פורום פסיכולוגיה קלינית

הי שיר בחרתי להגיב פה למעלה, ולפתוח דף חדש (; אני חושבת שלא הבנת אותי נכון. אני בטוחה שגם אם לא הייתה כוונה מצד מי שכתבה את ההודעה, הייתה פגיעה, ולפעמים כשהפגיעה מכוונת, היא גם באשמת מישהו. הכוונה שלי הייתה, היא שהרבה פעמים שוכחים, שגם אם מישהו פוגע, לנו יש יכולת לבחור מה לעשות עם הפגיעה הזו, כי תכלס, להאשים ( לפחות במקרה הזה ), לא יתן הרבה...אנשים פה לקחו את זה למקום שהם לא מסוגלים לכתוב בפורום/לדבר עם המטפלים שלהם וכו. ההיפך, שירי היקרה, מה שאני רוצה להגיד, וקצת למדתי גם על עצמי בזמן האחרון, הוא לא מי אשם או לא, אלא על כוח, ועל זה - שלך,יש כוח להתמודד עם הדברים שנאמרו פה. אני בטוחה שמי שכתבה את זה מתחרטת ( ולא הייתי כותבת את הדברים, אם לא הייתי רואה חרטה מצד הכותבת, או מתוך מחשבה שזה היה במזיד). הדברים כבר נאמרו. בין אם נרצה ובין אם לא אפשר לחשוב רק קדימה, מה עושים אם זה ( אנחנו, אלה שבצד הנפגע, כי אנחנו אלו שחשובים, כרגע לא ממש מעניין אותי מהפוגע ) כי את חשובה. יש משפט יפה על סליחה: הלב הוא כמו גן. ניתן לגדל בו חמלה או תיעוב, איבה או אהבה. אלו פרחים תבחר לגדל בו? .בודהה. שיהיה לך חג שליו שמח ופורח ובעיקר שליו.. שלך אופיר

היי קודם כל, כנראה היה רעיון טוב לפתוח דף חדש.. שנית.. יכול להיות שלא הבנתי אותך נכון.. יש לי שריטה עמוקה (בין שאר השריטות שחרוטות בי).. כשפוגעים ומדברים על פגיעה, זה זורק אותי למקומות מאוד קשים.. קשה לי כשאנשים מבטלים את הרגשת הפגיעות שלפעמים יכולה להציף ברמות מטורפות. אני חושבת.. אולי זה בגלל שאני עדיין מלאת אשמה עצמית על הפגיעות בי. אולי זה בגלל שאני תמיד לוקחת אחריות על כל דבר שפוגע בי. ואולי רציתי שפעם אחת מישהו שפגע בי (ברמה כזו או אחרת) יקח על עצמו את האחריות ויעשה את "המעשה הנכון".. מעבר לזה? יכול להיות מאוד שלא היה בי כח להתמודד עם מה שעלה כאן.. לא היה בי את הכח להתמודד עם המחשבה שאולי זאת אני. ויותר מכך, לא היה בי את הכח להתמודד עם הרגשת הפגיעה.. אני יודעת שברמת העיקרון את צודקת.. אני יודעת שמי שנפגעה צריכה לקחת אחריות על החיים שלה - על מה שקורה לה אחרי הפגיעה, מה היא עושה עם זה ואיך היא ממשיכה את החיים משם.. אבל את יודעת מה אופיר?.. יכול להיות שאני עדיין לא שם.. נכון שאני בטיפול (כבר יותר מחמש שנים) ואני מנסה, אבל אני עדיין לא במקום הזה.. (שכנראה - בטוח - מעיד על מקום בריא יותר מאיפה שאני נמצאת היום). אז רק אגיד ש.. בכל זאת יש הבדל.. בין לקחת אחריות על הפגיעה שנעשתה, לבין לקחת אחריות על מה לעשות עם הפגיעה שקרתה באשמת מישהו אחר.. ושם כנראה פספסתי אותך.. את מה שהתכוונת לאמר.. אז סליחה.. באמת.. ו.. תודה.. שכתבת.. שהסברת.. ואמנם קצת באיחור.. אבל.. חג שמח לך אופיר, ולכולם.. עד כמה שניתן... שיר

הי שיר והערה אחרונה קטנה - האחריות שאנחנו צריכים לקחת היא לא על הפגיעה, אלא על החיים שלנו. גם נפגעות תקיפה מינית, עם כל הקושי, צריכות לעשות את זה בסופו של דבר, וגם כל אחד אחר שעובר משבר בחיים. עובדה, תראי כמה בנות יש פה שעברו תקיפה מינית ודברים יותר גרועים, ( אני לא צריכה לספר לך ), ובכל זאת הולכות ומוצאות לעצמן טיפול, אנשים תומכים - זו הדרך היחידה להתגבר על הפגיעה, לשמור על המקום שלך והחיים שלך, ולא לתת לפוגע לעשות את מה שהוא התכוון לעשות - להרוס. דווקא בגלל שזו לא אשמתך או אשמת אף אחד אחר. אז למה שהחיים שלך ולא של הפוגע יהרסו? יסתובבו סביב הכאב? אולי דווקא בגלל שאנחנו מחכים לתיקון, נשארים פגועים כדי שמי שפגע יבוא ויהפוך את הדברים בחזרה לאיך שהם היו - שלמים.. וואו, כנראה ההודעה שלך נדעה בי במקומות מאוד עמוקים, אני מוצאת את עצמי חושבת על זה ועוד ועוד דברים עולים ( לא מפתיע, גם לי קשה להשתחרר מהמקום הפגוע, כי שם הוא עוד נמצא, ה x-מטפל שלי..ואם אמשיך הלאה, הוא יעלם. ): )... לילה טוב אופיר

שלום, כותבת רק על מנת לאוורר את התחושות הקשות. לא תוכל לסייע, כי כל אחד והגורל שלו והשקפתו על החיים. חזרתי עתה מסיבוב עם הכלב, בו הצצתי כמו הומלסית רעבה לחלונותיהן של משפחות חוגגות. בת 43, רווקה, ללא קשר זוגי, ללא ילדים, ללא חברים (רק חברה אחת, שכמובן מבלה את החג עם משפחתה), עם הורים מבוגרים ואח נשוי ללא ילדים, שאינו טורח לחגוג עימנו את החג. בשנה האחרונה מנסה לשנות את השקפתי הדכאונית על החיים, ולא להתמקד ב"אין" שהוא כבד מנשוא, אולם תחושת זיוף ה"יש" קשה גם היא ובעצם זוהי התכחשות לסבל על מנת להמעיטו. אני מטופלת תרופתית ושיחתית אבל כמובן שאין בזה תועלת למול נסיבות הקיום (אשר אמנם יכלו להיות ואכן יהיו גרועות יותר בעתיד) ורציתי לשאול אותך ואחרים איך להתמודד עם תחושת הריקנות וחוסר הטעם?

מכתבך נגע ללב. העלה בי קושיות משלי: האם את לבד "מציצה למשפחות חוגגות", מבחירה? אם היית מוזמנת האם היית מגיעה או בוחרת בלבד? או שאת מרגישה כ"כ "אין", שלא חיפשת פתרון? כל מה שממעיט סבל, גם אם הוא סוג של זיוף עבורך/עבורינו, הוא מבורך. הרי בזה עניננו בעולם הזה -להמעיט את הסבל. את תחושת הריקנות וחוסר הטעם, הייתי מיעצת לך למלא בתחילה מתוך "זיוף". לחפש עיסוקים שימלאו את ליבך , ולו במעט. לעסוק ביצירה כלשהי, להתנדב, לתת מיכולותייך וכוחותייך לאחרים.לחפש בקדחנות את הטעם עבורך ולאמץ אותו לחייך. ככה גם מכירים אנשים , ברמה כזאת או אחרת, וגם מתמלאים מבפנים. מנסיון. נסיבות החיים בעתיד הן בידייך בלבד. מה שתעשי איתם ומה שתגידי עליהם, כך יהיו. ועכשיו תסתכלי שוב על מה שכתבת עליהן בסוגריים... בברכה, הגר

רוצה רק לנסות להציע רעיונות להפיג תחושות ריקנות וחוסר טעם... לפני כן חושבת שכן חשוב שאת מנסה להתמקד יותר ביש או פחות באין - שאלה של מינוח, אבל כל הכבוד שאת עושה זאת כי זה הבסיס לכל. - גם כדי למנוע את התחושות שלעיל. מבינה אותך לגבי תחושת הזיוף של היש . אבל אולי יעזור לך לדעת שכולנו עושים זאת בזמן זה או אחר בחיינו. גם מי שמוקף באנשים יכול להרגיש לבד ולזייף הנאה "תוך כדי" או "אחרי". לייפות את המציאות מול עצמו ומול אחרים. ויש הרבה נשואים/נשואות לא מאושרים. שלא תביני לא נכון שאני מעודדת "זיופים". אבל מכיוון שמצבי די דומה לשלך, אני חושבת שמבינה למה את מתכוונת... ובעצם לא משנה מה יש לך - אלא איך את מסתכלת על זה. ברור שחשוב שאת ממשיכה לטפל בעצמך , שם אין מקום ל"זיופים" וחשוב להתמודד עם כל מה שאת מרגישה באמת. ועכשיו כשמגיעה לזה שוב, קשה לי . קשה לי להתיימר לומר מה מפיג תחושת ריקנות וחוסר טעם. יכולה רק לומר מה עוזר לי . בעיקר המניעה. וזה - להיות עסוקה במשהו. (קריאה, שיחה עם חברה, מוסיקה,טיול, כתיבה פה בפורום..) וכל מה שעושה לך טוב. וגם..אם יש לי הזדמנות לעזור למישהו (קשיש, שכן , קרוב משפחה וכו') זה גם עוזר לי להרגיש חיונית וחשובה בעולם.. סליחה שיצא כזה ארוך (כנראה מתוך תחושת הזדהות..) בהצלחה!

אודי שלום, קראתי עכשיו את מדורו של יאיר לפיד בעיתון והוא כותב שתחושת האושר לגביו היא להיות שייך. מה עושים כשאינך שייך לאיש וחלק מהאומללות קשור בכך? הרי זוהי תמצית תחושת ההומלסיות, העובדה שאינך שייך לשום מסגרת, ואתה נאלץ לזייף כל הזמן את התחושות העמוקות שלך כי קשה ועצוב אבל זה לא מעניין אף אחד. איך עלי ל"הסתכל" על המצב? לומר לעצמי "איזה כיף, אני חופשייה ולאיש לא אכפת ממני"?

הי וערב טוב, את יודעת, בעיקר הרגשתי שאת מדברת על תחושת הקנאה העוצמתית. טוב, בטח לא חידשתי יותר מידי. וקנאה - בעקרון וכמו שאומרים היא רגש לגיטימי, אבל, כשלוקחים אותה למקום של הרס, ועוד הרס גדול כמו של הומלסיות אז קנאה כזאת היא דבר רע. אין לי תשובות, וכנראה שהתשובות המתאימות לך אצלך בלבד... אבל אני, מטופלת, ועשיתי כבר כברת דרך, מאמינה שבעזרת טיפול (ולא קצר) ניתן למצוא מעט תשובות ואפשר למתן משמעותית את ההרסנות של הקנאה. אפשר להשיג יותר שליטה. נראה לי שניתן לשים לב לכך, שחלקם של ההומלסים הקונקרטיים, שהתגלגלו למצב זה עקב חסרים נפשיים בעיקר ושהתממשו לאין חיצוני, (ככל הנראה גם מכוחה של אותה קנאה הרסנית ומאיינת) נמשכים משיכה עזה ביותר, אובססיבית אולי אפשר לומר, ובוחרים להימצא כמעט בכוח ליד מקומות שבהם יש. הם משתמשים באלמנטים החסרים, תוך ניסיון נואש להעצים, להקצין ולהדגיש שבעתיים ולראווה את מה שחסר להם. לדעתי, יש כאן כוונה להפוך את האין למושלם (מה שבלתי אפשרי, כמובן, במציאות החיים), וגם סוג של ניסיון לכאורה לגרום לסובבים אותם לחוש אשמה באשר לסבלם וכך לקבל פיצוי ועוד. אז בעקרון יש להם נטייה להיצמד למשהו טוב ובנוי ולשים לידו סימן מינוס גדול. ותראי, מאד לא פשוט. אבל אפשר לנסות להקל ולצאת מזה. הדרך שאני מכירה שעובדת היא התמדה בטיפול מכאיב, שכנראה עושה משהו גם מעבר ללהבין את המקור. זו דרך שמצריכה גם ויתורים משמעותיים (ביניהם גם על האמת האולטימטיבית והפחות מתפשרת); שינויי ציפיות; לקיחת אחריות (כגון: פחות "להאשים" את כל הסביבה בסבלנו); ואז, אז גם חל השינוי בתפיסה, והתחושה שמדובר בזיוף משתנה. אני חושבת... ואם כתבת בפורום, סימן שיש בך חלק שמאמין ומבקש וכמהה ומגיע לו. שבת נעימה (mp)

אם יש לך תשובה להודעת ההמשך , אשמח לדעת מהי.. תודה על מה שכבר ענית ועל מה שתענה(?)

תודה על תשובתך להודעת ההמשך שלי למטה.. מקווה שאצליח לא 'להצטנע' גם מול המטפלת שלי שאיתה כבר מיציתי את הכעס שלא נותנת לי מספיק והיא לא ממש הכילה ונפגעה בחזרה. נשארתי עם הדילמה (ועם החרדות) - איך אדע כיצד לווסת את הצורך שלי בעזרה, מבלי להכביד על השני? סליחה ששוב שואלת... (ואני רק רציתי לומר תודה..). מכבידה?

היי אודי פספסת את ההודעה שלי למטה, אני רגילה כבר שלא רואים אותי זה לא חדש. חג שמח. ולשרית, תודה לך,אולי אכתוב לך יותר מאוחר ,כרגע בלי מילים.. חג שמח גם לך יקרה

אהלן אודי היקר, רעיון סוף הדרך :-) ... דווקא הפנטזיה שלי היא שאולי הייתי צריכה פעם אחת בחיים כן לשתות קצת יותר מידי ולהרשות לעצמי לאבד שליטה ככה... לא במטורף, אבל קצת. ככה בחברה שיש בה מישהו אחר שיכול לשמור, לנהוג... כן, כן, על משמעויות המילים ברבדים השונים... ומה הייתי בוחרת? המממ... הייתי בוחרת לשבת בשקט ולהרגיש. עצב, געגוע, ליטוף, קירבה, אבלו?ת... ממש ככה. אין על הגשם. ועדיין, עדיין הגשם בוכה במקומי... אבל תקשיב - זה בסדר שגם הכלב שלי יהיה מוזמן? :-) יש מצב? הכלב יקר מפז, לא נובח לא נושך, ידידותי וחברותי פלאים, מוקיר תודה אין קץ. יש לו חיוך רחב ועל אף שעיניו טרוטות קמעה, הן עדיין מלאות אור. במורכבותו, הוא מייצג (גם) את החלקים המעניקים, הדואגים, הנאמנים, הנבונים, המקשיבים. את הקשר האמיץ... אז... בינתיים את שאר המילים והסיפורים ארזתי לי בשק קטן ואשמור בסבלנות ע-ד שנחזור להיפגש בשיחות. חג אביב שמח לכולם, ובתקווה לניצול חלונות ופתחים של הזדמנויות מצמיחות, (mp)

האם הכסא שלידך תפוס? אפשר? אשב שם בשקט לידך.. אלטף בהחבא את הכלב המחייך.. אקווה בסתר שירשה לעצמו לנוח קצת עליי.. להניח את ראשו על ירכי ולהתבונן מסביב בעיניו הטרוטות והחכמות. יש משהו כל כך מרגיע ומשרה ביטחון בנוכחות כלבית חמה כזו.. אקשיב לעצמי ולקולות השולחן שמסביב.. תקשיבי גם את לעצמך, ואולי-אולי פה ושם נפנה אחת לשנייה ונחליף מבטים וחיוכים שקטים. יש משהו רגוע בהאזנה הפסיבית הזו.. ממלאת מחשבות וצבעים, אכניס אותך בחיק משפחתי, אם תסכימי.. קצת רעשנים לפעמים, אבל אפשר לשקוע קצת בהמולת הקולות ולהרגיש ביחד גם כששותקים וחולמים בהקיץ. ביחד מיוחד, של משפחה. האם תסכימי שאעטוף אותך בהמולת קולות מוכרים? האם תסכימי שאשב לידך? אותי פסח תמיד מדהים מחדש... כל שנה אותו דבר. ודווקא החזרה הזאת על המילים, על הבדיחות המוכרות מהשנה שעברה (ומזו שלפניה), דווקא משהו ב"שוב אותו דבר בדיוק" מכניס בי איזה רוגע. לא דרוכה בפסח... כבר יודעת מה הולך להיות ורק שמחה שוב לפגוש את הפנים והקולות הקבועים של ילדותי ובגרותי. חג של חיוכים מרוחקים וחולמים וחג של חיוכים קרובים וננגעים... הלוואי שגם לך (ולכן) יהיה נעים בחג, לילך

הא! אני יודעת מה אביא! אביא.... ז מ ב? ו ר ה מי ישן, מי אכל יותר מידי - נא להתעורר ! עכשיו כ ו ל ם - התעמלות בוקר אפ אפ אפ אפ על הרגליים. הרם ידיים. לנשום. לנשוף. מי בכפיפות בטן? מי קופץ בחבל? מי בריצת 10,000? מי בסקווטים? הצחקתי אותנו, הא? יאללה, איפה השוקולד... אוף... בדרכי עכשיו לרופא... חזרה לי איזו בעיה ממש לא משהו... :-( אבל שיהיה בוקר אור לכולם

כמי שממש לא מחבבת את החג הזה, נושאת זכרונות מרים שקשורים בו, כמי שלא מאמינה בכך שהיא הולכת לסוע יותר ממאה קילומטר כדי להסב עם משפחה (נעימה ונחמדה אמנם אבל לא בקונוטציה הזו..), וכמי שלא יכולה להפרד מבקבוק הבירה היומי, ולעיתים הדו יומי, אני בוחרת להביא לליל הסדר של הפורום ארגז בירות, אולי כמה ארגזים. טובורג וגינס ולף בראון למה לא?. אני יודעת שזה לא יתאים לכולם וזה ירחיק את שומרי הכשרות מהשולחן, אבל תדמיינו ערב כזה. בירות אולי קצת נישנושים ואפילו ההגדה הופכת להיות מרתקת. אודי יש לך את זה. המשחקים שלך מגרים לי כל פעם את קצות האצבעות. ואולי כבר נביא ברז בירה. בואו לא נהיה חזירים. ברז בירה גולדסטאר. מה רע?

אודי, אני מתנדבת לערוך את המפיות שעל השולחן פה בפורום.. לסדר אותן בקיפולים מיוחדים לקראת החג.. שיהיה נעים וחגיגי ..! ו..עכשיו כשהשולחן יפה ונאה ואני רגועה בהקשר (כי אני חולת ניקיון ואסטטיות :)) אספר כי.. אני רק רוצה שיעבור הסדר אצלנו בבית בשלום. שהאלכוהול שאשתה יהיה פעם הבאה לשמחה ולא להדחקה או כדרך התמודדות מהסוג הלא נכון.. אני רוצה שיהיה טוב.. אני רוצה להצליח להתמודד.. אני רוצה להשאר חזקה. לא לפול ולא להתמוטט. אני רוצה שקט אבל אולי קצת מסוג אחר.. אני לא ברורה.. אבל אני משתפת.. ואתם חשובים לי.. אז שיהיה חג חרות. חג ששמו יהיה לא רק 'שם' אלא גם תמונת מצב.. (((((((((((((((..יש לך כח נילי.. את יודעת.. hang in there.. ))))))))))))))))) תודה שאתם פה.. חג שמיח לכולנו.. מכל הלב, ~נילי~

סיפור יציאת מצרים ממני... כדי להיות איתכם גם בלי מילים. http://www.youtube.com/watch?v=CRl5ApPcvjc

הי לכולן לא היה מזיק לי להביא חלק מהאוכל שהיה על השולחן לפה.. אולי ככה לא הייתי אוכלת כל כך הרבה ( הצלחתי לזוז רק עד למחשב, וזהו )וגם כדי להתחלק עם כולכם באוכל של סבתא. שהוא האוכל הכי! הייתי מביאה אוכל יווני, קורקוטופיטה ורלה-טופיטה, והרבה טופיטה ( פשטידה ). והייתי רוצה להביא גם חום, ואור ושלווה לכאן. ולעשות מהן פשטידה: אורחוםשלווטופיטה..תנסו להגיד את זה מהר, ותדמיינו פשטידה כזו. כשרה לפסח לחלוטין.וגם לימים אחרים... בנות יקרות: שרית, חן, שיר, נילי, לילך, טימי, גילי, רויטל, MP, ממ..כולן כולן, חג שמח של התחדשות ופריחה. ואודי היקר תודה שאתה דואג, שגם לנו פה, יהיה מקום סביב השולחן. אין כמוך אופיר

הי אופיר מכירה משחקי פוקר... אז אני לוקחת את האוכל היווני שלך (סליחה, של סבתא) ומוסיפה תאילנד, ערסלים וקוקוס (אח"כ נוכל לחגוג גם את יציאת תאילנד) מקווה שאת נשארת במשחק (-: אורחוםשלווטופיטה אורחוםשלווטופיטה שיהיה לך ולכולם חג שמח! מלא באורחוםשלווטופיטה (ממש סופרקאליפראג'ליסטיקאקספיאלידוושס) להתראות גילי

שלום לכולן, ושלום לאודי (ותודה על ההזמנה!!). סליחה על האיחור. האמת שהחלטתי להצטרף עכשיו לסדר הפסח הזה, רק בשביל החוויה המתקנת. לאחר שבועות(!) שבהם שיגעו אותי (המשפחה שלי והמשפחה של בן הזוג), אז לקראת ליל הסדר, באמת שהכנתי את עצמי עם המון חשיבה חיובית, שהולך להיות טוב, ושהכל זה סתם שטויות. באמת. ובסוף... איך שהגעתי מייד חשבתי שאני מתעלפת. היה סיוט. בכלל חשבתי שלא נקיים את ליל הסדר, זה פשוט היה נראה שזהו נגמרו החיים. בסוף בסוף התיישבנו, רק שאני הייתי עסוקה בלהסדיר לעצמי את הנשימה. עצוב. חבל. היה ממש גרוע. ממש נורא. אווירת חג? ממש לא! אני חושבת שאחרי יותר משעה לקח לי להירגע ולנסות להשתלב. אולי בסוף זה טיפה טיפה היה נחמד, אבל ממש לא יותר. אני עדיין בהלם, ועדיין עצובה. אז מה נשתנה הלילה הזה? בהתחלה חשבתי שהלילה הזה אסור לבכות (בגלל נוכחות האנשים). הרי אני אתמול בכיתי המון המון, וכל הזמן אמרתי לעצמי שטוב שזה קורה לי עכשיו כי העיקר לא לבכות בליל הסדר (וכמה שהתאפקתי לא לבכות שם בייחוד אחרי מה שקרה שם... פשוט התקנתי מנעול בגוף שלי). אבל בעצם עכשיו הלילה ממשיך, ואני לבדי, אז בטח שמותר לבכות. שום דבר לא השתנה הלילה הזה. שמחה בשביל כולן פה. שיהיה המשך חג שמייח לכולן, וגם לך אודי. תודה על ההקשבה. אולי הלילה לא היה "סדר", אבל לפחות שיסתיים בלילה טוב... רק רוצה שקט.

ויצא מהבית... anybody home?

ומי אליהו הנביא של הסדר של הפורום?

שלושת המנהלים הקודמים שעלו בסערה השמיימה? - - - - - - - או שמא אלה גמדי הפורום? - - - - - - - או (טוב, את זה כבר נעזוב...) שבת שלום ומבורך

היי.. אודי , מה שלומך ? החג מתקרב והחששות .. של מה יהיה סביב החג הזה מבחינת קרבה עם המשפחה מתחיל שוב להתערער בי.. מקווה שאוכל להתנתק? .. או להיות פחות מחוברת לרגשות הקשים , כאלה שמתעוררים עם הרצון לקרבה מהבית.. בכז, עברתי להגיד לך קודם כל תודה אישית על הנוכחות המיטיבה ועל האכפתיות בתשובות כאן אליי ולכל אחד ואחד, נעים לקרוא אותך, ולדעת שאתה פה. אני מניחה שלגמרי הצלחת ליצור למרות.. הקשיים בהתחלה מקום מפגש מקבל שמעורר התפעלות בתמיכה ואהבה ממך ומאחרים .., אז גם אם יש ניסיונות של אחרים לערער מידי פעם. אני מקווה שנזכור שהמקום חזק ..ובטוח כשיש מי ששומר עליו. אז אודי יקר לך ולכולן- לקבועות שכאן ..נילי, חנה - N, אופירי, שיר, מיקה , אשת, לילך, טימי,רויטל, ולאורחים שמבקרים.. חג פסח כשר ושמח!!! מאחלת התפתחות אינסופית ומימוש של העצמי. יציאה ל"חירות חיצונית" דרך החירות הפנימית כזו שתהא עטופה באהבה ובשמחה המונים של בריאות ואושר פנימי. מכל הלב, שרית

'המונים'.. :) אני אוהבת שריתוש.. חג אביב שמח ופורח גם לך :) ~נילי~

לא הספקתי קודם. גם הייתי ב"במתח שלפני" אבל תודה שהזכרת את שמי ועוד כ"קבועה" באיחולי חגשמח. חושבת שעכשיו מאחלים מועדים לשמחה? בכל אופן מאחלת לך הרבה שמחה ויציאה מעבדות (כל השלילי) לחירות (כל החיובי) וכל מה שאת מאחלת לעצמך שיתגשם - לטובה.

מכל הלב.

איפה איפה איפה איפה איפה ה... אודי?

שלום, הפסיכולוגית שלי נוהגת לרשום כמעט כל מילה שאני אומרת במהלך מפגש טיפולי.האם רישומים אלו הם בגדר רשומה רפואית? האם יש לי הזכות החוקית לקרוא רישומים אלו? תודה.

היי לכולם רוצה לאחל לכולכם חג פריחה וחירות שמח. פריחה וחירות מבפנים ומבחוץ. מותר להשתפך קצת?...האמת היא כי קשה לי בימים אלה אז מנסה להוציא מתוכי חדוות חיים כדי לא לאפשר למפלצות הרוע והחושך הלובשות עצב וכאב לפלוש למרחב הנפשי שלי. בינתיים אני מחזיקה את הדלת חזק כדי למנוע מהן להיכנס. על כל פנים מנסה להחזיק את הכול/הקול בשקט מחשש שאסחוט את ההדק והכדור יפגע בליבי. טוב, אפסיק לכתוב עכשיו... לאודי... שאלה לי אליך. שלחתי למייל של המטפל שלי תמונות מן החתונה (אני בהפסקה/סיום - לא ברור לי עדיין) מבקשת לדעת איך היית חש כמטפל לתמונות חתונתה של מטופלת? באופן ישיר יותר שואלת - האקט נחשב לשפוי/מביך/מרגש/מוזר (בחר את התשובה הנכונה:-) חג שמח negra

שלום רב למומחה היקר ככה:אני בת 26 .... יש לי ידיד מאוד טוב שהוא מאוהב בחברה שלי ואני מאוהבת בו אך הוא לא יודע ....היה ביני לבינו סטוץ חד פעמי ואני פשוט נקרעת בין שתיהם אני מרגישה עצובה וחושבת עליו וזה פשוט הורג אותי מבפנים כול כך מקנאה שאיך היא כן ואותי לא ומשום מה אני לא יודעת איך להתמודד וזה לא שחבר לי משהו או שאני לא מרוצה מעצמי פשוט אולי אני לא מעריכה את עצמי מבפנים אני מרגישה צורך להתרחק ממנו אך הוא מתקשר אליי וכול פעם שרואה את המספר שלו אני פשוט נזכרת כמה רע מה הייתי מציעה לי לעשות איך מתמודדים עם זה?.מה עושים מנתקים איתו קשר הוא ממש לא יודע שאני חושבת עליו בצורה כזאת אני רוצה לשכוח אותו

נורא רוצה להשתלב כאן... יש לי המון מה לדבר עליו.מתה לשפוך חלק החוצה. אז יושבת מול המסך והמילים לא יוצאות. זה קורה לי בטיפול,ביום יום ועכשיו כאן. חג שמח,אודי ולכל חברי הפורום.

שלום אודי, קראתי את הכתבה בנושא שיתוק שינה בניוזלטר שקיבלתי למייל שלי. החוויה שאתה מתאר שם היא בדיוק מה שאני חווה כבר מעל לעשר שנים. יש תקופות בחיי שהשיתוק קורה כמעט מדי לילה ויש תקופות שאני לא חווה את השיתוק חודשים ארוכים. החוויה מפחידה ביותר ותמיד רציתי לדעת מדוע אני חווה זאת. זה קורה בד"כ לפני שאני נרדמת, ממש בין ערות להירדמות. יש וקורה שאני חווה את השיתוק באמצע הלילה, אחרי כמה שעות שינה. העניין הוא שאני מאוד מודעת למה שאני חווה וזה כמעט תמיד חוזר על עצמו באותה הצורה - ייצור כלשהו מתקרב ומאיים עלי, אני לא רואה דמות רק שומעת את קולו, קול של נהמות מפחידות מאוד, בד"כ אם אני שוכבת על הצד אותו יצור יבוא מאחורי ויתקרב למיטתי ויאיים עלי (אני כותבת לך את זה וכולי מצטמררת), התחושה היא פחד מוות, כולי כמובן משותקת, אני מסוגלת לפתוח את עיניי ולראות את הסביבה אבל לא את אותו ייצור מאיים, אני מנסה לזעוק לעזרה אך כמובן שקולי לא נשמע, אני מנסה "להילחם" בשיתוק ו"לצאת מזה" בכל הכוח, ממש מנסה לזוז במיטה, כשהייתי רווקה וגרתי לבד החוויה היתה ארוכה יותר, היום למזלי אני נעזרת בבעלי שמתעורר בשלב כלשהו למשמע מצוקתי (הוא שומע קול חלש שבוקע ממני, זו בעצם הצעקה שאני מנסה לצעוק לו שיזיז ויעיר אותי), אני ממש קוראת לבעלי בחלום/סיוט שאני נמצאת בו שיוציא אותי מזה, ברגע שהוא מזיז אותי אני "נזרקקת" מהחלום וחוזרת למציאות. בתקופת ההריון בגלל חוסר נוחות במיטה ישנתי פעמים רבות בכורסת הטלוויזיה בסלון, לילה אחד חוויתי את הסיוט ומאז אני לא הייתי מסוגלת לישון לבד בסלון. אני חושבת שמאז שהחלו הסיוטים האלו הפכתי להיות בן אדם מאוד פחדן, התחלתי לדמיין יותר ואני למשל לא מסתובבת ברחובות בשעות החשכה לבד, רק כשאין ברירה ממש. אין לי מושג אם עברתי התעללות בחיי, הדבר היחיד שזכור לי זה שאבי נהג להכות אותי בילדותי אבל אני לא יודעת אם זה קשור או לא. האם ניתן להגיע לפיתרון ולהעלים אחת ולתמיד את הסיוט המתמשך הזה??? אשמח מאוד לקבל את תגובתך. תודה מראש.

היי אודי , יש לך מושג למה אחרי יותר משנתיים בטיפול כל פעם שאני מגיעה אליה אני מרגישה כל כך פתטית על זה שאני בטיפול (ואני בטוחה שזה מה שעובר לה בראש) , ואז אני לא מסוגלת לדבר , מה אפשר לעשות עם זה ?

מר לי מר. וקר לי מאד. המטפלת שכחה אותי לחלוטין. ויותר מר ויותר קר כשמשווה את הקשר (שקשה להגדירו כ"קשר") לסיפורים ש"רצים" פה על מטפלים שמתקשרים, מתעניינים, קונים מתנות(!!!!!!!!???) למטופלים. ואני רואה שמסתפקת בפחות שבפחות, כי לא חושבת שמגיע לי, כי רגילה להצטנע ולא לבקש ולא להתלונן כי צריכה לומר תודה שבכלל מתייחסים כי כנראה זה מה שמוכר לי כל חיי. אבל עכשיו כבר לא יכולה עוד! הקנאה והמרירות מאכלות את נשמתי והיא נשרפת וזה כואב נורא!!

קראתי את מה שכתבת וכאב לי. רציתי רק לומר לך שגם אני בטיפול אצל מטפלת נהדרת. אני יודעת שאני חשובה לה ושבהחלט אכפת לה ממני. ולא- היא לא התקשרה אליי אפילו פעם אחת (למעט שיחות לצורך שינוי זמן הפגישה), היא לא כותבת לי מיילים וברור שלא קונה מתנות!!! האמת שדי הופתעתי לראות שאחרים כתבו את זה. תראי, אני חושבת שלכל מטפל יש את הסגנון שלו- אחד שומר יותר על גבולות והאחר יותר פתוח ומשתף. את לא צריכה להיבהל מזה או להרגיש שלא אכפת לה ממך. בכלל אני חושבת שצריך לקחת בערבון מאד מוגבל את כל מה שנכתב פה בפורום, כי כל אחד נמצא אצל מטפל אחר, ולכל אחד סגנון אחר של קשר. מה שחשוב זה שתרגישי כשאת באה לפגישה איתה שאת שמחה על הקשר איתה, שהיא נותנת לך מקום מיוחד רק לך, שהיא קשובה ואמפתית כלפייך, שאת מסוגלת לדבר על נושאים יותר עמוקים. אלה דברים שבעיניי מראים הרבה יותר על אכפתיות ועל קשר טוב עם המטפלת. באמת. אני חושבת שאפשר קצת (או הרבה) להשוות את זה לקשר של הורים עם ילדיהם. הרבה פעמים כשהורה מונע משהו מהבן שלו זה דווקא לטובת הבן, אלא שהבן לא תמיד מסוגל להבין את זה. הוא יכול להרגיש ממורמר או כועס, ורק לאחר זמן מה הוא יהיה מסוגל לראות את הדברים בפרספקיטבה אחרת ולהבין. מאד יתכן שהמטפלת שלך רואה כמה השמירה על הגבולות נחוצה איתך בשביל השקט הנפשי שלך. תחשבי לדוגמה שהיא הייתה מתקשרת אלייך מדי פעם. זה הרי היה מפר את כל שלוות הנפש שלך, שכן היית רוב (אם לא כל) הזמן עסוקה בשאלה של-מתי היא תתקשר? ולמה היום היא לא התקשרה? וכו'. בקיצור- חזקי ואמצי ואל תתני לדברים פה בפורום להלחיץ או להבהיל אותך!!! (מניסיון, אני יודעת שזה קורה הרבה פעמים) חג שמח של ישועות וגאולה כללית ופרטית!

כנראה כשמרגישים מסופקים בקשר -- לא "פוזלים" לצדדים. אצלי הקשר מאד מתעתע - היא רגע מושכת ורגע דוחפת רגע מבטיחה ורגע שוכחת... מרגישה מוזנחת. אודי, מה אתה חושב?? תודה על החיזוקים והברכות ובכלל על עצם התגובה. מאחלת לך ולכולם אותו הדבר ויותר. סליחה שלא נדבקת בעליצות ה"חג". מדחיקה את העניין. אפילו משתדלת לא לומר את המילה הזאת. מאד רחוקה מלחגוג. מקווה שלא מקלקלת... מחכה למחר בערב. אז אולי ארגיש הקלה

זה ממש פספוס העיקר. ממש לא מצפה למתנות (כן חושבת לתת..)- זו היתה דוגמא קיצונית לביטוי יחסאהבה/קרבה מצד מטפל. הבעיה זה כל שאר הדברים אותם הזכרתי שאני לא יודעת אם הם ביטוי להתנגדות של מטפל, זלזול או משהו אחר

אודי שלום - דבר ראשון יישר כוח על התשובות בפורום. דבר שני... אני בטיפול - בזמן האחרון אין לי חשק לטיפול מכל מיני סיבות.. לדעתך.. הפסקת טיפול הורסת לאפקט הטיפול?

אודי, (אהלן.. :-) אני מצרפת כאן קישור לכתבה קטנה על אסי דיין.. http://news.walla.co.il/?w=//1465552&bigmaavaron=1 קצת כואב לי הלב שככה מפרסמים ממה הוא סובל ומצלמים ומציקים. האם זה אתי? האם זה עניין של הציבור איזו הפרעה פסיכיאטרית יש או אין לו? למה זה מותר? ממש צורם לי... לילך

כואב הלב. מסכימה איתך ולא יודעת אם זה חוקי (כנראה שכן, ברגע שאדם עבר על החוק ואין צו איסור פרסום) ולא יודעת אם מנחם, אבל אסי בעצמו פרסם את עצמו בעבר עם פירוט של כל בעיותיו הרפואיות-נפשיות, כולל פירוט האבחנות. מה שכן יודעת - שמצבו מכמיר את הלב ושהוא זקוק לטיפול (כמו שצריך)דחוף ולא צריך להיות פסיכיאטר כדי להבין שכרגע הוא מסוכן לעצמו ולסביבתו.

הי אודי וכולם אני בטיפול, שהוא טוב... ועכשיו לפני החג המטפלת שלי נתנה לי מתנה, וזה היה כל כך טוב, כלכך ממלא... ממש ריחפתי... ואני, שהורסת הכל, כמובן, הצלחתי לאבד את מה שהיא נתנה. לא לגמרי באשמתי אבל עכשיו אני לא מפסיקה לבכות, שונאת את עצמי, כועסת על עצמי, פוחדת שהיא תכעס עלי, שהיא תהיה מאוכזבת ותרגיש שאי אפשר לתת לי שום דבר... והיא נתנה לי את זה כדי שילווה אותי בחג, שלא אהיה לבד, ועכשיו אני הרבה יותר לבד... למה אני מצליחה לקלקל כל דבר טוב. צדקו מי שאמרו שאני הרסנית, כמו חור שחור שכל מה שמתקרב אליו הולך לאיבוד בתוכו... מה יכול לנחם?

שלום רב, חבר שלי, בן 28, לעיתים דופק את הראש בכרית מתוך שינה -התופעה התרחשה ב 2 לילות לפני מספר חודשים ואתמול בלילה היא המתרחשה שוב. אני מניחה שאין טעם להגיע למעבדת שינה כי זוהי אינה תופעה שמתרחשת כל לילה אולם רציתי לדעת ממה הדבר נובע והאם זה אמור להדאיג אותנו. אציין כי כשתיארתי לו את התופעה הוא אמר שבילדותו נהג להרדים את עצמו באופן זה. תודה רבה, רינה

שלום.בתי בשנות העשרים הראשונות.לאחר שנים של אנורקסיה ואח"כ בולמיה נמצאת בטיפול של למעלה מ-5 שנים אצל פ.ק.פרטית.נתקה קשר לחלוטין בהשפעת האם שעברה "מסלול"דומה בחייה.לאחר לחץ כבד של הפסיכולוגית עברה בתי לגור בעיר הגדולה הרחק מהאם.המימון לטיפולים הופסק ע"י האם(מצבה הכלכלי מצויין).בהיוודע ליעל המעבר יצרתי קשר ולאחר מאות טלפונים וsms ים קבלתי ממנה מענה טלפוני עם בכי קורע לב שבמהלכו קיבלתי את האי-מייל שלה.לאחר מאות מיילים התבקשתי על-ידה לממן לה את המשך הטיפול אצל אותה פ.ק.פרטית וכן נטרופתית .בתי מתמודדת עם הרבה בעיות בריאות פיזיות שלהערכתי הן כתוצאה של אותן שנות האנורקסיה.אינה מוכנה להיפגש בטענה שלא תוכל לעמוד נפשית בכך וכל מה שהיא רוצה ממני זה עזרה "פרקטית" כהגדרתה ולהבנתי כספית.שאלתי:האם אני נוהג נכון בכך שאני ממן לה את הטיפולים בו בזמן שאני נתקל בסירוב בוטה להיפגש(מה שמדאיג זה הבעיות הבריאותיות שהיא מתמודדת איתן ללא תמיכה)המלווים במיילים קשים כמו "הסכמתך לממן את הטיפולים הם תרגיל אינטרסנטי לגרום לי להיפגש אתך".עלי לציין שהיום בו הפנמתי את מה שקרה לבתי ומה מקור הצרה והבעיות המתלוות לכך היה מבחינתי "חורבן החיים" כי בת זו הייתה נקודת האור מבין 3 ילדי שהם תודה לאל התקדמו בחייהם והיא נותרה הרחק מאחור. אודה לתשובה

שלום לך, במקרה יצא לי לקרוא את הודעתך, מאחר שגם אני בטיפול, אני יודעת כמה חשוב שביתך תמשיך ללכת. היא לא מסוגלת נפשית להיפגש איתך, אז תעזור לה לטפל בנפש שלה, עד שהיא תהייה מסוגלת.... בהצלחה נ.ב- את השיקים תכתוב לפקודת הפסיכולוגית, כך תוכל לוודא שהיא באמת מטפלת בעצמה.

פעם חשבתי שלפסיכולוגים יש כוחות על טבעיים. שהם יכולים לסרוק את מוח האדם כמו ברנטגן ולקרוא את מחשבותיו. שהם חפים מטעויות ואולי אפילו קצת לא אנושיים. שהם מתקנים לאנשים את הנפש חיש מהר, קצת כמו טכנאים - משמנים גלגלי שיניים פה, מחזקים ברגים רופפים שם... היום המחשבה הזאת מעוררת בי גיחוך. זאת התפכחות נעימה שנזקפת כמובן לזכות הפסיכולוגית שלי. מהרגע הראשון היא שידרה לי שהיא לגמרי איתי בגובה העיניים. היא משתפת אותי בסודות קטנים, בהצלחות ובכשלים ואפילו מחפשת אצלי לפעמים חיזוקים. נעים לי ככה שהיא לא מהסוג המהנהן (או המנמנם), שהיא מתנהגת בצורה אנושית וחמה. זה גם מה שממסמס אצלי את ההתנגדויות ומאפשר לי להתקרב אליה. כוחות על טבעיים אין לה, אבל היא לגמרי קוסמת :) אודי גם אתך זה מרגיש קרוב...ולכן מרשה לעצמי לראשונה לעבור פה, לפטפט קצת ולאחל חג אביב שמח לך ולכל משפחת הפורום. אביב

לאודי שלום אני כל כך כועסת עליה, היא(מטפלת) לא מתייחסת אלי, תשמע סיפור: נכנסתי להום סנטר לקניות וכל הזמן קיוותי לפגוש אותה שם ובמקרה פגשתי אותה, אין לי מושג למה זה עשה לי מצב רוח רע, כתבתי לה באימל משהו בסגנון "שכל המשאלות שלי התגשמו ומה תיהיה המשאלה הבאה שתתגשם לי" רהיא ענתה לי "תתחילי להריץ משאלות שהתקיימו ויתגשמו" ואז שאלתי אותה אם המשאלות שקשורות אליה גם התגשמו. והיא לא עונה לי, היא כל כך מעצבנת למה היא לא עונה לי. ממני חנה בברכת חג שמה וכשר

שאלה שקצת לא נעים לשאול... מה קורה אם המטפל מרגיש שהגיע הזמן להעלות את שכרו, והמטופל מרגיש שעל אף אהבה גדולה והערכה לעבודתו של המטפל, שכרו גבוה למדיי גם כך, והוא לא חושב שמטפל, כל מטפל, צריך להשתכר יותר מ-X שקלים על שעה טיפולית. סוג של אמונה עקרונית, שהוא מוכן (לפחות באופן עקרוני) להיפרד בגללה מהמטפל, אם זה ירגיש שהוא לא מסכים לתנאים (הנוקשים) שלו. מה קורה אז..?

שלום אודי קודם כל זה מרגש אותי שאתה עונה למכתבים שלי, אז המון תודה . רציתי להגיד לך שאולי לא הצלחתי להסביר את עצמי בקשר לדיכאון. לפני שהתחלתי את הטיפול במרכז שזה היה לפני 3 שנים עוד לא הייתי בטיפול בכלל גם אצל הפסיכיאטר יענו גם בלי תרופות. ובעצם כשהתחלתי את הטיפול במרכז שם המטפלת הפרטנית שלי היא המליצה לי על טיפול אצל פסיכיאטר ואז התחלתי גם טיפול במרכז וגם טיפול תרופתי יחד. זאת אומרת שהייתי בדיכאון חזק במיטה במשך הרבה שנים . ומרגע שסיימתי את הטיפול במרכז שזה היה לפני חודש בערך, התחלתי לחזור אחורה גם למיטה וגם בעוד הרבה דברים קשים ובמיוחד הפרידה מהמטפלת שלי שזה נורא חזק עליי ומאד קשה לי לקבל את זה, בפגישה האחרונה למשל יצאתי מהחדר בכעס ואני עדיין כועסת כי המטפלת שלי אמרה שאיפשר להאריך את הטיפול ליותר משלוש שנים ואני לא מצליחה להשלים עם זה . ובעניין העבודה אני בעצמי לא מצליחה להבין למה זה קורה לי, אני פשוט לא מצליחה להמשיך לעבוד יותר, ןזה משהו שהוא לא בשליטתי. ובעניין הלימודים, אני כל תקופה מסויימת חושבת על מקצוע ומתלהבת שאני הולכת לתכננן את התחלת הלימודים ופתאום מרגישה ירידה כזאת בהתלהבות והכל פשוט נעלם אפילו המחשבות על זה. ואחרי תקופה אני שוב חושבת ומתלהבת אבל על מקצוע אחר לגמרה וזה נמשך כך כבר הרבה שנים פשוט אין לי יציבות וגם על זה אין לי שליטה, אני בעצמי לא מבינה את עצמי. ואגב אני חייבת להוסיף שאני גם עברתי התעללות פיזית מאד קשה בילדות מצד האבא. שזה משהו מאד מורכב ואני לא יודעת מה לעשות עם זה . וזה מוסיף לי גם על הבלבול. אני לא יודעת לאן לקחת את כל זה. תודה

אודי כותבת ...למרות שלא מבינה ,לא יודעת בדיוק מה צריכה יודעת שכואב לי מידי אין לי כוחות נפשיים להתמודד עם החג המתקרב אין לי כוחות לראות בכלל אנשים רק להישאר לבד ולישון אבל אין לי ממש ברירה כל כך הרבה אנרגיות דרושות כדי לשים את המסיכה כדי לא להראות שכל כך כואב לי וכואב לי ןמרגישה חסרת אנרגיות לחלוטין לא יודעת איך אני אצליח לעבור את זה. helppp me

שולחת חיבוק חן, כזה שעוטף ומגן. מקווה שיעזור , אפילו מעט.. שתרגישי שאת לא לבד .. אני מאמינה בך.. אל תשימי מסכות , נסי להיות את .. חן האמיתית. שמרי על עצמך. שלך, שרית

היי אודי אני מצטערת שכתבתי כאן נורא פגע בי שההודעה שלי ככה התפספסה לא אכתוב כאן יותר אם איני רצויה חן

...'הן לפניך גלוי כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי נלחם בעצבות ביאוש המכרסם כתולעת השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת קולות מהעבר לוחשים לי לעצור אבל אני מוסיף בחושך לחתור ושואל ומבקש איה איה אייכה????????? אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים אני הולך וכושל, הוא הולך ומעצים נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף הן תעידי עלי כמה הייתי נכסף כשסודות מהעבר פקדו עלי לעצור אבל אני מוסיף בחושך לחתור ושואל ומבקש איה איה אייכה??????? בסופו של יום הן אפלט אל החוף האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף ואז אצעק ואצטדק ואספר איך בחושך הזה הייתי חותר ושואל ומבקש וכוסף א י י כ ה

שולי רנד לא סתם.... (צוחקת) אבל שאלת . אז השיר שלו כמו שאתה בטח יודע? בשבילי הוא מבטא בכל פעם משהו אחר. אבל בעיקר ייאוש וחיפוש ישועה אייהיא?

שאלה לאודי ולכולם האם המצב הכלכלי גרם לכמה מכם להפסיק או לקחת הפסקה בטיפול? ולאודי האם אתה חש בקושי הכלכלי מצד המטופלים הלוקחים הפסקה או מפסיקים טיפול? חג שמח

לי דווקא נדמה שזה התחום היחידי בו אין כל כך מיתון מאחר ואנשים מרגישים חסרי מעש ומובטלים הם פונים יותר לטיפול...

אבל אודי.. מה היית אומר למטופל וותיק אצלך שפשוט נגמרה לו האפשרות לשלם לך עקב פיטורין?

אם יש טעם לחכות עוד הערב לתשובות /לפרסום הודעות ?? או שעסוק בניקיונות פסח? וזה יקרה רק מחר? (ולגיטימי). - בבקשה עדכן. יש אנשים שחיים בבועה (הזאת)

שלום!! אני בת 17 ואני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון... יש לי בעיה רפואית שבגללה אני צריכה לעשות בדיקת דם כל חודש. בהתחלה זה לא היה מזיז לי ולא הייתה לי שום בעיה עם זה. בפעם האחרונה שעשיתי בדיקה התעלפתי(לא בגלל הבדיקה) ומאז אני כל הזמן חושבת על זה.. ולמרות שאני יודשת שזה לא קרה בגלל הבדיקה אני מתחילה לפחד רק מהמחשבה לעשות עוד בדיקה... ועכשיו אני פוחדת שפעם הבאה אני אתעלף מהפחד... מה אפשר לעשות?? תודה ויום טוב!!

כמדומני שכחתי את ה - לא... (לא להיות לבד) מה פרויד (אודי) היה אומר על זה?...

יש חג? איזה חג? אני בהכחשה. חג זה רק לבעלי משפחות לא לאנשים בודדים... במיוחד החג הזה... קשה לי אפילו להגיד את הביטוי נטול המשמעות הזה 'חגשמח' שמח??? במקרה הטוב נסבל. הלוואי.. הייתי שמחה לישון את היומיים האלה ולא להרגיש

חושבת בדיוק כמוך חגים לא נועדו לאנשים בודדים

וכבר מרגישה קצת פחות בודדה...

אודי נכנסתי כמה פעמים היום -לראות אם השבת להודעתי... וכלום... אתה יודע יש אנשים שממש מצפים פה לתגובתך...

כמה דברים.. (מרגישה מוצפת) שוקלת להחליף את הניק כי מתביישת בעצמי הוירטואלי (בין היתר עקב השרשור הנרקסיסטי הוירטואלי ההוא) וזה כנראה סימבולי לעצמי ב"עולם החיצוני" שם אני גם יוצרת אי נעימויות בעיקר בעקבות התנהגות ילדותית וחוסר יכולת בסיסי להחליט.. דוגמא אחרונה - קושי להחליט על מתנה למטפלת. "ביליתי" ימים (כבר חודש! מתלבטת) ושעות בחנויות ושיגעתי מוכרים ולבסוף יצאתי עם אפס תוצאות. רק חשבתי איך היא תגיב ואיך תנתח את ה"בחירה" הרגשתי מובכת עם כל רעיון ולבסוף נמנעתי. [והוספתי עוד מקומות (חנויות) ואנשים לרשימת ה"צריך להימנע ממגע איתם בזמן הקרוב"..] ואולי לכן(??) היא חסרת מוטיבציה לטפל בי? , כי לא מקבלת ממני מספיק 'הכרות תודה'??? כל דבר כרוך במאמץ מצידה. אם זה למצוא זמן למפגש, לשליחת הודעה או לשיחת טלפון. גם כשמבטיחה - לא מקיימת ולא מתעניינת מעבר, גם כשמתבקש. עושה כדי לצאת ידי חובה. תוהה אם זה רק ב"נדמה לי" השורשי שלי או שבאמת אנ'לא מעניינת אותה או שאובייקטיבית אין לה זמן (תמימה?) הכי פתטי שאכפת לי מכל מחשבה או מילה שלה ולה כ"כ לא אכפת ממני (שוב נרקסיסטית?) איך להיפטר מהתלות החולנית הזאת -- שרק מחלישה??!?? ואולי הגיע הזמן לחתוך! ?

שאלה, האם כשאתה מקבל הודעות אתה יכול לדעת מאיזה מחשב הן הגיעו. כלומר, אם אנחנו כותבים בכמה ניקים, האם אתה יכול לדעת שכולם הגיעו מאותו המחשב? אני בטוחה שמנהלי האתר יכולים, האם גם אתה? (כדי שנדע אם אתה מזהה אותנו מעבר למסכות בזכות יכולות פסיכולוגיות פנטסטיות או רק בזכות ציוד טכנולוגי מתקדם). אשמח לתשובה כנה ורצינית.

יש ל ישאלה אליך אשמח אם תוכל לעמות לי הייתי פעם מתפללת ומאמינה, אבל באיזשהיא תקופה התרחקתי מהדת. הדבר המוזר שקרה שאני פחות רגועה מאז שהפסקתי להאמין ולהתפלל, אני התחלתי לשאול והטיל ספק בכל האמונות שהיו לי ואז אני פחות רגועה ושלוה. כשהאמנתי הייתה לי הרגשה שיש מישהו איתי שדואג לי, ופתאום אני מרגישה מאוד בודדה וחשופה. האם זה נכון, האם האמונה היא סוג של שלווה נפשית (אבל אם אתה לא מרגיש שום דבר מוחשי) או שזה סוג של שטיפת מוח....? איך אתה מסביר את זה תודה

הי נעמה.... אם מותר לי להגיב- בתור אדם דתי.. ברור שדת ואמונה וכל מה שנכלל בזה ,זה תומך גם מבחינה נפשית , אדם שמאמין שיש השגחה פרטית ושיש "מישהו" בשמיים שאכפת לו ועוזר לנו בתהלכי החיים- זה עוזר מאד נפשית.. וברגע שזה מתערער - אנחנו כביכול חשופים לא מוגנים.. אבל דעי לך שגם לאנשים דתיים שמאמינים חזק.. יש ספקות והרגשות כאלו של בדידות וריחוק.. בקיצור האמונה יכולה להקל במקרים מסויימים. אך לא לפתור בעיות -מבחינת האישיות. אולי צריך לשלב בין הדברים- כלומר להאמין אך גם לעשות את ההשתדלות מצידנו- אם זה טיפול או דבר אחר..

שלום לך שלחתי לך שאלה לפני שבועיים והסברתי לך שאני הפסקתי טיפול בינתיים כי אני לא מרגישה שום התקדמות. ושהיא לא מתקשרת ולא שואלת. אז הצעת לי לחזק שוב את הקשר כי הוא עדיין נמצא ואני צריכה את זה. התקשרתי אליה ואז היא "טענה" שרצתה להתקשר ושאני הקדמתי אותה.... ושאלה מה שלומי והזמינה אותי שוב לחזור אליה... הבעיה כשאני מדברת איתה אני מרגישה חלשה, וממש "נמסה" בפניה- אחרי השיחה לא הצלחתי לעשות כלום, אבל כשאני רחוקה ומוציאה אותה מהמחשבות שלי אני מרגישה חזקה. אצלה אני מרגישה חלשה, אשמה, תלויה.... וכל מה שאני לא!! אני מרגישה שאני צריכה אותה אבל אני נלחמת בעצמי. כי לפעמי םאני מרגישה שהיא סתם מראה שאיכפת לה, והיא ניסתה להסביר לי כמה שאיכפת לה ושהיא לא מוכנה לוותר עליי ושהיא לפעמים כן מוותרת על מטופלים שמרגישה שאין לה קשר איתם. יש בתוכי בלבול עז כלפיה ואני לא מרגישה להבחין מה החזק. מרגישה אהבה וכעס, צורך בקרבה וצורך במרחק גדול.... איך פותרים זאת והאם לחזור באופן סדיר.?

אודי יקר מאוד, אצלינו, (הדתיים)מברכים ב: "פסח כשר ושמח" מאחלת לך הרבה מאוד גם מזה וגם מזה.. ועוד המון המון כוחות לבוא ולהמשיך עם תגובות של אימפטיה ושנינות . אתה עושה טוב לפורום הזה - פשוט, כיף לקרא אותך. סליחה, אם נשפכו קצת המחמאות.. שוב, חג שמח ויישר כוח! שוש.

הי אודי מספידה באופן רשמי את הטיפול שלי, כפי שאמר טולסטוי: זה לא זה. יצאתי היום מפגישה איתו והרגשתי מרוקנת מכל רגשות, מכל כוח להכיל את זה יותר לבד..הוא קבע לנו פגישה לעוד שבועיים. וההדהודים האלה של המורכבות של הקשר ( לדבריו ) שהוא לא רצה להכיל יותר ( לדברי ), אז הוא פשוט לא, כי זה כבר לא התאים יותר. שנתיים זה התאים ואז שוב זה לא, ואז המורכב הפך שווה לרע. אני לא יכולה להיות יותר במקום עם מישהו שמפחד ממילים יותר ממני. אם חופש היא מילה נרדפת לאין יותר מה להפסיד..אני חופשיה לחלוטין. איזה כיף לי, ממש לקראת יציאת מצרים. הכאב יוצא לי מכל הנקבוביות בציניות גועלית, בא לי למות. (אבל טיפת הרצינות שלי להיום שמורה לך - חג שמח אודי יקר ) אני הולכת לבכות לילה... אופיר

אופיר, את חמודה... זה לא כל כך עוזר, אבל זה מה שאני מרגישה :-)

אופיר,אני מוצאת את עצמי רוצה להגיב לכל דבר שאת כותבת פה, מסכימה?

הי רויטל את לא צריכה אישור, ובטח לא ממני (: כדי להגיב.. אני בדר"כ שמחה לקבל תגובות, ולפעמים לקוחת מהן יותר לפעמים פחות.. המשך יום נעים...(: אופיר

אופירי יקרה , בלי מילים , רק לידך בשקט.. עם חיבוקטן , בסדר? היי חזקה. שרית

הי.. תודה שאת (ן ) פה, לא בא לי להיות לבד במיוחד מה שעצוב הוא, שדוןקא שאני הכי צריכה אנשים אני מתרחקת מהם אוףףףףףףף שרית, מדוכדך לי, ומזג האויר מסכים איתי חגים שוב, איזה תקופה מבאסת אני רוצה לטוס לתאילנד ולשתות קוקוס באה? מי שרוצה מוזמן להצטרף.. אופיר

הי אודי גרמו לי לחשוב, דברייך, שהחירות הגיעה לא בהשתחררות מהעבדות, אלא רק בהתמקמות במקום חדש ( ישן ), ביצירת כבלים חדשים..אנחנו אף פעם לא יכולים להשתחרר לגמרי, הא? אפשר, אבל אז זה מרגיש יותר כמו מוות ( כמו עכשיו בטיפול ), ואיתה תחושה שאני חייבת למצוא מקום חדש, שהמדבר הזה הוא גדול מדי וארבעים שנה זה יותר מדי זמן. נקווה שיהיה חג שמח ותודה.. לילה טוב אופיר

יש בי כל כך הרבה שאלות שאין לי עליהן תשובות. גם אם השאלה היא שכלית, הכאב כל כך גדול כשאין תשובה.. מכאן שיש לשאלה משקל רגשי... נדמה כי השאלות המנקרות בי אינן ממתינות לתשובות כי אם לנחמה.. כואב לי. ~נילי~

מרגישה צורך רק לומר לך שאני מאד מבינה אותך מעומק ליבי (בשכל וברגש). חשוב שאת יודעת לזהות מה את באמת צריכה - נחמה. ואני מציעה לך אותה עם הרבה אהבה לריפוי הכאב..

נילי יקרה לא יודעת אילו שאלות מנקרות בך או מה בהיעדר התשובות מכאיב כל כך. אני פה לידך מחבקת. negra

אופפפ, ככ כואב לקרוא אותך כך!!! יקרה , חיבוק אמיתי ואוהב לכל השאלות הכואבות ..ממני ולימים שקטים יותר כאן בשבילך. שרית

אין לי הרבה מילים.. ש ק ט ..אבל תודה לכולכן. אחת אחת.. (ואחד.. לך אודי :)) ~נילי~

שלום ד"ר אודי קודם כל אני רוצה להודות לך על שענית על המכתב שלי. ונתתי לעצמי שם כמו שביקשת. אני לא יודעת מאיפה בדיוק להתחיל, אני כל כך עמוסה שאני לא יודעת מה כן לספר ומה לא.אבל אנסה איך שהוא. אני נמצאת בבלבול מאד חזק עליי, למשל, אני אף פעם לא מחזיקה מקום עבודה יותר מחצי שנה, חצי שנה זה המקסימום בשבילי בלהחזיק מקום עבודה, ואני חד הורית עם ילדה בת 12. ועם קשיים כספיים תמיד,המשפחה שלי לא מעניין אותם אם אני חיה בכלל ואני מרגישה מאד לבד כבר הרבה שנים ומנסה להתמודד עם כל הקשיים לבד, ולא מצליחה, לפני שהתחלתי טיפול תרופתי אצל הפסיכיאטר והטיפול במרכז לנשים נפגעות אונס שזה היה לפני 3 שנים בערך, הייתי כל הזמן במיטה כמעט ולא עוזבת את המיטה רק לסיבה אחת והיא הילדה שלי בכדי להכין לה להאכול ושוב הייתי חוזרת למיטה, היום אני פחוט במיטה, הכדורים עוזרים לי איך שהוא. אני רוצה להתמיד במקום עבודה ולא מצליחה, אני רוצה ללמוד משהו ולא מצליחה רוצה לעשות משהו בחיים שלי משהו שיעזור לי ולבת שלי אבל לא מצליחה לעשות שום כלום אני מרגישה פשוט תקועה,וכשאני מתחילה עבודה חדשה אז אני מתחילה להתלהב ולחשוב מה אני רוצה ללמוד וכל פעם אני חושבת ללמוד משהו אחר אין לי יציבות אפילו במחשבות . אני רוצה להתקדם למקום טוב, אבל אני לא מצליחה. ואגב, עם בחורים אני גם כזאם אין לי יציבות, עד שיום אחד היכרתי בחור וזה נמשך שנתיים משום מה אני מצליחה כי אני חושבת שאני מאוהבת בו ואלי זה מה שעוזר לי להתייצב איתו , אבל מאז שסיימתי את הטיפול במרכז אני מתחילה להיכנס שוב לדיכאון כזה וזה משפיע על היחסים בנינו הוא רוצה לעזור אבל אני חושבת שהוא לא יודע איך וזה גורם לו פשוט להתרחק ממני ואני לא רוצה לאבד אותו. כי עד שסוף סוף אני מכירה מישהו שהוא באמת רוצה אותי עד הסוף . זה ועוד הרבה דברים מבלבלים אותי אבל אני לא יודעת אם אמשיך לכתוב אני צריכה תקיה שלמה בשביל זה . אני מקווה שהסברתי את עצמי טוב לפחות במה שכתבתי עד עכשיו. תודה

הי אודי אני צריכה עזרה! אני צריכה שתגיד לי מה לעשות! גיליתי, (ואל תשאל איך), שאחת החברות בפורום מטופלת אצל המטפלת שלי!!! ועבורי זה סיוט. עבורי אני כבר לא מתקיימת. אני קוראת איך ההיא מספרת על מה שהמטפלת אומרת לה (דברים שהיא אמרה גם לי), וזה מוחק את המשמעות מהדברים שנאמרו. גם מרגישה שהיא הרבה יותר טובה ממני. שאין לי סיכוי להתחרות בה על ליבה של המטפלת. מרגישה אבודה. דיברתי על זה בטיפול, בל כלום לא עוזר. אני הופכת לאובססיבית וקוראת כל מה שההיא אי פעם כתבה על הטיפול שלה. ורק סובלת יותר ויותר. אני פוחדת שלא אצליח לעמוד בזה, ככה שהמטופלת האחרת חשופה בפני (למרות שאני יודעת שאני בוחרת לאמלל את עצמי ולקרוא את מה שהיא כותבת), אבל אני פוחדת שבגלל זה אשבר ואעזוב את הטיפול, שעד הגילוי היה לא רע בכלל... איך נרגעים? מה רע ברצון לבלעדיות? המטפלת כבר לא יכולה לעזור כי כל המילים שלה איבדו את התוכן שלהם כרגע. בגלל שאני חווה את הבנאליות שלהן... הצילו!

עכשיו יש פה כמה בנות שמוטרדות בגלל ההודעה שלך ולא יודעות האם אליהן את מתכוונת.

לא יודעת אם הוגן או לא הוגן, אבל ללא ספק מטריד מאוד... מקוה בכל ליבי שלא עליי את מדברת, ואני שמחה לראות שאני לא החוששת היחידה... (רק אל תגלי במי מדובר..:-) מאוד מבינה אותך. ובכל זאת, כמה מילים אלייך שבסיוט: אני לא יודעת איך גילית ואם המילים הן אכן בדיוק אותן מילים, אבל לא קרה לך פעם שאמרת פחות או יותר את אותו הדבר לשני אנשים שונים, אבל בכל פעם התכוונת לזה אחרת? בכל פעם המילים קיבלו את המשמעות שלהן מהקשר המסוים והייחודי שלך עם אותו אדם איתו דיברת? כל פעם זה היה קצת שונה- זה היה אישי מאוד אבל בצורה שונה? ומי יודע? אולי את צירוף המילים המסוים שהופנה אליך ולמטופלת נוספת, המטפלת שלך השאילה מאדם יקר שאמר את אותם דברים לה עצמה, לפני הרבה שנים.. אולי הביטוי הזה קיבל משמעות מיוחדת של קירבה בגלל משהו שהיא עצמה חוותה, ומאז כל פעם שהיא רוצה להביע קירבה מיוחדת היא משאילה את הביטוי האישי הזה, אישי שלה שניתן אי שם בעבר, לה עצמה. אולי בניתי פה סיפור שלם על כלום (ככה נסחפתי :-) אבל מי יודע...? לי זה לא נשמע לחלוטין תלוש... אני נוטה לסמוך על תחושות הבטן, ואם הרגשת משהו מיוחד כלפיה פעם והיא נראתה לך אותנטית, רוב הסיכויים שזה היה בגלל שהיא באמת הייתה. לא הייתי רוצה לעמוד במקומך, זה ללא ספק מערער מאוד, אבל תני לה צ'אנס. תני לכן צ'אנס. לא היית מרגישה שאכפת לה אם לא היה לה באמת באמת אכפת- יש דברים שקשה לזייף.. מחזיקה לך אצבעות שתמצאי בך מנוחה, שתצליחי לסמוך ולהרפות ל.

סליחה. סליחה. סליחה. לא לכך היתה הכוונה. אודי , מה יש לך לומר עכשיו על יתרון האנונימיות שקיים בפורום אינטרנטי. מה קורה כשזה מתנפץ?

כל הפסיכולוגים משתמשים באותם מילים אני בטוחה שהמטפל שלי אומר מילים אמפטיות שמאפיינות אותו גם לאחרים....

יכול להיות... אבל אני רציתי בפעם הראשונה בחיי להרגיש מיוחדת...

מן הראוי היה שתגידי לפחות מי זאת אותה חברת פורום, או שלפחות היית פונה אליה ומדברת איתה, מיידעת אותה. את מעלה דבר מאוד חשוב וקשה, ואני מודה שעכשיו אני בחרדות שאולי זאת אני. אני תוהה איך אפשר לכתוב עכשיו משהו בפורום, במיוחד על הטיפול והמטפלת כשברקע יש חרדה ופחד. הרעיון שאולי זאת אני ומישהי קוראת את שאני כותבת בראיה מאוד מסוימת, מישהי שאולי "עוקבת" אחרי הדברים שאני כותבת מאוד קשה. ויש כאן בפירוש סוג של מעקב, שלדעתי לפחות, הוא מאוד לא פיירי. הידיעה שאת מדברת עם המטפלת על הנושא ועל אותה חברת פורום, זאת ידיעה קשה. והמחשבה על כך קשה יותר. רצית שיעזרו לך לפתור איזשהו מצב, שאני בטוחה שהוא קשה לך מאוד, אבל תדעי לך ששמת כאן אנשים אחרים - כמוני, במקום מאוד לא טוב ואפילו רע. :(

הי :( את מציעה שאני אגיד מי היא אותה חברת פורום, אבל זה נראה לי עוד יותר לא הוגן, כלפי אותה אחת. ואני העלתי את הדברים, אבל מצד שני תמיד קיימת בפורום האפשרות שאנחנו לא יודעים מי קורא את הדברים שלנו, וכבר נשאלו כאן שאלות לגבי האם המטפלת קוראת והאם יש כאן מישהו שמזהה אותי... אז אני מנסה להגיד שאלו תכנים שתמיד מדאיגים לאו דווקא בהקשר של מה שמדאיג אותי (ואותך) כעת. אני רוצה לנסות להרגיע, ש*ברור* שהמטפלת *מקשיבה* למה מטריד אותי, ולא אומרת שום דבר על המטופלת השניה, כך שזה לא שהמטפלת פוגעת באמון שלה כלפי המטופלת השניה, מבחינתה היא מתייחסת למה אנשים אחרים מעוררים בי בדיוק כמו כשאני מספרת על אנשים אחרים מחיי, זהפשוט דורש ממנה עוד קצת לנטרל את החלקים הפרטיים שלה ומה שזה מעורר בה. אני רוצה שוב לבקש סליחה. אני יודעת שאני כרגע בסערה וכנראה לא רציתי להיות בה לבדי אז זרקתי עוד כמה בנות איתי לסירה. עכשיו אנחנו הולכות מכות בלב ים (עליה), ורק אחת יכולה להשאר בסוף בסירה ולהגיע לחוף (בעיני). כמו הדילמות האלו "את מי היית מציל, תינוק, רופא, מדען אם היית יכול לבחור רק אחד" מסוג הבחירות שרק רע יכול לצאת מהן. מצטערת שאני לא כל כך מצליחה להרגיע. אולי אודי יצליח לאסוף את השברים ולהרים את כולנו חזרה אל ספינת הבית...

קודם כל תודה רבה על ההתייחסות. כתבתי את ההתנצלות מפני שחשבתי שפסחת עלי כי השאלה שלי כמו גם הבעיה מוזרה מדי לפורום. (אני קצת מוזרה), הייתי מקבלת את זה בהבנה.

יש לי שאלות גם כלליות וגם אישיות ואודה לך אם תהיה כן (וסבלני..)כדי לענות עליהן.. האם קרה שהרמת ידיים וחשבת שאין טעם להמשיך לטפל במישהו, כי הוא חסר תקנה?? כי עבר המון זמן ולא חל שינוי? או מכל סיבה אחרת? שהטיפול אולי תומך אבל לא "מטפל".. ואם אתה חושב (או יודע) שלעיתים גורמים גנטיים יותר חזקים מהכל? למשל ילד שגדל עם אם ואב, שניהם כנראה עם הפרעות אישיות (שונות זו מזו) והוא בעצמו אולי פיתח הפרעת אישיות משלו או שסתם(?) בדכאון.... יש לילד כזה סיכוי לשנות, להשתנות, במיוחד אחרי שנים של טיפולים שרק עזרו לו להרגיש שהוא לא לבד... (ו"הילד הזה הוא אני") -תודה-

להרגיש לבד זה לא "רק". זו מטרתי (הבלתי מושגת) בחיים..

אודי אני לא מסוגלת להראות לה סימן. כן אני צרכה אותה. אך רוצה לראות אם בשבועיים האלו היא תתקשר- אם אכפת לה. היא יודעת כמה אני אוהבת אותה. אני מחכה ומצפה שהיא תתקשר או תכתוב... אתה חושב שזו טעות?

קחי בחשבון את האפשרות שבעיניה אכפתיות ממך תתפרש בלכבד את בקשתך, לתת לך מרחב להתגבר על דאגתה האגוצנטרית (אולי בעיניה) - אלייך, ופשוט לסמוך עלייך שאת מסוגלת לבד..? (מדברת מניסיון) - אם לא תהיי ברורה הכל יכול להיות ונתון לפרשנות שלך-שלה. 'מה שרואים מכאן, לא רואים משם'..

אני לא יודעת מה לעשות. משהו מטריד אותי מאוד. כבד על הלב. אבל אני לא מצליחה להגדיר לעצמי מה. בגדול- אני פשוט משתעממת מהחיים שלי וזה מדכא. אבל אני יודעת שזה לגמרי בידיי, יודעת שאין לי יכולת (רגשית) להיות באינטראקציה עם אנשים חדשים, להוציא את עצמי מהבית וכו', ויודעת גם שכלכלית- אני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מאשר לחיות בצמצום: אז הפעילויות שאני יכולה לקחת בהן חלק ואולי לפגוש אנשים, גם הן מוגבלות לשום דבר. במקביל אני חושבת על זה ששליש מההכנסה שלי הולך למטפלת היקרה שלי וזה מעורר בי רגשות מעורבים. אולי אם הייתי מנצלת אחרת את מה שאני משלמת לה (בשמחה) ונרשמת לבריכה, לומדת לנגן על משהו, יוצאת לבתי קפה, לומדת לצלם, או כל דבר אחר שבא לי, לא הייתי באה אליה מדוכאת על שאני כל כך לבד. על שאני לא מסופקת. ומאידך- אם הייתי יודעת לנצל את כספי כך, אם היה לי אומץ, אז אולי לא הייתי באה אליה. זו כנראה לא שאלה שיש עליה תשובה אחת. ברור לי מאוד שיש לי הרבה מה להרוויח מהשיחות איתה. אבל המחיר הכלכלי וחוסר הוודאות לגבי העתיד מכבידים על הצואר. אני מרגישה שאני שוקעת בדכדוך רציני, ואני יודעת שזה לפעמים קורה בתחילת דרך טיפולית, אבל עכשיו שזה קורה אני פתאום לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. פתאום אני לא בטוחה שאני רוצה להיות לגמרי מטופלת גם בפניה, גם איתה. זה מביך, זה חלש, זה נמוך, זה לפעמים מבזה. ואיך יהיה לה כוח אליי גם כשאני ככה? ואם זה באמת דכדוך?.. כמה זמן אשאר בו? כמה זמן יהיה לה כוח אליי ככה? תגיד, אודי, מה אתה עושה כשנכנס אלייך לקליניקה מישהו שנמצא במצב הרוח ההפוך לזה שאתה נמצא בו? אתה מרגיש שמח ובמצב רוח מרומם, אפילו מבודח, והוא עצוב וכבד, מהיר להיפגע. איך יש לך כוח לזה? לשמוע שום דבר, או להיות שם כשהוא שותק ושותק ואתה לא יודע למה.. כאשר לך ב??פ?נ?ים כבר בא "יאללה- ד?ב??ר!"? אני עייפה ל. אתה מחזיר אותי לשם שלי..חבל .. לא רציתי. אני פשוט יודעת שככה אתה מעדיף. (אבל לי חבל :-( )

אודי, לא אטריד בעץ נוסף... אצטרף לכאן, בצילו של העץ הזה. מקוה שזה בסדר. אני לא רוצה למות, אפילו לא קרוב, אבל אני מרגישה שמספיק לי. מה עושים עם "מספיק לי"? אני קצת מדוכאת. כבויה. מה יקרה אם שמיכת הדכאון תכבה אותי שוב? זה כבר מזמן לא קרה. אני פשוט לא רוצה כלום. (אבל לא עד הסוף.. עוד יש רגעים שבא לי, אבל אז אני מסתכלת בחשש לצדדים, מחכה להרגיש מהסביבה "א?ת?!.. את נחמדה מאוד והכל, אבל לא קצת הגזמנו?" ואני אף פעם לא מרגישה את זה מהסביבה שלי. להיפך. ובכל זאת, תמיד מחכה לזה. אני כזאת מוגבלת.. :-( למד.

סתם, שני לא כזה עצבני.. רק בשביל השיר לא יודעת למה כל כך קשה לי לכתוב לך "אהלן אודי". כתבתי, מחקתי, כתבתי. (מחקתי). לא ברור. אני קצת מפחדת לדבר איתך. שתכיר. שאני אכיר.לא כל כך רוצה קשר. זו בעיה.. (ומאידך..:) נורא חיכיתי שתכתוב ותודה רבה על שתי ההודעות. גם אם אחת עוד מחכה,זה נעים לקבל שתיים. בא לי להיכנס למיטה ולא לצאת. לא יודעת מה יש לי. אולי זה המטלות שיש לי שאני לא מצליחה לסיים וזה לא כיף לי. אולי זה כי היא בחופשה, האישה הצעירה מהרחוב ההוא. ואולי זה סתם, כי המיטה שלי נוחה לאללה. ממש אבל (!) אתה לא מאמין כמה. מי יודע.. אולי זו בכלל המיטה שאשמה בדכדוך המתיש הזה... אני חושדת בי שאני סתם רוצה תשומת לב ולכן "מתחלה" בדכדוך.. אולי בזה אני אאשים את השולחן. שיהיה. לא מזיק. מקוה שאצלך שני בסדר.. "רוחי".. קצת חסרה המילה windy בעברית, אתה לא חושב? נתראה כשתחזור, ל. (כן, ניחשת נכון...לא כל כך חידה, גם ל. זה שם.. אבל ארד מדיוני הניקים והשמות. קצת ייגעתי בפעם הקודמת. פשוט משונה ומצער שגם כאן, מרגע שנעשיתי לילך, אני כבר לא יכולה להיות שום דבר אחר.. אפילו ל. מרגיש לך חידה..שיהיה)

הי ילדה טובה, מעזה לכתוב לך, למרות שאיכשהו יש לי הרגשה שאני נדחפת מידי. אז הנה, נזהרתי קצת, ואת ההודעה הנוכחית, שכתבתי לך כבר אתמול, החלטתי לשלוח רק אחרי ההמתנה ראשית לדברי אודי. זכות הראשונים שמורה לו. בכל אופן, השארתיה כמעט כמות שהייתה. ורק עוד אומר שהשתדלתי לא להציק כאן זמן מה, וכעת, בכל זאת החלטתי לרשום. יקירתי, אני מכירה קצת דאגות וחרדות דומות מעולמי... ועדיין, ואין לי מושג איך, "אבל דעי לך", אומרת לעצמי, "דעי כי הטיפול הטוב, במסגרתו, באופן מפתיע יכול". הוא יכול הרבה, והוא יכול לאורך זמן, ויכול גם במצבים קשים. יש לו כוח. כך שהוא יכול להיות דבר חזק ועמיד ומקדם באופן מדהים ולשנים ארוכות (גם אחרי שהוא מסתיים...). רק שצריך לנסות לבדוק זאת באומץ. כן... קצת מפחיד... ולדעתי, לפחות במקרה הנוכחי שלי, הוא הצליח לשרוד ואף לנוע בזחילתו, בין השאר הודות לכך שלא הייתה בו הזדהות יתר. ז'תומרת, שבמקביל למאמצים הניכרים ולניסיונות וההתקרבות להבין, הייתה גם שמירת מרחק (מתסכלת...), בזכותה לא נפלנו שנינו יחד לבור המוות, וכך אפשר היה להחזיק את התהליך על שלביו מבלי למאוס ולחדול. פגישות מוגדרות ורווחים ביניהן - גם זה חלק מהעניין. אני מנחשת שיקירתך האהובה תדע לשמור על עצמה וגבולותיה כאדם נפרד ולא תתערבב איתך ברגשות עד כדי כך... כלומר, היא לא תלויה-כבולה למצב רוח של הסובבים אותה, ומספיק חזקה לשמור על הטוב גם בנוכחות של מטופלת עגמומית, נפולה, מרוטה, שבורה ואפילו יורקת ומלאת זעם. כך גם בנוכחותך הפיזית, כך גם אחרי שעזבת את החדר, כך גם כשאח"כ את חוזרת ונצמדת לספירלה המפורסמת מאות פעמים. אולי קצת מצער-מתסכל (את משאלת ההתמזגות), שאינה מרגישה כמוך ובעוצמותייך, אבל ת'אמת כמה משמח... היא יכולה לתקן וכך להמשיך להיות מסוגלת לעזור. לך. נכון יופי? אז בא לי לומר לך "אל דאגה, את לא יודעת כמה כוח יש לטיפול טוב". ואז שואלת את עצמי אם זה יותר מלחיץ ממרגיע... כי, זה מסוג הדברים שלומדים על בשרנו תוך כדי הניסיון, וכל דבר שאומר מראש אולי יישמע זר ורחוק וכבד לעיכול. ובכלל, איך נגדיר "טיפול טוב" עוד במהלכו... אז דווקא חשוב ביותר להרשות לעצמך להביע את החששות הללו מולה - בדיוק אלה ודיונים סביב זה - הם לב הטיפול. קל לומר... כי צריך שיהיה לך אומץ. כן, כל ההתנגדות הזאת... מקווה שגם זה ייבנה ויגיע. לא יודעת אם הכרת קצת את מה שגידי מהפורום הסמוך היה אומר בחכמה - הוא היה ממליץ להיות נועזים, להדפיס את הפנייה לפורום ולבוא איתה לטיפול. התעצבנו עליו ביג טיים, אבל לדעתי היה נכון מאד לומר זאת... "יאללה נו כבר דב??ר!", אמרת... אוי אוי... זו מן אמירה אכזרית מנערת. אני חושבת שזה בעיקר קול פנימי עוצמתי מצליף שלך בתוכך. לא? נכון שבסיכומו של דבר במציאות יש מגבלת זמן ומשאבים וכסף ועלולות להיות החמצות, אבל זה לא במיידי. אני מקווה. ואת יודעת, נראה לי גם, שהמטפלים הטובים שלנו מכירים את ה"דווקא" שיכול בעיתויים מסוימים רק להתחזק בעקבות לחץ ודחיפה של מישהו אחר. אבל, מצד שני, אדישות, היעדר מוחלט של ציפיות, ואפילו ייאוש והרמת ידיים, אולי גם הן לא אופציות טובות במיוחד... המממ... ** האם אפשר לרצות בלי לדעת מזה? ** שאלה שאלתית... אני חושבת שגם הורה לתינוקצ'יק קטנטון מצפה לחיוך שיבוא בחודשים הראשונים, להחזקת הראש, לשן ראשונה... וזה מורכב, גם בטיפול. הרי לא יודעים בדיוק לאן ניתן להגיע ובאיזה קצב. באמת לא יודעים. אבל יש תקווה שאפשר לצמוח מתוך האזורים הגמישים שבנפש. נדמה לי שכבר כתבתי בעבר שיש הפתעות רבות, שאי אפשר להאמין... כל אחד מגיע לאן שהוא היה יכול. וצריך להמתין. לפעמים כמה וכמה שנים. ולפעמים גם מגיעים לעשות דברים כשלא מרגישים מוכנים פיקס מדויק, כי מתישהו באה פשרה וסוף... ודבר נוסף - העייפות והכבדות שאני מכירה ממני, (ואולי אצלך זה לחלוטין שונה, לא'דעת) לכובד הזה אנ'לא קוראת דכדוך או דיכאון. אלא, מתייחסת לכך כמצב שבו מתוך חרדות (מפני שינוי, מפני פלישה, איבוד שליטה ועוד) הכוחות המאיינים עובדים שעות נוספות בשירות ההרס והנבילה. אלה הכוחות שמדכאים יצרי החיים והנאה וקשורים לאותה גאווה ועיקשות. הם לוקחים המוני אנרגיות (לצרכי הכחשת ה"יש") ולא משאירים לכוחות הבונים והמצמיחים מקום. אותם כוחות מייצרים את הקושי להודות בחולשה, בחסרונות, נזקקות ותלות. אם אנסה לתת לכך מילים אחרות (במקום דכדוך), אוכל לדבר על לגלוג עצמי וזעם, או על קנאה עוצמתית (למשל, בחלקים הרכים והמטופלים שלך). הקנאה מגיעה עפי"ר אחרי שצצים ניצנים של תקווה ואור, ומכאן פנינו לייאוש גדול. מאבק מתיש, שלוקח המון משאבים נפשיים, מחליש ומביא להרגשת הכבדות. למעשה, לחוסר יכולת לנוע. ולא רק בתחילת טיפול... כשתוכלי להרגיש יותר ויותר את ה"יש" מתוך החלקיות והחסר האמיתיים והגדולים תוכלי גם יותר להשתמש. להרשות לעצמך. לתת לעצמך לנצל. לוותר... ו... גם וגם. כך אומרים... כמה מורכב ומסובך. אוי. תהליך ארוך ומייגע... ותקשיבי, אם מטפלת בוחרת לטפל בך, כנראה שהיא מאמינה שיש סיכוי. אפילו סיכוי טוב מאד. נכון, אי אפשר להבטיח בוודאות, אבל אנחנו מקווים שנוכל לראות שההשקעה המרובה יחסית השתלמה (גם הרגשית גם הכלכלית - שתיהן חלק צובט ובלתי נמנע בטיפול), וה"הימור" היה שווה את זה. ובגדול. בנוסף, מטיפול, גם אם פסק טרם זמנו, אפשר לקחת את הכלים (החלקיים) שכן השגנו ולהשתמש בהם לבאות. כן, צריכים לדעת גם לעשות את זה, רגשית... רק שבהתייחס לבעיית הכוחות המאיינים זה הופך להיות עניין מורכב ולא מספיקות רק מילים מעצבנות של היגיון... אז... כתבתי לך כמי שעדיין לא הגיעה לאיזון ובשלב זה ההוצאות שלה (רגשיות / כלכליות קונקרטיות / מערכת העיכול...) גבוהות מההכנסות. וגם אזכיר שהיו לי ניסיונות טיפוליים מוצלחים פחות, שיצאתי מהם יותר חולה ממה שהגעתי... ובקשר לעץ ההמשך... כשאני אומרת שמיציתי את קיומי פה, הוא משיב - כן, מיצית את הקיום בדרך הקודמת ומעכשיו הבחירה היא בחיים... שלך, (mp)

mp יקרה, סליחה שאני משיבה מאוחר.. הייתי צריכה למצוא לי זמן לקרוא ולכתוב כמו שצריך. מטריד.. עכשיו יש פה הבטחה שאכתוב לך "כמו שצריך".. לא בטוחה שאצליח :-) המחשבות שלי לא סדורות כל כך.. תמיד מפליא אותי כמה את מבינה דברים לעומק- כמו מרגישה אותם בצורה הכי נקיה שלהם.נקי זה לא תמיד נקי כמו שמדמיינים..זה לפעמים ערום, בועט, בוטה, פנימי, כמעט מכוער.. ממש מהקישקע (ככה כותבים?).. מאוד דיברת אליי.. קלעת להרבה דברים שעוד לא הגעתי למצוא להם שמות ומילים. עוד לא הגעתי לחשוב על למצוא להם שמות ומילים :-) את בטח תבטלי מיד את הרעיון, אבל כבר הרבה זמן שאני מרגישה שיש לך נגיעה מיוחדת שיכולה לעזור לאנשים.. רגישות, והבנה ויכולת לפתוח דברים ועדינות (אם יום אחד תשקלי הסבה מקצועית, אל תבטלי את הרעיון על הסף, בסדר?.. באמת). לאחרונה קצת מטרידים אותי מטופליה האחרים, חוששת לההיפך לבנאלית בעיניה.. טיפוס שכבר יש לה בערימה. אם אתגלה אצלה כטיפוס דכאוני, נניח, שלא תרגיש "שוב דכאונית?!.. חשבתי שהיא תצא בסוף משהו אחר.. כבר יש לי 6 דכאוניות צעירות.. אז עוד אחת?" :-) אני יודעת שזאת מחשבה קצת מצחיקה אולי. כמעט מצליחה לשמוע אותה מחקה בחיוך וקריצה את טון הדיבור שלי כשאומר את זה (ואותי צוחקת). אני קצת סקרנית לראות מה יתפתח בינינו. סקרנית וגם חוששת.. לא יודעת.. היא בחופשה קצרה, באמת קצרה, ואולי מכאן כל המחשבות.. זו החופשה הראשונה שלנו.מפתיע שככה אני נכרכת.. לפעמים נדמה לי שלו הייתה פחות "טבעית" ואותנטית ובגובה העיניים, היה לי טבעי יותר להיכרך ככה. כאילו יותר קל להרגיש מן תלות טיפולית כזאת עם מי שנחווה קצת מרוחק. זה נשמע כאילו אני מתלוננת על זה שהיא לא מרוחקת, ולא שומרת דיסטנס ועוטה פני-פוקר.. :-) לא, לא מתלוננת בכלל.. אבל זה עושה את עניין ההתנהגות ה"טיפולית" הזאת שלי לקצת מביכה. דווקא מעודד אותי לחשוב על מה שאמרת, שאם היא הסכימה לטפל בי כנראה הרגישה שהיא יכולה לתת לי משהו. יכולה לטפל בי..שיש לי סיכוי. הלוואי וכבר היינו מכירות שנה או שנתיים, הלוואי והייתי כבר מתמסרת קצת יותר. אויש.. איזו מילה מצמררת זאת "מתמסרת".. אני חושבת לספר לה משהו "גדול" במונחים שלי.. משהו שבאמת קשה לי לספר.מרגישה צורך להכאיב לעצמי איתה. לא בטוחה למה, אבל עד הפגישה שלנו עוד יש זמן...נראה :-) (אשאיר פתח מילוט לפחדן שבי). מפחיד להיחשף.. אולי אהיה כל כך מכוערת. אולי תירתע, תיגעל. אולי אגעל גם אני. אני עצמי קצת נגעלת ממני לאחרונה. מאוד לא נעים. האם תוכל לאהוב אותי אותו הדבר גם אם תדע? (קצת הרהרתי לי וחזרתי.. :-) הייתי רוצה לשאול אותך הרבה דברים, אבל לא יודעת מה בדיוק.. אני חושבת עליך הרבה לאחרונה, את יודעת? עוברת ליד נוודים ושוקעת במחשבות. שוכבת על מיטתי החדשה וחושבת עליך במיטתך, ואיך זה בשבילך, והאם התרגלת, והאם נוח לך, ואיך את ישנה בלילה.. את לא צריכה לענות, רק תדעי שאת במחשבותיי לא מעט. ליל מנוחה, לילך

בפורום יש עצים שאני לא מצליחה להבין מי כותבת למי מי מחבקת את מי מי דואגת למי. אני מקווה שלפחות הכותבות שמשוחחות בינהן יודעות. אתן יודעות? או שלא אכפת לכן?

ציפיתי לתגובה כזאת וגם נעלבתי מאד ממנה לא מכירים אותי פה ניסיתי אך ברגע זה נראה לי שאפסיק לרשום כי איך אפשר לדעת אם מי שתכתוב לי תחבק אותי בכינוי אחד ותהיה מגעילה עם כינוי אחר? בי

יכולה לדבר רק בשמי.. בד"כ יודעים.. וכשלא, תמיד אפשר לנחש/לשאול. ואת כמובן מוזמנת להצטרף ולהיעזר .

בשלומך.. מקווה שאת בסדר, עם הגב ובכלל? מרגישה לאחרונה בחסרונך ומקווה שלא מטרידה.. (כמובן שאינך חייבת לענות. רצונך -כבודך)

מצטרפת לשואלים ולמתגעגעים. הקליניקה שלנו ריקה בלעדייך (-: כל הזמן חושבת על ההודעה האחרונה שכתבת על השדים שחזרו... אל תתני להם לנצח ולהעלים אותך! שלך, גילי

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-404,xFT-792338,xFP-792338,m-Doctors,a-Forums.html

מקווה באמת שעוד תשובי. את חסרה מאוד.. ביי.

נניח מגיעים בטיפול למקום שבו המטופלת שותקת. הפסיכולוגית גם שותקת ואחרי כמה דקות אומרת: על מה את חושבת? מטופלת: כואאבבבבבבבבבב לי!!!!!!!!!!!!!!!!! פסיכולוגית: ספרי עוד על הכאב.......... מטופלת: זה שורף, זה דוקר. פה בפנים. לא יכולההההההההההה. פסיכולוגית: את יכולה לשתף ולתאר קצת יותר במילים? מטופלת: אהההההההההההה, וממשיכה בדרמטיות/תיאטרליות: נשמתי המיוסרת חדלה לנשום. אין לי חמצן. נפשי כלתה. מוות בוא אליי, חבקני !!!!!!!!!!!!!!!! פסיכולוגית: מקשיבה בשתיקה מטופלת: רעעעעעע לי! למה את לא עוזרת לייייייי????????????? אני מתההההההההה....... פסיכולוגית: ממשיכה לחשוב מה כבר אפשר לומר ובפועל זה מתבטא כהמשך שתיקה. מטופלת: איך את יכולה לראות את הנשמה שלי מדממת ומקיאה ולא לעשות כלום? נו כבר תצילי אותי. דייייייייי!!!!!!!!!! בשביל מה אני באה לפה? אם את לא עוזרת לי שאני אצא מפה בהרגשה טובה ומשאירה אותי כך אני הולכת מכאן חותכת את עצמי בגרון!!!! זהו! וחוזר חלילה עוד ועוד פגישות אלה שהמטופלת מגיעה אליהן ולא בורחת. איך יוצאים מזה? האם מטפלת במצבים כאלה מסוגלת לאהוב את המטופלת שלה ולא להרגיש ריחוק? אם לא מצליחים להתקדם אחרי שנה בשיתןף האם יש טעם להמשיך באותו טיפול? (אי אפשר לשתף את הפסיכולוגית גם בשאלה הזאת). איך הפורום יכול לעזור? בתודה\

אודי.. זה קשור לנשים כי תארתי אותי בטיפול. לא רואה בנים מתנהגים כך ומתביישת לעצמי שאני נערה היסטרית שמגעיל להכיל. קיבלתי את דבריך שההודעה שלי נראתה מבוימת ומניפולטיבית. תודה על ההתייחסות לא הגיעה לי אפילו תשומת הלב הזו. פסח שמח. רם.

היי אודי.שמי צחי.בן 23 .ביום יום אני לומד.רצתי לשתף אותך ולשמוע את דעתך בנושא של חברים.יש לי חברים וכולם בלי יוצא מן הכלל מוזרים,כאלו שאין להם ביטחון עצמי,כאלו שהם ביישנים,כאלו שלא מוצלחים לגמרי או שחלקם מוצלחים מאוד אבל שוב חסרי ביטחון וכו'.... יש כמה שהם פשוט מוזרים ומרחפים.אני אחד שדווקא אפשר להגדיר כההיפך מהם לדעתי ומתחבב בקלות עם הסביבה אבל עד אשר מגיעה תקשרות בינאישית שזה נושא אחר שאני אשתף אותך. מאוד מפריע לי להיות בחברת אנשים מסוג זה.אני נפגע ישירות מהם ודרך צד' ג' שאחרים רואים את הערך שלי דרכם שזה לא נכון.למה אני מתחבר לאנשים כאלו ? מה אני עשיתי ? אגב,אודי,כשאני מדבר עם אנשים רגילים לא פעם יוצא שאני תמיד תוקף או מנסה לסתור את דבריהם ולא זורם בשיחה.מקווה שהבנת את דברי.אם משהו לא ברור לעומק ,תשאל בבקשה ואשתף כי אני רוצה לקבל את תגובתך. שלך,צחי .שבוע טוב ונעים.

הגדרתי למושג חברים הוא קבוצה של אנשים שאני בקשר איתם על בסיס קבוע ונפגישה שלי איתם יזומה יחד איתם ואנו נפגשים ועושים פעילויות יחד.אלו מבחינתי חברים.חשוב להדגיש שאני לא משתף את כולם בדברים הקטנים ביותר שלי.שם זה נעצר מבחנתי וזה משום שכבר גיליתי שאף כל אחד מהחברים ואנשים שאני מכיר מסתירים מידע כזה או אחר ממני ואני ביוזמתי הצלחתי לגלות שיש מידע שלא הודלף לי.אני לא מדבר על מידע סודי אלא מידע שבתור חבר היא צריך או יכל לספר לי. נכון,אני לא מרוצה מהמעמד שאני נמצא לעומת החברים הללו שאני נמצא יחד איתם.אני מרגיש נחות יותר כי מדובר באנשים מוזרים אודי. אני זקוק לחברות הזו בגלל ששם אני מקבל יחס ואהבה ושיחה ,מה שאין לי עם אנשים אחרים,חברים אחרים. אני מתחבב בקלות ,נכון,כלומר יצירת קשר ראשוני ,פגישה ראשונה עד אשר זה מגיע למצבים שונים או בקשות או דרישות ששם אני בעצם נופל או לא יודע להתמודד בתקשרות בינאישית.שם אני נאבד ומתגלה כאדם חלש ולא בעל אישיות כמו שנראה בפגישה ראשונה. אם יש עוד שאלות אשמח לומר לך אודי. צחי.