פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב בני בן 11 , ומזה מספר חודשים הוא תולש את שיער ראשו.הוא לא מודע לזאת.היד עולה לו באופן אוטומטי לראש.החלטנו על חבישת כובע,אך לפעמים היד עוברת את הכובע.יש לו כבר קרחת באזור התלישה.מה עליי לעשות?ברצוני לציין שהילד אינו חסר תשומת לב ,והוא ואני מנהלים כל הזמן שיחות על הקורות אותו בבית הספר ובכלל.אנא עזרו לי.ניסיתי להראות לילד בעזרת מראה את הנזק.אבל זה רק גרם לו לבכות .עליי לציין שהילד הינו ברמה שיכלית מאוד גבוהה(מחונן)כך שאני יכולה לדבר עימו בצורה בוגרת. אנא עזרו לי תודה מראש בילי

בילי... ישנה הפרעה שנקראת טריכוטילומניה, ששייכת להפרעה ממשפחת ההפרעות הכפייתיות, ומתבטאת בתלישת שיער כפייתית ובלתי נשלטת. כדאי לפנות לאיש מקצוע ולברר, האם ההופעה הפתאומית של תלישת השיער היא לא ביטוי אחר של חרדה, לפני שמקבלים אבחון חד-משמעי של טריכוטילומניה. ישנם פסיכולוגים שההתמחות שלהם היא קלינית של הילד והמתבגר - התייעצות עם איש מקצוע כזה עשויה להועיל לכם.

שלום לכולכם אודי ...פורום מקסים אין כמוך!!!!!!! אני פשט חייבת לשתף אין לי למי לספר אני בזוגיות 4 שנים עם בחור בן 39 ואני בת 26 אני אוהבת אותו כבנאדם מאוד אבל לא הייתה לי תשוקה מטורפת בהתחל לאט לאט למדתי להימשך,ואחר כך זה הרגיש טוב ויחד כבר תקופה ארוכה הוא דואג לי מאוד גם כלכלית וגם רוצה כול הזמן ל"דחוף" אותי קדימה מקצועית והוא מציע עזרה מבחינה כספית וכו אני באה מממשפחה עם קשיי יום ואיתו איכות החיים שלי קפצה בצורה משמעותית אני פתאום חושבת על זה שאם זה יילקח ממני אם ניפרד שמה אעשה וכו ואיך אסתדר ואני לא עובדת עכשיו ומסיימת רק עכשיו לימודים של רפואה משלימה ולא יודעת איך אתחיל אף על פי כך שהיית תמיד בחורה עצמאית מילדות עבדתי המון וקשה ודי נשברי מזה כי המשפחה לא עזרה כי לא יכלה זה היה ההפך איתו פתאום קצת רוגע אבל.................... בתור בן זוג אני כבר מתלבטת אחנו לא יוצאים לברים כי אותו זה לא מעניין בלחץ לסרט הכול נהייה שיגרתי לפעמים אני יוצאת עם חברות ורואה חיים ומרגישה זה לא המקום שלי ואז אני אומרת מי עוד יהיה אליי כזה טוב ויעניק לי את מה שהוא אני מבולבלת עצובה מתלבטת צריכה סדר בתחושות שלי ובמה אני מתיחלה איך מתקדמת להגיע להחלטה וכול השאר סליחה על האורך מודה מקרב לב על ההקשבה

התעייפת אודי? תודה על מסירותך, אגב שאלתי אותך לא מזמן איך זה לשבת בצד הזה ןלא בצד השני, לפעמים אני חושבת לעצמי אם הפסיכולוג חש איזו הקלה ואומר לעצמו מזל שאני לא במקום המטופל במצב התקוע שלו , עברה לך מחשבה כזו בראש? זו שאלה מוזרה? שיהיה , ואופירי? איפה את יקרה? למה אינך משמיעה את קולך {הייחודי,} ? , דברי אלינו.[תודה על החמלה אז } אתה יודע אודי,אם מישהי מהחברות שלי היתה יודעת שאני כותבת בפורום הזה היא היתה חושבת שהחלקתי על בננה או משהו כזה מה אני כזו משועממת?

החברות שלך החליקו על בננה ופיספסו את המקום המיוחד הזה. לא את :-) אני חייבת לאמר זאת בצורה כזאת כי באיזה שהוא מקום נראה כי את מרגישה מוזרה שאת פה... אז את לא מוזרה בכלל. להפך, את סקרנית וזה טוב וחוצ מזה.. מצטרפת לקריאה לאופירי... הלו, את בסדר..??? ~נילי~

תקראו לזה איך שתרצו לקרוא לזה, אובדנות, בריחה, כיאוטיות. לא, כיאוטיות זאת סתם מילה דרמטית. אני לא קוראת לזה. אין לזה מילה. חלומות מתזזים אותי, אני ערה וישנה בו זמנית. מבולבלת מהי המציאות שלי, מהי מציאות האחר.. מרפרפת מעל הבטן שלי, היא מקרקרת.. מחפשת, מוצאת את הדופק.. פומ פומ, פומ פומ.. פאקינג מפעים בי רוח חיים.. ואני מרגישה אותו – עוצמתי, מחייה אותי.. את הנבלה המתה שאני. הרגש הראשון מחפש את המוות שאני כה צמאה לו. והרגש השני, מתעוות לו אל מול המציאות. לעזאזל. אני עדין בחיים. לעזאזל, אולי אני לא רוצה למות. נקרעת בין חיים לחיים פטתיים, משתמשת בכל כלי לברוח מההתמודדות הבוגרת, המציאותית. אני מ-ש-ת-מ-ש-ת. פשוט כך, ממש כך. משתמשת רק בכל אמצעי אחר. נבלה. ידי רועדות, איפה היציבות, איפה הנעליים.. איפה הוא ואיפה אני. מי אני בכלל. בנאליות, זה כל מה שאנשים יודעים לאמר. ואני שואלת שוב; איפה אני. בלי בנאליות. א-נ-י א-י-פ-ה ??? אגואיסטית, אני חושבת לעצמי. לא. את בודקת. זה טוב. ועוד הפעם.. הקולות האלה.. הצרחות הפנימיות זה אומר זה ואחר קובע זה יד אחת פה, השניה הרחק אי שם כל הגידים בין מאיימים להקרע, הדם פוסק מלפעום הדופק נחלש ואני דופקת את עצמי אל תוך חלום מבועת נעים משומש חדש סתם עוד חלום עוד בריחה מהמציאות . היא אכזרית היא, המציאות. ואני..? אני תינוקת. רוצה לינוק ואין פיטמה נתנו לי בקבוק לא, לקחו לי אותו אמרו לי, תשתי לבד! אנחנו כבר לא נעזור לך, את – צריכה לבד. לבד ??? כן נילי, לבד. את יכולה..? את רוצה..? רק את יודעת. את מפחדת לספר. את מפחדת מכולם, את מפחדת בעיקר מעצמך. נזכרת אז, בזמן שהייתי הכי קרובה לסוף, מתגעגעת. כמהה לאותה הרגשה, לעוצמות.. עכשיו הכל מופנם, מפוחת. פאקינג תרופות.. לא מרשים לי להיות אני בלעדיהם.. אני רוצה את עצמי, לאאאאאאא אני לא רוצה.. :'-( לא רוצה כלום.. :'-( שקרנית. ~נילי~

רציתי רק לשתף ש'השינוי הטכני בממשק הפורום'? מעורר בי חרדה.. שהפרטיות תופר, שהדיסקרטיות לא תהיה מובטחת. גם החשש שההודעה הזאת תגרום לך ואולי לאחרים לחשוד בי שאני מ"אויבי" הפורום... הלא תמיד חוששת שיעצרו אותי על חטא שלא עשיתי.. קפקאית שכמוני. מזכירה לעצמי את השיר 'פראנויה' של אחינועם ניני.. (רק מיקה)

שלום רב, אני מאוד מעוניין ללמוד פסיכולוגיה, אולם באופן עצמאי ולא-מקצועי. לאחר קריאה באינטרנט, מצאתי שהספרים המומלצים לקריאה ראשונית הם "עקרונות הפסיכולוגיה" (וויליאם ג'יימס), "פשר החלומות" ו"מבוא לפסיכואנליזה" של פרויד. יש לכם הצעות יותר טובות? משהו אחר? הבנתי לדוגמא שכיום רוב התיאוריות של פרויד הופרכו. מה הכי כדאי לי לקרוא כדי להתחיל+? תודה רבה, ארז

  רק לומר שהספר "פשר החלומות" יצא לפני כשנתיים (2007 כמדומני) בתרגום מחודש כ "פירוש החלום". מעניין שהספר המפורסם הזה - בשנים הראשונות אחרי שראה אור במהדורתו הראשונה (1899) - הצליח למכור מספר מצומצם ביותר של עותקים. בכל אופן, השאר - היסטוריה. ובאשר לתרגום לעברית - ציטוט: ""הספר תורגם לעברית לראשונה ב-1958 כפשר החלומות. התרגום החדש מגרמנית מעביר את לשונו הצלולה של פרויד לעברית בת-זמננו, ואף מבהיר במדויק מה בספר שייך למהדורתו המקורית, ומה להרחבות שפרויד הכניס בו בעשורים הבאים, לעתים תוך שינוי משמעותי בתפיסותיו. הספר מלו?וה במאות הערות שוליים המסייעות לקורא להבין את חשיבתו של פרויד, ואת המוטיבים המופיעים בחלומות שהוא מפרש. נכללים בו שני מבואות ואחרית דבר, הסוקרים הן את מקורותיו ותהליכי כתיבתו והן את גלגולי החשיבה הפסיכואנליטית על החלום מאז ועד היום."" וברוח אותם דברים - הענפים השונים התפתחו לכל מיני כיוונים, חלק מתוך הסכמה וניסיונות כיוונון או שילוב, חלק מתוך התנגדות, כך שנראה לי שבכל מקרה צריך לדעת קודם כל דבר מה על הבסיס. (mp)

  בזמנו, אודי, כששאלתיך אודות ההיפנוזה והקשרה לדיסוציאציה הזכרת את פייר ז'נה (Pierre Janet) חיפשתי אז אודותיו, ומצאתי את המאמר להלן בהקשר: http://www.jrhaule.net/PJ+dsn.html במאמר מצוין בין השאר דבר שנגע ללבי: " Janet is also the nearly forgotten founder of the analytic tradition in psychology" אולי פחות רעש התעורר סביבו, אך מגיעה גם לו הרבה קרדיט כמייסד, נכון? (mp)

אני אמורה לדאוג?

אחד הסופרים הגדולים של זמננו - ג'וזף הלר - כתב: "כל הטרגדיות המוצלחות סופן סוף טוב." בהתחשב בשינויים האחרונים - הוא אפילו צדק.

שקט. מסתורי. חכם. עמוק. מעודד. אוקסימורון. מסתבר שרעידת אדמה (מבוקרת טיפולית) יכולה להזיז ולהשקיע סלעים גדולים (או קטנים) למקומות רצויים דווקא. במחשבה נוספת - האם בדיעבד אפשר אולי לומר שהיא בעצם הייתה האות המבשר שינוי של נחת, היא הייתה הזעזוע שלפני ההתיישבות המבוססת יחסית? אבל לכי תדעי כשאת בתוך החווייה המבהילה... P-: מקסים. והי, שישתמר לאורך זמן. רק בקטנה, (mp)

לאילו טרגדיות הוא התכוון, לאילו הכתובים בסיפורים, או אלה המתרחשים במציאות..?? ואולי התנתקתי לאחרונה - ויצא לי לפספס את הינויים האחרונים?? אשמח לקצת הסבר. וסליחה אם אני מפגינה מעט בורות..

ותחושת הרעב מתערבבת בתחושת השובע ותחושת השובע מתערבבת בתחושת הרעב שמתערבבת שוב עם תחושת הבחילה ושום צבע אינו נראה בבירור כמו לראות מתוך זגוגית חלון מלוכלך ושום קול לא נשמע צלול כאילו מישהו עיוות את הכל בכוונה והכאב חד כמו סכין אך לא כמו סכין- הוא אינו נגמר מהר הוא אינו נגמר כלל יותר דומה הוא להרגשה שאתה בתוך מעגל גדול של אנשים שמוסרים אותך מאחד לשני דוחפים אותך חזק, מטלטלים אותך, מפילים אותך ולא נותנים לך מנוח ואתה כמו מטפס על הר בגובה רב נאחד בציפורנייך על מנת לא ליפול רואה כבר את הקצה, אך מישהו שם עומד ומחכה לך דוחף אותך חזרה עד למטה וצוחק בקול גדול ואני רוצה לצעוק, לצרוח את הכאב שבתוכי כי אולי אם ייצא החוצה ייכאב פחות בפנים אך איני יכולה. אפילו הבכי המתמשך הפך כבוי, בכי כמו יללה של חיה פצועה בצד הדרך. ואני מחכה ללילה, רק לנוח מעט- בבקשה. ואני פוחדת מהלילה כי אין מנוחה בו לעולם. יש בו סבל וייסורים, הכאבים הפיזיים יוצאים אל השטח, כאילו כל היום רק חיכו לתורם. ובלילה הבדידות ענקית, כמו יריעת בד גדולה שאמורה לעשות צל. ואני מחכה לסופי השבוע- רק לנוח מעט בבקשה. ואני שונאת את סופי השבוע- כה קשים הם, ארוכים, מייסרים. לא ולא, אומרים הקולות שסביבי- לא ניתן לך מנוחה לעולם. אין בכוח לא פיזי ולא נפשי אין בי חשק או רצון לקום בבוקר ולראות את השמש שזורחת כאילו נגדי בכוונה וגם היא צוחקת בקול גדול- עוד יום קשה מחכה לך, כך היא אומרת. ראשי כבר מזמן אינו בשליטתי. לא מבינה מה קורה בתוכי, לא יודעת מה לעשות ואיך לעזור לעצמי. כמו רובוט שפועל על סוללות מאד חלשות, זז ועושה פעולות אך גוסס. אני מביטה סביב- אוטובוסים, אנשים, מוסיקה, טלווייזיה, מחשב, טלפון, עבודה, מקלחת, מקרר, ספרים, חנויות, ילדים בעגלות, נהגי מוניות- הכל ממשיך, הכל זורם, אף אחד לא שם לב שאני מוטלת בצד הדרך, מדממת לבדי. מה זה אומר להשתגע? לא להבין את הנעשה סביבי? להיות מדוכאת? לחשוב מחשבות אובדניות? לא לרצות לקום בבוקר? לפחד? לבכות לפחות 3 פעמים ביום? לסבול מכאבי בטן ודופק מהיר?

המילים שלך כל כך נוגעות, כל כך בדיוק... מושיטה לך יד י.

ילדה בת 17 כיתה י"א שהפסקה ללכת לבית הספר מרוב פחד מאנשים היא חושבת שאנשים רודפים אחריה ומנסים לפגוע בה ,הרקע לפחדים אני חושבת היתה משהי ילדה בסביבות 13-14 שהתאבדה היא שמע את זה והגיבה בחרפות ומאז היא מפחדת היא לא יוצאת מהבית לו הולכת לבה"ס מזה חודש ,לקחנו אותה לטיפול פסיכאטר נתנו לה כדורים נגד פחדים אך זה לא עוזר המצב נשאר אותו דבר. והפסיקה לקחת כי זה לא עוזר זה יותר נותן לה לישון הרבה. מה עושים? איך אפשר לעזור לילדה שתחזור לשגירה שהיתה בו למי פונים מי יכול לעזור לה, והיא אינה רוצה ללכת לשום פסיכלוג היא אומרת שזה לא עוזר, מה עושים איך אפשר לעזור לילדה???

שלום 1) האם זה אופייני לדיכאון שמצבי הרוח משתנים "כל 5 דקות"? 2) האם את מכיר את הספר "בוחרים להרגיש טוב" של דר' ברנס? מה דעתך עליו? האם הוא מתאים לאופי עם קוים גבוליים והאם הוא מתאים לרמות חמורות יותר של הפרעה? תודה

אני כותב בשם אחי הקטן. ברצוני להסביר על המצוקה שלו ,נער בן 20 יש לו בלבולים עם הזהות המינית שלו,הוא תמיד היה נמשך לנשים והסתכל עליהם..גם תמיד פינטז לכיוון המין הנשי ,מעולם לא קרה לו אחרת לחשוב על גברים וכו'. לאחרונה בחודשיים האחרונים הוא ראה את האח הגדול ושם לב יתר על המידה לאחד המתמודדים שם זמר מפורסם שהצהיר על משיכותו לגברים וקיום יחסים זוגיים עימם למרות שתמיד היה עם נשים.דבר זה גרם לו בלבול גדול ולטענתו הוא התחיל להסתכל על גברים בצורה מינית ולא להסתכל על נשים ,לטענתו הוא אינו מפנטז עליהם אבל יש בו פחד גדול שהוא מעדיף גברים הוא הגיע למצב שהוא אינו מסוגל להיות בחברת גברים ומפחד מהמגע שלהם ,הוא רואה אותם בראש מקיימים יחסי מין,הוא בטוח שהוא נהפך להיות שנמשך לגברים ולא לנשים,מצבו הנפשי לא טוב הוא מאיים כל הזמן בהתאבדיות ומסתגר בחדרו..הוא משדר מצוקה..אני מציין שבעבר היה לו פחד מדבר אחר לחלוטין שהתבטא בצורה דומה אבל לא בצורה קיצונית שכזאת,אינני יודע איך אפשר להחליף העדפה מינית..אולי זה אפשרי הוא חושב שהוא "מתדרדר" לכיוונים כאלו זה נהיה אובססיבי מידי , ניסיתי לבדוק איתו האם הוא מעדיף גברים אך לפי מה שהבנתי הוא פשוט פיתח לעצמו את זה כתוצאה מפחד,שהרי אני יודע בוודאות שהוא תמיד העדיף נשים עד לפני חודשיים לפי הדיברים המעשים ללא ספק... מה לעשות???

שלום ד"ר אודי בהתאם לתשובתך האם ניתן להיעזר בשירותיך ? ואם לא האם תוכל המליץ לי היכן אוכל מצוא איש מקצוע שיוכל לעזור לי בנושא הנ"ל? תומר

שלום, אני מרגיש שאני חייב עזרה, אני בחור צעיר כבר כמעט שנה שאני לא עובד, לא לומד לא עושה עם עצמי כלום. אני מנסה לצאת מהמצב הזה בכל הכוח אבל לא מצליח. מבחינה נפשית אני מרוסק,אבוד. אני מלא בחרדות בפחדים, אני מדוכא. אין מי שיעזור לי, יתמוך בי, יעודד אותי, ידחוף אותי. בילדות היו לי תקופות שסבלתי מהתקפי חרדה אבל זה חלף מעצמו. היום החרדה היא לא בעוצמה חזקה כמו אז, אבל היא מונעת ממני לנקוט בפעולות הכרחיות כדי לצאת מהמצב בו אני נמצא. אני מאודד מאודד מאודד מודאג לגביי העתיד שלי, אני יודע שאני בחור עם פוטנציאל וכואב לי שאני במצב הזה. חשבתי שאולי כדורים נגד חרדה ודיכאון יוכלו לסייע לי בשלב זה בחיים שלי. אבל אני לא יודע למי לפנות, איך להציג את הבעיה מישהו כאן יכול לייעץ לי מה לעשות????????

שלום, יש לי ילד בן 2.5 עם עצבים ועקשנות זה אומר שלא ניראה לו משהוא הוא ניכנס לעצבים נוראים לדעתי חוסר שליטה עצמית. אך מטפלים ומתמודדים בבעיה?

אודי שלום. אני נמצאת בטיפול כמעט שנתיים, יש לי אח שצעיר ממני בכמה שנים, אנחנו מאוד קשורים ומדברים כמעט על הכל. סיפרתי לו על הטיפול ומה אני עוברת.. אך כל זמן הוא טוען שאני סתם 'חופרת' כהגדרתו ומאשימה את הוריי ללא הרף. הוא טוען שלא צריך לחפור יותר מידי, שזה לא טוב, שלא מותיר לפצעים להגליד. פעם סיפרתי לו כמה אני אוהבת את המטפלת שלי וקשורה אליה. הוא ענה לי: "את צריכה לקחת דברים בפרופורציה ולהבין שהיא רק מטפלת שלך ותו לא!" אחי ללא ספק חושב שאני צודקת בעניין הילדות הקשה, אך לדעתו זה חסר טעם לחפור ורק מביא לדיכאון. הוא אמר לי לא פעם להפסיק לטחון ולהפסיק עם האשמות שלא מובילות לשום מקום ויש להביט רק קדימה! מצד שני, אני מרגישה שהשתנתי, שנולדתי מחדש, שהטיפול עוזר לי מאד! שלמדתי לאהוב את עצמי.. היא הפיחה בי חיים! המטפלת שלי אמרה לי שבתקופה כ"כ קצרה הצלחתי להשתנות ממש ושאני כמו נס. אך עדיין ובכל זאת מציק לי שאחי אינו מסוגל להבין אותי.. למרות שאני יודעת שהוא אינו יכול להבין גם בגלל שהוא בעצמו זקוק לטיפול, אך בורח מזה בתירוצים שהוא לא מוצא עניין ב'לחפור'.. (כן, כן המילה הזאת באמת שולטת כאן). וגם בגלל שאינו איש מקצוע המבין תהליכים נפשיים. זה נכון שמצאתי את עצמי בוכה מרה המון המון בגלל אהבתי העצומה למטפלת שלי ועל קשר שאינו יכול להתממש מעבר לקשר טיפולי והכאב הגדול בתחושות של כאילו אהבה נכזבת.. ונכון גם שאני חופרת ומדברת הרבה (איתה) על העוול שנגרם לי כל השנים מהסביבה ובפרט מאמא. אבל האם יש משהו בדבריו? ז"א האם החפירה הזאת יכולה להזיק ? כמובן שהכאב והסבל מהאהבה הזאת קיים, אך יש בטיפול גם את דבריו הטובים. עדיין אני מרגישה רק באמצע תהליך... וזקוקה לה מאד. וזקוקה לדבר ולדבר. לפעמים אני חוששת לדבר רק כדי לא לטחון.. לא לחפור יותר מידי. סיפרתי למטפלת שלי על כל התחושות.. היא אמרה לי שהיא מבקשת ממני לא לצנזר! לדבר ולדבר כמה שאני רוצה, שזהו המקום שלי ואני מחליטה על מה מדברים. היא גם הסבירה לי שאחי לא יכול להבין אותי. אך מדוע אני ממשיכה להתעקש לקבל ממנו לגיטימציה? מה דעתך? האם יכול להיות שאני חופרת יותר מידי ולא מסתכלת קדימה? כי את העבר אי אפשר לשנות. צריך להסתכל קדימה.. ואני תוהה.. האם אני טועה במשהו? האם התועלת תגיע מלהביט אל העתיד ולהניח לעבר? תודה רבה ושבוע טוב..

אדי היקר! אוקי אתחיל אני בחורה בת 26 די נאה פשוט לא פוטגנית או "אוכלת סרט"כול פעם שבאים לצלם אותי ואז אני חושבת בראש כמה מכוערת אצא בתמונה ואז אני מדמיינת פנים מכוערות אצלי ,כלומר כשאני במצב פחות טוב וזה באמת קורה התמונה יוצאת ממש מפחידה אני מרגישה שאני לא מספיק משוחררת או שאני כבר לא יודעת ולא נעים ל להיות ליד חברים שלי כי רוצים כול הזמן לתעד ולצלם והאמת שמאוד הייתי רוצה אבל לא יודעת מה לעשות עם הבעיה הזאת זה פשוט מפריע לי ואני בינתיים נשארת ללא תמונות וזה מכעיס אותי ואלו שכבר קיימות אצל חברים לא יפות וזה מבאס אותי מה עושה עם זה לא רוצה להישמע מסכנה או "מפגרת" אבל זה נושא כאוב בבקשה עזור לי איך פותרים את זה..?? בברכה,שבוע טוב,המון תודה על ההקשבה ועל הנכונות לעזור!!!

אני רוצה לספר על עצמי שפעם נאמתי באיזה אירוע ואחרי זמן מה ישבתי לצפות בהסרטה, מה אני אגיד לך, הייתי פשוט אחוזת חלחלה כשעשיתי את זה, פשוט לא יכולתי לעמוד מןל עצמי ולראות את עצמי,זו הייתה חויה קשה לעמוד מול הבית דין של עצמי ולשפוט , בסוף החלטתי להגיד על עצמי מילים יפות, כמה אני נראית טוב ואיך אני מדברת בעדינות ,וזה עזר לי קצת.

הי עדי, אין לי עצה פרקטית בשבילך... אבל ברשותך, תמונה/מראה את משתקפת בדברים שלך כאן כבחורה רגישה ואינטילגנטית (זה מה שאני רואה) ובכל זאת את מרגישה שאולי את יוצאת "טיפשה" או "מסכנה". האם יש כאן הקבלה כלשהי? ואם כן, אולי בכל זאת יש כאן עצה י.

אודי! כמה פשוט כמה נכון...עבד אמיתי "לראות את עצמך-נאה צעירה" הכול בראש תודה רבה!!!!!!!!! :):):) לא רוצה להפסיק להצטלם:-)

שלום, רוצה לשתף בחוויה קטנה שקרתה לי בתחילת תהליך אימון אישי, לאחר שנים נמרחות של טיפול פסיכודינאמי. אני בת 44, סובלת מדכאון וחרדות 30 שנה, מטופלת שיחתית ותרופתית כשבע שנים - ללא הצלחה משמעותית ודי מיואשת מכיווני הטיפול השיחתיים. בשנים האחרונות הייתי בטיפול אצל פסיכואנליטיקאי בכיר ומפורסם. לאורך כל שנות הטיפול הלא רציף הרגשתי תסכול, למרות שאני בטוחה שהוא ניסה לעזור כמיטב יכולתו. והנה לאחרונה, התחלתי בתהליך אימון אישי עם בחורה צעירה ממני, הרבה פחות מנוסה מאותו מטפל דגול, ולהפתעתי הרבה מצאתי מספר הבדלים משמעותיים בין שיטות הטיפול, שהקלו עלי קצת את הסבל. 1. המאמנת לא היססה לתת לי את מספר הנייד שלה כדי שאתקשר במקרה הצורך בעוד שהמטפל הנכבד איפשר להתקשר מדי פעם אבל טען שעליו להכיל את "ייאושי" רק בפגישות הטיפוליות ולא ביניהן!ככה זה כשמפורסמים ועסוקים. 2. מעולם, ואני מדגישה זאת - לא הרגשתי שבאתי לפגישת טיפול במצב רע ויצאתי מעודדת. מפגישת אימון אליה הגעתי די מותשת מחרדות ומייאוש הצלחתי לצאת טיפה מחוזקת, לא בגלל דברים מיוחדים שאמרה המאמנת, אלא כיון שהיא באמת התאמצה להיות איתי ולומר לי מילים מרגיעות, מה שהוא לא עשה בפגישות רבות מדי. אשמח לקרוא התייחסות שלכם לדברים הללו. איני ממליצה דווקא על אימון אישי, אבל לדעתי הטיפולים הפסיכולוגיים אינם מניבים תוצאות משמעותיות ובמידה וכן - התהליך איטי, מייגע ויקר להחריד! אני לא מאמינה בפתרונות אינסטנט אבל יצאתי מיותר מדי פגישות טיפוליות סתמיות!.

שלום יקרה , באמת מעניין אותי מה הקטע של "האימון" הזה מלבד היות המאמנת אמפטית נעימה וזמינה{שאילו דברים מהותיים לטעמי] מה היא בעצם עושה? אשמח אם תסכימי לתת דוגמא.

שלום, חשבתי שהייתי מאוד ברורה - רציתי להראות איך קיבלתי הרגעה לנפש הסוערת שלי וטיפוח תקווה דווקא מבחורה אנונימית ובמספר מועט של פגישות בהשוואה לאינסוף פגישות עקרות עם "מומחה הנפש", שטען שאינו חייב / יכול / רוצה להכיל אותי בין פגישות. על כך רציתי לשמוע את דעתך / דעת הקוראים. האם באמת על המטופל להתחשב בלוח הזמנים העמוס של המטפל או שאולי כל מקרה לגופו ועל המטפל להיענות לפעמים לצרכיו של המטופל, במיוחד כשאינם תובעניים מדי והוא נמצא במצב רגשי קשה?

אודי, תודה על התשובה העוטפת. באמת מרגישה שאני מתאבלת. עצובה. מועקה. חסרת אנרגיות. רוצה לישון ולחלום. חולמת עליו כל הזמן. זוכרת רק חלק אבל תמיד זה נגמר בזה שמשהו מפריד בינינו. אני נאלצת להפרד ואז הוא נעלם או משהו חוסם אותנו מלהגיע אחד לשני. אני היא האשמה בפרידה אבל אחר כך משהו נוסף קורה. בכל התשובות שלך אלי היה גם רמז (או יותר) לאיזו תהיה לגבי המקצועיות/אתיות של הפסיכולוג שלי. גם הוא בדברי הפרידה שלו הביע אשמה. אשמה שהוא לא יכול היה להתמודד עם הרגשות שלו. שבגללו הטיפול הכל כך מוצלח שלי היה חייב להפסק. הוא אמר לי שייתכן ועוד כמה זמן ארגיש כעס עליו ושזה אפשרי ולגיטימי. על כך, שהוא לא הצליח להשאר הפסיכולוג. לא בטוחה ששניכם מדברים על אותו דבר אבל בכל זאת... אולי זה יעזור לי אם אבין. כשאני מסתכלת אחורה על הטיפול, אני רואה שאני ניסיתי בכל מאודי לגרום לו להתאהב בי, לרצות אותי, להיות שלי ולא רק כפסיכולוג. אז על מה יש לי לכעוס? רק להבהיר אודי, הוא מעולם לא חרג מהגבול במהלך הטיפול. סליחה על האורך וההשתפכות טליה

מה-4.6 בשעה 00:59.

אני בת 21. כל חיי הייתי ילדה טובה וממושמעת, עושה כל אשר אמי אומרת לי ללא וויכוח, ובאופן כללי צייתנית ונוחה. יש לי חבר כבר חצי שנה. מההתחלה אמי התנגדה אליו, בגלל המוצא שלו והרקע המשפחתי הקשה ממנו הוא בא. במשך החודשיים הראשונים, היא אבא ואחותי החרימו אותי באופן טוטאלי. לא דיברו, לא תמכו, כלום. היו ריבים קשים בבית, בכי וצעקות. טענו שאני מפרקת את המשפחה עם העקשנות שלי, בוגדת במשפחה, שאם המשפחה מתנגדת ככ אני צריכה לוותר, ואני מצדי אמרתי שאני לא אפרד ממישהו רק כי אמא חושבת שהוא לא מתאים לי, אלא אפרד ממנו כשאני אבין שהוא לא מתאים לי. בסופו של דבר אבי וויתר, וחזר לדבר איתי, הרגיש שלא רוצה לאבד אותי אני מניחה. אך אמי, עד היום אינה מדברת ומתעלמת ממני לחלוטין. ובפעמים שהיא כן פונה אליי זה כדי לומר לי דברים פוגעים וכואבים. אומרת שקיצרתי לה את החיים, שאני הורסת לה את החיים, שאני אכזבה ושהיא גידלה מפלצת. אני מנסה להסביר שטוב לי איתו, שהוא לא אדם רע- הוא לומד ומסיים את התואר בקרוב. אך היא מסרבת לקבל זאת. המצב בבית קשה, ואני לא יודעת כבר מה לעשות.ניסיתי לדבר איתה, ניסיתי לדבר עם קרובים. כלום לא עוזר והיא בשלה. רע לי בבית. אנא תנו לי עצה.

שלום ד"ר. המצב בבית החמיר, והציבו בפניי אולטימטום- או הוא או אנחנו. הם הבהירו לי שאם איני נפרדת ממנו אין לי יותר משפחה. בבהלתי אמרתי לו שאנחנו נפרדים. הוא לא מסכים, והציע לי לעבור לגור איתו. אני לא רואה ביציאה מהבית כאופציה, אני סטודנטית ואין לי אמצעים, ואני יודעת שהם מנצלים את המצב הזה כדי לאיים עליי. אני אובדת עצות ויודעת שהמצב לא יחזור להיות כפי שהיה לעולם.

שלום, הייתי רוצה להתעניין, אני בטיפול דינמי כבר כמה שנים ומרגישה "תקועה" מאד קשה לי להפתח באופן כללי וזה בא לידי ביטוי גם בטיפול וכנראה בגלל זה הדברים מתקדמים מאד לאט.רציתי לקחת הפסקה כדי לנסות שיטת טיפול אחרת (אימון) והפסיכולוג הגיב בצורה מאד קשה.האשים אותי בבריחה מהטיפול לצורך טיפול שטחי וטכני ובכך שאני לא עובדת על עצמי ועוד האשמות למיניהן.בנוסף העצים את החרדה שלי לגבי הפסקת הטיפול.נראה לי שרצה לזעזע ולנער אותי.השאלה היא האם הדרך לגיטימית?ובנוסף הייתי רוצה לדעת האם כעבור מספר שנים של טיפול, אם למטופל עדיין יש קושי להיפתח בפני המטפל, אולי יש בעית מטפל מטופל או שהמטפל לא היה צריך למצוא דרך לפתוח אותי לטיפול?

שלום, הנני מטופל בריספרדל 6 מ"ג (2*3) , קלונקס 4 מ"ג (2*2) פארטן 5 מ"ג(1*1), פאקסט 40 מ"ג (20*2). לפני מספר חודשים אימי נפטרה, עם כל הצער הכאב והקושי הייתי איכשהוא מנסה להתמודד עם זה לא יודע מה קרה לי בחודש האחרון, אבל מאוד קשה לי הצער גבר , אני רואה את הפנים של אימי מול העיניים, משחזר המון את דמותה, מתגעגע אליה. בבקשה דר' תעזור לי, האם אני אמור לשנות את הטיפול בתרופות? האם זה נורמלי מה שאני מרגיש? זה מאוד מטריד אותי. אני לא יכול להתייעץ עם הרופא שלי, מכיוון כשאני שואל אותו הוא אומר שזה לא מיזה. אני מבקש את עצתך דר' תעזור לי. אם צריך להוריד תרופה או להוסיף אעשה כך. אימי לפני שנפטרה סבלה שנה שלמה, עכשיו אני מרגיש את סיבלה, ליבי מתמלא חמלה ורחמים על כאבה של אימי, אני מרגיש את כאבה וזה מאוד כואב לי. בבקשה תעזור לי.

שולחת תנחומים על מות אמך... קשה לאבד אדם קרוב... בכל מה שקשור לשאלות על תרופות, אני חושבת שכדאי שתפנה לפורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-2212,m-Doctors,a-Forums.html

אני לוקחת ציפרלקס ורוצה לשתות כוסית יין או וודקה. האם זה אפשרי? מה זה עלול לעשות? תודה

מציעה שתפני לפורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-2212,m-Doctors,a-Forums.html

בלי משפחה בלי הורים אח לא בקשר קרובי משפחה לא בקשר אין קשר עם השכנים אשמח להכיר אנשים במצב דומה

אולי כדאי לך להכיר דווקא אנשים, לא במצב דומה, כדי שתוכל להינות גם ממה שיש להם. לדוגמא אם תכיר חבר/ה עם משפחה, עם הורים, תוכל להנות מהחוויה של מה שכן יש.

יש אנשים שיש להם משפחה ואולי מעט חברים ובכל זאת מרגישים לבד ולעולם לא ירגישו שייכים..

זאת אומרת תחושת הבדידות אינה תלויה בגורם חיצוני. כמה פעמים אנחנו מוקפים משפחה,ילדים,חברים,ומרגישים כל כך ל-ב-ד אודי, מה אתה אומר על זה?

משהו כאן מרגיש לי נכון לי. תודה (בעיקר גלי (מיץ פטל) ו-mp) על החיבוק אודי תודה שבנית לנו קן, וכנראה שיש משהו גם בשמירה על הניק י.

אני היום בקטע של להגיב משום מה אודי, אני מקווה שאני לא מטריחה אותך יתר על המידה, אני לומדת עכשיו את נושא הקבוצה הטיפולי ולמדנו שלכל אחד יש תפקיד בקבוצה {קבוע} כנראה שאת זו שאחראית על יצירת אוירה נעימה וחיובית ...

לא כתבתי את שמי ,זו אני

מצרפת לחיבוק גם תמונה... http://niranbd.com/newcity/movies/CB-lunch-npkns.gif גלי

הדובונים מקסימים

שלום. אני מטפל באדם שנוטה להיות מאוכזב מעצמו. בעקבות אחת מהפגישות שלנו התחלתי לתהות לגבי אכזבה. השאלה שלי אולי יותר קשורה לפילוסופיה של פסיכולוגיה מאשר לפסיכולוגיה. הבנתי שאפשר להבחין בין שני סוגים של אכזבה, או שני ערוצים: אכזבה ש, ואכזבה מ. אדם יכול להיות מאוכזב שמשהו קרה/לא, ואז הרגש מופנה כלפי האירוע. והוא יכול להיות מאוכזב ממישהו/משהו (להלן אובייקט), ואז הרגש מופנה כלפי מי שנתפס כאחראי לאירוע. למשל אדם יכול להיות מאוכזב מאדם אחר, מעצמו או מחוויה. בכל אופן ההרגשה שלי היא שאוטומטית האובייקט נראה בעינינו כפחות ערך, כאשר אנו מאוכזבים ממנו. קשה להרגיש שאנחנו מאוכזבים ממנו ועדיין לשמר את הערך שלו בעינינו. אפשר לומר: "אני אישית, סובייקטיבית, מאוכזב מהסרט/האדם הזה, אבל יכול להיות שמבחינה אובייקטיבית הוא נהדר". אבל האם "הערך שלו בעינינו" יכול בכלל להיות אובייקטיבי? האם המילה "בעינינו" לא קצת מבטלת את האובייקטיביות בעצם? אני מניח שבמערכת יחסים בוגרת ניתן להחליש את הקשר בין אכזבה לדולואציה כך שגם אם אנחנו נורא (או שוב ושוב) מתאכזבים ממישהו, אנחנו יכולים לשמר את הערך שלו בעינינו. במקרה כזה עדיין נשאלת השאלה האם בקשר אידאלי/בריא/בוגר הדולואציה המתלווה לאכזבה פוחתת בעוצמתה או במשכה אך נותרת בת לוויה קבועה של אכזבה, או שמא ניתן להתאכזב מאובייקט בלי לעשות לו דולואציה כלל? אשמח לשמוע דיעות! תודה.

באמת פילוסופיה ,אנא דבר בשפת העם .

הי ערן, הבחנה מעניינת בין אכזבה ש .. ואכזבה מ... לגבי הדה אבלואציה - אני חושבת שהבעיה עם מנגנון זה היא כאשר הוא קיצוני. כאשר עוברים ממצב של הערצה למצב של זלזול בגלל אכזבה אחת.(למשל, בעלי הפרעת אישיות גבולית עשויים) באופן נורמלי, אני חושבת שזה אפילו רצוי שאם מישהו מאכזב שוב ושוב ושוב אז יעשה פיחות בציפיות שלנו ממנו. לא? י.

והאם הוא יודע שאתה מביא את המקרה שלו לדיון ציבורי (למרות שאתה לא מסגיר פרטים אישיים)? סליחה שהשאלה לא ממש קשורה. פשוט אני מאוד קנאית לפרטיות שלי, וזה קצת (הרבה) צורם לי... אם מישהו יגרום רק (!) לאכזבה שוב ושוב, הגיוני שבסופו של דבר ייווצר כלפיו מצב של דבלואציה - אפילו בקשר בוגר.

ד"ר בונשטיין שלום רב, אחותי בת ה- 29 אובחנה כבעלת אישות בלתי בשלה ורמה אירגונית לעיתים אוילית ולא מציאותית. כיצד ניתן לטפל? האם טיפול קליני אצל פסיכולוג יועיל ? אודה לך עך תשובתך. מירב .

אויש אודי... שכחת את ההודעה שלי למטה. אולי תסכים לענות לפני יום ראשון? תודה נעמה

כן להביא את עצמי לכאן / לא להביא את עצמי לכאן.., כן .. לא ..? כן .. לא ? כן..? תוהה בשקט.. גם לטיפול היום הגעתי בתחושות של כן / לא / - בסוף כרגיל פארשית (הגעתי) טיפול לא טוב . ולי ..לא טוב אודי. הלילה של אתמול היה נורא נורא קשה . ואני מפחדת ללכת לישון היום . כבר מאוחר ואני ככ עייפה ..רוצה לישון ולא להזכר בכלום. אפשר? מעניין אם גם לפה הגעתי באיחור .. מרגישה קצת נדחפת.. לאיודעת למה .. אולי השעה הזו , כבר מאוחרת .. נראה שגם אתה עייף אם לא ענית פה לתגובות עדין :-)..לא? אודי.. תשמור עליי מרחוק קצת? כואב לי מאוד.סליחה . זה אפילו ממש שורף בבטן. הבטן שלי לוהטת בתוכי . מתכווצת מתכווצת . כאילו אני גרה בתוכי בתוך גחלים.. זה הזוי שככ כואב ואני כאן מנסה לדבר את הכאב הנוראי הזה איתך, נכון? אבל אני נזכרת שלעיתים זה היה מאפשר ומקל יותר לעבור את הגלים הסוחפים גם דרך כתיבה בביחד ולא רק בלבד שמאיים להטביע. מנסה לחבק את עצמי, בכדי לא להרגיש את עוצמות הכאב.. זה לא מצליח לי עכשיו אודי.. אם זה ימשיך .. לעלות ..הזכרונ הכואב הזה , דיי.. לא אוכל כבר לקום מזה .. רוצה קצת .. קצת שיפסיק.. רוצה רק נגיעה רכה ומלטפת שתרגיע , רוצה איזה נוכחות משגיחה מרחוק שתשמור .. אודי ..איך מתמודדים עם זכרונות שהודחקו מעל 20 שנה?? איך? קשה לי לנשום . אני רואה את עצמי שם.. כילדה בת 9, אני שומעת את הצעדים שלו במסדרון הבית .. הוא עושה הלוך / חזור / הלוך חזור .. אני מתפללת שהוא לא יכנס לחדרי.והוא מגיע אני רואה את עצמי כאילו מהצד.. (נדפק לי הראש?) אני מנסה לצרוח , רוצה להעלם , לא להיות שם בכלל .. אני מתכסה בכל כוחי בשמיכה הקטנה שעל גופי .. וזהו אני לא זוכרת כלום. רק מרגישה תחושות של פחד , אימה שמתגברת , חוסר אויר , משקלו כנגד משקלי כבד, הלב שלי פועם בטירוןף.. אני יכולה להרגיש אותו ככ טוב בכל חלק וחלק בגוף הקטן שלי .. בידים , ברגלים , בבטן , בגב ..אני שומעת את פעימות הלב , אני שוב נזכרת שהוא ישב לידי לחש מילות "אהבה " ואני לא זוכרת אחכ איך .. הוא נגע .. אני רק זוכרת שאחזתי במפתח ביד ימין מתחת לכרית וביד השניה ניסתי לאחוז בבובה שלי .. רציתי להרגיש משו רק לא את הכאב. אני זוכרת איך אמא צעקה עליי בבוקר שלא התעוררתי , שהיא צעקה עליי מה למרוח על הכריך להפסקת בוקר בבהס .. אני זוכרת שלא הייתי מסוגלת לקום, שלא רציתי ללכת לבהס , שבכיתי .. והמורה בקשה שאגש לאחות בכדי שאבדוק מה יש לי . אני זוכרת שהתחננתי אליה שאני בסדר .. שזו רק הבטן ששורפת וזה יעבור.שרק לא תקרא לאמא. אני זוכרת שפחדתי .. לספר מה הוא עושה. פאק? ממה פחדתי אודי? איך האמנתי לו ? בתוכי האמנתי שמשו נוראי יקרה לי בבית אם אגלה .. שאבא יכעס נורא .. שאסור לספר . הבטחתי לא לספר . והעברתי את זה בסמס למטפל שלי את הזכרון .. ומשום מה זה לא הגיע .. מוזר לא ?.. לי זה מופיע כנשלח , ופתאום הרגשתי שהוא מנסה להזמין אותי לדבר את הדברים בתוך הטיפול ולא מחוץ.. אבל איך אודי.. ?אני לא מצליחה להגיד את מה שנעשה במילים אני יכולה רק להיות חזקה בכתיבה .. אז מה עושים , גם הוא עצבן אותי היום .. כן..איש השיחות .. הרגשתי שאני נלחמת גם בו .. במקום שהוא ילחם איתי. למה ?.. אוףף מה יש לי ? אז מה אני עושה עכשיו ?.. למה ?.. למה אני מפרה שנים של שתיקה ?...גם אם רק דרך כתיבה .. הבטחתי .. לו.לשמור סוד. הבטחתי. אז למה אני עושה את זה היום? שוברת שתיקה ? אודי תהייה פה. קצת . תגיד משו .. רק אל תשתוק איתי. חיבוק.שרית

הפעם לא ביקשת שלא יגיבו (וטוב שכך. זה היה קשה..), אז הפעם מרשה לעצמי (מקווה שזה בסדר).. קשה לא לא לחבק, לא לומר לך כמה שאת נוגעת, כמה הכאב שלך נוגע בי.. אבל את אמיצה! כן, תמשיכי לשבור את השתיקה - לבטא במילים (אולי לכתוב ולהראות זאת לאיש השיחות שלך?) זו הדרך לחזק את עצמך, לחזק בך את התחושה שאת לא לבד. שולחת חיבוק (אם את מסכימה) (מיקה)

מיקה יקרה. תודה רבה על הנגיעה . על המילים המחבקות ועל הנוכחות . תודה שאת פה איתי. מחבקת .. אותך. שרית

שלום לכולם/ן אחרי כשנתיים של טיפול אני מרגישה שהגענו לקראת סיום. איך מסיימים? אולי עדיף לעבור לפעם ב3 או 4 שבועות?(היום פעם בשבועיים) או שלחתוך יותר קל. אודי, מה נהוג? והאם פגישה אחת מספיקה לפרידה? סופשבוע מקסים לכולכם

בוקר טוב.. אז ככה אני בת 21 והחלתי לפני מס' חודשים קשר חדש לאחר קשר של 6 שנים.יש לי בעיה של קנאות יתר. אני כל הזמן לוחצת מציקה ומעיקה מספיק שאני לא רואה אותו לידי רק דקה. חשוב לי לציין שאנו עובדים יחד.הדבר היה ככה גם בקשר הקודם למרות ששני בני הזוג לא נתנו לי ולו סיבה אחת לדאגה. אני מוצאת את עצמי עצבנית ובעיקר מעצבנת את בן זוגי. הדבר פוגע בקשר ואני לא יודעת איך לתקן את הדבר שמגיעה לכדי שיגעון, אני ממש בונה סרטים שלמים בראש למרות שאני יודעת שהם לא נכונים. אודה לך אם תוכל לעזור לי או לומר לי כיצד לטפל בדבר כי זה חשוב לי מאוד תודה ויום טוב.

לאודי, גליה, מישהי וכל מי שתמכה זהו עזבתי. אני מעדכנת כי מרגישה שהיה לכם חלק בהחלטה. השאלה שלך אודי לגבי "כמו רומן" או "באמת רומן" עזרה לי לראות שזה מאד קונקרטי. אני באמת מאוהבת וזה באמת רומן. הוא מטפל מעולה, איש מדהים ונראה לי שבסיטואציה אחרת, בחיים אחרים... ניסיתי לעזוב כמה פעמים, בכל פעם הוא שכנע אותי להשאר בטיפול. אכן טיפול עוצמתי אבל באיזה מחיר... הפעם הוא לא ניסה לשכנע אותי... נראה היה שרווח לו. בשיחת פרידה הוא שיתף שהוא שמח שאני עוזבת כי זה הפך בלתי אפשרי גם לו. כן גם אצלו זה הפך קונקרטי. הכמו רומן הפך לרומן. שאלתי אותו, למה הוא לא נתן לי לעזוב קודם כשהיה קשה פחות,והוא אמר שכל הזמן חשב שיוכל לעמוד בכך ולא רצה לפגוע בטיפול שהיה כל כך מוצלח. מה עושים עכשיו? איך מתגברים על הצורך להתקשר, לשלוח לו מייל, לעבור במקרה ליד הקליניקה לראות אם הוא שותה קפה? אבל יותר מהכל, איך חוזרים הביתה לבן הזוג ולילדים? ומה עם הטיפול? אני מותשת, אני מוצפת, מי יכיל? טליה

טליה יקרה, את עומדת לפני תהליך ארוך וכואב (מנסיון) יום אחר יום, חודש אחרי חודש. מה שעזר לי לעבור את החודשים הללו בלעדיו היא הידיעה שאם חוזרת אליו אז בעצם בשביל מה אני חוזרת והמחשבה שממימלא יום אחד נצטרך להיפרד והאהבה הזו לעולם לא תוכל להתממש למעט להרוס אותי בתוכי. גם אני, כמוך, ניסיתי. ניסיתי, במשך שנתיים להיות בטיפול ולהפחית את העוצמות אל רק העזיבה עזרה לי להבין שהוא מטפל ואני מטופלת ושיש לי חיים שכדאי לחשוב עליהם. בהמשך אני אפנה למטפלת לא לוקחת את הסיכון הזה של גבר שוב. קחי המון אוויר זה הולך להיות לא קל אך אפשרי.

הי טליה, באמת שמחתי לשמוע שעזבת את הטיפול, יותר נכון, את המטפל.. נורא קל להתאהב באהבה, ומאוד לא פשוט להתנתק כשמבינים שזה לא זה, אבל כל הקשיים שתעמדי בפניהם, יהיו כאין וכאפס לעומת הקושי האמיתי באמת,שהיא ההסתבכות באהבה עצמה. ואיך מתגברים? אומרים שצריך לתת זמן.. לזמן.. ובכלל, אני חושבת שאם יש ילדים ברקע, אז אולי קל יותר להתגבר?? בכל מקרה, מקווה בשבילך שיהיה קל יותר ממה שנדמה.

תודה זה עוזר. יש למילים שלכן חלק ביכולת שלי לקום ולעשות מעשה טליה

מה אני עושה בקרוב זה ייגמר לי הטיפול.רק עוד כמה פגישות נותרו עד לסוף הטיפול ,(והוא מסתיים כי אין כסף להמשיך...ואני מאד צריכה שימשיך) .המטפלת יועת כבר את תאריכ הסיום שמתקרב לו.. וגם אני וזה מלחיץ אותי מאד שעוד קצת ואני שוב לגמרי לבד בעולם הדפוק הזה..כך שמרוב לחץ וחרדה מהסיום התחלתי לדבר איתה ולהיפתח ולספר דברים שקורים לי ומציקים רק עכשו בחודש האחרון ופתאום ראיתי שהיתקרבנו מאד בבת אחת וכל המרחק שרגשתי ממנה קודם לכן נעלם כמעט לחלוטין וזה יצר מצב שדווקא עכשו אני נקשרת אליה חזק וההרגשה שגם היא ככה, ואז אני יודעת שמצד אחד זה טוב שסופסופ זה קורה,כל מה שלא הצלחתי לבטא שנה שלמה פתאום יוצא לי בטבעיות כאילו רק לא להפסיד אותה עדיין כל עוד שהיא פה בשבילי, אבל מצד שני,חבל שזו הצתה ממש מאוחרת (בגללי)שרק עכשו אני לאחרונה התחלתי לסמוך עליה יותר ויותר ולהיפתח ולהרגיש תלויה בה כי תכף הטיפול ניגמר ואין לי אפשרות להמשיך (בעיה כספית) ,והלב שלי נקרע לג-ז-ר-י-ם :אני כבר יושבת מגועגעת כל הזמן לאחרונה גם בבית וגם בפגישות איתה,מנסה לזכור את הקול שלה והפנים והחיוך האצילי המתוק הזה... שלא אשכח,מנסה להתחיל ןלספר הרבה דברים במכה (רק שתכיר אותי קצת לפחות ושאני לא ירגיש אח"כ פיספוס כזה שלא הצלחתי לומר כלום) וזה כואב שדווקא עכשו זה קורה לי ממש כבר בסוף הטיפול אוטוטו , מה לעשות אם זה ??? איך להתמודד? הלואי ויכולתי להמשיך עוד ... רק כשיו אני רואה שזה יכול היה ליהיות לי טיפול ממש מוצלח איתה אילו הכל היה נראה ומרגיש לי ככה בתחילת הטיפול... וזה מאד כואב לי!!! עוד רגע ואני בחוץ ,לבד, ומרגישה שפיספסתי את הטיפול ואותה , (ככה זה כשהמצית הולכת לאיבוד ונמצאת כעבור שנה ...ואז כבר אין כסף לסיגריות עצמם =(לטיפול) ולכן אני נשארת עם המצית הדולקת ביד ומחכה שיפלו עליי "סיגריות" (כסף)מהשמיים כדי שאוכל לבמשיך את הטיפול איתה...

גלי יקרה, (בדיוק גם עניתי לך בשרשור הקודם של האופטימיות) בסוף את לוקחת את הדימוי של ההצתה למצית בלי סיגריות. ואני חשבתי על אוטו שלא מניע, גשם, קר ואז אחרי שמישהו (או את בעצמך) הנעת אותו בכבלים הוא נוסע!!! ואת יכולה להמשיך משם. אז הכבלים עשו את שלהם ונכון שהיה רצוי שישארו בסביבה כי אולי עוד תתקעי - קר וסוער שם בחוץ, אבל את כבר נוסעת. כמובן שמבינה את הרצון להמשיך בטיפול ומאחלת לך שתוכלי. אבל יש בך כל כך הרבה, שאת יכולה להמשיך. להתראות י.

המונה דופק, כשנגמר הכסף את נזרקת מהמונית וממשיכה ברגל...

הי ילדה אישה - איזה כינוי מקסים בחרת וכמה רכים דברייך 8-] קצת נראה לי שמדובר בשתי כותבות שונות עם כינויים דומים?... לא'דעת... בכל אופן, גם אם התבלבלתי, לך גלי - מתוך היכרות עם עולם הטיפול שלי, אני חושבת שזה אינו מקרי שדווקא עכשיו קורים דברים וישנה התרחשות. הידיעה וההבנה שישנה סופיות, שמשהו מסתיים, יכולה להמריץ או לאפשר פעולות שלא מומשו קודם: להשתמש במטפלת, להתקרב אליה, להתחבר, להפיק תועלת מהטיפול. כנראה שהדד ליין הרשום ביומן תרם לך משהו חשוב. הזיז והניע הלאה. אבל גדולה החרדה להישאר לבד עם ההישגים הקטנים, האם תוכלי לשמור עליהם בעצמך פן יאבדו, פן יהרסו? דבר נוסף שאולי כדאי לשים לב אליו - לפעמים ישנה נטייה לא מודעת לייצר בעצמנו פנימה מצבי חוסר אונים והזדקקות נואשת בסמיכות לפרידות (אפילו מדומות, או פרידות קטנות יחסית כמו סיום שעה טיפולית), כניסיונות להימנע מהפרידה וכך גם להיאחז ב'אין' שבקשר. כאן וכאן יש מקום לעבודה על נושא הפרידה בתוך הטיפול. אבל, מי יודע, אולי דווקא מתוך המצב הזה, תבוא יוזמה שהיא מצידך או תמצאי דרך שלא העזת קודם לכן, דרך שתאפשר את המשך קיומו של הטיפול החיוני לעוד פרק זמן, בהמשך ישיר או מתוך התחלה מחודשת. (mp)

הי ונעים להכיר, סליחה שהנחתי ובלבלתי. אבל עדיין מה שכתבתי מתאים ממני אליך, גלי. חבל ואולי בלתי נמנע שפריצות הדרך הגיעו באיחור אבל העיקר שהגיעו. והן שלך. את יכולה להשתמש בהם. י.

הי גלי רק בשביל הסדר, עצרתי לספר שאנחנו שתיים שונות (לפחות נדמה לי... לפחות אני מקווה... אימא'לה... יש לי פיצול אישיות???) אנחנו נצטרך לחשוב על דרך לחלוק בינינו את השם (איזה ימים את בוחרת?) נ.ב. קצת אסוציאטיביית... כמו בסרט "מועדון קרב", שני חברי קבוצות תמיכה מזויפים שמכורים לקבלת עזרה וצריכים רק לא להפגש כדי לא להזכיר אחד לשני את הזיוף שבתוכם... להתראות (מלי) (גלי)

היי גלי,לא משנה אם את גלי ההיא, או גלי חדשה(שנגמר לה הכסף לטיפול) אני קוראת את דברייך, וכל פעם מתעורר אצלי כעס מחודש כשהדיון הוא, עלות הטיפול הפסיכולוגי. לדעתי זה גובל בשערוריה הסכום העתק שגובים המטפלים.במיוחד כשמדובר בטיפולים שמטבעם הם ארוכי טווח, והתוצאות במקרים רבים - לא מי יודע מה.. היו מנהלים קודמים שניסו להסביר לנו הגיונית, מדוע הטיפולים יקרים מידי. הם ניסו להסביר לנו, שאותם מטפלים השקיעו מזמנם היקר ,כסף רב ומאמץ עילאי על מנת להגיע לתואר הנכסף, וכעת הם קוטפים את הפירות.. מודה - נשמע מאוד הגיוני.. תמיד האמנתי שלמטפלים(מלבד העניין הכספי - שזה מובן מאליו) יש גם קצת מניעים אידאולוגים לעשות משהו לרוחת הפרט, היום אני יודעת שזו בדיה. ואם בכל זאת ישנם מטפלים כאלה, שעובדים עם הנשמה בנוסף, אז הם בטח יוצאים מן הכלל. השבוע שמעתי אחד מכתבי הכלכלה שלנו שאמר שבמדינת ישראל של היום אסור להיות חולים.. ובסך הכל הוא התכוון למחלות עונתיות כמו שפעת ודומיו.ועל בריאות הנפש הוא בטח היה טוען שזה לעשירים בלבד.. בריאות לכולם.

בעקבות דיון מוקדם יותר, שהיה לי עם שרית אני - לכאורה או לא - אמורה לשבת בצד ולא להתערב... אבל מה שכתבת פשוט הזכיר לי שיר של חווה אלברשטיין, ואני רוצה לצטט את הבית הרלוונטי: "אהבה וכסף מניעים עולם אהבה לרגע והכסף לעולם כסף הוא כמו מים מלוחים מאוד רגע הם מרווים ושוב רוצים לשתות" מצד שני... יש גם מטפלים - ושרית ואני יכולות להעיד על כך - שכן הולכים לקראת המטופלים. נכון שמדובר, יחסית, בזן נדיר. נכון שלא מדובר בטיפול חינם. נכון שלא מדובר בטיפול שמתחיל בסכום נמוך, אלא בהסכמות מאוחרות יותר... אבל... לא תמיד טיפול חייב להיפסק בגלל כסף... ולפעמים גם כן, כל מקרה לגופו, אני מניחה.

אני בגיל 34, עדיין לא מצאתי זוגיות, מאוד קשה לי עם זה, אני מנסה ומנסה ממש בכל הכח דרך אתרי הכרות, חברים, אבל זה לא הולך, אני ממש מנסה ומשתדלת מאוד מתלבשת יפה, ממש משקיעה הכל כדי שזה יקרה אבל לצערי זה לא קורה, המצב הזה שאני לבד ממש מדכא אותי לגמרי ואני לא יודעת מה לעשות, הייתי ביעוץ והיועצת שהייתה ממש נחמדה אמרה שאין לה כלכך הרבה מה להגיד כי בסהכ אני נראת מצוין וזורמת אז אחרי שני מפגשים היא אמרה שכשהיה לי מישהו על הפרק אני יבוא ואז ננסה לנתח ולראות מה לעשות, אבל אני יוצאת רק פגישה אחת וזה נגמר - מה אני יעשה? ומה שהכי מפריעה לי שזה ממש משתלט עלי כל העצבות הזאת מהלבד הזה, אני ממש צריכה עזרה,

שלום, יש לי שאלה. אני מאוד שונאת גבולות. אני אוהבת לשבור אותם בשקט ובלי שמרגישים, משהו שעושה פחות רעש אבל מספק אותי. וזה בדיוק מה שקרה בטיפול, הצלחתי לשבור את הגבולות שלה ושל הטיפול בלי שתרגיש, בהדרגתיות ובשקט, אבל השגתי את מבוקשי. פתאום, נפל לה האסימון והיא קלטה זאת, התעצבנה והתחילה לשנות תהליכים וההתנהלות שלה בתוך הטיפול. אני שונאת להיות בתוך משהו סגור, עם גבולות. היא מבינה זאת, אבל לרגע כנראה הבינה שהיא תאבד אותי או את הטיפול. אני שונאת את השינוי שהיא עשתה עכשיו ולא מתאים, וגם לא מתאים לי אחרי שלוש וחצי שנים פתאום לשנות מטפלת. מה עושים הלאה? תודה

אולי זה הזמן לקחת רגע למחשבה... להבין שכנראה שבירת הגבולות אינה מתאימה עוד... ולהבין למה את כל כך שונאת להיות בתוך משהו סגור, עד כדי כך שהצבת הגבולות המחודשת מאיימת עלייך ככה... כי יש לי תחושה, שזה פוגע בך, ולא רק בטיפול...

היי אודי, הנני בת 32, ללא עבודה קבועה, ומתייסרת מהמחשבה של מעבר דירה לצורך תעסוקה ומציאת זוגיות לאחרונה עליי לציין שאין לי מצב רוח וגם עצבנית מה עליי לעשות בנדון? תודה

לא מצאתי יש באפשרותך לרשום לי תודה מילי

האם יש דרך, חוץ מאשר לשאול אותו ישירות לברר האם יש לו רשיון רישמי לעסוק בטיפול קליני? דרך משרד הבריאות או דרך איגוד הפסכולוגים או כל גורם רישמי אחר. אני שואל כי לא אחת נפוצו מקרים של אנשים לא מוסמכים שטוענים שהם כן ואף יכולים להציג גם מסמכים מזוייפים או כאלה לא ברורים מאוניבריסטאות בחו"ל וכו אני רוצה בשביל להרגיש בטוח שאכן הפסיכולוג המטפל הוא בעל רשיון לעסוק בזה. ואם הוא לא נמצא בפינקס רשומות של משרד הבריאות ברשת מה זה אומר? מה עושים? תודה

קודם תודה על התשובה רציתי רק לשאול אם יש לך את הטלפון באתר בדקתי ולא מוצא את הפסיכולוג המדובר. אם הפסיכולוג אומר שלמד בחו"ל (ארה"ב) אז יכול להיות שאין לו הסמכה בארץ אבל הוא כן מוסמך לטפל קלינית? איך יודעים? מה ההבדל אז בין מומחה לא ללא מומחה לא הבנתי כול כך גם אני מברר את זה עבור מישהיא שהולכת לפסיכולוג ואני הצעתי לה לברר את זה היא מן הסתם מרגישה לא נעים לשאול אותו ישירות ולכן רציתי לדעת איך ניתן לדעת ומה ה אומר עם הוא לא שם רשום באתר של משרד הבריאות האם האם זה בעיה? היא כן מרגישה בנוח איתו אבל עדיין לדעתי חשוב שזה יהה ממישהו שמוסמך לכך מה שהעלה לי אור אדום גם קצת שהוא מוכן לעבוד בלי קבלות תמורת הנחה שאני לא יודע אם זה נפוץ בתחום.

שלום, יש לי ילד בן 2.5 נמצא במסגרת לאחרונה הילד לא רוצה להיכנס לגן זה אומר שהוא מתחיל לבכות ,לכעוס, להתעקש יוצא מהגן לא רוצה בשום אופן להיות בגן רק לאחר שהגננת מציע לו דבר שהוא אוהב רק אז הוא מעוניין להיכנס לגן. הילד עדיין לא יודע במאה אחוז לבתא את עצמו לפעמים הוא מתנהג כלפי ילדים באלימות והגננת כועסת עליו כנראה שקשה לקבל את הכעס כלפיו. השאלה אך מתנהגים ? ולמה הוא מתנהג ככה?

שלום לך, שאלתי אותך לפני זמן קצר לגבי החזרה שלי לטיפול אחרי סדרה של התכתבויות ביני לבין המטפלת עקב תקיעות בטיפול ובריחות שלי. המלצתי לי אז לחזור, כי זה הזמן לפריצת דרך. הלכתי, ופתאום חזרתי על אותו דפוס של שתיקה, של פחד, חרדה בתוך החדר, כעס, ורצון עז לברוח. לא יכולתי להתמודד אפילו אחרי שהיא ידעה הכל, ואחרי שאני הבנתי בדיוק למה היא עושה את מה שהיא עושה. איך ממשיכים הלאה? ממש קשה לי בלעדיה ואני לא רוצה להמשיך עם התקיעות הזאת. כי זה כבר שנתיים ולא הוביל לכלום? אני ממש צריכה אותה, אבל אני חייבת להשתנות בתוך המפגש ואני לא מצליחה. משהו שם חוסם אותי - (נראה לי שזה ההיחשפות הקשה שהיתה לגבי אירוע מה). אודה לך על תשובה מפורטת.

ילד בגיל 6 אשר משפשף קוביות על אבר מין של ילדה מהגן שלו האם זה נורמלי או הדברים מצריכים בדיקה יותר מרחיבה?

שלום, אני מטופלת שנים רבות אצל פסיכולוג שאני אוהבת בכל ליבי. היכרותינו נעשתה על בסיס ניטרלי ולא מקצועי, אבל הוא הציע לעזור כשהתחלתי לסבול מחרדות והחלפנו את השיחות הקלילות לשיחות נפש עמוקות. לפני שנים, כשרק התחלנו את הטיפול הוא הודה שהוא אוהב אותי ואף ציין כי פנה להדרכה. בקיצור, נפרדנו וחזרו ושוב נפרדנו ושוב חזרנו עד ליום זה. אני מתקשה לשאת את התחושות כלפיו. ולא יודעת מה לעשות. אפילו פניתי לייעוץ (!!) אצל פסיכולוגית שלא עזרה לי בכלל. אני לא יודעת מה לעשות. אני מגיעה פעם בשבוע ונשמתי יוצאת אליו. כפי שציינתי, ניסיתי לעזוב מספר פעמים אך תמיד חזרתי. הוא תמיד קיבל אותי חזרה. ואולי כאן הוא טעה.. זקוקה לייעוץ. תודה

סיגל... אני לא שופטת אותך. בכלל לא. אלא אותו - בטח שהוא טעה! וממשיך לטעות כל זמן שהוא קורה לקשר ביניכם "טיפול"! קשר חברי? בסדר... ייעוץ שמבוסס על ידידות? גם בסדר... אבל טיפול? בתנאים כאלה? הקוד האתי והוא נפרדו כבר מזמן... למרות ההדרכה שהוא קיבל, שכנראה היתה לא יעילה במיוחד או שהוא לא יישם את מה שהוא אמור היה ללמוד ולהפיק ממנה. אם את לא יכולה לוותר על הקשר איתו, אל תוותרי - אבל אל תשארי בתור מטופלת. תפני למטפל/ת אחר/ת, לטיפול תקין ונורמלי, שמבוסס על קשר טיפולי בריא ונורמלי. אם הוא לא מסוגל לשמור עלייך - קחי את אחריות על עצמך... ושוב - אני לא מאשימה אותך! ממש ממש לא! אני לא רוצה שתביני מהדברים שלי, שאני חושבת שאת לא בסדר. זה הוא שהיה צריך, כבר מזמן, להסביר לך שככה הדברים לא עובדים, ולהמליץ לך לפנות לאיש/אשת מקצוע אחר/ת.

שלום אודי, תודה על תשובתך. אני יודעת שמה שמתרחש בחדר אינו טיפול, אבל אני לא מסוגלת לעזוב. אני יותר מידי מחוברת אליו. רגילה אליו. אני אצלו כבר 7 שנים רצופות ולפעמים אני מחכה שהוא "יזרוק" אותי מהטיפול. שהוא ייקח את האחריות. הרי האחריות במה שמחולל בחדר היא שלו, לא? מה זה אומר עליו? מה זה אומר עלי? האם לא יכול להיות שבין השורות גם מתרחש טיפול אמיתי?

שלום, ברגע שבחור יפה תואר בצורה נדירה ומושכת תשומת לב מעונין בקשר רציני ואולי חתונה עם בחורה בעלת מראה נחמד אך לא יותר מכך, האם יש סיכוי לקשר כזה להצליח? בהנחה שלשניהם אותו מקצוע ואותו מעמד חברתי? האם הוא לא ישפיל אותה? האם היא לא תרגיש נחותה ממנו? איך תתייחס החברה?

הי אודי וכולן, קראתי כמה הודעות לגבי הודעות שלא פרסמת. גם הודעה שלי מהחג לא פורסמה. נראה לי שהייתה איזו תקלה טכנית בחג השבועות (פלאי הטכנולוגיה). מכיוון שהודעתי לא היתה כזו דרמטית אני מניחה שלא הייתה כוונה בחוסר העלתה ולכן מסיקה שכנראה לא הגיעה ליעדה. אבל כן מתחברת לתחושה שהועלתה כאן כל כך חזק. מה קורה כהמילים שלי נשלחות ונעלמות אי שם, בלי שיראו, בלי שיתקבלו, בלי שיענו אז לנו אני אומרת - לפעמים ההסבר הוא "חיצוני" ו"טכני"- לא תמיד הכל קשור אלינו. ולך אודי, תראה כמה הפורום ואתה חשוב י.

קראתי מאמר שלך בקשר לגבולות בחינוך וכתבת שם . "אם נזקקים לכוח איום וסמכות - סימן שטעינו. איומים הם במקרים רבים תוצאה של חולשה, וילדים מזהים זאת" אז אני מאוד מאמינה שתמיד יש דרך אחרת שהיא בלי איומים ועונשים אז למה תמיד אני מוצאת את עצמי במקום הזה שאני כל כך לא מאמינה בו ולא מתחברת אליו? וכשאני מנסה אחרת אני הולכת לאיבוד וניהיה בלאגן ואז למרות אין ספור ניסיונות אני חוזרת למקום הדפוק הזה של איומים. אוף...

הקשיבו לזה עד הסוף http://www.youtube.com/watch?v=-5uVrbH9lME .....

אני עצובה. מאוד. בא לי לבקש ממך לא לאמר לי כלום - כי בטח אין מה שתאמר, או כל דבר שתאמר לא ינחם, אבל אז אני מבטלת מראש את מה שעדיין לא פגשתי.. כמו שאני נוהגת לעשות בהרבה מקרים בחיי.. או הכל או לא כלום.. אודי.. צעקה חדה ואילמת חזקה ועוצמתית אני בסדר..? כן הכל סבבה (((((((((((שקרנית!)))))))))))) אני סתם עושה פיל מזבוב או אולי מפחיתה כדי לא להתמודד או אולי סתם כותבת מילים מקושקשות משמעות מבולבלת מה קורה פה ~נילי~

אודי.. כל מה שיוצא לי זה בלי מילים. אני במצוקה. אני רוצה לדבר , לשתף. אני לא יכולה. אולי עוד קצת זמן.. ? אני מנסה לעזור לעצמי אבל העצמי לא משתף פעולה איתי. לא רוצה שיום חמישי יגיע. טיפול. יש לי כח להתמודד, אני יודעת אבל אני לא יודעת אם אני רוצה נמאס לי כבר. רוצה לפרוש מהכל. אבל לא. אין לי כח לקצוות יותר. אין. אין אין אין. ~נילי~ נ.ב. בבקשה, אל תשאיר אותי ללא מענה ממך.. ותודה על המילים העדינות שלך. אתה נותן לי מקום.

בתי בת השנה מעדיפה להיות אצל אביה (בעלי) כאשר היא בוכה. מיותר לציין שהדבר מאד פוגע בי (אם היא אצלי היא עוברת אליו). מה הסיבה לכך? (אני משקיעה בה את כל כולי). האם הדבר נורמלי? האם ישנו גיל בו הדבר יתהפך? בבקשה עזור לי.

אודי שלום רב, אתמול סיפר לי בן זוגי שהוא נזכר באירוע מיני עם מישהו שהיה מבוגר ממנו ב12 שנים לערך בתקופת ילדותו(אני מניחה שזה היה בסביבות גיל 12). הוא לא זכר כלום מהאירוע מלבד שהסיטואציה כללה עירום, ואיזור מבודד. הוא בחור מקסים, אכפתי,אוהב, ללא בעיות בתחום המיני וללא סימפטומים שהייתי קושרת לאירוע. האם לדעתך אני צריכה לדובב אותו לגבי האירוע או להשאיר את הדברים כשהם ולא להזכיר שוב את הסיטואציה? האם יש תופעות שאני צריכה לשים לב אליהם ואמורות להדליק נורה אדומה? איך רצוי להגיב כששומעים סיפור שכזה? תודה רבה, רחלי

אודי תודה רבה, אין כמוך!

ר שלום בן 29. נוטל פרימזה 20 מ"ג לטיפול בחרדה. זמן רב מטרידה אותי העובדה שיש לי קשיים במחשבה. אני הרבה פעמים מרגיש כאילו המוח שלי "תקוע" ואני לא מצליח לחשוב על כלום. (לא עוברות לי מחשבות בראש). גם כשאני חרד - החרדה הרבה פעמים לא מלווה במחשבות ... את ה"פקק" אני מצליח לשחרר ע"י כתיבה , פתירת תשבץ ... אבל זה פועל רק באופן זמני. הבעיה מפריעה לריכוז שלי , ליכולת לראות סרטים , לקרוא וגם מורידה מאד מהביטחון העצמי שלי. גם בשיחה עם אנשים , אני לפעמים מרגיש לפעמים שהמוח "נתקע" במילים ששמעתי לפני כן , וקשה לי להבין את המשך השיחה. בעבר אף ניסיתי ריטלין - אז התרופה הגבירה אצלי את החרדה. ממה הדבר יכול לנבוע? תודה

אודות תסביך אלקטרה? אני זקוקה לתשובתך. תודה.

אודי, אל תיקח כל כך ללב וכל כך אישי, הרי ברור שהכל נובע מכך שפשוט רוצים אותך ואת תגובתך. (נכון שלעיתים חסרי סבלנות אבל בזה כל חטאם..) להיפך, נסה לקבל זאת כמחמאה. ולו רק למען בריאותך ושלוותך (-: