פורום פסיכולוגיה קלינית

יש בי כל כך הרבה שאלות שאין לי עליהן תשובות. גם אם השאלה היא שכלית, הכאב כל כך גדול כשאין תשובה.. מכאן שיש לשאלה משקל רגשי... נדמה כי השאלות המנקרות בי אינן ממתינות לתשובות כי אם לנחמה.. כואב לי. ~נילי~

מרגישה צורך רק לומר לך שאני מאד מבינה אותך מעומק ליבי (בשכל וברגש). חשוב שאת יודעת לזהות מה את באמת צריכה - נחמה. ואני מציעה לך אותה עם הרבה אהבה לריפוי הכאב..

נילי יקרה לא יודעת אילו שאלות מנקרות בך או מה בהיעדר התשובות מכאיב כל כך. אני פה לידך מחבקת. negra

אופפפ, ככ כואב לקרוא אותך כך!!! יקרה , חיבוק אמיתי ואוהב לכל השאלות הכואבות ..ממני ולימים שקטים יותר כאן בשבילך. שרית

אין לי הרבה מילים.. ש ק ט ..אבל תודה לכולכן. אחת אחת.. (ואחד.. לך אודי :)) ~נילי~

שלום ד"ר אודי קודם כל אני רוצה להודות לך על שענית על המכתב שלי. ונתתי לעצמי שם כמו שביקשת. אני לא יודעת מאיפה בדיוק להתחיל, אני כל כך עמוסה שאני לא יודעת מה כן לספר ומה לא.אבל אנסה איך שהוא. אני נמצאת בבלבול מאד חזק עליי, למשל, אני אף פעם לא מחזיקה מקום עבודה יותר מחצי שנה, חצי שנה זה המקסימום בשבילי בלהחזיק מקום עבודה, ואני חד הורית עם ילדה בת 12. ועם קשיים כספיים תמיד,המשפחה שלי לא מעניין אותם אם אני חיה בכלל ואני מרגישה מאד לבד כבר הרבה שנים ומנסה להתמודד עם כל הקשיים לבד, ולא מצליחה, לפני שהתחלתי טיפול תרופתי אצל הפסיכיאטר והטיפול במרכז לנשים נפגעות אונס שזה היה לפני 3 שנים בערך, הייתי כל הזמן במיטה כמעט ולא עוזבת את המיטה רק לסיבה אחת והיא הילדה שלי בכדי להכין לה להאכול ושוב הייתי חוזרת למיטה, היום אני פחוט במיטה, הכדורים עוזרים לי איך שהוא. אני רוצה להתמיד במקום עבודה ולא מצליחה, אני רוצה ללמוד משהו ולא מצליחה רוצה לעשות משהו בחיים שלי משהו שיעזור לי ולבת שלי אבל לא מצליחה לעשות שום כלום אני מרגישה פשוט תקועה,וכשאני מתחילה עבודה חדשה אז אני מתחילה להתלהב ולחשוב מה אני רוצה ללמוד וכל פעם אני חושבת ללמוד משהו אחר אין לי יציבות אפילו במחשבות . אני רוצה להתקדם למקום טוב, אבל אני לא מצליחה. ואגב, עם בחורים אני גם כזאם אין לי יציבות, עד שיום אחד היכרתי בחור וזה נמשך שנתיים משום מה אני מצליחה כי אני חושבת שאני מאוהבת בו ואלי זה מה שעוזר לי להתייצב איתו , אבל מאז שסיימתי את הטיפול במרכז אני מתחילה להיכנס שוב לדיכאון כזה וזה משפיע על היחסים בנינו הוא רוצה לעזור אבל אני חושבת שהוא לא יודע איך וזה גורם לו פשוט להתרחק ממני ואני לא רוצה לאבד אותו. כי עד שסוף סוף אני מכירה מישהו שהוא באמת רוצה אותי עד הסוף . זה ועוד הרבה דברים מבלבלים אותי אבל אני לא יודעת אם אמשיך לכתוב אני צריכה תקיה שלמה בשביל זה . אני מקווה שהסברתי את עצמי טוב לפחות במה שכתבתי עד עכשיו. תודה

הי אודי אני צריכה עזרה! אני צריכה שתגיד לי מה לעשות! גיליתי, (ואל תשאל איך), שאחת החברות בפורום מטופלת אצל המטפלת שלי!!! ועבורי זה סיוט. עבורי אני כבר לא מתקיימת. אני קוראת איך ההיא מספרת על מה שהמטפלת אומרת לה (דברים שהיא אמרה גם לי), וזה מוחק את המשמעות מהדברים שנאמרו. גם מרגישה שהיא הרבה יותר טובה ממני. שאין לי סיכוי להתחרות בה על ליבה של המטפלת. מרגישה אבודה. דיברתי על זה בטיפול, בל כלום לא עוזר. אני הופכת לאובססיבית וקוראת כל מה שההיא אי פעם כתבה על הטיפול שלה. ורק סובלת יותר ויותר. אני פוחדת שלא אצליח לעמוד בזה, ככה שהמטופלת האחרת חשופה בפני (למרות שאני יודעת שאני בוחרת לאמלל את עצמי ולקרוא את מה שהיא כותבת), אבל אני פוחדת שבגלל זה אשבר ואעזוב את הטיפול, שעד הגילוי היה לא רע בכלל... איך נרגעים? מה רע ברצון לבלעדיות? המטפלת כבר לא יכולה לעזור כי כל המילים שלה איבדו את התוכן שלהם כרגע. בגלל שאני חווה את הבנאליות שלהן... הצילו!

עכשיו יש פה כמה בנות שמוטרדות בגלל ההודעה שלך ולא יודעות האם אליהן את מתכוונת.

לא יודעת אם הוגן או לא הוגן, אבל ללא ספק מטריד מאוד... מקוה בכל ליבי שלא עליי את מדברת, ואני שמחה לראות שאני לא החוששת היחידה... (רק אל תגלי במי מדובר..:-) מאוד מבינה אותך. ובכל זאת, כמה מילים אלייך שבסיוט: אני לא יודעת איך גילית ואם המילים הן אכן בדיוק אותן מילים, אבל לא קרה לך פעם שאמרת פחות או יותר את אותו הדבר לשני אנשים שונים, אבל בכל פעם התכוונת לזה אחרת? בכל פעם המילים קיבלו את המשמעות שלהן מהקשר המסוים והייחודי שלך עם אותו אדם איתו דיברת? כל פעם זה היה קצת שונה- זה היה אישי מאוד אבל בצורה שונה? ומי יודע? אולי את צירוף המילים המסוים שהופנה אליך ולמטופלת נוספת, המטפלת שלך השאילה מאדם יקר שאמר את אותם דברים לה עצמה, לפני הרבה שנים.. אולי הביטוי הזה קיבל משמעות מיוחדת של קירבה בגלל משהו שהיא עצמה חוותה, ומאז כל פעם שהיא רוצה להביע קירבה מיוחדת היא משאילה את הביטוי האישי הזה, אישי שלה שניתן אי שם בעבר, לה עצמה. אולי בניתי פה סיפור שלם על כלום (ככה נסחפתי :-) אבל מי יודע...? לי זה לא נשמע לחלוטין תלוש... אני נוטה לסמוך על תחושות הבטן, ואם הרגשת משהו מיוחד כלפיה פעם והיא נראתה לך אותנטית, רוב הסיכויים שזה היה בגלל שהיא באמת הייתה. לא הייתי רוצה לעמוד במקומך, זה ללא ספק מערער מאוד, אבל תני לה צ'אנס. תני לכן צ'אנס. לא היית מרגישה שאכפת לה אם לא היה לה באמת באמת אכפת- יש דברים שקשה לזייף.. מחזיקה לך אצבעות שתמצאי בך מנוחה, שתצליחי לסמוך ולהרפות ל.

סליחה. סליחה. סליחה. לא לכך היתה הכוונה. אודי , מה יש לך לומר עכשיו על יתרון האנונימיות שקיים בפורום אינטרנטי. מה קורה כשזה מתנפץ?

כל הפסיכולוגים משתמשים באותם מילים אני בטוחה שהמטפל שלי אומר מילים אמפטיות שמאפיינות אותו גם לאחרים....

יכול להיות... אבל אני רציתי בפעם הראשונה בחיי להרגיש מיוחדת...

מן הראוי היה שתגידי לפחות מי זאת אותה חברת פורום, או שלפחות היית פונה אליה ומדברת איתה, מיידעת אותה. את מעלה דבר מאוד חשוב וקשה, ואני מודה שעכשיו אני בחרדות שאולי זאת אני. אני תוהה איך אפשר לכתוב עכשיו משהו בפורום, במיוחד על הטיפול והמטפלת כשברקע יש חרדה ופחד. הרעיון שאולי זאת אני ומישהי קוראת את שאני כותבת בראיה מאוד מסוימת, מישהי שאולי "עוקבת" אחרי הדברים שאני כותבת מאוד קשה. ויש כאן בפירוש סוג של מעקב, שלדעתי לפחות, הוא מאוד לא פיירי. הידיעה שאת מדברת עם המטפלת על הנושא ועל אותה חברת פורום, זאת ידיעה קשה. והמחשבה על כך קשה יותר. רצית שיעזרו לך לפתור איזשהו מצב, שאני בטוחה שהוא קשה לך מאוד, אבל תדעי לך ששמת כאן אנשים אחרים - כמוני, במקום מאוד לא טוב ואפילו רע. :(

הי :( את מציעה שאני אגיד מי היא אותה חברת פורום, אבל זה נראה לי עוד יותר לא הוגן, כלפי אותה אחת. ואני העלתי את הדברים, אבל מצד שני תמיד קיימת בפורום האפשרות שאנחנו לא יודעים מי קורא את הדברים שלנו, וכבר נשאלו כאן שאלות לגבי האם המטפלת קוראת והאם יש כאן מישהו שמזהה אותי... אז אני מנסה להגיד שאלו תכנים שתמיד מדאיגים לאו דווקא בהקשר של מה שמדאיג אותי (ואותך) כעת. אני רוצה לנסות להרגיע, ש*ברור* שהמטפלת *מקשיבה* למה מטריד אותי, ולא אומרת שום דבר על המטופלת השניה, כך שזה לא שהמטפלת פוגעת באמון שלה כלפי המטופלת השניה, מבחינתה היא מתייחסת למה אנשים אחרים מעוררים בי בדיוק כמו כשאני מספרת על אנשים אחרים מחיי, זהפשוט דורש ממנה עוד קצת לנטרל את החלקים הפרטיים שלה ומה שזה מעורר בה. אני רוצה שוב לבקש סליחה. אני יודעת שאני כרגע בסערה וכנראה לא רציתי להיות בה לבדי אז זרקתי עוד כמה בנות איתי לסירה. עכשיו אנחנו הולכות מכות בלב ים (עליה), ורק אחת יכולה להשאר בסוף בסירה ולהגיע לחוף (בעיני). כמו הדילמות האלו "את מי היית מציל, תינוק, רופא, מדען אם היית יכול לבחור רק אחד" מסוג הבחירות שרק רע יכול לצאת מהן. מצטערת שאני לא כל כך מצליחה להרגיע. אולי אודי יצליח לאסוף את השברים ולהרים את כולנו חזרה אל ספינת הבית...

קודם כל תודה רבה על ההתייחסות. כתבתי את ההתנצלות מפני שחשבתי שפסחת עלי כי השאלה שלי כמו גם הבעיה מוזרה מדי לפורום. (אני קצת מוזרה), הייתי מקבלת את זה בהבנה.

יש לי שאלות גם כלליות וגם אישיות ואודה לך אם תהיה כן (וסבלני..)כדי לענות עליהן.. האם קרה שהרמת ידיים וחשבת שאין טעם להמשיך לטפל במישהו, כי הוא חסר תקנה?? כי עבר המון זמן ולא חל שינוי? או מכל סיבה אחרת? שהטיפול אולי תומך אבל לא "מטפל".. ואם אתה חושב (או יודע) שלעיתים גורמים גנטיים יותר חזקים מהכל? למשל ילד שגדל עם אם ואב, שניהם כנראה עם הפרעות אישיות (שונות זו מזו) והוא בעצמו אולי פיתח הפרעת אישיות משלו או שסתם(?) בדכאון.... יש לילד כזה סיכוי לשנות, להשתנות, במיוחד אחרי שנים של טיפולים שרק עזרו לו להרגיש שהוא לא לבד... (ו"הילד הזה הוא אני") -תודה-

להרגיש לבד זה לא "רק". זו מטרתי (הבלתי מושגת) בחיים..

אודי אני לא מסוגלת להראות לה סימן. כן אני צרכה אותה. אך רוצה לראות אם בשבועיים האלו היא תתקשר- אם אכפת לה. היא יודעת כמה אני אוהבת אותה. אני מחכה ומצפה שהיא תתקשר או תכתוב... אתה חושב שזו טעות?

קחי בחשבון את האפשרות שבעיניה אכפתיות ממך תתפרש בלכבד את בקשתך, לתת לך מרחב להתגבר על דאגתה האגוצנטרית (אולי בעיניה) - אלייך, ופשוט לסמוך עלייך שאת מסוגלת לבד..? (מדברת מניסיון) - אם לא תהיי ברורה הכל יכול להיות ונתון לפרשנות שלך-שלה. 'מה שרואים מכאן, לא רואים משם'..

אני לא יודעת מה לעשות. משהו מטריד אותי מאוד. כבד על הלב. אבל אני לא מצליחה להגדיר לעצמי מה. בגדול- אני פשוט משתעממת מהחיים שלי וזה מדכא. אבל אני יודעת שזה לגמרי בידיי, יודעת שאין לי יכולת (רגשית) להיות באינטראקציה עם אנשים חדשים, להוציא את עצמי מהבית וכו', ויודעת גם שכלכלית- אני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מאשר לחיות בצמצום: אז הפעילויות שאני יכולה לקחת בהן חלק ואולי לפגוש אנשים, גם הן מוגבלות לשום דבר. במקביל אני חושבת על זה ששליש מההכנסה שלי הולך למטפלת היקרה שלי וזה מעורר בי רגשות מעורבים. אולי אם הייתי מנצלת אחרת את מה שאני משלמת לה (בשמחה) ונרשמת לבריכה, לומדת לנגן על משהו, יוצאת לבתי קפה, לומדת לצלם, או כל דבר אחר שבא לי, לא הייתי באה אליה מדוכאת על שאני כל כך לבד. על שאני לא מסופקת. ומאידך- אם הייתי יודעת לנצל את כספי כך, אם היה לי אומץ, אז אולי לא הייתי באה אליה. זו כנראה לא שאלה שיש עליה תשובה אחת. ברור לי מאוד שיש לי הרבה מה להרוויח מהשיחות איתה. אבל המחיר הכלכלי וחוסר הוודאות לגבי העתיד מכבידים על הצואר. אני מרגישה שאני שוקעת בדכדוך רציני, ואני יודעת שזה לפעמים קורה בתחילת דרך טיפולית, אבל עכשיו שזה קורה אני פתאום לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. פתאום אני לא בטוחה שאני רוצה להיות לגמרי מטופלת גם בפניה, גם איתה. זה מביך, זה חלש, זה נמוך, זה לפעמים מבזה. ואיך יהיה לה כוח אליי גם כשאני ככה? ואם זה באמת דכדוך?.. כמה זמן אשאר בו? כמה זמן יהיה לה כוח אליי ככה? תגיד, אודי, מה אתה עושה כשנכנס אלייך לקליניקה מישהו שנמצא במצב הרוח ההפוך לזה שאתה נמצא בו? אתה מרגיש שמח ובמצב רוח מרומם, אפילו מבודח, והוא עצוב וכבד, מהיר להיפגע. איך יש לך כוח לזה? לשמוע שום דבר, או להיות שם כשהוא שותק ושותק ואתה לא יודע למה.. כאשר לך ב??פ?נ?ים כבר בא "יאללה- ד?ב??ר!"? אני עייפה ל. אתה מחזיר אותי לשם שלי..חבל .. לא רציתי. אני פשוט יודעת שככה אתה מעדיף. (אבל לי חבל :-( )

אודי, לא אטריד בעץ נוסף... אצטרף לכאן, בצילו של העץ הזה. מקוה שזה בסדר. אני לא רוצה למות, אפילו לא קרוב, אבל אני מרגישה שמספיק לי. מה עושים עם "מספיק לי"? אני קצת מדוכאת. כבויה. מה יקרה אם שמיכת הדכאון תכבה אותי שוב? זה כבר מזמן לא קרה. אני פשוט לא רוצה כלום. (אבל לא עד הסוף.. עוד יש רגעים שבא לי, אבל אז אני מסתכלת בחשש לצדדים, מחכה להרגיש מהסביבה "א?ת?!.. את נחמדה מאוד והכל, אבל לא קצת הגזמנו?" ואני אף פעם לא מרגישה את זה מהסביבה שלי. להיפך. ובכל זאת, תמיד מחכה לזה. אני כזאת מוגבלת.. :-( למד.

סתם, שני לא כזה עצבני.. רק בשביל השיר לא יודעת למה כל כך קשה לי לכתוב לך "אהלן אודי". כתבתי, מחקתי, כתבתי. (מחקתי). לא ברור. אני קצת מפחדת לדבר איתך. שתכיר. שאני אכיר.לא כל כך רוצה קשר. זו בעיה.. (ומאידך..:) נורא חיכיתי שתכתוב ותודה רבה על שתי ההודעות. גם אם אחת עוד מחכה,זה נעים לקבל שתיים. בא לי להיכנס למיטה ולא לצאת. לא יודעת מה יש לי. אולי זה המטלות שיש לי שאני לא מצליחה לסיים וזה לא כיף לי. אולי זה כי היא בחופשה, האישה הצעירה מהרחוב ההוא. ואולי זה סתם, כי המיטה שלי נוחה לאללה. ממש אבל (!) אתה לא מאמין כמה. מי יודע.. אולי זו בכלל המיטה שאשמה בדכדוך המתיש הזה... אני חושדת בי שאני סתם רוצה תשומת לב ולכן "מתחלה" בדכדוך.. אולי בזה אני אאשים את השולחן. שיהיה. לא מזיק. מקוה שאצלך שני בסדר.. "רוחי".. קצת חסרה המילה windy בעברית, אתה לא חושב? נתראה כשתחזור, ל. (כן, ניחשת נכון...לא כל כך חידה, גם ל. זה שם.. אבל ארד מדיוני הניקים והשמות. קצת ייגעתי בפעם הקודמת. פשוט משונה ומצער שגם כאן, מרגע שנעשיתי לילך, אני כבר לא יכולה להיות שום דבר אחר.. אפילו ל. מרגיש לך חידה..שיהיה)

הי ילדה טובה, מעזה לכתוב לך, למרות שאיכשהו יש לי הרגשה שאני נדחפת מידי. אז הנה, נזהרתי קצת, ואת ההודעה הנוכחית, שכתבתי לך כבר אתמול, החלטתי לשלוח רק אחרי ההמתנה ראשית לדברי אודי. זכות הראשונים שמורה לו. בכל אופן, השארתיה כמעט כמות שהייתה. ורק עוד אומר שהשתדלתי לא להציק כאן זמן מה, וכעת, בכל זאת החלטתי לרשום. יקירתי, אני מכירה קצת דאגות וחרדות דומות מעולמי... ועדיין, ואין לי מושג איך, "אבל דעי לך", אומרת לעצמי, "דעי כי הטיפול הטוב, במסגרתו, באופן מפתיע יכול". הוא יכול הרבה, והוא יכול לאורך זמן, ויכול גם במצבים קשים. יש לו כוח. כך שהוא יכול להיות דבר חזק ועמיד ומקדם באופן מדהים ולשנים ארוכות (גם אחרי שהוא מסתיים...). רק שצריך לנסות לבדוק זאת באומץ. כן... קצת מפחיד... ולדעתי, לפחות במקרה הנוכחי שלי, הוא הצליח לשרוד ואף לנוע בזחילתו, בין השאר הודות לכך שלא הייתה בו הזדהות יתר. ז'תומרת, שבמקביל למאמצים הניכרים ולניסיונות וההתקרבות להבין, הייתה גם שמירת מרחק (מתסכלת...), בזכותה לא נפלנו שנינו יחד לבור המוות, וכך אפשר היה להחזיק את התהליך על שלביו מבלי למאוס ולחדול. פגישות מוגדרות ורווחים ביניהן - גם זה חלק מהעניין. אני מנחשת שיקירתך האהובה תדע לשמור על עצמה וגבולותיה כאדם נפרד ולא תתערבב איתך ברגשות עד כדי כך... כלומר, היא לא תלויה-כבולה למצב רוח של הסובבים אותה, ומספיק חזקה לשמור על הטוב גם בנוכחות של מטופלת עגמומית, נפולה, מרוטה, שבורה ואפילו יורקת ומלאת זעם. כך גם בנוכחותך הפיזית, כך גם אחרי שעזבת את החדר, כך גם כשאח"כ את חוזרת ונצמדת לספירלה המפורסמת מאות פעמים. אולי קצת מצער-מתסכל (את משאלת ההתמזגות), שאינה מרגישה כמוך ובעוצמותייך, אבל ת'אמת כמה משמח... היא יכולה לתקן וכך להמשיך להיות מסוגלת לעזור. לך. נכון יופי? אז בא לי לומר לך "אל דאגה, את לא יודעת כמה כוח יש לטיפול טוב". ואז שואלת את עצמי אם זה יותר מלחיץ ממרגיע... כי, זה מסוג הדברים שלומדים על בשרנו תוך כדי הניסיון, וכל דבר שאומר מראש אולי יישמע זר ורחוק וכבד לעיכול. ובכלל, איך נגדיר "טיפול טוב" עוד במהלכו... אז דווקא חשוב ביותר להרשות לעצמך להביע את החששות הללו מולה - בדיוק אלה ודיונים סביב זה - הם לב הטיפול. קל לומר... כי צריך שיהיה לך אומץ. כן, כל ההתנגדות הזאת... מקווה שגם זה ייבנה ויגיע. לא יודעת אם הכרת קצת את מה שגידי מהפורום הסמוך היה אומר בחכמה - הוא היה ממליץ להיות נועזים, להדפיס את הפנייה לפורום ולבוא איתה לטיפול. התעצבנו עליו ביג טיים, אבל לדעתי היה נכון מאד לומר זאת... "יאללה נו כבר דב??ר!", אמרת... אוי אוי... זו מן אמירה אכזרית מנערת. אני חושבת שזה בעיקר קול פנימי עוצמתי מצליף שלך בתוכך. לא? נכון שבסיכומו של דבר במציאות יש מגבלת זמן ומשאבים וכסף ועלולות להיות החמצות, אבל זה לא במיידי. אני מקווה. ואת יודעת, נראה לי גם, שהמטפלים הטובים שלנו מכירים את ה"דווקא" שיכול בעיתויים מסוימים רק להתחזק בעקבות לחץ ודחיפה של מישהו אחר. אבל, מצד שני, אדישות, היעדר מוחלט של ציפיות, ואפילו ייאוש והרמת ידיים, אולי גם הן לא אופציות טובות במיוחד... המממ... ** האם אפשר לרצות בלי לדעת מזה? ** שאלה שאלתית... אני חושבת שגם הורה לתינוקצ'יק קטנטון מצפה לחיוך שיבוא בחודשים הראשונים, להחזקת הראש, לשן ראשונה... וזה מורכב, גם בטיפול. הרי לא יודעים בדיוק לאן ניתן להגיע ובאיזה קצב. באמת לא יודעים. אבל יש תקווה שאפשר לצמוח מתוך האזורים הגמישים שבנפש. נדמה לי שכבר כתבתי בעבר שיש הפתעות רבות, שאי אפשר להאמין... כל אחד מגיע לאן שהוא היה יכול. וצריך להמתין. לפעמים כמה וכמה שנים. ולפעמים גם מגיעים לעשות דברים כשלא מרגישים מוכנים פיקס מדויק, כי מתישהו באה פשרה וסוף... ודבר נוסף - העייפות והכבדות שאני מכירה ממני, (ואולי אצלך זה לחלוטין שונה, לא'דעת) לכובד הזה אנ'לא קוראת דכדוך או דיכאון. אלא, מתייחסת לכך כמצב שבו מתוך חרדות (מפני שינוי, מפני פלישה, איבוד שליטה ועוד) הכוחות המאיינים עובדים שעות נוספות בשירות ההרס והנבילה. אלה הכוחות שמדכאים יצרי החיים והנאה וקשורים לאותה גאווה ועיקשות. הם לוקחים המוני אנרגיות (לצרכי הכחשת ה"יש") ולא משאירים לכוחות הבונים והמצמיחים מקום. אותם כוחות מייצרים את הקושי להודות בחולשה, בחסרונות, נזקקות ותלות. אם אנסה לתת לכך מילים אחרות (במקום דכדוך), אוכל לדבר על לגלוג עצמי וזעם, או על קנאה עוצמתית (למשל, בחלקים הרכים והמטופלים שלך). הקנאה מגיעה עפי"ר אחרי שצצים ניצנים של תקווה ואור, ומכאן פנינו לייאוש גדול. מאבק מתיש, שלוקח המון משאבים נפשיים, מחליש ומביא להרגשת הכבדות. למעשה, לחוסר יכולת לנוע. ולא רק בתחילת טיפול... כשתוכלי להרגיש יותר ויותר את ה"יש" מתוך החלקיות והחסר האמיתיים והגדולים תוכלי גם יותר להשתמש. להרשות לעצמך. לתת לעצמך לנצל. לוותר... ו... גם וגם. כך אומרים... כמה מורכב ומסובך. אוי. תהליך ארוך ומייגע... ותקשיבי, אם מטפלת בוחרת לטפל בך, כנראה שהיא מאמינה שיש סיכוי. אפילו סיכוי טוב מאד. נכון, אי אפשר להבטיח בוודאות, אבל אנחנו מקווים שנוכל לראות שההשקעה המרובה יחסית השתלמה (גם הרגשית גם הכלכלית - שתיהן חלק צובט ובלתי נמנע בטיפול), וה"הימור" היה שווה את זה. ובגדול. בנוסף, מטיפול, גם אם פסק טרם זמנו, אפשר לקחת את הכלים (החלקיים) שכן השגנו ולהשתמש בהם לבאות. כן, צריכים לדעת גם לעשות את זה, רגשית... רק שבהתייחס לבעיית הכוחות המאיינים זה הופך להיות עניין מורכב ולא מספיקות רק מילים מעצבנות של היגיון... אז... כתבתי לך כמי שעדיין לא הגיעה לאיזון ובשלב זה ההוצאות שלה (רגשיות / כלכליות קונקרטיות / מערכת העיכול...) גבוהות מההכנסות. וגם אזכיר שהיו לי ניסיונות טיפוליים מוצלחים פחות, שיצאתי מהם יותר חולה ממה שהגעתי... ובקשר לעץ ההמשך... כשאני אומרת שמיציתי את קיומי פה, הוא משיב - כן, מיצית את הקיום בדרך הקודמת ומעכשיו הבחירה היא בחיים... שלך, (mp)

mp יקרה, סליחה שאני משיבה מאוחר.. הייתי צריכה למצוא לי זמן לקרוא ולכתוב כמו שצריך. מטריד.. עכשיו יש פה הבטחה שאכתוב לך "כמו שצריך".. לא בטוחה שאצליח :-) המחשבות שלי לא סדורות כל כך.. תמיד מפליא אותי כמה את מבינה דברים לעומק- כמו מרגישה אותם בצורה הכי נקיה שלהם.נקי זה לא תמיד נקי כמו שמדמיינים..זה לפעמים ערום, בועט, בוטה, פנימי, כמעט מכוער.. ממש מהקישקע (ככה כותבים?).. מאוד דיברת אליי.. קלעת להרבה דברים שעוד לא הגעתי למצוא להם שמות ומילים. עוד לא הגעתי לחשוב על למצוא להם שמות ומילים :-) את בטח תבטלי מיד את הרעיון, אבל כבר הרבה זמן שאני מרגישה שיש לך נגיעה מיוחדת שיכולה לעזור לאנשים.. רגישות, והבנה ויכולת לפתוח דברים ועדינות (אם יום אחד תשקלי הסבה מקצועית, אל תבטלי את הרעיון על הסף, בסדר?.. באמת). לאחרונה קצת מטרידים אותי מטופליה האחרים, חוששת לההיפך לבנאלית בעיניה.. טיפוס שכבר יש לה בערימה. אם אתגלה אצלה כטיפוס דכאוני, נניח, שלא תרגיש "שוב דכאונית?!.. חשבתי שהיא תצא בסוף משהו אחר.. כבר יש לי 6 דכאוניות צעירות.. אז עוד אחת?" :-) אני יודעת שזאת מחשבה קצת מצחיקה אולי. כמעט מצליחה לשמוע אותה מחקה בחיוך וקריצה את טון הדיבור שלי כשאומר את זה (ואותי צוחקת). אני קצת סקרנית לראות מה יתפתח בינינו. סקרנית וגם חוששת.. לא יודעת.. היא בחופשה קצרה, באמת קצרה, ואולי מכאן כל המחשבות.. זו החופשה הראשונה שלנו.מפתיע שככה אני נכרכת.. לפעמים נדמה לי שלו הייתה פחות "טבעית" ואותנטית ובגובה העיניים, היה לי טבעי יותר להיכרך ככה. כאילו יותר קל להרגיש מן תלות טיפולית כזאת עם מי שנחווה קצת מרוחק. זה נשמע כאילו אני מתלוננת על זה שהיא לא מרוחקת, ולא שומרת דיסטנס ועוטה פני-פוקר.. :-) לא, לא מתלוננת בכלל.. אבל זה עושה את עניין ההתנהגות ה"טיפולית" הזאת שלי לקצת מביכה. דווקא מעודד אותי לחשוב על מה שאמרת, שאם היא הסכימה לטפל בי כנראה הרגישה שהיא יכולה לתת לי משהו. יכולה לטפל בי..שיש לי סיכוי. הלוואי וכבר היינו מכירות שנה או שנתיים, הלוואי והייתי כבר מתמסרת קצת יותר. אויש.. איזו מילה מצמררת זאת "מתמסרת".. אני חושבת לספר לה משהו "גדול" במונחים שלי.. משהו שבאמת קשה לי לספר.מרגישה צורך להכאיב לעצמי איתה. לא בטוחה למה, אבל עד הפגישה שלנו עוד יש זמן...נראה :-) (אשאיר פתח מילוט לפחדן שבי). מפחיד להיחשף.. אולי אהיה כל כך מכוערת. אולי תירתע, תיגעל. אולי אגעל גם אני. אני עצמי קצת נגעלת ממני לאחרונה. מאוד לא נעים. האם תוכל לאהוב אותי אותו הדבר גם אם תדע? (קצת הרהרתי לי וחזרתי.. :-) הייתי רוצה לשאול אותך הרבה דברים, אבל לא יודעת מה בדיוק.. אני חושבת עליך הרבה לאחרונה, את יודעת? עוברת ליד נוודים ושוקעת במחשבות. שוכבת על מיטתי החדשה וחושבת עליך במיטתך, ואיך זה בשבילך, והאם התרגלת, והאם נוח לך, ואיך את ישנה בלילה.. את לא צריכה לענות, רק תדעי שאת במחשבותיי לא מעט. ליל מנוחה, לילך

בפורום יש עצים שאני לא מצליחה להבין מי כותבת למי מי מחבקת את מי מי דואגת למי. אני מקווה שלפחות הכותבות שמשוחחות בינהן יודעות. אתן יודעות? או שלא אכפת לכן?

ציפיתי לתגובה כזאת וגם נעלבתי מאד ממנה לא מכירים אותי פה ניסיתי אך ברגע זה נראה לי שאפסיק לרשום כי איך אפשר לדעת אם מי שתכתוב לי תחבק אותי בכינוי אחד ותהיה מגעילה עם כינוי אחר? בי

יכולה לדבר רק בשמי.. בד"כ יודעים.. וכשלא, תמיד אפשר לנחש/לשאול. ואת כמובן מוזמנת להצטרף ולהיעזר .

בשלומך.. מקווה שאת בסדר, עם הגב ובכלל? מרגישה לאחרונה בחסרונך ומקווה שלא מטרידה.. (כמובן שאינך חייבת לענות. רצונך -כבודך)

מצטרפת לשואלים ולמתגעגעים. הקליניקה שלנו ריקה בלעדייך (-: כל הזמן חושבת על ההודעה האחרונה שכתבת על השדים שחזרו... אל תתני להם לנצח ולהעלים אותך! שלך, גילי

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-404,xFT-792338,xFP-792338,m-Doctors,a-Forums.html

מקווה באמת שעוד תשובי. את חסרה מאוד.. ביי.

נניח מגיעים בטיפול למקום שבו המטופלת שותקת. הפסיכולוגית גם שותקת ואחרי כמה דקות אומרת: על מה את חושבת? מטופלת: כואאבבבבבבבבבב לי!!!!!!!!!!!!!!!!! פסיכולוגית: ספרי עוד על הכאב.......... מטופלת: זה שורף, זה דוקר. פה בפנים. לא יכולההההההההההה. פסיכולוגית: את יכולה לשתף ולתאר קצת יותר במילים? מטופלת: אהההההההההההה, וממשיכה בדרמטיות/תיאטרליות: נשמתי המיוסרת חדלה לנשום. אין לי חמצן. נפשי כלתה. מוות בוא אליי, חבקני !!!!!!!!!!!!!!!! פסיכולוגית: מקשיבה בשתיקה מטופלת: רעעעעעע לי! למה את לא עוזרת לייייייי????????????? אני מתההההההההה....... פסיכולוגית: ממשיכה לחשוב מה כבר אפשר לומר ובפועל זה מתבטא כהמשך שתיקה. מטופלת: איך את יכולה לראות את הנשמה שלי מדממת ומקיאה ולא לעשות כלום? נו כבר תצילי אותי. דייייייייי!!!!!!!!!! בשביל מה אני באה לפה? אם את לא עוזרת לי שאני אצא מפה בהרגשה טובה ומשאירה אותי כך אני הולכת מכאן חותכת את עצמי בגרון!!!! זהו! וחוזר חלילה עוד ועוד פגישות אלה שהמטופלת מגיעה אליהן ולא בורחת. איך יוצאים מזה? האם מטפלת במצבים כאלה מסוגלת לאהוב את המטופלת שלה ולא להרגיש ריחוק? אם לא מצליחים להתקדם אחרי שנה בשיתןף האם יש טעם להמשיך באותו טיפול? (אי אפשר לשתף את הפסיכולוגית גם בשאלה הזאת). איך הפורום יכול לעזור? בתודה\

אודי.. זה קשור לנשים כי תארתי אותי בטיפול. לא רואה בנים מתנהגים כך ומתביישת לעצמי שאני נערה היסטרית שמגעיל להכיל. קיבלתי את דבריך שההודעה שלי נראתה מבוימת ומניפולטיבית. תודה על ההתייחסות לא הגיעה לי אפילו תשומת הלב הזו. פסח שמח. רם.

היי אודי.שמי צחי.בן 23 .ביום יום אני לומד.רצתי לשתף אותך ולשמוע את דעתך בנושא של חברים.יש לי חברים וכולם בלי יוצא מן הכלל מוזרים,כאלו שאין להם ביטחון עצמי,כאלו שהם ביישנים,כאלו שלא מוצלחים לגמרי או שחלקם מוצלחים מאוד אבל שוב חסרי ביטחון וכו'.... יש כמה שהם פשוט מוזרים ומרחפים.אני אחד שדווקא אפשר להגדיר כההיפך מהם לדעתי ומתחבב בקלות עם הסביבה אבל עד אשר מגיעה תקשרות בינאישית שזה נושא אחר שאני אשתף אותך. מאוד מפריע לי להיות בחברת אנשים מסוג זה.אני נפגע ישירות מהם ודרך צד' ג' שאחרים רואים את הערך שלי דרכם שזה לא נכון.למה אני מתחבר לאנשים כאלו ? מה אני עשיתי ? אגב,אודי,כשאני מדבר עם אנשים רגילים לא פעם יוצא שאני תמיד תוקף או מנסה לסתור את דבריהם ולא זורם בשיחה.מקווה שהבנת את דברי.אם משהו לא ברור לעומק ,תשאל בבקשה ואשתף כי אני רוצה לקבל את תגובתך. שלך,צחי .שבוע טוב ונעים.

הגדרתי למושג חברים הוא קבוצה של אנשים שאני בקשר איתם על בסיס קבוע ונפגישה שלי איתם יזומה יחד איתם ואנו נפגשים ועושים פעילויות יחד.אלו מבחינתי חברים.חשוב להדגיש שאני לא משתף את כולם בדברים הקטנים ביותר שלי.שם זה נעצר מבחנתי וזה משום שכבר גיליתי שאף כל אחד מהחברים ואנשים שאני מכיר מסתירים מידע כזה או אחר ממני ואני ביוזמתי הצלחתי לגלות שיש מידע שלא הודלף לי.אני לא מדבר על מידע סודי אלא מידע שבתור חבר היא צריך או יכל לספר לי. נכון,אני לא מרוצה מהמעמד שאני נמצא לעומת החברים הללו שאני נמצא יחד איתם.אני מרגיש נחות יותר כי מדובר באנשים מוזרים אודי. אני זקוק לחברות הזו בגלל ששם אני מקבל יחס ואהבה ושיחה ,מה שאין לי עם אנשים אחרים,חברים אחרים. אני מתחבב בקלות ,נכון,כלומר יצירת קשר ראשוני ,פגישה ראשונה עד אשר זה מגיע למצבים שונים או בקשות או דרישות ששם אני בעצם נופל או לא יודע להתמודד בתקשרות בינאישית.שם אני נאבד ומתגלה כאדם חלש ולא בעל אישיות כמו שנראה בפגישה ראשונה. אם יש עוד שאלות אשמח לומר לך אודי. צחי.

אני נמצאת בטיפול כ - 10 חודשים, זה טיפול לא קל, לעתים קשה ביותר, אני מתלבטת האם להמשיך, דבר ראשון הטיפול גוזל ממני המון אנרגיות גורם לי להיות שקועה בעצמי בעבר ובילדות הטראומתית שבמשך שנים רבות הצלחתי להדחיק בהצלחה רבה. בנוסף, נראה לי שהמטפל ואני טיפוסים מאוד שונים, לפעמים אני מרגישה שהוא חושש ממני ואפילו נגעל ממני (למרות שמבחינה פיזית אני די רזה ואסטטית), אני לא מניחה להרגשה הקשה לפגוע בתפקוד שלי כאם וכרעיה, אני חיה חיים מפוצלים ומהבחינה הזאת אפשר לומר אין שיפור, תמיד חייתי בפיצול אבל עכשיו, אין את תחושת ההיי שלתחושתי עזרה לי לתפקד ולחיות חיים נורמליים, עכשיו רוב הזמן, בפנים, אני עצובה מדוכאת וחסרת אנרגיות. האם כדאי לעשות הפסקה כדי לצבור כוחות? ואולי הבעיה היא חוסר כימיה עם אישיות (המטפל) מאוד שונה? אני מתנצלת על האורך של ההודעה.

כואב, כ"כ כואב בתוך הלב. כמה לב יכול לדמם? הוא לא אמור להעצר? הכול נגמר בתוכי- והוא- למה לא נעצר?!

שלום רב! בני בן שנתיים וחצי, נגמל לא מזמן ממוצץ, אבל עדיין יש ן עם חיול בד. עד מתי זה תקין? בגן הוא לא ישן אף פעם עם מוצץ או חיתול. איך גומלים מחיתול בד?

בהמשך להודעתי בקשר לפסק זמן שבועיים מהטיפול...(והרצון שהמטפלת תלחם עלי שאשאר - כרגיל פעם בשבוע) אודי, האמת בסוף הפגישה היא חיכתה כמה דקות - והביטה .. וכאילו רצתה לראות אם אשנה את החלטתי. לעשות פסק זמן. היא כן אמרה שאכתוב לה אימייל וכ"ו. אבל החלטתי שלא. אתה לא חושב שתהיה תגובה מצדה אפילו במייל לראות מה שלומי? (אגב יש לציין שאנחנו בשלב חשוב בטיפול) אשמח לשמוע את תשובתך. תמר

שלום רב אני פונה מאחר ונורא קשה לי בתקופה האחרונה אמי סובלת מהתקפי זעם ומצבי רוח משתנים ויש לי אחות קטנה בת 18 ואני לא יודעת מה לעשות היא הרוסה מכול ההתנהגות שלה מה עלי לעשות??? אמי לא טיפוס יטפל בעצמו או יקח כדורים אך אוכל לעזור לאחותי להתמודד עם הקשוי נורא קשה לי ? אמי פתאום מתפרצת וכול הכעסים מעבודה מחחים מוציאה אלינו לדעתי היא מדווכאת ואבל זה משפיע על האויורה בבית יותר מתוחה כלום מתוחים ולא רגועים עזור לנו היא ככה בגלל כעסים שצברה בחייים מאנשים שאכזבו אותה ואנחנו ילדים טובים באמת ועושים הכול והיא לא מעריכה או לפחות לא מראה זה קשה?

התלבטתי אם להזדהות בשמי הקבוע בפורום או לכתוב לגמרי אנונימי... ותיכף תבין למה.. די מפריע לי שאני לא מעוררת בקלות רגשי חיבה באנשים - לא קוראים לי בכינויי חיבה ובתארי חיבה (חמודה, מתוקה, יקרה וכד') אפילו לא בערוץ הוירטואלי הזה... אני גם לא מעוררת בד"כ תגובות תמיכה' אהדה ואחרות (לעיתים רחוקות מעוררת דווקא "תגובות אנטי" וזה ממש מצליח לפגוע בי) כאילו אני מוקפת במעין חומה סביבי שבניתי דווקא כתגובה וכ"הכנה" לכך שזה לא יקרה... וכתוב על החומה מבפנים : 'לא לצפות!!!' ברציונל יודעת שאסור לי להעניק לזה משקל יתר - גם כאשר קורה ומקבלת יחס חיבה. - לא כדאי לשמוח ולהתרגש יותר מדי... כי כאשר חשה ב"חסך - מחמאות" - אני גולשת לקצה השני של "התאיידות" וחוסר הערכה עצמית טוטאלי!!! יודעת בדיעבד שהגזמתי אך באותו זמן אני כל כך בתוך זה ולא יודעת למצוא את האיזון(!) כאילו אם יהיה באמת צירוף נסיבות של - חוסר יחס בוזמנית במספר מקומות בחיי יש סיכוי שרגע של אימפולסיביות יביאני למעשה אובדני. גלשתי הפעם תרתי משמע... אבל זה מה שקורה ואין לי שליטה על זה באותו רגע או יום או תקופה. ובעצם לא יודעת מה אני שואלת כי שאלתי ועניתי בו זמנית(?)..... בשורה התחתונה חיה ב"סערות נפש" וזה ממש מתיש. מלכתחילה רציתי רק לשאול למה אתה חושב שאני כל כך לא מעוררת חיבה באנשים? אילו סיבות יכולות להיות לזה??? ואם יש לך מה לומר גם על יתר דבריי , אשמח אם תתייחס. תודה וסליחה על הבלגן...

אז הנה זה שוב קרה לי... זה רק בראש שלי? מרגישה את התגובה שלך כל כך קרה ומרוחקת?? סליחה... זו בדיוק הבעיה שלי. בורחת לשאלות ולרציונל. ונכון אודי, מפחדת . מאד.. להיות במקום הנזקק . והנדחה... 'אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה'

היי מיקה הייתה לי הרגשה שזו את. אדבר בשם עצמי - את תמיד מעוררת בי חיבה בהודעות שלך, ולא רק. גם הזדהות. רק שאני לא כלכך טובה בכינויים :) לא יודעת אם זה מעודד במשהו, אבל ניסיתי להגיד לך שאת ממש לא שקופה. לפחות לא פה בפורום. יש עיניים שרואות, גם אם הן לא קולניות מאוד... אז- בברכת "זה משתנה, אבל לאט"... :) אני.

מעניין.. יש לי ניחוש מי את - 'אני'.. אבל מכבדת את רצונך. ומה זה חשוב בעצם? (אני הייתי צריכה אומץ כדי להזדהות בהודעה האחרונה לאודי.. ועוד היססתי בלחיצת הכפתור האחרונה - לשלוח או למחוק קודם את השם - חתימתי?...). - חושבת שהפתעתי אפילו את אודי..? תודה על דברייך. מופתעת מכך שמעוררת הזדהות. הכינויים לא באמת חשובים, אבל מסמלים משהו אחר.. יותר עמוק.. אולי שמרגישים נוח בקרבתי או שסתם פשוט מרגישים איזושהי קרבה.. גם אני לא חזקה בזה.. גם לא רוצה בזה באופן מלאכותי.. קצת מביך.. שיהיה לך סופשבוע כייפי.

עברתי בשקט בעץ הזה .. כדי להגיד לך .. שאת נראית ונשמעת בהחלט!!! מקווה שתצליחי להרגיש את זה גם בתוכך. שרית

תודה.. מודה שהתלבטתי אם להגיב להודעה הכואבת שלך , כי חשבתי שאני לא מוכרת.., לא בדיוק שייכת לחברה שנוצרה פה עוד מימי הפורום הקודם. מקווה שתמצאי תעצומות נפש לעבור את הכל עם תחושה של שלמות עצמית. ושעם כל האמביוולנטיות, שתמצאי את האיזון בתוך עצמך, בין כל הרגשות ואל תשכחי את החמלה והאהבה כלפי עצמך שמגיעות לך בגדול. הרבה בריאות!

שלום אודי היום הייתי אצל המטפלת שלי.. החלטתי לקחת פסק זמן של שבועיים מהטיפול. היא אמרה שלדעתה זה לא כדי מכל מיני סיבות... היא די התנגדה. לפני שיצאתי כ"כ רציתי שהיא תגיד לי שאבוא ושתחזיק את ידי .. שהיא תילחם עלי. היא אמרה לי שאם אשנה את דעתי אז היא תמיד כאן. אבל אני רוצה לראות בשבועיים האלה האם היא תתקשר אלי ותשאל לשלומי האם אני חשובה לה? מה אתה חושב על מה שהחלטתי/עשיתי. ?

שלום רב, אני בת 24. בטיפול פסיכולוגי דינאמי כשנתיים. אין ספק שדברים התקדמו אצלי ובאופן כללי אני מרגישה טוב יותר. עם זאת, עדיין ישנן תקופות שאני מרגישה בהן יותר לבד ואז מגיעות גם הרגשות לא נעימות שחלקן אני מזהה גם כחרדה. רציתי לשאול מה דעתך בעניין? מתי אדע שעליי להפסיק את הטיפול כיוון שדברים כבר לא ישתנו? וכן- האם עליי פשוט להשלים עם העניין שבתקופות מסויימות תמיד ארגיש את החרדה? ועניין נוסף, אני מרגישה נורא נורא תלותית במטפלת. קראתי כאן קצת ובעוד מקומות וראיתי שזה עניין ידוע ושהרבה מטופלים מרגישים כך. אבל זה נראה לי עיוות- הרי המגמה היא לעזור לאדם לחיות היטב בכוחות עצמו. אז למה טיפול פסיכולוגי גורם למטופל להיות תלותי כל כך במטפל??? התלותיות הזו היא לא נעימה בכלל. נורא קשה לחכות שבוע עד שאוכל להיפגש איתה. נורא קשה גם לדעת שלעולם לעולם לא ייוצר בינינו קשר מעבר לחדר הטיפול. ושזה לא מתאים שאשאל אותה דברים אישיים על עצמה ועל משפחתה. זה נראה כל כך לא שוויוני ולא פיירי. אז אי מבינה שזה חלק מהטיפול אבל נראה לי שזה מגיע למקומות לא נכונים ואני גם מרגישה כעס בעניין הזה. שיתפתי את המטפלת בתחושות האלה. אבל זה חוזר ומרגיז כל כך!!!!!

אודי שלום, ראיתי כבר הודעות שונות בנוגע למגע בטיפול, ומכיוון שחוויתי משהו בטיפול האחרון רציתי לשתף וגם לשאול. יש לי מטפלת מקסימה שזה שנתיים אני נאבקת עם עצמי אך מגיעה בקביעות לפגישות. בפגישה האחרונה סיפרתי לה כי למרות שהיתה אהבה בבית לא היה כמעט מגע (כמו חיבוקים). בסוף הפגישה היא ביקשה שאחבק אותה. הרגשתי קצת נבוכה (ואמרתי לה) והתחבקנו (דבר שדמיינתי לעצמי הרבה פעמים). מה שמטריד אותי (וזו גם שאלתי) האם החיבוק באמת קשור למה שסיפרתי לה ואז הוא היה למעשה טיפולי, או שבאמת היא הרגישה שבא לה לחבק אותי. אני יודעת שלא תוכל לתת לי תשובה במקומה , אך מעניין אותי לדעת מנסיונך כפסיכולוג האם לפעמים פשוט בא לך לחבק מטופל כי אתה חש אליו משהו,(וכמובן זה נראה לך מתאים באותו רגע גם מבחינה טיפולית) או שזה רק אם זה הדבר הנכון לעשות מבחינה טיפולית (דבר שמוציא את כל היופי מהחיבוק...) מקווה שהבהרתי את עצמי בברכת חג שמח שלי

אודי, כל מה שאני צריכה עכשיו,זה רק חיבוק ומילה טובה אמיתית ואוהבת , מישהו שישתוק איתי את השקט שלי אבל אף אחד לא רואה ואף אחד לא מבין כלום. עצוב לי כל כך אני אפילו לא יודעת לתאר את התחושה הזאת מרגישה אבודה כאילו ככה המצב יישאר תמיד מה קורה לנפש שלי? נכון,הרבה תלוי בי באיך אני אראה את הדברים ,באיך אני אפעל באיך שאני אחשוב ובמה שאני אבחר להגיד לעצמי אבל ממש אין לי את הכוחות האלו לעזור לעצמי הכל צועק בי בפנים הכל בלאגן לא רוצה יותר להיות.

מקסים ,אתה תמיד יודע לעודד ולרגש בתגובותיך,לתת כתף תומכת כשצריך אותה כשהיא חסרה. תודה שאתה כאן שבת שלווה חן

קצת באיחור אבל הנה (גם) אני כאן.. שולחת לך חיבוק .. ממני .. עברתי להגיד לך .. שאני שומעת אותך , אני כאן איתך ביחד בשקט... בבלאגן..הפנימי. את לא לבד. תמשיכי לשתף. מבינה את התחושות הנוראיות האלה ככ.. ומקווה בו בעת - שהן נרגעו (אפילו) במעט . שמרי על עצמך. איתך, שרית

שרית יקרה, התחלתי לכתוב לך עוד קודם והכל נמחק לי באמצע... תודה לך שקראת והגבת ותודה על החיבוק מחבקת אותך בחזרה בובה ורוצה לומר שאני קוראת אותך אבל לא תמיד יודעת מה ואיך להגיב אז אני מעדיפה לשתוק המילים שלך תמיד מצליחות לגעת בי עמוק בפנים מצטערת לשמוע על אבא אל תרגישי אשמה יש דברים שאין לנו שליטה עליהם הלוואי שתמצאי בך את הכוחות אני מפה מושיטה לך יד מלטפת אבל בעיקר אוחזת ותומכת מקווה איתך לטוב כי מגיע לך קצת שקט שלך חן רפואה שלימה לאבא

אמרתי למטפל שלי בתחילת הפגישה שביטלתי בפעם האחרונה בגלל שלא היה לי כוחות לשמוע אותו...למרות שפחדתי לפגוע בו. יצא מזה טוב אני חושבת.הוא לקח את ההערה שלי מאוד ברצינות ואמר למשל שהוא זה שצריך להכיל אותי ולא ללהיפך...הוא לקח לעצמו זמן להיות איתי אפילו קצת מעבר לשעה הטיפולית והציע לי להתקשר אליו אפילו כל יום. אני לא מתקשרת באמת.לא מסוגלת. הוא אומר שהדיכאון שאני חווה כרגע נובע מהשינויים הגדולים שעלי לבצע בזמן הקרוב...אני שונאת שינויים בעיקר בגלל שאין לי בחיים בחוץ אף אחד שעוזר לי.יש לי בן בגיל ההתבגרות ועד לא מזמן הוא היה לי לעזר רב אבל עכשיו אין עם מי לדבר. הילד הסיבה היחידה שלא נשברתי עד עכשיו.עכשיו שהוא בקושי איתי אני מאבדת את הסיבה כל יום יותר. אני מפחדת ועייפה נורא.

אחד הדברים שכל כך מטריפים אותי אצל המטפל היא שהוא "ממליץ בחום" שאמצא לי בן זוג.יש היגיון מאחורי קו המחשבה שלו.מאז הגירושים אני לבד,ממש ככה. אין לי לא משפחה קרובה או חברים כי לא גדלתי בארץ וכל החברים המשוטפים הלכו ביחד עם הגרוש כי הם היו חברי ילדות שלו. לדעת המטפל זה יפתור לי לפחות 50% מהבעיות. ההיגיון שלי אומר אבל שאם לא טוב לי עם עצמי איך אני יכולה למצוא את עצמי בזוגיות נורמטיבית? מה דעתך?

אודי, הייתי רוצה להבין למה המגע מציף? האם גם יש פחד שהמטפל ירגיש דברים מעבר כאשר נוצר מגע? דבר שני - לא הסברת מדוע כאשר נודעים פרטים על המטפל - זה מציף. אתן דוגמא - ראיתי את המטפלת שלי בפארק עושה הליכה (הדוגמא אמיתית) וזה מאד הציף אותי עד כדי דפיקות לב ובלבול. פתאם גם הרגשתי שאין לי כזה חשק לראותה... למה זה קורה?

שלום רב! בילדותי עברתי התעללות מינית בידי אבי (אני בת 33, נשואה +4). לא זכור לי הרבה, רק שהיו נגיעות ונסיונות לנגיעות (כשכבר גיליתי - אני משערת בגילאי 10-12,13). עברתי טיפול פסיכולוגי שהופסק עקב חוסר כסף. הנושא לא עלה מאז והחיים "נמשכו" כרגיל וגם אצלי... (פשוט הכל מודחק). בתי בת 7 והולכת לעיתים רחוקות (בחופשות) לישון אצל הוריי. אני מאוד חוששת ומאוד רוצה איכשהו לרמוז לאימי שתשמור עליה (מפני אבי), אך לא יודעת איך לעשות זאת. גם כי אין לי רצון לעלות נשכחות וגם לא לעלות נשכחות אצל הורי. מצד אחד, אני סומכת על אבי שלא יקרה כלום, אך מצד שני, איך אפשר לסמוך אחרי מה שהוא עשה לי. מה המלצתך? בתודה מראש סימונה

איך את יכולה לשלוח אותה לשם לבד? איך את יכולה בכלל לסמוך עליו? אמך לא שמרה עלייך, את מצפה שהיא תשמור על בתך? עברת משהו נורא, איך את יכולה בכלל לשים את בתך באיזשהו סיכון שכזה? אולי כדאי להגיד לאמך באופן ברור, לא ברמיזות. ואם את לא מסוגלת לזה? אולי עדיף שלא תשלחי את הבת שלך לישון שם בלי שמישהו ישמור עליה - וישמור טוב. הבת שלך אמורה להיות הכי חשובה לך. יותר מאי נעימות כזו או אחרת, ויותר מחוסר כוח או חשק לעלות נשכחות. אם הנפש של הבת שלך תיפגע - תרצח, זה לכל החיים שלה. לכל "החיים" שיהיו לה אחרי פגיעה. ואת בטח יודעת מה זה, אני לא צריכה להסביר לך.

את יכולה לסלוח לו, את יכולה לבחור שלא לעלות נשכחות(?),את יכולה לאהוב, את יכולה לרחם,את יכולה הכול כשזה את לעצמך! אבל את לא יכולה(בידיעה/או ספק הכי קטן)להחליט ולחרוץ את דינה! אסור לך,מעבר לעובדה שאילו משהו יקרה את לא תסלחי לעצמך לעולם. את כמו חורצת את דינה של ביתך. אחר כך כלום לא יעזור רק המוות...

אודי יקר , ברוך שובך.. מה שלומך?.. אני ?... :-( קשה לי. לא מצליחה לעכל שלאבא יש לימפומה. לא מסוגלת ללכת אליהם. וזקוקה להם ככ. הראש עדין תקוע עליהן בעבר .. בככ הרבה דברים שעוד תופסים מקום.. אודי , יש בי ריקנות עצומה שמשתלטת .. כזו שמעורבבת בהמונים של כאב . המחשבות נעצרות . כאילו אומרות "דייי.. שרית..אין לך כבר כלום" לא מצליחה להבחין בתוך כל הבלאגן בתוכי בשומדבר .. כאילו יש בי איזה בור ענקי .. שהדבר היחידי שהייתי מסוגלת לעשות בשארית כוחותי היא להשליך את עצמי לתוכו.פנימה. אז מה נגמרו לי הרגשות ?.. לאבא גילו לפני יומיים שיש סרטן ואני תקועה במה שהוא עשה לי לפני עשרים שנה ?... מה יהיה איתי ?... למה אני לא מסוגלת לרוצ קדימה .. למה אני תקועה בתוך כל הכעס וכאב שלי עמוק עמוק כשכולם צריכים אותי?! בא לי לצרוח אודי , וכלום לא יוצא ממני ... כמו ..צרחה אילמת .. הכל צורח בי ..מבעבע אבל בעצם אף אחד לא יכול לשמוע אותי. שששש.. שקט , אתה שומע? כואב לי . אמא הפתיעה אותי עם הגילוי הזה על אבא .. שלשום היא הגיעה אליי , טיפטפה לאט לאט ..הסבירה כמה הוא זקוק לי .. ואני . לא יודעת איך לעכל את זה בי .. מצד אחד .. אני מודה , קללתי אותו ככ בתוכי בעצם כל השנה האחרונה על מה שגיליתי שהוא עשה .. על ההשתקה שלה .. על הילדות שלי .. מצד שני , אני לא בטוחה שאני רוצה שימות . כן הוא אבא שלי. והוא פגע בי ברמות מטורפות . ויחד עם זאת הוא חסר לי . ה"אינאבאמא" הזה בי ככ עצום .. ככ חסר .. לא יודעת איך אפשר למלא אותו .. אוייי אודי, אודי, אודי , כל הזמן הזה , שדברים נפתחו , אני ואמא היינו ככ רחוקות, בחיי שחיפשתי את הנוכחות שלה בי מחדש, בחיי שרציתי אותה קרוב קרוב , למרות הכל .. אבל כל מפגש איתה מאדיר את ה "קר והאנליטי" שיש ביננו , אני לא מצליחה לתת לה לגעת בי . כן.. בעיקר בגללי , היא כאילו דורשת .. להתבונן על כל המצב הזה ממרחק .. מנקודה אחרת, ולי אין את היכולת הרגשית לעשות את זה , הכל ככ תוסס בי , ואילו היא .. מספקת הסברים לכל דבר ומבטלת את קיומו האמיתי של הכאב . ((((((((הכאב שלי !!!))))))))))) אני מודה , שאני זקוקה לה ככ .. לה ולאבא .. למבט העוטף, לשקט שמחבק, להכרה, לחיבוק .. כן גם לחיבוק אמיתי, אתה מאמין ? כי אני לא :-( .. אתה יודע , אני לא מצליחה להיות לידה ב"סולם" , היא רצה .. קופצת .. קדימה עוד ועוד .. היא ואני בכלל במקום אחר לגמרי , אני כאילו כבר לא מכירה אותם , ההורים שחשבתי שהיו לי ככ זרים לי , ויחד עם זאת.. זה עדיין ככ חי וכואב בי . כואב לי מידיי אודי. כואב כואב כואב. פאק. כואבבבבב. חשבתי שאני חזקה. עלאק חזקה. הנה אני שוב פה. כותבת לך , יושבת ובוכה .. מנגבת עוד דמעה , מוסיפה עוד שורה.. מנסה להרגע מהכאב הפנימי הזה, זה שמצליח כל פעם מחדש להעיף אותי לפינה אחרת. לאבא יש סרטן. ואולי בגללי ?.. תמיד הייתי ה"ילדה הרעה" שדברים קורים בגללה .. אז הנה .. ועכשיו הרצון הזה .. להתבודד בחדר. להיות ((((((((לבד))))))))). ככ עצום. ככ משתלט. כואב לי ככ. ואני מפחדת. שרית

את כן חזקה, את מאוד חזקה.. וכל אחד שמסתכל מבחוץ יכול לראות ולהרגיש בזה.. והסרטן?.. זה שלו.. ולא בגללך.. ממש ממש לא בגללך.. מקווה שתרצי ותהיי בשביל עצמך, כמו שאת כל כך רוצה להיות בשביל אחרים.. שתתני מקום לרגשות ולתחושות שלך.. ותני לעצמך את הזמן להתמודד עם מה שעלה ועולה בך.. כי מה שיש בך צריך הרבה תשומת לב, יחס, עבודה.. זה משהו שלוקח המון זמן.. וזה הכי בסדר.. תשמרי עלייך חיבוק, אם את מרשה.. אם לא - זרקי אותו לים.. שיר

לא רק שמרשה .. אפילו זקוקה.. ומחזירה בחזרה. תודה על כל מילה ומילה שכתבת . זה בהחלט נותן עוד קצת כח . שלך, שרית

אודי יקר, מחבקת אליי חזק .. את מה שכתבת. (בעיקר את "אל תקחי את האשמה" ) רגשת אותי בהבנה ובאכפתיות.. חיבוק מהלב, שרית

שריתוש... גל מציף אותי לשמע מילותייך.. אז אהיה איתך קצת בלי מילים.. אם זה בסדר.. יש לך פה הרבה מקום.. ~נילי~

זה בסדר גמור להיות בלי מילים .. זה אפילו יותר מרגיע .. בכז , גם אני כאן .. ממעיטה בהם , העומס הפנימי עצום .. תודה חברה יקרה .. חיבוק .. שרית

אודי שלום , אני בטיפול כבר שנתיים ואני ממש תלותית במטפלת שלי . הטיפול הפך להיות מרכז חיי , וככול שהזמן עובר התלות הזאת רק גוברת . יש לך מושג למה זה קורה ואיך אפשר להפסיק את זה ? זה קצת מדאיג אותי שבמקום להשתמש בטיפול כדי להתמודד עם בעיות בחיים , הפכתי אותו לסוג של תחליף לחיים . מה אתה חושב שקורה כאן ומה אני יכולה לעשות שזה לא ישתלט לי על החיים ?

אודי הי..אני מנסה לחשוב מאיפה להתחיל. פשוט חייבת לפרוק קצת את כל הרגשות הקשים האלו, שהצטברו בימים האחרונים.. אני חושבת שעשיתי טעות. עד לפני חצי חודש בערך, לקחתי תרופות נגד דיכאון באופן קבוע. אני מאוד מתנגדת לתרופות, אבל לפני קצת פחות שנה, כשעוד הייתי בטיפול, והמצב שלי היה על הפנים, הלכתי לפסיכיאטר שהפסיכולוג שלי הכיר, והוא נתן לי ויאפקס וסרוקוואל ( מינון הכי נמוך, כדי לאזן את ההשפעות של הויאפקס ). כשנותק הקשר עם הפסיכולוג שלי, ניתקתי קשר גם עם הפסיכיאטר, למרות שהוא רצה להעלות לי את המינון, כי זה היה רק מינון התחלתי שבקושי משפיע, ואני מאוד התנגדתי. בקיצור, מאז אני לוקחת עמצאית את שתי התרופות, שעולות הרבה כסף כל חודש, כי אחת מהן לא בסיבסוד הקופה. עד שלפני חודש נמאס לי והפסקתי בפתאומיות את הסרוקוואל, ולפני שבוע וחצי גם את הויאפקס. מאז הופיעו לי תופעות לוואי, אבל איתן אני עוד יכולה להתמודד. מה שגרוע זה, שתוך שבוע וחצי אני מרגישה שוב מעורערת, עצובה, מוצאת את עצמי בוכה בלי הפסקה..והעיניין הוא שאני לא יודעת למה לשייך את זה - לשתי הפגישות שהיו לי עם המטפל שהיו מציפות ונוראיות, לעובדה שאני פיזית מרגישה כל כך גרוע, (בנוסף להכל יש לי פיסורה, לא נעים לומר ), אם זה בגלל שהפסקתי את התרופות, או ההתחלה של העבודה החדשה, שהוסיפה לי המון עומס - מעשי ורגשי ( בדיור מוגן לנפגעי נפש). מיותר לומר, לפי הכתיבה המבולבלת שלי , שאני נסערת. שאני כל הזמן רק רוצה חיבוק, ואין ממי. ובעצם הלבד בסוף היום, עם כל הפחדים האלה, וחוסר השליטה בתחושה - הוא ששובר. כולם עסוקים. והוא כבר לא שם בשבילי, ואני צריכה להתמודד עם ההצפה של הנטישה שלו, ולבד. כי אחרי שנפגשנו שלוש פעמים בשבוע, פתאום הוא יכול רק פעם אחת. וזה פוגע, שכבר אין לי שם מקום. הכי פוגע. אני מרגישה שאני צריכה להיות חזקה בשביל כולם, ואז נכנסת לפאניקה מכמה חלשה אני מרגישה. אודי, אני צריכה עזרה אופיר

אין לי הרבה מילים.. רק להגיד לך שקראתי אותך.. ואם זה בסדר, אז.. איתך.. איך וכמה שמתאים לך.. שולחת חיבוק.. (אם את רוצה ומרשה) שיר

הי שיר את אומרת הרבה פעמים שאת מיפלצת..אולי עוגיפלצת ( מפלצת חמודה חמודה ). אני עצמי אופניק, כך תמיד אומרים לי. דווקא מתאים. בכל מקרה, חיבוק צמרירי ומחמם בחזרה ((: אופיר

אופירי.. אוףףף כמה התבאסתי שאני לא יכולה להתגנב בעדינות מאחורייך, כמו חברה טובה, ופשוט ללטף ולתת לך כזה חיבוק ארוךךךךך מחזיק ואמיתי... אז קחי מילותי כמעשים.. היי חזקה ~נילי~

נילילה תודה, איזה כיף לקבל במפתיע יד נעימה כמו שלך על ראשי, וחיבוק עוטף. אימצתי ללב ..שלך אופיר

קראתי אותך .. אבל המילים קצת תקועות לי , משו חכם בטח לא יצא ממני כרגע ..:-( אז בינתיים , מקווה יחד איתך לקצת שקט של מחשבות .. תרגישי טוב. חיבוק. שרית

אני לא יודעת מה קורה לי. פתאום בלי שום סיבה, פשוט מוצאת את עצמי בנפילה. הייתי יחסית בסדר, ופתאום בלי שום התראה- "בום". השארתי למטפלת הודעה שאני רוצה לדבר איתה, וכשהיא חזרה אלי כבר הייתי המקום אחר ואמרתי לה שאני לא רוצה לדבר איתה. היא ניסתה, אבל אני סיימתי את השיחה. לא מבינה את עצמי ואת מה שקורה בבפנוכו שלי. אין לי כח לזה, אין לי כח לכלום, אין לי כח בעיקר לעצמי. השנאה העצמית מציפה, ואני יודעת שכשזה מתחיל ככה זה מגיע למקומות מאוד לא טובים. אני לא יכולה לעצור את עצמי, אני לא יכולה לשלוט בעצמי, לא כמו ש"יהיה נכון" לי.. השליטה שתופסת עכשיו את מקומה בתוכי, היא שליטה של מפלצת פוגעת, רעה, קשה, מכאיבה, מציפה. "והכל מסתחרר כמו סוסים דוהרים בתוך חדר".

סוס משתולל מבהלה?.. זה הדימוי הכי הכי.. שאפשר היה למצוא כרגע.. יכול להיות שנבהלתי מההזדקקות לנוכחות שלה, מהזמן שלקח לה לחזור אלי, ואולי גם מההכלה, הנכונות, והחום שהיא מעבירה. במיוחד בזמנים שהשנאה העצמית שלי גדולה, קשה לי איתה כשהיא כל כך בסדר אלי. היום הרפתי קצת.. אני חושבת.. יצרנו שוב קשר.. והרשתי לעצמי לתת לה קצת לדאוג לי (אני חולה- פיזית) ולהיות איתי, ונתתי לקול שלה לחדור לבפנוכו.. מודה שלפעמים ניסיתי לדחות אותה, אך פחות מאתמול.. (אולי גם יש בי פחות כוח? החולי תמיד משפיע עלי נפשית- לרעה -מאוד) אתה יודע אודי, הייתי שמחה לרכב עכשיו על סוס.. כזה של נדנדה או אפילו לנסות על אמיתי.. הייתי רוצה לנסות לאפשר לעצמי להתערסל קצת.. רק קצת.. אולי באמת אני זקוקה בזמנים כאלה למי שקצת ילטף, ירגיע, יכיל, ויגיד שהכאב יעבור ושיהיה בסדר.. מישהו שאפילו יתן לי עיצות מעשיות איך לגרום לכאב (הפיזי) להרגיש קצת פחות.. אולי אני זקוקה לזה.. רק שלא פשוט כל כך לקבל את זה, גם כשיש מי שרוצה ומוכן ומנסה לתת את כל זה.. זה בכלל לא פשוט.. תודה לך על שהיית כאן שיר

שלום ךקלתי חופש בגלל בעיות כלכליות (למרות שהמטפלת הציעה שאמשיך בטיפול ושאשלם מתי שאוכל) אבל לקחתי את החופש בלי הגבלת זמן, כי לא נעים כל הקטע הזה של אי תשלום וזה רק הולך ומצטבר. היא התעצבנה והקשר בינינו נותק, אני לא מתקשרת וגם לא אני וזה לא טוב כי אני הפסקתי באמצע, באמצע כל הדברים ועזבתי הכל מאחורי. אני מרגישה צורך עז ללכת, ולשמוע ממנה, אבל היא עושה לי דווקא (כך אני מרגישה), זה הפך יותר מי שובר את מי קודם. היא תמיד טוענת שאני בורחת כשקשה לי והפעם לא הסכימה להבין שזה כן בעיות כלכליות. מה אני אמורה לעושת

היי לך, אצלי גם היה אותו עניין..ולבסוף חזרתי. לא יכולתי שלא...

שלום האם יהיה זה נכון להתקשר למטפלת בשעות של בכי שלא נגמר, עצור וגם משוחרר, או לסבול בשקט עד המפגש הבא.

היי אודי, השבוע יצא לי לשמוע ראיון ברדיו, עם פסיכולוג שמטפל גם בהיפנוזה, הוא אמר שהפנוזה הוא כלי יעיל ביותר כשמדובר בטיפול נפשי, והשאלה שליהיא, למה אין המלצה גורפת בעניין, ובכלל, למה הנושא של טיפול בהפנוזה עולה מפעם לפעם בלבד, ואינו מומלץ או נחשב במידה שווה לטיפול הפסיכולוגי המסורתי. הבנתי גם שהטיפול ההפנוטי הוא קצר טווח, מה שדי משכנע ללכת דוקא על טיפול כזה, במיוחד לכאלה שמתקשים לעמוד מול טיפול ממושך מתיש ולא תמיד יעיל. אשמח אם תרחיב בעניין, גם לגבי המוגבלות של הטיפול, אני מניחה שלא לכולם זה מתאים, ואולי אני טועה?

תודה אודי, האמת רציתי לשאול קודם גם לגבי העלות, פשוט פרח לי מהראש. לא יודעת אם זה בסדר, או, אם זה המקום.. בכל מקרה - לשיקולך! שוש.

שלום אני בת 26 ובמשך השנה וחצי האחרונות יש לי מחשבות נוראיות ומבישות אין לי מושג איך זה פתאום נכנס ככה לחיי זה לא אני ולא מתאים או לאמונות שלי לאחרונה זה רק מתחזק ונהיה גרוע יותר אני מאבדת שליטה על עצמי ועל החיים שלי אני לא מצליחה לישון או להסתכל לאנשים בעיניים אני מרגישה גועל ואני מרגישה שאלוהים בוחן אותי ומעניש אותי על כל יום שעובר ושאני עדין בחיים ורואה איך אני מגיעה ישר לגיהנום אף אחד לא יודע על זה..בבקשה אני זקוקה לעזרה דחופה!!!! אני אשמח לטיפול עצמי....מצאתי באיטרנט מאמר על עזרה עצמית אבל הוא היה חלקי

היי אודי, ראשית, ברוך שובך מהמילואים. לאחרונה מוטרדת מעצמי מעניינים מסויימים - שאגדיר אותן כמחשבות סופניות... - שמונעות ממני להתרכז ובעצם לחיות. מה שלא מובן לי, שהמטפלת לא מודאגת , לפחות לא מאותם "עניינים" . שאלתי הינה = איך מטפל יודע מתי ועל מה "צריך" לדאוג - לפי שפת הגוף? לפי דברים אחרים? או שלעיתים אפשרי שדואג ומסתיר זאת מהמטופל?? סתם מהרהרת..

לפעמים נדמה לי שלא חשוב מה יקרה, לא אדע לחיות את חיי. לא אנצל אותם כמו שצריך, רק אתן להם לחלוף לידי. מפוספסים. תמיד אהיה פחדנית, תמיד אולי לא ארגיש מסוגלת, תמיד אולי לא אהיה מסופקת. לבד. ואותה אני כל כך אוהבת... והיא תדע לחיות את חיי מכל הלב, להשתמש נכון בזמן, למלא את השנים ביצירה והתרגשות וסיפוק ואהבה. הרבה יותר ממני. לפעמים אני חושבת שלא היה אכפת לי לתת לה את 40-50 השנים שנותרו לי. להשאיר לעצמי כמה שעות, או כמה ימים,רק להגיע הביתה. אולי לפוגג לעצמי את הגוף. להשאר במידה מסוימת בסביבה- לראות אותה חיה 10 שנים יותר, את ילדתה היפה חיה 10 שנים יותר, את אהוביה.. לפעמים נדמה לי שהייתי שואבת סיפוק גדול יותר לראות אותה חיה באופן מלא את חייה ואת חיי. שזה היה ממלא אותי במנוחה ורגיעה, שמחה אולי אפילו, שיכולתי לתת לה משהו. מעציב

הי אודי, עכשיו כבר יותר טוב.. יש רגעים/ימים כאלה, אתה יודע.. שהכל נראה..לא יודעת :-) החיפוש אחרי מילים עשוי לגרום לזה לחזור :-) אז רק לומר שהיום בסדר. עייפה נורא, אבל בסדר. אני

לפעמים יש ימים שמרגישים ככה. ימים בהם יותר קל להרעיף עליהן, ימים בהם נרצה לחדול מהנסיונות ורק לנוח בצד, פוס משחק מהמירוץ להרגיש לעשות להצליח להתקדם... היא לעולם לא תדע לחיות את חייך כמו שאת יודעת. גם אם זה לא כמו שהיית רוצה עכשיו. תמשיכי לאהוב אותה, תמשיכי לבוא אליה. ימים אחרים עוד יבואו... מושיטה לך פרח, וכתף, ואוזן, אם רק תרצי.

חברה יקרה, לוקחת את הפרח שהגשת לי בשתי ידיים אוהבות.. ריח עדין ונעים תודה על הרגישות שלך, תודה על המילים אני

רק שתדע את האמת מה שהיה מזמן כבר מת אולי בקיץ הקרוב יהיה לי אומץ לעזוב לא חשוב מה קרה או מי מה אני פגועה אולי בקיץ הקרוב השמש תעשה לי טוב אני יודעת אלוהים אתה גדול מהחיים אחת השאלות שלי אוי..למה זה מגיע לי תראה אותי אדון עולם איך התרחקתי מכולם אחת השאלות שלי אוי ..למה זה מגיע לי היכן הצדק בעולם? מה שהיה -נעלם יושבת לי בביתי והכאב סגור איתי... אני יודעת אלוהים אתה גדול מהחיים אחת השאלות שלי אוי למה מגיע לי

שלום אודי, רציתי לשאול- האם גם מטפלים מרגישים רצון/צורך לגעת במטופלים אך הם לא עושים זאת -משום הגבולות שבטיפול? האם לדעתך זה טוב/רע וכ"ו... תודה ויישר כוח.

הי אודי שבת אלינו? פשטת את מדי הב'? גם בצבא אתה פסיכולוג? סתם מעניין אותי. אני יודעת שהפסיכולוג שלי /לא שלי הוא פסיכולוג בצבא..בעצם, כל מי שהוא פסיכולוג עובר הסבה מקצועית גם בצבא? מקווה שזו לא שאלה אישית מדי. אופיר

בתאריך 23.3 כתבתי לך הודעה תחת הכותרת "יש לי שאלה" מאת ר. אתה ענית לי ואני כתבתי המשך להודעה בתאריך 24.3 אני מא אודה לך אם תתיחס אליה. ותודה גם על מלאכת הקודש שאתה עושה פה בפורום. אני מאד אוהבת לקרוא את תגובותיך לאנשים.

זו ההודעה שרשמתי, היי, אני בת 19.5 ולעיתים אני נתקפת במחשבות מוזרות כאלה שלא נותנות מנוחה במשך מספר פעמים ביום,למשל: 1.אני מרתיחה מים חמים בקומקום וכשאני מוזגת אותם אני מתארת שאני שופכת על עצמי את המים הרותחים האלה (זה ממש מלחיץ). בעבר נכוותי ממים רותחים שהרתחתי (לא ממש כוויה חמורה אבל כן הזדקקתי לטיפול רפואי והכוויה הייתה גם גדולה),יכול להיות שזה קשור? 2.המחשבות האלה מציקות רוב הפעמים בכל פרט שקורה במהלך היום,לפעמים אפילו לאכול אני לא מסוגלת מרוב המחנק והסרטים בראש (אני לא מדברת על הסיטואציה הזו דווקא אלא גם על מקרים בהם אני מדמיינת שאני פוגעת בעצמי או באחרים). הדבר מצביע על בעיה נפשית חמורה? ---- תודה לשניכם על התגובות והגיוני שמדובר בחרדה כי היו לי מ'ס התקפים גם בעבר,אני בינתיים מטפלת בבית חולים בהפרעות הקשב והריכוז שלי כדי לקבל תמונה כללית יותר ולהתייעץ גם עם הפסיכאטר שמאשר אם ישנם בעיות קשב וריכוז או לא.שאלה נוספת,איך אפשר למצוא פסיכולוג או פסיכיאטר שיתאים לך?זה מעט בעייתי.

שלום, אני מרגישה מאד מבולבלת וכואבת נורא,לא יודעת מאיפה להתחיל ומה בדיוק לכתוב ומה לא לכתוב, יש לי כל כך הרבה דברים לשאול,אני צריכה לדעת איך אני עושה זאת ואיפה ולמי לפנות . סיימתי טיפול פרטני לפני כ 3 חודשים במרכז לנפגעות אונס, ואני נמצאת בבלבול מאד גדול וזה משפיע עליי בחיי היום יום, אני עוברת עוד המון דברים קשים ולא יודעת לאן ללכת עם כל זה ולמי לפנות. אני מנסה אולי דרך הפורום אקבל איזשהי עזרה . תודה

נגיד ועשיתי מבחנים פסיכולוגים ונתנו לי לכתוב סיפורים על תמונות שראיתי. וכתבתי סיפורים על רצח,מכות אונס וכו', אבל עשיתי את זה בצורה של סיפור מעניין ומותח, עם טוייסטים, שיהיה מעניין... האם המאבחנים יאבחנו אותי כפסיכופט\בלתי שפוי? למרות שככל שאני יודע אני לא.

אוקי, הרגעת אותי קצת. נקווה שלא יצאתי פסיכופט.

שלום רב מבקשת לא ללעוג לי אני בחורה בת 25 ויש לי חבר שנתים אנחנו יוצאים רציני אוהבים מאוד רק יש לי בעיה מאוד רצינית חברי מאוד ילדותי חשוב לי לציון אני חברה ראשונה שלו והוא לא מנוסה לעומתימה עלי יהיה לעשות ??? אני נורא מאוכזבת ופעימים שוקלת על פרידה סופית דיי אני לא יכולה לגדל ילד אני אבל אוהבת אותו אין בחורים כמוהו ויש לו יציאות דבילות לפעמים אנחנו מגיעים ממצב סציואקנומי שונה הוא בא ממשפחה מבוססת ואני משפחה מומצעת נורמטיבית הקשוי הגדול נובע מכך שכול דבר אני צריכה להגיד תעשה אל תעשה אל תתדבר תתדבר ויתרה מכך הוא לא שוקל מילים ומעשים מה אני אמורה להיות אחראית לכול יציאה דפוקה שלו כיצד אפשר להגיד לו את הדברים מבלי לפגוע בו?? לדעתי הוא פשוט לא מחונך היטב.?? הפער שבו שנינו באים מערים קשיים שהוא חושב שכולם מאותו מצב כלכלי גם שמסברים הוא מתעצבן ונעלב "אבל את צודקת מה אני יעשה" אני מנסה להשלים עם המצב אבל קשה לי סליחה אבל יש מלא גברים מנאקים בחוץ ולא רציני יש לו תכונות בולטות וטובות חרוץ מסור אבל נורא קשה לי עם זה האם בנאדם כזה יכול להשתנות מתמים להיות יותר מפוקח נומר את זה ככה בנסוף לכך אך אפשר לעזור לו להיות מנוהל כלכלית הוא נוטה להיכנס למינוסים גבוהים וזה משהו קשה משלעצמו ?? וחוץ מזה הוא עקשן כמו פרד זה תכונה שניתנת לשנוי האם יש סכוי יתגמש?? הוא נוטה גם שמור הרבה בבטן ושהוא לא בסדר הוא בורח ואומר את צודקת ולא אומר את דעתו רק אני ישתנה וזהו בזה נגמר הענין מה עושים עם המצב אני באמת בחוסר אונים ולא מצליחה לתפקד אני רוצה ללכת קדימה בקשר אבל פוחדת כדאי או לא .??? האם במצב הילדותית שלו ופזרות כספים כדאי לגור לפני שמתחתנים ויש סכוי שזה יבגר אותו קצת ויעשה לו תבונות לחיים כי את האמת כרגע המצב לא מאפשר לי להשכיר איתו דירה ואני רוצה לבחון את הקשר כיצד .?? אוכל לבחון זאת מבלי לגור איתו לפני הנישואים כי קשה לנו מבחינה כספית אילו המלצות היית מציע לי בבקשה תעזור לי להחליט אך לאבחון בצורה טובה את המשך הקשר כי אני בבעיה רצינית אודה אם תעלה לי אפשריות שיבחנו את הקשר וטיבו ותענה לי בבקשה על כול שאלותי .?

אודי, מקווה שיעבור מהר תישמור על עצמך חן

אודי כל הכבוד שאתה לא משאיר אותנו אף פעם בין שמים וארץ. זה חשוב. אני מעריכה זאת מאוד. ~נילי~

שלום אני פונה לכאן בשביל לנסות לעזור לאחותי לפני שיהיה מאוחר מדי. היא בת 25 ואני מרגישה שהיא חייבת טיפול מקצועי מכיוון שאף אחד לא מצליח לחדור אליה. אני לא רופאה ולא יודעת לאבחן מה יש לה אבל לדעתי יש לה הרבה בעיות נפשיות שמשפיעות על חיי היום יום שלה ועל כושר השיפוט שלה. היא מאוד אוהבת את עצמה,כל חודש מותיאה אישור מחלה כל פעם על משהו אחר. כל שנה מחליפה עבודה,לא מסתדרת לא עם האנשים בעבודה לא עם המשפחה,כל הזמן רבה עם החבר,כל הזמן בבעיות כספיות,כל הזמן עצבנית וצועקת. למי אפשר לפנות? האם ניתן לעשות משהו דרך קופ"ח כללית? תודה רבה

תודה רבה על התגובה. עם מי לדעתך כדאי לקבוע פגישה? לדעתי פסיכולוג לא מספיק כי הוא לא יוכל לתת לה טיפול תרופתי. יש מישהו שאתה יכול להמליץ עליו? תודה רבה מראש.

הי לפני 7 שנים אובחנה אצלי הפרעת קשב וריכוז לא מהסוג ההיפראקטיבי אלא הפרעה של הסחות דעת סליחה על הניסוח העילג פשוט ההבחנה נעשתה די מזמן... האמת שגם לא החזקתי ממנה בגלל שהסיבה שנשלחתי בכלל להבחנה זאת היא כי הוריי חשבו ש"ירשתי" מאבא שלי שלו יש הפרעת קשב וריכוז ממש קלאסית מהספר. באותה תקופה הבנתי שהרבה זכו להבחנה דומה לשלי. אבל בזמן האחרון חוזר ומטריד אותי משהו שהטריד אותי גם שהייתי קטנה. מחשבות שחוזרות על עצמן כתבתי בכותרת "מחשבות טורדניות" בסימן שאלה כי זה בכלל לא מחשבות של פחד או חרדה אלה מחשבות של פנטזיות ילדותיות כמו מה אני אעשה אם אזכה בלוטו, או אציל את גלעד שליט מה אני אגיד בהספד של חברה טובה שלא מתה באמת. אפילו היה בחור אחד שפינטזתי עליו ובהתחלה נבהלתי שאני חושבת כל כך הרבה על מישהו כשאני נמצאת בקשר שבו אני באמת מסופקת לגמרי. נרגעתי שהבנתי שהפנטזיה על הבחור היא פשוט עוד מחשבה שאני טוחנת. היו לילות שלא נרדמתי כל הלילה כי כל הלילה טחנתי מחשבות לפעמים זאת מחשבה כועסת שבה אני שוב ושוב מדמיינת מה הייתי אומרת למישהו שעצבן אותי, לפעמים אלה פנטזיות ילדותיות. זה מזכיר לי את התקופה שהייתי ילדה כי הייתי ילדה מאוד חולמנית שממש בונה לעצמה עולמות שלמים בראש ומשחקת לבד עם עצמה אני חייבת לציין שאני בן אדם מתפקד וחברותי יש לי מערכת יחסים מצוינת משפחה וחברים אני סטודנטית במקום מוערך בארץ ובלימודים אני די מצליחה. בעבודות כמו מלצרות או מכירה אני תמיד קצת מתקשה למרות שגם שם אני מתפקדת ומסתדרת עם אנשים פחות או יותר. אין לי דכאונות למרות שאני בוכה די הרבה ולעיתים רחוקות קורה לי שיש לי בכי חסר שליטה במקומות שזה לא מתאים שזה יקרה בהם, ציבוריים. אבל אני בדרך כלל שמחה. אני פונה לפורום כי קצת איבדתי את האמון בטיפול פסיכולוגי שלא במקרים הקלאסיים- בעיקר פסיכודינמית בגלל חברים שלי שטופלו. אני רוצה לדעת האים יש לי בעיה שנשמעת כמו משהו "קלאסי" מסוג כלשהו האם יש תרופות שעוזרות לחולמניות כמו שלי כי אני בן אדם די מודע ואני לא רואה מה הטעם בלהיות יותר מודעת ממה שאני לבעיות שיש לי אני רוצה לפתור אותם ולא רק לדבר עליהם. חוץ מזה שאין לי כסף

שלום לולו {שם נחמד} אין לי מושג מה יש לפסיכולוגיה להציע לגבי "מחשבות טורדניות" {דוקא מענין אותי-נחכה לתשובה של אודי} בכל אופן אני רוצה להגיד לך מה אני עושה איתן כשהן באות.המחשבות הן בעצם כמו סוסים {תדמייני זוג סוסים אבירים } שכאשר משחררים להם את המושכות הם אצים קדימה ללא שליטה . קודם כול צריך להבין שזה נתון לבחירה {להיות ב"דמיונות" או במציאות} מן הסתם יש לך רווח והנאה כלשהי מכך שאת מטיילת בדמיונות ,תחשבי על זה ... לאחר מכן כשאת באמת מחליטה להיות במציאות ולוותר על הדמיונות {קצת משעמם..} צריך ללמוד לאמן את המוח {שהוא כמו שריר} ל ע צ ו ר ! אפשר, בהחלט, ולסיום בדיחה : איש אחד פנה לפסיכולוג ואמר לו "יש לי איזה קשקוש בראש ואני כל הזמן חושב עליו והוא לא מרפה ממני... אמר לו הפסיכולוג זה בסדר אתה יכול להמשיך לחשוב על הקשקוש ואני אתן לך משימה לשבוע הבא "אל תחשוב בשום אופן על פרפרים לבנים" שבוע לאחר מכן האיש חזר ואמר זה עזר! כבר שבוע לא חשבתי על הקשקוש אבל משום מה הפרפרים הלבנים לא יוצאים לי מהראש...

לא יכולתי לעשות עם זה כלום אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום זה היה אצלי בידים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום ולא יכולתי לעשות מזה משהו אתה שומע יכולתי לגמגם מה רציתי להגיד יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן בסינור לצואר וחוזר על השאלה מה עשית עם זה שואלים לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי ועכשיו תצטרך להתחיל הכל מחדש.

אני זאת שהסתובבתי בילדותי עם חצאיות רחבות, גרביים עבות, עצמות מכוסות, כללים, סייגים, הלכות, איסורים. בעיקר איסורים. אני זאת שהסתובבתי בנערותי עם חצאיות קפלים, חולצות מכופתרות, גרביים נוזלות, בצנעה, כמו שבקשו ממני. שאמרו לי. שקבעו לי. אני זאת שהסתובבתי בבחרותי עם תהיות שלא תואמות את גילי. עם בחירות והחלטות מוקדמות מידי. עם סיבוכים מחשבתיים ורגשיים שלא הייתי מאחלת לאף אחד.. חוצ מל-מורי דרכי אז שהיו גם אויביי. אני זאת שבאה משם. אני זאת שהייתי חרדית. עלק חרדה לדבר ה' חרדה. חרדה מאוד. כל נים מנפשי היה ונשאר חרד. כמו שאומרים, רמ"ח אברי וסש"ה גידי כולי. אני זאת שהסתובבתי בילדותי ללא אהבה, מגע וחום. אני זאת שהסתובבתי בנערותי ללא אישור, בפחד, לבד. אני זאת שהסתובבתי בבחרותי ללא אוויר, בעצב עמוק, בבלבול, בזלזול, בשנאה. בדמיוני אלוהים מחכה לי מעבר לפינה. עוד מעט אני אוכל את העוגה שבשלתי לעצמי. ותוהה.. מי באמת בישל את העוגה הזאת..? ולמה היא בכלל עוגה.. ולא, אני לא מסכנה. אף אחד מבחוץ לא ידע את מקומי. לא ינחש, אפילו לא לרגע. ובעיקר, לא יבין. ~נילי~

נילי יש לך כשרון כתיבה מדהים !!! אגב החרדה עזבה אותך {כשאת לא חרדית כבר} ?

הי נילי, . אני קוראת אותך, ודי מתקוממת כנגד אותה קבוצת אנשים המתקראים חרדים, אשר יעשו הכל כדי ליצור אוירה דתית אימתנית, ובלתי מתפשרת,בכל הנוגע לאיסורים והגבלות, שברוב המקרים, מיותרים ובלתי מוצדקים. אני באה ממשפחה דתית, (לא חרדית, תודה לאל),ומכירה מצוין את התיאוריה של כל "המחמיר הרי זה משובח", מה שהתברר לי עם הזמן,(עם ברורים הלכתיים) שהתפיסה הזו מוטעית ולא נכונה. אני לא יודעת למה אני רושמת לך את הדברים,אולי כדי לומר שבעניני הדת, אפשר גם אחרת, ובורא עולם הוא לא כזה מפחיד האורב בכל בפינה, ולכל מעידה הכי קטנה.וזה בסדר גמור אם "מסתבכים" בשאלות ותהיות, ולא מקבלים כל דבר כמובן מאיליו, ועוד דברים שבעולם החרדי זה עניין של "יהרג ובל יעבור" וזה נכון, את העוגה הזו את לא בישלת..בישלו בשבילך..ואת רק אכלת... אתך בכל דרך שתבחרי.. שוש.

מחשבות החלו לרוץ לי בראש בעקבות דברייך. פרשתי הצידה מהמחשב, מנסה לעבד את כל המורכבות של הנושא (אצלי), פונה לעבר ניקיונות הפסח.. ומה אם לא.. ; תוך כדי הניקיונות פוגשת אני באלבום תמונות ישן, עוד מתקופת לימודי בבית ספר בית יעקב. מדפדפת ומדפדפת, מעלה זיכרונות.. לא קלים.. בעיקר צחקתי על הנאיביות שהייתה בי אז.. תוהה.. האם רוצה אני לשמר את התמונות.. האם יש טעם להשאיר את טעם הכאב הזה בפי.. הזיכרון לכשעצמו יישאר. הרי מדובר בהיסטוריה. אבל תמונות..? אין לי עדיין תשובה. בהמשך פגשתי בעבודת גמר שהגשתי בזמנו, בנושא 'בית יעקב לכו ונלכה באור ה'' כמובן שחיפשתי להיזכר בציון.. ואז.. לצד ה94% ראיתי את ההארה שנכתבה לצד הציון; " עבודה טובה מאוד! היטבת לתאר את המהפך הגדול ביותר בחינוך בנות ישראל, המהווה את אחד המהפכים הגדולים ביותר בתולדות העם היהודי בכלל, תוך היחסות מפורטת לדמותה המזהירה של שרה שנירר, מחוללת תנועת בית יעקב.. ניכרת עבודתך באיסוף החומר ובעריכתו באופן קולח, נוגע ללב וכה מחייב" המילה 'מחייב' הייתה מודגשת בקו תחתון.. ממממ... חשבתי לעצמי.. יש בדיחה כזאת בקרב 'בנות ישראל' האומרת שאם שרה שנירר הייתה יודעת מה קורה היום במסגרת המערכת שהקימה, א', היא הייתה מתגלגלת בתוך הקבר – מבושה.. ב', מהקבר החוצה.. להציל את ההרס.. זה לא דבר חדש שאנשים יודעים להרוס. זה נכון לגבי כל דבר טוב שקם. מערכת כזאת, או אחרת.. אין הבדל. רק פה בדברי, אוסיף אני לצערי, רובד של כאב עמוק. כאב שאולי יקצין את האכזבה שהרגשתי מהמערכת, את הדיכאון שחוויתי בצורת חיים זאת, את חוסר השמחה הפנימית, הריק האובדן והבלבול, שהיו שילוב של סתירות רגשיות ומחשבתיות, מהבית ומחוץ. אם נתחיל לדבר על הדת – לעולם לא נגמור, זה גם יכול לשעמם – כי זה יותר מידי עמוק. ומתיש. ואם כבר מדובר בפורום פסיכולוגיה קלינית, אני מביאה לפה רק חלק מכאב קיומי שלי.. שבמקרה קשור לדת.. גם אם אני לא דתייה היום.. יש בי עדיין קונפליקט, פחד מעונש, פחד מהחיים, רצון לברוח ולהעלם לצמיתות (גם מהעולם הבא..), אני מרגישה כי יש מרדף רגשי אחרי (שנעשה גם על ידי) של אם בסוף אני אואשם בכל הכאב הזה שהמטירו עלי (או ההתנהלות היא שהמטירו והכאב הוא התוצאה..).. האם אני אצטרך 'לשלם' עבור התנהגויות של אנשים אחרים כלפי..? האם יש לי הזכות להיות חופשייה להחליט מה טוב ונכון לי, גם אם זה סותר כלל כזה או אחר, מדאורייתא (קרי = מן התורה).. אני חייה באמביוולנטיות תמידית. ככה כולנו אני חושבת. רק שאצלי אני מרגישה שיש תוספת. ושוב, כל אחד והתוספת שלו.. לאמביוולנטיות הטבעית שטבועה בנו. זה נכון שזה בסדר גמור לתהות, לא להבין.. השאלה היא מה עושים עם זה. תמיד יהיו אלו שיאמרו שאת לא עושה מספיק תמיד יהיו אלו שימצאו אלף ואחת תירוצים ל 'מדוע אני לא מסוגלת' תמיד יהיו אלו. לשאלה של בחירה – גם אין תשובה. כי כל אחד והתשובה שלו. כל אחד ומה שנכון לו, ורק לו. אולי מה שאני מנסה לומר, בפשטות, זה שקשה לי. שאני מסוחררת. כן. אני גם מתמודדת. בעיקר מתמודדת. אבל עכשיו יש לי סחרחורת ואני לא יודעת אם היא אי פעם תגמר. ~נילי~

נכון. העדר החום אינו קשור לדת אך המעטה (או הסיבה) של העדר החום בילדותי נתלתה בדת - כגורם (ומעקב) במגע - כאיסור. תתפלא אבל אני ממש לא צוחקת.. זה עצוב. אני מודעת לעובדה שאם הייתי גדלה בבית בו יש חום אהבה קבלה והערכה - ספק אם הייתי איפה שאני היום.. כי במקום בו טוב לך, אין לך צורך לעזוב.. אבל אולי הייתי צריכה לעבור את כל שעברתי בכדי להיות מי שאני היום.. אכן, הרבה צדדים למטבע. יש הרבה חוזרים בשאלה המכריזים עצמם כאטאיסטים אך רק מעטים מהם באמת כאלו. מנסיון, רבים מן ה 'שואלים' אינם באמת מעיזים להתאמת עם האמת הפנימית שלהם. תהיה אשר תהיה. בד"כ ההכרה בעצמך מעלה הרבה ספקות ופחדים - ואומץ הוא כלי נדרש בכדי לא לברוח, או לסגור את אופציית הבחירה.. אבל כל האחד והתתמודדות שלו ומי אני שידון.. אני יודעת שאיך שאני נוהגת היום הוא הדרך הנכונה והבריאה נפשית עבורי, אבל השאלה על החשבון הסופי אינה ידועה לי ואני מאמינה כי לעולם לא אדע - עד שאגיע לסוף. זוהי מבחינתי לא רק שאלה רגשית.. וכל עוד אני תוהה, גם כואב ומפחיד לי שם. אני מאמינה כי רוב ההתנהלות שלנו בחיים מונעת מגורמים רגשיים

שלום ד"ר אודי כמה שאלות... 1. כיצד דיבור על הקשר בין המטפל למטופל - משפיע על הנפש לצמיחה? 2. האם גם מטפל שיש לו קליניקה פרטית מחויב לרשום דברים על המטופל כלומר סוג של דיווח? 3. מדוע פרטים מעולמו של המטפל -על חייו יכולים להציף מבחינה רגשית את המטופל? למה זה קורה?

יש לי שאלה.. בבקשה... אם מטפל האריך פגישה בכ- 20-25 דקות (שזה משהו כמו חצי פגישה נוספת) באופן חד פעמי, המטופל צריך לשלם לו על הזמן הנוסף הזה? (יש לציין שהמטפל לא שאל את המטופל, אלא בסוף הפגישה אמר לו שחרגו מהשעה בגלל שהנושא היה חשוב לדעתו). מה נהוג בד"כ? תודה... :-S

חייבת לציין שזה כבר קרה כמה וכמה פעמים לאורך הטיפול שלי והדבר אפילו לא עלה על דעתי!

מעניין.. שזה אפילו לא עלה על דעתך.. וכשלי זה קרה באופן די חד פעמי (הפגישות שלנו לפעמים מתארכות אך לא ביותר מ- 10-15 דקות ואז זה מרגיש יותר בסדר לי) קשה לי מאוד עם ההרגשה, עד כדי מועקה.. אני באיבוד רציני. לא בטוח אם אני אמור "להתעלם" ולא לשלם עבור התוספת, או כן להוסיף תשלום של פגישה שלמה נוספת. ואודי.. אני לא מסוגל להעלות את הנושא מול המטפל ובטח שלא לדבר עליו בפתיחות. גם ככה זה נושא שקשה לי. מעדיף להתעסק איתו כמה שפחות. תודה על העזרה