פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, רציתי לשאול אותך אם תסכים לפרט קצת על מצבים היפנוטיים, בהמשך להתכתבות לפני יום-יומיים. אני מודה שכבר מרגיש לי פחות דוחק (לדעת), אבל בכל זאת, אולי כיוון שאני יכולה לשקוע בתוך עצמי די בקלות, לשקוע בדמיון אפילו בסביבת אנשים לפעמים (כל עוד הם לא מסתכלים :-), הופכת את מצבי הקיצון של הבהייה פנימה למערערים אבל גם למסקרנים.. ואולי סתם, קצת בא לי לכתוב ולחכות לתגובה.. כתבתי כאן עוד כמה פסקאות על הפגישה הצפויה מחר, ועל התחושות שלי לקראת, אבל זו כמעט מרגישה לי "בגידה" בביחד האינטימי שלנו, אז מחקתי. כתבתי שאני קצת כופרת ב"ביחד" הזה השבוע, ומסתבר (עכשיו מתוך הכתיבה) שהוא כנראה בכל זאת חזק מהכפירה בו. מוזר, פתאום היא קצת יותר קרובה לליבי מלפני רגע.. מעניין אני אעצור כאן :-) שיהיה לילה נעים וסופ"ש מנוחה, לילך

עוד נגיעה קטנה. מתקרבת?

הי אודי, כבר כמה זמן מתלבטת אם לכתוב. אני קוראת כאן את מה שכותבים וחושבת לעצמי : לכולם יש בעיות וקשיים אמיתיים ורק את עוד חסרה לאודי המסכן שצריך באמצע הלילה להזכר מי זו טליה. אני עורכת שוב ספירת מלאי של כל הדברים הטובים שיש לי בחיים ושוב מגיעה למסקנה שהעצב והכאב שאני חווה הם פינוק. מה כל כך רע לך טליה? אז היה מישהו אחד בחיים שיכול היה לראות את כולך. היה מישהו אחד שאיתו היית יכולה להיות כל כולך. גם ילדה קטנה, אפילו ילדה רעה, אפילו לרצות דברים, אפילו לרצות דברים שאסור. מישהו היחיד שנתת לו לטפל בך. ושאפילו אפילו ראה את הכל ולא רק שלא ברח אלא התאהב. אז התאהבת בפסיכולוג שלך. נו אז מה אציק לכם עם זה כשלכם יש כל כך הרבה צרות אמיתיות. החלטתי לא לכתוב ואז פתאום הרגשתי שהתחושה הזו מוכרת לי. נזכרתי בחלום שחזר על תינוקות קטנים שנכנסים לי לכל מיני מקומות בעבודה ובחיים. ותמיד התחושה הזו, שבכל מקום יש תינוקות רעבים יותר. ואני ילדה גדולה, אני תמיד מסתדרת, אני לא מפריעה, לאמא גם ככה קשה ואני הגדולה. בכל זאת כתבתי, ואפילו להפתעתי הגיעו הדמעות. אז מה אתה אומר אודי מותר?

טליה... מה המשמעות של בעיות וקשיים אמיתיים"?... מי שופט? אנחנו? לא. בכלל לא. עשית לעצמך מעין משפט שבו את גם הנאשמת, גם השופטת וגם המושבעים - והנה פסקת לעצמך גזר דין שאומר, שאת "לא מספיק סובלת" ושהבעיות והקשיים שלך "לא מספיק רציניים", ולכן אולי בכלל לא כדאי שתתפסי פה מקום... אבל הפורום מספיק רחב וגדול, ויש מקום לכולם; אפילו ל"לילדים גדולים". את לא מציקה בכלל... אני יודעת שככה את חושבת ו/או מרגישה... אבל זה לא כך. ואולי תנסי להסתכל על זה כך - זה לא שיש תינוקות רעבים יותר... זה שיש כל מיני תינוקות, שרעבים לכל מיני דברים. ההבדל הוא לא ברעב עצמו, אלא בדבר שאליו רעבים. וזה מותר ובסדר להיות רעבים לדברים שונים.

הי, תודה על תגובתך היא מרגשת אותי. לא חשבתי שאני שופטת אבל אולי מודדת. את אולי מציעה דרך אלטרנטיבית שבה במקום יותר או פחות יש כזה ויש כזה. זה נורא נכון. אבל, את יודעת התחושה. זה אולי קשור לתחושה שלי שאין מספיק לכולם, שאם אקח זה על חשבון מישהו אחר. וגם אם הרעב שונה עדיין אמא יכולה רק מה שהיא יכולה לתת. שאם אקח יותר לאחותי יהיה פחות. לאמא יהיה פחות. והפחד שאם אני רוצה יותר מדי ונזקקת יותר מדי אז אין מי שיוכל

תודה אודי ולילה טוב טליה

מרגישה קצת פתטית... להזכיר לך כל פעם להתייחס להודעת המשך שלי..(אמש) ויודעת שעמוס לך גם כך..אבל באמת רוצה תשובה - עצה, אם יש לך כזאת בשבילי...בבקשה.. [(מיקה)]

הי אודי, קראתי את הודעתך ונכנסתי לסקר כדי להשיב. אבל אני לא מצליחה. יש בעיה כמעט בכל השאלות, אלא אם כן לא הבנתי משהו או לא קראתי הוראות. מקווה שזה בסדר שאני אומרת ושזה אולי יעזור. לדוגמא בשאלה הראשונה אני חושבת שיש הבדל האם ההכשרה הפורמלית היא של פסיכולוג קליני - שהוכשר במשך 10 שנים לפחות (תואר ראשון + תואר שני+התמחות עם הדרכה) לבין איש מקצוע אחר שהוכשר במשך הרבה פחות שנים או קיבל פחות הדרכה וכו'. לכן לא יכולתי להשיב. השאלה על האם לימודי ההמשך של הפסיכולוג שלי תרמו לטיפול - אין לי מושג אם עשה לימודי המשך ואילו. גם אילו הייתי יודעת שעשה איך אוכל לדעת האם בלעדיהם הטיפול היה אחר ואם תרמו לו. לכן בעייתי לי להשיב. בשמחה אשיב על השאלון ואני חושבת שהנושא חשוב מאד.

הי אודי, כתבת שתשמח להשיב על שאלות, אז... בקשר לשאלה השניה - אני מניחה שמרבית המטופלים לא ממש יודעים אם המטפל שלהם למד/לומד לימודי המשך/לימודים מתמשכים או לא, אם הכוונה היא לתכנית כלשהי של לימודי פסיכותרפיה... ואני לא חושבת שכל המטופלים מרגישים בנוח לשאול את המטפל שלהם שאלה כזו... חוץ מזה, איזה מטפל פשוט יענה וזהו? יתחיל הריטואל של "למה חשוב לך לדעת?", "אנחנו נמצאים פה בשביל לדבר עליך ולא עליי"... ואולי בסוף תגיע גם התשובה. למרות שזכותו הלגיטימית של כל מטופל לברר את ההכשרה של המטפל. TM. נ.ב. במקרה אני יודעת את התשובה, אז אין לי בעיה לענות על הסקר.

חושבת שאם מביאים תהליך של הכשרה מקצועית למודעות חשוב גם לבדוק פרמטרים נוספים כמו טיפול רגשי שמטפלים עוברים סוג ותקופת הטיפול ומידת תרומתו לטיפול במטופל. אבל נראה לי שיש איזה צורך לפעמים לשמור על מיסטיפיקציה כזו מעין מסך עשן מגונן שמקבע ומבנה את התפקידים בחדר. בינינו, כמה מטופלים יעזו לשאול שאלות כאלה- וכמו שאת אומרת יזכו לקבל תשובה קונקרטית כנה...? לאמיצים שבינינו וברמת השיח הקוגנטיבי-התנהגותי זו משימתנו לשבוע הבא...!

נו, כמובן ששכחתי... גם בהתייחס לשאלה 2. היא יוצאת מתוך נקודת הנחה, שהמטפל בהכרח המשיך בלימודי המשך, לא? חסרה שם אפשרות בחירה, לדעתי, שאומרת שהמטפל בכלל לא המשיך בלימודי המשך... במידה והוא באמת לא. ואני חושבת שהפעם באמת זה הכל.

מטפלת שלא למדה לימודי פסיכולוגיה קלינית, עו"ס קלינית, או פסיכיאטריה אלא לימודי פסיכותרפיה (נניח תרפיה באומנות או בשיטה שפיתחה בעצמה) רשאית לטפל ?

היי האם לדעתכם הגברים שולטים בחיינו? קובעים את טעמי הנשים בענייני לבוש במקומות עבודה, מחליטים עבורה בעניינים שבינו לבינה, האם הם אלה שנותנים את הטון, האם הם גם יכולים לכפות עלינו כל מיני דברים במסגרת הנישואין? או שזה תלוי באופי של הבחורה - חזק או לא, או שבכל מקרה גם היא סובלת?

יש בשאלה שלך שני רבדים, באופן כללי יכול להיות שהתשובה היא כן,אולי כדאי לך לקרוא את הספר "מיתוס היופי" של נעומי וולף (אם עדין לא קראת). ובאופן פרטי ואישי נראה לי שהתשובה (שלך) נמצאת בגוף השאלה.

הי אודי רוצה לשתף ואשמח לדעתך. כל פעם שקצת קשה אצלי ב"ממלכה" אני מתרחקת ובוכה אני נעלמת רחוק מביתי רחוק מכל מי שמכיר אותי לא משנה מה המצוקה אני לא יודעת לחלוק אותה זה משאיר אותי להתמודד לבד מבחינתי אין עבורי אף לא אחד אני לא שואבת בטחון כלל אני לא מרגישה שאי פעם אוכל אני מסתכלת על החיים סביב אנשים משתפים מדברים וחולקים מראים רגשות בפני אחרים ואני חיה עם עצמי עם מה שאני חולקת איתי כאילו אסור לגלות לשתף כאילו שבעצם הכל נורא כיף כשהמצב עמוס ריגשית אני קצת מתקשה להשקיט יש ימים שאני נשברת ובכח ובדמעות מספרת אך ללבד שלי חוזרת(סוג של מפגרת? איך לומדים לעשות אחרת?( כי כשייש רצף ש ל ארועים קשים ואחד אחרי השני הם צצים אני מרגישה שאני מוותרת שכל כך קשה לי אך לא אומרת פשוט איך לדבר על העצב אני לא זוכרת

ראשית תודה על תגובתך לשאלתי הקודמת ההתבוננות הרבה יותר מחודדת לאור השאלות שהעלת,תודה. ככה:חברתי הטובה התקשרה אליי שאלה אם אני רוצה לצאת אמרתי לה שאני עייפה שאני צריכה לקום מוקדם ושאין לי חשק אחר כך יצאתי לטיול קצר בים היא התקשרה ודיברנו אמרתי לה שאחזור הבייתה אתקשר ובכן לא התקשרתי כי בחור שהתחלתי לצאת איתו הזמין אותי לסרט ודווקא פתאום רציתי לצאת מהבית זאת חברה שמאוד יקרה לליבי ואני תמיד שם בשבילה ואני יודעת שגם לא היה לה מצב רוח וב הערב ורצתה מאוד שאבוא ועוד "סיננתי" אותה פעם אחת שמתי את עצמי לפני כולם האם זה רע...? מוצדק בכלל כול הסרט שעשתה לי ???ממש באה אליי בטענות,נפגעה... מרגיש לי כאילו הוציאה עליי את העצבים שלה... ולמה כי אני 90 אחוז תמיד שם בשבילה...?....מנסה להיות כול כך בסדר וגם זה לא טוב מחר אנחנו אמורות לדבר רציתי לדעת איך אציג בפניה את הדברים שיישמעו טוב בברכה ירין

אני כ"כ מתגעגעת אליה. אני כ"כ אוהבת אותה. וככול שהתחושות מתעצמות אינני מבינה אותן.. למי אני מתגעגעת? את מי את אוהבת? היא קיימת כלל? אינה חלק מחיי המציאותיים והחיצוניים... אלא חלק מחיי הדימיוניים והפמיניים. אף אחד אינו מכירה. חוץ ממני. אני אוהבת אותה, אך אינה מחזירה לי אהבה. אני חיה אותה, אך אינה באמת חיה בחיי אני רואה אותה למולי, אך אינה באמת כאן אני שומעת אותה, אך אינה באמת מדברת אלי אני רוצה אותה, אך אינה באמת שלי. אני מרגישה אותה, אך אינה באמת לידי. אז את מי אני אוהבת ? אני שואלת.. דמות שאיננה קיימת? דמות שאיננה שלי? שלעולם לא תהא? שמעולם לא היתה???? דמות שלא בדיוק מחזירה אהבה? זה מבלבל.. זה כואב.... וזה חותך לי ת'עור ומנקב את הלב. אני צריכה לדבר איתה.. מה עושים? אודי, אני חייבת לשמוע אותה.. אפילו שיחת טלפון קצרה. אני רוצה להגיד לה כמה אני אוהבתת אבל אני לא רוצה להעיק או להפריע לה. היא חסרה לי מרגיש לי כמו אהבה נכזבת משהו... שאתקשר אליה? שאשלח לה מיסרון? מה דעתך? לא דיברתי איתה חודש..

בוקר טוב אודי יקר. לא דיברתי עם המטפלת שלי חודש. רק מייל קצרצר ממנה, זה הכל... אני מרגישה שהלילות קשים לי יותר, כאילו החושך והעדר ההסחה החיצונית מאפשרת לעולם הפמיני לצוץ החוצה ולדרוש את מקומו... אני באמת רוצה וצריכה לשוחח עימה. אך לא הבנתי דבר קטן מדבריך.. "לכל החלטה יהיה המחיר שלה?" על איזה מחיר חשבת? מה יקרה כבר אם אתקשר אליה או אשלח לה מיסרון ואמתין שהיא תיצור קשר בזמנה לפי יכולת?

אודי יקר.. סבתא שלי הבוקר נפטרה. כואב לי .יותר מ- קשה לי. הגוף שלי מתקפל מכאב. הידים קפוצות . הרגלים ננעלות . הכל עולה בי ומציף במינונים לא נשלטים. מה אעשה בלעדיה ? דמות מיטיבה אחת שקרובה אליי . כן ..זו היא .. פרידה.. האובדן שלה ממני .. אךךך איזו חוויה קשה . איך אצליח להסתדר בקרבת ההורים השבוע הזה .. בשבעה .. המרחב שלי יצטמצם? הגבולות מולם.. יפרצו?.. איך אשמור על עצמי ..?.. אתה יודע.. כשאני נמצאת בסביבה שלא מתאימה לי , ואני מנסה להתאים את עצמי אלייה .. את מילותי , את ההקשבה שלי ..למה שקורה שם .. אני רק מאבדת את עצמי . מאבדת כיון לגמרי. זה מביא אותי לקפאון. גם אם אני ממש משתדלת לדבר בשפה שלהם.. כדי לא להרגיש מאוימת, המילים נתקעות לי , הפנים מתאבנות לי , ורק החיוך המטופש הרגיל שלי .. עולה ונמרח על כולי . ובבפנים .. הכל מתכווצ בתוכי בפחד עצום . והגופ שלי מגיב אצלי לפני הכל .. וממש משתגע . אודי..אודי .. אודי!! - אתה שומע אותי ? כואב לי.וזה לא סתם כאב. זה כזה שאין לו מילים .. שום משמעות שאפשר להסביר. איך אני אעבור את זה ? כל הצלילות האלה לתוכ מעמקי הגופנש שלי.. זהוווווווו... זה מרגיש שאין מקום בי . פרידות.. אובדן כזה .. איך?.. אני לא מסוגלת לעבור פרידות.. ועוד מסבתא .. היא ככ משמעותית ויקרה לליבי . איך אפשר להפרד ממנה ?.. עוד לא הספקתי להגיד לה את כל מה שרציתי . עוד לא הספקתי.. זה לא פייר . אני מרגישה שהנשימות שלי תקועות .. אין לי אויר בתוך המחשבות. הכל מצומצם. אודי .. תהייה פה. תושיט לי יד. כואב לי . איך אני אעבור את זה?... . זה מרגיש גדול עליי לפחות במידה. אני שונאת פרידות. שונאת פרידות .שונאת להתמודד עם מוות שלל אנשים קרובים. האויר נתקע בי. הדמעות חונקות . ו.. העולם ו.. הזמן פשוט נעצרים. והכאב מרגיש אינסופי ..ממוטט. אודי, לפעמים אחרי פרידות אני יכולה להרגיש שאני ממש אני ימות מהכאב . (משום מה אני ממשיכה לחיות).. . אודי תהייה פה בשבילי.. תגיד לי . איך אעבור את זה? שרית.

שולחת לך מפה תנחומים שקטים על האובדן המשמעותי... את יודעת, תמיד אומרים ש"חבל על מי שמת...", וזה כל כך לא נכון - עבור המתים זה כבר לא משנה. עבור החיים, שנשארים מאחור עם המילים שלא נאמרו וצער הפרידה - זה משנה ואמיתי. לא רק אודי - כולנו פה איתך, עם הכאב והאובדן...

כואבת איתך את האובדן הגדול. שולחת חיבוק מנחם ככל האפשר ממני. ו... כולנו פה בשבילך גם ובמיוחד בעת כזאת.. והלוואי שלא תדעי עוד צער.

תודות רבות. מחבקת בחזרה ו.. מעריכה .. המון .. המון .. שלכם, שרית

לא מסוגלת לדבר איתה עכשיו.. והיא רוצה לדבר איתי.. אמרה שתתקשר.. ואני.. אני לא מסוגלת. שלחה לי הודעה.. רוצה שנפגש.. אני לא יכולה. לא מסוגלת. לא עכשיו. לאאאאא ולמרות הכל, חייבת להוציא ממני.. לא יכולה, לא מסוגלת.. יודעת רק איך להוציא את זה במעשים.. לפגוע בעצמי... .. וכאילו לא די, לכתוב אני גם לא מצליחה.. ובמקום, האותיות שלי מגמגמות.. בדיוק כפי שאני מרגישה.. מדוע אי אפשר פשוט לעזוב את הכל??? לא להיות חייבת כלום לאפ אחד?? בעיקר, לא להיות חייבת לעצמי..?!? דיכבר. לא צריך לקרות הרבה כדי לגרום לי להתיאש. אני עשויה מנייר, דקה עבה ומחוספסת. עלה נידף, מתקמטת מהר, נקרעת מהר עוד יותר, נשרפת בשניות, חותכת בקצוות. (((((((((((((((((((((((SCREAMING BLANK))))))))))))))))))))))) ריק. כאילו אין כלום בתוכי. מערבולות, רצונות, צרכים לא מסופקים. עדיף לוותר על הכל. על הכל!!!!!! אני חסרת אונים הגרון שלי נחנק הלב שלי מבקש לנום הגופ שלי בוער ואין לי אויר (כאם נאלמו עוד הרבה מילים חשובות) כואב לי. מאוד. ~נילי~

היי אודי, רציתי לדעת למה אתה שואל אותי שאלות כשהתשובות שלי לא באמת מעניינות אותך..?

סתם כתבתי כמה קומות למטה .. ושאלת שאלות ועניתי עלהם ולא התייחסת , מין הסתם אתה לא מכיר אותי ולא באמת יכול להיות אכפת לך . אבל רע לי באמת .. וכן זה קצת מעליב ששואלים ולא מתייחסים לתשובות שלך וכן זה קורה לי גם בטיפול - אולי הבעיה היא בי, אבל דווקא בגלל זה אני יותר רגישה לזה ,סתם לא משנה , שיהיה לך לילה טוב .

מה אתה ממליץ למטופליך לעשות (או לא לעשות) כדי לטפל בעצמם בהתקפי חרדה בזמן שהם קורים?? או כשמתחילים ? ////:<////

שומדבר היפנוטי, עד כמה שאני מבינה את המושג. לא מצליחה עם דמיון מודרך ולא עם הרפיה עצמית. הדבר היחיד הוא שיחה עם מישהו שבד"כ לא מודע למצב בו אני נמצאת... - למשל טלפון אקראי יכול להסיח ולעזור...במידה ואני במצב לענות.. אין לי מישהו קרוב שיכולה להיחשף לפניו ולהודות בחולשתי ובפחדיי. בד"כ סובלת עד שזה עובר.. מרגישה שכל התקף משאיר אחריו כל פעם משקעים של דכאון שרק מחמיר. זה נורא מעייף!

ו...שכחתי. כן זו מיקה. ו..תודה אודי.

שלום, אני מחפש את ההודעה בפורום הזה שבה יש קישור לראיון של ליאת מנדלבאום (מהפורום השכן) בגלי צה"ל.לדעתי זה היה בחודשיים האחרונים, אבל אני לא הצלחתי לאתר את ההודעה. אם מישהו יצליח ויכול לצרף קישור זה יעזור. תודה

מודה שאתמול התחשק גם לי לשמוע את הקול שלה.. חיפשתי גם אני את הודעה ההיא, מצאתי את הקישור http://glz.msm.co.il/pap_vidio.aspx?neusid=24323 אבל זה כבר לא עובד .. לא נורא, גם באינטרנטית היא נחמדה.. ;-)

ככה אני מתביישת לדבר על זה מרגישה נורא רוצה לחזור אחורה בזמן רוצה לשכוח מזה איך יכולתי?מה חשבתי לעצמי מה???.? גנבתי כסף מחבר שלי... לשעבר,יצא שהייתי אצלו לאסוף את שאטר הדברים שלי ופשוט בלי לחשוב פשוט לקחתי את הסכום הוא כאמור לא שם לב אני מתביישת בזה ולא יודעת מה לעשות פשוט מרגישה רע ומתחרטת וחושבת רק רע שבטח יקרה לי משהו רע ושלא אצליח בכלום.... בבקשה בלי לשפוט אותי.. בברכה ירין

שלום רב ד"ר אודי, השאלה שלי, היא כנראה שאלה כללית. קיבלתי למשך 4 חודשים טיפול CBT, במרכז שיקום מקצועי. הטיפול הופסק, בבת אחת כתוצאה מחוסר אמצעים טיפוליים של המרכז להתמודד עם מצב של סיכון מקרה אובדני שנוצר. ביקשתי מהמרכז, קבלת סיכום טיפול. בפועל, המרכז לא מספק לי את הסיכום המבוקש. ובמקביל, נאסר עלי ליצור קשר כלשהו עם המטפלת. האם ישנו גוף, שמתעסק בין היתר בתביעה של סיכום טיפול, מהגוף שהעניק את הטיפול. במידה והתשובה חיובית, כמובן שארצה לדעת את שם הגוף. בתודה מראש, פונה אלמוני.

הי אני מטופלת אצל הפסיכולוג הנוכחי כ חודש וחצי, מתוך השיחות ביננו הוא הסיק שקשה לי לשתף ולדבר עם בן זוגי או סביבתי ותמיד כך היה שיש בזה חלק של מנגנון הגנה ושאם זה כ ך אז אולי גם הטיפול ישאר במקום הזה.. ואני יודעת שהכי מתבקש זה לשאול אותו , אך האם ייתכן שהוא רוצה להפסיק את המפגשים עקב חוסר יעילות לטענתו ובכלל אם מגיעים לסקנה כזו, המטפלים , אין הם משתפים ועוצרים את המפגשים בצורה חד משמעית? אני חושבת לגמרי שיש לי בעיה בשיתוף הזה אך אני מאוד משתדלת ובכלל מאוד רוצה לצאת מזה בלי לדעת את הדרך, אין זה חלק מהטיפול? אופ

הייתי ממליצה לך, מנסיון, לנסות טיפול הבעתי: בדרמה או מוסיקה או אמנות פלאסטית או תנועה. צריך להקפיד לבחור מטפל מנוסה, יש הרבה שעברו הכשרה פסיכוטרפיסטית, ולחפש גם המלצות. הביטוי המילולי הוא נלווה בטיפול כזה לביטוי רגשי על ידי האמנות, ומאפשר לרוב, בסופו של דבר ביטוי מילולי והפתחות. כשהולכים לפסיכולוג שאמון על דיבור, בלי יכולת לדבר, משאירים אותו הרבה פעמים בלי כלי לעזור לך, והטיפול נמשך עד אין סוף, לעיתים ללא התקדמות משמעותית. ממליצה לך בחום לנסות.

שלום וברכה משהו מבני ביתי אובחן לאחרונה כבעל הפרעות OCD ולצורך טיפול המליצו לו להתחיל לקבל פרוזאק , לעלות את המינון באופן הדרגתי עד שלושה כדורים ולהתחיל בטיפול רגשי בשיטת CBT. בנסוף לכך להמשיך עד שהפרוזאק ישפיע בנטילת Miro ולהפחיתו באופן הדרגתי. השאלה שלי האם השילוב הנו הדרך המומלצת בטיפול בבעיה והעיקר, לאחר עיון בתופעות הלוואי שרשומים בפרוזאק האם זהו הטיפול האופטימאלי ועד כמה תופעות הלוואי שכיחות. כמו כן האם הטיפול הנפשי הוא ארוך טווח או מדובר על דרכי טיפול קצרי טווח. בתודה מאד, BIcha

שלום, אדם קרוב מאוד אלי סבל מ-OCD במשך הרבה שנים, עבר טיפולים דינאמיים רבים ושום דבר לא השתנה. כשכבר התחלנו לחשוב שזה אבוד והוא פשוט יצטרך להשלים עם המצב שמענו על טיפול CBT ב-OCD והחלטנו לנסות. אחרי טיפול של כחצי שנה, משולב עם טיפול בתרופות מסוג SSRI הטקסים נעלמו לחלוטין והמחשבות האובססיביות בקושי מטרידות אותו. אני יכולה להגיד שזה לא טיפול קל, הוא דורש הרבה נחישות והתמדה, אבל יש תוצאות! מניסיון והיכרות עם הנושא אני יכולה להמליץ לך על כמה מקומות: איזור המרכז: www.cognetica.co.il איזור ירושלים: www.ocdcenter.org.il חוץ מזה, יש פורום OCD בתפוז שלנו עזר מאוד ודרכו אני גם מכירה את המקומות שפירטתי, תרשמי פורום OCD בגוגל ותגיעי לשם. אינקו

בהתחלה לא הבנתי אם משהו אצלי לא בסדר או משהו אצלה לא בסדר. לפני כמה זמן היא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופשה של חודש. לקחתי את זה בקלילות ולא התרגשתי יותר מידי ואפילו פירגנתי ואמרתי לה שתהנה. אבל אז התחילו כל מיני שאלות מוזרות שכיאילו הוציאו אותי שקרנית שמבפנים נורא קשה לה שהיא הולכת ואני סתם עושה את עצמי..(ד"א זה לא פעם ראשונה שזה קורה גם עם הפסיכולוג הקודם זה קרה).אמרתי לעצמי שאולי אני לא בסדר ושאולי זה אומר שהטיפול לא מספיק חשוב לי. ואז הגעתי למסקנה שהיא לא בסדר. אני לא מבינה מה הקטע שלכם?אתם רגילים שכולם תלויים בכם וקשה לכם לראות מישהו מאושר שאתם יוצאים לחופש???כן גם מטופלים צריכים חופש.. מה זה לא גישה נורמלית להגיב למצב כזה? מה הייתי צריכה לעשות? לעשות את עצמי כאילו זה קשה לי ושאין מצב שאני אסתדר חודש בלעדיה?? ככה מטופלים נורמלים מגיבים שאתה אומר להם שאתה יוצא לחופש?? תודה ולילה טוב:)

אודי היקר תודה על מה שכתבת לי, שפה יש לי מצע אחר..אני צריכה מקום להרגיש בו חיה. היום..היום העזתי לעשות שני דברים שעזרו לי להרגיש שוב חיה. אני תמיד נעשית משותקת כשדברים חשובים לי. היום היו שני דברים שהייתי צריכה לעשות, שכבר לא יכולתי לדחות יותר, כי אז הייתי מגיעה לקו של כישלון ואכזבה. היום החלטתי שיהיה רק כישלון ( אולי ), אבל לא תהיה אכזבה. מעצמי. הצלחתי לשבור את השלשלאות של הפחד שלי, והרבה זמן לא הצלחתי לעשות את זה. יצא 50 - 50. בדבר אחד הצלחתי ובדבר אחר נכשלתי, אבל לפחות הרגשתי חיה, משפיעה, לא שותקת או מושתקת. רציתי לשתף... וטימי - זה לא מנחם אותי שגם את "הועזבת" מטיפול. הייתי מעדיפה שלא תדעי חוויה כזו. לא מגיע לך. אני שמחה לשמוע שהיום את במקום טוב ומטיב. תודה על המילים החמות שלך אופיר

אופירי... זה לא בא ממקום של "צרת רבים חצי נחמה"... אלא רק כי כתבת שאת היחידה פה ש... ורציתי שתדעי - הכי פשוט שאפשר - שאת לא. אני יודעת שזה לא שיפר את הרגשתך (או את זו שלי) בקשר לכך... וטוב לקרוא שעשית היום... ועוד יותר טוב, שגם הצליח לך משהו. זו התחלה... ולפעמים הצעד הראשון הוא הכי קשה. אני באמת מקווה בשבילך, שאחרי היום המחר כבר יהיה טיפונת יותר קל מבחינת הלא לשתוק... TM.

הי אודי,מה שלומך? מה דעתך על הספר האסופית? לילה טוב,אביב.

רציתי להתייעץ בבעיה כלשהי ראשית בגיל קטן סבלתי מטריכוטילומניה, מעולם לא טופלתי מלבד ללכת לפסיכיאטר לא נתנו לי כדורים. במהלך כל ההתבגרות הייתי בעלת מצבי רוח די מוזרים. עולים ויורדים לא גוייסתי לצבא בגלל חשש למחלה. בגיל 18 התחלתי להשתמש בסמים, קוקאין. כיום אני בת 22 ואני חושבת שמצבי הרוח החריפו. אני מאוד מקנא בחברותי שמצליחות עם כל הקשיים שלא יבואו. אני רואה אותן צוחקות ומחייכות ואני לא יכולה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שחייכתי. אנני יכולה לסבול חברתם של אנשים ברוב זמני, לעתים אני נהיית חרדתית ודפיקות הלב שלי והנשימה הופכים להיות ממש מהירים עד שקשה לי לנשום. כבר כשנה וחצי אני לא נוגעת בסמים אבל אני תמיד חושבת על זה. יותר קל לי איתם, למרות שאני מבינה שזאת אשליה. לפעמים אני חושבת על לגמור חיי איתם. ושאני מעדיפה אותם על פני הוריי וחבריי והקריירה שרק התחלתי לבנות. הדברים שהכי משפיעים עלי זה בזוגיות כאשר משהו לא הולך כשורה, אני מסוגלת לבכות ימים שלמים ולא לתפקד וקשה לי לקום מהמיטה. עם זאת יש לי מצבי רוח טובים בהגזמה עד להתנהגות ילדותית , כמו כן מתעורר אצלי החשק לחיות , יש לי פתאום שאיפות ומטרות. ואז הכל נפסק ואני עוברת שוב לדיכאון או חרדה או ל"טייס אוטומטי" אני פשוט מתקיימת. האם זו הפרעה דו קוטבית? או האם זה חרדה פיצול אישיות . מה אני יכולה לעשות ?

היי אודי הפסיכולוגים כל המיליון וחצי, שהיבחנו פסלו אותי. ראשית מתת משקל, שנית הסמים וגם היבחנו אצלי את המחלה. העניין הוא שאיני יודעת האמת מדובר בכל הטירוף שאני עוברת זה בגלל קריז מהסמים או שהסמים הם סימפטום של המחלה שכיבכול אני מנסה בעזרתם לשחזר את ההרגשה הכל כך טובה שאני מרגישה. אני אדם מאוד ריאלי , חזק פייטרית וזה מאוד מפריע לי כי זה בכלל לא תואם את האישיות שלי. זה נראה לפעמים כמו חלום רע ואז שוב הכל מתהפך ואני הופך לאדם אחר. רק חושבת להשיג עוד מנה לשתות כמה שיותר ולישון כל היום הכל נהיה כל כך אפור וקשה.

שלום איך אפשר להגיע לטיפול פסכולוגי דרך המדינה? תודה רבה

היי... טיפול כזה אפשר לקבל במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש. פרטים נוספים אפשר לקבל פה: http://www.health.gov.il/pages/default.asp?PageId=476&catId=74&maincat=10

שלום אודי, מוכרחה להודות שהופתעתי מהגישה החמה, הכנה והישירה שלך כלפי המשתתפות בלי הרבה פוזה, ומשחקי עמימות מתנשאים ומרחיקים. בהתחלה הייתי קצת חשדנית אפילו כלפי האותנטיות אבל- השתכנעתי בסופו של דבר- וגם מהעידוד, ההשתתפות וההתיחסות המכבדת כלפי הניואנסים הקטנים שעולים בתוך הכתיבה. יופי של גישה- כבוד למגזר. תייירת מזדמנת

קצת נעלמתי. המטפלת שלי ענתה לי למייל. לבסוף. האמת היא שכתבתי לה מייל קשה ביותר. ביקשתי שלא תיצור קשר עימי יותר.. ביקשתי שתשנא אותי. כעסתי כ"כ. אבל היא ענתה לי.. אומנם באיחור, אבל ענתה. הרגיעה . שוב. כדרכה המסתורית. עבר חודש מלידתה. האמת? שעבר לי כ"כ מהר.. אני גאה בעצמי ושמחה שאני מצליחה להתמודד בלעדיה, היא קיימת בתוכי.. ואני חולמת עליה המון, אבל מצליחה להסתדר. סיפרתי לך שהכרתי מישהו חלומי.. והוא באמת מתגלה כחלומי יותר ויותר. עצוב לי וחבל לי שאין לי המטפלת שלי לדבר ולספר לה עליו. האמת היא שאני מופתעת מעצמי לטובה. הייתי בטוחה שהשמיים יפלו עלי, שיהיה לי קשה בטירוף. אבל לא. אני בסדר. עלי להודות שללא ספק הפורום הזה ואתה אודי, עוזרים לי. בעוד כחודש המטפלת שלי הבטיחה לי שהיא חוזרת לטפל.. אני מחכה בקוצר רוח. ליל מנוחה.

רוצה לא להיראות ולא להישמע. אבל בכל זאת, איכשהו ,להיות מורגשת. קצת. לפחות...

כמה שתרצי ואיך שתצטרכי. אנחנו פה.

אני לא יכולה יותר עם המצבי רוח שלי... הכדורים לא עוזרים והמצב שאני נמצאת בו בטח שלו. הלכתי היום לטיפול ושוב-עם מצב רוח מרומם. הבעיה שהמצב שלי בכלל לא מרומם. אני צריכה ללכת לרעיונות עבודה ובכלל כבר שלושה חודשים אני בקושי יוצאת מהבית.אין לי ביטחון עצמי בגרוש.העולם בחוץ מפחיד אותי ברוב שעות היום פחד מוות.ואני ישבתי שם וצחקתי איתו על הכל. ועכשיו בא לי למות. איך אפשר לחיות ככה?

היי אודי יקר.. באתי שוב להיות כאן איתך.(אל תצחק..) בלי מילים. בשקט. אולי זה עוד ישתחרר? - יש בפנים המון כאב, יש בפנים המון המון מילים תקועות .זכרונות. ואני לא מצליחה לספר.. עוד לא.. גם בטיפול .. זקוקה לנוכחות .. יושבת בשקט. אתה פה? חיבוק שרית

רע לי .. כל כך רע .. ואני בטיפול המון זמן וזה רק מתחזק ומתחזק .. כל כך מיואשת ואין לי מושג איך יוצאים מזה , ומה יכול לעזור ? מה עושים שנגמר כל הכח להתמודד עם החיים אפילו עם הדברים הפשוטים .. פשוט חוסר טעם וחוסר יכולת לסבול את זה ... מה אפשר לעשות ?

מה מחזיק אותי , הפחד בעיקר .. אני דיי תקועה כאן בעולם אין לי את האומץ לעזוב אותו , ואני לא יודעת איך באמת חיים בו . כן אני לומדת עובדת יוצאת עם חברים - ואפילו נמצאת בטיפול , אבל רע לי .. והכול תקוע וסתם מרגישה שזה לא מוביל לשום מקום לחכות כול יום שהיום כבר יגמר ..

Save me from the something i become.. im petrified hurting in pain

היי אודי, אני יודעת שזה לא הכי מתאים לפורום הזה, אבל.. יושב לי על הלב.. והכאב מכווץ.. וחותך.. החברה שלי - הרווקה הכמעט אחרונה, הודיעה לי שהיא מתחתנת.. ו.. באמת שהכי שמחתי בשבילה.. מכל הלב, והתרגשתי מאוד.. מאוד.. ועם זאת.. ואני מתביישת נורא להגיד את זה.. אבל.. זה גרם לכאב עצום בתוכי.. לא שהיא מתחתנת (זה הדבר הכי משמח שיש), אלא שאני נשארתי באופן רשמי הרווקה היחידה - האחרונה.. זאת שאפילו חבר אין לה.. אני יודעת שאני כבר גדולה, גדולה מידי.. והזמן לרעתי.. אני יודעת בתוכי, שקשר זוגי כנראה לא אצליח לשמור.. מה שאומר שאשאר רווקה.. זה קצת איכשהו מזכיר לי את השיח של מיקה וטימי.. כל החברות שלי נשואות פלוס ילדים.. ואני.. אי שם מאחור.. סוחבת את עצמי.. ביאוש טוטאלי מהיכולת למצוא בן זוג, להקים משפחה.. הכאב הגדול הוא, שלאחרונה דווקא כן קצת רציתי.. וכן ניסיתי.. להכיר.. לצאת.. והכשלונות החוזרים שלי, רק מוכיחים לי ש.. אני בלתי אפשרית לקשר.. ומכאן אני כבר נכנסת למעגל של ירידות עצמיות, דיכאון, יאוש, עצב והרבה הרבה הרבה כאב. עדיף איכשהו לנסות להשלים עם המצב, רק שזה כל כך כואב, כואב ברמה כזו שאני כרגע לא יכולה להכיל. שיר

אין לי משו חכם לאמר.. רק.. חיבוק..אמיתי.. אוהבת, ~נילי~

מודה שהצחקת אותי.. (ואני ממש ממש לא צינית).. להשלים עם עצמי.. :) אודי, בחיים זה לא יקרה, אין מצב שאוכל להשלים עם עצמי.. עם מי ומה שאני.. ואולי באמת זאת הבעיה.. כי.. מי יוכל לקיים קשר כשהוא מרגיש כמוני כלפי עצמי.. והנה היאוש תופס מקומו ומתיישב טוב טוב.. שיר

יש לי שאלה שאני לא כל כך בטוחה שקשורה לפה, אבל אני אנסה בכל זאת- אני מתחילה ללמוד פסיכולוגיה השנה ואני מתכוונת להמשיך בתקווה גם לתואר שני ולדוקטורט, החלום שלי זה להיות פסיכולוגית. לאחרונה אני בתהליכים לאבחון מחלת הזאבת החשש שלי שאולי יש איזה הכרח על פסיכולוג להיות בריא לגמרי ויש את כל הקטע הזה עם פנקס הפסיכולוגים, אני מקווה שאולי תוכל לתת לי תשובה ולהרגיע אותי טיפה. תודה רבה.

אודי אני מרגישה משעממת בזמן האחרון, כל הזמן הולכת בתחושה האפתית הזו שכלום לא חשוב, כלום לא משנה. משותקת. אני מרגישה כל כך לבד, תקליט שבור. את אף אחד פה המטפל שלו לא זרק.מרגישה כישלון מוחלט. בושה. תמיד הרגשתי שאם הצלחתי איתו ליצור קשר טוב, אם הוא יכול לאהוב אותי, כנראה שאולי אני לא מקרה אבוד, שההורים שלי לא צודקים לגמרי. עכשיו קשה לי להאבק בתחושה הזו של ייאוש שמציפה אותי כל הזמן, בתחושה שהבסיס שלי מקולקל. אני יודעת בראש שהתחושות האלה לא נכונות, אבל זה בערך כמו למות בתוך המטריקס, זה לא משנה שזה לא אמיתי, זה הורג (ראיתי את הסרט לא מזמן, אז זה נדבק ). אוף, אני עצובה אופיר

וידוי קטן מהעבר הרחוק... או - פצע גדול שלעולם יישאר פתוח. המטפלת הראשונה שלי העיפה אותי... כלומר, אם ננסח את זה מהזווית שלה, אז כמובן ש"העיפה" זו לא המילה המתאימה. היא פשוט הבינה, שאני לא מה שהיא חשבה שאני - נעשיתי מורכבת מדי בשבילה, היא לא יכלה להתמודד איתי ו... פשוט הייתי יותר מדי... אני. אז היא החליטה לסיים את הטיפול ו"שלום ותודה שנפגשנו". זו הייתי אני שקמה ועזבה את החדר, רק בשביל לא לפגוש אותה שוב לעולם, ולא איפשרתי סיום ופרידה "נכונים"... עברו הרבה שנים עד שיכולתי לחשוב בכלל על "לסלוח"... ואין מצב שאשכח את זה. לעולם לא... אז את לא היחידה שמטפל העזיב אותה...

אודי שלום רציתי לדעת האם אתה מתגעגע למטופלים שעזבו, ואם כן איך אתה מתמודד. כי הרי אתה בטח לא יכול ליצור איתם קשר ולשאול לשלומם. אני נפרדתי מהמטפלת לפני חודש בערך ואני לא מצליחה להוציא אותה מהראש. מעניין אותי אם גם היא חושבת עלי, ואיך מטפלים מתמודדים עם פרידות ממטופלים שהיו משמעותיים עבורם.

אני מתעוררת מידי יום בתחושה שהכל חסר משמעות. הדבר היחידי שעוד נותרה לו משמעות בעיני היא שהבאתי ילדים לעולם ואני חייבת עבורם להשתדל ולשחק "כאילו" יש לדברים משמעות. התחושה הזאת גורמת לי לחרדות ולכאב רב. ברציונל אני יודעת שכנראה משהו בצורה שבה אני מסתכלת על החיים השתבש אבל אני לא מצליחה לשנות. אני מטופלת אצל פסיכולוג שנחשב טוב ואפילו טוב מאוד. איכשהוא תמיד כשאני מעלה את השאלה הזאת הוא אומר לי "בטח שתרגישי שהחיים חסרי משמעות כיוון שאת לא מספיק משפיעה, מעורבת וכו', ואז אנחנו עוברים לטיפול בגורמי מתח טריוואליים כמו "איך להגיב כשהילדים או בעלי מתנהגים בצורה כזאת או אחרת". אני לא יודעת איך אני יוצאת מזה והאם אפשר לצאת מזה רק רק בעזרת שיחות. האם אפשר לצאת מזה רק בעזרת כדורים(אני מאוד נרתעת) ? האם אפשר לצאת מזה בכלל.. תודה גלית

תוכל בבקשה לענות להודעת ההמשך שלי?

אהלן אודי, לא הייתי פה כמה זמן.. מתלבטת קצת אם לכתוב או לא.. אני בתקופה טובה מאוד. באמת שטוב לי; קיבלתי החלטה שהייתה כנראה טובה לי- הסירה ממני תחושת עול ומאז אני שמחה- דואגת לשמח את עצמי במחוות קטנות כמו סרט טוב או הליכה לים. ובאופן כללי, שלא כמו הרבה פעמים שהסתובבות עם עצמי מלווה בהרבה רעש, בתקופה האחרונה, יש שקט טוב עם עצמי, עד שלא מרגיש לי הכרחי להיות עם עוד מישהו. למה להכניס את כל הדיבורים והרעש הזה פנימה? :-) סתם, גם עם עוד אנשים יותר קל לי, יותר קל לי להצחיק, לדבר.. הביקורת הפנימית קיימת אבל פחות מצליחה להשתיק אותי. ודווקא בתקופה כזאת הייתה לי פגישה שקשה לי להבין מה קרה בה..מה קרה לי בה. המטפלת שלי מעדיפה שאשמור את התקשורת שלי איתה לימים שלנו, שלא יהיו אי דיוקים לא מכוונים בין הפגישות. אני מאוד מבינה את זה. ובכל זאת... כל כמה זמן, ולאחרונה כל שבוע, אני משגרת מייל. הכתיבה קלה לי. פעם הייתי כותבת את הדברים לכאן, אבל חבל לי. יותר הגיוני לכתוב אליה מאשר לכאן. אני לא כותבת משהו שדורש מענה, וגם כותבת לה שזה בסדר לא לענות. אני מרגישה "תודה" כל הזמן ומרגישה צורך לומר לה. לפעמים יוצא לי מן מייל אהבה נבוך, לפעמים דברים אחרים. אני חושבת שאני בעיקר צריכה עוד קצת לפני שמתחיל שבוע חדש. כמו צידה לדרך. והיא תמיד נענית. תמיד. שולחת רק כמה מילים. בקושי משפט. אבל תמיד זה יותר ממספיק- תמיד יש שם הרבה רוך ואהבה (כן, ממש אהבה במילים מפורשות).. אני נאחזת במילים שלה לאורך כל השבוע. בתחילת השבוע באופן אינטנסיבי, ומאוחר יותר פחות. השבוע רציתי לדבר איתה על זה.. הרגשתי שאני באמת צריכה קצת לנסות להיגמל מזה. רציתי לדבר איתה על הצורך לכתוב לה במהלך השבוע, רציתי שתעזור לי לכתוב לה פחות. הרגשתי שמספיק טוב לי לאחרונה כדי לנסות להפסיק לכתוב. אבל זה היה לי נורא קשה... רוב הפגישה שתקתי. לקח לי 20 דקות כמעט להתחיל לדבר.. ניסיתי, אבל ללא הצלחה. בהתחלה שתקתי מהמבוכה של להודות שאני צריכה את המייל הזה. אחר כך שקעתי בשתיקה הזאת והי לי נעים, ואז, בלי שהבנתי מה קורה התחלתי לבכות. ממש מביך.. הרגשתי שמרגע שנדבר על זה באמת לא אוכל לכתוב לה יותר. זה הרגיש כמו פרידה והרגשתי שבעצם עוד מוקדם לי להפסיק לכתוב לגמרי. נפלה עליי עצבות כזאת שלא יכולתי לצאת ממנה. הייתי קצת מבוהלת, כי הרגשתי שאני שוקעת בתוך עצמי עוד ועוד ופחדתי שלא אצליח לצאת. מביך להיות ככה ליד מישהו. הצלחתי להסביר את עצמי בסוף, לאט ועילגת, והיא אמרה שהיא מרגישה כמה אשמה אני מרגישה סביב לכתוב לה. כמה אני מנסה לעזור לה. אמרה שזה לא הרסני כל כך לכתוב לה, גם אם עדיף שלא.. שזה בסדר, כל עוד זה לא מחליף את מה שיש באמת. שמעתי אותה והוקל לי מאוד, אבל נותרתי עצובה מאוד. היא קראה לזה יגון. טבעתי בתוכו, שוב חזרתי לבכות קצת, לא הבנתי כלום. שמעתי והבנתי את המילים שלה, אבל בעיקר נגע בי הקול שלה, שכאילו דובר ישירות אל תוכי. דילג על העור ונכנס ישר פנימה. כמו להצמיד את הפה לאדמה ולדבר אל תוכה. הקול שלה היה קצת מונוטוני, אבל עדין מאוד ורך, כמו נשיפת אויר רצופה. התמכרתי והתמסרתי לקול שלה. זה היה נעים וגם קצת מפחיד. כל מה שרציתי לעשות היה לשכב על הספה ולהירדם לידה. הרגשתי שאני לגמרי בידיה, עם הגנות וסינונים מינימליים. הכל היה די מעורפל ואיטי, המחשבה לא הייתה חדה, והתחושות החושיות היו מורגשות יותר, כמו נסחפתי עליהן. הייתי בסטייט-אוף-מיינד אחר.. סיפרתי לה שאני מרגישה כמו על התפר שבין ערות לחלום, שהכל לאט ומעורפל. היא אמרה שזה כמו בים, שהיא תחזיק אותי. שארשה לעצמי לשכב על הגלים, לבכות אם אני רוצה, והיא תחזיק אותי על המים.. גם המילים האלה חלחלו בלי קושי פנימה, כמו כל דבר שאמרה, אבל באופן מרוחק גם קצת פחדתי שיתבלבל לי משהו, שאשקע באופן מוחלט בדמיון, שאשחק במציאות את הדמיון.. לא יודעת.. היום בבוקר קמתי ורציתי לשאול אותך אם זה כמו היפנוזה.. מה אתה חושב? קצת ארוך יצא הפעם... אני

הי אודי, קצת לא נעים, אבל אני ממש הודפת אותה בתוכי.. משחזרת שוב ושוב את עניין הבכי ומרגישה עם זה רע.. כאילו זה הופך אותי למוזרה ושונה. חוששת מאיך נראיתי, מעולפת באופן מביך.. נבוכה מאוד לבכות. קשה לי להסביר.. בדרך כלל אני נהנית להסתכל על החשבונית שהיא נותנת לי בתחילת החודש, כמו על פתק אישי ממנה, בכתב ידה. אתמול הסתכלתי על החשבונית ונחרדתי.. היא פסיכולוגית קלינית (!) מה לעזאזל אני עושה אצל פסיכולוגית קלינית ?!.. איך כולם סביבי מרגישים עם זה שאני נפגשת עם פסיכולוגית קלינית? מה זה אומר עליי?.. נחרדת מההתקרבות והשיתוף ההולכים וגדלים, נחרדת להיות יותר ויותר "שלה" עם הזמן, נחרדת מהזרות הפתאומית שלה.. או אולי מזו שלי (?).. זה מבלבל.. בימים האחרונים התגבר בתוכי איזה מרדן בן שנתיים שרוצה לבד, שרוקע ברגליים ואומר "אני לא שלך ולא ילדה! אני רק שלי! אל תגעי ואל תחטטי! שלי!" כתבתי עוד ומחקתי, חששתי פתאום שיש מטופלות נוספות שלה כאן, שאולי קוראות, ושאגלה דרכן, באופן מכאיב, שהכינויים האישיים והנוגעים שבהם היא מכנה אותי, הם לא שלי או שלנו. שכך היא מכנה את כולם... למה אני פוגעת באמון שלי באותנטיות שלה?.. האם היא נותנת לי יותר מדיי עד שזה כבר לא אמין? אני לא מבינה...בפגישה השבועית שקעתי במחשבות פרידה מעציבות, כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בפרידה ממנה, שזה גדול עליי מדיי. באופן לא ברור זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו- עוזבת. (לפחות בדמיון). איך זה קרה? אני לא בטוחה שאני מבינה מה קורה.. אודי, האם תסכים גם להסביר קצת יותר על מצבים היפנוטיים? האם לכולם זה קורה? ולמה..? ולמה דווקא בפגישה הזאת ולא באחרת? איך זה מתחיל, מה מעורר את זה לקרות? זה קרה לי פעם אחת גם עם המטפלת הקודמת, ואז התנשמתי בכבדות ובקושי הצלחתי לזוז. (וגם שם זה החריד אותי קצת).. תודה על התגובה החמימה שלך, אודי.. חיוך גם ממני (גם אם טיפל'ה עייף) לילך

איפה אתה?... אתה חסר לי. כואב לי מאוד . ואין לי אויר . הכל חנוק. חנוק מידיי. אודי .. תהייה פה . קצת . מרגישה ככ לבד שרית

ידוע ש"חוויה חוץ גופית" או באנגלית "Out Of Body Experience" מוגדרת בפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כתסמין מובהק של דה-פרסונליזציה והפרעות דיסוציאטיביות. השאלה שלי היא מדוע זה תסמין דיסוציאטיבי ולא תסמין פסיכוטי? הרי על פי הDSM אחד התנאים להגדרת דה-פרסונליזציה הוא שבוחן המציאות נשאר תקין. ובחוויה חוץ גופית זה נשמע שמדובר על הזיה גמורה שבה אדם מדווח שראה דבר שלא קיים. אדם מדווח שיצא מגופו וראה את עצמו מהצד או מלמעלה. לא ניתן לשייך דבר כזה רק לשיבוש של תפיסת המקום והמרחב, כי האדם גם מדווח על ראיית תמונה של עצמו מזווית שלא יתכן שבאמת ראה. כלומר אם נקבל זאת כהפרעה (בניגוד לאמונות המיסטיות) אז הדמות העצמית שהאדם ראה הומצאה על ידו יש מאין.

אין לי הרבה זמן.. אני על אולטימאטום של המשאית שצריכה להביא לי את המזרון החדש שקניתי. ואני עוד צריכה להגיע הביתה. שבוע ישנתי על מזרון דק, מיטת פוטון. חמודה, אבל חרה של מיטה. שבוע ללא תמיכה. ללא גב. דווקא שרדתי. וחבל שאני מספרת את זה פה. חבל כי אני לא יודעת לאכול אמפטיה כשדברים הם אחרת מ'רע לי, מאוד.' ומי אמר שיהיה אמפטיה כשאני שורדת ולא יותר קרובה מקרובה - לסוף.. כן, השבוע הזה דווקא מעניין.. מעניין כי היו תחושות מעורבות של גאווה, עצמאות, ריקנות מוחלטת, לבד כאב.. שעמום, אכילה רגשית, וגילויים חדשים.. כמו החיים במכון כושר.. וולאה, תמיד ידעתי שאני אוהבת היפ הופ.. אבל בכזאת רמה? זה היה קשה, המדריכה קרעה לי את הצורה.. היא אלופה! ואני.. אני חירתשתי ונהנתי.. היה חיים. אמרתי למדריכה שאם אני לא בקצב כמו כולם, שתעזוב אותי.. שתיתן לי לעשות שטויות.. רק להזיז את הראש הכתפיים הרגליים והטוסיק, לרקוד ריקודי רחוב ולהרגיש קצת כמו 'גנגסטר'.. אולי זוהי הדרך שלי לחוש כוח, עוצמה, קלילות.. אולי גם קצת מצוקה, כמו כל אותם אפריקאים מעוטי יכולת שכל שנותר להם זה לרקוד ברחובות(!).. אולי גם כדי להרגיש קצת שובבה.. להרגיש את החיים. ובלי קשר, זה אובססיבי, מה שהם עושים שם במכון כושר. כל המראות האלה!@%^&*$@!! זה חייב להיות חלק מהאימון המפרך הזה.. אבל הוא גם נחמד.. למי שיכול. מצאתי את עצמי אתמול בחדר ההלבשה יושבת על הספסל, מול המראה, בוהה. בוהה שעות. מצאתי לי איפה.. - בחדר כושר. מוזרה אני. ההתרגשות הזאת טוטאלית כדיוק כמו שהאובדנות שלי טוטאלית. והיא יושבת שם בצד, בפינה.. כל 12 שעות היא צצה, עם דמדומי ערב.. כשאני שוב מתחילה להיות לבד.. היא מתגברת, מתעלה.. האובדנות המצילה הזאת. לא יכולה לחיות בלעדיה. אין מי שיכול לקחת אותה ממני. מדוע את פתאום נלחמת על האובדנות שלך נילי..? כי את מפחדת. את מפחדת ומבולבלת. מה קורה לי...? ועכשיו.. שוב יורדת לה החמה.. ואני בדרך הביתה.. ללבד. אני כל כך צריכה לפגוע בעצמי. לא יודעת איך להסביר את הצורך הזה. אין לי מושג. אולי גם עליה אני נלחמת. שלא תאבד לי. מה קורה לי..? אודי איש יקר.. התגעגעתי.. שבוע זה הרבה זמן. אני מנותקת. לגמרי מנותקת. וגם מאוד מחוברת. (...???) מה שלומך..? אני.. אני קצת בסדר (?!?) כמעט. מהתלת בעצמי..? מתאמתת עם עצמי.. זה הכל מפחיד.. אתה יודע..? זהו.. פה, איתך.. ועם כולן. התגעגעתי. זה לא מצחיק, רק שבוע. בא לי על ערב גיטרות.. אפשר לארגן גם את זה.. אך קודם אני רצה לפסנתר כבר הרבה זמן שלא נשפכתי עליו.. כן, רק שבוע. תחושה נעימה מתערבבת עכשיו אצלי בתחושה מפוחדת.. מעוד שבוע מגיע.. את סתם עושה דרמה..!! לאט לאט נילי.. אוףףףף הרוך והרוע העצמי.. אני מבולבלת קופצת מפה לשם אין קשר אבל גם זה בסדר.. אני מקווה..? נראה לי שככה העברתי את עצמי.. הכל בכל מכל כל. קראתי השבוע שמי שאין לו מקום, יש לו מקום בכל מקום.. זה פרוץ.. מפחיד ו.. טוב. יאללה, מכאן אפשר רק להתבלגן עוד.. עדין איתי..?? אני כבר לא. שבת נעימה לכולנו.. ברכת הערסל של ליאת עדין מלווה אותי.. מעבירה אותה אליכן.. וגם אליך אודי :) ערסל זה אחלה מנוחה :) שבת טובה.. ~נילי~

אתה חמוד. ו..גם איתי. תודה.. שבוע מקסים :) ~נילי~

מרגישה שאני כלום. מקרה אבוד. מבינה שיש בי כאב ודברים שמעולם לא אוכל להעביר מתוכי . אמנם מתקשרת..עם העולם .. (לא רק אוטיסטית) ע"י כתיבה פה ולעצמי בעיקר , משתפת מעט על מה שיודעת עליי.. אבל את (תהום )הכאב לא אצליח להעלים ולהעביר ממני לעולםםםםםםםם. יש בי פתאום תובנות המונים של עצב וכאב ממקום של השלמה ?. רגשות עצומים שאין להם בכלל מילים רק הבנה קוגנטיבית שלי. בטח גם אתה לא מבין אודי .. נו.. מי יצליח להבין את הבלבול הזה שמעבירה . מגחכת על עצמי . צריכה ללמוד לשמור על נוכחותי . לא בטוח שעל האני שלי .. מבין את ההבדל? הבדל משמעותי לא? מתחילה לסלק את עצמי מהטיפול . לאט לאט ..(שששש.. עוד לא סיפרתי לו) מנסה לדמיין שם בתוכי שלא אקבל באמת לעולם מקום ראוי לעצמי. עושה את המעשה לפני שיעשה במקומי ואז יכאב כפול מיליון. ו..אולי אני זו שהופכת את הדברים . בטח לא הוא .. אבל כבר לא בטוחה שמאמינה ביכולותו של קשר טיפולי איתי , אתה יודע .. קשה לי לכתוב את זה אבל זה מרגיש שרק בתשלום , בכסף .. אני יכולה לקבל נתינה כזו שמחזיקה וניתנת בטיפול . בלי כסף - בחינם .. מאפאחד בחיים האמיתים בחוץ.. לא מאמינה שיכולה לקבל זאת . אז למה ? אודי? למה אני צריכה את זה ? ואולי זה בגלל שמרגישה פתאום חסרת ערך.. כלום לעצמי .. לא בטוחה שבאמת אפשר לרצות אותי או להאמין בי .. או להיות רק בשבילי .. אם זה לא מותנה בתשלום .. (בכסף) .. :-((((((((((((((((((((((( צריכה להודות "להוא" שם למעלה .. (אם הוא נמצא ).. שפתאום האיר את עיניי? !!!.. על זה שנתן לי לראות את זה . שאני כלום. ולך .. זה די מוזר .. אבל אם אחשוב שניה בהגיון .. איך זה שהיית כאן בשבילי מבלי כסף..? אחד ויחיד .. אתה ומנהלי הפורום שקדמו.. בוחרת לומר תודה אישית על הזמן והנתינה המיוחדת במינה שיש בך.שהיו בקודמך המיוחדים . מעטי מעטים ..שאתם. צריכה להצטמצם . לא להראות . עד כמה ההשלמה הזו ככ כואבת.. מחבקת אותך .. רואה אודי - איך מעצמי יודעת לתת בחינם . הזוי ..אה .. ועד כמה שהפוך זה כשזה שמדובר בי בלקבל.. שרית.

בעלי נוגע בעצמו המון, כלומר מלטף את אברו בצורה אוטומטית לא מודעת {במהלך עשון סיגריה ספרתי 6 פעמים} וזה דוחה ומביך אותי. מנין הצורך הזה? מה עושים?

בשביל תשובה כזאת לומדים כל כך הרבה? תמהתני. עדין הייתי רוצה להבין לעומקו את הצורך האוטואירוטי הזה, וכמו שאמרתי זה לא מודע ובלתי נשלט והדיבור שלי איתו על זה פוגע בו.אשמח לתשובה יותר רצינית או שתפנה אותי למקורות אינפורמציה

לד"ר אודי שלום רב. קוראים לי מעיין ואני בת 16.5.אני לא יודעת אפילו איך להתחיל..זה יראה מטופש לגמרי אבל אין ברירה אני צריכה פיתרון... אני עולה עכשיו לכיתה י'א אבל לפני כמה שנים טובות ההיתי ביסודי והיתה לי חברה נורא קרובה שהיתה חברה למשך 6 שנות הלימוד.בסיום כיתה ו' דרכינו התפצלו וכול אחת הלכה לביתי ספר שונים.,בסיום כיתה ו' איכשהו רבנו (לא זוכרת על מה,אני זוכרת רק שאני "עבדתי" עליה בנוגע למשהו),ומאז ועד השנה,שזה די מוזר ..אני חולמת בלילה- על התקופה ההיא,רק שאנחנו בחלום בגילנו,ואני שואלת אותה איך החברות שלנו נהרסה ככה..ושאנחנו מדברות כאילו אנחנו חברות.(אני יודעת שזה נשמע ככ מטופש..אבל זה רודף אותי) אם דבר זה היה מקרה חד פעמי ההיתי מבליגה על זה אבל זה די נמאס ואפילו גורם לי לחוסר שינה,זה לא אותו מקום בחלום או,אלא אותה סיטואציה..אני חייבת לציין מתחילת ז ועד עתה אני חולמת על הדברים האלה..וזה די ברור שהיא לא,.ניסיתי פעם לדבר איתה והיא ממש לא"בעולם" שלי,יש לה חברות..בקיצור לא אני מי שמדאיגה את עולמה. אני לא יודעת מה לעשות..אני ממש מקווה שאתה תספק לי התשובה איך להפסיק לחלום על זה..[רק לא לדבר איתה,כי זה דבר שאני לא יעשה,כי בכל זאת אם מסתכלים על זה מנקודת מבט שלה היא לא תבין מה אני רוצה מהחיים שלה..ובצדק] בהערכה רבה-מעיין

נוטפת דמעות. קושי עצום. אין לי עם מי לדבר. המטפלת שלי מתעלמת ממני. קשה לי עם אינטימיות. אני שונאת את זה. אני חשה אבודה. אני צריכה לדבר. צריכה שיעזרו לי לווסת. אני לחוצה. לא טוב לי. למה היא מתעלמת ממני? שלחתי לה אתמול אסאמאס, היא לא ענתה? למה? נמאס לי להיות בצד הזה.. התלותי. הנזקק. החלש. למה אני צריכה אותה? איך יוצאים מתלות? איך ממשיכים לחיות? איך גורמים לעצמך לרצות לחיות? אם הייתי יכולה הייתי הורגת את עצמי. אין לי כוח לסבל הזה. בשביל מה לחיות? המוות יותר רגוע בשבילי. אבל אני לא יכולה לעשות זאת. אני אמא. לא יכולה להשאיר אותם בלעדיי. כלואה פה בחיים. בכלוב של חלודה. צללתי היום מאד. היא פגעה בי.. לעזאזל! איך יש לה כוח כזה???? איזה כוח יש לכם המטפלים??? האם הנכם מודעים לכוח הזה? קצת כמו אלוהים. זה מטריף אותי. אני צריכה לדבר עם מישהו דחוף. סליחה על הבאסה והכל.. פשוט באמת שאין לי עם מי לדבר. היא לא מתייחסת אלי.

היי רונה. זה באמת מאוד מתסכל כשהמטפלת לא עונה ומרגישים כל כך חסרי אונים כי אולי היא היחידה שתבין את מה שאת עוברת. יש להם באמת כוח מאוד גדול על מטופלים, והמטופלים מרגישים הזדקקות גדולה מאוד בשלבי טיפול מסוימים. אולי תכתבי בנתיים את מה שאת רגישה וכשתבואי לפגישה איתה תספרי לה את מה שעבר עליך ואולי תנסו לתאם דרך ביניים שבה תוכלי להרגיש שהיא שם איתך בתחושות שלך למשל שתכתבי לה מייל על מה שתרגישי ותדברו על זה בפגישה או כל דרך יצירתית אחרת. אני מבינה את הקושי שלך אבל אני חושבת שתנסי פחות לראות את זה כמשהו אישי נגדך, תנסי אולי להתייחס לעובדה שבטח יש לה עוד מטופלים עם זאת זה לא אומר שהיא לא תוכל לעזור לך. היא תוכל. בכל מקרה חשוב לי שתדוני איתה על מה שתעשי בנתיים כשתצטרכי אותה והיא תהיה פחות נגישה. הרי בכל מקרה תפגשי איתה תוך שבוע. את הכלים האלה תוכלי ליישם וללמד את עצמך להיות פחות תלותית ויותר לעזור לעצמך בעזרך ואולי זה מה שחשוב פה בנתיים...

לרוב לא נוטה לענות בשם... או להגיב במקום... אבל הפעם, הפעם משום מה פתאום מרגישה צורך שכזה - אם היית עוקבת ולא "מציצה לרגע" היית יודעת, שלרונה אין פגישה תוך שבוע, משום שהמטפלת שלה יצאה לחופשת לידה... בתור סטודנטית לפסיכו' (been there), אולי קל לתפוס את המקום ה"מבין", אבל זה לא ככה בחיים האמיתיים או אפילו פה, בפורום. אז שוב סליחה שמתערבת... פשוט אני הרגשתי מן חוסר רגישות שכזה...

שאלה שמעסיקה אותי בימים אלו: מיהו מטופל אידיאלי? האם יש חיה כזו? ואם כן, האם מטפלים מעדיפים אותה על פני אחרים "בעייתיים"? אשמח לשמוע תגובות

שאלה שצצה אצלי בימים אלו

מה עושים במקרה שלמישהו יש חזות של מבוגר אבל הגיל שלו לא תואם את החיצוניות כי הוא פחות ממה שהוא נראה אנשים קוראים לו "אדוני" ועוד כינויים שגורמים לו לחוסר נוחות וכעס ?

אני סובלת מדיכאון שמתבטא בעיקר באובדן עיניין והנאה (עד כדי שאלות של למה אנחנו חיים...) אנחנו עומדים לנסוע לטיול בחול עם הילדים לתקופה של חודש ואני ממש מפחדת שהתסכול מחוסר העיניין וההנאה יחמיר את מצבי ושמצב רוחי יפגום בהנאת הטיול של בעלי וילדי. אין לי אפשרות לבטל את הטיול כיוון שרובו משולם וכיוון שאיני מעוניינת לאכזב את הילדים מה גם שאני לא יודעת אם שהיה בארץ למשך כל החופש הגדול תהיה לי קלה יותר. מה עצתכם ? איך אני יכולה לשרוד טיול כזה ?

מירה שלום, אין כמו "החופש הגדול" כדי להכניס אותנו לסיר לחץ בו כל מה שהצלחנו להחזיק בשליטה יוצא מאיפוס. אני חושבת שרק המונח "חופשת לידה" מצליח להיות יותר אירוני ורחוק מחופש ממנו. אני ממש לא מומחית, אבל חושבת שמבינה את החששות והתסכול ולכן עונה. מקווה שזה בסדר. מכיוון שהחופש הוא בשביל הילדים והמשפחה, יתכן וזו התשובה לשאלה. כאשר יוצאים מעצמנו ופועלים למען מישהו או משהו חיצוני לנו וחשוב לנו - אז אנחנו שוכחים (או לפחות מקהים) את הסבל שלנו ועושים משהו משמעותי. זה אולי מה שעשוי לעזור לך "לשרוד" את הטיול. נדמה לי שויקטור פרנקל כתב (לא ציטוט מדוייק) שמי שמחפש אחרי האושר/השמחה אינו מוצא אותו אבל מי שפועל למען משמעות ימצא את השמחה. וגם "מי שיש לו בשביל מה יכול לשרוד כמעט כל איך". מקווה שזה לא התפלספות אבל לפחות אני מרגישה שלי זה עוזר. בברכת חופש גדול קל וקריר י.

היי אודי... ביום שלישי - לפני סיום המשמרת שלך - השארתי לשיר תגובה על ההודעה הזו: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-412,xFT-806355,xFP-807210,m-Doctors,a-Forums.html מכיוון שכל השרשור כבר נדחף למטה, הגיוני שפשוט לא שמת לב (או ששוב הפורום במיטבו...?); תוכל לבדוק האם היא שם, או שאני צריכה לשחזר אותה מהזכרון (וזה הולך להיות קשה)? תודה, TM.

היי אודי... אני יודעת שהעץ שם נחבא לו ביער, בין דפים אחרים, מה שאומר שקשה למצוא הודעות חדשות... אבל אפשר להשאיר אותו שם, ולא להתחיל המשך חדש? TM.

אודי?.. כתבתי אתמול הודעת תגובה לטימי.. באותו שרשור שם למטה למטה.. יש מצב להעלות את ההודעה, או ש.. היא אבדה ואבודה?.. שיר

היי טימי, את יודעת, יוצא לי לעקוב אחר השיח בינך לבין שיר.(שהיא מקסימה לכל הדעות) ההודעה האחרונה של שיר נשארה ללא תגובה ממך, וחשבתי לעצמי, שזה לא יכול להיות שטימי לא תגיב, זה לא מתאים לה... ובדיוק נתקלתי בהודעתך, על הודעה שאבדה,ולא רק, אלא, גם הנחישות שלך שההודעה תגיע ליעודה.וזה באמת לא משהו המובן מאיליו.. יש משהו מאוד מנחם ומרגיע (לדעתי,)בשיח שאתן מנהלות על החויה הטיפולית,שכל אחת מכן עוברת, ובנסיון הכן לתמוך זו בזו - כל אחת מהזוית האישית שלה. אני מקווה שאת בסביבת מזגנים... אצלינו בשעות הערב מקסים, אפילו טיפה קריר. להת'

גליה, אין ספק שאני מסכימה איתך בקשר לשיר. בעיניי זה אחד הדברים שהפורום מציע ויכול לתת - האפשרות לשתף ולחלוק גם משהו מהחוויה הטיפולית האישית שלנו. כי גם כשיש דברים דומים, זה עדיין שונה - כמו ששיר ואני יכולות להדהות אחת עם השניה בהרבה דברים, ההבדלים הם אלה שעוזרים (ואני חושבת שבעיקר לעצמנו). אותו דבר עם מה שמיקה כתבה על החוויה שלה מול המטפלת... חוויה של לבד, שלא היות לא מובנת, של ניתוק... והרי אלה בדיוק אותם דברים שעלו אצלי בטיפול בשבוע האחרון. אבל מאידך, זה גם "בדיוק" אחר, משום שאין קשר טיפולי אחד זהה לאחר. לי ולמזגנים יש יחסים סבוכים... אחרי פרק זמן מסוים נעשה לי קר מדי. ואז אני מכבה את המזגן. ואז - שוב - הלחות משגעת אותי... אז אני מדליקה את המזגן, שמהר מאוד מקפיא אותי שוב... אני מאלה שנכנסים לסופר, באמצע אוגוסט, ואחרי 15-20 דקות מתלוננים שקר שם מדי (או שאני היחידה?). אם רק היה חם, בלי לחות (ואני יודעת שזה סותר את מה שכתבתי על המונסונים - אך שופעת סתירות-מזג-אוויר אנוכי), הייתי קרובה ללהיות מאושרת. אבל פה לא קריר בכלל - אפילו לא בשעות הקטנות של הלילה.