פורום פסיכולוגיה קלינית

שתענה למיואשת מהחיים.. לפני חופשת יום ג (המיותרת לטעמי וכנראה רק לטעמי...מותר?)

אומנם היה לנו כאן דיון על עומס החום הכבד... אבל יש לי תחושה די ברורה, שלא עומס החום הוא מה שמעיק עליכן בימים אלה... אז אם בא לכן להשמיע קול, אפילו קטן... הדלת פתוחה...

תודה ששמת לב לאי קיומי... מרגישה נורא בימים אלה... לא נראית..אוויר... לא במצברוח חברתי.. סליחה...תודה...

הפורום ביום מנוחה אומנם, אבל ראיתי אותך... אין על מה להתנצל. זה בסדר לקחת פסק זמן. ואם בכל זאת תרצי לספר מה מרגיש כל כך נורא - גם בלי להיות חברותית, אני עדיין פה... מקווה שתהיי בטוב בקרוב. שלך...

שמה לב לקיומך. אפילו כאן איתך מרחוק. קוראת בשקט. מחכה שתשמיעי קול. את נראית . לגמרי.. לא צריך להיות רק במצב חברתי .. כל הזמן. מקווה שאפשר לשלוח חיבוק .. שייקל על התחושות בימים האלה. תמשיכי להיות פה. שלך , שרית

אפשר להיות כאן איתך בשקט בלי לדבר ..? רק להרגיש מקום בטוח ? לא טוב לי אודי.. כואב בתוכי מאוד. סליחה , שרית

אין לי מצב רוח ושום דבר לא עוזר לי. תחושה שאין לי כוח יותר וחשק לכלום. התרופות לא עוזרות לי וגם הטיפול לא עוזר לי. נראה לי שלמטפל נמאס ממני. :( לא יודעת מה יכול לעזור לי או מי יכול לעזור לי , אבדתי את המנוע הפנימי לחיות ...... בפנים כבר משהו מת .

הדבר היחידי שמחזיק אותי הוא הבושה אם אמות בדרך לא טבעית.

ממש מעצבן, עולה ככה בלי שביקשו... למה מכריחים אותנו לראות את הפירסמות ולא משאירים לנו את האופציה לבחור בין ללחוץ על הפירסומת או לא??? הם רוצים לעצבן אותנו כדי שנקנה את הרגיעון הזה שהם מפרסמים.. חצופים! הייתי אומרת שזה ממש פירסום שלילי לחלוטין!

טוב, בכל מקרה יש לך אפשרות ללחוץ על "דלג" ולשלוח את הפרסומת לעזאזל... כי, תשמעי, האתר צריך הכנסות כדי לשמור על קיומו ולכן הפרסומת מתפרסמת... הבעיה עם הפרסומות האלה היא, שהן אמורות לעלות בהתחלה - כשנכנסים לפורום/אתר... אבל לפעמים יש להן הצתה מאוחרת, והן קופצות פתאום באמצע כתיבת הודעה - וזו כבר חוצפה מעצבנת במיוחד! חוץ מזה... מציעים לך דוגמית בחינם, מה אכפת לך?... אם לא הייתי מקבלת תרופות שמפילות אותי לקרשים בכל מקרה, אולי גם הייתי מתנדבת לנסות את הדוגמית הזו...

היי! ברצוני להתחיל מפגשים אצל פסיכולוג. אני חושבת שארגיש יותר בנוח להיפתח לפסיכולוגית. אני מחפשת מישהי באיזור תל אביב הנמצאת ברשימת הפסיכולוגים המקבלים מבוטחי מכבי. האם יש למישהו המלצה? ניתן כמובן גם לפנות אליי במסרים אישיים. אשמח גם לקבל מידע לגבי אנשים שלא מומלצים וכדאי להימנע. תודה רבה מראש!!

היי, אני לא מכירה ולא יכולה לעזור... אני כן חושבת שקיבלת החלטה אמיצה. אבל כתבת שאפשר לפנות אלייך גם במסרים אישיים, רק שלא השארת שום הפניה לשם (אלא אם בפורמט אחר של האתר יש משהו...). בהצלחה!

שלום, אני נשואה 4 שנים, חיינו מתנהלים בשמחה ובהבנה ואהבה. אך יש לי הרגשה שבכל מה שקשור למשפחה של בעלי אני נתקלת איתו בחוסר הבנה ואני לא יודעת איך להתמודד . יש כמה בעיות שצצות. הראשונה שארצה לדבר היא " הפורום של לנדמרק" גיסי(בעל של אחות בעלי) השתתף בפורום של לנדמרק (זה סוג של סדנא של 3 ימים רצוף שבעזרתה המשתתפים פתאום מגיעים לתובנות על חייהם והאושר פתאום מתגלה ובעיות נפתרות ) הגיס התמכר לסדנאות האלה וכל המשפחה התחילה להשתתף ומנסים לשכנע אותי שחשוב וכדאי לי ואני לא יודעת מה אני מפסידה. אני בהיגיון שלי רואה בזה סוג של קישקוש למדתי פסיכולוגיה וגם בלי קשר לזה אני לא מאמינה שבשלושה ימים אנשים רואים את האור והכל משתנה . המנחים בסדנה כולם ללא שום הכשרה פסיכולוגית .הם יותר אנשי שיווק שלמדו את כללי הסדנא. כמו כן עולים לדבר בסדנא כל מיני אנשים שמספרים כמה זה עזר להם . סוג של עבודה בעיניים תמורת די הרבה כסף . אני רואה בזה עסק שיווקי שמדבר בסיסמאות מתחום הפסיכולוגיה . ניסיתי להסביר להם בעדינות שאם ארצה אני אפנה לפסיכולוג ולא לסוג הזה לא מתאים לי. אני לא יכולה להגיד להם שזה חלול וריק . הם נותנים לי הרגשה של "אני בחושך " והם "באור" בדיוק כמו אנשים שחוזרים בתשובה ואומרים לי איך אני יכולה לדעת שזה לא מתאים לי אם לא ניסיתי. אני בטוחה בדרכי ובדעתי אבל אין לי את הכלים להסביר להם שגם אם לא ניסיתי זה לא מתאים לי. לכל תשובה שלי יש להם תשובה מתחכמת שלימדו אותם בפורום איך "לרתום" אנשים שיקרים להם. הסבירו להם שחשוב שכל מי שיקר להם יעבור את הסדנא. עד כדי כך שאחותו שילמה מכספה אלפי שקלים לכמה מבני המשפחה שהתלבטו. אשמח אם תביע דעתך על העיניין ואם תוכל לתת לי את המילים הנכונות . ואם ידוע לך על מחקרים או מאמרים בנושא אשמח לדעת. זה מציק לי כי גם בעלי לא מסכים איתי ורואה בהתנגדות שלי סוג של עקשנות ללא סיבה. יש לי איתו עוד כשני נושאים שבהם אנחנו לא מוצאים שפה משותפת אך כרגע אסתפק בנושא הזה. אודה לתשובתך.

מתחילה פרשייה חדשה. גבר מדהים נכנס לחיי.. אישיות בלתי רגילה. גבר חלום של כל אישה! אבל אני לא מצליחה להיפתח. לא מצליחה להתמסר. אין לי עם מי לדבר כעת. אין לי את מטפלת שלי. מה עושים? עם מי אדבר? אחת בעיות העמוקות שלי זו הבעיה הזו, והכרתי מישהו.. מישהו באמת מיוחד. אני צריכה אותה. צריכה להירגע.. לדבר ולהתייעץ. דווקא עכשיו היא בחרה לה ללדת ואני להכיר בחור מיוחד במינו. ממש מתוסכלת. ממש צריכה אותה. ממש! אתה חושב שאולי ארים לה טלפון לדבר קצת? ואולי היא עסוקה? אולי אפריע לה? אולי אשמע את התינוקת שלה בוכה? אוף! לא יודעת מה לעשות כבר.. אשמח לעיצה ממך

היי רונה, שאלה לי אלייך... האם היה ביניכם סיכום כלשהו, שקשור לתקשורת ביניכן במהלך חופשת הלידה שלה? כלומר - האם סוכם ביניכם, שאת יכולה ליצור איתה קשר? ואם כן, האם בכל מצב, או רק במקרי חירום?... (טוב, מסתבר שהשאלה שלי הפכה לכמה שאלות, אבל אני חושבת ומקווה ששמה שאני מנסה להבין ברור).

לא שוחחתי עם המטפלת שלי. אני מאושרת שהצלחתי להתמודד בלעדיה. כייף לי איתו מאד, הוא אדם מיוחד במינו. החשש מעט פחת, בזכותו.. ומרגיש לי שיהיה בסדר. מפחיד אותי שלא אצטרך את המטפלת שלי.. שהפרידה תבוא ממני.. אני מפחדת מעצמי. לא רוצה לא לרצות אותה יותר או לא להזדקק לה יותר. משהו בתוכי מבקש להמשיך להיות תלויה בה, להישאר חלשה.. להישאר כמהה לה. אני מתמודדת מצויין בלעדיה, זה קצת מפתיע.. אבל אני בהדחקה גמורה שהיא קיימת. לא מתעסקת עם הגעגוע. חייה על אוטומט.. לא מתעמקת עם הכאב. סוג של התמודדות, לא? לילה טוב..

הי רונה, את יודעת, חלף לי בראש איזה רעיון שכזה. לדעתי, מאד ייתכן שהעיתוי אינו מקרי. נוטה להאמין שפתח נפתח, ואפשרת לעצמך להכיר ולהתחיל קשר עם בחור דווקא על רקע החופשה של המטפלת. כלומר, יכולתי למצוא קשר בין האירועים, לפחות מהעולם המוכר לי. אולי... בכל אופן, מאחלת לך שבהמשך הטיפולי המשותף תוכלו לבדוק איך אפשר גם וגם. גם להיות בטיפול וגם לקיים קשר אמיץ מחוץ לו, כאשר בכל קשר יש מידה מסוימת של תלות. שמרי על עצמך ושיהיה טוב

עלי לציין שבאמת יש משהו בדברייך. המטפלת שלי ילדה בדיוק ביום שהכרתי אותו.. זה מדהים! אני שנתיים בטיפול ובכל התקופה לא הכרתי אדם כה מיוחד, רגיש ועדין.. יש ביננו חיבור מדהים. האמת שקרו עוד מס' דברים ביום המיוחד הזה, אבל אשמו בכל זאת מעט על הפרטיות שלי. למרות הקשר החדש, המטפלת שלי חסרה לי מאד. אני חוששת שהיא תשכח אותי.. פחד ילדותי, אולי לא הגיוני, אבל עדיין פחד.

אני בת 16, עברתי ניצול מיני על ידי סבא שלי כשהייתי בת חמש, אבל לאחר תקופה קצרה הוא נפטר. יש לי משפחה מדהימה ואני לא רוצה שהם רגישו ולו קצת רגשות אשם על מה שקרה לי. בנוסף אני מתביישת לדבר על זה עם מישהו שאני מכירה, חברות שסיפרתי להן לא יודעות איך לאכול את זה, אין לי כסף שאני אגניב לפסיגולוג... לא יודעת מה לעשות.

מרגרט נ. את יכולה לפנות למרכז לנפגעות תקיפה מינית - http://www.1202.org.il/ חשוב לא לשמור את זה יותר בבטן, כמו שאת מגלה עכשיו בעצמך. את לא אשמה בכלום. הבושה שלך מובנת, אבל במרכז לנפגעות יש להם ניסיון וידע, והם יוכלו לתת לך יד רגישה. כנסי לאתר ותתרשמי מהם בקצב שלך... את כבר בת 16, אבל כל החיים לפנייך, הגיע הזמן לטפל בפצע הזה. TM.

תודה על העצה, אני אנסה את המרכז (ואעדכן אם באמת עשיתי את זה (= )

הי אודי, כתבתי כאן בפעם האחרונה לפני כשנתיים. לא הרגשתי צורך לכתוב מאז כי אני מטופלת כשנתיים אצל מטפלת מדהימה. הכל היה בסדר עד לפני שבוע לפני כשבוע ממש בתחילת הפגישה היא ממש כעסה עלי,אני נותרתי די בהלם וברחתי מהפגישה וחזרתי אחרי כמה דקות לאחר שהיא התקשרה. היא התנצלה ואמרה לי שאני תמיד בודקת אותה והפעם היא מעדה,מאז קשה לי לחזור לעצמי בטיפול,אני אוהבת אותה והיא אמרה לי שגם היא אוהבת אותי ושאני חשובה לה ושלפעמים גם אמא כועסת על ילדיה. לא חשבתי שהיא מסוגלת לכעוס היא תמיד כ"כ סובלנית, אבל לדעתה זה יכול לתרום לטיפול. אני לא מבינה איך פסיכולוגית שכ"כ ותיקה בתחום ואפילו מדריכה פסיכולוגים מגיעה למצב כזה. בשבילי זה נחווה כחוויה קשה מאוד, אם לפני כן חשבתי שהיא אוהבת אותי בכל מצב היום אני כבר לא כ"כ בטוחה. בשבוע האחרון קראתי אותך מגיב לאחרים ונהניתי לקרוא אותך. אשמח לשמוע את חוות דעתך. כואבת,אביב.

אודי יקר ..מה שלומך? אני , הממ..שוב אני .. פה.. אה.. מה יהיה איתי? יש בי המונים של כאב. אז מה עושים? איך עוצרים את זה אודי ? אני לא יודעת. אודי.. אבל אני רוצה רק לעצור את זה. יותר מידיי כואב. וזה מרגיש בתוכי כאילו אני כבר "מתה". מילים ועוד מילים .. מתופפת פה ..מולך , לעצמי , מילים ומילים .. דייי ... עד מתי? ככ הרבה כבר אמרתי , ככ הרבה כתבתי , ועדין יש בתוכי מילים ששותקות כאב, מילים תקועות.. אז איך ממשיכים מכאן? כשהמילים .. לא מוצאות את הדרך.. העיניים קולטות תמונות שמשתוללות בי שוב - מהצהרים , הכל כאילו עובד בראש מהר מידיי ..ממני , יש לראש קצב שונה מהגוף שלי .. יש לי סחרחורת . אודיייי... הגוף שלי מרגיש עייף , חבול .. חלש .. זה מרגיש ש"שעון הכח" שבי אוזל .. שהכל גדול מידיי.. אודיייייי... כואב לי . אי אפשר להגיד רק כואב בלי לתעד הכל? שוב הרגשות האלה שנמצאים בתוכי .. אשמה .. לא אשמה .. מפחדת .. לא מה פתאום.. אני חזקה.. מואשמת .. לא .. מאשימה .. רוצה חיבוק , מילה טובה .. לאלא ..המחשבות דוהרות יותר מהר ממני .. מזכירות ש..אסור ! ואני .. רק רוצה לעזוב כבר את הגוף הדפוק הזה שבוגד בי .. רק רוצה להקשיב ללב , רוצה לשמוע את האמת, להאמין בה , אבל בבפנים יש המונים של כאב ..שמשבשים את כל הקולות . הגוף שלי מרגיש כאב , הראש ממרמר בבכי ילדותי.. רוצה לעטוף את עצמי בשמיכה .. ששומרת .. אבל במקום זה מסתתרת מפני כול העולם שמפחיד אותי כלפי חוצ. אודי .. לא יודעת מה אני כותבת .. עוד ועוד ועוד .. בלי משמעות .. בלי כלום .. אז מה אני עושה פה בכלל? מה אני רוצה ממך? כלפי חוצ נראית נורמלית לחלוטין .בחיי... אבל אני מתחילה להרגיש את השוני שבי בחדות עצומה יותר. כאילו החלק "האוטיסטי" שלי .. יוצא החוצה , ממש תופס בי מקום וג-דול.. אתה יודע אודי .. אני מתכוונת לזה .. שאני מתנהגת כמו סוג של ילדה "אוטיסטית" אם אני מביטה למישו אחר בעיניים זה תמיד יהיה אחרת ממה שיהיה כשאני אדבר ..ויביטו בי . מבטים עליי תמיד מהווים לי סכנה. יש בי איזה סוג של מלחמה .עם עצמי . טוב נו .. לא גיליתי פה איזה סוד גדול לא ? אני במלחמה.נמצאת בתוך קרבות , הרוגים , מתים .. אם מישו ידבר איתי , אני אבחן כל דבר בו, כל מה שיאמר ביננו כאילו וישאר בי ואילו כשאני אדבר אליו .. זה יראה לגמרי אחר. למה ? העיניים שלי יתחילו להשתולל ממקום למקום, חוסר מיקוד טוטאלי , אני אביט לצדדים, לכל דבר רק לא ישר לעיניים .למה ?שמתי לב שבמיוחד בטיפול זה קורה , ה-מון. סוג של ילדה אוטיסטית לא ?.. אודי ? אני מדברת אל האחר אבל כאילו נמצאת בבועה אחרת . בעולם שרק שלי . מרגישה ממש קו מפריד ביני לבין האחר כשאני משמיעה את הקול שלי. אז ל-מה? אני מצליחה לגעת בחלק הלא מפותח הזה שנוצר בי ולהבין , שזה מנגנון הגנה שלי מפני האחר ?.. !!!! איך נפטרים ממנו ?.. הרי אין שום "אבקת קסמים " להתנהגות כזו? אודי , מה קורה לי ? למה אני מרגישה שיש קיר ביני לבין העולם שבחוץ? למה הכל מתרחק לי ? ממני ? רוצה לנטוש את כל החלקים ה"לא נורמלים" האלה שיצרתי לעצמי . אבל לא מצליחה להפסיק להיות כזו . להיות ילדה מוזרה כזו ..שאני . רוצה לוותר על ההגנה הזו , אבל לאיודעת איך. רוצה להוציא את הראש החוצה .. להביט לעולם שבחוץ.. ולא לפחד.. בעיניים כאילו ורואה אנשים נושמים , הולכים , חיים .. ואילו אני .. כאילו והפסקתי לחיות , נעצרתי ..אני רק מתבוננת על הכל מהצד, לעיתים אפילו נתקעת על משו ונשארת בוהה בו .. רוצה שקט , קצת שקט אודי. בלי מחשבות , בלי תהיות , רוצה מגע שירגיע . חיבוק של אבא עם ידיים מחבקות , שלא פוגעות .. כאלה שיעטפו את הילדה האומללה שמרגישה בי כאלה שיעטפו גם את הנערה המפוחדת שנמצאת בי . לא יכולה לכתוב יותר . חייבת אויר . אתה פה? אודי? עוד מצליח להכיל? :-( ..שרית.

עדיין שותקת...

זה אולי נשמע מוזר אבל... את ממש לא שותקת. אולי שתיקה רועמת...

הי אודי, בפגישה שהייתה לי בשבוע שעבר עלה נושא הפגיעות של המטפלת מולי. כלומר, היא ציינה שדברים או אופני התנהגות שלי פוגעים בה. האמת, לא הייתי מוכנה לזה. אני אצלה המון שנים (כמעט שמונה...) בעבר היא שמרה תמיד על קור רוח וסבלנות רבה, וחששה מאד להראות שנפגעה (אע''פ שהיו לה סיבות רבות וטובות לכך...) בהמשך טענתי כלפיה שהחשש שלה להעמיד אותי במקום דווקא הגביר את התוקפנות שלי, שהיה כדאי אילו הייתה מסירה מידי פעם את פני הפוקר שלה, ומאפשרת לי לחוש שגם היא יצור אנושי חי, נושם ומרגיש. אבל לא חשבתי ש"מותר" לה להיעלב "באמת"... או ליתר דיוק, לתומי סברתי שלמטפלים יש מנגנוני הגנה המאפשרים להם לא לקחת דברים באופן אישי. האם טעיתי? אני תוהה מה קרה/יקרה עכשיו. האם זוהי עלית מדרגה רצויה בקשר הטיפולי? או אולי הוא הופך בלא משים לקשר ככל הקשרים האחרים, עם נורמות התנהגות וכללי טאקט? האם אני אמורה להיזהר לא לפגוע עוד ברגשותיה? האם עלי להיות דיפלומטית גם איתה? האם טיפול לא אמור להכיל תמיד את המטופל? בקיצור, קצת מבולבלת. (ו...כן, העליתי את התהיות הללו גם בפגישה, אבל אשמח לשמוע גם את דעתך). תודה

one... יש מן מלכודת כזו, שאני חושבת שכל מטופל נופל בה... מלכודת השיכחה - השיכחה שגם המטפלים הם בני אדם... וזה נכון שהם עברו הכשרה ולמדו, ויש להם דרכים שונות ומגוונות להתמודד עם המטופלים ועם התכנים שהם מביאים, אבל כן - גם הם נפגעים ופוגעים... ומותר להם (לא, סליחה - "מותר" זו לא מילה מתאימה - הם לא צריכים לבקש רשות)... הם יכולים להיפגע ולהיעלב. הם יכולים להגיע למקום שבו, מטופל חוצה את הגבולות האישיים שלהם. ואני חושבת שזו עליית מדרגה הולמת, כן. שהיא חושבת שהקשר שלכן מספיק יציב כדי להעלות את הנושא ולשתף אותך, כך שתוכלו לדבר על כך ולהבין ביחד. ובטח שבתחום הזה, קשר טיפולי הוא ככל הקשרים האחרים - עם כללי התנהגות מקובלים, שמקובלים על שני הצדדים שעליהם חל ההסכם הטיפולי. אני לא חושבת ש"להיות דיפלומטית גם איתה" זה הביטוי הנכון... אבל כן ללמוד, איתה ובאמצעותה, איך לשפר את התקשורת הבינאישית שלך - לטובתך! ולמרות שאני לא אודי... אלה הדברים שעליהם חשבתי כשקראתי את ההודעה שלך... מקווה שהם לא בלבלו אותך יותר.

היי twisted mind תודה על תגובתך החכמה. לא בלבלת בכלל. האירוניה היא, שהיא העלתה את הנושא בדיוק כשהתכוונתי לטפוח לעצמי בגאווה על השכם על שסוף סוף הצלחתי להביע אי שביעות רצון באופן "מתקדם" יותר מכפי שהייתי רגילה. כנראה זה לא הצליח לי... one

שבוע חדש בפתח... צריכה שתעזור לי להבהיר משהו - האם ו/או איך מה שלא מתפתח נסוג? מדוע קפיאה במקום פירושה התדרדרות או נסיגה? כלומר, יש בזה סתירה מסוימת, לא?... עצם העובדה של קפיאה במקום אחד, שהיא סטטית, לא מנוגדת לנסיגה, שהיא פעולה כלשהי (פסיבית או אקטיבית)? אני מבולבלת לגמרי...

אהלן טוויסטד, אפשר בינתיים רעיון משלי? קפיאה במקום יכולה לעבוד בשירות ההרס, למשל, במובן של אובדן זמן והחמצת הזדמנויות. הרי הזמן ממשיך לרוץ (גם אם יש עיוות בתפיסה שלו, או ניסיון להכחיש קיומו). כלומר, אין לנו שליטה בפרמטרים רבים. באופן מוזר שכזה, דווקא דברים מסוימים שלא משתמשים בהם (לרבות ידע נרכש וכד')- פחות נשמרים... תהליכים של נסיגה ובלייה קיימים תמיד, ואיכשהו צריכים להפעיל גם כוח (וקטור) מהכיוון הנגדי, כוח של יצר החיים והבנייה, כדי לקיים באופן בונה מספיק את הכיוון המשוקלל. חוצמזה, שלעתים בהתנהגות פסיבית יש עוצמות חזקות ביותר של תוקפנות, מה שהופך אותה להרסנית במיוחד. בקצרה ובינתיים, (סוריקטה)

היי. שוב לפורום יש רעיונות מוזרים... צריך להתנתק ולהתחבר מחדש לפני כל הוספת תגובה חדשה. נו, מילא... ככה לא קופאים במקום... חוץ מהמשפט האחרון שלך, על ההתנהגות הפסיבית, עשית לי קצת סדר בבלגן... כלומר, גם הוא נכון באופן כללי, רק שלא מתאים לי, למה שניסיתי לברר לעצמי. כן, זה נכון שהזמן תמיד ממשיך קדימה. כמו שהעולם תמיד ממשיך (וימשיך) להסתובב, ולא משנה מה קורה. הבעיה היא, שהתקיעות היא לעתים תוצאה של תהליכים אחרים - בלתי נמנעים או בלתי הפיכים. ולהביט לאחור על מה שכבר אין (תסמונת אשת לוט) ולהתחרט על זה...? זה יכול להיות חיובי רק אם משתמשים בזה ככוח חיובי-מניע, ולא כבלם - מייאש. אבל, שוב, כשהמנגון הפנימי נעצר וזה בלתי הפיך או בלתי ניתן לתיקון, הקפיאה במקום היא תוצר לא רצוי אבל מצוי. ואז לזמן, שהוא גם מעגלי וגם לינארי, יש ואין משמעות בה- בעת. לשאלת השליטה כבר אין משמעות, משום שזה ברור שזה די אבוד. אה, אבל למה לייאש... תודה על האור ששפכת.

היי, ואני חשבתי שנסיגה התפתחותית היא מצב שבו הילד חוזר להתנהגות, שממנה הוא נגמל, שמתאימה לשלב התפתחותי מוקדם יותר מגילו הכרונולוגי... אבל כשהכל מסביב בתנועה, ומדובר על תנועה קדימה, אז מה שקפוא רק עושה רושם של נסוג - זו מעין אשליה אופטית; כמו הנוף שנשקף מחלון של רכב נוסע. מצד שני... גם על קופסאות שימורים יש תאריך אחרון לשימוש... מצד שלישי, אחרי שהייתי ב"עולמות הגוף" למדתי, שאפשר להקפיא ולשמר למרות הכל, וזו לא נסיגה... (טוב, זו אומנות לצורך המדע). אחרי הפגישה של היום אולי אבין יותר... לא תמיד היא מצליחה להסביר בעצמה את הכוונות שלה... תודה. בינתיים.

אגדת הפופ הלכה לעולמה. 1958-2009 We will never forget you :(

אם כבר פורום פסיכולוגיה אז כבר... :-) מייקל ג'קסון הוא דוגמא לאדם רב כישרונות, איש שהיו בו (גם) דברים יפיפיים ומוצלחים שקהל גדול אהב ומאד. עם זאת, וגם בעיניי, הוא עצמו לא היה מוכן לקבל חלקים מסוימים בו, ונראה היה שניסה לדחות אותם מכל וכל, וכך התחיל כדור מתגלגל של הרס והתכערות מצדדים וכיוונים אחרים. חמישים שנים מאד אינטנסיביות עברו עליו. חיים של קצוות. המוות שלו, גם הוא, מזכיר לנו, בעצב, שכולנו בני אדם ואת הסופיות והמוגבלות של החיים. ואנחנו, אנחנו יכולים לבחור לשמור בזיכרוננו מן היופי והקסם. מפתיע, וגם לא. ככל הנראה, הוא היה מאד חולה. בסוף השבוע הלכו לעולמם גם מפורסמים נוספים - פארה פוסט, ג'ו עמר... וכמו-כן, אבדו גם אנשים, ככולנו, שהיו יקרים עד למאד ללבבם של קרוביהם. איש ועולמו. * והערה טכנית קטנה - אודי, הי, יש כנראה איזו בעייה טכנית ולא הצלחתי להיכנס עם הכינוי הקבוע והסיסמא (בכ"ז הצלחתי דרך ממשק אחר, כפי שניתן לראות...). מקווה שהעניין זמני, ובכל אופן, לתשומת לב, אולי יהיה צריך לעדכן את החברה מהמחלקה התכנותית-הטכנית. בתודה ממני. (סוריקטה)

הי לכולן (רובנו נשים אז עם הבנים הסליחה), תארו לעצמכן מקום בו נוכל בכל זמן ביממה ובכל יום בשבוע להישמע. לשפוך את הלב, לבכות, לשמוח, לפחד, לכאוב או להתלבט. לקבל אמפטיה ותמיכה או עצה טובה. להרגיש שאנחנו עוזרות לאחרים. לקבל מאיש מקצוע טוב חיבוק וירטואלי ועצה מקצועית. המקום הזה כמעט קיים כאן. כמעט אבל לא. התלבטתי אם לכתוב את זה. כבר מדמיינת את התגובות... אבל חייבת להגיד, כי נמאס לי!!! יש כאן רוב שרוצה ומביא את עצמו בדיוק כמו המקום הזה שתיארתי. הרוב הזה היה יכול ורוצה שהמקום הזה יהיה זמין יותר, שהודעות יעלו בזמן אמת, שאודי לא יהיה עסוק בנהלים התגונות והדיפה. אבל יש כאן כמה, לדעתי 3-4 , לא יותר שלא מאפשר את זה. מביא לכאן ווכחנות, התרסה. רעל. כל הזמן הדיונים האינסופיים הללו, אם אודי מגזים או לא. אם הוא רגיש מדי לנושאים מסוימים או לא. נו בחייכן, לא נמאס כבר? לצורך הדיון בואו נניח שאכן הוא מגזים (בכלל לא בטוח, כי אנחנו הרי לא מכירות את כל התמונה של מה נשלח ומה לא עולה, מי כותבת מה ובאילו שמות), אבל נניח שהוא מגזים, אז מה? מותר לו. גם אני לפעמים קוראת תגובות של אודי ולא מבינה על מה המהומה (או על מה דרכו כאן), גם לי לא עלתה פעם הודעה (בסוף ייחסתי את זה לסיבה טכנית), גם אני פעמים מספר נשכחתי בהמשכו של עץ (כנראה קורה לא מעט) ובעיקר גם אני לא תמיד קיבלתי מה שרציתי, כמה שרציתי. אבל, יש דרך להזכיר, לשאול, להביע אי שביעות רצון או התנגדות. לנהל פורום כזה זו עבודה קשה, סיזיפית, מורכבת. להכיל את כולנו? מישהי הייתה רוצה? מישהי יכולה לעשות את זה יותר טוב? בלי רגישות יתר בשום נושא? בלי שום טעויות? זמינות אינסופית? נו באמת, אין כזה דבר. אז לכל מנהל פורום שהוא יהיו הרגישויות שלו. ואתן יודעות מה מגיע לו שיכבדו אותן. או לפחות לא יציקו דווקא בהן. מי שהפורום הזה מתאים לה שתהנה ממה שיש לו להציע ויש לו הרבה. מי שלא, זו בהחלט זכותה, ויש הרבה מאד פורומים אחרים עם או בלי מנהלים. אבל להשאר פה ממורמרת, זה פוגע בה ופוגע בכולנו. שלכן,

אוטופיה... פנטזיה שמלווה את האדם משחר ההסטוריה האנושית, ועדיין לא הוגשמה. אולי יש אוטופיה בבתי הקברות... מה שבטוח, שקט שם ואף אחד לא מתלונן על הנוף/הבית/השכנים... כל מקום אחר, דינמי ושוקק פעילות לעולם יתלוו אליו גם המתלוננים - לעתים בצדק (ויש כאלה!), ולעתים כי... כי אנשים שפשוט חייבים להתלונן על משהו. התלונות מלוות את האדם משחר ההסטוריה, והן אלה שהולידו - בין היתר - את פנטזיית האוטופיה. את חלום ה"הכל מושלם". וכשחושבים על זה... אבל באמת ובכנות - מי מאיתנו מושלם?... לא אני, זה בטוח. ואם יש מתנדבים מושלמים, נא להרים את היד... כולנו פה יכולים להשאיר הודעות כשנוח לנו, כשמתאים לנו, כשאנחנו רוצים וכד'... בלי להתחשב ביום ובשעה. אפילו בימים שאודי והפורום נחים. זה הכי מובן והגיוני לנו, שהפורום פה, בשבילנו - בשביל כולנו (ואנחנו לא מעטים/מעטות... הקבועות והמזדמנים). וכמו שכתבת - ילדה ואישה - לנהל לבד כזה פורום תובעני (בכל המובנים של המילה), זו מלאכה שדורשת המון: סבלנות, תשומת לב, יחס, חשיבה ו... אנרגיה. המון אנרגיה. אז כן, גם אני תוהה לעתים האם לא מדובר ב"מהומה רבה על לא דבר"... או מה בעצם קורה פה. על מה העלבון? גם לי יש הודעות שלא תמיד נענות, ואני לא לוקחת את זה באופן אישי... אם זה מ-א-ו-ד חשוב לי, אני מעלה אותן שוב. ואני לוקחת בחשבון, שאם הודעה שלי לא עלתה בכלל - זה אולי משום שיש מלא תקלות טכניות, ולא בגלל שאודי מסנן אותי...? אני לא מעלה מיידית הודעה נעלבת/מעליבה במקום... זה באמת יוצר תחושה כללית של מרמור, ועל מה? על משהו שהוא בכלל תקלה טכנית, כנראה? וכפי שנאמר - ותחשבו על זה...

ברור שזה מותר להתלונן לפעמים... ולא התכוונתי ספציפית למישהי מהנוכחות פה, כשכתבתי על כאלה שאוהבים להתלונן... פשוט יש גם אנשים כאלה... אבל כן כדאי לברר לפעמים, אם הודעה לא הועלתה, האם זה משום שאודי החליט לסנן או שמא יש (שוב!!!) תקלה באתר, שגם אותי מצליח לעצבן לפחות פעם ביום עם ההמצאות משוללות ההגיון שלו (דוגמא - לכן התוספת כ"כ מאוחרת).

היי ילדה אשה, גם אני מדיימנת לי אותך מצפה לתגובות.. אך במצב הענינים כרגע, לא נראה לי שיהיו קופצים, ולא שהודעתך אינה ראויה לתגובה, אדרבא.. אני מתכוונת לאותו שינוי אחרון בפורום - גורם מעכב לא קטן לשליחת הודעות או תגובות, במיוחד לעצלנים שבנינו. תראי, נורא פשוט וקל, לומר שמי שממורמרת מהפורום, שתדיר את רגלה ממנו, ובכך נשיג את השקט המיוחל, ובא לישראל גואל.. אבל יש משהו לא הוגן בבסיס הדברים שאת אומרת, בכך שאת שוללת מכל וכל אפשרות של השמעת בקורת, שהיא לגיטימית, בכל מצב ומקום. יש כאן כאלה שטוענות לפגיעות, (לא שאודי ישב ותכנן לפגוע במשהיא במכוון,) גם אם מדובר בתחושת פגיעות סובייקטית, וגם אם מדובר בקומץ קטן של בנות, זה לא שולל מהן את הזכות להעלות את הנושא לדיון. אני מניחה שהיו תגובות מתלהמות כלפי אודי, שבכל מקרה הוא לא העלה אותן,ועל זה אין ויכוח. ועד כמה שיכולתי לשפוט, לא כל התגובות או הבקורות לאודי, היו מתלהמות וארסיות, ועובדה היא, שהן כן הועלו. כולנו מסכימות שאודי עובד קשה ובמסירות בניהול הפורום, וכל החלטה שהוא יקבל לשפר ולהתייעל, תמיד יהיו כאלה שיתלוננו ויקטרו.יחד עם זה,הוא הגיע לכאן בעניים פקוחות, ובידיעה ברורה, שקל זה לא הולך להיות.

הי, קודם כל, הי טימי (מקווה שזה בסדר שאני פונה אליך בטימי, טרם שוחחנו ממש) , הי גליה. אחרי שקראתי שוב מה שכתבתי ואת התגובות שלכן הבנתי שנשמע ממה שאמרתי(אולי) שאסור להעביר ביקורת ואם נעלבים צריך לבלוע ולשתוק או לעזוב את הפורום. אז אם זה הרושם של מישהי - סליחה. אני חושבת שביקורת לגיטימית, היא תמיד לגיטימית (בכל מצב ומקום) ואפילו רצויה!!! וחוץ מזה ברור לחלוטין שזה פורום שנועד לסייע ודווקא לפעמים בנקודות מסויימות בחיים רגישים יותר ומכאן גם נעלבים יותר. אז ברור שתחושות פגיעה קיימות ולא רק שלא התכוונתי שלא יגיעו לכאן אלא אני חושבת שאם הן לא יגיעו לכאן אז הפורום לא שווה כלום ואין בו שום מקום לכלום!!! כלומר בעיני יותר מאשר לגיטימי להגיד "אודי פגעת בי" וכאלה הודעות אני חושבת שהיו לא מעט ואני לפחות ממש הרגשתי שזה מקרב ולא מרחיק. אז לא הייתה לי שום כוונה שתחושות פגיעה לא יגיעו ושוב סליחה אם זה הרושם. הסוג שאני התכוונתי אליו, הוא אלו ש"קופצות" ומגיבות לכל הודעה פגועה (באמת פגועה ובעיני לא משנה אם סובייקטיבי או אובייקטיבי עדיין תמיד לגיטימי ) בקיטונות של "תמיד אודי ככה" ו"אם נחליף את אודי זה יחזור להיות גן עדן". אז לא ההודעות הנעלבות אלא ההודעות הוכחניות והמתריסות הן שמרגיזות (אותי לפחות). וגם שאיך שהיה נסיון לפתוח את הפורום ישר "מלחמה". על זה אני מדברת. חוץ מזה זו היתה הודעה של תסכול. רציתי לכתוב משהו אחר באותו יום שישי, הייתי זקוקה למילים שלכן וידעתי שבמקרה הטוב אקבל תגובות ביום ראשון אחה"צ. אז ויתרתי וזה תסכל אותי והעציב אותי שאי אפשר. י.

הי, ראשית, חשבתי לומר, שוב, שאחד הדברים שמרגשים אותי כאן הוא לראות את ההודעות עולות באופן שוטף בימי הפעילות. האפשרות לכתוב מתי שנוח לי ולדעת שההודעה (אם תקינה ונקלטה במערכת) תעלה באיזה שלב - נהדרת בעיניי. ת'אמת, לפעמים אני לא בטוחה שמגיע לנו יחס כזה טוב. אוסיף, כי היו ימים בהם הודעות שרשמתי התפוגגו להן תוך כדי כתיבה, (שנאמר: "שיט", אהמממ.. סליחה..), ולכן, מטבע הדברים, גם לא נקלטו במסד הנתונים; שלחתי אותן ביום למחרת כפי שנכתבו במקור והן כן הופיעו. האתר לפעמים מצליח להביא ת'סעיף, ומרפי גם הוא יודע להיות שם ...P-: אגב, הצלחתי היום להיכנס בכינוי הקבוע במסלול ה"רגיל", ונחה דעתי :-) אישה ילדה יקרה, לפני כשבוע רשמתי לך הודעה באשר לניסיון שחזור הסיסמא האבודה, אם לא ראית, אסב את תשומת ליבך אליה בשנית: http://img4.yfrog.com/img4/7757/f62106091.png ... סקרנית לדעת אם הרעיון הולך (למרות שחלף זמן וקבצים משתנים, אולי בכל זאת משהו יצא...) בהמשך לדברייך, רוצה לנסות כיוון קצת שונה - ולקחת את ההודעה שלך שמדברת על הפורום, כדי לדבר על העולם המוכר מהטיפול שלי, ובעצם, כדרכי, רוצה במקביל להדגיש את ההבדל בין טיפול לבין פורום: בשלבים מוקדמים יותר של הטיפול שלי, ואוי לי ולב?ו?שה איך שנראיתי, אפשר היה למצוא אותי מדברת ב'החלטיות רבה', שומעת בעיקר קול אחד וכמעט לא פתוחה להקשיב לצדדים אחרים. כשאני מתבוננת על עצמי דאז, אני יכולה להבין עד כמה הטון והסגנון העידו עליי בעיקר, ועד כמה באמת ניתן היה להסתייג ממני, מהתכנים, מההתנהגות. בדרך הזו הצלחתי איכשהו גם להעביר למטפל את תחושת הסלידה שלי ממני... היום הוא יכול לומר לי בגילוי לב, שהיו רגעים לא מעטים בטיפול שהוא חשב לומר די. היום הוא יכול לומר לי שעמיתיו המליצו לו לא לגעת בדבר הזה שהוא אני. אבל הוא החליט שכן. הטיפול שרד הודות לכך שהוא התקיים בשעות תחומות ורק בהן, ובתנאים נוספים כמו תשלום וכד'. ועדיין, אפילו בהיותו של המקום מקום טיפולי, שהוא הוא המקום לעבור את התהליך, אני אומרת שמה שעשיתי לו, למטפל, ממש לא-הגיע-לו. והוא עוד כל-כך בא לקראתי. אבל מה שהיה, קרה בתוך טיפול, איטי וכואב נורא, ושם עובדים, לומדים ומבינים, ושם משנים, ולומדים לבקש סליחה אמיתית ולהוקיר תודה אמיתית. להבדיל, וגם קל וחומר - ממש לא פייר לשפוך/להשליך את כל-המטען-הרגשי-שבאנו-איתו-מהבית (למרות שניתן להבינו) על כל אדם שהוא, ובפרט מנהל פורום אחד ויחיד באשר יהיה. יודעת שקל לומר, ויש מי שאינו מוכן לחלק את העומס בין מקומות שונים, ויודעת שלפעמים קשה להפריד את 'התקלה-הקטנטונת-של-עכשיו' מה'תקלה-הגדולה-והרצינית-מהעבר', ובכל זאת, מולנו נוכח זולת, שאינו אשם בכל הסבל על כובדו, לא אחראי לכל מצוקותינו, ולא חייב לספוג הכל כל הזמן (וגם לא יכול, בסה"כ בן אדם...). וכן, די ברור לי שכמה מילים באינטרנט לא יוכלו לחולל שינוי כאן. בכל אופן, לדעתי, מומלץ מאד להחזיר חלק ניכר מהתלונות שמובאות לכאן, בעיקר לפגישות הטיפוליות. אני מדברת במיוחד על הטענות האופייניות והחזרתיות שאורזות מעבר לפגיעה הנקודתית עצמה גם את כל העולם באותו סל. אתם יודעים... כשמרגיש פה מידי, לפעמים אני חושבת שאפילו סופי שבוע ומנוחת יום שלישי לא מספיקים כדי להחליף אוויר ולרפא פצעים. אבל זו רק דעתי, מעולמי... אומרים ש"פעם היה כאן וגו' ". אני לא זוכרת שפעם היה "כאן" עבורי בית או גן עדן. הפעמים בהן יכולתי להבחין בתחושה כזו בפורומים הייתה יותר בראשית דרכו של האינטרנט ובפורומים בתחילת דרכם. יותר טריות ויותר חדש. המממ.. האם היה מזה גם בראשית החיים, בימים הראשונים? מעבר לכך, אז, לפני כמה שנים בתחילת שיטוטיי ברשת, ראיתי את הדברים אחרת, הצרכים שלי בשלבים ההם של הטיפול היו אחרים. בכל אופן, גלים של התפרצויות זעם עזות ברשת היו-גם-היו אפילו ב"ימים היפים". לדעתי, חלק ניכר מהן נבע מקנאה. וכשהקנאה חזקה כל-כך והרסנית - יש מי שרוצה לחבל לכולם. יש מי שחפץ להימשך למקום של יש ולומר "אם לי אין, אז גם לכם לא יהיה". וקהל רב נסחף ומזדהה... (סוריקטה)

הי, מה שלומך? קודם כל תודה על התמיכה הטכנית (הפעם טכנית, תמיד תמיכה) עניתי לך אז ועכשיו אחרי ההודעה הזו בדקתי ו...אין. אפרופו בעיות טכניות. בכל אופן, כמו שאת רואה נשארתי "ילדה ואישה" כי לא הצלחתי. הגעתי למסקנה שכנראה נרשמתי לא מהמחשב שלי -אלא בעבודה או בלימודים ואז הססמאות שהיו רשומות לי היו כל ניסיונתי הלא מוצלחים להכנס. הם נרשמו. בכל אופן התרשמתי מרמת הידע שלך והאכפתיות (אותה כבר הכרתי). תגידי אפרופו אכפתיות, איפה גלי (מלי)- היא חסרה לי. בטוחה שהיתה לה אגדת ילדים רלבנטית לעניינינו. משהו בדימויים הללו ובאגדות תמיד מביא גם תובנה וגם חיוך. גם אצלנו ונראה לי שגם אצל אודי. קראתי כמה פעמים את מה שכתבת על הטיפול שלך ועל מה שהבאת בתחילתו. הסיבה שקראתי כמה פעמים הייתה שהתקשיתי להאמין. נכון כולנו יכולות להביא לכאן פנים רבות וכנראה גם שונות מאשר במקומות אחרים. אבל תמיד כשאני קוראת את מה שאת כותבת זה מרגיש כאילו את תמיד מביאה רק טוב לכל מקום. לפי מה שכתבו לך פה, אני גם לא היחידה שחושבת כך. כנראה שעשית תהליך משמעותי מאד. זה גם נשמע כך מהיכולת של המטפל לספר לך מה הרגיש בהתחלה. בכל אופן אני בטוחה כי כל הטוב הזה התקיים שם תמיד. שלך י.

האמת שלא שאלתי שום שאלה... אבל כן רציתי... לילה טוב וסוף שבוע נעים טליה

שאלת אותי שאלה עניתי בשני מצבי צבירה שונים אשמח מאד לתגובה... טליה

אודי אתה כועס עליי? אני רוצה לכתוב כי קשה לי, אבל לא יודעת אם זה במקום, או אם אתה רוצה שאכתוב פה.. אופיר

הי אודי הסתכלתי בעץ שבו כתבתי לך, לא ראיתי שם תגובות נוספות, ואני לא מבינה איזה אגרסיות השיח שלנו הכניס לפורום...בכל מקרה התנצלתי.. לילה טוב אופיר

הי שוב.. יש לי תחושה שאתה מייחס לי את ההודעה של "עצובה וכועסת", אבל היא לא הייתה ממני. התכוונתי להודעה שלי למטה, בשם אופיר. כבר אמרתי לך שאני לא כותבת בשמות אחרים...פשוט קראתי לפני כן את ההודעות האלו, ועכשיו שאתה אומר שבעקבות השיח שלנו אישרת הודעות נוספות חלקן אגרסיביות, נפל לי האסימון שאתה חושב או מתכוון להודעה של עצובה וכועסת, ואני לא. ( התכוונתי להודעה שבה חשבת שאני עדיין בטיפול ). חבל לי שאתה מייחס לי הודעה כזו. זה לא משהו שהייתי כותבת.

מותר קצת לספר? הבוקר, כשהייתי בדרך לאיש יקר שנמצא בטיפול בבית החולים, חלפתי על פני מקום התאונה הקטלנית והמחרידה ממש בדקות שאחרי... http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/908/380.html?hp=1&loc=2&tmp=8499 ובכל זאת, מנסה לאסוף גם חוויות טובות ממקומות אחרים. הנה, מחר יומולדת לילד מקסים ומוכשר שאני אוהבת... לאט לאט מרגישה יותר עצב. של מיזוג. ורק בשביל לומר - סוף שבוע רגוע וליל מנוחה לכולם. בי

http://www.youtube.com/watch?v=wbP0c9TZfzM&feature=channel אני צריכה חיבוק.. מבט מזוגזג, דומע, שבת טובה... הלוואי.. :'-( ~נילי~

לדבר. להגיד. לשתף. רק שותקת את הכל.

תסיר את ההודעה לגמרי מאחר וכתבתי את שמו מבלי לשים לב ואין לדעת כך שהייתי עדיין רוצה שזה יהיה דיסקרטי עד כמה שאפשר תודה רבה רבה.

2)מה את מרגישה כלפי כל אחת מהן? 3)במה מבין האפשרויות את בוחרת? 1) בית:כרגע לא יכולה לעזוב את הבית מבחינה כלכלית. אופציה :לסדר את החדר בצורה שיהיה לי יותר נעים,להחליף דלת,(כך אוכל להרגיש יותר טוב לפחות לזמן השהייה בבית עד שאוכל לעזוב) אופציה:הייתי רוצה לחסוך כסף להתבסס,ולקנות בית עם משכנתא במקום השכרת דירה זה כמובן יהיה בערך עוד 2-3 חו'ד.(לא לאבד תקווה ונחישות ) החבר: לחזור אילו לשכוח מהעבר לבוא ממקום פתוח לשחרר כעסים לתת את הכול,לא להתייחס לסביבה ממה שאומרים להיות חזקה ,אך לוותר על ההזדמנות להכיר מישהו חדש,אחר,שאולי איתו אוכל להיות יותר אופטימית פחות טיפולית פחות כעסים ממקום בטוח שעברתי ואני יודעת מה אני רוצה מעצמי,ושיש לי מה להציע,להציע את עצמי ולבוא לידי ביטוי,הזדמנות שלא יהיה לה זמן אחר במידה ואני מחליטה לשוב אליו ,ולא לדעת לעולם אם היה יכול להיות אחרת,ולהישאר עם תחושת פספוס בכך שמההתחלה לא נמשכתי אילו וגם היום אני יודעת שהייתי יכולה להרגיש יותר. אופציה נוספת:לשחרר את זה לצאת יותר לבלות להתחבר לעצמי להמשיך את הדרך שלי בלי קשקושים בלי כאבי ראש,בלי חסכים להרגיש טוב במה שאני עושה ובוחרת לאהוב את עצמי וכנראה שאכיר מישהו שיידע להעריך את האנרגיות הטובות ופשוט אותי שזה שווה המון.ואולי בלי כול כך מטענים וחוויות טעונות וקשות אולי כי זה יהיה יותר מתאים!!!!!!! בהתחלה זה יכאב מאוד מאוד כי זה ההרגל ובכל זאת המון זמן,אבל עם הזמן יכאב פחות אני אעבור את זה צעד אחר צעד,אשקיע במה שאני רוצה לקדם מבחינה מקצועית וארגיש סיפוק אדיר שאין כמוהו בעולם. אופציה 1 תוספת:ארגיש ביטחון כלכלי שזה מאוד מאוד חשוב ואחיה חיים ברמה מ אוד גבוהה אבל אני יודעת שאחיה טוב גם בלעדיו אני מאמינה בעצמי ויודעת שזה מה שיהיה לא אנוח עד שזה יקרה וזה יקרה,אני הרבה יותר חכמה עכשיו. ולגביו.. לא יודעת אם הוא באמת ישתנה וזה משהו שאני לא מוותרת ולא יודעת אם יש לי את האנרגיות לחזור ולתת לזה הזדמנות המיליון ואחת, ומרגישה הרבה כעסים על כול הזמן הזה שבמקום להנות מזוגיות זה עשה אותי יותר בסטרס כול הריבים והאי שקט הזה,אתגעגע כי אני רגילה כי עברנו המון יחד כי זה היה משהו מאוד מיוחד אך חושבת לעצמי אולי הוא היה שם לתפקיד מסוים בחיים שלי כי לתמוך ולעזור אולי נשלח מלמעלה בזמן בחיים שהכי הייתי צריכה משענת ולא הייתה לי שם משפחה שיכולה לתמוך ההחלטה: פה הקושי אני בהחלט מבינה את כול מה שכרוך מסביב וכול מה שנחוץ לי כדי לבחור ולעשות ואם אני בוחרת באופציה של לעזוב תמיד יהיה לי את הספק הזה שאם הוא כן היה משתנה ..... ולהישאר שם:ייתן לי שקט רגעי לא להתמודד עם מצב של פרידה לא להתגעגע,יהיה לי נעים שיש שם מישהו שאוהב אותי מכול הלב (שאת זה אני לא שוכחת)ומאוד מעריכה אני מאוד רגילה וגם נעים לי בנוכחותו בכל זאת לא הייתי עם בנאדם 4 שנים סתם.. אך אתבאס שמנעתי מעצמי את ההזדמנות שלי להכיר מישהו שאולי יכל להיות יותר נכון עבורי. נקודה נוספת חשובה ביותר!!! אני מרגישה שאני חייה בסרט לא באמת מרגישה שאני חייה את החיים שלי אלא יותר מכיוון תצפיתי מהצד כשאני אצלו לכאורה הכול טוב אני באה אילו לעסק וכולם שם סבבה איתי אימא שלו שאלה כבר,למה אנו לא מתחתנים וידעה שעברנו משבר וכנ"ל אבא שלו..אבל פתאום שאני חוזרת הביתה למציאות שלי,לפעמים אני מרגישה שהוא לא מי שהייתי רוצה להיות איתו הרבה פעמים חזרתי לשם כי היה מאוד בטוח ונעים שם אסביר:אני כן אוהבת אותו,מאוד כייף לי איתו,אך לא בטוחה איזה סוג של אהבה זאת ולחשוב כרגע להתחתן איתו מרגיש לי לא ממקום של שלמות,אך עדיין מאוד מחוברת אילו ואל כול מה שעברנו יודעת שהוא יהיה שם בטוב וברע וגם מאוד כייף אז מה אני עושה מה מה מה מה....????.איך אני מגיעה להחלטה הנכונה שלי.....???...... בברכה תודה רבה מקרב לב!!!!!!!!!!!!!!!

מה קורה, אם מישהי (נניח אני) שולחת לך הודעה שמביעה אכזבה ממך אבל במקביל זוהי הודעה מכבדת שמתייחסת לארוע קונקרטי שארע בפורום ומנסה לפתח דיאלוג בנושא ההשלכות של אותו ארוע, הודעה שלא עוברת על אף אחד מכללי הפורום, מה קורה אם את אותה ההודעה אתה בוחר לא לאשר. מה עלי להבין מכך?

אני אומר לך מה אני מבינה מהדיאלוג הנוכחי איתך, וקבל את רשותי לא לפרסם כי בוודאי תראה בכך התלהמות למרות שלכך באמת לא כיוון המשורר. 1. "עובדה שאחרים יכולים להביע אכזבה כלפי וממני", לפעמים , על אף המקצוע בו אתה עוסק, נראה שאתה שוכח שלא כולנו מקשה אחת ובן אדם אחד, לכל אחד המגבלות והתחומים בהם הוא יותר מתקשה, כתבתי כי אני כותבת בשם זמני בגלל חשש מתוקפנות, והנה נראה שהיה סיבה לחשש שלי, כי נענתי גם מהתעלמות ואחריה גם מתוקפנות. 2. אני לא אכנס כאן לאבחנות אפשריות שלך כדי לא לפגוע ולא לזלזל (רק לך מותר לעשות את זה, נכון?), אבל החוויה מאיפה שאני יושבת היא שאתה לא רואה את החוויה של מי שכותב לך. כתבתי ממקום כואב, של פגיעה, שהתחבר אצלי לפגיעות אחרות שלא קשורות לפורום... ויכולתי לנסות להתאושש מהפגיעה אם "הפוגע" גם אם לא בכוונה, היה יכול לדבר איתי על כך. לשמוע מה קרה לי בפגיעה הזאת ובפגיעות אחרות. ברוך. גם אם אני מתחבאת, עד שאולי אעז להתגלות. 3. לצערי אתה יוצר חוויה שרק מגבירה את הפיצול בתוך האישיות. אם אני בשם א' אני "יקרה" וזכאית לאמפתיה, אך שם ב' מקבל אליו את כל קיטונות הרותחין שלך. למה לנסות לחבר אותם? חבל. 4. איחלתי לחייל בהצלחה בהמשך השירות. -שמור-

זה דבר לא חדש. אודי עושה את זה כבר עשרות פעמים מאז שנכנס לניהול הפורום. לאודי קשה עם ביקורת. אני כותבת את זה עשרות פעמים אבל ההודעה שלי לא עולה גם שאיני עוברת על אף כלל. אז בואי נחכה עד שיתחלף המנהל. אל תתאכזבי, את בסדר. בטח גם הודעתי זו תצונזר ולא תועלה. כמו כן, אודי לא מכניס לכאן אנשים מסוימים גם עם זהויות קבועות.

אודי, זהו פורום אינטרנטי. בפורום אינטרנטי מותר ולגיטמי להיות נוכחים בכל דרך בה מרגישים נוח (ובלבד שאכן יישמר שיח מכבד). מותר לבחור בזהות קבועה ולהישאר בה ומותר להעיר הערות מהטריבונה בזהויות משתנות. יש משהו מאוד לא נעים בדרך בה אתה מטיף מוסר לכל מי שאינו מתנהל בדרך שנוחה *לך*. יש פה עוד אנשים. כל המסננים שלך (שכידוע לא ממש עובדים), משדרים סוג של פארנויה מצדך. הנזיפות הבלתי נגמרות, נותנות תחושה שה-issue בפורום הזה הוא אתה ולא המשתתפים. מבקשת ממך לתת מקום גם לסגנונות שאתה פחות אוהב. יש מקום לכולם. סופשבוע נעים אריאלה (שפעם, בימים אחרים ובכינוי אחר, היתה משתתפת קבועה כאן)

פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל הלוואי והיה לי מישהו שהייתי יכולה לדבר איתו רע לי פשוט רע לי מגעיל לי בבית אין לי כוח לאף אחד לא לאמא שלי נמאס לי לרחם עליה כול הזמן שאין לה כסף ועל כמה שהחיים שלה אומללים בזה שהיא לא סובלת את אבא שלי ואני גרה איתם בבית לא מבחירה פשוט אין לי ברירה אני מרגישה כול כך בודדה רבה איתם כול הזמן חברות אמיתיות אין לי הפרידה מחבר שלי שעדיין בתמונה שאני מעדיפה לא להתמודד עם פרידה כנראה והוא שם מצד אחד זה מנחם ומצד שני כבר לא יודעת מה נכון מה לא וכול פעם שהוא נמצא שם אני חושבת לעצמי אם זה הוא וכבר כולם "שונאים אותו וחושבים שהוא כזה רע מה שזה לא נכון בכלל פשוט כשרע אז מספרים רק רע ואני חושבת לעצמי שאם לא אחווה ואתנסה עם אחרים לא אדע לעולם אם זה המקום שלי וכולם לוחצים על כך שאחליט כן או לא ושאתקדם ושלא אשאר תקועה והזמן חולף מה הם חיים בסרט שהם יכולים להיכנס כך לחיים של אחרים שכול אחד יחיה את החיים שלו מאשר לתת עצות לא מועילות פשוט מרגישה תקיעות עם האנרגיות בבית אני לא פורחת כמו שיכולתי וזה אכן זמן קריטי בשבילי נשבר לי רוצה לעוף, כול כך הרבה בלאגן בחיים דאגות חרדות פשוט אין לי כוח להרגיש את התחושות האלו את החוסר סיפוק הזה,מרגישה כעס שנאה פשוט נמאס לי עם כול הביקורת הזאת די פשוט די

שלום, אני בת 28 נשואה באושר, אמא לילד בן שנה וחצי ועוד אחד בדרך. להורי 2 בתים, האחד הם גרים בו, ובשני אני גרה שנתיים, ועוד שנה אני עוברת לבית שקניתי. אז בינתיים אנחנו גרים בבית שהביאו לנו ללא תשלום של שכירות. אנחנו מעריכים ומכבדים את עזרתם של הוריי מאוד. מה שקורה זה שלאבא שלי יש מפתחות של הבית שלי בצרור מפתחות שלו, וכמה פעמים בשבןע בבוקר הוא עובד באיזור מגוריי וקופץ אלי הביתה לאכול, לשירותים וכו שאני לא נמצאת , בדר"כ מודיע לי לפני שהולך. אך בזמן האחרון הוא הולך לשם בבוקר ולא מודיע לי, ובמקרה שיצאתי ראיתי אותו על הכביש לכיון הבית שלי, ופעם אחת שישנתי ולא היה לו פלאפון להתקשר פשוט עלה לבית פתח את הדלת ואני והבן שלי באותו היום ישנו בבית, ופעם אחת שלא הרגשתי טוב ונשארתי לנוח לי בבית והשארתי את המפתח בדלת ולא עניתי לפלאפונים וישנתי הוא פשוט זמזם בפעמון שאקום לפתוח לו. אז אתמול אמרתי לו אבא למה אתה לא מודיע לי שאתה הלכת לבית שלי ואם בעלי בבית ישן או משהו, אז הוא עונה לי : מה הוא יפחד שיראה אותי? אז אמרתי לו בן אדם ישן בבית שלו ופתאום פותחים לו את הדלת זה נראה לך הגיוני? אז אמר שרצה להתקשר ולא יצא וכו... והיום שרצה לבוא בבוקר התקשר אלי. אין לי בעיה אם מודיע שיילך אלי בכל זאת הוא עובד שם רוצה ללכת לשירותים או לאכול אחרי הכול זה הבית שלו והם הורים שעוזרים לי בכול אבל יש עוד בעיה , היה סכסוך גדול במשפחה שלי עם אבי וכל הדודים, וכמעט אך אחד לא מדבר איתו, ומגיע לו כי עשה מעשה בלתי נסלח,בכל מקרה מאז שכולם יודעים על מעשיו ניתקו איתו את הקשר והוא יותר נדבק בנו בילדין- ואם אמא שלי יוצאת בערב מהבית מתקשר ואם לא עונים לו לא מתיאש מתקשר שוב, או רוצה לבוא, אין לו חברים משלו, והוא פשוט כל הזמן סביב ילדיו וזה מעצבן זה גובל כבר בחוסר פרטיות, כל היום משועמם ומתקשר אלינו ורוצה להיות איתנו ולא תמיד זה מתאים, ואני מרגישה שאין לי לפעמים חשק כבר לענות לו עם כל הכבוד למשפט של כבד את אביך ואת אימך. מה אפשר לעשות? אני מאוד מרחמת עליו לפעמים וגם בעלי אבל אני לא כבר נשואה ואני רוצה לחיות בשקט את החיים שלי ולא בא לי שככה יהיה מעורב. אני בקשר טוב עם אמא שלי והיא לא נדבקת בי ויש לה חיי חברה והיא מבינה ויש לה טקט אבל גם היא מרחמת עליו כך שזה לא יעזור אם אקטר לה. אפילו אתמול הרדמתי את הילד שלי ולא עניתי לפלאפון אחכ והוא התקשר, אחרי חצי שעה שוב מתקשר למה את לא עונה? אז אני אומרת לו אני מרדימה את הילד שלי למה מה קרה? סתם רציתי לשאול מה נשמע אומר לי, אחרי שדיבר איתי כבר בצהרים. אין לי סבלנות. מה לעשות??????????????????

אני בת ארבע אבא גבוה במדים ברקע שיר - אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה המלחמה האחרונה זכרון

מרגישה? בעיקר מבולבלת, למה אני כותבת לך את זה. רוצה אולי שתבין לבד את הכול כותבת לך במקום. במקום למי שאיתו יכולתי להרגיש. שאולי הבין מה אני מרגישה לפני שאני הבנתי. שאיתו יכולתי להיות ילדה קטנה לפעמים. למה אתה מתעקש על מרגישה? תראה מה קרה כשהרגשתי. אני כמובן מגזימה, אני מרגישה הרבה רגשות, יש לי בעל וילדים ואני אוהבת אותם. אני מאוהבת במישהו. אתה רואה המון רגשות. טליה

כדי לשים ראש ולנוח... מותר. נכון?

ואם את זקוקה לשקט... לא נפריע. ואם למשהו אחר - תכתבי, אולי נוכל להציע ואם לא לפחות נוכל להיות שותפים.

קשה לי עכשיו כי אמא לא אהבה אף פעם. קשה לי עכשיו כי הייתי הילדה הכי זנוחה בעולם. קשה לי עכשיו כי אני לא מצליחה לחבק את עצמי. קשה לי עכשיו כי המטפלת שלי... המטפלת שלי ילדה בת. תינוקת קטנה שבלי להתאמץ כלל, זכתה בדבר הכי טוב שיכלה לקבל- שאמא שלה היא המטפלת שלי. היא זכתה בנגיעות שלה. באהבה שלה. בדאגה שלה. בהגנה שלה.. היא לעולם תהא שלה. אמא שלה. חלק ממנה. עצוב לי. גם אני רציתי כל חיי.. חייתי בקינאה תהומית. רציתי היה א-מ-א. רק אמא. אמא קטנה. אחת היתה מספיקה לי. אין לי פגישות עכשיו. אין לי אותה. היא מטפלת בתינוקת שלה. אויי כמה זה קשה. אני בקושי רב מצליחה לראות את המקלדת מרוב דמעות... אודי יקר... אנא אנא אנא אמור נא לי.. עד מתי?? עד מתי אלחם ללא הגיון? עד מתי אמשיך לתור אחר אמא? מתי כבר אוכל להשלים שלעולם לעולם לעולם לא אזכה לרגע אחד ובודד להרגיש שיש לי אמא? מדוע נפשי איננה מוותרת? כמה עוד אוכל לשאת? לרגעים נראה שאני האדם הכי חזק בעולם.. לעתים אני צוללת, כמו עכשיו. ואני מדמיינת ומדמיינת איך היא נוגעת בתינוקת שלה בעדינות, באהבה. התרגלתי לראות מהצד, התרגלתי רק לקוות שיום אחד גם אני אזכה להרגיש - אמא. אבל לעולם זה לא יקרה לי. לעולם. תודה על ההקשבה שלך..

הפעם באמת שלא הבנתי אותך. יש בי גם את הזכרון הזה שאת כמהה אליו? אודי, מעולם לא היתה אמא אמיתית ומכילה בחיי. אלא אמא שרק פגעה בי בכל צורה אפשרית. הזכרונות הרעים רודפים עד היום. אני אגיד לך מה אני מחפשת .. אני מחפשת שתהיה לי אמא. אמא כמו שהייתה לנוגה, לרחלי, לענת.. בתור ילדה אני זוכרת איך הייתי מביטה באמהות אחרות ואכולת-קינאה שגם אני רוצה אמא. אבל אמא לא היתה שם. לא עיניינתי אותה. הייתי הילדה הכי יפה בכיתה, אבל הכי מלוכלכת, זנוחה, פרועת-שיער, בלי טיפוח של אמא. אני תרה אחר אמא. היום בגילי ואמא לשתיים עדיין אני מאמצת לי אמהות. במסעדות, בגינה, באונ'. לעיתים אני מוצאת את עצמי מביטה בנשים מסוימות ומתאהבת בהן. וכשאני מוצאת 'אמא-פוטנציאלית' אני מייחלת שהיא תהא אימי. אני יכולה לדמיין אותה נוגעת בי, מלטפלת, מדברת ברכות וסולחת. מעולם לא היתה לי אמא. ולצערי אין זיכרון טוב מאמא שאותו אני מחפשת בתוכי. השאלה שלי היתה.. איך לעזאזל נפטרים מהחיפוש? איך משלימים עם העובדה שלעולם לעולם לעולם - לא תהיה לי אמא מכילה? איך מניחים לזכרונות הילדות? סליחה אם הייתי מעט תוקפנית, אני נוטה לההפך לכזאת כשלא מבינים אותי.

בן 28 נוטל ויאפקס 225+פאקסט 50 מ"ג ליממה. ללא הטבה מלאה , הטבה חלקית בלבד. מדובר בהפרעה משולבת של חרדה ודיכאון על רקע טריגרים של חרדה חברתית חרדה מכישלון ונטייה מינית הומוסקסואלית . פסיכותרפייה קוגניטביית התנהגותית היא סייעה לי אך לא מספיק מאחר והמחשבות ניתנות לזיהוי ושליטה בחדר אך קשה מאוד לשנותן במצב חרדתי גבוה . לתפיסתי השיטה של רישום המחשבות ותיקונן הוא כבר לא מסייע לי .. האם בגישות הקוגניטביות התנהגותיות יש דרכים נוספות לטפל בהפרעות הנ"ל? האם אתה מכיר את שיטת הנוירופידבק של דר' תודר האם יש בה משהו מעבר למקריות או רפואה משלימה?

שלום רב לך כפיר, אני מבין היטב את מצבך , איני מכיר את שיטתו של ד"ר תודר , במקביל איני חושב ששיטת הנוירופידבק תתאים לך. אני כן מציע לך לנסות את שיטת הביופידבק בה תוכל אכן לראות כיצד אתה יכול לשלוט באופן רצוני על תגובות בלתי רצוניות ( פיזיולוגיות ופסיכולוגיות) אשמח לעזור צוכל ליצור עימי קשר בנייד 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

ד"ר תודר מטפל בנוירופידבק. נוירופידבק זה טיפול יעיל ביותר עבור דיכאון חרדה ובעיות בקשב ובריכוז. עד כמה שזכור לי הוא גם עושה אבחון QEEG לפני תחילת הטיפול והדבר מאפשר למקד את הטיפול עד לרמות הקטנות ביותר מבחינה מוחית. זה רחוק מלהיות צירוף מקרים או רפואה משלימה. נוירופידבק מוכר בכל העולם כטיפול פיזיולוגי ממוקד שהרבה פעמים מחליף את התרופות ומאפשר חיי רווחה לאורך זמן. יש ליקויים שבהם התקבלו נתונים מובהקים לגבי ההצלחה של הטיפול ורואים בו טיפול ראשוני. מוזר לי שבארץ עדיין יש כ"כ מעט ידע בנושא. זה כולה ללמוד לקרא ולתקשר עם מטפלים ומטופלים מעבר לים. השפה: אנגלית בד"כ. לא מסובך.

ליל מנוחה, איש מדהים. ותודה...

הי אודי יש לך אולי מחשבה, למה מטפל מפסיק לאהוב מטופל?...למה הוא הפסיק לאהוב אותי..? אני מנסה להבין מה עשיתי לא בסדר, אבל לא מצליחה להבין למה פתאום הוא נהיה כל כך קר ואדיש אליי..יש לי גושים של קרח בבטן ובלב. הם לא נמסים, אני מרגישה שאני קופאת בתוכם, לא מצליחה למצוא משהו שיחמם אותי, שיניע אותי. הכל נראה לי כמו שקר. העולם נראה לי חסר היגיון. וזה כל פעם קורה מחדש..למה? זה לא רק הוא. אני לא מצליחה להשתחרר ממנו, כי אז אני אצטרך לקבל את העובדה שזה יכול לקרות עם כל אחד, בכל רגע - שאין לי שליטה בכלום בכלל. אני כל הזמן ממשיכה להיתקע בזה שפתאום הוא יתעורר, ונתקן את זה והכל יהיה בסדר. תמיד התגברנו על הכל. הוא החזיר לי את האמון בבני אדם, ובאהבה. אני לא רוצה לוותר על זה, כי אהבתי את העולם יותר כשהייתה אהבה בתוכו. אין בי כלום חוץ מכאב. אני לא יכולה לבטוח שוב. למה..?

הי אודי אולי אתה מגיע לפה בשעות קצת מאוחרות,כי אני מרגישה...אני כותבת פה כבר כמה חודשים, על כך שאנחנו לא עובדים על כלום. שהוא עזב. שהוא לא רוצה לטפל בי יותר. שאין שום אקלים. רק שממה. כל הודעה והודעה היתה רק על זה...אתה לא זוכר? לא חשוב, אין לי כבר כוחות

אני מרחמת עליך; מתי התור שלך לישון.. ??? סתם מקום של חיבה ופגיעות בעולמי הפנימי:) לילה, ~נילי~ :'(

אתה באמת רוצה לדעת..?? :) אז ככה, כשאני פגיעה, אני נורא רגישה להכל, אני חווה כל דבר בעוצמות.. ו.. אני גם חושבת שכולם רגישים כמוני.. אז במחשבה שלי, אם אתה לא ישן, איך אתה לא מתפרק..? ואני לא רוצה שתתפרק. כמובן שאנשים 'רגילים' לא מתפרקים מכאלה דברים אבל מי כמוך יודע שבעולם הרגשות אין דבר כזה הגיון. בקיצור, מוזר שאני כותבת את זה כאן.. זה שולי. ~נילי~

אני לא מרגישה טוב. ממש לא טוב. יש לך מילה טובה בשבילי?

הייתי היום בטיפול ויצאתי ממנו בוכה.הרגשתי שהוא מקבל את הדיכאון שלי כמובן מעליו,כמשעמם ונדוש.בכל זאת כשהזמן שלנו נגמר לא רציתי ללכת.קיוויתי כל כך שיגיד בסוף משהו שיקל עלי אבל הוא לא. אני נמצאת כרגע במצב קשה כל כך...באמצע החיים,בלי עבודה או כיוון...עם ילד מתבגר שעושה הכל כדי למרוד...בלי עזרה או חברים. שלוש שנים נלחמתי בכל כוחי.עכשיו הכוח הזה נגמר.חשבתי שהוא יבין שהיום אני לא "סתם" בדיכאון...זה הרבה יותר עמוק...הרבה יותר גורלי... אני חייבת סיבה למה להמשיך. אני מצטערת שאני נופלת עליך ככה.זה לא פייר מצידי. אבל שאלת מה אני מרגישה.וזה מה שאני מרגישה.

הי אודי, מה שלומך? אין לי הרבה לספר, סתם בא לי להגיד שלום.. חסרת כיוון לחלוטין, ולא יודעת מה לעשות.. שלומי עדיין ככה ככה..יש הרבה דברים שצריך להזיז ולעשות, אבל אני לא יודעת אם זה הכיוון שאני רוצה. אני אומרת לעצמי שאולי הכי נכון להירשם ולהחליט אחר כך אם זה מה שאני רוצה. אבל זה מסוג ההחלטות שלא נכנסים אליהן במילים "בסדר, שיהיה". זו התחייבות ל4-5 שנים, שבצידן הרבה עבודה וצורך במכוונות עצמית. והדברים שאני באמת רוצה, אני לא בטוחה שאני מסוגלת להשיג.. לא בטוחה גם למה אני באמת רוצה..- האם כדי לא לצאת דופן? כדי לא להרגיש שנשארתי מאחור? אני לא יודעת. היא מרגישה שזה לא משהו שאני לא מסוגלת לו. שאני גם רוצה בקשר וגם מסוגלת ליצור כזה. אני בעיקר מרגישה שאני מסוגלת כל עוד אני לא מנסה.. היא ממש טובה איתי, המטפלת בי. לא מצליחה להבין איך היא יודעת לעשות הכל נכון.מדויקת וחמימה, חכמה ו.. :-) היא חמודה בצורה יוצאת דופן. באמת :-). מרגישה שאולי אם היינו נפגשות בסיטואציה אחרת, במקום העבודה למשל, אולי היינו מתיידדות. זה מרגיש לי טוב שזה כך. אני מאוד שמחה עליה. היא ריגשה אותי מאוד וכתבה לי מייל אוהב, בתגובה למייל ששלחתי אני. כתבה באופן ישיר שהיא אוהבת אותי מאוד (וכמובן, בצדק, שטוב יותר לחכות שניפגש ושתחכה לי). זה ממש מחזיק אותי. כמו מתנה קטנה ויקרה שאני מחכה כבר לחזור הבייתה להתבונן בה שוב. זה כל כך הרבה שאני לא בטוחה שאני בכלל מסוגלת לעכל מילים כל כך גדולות, או לא לשאול את עצמי אם היא התכוונה לזה באמת. גם אני אוהבת אותה.. ממש בקלות אני אוהבת אותה. היא ממש יקרה לי. מקווה שטוב לה בחייה כמו שאני מדמיינת.. שמחה שפגשתי אותה.. לילה טוב, אודי לילך

אודי, :-) ריגשת שטיפסת עד הנה להשיב... ממש תודה! חשבתי כבר לחכות לבוקר, וברגע האחרון קפצתי להציץ שוב. וגם שלחת פעמיים, כדי שלא ארגיש לבד ;-) ממש תודה! אני אלך לישון אני חושבת, מקווה שגם אתה בקרוב.. ליל מנוחה, לילך

הי, שבוע טוב, עכשיו אני עליתי לראש הגבעה, לא תחושה נוחה כלכך , נו, נחיה עם זה, מה שלום כולם? אז ככה טימי,כתבת "תגובה לא מתאימה" , לדעתי היא אכן התאימה. אני מדברת על כך שאוי ואבוי יהיה לי אם אני אכנס לראש של מישהו כדי לחפש דוגמא למה שאני רוצה לכתוב... גליה יקרה ,אחד המשפטים שכתבת לטימי היה (אגב, מכתב מרגש,מלא אהבה. )משהו כמו אם יש דברים שניראים לך לא לעניין... זה עושה לי כאב בטן ,כאילו את תחליטי מה בי לעניין ומה לא... אני רוצה לספר על עצמי שיש בי המון בקטע של "לרצות" ואני פוגשת את התכונה הזו בעצמי גם בפורום, אני רוצה אחרת, לכתוב "אותי" בלי שום פחד. להביא את הטוב שבי את האהבה ,הרוך, החמלה, היצירתיות בלי לצפות לשום תגובה, רק כי זה עושה לי טוב ומרחיב לי את הלב, הלוואי. לגבי קשר מטפל מטופל ,אני מבינה שזה לא קשר של חברות, צריך אפילו נימה של יראה וכבוד כלפי המטפל כי כרגע הוא המטפל , השאלה אם יש הסכמה של המטופל לכך האם הוא רואה באדם שמולו מטפל, אני עוצרת לרגע,

היי! כן... יש את ההיסוס של ה"לפני" שפותחים שרשור חדש, ומסתבר שלא רק אצלי... הצלחת לבלבל אותי לרגע :) ניסיתי להיזכר על מה כתבתי שזו "תגובה לא מתאימה"... אז חזרתי אחורה וקראתי שוב... כתבתי שם שזו "דוגמא לא ממש מתאימה" (ומעניין מה פרויד היה אומר על זה... על החילוף במילים). אבל נכון, הייתי צריכה לכתוב שלדעתי נתת דוגמא לא ממש מתאימה. ברור שאת לא אמורה/צריכה/יכולה ושות' להיכנס לראש של אף-אחד. ובעניין של לכתוב דברים לעניין... יש בזה היבט של התחשבות - הרצון לדעת, להיות שותף, להתעניין, לחלוק (וכל הדברים הללו לא מתוך חטטנות או סקרנות פשטנית) שעשויים להתנגש עם הצורך של הצד השני בלחשוף רק את מה שמתאים לו, במינון הרצוי. אני לא רואה בזה את הצורך לרצות, כפי שאת מבטאת אותו... אלא, כאמור, משהו שנובע מתוך התחשבות... סוג של קביעת גבולות עדינה ונכונה. מכיוון שעצרת לרגע, לא נותר אלא להמתין להמשך...

נשמה שלי , את לא התכוונת לכלום,אפילו שכחת מה זה היה ואני מה זה "קפצתי" פשוט שיקפת לי את החשיבה שלי הבנתי איפה אני נמצאת...את מבינה שאני רוצה שיהיה לי אופי, להפסיק לטייל בראשים של אחרים כדי להחליט איך לחיות..{מה שקרה פה זה רק דוגמה מהחיים האמיתיים שלי }טוב,אני עוד אתקדם משם....אני מתה מעייפות,נדבר מחר ...לילה טוב.

הי רויטלי, את נראית נהדר..על ראש הגבעה.. חייבת להודות, תפסת אותי על חם..אני באמת מסוג האנשים שאוהב לרצות אחרים, אני מודעת לזה, ומאוד לא אוהבת את התכונה הזו אצלי, אבל כמו שאר התכונות הבלתי אהודות עלי, אני לא נותנת לעניין הזה להטריד אותי יותר מידי, ודוקא בהקשר של טימי, זה לא היה בעניין של הצורך לרצות, אלא יותר מתוך תחושה, שאולי אמרתי או שאלתי שאלות, שלא היו צריכות להשאל, ובמידה וכך פני הדברים, זה בסדר להעיר לי על כך. אני חושבת שאת מביאה את עצמך נהדר, בקטע של תמיכה ואימפתיה, ויש לך סיבות מצוינות להרחיב לך את הלב,כי כל מה שאת כותבת, נכתב באהבה רבה והמון רצון טוב, מי צריך יותר מזה..

הי רויטל, כתבתי לך כבר קודם, אלא שההודעה לא עלתה בגלל תקלה במחשב, רק שלא תגידי שאני מנסה לרצות.. אבל את צודקת, יש בי משהו מאותה תכונה מרגיזה, שרוצה לרצות אחרים, ואני בהחלט מודעת לעניין, לא שיש לי יותר מידי מה לעשות בנידון, אולי רק להתנחם בעובדה שהתכונה הזו משותפת לעוד כמה מלבדי.. אגב, לגבי האמירה שלי לטימי,( בעניין הדברים שנראים או שלא נראים,) זה לא הגיע מתוך רצון לרצות,(לשם שינוי) אלא מתוך תחושה, שיתכן ושאלתי שאלה שלא היתה צריכה להישאל, לכן בקשתי ממנה שתרגיש נוח להעיר לי על כך. לילה מצונן(מתה מחום..)

לא, זה לא המחשב שלך... האתר מעצבן! מלא הודעות שגיאה, והודעות שלא עולות לאתר בכלל (וזה בשיטת ה"אולי"... כי ההודעות פה עוברות אישור של אודי לפני שהן עולות, אז אי-אפשר לדעת אם הודעה נקלטה או לא), והאתר כולו עובד לאט... העליתי הודעות גם בפורומים אחרים (אין מה לחפש... לא בכינוי הזה), כך שאני יודעת שזה לא רק פה, אלא בכל דוקטור'ס. אני מקווה שהיום הוא נחמד יותר... בלילה הסבלנות שלי פקעה לגמרי.

מנוחה נעימה לך אודי ,תודה . נכון שאני רוצה אבל אני לא רוצה לרצות כדי לא להיות תלויה באף אחד,לא רוצה לשים את המפתח לאושר שלי אצל אף אחד,אני רוצה שהוא יישאר אצלי, עתידה להגיע אלי מישהי "רמת דרג" ולהביע את דעתה על עבודתי זה הורג אותי ולא רוצה ככה.למה שאני יהיה תלויה בחוות דעת שלה {ובגחמות שלה} אני צריכה לצפות לאישור שלה כל הזמן(מאושרת פירושו גם לקבל אישור) די עם זה .לדוגמה עכשיו כתבת לי תגובה חמה וזה נעם לי..אך אם היית כותב נניח תגובה קצרת רוח היית אולי נופלת ברוחי אני לא רוצה שמה שחיצוני לי יפעיל אותי..אני נורא אומללה בשל כך ,מישהו יגיד לי מחמאה אני בהיי וביקורת ...דאון..אני מופעלת באיזה שלט של מישהו ,למה מה קרה. אני רוצה להרגיש אהובה בלי קשר לכלום..אפשר לדעתך? אני מאמינה שכן. גליה יקרה, לא דיברתי עליך ,רק שיקפת לי את התכונה שלי ואת יודעת מה אני מרגישה?בושה איומה, טימיל'ה, נעים היה לקרוא את הודועתייך לאחרות.יש בך.

הי יש לי חברה מאוד מאוד קרובה שקשורה את אביה בצורה מאוד הדוקה. הוא מבחינתה תמיד עזר ותמך תמיד שם לא משנה מה, הוא האור בקצה המנהרה שלה. הוא די מוכר אצלו באזור וזה ליוה אותה תמיד ונתן לה תחושת שייכות בכל מקום תחושה של פרגון ואהדה, הוא מבחינתו עם עוד כמה ילדים אך באופן קצת שונה תמיד יותר דואג לה ככה זה היה ונשאר. הוא לא צעיר הוא לא הכי בריא והיא חוששת מהיום בו יעזוב היא לא רוצה להשאר כאן בעולם כשזה יקרה היא עדיין כאן רק בגללו וגם מפחיד אותה נורא איך תהיה ההרגשה שלו כיצטרך להשאר לבד. היא מכירה אותו הכי טוב במקומות הכי הכי קשים הוא שיתף אותה בקיצור אני לא יודעת אם יש דרך להקל על התחושה של האובדן שככ מפחיד וגורם לה להרגיש שהיא חיה על זמן שאול.

מה שלומך אודי? זה לא שאין לי מה לכתוב .. יש לי ..אבל זה פשוט שאני מרגישה פחות צורך ברק בלתעד בעצמי את " הכל" . אודי יקר .. מרגישה צורך להיות פה איתך.. לתהות מולך ואיתך יחד..מותר נכון? הטיפולים שלי ככ קשים , עמוסים .. היום העלתי בפניו את הרצון לעזוב .. אמרתי שאני עוזבת וזהו. הוא ביקש להבין למה .. אמרתי שנמאס לי !!! שאין לי כח כבר !!! שמבחינתי בסוף החודש מסיימים . הוא ביקש שנחשוב על זה ביחד , שזו בהחלט בחירה שלי אבל עדין.. גם פרידה אמורה להיות כמו שצריך.. ביקש שלפחות 3 חודשים ניתן מקום לזה , ואז אחליט . ואני ישר ביטלתי אותו. לאלאלא! אתה לא מבין .. אמרתי לו "נשבר לי ממך !!!! ומהטיפולים!" זה הרגיש לי שאני והוא שוב במרחק עצום אחד מהשני .. שוב המקומות האלה שאני "מביאה אותם אלינו" .. עד שמתקדמים קצת .. שוב זזים אחורה .. ואולי .. אולי דייי .. אני אומרת לעצמי . אולי באמת דייי .. כבר 3 שנים של טיפולים אינטנסיבים , אולי הגיע הזמן להפסיק לנבור בכאב שבי ? בעבר ? אולי די להחיות אותו כל פעם מחדש (גם) שם בחדר? ואולי זו אני ..אתה יודע אודי , אולי זו באמת רק אני .. שמרגישה שהוא שוב תופס אצלי מקום מכובד ומהותי מידי.. במקום לומר את האמת .. שם בינוו עד כמה הוא יקר , עד כמה אני מפחדת מפרידה .. מעזיבה .. מנטישה .. במקום זה הכל יוצא הפוך. במקום זה אני הודפת אותו . במקום להגיד לו - ב' תודה שאנחנו 3 שנים יחד עושים כברת דרך כזו -תהליך כזה.. אני מעלה שוב את הנושא של לעזוב.ובפתאום! במקום להגיד לו אני באמת צריכה אותו .. ובגלל זה אני (גם ) מתאמצת להגיע 3 פעמים בשבוע לטיפול - אני אומרת לו דייי נמאס לי ממך ומהתדירות הזו.. במקום לדבר - אני שותקת. במקום לחייך אליו- אני כועסת. במקום להיות שם- אני בורחת , מתנתקת אודי.. מה קורה לי ?.. מה קורה איתי? והוא מבחינתו אומר לי " שרית .. אם נצליח לעבור את הכעסים האלו , אם נצליח יחד לשרוד את הכעס ולהפוך אותו למיטיב ולא להרסני .. זה יהיה הישג אדיר לטיפול . עוד פעם הקשקושים האלה .. מיטיב.. הרסני .. טיפול .. לא בא לי לשמוע מילים מנופחות ויפות. אוףףףףף... בא לי לצעוק רק אוףףףףףףף אודי .. בא לי לומר בפשטות כזו ..שפשוט כואב לי . קשה לי . מעיק. שכן בא לי לשבת ורק לבכות ..אפילו אצלו בחדר. ובא לי להגיד על עצמי .. שאני סתם חוצפנית וקטרנית .. ומאוסה ואוףףףףףףףף אחד גדול. אתה שומע אותי? אודי.. שרית.

שריתוש.. חיבוק. מכל הלב. ו.. סליחה.. אני לא.. לא.. אמממ עדין לא בטוב. ושוב סליחה.. ושוב חיבוק.. ~נילי~

תהרגו אותי, אני לא מצליחה להבין את זה. כ"כ קשה להתקשר ולהביע תודה? רק מילה אחת קטנה.. תודה. אני לא יודעת מה לעשות. ואולי היא לא קיבלה את זה? איך אני יכולה לברר? מה, להתקשר אליה ולשאול??? זה כ"כ לא פייר. לא ייתכן שהיא לא קיבלה! עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת מתאים לה לא להתקשר.. לא להגיד מילה.. אבל אני מרגישה פגועה. גם ככה אני מרגישה פגועה עם כל ההריון והלידה שלה. כאילו נולדה לי אחות. קצת כמו אחות. אני לא יודעת אם אני יכולה לאהוב את התינוקת הזאת שלה- נוגה. כבר השם הזה מעצבן אותי, כי הילדה שהכי התעללה בי ביסודי היתה נוגה. מלכת הכיתה. רעה אמתית. קינאתי בה כמו שבחיים שלי לא קינאתי באף אחד. היא היתה המלכה שלנו, אהבה תמיד לצחוק על ילדים. צחקה עלי המון, פעם החטפתי לה מכות. גם בחטיבה היתה שטן. הציקה לחלשים. אז היא קראה לה 'נוגה'. יופי. נו, באמת? מילה אחת קטנה? מה זה ההתעלמות הזאת? איך היא יכולה? איך היא מסוגלת? אפילו מבחינת הנימוס... אם הייתי כל אדם אחר, נראה לכם שהיא לא היתה מתקשרת להגיד תודה? ברור שכן! אבל אלי לא. ככה. אני מטופלת שלה. אני כלום שלה. היא רואה אותי ככסף. ואולי באמת העולם הזה חרא כפי שרבים טוענים??? זה מטריף אותי! מילה אחת! רציתי להרגיש מחוברת אליה. זה רע כ"כ? רע כ"כ שהיא תאהב באמת מטופלת? להתחבר למטופלת קצת? להראות רגשות קצת? לא מבינה את זה פשוט לא מבינה. ואם היתה מתקשרת, מה כבר היה קורה לה? כלום!!! אבל לי היא היתה מחממת את הלב. מה רע בלחמם לי ת'לב, אה??? מה? אני מרגישה פגיעה רצינית. שום יחס. כלום. איך יכולה? איך???? אני מטופלת שלה כבר שנתיים. אנחנו בקשר אינטנסיבי שחלקו כלל אף 2 פגישות בשבוע! ומיילים שוטפים במשך כל הטיפול.. מידי יום. היא חושבת שזה קל לי ככה? ככה פתאום לעזוב אותי לתקופה של חודשיים לפחות? בלי טלפון, בלי מיילים, בלי מילה אחת - תודה? זה פוגע. זה מאכזב. זה משפיל. אני חושבת שגם אם היא תתקשר, אני אסנן אותה. לא אענה לה. אני פגועה מדי. אבל זה האבסורד פה, שאני בידיים שלה. תלויה בה. לא יכולה להפסיק את הטיפול. כמו סם. אולי טעיתי? אולי אני מדברת ממקום פגוע? לא יודעת כבר. פשוט לא יודעת! משהו בתוכי רוצה להתנקם בה עכשיו. אני כוסעת. לא רוצה אותי - לא צריך! חשה דחייה עמוקה. כי זו באמת דחייה! קניתי לה משהו עם המון מחשבה ואפילו אומץ, התרגשתי בשבילה.. שלא לדבר שהמתנה עלתה הרבה כסף. אז טלפון אחד ישבור את כל הגבולות המעצבנים של כללי הפסיכולוגיה???????? ומה עם הרגשות שלי? פשוט לא פייר. סליחה על האורך, סליחה שאני כותבת שוב באותו נושא.. סליחה על הדפיקות שבי.

אז נירשמתי... זה גם משהו בתור התחלה. לדעת לקחת מקום..

היי,אני בשנות ה 30 לחיי. בעברי טיפול ארוך אצל מטפלת אליה הייתי קשורה אך נותרתי עם אכזבה בסוף הטיפול. היא לא הצליחה להגיע אליי והיו נושאים שישבו בחדר אך לא דוברו. נותר לי כעס עליה שלא עזרה לי להיות תלותית כלפיה, פגיעה, להביא את עצמי מספיק. שלא ניסתה לראות מה באמת קורה אצלי שם בעומק הלב.היו הרבה העברות נגדיות בחדר שהיא לא ידעה להתמודד איתם ולקחה הכל בצורה פשוטה ולא בראייה של מטפלת (התעלמה או נפגעה ולא ראתה על מה דברים יושבים ומאיפה מגיעים..)בשנים האחרונות אני שוב בטיפול במקום אחר . בהתחלה היה בסדר אך עם הזמן התחלתי להרגיש שאני אולי לא מקבלת מספיק בטיפול ולא קורים דברים. הציפייה שלי בטיפול היא משיחות עמוקות, עבודה קשה, וחוויה של אדם שעוטף אותך , רוך. אני לא מרגישה את זה בטיפול. אני עצמי מאד רכה בפנים, רק לא קל לי להוציא את זה . המטפלים שאני אצלם כנראה לא יודעים להגיע אליי והחוויה בחלק גדול מהשיחות היא שאנחנו יושבים על הגדר. ניסיתי להגיד למטפל הנוכחי שזה מפריע לי וזה לא עזר. מרגישה שיחות טכניות, אפילו אין מגע בסוף השיחה או חיוך או משהו שמראה שהוא איתי, מן משוב .כשאני מביאה משהו כואב בדרך כלל אני מקבלת הערה של מציאת פתרונות או הערה על כך שאני מתעסקת בעבר וזה משהו שספגתי כל חיי ולכן זה כואב לי מאד. עד שאני מצליחה להביא את עצמי - עם הערה כזאת אני נסגרת או תוקפת אחריה.אני מאוכזבת כי אני כל כך הרבה שנים בטיפולים ולא הייתי כמעט אף פעם בתחושה של זרימה ואינטימיות בטיפול, עם המטפלים. אני על סף ויתור ותוהה מה הלאה. האם לעבור לעוד ועוד מטפלים. אני מרגישה שזה נושא שאני ממש רוצה אותו, רוצה להרגיש אותו, לחוות את זה בטיפול וזה מגיע לשם לעיתים נדירות. לפעמים אני ממש מרגישה שאני מטפלת במטפלים או עסוקה בללמד אותם . למשל - הערה למטפל על כך שהוא לא נמצא איתי במקום שלי אלא דוחף אותי קדימה או אם אני כואבת וחסרת אונים הוא נלחץ ולא מאפשר לי ליהיות פגיעה, כמו שהיה בבית...אני עייפה מלנסות לשנות אותם. זה לא התפקיד שלי אבל בלי זה דברים לא משתנים. מה אני אמורה לעשות.? לעבור שוב מטפל? להתייאש מלצפות לאינטימיות , ייעוץ והכוונה? מלהיות פגיעה ומוחזקת אצל מטפלים?

אני ככה קצת מהססת מה לכתוב, וגם קצת איך... אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים שכתבת נמצא לו שם לקראת הסוף - "אני עייפה מלנסות לשנות אותם". ואולי לא אותם את צריכה לשנות?... אולי המלחמה שלך בהם נובעת מאחד הפחדים הכי גדולים של כמעט כולנו, והוא הפחד להשתנות? ולכן זה באמת לא התפקיד שלך לשנות אותם... ואולי לכן קורה לך בשנית מה שקרה בטיפול הראשון? וכך, גם אם תעזבי את הטיפול הזה ותתחילי אחד נוסף, במוקדם או במאוחר תמצאי את עצמך עם אותם תסכולים... ההיסוס שלי, שאותו ציינתי בהתחלה נובע מכך, שאני לא רוצה שתחשבי או תרגישי שאני מאשימה אותך במשהו, כי אני לא! אני מנסה לספר לך מה ההודעה שלך עוררה בי; מחשבות והרהורים... התפקיד של מטפל הוא לא לגרום למטופל לפתח בו תלות או להפוך אותו לפגיע... אם ו/או כשהדברים הללו מתרחשים, הם קורים באופן טבעי כחלק מהתהליך ומהקשר שנוצר בין השניים. הציפיה שלך מהמטפלת הראשונה, לפיכך, היתה לא ריאלית - מעין פנטזיה (מובנת), שלא נותבה למקום הנכון (נותרת עם אכזבה בסוף). במקום "לטפל במטפל" היי קשובה לו ולעצמך... וכן, למדי אותו מה נכון לך, אבל לא במטרה לשנות אותו... המהות של הטיפול היא הקשר שנבנה ביניכם - זה לא מצב של "את" מול "הוא". למדי אותו איך להגיע אלייך... ומגע בסוף הפגישה? סביר להניח שגם לא יהיה (ולא בגללך! זה בגלל הקוד האתי של הפסיכולוגים) - אבל דברי איתו על זה, תגידי לו שאת זקוקה למגע הזה או לחיוך; זה יפתח פתח לדיבור על הדברים הללו - על הצרכים שלך, על מי שאת... ככה תלמדי אותו באמת על עצמך, ולא תוך ניסיון לשנות אותו.

אודי... "אני כבר מצטער על מה שאמרתי..." היא כועסת עלי נורא (יכולתי לשמוע את זה בקול שלה ובצורת הדיבור), ובצדק. מסתבר שהיא לא יכולה, או משהו כזה, להתמודד עם האובדנות שלי. לא ברמה ובעוצמה הקיימות בתקופה האחרונה. מרגישה שנכנסתי לפינה שאני לא יכולה לצאת ממנה, ואני גם לא בטוחה שאני רוצה. הודעתי לה שאני מסיימת את הטיפול, בקשתי שלא תיצור איתי קשר. שום קשר שהוא. אני כועסת נורא, לא עליה – חלילה! אבל עלי. כועסת נורא. שונאת את עצמי, שונאת את החולשה שלי. ידעתי שאסור לדבר עם אף אחד על אובדנות. ידעתי שאף אחד לא באמת יכול להכיל את זה, להתמודד עם זה. גם כשהיא אמרה שהיא רוצה שנדבר על הנושא, ושזה חשוב לדבר על זה, ידעתי בתוך תוכי שאסור. ובכל זאת, ניסיתי. כל פעם מחדש מבטיחה לעצמי שלא אדבר על זה אפילו איתה. מבטיחה.. אבל אני טיפשה מידי.. נשברת מהר מידי.. כמו נכנעת לה ול"רצון" שלה לדבר על הנושא הזה, ובסוף אני מדברת. והורסת. ופוגעת. ומכאיבה. ולא אכפת לי לפגוע בי ולהכאיב לי, אבל לא רציתי לפגוע בה. ולא רציתי להכאיב לה. אבל אני טיפשה כל כך. כל כך טיפשה. טיפשה ואבודה. ובודדה. נורא בודדה. אין לי כח יותר, אין לי רצון, אין.. פשוט הכל בתוכי "אין" אחד גדול. :( שיר

מה שאת מגדירה כ"טיפשה מדי", "נשברת מהר מדי" וכד'? זה בדיוק אותו כוח הפוך לאובדנות - זה שמשאיר אותך בחיים, החלק שבך שלא רוצה למות. לא, שמסרב למות! שנלחם על כל יום שעובר בשביל זה שיבוא גם מחר. אותו חלק שבך, שמשתף את המטפלת במחשבות על המוות, ברצון למות בעייפות מהחיים... אותו חלק שבך שיודע שכדי לקבל עזרה, צריך לשתף למרות האיסור הפנימי של החלק האובדני. הודעת לה שאת מסיימת את הטיפול? אז מה? ואם תתקשרי מחר ותחזרי בך, היא תטרוק לך את הטלפון בפרצוף? לדעתי לא... לדעתי היא תקבל אותך, ותדברו על כל מה שקורה... תנסו להבין ביחד עם מה בדיוק היא לא יכולה (באמת לא יכולה?) להתמודד, ומה היא מציעה כפתרון, שיאפשר לשמר את הקשר, אבל גם לא ישים אותה במקום שבו היא מרגישה שהיא בעמדה של מאל-פרקטיס; עמדה שלא טובה גם לך. שיר... לא כתבתי את זה פה אף-פעם... הייתי במקום שלך (הנסיבות היו אחרות לחלוטין, זה נכון) - הגעתי לנקודה שבה פשוט לא נותרה לי ברירה אלא לעזוב את הטיפול (לפני חודשיים וחצי)... והאשמתי רק את עצמי, כעסתי על עצמי... ובסוף זה הסתדר. למרות הכל.

טימי.. אני יודעת שהיא תקבל אותי, ויותר מזה, אני יודעת שהיא מחכה לי.. אמורה להיות עוד מעט פגישה.. זאת שאמרתי שלא אגיע אליה (ולא לאחרות).. והיא התקשרה הבוקר והשאירה לי הודעה שהיא כן רוצה לראות אותי ולדבר איתי.. שהיא כן תחכה לי.. הפינה שאני נמצאת בה, היא בגללי.. אני הכנסתי את עצמי לשם, ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לצאת.. מרגישה כאילו "מנצלת" את מה שקרה כדי ללכת משם, ממנה, מהטיפול ואולי בעיקר מעצמי.. וכן, אני יודעת שלאן שלא אלך, אקח את עצמי.. ובכל זאת.. עייפתי מהכל, מכולם, ובעיקר מעצמי.. אני יודעת שהכל יכול להסתדר, אם רק ארצה בכך.. הבעיה היא שאני מוצאת את עצמי באיבוד רציני.. לא יודעת מה אני רוצה ומה נכון לי.. אני יודעת שאם אלך לפגישה, ארגיש רע עם עצמי, ואם לא אלך? סביר להניח שגם ארגיש רע.. אני גם די בטוחה שאם לא אלך, היא כן תנסה ליצור איתי קשר.. לא יודעת מה לעשות עם עצמי, כבר אמרתי את זה?. אני גם יודעת שהיא באמת לא יכולה להתמודד עם האובדנות שלי.. לא כשזה מגיע לרמה כזו.. ואני באמת יכולה להבין אותה, יכולה מאוד.. אבל זה לא אומר שזה לא כואב.. ואני גם לא אתפשר.. לא אבטיח לה הבטחות שלא אוכל לקיים.. לא אוכל להבטיח לה שלא ארצה למות או אנסה למות. לא יכולה. ואת זה היא ידעה מהתחלה. ברגע שהגעתי אליה, התנאי שלי לטיפול היה שאין תנאים.. והיא קבלה את זה.. תודה שהגבת.. זה באמת היה לי חשוב.. תודה שיר

שיר שירונת יקרתי.. אנחנו כל כך דומות. מילותייך נגעו בי. הן מוכרות לי כל כך.. ועדין.. כל אחת מאיתנו בודדה מאוד בעולם שלה.. המטפלת שלי אמרה לי שרחמים עצמיים זה סוג של חיבוק עצמי, כשאין דרך אחרת להגיע לאותו חיבוק זועק.. מבקש.. מתחנן. אני חושבת שאת איכשהו מנסה לחבק את עצמך.. זהו מעשה מיוחד. את זקוקה לזה כל כך. לחיבוק.. כזה אמיתי.. רך, תומך, מכיל.. אני מצטרפת אליך.. יודעת שאת בטח לא מרשה.. אבל בכל אופן, מנסה לעטוף במילים.. אם לא במגע.. ודרך זה, מחבקת. את חזקה יותר משאת יודעת. . . . ... (ועוד כמה מילים משמעותיות בשקט שלי.. את יודעת.) לילה, ~נילי~

אני חושבת.. אנחנו באמת קצת (הרבה?) דומות.. וזה קצת (הרבה) מפחיד.. אבל אני תוהה לגבי הרחמים העצמיים שהזכרת.. אני בכלל לא בטוחה שאני מרחמת על עצמי או משהו כזה.. אני לא בטוחה לגבי מה לשייך את הרחמים העצמיים.. לאובדנות?.. לרצון להפסיק את הטיפול?.. להתרחקות?.. לכאב?.. יש בי הרבה דברים כלפי עצמי, המון כעס, אשמה, שנאה, ועוד.. אבל אני לא ממש בטוחה לגבי רחמים.. מה שכן, אני אולי באמת זקוקה לחיבוק.. אמיתי.. אבל לא מעיזה.. לא לתת למישהו לחבק אותי.. ובטח לא לחבק את עצמי.. בשום דרך שהיא.. תודה יקרה, על הרצון.. הנכונות.. ובכלל.. שיר

אודי.. אני לא מוצאת כל כך את המילים הנכונות.. להסביר לך.. כמה המילים שלך כל כך נגעו.. אתה צודק אודי.. בתוכי ידעתי ואני יודעת שהיא לא יכולה להתמודד עם מה שקורה לי.. שהאובדנות שלי ברמה הקיימת- גדולה עליה (ובעצם על כל בן אדם באשר הוא, גם אם הוא איש מקצוע מצוין - והיא בהחלט כזו), ידעתי שמה שיש בתוכי כל כך רע, קשה, מפלצתי, שאף אחד לא באמת יכול להתמודד עם זה או מול זה.. אבל.. אבל-גדול.. רציתי.. קיוויתי.. שהיא תוכל.. לקבל את מה שיוצא ממני.. את מה שיש בי.. את מה שאני כל כך רוצה בו.. רציתי שהיא תבין.. שתדע.. לא רציתי שהיא תעשה משהו, כי במצב כזה באמת שאין מה לעשות, רק רציתי שהיא תדע.. שהיא תוכל לקבל את מה שיוצא ממני.. שהיא תוכיח לי שמה ומי שאני, שהמפלצת הזאת, יש מי שיכול לשמוע אותה ולראות אותה ולא להיבהל ממנה כל כך.. רציתי שהרצון שלה שאדבר על הנושא, יהיה אמיתי לגמרי.. שיהיה לי את החופש לבטא אותו בכל דרך מילולית שאני יכולה, רוצה, מסוגלת להוציא ממני.. רציתי שהיא באמת תתכוון למה שהיא אומרת - לזה שזה בסדר לדבר על הנושא הזה, לתת לו את המקום, גם אם זה מפחיד אותה. אני חושבת שבאמת קצת נפגעתי.. וכל הסיטואציה מאוד הכאיבה לי.. למרות שאני באמת מאוד מאוד מבינה אותה.. מאוד.. ואני.. אני לא יודעת להתמודד, אלא בלהוציא דברים על עצמי.. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, אני יודעת שאכפת לה ממני.. ואולי דווקא בגלל זה כואב הרבה יותר.. אמורה להיות עוד מעט פגישה.. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. אני לא רוצה ללכת, אני יודעת שארגיש מושפלת עוד יותר ממה שמרגיש לי ברגע זה.. אני יודעת שארגיש עוד יותר טיפשה, מטומטמת ומפלצתית. אני יודעת שאני אגרום לעצמי "לשלם" על זה.. ואם לא אלך - אני מניחה שהתוצאות יהיו די זהות מבחינת הפגיעה העצמית.. תודה אודי, שהיית כאן.. ושהצלחת לגעת כל כך נכון.. אם עד עכשיו החזקתי את עצמי, כשקראתי את התגובה שלך הרגשתי כבר איך הדמעות רוצות לעלות ולהציף את העיניים.. אבל בינתיים לא בוכה.. תודה אודי, שיר

אודי אתה ממש לא רגיש

שלום אני בטיפול כבר 3 וחצי שנים, לא ניסיתי טיפולים אחרים. הבעיה שלי שמאוד קשה לי להתקרב או להתמסר. אני כבר שלוש שנים הולכת לפגישה הטיפולית עם כוונה "לעבוד" ותקשר, אבל הרבה דקות שתיקה עוברות שם, וזה גורם להרבה כעס משני הצדדים, להרבה תקיעות. ניסיתי לעזוב, לא הצלחתי. ניסיתי לעצבן אותה בכדי שתרים ידים, לא הצלחתי.. ואני ממשיכה ללכת. קשה לי עם זה, ועם אי היכולת להתקדם גם אצלה וגם בחיים בחוץ. אולי אני צריכה לנסות מטפלת אחרת כשאני עדיין אצלה, בכדי שאוכל לעשות את ההשואאה אם היא אכן טובה, מבינה, מכילה, קרובה...ואפשר לסמוך עליה? או האם יש לך הצעות אחרות? תודה

שלום אודי תודה על התגובה, אבל איך אפשר לדעת (אתה) שהיא טובה? נכון שיש לי קושי להתמסר ולתקרב ולסמוך, אבל אתה לא חושב שיש לה גם בעיה בזה שהיא לא הצליחה לפרוץ את המחסום הזה או להקל קצת מהקושי הזה שיש אצלי. הרבה פעמים היא גם העלתה בפניי את ההתלבטות אם היא טובה בשבילי או שלא, וזה תמיד היה אחרי התקפים של זעם מצידי בגלל דברים שלא קורים. אני מפחדת שאני אשאר שם ואני אתקע הרבה זמן בלי שיקרה דבר? אז עוד פעם, להישאר?? ולנסות עוד? או מה?

היי.איך עבר עליכם הסופשבוע? לי היה קצת בודד.יש לי כמה חברים שביומיום אני יכול לבלות איתם או סתם לדבר לפעמים.אבל פתאום מצאתי את עצמי כמעט לגמרי בודד.כמעט כל החברים הקרובים יחסית שלי (וגם אלה שקצת יותר רחוקים) נסעו לעבוד בחו"ל לכמה חודשים או שנסעו לחופשה עם החברה.חלק סתם עמוסים בעבודה.בקיצור אני לא בדיוק באיזה משבר שאני צריך טיפול אבל אני קצת בדיכי וקשה לי לישון.אני רגיל לפני שאני הולך לישון לדבר עם חבר או איזו ידידה על מה שעבר עלי היום ומה שעבר עליהם.אני ממש זקוק לקשר כזה.קשה למצוא חבר קרוב או ידידה קרובה שאפשר פשוט להרים אליהם טלפון ולדבר איתם על דברים אישיים.יחסי מטופל מטפל הם לא כמו יחסים בין חברים ולכן אני גם לא חושב שטיפול יעזור לי .יש לי גם צורך להקשיב למישהו לא רק לספר על עצמי. פתאום אני מבין את הערך של חברים.חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאולי אני קצת תלוי בהם ואולי עדיף דוקא קצת לצמצם את הקשר כדי לצמצם את התלות(לאחר שהם יחזרו). אז אם יש לכם עצות גם לגבי המצב עכשיו של "חוסר זמני בחברים" או לגבי השאלה הכללית אם כדאי לצמצם את הקשר והתלות בחברים (או אם תרצו אם כדאי לחוות אהבה שתביא למשברים וכאב או לא לחוות אהבה בכלל?)אתם מוזמנים להגיב. וכמובן אודי אשמח לקבל תשובה מקצועית ממך.

הי לך, רואה איך אתה כאן - חבר אמיתי. מנסה לעזור ולתת מעצמך לאחרים... הבדידות שאתה מתאר לא פשוטה. לפעמים אני מרגישה אותה גם (ואולי אפילו במיוחד) כשאני עם חברים. דווקא החוויה שלי של טיפול שהוא עוזר בתחושה הזו. כי אצלי לפחות זה קשור *להכרות אמיתית עם אני אמיתית*. כלומר בחויה שלי טיפול טוב מביא אותך לקירבה לעצמך. דרך הקירבה למטפל. נכון שהיחסים לא "של חברים" והוא/היא לא משתפים בכל סיפור חייהם. אבל, חלקם כן יכולים כשזה רלבנטי ומתבקש, לשתף. לי היו שיחות כאלה עם הפסיכולוג שלי וכשהייתי שואלת - הוא היה עונה. הרגשת הקירבה נוצרה. כשיש לך את עצמך אז אולי יש לך פחות תלות באחרים. פחות זה לא אומר שאין.וטוב שיש."לא טוב היות האדם לבדו". שאלת האם לחוות אהבה שתביא לכאב או לא לחוות כלל? לי יש תשובה ברורה (עבורי) - ברור שעדיף לאהוב. יש כמובן עצות פרקטיות על איך להגדיל את מעגל החברים- דרך חוגים/לימודים שונים, אינטרנט וכו'. בחברות י.

רק רציתי לומר תודה על התמיכה.גם לאישה ילדה על העצות החבריות התומכות ולאודי כמובן על הדעה היותר מקצועית. זה נפלא לדעת שישנם אנשים שלא מכירים אותך ובכל זאת מנסים לעזור.הפורום הזה פשוט מקסים.

מאוחר עכשיו.. לפחות בשבילי. בד"כ משתדלת ללכת לישון בשעה שפויה.. אוהבת את היקיצה הטבעית באזור ה 6 בבוקר, עם ציוץ הציפורים ומשב הרוח הקריר.. אבל עכשיו אני ערה. ערה, ולא בטוב. התעוררתי לא מזמן משינה בת ארבע שעות.. שינה טרודה, שינה של בריחה.. ערנות ישנונית לחילופין.. יש לי את השעות האלה בהם האובדנות שלי, הייאוש שלי – מקיפים אותי כאחוזי טרוף.. ביומיים האחרונים כל שידעתי לעשות כדי לעבור את זה – זה לישון.. אז הכל הפוך עם השעות שינה האלה.. הכל הפוך עם רצף האמוציות שבי, סתם, לא חייבת להיות סיבה ספציפית.. פשוט הכל יותר מידי. מכירים..? הפסיכולוגית שלי שונאת את זה, כשאני אומרת שהכל יותר מידי.. נו, טוב.. לא שונאת.. אבל גם לא אוהבת.. היא מנסה למקד אותי.. 'לפקס'. לפעמים אי אפשר, למשל כמו עכשיו. הלילה אני חייבת להכניס בי קצת קוגניטיביות.. זה עוזר רק מעל לפני השטח ובפנים, הכל נשאר.. מבולגן כמו שהיה בבראשית . תוהו ובוהו. כאילו זוהי התבנית ..? בלאגן? איך אפשר..? יש נסיונות לעשות סדר.. עד ששוב מוציאים את הבגדים מהארון, להחליט מה לובשים היום. החיים האלו מצריכים טיפול שוטף.. ועד כמה שידוע לי , זה לעולם לא נגמר. יש את השאלה הבנאלית הזאת.. למה ללבוש פיזמה עם בבוקר מתלבשים חזרה.. עדין אין לי תשובה מספקת לזה. לא.. לא תשובה רציונאלית.. תשובה רגשית. אין לי כח. אין לי כח לדעת שאני צריכה לטפל ולעבוד בשוטף. למדתי שלא קוראים לזה עצלנות.. ולמרות זאת חושבת שמשו בי עצלן. הייתכן..? לא מסכימה לחשוב שזה נכון. לא!!! אין לי כח. יש לי, אבל אין. איך זזים מפה אם אולי לא רוצים לעזאזל נילי, לא נמאס לך כבר..? את אוכלת קקי כבר שנים!!! ..חוט המחשבה שלי נקטע. הלכתי הרחק ואיני יודעת אפילו לאן.. שבוע טוף לכולם. ~נילי~

היי נילי.יש לי שיטה לסדר את המחשבות בראש וכדאי לך לנסות אותה. לי זה לפעמים עוזר.את פשוט צריכה לקחת מחברת או סתם דף ליד המיטה ולרשום כל מחשבה שמציקה לך.אחר כך תוכלי לבוא לפסיכולוגית שלך עם הרשימה וכך היא תדע מה עובר בראשך קצת יותר בבהירות... שבוע טוב

אודי, שבוע טוב כיצד ניתן לפרוץ מחסום שכזה, על פיו מישהו מאמין שעישון הוא מנגנון שעוזר להדחיק חוויות רגשיות, בדומה לאלכוהול, ועל כן הוא לא מסוגל להפסיק לעשן? מאיזה כיוון עליי לגשת לכך? על אף הידיעה שעליו להיות פתוח לקבל דברים...ועל אף הרצון לעשות כן...אשמח לתשובתך ואם יש צורך, להוסיף פרטים. תודה.

מתפקד בעבודה ברמה גבוהה של לחץ ומתח תמידי אבל סובל לאחרונה מתחושות קשות ואפלות של יאוש וזה משפיע בעיקר על הזוגיות. בילדות עברתי חיים די קשים עם רמה מסויימת של נטישה אבל קיבלתי אהבה וטיפול ובסופו של דבר גדלתי כילד חוץ בקיבוץ. לדעתי מזלי שגדלתי בקיבוץ וגם היחסים עם בני המשפחה המקורית הם טובים כיום למרות שבעייתיים באופן טבעי. קשה לשים את האצבע על הסיבות אבל הסימפטומים קשים מאדם למרות התפקוד. איפה איזה וכיצד כדאי לי לחפש עזרה וטיפול?

היי.. ובכן, שלחתי למטפלת שלי מתנה לידה.. מארז כזה מיוחד עם בגדים לתינוק ועוד אביזרים.. וגם דובי קטן ורך. יש חברות שעושות זאת. זה הגיע אליה ביום חמישי עם שליח.. אבל היא טרם התקשרה! לא אמרה לי מילה... לא בנייד, לא אסאמאס, לא מייל... אני יודעת שזה הגיע אליה. אך מדוע לא אמרה לי מילה? האם טעיתי במשהו? לא יודעת אם להיפגע או לא... אם אני מאוכזבת או לא? וכ"כ חיכיתי לצלצול ממנה, למילה אחת שלה... האם העמדתי אותה במצב לא נעים? ממה היא חששת כ"כ, אם תיצור קשר? האם פרצתי איזה גבול???? אשמח לדעת מהי תשובתך. ואולי באמת אני כן מאוכזבת ממנה.

נכון אודי, אתה צודק.. אך עדין בדובר כאן בקשר אחר. אנחנו לא חברות באמת ובטח לא משפחה. אני המטופלת שלה. אני תלויה בה. אני קשורה ואוהבת אותה כמו שאוהבים אמא. היא הלכה ללדה! ללדת בת. עזבה אותי לתקופה לא ברורה... לא יכולתי ללכת לטיפול אחר. היא המליצה לי לשלא לעשות זאת, שזה לא יהיה נכון מבחינה מקצועית. אני שמעתי לה. אני סומכת עליה. היא נעלמה מחיי.. והיא כה משמעותית בחיי! אינני דורשת מילות תודה על דברים שאני נותנת בדר"כ.. כי זאת אני. אבל במילה ה'תודה' שלה- מסתתרת אהבה גדולה. היא מכירה אותי וידעת מה אני מרגישה כלפיה. לא חסכתי במילים, תמיד אמרתי לה הכל! היא טוענת שבכך שאיננה 'מרשה' לעצמה לענות לי כפי שאני מצפה ממנה- בכך היא שומרת עלי. אני חושבת שהיא צודקת כשמדובר בטיפול, אבל לא בהפסקה של טיפול, ככה באמצע ואני חשה תקועה, אסור לי להתקשר אליה... אני צריכה להמתין.. להמתין ולהמתין. כאילו מדובר בתור לבדיקה במכון מור. זה קשר מורכב, קשר לא ברור.. היא לא אמא שלי, לא אחות, לא חברה ולא דודה שלי, אלא היא כל אחד מהם קצת. איך אפשר להעלם ככה? אולי היא חושבת שאם תתקשר אלי זה יקשה עלי? אולי היא בעצם מתחשבת בי? פעם, כשביקשתי חיבוק והיא סירבה, לקחתי את זה קשה מאד.. והיא הסבירה לי בקול אוהב: "הרבה יותר קל לי לתת לך חיבוק מלא לתת..." אני מבולבלת. סתם.. כל ההריון הזה מטריף אותי.