פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, אני קצת מנצלת (סליחה על זה) את שאפשרת לי לכתוב גם בימים שהפורום סגור.. הראש מלא בבלגאן שאצלי ניתן בד"כ לסדר ע"י פגיעה עצמית.. סליחה מראש על מה ואיך שייכתב כאן. אתמול היתה לי פגישה, שהתחילה יחסית בסדר והסתיימה - עבורי- רע מאוד.. דברנו (או יותר נכון להגיד שהתחלנו לדבר) על האובדנות שלי, שלאחרונה לא מרפה. המטפלת אמרה משהו על זה שאני בודקת את היחסים בינינו בעזרת האובדנות שלי. שכך אני בודקת כמה אכפת לה (או לא) ממני, כמה היא דואגת לי וכו'. אני לא יודעת מה הרגיש לי, אבל אני כן יודעת שכל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי בראש שהיא לא מבינה אותי. היא לא מבינה שאני רוצה למות כי אני לא רוצה להיות כאן, לא רוצה להיות במקום הזה שאתם קוראים לו "חיים", אני לא רוצה להרגיש, לחשוב, לעשות וכו', הכי פשוט - רוצה למות. רוצה לא להיות. ולא כדי לבדוק אם וכמה אכפת לה ממני. זאת לא המטרה שלי. אני יודעת שאכפת לה ממני. אני לא צריכה לבדוק את זה ב"איומים" למיניהם. כשהיא העלתה את העניין (שאני משתמשת באובדנות כדי לבדוק דברים הקשורים ליחסים בינינו) התחילו לקנן בי מחשבות, רגשות ותחושות של פתטיות, סלידה מעצמי, כעס על עצמי, שנאה ותיעוב שהלכו וגברו. וכל זה, בין היתר, על שלא עשיתי מעשה רציני של אובדנות – זאת אומרת, על שלא הצלחתי עד הסוף. כל זה על הפעמים בהן ניסיתי, אבל לא באמת הצלחתי. לא הצלחתי אף פעם להגיע למקום "רציני" מידי (אף שהיו נסיונות מאוד רציניים שכשלו מסיבות כאלה ואחרות-לא רלוונטי במיוחד כרגע). מאז הפגישה אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הדברים, לא יכולה להפסיק לחשוב על המוות. אני לא מחפשת "להוכיח" לה שום דבר. באמת שלא. אבל משהו בתוכי אולי מנסה "להוכיח" לעצמי. אולי קוסמת לי האפשרות שפעם אחת אפסיק להיות פתטית. אולי פעם אחת אעשה מה שאני רוצה בשביל עצמי. אם אני מוצאת את השקט והשלווה, או לפחות את הפסקת הכאב, הזכרונות, ההתמודדויות (וכל שאר הדברים) במוות, אז זה מה שהמוות בשבילי, וזה מה שמגיע לי לתת לעצמי. לתת – במובן הכי חיובי של המילה. פעם אחת ב"חיים" האלה, אתן לי משהו שאני כל כך כמהה לו, מייחלת לו. אולי פעם אחת סוף סוף אעשה משהו בשבילי, משהו שאני הכי רוצה בשבילי, משהו שמקטנות נמצא לי בתוך הראש ולא מרפה. אולי כל השנים האלה של טיפול ואלה שאולי אמורות לבוא בהמשך, לא באמת יכולות לעזור לי. לא יכולות להפחית את הכאב שמרסק את הנפש, לא יכול לאחות את הנפש המרוסקת. מרוסקת עד לכדי שנהייתה פירורי אבק שכל שנותר לעשות עליהם זה "פווו". את מה ששנים של טיפול לא הצליח להביא לי או להפסיק בי, יביא לי המוות. ובוודאות -יפסיק בי.

מילים לא פשוטת כתבת. אני לא יודעת ככ מה לומר .. רק מקווה איתך בשקט שיהיו גם רגעים בהם תצליחי לרצות ולהרגיש אחרת . זו אמנם דרך לא פשוטה . אבל אומרים שמתוהו ובוהו נוצר עולם שלם לא ?.. מאחלת לך שקט ומרגוע . שמרי על עצמך. איתך,שרית

שרית יקרה לא חייבים להגיד משהו מסוים.. ואולי אני אומרת את זה כי לי עצמי אין הרבה מילים כרגע.. תודה על שהיית, שהגבת.. מקווה שאת בסדר.. שאת מצליחה להתמלא ולהמשיך הלאה.. תשמרי עלייך שיר

3> ... ~נילי~

אמנם החלטתי לעזוב... אבל לא יכולה לא להגיב למה שכתבת. רוצה רק לומר לך שמאד כאב לי לקרוא את שכתבת. מקווה ואפילו מבקשת שתמשיכי בטיפול - כי זה נחשב למשהו שאת עושה למען עצמך. זה ולא אחר.. לטפל בעצמך משמעו לבחור בחיים וזה דבר שרק את יכולה להחליט עליו מאמינה שהיו זמנים שבהם שמחת עלכך ש"לא הצלחת" ושהמשכת, למרות כל הקשיים שעברת ועל זה את יכולה להיות גאה בעצמך. בבקשה אל תוותרי לעצמך. אני איתך. (גם אם לא כותבת). ולכולן, שרית, טימי, לילך, אופיר, נילי וסליחה ממי ששכחתי - אני איתכן גם אם לא כותבת וסליחה ממי שלא הגבתי (זה הכל מהמקום המעדיף להסתגר שלי) היו בטוב.

מה זאת אומרת החלטת לעזוב?! :-(( מיקה .. למה ? תשתפי אותי ?... אני מבינה את המרחב שאולי את זקוקה לו . זה בסדר לגמרי , אבל ..אל תעלמי. נכון שלא חייבים לכתוב כל הזמן כדי להיות נוכחים .. גם להיות פה בשקט , זה בסדר לגמרי . לאט לאט .. אל תעלמי , את יקרה , לי לפחות. איתך, חיבוק. שרית

מיקה, יקרה.. גם אני מבקשת ממך.. אל תלכי.. אל תעזבי.. טוב?.. תהיי כאן כמה שאת יכולה, איך שאת יכולה.. ואם את יכולה להגיד מה יכול לעזור לך, או בכלל לשתף מה קורה לך, מה מרגיש לך.. בבקשה תגידי.. טוב?.. תודה על שהגבת, שהיית כאן.. תשמרי עלייך שיר

אודי.. כנראה שהפלירט הזה עם המוות (אני מאמצת את המשפט הזה) הוא שבאופן די מוזר, גרם לי איכשהו "לחיות" עד עכשיו.. להחזיק את עצמי כאן.. כמה שזה נשמע אבסורד, זה כנראה גם נכון.. אבל אני לא מסוגלת יותר. מרימה ידיים בכניעה מוחלטת. תודה לך אודי שיר

אודי שלום, "ספרי תורה מצילים מן האש , אותי לא"- כמה אני מחכה שמישהו יוציא אותי מלהבות ההרס והחורבן... מקווה שתקרא את הודעתי בתשומת לב מירבית, אני בהחלט זקוקה לעזרה. המטפלת שלי הודיעה שהיא עוזבת אותי מאחר וחציתי את כל הגבולות האפשריים, התייחסתי בחוסר כבוד, הייתי רעה מאוד, בדקתי ובדקתי, נגעתי באש. קשה לי עם זה מאוד. אני יודעת שההתנהגויות שלי לא בוגרות אבל להפסיד כזה דבר, זה בלתי אפשרי עבורי. באמת ובתמים אני רוצה להתחיל טיפול חדש- אבל רק איתה. אני רוצה לתקן ולשקם את מה שהיה. אני מודעת לכך שלפעמים אני מביעה אהבה בצורה קלוקלת ופוגעת ביקר לי מכל. אני מקווה שתקרא את הודעתי בתשומת לב מירבית, אני בהחלט זקוקה לעזרה. המטפלת שלי הודיעה שהיא עוזבת אותי מאחר וחציתי את כל הגבולות האפשריים, התייחסתי בחוסר כבוד, הייתי רעה מאוד, בדקתי ובדקתי, נגעתי באש. קשה לי עם זה מאוד. אני יודעת שההתנהגויות שלי לא בוגרות אבל להפסיד כזה דבר, זה בלתי אפשרי עבורי. באמת ובתמים אני רוצה להתחיל טיפול חדש- אבל רק איתה. אני רוצה לתקן ולשקם את מה שהיה. אני מודעת לכך שלפעמים אני מביעה אהבה בצורה קלוקלת ופוגעת ביקר לי מכל. חשתי שכן היתה התקדמות בטיפול איתה, על אף שלא ניתן לכמת הכל ולהרגיש את ההתקדמות באופן מיידי. אני אוהבת אותה מאוד וחושבת שהיא יכולה לעזור לי וקשה לי לזרוק כך את כל מה שנבנה בינינו. אני באמת רוצה לשנות ולהשתנות והבטחתי לה שהדבר הזה לעולם לא יחזור ואני אפילו מוכנה לנסח את הדברים בכתב. אני יודעת שאני צריכה יותר שמירה על הגבולות ויותר הקפדה בטיפול ואני מבטיחה לחזור למסלול רגיל. אני גם יודעת שהיא פגועה ממני מאוד, מרגישה נבגדת וחדירה ואני מאוד מבינה את זה. השאלה שלי אודי היא איך אוכל לעשות שהיא כן תרצה לחשוב על הדברים ותצליח לקבל אותי חזרה לטיפול? האם מדובר בגזירת גורל? כי באמת אודי שרק היא יכולה לעזור לי- לכן נשארתי אצלה תקופה שלא מאפיינת את דפוס היחסים שלי בדר"כ. אני רוצה להראות לה שיש בי גם מישהו אחר שגם אני יכולה לתרום לה ושההשקעה הרבה שלה בסוף תשתלם. בבקשה אודי חזור אלי וענה תשובה מוקפדת- זה חשוב לי מאוד. אני במצוקה...

ברצוני לשאול לגבי דיבור של האדם אל עצמו. האם זה נחשב להפרעה נפשית? כלומר, הרי כולנו במידה זו או אחרת מדברים אל עצמנו. אפילו כולנו. בינינו לבין עצמנו. מחשבות בראש. שאלות ותשובות. אבל כשאדם הולך ברחוב ומדבר ממש בקול רם והוא לבדו, ולא בגלל שהוא שומע קולות אלא סח את דאגותיו לעצמו בקול רם. האם זו הפרעה נפשית? אם כן האם יש לה הגדרה וטיפול?

יש הפרעה (או אבחנה) מוכרת, שבעקבותיה אדם לא מסוגל ליצור קשרים אינטימיים ? שלא מסוגל להתמסר רגשית בקשר ? אם זה בגלל חוסר אמון ומציאות שבה רואים בני זוג שמתנתקים לחלוטין זה מזו, אחרי חיים ביחד.. (לא מניסיון אישי אלא מראיית המציאות) ולמה זה לא נורמלי? - להסיק מסקנות הגיוניות על סמך ראיית עובדות בשטח ? בכל מקרה נראה שאדם נדון לסבול ?- אם מבדידות ואם מדחיות ובגידות (ואני לא בדיכאון) אם קשה לך עם ריבוי השאלות , אשמח אם תענה רק על השאלה הראשונה. תודה!

יצרתי קרע ומשבר נפשי קשה (חרדה בלתי פוסקת), עקב חיטוט וניבור פנימי עד שכל האבחנות אימצתי ואישיותי הצמטצמה להחריד. אינני מסוגלת להשתחרר ולו לרגע קט. נוצר מעגל קסמים וכמו נבואה המגשימה עצמה נהייתי חולה ממש, ונמנעת מלהתקרב לאנשים אחרי חשיפה ופגיעות. החווויה צרבה את עורי והזיכרונות מקשים לקבל כוחות מחודשים ואני בהתשה והתקפה פנימית מתמדת. כמו רבות וטובות אחרות כאן, זה גם קרה בעקבות טיפול חסר רגישות, ששם התחלתי להכיר ולשמוע בראשונה על אבחנות וקללות למינהם. הבנתי שברגע שמאמצים לעצמי אבחנות מתקיים נזק בלתי הפיך. האומנם לא אשתחרר מזה לעולם? ובאיזה דרך טיפולית את מייעץ לי לפנות? תודה

הייתי בטיפול שנתיים וחצי רצוף, אבל מזה שנה אני בהפסקות כל הזמן. הולכת ומנתקת קשר... זה מקשה עלי ועל המטפלת, אבל אני לא מצליחה לחזור באופן מלא. אני לא מצליחה להבין מה הסיבה לבריחה שלי, למרות הגעגועים אליה. יכול להיות שהטיפול מיצא את עצמו ואני בעקיפין בורחת כי נמאס לי. כי הכל תקוע ואנחנו מסתובבים סביב אותה נקודה (הבריחות שלי וחוסר היכולת לבטוח באחרים)? האם יש צורך לפעמים בשינוי מטפלת (משנה מקום, משנה מזל) אני ממש לא מבינה מה קורה.?

שלום, יש לי בעיה בטיפול ואני לא יודעת איך לפתור אותה. אני אוהבת לעצבן את המטפלת, פשוט כך. ודבר כזה אין לי עם מישהו אחר ולא היה לי. ברגע שאני מעצבנת אותה, היא מגיבה בתדירות יותר גבוהה, מתחילה לעבוד יותר "קשה" על הקשיים שלי ומאיפה הם באים..... אבל בעקבות זה, אני מרגישה גם שאני פודעת בה וביחס שביני לבינה, ואני מפחדת לאבד אותה, שהיא פתאום תעריז שאין לה יותר כוח לטפל בי!! אשמח לקבל ממך עזרה או ייעוץ.

שלום לך תשובתך הייתה קצרה מאוד. דיברתי איתה על זה, אבל אני ממשיכה לעשות זאת, והיא ממשיכה להגיב לזה או להתעלם כמו שעשתה לכל אורך הדרך. פניתי אליך בניסיון להבין יותר, אולי מנקודת מבט של צופה מבחוץ, לא בכדי להחזיר אותי אליה. תודה

בשל טיפול פסיכולוגי לא מוצלח (בלשון המעטה), שוחזרה כנראה מערכת יחסים טראומטית אחד לאחד, כשקודם לטיפול החיים התנהלו ברמת תפקוד גבוהה ומלאה בחיוניות. כיוצא מזה, בגיל בוגר אני סובלת מהפרעה דחק/ פוסט טראומטית ממושכת ואיני יודעת לאיזה טיפול עלי לפנות כיום בין שלל השיטות. אני סובלת מחרדה ומדחק אינטניסיבי, מותשת וכמעט לא מתפקדת. (לצערי, עבר הרבה מאוד זמן והתקווה להחלמה אינה קיימת בשל פרגנוזות ותאוריות המפורסמות ברשת). האם יש צורך בטיפול קוגניטיבי התנהגותי או דינאמי או דיאלקטי שכן קראתי שקשה לקיים אבחנה מבדלת בין הפרעה פוסט טראומטית לבין הפרעת אישיות גבולית. יש לציין שהטראומה התקיימה בשלב מאוחר של החיים אך, מה שנשמר קודם בפעם זו נפרצו כל ההגנות והעצמי קרס לחלוטין עד לכדי ולראשונה בחיים, מחשבות יחס פרנואידיות (שגם מאופיינות בהפרעה פוסט טראומטית). העניין, שבגלל קושי בלתת אבחנה מבדלת ובשל האירוע הייחודי והנסיבות הספציפיות בהן הן חלו...כך גם העזרה אינה היתה משגת. אשמח להבין גם יותר את ההבדלים בין הפרעה פוסט טראומטית שהשתחזרה לבין ההפרעת האישיות הגבולית.

שלום אודי צר לי לומר שהודה כמו זו ששלך היא זו שמסמנת דבר דומה למה שעברתי. הספיק לי רק לקרוא את הפסקה הראשונה (2 השורות הראשונות), בשביל לא לרצות להמשיך בקריאה. אני מקווה שתראה את הערה שלי בעין יפה ובלי שום כוונה רעה מאחוריה. (אני זו גם מאיה שכתבה את ההודעה שלמעלה). בכל מקרה, אני מבינה שקשה מאוד לקבל את התמונה הרחבה מעל דפי האינטרנט, ולכן גם הייתי נזהרת... (כפי שבטח אתה יודע ומיישם). רק שהקושי להאמין ...כפי שציינת, הוא, הוא הדבר שבדיוק משמר ומנציח טראומות מטיפולים לא מקצועיים, ומקשה למצוא שוב בחזרה את "הקול" שלך. פשוט קודם כל תאמין!...אח"כ....תברר. ולפרוטוקול, זה אכן יכל להפוך עז ממתוק אם הפסיכולוגית הייתה מאפשרת...ולא נהפכת לחסרת אונים בשל אי קומפוטנטיותה. ולגבי האבחנה שציינתי, זה שוב "עוד מאותו הדבר", שאני ניכסתי לעצמי ולא שמעתי תיוג כזה בהקשר אלי. מנוחה לכולם סיגל

מה שלומך? נעים לקרוא אותך וטוב שאתה פה, נכון שבעבר הייתי כותבת יותר , אבל אתה יודע , מנסה לאט לאט ..גם מולך. הימים האחרונים לא טובים. ביום ראשון ביטלתי טיפול , פעם ראשונה אחרי 3 שנים, מאמין?היתה לי שבת נוראית , לא ישנתי כמעט, לא יודעת מה קורה לי . בעצם יודעת. מצד אחד זקוקה לו ככ. מצד שני מפחדת . ממה ?..לאיודעת. דווקא שמרגישה הכי קרוב , מפחדת . הזוי. אני נורא מבוהלת מעצמי. מרגישה זרה בתוכי. המונים של מחשבות קופצים לי שם בראש .. אבל הן כאילו באות והולכות , מתמוססות באויר , זה מרגיש שאין לי במה להאחז, כל מה שהרגיש חזק ובטוח מתפרק.. פאק אודי.. אני לא יודעת מי אני כבר? אני ב"היסטריה" מעצמי. לא מכירה את עצמי . בחיי.. מיום שבת זכרונות תוקפים אותי (לכן לא הגעתי לטיפול ביום ראשון .. יש לי גם מחר ואני מניחה שאבטל) מפחדת .. שאני עם רגל שם ממש בחוץ. אני ממשיכה לחכות .. אבל למה בעצם?.. כאילו משו בי אמור לקרות ..לא יודעת . ו..הוא ככ מנסה , הוא ככ אכפתי , הוא ככ שם בשבילי .. מה אני עושה ?... אודי ?.. מה אני עושה ? מרגישה שהקשר שבניתי איתו בשקט בשקט בלי שהוא ירגיש נפרם מהכיוון שלי. כל מה שהרגיש והצליח נעלם בי. ואולי זו רק עוד תקופה , ואולי זה סתם ימים מגעילים כאלה , אבל זה מרגיש אינסופי .. נצח .. כאילו לא יהיה משו טוב אחר . אין לי תובנות חכמות היום. הכל זר בי. אתה יודע , אני אפילו ככ מפחדת מהגוף שלי , ששכחתי איזו שרית הייתי לפני כל ההזכרויות .. אני מרגישה ככ לבד. אין לי איך להסביר את הלבד הזה שמקיף אותי . ונכון שסביבי חברים אוהבים ונכון שזה רק מרגיש .. אבל זה אמיתי אודי .. ככ לא טוב לי .אני מפחדת שבסוף הוא יתייאש מהמצב הסיזיפי הזה שלי .. ואולי בגלל זה אני מנסה להתרחק בשקט כדי לא להפגע. הנופים אצלי לא נשארים קבועים , כל פעם משתנים , ועכשיו עלה בי משו חדש . שקשה לעכל. שקשה לספר. שקשה לי לכתוב. שמשאיר אותי ככ לבד. אז איפה הכוחות ההשרדותיים שלי לעזאזל..?.. זה מרגיש הולך ונעלם.. המוח שלי מתחנן אליי להפסיק להבין , להפסיקקקק, המוח מאדיר ומזכיר לי שאין לי כבר תשוקה לשום דבר. אני עושה "שביתה " לעצמי , אבל הפעם זה בא ממקום ככ חלש , ככ נזקק , ככ צריך , אוףףףףף. מרגישה את הילדה הקטנה שבי (אל תצחק, אודי .. זה ממש מרגיש ככה ).. ואני לא מצליחה להתחבר אלייה , להקשיב לה , היא ממשיכה וממשיכה לבנות את ההרס על חשבוני .. אני והיא במאבקי כוחות .. היא מושכת לצד אחד אני לשני.. וככה אנחנו "משחקות" . רוצה לוותר, רוצה שיפסיק הכאב הזה, לא רוצה להפגע .. הטלטלות האלה מרגישות בעוצמות אינסופיות ואני מפחדת , אתה מאמין לי ? אני מרגישה שאין בי חוזק נפשי להכיל יותר את מה שעובר עליי, והזכות שלי להיות שלווה ומאושרת כבר מתערערת בי . מרגישה שהחיים האלה יצרבו עליי ככה שהעבר באמת יהפוך להווה של היום . יש איזה קול מעצבן שקופץ לי לראש וצורח עליי " דייי .. תשתקי כבר , נמאסת ..כמה אפשר לבכות?" ואני חסרת אונים מולו.פאק . מה אני רוצה מעצמי . מה אני רוצה מאיש השיחות שלי ? לאיודעעת , אודיייי . לא יודעת כבר. אני כותבת לך ויחד עם זאת צועקת על עצמי בשקט " דיי שרית תפסיקי לחשוב שאת יודעת הכל .. תאמיני כבר שיהיה אחרת, תני מקום לנזקקות הזו לצורך, תשעני, תרפי .. את היום כבר בידיים בטוחות . קחי אחריות .. תלחמי." וככה זה בא והולך , בגלים .. של אמביוולנטיות מטורפת. עד מתי ?.. עד מתי ?.. בסוף באמת אשתגע. מאיפו לוקחים עוד קצת כח שהכל מרגיש ונגמר? מתי ארגיש שקט .. ולא אבהל ואתכווץ מעצמי ככ? הלוואי והיה אפשר למחוק הכל . לעצור את הזמן . להמשיך מנקודה אחרת . אתה יודע, אני מרגישה ככ אגואיסטית. כל ה3 שנים האלה חשבתי רק על עצמי . עוד ועוד .. עוד ועוד , אנרגיות , זמן , נבירה בעצמי , חיפוש אחרי מה ?.. אודי ? לא עניין אותי שום דבר מלבד מעמקי הנפש שלי . רק הנפש שלי.רציתי רק לגלות , עוד.. ועוד .. תשובה לסימני השאלה של הילדות הנוראית שחוויתי , עוד ועוד עד ש..העיסוק בטיפול הזה ובעצמי כבר מעורר בי בחילה, הכתיבה הזו , מאבדת את המשמעות כבר , כואב לי .. וזה נשמע ככ בנאלי ומפוהק, אבל כואב לי . זה כואב וכואב וכואב וכואב . אתה מאמין לי ? כן, החיים ממשיכים , אבל אני כאילו יושבת כאן עכשיו ובוכה , בטיפול 3 פעמים בשבוע , נחשפת , ו"נשטפת" בכל הזכרונות, מגיעה לעומקים של הנפש .. ו..אני תוהה, איך אפשר להמשיך לחיות ככה ? כרגע כאילו חיה רק בשביל אחרים. מתי זה יהיה בשביל עצמי ? מרגישה שלקחתי על עצמי משימה בלתי אפשרית , כל התהליך הזה ככ קשה , קשה מידיי. מרגיש ככ קטנה ככ חסרת ביטחון מול הילדה הקטנה שאני . מול הילדה ששכחתי .. שנים.. אני עייפה . עייפה . עייפה . זה יעבור מתישהו ? אודי?אתה פה ? סליחה .. על ההצפה הזו , לא רוצה להיות עכשיו לבד. שרית נ.ב נילי, לא שכחתי אותך.

הממ.. אודי , מה שלומך? הגעתי אתמול לטיפול . (אגיע גם מחר). בקשתי בלי "נבירות ".. בקשתי לעצום עיניים . לנוח. לדבר על דברים אחרים . זה הצליח .. קצת .. וזה הרחיק (גם) את הכאב . אפילו צחקנו מעט .. זה היה שונה . מחזק.. אפילו מרגיע ומאפשר להיות לבד אבל להרגיש ככ ביחד.מבין אותי ? בכז..מדהים..צדקת לגמרי אודי יקר, איש השיחות שלי מיוחד ..?! קשה ורך כאחד ועשוי מחומר משובח!!! בינתיים נאחזת גם פה .. לא משחררת לגמרי אחיזה . תודה שהיית כאן , תודה על המילים .. היה בהם המון כח שהגיע בזמן ולמקום הפנימי הנכון. חיבוק מהלב ממני אלייך שרית

איך מטפלים בדפרסונליזציה שנהפכה ברבות השנים לפתולוגית. דינאמי או קוגניטיבי התנהגותי? קראתי שדפרסונליזציה עמידה בפני פסיכותרפיה, אם אכן כך אז אני נידונה לחיים ארוכים וממושכים ...

רע לי עד עמקי נשמתי, לא יכולה לשאת יותר את התנודות הרגשיות, את החרדה והדיכאון. לא רואה איך אני יוצאת מזה. בא לי למות...

שלום וברכה הבת שלי כיום בת 16 וחצי היא תלמידה מצויינת וחייכנית ועד לפני חודש התנהגה כרגיל ובזמן האחרון הייתה קצת עצובה, לפני כמה ימים התעניינתי במצבה והיא ענתה לי שבגיל 5 וחצי לערך היא ובני הגדול שכיום הוא בן 23 ובאותו זמן היה בן 12 וחצי התחכחו אחד בשני כמובן עם בגדים וללא שום נגיעות באיברי מין או חשיפת בגדים אלא רק התחכחות אחד בשנייה כנראה מתוך סקרנות אבל כנראה שהמחשבות הללו עושות לה לא טוב, ולא נעים, האמת היא שאני ממש לא יודעת איך להתנהג במצב כזה ואני בטוחה שזה היה רק סקרנות ואני חייבת לציין שהיחסים ביניהם מצויינים כאחים, מה גם שעברו 11 שנים והיא פשוט נזכרה בזה וזה לא עוזב אותה.... מה היא מרגישה?איך אני מתנהגת במצב הנ"ל?האם אני צריכה לפנות לבעל מקצוע ואיזה? האם בעל מקצוע חייב לדווח על מקרה כזה? מודה לכם מאוד ויום טוב....

כמו שציינתי זה היה לפני 11 שנה והיום הבן כבר בן 23 וחצי והילדה בת 16 וחצי ואלה זכרונות שעלו לה לאחר זמן רב... אתה חושב שאם אקח אותה לטיפול אצל בעל מקצוע הוא ידווח גם על מקרה כזה?

ני חושבת שכן יש מקום בזוגיות שלנו לויתורים על כך שהוא ילד לפעמים שלא רוצה להיתבגר או על כך שהוא טועה לפעמים והרי אנחנו בני אדם על כך שאני לא הולכת אליו הרבה לבית הוריו או שאני מוותרת לו שלא כול הזמן אראה עבודה שעבודה חשובה לו הפרנסה כי הוא לומדגם אז אני רואה אותו פחות ולא קטנונית בדברים הללו ואבל קשה לי לאמוד דברים עקרונים כיצד יתנהל בבית שלנו בעתיד אם הוא אומר שבבית שלי ושלך אני יעשה את הכול כי אני מדברת איתו על קשר מתוך שיון והדידיות שלא הכול מוטל על גבו של אחד מבני הזוג וכמה שחשוב לי שיתוף פעולה שנקבל החלטות יחד ונעשה מטלות יחד אני סבורה שיש לנו בסיס אבל הוא רצוף בקשיים כהו רבים כמו אני הגבר ואת האישה ומקומך במיטבח למרות שהוא אמר אני יהיה מוכן לעשות הכול אמרתי לא השנוי מתחיל בפרטים הקטנים אז איך אעזור לו לחלול את השנוי והרי שהוא אומר לי אני כן רוצה להשתנות שתעמידי מאחורי וכן אני מאחוריו תמיד רק שהוא מתקשה שאני על ידו וזה לעיתים לוקח זמן אז מה עושים אני אמרתי לו תתחיל את השנוי קודם בבית הוריך האם זה נכון ?? ואיך עוד אפשר להעמיד אותו במבחנים ולראות את מבחן התוצאה בעינים ? והרי אני יודעת שאם הוא רוצה משהו הוא יעשה הכול ?מה עלי לחשוב או לעשות כדי שקשר יהיה יותר טוב?

שלום האם התקפי חרדה במשך מספר חודשים יכולים לגרום לדיכאון. או במילים אחרות האם טיפול בהתקפי החרדה והעלמתם תגרום להעלמות הדיכאון תודה רווית

האם יש קשר בין הפרעת אישיות גבולית לבין אובססיה? נגיד אובססיה לדמות המטפל? איך פותרים את זה? האם אפשר להיפטר מזה?

אודי.. היום, תוך כדי נסיעה נזכרתי במשהו שאני מנסה לשכוח מאז שזה קרה. חשבתי לשתף אותך כי אם אתה כבר עוסק בתחום.. אני מנסה לשכוח את הפעם האחת והיחידה בה הלכתי לטיפול היפנוטי – אצל מומחה בעל שם, מוכר ואמין. אין לי מושג מדוע אך אני חווה את מה שעלה שם בצורה יחסית עוצמתית ולכן אני מנסה להדחיק. אני בוחרת לא להאמין לשום 'זכרון' או כל סיפור שעלה שם באותו הטיפול. דבר מוזר קרה שכמעט רוב המקומות 'שראיתי' אותי בהם (כי הרי הוא שואל אותי מה אני רואה ואיפה אני נמצאת ומה אני עושה..) היו מקומות שדומים לדוגמא לסרטים שראיתי וסדרות כאלו ואחרות.. כאילו הדמיון שלי מטעה אותי. כל ההיפנוזה הייתה הזויה לחלוטין. גם מה שסיפרתי. דברים לא מהעולם הזה. הוא אמר שמדובר בחוויות מהגלגול הקודם שלי. בתחושה שלי אני חושבת שהכל בולשיט. בגלגול הקודם שלי לא היה ביתן שנראה בדיוק כמו הביתן בסרט ההוא שראיתי ולא היה אז אולם עשוי מחלונות זכוכית ענקיות – באמצע גינת שמש, כמו שראיתי בסדרה אחרת. מה באמת קרה שם..? האם זה אמיתי..???? תודה מראש :) לילה.. ~נילי~

אודי, המטפל התקשר דיבר איתי ,אמר שמצטער שלא התקשר קודם אמר שלא היה לו זמן ,הרגשתי שכן אכפת לו ממני למרות שלא תמיד אני מצליחה לראות את זה. ב10 לחודש הולכים לרדת כל התשלומים ולא יודעת איך אני אשלם גם את הטיפול. כל הזמן מרגישה רע ושעצוב לי ואני בוכה כל הזמן ובלי מצברוח לכלום,גם כשהמצב הכלכלי היה בסדר אני הייתי באותו מקום כואב לי,ואני עייפה מלכאוב כבר,ואני עייפה מלהילחם כבר כדי לשרוד את הימים,מנסה לעבור כל יום,אבל יודעת שמחר יהיה בדיוק אותו דבר,אני כבר אדישה לעצמי ,לסביבה,לכולם,גם אם הייתי הולכת לטיפול אז גם זה לא היה עוזר גם לא הייתי מצליחה להסביר למה כואב לי ועצוב לי. כבר תקופה מסויימת שלא מסוגלת.לא לדבר איתו ולא עם החברות כאילו הקפתי את עצמי במן חומה כזאת שאי אפשר לעבור אותה. הלוואי ויכולתי לשנות את ההרגשה הזאת אבל פשוט לא מצליחה..

שאלה עזבת את הטיפול?

בינתיים בהפסקה זמנית אני מקווה שלא אצטרך לעזוב

אני בבעיה חמורה, מזה הרבה מאוד זמן שיצאתי מאיזון בשל שבר נרקסיסטי ורגשי עמוק. כנראה ונוצר אצלי פיצול ושבר מהותי. אני עושה רק שופינג מטפלים. מתחילה פה ומתחילה שם. מצד אחד, הגעתי לרוויה מבחינת תובנות ומצד שני, אני חשה בחסרים רגשיים משמעותיים. פיתחתי הפרעת חרדה עם מחשבות יחס פרנואידיות שאותן אני עוצרת אך הן שם. לא יודעת לאיזה טיפול לפנות אם בכלל. זה כאילו הגעתי לקצה של הקצה לאחר שחוויתי הצפה מטורפת בלתי נגמרת. שראיתי והבנתי מדי דברים ושגם יצאו מפרופורצייה. בקיצור, אני באמת בבעיה שנמשכת הרבה מאוד זמן והכל נראה לי שיהיה קצת מדי ומאוחר מדי בגלל שלא הגיע בזמן החריף העזרה. שום דבר רגשית אינו יכול להרגיע או לגעת ואני כ"כ הייתי רוצה להושיט את היד ולהצליח לגעת מחדש. אבל הדחייה הייתה חזקה מדי משיכולתי להכיל ועוד קריאה של אינספור תאוריות פסיכולוגיות שהציפו... מה עושים? למי פונים? באיזו גישה? מצוקה שלכאורה נרגעת אך לעולם לא תצליח עד אשר (אם זה ניתן לאחר שבר כזה חריף), אחוש בחזרה שייכת, ובסדר ולא משוגעת.

מספר חודשים יש לי קושי להרדם ,ולעיתים אני לא מצליחה לישון כל הלילה.במשך היום יש לעיתים סחרחורת וכאב בעורף. בת 72 חולת סכרת-מאוזנת כדורים.מתפקדת מלא אוהבת לקרוא וללימוד ולרקוד. רופא המשפחה המליץ על כדורי שינה אבל הזהיר כי הם עלולים לפגוע בזיכרון.ניאורולוג נתן אלטרול ללא תוצאות .בדיקות דם לא מראות גורם משפיע כל שהוא . מבקשת המלצה ,הנחיה להמשך טיפול.

שלום רב לך מרגלית, בהמשך לפנייתך לעניות דעתי לבעיות השינה שלך ,לסחרחורות ולכאבים בעורף יכולות להיות סיבות שונות אי לכך יש מקום לבדיקות והערכות רפואיות נוספות באמצעות רופא המשפחה כגון בדיקות דם מקיפות,לחץ דם והפנייות לאורטופד או נוירולוג. לאחר קבלת תוצאות הבדיקות תהיה התמונה הקלינית שלך ברורה יותר ואשמח להמליץ לך בהתאם. מאחל לך המשך פעילות והנאה. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני סובלת מדיכאון שפרץ כתוצאה מריבים אין סופיים ביני ובין בעלי בנוגע לאופן ההתייחסות לאחד מהילדים. ריבים שהובילו לחוסר אונים, לחרדות ולדיכאון. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי (בנתיים פגישה אחת) כשהשאיפה שלי היא לשלב בשלב מסוים גם את בעלי בטיפול (אם יסכים). בעייתי היא שבנתיים ההשקפה שלי על החיים עברה מהפך, הכל נראה לי 'פסדה' ומיותר עד כדי כך שאני שואלת את עצמי למה הבאתי ילדים לעולם. קשה לי להבין איך פתרון הקונפליקט בנושא ההתייחסות לילד יחזיר לי את שמחת החיים ויחזיר את השקפתי הקודמת לגבי החיים. או במילים אחרות מהם שלבי היציאה מדיכאון. אנא אל תפנה אותי לפסיכולוג שלי כיוון שאני מעוניינת בחוו"ד אובייקטיבית שאינה מוטית ע"י שיקולים אחרים (כמו יעילות הטיפול וכו') תודה אילה

שלום .אני בן 27 בקשר כ3 שנים עם גרושה בת 32+ וילד בן 14 עלי לציין שמלחתחילה הורי התנגדו לקשר ביננו, לטענתם בגלל 3 סיבות - גרושה+ גיל+ ילד בוגר.אני גר איתה לסרוגין כבר כשנה וחצי ובמריבות שישנן ולא קצת במקום לריב המון אז ביוזמתה וגם ביוזמתי אני חוזר לבית הורי ,אציין שאני גר שם אוכל ומתקלח אבל את הכביסות אני לוקח לבית הורי.שם גם נמצאים כל בגדי .אני עוזר כלכלית ואפילו יותר.אבל משום מה היא עדיין לא חושבת על חתונה.בעיה נוספת החברה לא מוכנה כבר לבקר את הורי לטענתה הם לא מכבדים אותה ,היא טוענת שהיא לא מקבלת יחס כמו החבר של אחותי.יתכן שטעתי כשספרתי לה קצת על יחסי הורי עליה.כיום אינני יודע מה יהיה הלאה הכוונה בינה להורי .מה עלי לעשות? מה על הורי לעשות? ומה עליה לעשות? תודה מראש

יש קשר בין סיטואציה שפעם היה קשה ליזכור חומר כתוב והיום זה אחרת והזכירה יותר טובה - מה משפיע על ההנ"ל ?

אני וחברי לחיים מזה שנתיים לא יכולים להרשות לעצמו לגור יחד כדי לבחון את הקשר יותר אז כיצד ניתן לבחון אותו לפני הנישואין ?? אם שווה או לא וחוץ מזה חברי מבא מבית של פינוק יותר מידי בן 26 ומפונק מידי ממעממד גבוה ואני ממעמד בינוני ומטה הוא התרגל למקלחות 4 פעמים ביום וכול יום אמא מבשלת לו דואגת לו לכבסות לאוכל וכול דבר לקחת לו להביא לו לא שוטף אחריו כלים ולא מפנה פשוט שיח סעודי לא שואל מה מותר ומה אסור חסר גבולות האם אפשר לרסן אותו ושנות את ההתנהגות הזו ??? והאם יש סכוי שישתנה בדפוסים המגעילים האלה ...?. והאם זה זוגיות שכזו שאחד מפונק והשני אינו מפונק תוכל להיסתדר .?? והאם מקום שלא שמהמעמד גבוה והשני מקום נמוך יש סכוי שזוגיות כזו תתסדר.? איך אפשר להגיע לעמק השווה .? והיסתדר שיש כול כך הבדלים .?? מבלי לריב וסכוי שישנה בגל כזה

בגלל החגים, נפגשנו ביום ו' בבוקר במקום ביום הרגיל, יכול להיות שהקדמתי בכמה דקות ואולי הגעתי בזמן, דפקתי על הדלת וחיכיתי, הדלת נפתחה במהירות והפסיכולוג חסם את הכניסה כאילו שאני הולכת לפרוץ לשם בכל מחיר הוא אמר בטון תקיף וקר שהטיפול הקודם עוד לא הסתיים ושאחכה בחוץ. כדי לא להביך את מי שנמצא בפנים כאשר יצא/תצא, הלכתי משם בכוונה לחזור אחרי כמה דקות. בעודי מתבוננת ביפי הבריאה, מתקשר אלי הפסיכולוג ומדבר אתי בקוצר רוח ("איפה את?"), חזרתי, נכנסתי לחדר, אמרתי שלום, וסיפרתי לו שראיתי איזו ציפור די נדירה שחורפת בארץ, והוא בתשובה אמר לי (בכעס) שנעלבתי (אני) כי הוא היה שם עם מטופלת אחרת ובגלל זה הסתלקתי או ברחתי או משהו כזה, כעסתי על הקביעה שלו אבל לא יכולתי לענות או לחשוב באותו זמן משום שהרגשתי מותקפת והייתי די משותקת. אני לא זוכרת מה עוד היה באותה פגישה מלבד זה שהסתיימה לפני הזמן וברוח רעה, לא רציתי לבוא בשבוע שלאחריו ביום ו'. (חשבתי לא לחזור יותר). כל זה היה בחגי תשרי, פסח מסתבר, חל בדיוק באותם ימים שחל סוכות, (גם עצמאות ) ושוב היה צריך לקבוע מועדים חלופיים. נזכרתי באותו מקרה והזכרתי לפסיכולוג (בכל זאת באתי ביום ו' אחד גם הפעם). כאשר נפגשנו שוב (יכול להיות שבעקבות הדרכה שקיבל?) החליט לפתוח שוב את הנושא , אלא שהוא דרש ממני לשחזר את כל רגשותיי וכאשר הגענו לחלק שלו, של הכעס קוצר הרוח או החשש ממני שמא אציץ אל חדר הטיפול או לא יודעת מה, הוא פתאום נהיה "לוח חלק", מגלגל עיניים ומכחיש את כל מה שהתרחש אצלו. הכעס, קוצר הרוח שלו, הכל המצאה שלי.הצעתי לו מוצא של כבוד: אולי הוא לא זוכר בכל זאת חלפה חצי שנה, אך הוא בשלו, אני חוויתי דחייה אפילו מוות וכל הבלה בלה הפסיכולוגי, והוא שום כלום. אם היה קצת אמון בינינו הוא פרח לו, ומה אני אמורה לעשות עכשיו? .

תודה על התשובה. אני חושבת שבכל זאת אשאל אותו איך הוא הרגיש או מה עבר לו בראש כאשר אני לא חיכיתי בחוץ, כשהוא התקשר אלי הוא ממש אבל ממש כעס.

כבר תקופה ארוכה שאני מרגישה צורך לשמור את חבריי וחברותיי צמודים אליי. אני מקנאה כאשר חברים שלי הולכים עם אנשים אחרים. ההרגשה פשוט נוראית לחיות כך. אני רוצה להשתחרר מכך. איך קוראים לתופעה הזו? האם תוכל להמליץ לי על ספרות שעוסקת בנושא. אחחח זה כל כך קשה. פשוט נמאס לי. אני מאבדת כך חברים.

בתי בטפול כבר כ-6 שנים אצל פסיכו' ק.פרטית עם סיפור ארוך של הפרעות אכילה המוכרות לי גם אצל גרושתי.אני ממן לה את הטיפול מאז שעברה לגור הרחק מאמה בעיר הגדולה ביוזמת הפסיכולוגית שלה .בתי מסרבת לחדש עמי את הקשר ומוכנה להסתפק רק בקבלת המימון.אני הולך לקבל החלטה להפסיק את מימון הטיפול על פי שיקולים אלה:1.מלבד הצלחתה של הפסיכו' בהרחקתה מאמה,אינני מקבל ממנה דיווח מה קורה,אני תוהה אם הנתק הארוך(6 שנים)לא נופל ולו בחלקו בפתחה של הפסיכלוגית?2.האם אני לא מנציח בהמשך המימון את הנתק?3.האם את ההודעה על הפסקת מימון הטיפולים עלי להטיל על הפסיכולוגית או במכתב או במייל או בטלפונים שאינם נענים אלא פעם במספר חודשים (במייל) תודה

האם אתה רוצה שהיא תפסיק את הטיפול ותיקח צ'אנס על זה שהפרעות האכילה שלה יחמירו אולי? האם הנטל הכספי כבד עליך עד כדי כך שאתה חייב להפסיק אותו? האם אתה חושב שהיא תחזור להיות בקשר איתך אם תפסיק את המימון? נראה לי שהתשובה לשאלות האלה היא 'לא'. מה אתה בעצם רוצה? אני מאמין שהיית רוצה שבעקבות המימון שלך של הטיפול היית מעוניין לקבל 'תמורה' בצורה של קשר שלה איתך. האם אתה לא חושב שזה שתטיל בחלקה את האחריות על הפסיכולוגית אתה לא רק תכתיב לבת שלך זה שהיא תפסיק את הטיפול אלא תכתיב גם לפסיכולוגית איך היא אמורה לעבוד. אני מבין שקשה לך עם העניין שאתה מממן את הטיפול היקר ואתה 'לא רואה תוצאה' שהיית רוצה לראות. אבל תחשוב מה האלטרנטיבה לכך שהטיפול יפסק? אתה רוצה לקחת סיכון לזה שבעקבות הפסקת הטיפול המצב הבריאותי של בתך יכול להדרדר? אני מציע שתנסה לדבר עם גרושתך שהיא גם תשא בחלק מהמימון אם ישנה אפשרות כזאת. כמו כן, אם הבת שלך עובדת, אני לא רואה שום סיבה שהיא לא תשא בנטל החלקי של מימון הטיפול בסכום שהיא מסוגלת לעמוד בו. אפילו אם זה לא יהיה סכום גבוה עדיין ההרגשה שלה שהיא אחראית על הבריאות שלה יכולה לסייע לה בהתקדמות בטיפול, ויכול להיות שגם אתה תרגיש יותר נוח עם המימון אם תראה שבתך עושה מאמץ ומשתתפת במימון של טיפולה

היי א אני חושבת שאתה עומד במצב מסובך, וזה מובן לדעתי שאתה מצפה לתוצאות אחרי 6 שנים ושקשה לך עם הנתק.... אני יכולה להגיד לך מנסיוני האישי שהטיפול בהפרעת אכילה הוא ארוך וסיזיפי, למטפלת ולמטופלת, ואתה צריך לשמוח מאוד, אפילו להודות על כך שבתך מחזיקה קשר ארוך ויציב עם הפסיכולוגית שלה כי זה מאוד לא קל וגם לא שכיח, הרבה בנות לא עומדות בזה ולא רוצות או מוכנות לקבל טיפול וזה מאוד מאוד חשוב שהיא נמצאת במסגרת כזו, ובמיוחד כזו שכנראה טובה ועוזרת לה. שאלת אם במימון אתה מנציח את הנתק, ואני לא יודעת לענות על השאלה הזו. אני כן חושבת שכאבא הבריאות (הפיזית והנפשית) של הבת שלך בוודאי חשובה לך, ועובדה - אתה ממשיך לממן את הטיפול, ומהבחינה הזו תאמין לי שאתה תורם לבת שלך המון, גם אם כרגע אתה לא רואה את "הפירות". ומהצד השני, אני כן חושבת שהפסקת המימון בוודאי שלא תועיל לנתק בינכם, אם זה מה שאתה רוצה לפתור. אני מודעת לכך שאני בטח מסתכלת על זה יותר מנקודת הזדהות עם הבת שלך. ודווקא מהנקודה הזו אני חושבת שכדאי שתנסה להאזר בסבלנות ולהאמין בפסיכולוגית שלה שהיא עושה את מה שהכי טוב בשביל הבת שלך. לדעתי זה השיקול הכי חשוב. ס

סליחה אם אהיה קצת בוטה. גם ההורים שלי מממנים לי את הטיפול. והסיפור שלי אחר ולא חשוב כרגע. רק חשוב שאין לי אפשרות למממן אותו בעצמי. אם הם יפסיקו את המימון הזה ואשאר ללא הטיפול הזה, רוב הסיכויים שלא אחזיק מעמד ואפגע בעצמי, עד כדי אובדנות. איזה הורה מוכן לאבד ככה ילד, ובשביל מה? כשהורים מחליטים להביא ילדים לעולם, הם מקבלים תעודת אחריות וביטוח? הלוואי! זו הבת שלך! איך זה שאתה לא מוכן לעשות הכל בשביל שהיא פשוט תמשיך לחיות?!

שלום רב, אני סטודנטית באניברסיטה ת"א ונוצר לי קשר מיוחד עם המרצה שלי. בעקבות משבר שחוויתי בתקופת הלימודים המרצה עזרה לי והקשיבה לי ומלווה אותי בתקופת הלימודים ואני מרגישה אליה רגשות מאוד מיוחדים אני אובססיבית אליה וחושבת עליה כל הזמן וכל הזמן רוצה לדבר איתה לא חושבת עליה בקטע מיני או משהו כזה רק מפנטזת שנהיה חברות גם שאסיים את הלימודים . ההבדל בגיל בנינו הוא לא קריטי היא גדולה ממני ב8 שנים ואני ממש רוצה להיות חברה שלה בעיני היא מיוחדת ואני חולמת ללהיות כמוה בהתנהגות במראה. אני יותר מידי זמן חושבת עליה וזה בעייתי וגם נראהלי שהיא רק מעוניינת לעזור לי אבל לא נראה לי שהיא חושבת שנהיה חברות. מה קרה לי? האם אני לסבית? יש לי בן זוג. האם זה קשור ליחסים גרועים עם אמא שלי ושנאה שלי את אימי? האם מדובר בהעברה אירוטית? אני מצד אחד מפחדת שהקשר הזה יפסק ומצד שני אני רוצה להפסיק לחשוב עליה כל הזמן. כל הזמן בא לי לדבר איתה ולספר לה מה עובר עלי ורוצה שהיא תאהב אותי .אני מתרגשת שאני רואה אותה איך אפשר להפסיק לחשוב עליה? מה יש לי ? האם אני סובלת מהפרעת אישיות? מעוניינת לדעת מה עובר עלי . האם הקשר הזה בריא בכלל? אולי עדיף לי ויותר בריא לי לנתק את הקשר הזה על אף הקושי? אני אובססיבית אליה , האם זה נורמאלי?

יש לי את אותו הדבר עם המטפל שלי, האם אין שם ל"הפרעה" הזו? לאובססיה כזו למישהו? לרצון לדעת עליו דברים? למחשבות הרציפות עליו במשך היום? לא נתנו לזה שם בספרות חוץ מ"העברה"? הרי העברה יש לכל המטופלים, אבל מה קורה כשזה חריף ומשבית את כל הפעילות היומיומית כאשר העיסוק הוא אך ורק בו. אודי אנא התייחס גם אלי בתשובתך.

לא בטוחה שהבנתי אותך. אתה יכול להרחיב על יחסי העברה? ומדוע יש צורך כזה עז אצלי?העברת הרגשות אל אותה מרצה ממי בעבר? לא מבינה כל כך את המושג הזה. ומה אני יכולה לעשות כדי להפסיק להיות כזאת אובססיבית אליה? אני משערת שהאובססיביות הזו עונה על צורך שלי אבל אני חוששת שזה כבר לא נורמאלי . אין לי שום פנטזיות מיניות עליה , למרות זאת האם יכול להיות שהתאהבתי בה? שאני לסבית? או שמדובר בבעיה רגשית עמוקה יותר? תודה

אינני יכולה להתגבר מעל משבר שהכיל פגיעות נרקסיסטיות בזה אחר זו עד שהתפרקתי. מאז בגלל תחושת הדחיה הפנימית שלי, המצב הנפשי מעורער ויצא משליטה. אני בחרדות וזה ימשיך להיות עד אשר אצליח להתגבר על הפגיעות. מה עושים אם לא מצליחים להתגבר על הפגיעות וכל החוויות שנקשרו לשם?זה עדיין רודף אותי. האם זה עוד אפשרי להתגבר אחרי מספר שנים שעברו? כרגע אני לא בטיפול.

שלום, אני בן 24 לאחר 2 מערכות יחסים עד היום. אני נמצא בקשר כבר 3 חודשים עם בחורה משכילה איכותית ויפה, פשוט מדהימה, הבעיה היא שלא מזמן התחלנו לדבר לעומק וגיליתי שהמשפחה שלה די מתוסבכת, ולה עצמה היו בעיות קשות עם האמא - מריבות על גבול השפיות, בנוסף האמא חוותה ילדות קשה ומטופלת בכדורים. מכיון שאני חושב בכיוון של חתונה, ואני יודע שהרשמים של דברים מוקדמים בחיים ובמיוחד יחסים בין בת לאם יכולים להשפיע רבות על התפקוד של האם לעתיד, רציתי להתייעץ מה יכולות להיות ההשפעות של עבר כזה, מבחינת התפקוד כאם או כרעיה?

שלום אני סובלת מכמה בעיות מתמשכות: סוג של דכאון, מתח, חרדה, דיסוציאציה במעגל סגור, תקיעות ממושכת מאוד מאוד. לאיזה סוג טיפול או שיטה טיפולית עלי לפנות?

הייתי רוצה טיפה להרחיב ולחדד (עד כמה שאני עצמי מסוגלת). עשיתי מעין, נקרא לזה סדנא אם כי לא ממש אף יותר גרוע. בכל מקרה קרה שם שהתפרקתי ואיבדתי את עצמי. אני לא יודעת מי אני היום. יש הרבה גם חרדות. אך בעיקר הלכתי לאיבוד במובן שהסדנא העבירה אותי על דעתי וניתקה אותי מעצמי בגלל שנכסו כל הקולות התוקפניים של האחרים. בטיפול דינאמי ניתן ללכת יותר לאיבוד ואני תוהה עם טיפול ב CBT יכול לעשות סדר?

שלום, הייתי שמחה לקבל המלצה על פסיכולוג באזור הצפון (חיפה והקריות) . תודה,

שלום בן זוגי סובל מאישיות בלתי בשלה המתבטאות גם בהפרעות OCD ו-OCPD לפני החתונה בעלי ציין בפני את הפחד שיש לו מלהיות הורה ולעשות ילדים. בעקבות כך הוא הולך לטיפול פסיכולוגי ולמעשה אובחן לראשונה בהפרעות שציינתי. יש לי חשש שבעלי "יסכים" לעשות ילדים רק כדי לא לאבד אותי למרות שהוא לא באמת מאמין שהוא מסוגל להיות הורה טוב. אני מאוד רוצה בילדים והתניתי את המשך הנישואים שלנו בהחלטתו. אשמח לשמוע דעות בנושא.

כן,זאת בהחלט תחושתי. אף פעם לא למדתי לאהוב את עצמי.כל מי שהיה אמור לאהוב אותי ולדאוג לי בגד בצורה איומה או נטש אותי (נפטר) בגיל צעיר. למרות הכל התחתנתי ובניתי לי משפחה קטנה ולזמן מה הייתי בסדר. אולי אלה הגירושים שגרמו לי לרגסיה... שלוש שנים אחרי ועדיין לא הצלחתי לבנות לעצמי חיים מעבר לעבודה. חוץ מבני אין לי אף אחד בחיים האלה.לא מצליחה ליצור קשרים משמעותים עם אנשים ולא רואה איך זה ישתנה אי פעם. אחרי הרבה עבודה קשה מצידו נבנה לו קשר טוב עם המטפל אבל עכשיו הוא לוחץ עלי להתקדם וזה גורם לי לחרדות נוראיות. עד כדי שאני כמעט מעדיפה לחבל גם בקשר איתו...

נראה שמזמן לא כתבתי כאן, ואולי זה רק מרגיש לי ככה.. הייתי רגילה לכתוב באופן קבוע לפחות פעם בשבוע.. ביום שישי.. בעיקר אחרי הטיפול.. לא כל כך בטוחה למה ההתרחקות, ואולי יש לי אי אילו כיוונים, אבל שום דבר לא באמת ממש מובן לי.. אני כן יודעת ומרגישה שחסרה לי מאוד הכתיבה כאן, השיתוף, ההרגשה שאני לא כל כך לבד ובודדה, ההרגשה שיש מי שיכול ורוצה להכיל אותי - עם כל מה ומי שאני וכל הבלגאן והטירוף שבתוכי. (ואני לא מתכווננת לטיפול). מוצאת את עצמי רוצה לכתוב (דווקא?) בימים שהפורום סגור.. תוהה אם זה בגלל שלא ניתן לכתוב בימים אלו, או אולי זה באמת הצורך לכתוב אחרי טיפול.. פתאום אני תוהה לעצמי מה בעצם רציתי או ניסיתי לכתוב.. ואין לי ממש תשובה.. אז רק אסיים בכך שאגיד למיקה ושרית.. אני כאן.. קוראת כמעט תמיד את כולם.. חושבת על כולם.. קצת קשה לי לכתוב כאן.. אולי קצת קשה לי עם הסגנון.. אולי זה קצת פחות מתאים לי ומקשה עלי להשתלב כאן.. לפחות בכתיבה ושיתוף.. אבל אני בהחלט קוראת.. תודה לכן יקרות, על שהתעניינתן, חשבתן ושאלתן.. נילי, מקווה שיבואו ימים (ולילות) קלים יותר.. שדברים קצת ירגעו ויתנו לך לנוח ולאגור כוחות.. לכולן - תשמרו על עצמכן שיר

תודה אודי, על ההזמנה לכתוב גם כשסגור.. וגם על האפשרות לחשוב בקול.. אולי אעשה זאת.. בינתיים, רציתי לשאול אותך.. אם זה בסדר.. לגבי היפנוזה.. האם ניתן דרך היפנוזה להגיע לנתונים מסוימים.. למשל.. אם עברתי משהו כשהייתי ילדה, ואני זוכרת את המקרה (את רובו) אבל אני לא זוכרת למשל נתונים מסוימים כמו בת כמה הייתי.. האם היפנוזה יכולה לעזור בדברים כאלה? ואם כן, האם מקובל ללכת לפגישה אחת כדי להגיע לתשובות לשאלות מסוימות (כמו זו שהעלתי)?.. ולגבי EMDR , האם זה בכלל אפקטיבי למי שזוכר את רוב המקרה (נגיד איזושהי טראומה) או שזה יותר מתאים למי שהדחיק עד כדי שאינו זוכר כמעט כלום?.. סליחה ש.. יותר מידי שאלות.. שיר

שלום אני הייתי בטיפול שנה וחצי והוא נספק פתאום בגלל סיבה עצובה וכואבת שלא תלויה באף אחד. התחלתי טיפול חדש כי הרגשתי שלא מיציתי את הטיפול ולא סיימתי אותו כמו שצריך. אני בתחילת הטיפול אבל ממש קשה לי כל הזמן אני עןשה השוואות למטפלת הקודמת שלי.. אני גם לא מרגישה שיש בינינו כימייה כמו שהייתה לי עם הקודמת אני לא יודעת מה לעשות אין לי כח עכשיו לחפש עוד פעם מטפל ולהחיל עם זה שוב...אוווףף אני מתגעגעת אליה!!!!:(

שלום אודי אני בבעיה מזה הרבה מאוד זמן. עברתי סוג של משבר/ים טראומטיים מורכבים שהכילו הרבה מאוד אלמנטים. הענייו שהרצף נקטע וכאילו הפעולה נקטעה באיבה. אינני יודעת אם ניתן להמשיך מאותה נקודה אחרי שעבר הרבה מאוד זמן ובנתיים אני חשה בסוג של צמצום. אני שואלת לגבי איזה סוג טיפול יכול להיות הכי יעיל במקרה הנ"ל: דינאמי טיפול נרטיבי היפנוזה או פסיכואנליזה תודה

רציתי להוסיף, עכשיו אחרי חיפושים וקריאה אין סופיים, שכנראה או בצם לא כנראה שמדובר בהפרעה דיסוציאטיבית. למעשה היא היתה הרבה יותר חריפה ודעכה בשנה האחרונה אם כי עדיין אני חשה חורים בזיכרון והרבה יותר עצירות בפעילות. אשמח גם לקבל אולי שמות למטפלים טובים ומומחים בתחום מעבר לשיטת הטיפול. תודה

אירית שלום, עמותת ט.ד.י מאגדת מטפלים העוסקים בתחומי הטראומה והדיסוציאציה. באתר העמותה (http://www.tdil.org) ניתן למצוא גם חומר בנושא וגם רשימה של מטפלים החברים בעמותה.

מבקשת עזרתך ועזרת הפורום במתן המלצה לפסיכולוג באיזור ר"ג, גבעתיים, ת"א, אשר עובד עם חברי קופ"ח מכבי. תודה!!!

שלום תודה על התשובה הקודמת. 1.כפי שכתבתי מקודם, המטפל שלי המליץ לנסות טיפול אצל מישהו אחר. האם כדאי לפנות שוב לטיפול פסיכודינמי או ללכת בכיוון של טיפול התנהגותי קוגניטיבי. איזה עוד אופציות קיימות? מה שבעיקר מציק לי ואני רוצה מאוד לטפל בו זה תחושת הריקנות ותחושה של התפרקות זהות שאני מרגישה והרגישות שבי. 2. אני מרגישה תחושת ריקנות, במהלך היום אני מתרוקנת מספר פעמים, הדברים לא ממלאים. יש לציין שאני בן אדם סקרן ואני רוצה לעשות דברים אך כשאני עושה דברים אני לא מתמלאה מהם או שמתמלאה לזמן קצר ואח"כ מתרוקנת. למה זה קורה וכיצד מטפלים בבעיה הזו? זאת תחושה שגורמת למוות פנימי!איך אפשר להתמודד עם זה? אני שונאת את זה. התחושה הזו מכניסה אותי לחרדה ולדיכאון. אני מרגישה שאני פועלת על סרק. 3.יש עוד דבר שמציק לי זו תחושת אי רצף שאני מרגישה בהוויה שלי. אנסה להסביר:כאילו שאני לא חשה רצף בהתנהלות שלי ובתחושות שלי ובטיפול זה מתבטא בכך שאני לא מרגישה רצף בין הפגישות. זאת תחושה נוראית. למה זה קורה וכיצד אפשר להתמודד עם זה? תודה

נטלי, נשמע שמאד קשה לך, מאחלת לך למצוא מה ואיך ימלא אותך. התחושה שאת מתארת מוכרת לי ואת מתארת אותה באופן כל כך חזק אין לי לצערי מתכונים אבל רציתי להגיב לשאלה השלישית שלך לגבי תחושת אי הרצף הטיפולי. קראתי פעם, נדמה לי אצל ארוין יאלום באחד הספרים, שמטופלת שלו חוותה חוסר רצף כזה והוא עזר לה על ידי זה שהוא הקליט כל פגישה והיא הייתה מקשיבה להקלטה בין הפגישות וכך חוותה תחושת רצף, המטפל היה איתה גם בין הפגישות וגם הגיעה לפגישה הבאה יותר מוכנה. אני יודעת שזהו פתרון טכני אבל לפעמים דווקא בפתרונות הכי פרוזאים... לי זה מרגיש קצת כמו חפץ מעבר כזה שמשמר את המטפל איתך. אני למשל הייתי ממשיכה את השיחות עם הפסיכולוג בלב, אבל לא תמיד אפשר... שלך יוד

ד"ר אודי בונשטיין שלום, אני בת 18 ולאחרונה התגלה לי שאבא שלי מנהל מערכת יחסים צדדית. ההורים שלי נשואים באושר 20 שנה, ולא היתה בעיה כזאת קודם לא מצד אמא שלי ולא מצדו. יש לי כבוד גדול כלפיו וכלפי אמא שלי. אני לא יודעת מה לעשות, אבא שלי תמיד הייתה הדמות הנערצת עליי ותמיד רציתי להדמות לו. ועכשיו כאילו הבועה התנפצה לי בפנים.. אני חושבת שזה קצת גדול עליי כל הסיפור אני לא יכולה להמשיך להסתיר הכל ככה ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. מצד אמא שלי זה לא בסדר מבחינתי שאני יודעת דבר כזה ולא מספרת לה והיא ממשיכה לחיות עם גבר שבוגד בה ואף אחד לא יודע כמה זמן. מה אני צריכה לעשות?

תודה רבה אתה מדהים..

שלום רב! מקווה שאני בפורום המתאים, אז ככה: אני בת 32, אמא ל4 ילדים... אפשר להגיד 1 גדולה בת 7 ו 3 תינוקות - אחד בן 3.5 ותאומים בן ובת בני שנה וחודש. האם יש מצב שאני בדכאון אחרי לידה? בדיכאון אני בטוח... אחרי לידה? קצת מאוחר, לא? ואנסה לתאר את תחושותי והרגשתי: אני מרגישה בדאון רוב הזמן. מהרגע שהגדולים חוזרים בצהריים, אני שומעת את עצמי כל הזמן צועקת ומנסה להפריד ביניהם... אני מרגישה שאני פשוט לא מצליחה להנות מגידול הילדים. עד שהתאומים נולדו עבדתי במשרה מלאה ועדיין קשה לי עם המושג והמחשבה שאני "עקרת בית". אני כרגע יושבת ובוכה ולא מצליחה להתאושש, אלא רק - לפחות - מצליחה לתפקד תפקוד מינימלי... יכול להיות שזה תקופה כזאת, אבל בינתיים זה נראה לי יותר מדי זמן - שאני ככה. מה נראה לך? תודה מראש חחח

שלום, אני צריכה להגיש חוות דעת פסיכולוגית בעקבות רצוני לעשות שירות לאומי (לאחר שקיבלתי פטור מהקב"ן). האם אפשרי לקבל מפגישה חד פעמית את החוות דעת המבוקשת? למי אני פונה בעניין? תודה, מור

שריתוש.. מאוחר עכשיו.. חצות ועשרים.. ואני לא ישנה.. יודעת שגם לא אשן הלילה.. הרי ישנתי כל הערב.. זה נראה בלתי אפשרי להיות.. אז ישנים במקום.. ..אולי.. כדי לא להיות..?? עכשיו לילה.. ואם לא 'הייתי' ביום, אצטרך 'להיות' עכשיו.. ואין לי מושג איך זה יקרה.. השתיקה מתארכת אצלי בפנים. שתיקה אכזרית. אני כאילו בתוך בועה הנתונה לרוחות.. אך עדין, בועה. והכל בפנים סוער, ואני יודעת, ולא יודעת. ((((((((((((((((((((((((((( :( ))))))))))))))))))))))))))))))) חייבת לספר לך כמה הוחמאתי שהצעת להחליף כתובות מייל. אשמח מאוד לעשות זאת: [email protected] (מאז ששינו את עיצוב אתר דוקטורס איני יודעת כיצד אני יכולה לראות את המייל שלך אלא אם כן הוא נכתב באופן מפורש (משום שבעבר היה מצורף לצד שם השולח). בכל אופן, כפי שכבר ראית, הוספתי את שלי כאן..). אז זהו.. פורסת לישון.. ללילה מלא כוכבים.. וחושך. חיבוק מהלב, דמעה קפואה.. ~נילי~

כך זה באמת היה עד ששינו את האתר. היום, כתוב באופן ברור ליד האיקון הנותן לכותב להכניס את כתובת המייל שהכתובת לא תופיע באתר. דווקא בהודעה זאת כן הוספתי את כתובת המייל שלי גם 'מחוצ' להודעה עצמה ואני לא רואה אותה מופיעה כקישור. האם יש פה משהו שאני מפספסת..? בכל אופן, תודה על ההסבר. ~נילי~

בהמשך להתכתבות שלנו בעץ "מכתב למטפל" לא קיבלת ממך תגובה. הייתי צריכה כרגע כל עצה שאוכל לקבל. אשמח מאוד לתגובה, אור

למה יצאתי מפגרת כל כך? לא יכולה לסבול את הלבד ואז יוצרת קשרים למטרת סייבר סקס נטו. כל יום.עם כמה ביום. בסוף מקיאה מגועל עצמי. למה?למה?למה?למה?עד מתי?

שלום לך, רציתי לכתוב לך שהיום אני בת 48,נשואה עם שלושה ילדים , ואבי ששתה אלכוהול שנים ומזדקן , ואומר לי שהוא רוצה למות ,אמא ,שכנראה עברה גילוי עריות מהאח הגדול ולעולם לא טיפלה בזה... אשת אלכוהולויסט חלשת אופי, אך נוקמת ומקנאה בי על כל דבר שאני עושה, מתנהגת אלי כאילו אני בת 3, ושנים אבא התעלל באמא ובנו הילדים מילולית ולפעמים פיזית רק היום אני רוצה לנתק והכל קשה כי הוא ואמא זקנים ומתחילים להיות חלשים והכל צף לי היום לתת להם להירקב להעניש אותם , על ההתעללות שהתעללו בי, אני צריכה כנראה לפרוק הכל אצל פסיכולוג להוציא הכל ולחשוב רגוע , לעשות צעד צעד אם האח כיצד לעזור להם בזקנה שהם יזדקנו בכבוד אבל מצד שני אני לא אתנתק ואשב ואבכה שנים על הכאב שהם פגעו בי והכעס שנמצא בתוכי כבר שנים . רוצה לצאת החוצה מה עושים??? אשמח לקבל תשובה , תודה גם למייל

לאודי שלום אני רוצה לברר נושא שמציק ומעיק עלי לעיתים.יש לי ידידים וידידות ממקומות עבודה מהצבא ,כאלו שאנו שומרים על קשר.חלקם הקשר הוא חד צדדי ממני.אני היוזם יוצר קר תמיד ואילו הם רק מקבלים מאזינים ממני אבל ,אבל -משדרים ואומרים כי טוב וכיף ומזדהים יחד איתי בקשר אבל בפועל הם לא מתקשרים ולא יוצרים קשר בעצמם אני מאוד מבולבל ואני רוצה לדעת כיצד להגיב למצבים אילו בהם אני זה שרק מתקשר ואילו הם לא מראים שום עניין ולא מרימים טלפון ,אגב הסיבה לכך גם חשובה לי אם יש לך רעיון לסיבה כלשהי תמיר תודה בנתיים

אני חושב שזה יהיה נהדר אחשוב על כך

אני בת 25 עובדת בעבודה טובה שאני מאוד אוהבת, מצליחה בה ומקבלת הערכה מאוד גדולה מצד הממונים אלי וזוכה לקידומים.במקביל לומד תואר ראשון. מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי בעיות של תקשורת עם הסביבה, לא ממש הייתי מתקשרת עם אנשים. הייתי מגיעה לחברה של אנשים חדשים פשוט הייתי מסתגרת בעצמי ולא הייתי מדברת תמיד הרגשתי שאין לי הרבה מה להגיד, בגלל זה אין לי כמעט חברים ואני מאוד מתקשה לבנות מערכת יחסים יציבה. בשנתיים האחרונות אני בקשר עולה ויורד עם בחור מקסים , יש בינינו תקשורת מדהימה אנחנו מבינים אחד את השני בחצי מילה. אבל כאשר הוא מביא אותי לחברים שלו אני לא מצליחה להתקשר איתם למרות שאני מאוד רוצה והוא כל הזמן קבל תגובות על כך וזה מאוד מפריע לו ומשפיע על המערכת היחסים שלו. הייתי רוצה לטפל בביעה הזמן כי משפיע במקומות רבים בחיי וזה מתחיל להיות מעיק... אשמח לקבל המלצה... תודה,

שלום. אשמח אם תתן לי טיפ יש לי סיטואציה לא קלה יש לי אמא הרסנית שנים כבר שהיא "מפילה תיקים" עליי לועגת ומתנכלת לי לשמחתי שיקמתי את עצמי אני נשואה יש לי בת ובעל מדהימים אך מיום לידתי היא מצאה ההזדמנות לבוא "לעזור" מצד אחד אכן עזרה ומצד שני הרסה חירבה את הזוגיות עם בעלי התערבה ויצרה ביני לבין משפחת בעלי סכסוך וטינה. מצבי כיום שאני לא מדברת עם החמים שלי והיא נהנת מזה וממשיכה להציק ולהפיל עליי ועל בעלי תיקים היא מטיחה בי עלבונות וצועקת עליי בנוכחות ביתי הפעוטה הסיבה היחידה שאני סובלת אותה היא הבטיחה שתעזור לנו בקניית דירה. בנתיים יש לי קושי עם החמים שלי מה עושים?

הי אודי... אשמח אם תפרט יותר ברור-איזה כלים יש לטפל בסיטואציה הזו איך אדגיש לה את עצמאותי?

קראתי כאן בפורום את השיחה בנושא חיבוק של המטפל/ת. רציתי לשתף במשהו שקרה לי בטיפול ואולי יעזור... פעם לאחר כמה חודשי טיפול רבים כעסתי מאד על הפסיכולוג שלי על כי בפגישה לפני זה נתן לי ללכת כשאני "מפורקת" ולא ראה ולא תמך. הוא הסתכל בי ואמר אני מבין שאת היית צריכה חיבוק. חשבתי על זה, הססתי, נבוכתי ואמרתי "כן". הוא אמר לי הילדה שבך הייתה צריכה חיבוק ובגלל האשה שאת לא יכולתי לתת אותו. מאז בפעמים שהייתי צריכה חיבוק הוא שם לב, ואמר משהו כמו :אני מחבק אותך במילים. לפעמים התמרדתי ואמרתי לו שזה לא מספיק. אבל, באמת, זה היה הרבה מאד עבורי. החיבוק במילים. העובדה שהוא ראה את הצורך, ראה את הילדה הקטנה שמאד צריכה אבל כן שמר על הגבולות.

אודי שלום, תודה על התגובה.אנסה לחפש את העבודה שהזכרת של פרנצי. זה נשמע מאד מעניין. אכן הפסיכולוג שלי לשעבר הוא מטפל מוצלח בעל יכולת הבחנה (כפי שציינת) חשבתי על זה שגם כאן הרגשתי סוג של חיבוק במילים. קראתי חלק (קטן) מתשובותיך בפורום וזה מאד נוכח.

מה הם הקריטריונים כדי לקבל רשיון קבוע של פסיכולוג? במה ניתן לעבוד עם רשיון כזה? מה הם הקריטריונים כדי לקבל תעודת מומחה של פסיכולוג קליני? תודה

האם ניתן לגשת לבבחינה ממשלתית בדיאגנוסטיקה ובפסיכותרפיה לפני השלמת כל תקופת ההתמחות הנדרשת בפסיכולוגיה קלינית? האם כתוצאה מעמידה בהצלחה בבחינה ממשלתית בדיאגנוסטיקה ובפסיכותרפיה נרשם אוטומטית הפסיכולוג כמומחה בפסיכולוגיה קלינית בפנקס הפסיכולוגים ע"י משרד הבריאות, או שיש צורך לבקש תעודת מומחה בפסיכולוגיה קלינית ולאחר מכן לבקש את משרד הבריאות להירשם כמומחה בפסיכולוגיה קלינית בפנקס הפסיכולוגים? האם מותר לפסיכולוג שסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית(אך לא התמחות בפסיכולוגיה קלינית) ועבר לימודים של טיפול התנהגותי קוגנטיבי לעסוק בטיפול זה? תודה

שלום לכולם רציתי לחדד למתמחה בפסיכולוגיה קלינית מותר לטפל באופן פרטי כל עוד הוא עובד תחת הדרכה וזאת בתנאי שסיים שנתיים של התמחות והוא נמצא בתהליך התמחות בהווה בברכה, גילי