פורום פסיכולוגיה קלינית

אבי בן 88 אובחן לפני כשנתיים כחולה דמנטי ווסקולרי: קושי בשליפת מילים; זכרון לטווח קצר וכו. יחד עם זאת מתפקד לא רע. הבעיה העיקרית תחושת הפרנוידות שלו שאמי בגדה בו. [אמי אומללה מזה מאוד]. מה עושים??? קיבל חצי כדור נגד הזיות שתופעות הלוואי היו נוראיות והפסיקו את הכדור אחרי שבוע.אני מיואשת מאוד.אמי בוכה מאוד. לא יודעת איך לעזור לה. כל החיים עשו הכל ביחד, ןעכשו היא לא מוכנה אפילו ללכת איתי לבד לבית קפה. מצד שני ברור לי שאיני יכולה לחיות את חייהם.

מה יכול לעזור המצב ממש נואש

שלום רב לך נעמי, אכן הטיפול בטינטון אינו פשוט , אני זקוק לפרטים נוספים על מנת לתת תשובה יותר אחראית ומספקת תוכלי ליצור עימי קשר טלפוני 0546670570 או לכתוב אלי לכתובתי במייל. בברכה חמה תודה על פנייתך וסליחה על העיכוב במתן התשובה ד"ר יגאל גליקסמן

אודה על התייחסות להודעתי מאמש בשעה 22:04 וכן להודעת המשך אותה כתבתי היום באותו השרשור בשעה 15:51. -- תודה --

אני בטיפול כבר שלוש שנים וחצי עם כמה הפסקות באמצע. אני והיא נתקענו בנקודה ואנחנו לא מצליחות לעבור קדימה. אני כל הזמן מרגישה שהיא מאשימה אותי בכל מה שקרה וקורה (למרות כשאני מעירה לגבי זה, היא מיד מתחילה להסביר דברים באופן שונה). והיא כל הזמן טוענת שלא משנה מה תעשה או תגיד אני תמיד לא שלמה עם זה ומתנגדת או שהיא מרגישה שהיא פוגעת בי או שהמסר שאני מעבירה לה שלא טוב לי. איך אפשר לעבור הלאה או שהגיע הזמן לעזוב?

הבחנתי כי יש לי בעיה בהבעת חיבה ואהבה דווקא לקרובים אליי, כשאני רואה את אימי למשל מחבקת את אחיי זה גורם לי לתחושה של "גועל" ודחייה. אני אישית לא אוהבת להפגין אהבה, לומר מילים מקרבות ולתת חיבוקים ונשיקות למשפחתי.זה מרגיש לי לא נוח. לחבריי זה דווקא יותר קל , אני מאוד אוהבת ויודעת לומר להם זאת. ממה זה נובע? מה כדאי לעשות והאם בכלל כדאי לעשות משהו בנידון?

אני בת 25. התחושה היא כלפי כל בני הבית. כיצד אני יכולה להתחיל טיפול זה? למי עלי לפנות? אני מודה לך!

אני מעוניינת להשתמש בטכניקות הפנוטיות דינמיות למי עליי לפנות בנושא זה?

פשוט כבר לא יודעת מה לעשות פשוט כבר לא מצליחה לקום מהמיטה פשוט כבר לא יודעת מה להגיד בטיפול הבא פשוט כבר לא מבינה כלום שום דבר כבר לא פשוט.

הרגשתם פעם איך זה להביט בעיניים שלה? הרגשתם פעם איך זה להרגיש אותה את מגע ידה? התגעגעתם פעם למטפלת? רציתם לטבוע בידיים שלה? רציתם להרגיש את השפתיים שלה על הלחי שלכם? הרגשתם פעם איך היא לא רואה, היא שומעת את הרצון אבל- לא משיבה. דמומה. ?

אודי, היום הייתי אצלה וביקשתי חיבוק. היא לא הסכימה -אמרה שזה יציף אותי , שהכמיהה אליה תהיה יותר עוצמתית ומבלבלת. אודי אין לי חשק ללכת אליה יותר. עצוב לי. אני רוצה אותה. מה לעזזאל הבעיה בחיבוק? מה הבעיה בעיטוף? אני רוצה לכתוב לה מייל. שזהו שזה נגמר מבחינתי. שאני מפסיקה להילחם.

הי לפעמים יש תחושה שפסיכולוגים מבטיחים דברים יתר על המידה. למה כוונתי? כאילו יש איזו אשלייה שבאמת טיפול נפשי עוזר לצאת מהרבה דברים. וזה לא ממש כך...

שלום, פניתי לטיפול פעם ראשונה בחיי בגלל משהו מסוים, ודברים התחילו להתגלגל והיחשף. שם דיברתי בפעם הראשונה בחיי על התעללות שעברתי לפני המון המון שנים ששמרתי בסוד לבד. מרגע שדיברנו על זה, דברים השתנו בטיפול, אני לא מצליחה לשבת או להישאר בחדר, אני עצבנית. תחושת הגועל שהרגשתי בעת שחשפתי את הסיפור חוזרת אלי בכל פעם שאני נכנסת לחדר או סתם אפילו נזכרת במטפלת. היד שלה שליטפה אותי גם אז ברגע שנשברתי, גם עכשיו קשורה לאירוע... אמרתי לה את זה, ניסתה וניסתה, אבל זה לא עובר ולאחרונה היא מציעה שפשוט אתעלם מזה, אבל איך? אני פשוט תקועה בחדר. מה אתה מציע?

שלום שירה את יודעת, לפעמים כש"החדר שלה" מאיים ומחניק וסוגר עלייך מכל הכיוונים אפשר לבקש ממנה לשוחח במקום אחר ,בסלון, במטבח ,אולי אפילו בספסל בחוץ . {או רק בטלפון} כמובן שזה רק שינוי טכני אבל יכול להקל מעט על ההרגשה.

שלום אני נמצאת בטיפול כבר חמש שנים! (כמעט ברצף). במהלך כל התקופה עלו וחזרו מדי פעם שאלות לגבי התאמה של סוג הטיפול, התאמה למטפלת, האם הטיפול עוזר וכן הלאה. פעמים רבות אני לא מרגישה שיש לי קשר אמיתי עם המטפלת,אושאני ממש מחוברת אליה, לא תמיד מרגישה בנח, לא תמיד מרגישה שאני מביאה את "עצמי" האמיתי במלואו. אני מבינה שזה משהו שיכול לנבוע מאופן התקשורת שלי בכלל,אך אני מרגישה שזה מעבר לכך. שוקלת להפסיק את הטיפול, וגם קצת חוששת לטעות. מה דעתך? תודה

כתבתי הודעה ב- 15/4 , בשעה 17:56 ענית לכולם ולי לא. http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html#795474_795064

שלום רב, אני בחור בן 24 וסובל מזה תקופה ממחשבות טורדניות כתוצאה מכל מיני אירועים ודברים שקרו ושקורים לי במהלך חיי. אני משער שלמחשבות הללו יש סיבות מסויימות ואני חושב שאני יודע על חלקן.האם יש משהו שעשוי לעזור לי? האם טיפול פסיכולוגי עשוי להתאים לי במצב הנ"ל?קראתי קצת על גישות טיפוליות, במידה וטיפול פסיכולוגי אכן מתאים עבורי, האם במקרה שלי יש חשיבות לסוג הטיפול? תודה רבה.

קצת מבולבלת מתגובתך להודעתי... מחד - תודה על השיר מאידך - למה התכוון המשורר ?? מרגישה מבוקרת, מכבידה -- אם להתייחס לשאלה החוזרת שם - למה????????? - למה את לא שמחה, למה את כבדה, למה את לא מאמינה?? ובשורה התחתונה - פשוט נסי להאמין וזהו. וזה נורא מתסכל... סליחה שאולי לא מבינה את המסר אבל בינתיים אנסה לאמץ לי רק את המילים : 'קחי לך מנוחה, אני איתך עובר את המסע' ואדמיין שלזה בעצם התכוונת. תודה.

שלום לך יש לי שתי שאלות בבקשה 1) אני מאוד מתעצבנת ונלחצתי מהתלות שלי במטפלת עד כדי בריחה לפעמים לשבועות ולפעמים לחודשים. למרות שאני מאוד מתגעגעת אליה ומחפשת אותה הכל הזמן 2) אחרי אחת הבריחות שלי, היא ביקשה להגיע אלי הביתה, נתקפתי חרדה ולא עניתי לה. האם זה מותר? האם זה מקובל לפעמים? אני כל הזמן ON-OFF דבר שמכעיס אותה מאוד, עד כדי שזה הגיע באחת הפעמים לצעקות נוראיות מצידה. ממש. ברחתי, ולא חזרתי לזמן מה, אבל בגלל התלות בה חזרתי בסוף ונאלצתי לשמוע את כל "ההסברים" שלה לגבי הצעקות שהיו. איפה אני טועה? האם אני טועה? האם הגיע הזמן הזמן להתנתק ממנה? בגלל התלות? בגלל הזמן שאני שם. אני שם מעל שנתיים וחצי, אין הרבה התקדמות, אבל אחת הסיבות שאני שם זה התלות בה!! מסובך- לא?

כן, אלו היו צעקות שלא שמעתי בחיי. היא ממש איבדה את כל הרוגע שלה בדקה אחת. כנראה שאלו היו עצבים שהצטברו במהלך יום העבודה שלה, וברגע שאני שלחתי לה SMS להודיע שאני לא באה היא התקשרה והתחילה לצעוק כמו משוגעת. סגרתי והיא התקשרה שוב, לצעוק, כי היא לא יכולה לעבוד עם ה- ON-OFF שלי. ומאז נראה איבדנו משהו מאוד חשוב בקשר למרות שהמשכתי אצלה.

תודה על תשובתך אבל איך אפשר ללמוד להיות תלויה כשאני הכי שונאת להיות. אני נלחמת בה בכל כוחי רק בגלל סיבה זו. מבפנים אני כל כך מתגעגת אליה ורוצה שתקשיב לי שותדריך אותי, אבל בפועל אני יושבת שם ורק מראה התנגדות ועצבים, ומתח. איך אפשר לעבור את זה וללכת הלאה. כל פעם אחרי חופש, אני אומרת זהו, אני הולכת ונהיית מישהי חדשה, ומדברת על הכל ולא משנה מה. אבל שם אני נעצרת. * יש לציין שהיא לא הגיעה לביתי, רק הציעה ואני לא עניתי לה באותו יום, אז לא הגיעה. תודה עוד פעם

ותודה לגילי ולאופיר על הניסיונות להסביר אותי וגם את עצמן. שנכון ששאלתי בכלל לא כוונה כדי להציק, אלא נבעה אך ורק מהמקום התלותי והמתוסכל שלי, על כך שלא הופעת, אודי, לבסוף באותו ערב - לילה (בצורה פעילה ולא רק ע"י העלאת הודעות). (ואני כמו גילי, כבר התכווננתי לשעה 23.00-24.00 ולמרות עייפותי הרבה, דחיתי את השינה, כי ציפיתי ל"בואך"- אך לשווא...). נכון שהיה עוזר אילו פינית חצי דקה מזמנך, רק לכתוב שתחזור רק ביום המחרת בלילה. אבל סליחה כשמתנדבים, צריך להודות ולסתום את הפה. מודעת לכך שזו בעיה שלי וכואבת על כך שלא מובנת. אפילו על ידי פסיכולוג. (נכון, נכון אתה בסה"כ בן אדם) לכן שוב מודה לגילי ולאופיר, שעזרו לי לא להרגיש כל כך מוזרה ולא נורמלית, (אף שזו לא הייתה מטרתן מלכתחילה). נ.ב. בדיעבד,לאחר קריאת תשובתך הלא מבינה ולא מקבלת, מאד שמחה שלא הזדהיתי בכינויי הקבוע... ושוב מדגישה שכל זה לא סותר את הערכתי לעבודתך. ואולי דווקא נובע מהערכתי אליך כאדם וכאיש מקצוע, אחרת לא היה למה לחכות...

ממ... אוקיי. לא אטריד יותר. ואם זאת הדרך, לגמול מ"התמכרויות", כנראה שהיא מוצלחת. הצלחת.

שלום, אני בת 20, משרתת בצבא, עתידה להשתחרר בעוד כ- 4 חודשים. לפני כארבע שנים בערך "חטפתי" וירוס שהביא אותי לביה"ח כארבע פעמים עד שהחליטו על אשפוז לילה בפעם הרביעית. זה אמנם היה וירוס שהמון חולים בו לעתים- כזה של הקאות וסחרחורות שלא מפסיקים. אמנם, אותו וירוס, באותה נקודת זמן, כנראה השאיר בי סוג של טראומה. זה התבטא בהתקפי פחד מאוכל ומהמחשבה שמא אני אקיא. אמנם עברו ארבע שנים, אבל אין יום שהפחד לא עובר לי בראש. מה יקרה? האם אני אקיא הלילה? כל פעם שאני חשה מעט בחילה או סחרחורת אני נכנסת ללחץ, שכמובן, מגביר את ההרגשה הרעה והפיזית כמו את הנפשית. יש תקופות שאני כל כך פוחדת, שאני אוכלת מעט מאוד ומנסה להמנע מאוכל כמה שיותר. אמנם לפני ארבע שנים זה הה חמור יותר. זה הגיע למצבים שאמא שלי הכריחה אותי לאכול. היא גם היתה יוצאת איתי לטיולים באוויר כשהייתי נכנסת לפאניקה בערבים וזה מה שהרגיע אותי יותר מכל... (אין לי הפרעות אכילה או משהו כזה). לא מזמן עברתי במסגרת הצבא בדיקה של המעיים כי יש לי בעיות שכנראה נגרמות ממעי רגיז. אני חווה יום יום בעיות הקשורות בעיכול שמגבירות את הפחד שלי מהקאה וממחלה שתשתלט לי על הגוף ולא אוכל לתפקד. אני אמנם אוכלת, ולא מעט, אך הפחד תמיד שם. עברתי אצל קב"נים בצבא עקב בעיות כמו פגיעה עצמית (מזה 4 וחצי שנים שאני חותכת את עצמי). העלתי גם את בעית הפחד מהקאה שכל יום מעסיקה אותי. הבעיה היא שעכשיו שוב שלחו אותי לקב"נית חדשה שהגיעה לבסיס, דיברתי איתה על זה מעט פעם אחת, אני עוד מעט כבר משתחררת ולא יודעת אם יש טעם להעלות את זה אצלה, כי אנחנו אמורות להפגש כל שבוע עכשיו (רק שזה לא כל כך יוצא בגלל חגים, קורסים וכאלה...).כבר כמעט 4 חודשים שאני לא פוצעת את עצמי (ומקבלת תמיכה עצומה מהמפקדים שלי שתמיד עומדים לצדי) אבל הרצון נשאר ומתגבר לעתים וזה ביחד עם הפחד הזה לא נותנים לי מנוח. עד כדי כך שאני מפחדת לצאת עם חברים, וכמעט לא נפגשת איתם כשאני חוזרת בבית, כי בלילה אני מרגישה שאני צריכה להיות ליד אמא שלי למקרה ומשהו יתקוף אותי. אני כל כך מתוסכלת. למי עלי לפנות?

כיום אני סובלת מאנרגיה נמוכה, חוסר חיות ורמת חרדה מדי פעם וזאת לאחר שהיה מצב חריף הרבה יותר בתחילה יחד עם זאת, המצב אינו חולף ומותיר אותי חסרת חיוניות וחסרת ויטאליות בצורה משוועת. אני חוששת שהמצב נהיה לקבוע בגלל חומרת המשבר שהיה. האם יש מצב שתחזור החיות ? והאם יש דברים משמעותיים שאולי יכולים להביא לכך? העניין שאני מתקשה להרגיש הנאה כבעבר ועוד ... אשמח לעצות ייעול ואולי להבין האם מצבים ממושכים אלו הן מבחינה דטרמיניסטית ישארו כרונים.

מצרפת קישור לשיר "בכל ליבי" חדש של אתי אנקרי http://www.youtube.com/watch?v=pjiK0pnaqUo

שלום אודי הבעיה שלי החלה בדיוק היכן שאני חוזרת לבדוק ולקבל עצות. בכל אופן, עברתי מספר חוויות מציפות ורציפות למשך זמן רב כאשר הגעתי עד לכדי פירוק של ממש. מאז ועד היום עודני סובלת מסוג של חרדה/ דחק ונחלשתי רבות. אני מגדירה זאת כמעין הפרעה דחק פוסט טראומטי שמאחר ולא טופלה בזמן ובצורה הולמת, המשבר נשאר כקבוע וחוששת אני שמא ישאר כרוני. אני תוהה לגבי סוג הטיפול: אני מנסה דינאמי אבל נראה לי שאולי גם קוגניטיבי התנהגותי יכול להועיל כאן. בעצם אני שואלת ונראה לי שאני יודעת כבר מה תהא תשובתך, משהו משולב אך לצערי אני לא מוצאת כזה ועכשיו מצאתי מטפלת דינאמית שנראה שיכול להיות מעניין אם כי, אינה עוסקת בגישות הקוגניטיביות התנהגותיות כלל. בעיקר אולי אני מנסה להפיג את החשש מהפרגנוזות המדברות על השארות הפרעת חרדה קבועה. למעשה אני בתוכי נהפכתי להיות כמו עלה נידף ופוחדת כמעט מהצל של עצמי. נוצרה אצלי בעיה בכל הקשור להתקרבות לאנשים והמנעויות בשל חוסר יכולתי להרגיש חיונית ושייכת. אני רוצה לצייין, שמעולם לא התנסתי וחוותי בעיות אלו לפני המשבר הקריטי שמבחינתי ממש הרס אותי ואת חיי. פתוחה לשמוע...

יש לי בן אמצעי בן 27 שמאיים עלנו . מזה עשר שנים שהוא בעיתי ריצה מאסרים על אלימות כלפי בת זוג ועוד על סחר בסמים. בשלוש שנים האחרונות הוא נקי מסמים אך לא מצליח לעבוד באופן קבוע וכמובן אינו מסוגל לשלם חובות ושכר דירה יושן במשך היום וכרגע אן לא אפא לגור הוא מנסה בכול דרך כולל באיומים וסחתנות של כספים לחזור ולגור איתנו. אנחנו לא מסכימים כי נסיונות בעבר זה היה גהנום הוא לא מקבל מרות מאיתנו ועושה לנו הרס בבית כלכלית ונפשית. אני ובעלי עובדים עם ציבור הוא מגיע למקום העבודה ומאיים שהוא יעשה הכל כדי לסחות אותנו כספית כי אן לא כסף לפני שבועיים הוא נכנס אלי הביתה ושבר חפצים מכל הבא ליד משטרה הגיעה ולא עזר כלום הוא ממשיך באיומים יעשה אסון לבעלי אם לא נעזור לא.הכל מתועד אלי בפלפון בהודעות שהוא שולח אינני יודעת כבר מה לעשות אנחנו נמצאים במתח תמידי ופוחדים מהצעד הבא שלא.

בימים האחרונים ביתי בת ה- 10 שהינה ילדה פיקחית מאוד, מרבה לבכות בטענה שהיא פוחדת שכל המשפחה תמות ח"וח והיא תישאר לבד. לדעתי זה הגיע בעקבות שיחה שלה עם גיסתי שאמרה לה שעליה ללכת לרופא שיניים ולעשות טיפול שורש וזה גרם לביתי פחד נוראי. היא מבקשת מידי לילה לישון במיטה שלי. אנא ייעץ לי איך לפנות לביתי ולהרגיע אותה משום שאין לי את הכלים לכך. תודה

ראשית, תודה רבה על התייחסותך לשאלתי ביומיים האחרונים ביתי מבקשת ממני שאשכיב אותה לישון כי זה מרגיע אותה ואני עושה זאת מלטפת אותה ואומרת לה כמה אני אוהבת אותה אני נשארת לשכב לידה עד שהיא נרדמת כי זה גורם לה תחושת ביטחון ורוגע כשאני לצידה. בעלי חושב שאני פועלת לא נכון, הוא מסכים עם העניין שאני צריכה להיות לידה לקרוא לה סיפור או ללטף ולחבק אותה אך עלי להשאיר אותה ערה כדי שתוכל להרדם בעצמה וזאת כדי שלא תפתח תלות מאחר והיא ילדה בת 10 . האם אני פועלת נכון או שעלי להקשיב לעצתו של בעלי. אשמח אם תוכל להתייחס גם לשאלתי זו. תודה ולילה טוב טלי

אני מתופלת בכדורים אם לא בידיק אוזרים לי אני לא יחולם לישון בלילה אקב סיותים אני לאיודאת מה לאסות מי הצבא אני לא יחולה לחיית קחה מה אלי לאסות יש לי פסכולוגית החדש ופסיכיתר

לפני נסיעות של יותר מיום,בארץ או בחו"ל,אני נכנס למצב של מתח-דכאון בתקופה של כשבועים לפני הנסיעה ,כולל הפרעות שינה.הדבר קיים מזה עשרות שנים , ומאחר ואני מרבה בנסיעות,זה פוגע באיכות חיי. אינני פוחד מטיסות . בדרך כלל המתח-דכאון עובר ברגע שאני מגיע לשדה התעופה.היש פתרון ? אני מנסה לעבוד על עצמי,בעיני כל המצב הוא בלתי הגיוני , אך ,במקרה הזה,הרגש גובר על ההגיון.מענין אותי אם נתקלת מנסיונך בתופעה כזו.

או שאני יכולה ללכת לישון

לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא רוצה עוד באפיסת כוחות ממוטטת מוותרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הי.. מותר לי לקוות שיש במכתב שלך הרבה - עוד לא יכולה, ולא - לא יכולה עוד..? עוד לא, אבל אולי מתישהו הכאב ישכך?..כל כך מקווה.. (שרית?) גם אם טעיתי בזיהוי, למי שכואבת כך - חיבוק אוסף, עוטף. שיעבור היום בקלות ( נסבלות? ) אבל בלי סבל. שלך אופיר

הקושי והייאוש ניבטים מה"מרבד" שיצרת. ובכל זאת אפשר לראות שם את הכוח והיצירתיות. אז גם אם את לא מאמינה בזה כרגע - אני בטוחה שאת יכולה. גם אם מאד מאד קשה. נסי ליצור "מרבד" הפוך של - 'אני יכולה' ו'אני חזקה'. גם אם את לא מאמינה בזה כרגע, זה עובד ונותן כוח. וכמובן שבנוסף - תמשיכי לשתף ואולי לספר יותר(?) כדי שאודי יוכל יותר לעזור לך. ואולי גם יתר המשתתפות. היי חזקה.

תודה בנות(אני לא שרית). ה"מרבד" שנוצר הוא לא יצירתיות, אלא מציאות. ובמציאות אני מת חי! אני יכולה? לא אני כבר לא! אני חזקה? מזמן הכח היחיד שמניע אותי הוא, הרס עצמי! ואין לי כוחות יותר, פשוט אין!!! שנים שאני נלחמת רק על מנת לשרוד. שנים אני מדדה בשולי השוליים של מה שנקרא "חיים". מעולם לא הבנתי על איזה "חיים" אנשים מדברים. שאיפות חלומות להספיק וכו'. בזמן שכול יום, שנים. אני פוקחת עיניים ומנסה להבין איך לעזאזל שורדים את היום הזה. שלא נדבר על הלילות. ואני לא מוכנה עוד לכאוב בעוצמות מטורפות, לא מוכנה עוד לסבול, לא מוכנה עוד לנשום רק למען אחר. אין בי כוחות יותר אין בי כוחות יותר אין בי כוחות יותר!!! אז נכון, שאי אפשר לשנות את העבר. אבל העבר יותר מתמיד הופך הווה... והווה בלתי נסבל לא רוצה להשאר לראות שהוא גם העתיד. כי עתי אחר לא קיים בי. אין סיכוי בעולם שאשלים עם דברים ושלא יגידו לי, שזה רק צלקת שזה כואב פחות! כי זה לא!!!! ה"רק צלקת הזו" מדממת 24 שעות ביממה ש-נ-י-ם!!!!!!!!!!! אבל מישהו שם למעלה החליט שקטן עליי מבחן העבר זה לא מספיק לו? לי? אז עד לרגע זה אתה יודע טוב מכולם, שהייתי תלמידה למופת התמלאתי ומתמלאת בכול יום בזוהמה מחודשת שאתה מזמן לי! פה זה נגמר! נ-כ-ש-ל-ת-י. לא יכולה לעמוד יותר בכלום כשלו רגליי, אני באמת באמת באפיסת כוחות.לא רוצה אויר עוד לא רוצה לנשום וויתרתי לא מעוניינת לשרוד עוד ובטח לא לחיות! אם הייתי תיקון בעולמך בליבי אני יודעת שהוא הספיק לתקן עשרה אנשים! זה כואב שכואב . וטיפול? יש רק שאני מכורה אליה ולא מעניין אותי הטיפול. הניתוח לעולם לא יצליח והחולה כבר מזמן מזמן מת... היא חשובה לי מידי בשביל להכניס אותה למקום המזוהם הזה שנקרא אני. היא הדבר הכי נקי שיש לי. וכך היא תשאר במוחי.זו תהיה הפעם הראשונה שאקח איתי משהו אמיתי ונקי.היה אסור לי להיוולד פשוט אסור!!!!!!!!!!!!!!!

איך עשית את זה ??

שלום אודי, בתקופה האחרונה הדיכאון שוב משתלט, אפטיות ועצבנות גם יחד.. כבר מורגלת בזה מאוד ועדיין- אי אפשר להתרגל.. יש בי מחשבה בתקופה האחרונה, וכך גם בדיכאונות הקודמים, הרגשה- שבא לי ללכת לכביש ולעצור רכבים באופן אקראי ולהציע את עצמי. לא יודעת בתשלום או לא, זה לא באמת משנה.. אני יודעת שאני לא יעשה את זה, אין לי את המוטיבציה הדרושה- להתלבש, לצאת מהבית. ועדיין אני ממש מרגישה צורך לעשות את זה. לא יודעת מה אני שואלת, כרגיל, סתם משתפת.. (לא כתבתי פה מלא זמן, וממש קשה שדרור לא פה). אני אשמח לכל מחשבה שלך בנושא. חג שמח

עצוב שכבר לא מאמינה לה.. כבר בזמן שמבטיחה, לא מאמינה. היא לא שונה.. מאחרים. עצוב..

שלום רב, אני בת 26, לפני מס' שנים סבלתי מחרדה, כל הזמן חשבתי שאני חולה במשהו, היו לי כאבים בכל מיני מקומות בגוף וחשבתי שאני הולכת למות. אחרי תקופה מה זה עבר. היום אני שלושה חודשים אחרי לידה ובשבועיים האחרונים התופעה חזרה והפעם היא חמורה הרבה יותר ומחמירה בעיקר אחרי שקיעת החמה. יש לי כאבים ובחילות, עיקצוצים בידיים ואני מוצאת את עצמי בוכה כל הזמן. אני מפחדת מחושך במיוחד כשאני לבד בבית. זה מאוד מקשה על הטיפול בתינוקת וכמובן שזה משפיע גם ההתנהגות שלה. שאלתי היא מה ניתן לעשות כדי לשפר את המצב, וממה זה יכול לנבוע ? כמה זמן זה יכול להימשך ? והאם יש סיכוי שזה יחלוף ולא יחזור על עצמו ?

אודי יקר... האם אתה נוהג להתקשר למטופליך בחגים ובימי הולדת ולאחל חג שמח ויום הולדת שמח? נדמה לי שהמטפלת שלי קריר למטופליו ולא נחמד לי...

האם תוכל להסביר בקצרה את המושג acting out (קשור להרס עצמי?) מבינה שקשור להעברה ? ניסיונות אוטודידקטיים לא צלחו... תודה.

אודי שלום. אני זקוקה לעצתך. הייתי בטיפול חצי שנה. במהלך הטיפול התעוררו אצלי רגשות העברה עוצמתיים במיוחד כלפי המטפל שלי, חשקתי בו מינית ופינטזתי עליו בצורה אובססיבית, חלמתי עליו ורציתי אותו נורא.(לציין שאני בת 34, הוריי התגרשו כשהייתי בת 15 ואיני בקשר עם אבי). ההתאהבות במטפל היתה אמיתית בכל מובן - הוא באמת מצא חן בעיני ונמשכתי מאד מאד, עד שלשבת מולו היה ספק עונג ספק עינוי. הוא הפסיק את הטיפול כעבור חצי שנה, אמר שלא יכול לעזור לי. הפנה אותי למטפל אחר איתו סיימתי את הטיפול כי נראה לי לא רציני(מאחר לפגישות.. כעת אני בטיפול אצל מטפל מבוגר ומנוסה יותר. אני כבר חודש אצלו, בינתיים לא התעוררו כלפיו שום רגשות. הבעייה היא שאני עדיין משתוקקת למטפל הקודם. חולמת אותו, רוצה אותו, מתגעגעת. אני אוהבת אותו כפי שאני יודעת לאהוב. בכל העוצמה. ואני עדיין מצלצלת אליו. לאחרונה הוא איים שיתלונן במשטרה אם אמשיך להתקשר. סיימנו את הטיפול לפני שלושה חודשיפ וחצי, ועדיין אני חושבת עליו ומתגעגעת, משהו בי לא מבין שזה לעולם לא יקרה בינינו. דיברתי על כך עם המטפל החדש, אמרתי שלמרות שהמטפל הזה טען תמיד שלא נוצר בינינו קשר, אני מאד נקשרתי אליו, ואיך מתירים את הקשר אין לי מושג וקשה לי מאד מאד.אנא ספר לי מנסיונך, מה קורה לי? איך משתחררים מזה?למה זה קורה? בתודה, א. .

אני מישהי אחרת עם אותה בעיה רק שעדיין באותו טיפול עם המטפל בו אני מאוהבת. כמה שאלות ברשותך: 1)אם מטפל מתאהב במטופלת - האם יסיים את הטיפול? 2)האם לעיתים האהבה היא אכן אהבה אמיתית שפוגעת באיכות החיים מחוץ לטיפול ואז באמת עדיף להחליף מטפל? 3)מתי ההעברה אירוטית היא טיפולית ומתי היא חצתה גבולות? ובכלל מה שלומך? אני הוספתי לחמוקי כבר שני קילו:-(

אודי תודה על תגובתך. תהליך קשה ומסובך זה, טיפול פסיכולוגי. אני מקווה שאצליח לבסוף, וארפא. תודה (: א.

שלום רב לך ד"ר גליקסמן מזה שנים אני מאזינה לתכניתה של דנה הררי ברשת א' של קול ישראל בדרך כלל המרואיינים שלה הם ברמה מאד טובה והתכנים מענניינים הבוקר אתה הצלחת לרתק אותי לא רק בתוכן המקצועי שעליו דברת אלא ובמיוחד באופן הברור והמובן בו הסברת מושגים מקצועיים כמו טראומה וחרדה והתשובות שנתת למאזינים שפנו לאולפן ניכר מאד מדבריך כי אתה מקצוען היודע את עבודתו ונדמה לי גם אוהב אותה חן חן ג'ניה

גב' ג'ניה יקרה, תודה על תגובתך, ומחמאותיך, אכן למרות שאני עוסק בתחום שנים רבות אני עדיין אוהב מאד את שבחרתי לעשות. חג שמח בריאות ושמחה ד"ר יגאל גלקיסמן

שלום ד"ר אודי, רציתי לשאול לעצתך. אני בת 25, אחרי 3 שנים של טיפול אצת פסיכולוגית. הפסיכולוגית נסעה לתקופה ארוכה של שלושה חודשיים והשבוע היא חזרה ואמורה להיות לנו פגישה שנתקבעה מראש (לפני 3 חודשים). הקשר אליה מאוד מאוד חזק וקרוב, כל לילה אני בוכה מגעגועים והזדקקות ענקית, אבל.... אני מרגישה שכואב מידיי לחזור- כואב מידיי לדבר שוב על הדברים, כואב מיידי לספר לה מה עבר עליי שלא היתה כאן.

אודי שלום. אני חושבת שלא קראת טוב את דבריי!! כל מה שכתבת לי אני יודעת בעצמי. הרי אמרתי לך שהקשר שלנו חזק וטוב, ושהיא חסרה לי מאוד!!!אני יודעת שאני לא אדישה לקשר, ושהקשר שלנו חשוב לי מאוד!!!! מה שרציתי לשאולהוא- מה עושים שכואב מידיי ללכת!!!כואב מממש ממש "אני מרגישה שכואב מידיי לחזור- כואב מידיי לדבר שוב על הדברים, כואב מיידי לספר לה מה עבר עליי שלא היתה כאן" לפי תשובתך, אני מבינה שאתה שולך אותי לניתוח ללא הרדמה ולא התייחסת בכלל לזה שאני לא מסוגלת לעשות את זה לעצמי יותר... האם אתה היית הולך ברצון לניתוח ללא הרדמה, פעם אחר פעם???? לא היית חושב לעצמך פעם אחת, שאתה כבר לא יכול לסבול את הכאבים האלו יותר, ואולי צריך דווקא לוותר??? ועוד שאלה- לא הבנתי למי התכוונת שכתבת "מלוא הערכתי על יכולתך לחוש את חסרונה" מלוא הערכתך לפסיכולוגית שגרמה לי להרגיש ככה??? או מה????? ולמה זה ראוי בכלל להערכה- לא הבנתי. תודה

פשוט ראיתי שצירפת כאן באחת מתשובתך שיר של יונה וולך, אז גם אני רציתי לצרף שיר. ככה אני מרגישה..... http://www.youtube.com/watch?v=0ujstWNgmAA

שלום.. יש לי חבר כבר כמעט שנה ואני מאוד אוהבת אותו. הדבר שמפריע לי הוא שאני מתביישת להציג אותו למשפחה וזה ממש עושה לי רע. אני יודעת שמתישהו אני אצטרך לעשות את זה ולא יודעת איך להתמודד אני כל הזמן בחרדות. הבעיה היא שיש לו עודף משקל ובמראה החיצוני אני יודעת שזה לא מה שאמא שלי היתה מצפה,היא רוצה שאני אביא איזה בחור חתיך ומושלם הביתה במקום מישהו שיש לו כל מיני פגמים, למרות שיש לו אופי נהדר. והיא עשתה לי כבר טראומה בעבר עם חבר אחר שהיה לי. אבא שלי תמיד נגרר אחרי דעותיה..וגם אחי ואשתו מאוד ביקורתיים וומסתכלים מאוד על איך שהבנאדם נראה. מהחברים שלי מי שמכיר אותו חושב שהוא בנאדם מדהים ומוכשר, ואומרים שזה לא נראה טוב שאני לא מכירה אותו למשפחה שלי. אני לא יכולה להסביר לו מה מפריע לי, ואני חוששת שבשלב כלשהו הוא יבין שאני מתביישת להציג אותו למשפחה. מה לכל הרוחות עושים? אני לא רוצה לוותר עליו. יש דרך להתמודד עם העניין?

אכן בעיקר הפחד הוא שלי בלאכזב כי יש להם ציפיות מסויימות. יש אולי דרך להפגיש אותו עם המשפחה ככה שיהיה פחות מלחיץ ורשמי?

אודי, איך אפשר לדעת אם טיפול "עובד" נכון , זה משהו שמרגישים אותו?

הי אי טי, אוסיף גם את מחשבותיי לשאלה הנוגעת ללבי... נראה לי שאם מישהו שואל שאלה שכזו "איך יודעים אם טיפול עובד", סימן שיש בו גם קול שאומר שהטיפול תורם ומקדם (גם אם אותו קול אינו ידוע וגלוי). כך שעצם השאלה, (והתעוזה לשאול אותה) די מעידה על התשובה: כן, איכשהו במן תחושת בטן לא מזוהה אני מצליחה לזהות שיש בטיפול משהו ש"עובד", מבלי להבין עד הסוף. ת'אמת, אחלה שאלה. שווה לשאול אותה, ממש אותה בטיפול :-) ועוד משהו, אפילו אם מטופל מדבר בנחרצות רבה על "כשלון מוחלט של הטיפול" ועם זאת, מצליח (באומץ) לחזור לטיפול עם הרגשות החזקים הללו - אני עדיין יכולה להקשיב לקול שמאד מאמין ביכולתו של הטיפול. לא בטוחה שתמיד קל להגדיר או למצוא מילים לאשר מצפים מהטיפול, ועדיין, כנראה שיש שם איזה משהו מסתודד לו מתחת לפני השטח... יום נעים (mp)

שלום רב, אני סטודנטית לתואר ראשון שנה ראשונה באוניברסיטה. אני מרגישה מבולבלת מאוד ולא מוצאת את עצמי. המקצוע אותו אני לומדת מאוד מעניין אותי. אבל אני איכשהו כשמצליחה לפתור תרגיל אני עוזבת את השולחן ויוצאת מהחדר וכנ"ל אם אני לא מצליחה תרגיל. המקסימום שאני יכולה להישאר בחדר זה שעה. ואחרי השעה הזאת אני יוצאת מן חהדר וחוזרת רק בערב על מנת לישון. זה כאילו אני עושה הכל רק לא להתמודד עם המטלות הרבות הניתנות לי. עברתי אבחון ואין לי בעיית היפראקטיביות. מה גם שבתיכון וביסודי לא נתקלתי בתופעה הזאת. אני מרגישה לעיתים שאני עושה זאת בכוונה בכדי להתריס כנגד הציפיות הגבוהות שיש למשפחתי ממני. כדי להראות להם שהנה עכשיו אתם עומדים להתבדות שעכשיו תעמדו על טעותכם ותבינו שהבת שלכם לא כזו חכמה אחרי ככלות הכל. הבעיה שלי שאיני מבינה מדוע אני עושה זאת. למה שבן אדם נורמלי ירצה להכשיל את עצמו רק בשביל לעשות דווקא? אולי זה מרד גיל ההתבגרות שפשוט הגיע מאוחר מדי? אני בת 22 ומעולם לא המריתי את פי הוריי. אני מודעת לכך שאם אמשיך בהתנהגות הזו אני אעוף על טיל מן האוניברסיטה ואיני רוצה בכך. אני מאוד אוהבת ללמוד. תמיד אהבתי ללמוד. אני מרגישה דואליות. אני כן רוצה ללמוד וגם לא רוצה. קראתי כמה ספרים בפסיכולוגיה כדי לנסות אולי לאבחן את עצמי, וזה כנראה סוג של חרדת בחינות (שתמיד סבלתי ממנה). אבל אני יודעת שגם ההימנעות מלימודים מבחירה היא גם סוג של חרדה... חרדה מפני כישלון שאני עלולה להסב להוריי. והדבר הזה הוא כמו כדור שלג...וזה בסופו של דבר אכן הגשים את עצמו כי אני עד מתחילת השנה ועד עכשיו כן נכשלתי. מה גם שאם יום אחד אני מחליטה לקחת את עצמי בידיים ולומדת יפה אני כאילו מרגישה שאני חייבת לחוזר לסורי ולהפסיק את הלמידה ואני עוזבת הכל... גם אם נהניתי עד אותה עת... זה כבר נעשה מתוך הרגל. ניסיתי יום אחד לנסות לחשוב: אוקיי ננסה לראות אם ננהג הפעם בדרך שונה מה תהיה התוצאה. כי את התוצאה של ההתנהגות הרגילה שלי אני כבר מכירה. ננסה לראות מה יקרה אם אני לא "אברח" ולשם שינוי אתנהג כמו שאני תמיד מבטיחה לעצמי להתנהג בתחילת כל יום. אבל איכשהו זה תמיד מתפקשש לי.. ואני מוותרת, בורחת וחוזרת לסורי כאמור. איך אפשר לגרום לעצמי להגמל מההתנהגות הזו? סטודנטית.

תודה רבה לך על תגובתך. האם תוכל לכתוב קצת יותר על תופעה של פחד מהצלחה? האמת כשאני חושבת על זה בד"כ כשקורים לי דברים טובים בתחומים אחרים אני נוטה לחבל בהם... כציווי התת מודע...

למה קשה לי לדחות סיפוקים???????? רק לי כל כך קשה לחכות???????????? רק אני מרגישה עזובה? מכורה?

איך נגמלים/ מפסיקים התמכרות לפורומים? מכורה לקריאה ולכתיבה מרגע שפוקחת את העיניים בבוקר לפני/אחרי העבודה (כן, עדיין עובדת...)

היי אודי, לא הצלחתי לשרשר לשם..אז רושמת כאן יש לי את הנטייה הזאת לחשוב ולהאמין במה שאני "בוחרת" למרות שיודעת שהסיכוי שזה נכון הוא כמעט אפסי, ומבינה שאני דואגת לחינם. אבל..לפעמים הדאגות עקשניות שההיגיון מיטשטש מולם. זה קורה אגב לא רק בפורום וזה ממש יכול לעשות את החיים קשים ומעצבנים בנוסף לזה שלא קל גם ככה.. מקווה שאתה מבין ,וסליחה אם פגעתי זאת לא היתה הכוונה חן

הי חן, עד שאודי היקר ישיב, רציתי לומר לך משהו בקשר לתחושות והמחשבות והחרדות שהעלית. חרדות מקשות ומייסרות כל-כך... תראי, היה ונניח "מישהו" מחרים אותך ולא מגיב אלייך בכוונת זדון (ואת יודעת ששמרת על המסגרת כמו כולם). זה לא נראה בעיניי שאת לא חשובה לו, אלא אומר דבר הפוך. את כן קשורה וקרובה אליו, ואפילו קשר הדוק שתופס מקום הכי מרכזי כי מושקעות בך הרבה אנרגיות, רק שאת חשובה באופן שלילי. זאת דווקא אינה אדישות ונתק, וזה לא ש"לא סופרים אותך", אלא זאת אומרת שיש קשר חזק, עם עוצמות מאד גבוהות כמו שאנחנו מכירים מרגשות שליליים (מתעלל-קורבן שכנראה מוכרים לך מההיסטוריה), אבל יש קשר. לעתים במצבים של חרדות חזקות (מסוג הנטישה), כשהקשר מאיים לכאורה להיעלם וזה בלתי נסבל, יש נטייה להחזיק את הקשר באופן קצת מעוות דרך הריגושים העוצמתיים השליליים, על הקצוות. כאילו עדיף לבחור בהכי רע על פני משהו שכאילו לא מרגישים ממנו בכלל. זה לכאורה נותן תחושה של קיום. הו, לריגושים השליליים - השמיים הם הגבול... זה, כמובן, הרסני... והמישהו הזה? המישהו הזה הוא יותר קול פנימי בך, שאת חוברת אליו ומנסה להתמזג איתו, להיות תלויה בו כל-כך... אני חושבת שאם בכל מקום מחוץ לטיפול (כולל גם את הפורום וגם את הסביבה האמיתית) את מבחינה בדברים מוכרים שמקפיצים אותך כך בעוצמות עם דחף חזק ביותר, ואפילו זעם, כדאי לעשות את מירב המאמצים ולהחזיר את הרגשות הללו בעיקר לחדר הטיפולי. יודעת שזה לא קל. אבל הכרחי. פשוט, בעיניי, כל מקום אחר לא תמיד יידע או יוכל "לאכול ולעכל את זה". ייתכן גם שכך תחבלי בקשרים הטובים שתוכלי לבנות. כי לפעמים, ובמיוחד כאשר זה חוזר על עצמו, מבלבל וקשה לשני לקבל את החרטה ורגשות האשמה והבושה הנלוות שאחרי. בנוסף, ולדעתי, אפילו חברינו הקרובים או מי שחוו דברים דומים ומוכרים, או אנשי המקצוע המבינים ללבנו ביותר (כדוגמת מנהלי פורום, שאינם המטפלים האישיים שלנו), קצת עומדים חסרי אונים וחסומים מבחינה זאת. כל תגובה, ואפילו החמימה והנוגעת ביותר, תוכל אולי להרגיע לזמן קצר (וזה יכול להיות נחמד ואין בהכרח רע בכך), אבל בגדול ולטווח ארוך, זה כשלעצמו לא ייתן לך יותר מידי. זו אינה הרגיעה, השקט והפיוס המיוחלים שדורשים עבודה מעמיקה, כזו שניתן להגיע אליה בטיפול. אני משערת שבוודאי לכולם אכפת, כל אחד על פי מידתו, אבל הטיפול יכול הרבה יותר ובזכותו יחול שינוי, וכך הרגשתך תשתפר. ואני יודעת שלפעמים לא קל להחזיק לבד... ותראי, אם קשה עד כדי בלתי אפשרי להכיל רגשות עוצמתיים לבד עד לשעה הטיפולית (או לקשר שבין לבין), חשבי על הרעיון לחלופה של בינתיים - במקום לחשוף רגשות עזים כלפי חוץ או רק להיהרס מבפנים, אפשר למשל לקחת דף ועט (או מקלדת ומחשב) ולרשום לך את הרגשות, אך להבטיח לעצמך שאחר-כך תיקחי אותם גם לשעה הטיפולית במועדה. זה סוג של ניתוב זעם פחות הרסני וגם יעיל כי יש איפה לעבד אותו. כמו-כן, לטיפול יש כושר הכלה (שגם הוא אמנם סופי) אבל גדול באופן משמעותי מאפשרויות מוכרות אחרות. כתבתי לך מתוך הנחה שאת נמצאת בטיפול, שמאד מאד חשוב כדי לעזור בנקודות הללו. יום נעים, (mp)

היי , אני נמצאת בטיפול אך לפעמים כמו שאמרת נכון זקוקה למקום מכיל בין לבין הפגישות ואני "מכורה" לפורום הזה..:) וכאן זה יכול לקרות שלא ישימו לב אליי . לא יודעת למה אני כזאת.לא יכולה לשאת את זה שלא שמים לב או שוכחים או מתעלמים ממני .זה ישר זורק אותי למקומות הכי נמוכים("אז אני לא חשובה,לא אכפת ממני וכו'.. וכמו שכתבת הצד השני לא תמיד יודע איך "לאכול" אותי. הרבה יותר קל לוותר עליי מאשר להסביר "לא התעלמתי ,לא שכחתי וכו.. זה אפילו מיותר לנסות ,הרי זה רק הבחירה שלי אם לרשום כאן או לא. כנראה שזה רעיון טוב הרעיון שהעלית שאני לא צריכה לרשום כאן(אם הבנתי אותך נכון) אני מאד אוהבת לקרוא אותך בדר"כ ושמחתי לקבל ממך תגובה :) תודה לך חג שמח חן

אודי, מסכימה איתך לגבי MP .. וכמו שהיא כתבה הטיפול הוא המקום הראוי להביא אליו את תחושות הנטישה שלפעמים אין להן באמת בסיס .. העליתי זאת גם מולך כאן כי די נעלבתי שההודעה שלי נשכחה אבל עכשיו אני מבינה שאולי היה מקום כן לשמור את תחושות האכזבה והעלבון לטיפול. העלתי זאת גם שם.. מסתבר שתחושות הנטישה קשורות לחוויות עבר שנשארו חקוקות אצלי והן משתחזרות עכשיו בכל מיני מקומות.כמו שקרה כאן, וקרה לא פעם גם בטיפול .המטפל שלי גם לא כ"כ הכיל את זה..מה שהביא לפיצוץ..ולעזיבת הטיפול ..ביוזמתי.. בסוף חזרתי גם ביוזמתי..היום יכולה לומר שעברנו את זה אבל עדיין בתוכי (והוא יודע...)קצת מאוכזבת ממנו..כי הוא לא נלחם עליי שאשאר בטיפול.. אולי מעבר לחוויות העבר המשתחזרות אני מעמידה במבחנים לראות אם ישארו איתי בכל מחיר? אני לפעמים מרגישה שאני נוראית..לא יודעת למה אני שואלת אותך את זה כאן..רק יודעת שמרגישה צורך לשפוך את שעל ליבי. אשמח לתשובתך. חן

היי אודי , רציתי לדעת מה אתה מרגיש כלפי מטופל שמנסה ליצור איתך קשר בין הפגישות באופן קבוע , האם אתה חושב שזה נכון לאפשר תקשורת טלפונים /SMS /מיילים בין לבין הפגישות או שאתה חושב שזה לא בסדר מצד המטופל ומנסה להסביר לו את זה ?

אצלי הרבה פעמים הדברים החשובים באמת נאמרים בדרך שאתה קורא לה בריחה , אבל אני חושבת שאם הם לא היו באים לידי ביטוי בין הפגישות הן לא היו באים לידי ביטוי בכלל אז מבחינתי זאת לא בריחה אלא דרך להסביר דברים שאני לא מצליחה בזמן המפגש .

ד"ר שלום.אני בן 50גרוש המקיים קשר עם אשה גרושה40 .עם הרבה אהבה מוצהרת ויחסים נפלאים.לא תלויים כלכלית אחד בשניה.הקשר נמשך קרוב לעשור. מדי פעם עולים כעסים מצידה שגורמים לה להפגין קרירות ולפעמים נתק תקשורתי למספר שבועות,עד שאני יוזם פניה והתפייסות.ולאחר מכן הכל חוזר לתיקנו וליחסי אהבה נפלאים ומספקים.ידוע על חרדת נטישה שחוותה בנעוריה. שאלתי, מדוע עלי תמיד ליזום התפייסות גם אם אין לי שום חלק בנתק התורני? והוא נובע מאיזו רגישות פנימת ועמוקה אצלה במכתבי אהבה אלי היא מצהירה שאני האהבה שלה והגבר שאליו היא נפתחת ונחשפת מה שלא קרה לה אף פעם בעבר.יכול להיות שזה אגו?או אקט התגוננות? למה עלי ליזום תמיד פיוס?ואיך שוברים את המעגל.תודה מראש על עצתך.

שלום רב האם ניתן להתגבר בכלל על נזק שנגרם כתוצאה מטיפול פסיכולוגי לפני שנים מספר שבו נעשה שימוש במיני אבחנות בצורה מעליבה שבהמשך הוביל למשבר נשפי קשה ביותר. מאז ועד היום למעשה יש קושי בלהתגבר על הפגיעות ובכל פעם שנראה כאילו יש פעילות מתחדשת אזי מתפרש מייד כסוג של נרקסיזם וכו' והפעילות מתבטלת תוך ביטול עצמי עד לכדי צימצום משווע שבהן כבר היכולות והמיומנויות אבדו. האם ניתן להתגבר על נזקים מעין אלו? ובאיזה טיפול? כי דינאמי לא נראה שעושה את העבודה. (יש גם הרבה ועדיין מאז חרדה מציפה). תודה

האם גישת ה-selef היא בעצם גישת יחסי אובייקט או שמא כוונתך לתאורית העצמי? או מדובר למעשה באותו הדבר? אני מבולבלת. תודה

האם הייתה סיבה לסנן אותי? הלואי והכאב הזה היה נעלם בדיוק כמו ההודעה. אבל לא!!! רק במציאות זה נשאר כואבבב בוער חונק!!! שייגמרררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בס"ד שלום רב, שאלתי היא, האם בין יתר התופעות המאפיינות חרדה ופאניקה- כלולה גם התופעה ממנה הנני סובל- תחושה קשה של חוסר אוויר החוזרת על עצמה מדי שנה ואורכת כחודשיים ימים ברצף? לא ניתן לתאר את הסבל, ורק סרוקסט מסייע לי. קראתי המון המון על חרדה, פאניקה ודיכאון- מעולם לא נתקלתי בעוד אדם החווה משך חודשיים רצוף תחושה קשה של חוסר אוויר. בניגוד למקרים בהם מדובר בהתקף פאניקה האורך דקות או שעות בלבד. האם מדובר בדיכאון עונתי??? אציין שמלבד תופעת חוסר האוויר, שום תופעה המופיעה בשאלון "הדיכאון" איני חווה, ומעולם גם לא חוויתי דיכאון במובן מנטאלי/נפשי, כגון עצב. יש חילוקי דעות באשר לתופעה ממנה הנני סובל- חרדה/פאניקה או דיכאון. האם ניתן למנוע את התחושה הקשה של חוסר האוויר באמצעים אחרים שאינם תרופתיים? היפנוזה וכד'. אשמח לשמוע על כך. תודה מקרב לב יניב.

בס"ד ראשית, תודה על התשובה. שנית, מאחר וכאמור מדובר בביטוי פיזי בלבד ולא נפשי, גם אני מאמין כי ניתן לטפל בתופעה באמצעים שאינם תרופתיים. אני רוצה להאמין בכך בעיקר לנוכח העובדה שבניגוד לשנים קודמות בהן טיפול של כחודש בסרוקסט היה פותר את הבעיה שלי, הרי שהפעם אני כבר למעלה משנה עם סרוקסט וניסיון להפסיקו עלה בתוהו. השימוש הממושך בו כמובן גורם לי להשמנה שרק מדכא אותי יותר. אם כן, שאלתי היא- האם ידוע לך באם קופ"ח מכבי, בה הנני חבר, מממנת/משתתפת בעלות טיפולים פסיכולוגיים לרבות טיפול בהיפנוזה, או שמדובר בטיפולים שעליי לעשות ולשלם עליהן באופן פרטי? מעבר לתשובה זו, אשמח אם תשאיר לי הודעה במייל הרשום לעיל, עם פרטים, עלויות, ודרכי התקשרות עמך. תודה, יניב.

שלום, אני זקוקה בדחיפות לאיזה שהיא עבודה לאוניברסיטה מישהו שבדק , חקר את הגישה האוסוציאטיבית משהו שהפוך מפיאז'ה / בלום ודומיו.... הרעיון של הגישה אמור להיות שילדים יכולים לקפוץ על שלב ... יכולים ללמוד קודם מתקדמים ואח"כ את המתחילים הייתכן? דרושה לי תשובה ממש מהירה תודה מראש ליאורה

שלום רב, אני עומדת ללדת בקרוב ויש מספר נושאים שממש מטרידים אותי: למרות שזה נשמע מזעזע ואני בכוונה נותנת דוגמאות קיצוניות תינוק שבוכה ולא מתייחסים אליו או שלא מחליפים לו חיתול יהיה יותר מחושל כתוצאה מכך? או שילמד להסתדר בכוחות עצמו זה לא יפריע לו בפעמים הבאו? מה הוא בעצם חישול.? האם תינוק זכר שתנתן לו המון אהבה יהיה רגיש ולא מחושל? האם חיזוקים חיובים לילד יגרמו לו לדרוש מעצמו פחות? שאלה זו עלתה לי בעקבות ראיון עם חיים יבין שטען שאימו לא הייתה מרוצה מהישגיו אף פעם ותמיד חש צורך להוכיח לה את עצמו מה שגרם לו להגיע להישגים גבוהים. היה לי ממש קשה לעלות דברים אלו ואשמח לתשובה מהירה אני מוטרדת מכך וחרדה.

כבר מזמן נעלמה הגישה של "לתת לו לבכות והוא כבר יתחשל"! - זו כמעט התעללות.

היא לא פינוקים. חשבי על עצמך, אם תרגישי אהובה על ידי בן זוגך, האם תחושי בטחון בעצמך או שתהפכי רגישה ופגיעה מדיי?? ואם הוא "יזניח" אותך מבחינה רגשית, יתעלם מצרכייך ולא יביע אהבה או איזשהו רגש חיבה אלייך, לא יגע בך, לא ילטף או יחבק - האם זה יחזק ו"יחשל" אותך??? אז תכפילי ותשלשי את מה שתרגישי וגם אז לא תגיעי לנזק שעלול להיגרם לתינוק עם יחס כזה. כי תינוק חסר אונים שאישיותו רק מתעצבת, שלא מקבל אהבה ולא יחס של מילוי צרכיו הבסיסיים - החלפת טיטול, התייחסות כשהוא בוכה (ואולי סובל מכאב שאינו יכול לבטא, דוגמא שכיחה - גזים ואפשריות סיבות אחרות), חיבוק, ליטוף (שהיו אף מחקרים שהוכיחו את השפעת הליטוף על התפתחות המוח!) - יש סיכוי שתינוק כזה יגדל להיות מוזנח פיזית ורגשית, לא קשוב לעצמו ולצרכיו, עם שנאה ודחיה עצמית , תחושה שורשית שהוא לא אהוב ולא רצוי ושמכביד על סביבתו, חסר בטחון עצמי ועם בעיות פסיכולוגיות קשות. נסי למצוא את שביל הביניים בין "פינוק יתר" (שלא בטוחה שיש כזה דבר כשמדובר בתינוק) לבין "חישול יתר). והקשיבי לאינטואיציות האימהיות שלך וזכרי שכל תינוק הוא שונה ולכל תינוק וילד יש צרכים אינדיבידואלים שונים.

הילד שואל:"אמא,מתי כבר יראה אותך שוב מחייכת?" אין לי תשובה.

התשובה נעוצה בשמך.

אם הפסיכולוגית נואשה, או התעייפה ממני, הרי לעולם היא לא תודה בזה אם אשאל אותה. האם צריכה לעשות לה "מבחנים" של רצון לסיים ולראות איך תגיב? הסימנים של ה"התעייפות" הם הסתכלות בשעון כבר בתחילת הפגישה, חוסר השתתפות בהבעות פנים ובדיבור (בהשוואה לעבר). מרגישה משעממת. אולי היא עוברת משהו אישי, אבל אולי זה קשור אליי!? וגם אם זה משהו אישי, זה קשור אליי... איזו אפקטיביות תהיה לפגישות אם בכלל?

אז עברתי איכשהו את ה"מכשול" השני, או יותר נכון - "הוא" עבר ואני שרדתי(?) ובאופק הקרוב ממתין לו השלישי והאחרון לעת הזאת (החג השני) וזה כל כך קשה למי שנכנס ל"עוצר" בכל חג ושבת -- מטעמי דת. כבר עולה פה שאלה של פיקוח נפש...

היי טימי, שומעת עכשיו בגלגל"צ את נעימת הרועה הבודד - עם חליל הפאן המקסים ונזכרת בך...(זוכרת שהמלצת לי עליה??) מתגעגעת ומקווה שאת בטוב.

היא באמת חסרה כאן בסדר שערך לנו אודי...

ותודה שאתה מאפשר שליחת הודעות אישיות. טימי יקרה, מקוה שתחזרי אלינו בהקדם. 'לו רק יכולתי להביא לך פתרונות כל מה שרק ניתן - היה כבר כאן מזמן' ואם את צריכה עזרה. את שכל כך רגילה לעזור, מותר גם לך להיעזר פה. אל תשכחי זאת. בכל מקרה , במה שתבחרי, אני איתך (ברשותך).