פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי... כל יום שעובר מתיאשת יותר. ראיתי היום שלוש דירות. שתיים בעיר אחת מחוצלה. פתאום נורא חשוב לי לגור בעיר. שונאת אותה, אוהבת טבע ומרחבים ובכל זאת. נסיבות פרקטיות. אני ופרקטיות זה לא משהו מובן מאליו. לראשונה מזה שנים כל מקומות עבודתי קובצו יחד בגבולות רדיוס הגיוני. לא בצידי קטבי כדור הארץ כמו פעם. אינטגרציה לוקלית מקרית לגמרי. ואז פתאום נהיה לי פוקוס לוקלי. פתאום מאוד ברור מה קרוב ומה רחוק. השתעשעתי אפילו ברעיון ללכת לעבודה ברגל. בלי כל האוטובוסים המזעזעים הצפופים המטורפים האלה שאיך שאתה עולה עליהם בא לך ישר להתאבד. כ"כ פסטורלי ללכת לעבודה ברגל במעין צעידה מזככת כזו. בלי כל תסריטי האימה של כל התקלות האפשריות והחרדה הזו מהמעברים הפתאומיים והמהירים. הליכה הדרגתית יותר. מעוררת מחשבות יותר. הבית נגיש, העבודה נגישה. במרחק נגיעה ולא נהיגה. שתי הדירות בעיר לא היו מתאימות. היה בהן משהו כ"כ סופני ומעליב. ודווקא השלישית מחוץ לעיר עמדה בכל הסטנדרטים כמעט. וזולה להחריד. היה בה אפילו הקסם הזה. והקשר לטבע. למה אי אפשר להזיז אותה לכיוון העיר למה? למה הכל חייב להיות כ"כ מסובך? אין לי אוטו וזה זמן רב להגעה ולחזרה. אבל היא היתה הכי קרובה לחלום. החלטות זה לא דבר רציונלי. יש את ההקסמות ואז זו פשוט ידיעה ולא החלטה. מתי זה יקרה לי. אולי לעולם לא. יודעת שהבית הנכון יצליח אולי לשקם אותי. יצליח להצמיח בי שורשים. להזין אותי בחיים. להניע אותי סוף סוף, את חיי הנפש המתים האלה. חייבת תקשורת איתו. אולי אני פשוט לא צריכה לגור יותר. לא רוצה לגור יותר. רפאים

בכתבה ששודרה במוצ"ש בערוץ שתיים - bit.ly/E4jWw - הוצגו שיטות הזויות לרפואה ואנשים שמשוכנעים ששיטות אלו עדיפות על הרפואה הקונבנציונלית

שלום רב לך מאחר ולא צפיתי בתכנית אותה ציינת איני יכול להגיב בצורה מקצועית ואחראית. במידה ואוכל לקבל יותר פרטים אשמח להתייחס לכך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

צירפתי את הלינק להודעה, העתק את הלינק בשורת הכתובת של הדפדפן וצפה בכתבה. אשמח לשמוע את תגובתך אלייה בהקדם, שכן הדבר נראה הזוי והם לא נראים משוגעים על פניו. תודה

לאודי שלום, לפי מה שקראתי, הטיפול היעיל ביותר לדיכאון הוא CBT בשילוב עם טיפול תרופתי. אני כבר 8 שנים בטיפול דינאמי (לא "חפירות", אלא התמקדות ב"כאן ועכשיו"), הקשר ביננו טוב (סוף-סוף, לאחר הרבה שנים של מאבקים...), המפגשים איתה הם "פסגת השבוע", וקשה לי לראות את עצמי נגררת משבוע לשבוע בלעדיה. מסתבר שהטיפול מועיל לי בתחומים מסוימים (אם כי עדיין קשה לי להגדיר בדיוק מהם), אבל הוא ממש לא מסייע לי למצוא טעם לחיי ולצאת מהמעגל האין סופי של דכדוך, ייאוש ובכי. תקווה היא מילה שנמחקה מזמן מהלקסיקון שלי, אבל הטיפול הנוכחי לא מצליח להשיב לי אותה. מה עושים ? נפרדים למרות הקושי ומחפשים מטפל אחר? מנסים טיפול נוסף ממוקד יותר במקביל לטיפול העכשווי (ואני יודעת שאין מטפל שלא יזדעק לשמע הרעיון...)? אולי כדאי לקחת הפסקה, לטפל בדיכאון (כאילו מדובר רק במצב זמני וחולף...) ואז לחזור למטפלת הקודמת? מה אתה מציע?

תודה על המענה. אפשרות של טיפול תרופתי עלתה מספר פעמים, ונתקלה תמיד בהתנגדות עזה שלי. אני מסרבת אפילו לשקול זאת. כשהעליתי בפניה את האפשרות לשלב טיפול נוסף היא נפגעה וטענה שזה לא מומלץ, אם כי היא תמשיך לקבל אותי גם אם אלך לטיפול נוסף במקביל. בכל אופן, אני לא מתכוונת לדווח לה על כוונתי לפנות לטיפול נוסף כי אינני רוצה לפגוע בה ולאבד אותה. מדבריך אני מבינה שאינך שולל אפשרות של שילוב CBT בטיפול הנוכחי, אך למה כוונתך ב"שילוב אסטרטגי"?

שלום ובתקווה לשבוע טוב יותר... בכל פעם שאני מבטאת ייאוש מהחיים , היא מציעה לי תרופות... האם זה מה שיש לפסיכולוג הדינמי להציע או שזה ייאוש שלה ממני?? בנוסף, גם כשאני "יורדת" על עצמי, היא אפילו לא טורחת/מתאמצת לנסות להפריך, לעודד, או להראות לי חלק אחר בהיר יותר של התמונה ורק שותקת או מציעה תרופות. חשבתי שיש כמה סיבות -אופציות שהגרועה בהן היא - ייאוש/עייפות שלה והאחרות: חוסר ניסיון מקצועי או גישה פסיבית מכוונת (יש דבר כזה?) יש עוד אפשרויות?? כששאלתי אותה שללה ייאוש אף שממשיכה להתנהג אותו הדבר. לכן אולי נשאר בי הספק.. ולגבי טיפול תרופתי - לא מציבה אותו כתנאי להמשך איתה אלא כהמלצה... בתכל'ס - אני תקועה ואף נסוגה למרות ואולי בעקבות הטיפול והייאוש רק מעמיק. קשה לי לחשוב על ניתוק ממנה כי זה יהיה ויתור על התקוה האחרונה שעוד נותרה לי. מרגישה כל כך אבודה, קשה לי לחשוב, קשה לי לראות, קשה לי לעשות, קשה לי לנווט, קשה לי קשה לי קשה לי קשה לי קשה...זהו הלכתי לאיבוד.... אודי תוכל להראות לי את הדרך או לפחות את הכיוון??????????

שלום אודי, נפרדתי מהמטפלת לפני כ3 חודשים לאחר שהגענו להסכמה שמיציתי. עברו 3 חודשים ואני לא מצליחה להוציא אותה מהראש שלי. אני מנהלת איתה שיחות בראש, חושבת עליה ללא הפסקה, משחזרת מה שהיה. איך נפטרים מזה? זה משגע אותי. כל זמן שהייתי בטיפול זה היה נראה לי חלק מהטיפול ,והאמת, חיכיתי לקצת שקט בראש. אבל הוא לא מגיע. זה נורמאלי? זה עובר? או שזו מין אובססיה שאי אפשר לצאת ממנה? שבוע טוב...

אודי, תודה על תגובתך. כן, לפעמים גם בתחומים אחרים ה"טחינה " מפריעה לי. מה זה אומר? איך נפטרים מזה? לגבי המטפלת, אני ממש מרגישה באבל, אבל לעומת אבל (שחוויתי בעבר) האדם עליו אני מתאבלת חי וקיים , ואם רק ארצה אוכל לראותו. ןזה מה שלא נותן לי מנוח. אני שלמה עם החלטתי שהטיפול הסתיים, אך קשה לי להשלים עם העובדה שגם הקשר הסתיים, ושהוא לא ניתן למימוש בשום דרך. אודה על תגובתך...

שלום, יש לי חבר כבר תקופה ארוכה יחסית ושמתי לב לפני כמה זמן שיש לו קושי בהתבטאות. בהתחלה חשבתי שהוא סתם קצת ביישן ולא רוצה לשתף אותי בדברים שעוברים עליו אבל אח"כ הבנתי שפשוט קשה לו לתרגם את המחשבות שלו למילים ממשיות כששאלתי אותו לגבי זה הוא אמר לי שזה נכון ואח"כ הוא אמר שגם הזיכרון שלו לא הכי טוב רציתי לדעת אם זו בעיה רפואית, גנטית, פסיכולוגית, דיסלקציה כלשהי... והאם ניתן לטפל? כיצד ואצל איזה איש מקצוע? אודה לתשובה מהירה יום טוב :)

היי, קודם כל תודה על התגובה העניין הוא שהוא לא טוב בכל התחום ההומני ככה שזה לא ממש עוזר וחוץ מזה הייתי רוצה לדעת אם אפשר בעזרת טיפול כלשהו לטפל בבעיה ישירות ולא רקלמצוא לה פתרונות חלופיים

שלום, אחי בן ה-16 בעל IQ מעל הממוצע, מאובחן כסובל בבעיית קשב וריכוז, מאז ומתמיד היה בעל מזג מאוד חם, תוקפני ועצבני. בשנה האחרונה כאשר מתווכחים איתו הוא מאבד שליטה (הוא לא אלים כלפינו!),צועק, צורח בצורה חסרת פרופורציה, עולה לחדרו ומכה באגרופיו קירות עד שפוצע את עצמו. הוא עצמו היה רוצה להפסיק להתנהג כך(הדבר מפריע לו גם בקשרים חברתייים), אך הוא לא יודע איך, הוןא מרגיש שהוא לא שולט בעצביו. אני רוצה לציין שבעבר טופל אצל פסיכולוג כשלוש שנים אך לא ראינו התקדמות כלשהי וכאשר אובחן כסובל בבעיית קשב וריכוז נתנו לו רטאלין אך גופו הגיב בצורה לא טובה לתרופה. האם זה שהוא בגיל ההתבגרות יש השפעה ניכרת להתנהגות זו? בנוסף, אחי סיפר לי שלעיתים כאשר נזכר במריבה כלשהי שקרתה לפני כ-4 שנים , מרגיש בגופו רעד, האם זה עצבים? מקווה שתוכל לתת לי כיוון כלשהו של עזרה, תודה, עדי.

היי, אלו אפשרויות נוספות ,אתה מתכוון, שכדאי לבדוק עם הרופא?ואיזה רופא?(ילדים/פסיכאטר/פסכולוג..?) היום שוב, הייתה לו התפרצות זעם ,וכמעט שבר את דלת חדרו.. חשוב לי להבהיר, שלא מדובר בילד "עבריין", לאחר התפרצות הזעם אנחנו מדברים והוא אומר "את לעולם לא תוכלי להבין אותי, אני לא יודע למה אני מגיב ככה.... אני מנסה להרגיע את עצמי וזה מעצבן אותי יותר...", "אני הרסתי לעצמי את כל היום... כל היום יהיה חרא..." , אני מנסה לדבר איתו ולחשוב באופן חיובי, אבל ההתפרצויות שלו חוזרות על עצמן ללא שינוי.. תודה, ערב טוב עדי.

הי אודי ופורום יקרים, חסרתם לי בנכר. הרבה קורה, אבל בוחרת לשתף במשהו במשהו אחר. ראיתי עם בנותי את ההצגה "פיטר פן" - תמידזכרתי את זה כסיפור של חוסר רצון להתבגר. אני לא יודעת אם זו הפרשנות של ההצגה הספציפית הזו או שזה תמיד היה בסיפור ורק עכשיו זה בלט לי כל כך- החיפוש אחר אמא ומצד שני הבריחה מאמא. ישבתי בהצגה וראיתי את הילדים האבודים מחפשים אמא שתספר להם סיפור לפני השינה ופיטר פן מביא להם את וונדי והוא והם מבקשים ממנה להיות אמא שלהם. וונדי ואחיה חוזרים הביתה בגלל הגעגועים לאמא. אפילו שודדי הים הקשוחים מחפשים אמא. הבנות שלי דמעו (וגם אני) כשפיטר מספר לוונדי כי כשעף פעם חזרה אל ביתו החלון היה סגור וילד אחר שכב במיטתו. אמא זה אומר חיבוק וחום וטיפול וסיפור לפני השינה אבל אמא זה גם אומר משמעת וחוקים וחוסר יכולת להיות ילד עד הסוף. כי צריך לברוח מאמא כדי לחיות בארץ לעולם לא ולהיות ילד על באמת. ההצגה גרמה לי לחשוב על ויניקוט והאמא הטובה דייה שיכולה לאפשר גם לילד להיות הוא. שאולי מאמא כזו לא צריך לברוח עד ארץ לעולם לא. וחשבתי על נפרדות מאמא. וכמובן מייד יסורי המצפון - האם אני מאפשרת לילדות שלי פשוט להיות ילדות?

לד"ר אודי שלום: תשלח לי בבקשה את כל השאלות שאתה מעוניין לשמוע על מנת שיעזרו לך במתן עזרה כי קשה לי מאוד לבוא לביקור.... תודה מראש על ההבנה...

שלום: קודם כל תןדה רבה על הקשב הרב וההתענינות. פרטים נוספים: הבן שלי מאוד נורמטיבי בהתנהגותיו אינו מבקש דברים שאיני יכולה להביא לדוגמה לאחרונה הוא ביקש אופניים, ולא התעקש על זה והוא בלשונו אמר:"אמא בסדר אם לא יכולה עכשיו אז כשיהיה כסף בידך". בנוסף לזאת כשהיה בן ארבע הילדים היו מכים אותו בשכונה תגובתו לגבי זה היתה קצת איטית והיה רק בא ובוכה, לאחרונה הוא מעז גם להכות( זה לא אומר שאני מעודדת התנהגות כזו כי בסך הכל הוא ילד ואינו יודע אילו מכות מזיקות וכל מכה מזיקה לכן אני שמה לב כל הזמן כשהוא משחק עם הילדים). יתרה מזה אני מגבילה לו את השעות שהוא משחק בהם ותמיד נותנת הוראות זה מותר וזה אסור(איני יודעת אם אני מגזימה לפעמים). לפעמים הוא עצבני, אך מהר חוזר ומשחק במיוחד עם אחותו שקטנה ממנו בשנתיים. את ההתנהגות שתיארתי התחיל לפני כמה חודשים ויש להוסיף שהוא אינו עושה דבר רק יושב על הרצפה עם המכנס קצת למטה (יש לציין לא עד שהאיבריו המיניים נראות רק קצת את הטוסיק על הרצפה ויושב . חשוב לציין: שהיתה לא בעיה במערכת העיכול כי היתה לו עצירות , האם זה קשור ?. בגן התנהגותיו נורמליות והמורה אומרת שהוא מצוין ויש לו קליטה לכל דבר. שאלה נוספת גם: איך להתנהג עם ילד עצבני כיצד ניתן להוציא ממנו מה מדאיג אותו.

אני אשמח להבין את הקושי של חלק מהאנשים לשתף ולדבר. למה יש אנשים" סגורים" יותר האחרים? לי זה מרגיש כמו סוג של מוגבלות. וואו כמה כתבתי היום... רוני.

אודי שלום רב. כול נושאי המודעות, מודעות חברתית ואישית, אנטליגנציה רגשית וחברתית וכו' מאוד מעניינים אותי. אני מצליחה לאבחן ולפענח הבעות פנים, תזוזות של אנשים וממש מנתחת אחד לאחד. רציתי לדעת אילו ספרים כדאי לקרוא בנושא? מה אפשר ללמוד באוניברסיטה בקשר לזה? האם בהכרח תואר בפסיכולוגיה? במה אפשר לעסוק בעתיד עם נתונים כאלו? תודה רבה רבה מראש! דנה

אודי, האם יש לך כתובת מייל בה אוכל להחזיר לך תשובה? תודה, דנה.

מדוע מטפל נושט מטופל? האם אין מגבלה על כך?

בטיפול תרופתי נגד דיכאון אצל מבוגרים, האם נמצאה יעילות של אחד על פני השני בין ציפרלקס לויפאקס?

שכחתי להוסיף, שהתקפי חרדה אלו צצים לי משום מקום. רגע אחד אני מרגישה מצויין ורואה סרט ופתאום אני מרגישה פחד טהור (אם יש דבר כזה) משתלט עלי ואני לא יכולה לעושות כלום, אני מרגישה שאני אשתגעה או אמות אם זה לא יפסק. התקף אחרון היה לי לפני כשעתיים (לכן אולי התיישבתי לחפש עזרה דרך האינטרנט, כי אני יודעת שלא יוכל להירדם ואני פוחדת מהתקף הבא - הבילתי נמנע שמחקה לי בעוד כמה שעות).

קטי יקרה כפי שציינתי קודם ניתן לעזור לך אנא התקשרי לנייד שלי ונדבר 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אני מכיר ומבין את הבעיה, עזרתי לעשרות רבות של אנשים להיפטר מזה לתמיד!!! ללא כדורים! אם את מעונינת לשמוע עוד על הנושא צרי קשר. אייל 0955 884 050

שלום רב, אני לא יודעת האם אני פונה למקום הנכון, אבל החלטתי לנסות. כיום אני בת 28. הפרעות חרדה ראשונות התקיפו אותי בתחילת התואר הראשון (בגיל 23), אך הם פסקו בעצמם ללא כל התערבות רפואית. לצערי, השבוע פעם נוספת התחלתי להרגיש בסימפטומים שמאפיינים את ההתקפי החרדה שלי: 1) חוסר שינה (אני מצליחה לישון עד ל-3 שעות בלילה ולפעמים נרדמת ל-10 דקות בצהריים, אבל מייד מתעוררת). 2) לחץ בעניים (ההרגשה שהעניים יוצאים מהגולגולת בגלל איזה לחץ פנימי) ולכן אני לא יכולה לעבוד במחשב או לקרוא. 3) הרגשה של פניקה, שאני לא מצליחה להשתלט עליה. זה בא כמעין אינסטינקט של פחד מאוד חזק, אך אין לו כל סיבה רציאונלית. 4) לחץ עז בבית החזה (במיוחד בלילה או כשאני לבד). לכן, בהתחלה חשבתי שאני הולכת למות בגלל איזה מחלה בתרם התגלתה. 5) סחרחורת. בימים הרעים אני מרגישה שהברכיים שלי רועדות (אבל יש סיכוי שזה בגלל פניקה ולא סחרחורת). 6) הסימפטום הכי לא נעים (שמגביל אותי מאוד) זה התקפי שלשול שבאים כמעט כל פעם בזמן התקף חרדה חזק במיוחד (זה לא קורה כל פעם, אלא רק כשאני מרגישה פניקה מטורפת ובילתי נשלטת). *** עשיתי את כל בדיקות הלב, צילומי בית החזה, ריאות ואפילו סינוסיטיס (כי חשבתי שזה המקור ללחץ בעניים). *** עשיתי בדיקות ללחץ דם ואפילו קניתי מכשיר למדידה ביתית, כי אחד הרופאים אמר לי שנראה לו שכל הבעיות שלי מצביעות על לחץ דם גבוהה (אבל גם זה התברר כטעות). *** בעבר ניסיתי לקחת כדורים שהרופאים המליצו לי, אך מכל אחד מהם הייתה לי תופעת לוואי זהה - הקאה (אבל זו התגובה של הגוף שלי לרוב הכדורים). בבקשה תעזרו לי למצוא דרך לשלוט על התקפי חרדה אלו.

קטי יקרה שלום רב ךף לעניות דעתי אכן הגעת למקום הנכון. אשמח לעזור לך התמודד עם קשייך. השיטה בה אני עובד אינה מערבת טיפול תרופתי מדובר בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק כשהמגמה ללמדך לשלוט בצורה רצוניתעל אותן תופעות בלתי רצוניות. מדובר בטיפול קצר מועד וממוקד. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים טל נייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני בן 35 , ולאחרונה בחלומות צצים זיכרונות שהיו מודחקים עד היום , שגורמים לי לשער שהייתה חוויה או חוויות טראומטיות בילדות כניראה עם אבא של חבר , אני עדיין לא יודע מה בדיוק היה , אבל מאוד מנסה להבין ... כל פעם כשאני מתעורר מחלום כזה , בדיוק לפני שאני אמור להבין מה קרה , יש מעיין מחסום שכאילו זורק אותי הצידה ואני שוכח על מה חשבתי או מה היה בדיוק בחלום. אותו דבר קורה כשאני במציאות מנסה לחשוב על זה ... יש דרך במציאות שיכולה לעזור לי להגיע לזיכרונות המודחקים ? תודה , אמיר.

שלום ,תודה רבה על המידע , האם הדרך היחידה להזכר היא בעזרת איש מקצוע ? האם היפנוזה עצמית יכולה לתרום לזה משהו ? (יתכן שאני אומר שטויות) אני מפחד מההשפעה שיכולה להיות לדברים שיתגלו , כי אני גם חושש שאני לא מודע כרגע במציאות לצד נוסף שיש לי , דברים מסויימים שקרו בעבר גורמים לי לחשוב שהייתה השפעה מרחיקת לכת לדברים שקרו בילדות , ויתכן שהידיעה על הדברים - תהרוס דברים טובים (אני נשוי עם ילד) תודה על העזרה ! אמיר.

אני חושבת שהלכתי על גדול מידי. הלחץ הורג אותי.הכסף...האחריות... אני מתחילה ממש מאפס.ממש ככה. נפילה הפעם תהיה סופית. הפחד הורג אותי.אני לא ישנה בלילות,לא מתפקדת ביום. לא רוצה את כל זה...רוצה לברוח. החיים האלה גדולים עלי.

אודי, בתמימותי חשבתי שאוכל למצוא משהו טוב יותר, כאילו שהאפשרויות רק החלו להפתח בפני. ביהירות הזו שלי, בקושי להתארגן נכון מול המציאות ניצחה שוב הפנטזיה. מה חשבתי לעצמי. רצו שאודיע מהיום למחר. איך אפשר? רציתי לגלגל אותה עוד בדמיוני. להאמין שאמצא בדיוק כמוה רק טיפה יותר גדולה וזולה ועוד חלונות בצדה השני. לעשות קומבינציה של מציאות ודמיון. וזו היתה הזדמנות שלא תחזור יותר לעולם. כמה דירות כאלה יש? במקום לשמוח על זה שתמיד נותנים לי את האפשרות לבחור אני אבלה נחרדת ונלחצת. מה בס"הכ ביקשתי? לרצות ולא לרצות? להסכים ולסרב? וככה כל חיי נראים- החמצה אחת סדרתית גדולה של אפשרויות. כל אתמול ראיתי דירות איומות שגרמו לי לדכאון נורא כי כבר דמיינתי את עצמי גרה שם, וגם ידעתי שלעולם לעולם לא אמצא אחת כמותה. וכל חיי אשאר בבור העלוב הזה בלי יכולת להתרומם מעלה עם הטעם המר של ההחמצה הנוראה. הגיע הזמן לשוב וללבוש את בגדי אבלותי. אין לי כנראה כשרון למציאות. רפאים

שלום רב. היום אני חוגג יומהולדת 27. אמא שלי חזרה מהעבודה עם בלונים ביד ועוגת יומהולת. זה לא שאני מאלה שמקללים את היום שהם גדלו בשנה ואיזה דכאון כי מזדקנים.. אבל אני הרגשתי ממש רע עם זה שהיא הייתה טובה איתי והביאה לי בלונים וקנתה לי עוגה. גם שנה שעברה קנו לי עוגה ואני ממש פוצצתי את כל העסק והיה בלאגן בבית. ואני לא יודע אם זה קשור אבל..אני סטודנט כרגע,וכל פעם ההורים שלי רוצים לעזור לי בכסף וכל זה אני אף פעם לא לוקח מהם כלום ודוחה אותם. האם משהו לא בסדר בי?! זה לא קורה לי כאשר זה בא מהחברים שלי.

שלום רב. אני אובד עצות. בני בן 24 חזר בתשובה. בעבר היה תלמיד מצטיין אם כי לא משקיען. כישוריו היו בתחום המדעים המדוייקים, פילוסופיה ולשון. מן היום שחזר בתשובה, ואולי אף קודם, נעשה קודר. בתחילת החזרה בתשובה שמע קולות המדברים אליו, ומראות המאיימים עליו ועל בני משפחתו בגלל היותם חילונים. לאחר שהוחלפו המזוזות בבית, ולאחר שהוכשרו הכלים בבית, סר מעל הבית האיום ובני חזר אליו ואף לאכול בבית. הוא הלך לישיבה ושם התערער מצבו הגופני. לאחר שבועיים החזרנו אותו הביתה כשהוא, גופנית, בתת משקל. מבחינה נפשית הוא היה בסוג של דכאון. מכיוון שהוא בוגר, אי אפשר היה לקחת אותו לטיפול נפשי. רופא המשפחה נתן לו טיפול בפרוזק. טיפול שעזר לו במידה מסויימת. הוא למד במשך השנה אצל רב במקום תוך שהוא מתרחק מכל דבר של מעשה. לאחר כשמונה חודשים של למידה אצל הרב, הרגיש שהוא חזק מספיק ויודע די לחזור ללימודים. הוא חזר לישיבה אחרת ושם שהה כחודשיים. בסופו של דבר גם אותה הוא נטש ושב הביתה. הוא מנותק מכל חבריו. איננו מביט בנשים. כשמישהי פונה אליו הוא מסב את מבטו. הוא יושב שעות לבדו ובוהה בחלל. קורא בספרי ברסלב, שוטף את מוחו בדברי רבנים באינטרנט, ומתנהג באגואיזם צרוף. כשאומרים לו, אני או אמו, או אחותו, שאנו מודאגים, הוא מגיב כך: "זו בעייה שלכם ולא שלי." שאלה: האם אני מודאג לשוא? האם זה התהליך הרגיל של חוזרים בתשובה? מה אפשר לעשות מבלי להפקיע ממנו את האוטונומיה שלו?

בן 17 ובן 15. הגדול מאז ומתמיד היה קשה ,תמיד בתחושת המקופח, מאז היותם צעירים מתעלל בצעיר, רודה בו, לועג לו בלי הרף , מחקה אותו כאילו היה מפגר, ומילד חמוד ושמח וחייכני (הצעיר) הפך לילד סגור מופנם ורגיש עד מאוד עד כדי שצריך ללכת עימו על ביצים. היום המצב הוא שהגדול לא מדבר עם הצעיר מספר חודשים, לא מדבר אבל ממשיך ללעוג ולהנמיך אותו עד מצב שהצעיר כבר לחלויטין מפסיק לדבר ו/או לנהל שיחות איתנו הוריו מחשש ללעגו של אחיו. מצב הצעיר קשה ביותר. אנינני מעוניינת לגשת עימו לטיפול פסיכולוגי, קודם כל הוא כבר לא ילד קטן שאפשר לקחת לפסיכולוג, דבר שני, אינני מעוניינת לתת לו את התחושה שדווקא הוא זה שצריך פסיכולוג, הרי הבעיה היא אצל אחיו הגדול שפיתח עם הזמן הפרעות התנהגותיות בכל הקשור לאחיו ולא הוא. הוא המדוכא לא המדכא. איך יוצאים מהפלונטר הזה. כל דבר שאני מנסה לעשות, ניראה לי רק מחמיר את המצב. כל כך כואב לי. אני לא ראיתי בשום בית אחים שלא מדברים . אחים ששונאים אחד את השני. נכון זה קיים בהרבה משפחות אבל כשגדולים ובוגרים לא בגיל כזה צעיר. יש לי חשש כבד שהברוגז הזה יהפוך לקבעון במישפחה. מה עושים? תודה.

הי שולי, קראתי את ההודעה שלך ומאוד הזדהתי פתאום חזרתי אחורה בזמן לתקופה בה אחי הגדול ממני היה מתעמר בי לועג לי וצוחק עלי ללא הרף.הוא היה מפיק הנאה צרופה מלהשפיל אותי לפני כולם (ולא משנה מי-חברים,משפחה).ומשום היותו בחור מבריק ושנון הוא היה גורם לכולם לגחך או לצחוק וזה היה גורם לי להרגיש כל כך מושפלת דחויה ובסופו של דבר הדימוי העצמי שלי (שגם ככה נורא שברירי)נפגע אנושות.למרות שכלפי חוץ הייתי נלחמת בו ומחזירה מהלומות מילוליות בפנים הייתי מתכווצת.בשלב מסוים הפחד מפני הלעג שלו והבוז שלו כלפי גרם לי להמנע מלדבר ולהשמיע את דעותיי בפורום משפחתי בין אם הוא נמצא בסביבה ובין אם לא אך כאשר היה נוכח הייתי מעדיפה פשוט לצמצם כמה שיותר שהות במחיצתו ובמחיצת משפחתי ומסתגרת בחדרי או פשוט נעלמת.זה הגיע למצב שהפסקנו לדבר כמה שנים באותה תקופה.וכמובן היו לכך השלכות גם באינטראקציה עם אנשים שהם לא משפחה (עשיתי הכללה כלפי כולם כי באמת הצלחתי להפנים את זה שאני כל מה שאחי אומר עלי).זה נבע בעיקר מרגישות מאוד גבוהה שלי,מדימוי עצמי נמוך שגם ככה היה לי ומהצורך התמידי הזה שלי לקבל מאחי הערכה כי אני מאוד מעריכה אותו. ולמרות כל האמור פה אני עכשיו במקום קצת שונה.הדברים האלה התרחשו בעיקר בגיל ההתבגרות שלי ושלו כשהזהות רק מתעצבת ובתוך כל השינויים הגופניים והחברתיים כל אחד מפתח תסכולים אותם אח שלי העדיף להוציא עלי במקום לתעל אותם בצורה פחות הרסנית.עכשיו אני חייבת לציין שיש בינינו הערכה הדדית משום שהדימוי העצמי של אחי הוא הרבה יותר גבוה ובעיקר כי השינוי חל אצלי כי הבנתי מאיפה זה נובע ושכל מה שאמר עלי לא נכון (כי העובדות בשטח מראות אחרת)ובסופו של דבר כאשר הוא ראה שאני חזקה ודבריו לא משפיעים עלי זה כבר לא שירת אצלו את המטרה של העלאת האגו על חשבון מישהו אחר. אבל את כל זה לא עשיתי לבד זה כתוצאה של טיפול פסיכולוגי (קצת מאוחר). אילו אימא שלי הייתה שמה לב אולי הייתי מקבלת עזרה הרבה לפני כלומר בזמן שזה התרחש ולכי תדעי אולי היו נראים הדברים אחרת... אני מצטערת שזה כל כך ארוך וכל הכבוד לך שאת שמה לב ואיכפת לך כי זה לא מובן מאליו.את הצעד הראשון כבר עשית וזה המודעות והרצון לסייע. אני מבטיחה לך שיהיה בסדר אבל צריך לעשות שיהיה בסדר. אני לא איש מקצוע ואני לא יודעת אם הורים צריכים להתערב וכיצד אבל אני כן יודעת שאם הייתי מקבלת את הסימפתיה הזאת מהוריי לא הייתי מרגישה כל כך לבד...

בכך שפתחת את ליבך בפניי. אני קוראת ולא מאמינה, הכל כ"כ מתאים. זה הרי ברור לי שהגדול מתנהג כך מיתוך חוסר הביטחון שלו,מיתוך קנאה אולי באחיו הצעיר, מיתוך רצון להרגיש למעלה כשהצעיר למטה. אני משתדלת ככל יכולתי להגן עליו ולהסביר לו , אך עדיין מרגישה חסרת אונים וכואבת על שאין צחוק והנאה ואהבה וכיף בחייהם של שניהם כאחים. כמוך , גם אצלי הצעיר מאוד מעריך ואוהב את אחיו ומשווע בכל ליבו שיאהב אותו ויגונן עליו ויהיהי בשבילו "אח גדול" והוא לא זוכה לכך. זה נורא נורא כואב לי. ולכן פניתי פה לפסיכולוג כדי לקבל איזושהי עצה, איזשהו כיוון שאולי לא חשבתי עליו, וזאת מבלי להכניס דרמה יותר מידי לחיינו. )(דרמה ,מבחינתי , זה להתחיל בטיפולים של פסיכולוג ). ובכל מיקרה , מודה לך על שהשקעת פה מחשבה ואנרגיה על מנת לכתוב את הדברים שלך. כי יש בהם משהו מנחם ומעורר תיקווה לגבי השנים הבאות. תודה.

היי אודי, יש לי בעיה עם הילד שלי הוא בן שמונה,ילש מקסים בוגר ואחראי,הבעיה איתו שבבית ספר הוא מתחצף,בקייטנה אמר על המדריך שהוא דפוק,הוא ילד מאוד תחרותי וכשלא הולך לא הוא מאבד אשתונות ,אציין שבבית הוא ילד מקסים ללא כל בעיה ,הוא הצעיר מבין האחים איך נוהגים איתו?כדי ששנה הבעה תעבור בשלום??

מקווה שאמצא כאן איזשהי עזרה. אני בן 32, עדיין גר אצל הורי. פוטרתי מעבודתי לאחר שנתיים. מאז שסיימתי תואר אקדמי באחד ממדעי החברה אני עובד בעבודות שלא ממצות אותי, מחליף עבודה כל שנתיים שלוש, לא מוצא שום כיוון, רב הזמן אני בבית לבדי. אני מרגיש ריקנות בפנים, הולך ברחוב כמו "מת-חי", אין לי כח וחשק לעשות כלום. אני רואה איך כולם מתקדמים ורק אני נשאר במקום, ובוכה בלב. באיבחון שנעשה לי לפני מס' שנים נאמר שיש לי הפרעת אישיות, ואין שום דבר שניתן לעשות בנידון. חייב עזרה. כלשהי.

אינני מעוניין אפילו לשקול לקחת תרופות בגלל כל תופעות הלוואי שלהן. האם אתה משוכנע שהדבר נחוץ במקרה שלי?

לפני כשבועיים הבטחתי למטפל שלי לקחת את כל החודש הקרוב באופטימיות ובקלות.הייתי אצלו אתמול והתנהגתי לפי מה שסיכמנו... אבל בלילות תוקפים אותי מחשבות שליליות ופחדים ואני נשארת איתם לבד. הוא אומר שאם אתחיל לעבוד לפי ההמלצות שלו העתיד שלי יהיה ורוד על בטוח... נורא קשה לפעול בחוץ באופטימיות כשבפנים נמצאת ילדה קטנה,פגועה ומפוחדת. לבד לי.

נתת לי הרבה חומר למחשבה.. ותודה. אם כי חומר לא קל... ראשית, רוצה רק לתקן את הרושם שקיבלת ושזיעזע אותי וצרם - זה בשום אופן לא אוירת פיתוי. יש לי אב שבעברו היה מאד אלים,עצבני ואימפולסיבי . אך היה לו גם צד חם ואוהב -חונק ++מניפולטיבי - זה מה שסיבך אותי והקשה ועדיין מקשה עלי להינתק רגשית. האווירה בינינו או יותר נכון התחושה הדומיננטית שלי במערכת הזו היא של פולשנות (במסווה של דאגה מצידו-ושהיא לעיתים גולשת למסרים לא ברורים) והתעללות (מילולית) . לעיתים חושבת שאילו הייתי מקבלת מהילדות מסר אחיד וחד משמעי של התעללות אז הכל היה לי יותר ברור ופחות מבלבל. אבל כל זה אולי כבר לא משנה יותר... בקשר להיפנוזה - מה שאמרת חידש לי כי חשבתי שהיא כלי להעברת דברים (בעיקר זכרונות) מתת המודע (אשר לעולם "לא משקר")- אל המודע (שתמיד יכול "לשקר")- האם אני טועה בגדול?? ודבר אחרון - הבנתי שאתה כן חושב שכדאי "להיכנס לזה" ולהעמיק חקור.. אבל לא כל כך הבנתי את המשפט האחרון - למה כוונתך ב'איש מקצוע מיומן ביותר בכגון אלו' ? - פסיכולוג קליני? או אחר?? ו'מתוך מודעות למגבלות הכלים' - לאילו כלים התכוונת שיכולים לרענן את הזיכרון אך נתונים להשפעה מבחוץ? סליחה שהארכתי.. מקווה שלא העמסתי מדיי? מודה לך מאד (מיקה)

שלום: יש לי בן בן 6 ,לאחרונה אני מוצאת אותו בשירותים כאשר הוא מוריד קצת את המכנס ויושב על הרצפה, שאלתי אותו אם הוא רואה מישהו שעושה את זה הוא אמר לא ומתחיל לבכות, אני מבקשת עזרה כיצד להתמודד עם תופעה כזאת מה סיבותיה , והאם זה טבעי ותודה נראש על העזרה.

פרטים נוספים: שלום, ותודה רבה על ההתיחסות: לגבי האם הוא מתנהג משהו אחרת מחוץ לשירותים: כן, לפעמים הוא יושב בחדר בפינה עם אותה התנהגות הוא רק יושב על הרצפה ולא עושה דבר, קצת מוריד את המכנס ויושב על הרצפה למה , לא יודעת?(האם זוהי התנהגות טבעית לחלןטין ואין צורך לדאגה, כיצד להתמודד). לפעמים אם הוא מתנהג התנהגות מפריעה מכה אותו קצת על הידיים או פשוט מונעת ממנו דברים שהוא אוהב( לזמן קצר). בתחום זה ברצוני לשאול כיצד להתמודד עם ילדים שאינם שומעים את המלה או מתנהגים התנהגות אינה תקינה (כיצד התנהגות לא תקינה מוגדרת בפסיכולוגיה ). בקשר לשאלתך למה הוא בוכה? איני יודעת רק מעצם שאלתי למה אתה עושה את זה, ואני ממבקשת ממנו להיכנס לשירותים אם הוןא צריך אבל אינו עונה.

היי אודי ציפור הלייל... תודה רבה על מילותייך. עדיין ההיסטריה לא מרפה, יש לי כאבי ראש/ בטן שלא מרפים. אמרת להרפות מעט ואז המציאות והפנטסיה מתחילות להתחבר. וכ"כ קשה לי להרפות. וזו לא המציאות שסוגרת עלי. זו אני שסוגרת על עצמי. הפיצול הזה בין מציאות לדמיון יכול להיות מותר אם באמת נותנים לחיי הדמיון לפעפע לתוך המציאות. והסדק הצר הזה הוא גם המקום שמשאירים לדמיון. המרווח הזה, המרחב הזה (לא אני לא הולכת להשמע עכשיו כמו ויניקוט- אבל אהבתי את ה"ייצוג מציאותי טוב טוב דיו של הבית החדש". זה עזר לי להרגיש שיש אלמנטים ביקום שמתאימים אותם לי, שעוברים איזה עיבוד והמרה). ואני באמת רציתי בית שישאיר מקום לדמיון. שהשטח הגדול יהיה פנימי דווקא ולא חיצוני. שאני רוצה באמת להפליג בשטחי- הדמיוני, אבל צריכה תנאים מדוייקים להפלגה כי יש לי בעיות הסתגלות (קשות). וזהו בינתיים אודי, יש לך כנראה ייצוג מציאותי טוב דיו של דמות האובייקט לו אני זקוקה... בהערכה רבה עד מאוד רפאים (אשמח לעדכן בהתפתחויות- להרפות, להרפות, להרפות, להרפות, להרפות...).

שלום לך אודי, אני נשואה שנים רבות, וכמובן אי אפשר בלי עליות וירידות והמון משברים, אךהמשכנו למרות הכל. ילדינו התחתנו ועזבו את הבית, נכדים מקסימים יש ויש. אנחנו מארחים אותם והם אותנו, וכמובן גם מפגשים עם חברים ועם המשפחה המורחבת, למראית עין אנחנו נחשבים בעיני כולם זוג ומשפחה נורמטיבים,אך לצערי זה לא כך בכלל, מכיווןשאילו הייתי פחות סלחנית ומשטחת את כל המשברים שעברנו. מכל מיני סיבות לא ניפרדנו,חינוך ,ילדים,ערכים משפחתיים, ובקיצור נכון להיום אני במצב של אין לי מה להפסיד , דיי נמאס לי להיות נחמדה ולשטח נישארנו שנינו בבית התקשורת בנינו לקויה מאוד בלשון המעטה, חייבת לציין התיקשורת בנינו מלווה לא פעם באלימות מילוליתמצידו שגורמת לי להיתרחקות,והיתנתקות פיזית. אני מבקשת עצה דחופה תודה מראש.

שלום רב. אפתח ואומר אני מתנצל אם השאלה חזרה על עצמה בפורום כבר פעמים קודמות,אבל עבודתו של הפסיכולוג לעיתים יכולה להיות די משעממת. אני בחור בן 19, ואשמח אם תוכל לייעץ לי. אני מרגיש שאני נמצא בחוסר שקט מתמיד. הראש שלי עסוק במחשבות כל הזמן, ללא הפסקה, ואינו נותן לי מנוחה או הפסקה. אני מרגיש שהמצב הופך לבלתי נסבל. מה לעשות? תודה רבה ושבוע טוב.

שלום אני סוחבת איתי סיפור מורכב כבר 3 חודשים. הכרתי בחור, משכמו ומעלה איכותי ועם אישיות מיוחדת. הוא מהרגע הראשון ידע שאני יהיה אשתו ולמעשה הקדים את זמנו של הקשר בכמה שלבים טובים. אני לא הצלחתי להתאהב בו, לא נמשכת אליו, אבל גם קשה לי לוותר עליו. אני בטיפול פסיכולוגי. אבל על הדילמה הזאת התשובה נמצא אצלי. ואני בתוך בור שחור. האם יתכן שמשיכה וכימיה יכולים להשתלט דרך מימד לא מודע? יכול להיות שבגלל פחדים מודחקים (כמו פחד מאינטמיות) אני ידחה אותו? לי זה נראה מופרח. כימיה זה דבר טבעי: או שהוא קיים או שלא... אשמח לכל דעה... תודה מראש אורית

מנסה להיכנס שוב חטיפול. למה זה כל כך קשה?????? רוני.

הי. ניסיתי. כאן לא הצליח...

לפחות בעיניי, נתת לעצמך משהו מן התשובה - מדוע זה קשה כל-כך? אולי כי את מגלה, שוב, שאת רוצה, ורוצה הרבה וכאן ועכשיו, בלי המוני ניסיונות, אולי גם ללא מילים. ואולי גם היית רוצה שכל החלקים יקבלו את המגיע להם בה בעת, מבלי לפספס אזור שיצא מקופח. גם קצת מפחיד לגלות לפעמים. את מגלה מתוך שחפצה נפשך, אך מוצאת שהטיפול, גם הוא, מוגבל. חלקי. זקוק גם לשיתוף שלך מצדך. למילים. אבל, אולי קשה לאתר ולתת עוד מילים. גם לבקש. מאמץ נכבד. ואז באים אכזבה ותסכול - שבסופו של דבר גם עליהם מדברים. אבל, לאט לאט. חוצמזה, שגם לא קל (ואפשר לראות זאת רבות גם בפורום) עם תחושת הנזקקות, התלות והחולשה. וגם - הקנאה היא רגש שלא תמיד קל להתמודד איתו, ולעתים, היא מעוררת אשמה ו/או בושה. מעט כתבת - עולם ומלואו שם נחבא. לא פשוט לתת לה הזדמנות, להצלחה. לקשר. לקירבה.

היי אודי, שמיים כחולים בבטן האדמה...? יכולה לצייר אותם רק כשהבטן לא שלי... בתוך חיי המציאותים יש יותר צרות (עם שורוק אבל גם בלי...) מאשר יצירתיות. מבוהלת עד אימה מכל אפשרות. כבר שנתיים מנסה לעבור דירה. שונאת עד מוות את זו הנוכחית היא סוגרת עלי. מרגישה בה כמו נמלה במחילה צרה. כל אחת אחרת עדיפה עליה. ובכל זאת מחפשת ולא מוצאת את הקסומה והאידאלית. שתתן לי השראה. חייבת בית שידבר אלי. שאני אוכל לטייל בו ולאהוב כל פינה. שיהיה בו האור הנכון, השקט הנכון הגודל המדוייק בעלי הבית הנכונים ואם שכחתי לומר- אז גם האזור הנכון והמחיר האפשרי. כ"כ הרבה פרמטרים. רציתי כשאפגוש בו תהיה לי הארה שתהיה לי ההתרגשות הזו- הנה משהו שנוצר בשבילי. שיש אלמנטים ביקום שבכל זאת מתאימים לי. והיום ראיתי משהו שמתקרב לדבר האידאלי אבל רק מתקרב- כי הוא לא היה בגודל הנכון. קטן מדי ואני חייבת מרחבים. אבל הוא היה מעוצב בחכמה רבה. כאילו ידע איך להתפרש נכון במרחב ולטשטש את האמת מעיני כל. והאמנתי לו לרגע. התבלבלתי לגמרי. כי הוא דיבר אלי אבל עדיין לא התגלם כמו שהפנטזיה שלי רקמה. כאילו צריך להעלים עיין מהפגמים כדי לקבל אותו ואני לא מסוגלת. חייבת להחליט עד מחר. עייפתי כבר מלחפש דירות. לא יתאפשר לי עוד לחפש. מזועזעת מהרעיון לעבור מקום. זה טראומטי מדי בשבילי. מזעזע אותי עוד יותר להחליט. יש משהו כ"כ חסר תקווה, משפיל ומייאש בהכרעה. אני רוצה את הכן והלא, את האולי והבטוח. ההתחייבות הזו, הוויתור על ההרגלים הישנים. אני כמו חתול שלא מסוגל לעזוב באמת. חתול אשפתות שמשחק כאילו באמת יש לו בית. פוחדת שאצטער על הכל שאתחרט, שיסגר עלי עולמי. שסוף העולם יגיע. שהפשרה והוויתור יכריזו על מות החלום. איך אני יכולה אודי לעזוב את הבית הזה שכ"כ הרבה כאב, יאוש ותהומות אינסופיים היו בו? איך אני מהונה את עצמי שאוכל להתרומם לעבר האור? הרי לא אוכל יותר לראות את הבית המדומיין. למה לקונקרטיות יש מחטים כ"כ חדות. בסוף אוותר חסרת כל. נטולת בית ובלי יכולת לדמיין את הבית. אולי אני לא באמת רוצה בחיים, בתנועה, בשינוי. תקועה כבר שנים באותו מקום. וכשאמרתי שאני מכורה לדיאלקטיקה התכוונתי שהיא מטלטלת אותי מצד לצד. שהיא לא מאפשרת לי באמת להכיל את הניגודים אלא רק לחוות את הקצוות בעוצמות הקיצוניות. ולכן אני מפחדת כ"כ מהשינוי. לקחת אחריות על משהו שאולי אצטער עליו אח"כ. ולהפסיד את הדירה שלי הנוכחית בצעד אל-חזור ולהתייסר ללא הרף- כי כמה שהיה לי בה רע זה היה לי לפחות מוכר. דברים בלתי הפיכים מפחידים אותי. ארגזים בין קירות ריקים לבנים. מצבי ביניים. מה עושים. לא מסוגלת להחליט. עוד לא חתמתי וכבר אבלה. מרגישה במילכוד. כל צעד שלא אעשה יחשב כטעות. איך יוצאים מהמערה. אולי נשארים בה. רפאים

אהלן רפאים, (שלחתי את ההודעה כהמשך לתגובתך אליי, על העץ הוותיק של חיות הים. נעזוב שם, שחזרתי אותה וגם שיניתי קצת. הנה כאן) את יודעת, יחסי הגומלין הפנימיים עם אותה דמות יהירה-אכזרית-ונעדרת-חמלה, הרעב הגדול ששם, הקושי בויסות שלו, המקומות התלושים והאבודים, הסחרחרה, כן, מכירה מחשבות ותפיסה מסוג דומה להפליא... רוצה להזכיר, שאין בהזדהות עם דמות פנימית כזאת כדי לבטל את ההכרה בכך שבאמת קרו דברים חמורים. היו פגיעות. פגיעות קשות. והיו טעויות. טעויות בלתי נסלחות. והתיקון... הזכרת את פנטזיית ההצלה והטיהור – אך לא היא התיקון; דיברת על המוות (ואנכי מתייחסת אליו במובן של התחלה מאפס) – גם הוא לא התיקון. כאן באמת נכנסים הפשרה והויתור... פרידה מהפנטזייה הלא ריאלית. סוף יבוא. ואולי יהא מעבר לנקודת האל חזור. זה מפחיד. להיות במקום חדש, הכלים של פעם לא מתאימים במיוחד, משהו מתרוקן, וצריך לתת לו, אח"כ להתאבל (הוי האבל תלוי הזמן), ואח"כ מילוי עדין מחדש. ועדיין המשיכה למוכר (כואב ככל שיהיה) כמה עצומה היא... המגע והירידה למציאות? אוף, כן... נגיעה צורבת במציאות לא תיתן את הטוב המושלם. יהיה שם רע. מעט. הרבה. יהיה. אממה - האכזבה / התסכול קל ככל שיהיה מובילים בקלות שוב אל אותה הזפת. אל ההזדככות בזפת. הנה יצרנו מן פטנט שכזה - מכיוון שאי אפשר הכל לבן - נעשה מאמצים כבירים שיהא הכל שחור כזפת. מנסים להשלות עצמנו שבכיוון הזה לפחות יש לנו שליטה. ההיפך הגמור הוא בעצם היינו הך (זיהום/טיהור; צמצום למינימום ומנגד כל המרחב כולו) אבל כמו שאי אפשר אידיאלי חיובי, אי אפשר גם שלילי. אז שוב יוצאים מתוסכלים שלא הצלחנו להשחיר לשחור משחור. תמיד נשאר איזה לבן שם. אלה גם התקווה והאור, שלא ניתן להכחידם. והמאמצים הללו, המאמצים הבלתי נלאים לחסום את האור, הם עושים הרבה רוח ואבק. (ד"א, המאמצים הללו, ככל הנראה, חושפים למתבונן הנבון והמבין את קיומה של התקווה שם בפנים, ובגדול..) אור, שמים תכולים, ענני כבשים - זה מזכיר לי איזה מקום בחו"ל שציירו בו שמיים בבטן האדמה, ואנשים מסתובבים בו, במקום המקורה והמחומם, בשעות הקטנות של הלילה כשבחוץ הטמפרטורה מתחת למינוס... וואו, זה מבלבל... ניגודים או לא... ועוד בהקשר למה שרשמת בעץ זה, (ואני מקנאה בך על יכולת-ותפקוד-והתקדמות-של-אעפי"כ-ולמרות-הכל, יש לך את זה) אספר דבר מה עליי - הייתי כמה שנים במרחב שהוא, בואי נגיד, בית עם סימן מינוס לפניו... מרחב פנימי שהורדתי למציאות (לא מומלץ לנסות, זה הרס בהגדרה, מה שנקרא מקום רע דיו). המרחב היה ללא קירות מטויחים צבועים, בלי רצפה, ללא הפרדות: כמטבח, כשירותים, כחדר אמבטיה. לא היה בו מקרר ששומר על הטוב, ולא רהיטים שמשתמשים בהם, או מיטה שישנים בה. אז, לא ידעתי מה עבר בפנטזיות הכי עמוקות. גם היום לא יודעת שאני מדמיינת או דמיינתי. אבל כנראה שיש שם פנטזיות גרנדיוזיות. יהירות ארורה וממאירה. היום אני נמצאת (חיצונית) בבית קטן וצנוע, נקי ומסודר. המרחב היותר מוגדר ומופרד הזה, זמן רב היה חלל די ריק. מזה חודשים מספר שיש לי בו רהיטים וכמה מוצרי חשמל בסיסיים כמקרר, מכונת כביסה. וצריך להשתמש. וצריך לשמור. שיקום ארוך וקשה. ולך תתמודד עם הקונטרסט... מניחה שאת צעירה ממני, ומהמעט שכתבת כאן, אני רואה בך המון בריאות ויופי של תפקוד ופוטנציאל לרפא את מה שזקוק לטיפול. ונורא בא לי לומר - "חאלאס משחקים בקקי". אבל יודעת גם כמה קשה. להתקדם. לא לשים מעצורים ולא למשוך חזק לאחור. יכולה לראות בך את הכוח שמניע קדימה, וגם באמת עושה זאת. שלך, סוריקטה

לסוריקטה היקרה... אני תמיד מתפעלת מיכולת ההתנסחות השלמה והנעה הזו שלך על הקרח (נדמה לי שם החיכוך עובר יותר בשלום...) שיש בה השקעה רגשית כ"כ גדולה. ואני שוב מודה לך על כך. כרגיל, זיהית המון נקודות והעלת אותם תחת המיקרוסקופ הייחודי לך. שאלת ה'קונטרסט' תמיד הציקה לי כי אני כנראה שואפת באיזה אורח תמים להלימה אותנטית- טוטאלית בין החוץ לפנים. לא יתכן שחיי החיצוניים ינועו כשחיי הפנימיים עדיין אגם קפוא. לא יתכן שיהיה לי בית ממשי כשאין לי עדיין בית פנימי כי אני עדיין גולה של עצמי. יש לי איזו שאיפה שהדברים תמיד יגיעו בסדר הנכון אחרת לא אוכל להאמין באמת שהם שם. הפיצול הזה נורא מפחיד כי הוא מתבטא בכל חלקת חיים שלי. האני 'הנראה' והמתפקד לא רומז על השבר הפנימי. ואז אני לא יודעת כבר מה נכון. זה נכון שאפשר להאחז בתאוריית החלקים של הגשטלט ולומר "יש לי חלקים כאלה ואחרים..." אבל מה באמת קובע את הרווחה הנפשית בעולם הזה? נקודת המבט של מי אתה בעיני אחרים- או מי אתה בעיני עצמך? ואני נותנת (עדיין) עדיפות לנקודת המבט שלי ( והמעוותת אולי). והאוייב נמצא בפנים וזה הכי מפחיד. ואני מחפשת בית צנוע ונכון לי כי אני לא מסתגלת. נמאס לי למחות נגד הבית. נגד עצמי. אולי אבנה לי בית מזפת שחורה כמו האסקימוסים...? ושוב, תודה לך סוריקטה על תבונותייך הבהירות והצחורות כשלג בהערכה רבה רפאים

ביתי בת ה12 התוודתה בפני שלה ולאחיה בן ה15 היו מספר פעמים של נגיעות באיברים אנטימיים אחד של השניה. לפי דבריה והתרשמותי הלא מקצועית- זה לא היה תוך כפייה של אחד מהם, אם כי אני מניחה שהאח המבוגר יותר- היה היוזם. לדבריה- היו כ5-6 אירועים כאלו שהתרחשו לפני כשנה ומאז לא קרו שוב. מה עושים?????? איך מתייחסים לזה??? האם אלו רק "משחקים" מתוך סקרנות או משהו חמור הרבה יותר? הצילו!!!

מה זה אומר דיווח? למי? אני רוצה לציין שאין לנו כוונה להתעלם ואנו רוצים לפתוח את הדברים לפי הצורך- אך בד בבד חוששים מתגובה שתוצאותיה יגרמו לנזקים אחרים- אולי שלא לצורך

מה הכוונה לדווח. למי? אני אני רוצה לציין שאין לנו כוונה להתעלם ממה שקרה אני מאד חוששת מההשלכות של פנייה לגורם מחוץ למשפחה. אילו דברים עלינו לברר עם הבן/הבת שישמשו אינדיקציה לבעיה שדורשת התערבות של מטפלים מבחוץ מעבר לשיחות שלנו והמשך תשומת לב

שלום רב, אני מסיימת בחודש הקרוב טיפול שנמשך שנה ואני רוצה להתייעץ איתך לגבי מספר דברים. כדאי שאני אציין תחילה שאני סובלת מדפרסונליזציה כבר 4 שנים. כנראה גם מדכאון ומדי פעם מחרדה. במשך כל השנה הזו בטיפול לא באמת הצלחתי להרגיש משהו כלפי המטפלת. אני יודעת שבאיזשהו מקום אני מחבבת אותה, אבל יש לי מן אפטיה כלפיה. הרבה פעמים כשהיא שאלה אותי איך אני מרגישה כלפי משהו, לא הרגשתי כלום. כשהיא שאלה אותי על מה אני חושבת, לא חשבתי על כלום. נראה לי הקשתי עליה כי כל הזמן הייתי מרוחקת,אדישה ואפטית. היא אמרה לי כמה פעמים שהיא מנסה לשבור את הקיר הזה שבינינו וכשהיא עושה את זה, אני מרחיקה אותה עוד יותר. ואפילו כשהיא אמרה לי את זה, לא היה לי אכפת. בכלל, כשהיא דיברה על דברים, הייתי כ"כ חסרת רגש. קשה לי להבין איך הצלחתי לבוא אליה במשך שנה. נדמה לי שהתייחסתי לטיפול כמן מטלה כעוד חלק משגרת החיים. היא מצידה הייתה ממש נחמדה. האמת, הרגשתי רע עם עצמי כי הרגשתי שבאמת אכפת לה ממני ואני מצידי מגלה חוסר אכפתיות. כחלק מחוסר העניין בטיפול, לא באתי הרבה פעמים לפגישות. פעם אחת לא באתי במשך חודש שלם. כשבאתי לבסוף היא שאלה אותי על התקופה הזאת ואם חשבתי עליה. בקושי חשבתי עליה במשך כל התקופה הזו ובטח שלא הרגשתי משהו. אני יותר חושבת, מנתחת דברים מאשר מרגישה דברים. החודש הזה לא שינה לי כלום, הכל נראה אותו דבר. אין שום משמעות לזמן מבחינתי. אני מרגישה כאילו הכל קורה בהווה בלבד. זה מוזר לי כל פעם מחדש להבין איך אני יכולה להיות מרוחקת ומנותקת ותוך כדי להרגיש הכל בעוצמה חזקה. אני לא באמת חסרת רגש. אני מניחה שזה נכון לגבי עצמי והחיים. אבל יש לי רגישות גדולה כלפי אנשים, במיוחד אנשים עם קשיים. אני מרגישה שהשאיפה הגדולה שלי בחיים עכשיו זה לנסות לעזור ולהיות כמה שיותר טובה כלפי אחרים. ואני רואה הכל, אני מודעת להכל. אני מרגישה שאני לא באמת חיה. אני שונאת את עצמי, את החיים שלי ואת הכשלונות שלי. המטפלת שלי ניסתה לגרום לי לדבר על הדברים האלו אבל לא רציתי. יותר קל לי לסבול את החיים כשלא אכפת לי. אני מניחה שאם הייתי מדברת על הדברים האלו, זה היה משפר חלק מבעיות הניתוק שלי, אבל תוך כדי זה היה שובר אותי לגמרי. זה לא שאני אוהבת את הניתוק הזה, פשוט התרגלתי לחיות איתו והוא משאיר אותי בחיים. זה די מדהים שאני מדוכאת ושונאת את עצמי ואת החיים שלי, וכולם חושבים שהכל בסדר אצלי. גם זה תודות לניתוק. הדבר שהכי קשה לי איתו באספקט של הניתוק זה כשאני מרגישה שאני מאבדת לחלוטין פוקוס והראייה שלי נעשית מוזרה. זה דווקא אחד הדברים שהשתפרו אצלי ובכל זאת כשזה קורה, זה בלתי נסבל. זה קרה לי השבוע כשהייתי עם חברות בקניון (קורה לי כמעט תמיד בקניונים). הכל הסתחרר ולא הרגשתי את עצמי, כאילו היה קשה לי להבין איפה אני ומה אני עושה. לא הבנתי איך אני מסוגלת ללכת וכמובן הראיה הנוראית הזו שאני לא מסוגלת להסביר אותה (ניסיתי להסביר אותה כמה פעמים בטיפול וזה קשה). הרגשתי מסוחררת ורק רציתי ללכת הביתה, לסגור את עצמי בחדר חשוך ללא רעשים. במקום זה ניסיתי להתמודד. אני כל הזמן מנסה להיות נורמלית, להגיד דברים נורמלים, אפילו לשאול ולהראות רגישות כשאני ממש לא מרגישה משהו. תהיתי אם החברות יכולות לראות שמשהו לא בסדר אצלי. אבל מהניסיון שלי, הן לא רואות. זה מדהים. סבלתי ככה במשך כמה שעות. זה כשרון לסבול כל שניה ותוך כדי לדבר, לחייך, לצחוק, להראות עניין. סטיתי לחלוטין מהנושא. אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה להגיד. אני מניחה שאני תוהה לאן להמשיך מכאן. אני חושבת שאין טעם בטיפול אחר כי לא אכפת לי מעצמי או מהחיים. אני מתקיימת איכשהו עד שבסופו של דבר אני אצטרך להתאבד. אני לא חושבת שמישהו מסוגל להבין כמה קשה לי, בטח שלא לראות את זה עלי. אני מרגישה שהכל אבוד מבחינתי. בגלל זה הניתוק הזה בסה"כ טוב לי. אני מפחדת מהעתיד. זה הדבר שהכי מפחיד אותי. העתיד הקרוב והרחוק. אני משתדלת מאוד לא לחשוב על דברים, לא לחשוב קדימה. אני לבד עם הכל (הטיפול עזר לי להרגיש קצת פחות לבד). אני תוהה אם לקבל את מצבי ולהמשיך כמו זומבי עד שלא יהיה מנוס מהתאבדות או איכשהו לנסות לטפל בעצמי. הטיפול הכי טוב יהיה להיות פשוט בנאדם אחר. אני באמת שלא רואה את עצמי מצליחה לחיות חיים נורמליים ותקינים. אני מיואשת מהחיים האלו. ואחרי הכל, כ"כ עצוב לי. אני מקווה שהבנת משהו מכל הבלאגן הזה. הראש שלי מלא במחשבות וכנראה אני קצת צריכה לפרוק מעצמי. אני אשמח לשמוע את דעתך על כל הנושא הזה. תודה.

אודי היא יצאה לחופש.. המטפלת.. ואני.. אני לא יכולה ממש להתמודד עם זה.. בפגישה האחרונה שלנו היא אמרה לי שהיא רוצה להתקשר אלי באמצע החופש שלה, לשאול לשלומי.. לדבר איתי.. אבל לפני שהיא נסעה השארתי לה הודעה, בהרבה כאב לב, שאני לא רוצה שהיא תתקשר, מפני שאני לא רוצה להרוס לה את החופש.. ועכשיו אני.. אני מרגישה כל כך רע.. כי.. אני כן רוצה שהיא תתקשר.. אני כן רוצה לשמוע את הקול שלה.. אני כן רוצה אותה.. אפילו רק לשיחת טלפון אחת קטנה.. אבל עכשיו מאוחר מידי.. אני יודעת שגם אם לא היה מאוחר מידי, לא הייתי אומרת לה שאני כן רוצה שתתקשר.. כי אני יודעת שאני עושה לה רע, ואני יודעת שהיא צריכה את המרחק ממני. אבל אודי.. אני לא יכולה להתמודד עם החופש שלה.. אני לא יכולה להתמודד עם הלבד הזה שהורג אותי.. ובנוסף להרגשה הקשה הזאת, אני מלקה את עצמי על שהשארתי לה הודעה שלא תתקשר אלי.. :( כמה שאני שונאת את עצמי. ממש שונאת. אין לי כח יותר, במיוחד לעצמי. מרגישה מטומטמת וטיפשה, ובמיוחד פתטית. צריכה למחוק אותה מתוכי, אחרת לא אצליח להתמודד.. צריכה למחוק אותי. :(

מנסה משעות אחה"צ לכתוב לך ופעמיים זה נמחק..(הודעות די ארוכות) האמונה הפטאליסטית שלי אומרת שאולי הגיע הזמן להרפות ושאולי עדיף שלא... אך מכיוון שהצורך להגיב נותר... אז אולי אנסה לקצר.. המקרה שתיארת מאד מזכיר לי משהו שקרה גם לי ונראה לי מאד בלתי הפיך באותו זמן. אבל אני לא עמדתי בתחושת התסכול הזו והתקשרתי אליה אחרי כמה ימים.. ותיאמנו זמן לשיחה בזמן החופשה שלה. אני לא יודעת מתוך איזה צורך זה בא אצלך - לבקש ממנה שלא תתקשר (אולי לנסות להראות לעצמך ולה שאת לא כל כך זקוקה לה? או לנסות לרכוש לך גם תחושת שליטה? ) אבל לדעתי זה מגביר את תחושת התסכול שממילא קיימת בעצם הפרידה ממנה בזמן החופשה וגם את תחושת האשמה שאת אומרת שאת 'מלקה את עצמך'.. את לא מרגישה שאת יכולה לשנות את דעתך מולה ולומר שאת כן זקוקה לדבר איתה? למה את מרגישה שזה מאוחר מדי? חוץ מזה , אני בטוחה שאת לא מקשה עליה כי אחרת היא לא היתה מציעה לך ביוזמתה שתתקשר. סמכי עליה שהיא יודעת להגן על הגבולות שלה ובטוחה שאין לה צורך להגן על עצמה ממך. יודעת שקל לומר, אבל תאהבי את עצמך ותכבדי את עצמך כי מגיע לך. פטנט לעשות זאת - לדמיין שאת חברתך הטובה ביותר ואיך היית מתנהגת אליה - אלייך? שלך, מיקה.

מיקה יקרה קודם כל, תודה רבה על התגובה.. ועל ההתעקשות כן להגיב למרות ש"עפת" פעמיים.. אני יודעת כמה זה מעצבן, ויכול לזרוק למקום לא טוב.. אז באמת תודה.. הבקשה שלי ממנה שלא תתקשר, נבעה כנראה מהרבה סיבות.. בין היתר ההרגשה שלי שהיא לוקחת את החופש ממני - כדי להתרחק ממני.. כי היא צריכה לנוח ממני.. כי אני יותר מידי קשה לה ומעיקה עליה וכו'.. לא רציתי שהיא תהרוס את החופש שלה בגללי.. גם ככה עשיתי לה ממש רע מהרגע שהיא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופש.. כנראה שאני מאוד מאוד מפוצלת.. מצד אחד החלק שהודיע לה שלא תתקשר אלי, מצד שני החלק שמאוד רוצה וצריך שהיא כן תתקשר.. אין לי אפשרות לתקן את מה שעשיתי.. גם אם הייתי רוצה.. מפני שהיא כבר יצאה לחופש.. לא נותר לי אלא להתמודד בדרכים המוכרות לי.. גם אם הן אינן נכונות או טובות.. ושוב.. באמת תודה.. שיר

היי אודי ניסיתי להיות בסדר.. אבל.. כמו תמיד אודי.. מנסה להיות בסדר ורק הורסת יותר, פוגעת (בי ובכל מי שמסביבי), עושה רע... אני לא יכולה להגיד לה שאני מתחרטת.. מפני שהיא כבר בחופשה.. והאמת אודי, גם אם היא לא היתה יוצאת עדיין, אני תוהה אם באמת הייתי מסוגלת להגיד לה שאני דווקא כן רוצה שהיא תתקשר אלי.. בכל מקרה, נראה שזה המצב.. נשארתי לגמרי לבד.. כמו תמיד בחיים.. בסוף נשארים לבד.. הייתי צריכה לדעת מלכתחילה.. תמיד לבד.. הכי טוב לבד.. כי מה כבר נשאר בחיים?.. רק הלבד.. הייתי צריכה ללמוד מזמן.. "לא לפתח ציפיות, לא לפתח אשליות". וכן אודי, אני צריכה למחוק אותה.. דווקא כשאני הכי זקוקה לה ורוצה אותה.. כי דווקא בזמנים האלה זה הכי כואב.. כאב שקשה לי להכיל.. קשה מידי.. :( שיר

בתי בת 9 ילדה אהובה חברותית ומקובלת הייתה ילדה עצמאית להפליא . במהלך החופש הגדול פיתחה מעין חרדה, אינה מסכימה לעזוב את הבית בלעדינו ההורים, לא הולכת יותר לחברות, מרגישה געגועים כאשר אנו הולכים לעבודה, מתקשרת בלי סוף במהלך היום, מרגישה כאבי בטן וראש כאשר אנו לא לידה . מיותר לציין כי מצב זה מעיק מאוד והייתי רוצה מאוד לעזור לה אך אין לי מושג איך?. ניסיתי לדבר ולדובב אותה להסביר לי מה קרה היא טוענת שאין היא יודעת למה היא מרגישה כך אבל זה המצב והדמעות פשוט זולגות מעיינה במהירות. אנא עזור לי האם זוהי אכן חרדה? ואיך אני מטפלת בה. תודה

סוריקטה יקרה.. תודה על מילותייך. לא תאמיני אבל אני כבר כמה ימים מנסחת את תגובתי אליך.. ומסתבר שכל הנושא הפגיע הזה (גם היחס שלך אלי) מאוד רגיש אצלי.. נתקלת לרוב בקשיי התבטאות.. קצת חבל לי.. במיוחד בגלל שהייתי רוצה שתדעי עד כמה היה לי משמעותי לקרוא אותך ולדעת שאת זוכרת פרטים כל כך קטנים עלי.. הפסנתר האהוב שלי.. אוי כמה אני מתגעגעת לנגינה עליו.. בנתיים פורטת על הגיטרה :) באמצע הלילה בשש בבוקר כשחוזרת מהעבודה.. העיקר להסחף אל עומק הצלילים.. לתת לbeing שלי את החוויה הזאת.. וואו זה כזה עוצמתי.. (את רואה :).. המוזיקה הזאת בהחלט סוחפת אותי.. סטיתי לגמרי :)) קלעת למטרה. הכאב העצום בא בעקבות ארוע ההרג בתלאביב לפני שבוע. ואת, בלי לדעת את זה.. כתבת; 'אך, הנה, שוב, בא אותו קול כובש מלמעלה ולא מתיר. להיות אישה. לטפח. לקבל.' איך ידעת סוריקטה..?? אני בשלבי יציאה, זה ריסק אותי. והזכרת לי בדרך עוד כמה דברים חשובים.. מנסה לאמר לעצמי.. שאני כן בסדר.. (?!?) מנסה, בכל אופן.. יש המון רכות במילותייך. נגעת בי. שבוע טוב.. מרגיעה.. מערסל.. מכיל.. מטפל.. שבוע טוב :) הצלחתי בסופו של דבר להוציא ממני משו.. :) ~נילי~

הי נילי יקרה, עכשיו אפשר להבין יותר כמה רגיש, כמה קשה לשמור יציב, קל לערער, כמה בודד, כמה מרגיש לא מוגן... "ניצחת איתי הכל" כתב עמיר בניון לחברת הנפש שלו - המוזיקה http://www.mp3music.co.il/Lyrics/6827.html מאמינה לך ובך, קחי לך את הטוב, |כאן רשום שמי| (סוריקטה)

קצת קשה לי... רוצה לדעת מה אתה חושב. מראש מבקשת שתסלח לי אם הניסוח יהיה מסורבל ולא ישיר... הקשר עם אבי מאד מורכב ואמביוולנטי ותמיד היה כזה - מקור לחום אבהי ודאגה (עד כדי חנק לעיתים) וחום אלים מילולית ופיזית. (אמי היתה "על תקן" פסיבי) עד היום יש פריצת או היטשטשות הגבולות - לעיתים מסר וציפיות ממני כבת ולעיתים כבת זוג... (מבחיל אני יודעת)- מקשה עוד יותר (אולי יותר עליו) שאין לי זוגיות ומן הסתם כבר לא תהיה... עלה חשד בטיפול שאולי היו גם מגעים אסורים כילדה - שאני לא זוכרת. ייתכן גם שלא היו כלל. (אם כי זו היתה יכולה להיות סיבה "מוצדקת" למצבי העכשווי ולקושי שלי עם אינטימיות..) אתה חושב שכדאי לחקור זאת ?(בהיפנוזה?) או שמה שאדם זוכר - זה מה שהוא מסוגל להכיל ולשאת? לא יודעת מה עדיף כי גם עכשיו קשה לי לסבול את הכשלון שלי ליצור לי נישת חיים משלי ומרגישה שהגעתי אל הקצה.. ואולי אם אדע את הסיבה (אם יש כזאת) , אוכל לפתור מעט מהבעיות שיש לי..וגם אם לא - אולי לחיות איתן יותר בשלום.. אודי, בבקשה תוכל לומר מה אתה חושב/ מייעץ?

שלום רב לך ד"ר גליקסמן, אני קברניט בחברת תעופה ובבדיקות רפואיות שגרתיות התגלה אצלי יתר לחץ דם ללא כל ממצאים רפואיים הגורמים לכך אלא מתח ולחץ מצטברים.אני אדם בריא העוסק בספורט ומצא בכושר מצויין, לא מעשן. כמובן שקורקעתי מידית מאחר וחברות הביטוח לא מוכנות לבטח קברניט הסובל מיתר לחץ דם , אי לכך הועברתי לעבודה משרדית.עולמי חרב עלי ולא ידעתי מה לעשות. אחד מרופאי החברה היפנה אותי אליך לטיפול ואכן תוך זמן קצר השכלת ללמדני לשלוט בצורה רצונית על רמות המתח הגבוהות שהיו לי. היום חזרתי לטוס ולחץ הדם שלי מאוזן . קשה לתאר במילים את משמעות החזרה לטיסה עבורי והכל בזכותך. מודה לך מאד ומאחל לך הרבה בריאות וסיפוק בעבודתך הקלינית. בברכה נרי

תודה לך נרי על מחמאותיך מאחל לך הרבה בריאות והמשך הטיסות עם הרבה חוויות. ברגש חם יגאל

אני מרגישה שאני במצב נפשי קשה. בדידות עצב, הרגשה שכל הסובבים אותי בוגדים בי ,אפילו הקרובים אליי.אין לי אף אחד בעולם,וכל כך רע לי, ואפילו חשבתי על להפסיק לחיות. בעבר היתה לי הפרעת אכילה ואני שוקלת לחזור אליה כי בלעדיה אין לי חיים. אני כל כך מתוסכלת מרוב הדיכאון שאני נמצאת בו שלא בא לי לעשות כלום עם החיים האלה ושאני מתעוררת בבוקר אין לי בשביל מה לקום. אני מטופלת בכדורים נגד דיכאון אבל הם לא עוזרים לי. את רוב היום אני מעבירה בלישון או סתם לשבת בחוסר מעש.

אנא עזור לי אני נשואה 19 שנים ועוד 5 שנות חברות יש לנו שני ילדים רגישים המטופלים אצל פסיכולוג עקב משבר קשה שפקד אותנו כמשפחה לפני כ 5 שנים המשבר כלל גם נסיון התאבדות של הבעל שמאז הקריסה הכלכלית והמשבר הרים עצמו ומצא עבודה מאתגרת ומכניסה. עברנו טיפול זוגי ארוך שבסופו יצאנו מחוזקים מאד, אך עברו ה5 שנים ועכשיו הוא אומר שהוא מרגיש חי מת שהוא ניסה בכמה חודשים האחרונים אבל זכה מימני לביקורות וכעסים שצפים וגורמים לו מחנק וחזרה לימים חשוכים, הוא החל בטיפול אבל באויר הרגשתי שהטיפול הוא בשביל לדעת איך לסיים את הקשר. אני מפורקת כי אני מאד אוהבת אותו הוא טוען שלא הרגיש ככה ושעכשיו הוא לא יכול להתאמץ יותר, אני לא יודעת מה לעשות הוא ביקש שהצטרף אליו לטיפול כדי שגם אם זה יגמר זה יגמר יפה כי אני מאד חשובה לו וגם הילדים. אני לא יכולה לחשוב על חיי בלעדיו, קשה לי עד מאד האם אתה רואה סיכוי לאחות את השברים? האם כדאי ללכת לטיפול איתו אף כי ההרגשה שלי שהוא רוצה אותי שם רק בכדי שזה יסתיים בטוב ולא בגלל שהוא מנסה באמת לשמור על המשפחה. תודה מראש.

האם ניתן להתייעץ פה בשאלה של שפת גוף? בני בן 14.5 רגיש עד מאוד עד כדי עיניים מנצנצות ועל סף בכי לכל שטות וסגור, זאת אני יודעת . השבוע יצא לי בהלכינו ביחד כל המישפחה, ללכת כמה מטרים אחריו ולראשונה שמתי לב לכך שהוא הולך עם הראש מעט מוטה כלפי מעטה והידיים צמודות מאוד מאוד לגופו ואגרופיו מעט קמוצים. משהו צבט לי , משהו לא ניראה לי פה משוחרר . מה הבעיה? האם לראות באופן הליכתו איזושהי בעיה? האם להגיד משהו? להעיר? לשאול? אני חייבת לציין, שהוא דווקא הילד האהוב. ילד שמקבל מאיתנו הוריו המון חיבוקים ונשיקות ותמיכה , תלמיד מעולה ,ציוניו גבוהים קורא המון, שפתו עשירה (בזמנו הגננת היתה קוראת לו "ביאליק" על השפה העשירה בה הוא משתמש) אוהב חברה, יוצא עם חבריו ומשתתף בפעילויות חברתיות. אפילו רשמנו אותו למכון כושר , בו הוא מאוד נהנה, תמיד חוזר ואומר שהיה כיף, (הסיבה ששלחתי אותו לשם היא באמת הכתפיים השמוטות שלו שרציתי לשפר ) איך היית מפרש את שפת גופו? אביו, בעלי, אפילו רכש לעצמו זוג אופניים רק כדי לתת לו "זמן איכות" ולרכב עימו יחדיו. מה עוד היית ממליץ לעשות ? תודה ושבת שלום.

בעלי עזב אותי אחרי קשר של 9 שנים לטובת מישהי אחרת, היום הוא מבקש לחזור. אני לא בטוחה באהבה שלו כלפיי אך ורק באהבה שלו כלפי הילדים. אני יודעת שהוא עדיין לא נרפא מהקשר הקודם שלו. אני רוצה אותו חזרה אבל לא יכולה לסלוח. מה עושים???

ד"ר בונשטיין שלום רב, ברצוני לקבל הכוונה ראשונית בנוגע למצבו הנפשי של אבי (57). בחודשיים האחרונים התנהגותו של אבי החלה להשתנות באופן קיצוני: החל לעשן לאחר שנים שבהם הפסיק (חולה לב), הפסיק לחבוש כיפה (שנים ארוכות חבש), מראה סימנים חזקים של אפאטיות כלפי המשפחה - בעיקר האם, מרוכז בעצמו, מסתגר לעיתים בחדרו, ממורמר ומריר מאד. כמו כן, הוא אינו מוכן לשמוע על טיפול זוגי ופסיכולוגי. אני חושש לבריאותו הנפשית ולזוגיות המושפעת באופן ישיר מהתנהגותו. אודה לעצה איך להתחיל ולטפל בנושא. תודה רבה

שלום ד"ר מערכות היחסים שלי מתחילות טוב. יש לי ביטחון בעצמי, אני מגיע לאינטימיות רגשית, יחסי המין טובים (אף שיש לי נטייה לשפיכה מוקדמת). ככל שמערכת היחסים הופכת לעמוקה יותר אני מתחיל לפחד מנטישת זוגתי. אני חשדן, קנאי, רואה סרטים ומתכווץ מכל ס.מ.ס שהיא מקבלת. כתוצאה מכך אני מתקרר רגשית עד שנפרד. ברגעי הפרידה אני רואה עד כמה היא אהבה אותי ושהחשדות שלי לא היו מבוססות. כך במחזוריות כל שישה חודשים. הסבל הפרנואידי הזה מקשה מאוד את החיים. אבקש השערה והכוונה לכיוון טיפולי. תודה.

יש גם פתרון של החידה...

אני אמא לשני ילדים מקסימים. האחת בת 11 ומדהימה והשני בן 7 עם פיגור קל. ההתמודדות סביבו אינה קלה ,אך אני מהיותי אופטימית ,מבחינה בהתקדמות שלו מאז החל השנה את כתה א' בבית ספר לחינוך מיוחד. על עצמי אני יכולה להעיד עם תכונות אופי : מקבלת את כולם באופן שווה. צוחקת ואופטימית, מחייכת, לעולם לא רבה עם איש. אם לא נחמדים אליי, אני לא עונה, אני פשוט מתעלמת והולכת. ואולי ככזאת, אני עוברת קשיים , במיוחד בימים קשים אלו. מצבנו הכלכלי בבית הורע לאחרונה. איני עובדת ,החל מיולי. אני עובדת כמשלבת ילד אוטיסט בגן רגיל ואוהבת מאד את עבודתי. עדיין איני יודעת עם איזה ילד אעבוד בשנה הבאה. לפני כשנה ויותר ,עבר חמי ,איש יקר ואהוב ,ביקורים תכופים בבתי חולים. הוא חלה מאד בריאותיו ומחלה זו גרמה לו להתאשפז רבות. השבוע לצערי , נפטר חמי היקר. סעדתי אותו בבית החולים עם שתי אחיות בעלי. מהיום הראשון שהגעתי למשפחתו של בעלי והכרנו , שתי אחיותיו ,הבוגרות ממני , מתנכלות לי מאד. אולי מהיותי תמירה ונאה(סליחה על חוסר הצניעות) אך גם מלאה מעט עקב טיפולי הפריה רבים. אני מתחברת מיד לדודים ודודות של בעלי בקלות וכך גם לבני ובנות דודים. הן מעבירות ביקורת ומעירות הערות מעליבות ופוגעות מאד. הן לא מקבלות את בני ואפילו אחת האחיות צועקת על המלאך שלי ומבקשת שיסתלק לה מהמטבח. יש המון דוגמאות להתנהגותן המבזה . החל מיום שלישי החלה השבעה וכאשר אני מגיעה לסייע ולעזור , הן יושבות וזה ברור שאינן צריכות להגיש לאורחים. אני מכינה ומפנה, שוטפת ומגישה והן תוך כדי מעירות: "תורידי את הפח, נשפחו לך מים על הרצפה , תנקי, לכי לקנות קפה שחור כי נגמר, הגיעו עוד אורחים ,גשי להגיש להם. אל תניחי את העוגיות על השולחן בסלון, מי שירצה יקח, האינטרקום מצלצל , גשי לענות" ואני משאירה את ילדיי לבד בבית ועושה את עבודת הקודש שלי בבית חמותי -בשבעה וחוטפת כל היום , הערות ואימרות פוגעות. ביום שני הם אמורים לקום מהשבעה. אמש חזרתי הביתה לילדי ואחרי שהם נרדמו והכנתי לעצמי קפה, ישבתי ובכיתי. החלטתי שלשם אני כבר לא חוזרת. לא פעם אמרתי לבעלי שלאחותו אני לא רוצה לחזור ,משום העלובתיה ויחסה לבני. הוא שאל ,:"האם את פותחת עכשיו במלחמה משפחתית?" עוד יותר נפגעתי. העלבון החזק צרב לי. הוא לא מבין שלא מקבלים אותי ואת בנו? ואני שואלת את עצמי לא אחת, מהמביא אותן לפגוע בי כך? הרי אני אדם שלא עושה רע ותמיד מחפשת לעזור. היום הייתי בבית השבעה, רק בבוקר והלכתי, לא שמעתי מילה כמו תודה או אפילו שלום ומה שלום הילדים. שמחתי מצד אחד שהלכתי משם, אך אני יודעת שהעול באירוח האנשים הוא גדול. יש עוד גיסה שחזרה מחו"ל אמש עם ילדיה והיום כנראה הלכה לבקר. אך היא לא טיפוס שעוזר כלל בבית. היא עזרה לאבא המון בבית החולים מהיותה אחות שם. כיצד עלי לנהוג? האם להתעלם? האם לשוב ולהיות שם גם ביום ראשון ביודעין שאספוג הערות נבזיות? מה עליי לעשות? סליחה על האורך, אודה על תשובתך, אור

התאהבתי בך. את מתנסחת בצורה כ"כ נוגעת ללב ואת נישמעת מקסימה ואינטילגנטית ואילו הייתי חברתך, הייתי מציעה לך להראות פה לבעלך את מה שרשמת , ואולי גם הוא "יתאהב" בך מחדש , ויבין שיש לו אשה מדהימה שזקוקה לו ולתמיכתו ואולי יעשה משהו לעזרתך. כי את בהחלט זקוקה לו. בכל אופן כמי שגם לה בנות משפחה שאפשר להגדיר אותן כ"קן צרעות" אוכל להציע לך בזה הרגע להחליט החלטה. : "אור מפסיקה להיות מובן מאליו" מי שרוצה בקשר עימך, שיתאמץ, שישתדל , שיהיה ראוי לכך שאת אור תכבדי אותו ואם הוא לא ראוי לכך - לא יקבל ממך כבוד ,לא יחס, כלום. מגיע לך שיתאמצו בשבילך. ולא את בשביל אחרים. את יודעת, לכולנו , יש איזשהו רגע מסוים שבו אנחנו מחליטים החלטה. כנראה שזה הרגע שלך. הרגע שלך להחליט. עדיף בעזרתו של בעלך , אך אם לא, עשי זאת בעצמך. אלו החיים שלך. בהצלחה ושבת שלום.

בהמשך לשאלתך-כי זה היה מקום היחיד בבית שכל הבעיות זזו הצידה ועסקתי בי ובעצמי, אני לא יכולה להגיד אפילו שפינטזתי על הגבר האחר ההוא כשכתבתי לו תאור מפורט על מעשה אוהבים שלי לכאורה איתו. פשוט השתעשעתי עם השפה העיברית, הופתעתי מהיכולת שלי לכתיבה לירית, התרגשתי מהתאורים שאני כתבתי דווקא, ונהנתי לא להרגיש קטנה וטיפשה כמו בד"כ. ובכלל כל ההתכתבויות האלו התחילו אחרי תקופה נוראית בבית שבה הסערת רגשות היתה והמשיכה להיות בלתי נסבלת.

היי בעלי שיחק בבורסה ללר ידיעתי והרס לנו את כל כלכלת הבית איך אוכל לסלוח לו?

שלום! אני בת 32 נשואה 4 שנים (מכירה את בעלי 7 שנים) ואמא לפעוט בן שנתיים. עד להולדת בני הייתי אדם מאוד רגיש, "הולכת על ביצים" דואגת תמיד מה יגידו / יחשבו, משתדלת לרצות את כולם ומפחדת מנטישה ולהיות לבד. יש לציין כי למרות כל זה אף פעם לא ידעתי להפגין יותר מידי חום ואהבה לזולת / בן זוג / בן משפחה. זה תמיד גרם לי מבוכה ואני לא חושבת שאף פעם הרגשתי טוב עם זה. מאז הולדת בני עברנו שנתיים קשות - הלידה היתה קשה מאוד ובני היה חולה מאוד מיום היוולדו. חווינו התחלה קשה מלווה בהרבה רופאים, בתי חולים, אינפוזיות, סבל, בכי,קושי בלראות את הילד צורח מכאבים וסובל מדקירות וטיפולים כואבים (כאשר תמיד אנחנו מחזיקים אותו ואף פעם לא נותנים לרופא / אחות לעשות זאת - יש לציין שגם ברגעים קשים אלו לא נשברנו אף פעם) עייפות תמידית, ויתור על התמקדות וקידום בעבודה וכו. לשמחתי בגיל שנה וחודשיים הוא עבר ניתוח ששיפר מאוד את המצב וכיום הגענו לשיגרה רגועה, נוחה ובריאה (פיזית ונפשית). אולם, לבעלי תמיד היתה בעיה אם האופי ה"קר" שלי ולטענתו מאז הלידה זה החמיר. הוא צודק. מאז החווייה שעברנו בשנתיים האחרונות הפכתי להיות אדם קר, לרוב חסר רגש כלפי אחרים, קרובים וחברים אומרים עלי שנהייתי אני אנטי-חברתית ואנטיפטית...אני מרגישה שעד היום חייתי בפנטזיה ואשליה וכיום קיבלתי פרופוציות אחרות לחיים. אני מרגישה חזקה נפשית יותר מאי פעם וכל דבר נראה לי חסר משמעות ולא רלוונטי. (למעט כל מה שקורה עם הילד). בעלי טוען שזה טוב שהתחזקתי נפשית אבל תחושת היכולה להתמודד עם הכל ולבלוע את העולם - לא טובה וגורמת לי לזלזל בהכל. כולל בזוגיות ובעיות שלנו. אני אוהבת את בעלי ולא רוצה לפגוע בזוגיות שלנו. כמובן שיש עוד הרבה פרמטרים שלא ציינתי אבל בשביל זה צריך ספר... האם תוכל לעזור לי רק מתוך מה שרשמתי באיך להתמודד עם המצב? איך להפוך שוב לאדם אכפתי, רגיש יותר ואיך לעזאזל מפגינים חום ואהבה מבלי להרגיש כמו ילדה בת 6 ??? נבוכה ונגעלת ??

ראשית - תודה רבה על תשובתך המפורטת. אני לא יודעת לומר מדוע ביטוי רגש מתקשר אצלי למבוכה - אבל עובדה שזה כך. לגבי גיל 6 - אולי קצת נסחפתי והתכוונתי לגיל מאוחר יותר שבו מתחילים לבטא אהבה רומנטית. בכל מקרה הדבר היחיד שעולה בראשי הוא שאף פעם לא חוויתי ביטויי אהבה בבית. אף פעם לא ראיתי את הורי מבטאים אהבה וחום לא בינם לבין עצמם ולא אלינו הילדים (אח שגדול ממני ב 4 שנים). יש לי זוג הורים מדהימים שכל חייהם נתנו לנו הילדים את הכל, תמיד היינו מוקפים בכל טוב והכי טוב משל כולם, אמי היא פייטרית אמיתית ולביאה שאין חזקה ממנה. גם היום, אני ואחי, עם המשפחות שלנו גרים צמוד להורים ונעזרים בהם בכל מה שקשור לניהול הבית וגידול הילדים. אבל כפי שכבר ציינתי, עם כל זה - אף פעם לא חווינו ביטויי אהבה ואני לא זוכרת שאמא שלי אמרה לי אי פעם שהיא אוהבת אותי. (למרות שבמעשים היא מפגינה זאת בלי סוף). יכול להיות שזו חלק מהסיבה? (יש לציין שאת ביטויי האהבה היחידים שאני כן מפגינה זה כלפי בני - תמיד אומרת לו כמה אני אוהבת, מחבקת ומנשקת בלי סוף. דבר נוסף שאולי יש לו קשר לעניין - לא הנקתי את בני, תמיד ששאלו אותי אמרתי שלא התחברתי לעניין ההנקה אבל האמת היא שגם זה גרם לי להרגיש מבוכה. הרגשתי שאני מתביישת מהבן שלי ולא רציתי להרגיש כמו פרה חולבת מולו. (מזעזע לא?)