוויתי שיענה לי מישהו ולא מישהי (למרות שפעם אחת דווקא בנפילה אחרת, פחות גרועה מזו הנוכחית, אז הייתה מישהי שעזרה לי. הם אנשים טובים. היא פשוט אמרה לי להתקשר אליהם כל כמה שעות ולדווח למתנדב/ת שיענה מה הספקתי לעשות א,ב,ג,ד ושוב להמשיך לעשות דברים ואחרי כמה שעות להתקשר ולדווח), אז היום תודה לאל ענה לי מישהו. הוא כמובן לא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו. הוא התחיל להגיד שזה בסדר שיש ימים כאלו, ויש ימים כאלו, אמרתי שאני יודעת, ושאני תמיד בשנייה יכולה לשנות את המצב רוח שלי, אבל זה פתאום לא מצליח, ולא הבין למה אני לחוצה, ובכלל שאל מה אני עושה בחיים פחות או יותר, בת כמה אני. והוא שאל אם יש אפשרות שפשוט נהייתי חולה, ושאל אם אני רוצה לראות רופא. אמרתי שאני לא רוצה. אמרתי שאני גם לא לוקחת אקמול כשכואב לי הראש. אבל הסברתי שאני מפחדת מהדרדרות, אני לא מפחדת לפגוע בעצמי, אני פשוט מפחדת שהמציאות תיעלם לי ויתחילו דברים לא טובים (זה המצב הכי גרוע שיכול להיות...). בסוף הוא היה ממש מקסים, הוא פשוט התחיל להגיד לי לעצום עיניים ולנשום עמוק והוא התחיל להגיד לי להכניס אוויר ומדבר תוך כדי ואומר "תוך כדי שאני עדיין מדבר תכניסי אוויר"... זה היה נחמד. וככה שתי נשימות עמוקות עד שפתאום הוא אמר "ותחשבי על הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים", אז זה נקטע... פקחתי עיניים ואמרתי לו שלא קרה לי שום דבר טוב בחיים. (וכן אפשר להתווכח על זה, ואני יכולה להסכים שטוב זה דבר יחסי, אבל אין לי איזה משהו טוב בחיים שאני יכולה להגיד "וואו" ולדמיין את זה ולהישען על זה כשרע לי...), מהר מהר הוא סתם לי את הפה שוב פעם אותו תרגיל, שוב פעם נשימות, עכשיו כבר היינו בים... דמיינתי את הים... ובסוף הוא אמר שהוא לא יודע איפה אני גרה אבל שזה הכי כיף לטייל בים, ושזה סתם המלצה מהמקום שלו. אמרתי שזה בסדר שגם אני אוהבת את הים, רק אין ים איפה שאני גרה, וחבל. הוא הזכיר לי אותך אודי, עם המשפטים האלו שמריצים ישר את הדמיון, ובכלל הבנאדם הזה אני בטוחה שכבר דיברתי איתו לא מזמן, לפני איזה חודש, גם מוקדם בבוקר, באיזשהו יום, כל הזמן רציתי להגיד לו "אתה לא זוכר שדיברנו... על ..." אבל אני יודעת שהטון דיבור הנסער שלי לא הסגיר אותי בכלל, זה בכלל לא הקול שלי, אז לא הצלחתי לעצור לרגע ולהזכיר לו שדיברנו כבר. אין לי מושג איך אני אעביר את היום הזה. אני יודעת שנורא נורא קר לי ושזה בגלל שלא ישנתי טוב (או לא ישנתי בכלל), ואני יודעת שאני גם לא ממש אצליח להירדם, ואני יודעת שיש לי כ"כ הרבה דברים לעשות... גם ללמוד וגם כל מיני אנשים שמחכים שארים אליהם טלפון, או אכתוב להם מייל, העיקר שאסביר את עצמי כי מחכים לתשובות, למרות שהפעם זה יותר דברים שאני צריכה בשביל עצמי, ופשוט דחיתי את זה יותר מידי. אז שוב וזה כבר נהייה שגרה, רק רציתי לשתף, ותודה למי שקרא.

(אני תמיד אוהבת לכתוב, לחפש תשומת לב, לשתף, יכולה לכתוב שעות, ימים ולילות...). לפני שנתיים באתי לפגישת ייעוץ אצל עורכת דין מהפרקליטות. רק בשביל לתאר לכם איך המקום הזה נראה... היא נמצאת בכוונה במשרד יחסית גדול עם עוד שתי עורכות דין (כלומר זה שטח שהיה אפשר לפצל לשלושה משרדים) רק כדי שבנות שבאות אליהן יתאמנו בלדבר מול אנשים (זה מה שהיא אמרה לי כשהגעתי). לדעתי זה מיותר, כלומר נראה לי שזה מספיק לדבר במשטרה ומול אנשים בבית המשפט, ולא צריך לעבור את הסיוט הזה, וגם לא צריך "להתאמן" על זה, מה זה הכנה לאולימפיאדה? או חזרות לקראת אודישן?... אבל לי היא עשתה טובה, היא לא הייתה חייבת לקבל אותי. אז איתי היא הלכה למשרד אחר, ודיברנו בארבע עיניים. והתשובה שלה הייתה ש"לי כפרקליטה, זה תיק שקל להוכיח אותו". כלומר זה יהיה פספוס לא להגיש תלונה במשטרה. אז אתם בטח תרימו גבה... ולא, זאת לא תשובה משמחת!!! זה תיק ש"קל להוכיח אותו" כי זאת לא מילה שלי נגד מילה שלו. יש פה יותר מידי אנשים שמעורבים בזה. יותר מידי אנשים שידעו ויכלו לעצור את זה (אבל הם לא עצרו!!!!!!). ככה כל החיים שלי. שמעתי פעם שקוראים לזה "עיוורון", אבל זה לא נכון. אנשים רואים. הם לא עיוורים. הם יודעים. הם פשוט לא טורחים לעזור. כולם רעים. היא רק אמרה לי "לא להתמהמה" כי יהיה קשה להסביר למה לקח יותר מידי זמן... כלומר הוא ייצא אשם. רק כולם יישברו את הראש למה זה לקח יותר מידי זמן (קוראים לזה "עדות כבושה"... גם כן איזו מילה...). ואני ממש לא מבינה את זה... ילדה לא תלך לבד למשטרה, ולא סתם יש את החוק שמאפשר בגיל מבוגר להתלונן (החוק יצא רק באפריל 2005, הוא גם מסורבל, אבל לא משנה עכשיו). אז למה צריך בכלל לדון על זה... עולם מטומטמם. ורציתי להסביר פה עוד כמה דברים, את כל ההתלבטות במשך השנים האחרונות, ואיך זה נורא לקלוט מה שבאמת קרה... פשוט בלתי נתפס... איך רואים את הדברים וזוכרים אותם שנים(!!!) ופתאום מסתבר שזה בכלל משהו אחר... (לא שאני קלטתי, אני סתם אומרת שקלטתי כדי להצדיק למה עכשיו אני כן הולכת להתלונן...) ואיך זה לחיות כבר כמעט 4 שנים (מאז שנאמר לי עד מתי אפשר להתלונן) עם שעון חול (הוא תיכף מסתיים... זה ממש מפחיד... אין לי מושג מה הולך לקרות...) אבל לא משנה, כי אין לי כוח להסביר. רק רציתי להגיד שאני שונאת את העולם הזה. זה הכל. שיש יותר מידי אנשים רעים בעולם הזה, ואי אפשר לחיות בבטחון. תמיד תמיד צריך להיזהר. תרגישו טוב, וכל מי שקרא תודה שקראתם.

קראתי. ואני איתך ומחזיקה לך אצבעות... שתוכלי להמשיך עם התהליך ולהחזיק מעמד; גם עבורך וגם עבור הילדה שבך, שאותה את מייצגת בכל אותם תהליכים יבשים של החוק. וגם אם יש יותר מדי אנשים רעים בעולם, תמיד יש גם כאלה שהם לא, גם אם הם פחות מדי; אבל הם קיימים. אפילו פה, וירטואלית. אבל לא רק.

מרגישה לבד,רוצה לכתוב אבל מפחדת לחשוף. אני ינסה, בתקופה האחרונה נוצר קרע בטיפול האישי שלי,מאוד נפגעתי מהמטפל,אף שאני יודעת שהוא עשה זאת שלא בכוונה. בפגישה האחרונה ביקשתי הפסקה מהטיפול,יש בזה צדדים חיוביים,אני רוצה לנסות להתמודד לבד, אבל מרוב הכעס והעלבון לא יכולתי להסתכל עליו,הרגשתי שהוא כבר לא אותו אחד,שהכל נהרס,שהוא זר לי. ויש לי הרגשה שגם אחרי ההפסקה הזאת הדברים יהיו אחרת,שלא אוכל לבנות מחדש את הקשר הטוב שהיה,זה ממש כואב לי!אף פעם לא הולך!כל קשר טוב שנוצר לי עם מישהו ניגמר מהר מידי,רע לי! אני לא מסוגלת להתייעץ עם אנשים קרובים לי, אף אחד לא יבין. אולי טיפול זה סתם אשליה של "ביחד"? בסוף אני תמיד לבד,לא מובנת לאף אדם. אתה חושב שההפסקה הזאת נכונה? לא יכולתי להיות גלויה איתו ולספר לו על מה בדיוק אני כועסת.כי נפגעתי במשהו שאראה לי שהוא לא מבין אותי,הנושא שלגביו נפגעתי זה משהו שעלה בהרבה שיחות קודמות שסיפרתי על אנשים אחרים שעושים לי את אותו דבר.. לכן לא ניראה לי ששייך לדבר על זה כי אם אז לא קלט למה שיבין עכשיו? בבקשה תעזור לי

הי אני בת 28.הכרתי לאחרונה גבר מקסים אך יש לי בעייה ואני מנסה להבין עם עצמי האם הבעיה היא אצלי וכיצד אוכל לפתור אותה.יש לו אחות הגדולה ממני בשנתיים.היא מוצלחת בכל התחומים ועברה דרך מאוד דומה לשלי(צבא, לימודים וכו').הוא מעריץ אותה וכל הזמן, כל מה שאני עושה הוא מציין שגם היא, ושהוא מכיר את זה ממנה ותמיד אני מרגישה לא מיוחדת כי יש כבר מישהי שעשתה/חוותה/בנתה לפני ואפילו לפעמים זה מרגיש כאילו טוב יותר ממני.זה ממש מטריד אותי ואנחנו מדברים על חתונה אבל אני מרגישה מאוד לא בנוח לידה, היא בסדר איתי אך אני ממש מרגישה פחות לידה, מרגישה שכל דבר שהיא עושה היא עושה טוב ממני.ייתכן שהבעיה היא בי.איך אוכל להתגבר על זה?תודה

תודה על תגובתך.זה לא שהוא לא נותן לי להרגיש מיוחדת, פשוט, באופן מרגיז במיוחד, זה עולה כל הזמן באמת משום שהיא כבר עשתה, והיא גם הקימה וכו' ואולי אוכל להתייעץ איתה וכו' וכו'.כלומר, זה לא בקטע של חוסר פירגון.אני חושבת שהוא גם הפסיק ל זה עדיין מרגיז אותי, להיות בחברתה, אני שתמיד הייתי כל כך מיוחדת, פתאום נמצאת מישהי, בדיוק כמוני ואף משודרגת במידה מסויימת, עם יותר ניסיון, ויותר ויותר ויותר.. ואני יודעת את זה, רואה ומרגישה את זה בעצמי גם אם הוא לא אומר דבר.אינני יודעת כיצד להתמודד עם זה וחבל לי להרוס. תן איזה עצה. (זה לא שאני מרגישה מחוקה, אני מרגישה קצת פחות טובה, ופחות מיוחדת ותמיד היא יותר ויותר מהלבוש ועד לכל תחום אחר...אוף זה כל כך מרגיז!!!) בן זוגי מכיר באיכויות שלי וכך גם אני.אבל גם לה יש את האיכויות הללו ואולי אפילו בשדרוג מסויים-יותר בוגר ובטוח ורגוע.אני מנסה למצוא כל הזמן את השוני ולהבליט אותו במחשבותיי ואז פגישה והכול חוזר ואני מאבדת את הביטחון שלי.

יש בנות שאתה עונה להן מייד ויש המתייבשות להן כמה ימים פה... האם זו האהבה המניעה אותך או שסתם יש לך מועדפות. וגם אם כן - אולי זו זכותך רק שחשוב לי לדעת אם לחפש לי פתרונות אחרים ולא לצפות לשווא במקום שאין סיכוי שיכבדו אותי. מצפה לתשובה בהקדם - לפחות רק להודעה הזאת בבקשה שבוע טוב

אין לי כל רצון לפגוע בך , מעריכה בהחלט את ההשקעה שלך בפורום. רציתי באמת רק להבין מה סדר העדיפויות שלך במענה - כי הרי זה לא לפי סדר מובן לי. אם תוכן שנראה לך יותר מעניין או דחוף? או אנשים שאתה יותר קשור אליהם וזה טבעי או סיבה אחרת? אבל היה לי חשוב לדעת זאת ואולי עכשיו קצת פחות... עכשיו יותר חשוב לי להבהיר שלא התכוונתי לעורר את כעסך.

תוכל לענות להודעתי מאתמול ב3.40pm?

יש לך אולי רעיון כיצד להתמודד עם חוסר סבלנות פנימי. עם קושי להכיל את עצמי ותחושה שמשתגעת כשאני במצב של ציפיה לתשובה - (ממקומות עבודה , מרשויות , מוסדות ובכלל) וגם כאשר אמורה לחכות לפגישה , שרוצה שכבר תהיה. - לא יודעת מה זה? אולי קושי לדחות סיפוקים? אבל זה גם קורה כשאני מחכה לתשובה שלא אמורה להיות טובה - (למשל איזה עונש הוחלט לתת לי על עבירת תעבורה למשל) אבל זה משחית לי את החיים כי בזמן הזה שנאלצת לחכות, עושה מעשי שטות שאח"כ מתחרטת עליהם אבל אין לי הרבה שליטה על העצבנות שתופשת אותי כשאני נאלצת להמתין ואז גם לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר, להתרכז בשום דבר אחר וזה יכול להימשך לפעמים הרבה זמן. גם לא נעים לי מאנשים בסביבה שנאלצים להיות עדים להתקפי מתח ופניקה שלי שלאחר שמתפכחת מהם אני חשה בבושה עמוקה ורצון להיעלם מהעולם. מקווה שאתה מבין אותי?... אולי זה נובע מהילדות שקיבלתי מה שרציתי ברגע שרציתי - אבל לא !!! להיפך . זה ממש לא היה עקבי ובד"כ קבלתי קודם כל "לא" בתור תשובה ולעיתים גם אלימות. אז מה קורה לי אודי?? ובבקשה תענה בהקדם כי קשה לי לחכות..... תודה לך

אודי בדיוק הייתי בכתיבת השורות האלה - קשה לאבד משהו בתוך עצמך, כי אף אחד לא רואה לתוך שם, אף אחד לא יכול לעזור לך לחפש- ואז נעלמה לי ההודעה, וכבר הייתי בסופה, ורציתי לשחזר, אבל גם היא נעלמה בתוכי ואין לי כוח לחפש אותה שוב. אודי, בלי להרחיב הרבה, אחרי שהצקתי לו הוא התקשר, ואנחנו נפגשים ביום שישי שיבוא..עצוב לי, כי רק אז חלחלה לתוכי ההבנה שזה כבר לא תלוי בו, שמשהו נצרב בי ולא ניתן לחזור לאחור. שאני כבר לעולם לא אוכל לסמוך עליו. לאהוב.. אתה יודע..שמתי לב שרק על זה אני כותבת פה, וזו בכלל לא אני, יש עוד ככ הרבה ממני, ובכל זאת מרגישה ילדה קטנה ונטושה..איך אלך ביום שישי? אין אף אחד שיגן עליי מפניו שם. ואני יודעת שהוא יפגע בי. ואני מפחדת שאעשה לעצמי משהו. אולי אבקש מחברה לחכות לי כשאצא..אולי אבוא לכתוב פה. אני עצובה. ובוכה..וככה מתחיל לו השבוע. באסה. ככ תודה שאתה פה אופיר

לא מסופקת מחיי. סתם חיה אותם. אני נורא לבד וזה מעציב אותי מאוד. מדכא מדכא. מצד שני, לא בטוחה שאני יודעת להיות ביחד. אולי רק מפריע לי להרגיש "בחוץ", לא בסטטוס של כולם."שונה".. לבד. איך "להיות כמו כולם" יכול להניע אותי לצד "לא להיות כמו כולם".. איך אפשר להתקדם עם שני הסוסים האלה? לפעמים בא לי להפסיק את כל מה שאני עושה ולהיכנע למנוחה. החיים שלי לא שונים מחיים של אישה זקנה. אני לא רואה איך זה הולך להשתנות. זה תלוי בי ולי אין כוח לשנות. לא כרגע בכל אופן. אולי אני בן אדם שתמיד יהיה לבד. שלא יודע אחרת. אין לי עתיד. ידיד אמר לי שאני לא במדינה הנכונה. שהיא לא מתאימה לי. אולי הוא צודק. אולי הגיע הזמן להיפרד מכאן. אתגעגע למעטים. ומחר יום ראשון, ומחכה שבוע עמוס, וחייבים להפשיל שרוולים ולהמשיך לעבוד.. אבל לקראת מה? אני חוששת לדבר על כל זה בגלוי, שלא יגדל לגודל שכבר אי אפשר להדחיק. לא מבקשת עצות. לא רוצה עצות. רק כותבת.

חזרתי כדי לצרף לעצמי את המערכון של קצרים "אוי אוי אוי", אבל לא מצאתי גרסא מספיק טובה אז ויתרתי. תודה על המילים המזמינות וגם על המילים בעץ מאתמול (לך וליתר!) לילה טוב

היי אודי מה שלומך? מחר יש לי טיפול,אני חושבת אולי לטלפן הערב להגיד לו שאני לא יכולה לבוא מחר ,לא יהיו לי כוחות להגיע לשבת שם שעה שלמה ולגרום לדמעות להישאר בפניםזה מצריך ממני לבזבז כוחות ואנרגיה שבאמת שאין לי עכשיו,ואני יודעת שמחר (אם אלך )אני אצא מהפגישה לגמרי באפיסת כוחות יותר ממה שאני עכשיו. זה קשה לשבת שם לדבר על הדברים הכואבים ולצאת. ולעבור לסדר היום.. אחרי פגישות קשות אני צריכה זמן להתאושש אז לפעמים אני הולכת חצי שעה -שעה ברחוב סתם ללא מטרה מעשנת בשרשרת(כדי להירגע) וחוזרת הביתה או ממשיכה בעינייני הרגילים. אתה בטח חושב עכשיו שאני משוגעת.. זה פשוט קשה לי המעבר החד הזה,מלצאת מאצלו ולחזור אח"כ "לשגרה",כאילו לפני שניה לא בכיתי את נישמתי למוות. אודי ,אני משוגעת בעינייך? אתה לא יכול לאבחן אותי על סמך כמה מילים שאני כותבת כאן, אבל בכל זאת ,מה אתה חושב עליי? אוף,אודי אין לי כוחות מחר להתמודד עם עצמי,בטיפול . לבטל או לא לבטל? אתה יודע, אני מרגישה שקשה לי לסמוך עליו השבוע קרה משהו ממש עצוב גם(אבל לא רק) בגלל זה הייתי בדאון ( אבל לא שיתפתי כאן .למרות שרציתי ולמרות שהזמנת אותי לא הייתי מסוגלת..כי המקום הזה לא מרגיש לי כל כך בטוח...)רציתי להתקשר אליו אבל לא התקשרתי למרות שהוא יודע כמה קשה לי ובאיזה מצב אני הוא אף פעם לא הציע לי . לא אכפת לו להשאיר אותי לבד. וזה זכותו,שלא יהיה לו אכפת הבעיה היא אצלי שקשה לשבת מול מישהו לומר לו את כל שעל ליבי ולדעת שזה רק העבודה שלו ולא אכפת לו ממני באמת. אשמח לתגובתך,אודי,אגב ושמתי לב שאתה אף פעם לא עונה לשאלות המשך שלי, יש סיבה לזה? אתה לא חייב לענות על זה סתם שאלתי לדעת אם גם לך נמאס ממני? שבוע טוב, חן

This book presents a clear illustration of how the biofeedback method, its approach AND its instruments, apply to our diverse life stages AND crises as we live them. It is written in an engaging, lively style, accessible to the common reader through the use of effective images AND timely illustrations from Dr. Gliksman’s practice. Dr Gliksman addresses the reader in a tone which is didactic but not patronizing, as a professional AND as a friend. Dr. Hadara Perpignan

thank you very much Hadara regards yigal

מה עושים במקרה של סטרס שקשור למצבים סטטיים כמו ציפייה שהטיסה תסתיים כמה שיותר מהר ? איזה טיפול מתאים להנ"ל ?

אם מה שעומד מאחורי הסטרס זו חרדה ספציפית, אפשר לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי. מנסיון, זה עוזר מאוד! אבל, אם הסטרס הוא כללי ורחב היקף, בד"כ יש צורך בברור מעמיק יותר ופתרונות 'שכליים' לא בהכרח יפתרו את מצוקת הסטרס, לכן טוב יהיה לפנות לטיפול פסיכותראפיה. הצלחה! ~נילי~

אני רוצה להגיד תודה. המטפלת שלי היא מתנה גדולה בשבילי. אנחנו רק בהתחלה, 4 וחצי חודשים, אבל אף אחת לא יכלה להתאים לי כמו שהיא מתאימה. היא כל כך קשובה.. גם למה שאני אומרת וגם למה שאני שותקת. לא יודעת איך היא יודעת להיות כל כך גמישה.. להעלות אפשרויות והסברים משלה, אך לזנוח אותם לטובת אלה שלי בלי להתעקש בכח מיותר על התמונה שהיא מכירה. היא כל כך מלאה ועשירה, ובכל זאת, מצליחה להיות "ריקה" עבורי ולברוא אותי מחדש כל פעם. לא לברוא אותי ממה שהיא כבר מכירה, אלא לתת לדמות שלי להיות משורטטת בקצב שלי, מהמילים שלי, מהשיחה המשותפת. היא מיוחדת במינה. באמת. ויש עוד כל כך הרבה מה לספר, ואנחנו עדיין בשבילים הצדדיים, אבל היא יודעת, וגם אני, שלאט לאט נגיע למקומות הכואבים. לפעמים אני מנסה לאמוד את הקצב שלי.. האם הוא איטי מדיי? האם מתאים גם לה?, אבל התחושה שהיא נותנת לי מרגיעה מאוד. "כמו שאת זה יופי" היא אמרה לי פעם. וכך אני מרגישה. שאנחנו מתקדמות בקצב שלנו. פנימה. והיא אוהבת את איך שאני מתקדמת. (וגם אני). אני מאוד אוהבת אותה. אם רק יכלה לשמוע את קולות מאחורי הקלעים שלי. את הלבבות המתפעמים של החלקים הביישנים שלי. היא באמת מיוחדת. כל כך נחמדה. וגם מצחיקה הרבה פעמים :-) כל כך מדברת אליי... בבחירת המילים, במקומות בהם היא נעצרת לשאול.. כל כך קשובה. ולא תמיד אני יודעת כמה זמן אצליח להתמיד, וזה לפעמים מדאיג, אבל כל כך רוצה להיות בידיה הטובות. ו-mp, התמונה ששלחת כל כך התאימה... "גוזל" היא קראה לי באחד המפגשים הראשונים שלנו.. (ידעתי שאוכל לסמוך על הניחוש הנבון שלך ..). סיפרתי לה על החלום שלי עליה.. על חלומות נוספים, ישנים.. כל כך הרבה יחס ואהבה קיבלתי.. ביקשה לכתוב אותו כשאני מדברת וביקשה שאנסה לכתוב את חלומותיי העתידיים.. אני לא רגילה להתייחסות כזו, של כבוד כמעט, לדברים שהם שלי. חלומות תמיד נראים לי עניין זניח, שעדיף להתהפך בסופם ולהמשיך לישון. כל כך הרבה התייחסות גם לחלקיי הזניחים.. הייתי מחבקת אותה אם יכולתי. וכמה היא איתי.. נכנסת איתי להלך הרוח שלי בפגישה.. נעשית שקטה ושקועה כמוני.. מלווה אותי לדלת ונפרדת בלחישה.. איך היא מצליחה לספוג אותי כך? כמה מקום יש בה?! איך היא יודעת להרגיש אותי ולאמץ את השפה שלי כך? שנה ותשעה חודשים עם הגברת שלי, עיקר העיסוק שלי היה "האם היא אוהבת אותי או את העניין שיש לה לטפל בי? האם אני אוהבת אותה או רק רוצה לאהוב?" אלה שאלות שבכלל בכלל לא עולות בי עם המטפלת הנוכחית. גם לא מביך אותי באותה מידה לקרוא לה מטפלת ולא "הגברת שלי".. כי כשמדובר במישהי כמוה, שאני מעריכה ומוקירה את הקירבה שלה, זה פחות מביך. ובטח לא מעליב להיות "מטופלת".. עדיין קצת צורם, אבל לא באותה המידה. תודה.

זה ממש מדהים

קראתי כבר בלילה. לקחתי את הזמן לחשוב... וזה מופלא בעיניי מה שכתבת. לקח אותי לכל הפגישות האחרות שלי, תקופות בטיפול שלא כתבתי עליהן כאן, ושאולי כן היה נכון לכתוב - כמוך.

זה הרי החלום של כולנו...

זה דבר נדיר,תשמרי עליו! בהצלחה

רציתי להמליץ לכל אחד ואחת על הספר "שמע סיפור" מאת חורחה בוקאי (זה בתרגום מספרדית, ויצא בהוצאת כתר). זה בקצרה על נער שנמצא בטיפול, וכל פעם הפסיכולוג מספר לו סיפור שזה בד"כ דווקא משלים או מעשיות מוכרות (גם בסוף הספר רשומים המקורות של הסיפורים). ורציתי גם לשאול אם מישהו קרא את הספר? יש לי ידיד שבכלל אומר שאני צריכה לקרוא כל יום פרק אחד מהספר הזה... (ויש לי ווידוי: עדיין לא סיימתי את הספר, אני בנאדם שקורא מאוד לאט, קורא וחולם תוך כדי שהוא קורא, למרות שזה ספר זורם, אז אני כבר איזה חודשיים נתקעתי באמצע הספר). למרות שכל פרק בנפרד הוא נחמד, עדיף לקרוא את הספר ברצף, ולא לבחור באקראי פרק אחד ממנו. אודי אתה מכיר את הספר? אם כן אני בטוחה שאתה מאוד אוהב את הספר, ואם לא אז אתה חייב חייב לקרוא אותו. רוצים טעימה מהספר? מתלבטת איזה קטע לבחור שגם יהיה קולע וגם יחסית קצר (כי אני עכשיו עומדת להקליד אותו...) אז ככה הנער נמצא בתקופה מבחנים ואז הוא אומר למטפל: "אני לא אצליח. אין טעם להמשיך להשקיע אנרגיה בדבר אבוד. אני חושב שהכי טוב שאסתפק במה שכבר למדתי. אם אכשל, אדע שלפחות לא בזבזתי את כל השבוע בלימודים". וזה מה שמספר לו המטפל: "היה היו שתי צפרדעים שנפלו למכל שמנת. עד מהרה הן הבינו שהן הולכות ושוקעות: הן לא יכלו בשום אופן לשחות או להחזיק מעמד על פני השטח זמן ממושך מפני שהעיסה הייתה סמיכה כמו חול טובעני. תחילה פרפרו שתי הצפרדעים בתוך השמנת וניסו להגיע לשפת המכל. אבל הן לא הצליחו, עלה בידן רק להשתכשך במקומן ולשקוע. הן התקשו יותר ויותר להרים את ראשן מהמכל ולנשום. אחת מהן אמרה בקול רם: "אני לא יכולה יותר. אי אפשר לצאת מכאן. בחומר הזה אי אפשר לשחות. אני הולכת למות בכל מקרה, אז למה להאריך את הסבל? אני לא מבינה מה הטעם למות באפיסת כוחות במאמץ עקר". והיא הפסיקה לפרפר ושקעה במהירות בנוזל הלבן הסמיך. הצפרדע השנייה, עקבית או אולי עיקשת יותר, אמרה לעצמה: "המצב חסר תקנה! אין סיכוי שאצליח להתקדם אפילו סנטימטר. אבל למרות שהמוות מתקרב אני מעדיפה להילחם עד נשימתי האחרונה. אני לא רוצה למות אפילו שנייה אחת לפני הזמן שלי". היא המשיכה לפרפר ולהשתכשך במקום בלי הפסקה, בלי להתקדם אפילו סנטימטר, שעות על גבי שעות. ולפתע, מרוב פרפורים, נענועי עכוז, השתכשכויות ובעיטות, הפכה השמנת לחמאה. הצפרדע המופתעת זינקה עד שפת המכל ומשם שבה לביתה בקרקור עליז. נחמד נכון?! עכשיו גם אני הולכת ללמוד............

הי! נשמע לי מוכר אבל לא ברמה של היכרות אישית... עדיין לא. זו הבעיה שלי עם הרבה ספרים. טוב, אז הנה צירפתי עוד אחד לרשימת ה - To do list, ולשם שינוי זו רשימה שאני אוהבת ולא חייבת, אלא רוצה. סופ"ש נעים.

דווקא לא לחם כפרי ולא חמאה... ישבתי ללמוד ופתאום נשפך לי תה על הדפים... איזה עצבים... הזכיר לי שכתבת ש"המחשב עושה דווקא"... גם אני לא יודעת למה המחשב קרא את ההודעה ההיא שלך ואז כל פעם שאני כותבת פה ההודעות נמחקות ואז צריכה מחדש לכתוב אותן... שיהיה שבוע טוב.

שלום לכולם! אני קראתי את הספר, והוא ספר מדהים:) שווה קריאה לכול אדם וילד... שימרו על הספר " שמע סיפור", כי אין תחליף לדבר כה יפיפייה כמוהו... תהנו.. שבת שלום נטלי

היי אודי, למקרה שלא ראית למטה, אז ברוך הבא :-) אני רוצה לשאול אותך לגבי חופשה של מטופלים. אני בטיפול כבר מעל 3 שנים, וההפסקה הכי ארוכה שהייתה במהלכו הייתה של חודש, עקב נסיעה שלי לעבוד בחו"ל (שלוש הפסקות בנות חודש, בשלושת הקייצים האחרונים). בקיץ הקרוב, אני שוב נוסעת, והפעם לתקופה ארוכה יותר - כחודשיים וחצי. המטפלת יודעת על הנסיעה כבר זמן מה. בימים האחרונים הגעתי למסקנה שאני רוצה להוסיף עוד חודש לנסיעה, על מנת לטייל ולהתנדב במרכז אמריקה. אני הולכת לעבוד מאוד קשה בחודשיים וחצי הראשונים, ורוצה קצת להנות ולטייל לפני שאני שבה לארץ (וכנראה גם מתחילה תואר שני באוקטובר). התגובה של המטפלת שלי מאוד הפתיעה אותי היום, כשסיפרתי לה על התוכנית שלי להאריך את הנסיעה. היא הודיעה לי ש-4 חודשים זו הפסקה גדולה מידי לטיפול, ושאנחנו צריכות לעשות סיום טיפול ושאם אני ארצה להמשיך כשאני אחזור אז היא תפנה לי זמן בלו"ז שלה. מבחינתי, הנסיעה היא רק הפסקה. אין לי שום כוונה לסיים את הטיפול, אני ממש לא מרגישה שסיימתי. מצד אחד, דווקא לאחרונה התקרבנו יותר, והיא הביעה הרבה מאוד חום וקירבה, ועכשיו היא פתאום רוצה לסיים את הטיפול. מאוד נפגעתי ממנה היום בפגישה. כאב לי שהיא לא שמחה בשבילי על היכולת שלי להיות לבד, ועל הרצון לצאת לטייל במקומות חדשים ולחוות חוויות שכנראה לא הייתי מסוגלת לפני הטיפול. היא אמרה לי דבר כזה: "אני שמחה בשבילך שאת תצאי להרפתקאה, אני לא שמחה בשבילי ובשבילנו, כי זה קיטוע ארוך מידי של הטיפול". כששאלתי מה ההבדל בין חודשיים וחצי לארבעה, היא אמרה שחודשיים וחצי זה גם ארוך, אבל עוד איכשהו גבולי וש-4 חודשים זה כבר יותר מידי. אני מרגישה שהיא אמרה היום הרבה דברים מנוגדים, ואני כבר לא יודעת למה להאמין לה. כבר חשבתי לוותר על כל עניין הטיול, למרות שזה מכאיב לי, כי זה משהו שאני מאוד רוצה לעשות. למה זה צריך להיות או-או? למה היא מציבה את הטיפול כנגד הטיול? אני מרגישה שבאיזשהו מקום היא מנצלת את הטיול שלי ככתירוץ לסיים את הטיפול, למרות שהיא גם כל הזמן אומרת ההפך. אני נורא מבולבלת... האם גם אתה מסיים טיפול במטופלים שלוקחים חופש ארוך? האם 4 חודשים זה באמת פסק זמן כל כך ארוך עד שהוא לא יכול להיות חלק מטיפול? זה לא שהתחלתי את הטיפול היום. כבר יש לנו היסטוריה, וכבר ראינו שהטיפול עומד בהפסקות. אז למה??? האם כשמטפלת יוצאת לחופשת לידה היא מסיימת טיפול עם כל המטופלים שלה? למה כשזה בא מצד המטפל זה בסדר וכשזה בא מצד המטופל זה לא? אשמח לכל מחשבה/שיקוף/ווטאבר שיש לך בנושא... בבקשה אל תשאיר את ההודעה שלי נטולת מענה. מחקו אותי כבר פעם אחת היום, אני לא חושבת שאני אוכל להתמודד עם פעמיים. נועם

אודי, אני מתנצלת אם המשפט האחרון שלי עורר אנטגוניזם. זו בטח לא הייתה הכוונה... זה לא כל כך הוגן לכתוב דבר כזה בפורום אינטרנטי, אז סליחה. נועם

היי נועם. אני יודעת שאת פונה פה לאודי, ואני לא מנסה חלילה להתערב. רק רציתי שתדעי שכמו שעזרת לי מאוד הייתי רוצה לעזור לך כאן. אז אני מקווה שזה יעזור לך שתדעי שאני קראתי אותך פה, וביחד איתך מחכה לתשובה של אודי. מקווה שיימצא עבורך פתרון. תרגישי טוב.

היי נועם יקירה, ברוכה הנמצאת. גם אני חושבת שמה שהעלית מעניין מאד, וכנראה אפשר להסתכל על הנושא ועל המוני הפרמטרים משלל כיוונים. וואו של שאלה. מחכה גם אני בסקרנות לתשובתו של אודי. ובכל זאת כמה מילים מעולמי... את יודעת, התכנים שהעלית, כל-כך, אבל כל-כך ממשיכים בעיניי את מה שנאמר בעץ ה"הוראות" והאינטראקציות שהמשיכו אותו. דברים ממש מתחברים לי ביחד. לא כתבתי בעץ ההוא, אבל חשבתי לי שאחת ה"הוראות" החשובות בעיניי - וככל שהיא נשמעת מאד כללית ולא מוגדרת - היא: לשמור על הטיפול. לאפשר לו להיות קשר טיפולי, ושיהא על כף המאזניים בונה יותר מהורס. מנחשת שלשם כך צריך לרצות את הטיפול בסדר קדימות לא שולי. להרגיש ולקבל את ההזדקקות לו. רק מה, שבמן אופן שכזה את המשמעות של "לשמור על הטיפול", ככל הנראה, מצליחים ללמוד ולהבין לעומק רק תוך כדי החוויה הטיפולית האישית ודרך ההתקלויות לאורך המסלול. חוצמזה שברטרוספקטיבה התמונה שלמה ורחבה יותר. בכל אופן, חלק מהשמירה על הטיפול כטיפול נפשי הוא לקיים תנאים שבהם המטפלים ישמרו על עצמם הם, ויוכלו למלא את תפקידם (בצורה טובה דיה) בקשר מטפל-מטופל. כפי שאפשר היה לראות (אני חושבת) זה תלוי גם במטפל המסוים אופיו וגישתו, גם במטופל וייחודו, גם בשלב הטיפולי, בעיתוי וכו'. המטפל שלי, למשל, שומר על סטינג מאד "קשוח" לכאורה (מהסוג שמעורר התנגדות עזה שניתן לה גם ביטוי מילולי כאן בפורום). בדיעבד, וככל הנראה, זה גם מה שהצליח לתת לי (עם קשיי הספציפיים) סוג של עוגן ולהשאיר אותי בטיפול, כלומר, זה מה שאיפשר לטיפול להימשך וגם לעבוד ברצינות. שאלת החופש של המטופל עלתה בפגישות שלי (עדיין מבחינה רגשית איני מסוגלת להרשות לעצמי חופש, אך הנושא דובר כרעיון). אני נמצאת זמן רב בטיפול, התמדתי והשקעתי (ולבושתי אומר היום שלא תמיד במקומות הנכונים, אבל זה מה שיכולתי...). חופשת המטופל שאולי יוכל להציע לי קצרה יחסית, והוא יהיה מוכן לשמור לי את השעות רק לפרק זמן זה. מעבר לכך, הארכה, גם לדעתי, עשויה לקבל גם משמעות של קצת זלזול בטיפול, וייתכן שיש בזה משהו שיותר הורס מבונה. (כאן, למשל, נראה לי שיש מה לבדוק פר מקרה). אוסיף גם שבגילוי לב הוא גם אמר שזאת, בין השאר, גם הפרנסה שלו. רוצה גם לציין שאני מטופלת שקיבלה הוזלה, כך שאיני רווחית במיוחד מבחינה כלכלית, אבל הטיפול שלי מאד מתגמל אותו רגשית והוא אינו מוותר עליי, מאידך, גם אני צריכה לשמור על תנאים מסוימים, להכיר בסיכונים, ולהשקיע מכיווני כדי לאפשר לטיפול להמשיך ולהתקיים. בכל מקרה, תמיד לפני חופשות שלו (שעפי"ר אינן נורא ארוכות) אנחנו עובדים על הפרידות הזמניות באופן משמעותי. ... ומה נמש המקסים אומר? ;-) שלך, (mp) או אשת בוקר, איך שתבחרי...

אשת אהובה, המילים שלך נגעו עמוק עמוק (כתמיד) אבל אתמול עוד הייתי אילמת. כן, גם במילים הכתובות. הפגישה ההיא עשתה לי סלט רציני בראש, ובעיקר לקחה אותי למקום אחר וזמן אחר וחוסר שליטה של פעם, בסיטוציות לא פשוטות בכלל. אבל ככה זה תמיד, לא? עוד לא הצלחתי לספר לה על המקום המפחיד ההוא. היום בבוקר ניסיתי, וזה לא יצא. אולי בפגישה הבאה. אני עושה לעצמי חזרות בשיחות הדמיוניות בנינו. אני לא חושבת שחופשה ארוכה מביעה זלזול בטיפול. לא שלי לפחות. דווקא עכשיו, אני חושבת שהיכולת להיות רחוקה ממנה ועדיין להנות ולעשות היא יכולת שעמלתי קשות על מנת להחזיק. זה כל כך לא מובן מאיליו מבחינתי, ולכן התגובה שלה הכאיבה לי כל כך. היום אני מבינה טוב יותר מאיפה זה הגיע *אצלה* ואני מוחמאת, נפעמת ונרגשת. מעולם לא הרגשתי שאני כל כך משמעותית לה. זה חדש ומחמם את הלב עד אין קץ. ומה נמש אומר? הוא רק מסתכל עלי בעיניים הגדולות והיפות שלו. כבר כמה חודשים שאני מדברת איתו על זה, מספרת לו שאת הקיץ הקרוב הוא יבלה אצל סבא וסבתא שלו, בבית האהוב עם הגינה. דווקא לו אני לא דואגת, אני דואגת איך יהיה לי בלעדיו... (אני אשתגע מרוב געגועים...). התמונות שלו כבר מוכנות להדפסה, שיהיו לי מוחשיות כשאני אהיה אי שם מעבר לים. וכמובן, שהוא יקבל את ההפתעות שלו מחנויות החיות המטורפות שמעבר לים. אני צריכה לבזבז את הכסף מהעבודה איפשהו... חיממת את ליבי יקרה. טוב כל כך לראותך כאן. נועם

נועם. אני לא מהמרבות לכתוב כאן, לא בעבר ולא בהווה. אין לי ניק מזוהה רק אולי שפה וסגנון מסגירים. אני כותבת את כל זה כדי לומר לך שאני קוראת אותך כבר לא מעט זמן, מופתעת מנקודת המבט הבוגרת שלך (אני יכולה לדמיין את טווח הגיל שלך), מוקסמת מהתובנות לגבי טיפול, או לגבי הטיפול, ומחייכת לנוכח דוק ההומור שלך. הקדמה ארוכה כדי לומר שהופתעתי. אני ממש מתקשה להאמין שהיא מחקה אותך. יש לי הרושם שבאת עם מצבור ציפיות שהיא לא עמדה בהן. אבל דיבור ועוד דיבור ועוד דיבור כמובן יאזן את הכל. אני מעיינת ב"הוראות" שלך, אני מעיינת בהוראות שלי ויודעת שזה משברון שניתן לפתור. אפשר להביו נקודת מבט שאומרת קשה לי לשמור את השעה הזו פנויה למשך ככ הרבה זמן, אבל היא בהחלט אמרה שתפנה לך שעה בלוז שלה כשתחזרי. ואולי האמירה סיום טיפול היא קצת קשה אבל בהחלט ניתן לראות בזה פרידה משמעותית. כתבת פה לא רחוק שהיא ידעה להתאים את עצמה שהיא ידעה להתנצל, להודות בטעות. אל תמחקי בהינף, או בהינד משהו כל כך משמעותי. את כל כך נוגעת שבאתי לגעת חזרה. ומה את עושה בלי נמש ארבעה חודשים?

היי נוגעת, כשמך כן את. ריגשת אותי במילותייך (את בטוחה שאת כותבת עלי?). העניין עם השעה לא היה העניין המשמעותי בפגישה ההיא. מה שהבהיל היה שהבנתי ממילותיה שהטיפול מסתיים וזהו זה, ואולי ייתאפשר משהו כשאשוב. הניגוד בין האמירה שלה שהקיטוע ארוך מידי ושהוא לא טוב לטיפול, לבין האמריה של סוף. אם תקראי את תשובתי לאודי, תוכלי להתעדכן קצת יותר על הלך הרוח בפגישה בנינו היום, ולראות שהכל בא על מקומו בשלום. מה אני עושה בלי נמש 4 חודשים? כאן, יקירתי, נכנסת ההדחקה :-)

סליחה שאני מתערבת, אבל אני ממש לא מבינה מה הקטע: מטופל חולה מבטל פגישה? מטופל בחופשה מבטל פגישה? אז מטופל בחופשה ארוכה גם יבטל פגישה, ליתר דיוק פגישות. ברור שלפני כל הפסקה, קצרה או ארוכה, צריך לדבר על זה ולהתכונן לזה... וזה גם מה שנועם אומרת, וזה גם מה שאתה אומר, וזה גם מה שאני אומרת (כל אחד במילים שלו). נועם, את יכולה להציג לה את זה כעובדה? וזהו? פשוט תודיעי לה שהעניין סגור, שאת נוסעת וחוזרת אחרי 4 חודשים לטיפול אצלה. הדבר היחיד שצריך לשאול פה זה מה גרם למטפלת להגיב כך, והעלו פה מקודם את העניין שזה הפרנסה של המטפלים, וזה ברור, אבל זה לדעתי לא שונה מכל מקצוע ועם כל נותני שירות, ונראה לי שפשוט המטפלת שלך צריכה לדעת להתמודד... מקווה שלא תיפגעי מדבריי. נשמע לי שיש לך טיפול מעולה. באמת. וצר לי על נקודה אחת שבה פתאום הרגשת שדברים מתערערים, ברור לי שאת מאוד רוצה את הנסיעה הזאת, ולא נראה לי שהטיפול צריך להיות שיקול, יש לך את כל הסיבות בעולם לנסוע, וזה מה שבא לך לעשות, אז תעשי. את מספיק אחראית לדאוג לעצמך, ולהחליט שכשתחזרי לארץ אז גם תחזרי לטיפול. בקיצור תעשי רק מה שמתאים לך ורק מה שבא לך. ותודיעי לה שאת עושה מה שמתאים לך ומה שבא לך,ושזה לא נתון לוויכוח. נקודה. שיהיה לך שבוע טוב.

היי אודי, תודה על מילותייך. התשובה שלך גרמה לי לחשוב על עוד כל מיני כיוונים בעניין. אתה יודע, לרגע לא חשבתי שהפרידה היא גם משהו שלא פשוט *לה*. הקשר בנינו מאוד קרוב וחזק, אבל הפעם באמת שלא חשבתי על העובדה שהנה גם היא נפרדת ממני (שגם היא צריכה לשחרר...) לתקופה ארוכה. הייתי מאוד מאוד נסערת במהלך הסופשבוע. בשלב כלשהו (ממש כשחשבתי שנגמרו לי הדמעות) הבנתי שאני עמוק בתוך מערבולת, ושאני נשאבת למקומות מאוד לא טובים, ושאם אני לא אעשה משהו לעצור את הסחף, אני לא יודעת עד לאן זה ילך, ובעיקר - אני לא אדע איך לחזור. היא אמרה לי פעם, שהיא סומכת עלי שכשאני אצטרך עוד פגישה, אני אגיד לה. אתמול הצדקתי את האמון הזה בפעם הראשונה, והיום בבוקר שתינו קמנו מאוד מוקדם :-) היא קיבלה אותי על הבוקר, עוד לפני המטופל הראשון של היום. הרבה מילים של קירבה נאמרו היום. פתאום הבנתי שגם לה יש קושי עם הנסיעה שלי, וזה הפתיע אותי. אז לא, אני לא נזרקת מהטיפול. ממש לא. דווקא היום הרגשתי שהיא אוספת אותי ומחזיקה קרוב. זו הייתה פגישה מרגיעה ומנחמת מאוד מאוד. צריך עוד לדבר על זה, איך לא... אבל את הבטחון הבסיסי כבר יש, יש לי בית חם לחזור אליו, מתי שזה לא יהיה כשאשוב. זה כמובן לא הופך את כל העסק לקל יותר, אבל אני בהחלט פחות מאויימת. אין ספק. אני עוד לא יודעת אם יהיה בסוף טיול נוסף על העבודה. יש עוד כל מיני פרמטרים שנכנסו לשיקול, ואני מהרהרת בכדאיות של העניין. בכל מקרה, עכשיו לפחות אני מרגישה חופשייה לחשוב על זה. תודה אודי... נועם

חברים (חברות :)), לא לצחוק עלי! אבל מה לעשות..? המקום הזה הגיע לי עד לשעת השינה הפרטית והמתוקה שלי.. :) אם כך, רוצות לשמוע..? :)) בחלום, הפתיעה אותי בביקור בביתי, אחת המשתתפות בפורום. אני כמובן הגבתי בהלם ורק אח"כ, כשנרגעתי, יכולתי להתחיל לדבר איתה. אחרי הכל, זאת חשיפה רצינית.. קודם כל היא הייתה מותק של בחורה :) עור בהיר ושיער חום כהה כמעט שחור,עיניים חכמות ומבט מסקרן. היא הייתה צעירה מאוד.. בתחילת שנות ה - 20.. ולא הבנתי איך בגיל כל כך צעיר, יש לה כזה ניסיון חיים.. חכמה שהכרתי מהשיתוף שלה בפורום.. אני זוכרת שכל הזמן ניסיתי להבין איך היא ידעה מי אני בחיים המציאותיים.. מה שמי הביולוגי.. ואיפה אני גרה..? ישבנו ודברנו.. זאת הייתה שיחה אינטימית ושקטה.. שיחה שהתמיהה בה לא הפסיקה להפתיע אותי. הוחמאתי מאוד שהיא באה לבקר דווקא אותי.. אך לא הבנתי מדוע.. היו עוד חלקים לחלום אבל אני לא כל כך זוכרת; משהי נוספת מהפורום פגשה אותי ברחוב.. כמובן שעוד יותר הופתעתי.. התחלתי לדאוג שאני יותר מידי חשופה.. אבל עדין, דברנו. בכל אופן, גם נהניתי מזה.. מהיחס.. מתחושת השייכות.. ותשומת הלב ואיך כל זה מתקשר אלי בחיים..? יכול להיות שגם אני נכנסת לפחדים שמא יגלו מי אני באמת, למרות שאני לא בדיוק מתביישת במה שאני מביאה לפה, אבל אני כן חושבת שזו אינפורמציה פרטית ואישית ביותר.. אני גם יודעת שממש קשה לי להבין (במציאות) איך יכולה להיווצר קהילה כזאת מעניינת, אבל זה לא באמת קיים.. בהפסקת חשמל אחת הכל נגמר. ונשאר רק הזיכרון שאת לא בטוחה אם הוא דמיון או לא.. מעבר לאלקטרודות אין כלום. אין דרך לפגוש את שהיה והתמיהה על מי ומי תישאר לנצח, תלויה באוויר. מה קורה פה באמת..?? אני חושבת שבאיזשהו מקום אפשר להקביל את העולם הווירטואלי לסוג של מוח ציבורי המורכב מרקמות זרות שאיכשהו מתחברות להן יחדיו.. מחשבות אישיות, דברים שמעובדים פנימה מבלי שייוודע עליהם למי שלא חלק. חשופים אנו בעצם לכל.. אך מספיק שנלחץ לו על מקש Exit קטנטן (כמה הזוי..) .. ואנחנו בחוץ. כשהמחשבות מתבצעות בתוך המוח האישי שלך, בראש הפיזי ולא הטכנולוגי, אזי הוודאות שזאת מציאות היא ודאית. אולי משום שמציאות בעיני מערבת מעשיות גם, אולי משום זאת אני לא מסוגלת להבין עד כמה המוח הציבורי הזה הוא אמת. אולי הוא פשוט אמת מסוג אחר..? העולם הווירטואלי יכול לקבל אינפורמציה מאדם מסוים, יותר מאשר כל החברים (המציאותיים) של אותו אדם ידעו עליו יחדיו, בחייו. השאלה המתבקשת היא; במה באמת נמדדת חברות..? האם יכולה חברות להימדד רק בדיבורים..? אפילו אם מדובר בדיבורים על מעשים (חיבוק למשל)..? האם עובדת חוסר היכולת להגשים חברות כאשר היא וירטואלית, מבטלת מן החברות..? ובמה בכלל, מתבטאת חברות מוגשמת (כלשהיא)..? אחד הדברים שמניעים את האדם להתנהל בצורה כזו או אחרת (בד"כ ממקום לא מודע), הוא הרצון להיות שייך. להיות חלק. להרגיש קיים. שווה. כל אחד מאיתנו צמא לשייכות, כצורך קיומי, על כן נרצה לשהות במקומות בהם זה אולי יותר אפשרי. אנשים שיתקשו להרגיש שייכים בתוך עצמם, יתקשו להרגיש שייכים בכל מקום אליו יגיעו, בין אם זה וירטואלי ובין אם זה מציאותי. אבל אנשים כאלו (וגם לא כאלו) ימשיכו לנסות. למלא אחר הצימאון הטבעי הזה. בפורום שכזה, פורום קהילתי משהו, כל שותף ישמח לדעת שהוא לא רק כותב אנונימי אלא אדם בעל דעה ורגש, אדם ששווה התייחסות. ולפעמים זה רק אתה אודי, שמתייחס ולפעמים הרבה מעבר. אני מאמינה כי יש משהו ממכר ביחס שמקבלים פה. הגם שהוא יותר מוגן. מוגן משום שבמידה וקורה משהו שלילי בחוויית המשתתף, יכול הוא ל'ברוח' או לעזוב את הפורום מבלי להצטרך לשאת בתוצאות קריטיות וכן, מוגן משום עובדת היותו אנונימי אבל עדין שייך (אם הצליח למצוא שייכות גם איפשהו בתוך עצמו). במציאות, אדם אנונימי לעולם לא יהיה שייך. על כן, בכדי להיות שייך, חייב אתה להיות פחות אנונימי, פחות מוגן.. כאן ההתמודדות תהיה מורכבת יותר. קשה יותר. מציאותית. אולי משום כך נוצר העולם הווירטואלי הזה..? היכולת להרחיב אופקים, להרגיש סיפוק רחב יותר, לפרוס זרועות, להלחם, לדעת שהדברים שבך (על כל המשתמע מכך) נאמרים.. וכל זאת, בלי להיפגע..! (או להיפגע פחות..) ואולי.. אולי גם ללמוד על עצמך יותר.. אין ספק. יש הרבה טוב במקום הזה. אבל אני עדין תוהה. ~נילי~

הי נילי אמרת דבר מאוד נכון.. אנשים במרחב הוירטואלי יכולים לדעת על מישהו הרבה יותר מאשר הקרובים לו בעולם המציאותי.. זה קצת מפחיד.. אבל יש בזה גם משהו קצת מרגיע.. קצת יותר מאפשר... במובן מסוים... חברות נמדדת בהמון דברים.. החל מאכפתיות האחד מהשני, רצון להיות חלק מחיי האחר (במידה כזו או אחרת), לחלוק כל מיני דברים- גם טובים ומשמחים וגם כאלה שפחות.. ועוד כל מיני דברים... אני חושבת, ויותר מכך, אני יודעת שחברות יכולה להיות אמיצה וטובה גם אם היא וירטואלית.. או לפחות מתחילה באופן וירטואלי... ו.. זה הכי בסדר לתהות.. כמה שמתאים ונכון לך.. ו.. חלומות מעניינים יש לך.. :) שיר

קראתי מקודם את ההודעה על הטיפול בטבע, שדה או יער, וזאת הקונוטציה שעלתה אצלי, אז אני רוצה לשתף: כשהייתי בגיל 19, בצבא, היה מישהו שעבד עם היחידה שלי, שהציע להקפיץ אותי, לקרב אותי בדרך הביתה. חשוב לי להדגיש שהטרמפ הזה שלקחתי איתו היה מותר לי לקחת אותו, זה לא שעליתי על איזה טרמפ שאסור לעלות איתו. כלומר היה מדובר במישהו שעובד עם היחידה,ולכן זה בסדר גמור שאעלה על טרמפ איתו. ומה שקרה, יצאנו מהבסיס, נסענו בקושי רק איזה שתי דקות, ופתאום הוא סטה מהדרך לכיוון חורשה, יער כזה. זה היה מאוד מאוד מפחיד, ממש כמו בסרטים, ידעתי שזהו, נגמרו לי החיים, עכשיו הוא יאנוס אותי וירצח אותי ואף אחד לא ימצא את הגופה שלי. שאלתי אותו למה הוא פונה לשם... אז הוא אמר שהוא "רק רוצה לסכם את היום הזה"... ובתוך החורשה או היער הזה לא היה אף אחד (בטח גם ביום העצמאות אין שם אף אחד), והוא המשיך לנסוע בכביש עוד ועוד פנימה ביער הזה זה היה נורא. והוא יצא מהרכב, התיישב על ספסל, הדליק סיגריה ואמר לי לבוא. אז באתי התיישבתי מולו. חשוב לי שתבינו שבסיטואציה כזאת את לא ממש יכולה לעמוד על שלך, כי הכל צריך להיות לחשוב "מה הוא רוצה" כדי לא לסכן את עצמך עוד יותר... אז התיישבתי מולו, ככה שהספסל של השולחן שם ביער, נמצא בין הרגליים שלי, וגם בין הרגליים שלו. ואז הוא שם את היד שלו על הירך שלי, אז אמרתי לו (אולי בתוקפנות) "עד כאן"!!! והוא התחיל להגיד שאני משוגעת או לא שפויה, משהו כזה, עשה עם הראש שלו מצד לצד, להראות כמה שהמצב הנפשי שלך קשה... ומתחיל להגיד כאילו מה הוא כבר עשה... והוא הבין שלא יילך לו, אז הוא וויתר, אבל עדיין אני כבר הייתי בראש איתו בסיטואציה שכן הסכמתי עם מה שהוא אומר ש"את לא שפויה" רק בשביל לשרוד את הדקות האלו איתו, שלא יעשה לי משהו יותר גרוע. אז חזרנו לרכב, וכל הדרך עד שהוא הוריד אותי (זאת הייתה נסיעה של בערך רבע שעה) הוא לא הפסיק לתופף עם יד ימין שלו על הירך שלי, בקטע שהוא צוחק על זה שאמרתי לו "עד כאן", ובסוף כשיצאתי מהרכב הוא ביקש נשיקה. נתתי לו נשיקה על הלחי (כי אני מטומטמת) אז הוא אומר לי "זאת נשיקה??, בואנה יש לך בעיה" (זה היה הניסוח שלו גם ביער) ושוב פעם עשה עם הראש מצד לצד. ולמחרת נורא רציתי לספר למפקד שלי, אבל הוא לא היה פנוי לרגע אחד, והיה לי ממש נורא לראות את אותו חלאה בבסיס שוב פעם, ופתאום אחה"צ באותו היום התברר שהוא בכלל הסתבך באופן פלילי או בטחוני, אז עצרו אותו שם לחקירה ואסור היה לו יותר לעבוד בבסיס שלי, ועם הצבא בכלל אני חושבת. הייתי אז בשיחות אצל קב"ן, אבל לקח לי כמעט שנה לספר לו על המקרה הזה (זה רק בגלל שאחרי שנה היה מקרה דומה בבסיס שלי), לא הייתי בטיפול, זה קב"ן שפעם בחודש בערך הייתי נפגשת איתו בבסיס אחר (בבסיס שלי לא היה קב"ן, וגם לא הייתי מעוניינת בטיפול, כי לא רציתי להיעדר באופן קבוע מהבסיס) לשיחה של רבע שעה, חצי שעה, רק כדי לוודא שאני בסדר (השיחות איתו התחילו בעקבות פיגוע שהייתי בו בירושלים ולקחתי את זה קשה, אבל זה כבר אני אשתף בהזדמנות אחרת...), בקיצור כשסיפרתי על המקרה הזה לקב"ן הוא פתאום התחיל לשמוח כאילו להשתולל משמחה... אז אמרתי לו "מה זה"?... הוא פשוט שמח שהצלחתי להגיד "לא", אבל אני לא מבינה למה זה כ"כ משמח, גם כשהייתי ילדה אמרתי (בחלק מהפעמים) לא, או סירבתי לכל מיני דברים, וזה לא ממש עזר לי... (טוב אוקי מודה ששום "לא" ושום "סירוב" לא נאמר באופן מפורש!!! אבל לפחות ניסיתי לסרב, ונכון שבהרבה מקרים זה יצא בדיוק הפוך, רוצה להגיד "לא" ורוצה לסרב, ובפועל בטעות משתפת פעולה. אני ממש מטומטמת. ובבקשה אל תתחילו עם ה"את לא אשמה"... זה מעגל קסמים כזה...נמאס לי...) ומה אני אגיד לכם, אחרי אותו מקרה, הייתה בעיה לנסוע לבסיס ומהבסיס ולעבור ליד הפנייה ליער הזה, והיו פעמים שלא הייתי שמה לב לזה, ואח"כ היו פעמים שכאילו אמרתי לעצמי: "איך העזת לשכוח"?! והיה לי מאוד ברור בגלל המקרה הזה, שאני לא נשארת בצבא, שאני מחכה לשחרור, וספרתי שבוע שבוע, חודש חודש... וכשכבר התקרבתי לשחרור, שבועיים לפני השחרור ביחידה התחילו להתחנן שאשאר בקבע, ואמרתי שאני לא מעוניינת. אני הייתי החלטית. היער הזה היה בראש שלי כשאמרתי שאני לא מעוניינת. לא רוצה להתקרב לשם שוב. אין לי מושג מה קרה... כל כך הרבה הם התחננו (בגדול הייתי בתפקיד שקשור לכוח אדם, אז ראיתי שחיים של אנשים אחרים תלויים בי...) ובסוף נשארתי חודשיים. אח"כ עוד חודש ואח"כ עוד כמה ימים... וככה במשך שנתיים נשארתי בקבע. בדיעבד אני לא מבינה איך קרה שבגלל שאני לא יודעת להגיד לא נשארתי בקבע. והדברים האלה קורים לי הרבה בחיים. לקחתי על עצמי תפקידים וולנטריים גדולים, רק כי לא הצלחתי להגיד "לא" (אני תמיד טוענת שבתפקידים וולנטריים, בניגוד למקומות עבודה, תמיד אפשר להתקדם ולהשפיע ואני כן אוהבת להרגיש את השליטה, זה כיף, רק שאני לא אוהבת שיש ימים שאני לא יוצאת מהשמיכה ואני רק לא יודעת איך להסביר לאנשים שמחכים לעזרה שלי לאיפה נעלמתי...). שבת שלום לכולם. ותודה על ההקשבה של מי שהקשיב.

בהחלט עצוב, בייחוד שזה רק טיפה בים... ואודי, זה לא עוזר לי מה שאתה כותב על "גבולות בטיפול", עובדה שכל הזמן פגעו בי בטיפולים. לא פיזית ולא מינית, אבל לא צריך בכוונה לפגוע ובכוונה להכאיב ובכוונה להתעצבן עליי ובכוונה להרים את הקול ובכוונה להזכיר לי דברים (כאילו שאני לא זוכרת וכאילו שזה לא נמצא כל הזמן אצלי בראש?!). אפשר גם קצת שקט?!?! אני רק מבקשת שיניחו לי. לא צריכים בכלל להתאמץ. לא צריכים בכלל לדבר. ומשום מה כל הזמן מנסים כן להתקרב אליי. אבל אני אומרת, או מנסה להגיד, שאני לא רוצה. באמת. כשאני ארצה, כשזה יתאים, אז אני אעדכן. אבל אי אפשר בהתחלה ישר להתנפל עליי, זה לא עובד כך. אי אפשר שכל דבר שאני אגיד רק יישמש את המטפל/ת נגדי. אני מאוד רוצה שיעזרו לי. אבל זה חייב להיות לאט, ועם הרבה סובלנות.

למה תמיד אני לוקחת על עצמי את האשמה?? ורק אחר כך שמה לב שהצד השני אשם או לפחות גם אשם באותה מידה כמוני? נורא מהר מקבלת את האשמה על עצמי, אם זה מרשויות, בעימותים עם אנשים, בעוד שלא רואה בכלל את האחריות של הצד השני. בדרך כלל לוקח לי זמן עד שזה קורה ובינתיים "אוכלת אותה" וגם אז בדרך כלל זה מישהו מבחוץ שמאיר את עיניי. צריכה שיצילו אותי מעצמי

אודי, אתן דוגמא ואז אולי יהיה יותר ברור. תאונת דרכים. הצד השני התנהג כאילו הוא הצודק ואני הטועה ונורא בקלות קיבלתי את זה שאני האשמה בתאונה. בהמשך נזכרתי (בעזרת חבר) שאותו נהג גם עבר עבירה. כלומר שנינו היינו שותפים לעבירה ואולי אפילו הוא יותר (לא רוצה לפרט כרגע כדי למנוע זיהוי). הבעיה שזה מאד סימבולי לחיי. פעם עברתי חרם כיתתי כי חשבו שעשיתי משהו שלא עשיתי (מישהי אחרת עשתה וכמובן שלא משהו שהצדיק חרם)אבל עד שזה התברר, לקחתי על עצמי את האשמה והייתי משוכנעת שכולם צודקים ושאני אשמה ושמגיע לי להיענש. גם כשמנסה סתם להגן על עצמי, אני נכנסת לסערת נפש ,מסתבכת במילים ולא מצליחה לעשות זאת בצורה מוצלחת. זה מאד מתסכל ומלחיץ. אני במתח מהפעם הבאה שבה אצטרך להגן על עצמי ואיכשל. לא יודעת אם הצלחת להבין זאת הפעם. מקווה שכן ושתצליח לעזור לי להבין

שלום אני אב למתבגר בן 15 מאובחן כסובל מ הפרעות קשב והתנהגות וכן הפרעת אכילה,כרגע סיים טיפול בן 4 שנים אצל פסיכולוגית עבר שינו גדול,כרגע אנחנו מעוניינים לפנות לטיפול בחרדות שמלוות אותו,כמו שינה מחוץ לבית טיסות מוות של קרובים ועוד. אנחנו מעוניינים בהמלצה על מטפל באזור כפ"ס רעננה המתמחה בנושא ,רצוי בטיפול קצר טווח..

צרף מייל ואשמח להמליץ לך.

שלום לך אודי יקר , ולכולם, מה שלומך? קצת התכנסתי לתוכי , התחפרתי שם , עמוק עמוק .. עד הקרקעית .. עד שבקושי ראיתי אור שמאפשר לצאת.. ברחתי גם ממך כאן. הבית כאן היה כזה שתפס המון מקום לתחושות שלי ..בשנתים האחרונות הבית פה איפשר לרגשות הקשים להתאוור ולפנות מקום גם לעוד.. תחושות לא יודעת .. וקשה לי . להרגיש ביטחון . כן .. אם תשאל .. אז זה מוכר לי גם מ"הבחוץ" .. מרגיש לי בתק' האחרונה הבחוץ .. כאילו חודר אליי ומאיים .. והסוג של מנגנון הגנה בימים האחרונים מפני ה"בחוץ".. הוא להתרחק . מרגישה ריקנות עצומה. המחשבות כאילו הופסקו.. הצטמצמו .. הצטמצו .. עד שהכל נעצר!! החלומות .. התקוות .. כאילו פופפפ התמוססו .. מרגישה שחזרתי ללכת בתוך עצמי במעגלים. לא מבחינה בכלום אחר בתוכי מלבד בור ענקי שהייתי מתה להשליך אותי לתוכו. כאילו זהו - נגמרו הרגשות . המחשבות.. אין לי.. איך לי איך להסביר את הימים האלה .. הכל בלאגן. והתחושות הן שלא בא לי לשתף אפאחד במה שעובר עליי. בעצם, הראש שלי חושב טיפול, מדברת לעצמי .. כאילו אלייו , מתכננת מה לומר , וכשמגיעה אלייו כאילו וחסומה . ויחד עם זאת , הגברנו טיפולים מפעמיים לשלוש , ממשיכה להגיע לאיש החיזוק שלי .. 3 פעמים בשבוע , וזה לא מעט.. מנסה לעצום עיניים. לשבת שם בשקט על הרצפה. הפעם בלי מילים.בלי חפירות . בלי כעסים. מחפשת רק חוזק מהנוכחות שלו. נשמע הזוי אודי , לא? (משלמת כסף לשתוק..חחח) באה לטיפול ורק שותקת.. כאילו מנסה למצוא מקום לישון . מקום להרגיש בו בטוחה . נמאס לי לספר לו , לי ..על כל הרע שחוויתי , רוצה למצוא את הטוב שלי .. (ואולי כבר לא נשאר?) .. זה מרגישה שכאילו הכל התערבב.. בי כאילו אני רק שרית ..כמו שגיליתי אותי בשלוש שנים האלה .. נמאס לי לקשור סיבות ללמה .. עשו לי וללמה פגעו .. נמאס לי .. פשוט נמאס.. בחיי שרוצה להרגיש טוב ..שקט , שלווה .. ולא לכמה רגעים .. רוצה שזה ימשך יותר בתוכי .אי אפשר ? מה הנפש התרגלה למקום המוכר הזה .. השלילי?.. ואיש החיזוק שלי אודי .. לגמרי ..ככ מנסה , מכבד את השתיקה , לא מלחיצ, מקבל ביקורת וכעס .. מקבל אותי ככ .. ויחד עם זאת זה ככ מפחיד ..לי הקרבה הזו אלייו , כאילו .. אני יודעת עד כמה הקשר הזה שלי שם מולו בנוי ממילים ותחושות ורגשות .. אבל לעצמי לא צריכה מילים בכדי להבין עד כמה הוא מרגיש לי בתוכי קרוב. והקרוב הזה .. כל פעם שמגיע , כל פעם שאני מאפשרת לו להיות במשבצת כזו בי ..ככ מאיים , נותן אות אזהרה - זהירות סכנה !!! המקום הזה שהוא נותן לי . זה שמעולם לא היה אמיתי בחיי נראה לי כמו בועה שיכולה להתפוצצ ולפגוע . ואין לי מקום לפגיעות נוספות . תודה שאתה כאן מקשיב . לא יודעת מה ניסיתי לומר לך . זה מרגיש שהכל מבולבל . אבל .. בהחלט תודה על המקום שאתה מאפשר . שבת נעימה לך, שרית. נ.ב. תודה למי ששאלה לשלומי .. הנה אני כאן! נילי, אופיר יקרות ..חיבוק ממני אליכם.

היי שרית רק להגיד לך שמאוד מבינה אותך, ומזדהה עם הרבה דברים שכתבת.. מבטיחה לך שזה הכי בסדר שיש פגישות שהולכים ושותקים.. לפעמים זה יכול להרגיש כ"בזבוז" אבל האמת היא שזה גם נותן המון דברים שהם כל כך משמעותיים. וכן.. קרוב זה מפחיד.. גם מאיים.. קרוב זה פגיע.. אבל קרוב זה גם הגנה, הכלה, הבנה, מנוחה.. קרוב זה גם דברים טובים.. ולפעמים שווה להסתכן כדי להרגיש את הקרוב.. טוב לראות אותך כאן.. שיר

כתבת על עצמך שאתה משלב עבודה הקרובה לטבע... מה זה אומר בפועל? פגישות טיפוליות בשדה או ביער? או שאתה מכניס את הטבע אל חדר הטיפולים?

(כן, זה בסדר). גם אני רוצה... לפעמים קורה שאני יושבת אצלה בחדר ומרגישה כלואה. וזה לא שיש בעיה עקרונית בחדר שלה, או שהיא לא בסדר. זו אני שלא יכולה להיות סגורה.

Negra Dear.. אם בחרת לא לכתוב כאן.. עצוב לי.. אבל אני מכבדת את ההחלטה שלך. אני יכולה לנסות לנחש (כמובן בהקשר לאסוציאציות שלי..) מאיפה הגעת למסקנה הזאת.. האמת..? גם לי קשה לכתוב פה מאז שהם עזבו. ואני רואה שאני לא היחידה שמתנהלת כך.. (וכל אחת והסיבות שלה..) בכל אופן, אני שמחה גם לקבלת 'דרישת שלום' עקיפה ממך.. לדעת שאת עדין. באמת חושבת עליך. על כל מה שהיה. ובטח כל הדברים הקשים שגם הם.. עדין.. מקווה בשבילך שאת לפחות קצת יותר בטוב.. אני איתך.. למרות שאת לא פה, הדמות שלך קיימת. אודי, למרות שכבר 'דברנו'.. אני לא מזלזלת במילותיי עכשיו.. כן..? אני מוצאת שאני מתנדנדת בין הרגשות שיש לי בהקשר לפורום הזה. וזה בסדר.. אז מה שלומי שאלת אופירי.. נראה לי שאם לא היית 'מזמינה' אותי לא הייתי משתפת.. לא בקטע של אגו. בכלל. פשוט.. אנ'לא יודעת להסביר. משהו בי מותש עוד לפני המחשבה של לכתוב. אני מותשת איפשהו גם עכשיו.. עוברת תקופה לא פשוטה.. המון התמודדויות גדולות יחסית.. התחלתי לקחת תרופות וזה עוזר לי להרגיע את העוצמות.. אז בסופו של דבר, אחרי הרבה 'עיכולי מוח'.. אני בסדר.. מותשת, אבל בסדר. אני כל כך שמחה בשבילך שאת יוצרת פה משו משו (יאני 'משהו') של תקשורת עם אודי והסביבה :) נראה לי זה עושה לך טוב.. ועם כל מה שאת עוברת.. זה מגיע לך כל כך.. הטוב הזה.. התמיכה והאמפטיה..! אז נסיים בזה שננסה להצליח להישאר חזקות..? אולי אפילו רק לרצות זה מספיק.. כל אחת בקצב שלה.. במקום שלה.. תודה על הדאגה. זה בהחלט חימם לי את הלב :) שיהיה לילה נעים.. ~נילי~

לנילי שולחת אליייך חיבוק חם ועוטף. negra

רק חשוב לי לציין שמבטי על הפורום אינו שלילי אלא תוהה (עדין.. בהשפעה של הפורום עלי). ואכן, דיאלוגים מענינים ביותר מתנהלים פה.. אין ספק שאני קוראת אותם בשקיקה ונהנת מהכנות, חוש ההומר, הידע, הרצון לסייע לאחר, התמיכה והביתיות. אכן, בית אחר פה, פחות מוכר.. עדין חדש לי :) אבל בית זה בית. שבת שלום ומנוחה לכולנו.. :) ~נילי~ נ.ב. שרית, מזמינה אותך להתנדנד בערסל הנצחי... חיבוק.

אמנם לא נגרה, אופיר או אודי.. רק רציתי להגיד לך שאת יקרה לי מאוד, שאני חושבת עלייך. מקווה שהמותשות תחלוף לה לאט לאט.. ושתתחזקי.. בעזרת כל הדברים שאת עושה - ואת עושה המון.. את צועדת קדימה, וזה לפעמים יכול להיות באמת מתיש, אבל זה הולך למקום טוב יותר. שולחת חיבוק.. אם מתאים לך.. אם לא - את יודעת מה לעשות איתו. תשמרי עלייך שיר

שירי'לה.. תודה. תודה. תודה.. אימצתי אותו אל ליבי בחום.. ומחזירה לך כיפליים :) ~נילי~

יש כאן בעיה טכנית. כשאתה מעלה הודעות בבת אחת בשעה מסויימת , נניח 19.30 נוצר מצב שבו התגובות להודעות אינן באמת לפי הסדר בכרונולוגי שבו הן נכתבות ויכולות להיווצר אי הבנות. כמו לדוגמא, שכתבתי הודעה לשיר בשעה 19.00 מבלי שידעתי שכתבה כבר הודעה בשעה 18.00 אבל על פניו נראה כאילו הגבתי להודעה האחרונה שלה (של 19.00) בעוד שהגבתי להודעתה הקודמת. יש לך או למישהו (mp?) רעיון , איך למנוע את זה?

נראה לי שזה פשוט יעזור אם כל אחד ואחת יעריכו את זה שיש כאן מנהל פורום שבודק ומאשר או לא מאשר כל הודעה, זה מאוד מאוד חשוב שיהיה הסינון הזה, כי יש באינטרנט הרבה "רעל" ופשוט כדאי להעריך את זה שיש כאן מקום שהוא בטוח 100%. עוד דבר שיכול לעזור: מיקה אני מקווה שלא תיפגעי, אבל הצחיקה אותי ההודעה שלך, אז תנסי לראות את זה בהומור שזה יכול גם להיות משעשע, הבלבול הזה שאחד מחפש את השני ובעצם השני כבר נמצא, משהו כזה...

החלטתי לענות לך כאן כדי שלא אתפספס.. לשאלתך בעניין הנגינה, למה הפסקתי ? אז גם לי לא ממש ברור.. אתחיל מזה שהתחלתי ללמוד בגיל יחסית מאוחר 17(!) אף שמגיל צעיר זה היה החלום שלי (אשר לא מומש, מסיבות כלכליות ומסיבות של חוסר מודעות הוריי לחשיבות העניין). בכל אופן הסיבה להפסקה הייתה הסיבה הלא מפתיעה - של דכאון על כל המתלווה אליו, תחושת עייפות, חוסר טעם ותכלית ,שאני לא מספיק טובה וכד' היו נקודות בזמן ועדיין, שניסיתי להלהיב את עצמי לחזור לנגן, אולם התסכול על כך שהכל "הלך לאיבוד" הוציא לי את הרוח מהמפרשים. וגם אני קצת סקרנית.. אמרת שבנוסף לאהבת הספרים את אוהבת בע"ח. את מגדלת עוד בע"ח פרט לכלב אוהב הקקטוסים? ועוד משהו.. אהבתי את רעיון מועדון הספרים ש"הקמת". אני בתקופה של נבירה בנפש אז מתעניינת כרגע בתחום הזה - (יורם יובל וארווין יאלום) אך רשמתי לי מהמלצותייך, ומהמלצות שוש, סיוון, אופיר - (בתקווה שתתחלף התקופה..) ועוד.. -- מה זה ל"ת? ואם את יכולה להסביר איך את מקבלת את ההודעות לפני שמתפרסמות בפורום? לא ראיתי שהאי מייל שלך מפורסם כאן..? אז לאור שאלותיי המרובות, תרגישי נוח לשאול אותי מה שאת רוצה ואני אבחר מה ואיך לענות וכך גם את. סגור?

אי לא חושבת שיש, באמת, דבר כזה "מאוחר" כשמתייחסים להגשמה של חלום... אנשים מתחילים לעשות דברים בכל מיני שלבים בחיים; לשכנים שלי יש בן שהתקבל - ובקלות - ללימודי רפואה. אחרי 4 שנים הוא החליט, שזה בעצם בכלל לא מה שהוא רוצה. הוא פרש, עבר ללימודי פיזיקה והיום הוא חי בארה"ב ומצליח מאוד בתחום שלו. לחברים של ההורים של יש בת, שסיימה תואר ראשון במדעי הרוח (לא זוכרת באיזה תחומים), החליטה שזה לא מה שמעניין אותה והיום - היא עוד לא בת 30 - היא שפית. איך משהו שלמדת יכול "ללכת לאיבוד"? זה כבר שלך. וזה אולי נכון שתמיד אפשר להשתפר, אבל ביחס למי היית צריכה להיות מספיק טובה? זה היתרון שבבית פרטי, ולא דירה בבניין משותף - יש חצר. יש בבית שני כלבים - אוכלת הקקטוסים (לשעבר, היא נגמלה מההרגל מזמן) ועוד גמד קטן. חוץ מזה יש גם 9 חתולים (היו 11, אבל נאלצתי להיפרד מ-2 בשנה האחרונה וזה לא היה קל, בהתחשב בעובדה שאני מאשימה את עצמי שהרגתי אחת מהם, ולא יכולה ומוכנה לסלוח לעצמי). מעבר לזה - מאכילים גם קבוצה גדולה של חתולי רחוב (אחרי שדאגנו לסרס ולעקר אותם). יש בחצר גם חמוסים וכלוב גדול מאוד עם כל מיני תוכים. וזהו. פעם היה הרבה יותר (דגים, מכרסמים, עופות...), אבל עם הזמן החלטתי לצמצם. את יורם יובל לא קראתי. כל הזמן דוחה את זה. וזה קטע הזוי. אנשים שמכירים אותי כל הזמן שאלו אותי - כשהספר הראשון שלו יצא, "נו, כבר קראת את סערת נפש של יורם יובל?" כאילו שאני חייבת לקרוא אותו בגלל שאני אני. את ארווין יאלום קראתי חלקית, במובן של חלק מהספרים. הי, נזכרתי במשהו בענייני ספרים. קחי פתק וכלי כתיבה. לקחת? יופי. אם עדיין לא קראת, אני מאוד ממליצה על שני הספרים של פטריק קייסמנט: "ללמוד מן המטופל" ו"להוסיף וללמוד מן המטופל". הם לא ספרים חדשים, אבל השם מעיד על התוכן - קריאה מזווית שונה לגמרי על התהליך הטיפולי. ל"ת בכותרת פירושו ללא תוכן. זה אומר הודעה בלי תוכן, אלא רק כותרת. ככה מי שרואה את הכותרת יודע, שהוא לא צריך ללחוץ עליה. כשמכניסים הודעה או מוסיפים תגובה, יש אפשרות להכניס גם אימייל (תסתכלי רגע למעלה, בין מחבר ההודעה לכותרת שלה). שם אני מכניסה את המייל שלי, שהוא כמובן "המייל של הפורום", ולא המייל השוטף שלי. זהו. כרגע אין לי שאלות נוספות אלייך... ואני לא אמציא כמה סתם בשביל להציק לך. אני שומרת לעצמי את הזכות לשאול בעתיד, על סמך ההסכם שהצעת. לילה טוב.

שלום, לפני חצי שנה אחותי הצעירה התאבדה, ואני מנסה לחפש לאמא שלי פסיכולוג, בעל נסיון בטיפול בנושא זה. אודה להמלצתך על פסיכולוג שעובד עם מכבי, באיזור המרכז. אחות אבלה.

שלום, שולחת את תנחומיי... לא קל לאבד בת משפחה בנסיבות כאלה. באשר לבקשה שלך - אני מציעה שתפני לסניף שלך, של הקופה, ותבקשי מהם המלצה, מאחר שאת מבקשת איש מקצוע ספציפי. אני מאמינה שהם יוכלו להמליץ לך על מטפלים שעוסקים יותר בנושא של אבל ואובדן. בנוסף, יש גם קבוצות תמיכה למשפחות שאיבדו בן/בת משפחה בנסיבות של אובדנות - אולי זה משהו שגם כדאי לכם לשקול.

שלום, לזכרוני יש ארגון המסייע לאלו שיקירהם שילחו יד בנפשם. המדובר בטיפול ובילווי מקצועי (חינם) וכן בקבוצות המאפשרות לחלוק זה עם זה את הכאב. תוכלי בחיפוש פשוט בגוגל להגיע אליהם. צר לי על אובדנכם ושלא תדעו עוד צער. negra

הורי החלו ללכת למפגשי קבוצת תמיכה להורים של מתאבדים, וגם אני ואחותי הגדולה, הצטרפנו לקבוצת אחים. הקבוצה בהחלט עוזרת ותומכת. אני הולכת לפסיכולוג באופן פרטי, אך אימי מתעקשת שהיא מעוניינת ללכת לטיפול רק דרך פסיכולוג של הקופה. בעבר עשיתי מספר נסיונות עם מטפלים של הקופה, ודי התאכזבתי. הייתי שמחה בכל זאת לקבל המלצה שמית, שתחסוך לאמא שלי, כמה שניתן, את עוגמת הנפש מנסיונות לא מוצלחים. תודה

לפני כמה זמן לקחתי איזשהו קורס באוניברסיטה. זה התחיל בסדר, עד שיום אחד דיברתי עם המרצה בארבע עיניים, שיחה חופשית כזו, צחקנו בשיחה, ופתאום הוא ביקש ממני משהו. אני לא יכולה לספר פה מה הוא ביקש, אבל בואו נגיד שזה משהו שלא מבקשים, ובטח לא בדרך הזו, בשקט, בסוד, בלי שאף יידע. לקחתי את זה מאוד קשה. ניסיתי להתעלם, אבל הייתה לי בעיה לחזור לשיעור אצלו. אמרתי לעצמי לדמיין שהשיחה הזאת איתו בכלל לא התקיימה. אז נכנסתי לשיעור, ובאותו שיעור הוא שוב פעם ניגש אליי בשקט, אמר שהוא עדיין לא קיבל ממני את מה שהוא ביקש, ככה ניסה לעשות לי תזכורת (ימים שלמים הדבר הזה בראש שלי באמת שלא הייתי צריכה את התזכורת שלו...). סיפרתי את זה למטפלת שהייתה לי אז (שכבר נראה לי שכתבתי עליה פה), והיא לא הצליחה לעזור לי בפגישה, ופתאום כמה ימים אחרי הוא התחיל לנדנד וגם להתקשר אליי, ובאחת הפעמים הוא התקשר אליי בדיוק כשהייתי בדרך לפגישה. אז באתי נסערת ושוב פעם העליתי את הבעיה הזאת (והייתי חסרת אונים וביקשתי שהיא תעזור לי...לא מבינה יש לי מספיק בעיות בחיים למה הוא היה צריך להוסיף עוד בעיות.. או להשתלט על הבעיות האחרות...). אז היא שאלה אותי אם הבעיה זה שאני לא יודעת להכין את מה שהוא ביקש. אז אמרתי לה ש"גם". אז היא פתאום לקחה מחברת תלשה דף, נתנה לי אותו ונתנה לי עט והכתיבה לי מה אני צריכה לעשות כדי להכין את מה שהוא ביקש... כאילו כמה מטומטמת את יכולה להיות? ואת עוד קוראת לעצמך "מטפלת בנפגעות תקיפה מינית" וקיבלתי את הפרטים שלך דרך מרכז הסיוע... ואיך לא ראית שהוא מציק לי ושמה שהוא ביקש הוא לא תקין?! לא מצליחה להבין איך קרה שהמטפלת שלי שיתפה פעולה עם מישהו שביקש ממני משהו בצורה לא מקובלת בעליל... את מבינה נועם, ולא רק נועם, יש אנשים ש"הכללים הרגילים" של הטיפול ממש ממש לא מתאימים להם, כי הם אפילו לא יכולים להסביר את עצמם או לעמוד מול המטפל/ת שלהם. (לי זה גם קורה מול רופאים שאני תמיד לא מבינה איך הם הבינו אותי הפוך לגמרי ממה שניסיתי להסביר). אז עשיתי את הדברים כמו שהיא הכתיבה לי, והרגשתי ממש רע עם עצמי. רק לרצות אותו (ואותה?), ולאט לאט הפסקתי להשקיע בקורס, והפסקתי לבוא לשיעורים, ובסוף גם לא ניגשתי למבחן של הקורס, והמטפלת הזאת התעצבנה עליי כשהודעתי שאני לא ניגשת למבחן של הקורס. ובגלל המקרה הזה, ובגלל עוד מקרה שפעם אחת הציקו לי באיזה שיעור, ואני ממש לא הבנתי, אנחנו לא בבי"ס, אנחנו אנשים מבוגרים באוניברסיטה, מה פתאום צוחקים עליי בזמן השיעור... אז בקיצור בגלל המקרים האלה, והרגישות המאוד גבוהה שלי או ליתר דיוק העצבים שלי- אז החלטתי שאני לא ממשיכה במסלול לימוד הזה, וחבל. עוד דבר שאני רוצה לשתף גם קשור ללימודים. אני לא יכולה להתקבל לכל מיני מסלולי לימוד בגלל שאני לא יכולה לעשות את המבחן הפסיכומטרי שוב, בעיקר מסיבות של אי צדק. רק תעשו לי טובה- אם מישהו רוצה להגיב בקטע של "את רגישה מידי" או "את מגזימה מידי", אז עדיף שלא תגיבו. אבל אם מישהו רוצה להגיב באמפתיה והזדהות כנה, אז בכיף. אז יש כל מיני דברים שאולי אף פעם לא חשבתם עליהם, או לא ידעתם עליהם: אני לפני כמה שנים נרשמתי לקורס הכנה לפסיכומטרי באחד המוסדות הפרטיים. היה קורה לי דבר מוזר, שבסיום של כל שיעור בקורס העצבים שלי היו בהילוך חמישי. מה שקרה זה שהשאלות בספרים של הקורס היו סטראוטיפיות, שובניסטיות, בעלות אופי מיני- נגיד הופיעה לי שאלה על (לא נעים לי לכתוב אבל רק שתדעו שבאמת מדובר במילים האלו בשאלות האלו...) נשיקות וסטירות, ועל סטרפטיז, ועל חזה של נשים... ועוד כל מיני דברים בוטים. וזה ממש עצבן אותי. כל הזמן לא הבנתי למה אני אמורה לפתור שאלות כאלה ומה הקשר למטרה שהיא להתקבל לאוניברסיטה... אז בגלל זה לא יכולתי להשקיע בקורס, ובסופו של דבר למדתי קצת, וניגשתי לבחינה האמיתית רק כדי לראות האם גם שם השאלות הן כאלה. והשאלות לא היו כאלה (זאת הייתה התרגשות כזו בשבילי, כי כל הזמן רציתי לסיים את הבחינה כדי לדעת סופית שכל השאלות לא כאלה). אבל הייתה שם בעיה אחרת: לכאורה חשבתי שהתמזל מזלי כי ישבתי באולם שבו היו שולחנות מסודרים, קבועים, ולא כסאות סטודנט, והתחילה הבחינה ואני ככה פותרת כמו רובוט את התרגילים ורואה מסביבי כל מיני רובוטים שמתפקדים טוב ולא נחים לרגע, בדיוק כמוני. ופתאום הייתה מישהי בשורה שלי שהייתה צריכה ללכת לשירותים, ובשביל זה היא הייתה צריכה להקים את כל השורה שלי "סליחה, סליחה, סליחה" (לפחות שתשתוק, לא מספיק היא קטעה לי את כל הפרק...), אם לי זה היה קורה לא הייתי חוזרת לאולם, ולא הייתי מראה את הפרצוף שלי שם, אבל היא חזרה... ושוב פעם הקימה את כולנו, אז עכשיו כבר הפרק לגמרי הלך... (ואתם חושבים שזה מעניין מישהו אי שם במועצה להשכלה גבוהה שפספתי פרק בפסיכומטרי שלא באשמתי?!) ושוב פעם "סליחה, סליחה, סליחה" לפחות שתשתוק... ומאז יש לי איזה מאבק בפסיכומטרי. לא מאבק יומיומי, אבל מידי פעם אני מנסה להשפיע. גם דיברתי פעם עם יו"ר וועדת החינוך, אבל זה לא עזר. יש לי גם כל פעם רצון (ויש אנשים שאמרו שמוכנים להצטרף אליי למשימה) לחלק חיתולים למבוגרים בכניסה למבחן, בשביל מחאה. אולי אם תשמעו פעם על איזו משוגעת אחת שחילקה חיתולים למבוגרים בכניסה למבחן הפסיכומטרי, תדעו שזאת אני... ברצינות עכשיו: 3 וחצי שעות בלי שאפשר לעצור את מלאכת פתירת התרגילים זה ממש לא אנושי!!! זה אבסורד שבשביל להתקבל לרפואה צריך איזה 750 בפסיכומטרי, אבל אף רופא לא קם ואמר ש3 וחצי שעות להתאפק זה ממש לא בריא... ואודי, לא סתם אני מספרת לך את כל זה, אבל נגיד כמה צריך בפסיכומטרי בשביל להתקבל לפסיכולוגיה? אף פסיכולוג לא קם ואמר שזה לא אנושי לעשות את המבחן הזה? אתה יודע מה קורה לאנשים שעושים את המבחן הזה? 3 חודשים של הכנה רק בשביל להפוך לרובוט... בכלל בקורסי ההכנה עושים איזה 10 סימולציות, שתכל'ס את התרגילים כולם יודעים לפתור, הם רק צריכים להתאמן לא לקום ולא להפסיק לפתור את התרגילים במשך 3 וחצי שעות. לפני כשנה, אולי קצת יותר, הייתה לי איזו תקווה שמשהו הולך להשתנות: מה שקורה נגיד רוב תקציב המדינה עובר למשרד הבטחון. זה הרי דבר ידוע. ופתאום שמו לב שחלק מהתקציב הזה מגיע למוסדות הפרטיים של ההכנה לפסיכומטרי, כי משרד הבטחון נותן מענקים ופקדון לחיילים משוחררים, ואלה יוצאים לאזרחות כשהם עדיין לא צרכנים נבונים באזרחות, ונופלים בפח של המוסדות הפרטיים האלה. אז החליטו לחוקק חוק שמסדיר את המוסדות הפרטיים האלה. רק שלצערי הרב, אף אחד לא בדק את הספרים שלהם. לא ישבה איזו וועדה מקצועית ובדקה מה תוכנם של הקורסים. רק בדקו וחוקקו חוק מה קורה עם התקציב... וזה מקומם אותי!!! וכל מה שכתבתי פה הוא מעבר לטעונים המוכרים שזה מבחן שלא נותן שוויון הזדמנויות, ושנגיד למיטב ידיעתי, אנשים עם ליקויי למידה לא תמיד מקבלים תנאים שמותאמים אליהם. טוב נגיד הארכת זמן תגרום לזה שהם יצטרכו להתאפק איזה 5 שעות, וזה נראה לי איום ונורא לעשות להם את זה... אז סתם רציתי לשתף אתכם למה אני מרגישה שהעולם "נגדי", "סוגר עליי", ולמה בעצם אין לי עתיד. כי גם היום כשיש לי מבחנים שאני צריכה ללמוד אליהם במסגרות הפשרניות שהלכתי עליהן, (נגיד ביום ראשון יש לי מבחן שאני עדיין בהדחקה ולא התחלתי ללמוד...) אז תמיד בשבילי לשבת ללמוד למבחן אי אפשר להתרכז כי בראש שלי רצות המחשבות על אי הצדק שנתקלתי בו כשבסה"כ ניסיתי להתקבל לאוניברסיטה... תודה על ההקשבה של מי שהקשיב והיה סובלני וקרא עד הסוף... (מקווה אודי שתאשר את ההודעה הזאת).

שלום לך אני די חדשה בפורום ורוצה לציין שיש פה אוירה נעימה ומקבלת,{ד"ש לנגרה} היה מענין לקרוא, מסקרן מה ביקש ממך המרצה זה נראה כמו משהו כתוב, המלצה? חתימה?... בקיצור מרוח הדברים אני מבינה שבשארית חיינו נעסוק בהאשמה, או נאשים אחרים או את עצמנו {שזה גם חשוב מאוד} מתי נעזוב כבר אותם?{המטפל,המעביד,הבעל,ההורים,וכל שאר "הרעים" שהרסו לנו את החיים }אניזוכרת שהיתי ילדה בכיתה וו והמורה {סוג של מפלצת}צרחה עלי ובטאה הרבה שנאה, אמא של אמרה לי אח"כ משפט שאני זוכרת עד היום "את לא תחיי מהאהבה שלה"אני היום מסכימה איתה למה שנעניש את עצמנו על טפשותם של אחרים? אני אהובה ,רצויה ,ראויה ומכובדת גם בלי שאף אחד יגיד לי זאת.

רויטלי חמודה את יכולה להגיד שאת אהובה,רצויה, ראויה, מכובדת גם בלי שאך אחד יגיד לי זאת...זביר להניח כי אמא אמרה לך את זה מספיק פעמים ( היא נשמעת אחלה אמא ). מה שאנשים לפעמים לא מבינים, שכשיש ילד שלא אומרים לו את זה, הוא גדל ולא יודע שהוא אהוב,ראוי, מכובד ורצוי. אתה צריך להיות רצוי על ידי מישהו כדי לדעת שאתה רצוי, אחרת מה שתדע זה שאתה...לא רצוי. בלי בסיס כל המגדל מתמוטט מכל רוח חולפת. ככה זה. אופיר

היי רויטל, אהבתי את הגישה שלך, זה דווקא מאוד עוזר. מעולם לא חשבתי כמו הגישה שלך (שהם, מבחינתי כל העולם פשוט טיפשים וזהו). כל הזמן אומרים לי "אל תקחי ללב"... וכאלה משפטים... או שאומרים לי "תהיה חזקה" או "את צריכה להתחזק" (ואצלי בכלל "חוזק" זה קונוטציה של אלימות פיזית...) אז הגישה שלך יותר נורמלית פשוט הם דפוקים, וזהו. באמת מעניין:)

מישהי, אני אודה לך מאוד אם תפסיקי להאשים אותי בכפיית "כללי התנהגות בטיפול". ניסיתי לעזור לכותבת אחרת, והסברתי את עצמי גם לך בסבלנות ובצורה מכבדת. זה מאוד לא נעים לי, ואני כרגע ממש לא רוצה לשוב ולכתוב כאן, ולהיות חשופה להאשמות ולטון התוקפני. נועם

לא התכוונתי להאשים אותך ולא כלום. זאת טעות שלי שהתייחסתי אליך בצורה שהתייחסתי. לא הייתי צריכה להשוות את עצמי אליך, לא שמתי לב שלא התחשבתי בך. קבלי את התנצלותי, ותישארי בפורום, בגללי את לא צריכה לעזוב את הפורום.

אז אודי לגבי הפסיכומטרי, אתה לא יכול להגיד שני דברים סותרים על הפסיכומטרי... תהיה החלטתי:) אני בכל אופן לא מסכימה לקחת חלק במיון והסינון הלא הוגן הזה... נכון שאין מקום לכולם בלימודים (חוץ מברפואה שאומרים שהולך להיות מחסור ברופאים... שמעת על זה?! אז למה לא נותנים לעוד חבר'ה צעירים ללמוד רפואה...), אבל אני לא מצליחה להבין את זה, ולא אוהבת להיות סוג ב', להיות שייכת לאלה שלא התקבלו בגלל החוסר צדק. תאמין לי שאני יכולה לתרגל כמה זה 1+1 והשלמת משפטים, וגם להשתפר באנגלית (רק בלי השאלות הדוחות האלו שיהיו דוגמאות שלא פוגעות בי כאישה ובכלל), ואני יכולה להוציא ציון גבוה בפסיכומטרי, אבל מה זה שווה שאני אלמד ובסוף יפריעו לי בזמן הבחינה??? אתה יודע מה פשרה: שיקצרו את המבחן בשעה וחצי שיהיה נגיד שעתיים, ושאסור יהיה לצאת בזמן הבחינה מהאולם. נכון שזה הוגן? (גם פחות ניירות יותר בריא לאיכות הסביבה...) למרות שעדיין אני נשארת עם ההרגשה המבאסת שהציון שמקבלים הוא בכלל יחסי לכל מי שנבחן במועד שאתה נבחן בו... אז מה זה שווה כמה שאני אלמד, ובסוף הציון שלי במבחן הזה בכלל תלוי בכלל באנשים אחרים... אז עדיין נשארנו עם חוסר צדק. אוףףףףףףףףף איזה עצבים. ולגבי מסגרת פשרנית אז אין לך מושג על איזו מסגרת אני מתכוונת, מקום שאני הולכת ללמוד בו בשנה הבאה. ואם וכאשר אצליח לספר (פשוט נראה לי שאסור לי לספר פה כי אני לא רוצה להזדהות) אז תדע שבאמת מדובר במסגרת פשרנית. ולגבי עניין הגבולות אני לא כועסת עליך או משהו כזה אבל כאב לי מאוד לקרוא את מה שכתבת. נגמרו לי המילים, הפסקתי לחשוב. ועכשיו אני באמת חייבת ללכת לישון... חייבת לתפקד מחר. לילה טוב.

שלום, אני כשנתיים וחצי בטיפול דינאמי, אצל מטפלת נפלאה. אנחנו מגיעות לתובנות, לדפוסים שליליים וכד' אך לא מעבר לזה. כלומר, אני לא מצליחה ליישם את התובנות לדפוסים נכונים וטובים לי בחיים... האם יש משהו שאפשר לעשות בטיפול? אשמח לשמוע דעתך, תודה בר

הי בר... אני חושבת שדווקא יש מה לעשות בטיפול. את מתארת התקדמות שהיא טובה עבורך בפן התיאורטי. אז אולי כדאי לעשות pause עם התיאוריה (או אפילו לא pause אלא לבדוק במקביל)ולהתחיל לברר ביחד למה זה לא מצליח כשזה מגיע לשלב הביצוע? מה המחסום הזה, שעומד בינך לבין המעבר מהתובנות שבחדר הטיפול, ליישומן במציאות היומיומית? בהצלחה!

השאלה לדעתי היא בעצם , מה את רוצה ?לאן את רוצה להגיע? הייתי בהדרכה אצל פסיכולוג לעניין מסוים שלא קשור אלי ולגבי עצמי לא דיברתי מילה ולא שיתפתי בכלום. {האמת שנהנתי לראות אותו מאבד את העשתונות} היתה שתיקה מאו-ד ארוכה ובסוף הוא שאל בצורה ישירה {הוא באמת התייאש}תגידי, מה את רוצה ממני? למה באת? השאלה הזאת פתחה לי את הראש פתאום הבנתי שהאחריות עלי. יש לי מטרה מסויימת ואני מעונינת להגיע אליה והוא איש טוב בדרך שייסיע לי.

היי, בנוסף לתובנות, אכן יש את הנטייה לחזור על המוכר והמכאיב, אני יודעת שזה כואב ובכל זאת אני ממשיכה בדרך הזו. אני חושבת שיש משהו שתקוע בין שלב התובנות לשלב היישום, לא?

ראיתי עכשיו את ההודעה שלך למטה מהבוקר והיא עשתה לי צביטה בלב, כמו לחישה, כמעט אילמת, שלא רוצה לתפוס מקום, קטנה ומיותמת שם למטה. כאילו כמעט רצית שלא יראו? אז ראיתי. חשוב לי שתדעי. כבר אמרתי שאני לא קוסמת גדולה של מילים אז פשוט אומר את מה שאני מרגישה בצורה הכי ישירה - אל תלכי... את כלכך יקרה כאן! אני נורא מבינה את הלא מכירה. מתחוללת פה סערה קטנה, גם אני מרגישה אותה. אבל קצת, משהו, את כן מכירה. אולי תחשבי על הפורום כמו נוסחה מתמטית (איזו הקבלה מצאתי לי!) - יש משתנים. זה נכון. אבל יש גם קבועים, והם פה. אנחנו פה. לא יודעת אם זה מקל במשהו, כל ברבורי הלילה שלי, אבל אני חושבת שלפחות את הכוונה שלי הצלחתי להעביר! אז מה את אומרת? תנסי לחכות קצת שהרוחות ירגעו? אם תרצי, אני מוכנה לחכות איתך. לילה טוב :-) סיון.

הי סיון, לא רגילה להתנוסס כך בראש הערימה.. מביך.. קצת נעים גם, אבל גם קצת מביך.. רק רציתי לומר תודה גדולה על תשומת הלב. לא בטוחה עוד מה לומר... מרגישה כאילו משכתי תשומת לב, אז רק אומר תודה. מעומק הלב, לילך

אני כלכך מצטערת! כששלחתי את ההודעה חשבתי שהיא תועלה רק בבוקר, ותסותר בין כל ההודעות שישלחו (לאור הקצב המסחרר פה).. ואז זה כבר היה מאוחר מידי.. זה היה ממש הפוך מהמטרה שלי... בשלב כלשהו היום חשבתי לבקש מאודי שיוריד אותה, אבל פחדתי שהוא יעלה גם את ההודעה הזאת וזה יהיה עוד יותר גרוע.. אני מרגישה נורא. אין לי אלא להתנצל מעומק ליבי בפנייך. על תשומת הלב הכפויה הזו. סליחה. סליחה סליחה סליחה. :-(

התחלף המנהל ועכשיו - מנהלת למי שמעניין אותו גם פורום נוסף

בקושי הצלחתי לבלוע כשראיתי את ההודעה הקצרצרה של גידי רובינשטיין על עזיבתו. הוא נמצא שם איזה 20 שנה... וככה, בהודעה נחבאת אל הכלים, הוא מציין את העזיבה שלו ואף אחד לא מגיב, לא מודה, לא נפרד. שקט. פשוט כואב הלב. לא שביקרתי שם יותר מדיי פעמים, אבל אני רוצה להאמין שבין הקרנבל שהיה כאן לעזיבה מהדלת האחורית בשקט, יש עוד כמה אפשרויות..

אני שלחתי תגובות צער ותודה אבל לא פורסמו!! לכן מניחה שהיו עוד רבים שכתבו... אותי מלחיץ שכך אפשר להיעלם, ללא הכנה מוקדמת בהודעת פתע יחידה ואחרונה. אודי, אתה לא תעשה לנו את זה ככה, (בעוד 20 שנה...) נכון??

הי לכולם. אם כבר נושא הספרים והקריאה עלה, אז יש אתר ששווה לבקר בו. אני שם - רשומה כדת וכדין (רק לא בכינוי שמשמש אותי פה). כדאי להירשם בשביל לקבל ממנו את המירב, אבל לא חייבים לקחת חלק פעיל בפורומים - זה מאפשר לשמור על הפרטיות (אם כי גם שם אפשר לבחור באיזה ניק שרוצים): http://simania.co.il/ ולמה בפורום הזה? כי עבורי ספרים הם תרופה לנפש, אלא מה? כשהנפש לא מסוכסכת מדי עם עצמה עד כדי כך, שגם הקריאה הופכת למורכבת מדי...

או שמשתפים או שלא... ואנחנו פה מעודדים שיתוף, לא? אז קדימה אודי!

שלום אודי. אימפולסיביות מאפיינת אותי לעיתים. חלק שנמצא בתוכי. בדרך כלל שומר על איפוק או שמצליח להסתירה. בטיפול דינמי קישרוה לחרדה. אבל מעניין אותי לדעת מה אתה חושב? מה האפשרויות כשמדובר בבעיה משנית? מה שעוזר - חברת אנשים שלא תמיד זמינה לי (אני אדם בודד) או פשוט לישון ולחכות שדברים יעברו. תודה

מה זה טוויסט מיינד בעברית?

מוח מעוות. בדיוק הפוך ממה שהיא באמת - חכמה, רגישה וישרה עם עצמה ועם אחרים.

twist = לעוות, לפתל. mind = נפש, מחשבה (יש עוד כמה מילים מתאימות). ולכן - twisted mind = מחשבה מעוותת או נפש מפותלת. או להיפך (איך שרוצים) - מחשבה מפותלת או נפש מעוותת. הכל משחקי מילים בעצם... לא יותר.

או אה ! למה בחרת בשם כזה נשמה? אגב הסבר מושלם את יכולה להיות וויקיפדיה.

שאתה מזלזל באנשים.

כתבתי לך (פעמיים!!) והכל נמחק אז כנראה שצריכה לכתוב לך בקיצור. רציתי לומר שמאד מבינה את הרגשתך ושכך חשתי יותר בהתחלה ועם הזמן פחות. איכשהו מנסה להשתלב ולקחת דברים באופן פחות אישי (מבחן קשה בשבילי....) ואולי דרך להתמודד עם זה - להשתמש בכינויים רבים ושונים (הרי אי אפשר להתעלם מכולם או שכל התשובות לא יהיו מספיק מעמיקות) ללמוד לראות ולהעריך את מה שיש ויש יתרונות במצב הנוכחי - הרבה פתיחות, והומור וקשר בין משתתפי הפורום. ואני חושבת שאת חסרה פה להרבה בנות וכדאי שתמצי את מה שיש.

שלום לך, לא נעים לי שלקחת את הכינוי שלי. בחרתי לא לכתוב בפורום מאז שהוחלפו מנהליו ומבקשת אם תוכלי לעשות שימוש בכינויים אחרים. הגם שהודעה זו היא לא משהו שהייתי כותבת. ולאודי, ברוך הבא. negra תודה

נגרה יקרה אז הנה את.... לאן נעלמת? התגעגעתי:-)

כמובן שהודעתי נכתבה לך - נגרה המקורית. מוזר שהיא רלוונטית לגבייך בכל זאת. אכן בחרת להימנע מלכתוב כאן. נילי גם תהתה על כך לא מזמן.. למקרה שאת תוהה, אני מעדיפה שלא להזדהות בינתיים בשמי מהפורום הקודם

נגרה נשמה אני זוכרת שכתבת לנילי הודעה אחרונה בתקופה של המנהלים הקודמים ואמרת לה ששמך האמיתי הוא שרה לדעתי שרה זה הרבה יותר יפה מנגרה וחוצמזה מה שלומך? שלך יפעת

נגרההההההה כמה חסרת לי::-(

שמחה שאת פה . תשמרי על עצמך. חיבוק אלייך. שרית

בני בן 28 לקה לפני חודש ב -ocd -אנחנו בהלם,אך רוצים לדעת את האמת לגבי עתידו,האם ניתן להחלים ,ולהקים חיי משפחה?תודה!

אודי יקר, אולי תסביר לי - ולעוד כמה, מה זה בדיוק הפרעת אשיות, במונחים הכי פשוטים. לדוגמא, אני סובלת מפחד קהל באופן קיצוני, אני לא טיפוס חברותי במיוחד, (לצערי),יש לי בעיות של קשב וריכוז, שמתבטא בעיקר בבלבול בתפיסת מרחב, (האמת, יש עוד אבל נסתפק בזה), אז מה זה אומר עלי, האם אני מוכללת בקטגוריה של הפרעת אשיות. האם הפרעת אשיות נובעת מסיבות שהטבע גרמן, או הסביבה, דוקא? ועוד משהו- אולי בעצם, רובינו סובלים מהפרעה כז או אחרת, כי איננו מושלמים לא בגוף ולא בנפש. מבולבלת לגמרי.. רונה.

שלום אמא שלי בת 60. לאחר כריתה של גידול במוח באונה הפרונטלית. סובלת מאפתיה ודיכאון. סבלה מדיכאון גם לפני הניתוח.מצבה הנפשי ממש לא טוב. אנחנו רוצים שיראה אותה מישהו. שמענו שיש נורופסיכולוגים או נוירופסיכיאטרים. האם כדאי לפנות אליהם או שאפשר גם לפסיכיאטר רגיל או פסיכולוג רגיל? מאוד זקוקים להכוונה. תודה מראש

http://zugiut65.blogspot.com/

האם לכולנו מותר להתחיל לצרף קישורים לבלוגים? שלנו, של שכננו, של חברינו הטובים.... מותר?

הי, קשה לי לצחוק איתי,אני לוקח הכל ברצינות כמעט כל דבר ומילה וקשה יל לזהות צחוק או רצינות,כלומר ההבדל בינהם.אצלי הכל נלקח בחשבון ברצינות. מה עושים ?(חשוב לומר שיש לי רגעי צחוק,אבל הרוב השולט הוא הרצינות ) היחסים הבינאישיים שלי לא ברמה גבוה ואפשר לומר ברמה נמוכה. אני אמנם חברתי וחביב על הבריות אבל היחסים הבינאישיים לא מוצלחים,בדיוק כמו שחשבת לטעמי.אני יודע לזהות ברוב המקרים רגשות האדם האחר שעומד מולי שוב,ברוב המקרים ,וקרו מקרים שבהם לא יכולתי להפגין את כישורי אלו.ובסוף,נפגעתי

לילה... אני מקווה ששלומך בטוב. נראה שכדאי לעבור לקומה גבוהה יותר, לפני שהשרשור ההוא ייעלם לעמוד אחר. אני מניחה למחשב לנוח חלק מהלילה, אחרי שאני מבקרת בכל המקומות החשובים. וגם מעדיפה, כאמור, להקדיש את הזמן לספרים ולפעמים גם לתשבצים למיניהם. יש עבודה בלילות - בעיקר בכל מיני מוקדים (כמו 106 של העיריה, מוקדי אבטחה למיניהם וכד'). אבל רק המחשבה על להרוס לעצמי את הלילות עם עבודה, גורמת לי לרצות לזחול מתחת למיטה. לא, לא. ממש לא רציתי עוד דו-קרב איתה. לכן הבאתי את סוגיית הפרשנות הזו לפה. אבל, כמו שאפשר לראות, העניין נפתר. עד הרגע שבו היא תחשוב שאני מתחרפנת שוב. גם אז היא לא באמת יכולה לכפות עליי משהו, אבל לא יהיה קל. אז אני מקווה שיהיה בסדר. ד"ר הודיני, שזה הפסיכיאטר הקודם (אודי, אין צורך למחוק - זה לא השם שלו), פשוט נעלם לי מהחיים. זה לא שאני הברזתי. אפילו המטפלת שלי לא מבינה מה קרה לו. רק שלי זה בכלל לא מזיז. ולמה לא מישהו חדש? הפסקתי לספור אותם לפני הרבה זמן! נמאס לי מהם! פתרונות הם לא מצאו עבורי. אף-אחד מהם! אז אני מחכה שימציאו איזו תרופה חדשה, ואולי אז אשקול טיפול פסיכיאטרי נוסף. זה נכון שאנשים מושפעים מאוד מאירועים חיצוניים. אבל הם בוחרים איך להתמודד עם האירועים הללו. אבל זה גם נכון שלא הכל בחיים מושפע מבחירה. טווח הבחירה מתרחב ומצטמצם בהתאם לכל מיני נסיבות חיים. בשבילי קריאה זה כמעט הכל (בנוסף לבע"ח). תחומי העניין נרחבים מאוד. יותר קל לציין מה אני לא קוראת: אם מישהו שמכיר אותי יביא לי רומן-רומנטי, אפסיק לדבר איתו לצמיתות ולאלתר! בעיניי רומן-רומנטי זה לא ספרות!!! כל הז'אנר של העידן החדש? איכס! לא! מה זה? "עשה זאת בעצמך"? לכמה אנשים זה באמת עובד, חוץ מאלה שכתבו את הספרים? אפילו פאולו קואלו נחשב אצלי למחוץ לתחום, וזה אחרי שדווקא ניסיתי לקרוא אותו. התאכזבתי קשות! מה עוד? אה, כן. לא מעניין אותי כל מיני אוטוביוגרפיות של פוליטיקאים שחצנים, פלצנים ומלאים בעצמם (לא אציין שמות, כדי לא לפתוח איזה דיון פוליטי משעמם ומייגע). הסטוריה? תלוי של מה ומי. וחוץ מזה בערך הכל עובר אצלי. ולגבי "עיר הבקיע" - מד"ב. מהטובים והמוכרים שיש. לא הצלחתי להשיג את הצמד, אלא רק לפני זמן מה. עד שהפורום נפתח מחדש מצאתי את עצמי, לפעמים, חושבת ש"הלוואי ומלי-דוד-דרור היו פה" (בהתאם ליום, כמובן). אבל לא ממקום של געגוע, אני לא מתגעגעת. ואת צודקת! - אודי, זה לא יפה... אנחנו ממתינות לברכות סיום חיוביות ואופטימיות! מה, אין לך רעיונות? להת' לעת עתה, TM.

היי זו שוש, אז מה שלומך? אז ככה , אני כמובן ממשיכה לקרא אותך בשקט הנצחי שלי, וכן, גם מצליחה להשתעשע קצת במילים שלך, (במובן החיובי כמובן),החל מהבקיאות הגדולה שאת מגלה כאן, וכמו כן,מהקלות בה את לוקחת את עעמך, כמעט בא לי לומר לך שאני קצת מקנאת(איך אומרים מקנאה או מקנאת, אף פעם אני לא יודעת להחליט - אודי!) ואם כבר להיות במצב נפש לא מי יודע מה, אז לפחות להיות קול..כי אני אני את חיי לוקחת, מה זה בכבידות.. טוב, לא בשביל זה נכסתי למען האמת,כשמזכירים סספרים אני לא יכולה להמשיך ולשתוק, רשמת איזה ספרים את אוהבת לקרא, ובעיקר איזה לא, ומרוח הדברים, אני יכולה להסיק מה אכן תאהבי, לא מזמן סיימתי לקרא ספר, שקראתי, בעצם, בפעם המי יודע כמה, ספרה של גין אוסטן - גאווה ומשפט קדום. יש לי הרגשה שדוקא כן קראת , כי קצת קשה לי לדמיין מצב, שמי שתאב ספרים לא יקרא אותו. בכל מקרה , הספר הזה ועוד רבים בסגנון דומה, אני אוהבת לחזור ולקרא בהם, בעיקר בעיתות של שפל..- מומלץ! אם את אוהבת ספרים שהם גם רומן וגם הסטוריה, אני יכולה להמליץ על רבים וטובים באמת, לאחרונה זהו סוג הספרים שאני מחפשת. גם ספרי ביוגראפיה על אנשים גדולים(לא פוליטקאים חלילה) שעשו הסטוריה יכולים להיות מענינים ומרתקים באותה מידה. באמתחתי רשימה ארוכה, אם תרצי אמליץ לך בכיף. אודי- אני מקווה שזה בסדר, כשמדובר בספרים ולא בשירים.. קריאה נעימה, ויום נפלא לכולם. שוש.

הי. איך אצלך? הומור עצמי זה סימן חיובי אצלי. כשאני מאבדת אותו זה מעיד על נסיגה למקומות לא טובים. באופן מפתיע, את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן עדיין לא קראתי. יש לי אותו בבית - קניתי אותו אחרי שהוא יצא לאור בהוצאה מחודשת לפני כמה חודשים - אבל עדיין לא הגעתי אליו. רשימת ה"אני רוצה לקרוא" נוטה להתארך כל הזמן. העובדה שבשנים האחרונות מוציאים לאור מחדש קלאסיקות היא מהלך גאוני! סוף-סוף יש אפשרות להיחשף לכל מיני יצירות מופת, שעד עכשיו הגישה היחידה היתה לגרסאות מצונזרות שלהן. וכך יצא לי לפגוש את "מאהבה של ליידי צ'טרלי", "האמן ומרגריטה" (שהיה ידוע בארץ בתור "השטן במוסקבה") ועוד עוד... בין היתר, גם רומנים הסטוריים אני קוראת, זה ברור. אני משתדלת להתאים את מה שאני קוראת ל-state of mind שבו אני נמצאת. כשבאופן כללי אני במצב לא מזהיר, גם ככה הריכוז שלי הוא ריכוז של כלבלב בן חודשיים (אין!)... ומאחר שאני מתקשה לוותר על ספרים, אני בוחרת אז ספרי מתח או כל דבר בסגנון, שלא צריך לחשוב על התוכן. אם יש לך זמן, חשק וסבלנות להכין רשימת מומלצים, אשמח לקבל אחת כזו...

הי טימי ( מעדיפה את הניק האופטימי (; ) המממ, גם לי קצת קשה שלא להגיב להודעתך, אני סטודנטית לספרות... יש המוווווווון ספרים מדהימים, לפעמים עצוב לי שאני לא אספיק לקרוא את כולם... אבל האהובים עלי..טוב, גם מהם יש המון. אבל "יש אלוהים" ו - "מילכוד 22", כשמתחשק להרגיש נורמאלי, ו - "ספר הדקדוק הפנימי" וכל גרוסמן - כשמתחשק להרגיש לא נורמאלי...ו - "על החיים ועל המוות" של יורם קניוק, אוטוביוגרפיה מדהימה.."דופק", ספר קטן ויפייפה שגיליתי בפספוש בחנות ספרים יד שנייה, "זרה בגן עדן" של רות אלמוג, "רומן רוסי"..אוי, נראה לי שכדאי שאפסיק, אני נוטה להיסחף בהתלהבות. אבל אלו ספרים ממש טובים וקולחים. תהני... אופיר

כל כינוי מתקבל... אני ולימודי הספרות נפרדנו לאלתר כשסיימתי י"ב. עשיתי 5 יח"ל ספרות וזה הספיק לי. הספיק לי שאומרים לי "למה התכוון המשורר"... הספיק לי שאומרים לי מה לקרוא ומתי... אני זוכרת, שלפי תכנית הלימודים היינו צריכים לקרוא את "החטא ועונשו" בתקופה מסוימת; אין לי משהו אישי נגד דוסטוייבסקי ו/או "החטא ועונשו", אבל אני הייתי אז בתקופה לא טובה (בלשון המעטה) ולצלול לתוך היצירה הזו היה עבורי משימה בלתי אפשרית! ולכן קריאה היא עבורי תחביב. לא, יותר מתחביב - אוויר לנשימה (וזה משפט משמעותי כשהוא בא ממישהי עם אסטמה :)). וגם אני תמיד מרגישה, שאני במעין מירוץ של להספיק ולקרוא את כל מה שאני רוצה. אבל בשלב מסוים למדתי לעצור. הרי לכל ספר יש את המקצב שלו. לי יש את הקצב שלי. כל ספר שאני מספיקה לקרוא הוא רווח נקי בשבילי. את רשימת הספרים האהובים עליי יהיה קשה לכתוב כאן... לא את כולם אני תמיד זוכרת ברגע נתון, אבל יש לי אותם בבית. ביניהם אפשר למצוא את "קן הקוקיה" של קן קיזי, "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב, "ג'וני שב משדה הקרב" של דלטון טרמבו, "תוף הפח" של גינטר גראס ו... עוד ועוד. בהחלט קל להמשיך בהתלהבות. אגב, "דופק" שכתבת עליו, זה הספר של יניב איצקוביץ'? כזה ספר בעטיפת קרטון ירוקה? או שמסתובב אי-שם עוד "דופק" אחד? תודה.

הי twisted mind אמאלה, מה בית חדש? מה שוב פעם מעבר... גם אם זה רק בין עצים, עדיין צריך להתרגל למיקום החדש (הפרסומות נראות מכאן אחרת לגמרי). והעץ הזה הוא בכלל שתיל קטן- את בטוחה שהוא יצליח להחזיק את שתינו בלי להתמוטט (ואל דאגה- אם הוא יתמוטט זה יהיה בגללי...) אבל האמת שהיה ממש ממש כיף להכנס לפורום ולראות את שמי בהודעה הראשונה (נכנסתי קודם, עכשיו סופסוף מספיקה לכתוב)- אז אולי אני אתרגל לבית החדש כי נאים השכנים בעיני. AND speakink of neighborsאיך את מסבירה את זה שאת לא מתגעגעת לבעלי הבית? אולי תלמדי אותי טריק, איך אפשר להעזר, להיות יחד בלי להטרף אח"כ מן הצורך? איך אפשר לא להתגעגע? כשנכנסתי וראיתי את שמי, חשבתי האם מיד לפתוח, או להתחיל עם ההודעות האחרונות "and save the best for last". בסוף הצלחתי להתאפק. איזה כיף! בד"כ אני לא אדם שמצליח להתאפק... צריכה הכל במיידי. והיתה לי הרגשה טובה לקרוא את ההודעות בידיעה שעוד מעט הסבלנות תשתלם. לטרוף את כל העוגה או לנגוס ממנה באיטיות, פירור אחרי פירור... זאת השאלה! סתם. אני לא קוהרנטית במיוחד. חושבת גם על הטיפול שלי. הוא די בהתחלה. ואני רגילה להתאהבות וטריפה מטורפת. ופתאם אין שם את הדברים שגורמים לי להרגיש ככה. ולא חשבתי שאני יכולה להיות בקשר בלי הדברים האלה. אבל יש שם דברים אחרים. כאילו יש שם כל מיני פירורים עדינים של דברים שאני רוצה לקבל. מוזר לי המפגש הזה. כאילו אם אני מרגישה אבל לא בעוצמות אדירות אז אני לא בטוחה שאני מרגישה... לגבי עבודה בלילות, אני חשבתי על עבודה קצת יותר רווחית ממוקדי שירות, כזאת עם לקוחות, ושאפילו לא נותנים בסוף חשבונית מס... ושיש המקבילים עבודה זאת לעבודת הפסיכולוג... אני נורא נהנית מן ההמלצות כאן. גם אני עשיתי לי לופ מהנעימה ששלחת והיא עשתה הרגשה טובה. ונורא מתחשק לי גם לשתף אותך ואת אופיר ואת כולם בעצם בספרים שאני קוראת (אופיר- הרשימה שלך נשמעת מצויינת, אני כבר מתכננת לקרוא מתוכה מה שעוד לא קראתי), אבל אני פוחדת שיכירו אותי לפי זה... אני פרנואידית? אני היחידה כאן שכל הזמן מתה מפחד שאין לי מושג מי קורא את הדברים והאם הוא מזהה אותי.... אני בן אדם מאד דיסקרטי במציאות, והאפשרות שכל הדברים שאני מסתירה יתגלו, ועוד בצורה כזאת, שדי אין לי שליטה עליה... זה מעסיק עוד אנשים חוץ ממני? אני כל כך כועסת (בשבילך) על ד"ר הודיני שלך... אני לא יודעת הרבה מה היה שם הקשר, אבל המקצועות של העזרה הנפשית הם מקצועות עם המון אחריות ואני לא מבינה איך יש כאלה שמרשים לעצמם להיות כאלה חסרי אחריות. טוב, הפעם אני אמצא מה לאחל לסיום. (כנראה אודי לא מסנן את ההודעות של שתינו מלכתחילה ולכן הוא אף פעם לא קורא אותן עד הסוף ולא שם לב שאנחנו מבקשות "קצת יחס חם"). שהשתיל ששתלת, יגדל ויצמיח ענפים. שונים ומגוונים. כאלה שאפשר להגיע מהם לעצים אחרים. לדלג בינות הענפים. ולהרגע... להתראות גילי

אהלן! מעבר זה שינוי. אני ושינויים זה כמו סרט אימה מהמשובחים שיש ("הצלצול" או "הטינה", למשל). אז מעבר פה, כזה בקטן יחסית, זה משהו שאני עוד יכולה להתמודד איתו בלי להתפרק. לפעמים נדמה, שמרוב פרסומות לא רואים את היער... ובינתיים השתיל הקטן גדל להיות עץ לתפארת, רב ענפים ודיירים שמכבדים את עצם שתילתו. ואני? ביומיום רק קקטוסים שורדים אצלי בכל מה שקשור לעולם הצומח. אז יש לי אוסף קקטוסים מרשים... כשהכלבה שלי היתה צעירה, היא נהגה לאכול אותם משום מה (וגם ורדים)... לא הפריע לה שבמקרה יש להם קוצים, ואף-פעם לא קרה לה כלום. מאחר שהיא לא כלבה מעורבת, אני יודעת שאין לה גנים של עז או גמל, אז לא ברור לי מאיפה באה לה המשיכה המוזרה הזו לאכילת צמחים קוצניים. האווירה בפורום הקודם היתה אחרת, קונקרטית יותר. לפחות עבורי. גם לוקח לי זמן להגיע למצב שבו יווצר הגעגוע... הרבה יותר מדי זמן, אולי. ואולי גם השורשים של זה נטועים אי-שם בטרום-זכרון. אחותי נמצאת במזרח כבר חודש+. אני לא מתגעגעת אליה. לא ממקום של שמחה בגלל שהיא לא. אבל אני פשוט לא מתגעגעת. ולא יצא לי לדבר איתה אפילו פעם אחת, רק להתכתב דוא"לית. כשאני חושבת על זה, געגוע הוא הרי סוג של רגש, לא? והעולם הרגשי שלי מצומצם מאוד עד כמעט לא קיים. יש בזה אבסורד מסוים בהתחשב באלמנטים מסוימים של המחלה, אבל זה כמו לצייר שני גרפים שונים שנמדדים לפי שתי סקאלות שונות. מאחר שאני משאירה אימייל, אני רואה את הודעות התגובה לפני שאודי מעלה אותן בפועל לפורום... יש בזה יתרון וחסרון. חסרון - לפעמים פשוט בא לי להגיב "כאן ועכשיו", ואי-אפשר. ההודעה עדיין לא קיימת בפורום. יתרון - זה מאפשר לחשוב, הרבה פעמים, על התשובה שלי לאותה תגובה. הרי ההבדל בין הכל ובמיידי לבין לאט ובמתינות הוא, שהאפשרות השניה מאפשרת למצות עד תום את הדבר שאותו עושים או שממנו נהנים (או כל אופציה אחרת)... אבל אני הרי לא מחדשת לך כלום... אבל הנה, את מגלה על עצמך, שאת כן יכולה להיות בקשר בלי הדברים האלה. זה לא גורם לך להעריך את עצמך קצת יותר? איזה פסיכולוג עובד בלילות? חוץ, אולי מהמתמחים... ולכן זו יכולה להיות הצלחה פנומנלית! כל ציפורי הלילה שזקוקים/רוצים טיפול, ויותר נוח להם דווקא בלילות; אין להם לאן לפנות... ולכן פסיכולוג, שהוא בעצמו ציפור לילה, יכול להצליח בגדול. אם המטפלת שלי היתה מגיעה לכאן, ברור לי שהיא היתה מזהה אותי! אם היא קוראת בסתר ולא אומרת כלום - יופי לה. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שזה לא מה שקורה. שאף-אחד שמכיר אותי לא עובר כאן בסביבה. במציאות גם אני קנאית מאוד לפרטיות שלי. מעט מאוד אנשים יודעים מה קורה איתי. הדרישות שלי לדיסקרטיות ופרטיות לפעמים מוציאות את המטפלת שלי מדעתה. אבל פה אני לא מניחה לזה להפריע לי... אולי משום שזה הגלגול השני שלי פה, ואז הכל עבר בסדר. זה מאפשר לי להיות רגועה יותר. הלו! הוא לא ד"ר הודיני "שלי". נא לא לשייך לי כאלה אנשים :)... היה שלי, עכשיו כבר לא... היה קשר טיפולי-מקצועי טהור. הגעתי אליו אחת לכמה זמן לביקורת ו/או התאמת טיפול מחדש. הוא היה אחראי על הטיפול התרופתי שלי וזהו. הוא כל פעם אמר, שהוא לא מתערב בכל מה שקשור לפסיכותרפיה (למרות שהוא גם פסיכותרפיסט), כי בשביל זה אני נפגשת עם המטפלת 4 פעמים בשבוע. אז לסיום... שתמשיכי לגלות, בזמן שלך, שאפשר גם בעוצמות שהן לא פול-ווליום. לא חייבים לכרות את כל העץ בשביל להנות מהשלכת... יום נפלא, TM.

הי. תודה לך 'טימי' יקרה, על ההתייחסות להודעתי האחרונה (שכבר התיישנה).תודה ששמת לב. זה היה מאד משמעותי בשבילי להרגיש נראית על ידי מישהו ותודה זו מילה קטנה. -תודה (בכל זאת אומרת אותה שוב..)- שקיבלת אותי כמו שאני. - אני לא עושה זאת בשביל עצמי. קשה לי במיוחד לאחרונה להיכנס פה לפורום. מרגישה נדחקת לפינה, כי אין לי כוחות להיאבק כדי שישמעו אותי (וסליחה מאודי - אבל) מרגישה שזה מה שצריך אפילו פה, כדי לשרוד. גם אין לי כוחות, לשאת את התחושה שניסיתי ונדחיתי/או שהתעלמו ממני. וכמובן שלוקחת את האחריות על כך. בעיה שלי שפשוט נפלתי כך לתוך תקופה שאזלו ממני הכוחות ואולי יותר רגישה. מרגישה לא מספיק טובה בשביל הפורום הזה, כי אין לי כשרון יצירתי לכתוב משהו שנון כמו שאודי אוהב או ידע מוזיקלי יוצא דופן שירשים אותו. מצחיק . כאילו נדרשים תנאי קבלה כדי להיכנס לפה.. וגם בהם לא עומדת (לא חדש לי להיכשל). מתנצלת אם אני ב"תקופה אגוצנטרית". פשוט אזלו לי כל הכוחות.

הי. משום מה נתפסתי למה שכתבת - "ידע מוזיקלי יוצא דופן"... טוב, לי יש? לא! יש מוזיקה שאני אוהבת לשמוע, שעושה לי טוב. מוזיקה לכל מצב רוח. אני לא מבינה בקולנים ולא יודעת לקרוא תווים. אין לי שמיעה מוסיקלית ואני זייפנית איומה! אבל בטיפול אנחנו מתקשרות, לפעמים, גם באמצעות מוזיקה... וזה מוזר, כל היום אני חושבת לעצמי, שכבר זמן מה לא יצא לי לשמוע נעימה כלשהי, שאני מאוד אוהבת... אז שמתי אותה ב-youtube, בחרתי סגנון חי יותר, עם ליווי, הפעם... עבורי זה רק מדגיש את הנעימה עצמה ואת מה שהיא מסמלת. ואז קראתי את ההודעה שלך. והחלטתי פשוט לצרף לך את הקישור ל-youtube: http://www.youtube.com/watch?v=CAsTHHh3ZG0 אגב, תגלי שזו נעימה מוכרת מאוד... הרבה מכירים אותה, ורק לא יודעים לקשר בינה לבין שמה (The Lonlely Shepherd) ולבין האמן (Zamfir). שמעתי אותה אלפי פעמים... אני פשוט שמה על Repeat כשאני במצב רוח ה"זה". וככל שמקשיבים יותר, ככה שומעים את הבדידות שהחליל מעביר... יש לי אפילו תמונה בראש - הרועה יושב לבד על גבעה, מתחת לעץ ומחלל. למרגלות הגבעה רועה לו העדר בנחת. ושום דבר לא מפריע את התמונה השלווה הזו. מיקה... אני לא חושבת שמצפים ממך פה למשהו "יוצא דופן" - הבנה במוסיקה או שנינות כלשהי. רק תהיי את כשאת יכולה להיות. זה הכל. בלי להתנצל על כלום.

תצחקי אבל אני מאד אוהבת מוסיקה. גם פעם ניגנתי.. והיום בעיקר נהנית מהאזנה. וללא מוסיקה , אני חושבת שלא הייתי חיה היום... בתקופות הכי "נמוכות", המוסיקה הוציאה אותי ועדיין(!) ממצבים קשים עם עצמי. בכל אופן את נעימת הרועה של זמפיר, מזמן לא שמעתי והיה לי ממש כייף ומרגיע להאזין לה שוב בזכותך. מרגישה שחוזרת מחופשת מחלה... לאט לאט חוזרת לעצמי היותר שפוי ופחות קורבני (מקווה שלאורך זמן-זה כבר לא כ"כ בשליטתי) תודה שהיית שם בשבילי. מקווה שאת מרגישה טוב. לפי פעילותך החיובית בפורום נראה שכן. לא תמיד מגיבה, אך אוהבת לקרוא את שאת כותבת. שיהיו לך ימים טובים ויפים.

היי. זו פשוט מין תקופה כזאת... גם כמו שאולי הבנת, הייתי פעם X . לא יודעת למה , אבל מאד מהר מרגישה מחוקה. לעיתים תוהה אם באמת קיימת.. יכולה להעביר יום שלם, במקום עבודה ואח"כ בבית בלי לדבר כמעט ומבלי שיפנו אליי. לא שזה מה שרציתי לומר לך... רק שזו לא בעיה שלך ויודעת שאתה עושה את המקסימום שאתה יכול. תודה, מיקה. (ואולי "התפזרתי" עכשיו כדי להרגיש נוכחת)

מיקה יקרה, אם אפשר אצטרף לרגע... רק לומר לך, שאפילו שהפורום מתקדם פה בקצב בלתי עקיב לי וההמולה גדולה, קשה לי לא לשמוע דווקא את הקולות החרישיים-צועקים של מי שמרגיש נעלם ונבלע. ולהגיד לך עוד משהו, גם מי שמנסה לעשות מופעי קרקסנות כדי להרשים, (משערת שאני נכללת שם) זה אולי טוב בשביל התחלה, ואולי גם לא (מתוך חרדה להיתקל במגבלות ולא לעמוד בציפיות הגבוהות שהוצבו לכאורה), אבל אחר-כך אנחנו הופכים להיות השכנים המוכ?רים ההם, ואותו היי של ריגוש של התחלה מתמתן, ולהערכתי גם רוב הזמן נשאר מתון עם פיקים של דברים מרגשים קצת יותר מזמן לזמן. אבל אנחנו עדיין קיימים, וככל הנראה, מישהו זולתנו זוכר אותנו בנפח לא זניח של זמן פשוט כמו שאנחנו. אני מקווה... היי בטוב. לכולם יש מקום, "רק" צריך לקחת... יודעת שלא פשוט, מקווה שיהיה בסדר. (mp)

הי mp , צדקת באומרך שלכולם יש מקום ובאמת לכל אחד יש זכות להביע את עצמו באיזו צורה שיבחר. (בתנאי שיעמוד בכללים..). ואם מדובר בהפגנת כשרון מסויים אז הן הוא והן כולנו נתרמים מזה. וכאן חייבת לציין הערצתי מהידע שלך במחשבים כי אני ממש בורה בתחום. הקושי שלי הוא בהרגשה בסיסית שלי ולכן ברגע שיש התעלמות מהודעות ולא תמיד כולם נענים (ואני בהם) אז אני מרגישה מאויינת (אם יש מילה כזאת), כי תלויה (ושוב, בעיה שלי) בהתייחסות של אחרים ונמוגה כשהיא איננה (גבולית?). נכון גם שהתרגלתי בפורום הקודם, שכל הודעה וכל מילה זוכה להתייחסות ולאמפתיה. אבל שם היו שלושה אנשים וכאן אדם אחד, שכל הנטל רק עליו ועושה כמיטב יכולתו.ומי יודע מה יותר טוב ממה? זה כמו הורים מגוננים-יתר והורים שמתעלמים (2 קיצוניויות)- שניהם מזיקים. אבל הורים שיודעים מתי לנהוג כך ומתי אחרת - הם ההורים המודעים והבריאים. ולנו נותר רק לנסות ללמוד מכל דבר.. ערב נעים

מיקה ו - mp רציתי לכתוב לכן שחבל על כלכלת האסימונים, אבל אז ..נזכרתי איך חשתי בתקופה שליאת, ואחר כך אורנה, ואחר כך מלי, היו פה..והרגשתי כל כך בלתי נראת.קשה לי אפילו להסביר למה, כנראה שלפעמים יש לאנשים מסוימים חיבור טוב יותר, ותמיד רציתי שיהיה לי את השיח היותר אישי. ואני שמחה שיש לי תקשורת טובה עם אודי...דווקא בתקופה האחרונה לא מתאמצת, כותבת מה שבראש שלי..אבל אני בטוחה שיש פה לכולם מקום, ואני מקווה שתדעו שאני חושבת שכולן פה יקרות... שלכן אופיר

ניסיתי כמה פעמים לנסח לך תשובה, ולא הלך... ועכשיו ככה נכנסתי לפורום וראיתי שיש אולי עוד אנשים שמרגישים כמוך. אני מקווה שהדברים שלי יעזרו לך, ולהם. תראי, קודם כל יש משהו במה שאת מרגישה. מה שלי אישית קסם פה בפורום זה דווקא כן זה שיש שימוש בשנינות והומור. זה בהחלט דבר שמקל על הכאב. אז בהחלט יכול להיות שלך מתאים ניסוחים "פשוטים" יותר ו"קונקרטים", וזה בסדר גמור. הכי חשוב זה תמיד לראות את הכוונה. מסכימה איתי שבסופו של דבר, ההתייחסות של אודי, התגובות שלו- הכל מגיע מכוונות טובות? ואף אחד לא רוצה לגרום לך להרגיש שכביכול יש פה "תנאי קבלה" או משהו דומה. ואני בכלל חושבת שלכל בנאדם יש כשרון יצירתי, ובמיוחד אנשים שמסוגלים לכתוב על עצמם, ועל הדברים הכי אישיים שלהם. עוד נקודה חשובה: נכון שיש פה את הבעיה שיש לא מעט פניות, ואודי, כמנהל הפורום, לא מספיק לענות מייד לכולם, אבל עצם זה שהוא עוצר פה כמה פעמים ומציין שהוא יגיב לכולם זה מקסים בעיניי. ההתחשבות הזאת. הידיעה שיש אנשים שמחכים להתייחסות שלך, ושאתה מתנצל שאתה עסוק וכשתתפנה תשיב ותנסה לעזור. ביננו, כמה אנשים בחיים עצמם (ופסיכולוגים בפרט) יודעים להתחשב ובאמת מציינים בכנות שהם רוצים לעזור לך?! אז הוא בסה"כ בנאדם ואין לו אפשרות 24 שעות ביממה לענות, אבל כל הכבוד שהוא עוצר לרגע וכותב שהוא יענה, ושבאמת אח"כ הוא חוזר לכולם ומתייחס לכל ההודעות וכן עוזר לכולם. הלוואי שהסובלנות הזאת הייתה הצרה היחידה שלנו בחיים :)

לפני כמעט שנתיים התברר לי שיש לי הפרעת אישיות. זה מלבד עוד כמה דברים. זה אומר שאני לא שפויה? יש רגעים שאני באמת חושבת כך בעיקר שאני פוגעת בעמי,או מדמינת כל מיני דברים... וגם רציתי לשאול מה גורם לך להקשיב לאנשים ולענות להם? אנשים לא עושים שום דבר בחינם!אין דבר כזה "רצון טוב"

תסמכי עליי. כי אני לא. ויש הבדל של שמיים וארץ בין לחיות עם הפרעה לבין להיות לא שפוי.

אמנם לא אודי אבל מרשה לעצמי לענות בינתיים עד ש... (וזה יכול להיות הרבה זמן, אם כי ל"חדשים" הוא נותן קדימות גבוהה יותר מטעמי חוסר זמן כנראה) בכל אופן הרשי לי להרגיע אותך שאת שפויה, וכי רוב בני האדם העסוקים בשאלה זו הם שפויים . לגבי הפרעת האישיות, אז סליחה שמזלזלת (אבל זה מניסיון מר)זה סתם ניסיון תיוג , כי רוב בני האדם אם לא כולם (אני כמובן ביניהם) שרוטים במידה זו או אחרת ואם תויגת, כנראה שהיה זה מטעמי נוחות של מטפלים-- כשיש מקבץ של תכונות המאפיין טיפוס אישיות מסויים, יותר קל להגיד במילה אחת את סוג הטיפוס/ההפרעה ולא את שפע התכונות, והמורכבויות שיש באישיות אחת. כמובן שיש לטפל בכל מה שמפריע לתיפקוד ובוודאי שבמחשבות אובדניות. בהצלחה!

אני חושבת עליך. מה איתך..? השקט שקט מידי.. תני אות חיים, יקירה. ~נילי~

הי נילי יקרה פלשתי לעציץ הזה, כי חששתי שאם אגיב בעץ שלי אז לא תשימי לב. ..סתם תהיתי מה שלומך? את שואלת לשלומן של הרבה משתתפות בפורום.. מה איתך? איך עובר לו החודש הראשון של האביב...? ((: יום מקסים אופיר

אודי שלום , וברוך הבא (כן אני יודעת שאני קצת בדיילאי ) מקווה שאתה מסתדר עם המשימה הגדולה שלקחת על עצמך לבד בלי לחלוק עם עוד שותפים שיהיה המון בהצלחה . יש לי כל מיני בעיות שאני מניחה שאם הייתי כותבת אותם כאן ההמלצה שהיית נותן לי היא להתחיל טיפול שיעזור לי לפתור אותם , הבעיה היא שאני כבר בטיפול (3 שנים ), וטרם הבנתי איך זה עובד , ומה צריך לקרות בטיפול כדי שכל הסיבות שבגלל התחלתי יפתרו , בנתיים זה לא ממש הולך . אני באמת מנסה להבין מה אני עושה לא נכון , ואיך משתמשים בזה . אולי יש לך הוראות שימוש בשבילי ?

שלום למישהי, הצלחת להוציא אותי מהקריאה הפסיבית. יש משהו בהודעה שלך שמאוד נגע בי. אני אחלוק איתך את הוראות השימוש שלי, ואולי אודי יוכל להוסיף לך גם משלו מאוחר יותר... אז ככה: 1. להגיע לפגישות באופן סדיר. 2. להמשיך ולהגיע, במיוחד כשממש ממש לא רוצים להגיע. 3. להגיע גם (ואולי בעיקר) כששונאים וכועסים על המטפל/ת. 4. אין דבר כזה לא נכון בטיפול. 5. כל מה שאת צריכה זה *להיות* שם. לא רק פיזית. 6. זה בסדר לבכות, זה בסדר לשתוק. 7. זה בסדר להלחם בתלות במטפל/ת ובטיפול. גם זה חלק מהעניין. 8. דברים גדולים מתחילים לזוז כשמרפים סוף סוף מהמאבק הזה. 9. להתמסר זו לא מילה גסה. 10. לדבר. לדבר על כל מה שעולה בך. גם אם זה מרגיש טיפשי, גם אם זה לא *ה*נושא שבאת לטפל בו. הכל קשור, וכל שיחה שלא תהיה שם תקדם אותך. 11. תסתכלי אחורה, לאיך שהיית כשהתחלת את הטיפול. האם באמת דבר לא השתנה, או שהמצב הוא שהבעיות אותן הגדרת לא נפתרו? 12. ס ב ל נ ו ת אני יכולה לספר לך שגם אני בטיפול כבר שלוש שנים, וגם אני עוד לא פתרתי את הבעיות שהגדרתי כבעיות בפגישה הראשונה שלנו. א ב ל - התקדמתי בהמון דברים אחרים בחיים שלי, ואין לי ספק שבסוף אני אצליח. סבלנות... ולך אודי, אני אנצל את ההזדמנות להגיד ברוך הבא (גם כן באיחור). כתבתי פה לא מעט בעבר, ובנתיים נכחתי כאן כקוראת בלבד. רק רוצה להגיד שהאווירה כאן נעימה מאוד מאוד, ושאני שמחה שזה כך. זה פורום מיוחד מבחינתי, והוא נהיה חמים ונעים מאז שבאת... המשך שבוע נעים, נועם

נועם נעימה.. מעניין.. בעבר, עד כמה שאני זוכרת, לא תקשרנו.. אבל תמיד היה לי נעים לקרוא אותך. גם הפעם :) אז רק באתי לספר לך בשקט בשקט :) אומרים ששמו של האדם מעיד עליו.. במקרה הזה אני מאמינה (ויודעת) שגם לשם וירטואלי יש משמעות :) שיהיה יום טוב בריא ומאיר לכולנו, ~נילי~

היי נועם , ממש תודה על התגובה שמחתי לקרוא ,הרבה מההוראות שנתת לי אני ממש מבצעת למופת - אני מגיעה לפגישות באופן סדיר מספר פעמים בשבוע , כשאני לא רוצה להגיע אז אני בטוח מגיעה :) בתלות כבר הפסקתי להילחם היא ניצחה אותי מזמן (למרות שמיידי פעם אני מנסה לפתח תוכניות סודיות ולברוח ממנה אבל בסוף היא תמיד מנצחת ) . בד"כ אם כבר אני מדברת זה על דברים ממש לא קשורים ואני מרגישה כל כך רע עם עצמי בסוף הפגישה . וגם לאחרונה מכול מיני דברים שהיא אמרה אני מבינה שהיא גם כבר לא מאמינה שאפשר לעזור לי ...ויש דברים שאני לא מסוגלת להגיד לה - למרות שהם לא כאלה טראומתיים אבל יש לי מין מחסום כזה שלא נותן להן לצאת . אבל איך אני יודעת מה היה היום אם לא הייתי 3 שנים בטיפול אם הייתי מרגישה אותו דבר , רע יותר או אולי אפילו טוב יותר ?! וכמה סבלנות צריך של עוד 3 שנים ? ...

היי אודי, סליחה מראש אם אני מתבכיינת ואם אין לי ממש שאלה ספיציפית , רק משתפת כי קשה להחזיק מעמד. מרגישה שמושכת בחוזקה חבל דמיוני שקשה לאחוז בו ונגמרים לי הכוחות לאחוז,וכשיגמרו הכוחות הכל יתפרק.אני אתפרק.אגיע למצב של שבירה ומפחדת אפילו לחשוב מה יקרה. מפחדת להגיע למצב שאני אתמוטט מרוב עומס מצטבר.. לא יכולה להחזיק מעמד,למרות שמנסה .מרגישה שממש שונאת את עצמי עכשיו,שונאת זה עוד מילה עדינה,אני פשוט מתעבת... המטפל אומר לי שאני צריכה להתייחס לעצמי יותר בסלחנות ובחמלה,כי יש לי ביקורת מאד שלילית כלפי עצמי,אבל אני לא יכולה לא לכעוס על עצמי ולא לשנוא את עצמי. גם עכשיו אני מרגישה סלידה איומה מעצמי שאני בוכה ומתבכיינת.רק השד יודע מה ירגיע אותי. ואיך אפשר בכלל להירגע? נראה שרק בעולם הבא אני אצליח להגיע למנוחה ולחוש הקלה במצב. אני לא מתכוונת לפגוע בעצמי בשום שלב אז לא לדאוג, אבל אני יודעת שרק זאת הדרך להקלה. המצב שלי כבר סופני שרק נשאר לחכות למוות...

היי אודי, תודה על הרצון שלך לעזור ,אתה יודע זה אמנם פורום אינטרנטי אבל מבינים מבין השורות שחשוב לך,אז תודה על כך. העובדה שאני מרגישה שאכפת ממני ושחשוב למישהו זה כבר התקדמות וזה כבר עוזר במעט. מחוץ לפורום קשה לי לשתף אחרים בתחושות הקשות שלי כי אני לא יודעת איך יגיבו, זה אולי קצת חבל כי ככה אני מונעת מעצמי את האפשרות להיעזר,לקבל את התמיכה לה אני זקוקה ואז אני נשארת לבד עם מטענים כבדים לשאת על הכתפיים. וזה מאד לא פשוט המצב.

אודי, אל תכעס, אבל מבהילה אותי קצת התגובה שלך למישהי כאן כמה עצים מתחתיי (שכחתי איך קראה לעצמה). אני יודעת שאני לא נמצאת מאחורי הקלעים לקרוא את כל ההודעות שהחלטת לצנזר, ואולי יש לך את כל הסיבות להיות כל כך תקיף. אופן הניסוח שלה באמת יכול לעורר התקוממות כזאת.. אבל למה אתה כועס כל כך מהר..? זה קצת מפחיד אותי.. טון כזה גורם לי להצטמק וכמעט לרעוד מפחד.. איך אדע לכתוב נכון? איך אדע שלא תכעס? בבקשה המצא כמה דוגמאות של מה לא מקובל עליך.. שאדע.. ובבקשה-בבקשה.. אל תכעס כל כך, זה מפחיד :-(

אודי :-( כנראה שאני לא מבינה אם כך... :-( האם במקרה לא העלית את הודעתי בנוגע לתגובתך שם למטה, או שלא במקרה? הודעתי לא הייתה אלימה, מזלזלת או פוגעת :-( בסך הכל כתבתי שנעלבתי קצת מהתגובה שלך.. אם לא במקרה ההודעה שלי לא עלתה אז אני נעלבת קצת יותר ובאמת לא בטוחה איך עושים אחרת.. לא אומר יותר מזה עד שתספר לי מה קרה.. אולי זו בכלל טעות.. אני

ואכן היה אלים כלפי הודעותי שלא היתה בהן שום אלימות כמו זו שהוא הפגין. וזה אכן מבהיל ומפחיד...

הי ילדה עדינה ורגישה, תראי, זה קצת כבד מה שאומר, אבל בעקרון, כשמטפלים בחלקים נרקיסיסטים זדונים, איכשהו ובאיזה מקום צריכים להיות מאד יהירים מולם ולהחזיר שיקופים בכדי לנפץ את הדבר הענק שהם מנפחים ולהחזיר אותם למימדים של בני אדם "כמו כולם". זה נורא קשה לכל הצדדים. למעורבים ולמתבוננים. ואיך מקטינים בהלה? אני חושבת שאם מכירים בכך שבכל אדם, אפילו בעל הצדדים הרכים והנעימים ביותר נחבאים גם קולות נוקשים כאלה - גם בך, גם בי, בכל מנהלי הפורומים, בהורים שלנו, במטפלים האהובים שלנו, גברים, נשים, בכל אחד - זה יכול להניח את הדעת. וצריך גם לזכור שעפי"ר ובמצבים בריאים החלקים הללו יושבים להם בשכבות תחתונות בשקט. אני חושבת שהתפיסה, הקבלה וההפנמה של העובדה הזו לא תמיד קלה, אך מרגיעה חרדות ומאבקים פנימיים. ממיק חביבה שלי, שימי לב אם את לא מזדהה עם הקולות ההרסניים הללו יותר מידי וכך מכווצת את עצמך. אם את זוכרת, גם ליאת האהובה אמרה שהאחריות על העלבון היא על הנעלב... אז... שימי לב אם זו בעצם את שלוקחת משהו (שבאמת הוא כזה, או לא באמת כזה, זה לא משנה) שימי לב אם את לוקחת דבר שכבר חלף או לא קשור אליך ומשתמשת בו כדי להמשיך ולהכאיב לך לעצמך, וממשיכה להתייסר ולהתפרק. שימי לב גם מתי זה קורה לך. מתי החרדות שלך גוברות והרגישויות דקיקות דקיקות. יפתי, חשבתי על החלום הקסום שלך, חלום לשמור בקופסא קטנה ומרופדת בענני כבשים קטנטנות לבנבנות. אבל בוודאי שחלום כזה מעורר חרדות. משאלת התקרבות והתמזגות אל מול הפחד שבמציאות תמצאי את הגבול, שתגלי שהאחר שונה ממה שציפית ואפילו מאד שונה... וזה נכון, יהיה גבול, אבל משמעותו לא תהא נטישה מוחלטת, או נתק מוחלט. יהיה מרחק של קיום בטוח לשניים נפרדים. חוצמזה, שלדעתי לנפרדות יש משמעות רק כאשר נכנסת צלע שלישית, אבל טוב, זה כבר נהיה מסובך מידי. וכל כך בא לי פשוט לרשום את השם המלא שלך, הרגיל והאהוב, שבאמת, כמו שנכתב לך, מעורר המון רוך סביבו. היי חזקה ואני מקווה שתדעי למצוא את המידה הנכונה לך מול האינטרנט ולא להתחרפן יותר מידי. מבלבל. נכון... בי נשמה

המילים שלך יקרות לי מאוד. ממש תודה.. האיסוף מחדש שלי מכל הפינות.. איך היה לך כוח לעשות את זה בשבילי?.. התחברתי להרבה מהשאלות והדברים שכתבת. חיבקתי את המשפט הלפני האחרון בהכרת תודה וחיבה גדולה :-) התעייפתי מעצמי כאן וקשה לי לכתוב אותו. אולי ניק באמת היה מקל עליי.. ניק נולטה. אבל ניק זה שם של בן.. לא יודעת,.. כמעט רשמתי את שמך הקודם קודם :-).. אשפיל מבט ואודה שאני לא מצליחה להשתלב יותר. שזה הרבה מדיי מאמץ. כמעט מרגישה צורך לבקש, אם מותר, להסתכל פה רק עלייך.. לעלות על הכבל המתוח, אי שם במרומי אוהל הקרקס, ולא להסתכל למטה או לצדדים. רק עלייך. צעד אחרי צעד פנימה. מפחדת להתחיל מחדש.אולי עדיף לחפש את מה שצריכים במקומות אחרים. קשה לי פה קצת. אבל גם עם השלישייה הקודמת, שעזבה, היה לי קשה. כאילו רק עם הראשונות שלי אני מצליחה לדבר. (את ביניהן..) עצוב קצת. אני לא מבינה את כוונות המילים. לא מצליחה להתחבר למילים של אודי. נורא לא נעים. אולי אני כבר לא מתאימה לכאן. אולי זה בסדר גמור. אני מרגישה שבכל שיחה שאתחיל יש אפשרות שאפגע. שלא אבין נכון. שאדקר. ואז אאלץ לעשות בפניו ובפני עצמי כאילו הכל בסדר. כאילו הבנתי. להגיד ששטויות, לא מעליב בכלל, נחמד מצידך שאתה אומר, תודה על התגובה ותשומת הלב. אבל בפנים לא להבין כלום, להרגיש חסר גדול ובהדרגה גם כעס או תסכול. רציתי להיות פה אף אחד, לא ליצור קשר, ולכתוב רק לאודי. פשוט לא מתחברת.. אולי זה סימן ללכת? לא יודעת מה עוד קושר אותי לכאן. למה אני לא מתחברת? למה לוקח לי כל כך הרבה זמן? וכן, זה מאוד מוכר מפעם.. מאוד מאוד.. וברירת המחדל העתיקה, לחייך חיוך נינוח ולהכריז ש"בטח, שטויות, אין שום בעיה", מכאיבה לי כשהיא נעשית אופציה גלויה גם בגרסא הוירטואלית שלי. אולי אסתפק במטפלת שאיתי.. וכמה בא לי לגלות לך את שמה...(אסמוך על יכולת הניחוש שלך) כאן אשחרר חיוך קריצה ;-) את מחזירה לי את פעם... וכמה הייתי רוצה לדעת להסתגל יותר מהר.. אודי, אל תיקח שום דבר מהדברים שכתבתי באופן אישי, בסדר? ממיק :-) כל כך הרבה מילים קטנות ומחממות לב בא לי ללקט מתוך ההודעה שלך.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. (תני יד..?) חיוך של ביישנים, תודה :-) אני

הי חמדתי והי אודי, קבלו התנצלות... פתאום תפסתי את עצמי בראש אוי אוי... הודעתי הקודמת נכתבה עם מעט מידי סייגים, ורבים בה אי הדיוקים... אז, סורי, התרברבתי לי שאני יודעת, אבל מסתבר שלא ממש... בקריאה חוזרת, חלק ממה שכתבתי אפשר לפרש לא טוב. מה שנראה לי בהודעתי הקודמת באג רציני שדורש תיקון ועליו אתמקד, הוא השימוש במילה יהירות בפסקה הראשונה וכנראה שגם שאר המשפט שנלווה לה... ב"יהירות" משתמשים כמושג שיש לפניו סימן מינוס, דבר ללא גבול, אז במחשבה שנייה, היא לא מתאימה, אולי ההיפך הגמור בעצם, משום שלומר יהירות זה גם לא לקחת בחשבון שישנה אפשרות לא להצליח כמצופה וגם הרבה מעבר. אז במקומה נכון היה יותר לרשום "עזות מצח" או "אומץ". אחר-כך גם חשבתי שאולי היה חשוב לרשום קצת בדרך אחרת ולומר - שאם מי שמולך מודע ומכיר את מגבלותיו (למשל כמה הוא יכול להכיל או לספוג) ושם את הגבול הזה, בכך למעשה הוא מראה לך שהוא אדם בשר ודם ולא נותן לצד שמולו להמשיך עם אשליית הכל יכולות שלו. גם עכשיו קשה לי לדייק מספיק, ובכל זאת משהו. על המשפט הלפני אחרון הייתי חוזרת באהבה רבה, ואם כל מה שרשמתי גם-כאן-גם-שם בלתי עכיל, מקווה שאותו כן תוכלי לקחת לך. שלך, (mp)

הי mp רציתי לומר שגם שהדברים לא אלי נכתבו. בכל זאת יכלו לרגש גם אותי. בטח כיף להיות ילדה עדינה ורגישה כשמתבוננים עליה דרך העיניים שלך... גילי

מקווה שאתה לא כועס. לא העלית את ההודעה שלי. (כן העלית הודעות שנכתבו מאוחר יותר). זו היתה הודעה מנג'סת? הבנתי שאתה מבקש תזכורות אם אנו רוצים שתענה להודעות שלא התייחסת אליהן? טעיתי? ואולי גם את זאת לא תעלה...?

שלום רב אני מחפש האם יש שם לתופעה אשר ממנה אני סובל : אנירגיש מאוד, נעלב כועס ומסיק מסקנות מרחיקות לכת וזאת אפילו מאנשים הקרובים אלי ושאני יודע שאין בכוונתם להעליב אותי. הרגישות הגבוהה גם באה לידי ביטוי בתשומת לב לכל פרט ולו הקטן ביותר בהתנהגות הסובבים אותי כגון תנועות גוף,פרצוף, וכ"ד. והכל מלווה במטח, לחץ, וחרדות. בקיצור אני מחפש שם בכדי שאוכל לקרא על כך עוד חומר תודה מראש

תודה רבה אני אתחיל לחפש חומר בנושא

שאתה מעלה רק הודעות מאנשים קבועים, ולא מתייחס אל כל השאר. קרה כבר מספר פעמים שכתבתי משהו ולא העלית אותו. אני מחרימה את הפורום הזה כי הוא בהחלט לא דמוקרטי, לא חופשי ודוחה מעליו את כל מי שהוא קצת אחר. אני לא מסכימה לזה. גם את ההודעה הזו לא תעלה? אתה יודע, שיש אנשים שחושבים קצת אחרת ממך... זה מבטא את האגו הגברי שלך, אם היתה פה אישה, זה היה הרבה יותר בוגר ומאפשר. השאלה שלי היא מדוע אתה עושה זאת, מדוע אתה מתעלם כך מההודעות שלי? האם גם את ההודעה הזו לא תעלה? שוב? יש פה קולות שרוצים מנהל/ת נוסף- מדוע אתה לא יכול לקבל ביקורת?

ששוב לא הצלחת לקבל ביקורת (ולו גם כזאת שמעודנת). אז זה הפיתרון שלך? שאזרק מכאן ואחפש משהו אחר? למה אי אפשר להגיע לדיאלוג בנושא, למה יש לך צורך לצנזר כל מה שיש בו ביקורת ולחלוטין לא מה שאתה מכנה, "ניאוץ", או "השמצה", אלא רק בקשה לשמוע גם צדדים יותר מאתגרים.