פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, רגע לפני שאתה נעלם, רק רוצה לומר שלמרות שזה היה כבר לפני כמה ימים ופחות כואב, רוב הזמן, ולמרות שהמטפלת שלי ממש פה בשבילי, במלוא מובן המילה, אני אשמח אם תוכל לכתוב כמה מילים שם למטה, כשכתבתי בלי שם.. לא כיף להישאר שם לבד.. ל.

או הפכו לאפר ורפאים?

כן,ראיתי, תודה, יש אחת מסתתרת בין השיחים שם למטה...

היה לי יום קשה, קשה מידי. "אני רוצה למות" זה לא עוד המשפט שתמיד קיים בי ולפעמים אני מנסה ליישם. באופן קצת אבסורדי "אני רוצה למות" זה הדבר הכי חי בי כרגע. אני חולה, וזה לא ממש עוזר. רק מפיל אותי יותר. פיזית, אבל בעיקר נפשית. כל דבר מקבל מימדים ענקיים, הכל מתעצם ברמות מטורפות. הדבר היחיד שהצליח להחזיק אותי היום, זאת הידיעה שיש לי פגישה. רציתי לראות אותה, רציתי לשבת שם בחדר, רציתי לשמוע את הקול שלה. רציתי אותה. רציתי לשתף אותה במה שעבר עלי היום. רציתי שתהיה איתי. רציתי. לא היה אכפת לי שאני חולה, לא היה אכפת לי שאני בקושי יכלה לזוז. הלכתי לפגישה. השאלה הראשונה שלה היתה איך אני מרגישה (היא יודעת שאני חולה). הדבר השני היה הודעה לגבי החופש שלה. אותו חופש דפוק שחוזר על עצמו כל שנה. אותו חופש דפוק שתמיד מפיל אותי לבורות הכי עמוקים, הכי שחורים, המקומות הכי מיואשים וכואבים. אני לא יכולה אפילו לתאר את מה שעובר עלי בחופשות שלה. תמיד זה נגמר רע, רע מאוד. מאותו רגע שהודיעה לי על החופש, פשוט התקפלתי והתכווצתי כמה שיכולתי. ישבתי על הריצפה, רגליים צמודות מכופפות. ראש על הברכיים, ידיים צמוד צמוד לגוף. להתכווץ כמה שיותר. מאותו רגע לא יכולתי להוציא מילה. שתקתי. פשוט ישבתי שם מכווצת. שותקת. הרגשתי איך החום מתחיל לעלות שוב. כשלא יכולתי יותר לסבול את עצמי בכלל ובפרט, הלכתי. באמצע פגישה שכל כך חיכיתי ורציתי, פשוט הלכתי. מה יצא? שהפגישה שהחזיקה אותי כל היום מלפגוע בעצמי, הפגישה שכל כך חיכיתי לה, שכל כך הייתי זקוקה לה דווקא היום, דווקא היא זאת שגרמה לי להגיע למקום עוד יותר שחור ונורא. היא שנתנה אישור למפלצת לצאת ולקחת שליטה. אני רוצה למות. אבל באמת רוצה.

אודי, זה ממש נכון, זאת ההרגשה. שהחיים שלי לא יכולים להמשך כשהיא איננה. אני פשוט צריכה אותה. והיא יודעת את זה. מה אני אמורה לעשות בזמן שהיא לא תהיה? ממי אני אמורה לבקש עזרה כשאצטרך? מי ירגיע אותי? מי יהיה שם איתי ובשבילי?... היא צריכה להבין.. (כל הפסיכולוגים צריכים להבין..) שכשהיא אומרת שהיא נמצאת בשבילי, היא לא יכולה פתאום להיעלם לכל כך הרבה זמן. (ולצורך העניין הרבה זמן זה יכול להיות שבוע, שבועיים או יותר, זה לא ממש משנה). אני לא רוצה להיערך לחופשה שלה :( לא רוצה להיות בסדר עם החופש שלה. כי זה הכי לא בסדר לי. ושלא תבין לא נכון, זה לא שאני לא רוצה שהיא תצא לחופש. אני מאוד רוצה. אני אוהבת אותה ורוצה שיהיה לה טוב. אני גם יודעת כמה זה חשוב בשבילה. אני רואה כמה זה עושה לה טוב. כשהיא חוזרת אחרי כל חופש, רואים עליה כמה היא מרגישה טוב. וזה לא פחות כואב. לא שהיא נראית ומרגישה טוב – חלילה. אלא שאז אני ממש רואה, פיזית, כמה אני עושה לה רע כשהיא איתי. אז אני רואה כמה היא צריכה את המרחק ממני. כמה היא זקוקה למנוחה ממני. אני רואה איך וכמה אני עושה לה רע. וזה כואב בטירוף. ואני לא בולעת את כל הנסיונות שלה ושל אחרים להגיד לי שהיא לא לוקחת את החופש ממני ובגללי. (אני יודעת את זה רציונלית, רגשית – אין מצב שאקבל ואפילו אבין) אני לא יכולה לדבר איתה על זה, אני לא רוצה לדבר איתה על זה. נראה לי הכי נכון שאני אקח חופש עד לחופש שלה. כשתחזור- נראה כבר מה יהיה. בסוף תמיד לבד. הכי טוב לבד. "תגידי כי אולי נכון לא לפתח ציפיות, לא לפתח אשליות). בקשר למשחק של תלתל, מצטערת.. אבל כרגע זה לא משהו שמסוגלת.. כואב מידי.. קשה מידי.. תודה אודי, על התגובה שלך. הייתי זקוקה לה מאוד. :( שיר

ככ כאב לי לקרוא אותך . שיר יקרה . הלוואי ובפגישה הבאה תצליחי לספר לה כן ..מה עבר עלייך. מכירה את הפגישות האלה .. (אפילו לא מעט) שהופכות בך עולמות.. תשמרי על עצמך. שומעת את הכאב ומחבקת. שרית

שריתי האמת היא שהיא כבר יצרה איתי קשר, דיברנו קצת בטלפון.. והיא יודעת.. היא יודעת שאני פגועה, כואבת.. ושאני לא רוצה שהיא תלך.. היא אמרה שנדבר על זה, ואמרה עוד כמה דברים שקצת קצת הצליחו להיכנס ללב.. קצת.. ועדיין.. מפחדת מהחופש שלה, כי יודעת מנסיון שתמיד זה מוביל אותי למקומות הכי שחורים.. לא אוהבת להיות לבד, והיא תשאיר אותי לבד :( תודה שרית, מקווה שאת בסדר?... שיר

שלום אודי מה נשמע ? יש לי בעיה קטנה מאוד.אני אוהב ותמיד ביקורתי.את הדבר הכי מושלם שתציג לי אני אדע למצוא את החסרונות שלו תוך שניות מספר.ככה זה מגיע לכל תחום אצלי בחיים. איך עוצרים את זה? ומה זה מעיד על אדם שהוא ביקורתי תמיד ? ממה זה נובע בעצם? שבוע נפלא לך

אודי, אולי לא שמתי לב, אבל לא ראיתי את תגובתך לנושא בחירת השמות וראיתי שהיתה היענות (של רפאים, טליה, סוריקטה, מיקה, גליה, שיר ואולי עוד?) (ואצלי זה ממש סתם. יש לי חיבה לכינויי חיבה (: אז אודי, תוכל בבקשה להגיב/לפרש/ להביע דעה? נ.ב. שמחה שהחלמת , שמור על עצמך.

אהלן אודי, ... כמה קשה לגשת, כך קל לגשת... http://tinyurl.com/lxfoav נפלאות הטכנולוגיה :-) תרגיש טוב, איש ובינתיים ליל מנוחה. ולך אופיר יקרה, את יודעת, יש אנשים שהכי שומעים את הזעקה במלוא עוצמתה דווקא כשהיא מתחבאת , כשהיא בלי קול, כשהיא לכאורה רחוקה, חסומת גישה, אך אולי דווקא כאן ממש מתחת לפנס. יש מי שמקשיב. יש מי שמזדהה. המון תקווה רמוסה בדברייך - אנא הרשי להאיר את הדרך במנהרה... ואני חושבת על הסיפור הבלתי פתור, הסיפור הכל-כך לא הוגן ששב וחוזר מכאיב עד כמעט לבלי גבול... הלוואי שבמציאות, תימצא הדרך. פליז אל תתני לזה להתפספס. מילים כתבת, ויש בהן מלא להאמין בך. המון. (סוריקטה)

הי סוריקטה תודה. המון תודה..גם על המילים שלך, וגם על שלי ( ההודעה..)..טוב שלא כולם טכנופובים כמוני.._(: זו הייתה חוויה מוזרה לראות את השם שלי רשום בלי להצליח להיכנס להודעה ופתאום אני גם לא מצליחה להיזכר מה כתבתי בה, והתחילה לי תחושת מועקה, ואז פתחת לי את הדלת..תודה. אופיר

אודי היקר מצאתי שוב את הקול..קטן, חלש בעיקר בכי, אבל...אולי מישהו ישמע..זה מוזר, אני לא מצליחה להיזכר מה כתבתי בהודעה הקודמת חוץ מהשורה הראשונה, עכשיו ההודעה ההיא מרגישה לי קצת אבודה, או יותר נכון התוכן שלה, אבל זו קצת מהחוויה הקיומית שלי כרגע שמשהו אבוד, ואני מחפשת את המילים..יצא לך לקרוא את ההודעה ההיא, ה"מוצפנת"..? מה שלומך? קראתי שאתה מרגיש יותר טוב, שמחה לשמוע (: היום יש לי יומולדת..אני רואה שאתה לפעמים פה מקדיש שירים, ואני במצב רוח מתנות כרגע..אפשר לבקש שיר ליום הולדתי? ((: לילה טוב אופיר

מזל טוב - גם אם אני קצת ב"איחור". שולחת לך זר בלונים ענק .. של בריאות , אושר , אהבה וקבלה עצמית בעיקר. עם חבילת שוקולדים שיעשו לך טו ב. יש בך הרבה טוב , גם אם קשה לך לראות את זה עכשיו . את מיוחדת ויקרה .. מאחלת לך ימים רגועים ושלווים .. ומחשבות טובות . כאן איתך , מלווה בשקט..גם שרק קשה. יד מחבקת אלייך מכל הלב. שלך , שרית

אני לא מספיק פה.. לא מצליחה לקרוא.. מספיק.. הראש שלי במקומות אחרים.. וכמו שאומרים, its never to late.. או.. better late then never.. מומולדת שמח.. עד כמה שאפשר.. אומנם התקופה שאת עוברת היא בלתי נסבלת.. ואיך אני בכלל מעיזה לאחל 'שמייח' כשזה כל כך רחוק.. אבל את יודעת.. אני רוצה להחזיק את זה בשבילך.. אפילו אם מדובר בכמה ימים אחרי המומולדת.. ואפילו אם גם לי קשה להחזיק את זה.. אפשר להחזיק ביחד.. פינג פון.. גרף הרגשות, פעולה, חיים. זוכרת את החיבוקים שאז בקשת.. זוכרת שאמרתי לך שאני מחבקת אותך ומלטפת את ראשך..? ללא כל קשר למומולדת.. למרות שגם זה יום מאוד מיוחד (!).. ברשותך, אני עדין מחבקת אותך.. ??~נילי~

איחולי החלמה מלאה ומהירה. מיקה

ואת רפא-אל תרגיש טוב, רפאים

מאחלת לך החלמה אבל גם קצת פינוק ואפשרות להיות מטופל י.

תרגיש טוב.. אומרים שמתכון בטוח זה פשוט לנוח... אפשר גם תה, לימון, דבש.. (תלוי מה יש לך.. :-) החלמה מהירה

באתי לשאול לשלומך.. מקווה שאתה מרגיש טוב יותר. מחבקת אותך. שרית

אודי... אומנם באיחור .. אני מקווה שאתה מרגיש קצת יותר טוב.. תראה כמה אהדה יש פה אליך.. זה מקסים בעיני.. פתאום לי בא לטפל בך :) הרגש הנשי הזה.. (הפולני..) הדואג.. רפואה במהרה.. גם לכולנו.. :) ~נילי~

פתאום כואב לי. ממש כאב אמיתי. כזה שמרגישים את הלב שוקע, כבד, מעיק, מרגיש(!??!!), חנק בגרון, גבות מקומטות, מצח חרוש מבט נסער מבט מוטרד התבודדות התכנסות השתבללות כאב כאב כאב. ועדין, תוך כדי, אני אדם אחר. מה קורה לי???? אודי? אתה שומע איתי? עדין פה..? למרות שאני פחות..?? לא איבדתי אותך.. נכון? מה קורה לי!!!!!!!

נילוש.. כאן איתך.. גם שם.. שמרי על עצמך. שרית

אהבתי את ה'נילוש'.. ניק חמוד :) חימם לי את הלב.. תודה.. (((((חיבוק))))) ~נילי~

תיכף אוגוסט וכל התרפיסטים (טוב, רובם), יוצאים לחופשת קיץ. השבוע תהיה פגישת הפרידה לפני החופש. מסיבת פרידה. אז איך תראה מסיבת הפרידה אצלכם?

הי תלתל, איזה רעיון מעולה. גרמת לי לחשוב... גם הפסיכולוגית שלי יוצאת לחופש ובחיבור עם זה שלי יוצא שמחר נפגש פעם אחרונה לפני יותר מחודש חופש. ח'תכת פרידה. זו גם מסיבת שנה להיותנו. ובמקרה (?) דווקא מחר אני מביאה איתי אליה, בשורות לא טובות שברור לי שידאיגו אותה. יכולה ממש לראות את הסנטר שלה מתכרכם. רק בשבועות האחרונים הקשר שלנו נכנס לסוג של רגיעה ופחות צורך לדאוג. פחות צורך שלה להציל אותי ופחות צורך שלי לשמור גם מפניה. אמרתי לה שאני שמחה שהיא יוצאת קצת לחופש ושאני מקווה שלא תדאג שם אלא תהנה ותנקה את הראש. "מתנה" אני מביאה לה. י.

קצת מקנאה... כי אין לי למי למה להתגעגע. מיותמת טיפול.

הי, חייבת לתהות מדוע הועלה רעיון המשחק... מה שלא תהיה הכוונה - הגלויה, הסמויה - הרעיון מעניין. אם כן, הבה נשחק! יאללה מסיבה! ייאי! כן...בטח... :-/ פרידות... ה-נושא. באשר לפרידה הנוכחית - גם שם אני בהכחשה. הניקח לכיוון חיובי ו/או שלילי? בואו נראה... לקראת פרידות עושים סיכומים כאלה, לא? שואלים שאלות, מחפשים תשובות, מנסים לסגור פינות, מנסים למנוע שימור והחזקת הקשר כפצע פתוח ומזוהם, ועוד כל מיני. וואלה, להלן ראיון עצמי. חד שיח. קבלו הודעה רווית מילים, ארוכה עוד יותר מהרגיל. בדרנית, בדרנית... אז יאללה, הבה נצא לדרך: * מה היו ההישגים שלך השנה? &^%%$#$% עיסה. לא מצליחה למצוא כרגע. האם האיש שעובד איתי על הנפש יעז לומר "עבדת קשה, התקדמת הרבה"? ואולי דווקא לא? מניחה שזה נכון, גם זה נכון. באזורים מסוימים קרה כך, ובאחרים - התרחש אחרת. בקיצור- או שכן, או שלא, מה שבטוח אולי, וגם זה מוטל בספק. ו... אם איכשהו יאמר שהורגש שהתאמצתי ושהתקדמתי ובעיתוי זה אקשיב לצדדים המזלזלים שבי - ייתכן שאקיא דברים כגון אלה, אולי גם אבעט. לא אאמין. אם יגברו רגעי החרדות המערבבות שלי - אולי כלל לא אקלוט ו/או לא אזכור. טוב,... לשאלה הבאה: * מה היה שונה השנה? יחסית הרבה יותר ביטולים ושינויי מועדים, קטיעות של רצף, מה שלא עוזר במיוחד לייצוב המערכת. מאידך, זה יותר אנושי שקורים דברים כאלה לפעמים. ובכל זאת, איזה בושות של תפיסה, לזכור במיוחד את המערער. אבל כן... זה מה שעל פני השטח כרגע, וכאמור, עשוי להתחלף... השנה מסתיימת בעייפות של שנינו (גם מזדקנים, וזה לא מה שהיה פעם...). שנינו איכשהו מחכים לחופש. לנוח זה מזו, זו מזה. * מה המטרות שלך לשנה הבאה ומדוע את בטיפול? אין לי תשובה מגובשת דיה, אבל ברור שיש עוד המון עבודה. סיכויי ההצלחה של עבודתנו המשותפת, ואפילו עצם קיומה, ככל הנראה, תלויים ביכולת שלי להשתמש יותר במעט שהושג. גם זו בעיה. המלחמה על השפיות קורעת אותי נורא. אולי המטרה יכולה להיות להצליח לנסח מטרה סבירה, ממוקדת, בהירה... * אכזבה? כן... מכך שיש דברים שלא זזים במילימטר. שנים. (יש אזור - לא לגמרי מאותר ולא פתור - בו אני מאד זועפת ואבודה. אולי בעיקר על עצמי, על תקיעות בלתי מתפשרת שמחבלת ביותר). המממ... אז זה אומר שכן יש מטרה עתידית ידועה? לא בדיוק. יש דברים שבדיעבד אפשר להגדיר אותם כמטרה-של-פעם (רק שאז לא הייתה ידועה ולא הייתה גישה אליה). הישג טיפולי הוא אכן לזהות שפעם הייתה מטרה נסתרת-נחבאת כזו, למרות שלקח כמה שנים לגלות ולזהות שהיא הייתה שם. בכל אופן, לצערי, על חלקם (גם הריאלים יותר שביניהם) נדמה שויתרתי גם בפנטזיה. אולי צריך להחזיר חלק גם לדמיון, גם אם ברור שהם לא ממש יקרו. ואולי זה יישמע מוזר, אך גם החלק שבוצע לא נקשר או מזוהה עם מטרה שידעתי עליה פעם. לא יכולה לאתר אם אי פעם חשבתי שאגיע למקום שהגעתי. והיום, שכבר יש מעט, ודרך קטנה-גדולה עשיתי, עדיין איני קולטת היכן אני. כשאני במקום החדש במציאות. לצורך העניין עולם פנימי כפול מתקיים. באנדרליין - המטרה עדיין אינה מוגדרת מספיק. גם לא תחומה בזמן. "להרגיש טוב, או, לשפר הרגשה", למשל, הוא ניסוח די אמורפי, מתחמק ולא ממוקד, הגם שהוא מתקדם לעומת המצב שהגעתי איתו לטיפול; "לקנות לחם עד סוף השבוע וכו' " זה כבר משהו ברור יותר, רק שזקוקה לדבר קצת יותר רציני, אבל כזה שאוכל לעמוד בכאב. לצערי, לא יודעת מהו עם או בלי מאמץ. * נסיעות מתוכננות? מקסימום הנסיעות הרגילות לאבא שלי בבית חולים. יותר מזה? המממ... לפעמים כל מה שנמצא במרחק של יותר מכמה ק"מ מנקודת המוצא - פחד אפל, כמו להיות בארץ אויב. אבל תלוי. * בילויים? בית יעקב נלכו ונלכה, לא? * פעילויות מיוחדות? אפילו לא מצליחה לדמיין. עוד לא למדתי מה זה להרגיש חופש. בקיצור, חיים מצומצמים פראית. מביש ברמות. * מתנה? כשיש לי כוח אני מכינה משהו מעשה ידיי. כבר שנים שאין הרבה מזה... * איך את מרגישה עכשיו? קשה לאתר. זעם זה די בילט אין. ליצן זועם זה משהו. עצב וגעגוע? המממ... המערכת מפזרת ערפל ואבק בכדי לא להרגיש אותם. הכחשה או לא? מקווה לפחות שהפרידה של השנה תהיה שונה מקודמתה (ההרסנית מאד). * מוטיבציה? נדה. פסיביות אנושה. * מה טוב בחופש? ההקלה הכלכלית, אבל היא לא מספיק משמעותית במצבי... ניתוחים אני ממשיכה לעשות ועדיין בוחשת בהגזמה, מזה אין כל כך הקלה, עיניכם הרואות. אוויר חדש ונקי שארשה לעצמי להשתמש בו - עדיין חסר. כפי שניתן להבין, בשלב זה נשמעים הקולות המקללים. יודעת שיש עוד אחרים, רק שהם נחבאים כרגע. אז, סליחה וגם קצת מתביישת, אבל, עוד לא הסתיים ולא נחתם ומי יודע... * המממ... מישהו קרא עד כאן/ ויתרה מזאת גם הבין? זה בסדר, גם לי בעצמי לא נורא אכפת, ובראש של אותו בוז פנימי איום גם תוהה איך העזתי להתלוצץ, להתרברב, לדאוג לעצמי, כאן, במקום בו נוכח כאב רב, כאילו הייתי אשמה בסבלות כולם. גם אנכי עצמי מתקשה לחזור לדבריי, לקרוא ולהבין אותי... עם זאת, כדאי להביא את מה שכתבתי לפגישה, לא? אולי... "כיף לנהל איתי דו שיח, לשתף פעולה..." וכל זה במקום לשתוק, להרגיש, לבכות, להתאבל, להרגיש געגוע. מפחיד לאהוב ולחוש קרבה. בריחה ארורה. סוריקטה במצב לא משהו, באמת במצוקה גדולה, גם נזקקת וחלשה באופן מיוחד ורק עושה את עצמה. או שאולי סתם קנאית, או בלופרית, או שגם וגם וגם... חליק שטויות, <שלח> (סוריקטה)

הי סוריקטה, "...סוריקטה במצב לא משהו, באמת במצוקה גדולה, גם נזקקת וחלשה באופן מיוחד ורק עושה את עצמה. או שאולי סתם קנאית, או בלופרית, או שגם וגם וגם..." קראתי את כל דבריך והסיכום שלך נראה לי אומר הכי טוב - סוריקטה חלשה וזקוקה (וגם יורדת על עצמה בין ועם המילים וזה לא חדש). יקירה, המצוקה נשמעת, מותר להזדקק חיבוק י.

יקרה, זה בכלל לא שטויות . כתבת הרבה דברים אמיתים .. שכמעט והרגשתי את עצמי בתוכם . גם שלי .. "יברח " לחופש של שבועיים באוגוסט .. עדין מבולבלת . מפוחדת יותר נכון .. ודיי מסתירה את זה. פעם ראשונה אחרי 3 שנים .. איך אעמוד בזה ?.. לא יודעת . לרגעים אני ממש שוכחת שאני בת 32 עוד מעט ולא בת 6 .. טוב שאני לא נתלית לו על הרגל וצורחת .. אל תלך .. אל תלך.. בא לי להקיא מהתלותיות הזו. מתי אפשר לעצמי להתקרב ולאהוב מבלי לפחד?... חיבוק אלייך סוריקטה. שרית

הי אודי, הוא התקשר. יותר נכון שלח הודעה שבודקת מה שלומי. דיברנו, נפגשנו... הגעגוע קודם היה קיים וחזק, אבל כבר הצלחתי לא להתקשר אליו, לא לכתוב לו. עכשיו אני לא מסוגלת שלא. הוא מחזר/לא מחזר, מבקש ומציע שלא, מדבר בקול אחד ומהסס בשני... ואני? שני הקולות קיימים גם אצלי. אפילו יותר משניים. אין לי אף אחד שאני יכולה לשתף בזה, רק אותך אודי ואת הפורום הזה. אני לא יודעת מה אני שואלת או מבקשת ממך טליה

הי אודי, שמחה שהחלמת. מקוה שאתה חזק מספיק בשביל לשמור עלינו כאן. "מה את שואלת ומבקשת (מעבר לשיתוף)?..." גם אני שאלתי את זה אותך ואת עצמי... כשחיכיתי לתשובתך, בציפיה וחשש הפעם. כשקראתי אותה וראיתי מה יש בה ומה חסר בה, אני חושבת שהבנתי קצת- חיכיתי אולי לקול של אבא. של מבוגר אחראי שאומר לי מה לעשות. מותר ומה אסור. מצחיק לא? האמת שעצוב טליה

שלום רב, אני מחפש מטפל/ת ביופידבק בירושלים עבור טיפול במצבי לחץ וחרדה אצל מבוגרים. האם מישהו מכיר מטפל טוב באיזור? תודה ויום נעים, אילן

שלום רב לך אילן, אשמח לקבל ממך פרטים נוספים לגבי האדם עבורו הינך מעוניין להשיג מטפל על מנת להתאים את המטפל לבעייה ולאדם . צור עימי קשר טלפוני 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

לאודי, תודה רבה על התולעת... איכשהו אני מדמה אותך לאיזשהי ציפור ליל שחוזרת לקו שלה עת חשכה מאוחרת(כן גם העופות עברו כנראה ליום עבודה ארוך) ומביאה לכל אחד מהמצייצים מיני מזון יחודי שיתאים לו. ומוסיקה היא המזון שהכי טעים לי. שולי רנד באמת הרשים אותי. לא הכרתי את השיר הזה קודם. יש אפילו בקול משהו שמאוד מזכיר את יצחק קלפטר. מין חיספוס כזה שמהול בהרבה שבריריות. גם אני לא יודעת איך להתפלל. ויותר מזה אני לא יודעת גם למי. הכל נראה לי כבר שרירותי. תמיד חשקתי במוות אבל תמיד גם היו הפוגות. ואני כבר למעלה מחצי שנה לא מצליחה לקבל שום רגע של הקלה, נחמה, תקווה. אני כלואה באיזו לולאה שלא מסתיימת. זה מין כאב מסיבי כזה שרק הולך ומתחזק. איבדתי קשר עם הזמן, הכל נעצר. כל תנועה נראית פיקציה. החרדות מתעצמות כי אני הולכת ונוכחת בעובדה שלגיהינום אין תחתית, יכול להיות תמיד רק יותר רע. איבדתי את הדרך ואין לי יותר לאן לחזור. רוצה להעלם. רפאים

רפאים... את נוגעת בי עמוק מאוד. מילותיך חדות עד לכדי כאב, את מיטיבה לתאר רגשות עוצמתיים ודרמטיים כאשר המילים הן הכלי המיוחד המעביר את תחושת המצוקה החונקת, אך מילים קטנות הן בעצם מלהסביר מה זה באמת.. להיות שם.. חוצ ממי שהיה שם, ש'חי' שם. תודה שאת. ערב.. ~נילי~

תודה לך ~נילי~ על המילים ועל ההבנה. לפעמים נדמה לי שאני נעלמת גם פה ואת מזכירה לי בכל זאת שלא. )) ))))))) ))))רפאים)))) )))))))

היי אודי ציפור הלייל (שעברה לאחר- הצהריים...) זה לא הוגן מה שאתה עושה... אתה לא יכול ככה סתם לפרוק אותי מנשקי...! הרי הטוטאליות הזו- זה הלחם שלי, זה הכוח שלי- בזה אני מקצוענית!!!!!!!!!!!!!! כרגע אני כמו סרט צילום שחור שאסור לחשוף אותו לאור... אבל אם אנחנו כבר באווירה של אינטגרציה אז מאוד מעריכה אותך ואת מאמציך הכנים לעזור לי הפנמתי אותך כאובייקט טוב ומיטיב והרבה זמן לא היה בראשי אובייקט טוב. תודה לך רפאים (נבוכה להודות אבל קיבלתי קצת כוח... לא שמעת את זה ממני...).

שלום רב לפני כחמש שנים הבת שלי ,בת 29 כיום בטיול בארה"ב התנסתה באקסטזי , היא עברה מערכת סיוטים ויסורים , הייתה מטופלת בתרופות על ידי פסיכיאטר שהגדיר את מצבה כסכיזופרנית עם כל התופעות שנלוות למחלה זו.כל המשפחה תמכה בה ואנחנו ההורים מימנו את כל הטיפול היקר והארוך באופן פרטי היות ולא רצינו לערב שום רשות כדי שזה לא יפגע בעתידה בהיותס סטודנטית למשפטים, עברנו שנה קשה מאוד ולבסוף הילדה חזרה לעצמה ולהפתעתנו , השנה היא שוב עשתה טעות, שותה אלכוהול,עישון בנגים ואפילו שימוש בקריסטל שכמובן החזיר אותה ואותנו לימים הקשים מהעבר אני כל כך כועסת עליה ,אין לי שום סימפטיה אליה ואפילו לא יכולה להסתכל עליה ,וכמובן בגלל מצבה הנוירוטי גם אין אפשרות לנהל שיחה איתה , אני שונאת אותה ואני רוצה להבין למה אני מרגישה ככה אליה , היא הבת שלי ואני אמורה לרצות לעזור לה , ולפעמים אני הייתי רוצה שהיא תעלם לי מחיי. ככה אני מרגישה אבל אני לא מספרת לאף אחד וכמובן לא לה .כמובן שגם הפעם היא מטופלת אצל פסיכיאטר פרטי,עם תרופות.הפעם לא רציתי להתלוות אליה ורק אבא שלה היה איתה מחכה לתשובה שתבהיר לי מה קורה איתי בעצם כדי שלא אוסיף לה נזק על הקיים.תודה

היי אודי , למרות שאני מניחה שזה לא כל כך קשה לדעת למה שאלתי את השאלה אני בכול זאת אנסה קצת להסביר. אני הרבה זמן בטיפול ועם הזמן התלות שלי כלפי המטפלת רק הולכת וגדלה , העלנו את תדירות הפגישות אני שולחת לה מיילים והודעות בין הפגישות ולעיתים רחוקות מתקשרת (בד"כ היא משתדלת לענות לי) . ועם כל זה הצורך שלי בה רק הולך וגדל , אני לא מצליחה להוציא אותה מהמחשבות ואני מרגישה שאני כל הזמן צריכה אותה . מעבר לעובדה שזה מפריע לי בחיים ואני ממש הייתי שמחה לדעת מה אפשר לעשות בשביל להניח לזה ולהחזיר את הטיפול להיות חלק מהחיים ולא תחליף לחיים , אני מאוד מפחדת שבסוף היא תתייאש ממני ותגיד לי שהיא לא מסוגלת לשאת את זה .מה דעתך ? איך אתה היית מגיב למטופלת תלותית כמוני? אתה באמת חושב שתלות כזאת הכרחית ובריאה לטיפול ולמטופל ? יש לך מושג למה זה קורה לי?

ד"ר גליקסמן היקר, ברצוני להודות לך מקרב לבי על הטיפול שקבלתי ממך בגלל חרדת הטיסה שלי. להזכירך הייתי אמורה לטוס לברית של נכדי הבכור בארה"ב , בחיי לא טסתי היות ופחדתי מאד, מאחר וטקס הברית מתקיים 7 ימים לאחר הלידה לא היה לי מספיק זמן לטיפולים. אתה הצלחת בשיטתך המקצועית והממוקדת בשילוב הסימולציות של טיסה ללמדי להתגבר על פחדי. כמו שאומרים קשה באימונים קל בקרב כך זה היה. הטיסה עברה עלי בשלום ואפילו נהניתי ממנה, כמובן שנוכחותי בטקס ברית המילה של נכדי היתה חוויה מרגשת מאד. בשם משפחת בני, בשם נכדי וכמובן בשמי ברצוני לומר לך מילה אחת שתשקף הרבה = ת-ו-ד-ה !!! ברגש חם שוש.

שושנה יקרה ראשית מזל טוב להולדת נכדך בכורך, בתקווה שתזכו להרבה נחת ושמחה ממנו. תודה על מכתבך המרגש. אני מלא סיפוק על הצלחת הטיפול . בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

.שלום, היותי ואני לומדת פסיכולוגיה ובמקביל אני עוברת עם בן זוגי טיפול זוגי, רציתי לדעת האם בטיפול זוגי יכולה להתקיים העברה כלפי המטפלת. המטפלת אומנם אינה דומה בסגנונה או במראה לאימי, אך היום לה אמריות שנורא הזכירו לי את אמא שלי לגבי הזוגיות, היו לי מן פלשבקים ותחושת אשמה נוראית בדיוק כמו שאמא שלי מסוגלת לעורר באמירות שלה לגבי החלק שלי בבעיות עם בן זוג, האם שווה לעלות את זה למרות שזה טיפול זוגי או שבכלל בטיפול זוגי לא אמורה להתקיים העברה נגדית. בתודה, סיגל.

אודי שלום הייתי בייעוץ פסיכיאטרי לאחר התייעצות עם המטפל שלי. פניתי אליו בגלל מצב רוח לא טוב שנמשך מרבית חיי וקשור בין השאר למחסור באהבה חום ותמיכה כל חיי. הפסיכיאטר(ידוע ובעל שם) התרשם שיש לי אישיות גבולית. איני סובלת מחרדות. יש לי קושי ביצירת קשרים משמעותיים- זאת עיקר בעייתי. הוא אמר שטיפול תרופתי לא יעזור. המטפל שלי (מזה מספר חודשים) חושב שכן כדאי לנסות טיפול תרופתי לדיכאון. הוא כמובן מכיר אותי מעט יותר. לציין שאיני סובלת מחרדות, אלא מצב רוח ירוד רב הזמן וחוסר ביטחון עצמי קיצוני(לדבריו) מה לעשות? לקחת טיפול תרופתי או לא? תודה מראש.

הי אודי, שמה לב שהרבה פעמים תשובות/שאלות/המשכים בעצים לא נענים.גם לי זה קרה מדי פעם. זה מעורר הרבה פעמים רגשות כמו כעס, עלבון ומחשבות כמו: אני לא חשוב מספיק בשביל תשובה. במיוחד כשבתשובתך לשאלה הראשונית באותו עץ, הזמנת לענות על שאלת המשך ואז... התעלמות. ברשותך, אני לעיתים מחפשת פתרונות "פרוזאים" (אפשר גם לעסוק בשאלות פסיכולוגיות כמו למה אני מרגישה נשכחת או לא ראויה לתשובה אבל זה בדיון אחר), האם יש אפשרות טכנית שתעזור לך (ולנו) כדי שזה פחות יקרה? חשבתי שיתכן ומכיוון שאתה מעלה הודעות במהלך היום, ומתיישב לענות אחרי זמן, הודעות שאינן בעצים חדשים נשכחות למטה. האם יש אפשרות טכנית לסמן הודעות שלא נענו? או האם יכולה להיות אפשרות טכנית לכותב לציין באופן בולט שהוא ממתין לתשובה. מקווה שזה בסדר שמתערבת, שומעת כאן הרבה כאב שאולי יכול לפחות בסוגיה זו קצת לרדת י.

אני בחורה בת 24 ואני סובלת מקרוהן מזה מספר שנים (מתקופת הצבא). אני חשה כי המחלה שינתה את מי שאני ולאחרונה התחלתי לסבול מהתקפי חרדה ובתקופות מסוימות אפילו מדיכאון. אשמח לקבל המלצה על פסיכולוגים שמטפלים בחולים עם מחלות כרוניות. תודה, דנה.

ב"ה שלום רב. ברצוני לעורר את תשומת ליבכם לנושא הכאוב של השתלת איברים וזאת משום שרק 20% ממשפחות התורמים הפוטנציאלים מסכימות ל'איסוף' איברים נחוצים מאברי הנפטרים. בארץ, ארגון אדי מנפק כרטיס כך שבמקרה של מוות מוחי בלתי הפיך ולא ניתן לטיפול בעליל, חס ושלום על אף אחד. אבל במקרה כזה ניתן יהיה לקבל איברים כגון, לב, ריאות, כבד, כליות, קרניות ולבלב אשר יצילו נזקקים רבים וזאת, ללא גרימת צער נוסף למשפחות הנפטר בזמן כל כך עצוב. אני עצמי שוכבת למעלה משנה ומתוכה כ5 חודשים בביה”ח, ומחכה להשתלת לב ועדיין אין. מספר הטל. של אדי 03-8957369 ובכרטיס ישנו מקום לסימון במידה ומעוניינים שרב מוסמך גם יאשר את המות. כתובת הדוא"ל שלי: [email protected] ומספר הטלפון: 054-2026596 זהבה.

לד"ר יגאל גליקסמן שלום. שמי קארין אני בת 29 במשך כשנתיים וחצי אני סובלת מחרדה ומחולשה בשרירים אי שקט נפשי וגופני. האיתי במשך כל הזמן אצל כל מיני רופאים אך כל הזמן טיפלו בסיפטום אך לא בבעיה התופעות לוואי שלי הם יום יומיות כך שכמעט כל פעם אני אצל רופא משפחה או ניורולוג. רציתי לדעת מה לעשות אני כל כך מיואשת. תודה רבה

קארין יקרה שלום רב לך, אין כל הצדקה להמשיך ולסבול עוד מהסימפטומים אותם תארת . מנסיוני הקליני הרב והעשיר למדתי כי טיפול בסימפטום אינו פותר את הבעייה. לתרופות רות ישנן כמובן תופעות לוואי לכן הטיפול עליו אני ממליץ הוא פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטות כגון ביופידבק EMDR EFT NLP אני מזמינך לבקר באתרי WWW.GLIKSMAN.CO.IL ולעיין במספר ממאמרי הרלוונטיים לנושא החרדה. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך לשרותך תמיד ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

שלום אודי, אני חש מבולבל. יש לי תחושה שאני רוצה שגבר יחבק וילטף אותי ואני יחבק וילטף אותו,גם בעירום.ניסיתי לחשוב אם אני מעוניין לקיים יחסי מין עם גברים (דמיינתי לי סיטואציות) והגעתי למסקנה שזה לא נעים לי ואפילו מגעיל אותי.אני מתלבט בשאלה האם הדבר מעיד על נטיה להומוסקסואליות או שהדבר נובע מהצורך שמישהו יגונן עלי,מהצורך להרגיש נאהב.כרקע אני יכול לציין שאין לי חברה, מספר החברים שלי מצומצם ואני מרגיש שאני לא מממש את עצמי מבחינה רגשית, בין היתר גם בגלל שאני עסוק יותר בלימודים. יש לי אב ביקורתי, ובסך הכל אני מרגיש שיש לי הרבה מה לומר, אבל אין כל כך מי שישמע בלי ביקורת. הייתי בטיפול בעבר, קיבלתי כלים,אבל גם צעקות, רק בגלל שבדיעבד התברר שמה שברור לפסיכולוגית לא ברור לי.פסיכולוגית ידועה, שגם אני מעריך, אבל בכל אופן כבר לא יכולתי לשבת שם יותר. אני מוכן לשמוע אבל לא מוכן להיות מושפל.אשמח לשמוע מה דעתך. בברכה,

שלום אודי, תודה על תגובתך.העלת דמעות בעיני.לא שלחתי תגובה עד היום,אבל למעשה כתבתי ומחקתי ועלו בי הרבה מחשבות בעקבות תגובתך.לגבי שאלתך:אני חש שקשה לי מאוד לפתוח שוב את הקשר עם ההורים, וזה לא כל כך טראומטי כמו שזה נשמע.דיברתי על העניין בטיפול במשך שנה שלמה עד שכבר כעסו עלי בגלל זה.בכל אופן,הנקודה שהעלית על הצורך ברוך הדדי נראית לי נקודה נכונה מאוד, נראה לי שאני חש בסימפטומים כבר מזמן,אבל להגיד את הדברים בדיוק כך עדיין לא אמרתי.אני מנסה ללכת קדימה בהקשר לכך.האפשרויות שעולות לי כרגע הם לחפש חברים טובים באמת שיהיה לי עם מי לשפוך את הלב או אפילו סתם לדבר.יש לי הרגשה שדווקא בדרך הוירטואלית אפשר להכיר אנשים טובים וליזום פגישות ואולי להגיע לקשר טוב ולפתיחות שלא ניתן להגיע אליה עם חברים מהיום היום.העניין האירוטי עדיין מציק לי וזו הסיבה (אולי הסימפטומטית)המרכזית שבעקבותיה פניתי לפורום שלך. הגעתי אליו עקב טריגר של התקשורת שעורר בי העניין הזה, אבל כמו שכבר אמרתי אני מרגיש שהקטע המיני לא ממש מענייו אותי, דווקא החום והאהבה,היכולת לקבל ליטוף אמיתי וגם ללטף (כשאדם מלטף מישהו אחר הוא גורם לעצמו להרגיש טוב,יש עלייה של ההורמונים בדם. ואת זה קראתי רק אתמול בחומר שאני אמור לדעת לעוד שבועיים). בכל זאת,אחרי כל הדברים האלה קל לי יותר להגיד כמה מילים על ההורים: לגבי אמא- אמא תמיד חיבקה אותנו וגילתה אמפתיה, היה נוח להתייעץ איתה, לבכות וגם לדבר.עם זאת, אני חושב שיש גם בה פן של סטרס מסוים לפעמים.היום קשה לי יותר לנהל איתה שיחות פתוחות כיון שלא תמיד היא מסוגלת לתת את אותה האמפתיה כמו בעבר וגם כיון שהיא טרודה יותר. לאחותי (היום בת 22) הפרעה פסיכיאטרית מסוימת, למרות כל הסימפטומים הדרך לאבחנה קשה מאוד, ורק עכשיו יש סיכוי לאיזון טוב יותר. לגבי אבא- תמיד היה בלחץ (התמתן קצת בשנים האחרונות).רק לפני מספר חודשים החלטתי שאני לא פונה אליו יותר: כל פניה אליו בעיניו היא התקפה, או שמה שאני אומר כבר היה ידוע מזמן.קראתי ספר שעוסק בשיטה הקוגניטיבית והוא עוזר לי היום מאוד בין השאר גם לא לחוש רגשות אשמה. לסיום, אני רוצה מאוד להודות לך על הקריאה,זה ברור שזה עדיף על יומן ובאופן מסוים יש כאן היבטים שטובים יותר מפגישה פנים אל פנים. אשמח לשמוע מה דעתך על מה שכתבתי וגם על העניין האירוטי אולי בעזרת שאלות מכוונות. תודה רבה! טל

אודי, מעניין שהצלחת 'לעלות' על זה. הבחנתי בזה בערך שבוע אחרי שהענקתי לעצמי את השם החדש. במודע התכוונתי כמובן לאסוציאציה המורבידית שלו על המוות והרפיון (ר.פ.ה). אבל אני מסתובבת כבר שנים עם הידיעה שבתוך הכאב יש את הפוטנציאל לריפוי ולא מצליחה להכין לי שיקוי מרפא. אולי רק כוס תרעלה שאני עומדת לשתות בקרוב. את כוח הריפוי שלי אני מפנה לאחרים. לא מצליחה לרפא את עצמי. איש לא הצליח עד היום ואיש לא יכול- רק אני. ואין לי כוח יותר. לא מצליחה. לא רוצה יותר. לא חייבים להמשיך. זה מעגל שאין לה סוף. צריך לחתוך אותו. לא כולם נולדו עם כוחות חיים.

שלום, אני סובלת מחרדה לקראת נהיגה הבא לידי ביטוי במיחושים גופניים, כאבי בטן,בעיות שינה, חוסר שקט ועוד. אני נמנעת לחלוטין מנהיגה, מה שמגביל אותי מאד בחיי היום יום. כיצד אני יכולה לטפל בזה? אני מודה לך מראש על התייחסותך המהירה.

שלום רב לך נעמי, למרות שחסרים לי מספר פרטים לגבי חרדת הנהיגה שלך כמו: האם יש לך רשיון? כמה זמן ? בת כמה את? מתי התחילו התקפי החרדה וכד' מנסיוני ניתן בהחלט לעזור לאדם הסובל מחרדות בכלל וחרדת נהיגה בפרט ללמוד תוך זמן קצר כיצד להתגבר ולהתמודד בהצלחה איתן. הינך מוזמנת לבקר באתרי WWW.GLIKSMAN.CO.IL לצורך קבלת מידע נוסף. אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

חרדת נהיגה ניתנת לפתרון דווקא בגלל הקשר הגופני. נהיגה מחייבת רמת קורדינציה מסויימת שניפגעת בזמן חרדה. הטיפול שאני מציעה מאפשר לך לשלוט בגוף ולדעת איך להתנהג בקושי שעולה. פרטים באתר שלנו www.goofbetnua.co.il בספטמבר יתקיים מפגש היכרות - את מוזמנת!

שלום רב בן זוגי לאחרונה קרא מאמר על הפרעולת קשב וריכוז והגענו למסקנה שיש מקום לאבחון. התחלנו לברר את הנושא אך עולה אצלו התנגדות לאבחון בשילוב של תרופות כמו ריטלין. האם ניתן לאבחן ללא טיפול תרופתי? אם כן היכן תודה

שלום לכולם !!! אבקש את עזרתכם בהתמודדות עם הבעיה בתי בת ה 8 סובלת זה מכבר חודש ימים מסיוטי לילה עקב חלומות ופחדים מנחשים ונחשי ענק כתוצאה מצפייה בערוץ הטבע של נשיונלגיאוגרפיק היא אינה רוצה ללכת לישון לבד ומעונינת לישון איתנו ההורים ניסינו להסביר לה אך ללא הועיל האם יש לכם מס' רעיונות שיעזרו לנו להתמודד עם המצב החדש

מה עושים? יש חדשות טובות...עוד כמה ימים יש לי שוב חנות,עבודה.סוף סוף אחרי ארבעה חודשים דברים הסתדרו ברגע האחרון ממש. הבעיה שאני לא יכולה למחוק את כל מה שקרה בינתיים. רק לפני כמה ימים תכננתי איך להתאבד.הלכתי ביום ראשון לטיפול כדי להפרד ממנו סופית ואמרתי לו את זה גם.בדיון נטול רגשות הוא הצליח לגרום לי ללכת צעד אחד אחורה,לדחות את המועד. מבחינה היגיונית אין לי כבר סיבה כרגע למות. ההיפך...לפניי עכשיו הזדמנות להתחיל מחדש. הבעיה היא שמבחינה נפשית אני כבר מתתי ביום שההחלתה להתאבד נפלה. כדי להקים שוב עסק חדש אני צריכה כוחות שאני לא יודעת מאיפה לקחת אותם. אין לי זמן להחלים עכשיו.יש לפניי הזדמנות חד פעמית ואני לא מצליחה לתפקד. בבקשה תגיד לי מה עלי לעשות. אור

תודה אודי. עמוק מהלב.

היי אודי , רציתי לדעת איך אתה כמטפל היית מרגיש ונוהג כלפי מטופל שלך שהיה מפתח אלייך תלות מאוד חזקה , וכל הזמן היה רוצה להגדיל את תדירות הפגישות ומנסה ליצור איתך קשר בין הפגישות . איך היית מגיב במצב כזה ? ומה אתה חושב שהיית מרגיש כלפי אותו מטופל ? ואם אתה חושב שזה לגיטימי שקורה דבר כזה בטיפול ? ואל תשאל אותי למה אני שואלת את השאלה :) תודה

שלום, האם שיטת הביו פידבק יעילה גם במצבי חרדה פוסט- טראומטים המלווים בדיכאון קשה (המטופל תרופתית וכנ"ל לגבי חרדה). במה כדאי להתחיל? האם בטיפול קוגניטיבי- התנהגותי או ביופידבק או בשילוב של שניהם. הדכאון והפסימיות מצליחים איכשהו להיות ברי שליטה, אבל כרגע החרדה היא הגורם המקשה מכל והופך את היומיום לאיזו פצצה מתקתקת.

שלום רב לך לשאלה במה כדאי להתחיל = תרופות או טיפול קוגניטיבי התנהגותי תשובתי היא: על פי תאורך רצוי לפנות תחילה לרופא פסיכיאטר על מנת לבדוק את רמת החרדה יתכן ויהיה צורך להשתמש בתרופות בשלבים הראשונים על מנת לאפשר הכלה של טיפול ביופידבק , אישית אני מאמין כי ברוב המקרים ניתן לשלב את שיטת הביופידבק עם טיפול תרופתי ובשלב מסויים לנסות להפחית את מינון התרופות ובכך את התלות בהם. אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

תודה על תשובתך, מכיוון שאני כבר נוטל תרופות שאלתי היתה במה כדאי להתחיל קודם בביו פידבק או בטיפול התנהגותי? או אולי משהו אחר.

שלום, אני סטודנטית לפסיכולוגיה באונ' תא, במסגרת אחד הקורסים נתבקשתי לכתוב עבודה הדנה באחד מן התחומים העוסקים בקשר המורכב שבין הגוף לנפש. חשבתי לעסוק בפיברומיאלגיה, נושא המעסיק אותי רבות מכיוון שאמי סובלת מכך. רציתי לשאול בעצתך לגבי הרלוונטיות של הנושא לקשר שבין הגוף והנפש, לגבי מאמרים מקצועיים העוסקים בתחום ולגבי גישת הביו-פידבק. תודה, דפנה.

שלום רב לך דפנה, הקשר בין הגוף והנפש הוכח כבר לפני שנים רבות. יש כמובן דיאלוג בין הגוף והנפש כשמדובר בכאבים בכלל ובכאבים שאובחנו כתוצאה מפיברומיאלגיה. כפסיכותרפיסט העובד על פי הגישה הקוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטות שונות כגון ביופידבק,EMDR EFT NLP NMT,Hמצאתי כי ניתן ללמד אדם להעלות את סף וסיבולת הכאב שלו. הינך מוזמנת לבקר באתריwww.gliksmna.co.il ולעיין במספר מאמרים רלוונטיים שפרסמתי. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אשמח אם תוכלו להמליץ לי על פסיכולוגית (אני לא רוצה לעבוד עם גבר) באזור אילת שמתמחה בהפרעת אישיות גבולית.

הי אודי היום הזה מתחיל לא טוב קמתי בהתקף חרדה מטורף. הרבה דברים שאני צריכה לעשות ומרגישה משותקת..מה עושים? ....יום נעים אופיר

שלום רב! בת דודה שלי חולה ב"הפרעת אישיות גבולית".היא היתה מאושפזת מספר פעמים בעבר בבית חולים לחולי נפש. היא נוטה לחתוך את עצמה מתוך שנאה כלפי עצמה. ביומיים האחרונים היא מאיימת בהתאבדות והיא נשמעת מאוד רצינית בכוונות שלה. היא טוענת שהיא מונעת מעצמה כי היא רוצה לראות אותי בפעם האחרונה ולאחר שניפגש היא תתאבד. אני שוקל לערב את אמא שלה ואפילו את המשטרה. אין לי מושג מה עושים במצב כזה,למי ניתן לפנות? מבקש עזרה

שלום רב לך, אני מבין היטב את מצוקתך ודאגתך ובמיוחד את תחושת חוסר האונים שלך. אני ממליץ לך 1 . לפנות בדחיפות לקבלת עזרה רפואית פסיכיאטרית. 2 . ליידע את מחלקת הרווחה שבעיר מגורי בת דודתך. 3 . ליידע את אימה שלה. אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי היקר!! נמאס לי כבר. קשה לי בלעדיה. ולפעמים אני מרגישה שאני בוגדת בה עם המחשבות שלי. הייתי אצלה בטיפול שלוש שנים עד שיום אחד בלי שום התראה מוקדמת היא חלתה. אפילו ראיתי אותה יום אחד שהייתי בביה"ח בלי שיער ורזה כמו שלד. נסיתי להראות שהכל בסדר אבל היה לי נורא קשה לראות אותה ככה סובלת. הזמן עבר והמשכתי(יותר נכון התחלתי) טיפול אצל פסיכולוג אחר. בהתחלה היה נורא מוזר וכל הזמן עשיתי השוואות ולא התחברתי אליו בכלל אבל בכל זאת נתתי לזה עוד צ'אנס. עכשיו דווקא זה השתפר. הגעתי כבר למצב כזה שאני חושבת שמבחינה מקצועית הוא הרבה יותר טוב. זה לא נעים אני מרגישה לא טוב עם המחשבה הזאתי. זה כאילו אני מרגישה שזה היה לטובה כל הסיפור הזה. אני גם מרגישה לא נעים שלא שמרתי איתה על קשר. אולי הייתי צריכה להתקשר לשאול מה שלומה? עכשיו עברו כבר 5 חודשים וניסיתי שבוע שעבר לתפוס אותה כמה פעמים והיא לא ענתה לי. אני נורא דואגת לה!! אני משתגעת כל הזמן חושבת אם קרה לה משהו..אוף...

לפני מעל שנה הכרתי בחור, דרך חברים משותפים, הוא היה בחור מקסים, מצחיק, אהוב מאוד. בשלב מסוים התחלתי להתעניין בו מעבר לידיד, ובאמת לאחר 5 חודשים נהיינו חברים. כבר מההתחלה, מהשבועיים הראשונים התחילו מריבות על בסיס קנאה. מהר מאוד התחלתי להבין שזה עבר את הגבול, שדברים כבר היו ממש לא נורמלים. היה ממש מעקב עלי במשך כל היום, מיליון טלפונים, מליון שאלות, עם מי דיברת, כמה זמן, על מה את והחברה דיברתן, וכו'.. אחר כך זה עבר שלב ובו הוא היה מגדיר לי מה בדיוק מותר לי לדבר עם החברות האישיות שלי ומה לא. אני בחורה שמאוד חשוב לי עצמי והחופש שלי, ובחורה די חזקה. נלחמתי בו בכל הדברים הקטנים האלה, והריבים הגיעו לרבים יומיומיים, בושות בפני אנשים. אפילו בפני המשפחות. מהר מאוד החלטתי לעזוב, והוא לא נתן לי, מליון שיחות, הטרדות לקו בעבודה, דרך החברות שלי, הגעה אלי הבייתה בניגוד לרצוני, והייתי נשברת מחפשת קצת שקט וחוזרת אליו. ושוב סובלת, בדיוק אחרי יום. נכנסה בו קנאה אובססיבית לגבי העבר שלי, והתחיל בשאלות חודרניות, ובקשות מוגזמות בעיני בענייני סקס. כמו כן ביקש שהחליף את מספר הטלפון שלי למשל, והאשים אותי בכל מיני פלרטוטים שלא היו קימים! עם חבריו ואף עם אחיו. ניסתי להפרד שוב ושוב, ואף מול אביו ביקשתי שיעזוב אותי לנפשי, ושוב אני פשוט לא מצליחה. איני יודעת אפילו איך להסביר. הוא לא מרפה, בצורה מאוד כפייתית ואובססיבית. ושוב אני חוזרת כי אני לא יכולה לשמוע אותו, לא יכולה לשאת את הבושות יותר, אבל כל זה בידיעה שאני פשוט לא סובלת אותו ושאני כבר לא אוהבת אותו. אנא עזרו לי, איך להתנתק מהבחור הזה? איך לגרום לו לעזוב אותי כבר לנפשי. אפילו איימתי במשטרה ולא עזר. חשוב לי לציין שאחת הבעיות היא שאני לא רוצה שאף אחד ידע, לא משפחתי ולא חבריי... רוצה לסיים עם זה כבר ובשקט. אבל הוא לא מרפה, פשוט מטריד אותי.

אני מעוניינת לדעת בגלל מקרה שקרוב אלי, האם דיכאון יכול להיות מלווה בכאבי ראש? במידה וכן, מה הדרך לטיפול במצב?

לאודי, כוזבת- לא המבט שלך, הוא באמת רואה- אלא התחושה שלי שהמילים שלי מתעתעות בסביבה (ולפעמים אפילו בי). שהשטף שלהן יכול ליצור רושם מוטעה של כוח ותנועה. שקשה לי איתן לבטא באמת את השבר כי יש בהן משהו מסיח דעת. שהן יכולות להפוך בקלות לחרוזים שאתה בוחר אותם לפי צבעים. רפאים

טימי הי, פעם אחרונה חזרת מבילוי משעשע בבית קברות... מקווה שאת בטוב י.

טימי יקרה גם אני תוהה.. שואלת לשלומך.. אם זה זמן שלא מתאים לך להיות כאן, זה כמובן בסדר.. רק תדעי שמחכים לך כאן.. תחזרי כמה שיותר מהר.. מקווה שאת מרגישה טוב, ואם כרגע קצת פחות - שישתפר כמה שיותר מהר.. שיר

שלום אודי הפסיכולוגית שלי לא אוהבת לספר על עצמה דברים אישיים. היא מחזירה את זה אלי לבדוק מאיפה זה בא אצלי. לאחרונה בדקתי את השם שלה בגוגל ומצאתי שמשרד הבריאות רצו לשלול את רישונה לעסוק בפסיכולוגיה. במה שראיתי באינטרנט לא היתה כתובה הסיבה. אני נורא מודאגת. שואלת את עצמי האם זו זכותי לדעת מה קרה שם או שזה נכלל בתחום הפרט שלה. יודעת שהיא תכעס ולא תענה אם אשאל. זה שרשיונה לא נשלל לא מנחם, זה לא מרגיע אותי וגורם לי להרגיש בטוחה, תמיד יש כל מיני סיבות משפטיות או טכניות בהן אדם אשם יכול להמנע מהכרזתו ככזה. מדאיג אותי ומלחיץ אותי. מה דעתך? מה אני יכולה לעשות? האם זכותי לדעת מה היתה הסיבה לכך שניסו לשלול את רישיונה? המון תודות דורית

אז זהו.. מרגישה מיותרת. מרגישה את העולם הודף אותי ומתעתע בי - פעם נדמה רצויה ופעם ברור דחויה. הכל כל כך מעורער. אף אחד לא אוהב בכיות ודכאונות .. גם כאן. אפילו כאן! . מיותרת. מיותרת מיותרת מיותרת. זה שמי השני.

מיקה הי, סליחה שנדחפת... אבל הפעם היה נראה לי שלא כתבת רק לאודי אז הרשיתי לעצמי. הרבה פעמים כאן בפורום המילים שלך נגעו ודיברו אלי. ובטח שיש כאן מקום ומותר לבכות (מקווה שזה לא יומרני מצידי) שלך י.

תודה. מוצאת שלעיתים קרובות מתעלמים ממני (וזה כן כוון לאודי) וכאן הקושי יודעת שהמשיכה היא להומור, ליצירה, לשנינות ואת זה לצערי לאחרונה איבדתי. גם כשמחפשת חמלה, גם כשנחשפת, לא מרגישה שזה מגיע אליו.. הכי קשה שהוא אפילו לא שם לב לקיומן של הודעותיי ולא שהוא מתעלם בכוונה. וסליחה אם במקרה אודי הפעם אתה קורא, שמדברת עליך ולא אליך. ושוב תודה ילדה-אישה , תודה שהתייחסת . זה בכלל לא מובן מאליו. (מיקה)

מקוה שלא פגעתי. כשאני במצולות אני רואה הכל אחרת.מוגזם ואף מעוות. מקווה שתבין.. סליחה.. ותודה

מיקה יקרה מאוד רציתי להגיד לך, רציתי שתדעי.. את בכלל לא מיותרת.. להיפך.. גם אני קוראת אותך כל הזמן.. כמעט תמיד מוצאת את עצמי מתחברת אלייך ולדברים שאת מעלה.. מודה שכשאני מסתכלת על עצמי, אני מרגישה כמוך.. שאנשים לא אוהבים בכיות ודכאונות.. ולכן אנשים לא אוהבים אותי, במילים עדינות.. אבל כשאני קוראת אותך, אני יודעת, מיקה, אני יודעת בוודאות, שזה לא נכון.. אני יכולה להגיד לך שאת מאוד רצויה ויש לך כאן מקום, ואת מביאה איתך המון.. ולכל דבר שאת מביאה איתך יש המון משמעות.. את לא מיותרת! מבטיחה לך. שיר

מה שכתבת מרגישה שזה הדדי - מרגישה ממש חיבור עמוק אלייך. (מקוה שאצליח להרגיש רצויה...כנראה זו בעיה שורשית שלי.. ובעיה שמגשימה את עצמה(!) כמעט בכל מקום..). הרבה תודה על כל מה שכתבת. נ.ב מצטרפת למילים שכתבת לטימי ומקוה שמרגישה טוב ושתחזור במהרה..

אין מוצא!- קצת קשה להסביר את התחושה הזו, אבל- המקום אליו הגעתי,הוא ללא מוצא! כמו מוצמדת לקיר, הקנה נוגע ברקה. והאצבע על ההדק! לא פוחדת מהבום- מייחלת לו. סופרת שוב ושוב, אחת שתיים שלוש... עוד אין בום, אבל גם לא נסיגה. עוצמת עיניים, ולופ של סרטים רצים לי בחושך. לא יכולה לזוז, משותקת. והציפיה למה שיבוא בכול מצב, ארוכה ומייגעת. מרגישה- שלא רק רואה את הסוף, אלא- שהוא נוגע בי. ולא יכולה שלא לחשוב, שסוף סוף משהו טוב, נוגע בי! אחת שתיים שלוש... ובום! שיגיע ויגאל אותי. שהשקט יהיה בתוכי- ורק השקט!!! לא להרגיש עוד= למות!!!

אודי הלב שלי נשבר אליו כמו גלים שנשברים אל צוק אני מתגעגעת לחוף רך וחמים כזה שאפשר להיספג אליו בעדינות להיבלם, ללחוש לדבר לנשום אני טובעת בגעגוע הזה http://www.youtube.com/watch?v=rIFTtmNNnVg אופיר

שלום לאחרונה אני שואלת את עצמי מדוע פסיכולוגים ופסיכיאטרים חושבים שהם יכולים לעזור לבני אדם להבריא? אולי הם יכולים לעזור בבעיות "לייט" אך לא במצבים מורכבים. למה אני שואלת? מזה 6 שנים בטיפול פסיכולוגי עקב דיכאון וחרדה. אני מטופלת ממושמעת. לא מפסידה פגישות, עושה את כל המוטל עליי, משקיעה מאמצים כדי להשתפר, מטופלת אצל פסיכולוג מקסים, לוקחת תרופות בתקופות בלתי נסבלות. נכון, אי אפשר להגיד שלא חל שיפור. אני לא פוסלת לגמרי את הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי אך אחרי טיפול כל כך ארוך אני לעתים קרובות נופלת לתהומות עמוקים עד כדי חוסר רצון לחיות. לפעמים נראה לי פאנשי מקצוע בתחום הזה כולם משתמשים באותה "השפה" ואפילו חברי הפורום נראה כאילו נדבקו באותה השפה והדברים נראים לי כמו מנטרה שחוזרים עליה. אני מרגישה אובדת עצות וכבר לא יודעת מה לחשוב... נטלי

אני גם תקופה ארוכה בטיפול , לפעמים אני מרגישה שדווקא עם היא הייתה קצת פחות פסיכולוגית ויותר מדברת איתי כמו בן אדם אמיתי אולי זה יותר היה עוזר לי . וכן גם אני קצת כועסת "שרימו " אותי שהתחלתי טיפול וחשבתי שזה יעזור.

  "הביטי", אמרה פיורי, "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט... ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". (פיורי, הרופאה הפסיכיאטרית, פונה למטופלת שלה - נערה בת 16 חולת סכיזופרניה. מתוך: מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" / חנה גרין) ותוספת לך, נטלי יקרה - בתוך התהומות והמחשכים יש נטייה לראייה צרה מאד שכזו, וכשהיהירות אומרת את דברה מתעצמת תחושת חוסר הישע והייאוש; התקווה היא שעם הטיפול תדירות הנפילות תצטמצם, כך גם עוצמתן ומשכן. וזה המון. יום נעים, (סוריקטה)

מאז המקרה עם אבא יש לי שוב פלאשבקים מאז... ברגעים הכי לא צפויים הוא שוב נוגע בי שוב לוחש לי שזה לא בסדר כי הוא אבא שלי ואני מרגישה כל כך אשמה,פוחדת,חולה... זה לעולם לא יעבור?אני לא רוצה להרגיש יותר. ותודה לרפאים על ההבנה והאיחולים.

הי אודי, אני לא יכולה לכתוב כל הזמן בשמי... אל תיפגע.. צריכה קצת מנוחה ורוצה-לארוצה בקשר.. אז היום אני בלי שם.. זה או לכתוב בשמי במקום אחר, או לכתוב כאן בשם אחר.. לא מצליחה אחרת. היום זה יום קשה קצת... סבתי נפטרה במפתיע לפני שבוע והיה שבוע שבעה ארוך ומעייף.. ובמקביל, מיד לאחר שקמה אימי מהשבעה על מות אימה, נסעה לביה"ח להיפגש עם אונקולוג.. לשמוע מה בפיו על הגילויים החדשים שהתגלו (שוב) ב??ריאה. (עוד לא יודעים לבטח מה טבעם). אין לי מושג איך היא עושה את זה.. איך היא מחזיקה את עצמה כל כך בגבורה.. איך היא יכולה גם לשמוח ולצחוק, גם לאהוב אותי ולהיות רכה כל כך כלפיי, וגם לשתף אותי כל כמה זמן בכמה המות של אימה מפתיע אותה בעוצמתו? כמה קשה לה.. איך היא יכולה במקביל לספר לי על סטטיסטיקות נוראיות שהיא קוראת על אחוזי חיים ומוות בענייני סרטן? אני לא יודעת איפה היא שמה את פחדי המות כשהיא צוחקת, שרה ורכה.. אני חושבת עליו הרבה מאוד, על הסוף.. גם כשאני נוהגת אני מוצאת את עצמי ממש רועדת מפחד. עמדתי אתמול ליד תלולית החול הקטנה שנשארה מסבתי, דמיינתי אותה שם למטה בחושך ולא יכולתי להאמין.. היה לה עור כל כך רך, לסבתא שלי, עדין ומקומט, אבל רך.. והפנים העגולות שלה.. כל כך רכה היא הייתה, סבתא שלי, ואיך היא מסתדרת שם למטה, עם כל האבנים הכבדות והחול? ואיך נשמעים צעדים כשאתה שוכב מתחת לאדמה? קשה להאמין.. האם כך תראה גם הלויה של אמא שלי? ומתי היא תהיה? האם המוות של סבתי היה כדי להרגיל אותי לרעיון של זה של אימי..? האם זו הייתה חזרה גנרלית? אני עצובה ומפחדת מאוד.. יש רגעים שאני חושבת באופן מאוד מסודר ושיטתי על מה צריך לעשות אם אמא שלי תמות. זה לא יקרה היום או מחר, אבל... כמעט הקצבתי לזה זמן, אבל אין לי אומץ. האם אני באמת יכולה לחיות את חיי ללא אמא? אני לא בטוחה שלא אקפוץ למעבה האדמה איתה.. לא בטוחה שאני כל כך הטיפוס של אלוהים, אבל היום יוצא לי למלמל את המילה הזאת "אלוהים" בתחינה עצובה יותר מפעם אחת. אולי מחר ארגיש קל יותר... זה היום הראשון מחוץ לבית השבעה והכל קצת מוזר.. יהיה בסדר ביי בנתיים

הי אודי, היום היה יום עצוב... התקשרתי הביתה לדרוש בשלומה.. עוד אין חדש לגבי הסרטן.. אוחח.. איזו מילה נוראית זו.. היא עייפה כל הזמן, כך היא מספרת.. אין לה כוחות לצאת מהבית, לבשל או להיות ערה יום שלם ברציפות. סיפרה שהטלפון צלצל היום בבוקר, ב-9, בשעה שבה סבתי, אימה, הייתה נוהגת להתקשר לאחל בוקר טוב. היא ישבה והתבוננה בטלפון המצלצל כמה רגעים, מתקשה לעכל את החסר או את עומק הגעגוע. זו הייתה אחותה.. אימי ביקשה שלא תתקשר יותר בשעה זו. כואב לי הלב עליה.. היא בכתה קצת בטלפון היום, וגם אני, אמרה שהיא עייפה ושהיא לא יודעת איך תתמודד, אם זה אכן סרטן. לא עיתוי מוצלח בכלל, אם יש דבר כזה עיתוי מוצלח לסרטן.. ואז סיפרה לי שבת דודתי ניסתה להתאבד. השאירה מכתב בו כתבה שהיא עייפה מחייה, שהיא מרגישה שגם ביתה הקטנה אוהבת אותה פחות ופחות עם הזמן, בלעה המון כדורים ושתתה הרבה יין. בעלה מצא אותה ועכשיו היא מאושפזת. הכל כמו סלע על הלב.. כבד לחשוב שיכולתי להתבשר היום גם על מותה.. כואב לי הלב.. אני קצת מנותקת מהסביבה שלי בימים האחרונים. שותקת הרבה ומחייכת מעט.. לא יודעת למה אני מספרת לך את כל זה.. אולי סתם כי בא לי לדבר קצת. אולי כדאי שאלך לישון, להתראות בנתיים, לילך

אני מכין עבודה בפילוסופיה של המדע, ואני צריך לדעת, האםרוב הפסיכולוגים הם מוניסטים או דואליסטים? האם המוניסטים עובדים יותר עם נוירולוגים וחוקרי מוח? תודה

אודי היקר, כתבת לי שאולי איבוד הטעם זמני והוא יחזור. אני מקווה. העניין הוא שאני מרגישה שיש טעמים שלא הכרתי בעבר. יש מגוון חדש של תחושות, רגשות, ניואנסים. כתבה לי טל כאן למטה - תתאהבי מחדש בבעלך. הבעיה שלמרות שאני מאד אוהבת את בעלי, הרגשות במקרה הזה אחרים. זה לא מקרה של חוסר בריגוש אחרי 10 שנים ביחד. זה לא רגשות שהיו ובגלל השגרה ירדו. יש לנו מערכת יחסים טובה ואינטימית ואוהבת. אבל כאן זו סקאלה אחרת של רגשות. מן תחושה שמי שאני איתו מעולם לא הייתי. לא ידעתי שאפשר שאהיה ואפילו לא ידעתי שזה חסר לי. וגם שמי שהוא לי הוא כל המגוון הזה. יכול להיות שאם זה לא היה הדדי, זה לא היה מגיע לכאלה עוצמות. אלא היה יכול להיות טיפול עוצמתי ולאפשר באמת את המרחב הזה בו היינו בהתחלה. תודה על התמיכה היא חשובה לי בחקירה הזו שאני עושה טליה

היי טליה, סתם ככה עבר לי משהו בראש.. את מדברת על עוצמות ורגושים שמעולם לא הכרת, ואני חושבת שמדובר בסוג של תופעה, שהוא בבחינת, "מים גנובים ימתקו.." שהעוצמות מתגברות ביחס שווה להבנה שאין סיכוי לממש את אותה אהבה. זה טבעו של עולם וטבעו של אדם, ובטח לא משהו, שהוא ספציפי רק לך. ואולי יש בזה משהו מן הנחמה כשמנסים להבין את זה בהגיון, ובכך לתרום במשהו כדי למתן או לרכך מעט מן העוצמות והרגושים שלא נותנים לך מנוחה. (עד כמה שאני מתרשמת) יכול להיות שלא תסכימי איתי, וגם זה בסדר. גליה.

הי גליה, תודה על התמיכה. מרגישה שאת כאן וזה עוזר. אבל, לא חושבת שזה המקרה. כתבתי כאן שלא מדובר בריגוש. ולא מדובר במערכת יחסים שאיבדה את הריגושים בגלל השגרה. יש לי מערכת יחסים טובה.היו לי הזדמנויות לבגוד - מיים גנובים מרגשים מאד ולא שתיתי מהם. העניין הוא (עד כמה שאני יכולה להיות מודעת לעצמי) שמצאתי איתו משהו שלא היה לי קודם ולא ידעתי שאין. טליה

בעיתון לאישה - ב"המכתב שלא נכתב" מפורסם מכתב שכתבה מטופלת למטפל שלה. מרגש ביותר. סיגל

הי סיגל, נעלמת. חיפשתי אותך. מקווה שאת בסדר ומצליחה לא ליצור קשר איתו. ספרי איך את? תודה על ההפניה לכתבה, כאן ולמטה. לכבודך הלכתי להציץ בלאשה אצל השכנה. כשראיתי את המכתב חשבתי שאת כתבת אותו. כי הסיפור דומה וגם כתבת לי בעבר שכתבת מכתב כזה בלאשה. אבל יתכן וזוהי מישהי אחרת. בכל אופן מאד מרגש טליה

אכן זו אני סיגל

היי אודי... דווקא המבט הלא מוחשי שלך מצליח לראות אותי טוב יותר מכל המבטים האחרים וזה מעביר לי תחושה מוזרה שכמובן רוצה להבין ולפענח את פשרה. ואז שתי אופציות מונחות לפני: א. או כפי שסברתי בכותרת ובזיקה ל"חוש השישי"- יו סי דד פיפל. ב. או שאני מוחשית ונראית כ'חיה' רק כשאני כותבת או עוסקת ביצירה. ואז ההתרשמות מהכתיבה שהיא כביכול מייצגת אותי- מוטעית, כי יש בה תנופה וכוח, כי אני מחוייבת לאיזשהי בהירות על מנת שיבינו אותי. שקשה יותר איתה לשלוח רסיסים כאוטיים של יאוש בחלל. כתיבה מחייבת אותך לאיזה סדר, ארגון, מיון, קטגוריות ואפילו איזה עידון מסויים ועיבוד- שאולי אתה צופה בעצם בתוצאה כוזבת של קיצור תהליכים...??????????????????????????????????????????? ובשורה תחתונה- אתה יותר מדי אופטימי לגביי... תודה לך על המבט ))))))))) )))))))))רפאים))))))))) )))))))))))