פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי יקר וכל המשוטטים הפעם פורמלית משהו... אבל קודם כל תלונות: שונאת חגים- והם שונאים אותי. לא מסתדרת עם מחזוריות. מבחינתי השנה עדיין לא התחילה וכנראה גם לא תתחיל לעולם. ככה זה כשנמצאים במצב לימינלי כרוני. שיטוט מעגלי אינסופי. חגיגיות- לא מצליחה לייצר אפילו באופן מלאכותי. ראש של דג- תרחמו עליו בבקשה השנה. רימון- מתקתק ואנטיאוקסידנטי. אני זקוקה לנוגד חמצון עצמי. שנה טובה- מעדיפה שינה טובה במקום. זהו, עכשיו הגיע תור הברכות: אודי- מאחלת לך שנה נפלאה. שמחה על היותך. לא יודעת איפה הייתי היום בלי הפורום הזה. יצרת פלנטה אלטרנטיבית שגם חייזרית כמוני מצליחה להרגיש בה מובנת ואפילו קצת בבית. מודה על כל המילים החכמות וכל השירים. מעריכה מאוד את פועלך (עכשיו אני בטח נשמעת כמו שרת החינוך). ולכל הגולשים והחברים היקרים- זוכרת את החיבוק הגדול שלכם ולא שוכחת. לוקחת אותו איתי. אולי יום יבוא ואצליח גם אני לחבק את עצמי. תעברו את החג בשלום ואף יותר מזה. מעריכה אתכם המון. ואי אפשר בלי איזה לינק קטן (אודי- ביססת אצלנו הרגלים נאותים) אחד או שניים בהוקרה: http://image63.webshots.com/63/0/93/10/488409310nyRQZc_fs.jpg http://www.news1.co.il/uploadimages/NFC-729335963726044.jpg שנה מיטיבה רפאים

שנה טובה גם לך רפאים יקרה, רוח ידידותית חכמה ויצירתית שכמוך. סינדרלה מודרנית יפה ועם כוחות שמתגלים ומתגלים. מצטרפת לתודה על היותך וגם על הדלעות י.

היי, תודה על השנות טובות- גם לך מאחלת שקט וידידות עם כל השדים החיצוניים והפנימיים. רפאים

היי רפאים, את מתוקה כמו הרימון שאכלתי החג, הפעם הצלחתי להשיג אותם יותר מתוקים. דבש אני פחות אוהבת, אבל איכשהו הצלחתי לבלוע עם התפוח. ובכלל, בחג הזה אני בסימן של מתיקות מירבית, ומה לא עושים כדי שתהיה לנו שנה מתוקה באמת, אבל בסופו של דבר זהו מתוק שמשאיר אותי עם קלוריות עודפות, ואופוריה מתקתקה. כי כל השנים אצלי נראות אותו הדבר. ובכל זאת, לא מאבדת את התקווה,(עדיין)וכל שנה, מחדש, מעמיסה על עצמי מהמתוק הנל, בתוספת של ברכות ואיחולים לשנה מתוקה - יש דבר כזה??? טוב, אני מבינה שאת לא ממש אוהבת חגים, ולמען האמת גם אני לא משתגעת עליהם, ואולי מסיבות שונות משלך, ובכל זאת אי אפשר בלי הברכות המסורתיות לשנה החדשה, ואם את מעדיפה שינה טובה במקום(ואני מאוד יכולה להבין אותך) אז הנה לך ברכה לשינה טובה, וחלומות מתוקים - והלואי כל השנה. שלך, גליה.

תודה על הברכות והאיחולים- דווקא התעוררתי בקריאתם. שנה ושינה טובה גם לך גליה עם קלוריות רוחניות עודפות (אין כמו להשמין מבפנים..) ונהר שמתשתנה מדי פעם כשנכנסים אליו... רפאים

אודי והחברות, רק עברתי כדי לאחל שנה טובה. מקווה ששלומכם בטוב (סביר? נסבל?), ושהשנה החדשה תתחיל עבורכם הכי חלק ומוצלח שאפשר. TM.

קרה הרבה בזמן הזה. אני לא יודעת מה נכון יותר לכתוב; עדיין קורה או כבר לא קורה. בשלב מסוים בדרך איבדתי את הרצון לחיות. לגמרי. אני כבר לא ממש זוכרת מה המשמעות של לישון כמו שצריך. אני לא ממש אוכלת כבר חודש וחצי. זה לא מעניין במקרה הטוב, ופשוט דוחה במקרה הפחות הטוב. היא לא נלחמת איתי, אלא את המלחמה שאמורה להיות שלי. מיום ליום. גם במהלך החג דיברנו, כל יום, בטלפון. בשבילה זו היתה תעודת ביטוח - פשוט לוודא שאני עדיין בחיים. היא גררה אותי, בשלב מסוים, בחזרה לעוד פגישה עם ד"ר הודיני... גררה במובן שהיא באה ולקחה אותי מהבית ונסענו אליו ביחד. מסתבר שזה היה לשווא. לא הנסיעה איתה - הפגישה איתו. אני לא מבטיחה לה כלום. היא יודעת שממני לא מקבלים הבטחות, שאני לא יכולה לעמוד בהן. פשוט כבר לא נשאר כלום. וזהו... לא רוצה להכביד יותר מדי. בטח שלא בימים אלה, שלא ממש ברור אם בכלל יהיה מחר. אבל משאירה גם את זה, כי קול כזה תמיד טוב לשמוע: http://www.youtube.com/watch?v=kkCmE8thwFg

שנה טובה לך טימי, אני מקווה שלא מדובר רק בהצצה חטופה.. כיף לראות אותך שוב, ביי בנתיים, גליה.

הי טימי, שנה טובה גם לך. את חסרה כאן. אני מקווה שאת בטוב (אולי אפילו טוב מאד?) י.

היי רק עברת?... חיבוק של פגישה מחודשת...

יקרה , נעים לראות את שמך כאן .. שתהא לך , שנה מוצלחת ונהדרת. שלך שרית

שלום twisted mind יקרה תראי איך לכבודך יוצאים מכל החלונות, דיירים ותיקים וחדשים, בישנים ובטוחים, כולם קוראים בשמך, שמחים על בואך מרוב צעקות מהחלונות אני פוחדת שאותי לא יראו ולא ישמעו אבל אני גם כאן מנופפת, ואפילו עוד מעט ארד לשביל הגישה עם עוגת-ברוכה-הבאה, שהוכנה במיוחד בשבילך, ואם אפשר אצרף אליה גם חיבוק ונשיקה. שתהיה שנה נפלאה גלי

שלום ושנה טובה, מזה 7 שנים רודף אותי קשר עם בן זוג אלים. אני גרושה מבעל אלים. מבעלי לא היתה לי בעיה להתגרש עם 3 ילדים. מאוד שלמה על הפירוד. היום אני נאבקת להתנתק מגבר אלים, כפייתי, מטריד וכופה עלי מין, יש לו התפרצויות זעם ללא סיבה. יש לי את כל הסיבות שבעולם לרצות לעזוב אותו, אך זה לא קרה עד היום. האירוע האחרון השבוע , הבהיר לי שיש לי בעיה רצינית.אני זקוקה לתמיכה רגשית להתנתק ממנו. בעבר הייתי בטיפול במשך שנה וזה עזר לשנתיים אך לא לגמרי כי לא התנתקתי ממנו לחלוטין. הוא דאג להיות כל הזמן ברקע וכנראה נתתי לזה לקרות. אין לי ספק שזה הגבר . הבעיה טמונה בחוסר העיקביות שלי, או בחולשה שלי ובצורך שלי לקשר אנושי. אני מתנתקת ממנו, מידעת אותו ונשבעת שהפעם זהו. אך אחרי שבועיים שלושה או חודש, הוא מצליח לדבר איתי ולשכנע אותי שאי אפשר לחיות בנפרד ולא חשוב מה אעשה. הוא לא משכנע אותי אך עובדה אני נפגשת ובפעם האחרונה טעיתי בגדול כששכבתי איתו. אחרי הפעם הראשונה הוא מנסה לכפות עלי מין באופן קבוע ואז אני בורחת ולא מסכימה לתנאיו. אני נפגעת ומרגישה מושפלת מבקשותיו החוזרות ומהלחץ שלו בנושא המין, ללא התחשבות ברצונותי.בפעם האחרונה הוא דיבר על הצורך ללכת לטיפול בנושא כי הבעיה היחידה בינינו ביא בנושא חוסר תאום מיני וחוץ מזה הכל בסדר.לאחר שמחדשים את הקשר, הוא מנסה להכתיב לי מתי לקיים יחסים ואם אני לא מסכימה אז הוא לא עונה לטלפונים, מתנתק ולא מתקשר- מעניש אותי . היחס הזה משגע אותי, מערער את נפשי, אני נפגעת מהזלזול ברגשותי, מהגסות וחוסר ההבנה,אך כמו שאמרתי אני צריכה להתמקד בי ולא בו , כי בידי לפתור את העניין. אותו לא אוכל לשנות.

אני כל כך מתגעגעת.. זה צורב, כל כך צורב.. עמוק בלב, בבטן, במוח, ברגשות.. ואין לי מושג מה עושים עם זה.. מה???? בבקשה אודי.. תעזור לי.. :(

ללה ללה ללה לא יודעת כבר מי אני לא יודעת מה אני רוצה לא יודעת במה להאמין ובמי להאמין רעש לי, מעורבב לי, אני מרגישה כאילו בלעתי גדוד של גמדים וכולם צועקים וכולם הולכים לכל מיני כיוונים וכולם רוצים דברים וחלק בוכים וחלק צוחקים וחלק אדישים וחלק מפחדים נורא. הם עושים לי מדורה שם בפנים בערך סביב הטבור. זה שורף נורא. ואני, כלואה במגדל גבוה עשוי אבנים יקרות וחדות והנסיך שומר עלי. אני מוגנת. אז ממה אני מפחדת? אולי מהגמדים? אולי ממני. אין דבר כזה גמדים. אין דבר כזה מפלצות. גם לא פיות טובות. ומה אני, ומי אני ואיפה אמצא את מה שאני מחפשת אם אין כאן אף מראה שלא מעוותת את המציאות. מציאות? הלו מישהו שם בחוץ? יש מציאות? מהי? רועדת, חם לי ואני רועדת. אולי זו אני בכלל שעשויה מאבנים יקרות ושורטות. זה לא מגדל בו אני נעולה. זאת אני שנועלת. אני המכשפה שאוכלת ילדים תמימים שרק רצו ממתקים. היופי שלי מטעה. בעיקר אותי. אני לא רואה אותו. אני חושבת שאני שקופה ואבודה. הם חושבים שאני יפה וטובה. חוץ ממנו, הוא חושב שאני יפה ורעה. איפה המראה כשצריכים אחת כזו.

אז תגידי" לו " ..שפה את לא מרגישה לי בכלל מכשפה... גם אני חושבת שאת יפה מבפנים ואפילו טובה .. חוצמזה , אפשר להושיט לך מפתח אחר ונוסף.... שיפתח בעדינות את דלת המגדל וישחרר ממך את הפחד?... אני.. המראה החדשה :-) ? שנה טובה יקרה עם כמה שפחות רעש ובלאגנים שרית

שריתי יקרה, תודה על המפתח והמראה החדשה, אולי יום אחד אכן אוכל להשתמש בהם. ובעיקר תודה שאת כאן זה פחות מפחיד ויותר מאורגן לי ככה שנה רגועה ושמחה גם לך י.

הי אודי, תודה שאתה כאן. עיניים שהן מראה מיטיבה. "היכן באמת יש מראה מיטיבה, כזו שאינה מעוותת, כזו שמשקפת לנו את עצמנו טובים?" עכשיו כשקצת נרגעה השירה המעצבנת של הגמדים בראש שלי, אולי אוכל להסביר טוב יותר, שבשבילי מראה שאינה מעוותת לא תשקף אותי טובה. בטח לא רק טובה. וזה בסדר לי בדרך כלל. אודי, מותר לי להיות ילדה רעה לפעמים? הנסיך לא מרשה. נסיכות הן תמיד יפות וטובות. הנסיך שומר שלא יארע רע לנסיכתו ובעיקר שהיא לא תהיה רעה. ההוא לעומת זאת, שרואה אותי רעה, נראה לי שאוהב אותי רעה. טוב עכשיו הברחתי אותו גם. והברחתי גם חלק ממני. לילה טוב לפסיכולוג הטוב וחלומות נעימים י.

הי ילדה ואשה, אני לא חושבת שזה רעיון טוב להציץ עלייך דרך המראה "שלך". אני דוקא אוהבת להביט בך דרך "מסך הפלאים" של הפורום. ומה שאני רואה זה - פעם אשה, ופעם ילדה, אבל תמיד תמיד טובה ונדיבה. את משרה אוירה נעימה וידידותית, ונדמה לי, ואני מקוה שאיני טועה - זו את האמיתית, וגם ,אם אולי, או לפעמים,(ואני לגמרי לא בטוחה) נכנס בך הילד הרע?? - אז מה..!! שתהיה לך שנה טובה ומתוקה, ותמשיכי להיות כמו שאת, כי את באמת בסדר. לגמרי בעדך, גליה.

היי ילדה אשה... מסכימה עם כל הכותבים לפני אבל גם מכירה מאוד את התחושה של לשכוח את כל החלקים האחרים כשמישהו חיצוני דווקא מתמקד באיזה חלק שלך ועושה עליו זום, ואז כל הפרופורציות אובדות כי את כבר לא בקשר אתם. שוכחת מי את. שוכחת את המכלול. מותר לך לא להיות נסיכה לפעמים ועדיין לא להיות 'רעה'. אבל את בטח יודעת את זה. ולכן גם מותר לך להקשיב למה שאומרים פה החברים שמכירים כמה חלקים טובים ויקרים בך שאת מביאה אותם פה מדי שבוע. אני זכיתי להכיר מהם הרבה. הם קיימים מאוד. אונטולוגית, פסיכולוגית ולללוגית. שנה מיטיבה עם פיות טובות ושדונים קטנים ובלתי מזיקים רפאים

הי גליה, תודה רבה לך על המחשבות הטובות ועל כך שאכפת לך. כנראה, כשמוטרף ורועש פשוט צריך לבוא לכאן והקול שלך ירגיע ויגיד שיהיה בסדר. קוראת את מה שאת כותבת כאן וזה תמיד מלא אכפתיות ומלא נ לילה טוב ושנה טובה גם לך

גליה הי, תודה רבה לך על שאת כאן ואת תומכת ואכפתית. נראה לי שכשהכל מוטרף ורועש בפנים אפשר פשוט לבוא לכאן ולהרגע. קוראת אותך ותמיד יש לך את האכפתיות הזו והנתינה והיופי של המילים לגמרי מרגישה את הבעד והביחד שנה טובה ומלאת שמחה לך גליה היפה י.

הי ילדה יקרה, מי פגע, שכך את כועסת-מפורקת-בודדה? ... הו, "מראה מראה שעל הקיר" מראה ריאלית בוודאי תראה שיש גם רע, אחרת זו מראה שקרית. השאלה היא האם את בוחרת להיצמד במיוחד לרע שהיא משקפת ואולי איזה קול בך ינפנף בכך במן איזו גאוות ניצחון רווית בוז וזעם. לא תמיד קל להתמודד עם מוגבלותו של הטוב ושל האהבה (האהבה ולא ההקרבה האינסופית, שלעתים, נראה לי שניתן לראות דווקא אותה כאנכיות איזושהיא). והמשיכה לחלק הרע? כי להיות רעה זה מרגש בעוצמות? כי ל"להיות רעה" אין גבול ואת יכולה להישאר עם זה בפנטזיה עד לשמיים? כי ב"להיות רעה" יש משהו שמפתה את השני להתקרב-להתמזג, להפוך לשניים שהם אחד? ואולי "להיות רעה" הווה אומר לשים גבול, ובעצם הוא הכי שפוי שיש (אך מנגד קולות האשמה מושכים להם...) מחשבות מלבי... שנה טובה לך ילדה טובה ויפה :-) סוריקטה

הוי סוריקטה הטובה והחכמה מה היה קורה כאן בלעדייך. איך את מביאה דברים מעולמך ומחשבות מליבך (תמיד בעדינות, בלי יומרה ובצניעות) והן כאילו דיברתי מעולמי ומליבי. שנה טובה ותודה שאת כאן י.

היי ילדה.. מה עובר עליך, הלו? אנחנו שומעים אותך, ומותר לך להשתולל מידי פעם הרי באמת לא ייתכן שהכל אצלך כל כך טוב... סתם ... תרגישי טוב להתחרפן.. איתך

הי רויטלי, כתבתי לך בחג - משום מה לא עלה...אז משחזרת תודה רבה שאיתי. מרגיש לי שכאן באמת אפשר להתחרפן.ולך כרגיל יש מילה טובה. ואת יודעת, מעניין שאת אומרת "הרי לא יתכן שאצלך הכל כל כך טוב" לי מרגיש שבדרך כלל אני מתפרקת כאן והנה את רואה את זה תמיד כל כך טוב. חג שמח י.

היי לך ילדה אישה :) את מעבירה אנרגיות טובות ככה, איך שאת.. אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלך בו ספרת על הפסיכולוג שאמר לך שהוא לא יכול לחבק את הילדה שבך בגלל האישה שאת... ואז החלטת לקרוא לעצמך ילדה אישה.. ומיד התאהבתי בשם הזה ומבה שאת מעבירה.. השם שלך, הוא כל כך משלים.. בעיני אני רואה בו את הצד החיובי של האמביוולנטיות הטבועה בנו האנשים.. אל תשתני... יש בך יחודיות יחודית.. היי את. שנה מקסימה :) ~נילי~

הי נילי יקרה, תודה מקרב לב. התרגשתי מאד לקרוא את המילים שלך. כמה חום ואהבה. הרגשתי מחוברת וקיימת. שנה של אהבה ושמחה ושלווה י.

לאישה ילדה קראתי פוסטים שלך, ציינת שהיית רוצה לחתום בשמך האמיתי. למה ? סתם תהיתי.. שנה טובה

הי, למה? כי לפעמים אני מרגישה כל כך קרובה עם אנשים מסוימים כאן שמרגיש לי נכון יותר להיות בשמי שלי. ולמה התהיה? (בפורום של פסיכולוגיה קלינית אין "סתם תהיתי") שנה טובה י.

לאודי שלום אני כל כך שונאת אותה. שלחתי לה מתנה לחג אפילו תודה היא לא אמרה. בכל אופן חג שמח ושנה טובה יותר. מחנה

שלום, ניסיתי את שיטת הביופידבק ועלו בי כמה שאלות. בתחושה שלי אני מצליחה 'לרמות' את המכשיר באופן כ"כ משכנע שטכניקת הנשימות שלי מורידה את הגרף שוב ושוב די במהירות ולשביעות רצונה של המטפלת. למרות שהגוף כביכול נמצא במצב רגוע, המחשבה לא מרפה באמת כאילו נוצר עוד פיצול נוסף שלא מצליח להתיישב עם הדעת. אז איזו חרדה זו שמצליחה להערים על הגוף? האם בוטלה החרדה הסימפטומטית ונשארו שרידי חרדה רוחנית שאינה מצליחה לקבל אינדיקציה ע"י מכשיר...? עניין פילוסופי אמנם אבל גם קשור לאיכות חיים קונקרטית. ובקיצור, האם ביופידבק לא יוצרת רווחה נפשית כביכול? תודה

למתקשה להבין שאלתך מצויינת אך קשה לי לתת תשובה מקצועית ואחראית מאחר ואיני מכיר את בעייתך כמו כן איני יודע מהי הכשרתה של המטפלת ובאילו מודלים של המכשור השתמשה. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים על מנת לתת לך תשובה מקצועית לשאלתך. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570 www.gliksman.co.il

שלום ד"ר בונשטיין, אני גבר בן 28, לפני כשלושה חודשים חזרתי מארה"ב אחרי תקופה שם חייתי כשנתיים . כשלושה חודשים שקדמו לבואי התחלתי לחוש תחושות חוסר מיצוי עצמי, דיכאון וכו'... מצאתי את עצמי מאוד מופנם ומעדיף להעביר את הזמן שלי ביחידות עם עצמי, העבודה אשר בה עבדתי שם כללה אינטראקציה יום יומית מול אנשים, כל עוד הייתי עסוק הכל היה יחסית בסדר, אך כשהייתי בא הביתה אחרי יום עבודה, שוב נסגרתי בבית... אני מעשן מריחואנה כבר שנים אבל מעודי לא עישנתי בכמות שאני מעשן היום... אני רוצה להפסיק אבל כל יום אני מרגיש שזה מה שיעזור לי להתמודד עם המחשבות טוב יותר וחוזר חלילה... חשבתי שחזרה לארץ תפתור את בעיותיי עם הסביבה התומכת, משפחה וכו'... אני מגלה שהמצב מחמיר... אני מחוסר עבודה מזה כשלושה חודשים, שום דבר פשוט לא מספיק טוב לי... שלחתי קצת קו"ח אבל גם כשחוזרים אליי אין לי רצון לבדוק אפילו במה מדובר.... היו לי ימי דיכאון אשר פשוט לא יכלתי או לא רציתי בעצם אפילו להזיז את היד כדי לבצע פעולה פשוטה... היו גם ימים טובים אשר חשתי אמביציה לעשות דברים, דברים אשר התגלו סרי טעם זמן קצר לאחר מכן... אני מחליט החלטות והן מאבדות כל משמעות כשחולף הזמן, ממש לא יציב. במר מצבי הלכתי לייעוץ פסיכיאטרי, הרופאה רשמה לי כדורי ויפאקס, נטלתי במשל יום אחד ואז הפסקתי... רק התמכרות נוספת זה מה שחסר לי... אין לי קשר זוגי רציני רק מישהי אחת אשר עמה אני נפגש לפרקים, מי תיקח אותי??? בלי רכב... בלי עבודה... אני מסתכל על חברים שלי והם במקום אחר... אני עדיין רק מנסה בזמן שהם עושים... חזרתי לארץ בחזרה לגור עם אימי, דבר המתסכל אותי עוד יותר. אמא שלי אישה נפלאה אבל זה פשוט לא זה...כל סדר היום שלי מתבסס על התפר בין כלום לשום דבר, רק טלויזיה, מחשב, לפעמים טיול קצר ברגל וזהו. בחיים לא הייתי במצב הזה, תמיד עבדתי, תמיד הובלתי והיום אני מרגיש כמו הזנב... אני חווה התפרצויות זעם, פשוט אני מרגיש שהכל גואה בתוכי והדרך היחידה להתמודדות מבחינתי זה להוציא את הכעס על כל האנשים הקרובים אליי, ממש רע לי עם זה משום שאפילו קשה לי להתנצל על כך :( חשבתי לנסוע שוב אבל אני יודע שזאת בריחה, אני רוצה להתמודד עם המצב אבל אין לי שמץ של מושג מה לעשות. נמאס לי... אני מסתכל על עצמי כעת ושואל - מה אם זה מצב קבוע?? יכול להיות שככה אשאר כל החיים??? נ.ב. אם תציע לי ללכת לפסיכולוג אני אפילו לא יודע אם זה יעזור, נראה לי שאני דפוק לחלוטין. תודה ושתהיה שנה טובה.

אודי יקירי, אנסה ליישם את עניין הפסיכולוג למרות שאיני בטוח שזה יעזור. החלטתי להפסיק לעשן, עדיף להתפכח ולהתמודד מאשר להרקב במחשבות... שנה חדשה התחלה חדשה. תודה לך, שנה טובה.

הי אודי, אני מהנחבאים,אז יוצאת במיוחד מהקונכיה לאחל שנה טובה וחג שמח. נהנית לקרוא אותך ,עוד לא ממש יכולה לכתוב. אביב.

ו... שנדע להחזיק-לא-להשליך את הנזקקות שלנו לאהבה; ושנדע צניעות ופשרה "כמה חזקים כשנזכרים שחלשים, וכמה קלים לאהוב"

שנה טובה, מאחלת לנו שנה שכל החלומות יתגשמו- חוץ מאחד- שישאר על מה לחלום. שנה של התרגשות ועוצמות - אבל שאפשר יהיה גם לישון בשקט בלילה ותודה י.

מנצח...

להסתדר איתו????????? אין מצב!! אין קיום משותף לשנינו. או הוא או אני. כבר לא בטוחה במי לבחור.

שלום, אני בת 36,נשואה + 1, אקדמאית. בעברי לימודים לשני תארים ראשונים. כיום במבט לאחר אינני יודעת מדוע למדתי כל כך הרבה שנים ומדוע סברתי כי השקעה בלימודים עצמם ומרדף אחר ציונים יביא לי את הגאולה בעוד שאנשים כבר "התברגו" והתמקמו להם בעבודות ואילו אני נותרתי סטודנטית נצחית. אני עובדת במקצוע שלי במקום ציבורי רק בשנה וחצי האחרונות ואני בת 36. הפער הזה גורם אצלי מתח וכעס עצמי ועל העולם כלומר על המזל שלי, הצ'נס שלי. אני תחרותית וכואב לי כיום לראות נשים בגילי ממוקמות היטב במשרות נוחות אשר יוצאות הביתה בשעות נוחות לקחת את ילדיהן והן מאושרות. יש לי שתיים או שלוש דוגמאות כאלה כלומר לא דמיוני אלא נשים שאני מקנאה בהן. בעברי ממש לא היתי מקנאה באנשים...להיפך, סברתי שחיי מעניינים, שהדלתות פתוחות עבורי ונהניתי לחפש את עצמי. כיום, כאשר אני אם לילדה ובהריון מתקדם, ונטל פרנסת הבית רובץ גם עלי וזה גם לא מספיק לנו, אני כבר לא אוהבת שהכל פתוח. להיפך. אינני יודעת האם בעייתי היא תעסוקה גרידא או בעיה נפשית. אני כן יודעת שאני ממש סובלת. לא אוהבת את העבודה שלי, משעמם לי בה. יש לה יתרונות, שעות נוחות, ממונה נח, חסנורות,משעמם, חוזה זמני למספר שנים (שש שנים). אני בכעסים עצמיים קשים שכן לא ידעתי לאחר צבא למשל באיזו דרך לבחור. האמת לא היה לי עם מי להתייעץ, הורים לא משכילים, אב לא מתפקד וקשיים נוספים רבים וקשים. אני מכירה בכישוריי ואלה אינם באים לידי ביטוי והנפש משועממת. מה עלי לעשות? תודה רבה מראש ושנה טובה. מיטל

שלום ד"ר בונשטיין, אני אם ל2 ילדים מקסימים ומתוקים, אני עובדת משרה מלאה בתחום המחשבים. לפי כחצי שנה עברתי משבר והיו לי חרדות ונדודי שינה, הלכתי לטיפול בעת הוריי וקיבלתי מרשם ללוריוון ופרפנאן וכעת לפי ההמלצות אני לוקחת רק פרפנאן לפני השינה. החרדות ונדודי השינה עברו ועכשיו אני מתפקדת כרגיל. העניין שבזמן האחרון נחשפתי לכתבות בעניין ייעוד והגשמה עצמית וזה גורם לי להרגיש פספוס ורצון עז לעבוד במה שאני באמת אוהבת. כרגע אני עובדת במקום שאני לא אוהבת, לא תמיד יש לי עבודה ואני מרגישה מבוזבזת...זה גורם לי לתסכול ותחושת מחנק.ניסיתי לחפש עבודה ללא הועיל. אני לא יודעת אם אני מתפנקת או שבאמת מגיע לי להרגיש טוב במקום העבודה ולא להיות ממורמרת כל הזמן בגלל זה. תודה מראש ושתהיה שנה טובה לכולנו!

את קיימת ולכן מגיע לך לחיות את החיים במלואם!!! אני אומרת את המשפט הזה ... עכשיו גם לעצמי.. זה לא פשוט, צריך להיות חזקים.. לפעמים גם לנוח.. אבל לא לוותר. אין סיבה בעולם שתצדיק מצב בו את לא מקבלת את צרכייך האמיתיים. שנה טובה.. ~נילי~

שלום רב... אני כמעט בת 20.. הוריי התגרשו בגיל 4 ואין לי אחים. מגיל קטן (13-14) התחלתי להראות סימנים של אי יציבות במסגרת. יותר מאוחר התחלתי להסתובב בחברה עבריינית, התחלתי להפגין אלימות אומנם לא רבה אבל בהתקפי זעם שדי לא מאפיינים את גיל 15. התקשיתי לעמוד בכל מסגרת שהצבתי לעצמי ונטיתי לדיכאונות. כשהתגייסתי לצבא הדיכאון ומצבי הרוח הקיצוניים התגברו. בסופו של דבר אחרי כמה חודשים שוחררתי על סעיף נפשי. אחד הדברים שתמיד איפיינו אותי זה אדישות קיצונית, שאפילו ההורים שלי טוענים שהם מפחדים מהאדישות הזאת. אתמול החלטתי להסתכל בדף שצילמתי לעצמי שקיבלתי מהצבא ואז בעצם נזכרתי במה שכתבו עליי, נכנסתי וקראתי הכל ודיי הייתי בהלם כי הכל התאים לי. מה שנכתב זה - "בעלת אישיות אקסטרוורטית עם קווים דיסוציאליים עמוקים (קריטי)" כל הלילה קראתי על ההפרעות האלה וראיתי שאין ממש מה לעשות. איפה אני יכולה לדבר עם אנשים שהם כמוני ? שיסבירו לי... איך משתלטים על הזעם והמצבי רוח הבלתי מוסברים.. סליחה שכתבתי המון, אני פשוט בהלם בזה.

היי אודי.. קודם כל תודה... מה זאת אומרת לדבר פה עם חברי הפורום? הכוונה איפה אני יכולה למצוא אנשים עם ההפרעה הזאת שייתנו לי עצות....הבנתי שזה נדיר.... האמת שאני יודעת שעצות לא יעזרו.... אני בהלם.. זה בדיוק מה שהיה לבן דוד שלי (שאגב נפטר בטרם עת מטיפול לא נכון)... מה שיש לי, זה נדיר אצל בנות ? הבנתי שכן..... המשך לילה נעים...

אודי שלום, לאחרונה סיימתי את לימודי בתחום טיפולי כלשהו. אני נמצאת בטיפול יותר משנה. הטיפול הזה מעיק וקשה ובמהלכו נודע לי שיש לי הפרעה דיסוציאטיבית (אני שונאת את ההגדרה הזו). בזמן האחרון המועקה גברה עם ההתחזקות של תלות במטפל, המועקה כל כך גדולה שאני חושבת לעזוב את הטיפול ולעזזאל עם הצורך המקצועי והאישי שיש בטיפול למי שכבר עובדת כמטפלת בעצמה, וגם בתור אמא די בעייתית . אני מרגישה עלובה ופתטית ומאוד מושפלת (התגובה שלי נראית לי לא מתאימה ומוגזמת). אני לא רוצה (וגם די פוחדת ) להטריד את המטפל ולהתקשר אליו למרות שאני נמצאת במצב נפשי/רגשי קשה ביותר כרגע. מה אני יכולה לעשות עם זה?

שלום אודי, (נאלצתי לשנות קצת את השם כי שכחתי את הסיסמה והייתי צריכה להתחבר מחדש השתמשתי בכתובת המייל של בעלי אז אל תשלח לו כלום) תודה לך, בסוף לא התקשרתי, כמובן שאתה צודק בקשר לנזקקות.לצערי נושא התלות בטיפול מייסר אותי מאוד למרות המודעות.

ללא מילים, ללא אויר !!! פה וכל כך שם !!!

הי אודי, עבר חודש מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. למעט שיחת טלפון קצרצרה של חצי דקה לפני כשבועיים וחצי, לא היה לי כל קשר איתה. כל יום שחולף הופך את האפשרות שנשוב וניפגש אי פעם, למציאותית פחות ופחות. למרות הכאב, אני מנסה להתרגל לרעיון כבר עכשיו, ולא ליפול קרבן לידיה של תקווה בוגדנית וארורה... אני משתדלת בכל כוחי לא לכעוס עליה, אבל טיפות מרירות ממשיכות להצטבר למשקע עכור של כעס. עכשיו אני שואלת את עצמי מי משתינו אמורה להרים את הכפפה (או, מדויק יותר, את הטלפון) ולאחל שנה טובה? נכון, שמי שרוצה להביע איחולים עושה זאת כי הוא רוצה ולא כי הוא צריך, ונכון שמי שרוצה עושה, ולא מחכה ליוזמת האחר, אבל אני חוששת מאד שה"שנה טובה" שלי תהיה מתובלת בהרבה עוקץ, במקום בדבש... :-( אז איך, בכל זאת, ממשיכים מכאן?

שמי בני, אני בן 37 רווק, מרגיש לבד בעולם הזה. מבחוץ הכל נראה בסדר גמור, אני קם בבוקר לעבודה והכל בסדר, אבל כשאני חוזר הביתה ובעיקר בסופי שבוע הבדידות קשה, אני וארבע הקירות. אני רואה את החגים בפתח ויודע שהתקופה שאני הכי שונא הולכת ומתקרבת, הייתי שמח להעלם בתקופה זו. התרופה הכי טובה לבדידות היא אנשים. הייתי שמח להכיר באמצעות הפורום אנשים עם בעיה דומה. מי שמרגיש בדידות ורוצה לפנות אלי אשמח לשוחח איתו [email protected]

היי אני רוצה לשתף כאן שאני מאוכזבת מהפסיכולוגית שלי. בזמן האחרון אני מקבלת ממנה את התחושה שהיא מזלזלת ומחפפת אותי. היא לא חוזרת אליי בזמן הראוי כשהיא מבטיחה לחזור, לדוגמא. היא שוכחת לעדכן אותי בדברים מסויימים שקבענו שתעדכן. אני מרגישה עם זה עלבון וזה משהו שחוזר על עצמו הרבה פעמים- חוסר הארגון הזה. בסך הכל במפגשים עצמם היא מדהימה, ומכילה, ועוזרת לי הרבה, ואני מרגישה שתרמה לי המון בתקופה שאני מטופלת אצלה. אבל כל החוסר ארגון שלה והאכזבה מכך משפיעה עליי ממש לא טוב. אני כבר מרגישה שבא לי לסיים את הטיפול והקשר הזה וזה דיי מעציב אותי שזו תהיה הסיבה, כי לא סיימנו מבחינתי לדבר על דברים מסויימים. אגב, היא יודעת על האכזבה שלי וכשהיא שוכחת לעדכן היא תמיד מתנצלת, אבל זה כבר מאוס עליי. אני רוצה מטפלת אחראית יותר, זה דבר שנותן לי בטחון ושקט. אבל אני לא בטוחה שיהיה לי קל עכשיו למצוא מטפלת אחרת, ולהתחיל מחדש, ואת כל הסיפורים מחדש, ולהפתח מחדש- מה שמאוד קשה לי. גם העניין הכספי כאן רלוונטי, כי התשלום שהיא גובה הוא טוב בשבילי ולא גבוה. אני יודעת שיכול להיות שבמפגשים אחרים אצטרך לשלם יותר. מה דעתך?

בני בן 4 . החל את שנת הלימודים בגן טרום חובה (עירוני) , זו השנה השנייה באותו גן . עובר עליו משהו ואני מתקשה לשים את האצבע על העניין המדויק . הוא לא שמח לחזור לגן , בלשון המעטה. (הוא ניסה כואבת לי הבטן , הראש , הרגל , הגרון ) , הסברתי לו שאין ברירה והוא לא בוכה כשאני הולכת בבוקר ומשאירה אותו בגן אבל אני רואה שהוא מאוד עצוב (העיניים שלו עצובות , השפה התחתונה שלו רועדת , הוא שקט מאוד). לאחר שיחה עם הגננת היא אמרה לי שהוא אכן מאוד מאוד עצוב בגן ןשהוא פשוט כרוך אחריה , עד כדי שכשהיא הולכת לשירותים הוא מחכה לה מחוץ לדלת , הוא לא משחק עם אף אחד, הוא מאוד מתבודד ושקט . היא חושבת שרצוי שניתן לו עוד זמן אבל לי כבר נדלקות כמה נקודות אדומות ואני ממש לא רגועה . מטבעו הוא ילד מאוד סגור ומופנם שמעדיף לשחק עם עצמו (מלבד פגישות עם הילדים של אחותי הוא יעדיף שלא נצא בכלל מהבית) , הוא יכול לשחק שעות עם עצמו (ואני מתכוונת לשעות - 4 א חמש שעות) , כשאני מורידה אותו לגינה או לחברים הוא כמעט תמיד יבוא עם פרצוף ואז יגיד שהוא עייף ויעדיף לשבת לידי או לשחק עם עצמו . אני מבינה שיש כאן סיפור של אופי (גם אני הייתי ילדה מאוד ביישנית) אבל זה כבר נראה לי מוגזם כי מעבר לביישנות יש כאן עצב . קראתי גם שילדים עם דיכאון ירבו לומר "אני משועמם" וזה משפט שאני שומעת יותר מדי בימים האחרונים . מה לעשות ? למי פונים ? האם באמת להמתין כמו שאמרה הגננת ? האם לפנות לפסיכולוג ? פרטי ? דרך קופת חולים ? אנא עזרו לי כי אני כבר ממש חרדה לו .

איך אפשר לגרום לחולה סכיזופרניה להתמיד בטיפול התרופתי ולמנוע נשירה מהטיפול?

אני בת 50+עובדת במוסד מסוים, נהנית מהעבודה ,וגם עובדת חרוצה עם יחס חם ואוהב,עושה את העבודה בצורה מושלמת,,,אף פעם לא החסרתי ימי עבודה וגם לא איחרתי אף פעם,אנשים תמיד מודים לי על היחס הטוב והאנושי שלי להם,אני עובדת עם מחשב,ואני מצויינת במחשבים ,הבעיה שלי עכשיו היא כזאת מנהלת חדשה הגיעה אלינו,עובדת לפי הספר,כלומר אינני נושאת תואר אקדמאי וגם אין לי תעודה מקצועית,התקבלתי לעבודה על ידי מנהלת שהעריכה את כישורי ושקדנותי,והוכתי למי שרצה שאני עובדת טובה לא פחות מאנשים נושאי תעודה אקדמאית,ולכן לפני שנתיים המנהלת החדשה {היא הגיעה לפני שנתיים}קיצצה במשרתי לחצי משרה,נכון ביקשו לקצץ בכוח אדם ומיד הודיעה לי שהיא מקצצת במשרתי מפני שאין לי תעוד מקצוע ולאחרים יש והיא צריכה לדאוג להם ספגתי את העלבון בשקט,והמשכתי לעבוד בחצי משרה,עכשיו יש שוב הודעה שיש לקצץ במספר משרות,וכאן הבעיה ,אני פוחדת שהיא מיד תפטר אותי בלי להניד עפעף,לרגע כזה במשרדה אני חרדה עד מוות,,,אני לא יכולה אפילו לנשום כשאני אשמע אותה שהיא מפטרת אותי אני עכשיו כשאני כותבת אליך ידי מזיעות וליבי דופק כמו פטיש,השאלה שלי מה לעשות ?אני חשבתי לא לבוא לעבודה עד שיתבררו מי יפוטר,הבנתי שבימים הקרובים היא תודיע ,אז אולי אצא לחופשה אני לא שקטה אני אפילו מוכנה לא להפרד מחברי לעבודה רק שלא יראו אותי מפוטרת,זה עושה לי לא טוב,האם לדעתך יש פה ריח של אפליה ?תעודה זה חשוב לימודים זה חשוב אין ספק בזה ,אבל העבודה שלי היא לא מצילה חיים,כלומר אני לא רופאה או אחות שעובדת ללא רישיון,הרי יש הבדל!!!איך להתמודד עם המצב איך אוכל להירגע?האם עובדים מוערכים רק על ידי תעודות ולא כבני אדם. מצפה לתשובתך כיצד לנהוג.תודה תודה אני בת 50+עובדת במוסד מסוים, נהנית מהעבודה ,וגם עובדת חרוצה עם יחס חם ואוהב,עושה את העבודה בצורה מושלמת,,,אף פעם לא החסרתי ימי עבודה וגם לא איחרתי אף פעם,אנשים תמיד מודים לי על היחס הטוב והאנושי שלי להם,אני עובדת עם מחשב,ואני מצויינת במחשבים ,הבעיה שלי עכשיו היא כזאת מנהלת חדשה הגיעה אלינו,עובדת לפי הספר,כלומר אינני נושאת תואר אקדמאי וגם אין לי תעודה מקצועית,התקבלתי לעבודה על ידי מנהלת שהעריכה את כישורי ושקדנותי,והוכתי למי שרצה שאני עובדת טובה לא פחות מאנשים נושאי תעודה אקדמאית,ולכן לפני שנתיים המנהלת החדשה {היא הגיעה לפני שנתיים}קיצצה במשרתי לחצי משרה,נכון ביקשו לקצץ בכוח אדם ומיד הודיעה לי שהיא מקצצת במשרתי מפני שאין לי תעוד מקצוע ולאחרים יש והיא צריכה לדאוג להם ספגתי את העלבון בשקט,והמשכתי לעבוד בחצי משרה,עכשיו יש שוב הודעה שיש לקצץ במספר משרות,וכאן הבעיה ,אני פוחדת שהיא מיד תפטר אותי בלי להניד עפעף,לרגע כזה במשרדה אני חרדה עד מוות,,,אני לא יכולה אפילו לנשום כשאני אשמע אותה שהיא מפטרת אותי אני עכשיו כשאני כותבת אליך ידי מזיעות וליבי דופק כמו פטיש,השאלה שלי מה לעשות ?אני חשבתי לא לבוא לעבודה עד שיתבררו מי יפוטר,הבנתי שבימים הקרובים היא תודיע ,אז אולי אצא לחופשה אני לא שקטה אני אפילו מוכנה לא להפרד מחברי לעבודה רק שלא יראו אותי מפוטרת,זה עושה לי לא טוב,האם לדעתך יש פה ריח של אפליה ?תעודה זה חשוב לימודים זה חשוב אין ספק בזה ,אבל העבודה שלי היא לא מצילה חיים,כלומר אני לא רופאה או אחות שעובדת ללא רישיון,הרי יש הבדל!!!איך להתמודד עם המצב איך אוכל להירגע?האם עובדים מוערכים רק על ידי תעודות ולא כבני אדם. מצפה לתשובתך כיצד לנהוג.תודה תודה שלום לך אני בת 50+עובדת במוסד מסוים, נהנית מהעבודה ,וגם עובדת חרוצה עם יחס חם ואוהב,עושה את העבודה בצורה מושלמת,,,אף פעם לא החסרתי ימי עבודה וגם לא איחרתי אף פעם,אנשים תמיד מודים לי על היחס הטוב והאנושי שלי להם,אני עובדת עם מחשב,ואני מצויינת במחשבים ,הבעיה שלי עכשיו היא כזאת מנהלת חדשה הגיעה אלינו,עובדת לפי הספר,כלומר אינני נושאת תואר אקדמאי וגם אין לי תעודה מקצועית,התקבלתי לעבודה על ידי מנהלת שהעריכה את כישורי ושקדנותי,והוכתי למי שרצה שאני עובדת טובה לא פחות מאנשים נושאי תעודה אקדמאית,ולכן לפני שנתיים המנהלת החדשה {היא הגיעה לפני שנתיים}קיצצה במשרתי לחצי משרה,נכון ביקשו לקצץ בכוח אדם ומיד הודיעה לי שהיא מקצצת במשרתי מפני שאין לי תעוד מקצוע ולאחרים יש והיא צריכה לדאוג להם ספגתי את העלבון בשקט,והמשכתי לעבוד בחצי משרה,עכשיו יש שוב הודעה שיש לקצץ במספר משרות,וכאן הבעיה ,אני פוחדת שהיא מיד תפטר אותי בלי להניד עפעף,לרגע כזה במשרדה אני חרדה עד מוות,,,אני לא יכולה אפילו לנשום כשאני אשמע אותה שהיא מפטרת אותי אני עכשיו כשאני כותבת אליך ידי מזיעות וליבי דופק כמו פטיש,השאלה שלי מה לעשות ?אני חשבתי לא לבוא לעבודה עד שיתבררו מי יפוטר,הבנתי שבימים הקרובים היא תודיע ,אז אולי אצא לחופשה אני לא שקטה אני אפילו מוכנה לא להפרד מחברי לעבודה רק שלא יראו אותי מפוטרת,זה עושה לי לא טוב,האם לדעתך יש פה ריח של אפליה ?תעודה זה חשוב לימודים זה חשוב אין ספק בזה ,אבל העבודה שלי היא לא מצילה חיים,כלומר אני לא רופאה או אחות שעובדת ללא רישיון,הרי יש הבדל!!!איך להתמודד עם המצב איך אוכל להירגע?האם עובדים מוערכים רק על ידי תעודות ולא כבני אדם. מצפה לתשובתך כיצד לנהוג.תודה תודה

אשמח אם תביט

רפאים יקרה, חשבת על האפשרות של טיפול באומנויות. אני מזהה בך עושר יצירתי ודמיון שאולי יעזרו למצוא מזור דוקא במקומות פחותי מילים. תנקי את הכאב עם דרמה או אמנות פלסטית, בתנועה או בכתיבה. כדאי לך לחשוב על האופציה הזו. שלך טל

תודה טל, בהחלט אפשרות נרשם...

בין רגעים של תקווה ושעות של ייאוש. החנות שפתחתי לא מצליחה בינתיים להמריא ואני לחוצה בזמן ובכסף. המון רגשות אשם,המון הרגשה של חוסר תועלת בכלום,בכי ועייפות. בכל זאת משתדלת ומשקיעה שעות וכוחות שתאמין לי שאין לי... קבעתי לעצמי דדליין בבוא מובן המילה אבל אני לגמרי לא בטוחה שאני באמת רוצה למות...אבל אני גם לא יכולה לסבול יותר ולחיות בפחד יוםיומי שלא אצליח לשלם את ההוצעות. בחיים לא הייתי מ בולבלת כל כך.

בסוף השבוע איבדתי את החבר הכי אהוב ונאמן שלי. כל-כך טיפלתי בו בהתמדה ובמסירות ביצור שלי. שנים ארוכות. והוא, הוא ידע כל-כך הרבה. לא נתפס שהוא לא יקום עוד. תם עידן.

צר לי על האובדן שחווית .. שולחת את תנחומיי , מחבקת אותך. שרית

היי סוריקטה, אחד מיצורי היער? אני אתך מצטערת בתנחומייך תם עידן אבל תמיד יוכל לקום חדש תחתיו כשתגיעה העת. ויש הסטוריה ועבר משותף שלא ישכחו רפאים

סוריקטה היקרה והטובה, אתך בצערך על אובדנך היקר, מכאן שולחת לך כוחות של עידוד, לעידן חדש ללא החבר האהוב.(והנאמן) בחיבה, גליה.

סוריקטה יקרה מצער לשמוע על האובדן... איתך רויטל

סוריקטה יקרה, הצצתי במקרה לכאן וקראתי את ההודעה הקצרה והעצובה שלך.. איבדת חבר. חבר אהוב ונאמן. עצוב נורא.. אהבתי לדמיין אותך איתו. איך קראו לו? איך הוא נראה? תמיד דמיינתי אותו גדול, לפעמים בהיר ולפעמים כהה, עם פרווה קצת מדובללת והליכה קצת כבדה. עיניים חכמות ויפות וחיבה מיוחדת להשעין את הראש על הירך שלך ולעצום אותן. זו פרידה עצובה מאוד. התנגן לי בראש שיר, אבל לא הצלחתי למצוא אותו ברשת בשבילך.. אקדיש לך אותו בכל זאת, בתקוה שתוכלי להאזין לקול המרטיט של מתי כספי.. סוף היום הוא נקרא. צער.. ליל נחמה, לילך

אני מנחשת שאבדת בעל חיים קרוב. ידיד נאמן. משתתפת בצערך בכל ליבי. אני מקוה שהאובדן היה בשיבה טובה, זו נחמה פורתא. איתך ושלך טל

היי סוריקטה. עצוב לשמוע. אין הרבה מה לומר ואת הקצת שיש כבר אמרו,אבל אני מקווה שלפחות כל הודעות התמיכה של חברי(בעיקר חברות) הפורום נותנות לך כוח. תהיי חזקה.

סוריקטה יקרה תנחומי, מצטערת בשבילך. נשמע שזו חברות עמוקה - את טיפלת בהתמדה, הוא הבין וידע. סליחה שלקח לי זמן, רק שבתי והתחברתי לעולם. שלך י.

אובדן רציני. פרידה קורעת... זו הייתה רמת קשר עוצמתית, משמעותית וייחודית מאד. שבור לי בפנים שכמעט אפשר לחשוב שהגוף לא יעמוד בזה. לחץ שהראש כמעט ולא יכול להכיל או להחזיק. ולבד, וצער כבד, והוא חסר לי באופן שאין לתאר במילים. שותף שלי. המון חלק ממני. ואכן מיצורי היער, אסופי משוקם ומושקע, דרש טיפול מיוחד, נלחמתי עליו, נאבקתי גם בשבילו. היה זקן אבל לא מופלג, יצור גדול, כהה עם פרווה חלקה והליכה קלילה יפיפייה. ידידותי להפליא. הוא עבר איתי את השנים הקשות של השינוי בטיפול שלי. הוא הראה לי שהזדקקות ותלות מותר. הטיפול בו, כנראה, עזר לי להתיר לטפל גם בי. לא טוב לי, פוחדת מאד וקשה לי להתנחם. אפילו איני מאפשרת לעצמי באמת לבכות. אין לי כל כך מושג מה אני עושה עכשיו... יצור שלי... תודה לכל מי שבאו ונגשו והתקרבו. ואני זוכרת. אתכם וכל אחד/ת עם מילותיו/ה המיוחדות שלו/ה. כאב. סוריקטה

שלום סוריקטה יקרה מושיטה לך יד מלטפת ומנחמת. משתתפת בצערך. האבל גדול כיוון שמה שהיה היה יקר, חשוב וטוב. אני מקווה שאולי זה ינחם מעט, הזכרונות של מה שהיה. איתך מכל הלב גלי

ככה:אני פשוט משתגעעת מזה אני כול הזמן מחליטה החלטות ואז לא שלמה איתם הרבה פעמים זה בגלל שאיכפת לי מה אנשים אומרים או חושבים עליי וזה מכעיס אותי שאני כזאת כי אני יודעת שזה לבזבז אנרגיות מיותרות ושלאף אחד לא באמת איכפת לא מרגישה שבאמת יש לי חברים אמיתים לצערי הרב הרב הרב... ובעצם זו אני שחייה את חיי אבל משום מה זה לא מצליח לי בלי להרגיש את החוסר שקט הזה לגבי החיים שלי יש פיתרון לצאת מזה או שכול החיים אהיה לא שלמה עם עצמי ממה נובע בברכה ותודה רבה על הנכונות לעזור בברכה,סוף שבוע נעים,חג שמח!!!

שלום, מישהו מכיר מטפל בנוירפידבק באיזור חיפה והסביבה? תודה רוסלן

שלום רב לך ראז, אשמח לקבל ממך יותר פרטים לגבי הבעייה על מנת להמליץ לך על מטפל מתאים בברכה חמה ד"ר יגל גליקסמן 0546670570

אני מטופל בריסטל בעיקבות לחץ נפשי וחרדות,האם ריסטל זה מספיק או שאני חייב פסיכולוג קליני להורדת הלחצים והחרדות?

שלום רב, אני בת 33, נשואה + 2. יש לי בעייה שאני סוחבת אותה כבר כמה שנים טובות...ולאחרונה זה התחיל מאוד מאוד להטריד אותי ולהציק לי: יש לי אח הקטן ממני ב 4.5 שנים שלא מדבר איתי כבר כמעט 10 שנים. אחי פשוט ניתק איתי כל קשר וכשביקשתי לדעת למה, לא הוא ולא אמי הסכימו לומר לי. בהתחלה חשבתי שזה משהו זמני ויחלוף לו לבד (כאן עלי לציין את רקעו של אחי: הוא ניסה להתאבד 5 פעמים בעבר, עם רקע נפשי של הפרעת אישיות גבולית, היה מאושפז באחד הבי"ח בארץ יצא ונכנס לסרוגין. כמובן שאני תמכתי בו לאורך כל הדרך והייתי לצידו ואפילו הצלתי אותו פעם אחת ממות בטוח אחרי שבלע המון כדורים, לקחתי אותו יחד עם בעלי ונסענו לבי"ח. שם שטפו לו את הקיבה) לאחר שנעניתי בתשובה של: "אל תנסי ליצור איתו קשר כי חבל על הזמן שלך ואת רק תיפגעי" (מצד אמי) לא היה נסיון של יצירת קשר עד לפני שנתיים. לפני כשנתיים שוב העליתי את הנושא בפני אמי בשאלה שאינני יודעת למה הוא לא מעוניין לדבר איתי ואחרי מסע של שיכנועים היא נאותה לענות לי בקצרה שאחי טוען שכשהייתי בת 15 והוא היה כבן 10-11......אנסתי אותו! כששמעתי את זה לרגע לא האמנתי למשמע אוזני ולאחר שאמי חזרה על כך שוב חשבתי שלרגע השתגעתי הוא שאחי השתגע..... פרצתי בבכי וניסיתי לשכנע את אמי בחפותי שבחיים לא קרה דבר כזה. להד"ם!!! ואז התחלתי לשאול שאלות כמו: מאיפה הוא "הביא" את היציאה הזאת? למה הוא אומר דבר כזה קשה ולא היה ולא נברא? היתכן כי הוא הוזה דברים ומאמין בהם בעצמו? (כי לפי מה שהבנתי לאחר מכן שאחי עבר טיפול פסיכולוגי עם שחרורו בפעם האחרונה מבי"ח, שגם לפסיכולוגית שלו הוא סיפר את זה ואף היו לו תקריות של חוסר זקפה עם חברתו בשל כך...כך הוא טען בכל אופן) כשאמרתי לאמי שאני מוכנה להבדק במכונת פוליגרף היא אמרה שגם הוא מוכן להבדק במכונה כדי לאמת את זה.... בכל פעם שיצא לו לראות אותו במקומות מסויימים הוא ישר היה עושה "אחורה פנה" והיה הולך מהמקום בו נוכחתי... לאמי אין דיעה בנושא היא אומרת שאיננה יודעת למי להאמין.... מאז אחי גם הספיק להתחתן וכמובן לא הזמין אותי לחתונתו... לאחרונה הנושא שוב עלה בעקבות מקרה שראיתי אותו פתאום במקום כלשהו ודיברתי על כך עם אמי והיא ענתה לי: "תשכחי ממנו את לא מבינה שזה כמו שתרצי להשיג את הירח? הוא לא מוכן לדבר איתך וזהו זה...תשכחי שיש לך אח!" אני בתגובה שוב בכיתי....ולפני כמה ימים החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לו מכתב במייל. כתבתי לו שאני יודעת שכשהיינו ילדים פגעתי בו והרבצתי לו ועל כך אני מצטערת ושתמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב ואני מבקשת ממנו שיסלח לי כי בסך הכל גם אני הייתי ילדה מוכה....וכשאמי הייתה מרביצה לי הייתי מרביצה גם לו... כמו שצפיתי, לא קיבלתי תשובה ממנו אבל מאמי כן קיבלתי טלפון שאפסיק לשלוח לו מכתבים כי הוא לא מעוניין בקשר איתי. בקשתי ממנה לא להתערב ביננו ושמה שיש לו להגיד לי שיגיד לי את בפנים או במכתב אבל זה לא עזר.... אינני יודעת מה לעשות עוד, אחי מאוד חסר לי הן בחיי המשפחה והן בחיי הפרטיים. אני מטופלת בכדורי אפקסור 225 מ"ג ביום וכבר כמה חודשים אינני מאוזנת מבחינה נפשית. כנראה הפגישה עם אחי היווה טריגר עבורי והשפיע עוד יותר. אני לא מפסיקה לבכות ולא יודעת איך עוד אפשר ליצור איתו קשר ולו רק על מנת שנדבר וננסה ללבן את הדברים. דבר אחד אני יודעת בבטחה הוא שאחי וודאי לא מעוניין להתעמת איתי מכיוון שאיננו יכול להביט לי בעיניים ולומר את אותו המשפט חסר השחר! אנא עזור לי בבקשה! בברכה, איילת נ.ב. היתכן מצב בו אחי הוזה דברים ומאמין בהם באמת ובתמים??? אם כן, מדוע זה? ואיך ניתן לפתור את הבעייה???

שלום רב, אני בת 33, נשואה + 2. יש לי בעייה שאני סוחבת אותה כבר כמה שנים טובות...ולאחרונה זה התחיל מאוד מאוד להטריד אותי ולהציק לי: יש לי אח הקטן ממני ב 4.5 שנים שלא מדבר איתי כבר כמעט 10 שנים. אחי פשוט ניתק איתי כל קשר וכשביקשתי לדעת למה, לא הוא ולא אמי הסכימו לומר לי. בהתחלה חשבתי שזה משהו זמני ויחלוף לו לבד (כאן עלי לציין את רקעו של אחי: הוא ניסה להתאבד 5 פעמים בעבר, עם רקע נפשי של הפרעת אישיות גבולית, היה מאושפז באחד הבי"ח בארץ יצא ונכנס לסרוגין. כמובן שאני תמכתי בו לאורך כל הדרך והייתי לצידו ואפילו הצלתי אותו פעם אחת ממות בטוח אחרי שבלע המון כדורים, לקחתי אותו יחד עם בעלי ונסענו לבי"ח. שם שטפו לו את הקיבה) לאחר שנעניתי בתשובה של: "אל תנסי ליצור איתו קשר כי חבל על הזמן שלך ואת רק תיפגעי" (מצד אמי) לא היה נסיון של יצירת קשר עד לפני שנתיים. לפני כשנתיים שוב העליתי את הנושא בפני אמי בשאלה שאינני יודעת למה הוא לא מעוניין לדבר איתי ואחרי מסע של שיכנועים היא נאותה לענות לי בקצרה שאחי טוען שכשהייתי בת 15 והוא היה כבן 10-11......אנסתי אותו! כששמעתי את זה לרגע לא האמנתי למשמע אוזני ולאחר שאמי חזרה על כך שוב חשבתי שלרגע השתגעתי הוא שאחי השתגע..... פרצתי בבכי וניסיתי לשכנע את אמי בחפותי שבחיים לא קרה דבר כזה. להד"ם!!! ואז התחלתי לשאול שאלות כמו: מאיפה הוא "הביא" את היציאה הזאת? למה הוא אומר דבר כזה קשה ולא היה ולא נברא? היתכן כי הוא הוזה דברים ומאמין בהם בעצמו? (כי לפי מה שהבנתי לאחר מכן שאחי עבר טיפול פסיכולוגי עם שחרורו בפעם האחרונה מבי"ח, שגם לפסיכולוגית שלו הוא סיפר את זה ואף היו לו תקריות של חוסר זקפה עם חברתו בשל כך...כך הוא טען בכל אופן) כשאמרתי לאמי שאני מוכנה להבדק במכונת פוליגרף היא אמרה שגם הוא מוכן להבדק במכונה כדי לאמת את זה.... בכל פעם שיצא לו לראות אותו במקומות מסויימים הוא ישר היה עושה "אחורה פנה" והיה הולך מהמקום בו נוכחתי... לאמי אין דיעה בנושא היא אומרת שאיננה יודעת למי להאמין.... מאז אחי גם הספיק להתחתן וכמובן לא הזמין אותי לחתונתו... לאחרונה הנושא שוב עלה בעקבות מקרה שראיתי אותו פתאום במקום כלשהו ודיברתי על כך עם אמי והיא ענתה לי: "תשכחי ממנו את לא מבינה שזה כמו שתרצי להשיג את הירח? הוא לא מוכן לדבר איתך וזהו זה...תשכחי שיש לך אח!" אני בתגובה שוב בכיתי....ולפני כמה ימים החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לו מכתב במייל. כתבתי לו שאני יודעת שכשהיינו ילדים פגעתי בו והרבצתי לו ועל כך אני מצטערת ושתמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב ואני מבקשת ממנו שיסלח לי כי בסך הכל גם אני הייתי ילדה מוכה....וכשאמי הייתה מרביצה לי הייתי מרביצה גם לו... כמו שצפיתי, לא קיבלתי תשובה ממנו אבל מאמי כן קיבלתי טלפון שאפסיק לשלוח לו מכתבים כי הוא לא מעוניין בקשר איתי. בקשתי ממנה לא להתערב ביננו ושמה שיש לו להגיד לי שיגיד לי את בפנים או במכתב אבל זה לא עזר.... אינני יודעת מה לעשות עוד, אחי מאוד חסר לי הן בחיי המשפחה והן בחיי הפרטיים. אני מטופלת בכדורי אפקסור 225 מ"ג ביום וכבר כמה חודשים אינני מאוזנת מבחינה נפשית. כנראה הפגישה עם אחי היווה טריגר עבורי והשפיע עוד יותר. אני לא מפסיקה לבכות ולא יודעת איך עוד אפשר ליצור איתו קשר ולו רק על מנת שנדבר וננסה ללבן את הדברים. דבר אחד אני יודעת בבטחה הוא שאחי וודאי לא מעוניין להתעמת איתי מכיוון שאיננו יכול להביט לי בעיניים ולומר את אותו המשפט חסר השחר! אנא עזור לי בבקשה! בברכה, איילת

אפשר לעזור לך.אני עושה זאת כבר 9 שנים. הכדורים לא יעזרו ויש להם המון תופעות לוואי. ליותר מידע אייל 0955 884 050

אייל שלום! אני לא דואגת בשל הכדורים כי הם עניין משני עבורי, דאגתי נובעת מרצוני להיות בקשר עם אחי שאותו אני אוהבת ומחוסר רצון מצידו להיות בקשר איתי ומהזיותיו. האם דרכך טיפולך אקבל פיתרון מיידי איך להגיע אל אחי???

שלום, אני סטודנטית לרכיבה טיפולית באמצעות סוסים ובהדרכת רכיבה מערבית, צריכה להתחיל בקרוב את השנה השנייה בתחום. סוסים בשבילי הם אוויר לנשימה, וסיבה לחיות..כשאני בקרבת סוסים (לאו דווקא ברכיבה) אני שוכחת מהכל-בעיות, מחשבות פשוט הכל. כבר באמצע שנת הלימודים הראשונה התחילו לעלות לי מחשבות ותהיות שכנראה אני לא מתעניינת בהדרכה, בלימוד הרכיבה אלא נהנית יותר לשפר את הרכיבה שלי ואפילו להגיע לרמה תחרותית. לפני כל שיעור שאני צריכה להעביר בהדרכה או שיעור רכיבה רגיל במסגרת הלימודים אני נתקפת חרדות ,דאגות וכאבי בטן(מה שגורם לי לא נהנות מהרכיבה ולא לרצות בכלל להיות נוכחת בשיעורים) וחושבת שאולי טעיתי בבחירת המקצוע וזה לא זה. עם כל האהבה לבעל חיים עצמו ולרכיבה. ברגע שאני לוקחת שיעורים פרטיים אני מרגישה אחרת לגמרי, אלופה. אבל בלימודים עצמם אני מרגישה כאילו כל פעם אני מתחילה מאפס. ההתלבטות היא האם להמשיך את היתרה שנותרה לי לסיום הלימודים(כמעט שנתיים) רק בכדי שלפחות תיהיה לי התעודה או להפסיק ולשפר את הרכיבה שלי כתחביב. אשמח אם תעזור, תודה רבה.

[***ההודעה נערכה***] נרדמתי. ובחלום, אני מרחפת.. אני מרחפת מעל כולם.. כיף לי לרחף.. הבית בו אני מרחפת חשוך ואפל אך כל בני המשפחה נמצאים בו.. הם די במצוקה ואני מרחפת.. מעל כולם. לי טוב יחסית. אני מרחפת והם לא. אני מעל כולם. לי קל ולהם כבד. היו מלא מלא עכברים על הרצפה.. הוא התקרבו לאוכל או משהו כזה.. התנפלו, הפחידו, היו יותר מידי. כמו מחנק עולה. לא יכולתי לשלוט בהם. והמשפחה.. שם איתי אבל אני זאת שממש מפחדת. איכשהוא אני מגיעה לאיזושהיא אוניברסיטה ומקנאה בכל הסטודנטים שם. גמני רוצה. הם מרשים לי להכנס לשיעורים אבל אני יודעת שאני לא רשומה. יש כסאות שכל סטודנט צריל לבוא איתו.. בכל אודיטוריום היה סטודנט בעמדת המרצה, על כיסא לבן עם גלגלים.. וכשחזר לעמדת התלמיד, הכסא יתגלגל חזרה איתו. בין מעבר מהרצאה להרצאה יש מסלול של כסאות שמזכיר רכבת הרים, כשהמסלול עובר האודיטוריום אחד לשני צריך להחזיק חזק כדי לא ליפול, הוא עובד דרך יציבה חדישה אך פתלתלה ועקומה למדי. בלי כל קשר היה רגע בחלום עם אלמנט של מיניות. (לא מבינה את ההקשר) ופתאום אני חוזרת לרחף, אני חוזרת לבית שלי, והוא כולו הרוס וארוז ע"י זרים. הם השליכו לי דברים לפח, הטביעו במים, הרסו. ואני מרחפת מעל הכל.. פתאום אני רואה דמויות של שד ציורי נשפכות בגודל ענק על הרצפה.. משהוא שופך אותך ורומז לי משהוא ואני לא מבינה מי זה.. הדמויות על הרצפה שלי עשויות שעווה בצבע סגול.. ואז אני רואה אותו. הוא בגובה שלי, אני עם גוף נורמאלי- מרחפת, והוא איש ענק מימדים. בצבע שחור וסגול. קצת מראה של כושי. יש לו שיער קצת ותלתלים. הוא אומר לי משהו. אני לא בטוחה שאני זוכרת.. מממ.. אולי הוא אומר לי שלקחתי לו את המקום שלו.. אני לא זוכרת. תוך כדי אני קולטת כי אני לא בדיוק מרחפת עכשיו. עכשיו אני צועדת בעזרת מוטות עץ צרים המוחזקרים ע"י איש נמוך שנראה בדיוק כמו האיש הענק. הוא לא רוצה להחזיק אותי, הוא רוצה להטעות אותי ולהפיל אותי. רוצה שאני אפספס קורה. והענק כועס עליו ואומר לי שיחזיק את המוטות חזק. שלא ישחק משחקים. ואני מאוד מאוד כועסת שכל הדברים שלי ארוזים והרוסים.. ומה שלא הרוס נלקח ונעלם ממני. אני ממש כועסת ואובדת עיצות. חסרת אונים. בעיקר עצובה. לקחו לי. אני לא מבינה מה עשיתי ומדוע זה מגיע לי. ואז אני מתעוררת. [***נערך***] לא צריל לחשוב יותר מידי. עכשיו אני מרגישה אחרת. אולי בכל זאת היה טוב שישנתי צהרים. ישנתי במקום לעשות דברים אחרים. גם זה מזל. החיים האלו מוזרים. לגמרי. גם קצת טובים. ~נילי~ נ.ב. נגרה'לה.. קראתי. טוב לשמוע שאת. מאוד.

אני לא מבין בחלומות אבל סתם רציתי לומר שכיף לך שאת זוכרת את החלומות שלך.אני זוכר חלומות בערך 10 שניות אחרי שאני מתעורר ומנסה לחשוב עליהם וישר שוכח...זה משגע אותי אני מנסה לתפוס את המחשבה(עדיין עם עיניים עצומות) והיא חומקת ממני... יש למישהו טיפ שעוזר לזכור חלומות?

היי נילי... מה שלומך? חלמת חלום כ"כ משמעותי צבעוני ויפה ולא יכולתי שלא להתייחס. חלום כזה שמשאיר אותך מהוהרת כאילו עברת איזו חוויה מכוננת שממנה התעוררת אחרת- בטוח מנסה לומר לך משהו. ואלה ממש רק אסוציאציות פרטיות שלי ולא מתוך איזה קורס שעשיתי אצל יוסף פותר החולומות... ואולי קצת ממה שכתבת פה בעבר, ובטוח גם הרבה השלכות שלי... הדבר המעניין בחלום הוא שאת מכירה שני מצבים: של ריחוף או ירידה לקרקע- אבל גם כן לא לגמרי מחוברת אליה. קצת מזכיר את השיר של דליה רביקוביץ "רחיפה בגובה נמוך"- אם את מכירה. מתחיל ב"אני לא כאן..." יש בחלום הזה מצד אחד אבמיוולנטיות בין רצון להשתייך (להיות סטודנטית מן המניין) ובין להיות מרחפת ומנותקת. הרבה פעמים הבחירה בלרחף ולהתנתק קשורה במצבים קשים שאת חווה (העכברים בבית והתכנים המיניים). נראה לי שהחלום הזה גם בודק קשר עם סמכות ושליטה שמצד אחד רוצים לקבל אותה בעצמנו (הסטודנטים מתחלפים עם המרצים במקומות, האיש השחור מחזיק אותך במוטות) אבל גם תחושה שמצד שני זקוקים להכוונה חיצונית ותלויים בה כי קשה 'ללכת' לבד (הסטודנטים עם כסאות גלגלים, ואת צריכה שיחזיקו לך את המוטות). אבל גם השליטה והעזרה החיצונית נראות לפעמים כמתעתות (האיש הנמוך רוצה להפיל, האיש הענק רוצה לשמור). נראה לי שהחלום הזה רוצה להציע לך פתרון: לקחת את המקום של האיש הענק השומר (הוא אומר שתפסת לו את המקום). שאת יכולה ורוצה גם לשמור על עצמך. כי בנחיתה יש תמיד הימור- אפשר ליפול אבל אפשר גם להחזיק חזק ולהשאר יציבה. גם קשור ללדעת לסמוך. אולי בעצם האיש הקטן והענק הם שני קולות שקיימים בתוכך?- זה שרוצה לשמור וזה שרוצה להרוס כשקשה. את מתבוננת על ההרס מרחוק ועצובה שלקחו לך משהו של עצמך. אבל גם רואה שהמעברים וההתפתחות כרוכים בהרבה טלטלות כמו "רכבת הרים". ואולי החלום הזה מנסה לעודד אותך שגם בכל הנפילות האלה והדרך המורכבת יש בך חלק שמאוד רוצה להמשיך וללכת. בהתחלה אולי עם מוטות ועזרה (טיפול...?) אבל אולי אח"כ עצמאית ועל פני האדמה. ולכן לדעתי זה לא מקרי שהתעוררת ממנו ככה 'אחרת' כי הבנת שההרס הוא לא מה שבאמת רצית גם אם חשבת עליו לפני מאוד ברצינות. אני גם זוכרת חלום נורא מוזר ומשונה שחלמתי פעם ומאוד השפיע עלי. כאילו מישהו מתוכך מדבר אליך ורוצה להגיד לך משהו. וחוץ מזה רציתי לשאול אותך משהו שקודם לא הספקתי בקשר ליומולדת שלך. איזה שיר ניגנת על הפסנתר אז בית המלון...? רק חלומות טובים ותשמרי על עצמך באמת, רפאים

לאחר קריאה במספר פורומים הבנתי שפחד מכלבים הוא דבר די נפוץ, אך רובם מדברים על ילדים. יש לי דודה שיש לה פחד לא ברור מכלבים!!!! כנראה משהו מהילדות (איזה גדי שרדף אחריה) היא רואה כלב ועוברת רחוב במידה ואני לידה, ואם היא לבד היא נכנסת להסטריה עד כדי קוצר נשימה! הבנתי שיש מרפאה בשניידר להפרעות חרדה אך זוהי מרפאה לילדים, הם משהו יודע על מרפאה למבוגרים? הגברת בת 42.

היי אודי זו עומדת להיות הודעה קודרת ובכלל לא חיננית- היה מוכן (מתוך התחשבות עשיתי לך כבר הכנה בכותרת הקודרת). אני זקוקה נואשות להכוונה מה עושים כי כל הזמן יש לי מחשבות קונקרטיות על סיום חיי. אני במצב קשה עם התחלה של חוסר תפקוד. לא הצלחתי לקום לעבודה במשך ארבעה ימים. העבודה היתה תמיד החלק החזק והרציף בחיי. לא ישנה בלילה. בחרדה אינסופית. כל הזמן הדמעות שלא מפסיקות. חזרתי לשגרה אבל השגרה לא חזרה אלי. אני נמצאת בדיוק באותה נקודת הזמן של סיום הטיפול ההוא ועכשיו עם ההבנות החדשות של כל הטיפול. הייתי אתמול אצל פסיכולוגית שכבר התעדכנה מפסיכולוגית אחרת בפרטי הארוע. זה היה לי נורא. אני רק מתחילה את המילה הראשונה וכל הדמעות האלה והצער והכאב התהומיים האלה לא נגמרים. לא יכולה להזכר בזה כל הזמן ולספר את זה שוב ושוב כאילו אני שוב שם. והזמן רק עושה את קשה יותר. היא וקודמתה הזדעזעו. לא רציתי שיזדעזעו רציתי שאיך שהוא ימצאו את האשמה בי. שתיהן ראו בו בן- אדם מופרע, מטפל מתעלל, עבריין שצריך להפסיק לטפל. הסגנון המאוד חריג שלו הזכיר לשתיהן מטפל מסויים שפגע מינית בכמה מטופלות. אפילו הטוב שציינתי בפניהן פורש כצורך שלו בשליטה עלי כשהוא מביא התנהגות לא אחידה הוא הופך כך לבלתי צפוי. הוא הפך אותי בעצם לכמהה לטוב שלו שהיה מאוד מיקרוסקופי. שפוטה שלו. כמו מנהיג של כת. הוא ניצל אותי רגשית ולפי דבריהם עמד כנראה לנצל אותי מינית ולכן הגיב בכעס וזעם לא פרופורציונלי כלפי רצון עזיבתי. הרסתי לו תכנית. אני פשוט מסרבת להאמין. אודי עברתי התעללות בטיפול ולא ידעתי את זה אפילו. היה לי רע ולא הייתי מודעת. הטיפול הזה היה כמו קרינה רדיואטקיבית שפגעה בכל התאים הפיסיולוגים והרגשיים שלי בגוף. בתוך הגרעין של הנשמה. נגרם לי נזק בלתי הפיך ולא מצליחה להשתקם. אני לא יודעת איזו נחמה אני יכולה כבר לקבל. אני מרגישה שהתיקון צריך להיות מולו ולא בעיבוד של החוויה בחדר. אני לא עומדת בזה. הפסיכולוגית טוענת שיש עילה רצינית לתביעה אתית ואולי אפילו פלילית על רשלנות. אבל טוענת שאני חייבת להתחזק לפני. היא נבהלה ממצבי הקשה והאובדני. אבל אני לא אוכל להתחזק לפני שאני אפתור את זה מולו. מרגישה שהצדק חייב להעשות. לא יכולה לחכות כ"כ הרבה זמן. מרגישה כ"כ חלשה לבד ובלתי מוגנת. שרימו אותי. איך הייתי כ"כ תמימה ולא ערנית. איך הפקרתי את עצמי. המטפלת טענה ש- cbt לא יהיה אפקטיבי. אבל למה? חשבתי שזו השיטה המועדפת לטראומה. היא דוקא יותר נוטה לכיוון הדינמי. חשבתי אול על emdr . אני חייבת החלשה של האפקט הטראומטי איזו הקלה זמנית לפני שאני חופרת עמוק. אני לא אוכל לעמוד בתהליך דינמי. אני לא מתפקדת. כל הפיצול הזה ששמר עלי כל השנים עומד להתפרק. בסוף לא תהיה לי עבודה. לא אוכל להתקיים. מה שהכי קשה לי שאני עומדת בלי יכולת להגיב מולו. הוא טרק לי אז בזמנו את הטלפון. אמרתי לו שאני לא אוכלת לא ישנה רועדת עם דופק 150 ושיפנה אותי לטיפול אחר והוא צרח עלי שהיינו כבר בסיפור הזה וטרק לי את הטלפון. אני חייבת תכנית פעולה חכמה. לאיזה טיפול לפנות. האם לעשות נסיונות לדיבור מולו בינתיים. אני חייבת כיוון איך להציל את חיי. לא מסוגלת לחשוב בהגיון יותר. כי אני לא עומדת בסבל הזה יותר ורוצה לחדול. במחשבות לא פוסקות על מה שהיה 24 שעות ביממה. למה זה קרה לי למה זה הגיע לי. רפאים

זה רק לאודי? אז רק נחבק אותך.

תודה רויטל ודאי שזה מופנה גם אליכם נשמות טובות...

קודם כל חיבוק ענק-מגיע לך. את התשובה המקצועית בקשר לטיפול המומלץ אודי בטח יתן אבל לדעתי חשוב שתפנימי שזה לא הגיע לך ושאין פירור של אשמה בך.רק הוא אשם וכשיגיע הזמן ותתחזקי ותוכלי לתבוע אותו אני מקוה שהוא גם ישלם על כך.. תהיי חזקה

רוצה לחבק אותך. (((((((((((((((((( )))))))))))))))))))))) אולי הסימן למעלה מסמל את כל חברי הפורום שמקיפים אותך זרוע על גבי זרוע על גבי זרוע בחיבוק אחד ענקי (כמעט) חובק עולם. חיבוק כזה שבו עומדים קרובים בלי לזוז במשך הרבה זמן, עד שמשהו בגוף משתחרר. כמה מכעיס שהוא לא עשה את זה (במילים), כמה קשה שהמקום שהיה אמור להושיע הפך למקום שפגע. זה לא בסדר. ואת. את כן בסדר. את קוראת למה שעבר עליך טראומה, וכמדומני אומרים על תגובה טראומתית שזו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. אני מרגישה שזה נכון לומר לך את זה. וקשה להחזור לתפקוד שהיה קודם. ברור שקשה. אם רק היית יכולה להרשות לעצמך. להגיד שעכשיו קשה לתפקד וזה בסדר. אולי אח"כ יהיה יותר קל. עכשיו הדמעות והמחשבות שמשחזרות לא עוזבות. אבל הן יעזבו. זה יעבור. הנזק הוא לא בלתי הפיך. הנה גם כאן ובזמן קצר אני יכולה לספר לך שראיתי כאן הרבה צדדים שלך, ולא רק את הצד הפגוע הכואב והמתייסר. הצד הזה הוא הדומיננטי כרגע. והוא חי ובועט וצורח ולפעמים משכיח שיש גם עוד צדדים, אבל אני חושבת שאחרי שהוא ישחרר את הכעס ואת העצב ואת העלבון ואולי גם את הפחד (מה היה קורה אם הייתי נשארת שם עוד), אז יהיה מקום לעוד חלקים. אולי לכן הפסיכולוגית המליצה על טיפול דינאמי. אולי זה יקח זמן. אבל אולי זה בסדר. בינתיים ממשיכה לחבק גלי

אני מודה לכן על החיבוק הגדול שהצליח להגיע אלי במילים. ממש הרגשתי אותו. מרגישה הרבה פחות לבד. רציתי לכתוב לכל אחת אבל לא מצליחה מאתמול בלילה לנשום. כאילו אני עומדת לפני איזה התקף לב. כי הטיפול הזה היה בדידות גדולה. הוא בודד אותי משאר העולם כי לא נתן לו מקום בתוך החדר. לא הסכים שאדבר על שום דבר מלבד הקשר איתו. לא על אנשים ועיסוקים משמעותיים בחיי. רצה שאהיה תלויה רק בו. כאילו כלא אותי באיזה מרתף אפל- ולא יכולתי לשתף אף אחד. קצת הזכיר לי את המסיבה שערכה רוזמרי לחברותיה ב"תינוקה של רוזמרי"- פתאום היא פוגשת אנשים מהעבר שמודאגים ממצבה (היא רזתה ונראתה חולה) שהרגישו שהחוויה שהיא עוברת היא לא תקינה ולא היה לה עם מי לחלוק בה. כאילו פתאום נכנס משב רוח רענן מהעולם החיצון.זה הזכיר לי חברה שפגשתי בתקופת הטיפול שנבהלה מכמה רזיתי, שאני לא ממש אוכלת וכמה אני בעצם לא ממש בפוקוס. שזיהתה שקורה שם משהו לא תקין. כמובן שבשעתו חלקתי עליה מכל וכל. הוא היה כך חשבתי-הרי הכי אופטימלי עבורי. ואם היייתי מספיק חכמה הייתי מתבוננת בטיפול מהצד דרך עזרת הפורום עוצרת את זה בזמן ולא מגיעה להיכן שהגעתי. אתן נשמות טובות ואהובות ומזכירות לי את חברותיה של רוזמרי. חלון הצצה לשפיות. שוב, מודה לכן מאוד שאתן כאן תומכות מחזקות וכ"כ רגישות רפאים

אודי יקר, אני לא נושמת מאתמול בלילה כאילו איזו יד נמצאת בפנים ומחזיקה את קנה הנשימה שלי כמו צרור פרחים. פרחים בטח אין שם אבל זפת כן. אולי פרחי פח. כבד לי שם כמו עננה של זפת. זה כואב ושוב פעם העננים האלה בעיניים מפריעים לי לכתוב. ודווקא משום שאני מתחילה להבין את כל העיוות הזה דרך הזעזוע של הסביבה. כל כך קשה לי. כי מרגישה שנתתם לי הרבה כוח. שמשהו בך ברגישות שלך והנדיבות גרמו לי להפתח פה ולהתחיל לסמוך. שאתה הבאת נשמה אורגנית ואני הורגלתי לנשמה מסיליקון. שראית אותי והפכתי לבת- אנוש (מאמצת את שפת סוריקטה) . שנתת לי מקום והרגשתי שאני יכולה להפליג בשטחי. שהאמנת לי ולכן התחלתי קצת להאמין לעצמי. ולכן זה כ"כ קשה ודוקר ההבנה הזו- להאמין שמישהו רצה ברעתי. שמישהו רצה להזיק לי. שיש רוע. שאני צריכה לוותר על מה שחשבתי אותו לטוב. שיצרת פה בזכות התמיכה היצירתיות האמפטיה וההבנה הכ"כ חדה שלך קהילה תומכת של אנשים מדהימים שנעזרו בך ולכן יכולים גם לעזור לאחרים. שדווקא באזור הכי לא ממשי הרגשתי הכי ממשית. וזה גרם לי להתחיל להאמין שאולי טיפול הוא אפשרי. שיש עדיין מטפלים שרוצים לעזור. שיש תקווה. לא התחלתי עדיין טיפול. הייתי בפגישת יעוץ. היעוץ הרביעי במספר. אולי רציתי לשמוע משהו אחר, חדש. אבל במדגם הקטן הזה היתה אחידות דעין. מתקשה להכיר בכשל שלו. יותר נוח לי להאשים את עצמי. יותר הגיוני. לכן מתלבטת כי רוצה להתייצב. אולי טיפול קוגניטיבי התנהגותי יסיר את המחשבות הבלתי פוסקות. אולי תנועות עיניים יעבירו את זה לזכרון טכני נטול אפקט רגשי. מטפל גבר או אשה? אולי חייזר? אולי טיפול בגינון? בצינון? אולי כישוף קטן? אני לא מסוגלת לדבר יותר, לעסוק בעבר. אני מתפרקת. לא רוצה להתפרק. חיבת הקלה. לנשום. תודה לך אודי על הכל ומצטערת על הכובד הזה שלי ואריכות המילים תודה על קריאת הסיפור ו...אופנוע? (דווקא מסתדר לי מאוד הקשר שלו אליך) ... הגיע העת להוציאו מהארון ולבקר את סינדרלה- שמעתי שהבטטות העונה הן לא מהעולם הזה (אגב למה התכוונת ב"מניואל של הדלעת" לבסיס שלה, או להוראות ההפעלה?). והדלעת? הדלעת כמוני תקועה עדיין במקומה... הזמן פסק מלכת. בהערכה רבה עד אין קץ רפאים

רפאים יקרה, מצטרפת אל שאר המחבקים, לא קל היה לקרא אותך, לאחר שהפגנת יכולת התמודדות מרשימה,בעזרת חוש הומור וכשרון כתיבה, כנראה שגם ל"עזרים" מהסוג ההוא, יש תאריך תפוגה משלהם, שלאחריו מגיעה המפולת אל היאוש והתהום. אני מכירה מאוד את השאלה של, למה זה קרה לי, או למה זה הגיע לי,וגם יודעת שלשאלה הזו, בעצם, אין שום תשובה. זו שאלה שנועדה לרפות את ידינו, וזה בדיוק מה שלא הייתי מציעה לך לעשות, את נפגעת מהטיפול ומהמטפל, ויש סביבך אנשים שמוכנים לעזור, נצלי כל דרך אפשרית לטפל בזה בדרכים המקובלות, אני יכולה גם להבין את הצורך שלך בלהתחזק על מנת לעמוד מולו ונגדו, ובתקווה לימים קלים יותר!! אתך, גליה.

הי יקירה, אהבתי מאד את מה שאודי רשם לך, ומצטרפת ביותר להצעה לשמור מרחק מהרעיון של יוזמה ויצירת איזשהו סוג של אינטראקציה ממשית עם האיש עצמו, בוודאי שלא במצב התלישות והחרדות עתירות המימדים של עכשיו, בוודאי שלא לבד ללא משענת ועוגן מציאותיים יציבים. כמו-כן, אצטרף גם לכך, שההחלטה האם להתעמת וליישם דורשות תעצומות נכבדות, ורצוי מאד שיעשו לא מתוך דחף, אלא מתוך שיקול דעת והבנה, ולאחר עבודה טיפולית מבססת. את יודעת למה בעיניי הרעיון של התיקון ממש מולו יכול להיות רעיון חמקמק? משום שהוא יכול לבטא את המשאלה הכמוסה לתקן את המטפל ההוא (או דמות שכמותו), מתוך האמונה שיש בך את היכולת הזו, מתוך שאת מרגישה אשמה ואחראית ביתר... ולא ניתן להחזיר למצב אפס, וגם כל זה גדול על ילדה-בת-אנוש-קטנה אחת. הוא לא היה משהו טוב שאת קלקלת, ויש דברים שהם רעים ואי אפשר להפוך אותם לטובים. לכן, אם מדובר ברע - אזי מושך ככל שיהיה לתיקון/שיקום - לא לגעת. מפני שאז, עם הניסיון, שוב, את עלולה להיתקל (ובעיקר משום שישנה הזדהות פנימית חזקה) באותה דמות מתנשאת, הדמות שאינה מוכנה לקבל חולשות וטעויות שלה, זו שמציבה חומה ופוצחת עליך בזעם נרקיסיסטי, זו שמבלי להתבלבל ובאופן לא-יאומן-עד-כדי-העתקת-נשימה מאשימה אותך שפיתית. זה יכול להיות הרסני ומפרק עבורך. אם כך, בלשון המעטה, לא מומלץ לעלות על המסילה הזו בכלל. המממ.... :-( כמה טראגי כשאנחנו ממשיכים להעניש את עצמנו על פשעם של אחרים. כמה קשה להאמין שאין האשמה בנו... רפאים חביבה, יכולתי לראות גם בהודעתך הקודרת הזו הרבה חלקים בריאים ויפים, הם איתך. תמיד איתך. ויש בך גם נכונות נהדרת להיעזר ולדעת לקחת מילים טובות. דברים טובים. מקווה שיהיה מספיק משקל על כף המאזניים לצד כל החלקים הטובים האלה, והם ירחיבו מקום. Take Care לאט ובטוח, סוריקטה

רפאים יקרה, קודם כל, שולחת לך חיבוק וכתף (אם מתאים). יכול להיות שהמילים שאני כותבת הם לגמרי שלי ולא נוגעות, תבחרי אם ומה מתאים. חשוב מאד להגיד (בטח כל הזמן אומרים) את לא אשמה. אין לך במה להתבייש. זה לא כוחות. גם כשאת אשה מדהימה, חריפה ובעל אינטואיציות כפי שאת לא תמיד אפשר לזהות ובטח לא בסיטואציה של טיפול. או של מבוגר וילד. מכל מה שאני קוראת בדברים שכתבת היום ובעבר, אני מתרשמת שאחד הדברים הכי קשים עבורך בחווית הניצול היא תחושת האשמה. כאן אפילו זה מתחדד בכך שאת מעדיפה שהפסיכולוגיות יאשימו אותך במקום לראות אותו כשחור משחור. את כותבת על אשמה על כך שהיית תמימה ולא עירנית. זה מאד קשה לכל אחת ובמיוחד למי שלומדת עם השנים לסמוך רק על חוכמתה וחושיה שלה כדי לשרוד. למי שצריכה כל חייה לברוח מהזאבים. להגיד לך שוב שאת לא אשמה? אני מתארת לעצמי שאת יודעת את זה ובכל זאת חשה אשמה. אני מאד מזדהה ממקומות שלי. את פעם כתבת כאן שכאילו(!) לעשות מעשים נוראים מותר אבל לספר על זה זו הבושה. כמובן שאת יודעת שלא כך. אני נורא מבינה את "העסק הלא סגור" שיש לך מולו - שמשאיר אותך רוח רפאים רדופה. ואולי התחושה שאם תוכלי לרדוף אז תפסיקי להיות רדופה. את אכן חייבת להתחזק בשביל כל דרך לרדוף אותו. אם תחליטי לעשות זאת. ואני בפירוש חושבת שאת יכולה לבחור לא לעשות זאת. תחליטי כשתוכלי להחליט. שלך עם כל הלב י.

יקרות שלי, כמעט בלי נשימה ומאוד רוצה להגיב אליכן. לכל אחת בנפרד ולכולכן ביחד. התמיכה שלכן והמילים כולן עברו אלי כאילו יצאו ממש מתוך המסך. אנרגיות טובות מצליחות תמיד לפלס את דרכן. שזה כל פעם מחדש מפתיע אותי ההתגייסות שלכן והאחיזה הזו שאני מסרבת להאמין. כי התרגלתי ליחס כ"כ רע פוגעני ומזלזל אצל הגמד המוסרי שאני לא בטוחה שאני אפילו קיימת. שאני ראויה. שקיומי מוטל בספק. ואתן מזכירות לי שלא ולא מוותרות. ואני נדהמת. ויחד עם זאת מודה ומתרגשת. מהרגישות, הנדיבות וההבנה העמוקות האלה. ואני מסכימה אתך גליה שלפעמים ה'עזרים' האלה כבר לא עובדים. שהבריחה לפנטסיה לא מצליחה למלא אלא רק לרגע. ואתך סוריקטה שצריך לשמור מרחק. לוותר על התקווה הזו כי מה שדפוק ישאר כנראה דפוק. וזה מאוד קשה להכיר בזה מול דמות מטפלת. וזה מתקשר למה שאמרת ילדה אשה על הדמות הרודפת- כי כל עוד הוא רודף הוא רע- אבל אם אני רודפת (תובעת) אז אני הופכת בהרגשה לרעה ואשמה. ואולי אני מעדיפה את זה לא מתוך תאוות צדק אלא מתוך הרגל להרגיש אשמה ומתוך רצון לשמור עליו כ'טוב'. ככה זה תמיד- חוזרים בסוף הביתה... נשמות יקרות תודה תודה תודה קיבלתי מכן המון, לא משנה מה יקרה בסוף, פילסתן דרך לליבי רפאים

באתי להצטופף פה יחד איתך בעץ הנפלא הזה שפתחת .. תראי כמה חום ואהבה קבלת כאן.. כמה נעימות את משרה .. את אדם נפלא ..מההכרות שלי מולך אמנם רק בקריאה .. יש בך משו שמגייס כוחות טובים לעברך.. עברתי פה לומר לך - ש.. את לא אשמה במה שקרה לך עם המטפל .. את לא אשמה !!! הוא היחידי שאשם.. מקווה שתצליחי לקחת את הקולות האוהבים שאספת סביבך ואיתם להתקדם הלאה .. מגיע לך להרגיש טוב!!! - ואני מקווה כי תצליחי למצוא את המטפל/ת דינמי לא דינמי אבל -כאלה שיביאו אותך למקום טוב יותר.. מניסיון אישי, לא חושבת שעיבוד מולו יהווה עבורך את ההקלה .. אני אפילו חושבת שזה יהיה רע עבורך... אני מניחה שמטפל/ת טובים שיכילו עבורך את מה שקרה ויעבדו איתך את זה יחד ..יביאו עבורך את ההקלה . המון הצלחה . שרית

שרית... שמחה נורא לפגוש בך קראתי אותך כל הזמן אך רק לאחרונה התחלתי להרגיש בנוח להגיב. אני מין רוח שקטה כזו שלוקח לה זמן להפתח. נפלאים אתם בעצמכם שהבאתם בנשמתכם המלאה טוב כזה שהצליח ממש לחדור והגיע אלי דרך כל המחסומים הרבים. אני מודה לך על המילים הנדיבות התמיכה, זה מרגש וממלא אפילו אדם ציני כמוני... והאשמה, כן- האשמה הבלתי נגמרת... אולי אפשר להכיל אותה יותר כשיש מקום מופלא כמו מרחב הפורום הזה על כל אנשיו הפלאיים. תודות לך ממרחבי הלב על ההקשבה, ומקווה להפגש בנסיבות ובעצים משמחים יותר... רפאים

שלום, אני גרה בבית ויש לי אמא מאוד שתלטנית וביקורתית, חבר שלי עבר מרחובות לקרית ביאליק בכוונה שאעבור לגור איתו, אמא שלי לא בידיוק אוהבת את החבר שלי, ובכל הזדמנות מעבירה ביקורת על ההתנהלות שלי וההתנהגות שלי איתו, כשהוא מספר לה על העבודה היא חושבת שהוא שחצן, כשהוא מספר על הלימודים היא אפילו לא אומרת לו שהוא יצליח ואומרת שהוא לא חיי את המציאות, כל זה מאז אותה תקופה שרצינו לעבור לגור ביחד והיה סוג של משבר והייתה שיחה בין ההורים שלי לבינו כשלא הייתי בבית והיה וויכוח מסויים, ומאז אמא שלי לא נותת צאנס לתיקונים, שזה בעצם רק הורס את הקשר, אני נותה להקשיב תמיד להורים שלי כי אני מכבדת אותם, אבל בעיניין פרידה ממנו- לא, אני אוהבת אותו, אני לא יודעת איך להתנהל בבית ואיך שלא יעבירו עלי ביקורת מתמידה, זה שובר אותי, איך לגרום להורים לכבד את הרצונות שלך, איך בת בכורה עוזבת את הבית לפני חתונה? אני כבר בת 22 ואני לא מצליחה להתמודד עם ההורים שלי(אמא שלי מבקשת ממני כל הזמן דברי, קניות, סידורים, מתי אני הולכת, מתי אני חוזרת), אמא שלי נכנסת לי לחיים ולדעות שלי.. שזה פוגע בי, בקשר שלי עם החבר שלי ובדימוי העצמי שלי, האם יש לך תשובה בשבילי? ספר שיכול לתת לי תשובות? בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חסרת שליטה עצמית, אני כועסת ומוציאה את הכעס שלי ואומרת מה מפריע לי בדרך לא טובה, רגשנות יתר(זה קורה עם חבר שלי), קשה לי, עצוב לי, אני לא יודעת איך להתמודד עם הבעיה שלי,אחרי שאני מתפרצת אני כועסת על עצמי ועל הדרך שאני אומרת את הדברים זה משפיע עלי המון ומייסר, כמה שאני משתדלת שהכל יהיה בסדר ברגע אחד של רגשנות אני יכולה להרוס את הכל.. מקווה שתוכל לעזור, תודה רבה.

שלום לך. את מתארת כי יש לך אמא שתלטנית וביקורתית, המרשה לעצמה להביע את דעתה בכל זמן. את לעומת זאת, נוטה להקשיב, מכבדת ומשתדלת שהכל יהיה בסדר. ובסופו של דבר - מתפרצת, ואז כועסת על עצמך. נראה גם שיש כלפיך (או כלפי עצמך) המון ציפיות לגבי איך את אמורה להתנהג (בת בכורה וכו'). אני לא מכיר את מורכבות הקשר בינך לבין אמך, אבל מאמין שאם פחות תשמרי את מה שאת מרגישה לעצמך עד לרגע שאת לא יכולה לשאת עוד, גם תוכלי להעביר את המסר שלך בצורה יותר מתקבלת ומסודרת וגם לא תגיעי להתפרצות שגורמת לך לאשמה. נסי לפנות אל אמך ולספר לה איך את מרגישה (אל תחכי לרגע של כעס). חשבי מראש על מה שאת רוצה להגיד לה (אפילו רשמי לעצמך). לא בטוח שזה יעבוד, בטח שלא ייתן השפעה מיידית, אבל זו תחילתו של תהליך. ואולי הדבר גם יעזור לך להבין קצת יותר טוב איך את מרגישה. בהצלחה, יונדב

אני שוקלת את המגורים בנפרד אך לא יודעת איך עוברים, אחרי תקופה שאמרתי שכשחבר שלי עובר גם אני עוברת, הוא גר קרוב כבר חודשיים ואני עדיין בבית, אני לא יודעת איך לבצע את התהליך הזה ואמא שלי כאילו לא מבינה שזה הולך להיות, היא מכחישה את זה, קנינו עכשיו לדירה שולחן וכיסא בשבילי וכשאני מספרת לה את זה היא שואלת אם אני הולכת ללמוד שם בצורה ברורה והחלטית שזה לא יקרה, אני מתחילה ללמוד עוד חודש, וחשבתי שהדברים יקרו מעצמם, כי הלימודים בטכניון והוא בקרית ביאליק וההורים שלי בנהריה כך שזה באמצע הדרך, קשה לי לעמוד מול אמא שלי, אני לא רוצה לפגוע בה ועדיין אני לא רואה פיתרון לעשות את זה בדרך יפה, מה אפשר לעשות? תודה על העזרה

ביתי בת השנה נוהגת למשוך בשערות לבת דודתה שבאותו הגיל. היא עושה זאת בחוזקה עד שזו בוכה. ברגע שזה קורה אנו מיד לוקחים אותה ואף אומרים בקול רם ואסרטיבי שזה אסור. למשמע זה ביתי צוחקת וממשיכה בשלה... אנו חסרי אונים ולא יודעים מה לעשות. תכונה נוספת שיש לביתי היא לקחת לאחר את מה שיש לו ביד. זה לא משנה אם גם לה יש משחק אחר, באופן קבוע היא חוטפת לילדים אחרים את מה שיש להם ביד. אני לא יודעת אם להתערב או לתת להם להתמודד לבד. אני קצת מרגישה לא נעים מההורים האחרים מן הסתם... מחכה הציפיה תשובה.. תודה, יעל

שלום יעל, בדקתי שוב ושוב, אם קראתי נכון- מדובר בילדה בת שנה!! כשבתך בת השנה מושכת בשיער, או כל דבר אחר, את צריכה פיזית למנוע ממנה את אותו מעשה מכאיב, (גם אם היא תגיב בצחוק או בבכי) ובטח לא להיות מוטרדת מידי בשאלה מה יחשבו הורים אחרים.הם יחשבו שמדובר בסך הכל בפעוטה בת שנה, שנוהגת למשוך בשיער ועוד כמה דברים לא נעימים בכלל...

הי אודי, הודעות התשובה שלי לרפאים ולרויטל בעץ שלי "טיפול טוב" לא מופיעות. מאד רציתי להשיב להן על ההודעות המשתתפות והתורמות. יש סיכוי שתוכל לאתרן? י.

שלום בילדותי עברתי כל מני מצבים של דחיה חברתית ובכללותי אני אדם מאוד ביקורתי כלפי עצמי, הייתה תקופה שהחרדה שלי מאנשים הייתה כה נוראית שהייתי מגיעה לבית ספר נתקפת בתחושות כאילו הולכים לצחוק עלי ולגלות מי אני באמת ופשוט בחרתי משם, יש לציין שגם תמיד שהייתי חרדה זה באמת היה קורה, כאילו שגרמתי לכך לקרות. היום מידיי פעם שאני נפגשת עם אנשים אני פתאום נתקפת חרדות כשלא מראים לי חיבה או אהבה, מרגישה ששונאים אותי, אני לא מסוגלת להוציא מילה ואז אני בורחת. אני כל הזמן מרגישה את העיניים בוחנות אותי, מסתכלות עלי וצוחקות עד שזה משתק אותי לחלוטין. ואינני יודעת אם זה קשור אבל גם בלילות יש לי בעיה של להירדם כשאני חושבת יותר מידי על העפעפיים שלי ואני לא מסוגלת לא לחשוב עליהם כל הלילה, ואני לא נותנת לעצמי לפהק, פשוט עוצרת כל מהלך שלי שימנע מימני שינה, וזה מאוד מטריד. מה עלי לעשות? אני ממש מרגישה רע.

היי רוני. אולי כדאי לך ללכת לטיפול באמת אבל בלי קשר יש טכניקה מעניינת שנקראת "התכוונות פרדוקסלית" שקראתי עליה בספר של ויקטור פרנקל.לי אישית היא עזרה בנדודי שינה. זה הולך ככה:בגלל שפוחדים ממשהו אז זה רק מחזק את הפחד כל הזמן.כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה צריך להתכוון ולחשוב על הדבר שמפחיד אותך בהקצנה ובהגזמה(עדיף עד כדי גיחוך,הומור כמעט תמיד עוזר). לא הבנתי בדיוק מה קורה עם העפעפיים שלך אבל לדוגמא אם את ממצמצת בהם הרבה אז תנסי למצמץ יותר חזק ויותר מהר,ואז תראי שאת לא מצליחה לעשות זאת ונרדמת מהר.או שכאילו תנסי לא להירדם בכוח ואז תראי שאת נרדמת. כמובן שזו שיטה שמטפלת בסימפטומים ולא במקור לבעיה(שבשבילו כאמור מומלץ ללכת לטיפול) אבל היא עזרה לי ולעוד אנשים אז כדאי לנסות. מקווה שעזרתי

שלום יש לי מספר שאלות שאשמח לקבל עליהן תשובה: ראשית, מה עושים עם התפרצויות זעם ? אני חוטפת קריזה מהר, וכשזה קורה אני יכולה "לפרק את העולם". לגורמים. כמובן שאחר כך לפעמים זה יוצר בעיות. שנית, יש לי נטיה לפעול אוטומטית. וזה לפעמים ממש מרגיז. למשל - אני לא זוכרת אם הסתבנתי או לא כי אני עושה את זה אוטומטית, ופשוט לא זוכרת אם זה קרה. מה שגורם לי כמובן להסתבן שוב. יש איזה דרך לפתור את זה ? שלישית, יש לי ידיד עם הפרעות חרדה. הוא לא בעניין של ללכת לפסיכולוג. האם יש אתר שעוסק בנושא זה, ובדרכים לפיתרון החרדות ? בתודה.

שלום רב, אנא תשובתך המקצועית והמכבדת: זוג הורים בני 50 +60 . 2 בנים בני 25 ו19 שנה. טיול משפחתי בשבת. בירידות של בית אורן הארוכות והפתלתלות מאוד בן ה 25 ביקש לנהוג הרכב. האב היסס בתואנה הוא יותר מיומן. שאל הבן : " איך אתה רוצה שאפתח מיומות נהיגה בטופוגרפיה שכזו אם הינך מונע ממני ? / לא סומך עלי ? ************************ ההורים לא היו בטוחים, ובסוף האב נהג. למות רלציין שבן ה 25 נעלב עד עמקי נשמתו ו............מה דעתך בבקשה ? בכבוד ותודה על מענה ברור, מפורט ומהיר. חגיגה

בן 24,מסיבות כאלה ואחרות לא יצא לי לדבר עם החברים שלי כמעט שנה ,פשוט נעלמתי להם,לא טלפון לא פגישות כלום,עכשיו הסתדר לי ואני רוצה לצור איתם קשר,השאלה שלי איך אני מתחיל? מה אני אומר להם? האמת קצת מלחיץ,אני מודאג שזה לא ימשך,והפחד רק יגבר עם הזמן הנוסף ואני ימשיך בכך מה היתה ממליץ לי לעשות,אני גם לא רוצה להגיע למצב שאני ישמע צתחסד או "בבקשה תבינו אותי". בתודה ,חיים

איך הבית שלי נראה. בלגן אימים. איזה דיכאון.

אהלן רויטל, צודקת, חתיכת אוף... משימה קשה לנפש - סידור של בלאגן. לשמור על הסדר שהושג זה אפילו מסובך עוד יותר. באופן מוזר, נראה לי שלפעמים אפשר למצוא איזה ריגוש בתחזוק מצב של אי-סדר-משווע. אבל, בסה"כ הוא גם גורם לסבל, גם לבושה, אז אני מניחה שיש איכשהו רצון לעשות קצת סדר. אין לי מה לחדש במיוחד, אבל הפטנט המוכר שלפעמים יכול לעבוד הוא ההדרגתיות. לבחור פינה קטנטנה שאת מאמינה שאת מסוגלת לעמוד בכאב של הסידור שלה. להתחיל במשהו ממש פיצי (ולזכור שגם לזערור הזה יש משמעות), לראות אם את עומדת בכך. אם היה זעזוע - לתת לעצמך זמן להירגע, עד שתוכלי שוב ועוד קצת. כן, גם להתחלה הקטנה הזו צריך תעצומות. לא תמיד פשוט כשאת מרגישה שהכל סוגר עליך מכל הכיוונים. ועוד משהו, ותלוי במצב, אבל כשאורחים מוזמנים או בכלל אדם כלשהו עומד לבוא, לדעתי, בחלק מהמקרים, גם זה יכול, לעורר סוג של מוטיבציית סידור. יודעת שלפעמים מנסים למנוע את האפשרות הזאת גם. מחניקים ולא חושפים את הבלגן לעיניים אחרות. בכל מקרה, מקווה שאפשר אולי קצת לעשות דבר מה. עד לעונג הבא P-: ועכשיו בקליל - יאללה, בואי תראי את הבחורצ'יק הזה שצריך "לעזור לו לסדר ת'חדר" ;-) http://dagobah.biz/flash/incriminate.swf בחיוך ובסליחה ששוב המלל די רב, סוריקטה וחוק האנטרופיה

הי רויטל, הי סוריקטה, אויש, איזה משחק מעצבן, פשוט בגלל הסיזיפיות שבו, נדמה שהגעתי לזוועה האחרונה והצלחתי להעלים אותה, ואופס, הנה נוספו עוד 4 חדשות... מתאר יפה גם את המציאות הנפשית... רויטל, אני מומחית בהחבאות, שזו גם שיטה (שאני לא בטוחה אם אני ממליצה עליה בחום), אבל בכל זאת... יש משהו מסחרר בהרגשה של "סידרתי את כולם" והם חושבים שהכל נורא יפה, כשלמעשה... אבל למה אני מכניסה לך רעיונות רעים... כדאי שתקשיבי לסוריקטה (-: אה, הצלחתי לחשוב בשבילך על טיפ שיכול להועיל: לבקש עזרה! כשהייתי קטנה לימדו אותי בגן כל מיני משפטים כמו טובים השניים מן האחד, ואמירות חוכמה לגבי חשיבות שיתוף הפעולה. זה בטח יכול להפוך את המשימה ליותר חביבה. גלי

כל מילה דבש, תודה מתוקה, רויטל

היי רויטל, אני מקווה שהספקת בינתיים לסדר את הבית, והדיכאון פחת.. אני מודה שגם אצלי בלאגן מייצר דיכי, אז כפעולת מנע, אני מסדרת ומארגנת כל היום... אוף... זה מעייף נורא...!! ביי, גליה.

גליה כן סידרתי, ככה,מהר,לגמור, בואי נודה שגם כשיש סדר אין מי יודע מה רגיעה ,יש לחץ שיישאר מסודר, יהיה בסדר, תודה לך .

הי רויטל, כמה אני מבינה את הרגשתך. אחד הדברים הכי מעיקים עלי זה שאני בלאגניסטית נוראית. ועוד חיה עם איש מסודר מאד. את יכולה לדמיין את ההשלכות. שמת לב שכשאומרים על משהו שהוא "בסדר" למעשה אומרים שהדברים במקום שלהם? לעומת זאת אנחם אותך שקראתי איפשהוא שאנשים מבולגנים הם יותר יצירתיים י. י.

תודה יקירה וואו,זה נעים היחס הזה, בעלי גם הוא התייאש מזמן,זה מה יש, מה לעשות.

http://www.slidex.co.il/watch/6152/דירה%20או%20מזבלה היי רויטל, לפעמים מבט על בתים מבולגנים יותר יכול אולי לעודד במעט (רמז- הלינק למעלה) אם לא לפתור את הבעיה. אני הרבה פעמים מדמיינת גמדים טובים וקטנים שעושים מלאכתם נאמנה. הפטנט הוא כזה: את הולכת לישון וקמה בבוקר לבית מסודר. אנסה להגיע איתם לאיזשהו הסדר ואולי תצליחי גם את להתעורר בבוקר למציאות חדשה... רפאים

הי רפאים {איך השם הזה קשור אלייך תזכירי לי} אז עכשיו אני רק מחכה לגמדים... תודה יקרה

זה קרה לפני שבועיים - ההודעה הפתאומית על ביטול הפגישה שהושארה בתא הקולי, ושבשרה לי על היותה מרותקת למיטה - וזה יימשך כנראה זמן בלתי מוגבל... עברו ארבעה ימים מורטי עצבים עד שאזרתי אומץ והתקשרתי אליה. היא אמרה שתיצור קשר ברגע שתדע מתי תחזור. עכשיו אני פשוט ממתינה בכאב, עם גוש חונק בגרון, וכותבת מילים מטושטשות מדמעות. דווקא עכשיו, בתקופה קשה לי כל-כך, היא לא שם... עכשיו אני יודעת להעריך את העובדה הפשוטה, שלכל חופשה יש בדרך כלל תאריך סיום, גם אם הוא נראה רחוק... כמה הייתי נותנת עכשיו כדי לדעת מתי תסתיים חופשתה, או לפחות לשמוע שגם לה, אולי, קשה ההמתנה. אבל אני לא מעזה להתקשר שוב. היא הרי אמרה שתחזור אלי כשתתבהר התמונה. בינתיים אסתפק במילים של מי שקורא ומזדהה.

הי אחת, קוראת ובאמת מזדהה. כשהטיפול עוצמתי קשה ההמתנה. אם איני טועה התייעצת כאן האם לגיטימי לצפות שתציע שיחות טלפוניות במקום. לדעתי, בגבולות הסביר בהחלט את יכולה לשאול לשלומה וגם להגיד שקשה לך המרחק והציפיה. לא להציף אבל כן להגיד. אולי אפילו תשאלי האם יש דרך שתכתבי לה מדי פעם: במייל או במכתב. ואולי אפילו, מכיוון שגם פסיכולוגים הם בני אדם, תיתני לה משהו בכך שתתענייני בה ובשלומה. י.

הי, תודה על ההזדהות. אולי באמת אכתוב לה. מכתב רגיל עם מעטפה ובול, כי אין לי את כתובת המייל שלה. אבל את זה אוכל לעשות רק כשאמגר סופית את שרידי הכעס שמתעקש לא להרפות בינתיים. one

הי אודי, מה שלומך? אתה יודע, פעם, בטיפול הקודם שהייתי בו, הייתי כותבת כאן הכל. אני חושבת שכל הטיפול הקודם שלי פרוש כאן, כולל המחשבות שבין הפגישות. היום אני מנסה להימנע מזה- זה נראה לי מאוד לא מתאים.. אני לא צריכה לעשות מאמץ ולהתאפק- פשוט אין לי צורך לפרוש פה הכל- זה נראה לי אישי. היום, אולי לראשונה, אני קצת מרגישה צורך כזה שוב.. אני לא אעשה את זה, כי .. לא יודעת, נראה לי שקצת השתניתי ובעיקר אין לי סבלנות לשבת כאן שעות עכשיו ולהנות באמת מהכתיבה, לנסח מחדש, לחשוב על מילים, להיבלע ברגשות. אין לי סבלנות. אבל אני בכל זאת מרגישה צורך קטן "לפדר" פה את הטיפול שלי (מהמילה פודרה).. לא יודעת למה דווקא זה הדימוי שקפץ לי לראש.. לא בגלל הקישוט והייפוי, אני חושבת, אלא בגלל הנגיעות הקלות, רכות וענוגות, על הלחי, בגלל פתיתי האבקה שמרחפים קצת באויר אחרי.. אני לא מתאפרת, אבל כרגע זה מרגיש לי מגע נורא אישי ואוהב, רך וענוג.. "ענוג" זו מילה שלה :-) אני לא בטוחה שאני יודעת ממש להרגיש מילים כאלה.. זו מילה שקצת מביכה אותי.. אבל אני לומדת להתרגל :-) היה לנו "שיעור" טוב השבוע.. אני לא בטוחה אם גם היא הרגישה בזה.. באתי כעוסה, באיזה ריב פנימי, ויצאתי אחרת לגמרי.. אני לא חושבת שיש עוד מישהו כמוה, שיכול לדייק אותי ככה. היא אומרת שהיא מתאמצת, וכנראה שאחרת זה לא היה מצליח, אבל היא גורמת לזה להרגיש נורא טבעי.. גם המילים שלה, וגם מינון הקירבה שלה, כל כך טובים לי.. כשאני הודפת, היא קצת מתרחקת, אבל לא עד הסוף.. הכל ממש בדקויות.. כאילו יש לה דרך להרגיש באופן תת-סיפי, תת-עורי אולי, את מה שאני רק מתחילה להרגיש, לקרוא אותי בעדינות.. היא עדינה. עדינה ורגישה וחכמה מאוד. לא רק במילים שלה היא חכמה. גם בהבעות הפנים, בשינויים הקטנטנים בטון הדיבור, בעצירות הזעירות בשטף הדיבור, בדיוק במקום הנכון.. במבטים שלה. הם באמת חכמים. בחיוכים שלה :-) ואני לא יודעת להגיד אם אני אוהבת אותה או לא.. אהבה זו מילה כל כך גדולה ולי קשה קצת להתחייב להיות שייכת ל.., אבל היא כל כך טובה לי. לא בקלות אני מתקרבת, ולא לאורך זמן, אבל אם אצליח, היא באמת האדם הנכון לי.. אם אצליח לתת לה ללמד אותי, אלמד לא מעט.. אם רק אצליח להתקרב באמת.. היא חמודה לילך ועדיין לא יצא לי רך כמו שמרגיש בפנים.. כי גם בפנים זה עם סייגים וגבולות ואמצעי זהירות.. כך אני מרגישה. "כמה קירבה זה דבר קשה".. כך היא תמיד אומרת לי, בהבעה רצינית וכנה. ואני מבינה את המילים שלה רק בדיעבד. הלוואי שהדמות הקטנה שבי, הליבה הרצינית שלי, שמנווטת וקוראת את המציאות נכון ומדוייק, הנווט, שנותן לי לפעמים להשתולל בתוכי ממש, לפחד מאוד או להרביץ חזק, כי הוא יודע שזה בסדר, שהכל בסדר. הלוואי שהליבה הזו הייתה יכולה לפגוש את הליבה שלה, שלה באמת-פנימה, וללחוץ לה את היד בהערכה וחיבה גדולה. הלואי שהיינו יכולות להיפגש גם כך. הנווט שלי עם הנווטת שלה.. להתראות בנתיים..

אני מוצאת את עצמי נחשפת שוב מהקלעים. כתבת כל כך יפה לילך. ואפשר לשמוע את הרגש הכל כך אחר שיש לך עבורה. אני גם כל כך מבינה את הצורך הזה שלך לכתוב, לעבד ולשתף את הסביבה, דוקא כאן בפורמט הציבורי כל כך. זה , מבלי ממש להכיר אותך, נראה לי אחר לחלוטין מלילך המציאותית, שמצטיירת בעיני הרבה יותר מופנמת. ושוב: כתבת כל כך יפה. לו הייתי את הייתי רצה להראות את הכתוב לה. היא כל כך תבין ותתרגש, אני ממש יכולה לדמיין את זה. הייתי רצה גם כדי להיות מוחמאת על ידה. מוחמאת על הרגישות והמידה והדמיון. הנה קבלת את המחמאות ממני אבל הטעם אינו מתקרב אפילו. שלך טל

תודה טל-טל :-) נחמד הניק שלך.. אני נזהרת.. הרבה פעמים התרגשות כזו, אולי שלה ממני ושלי כמובן ממנה, גורמת לי להרים את האף :-) ואז הכל צונח, ופתאום אין לי צורך בזה ו"אולי בשביל זה מלכתחילה כתבתי- כדי לסחוט ממנה...", ואז זה מתגלגל לי למשהו אחר, פחות רך ומוגן.. אני כל הזמן הלוך ושוב.. אז כרגע אני מאוד נחה ומתרפקת בחיבוק שלה (וגם אזרתי אומץ וכתבתי לה), אבל אני זהירה וגם היא זהירה, ובגלל זה אני כל כך אוהבת אותה. מחממות את הלב, המילים הטובות שלך.. ממש תודה ;-) (זה סמיילי סמוק-לחיים) שיהיה ערב נעים, (אצלי כבר קצת קריר בערבים..) לילך ועל הדרך... בגלל הכותרת שבחרתי מתנגן לי השיר הזה כבר יומיים בראש :-) לא בטוחה שכל המילים ממש מתאימות, אבל חלק אולי קצת http://www.youtube.com/watch?v=-hguUpdfPZ0

הי לילך, פרח ענוג אני חושבת על השיר SHE כל היום מאז שקראתי את ההודעה שלך, לא יודעת אם כותרת ההודעה קשורה למילות השיר, קצת נראה לי מתאים. קצת שיר על התאהבות. מקווה שזו לא מילה מפחידה מדי. אני גם אחרי פגישה עם ההיא שלי, ל'יודעת איך לקרוא לה כאן... ופתאם נראה לי שהייתי יכולה לתת גם לה את השיר הזה. גם קצת התאהבות. מעניין שאני חושבת על כך בפגישה שדיברתי על ההתאהבות הנוכחית בדמות הראשונית הלא זמינה, אז, עכשיו. מקדישה לכן את השיר מקווה שיתאים She May be the face I can't forget The trace of pleasure or regret May be my treasure or the price I have to pay She May be the song that summer sings May be the chill that autumn brings May be a hundred different things Within the measure of a day She May be the beauty or the beast May be the famine or the feast May turn each day into a heaven or a hell She may be the mirror of my dreams The smile reflected in a stream She may not be what she may seem Inside her shell She Who always seems so happy in a crowd Whose eyes can be so private and so proud No one's allowed to see them when they cry She May be the love that cannot hope to last May come to me from shadows of the past That I'll remember till the day I die She May be the reason I survive The why and wherefore I'm alive The one I'll care for through the rough in ready years Me I'll take her laughter and her tears And make them all my souvenirs For where she goes I've got to be The meaning of my life is She She, oh she שיהיה עירסול רך וענוג בין הצלילים ובין השתיקות שלך גלי

גלי :-) נראה שקראנו מחשבות... אני שמחה שגם אליך זה מדבר קצת.. וגם אני לא יודעת איך לקרוא לה פה, לההיא שלי :-)) אז עכשיו אפשר להקשיב לשיר בלי רק למלמל את המילים בשקט (ולטעות), עכשיו אפשר ממש לשיר :) (הטוטליות של הבחור קצת מפחידה, אבל אם אני מתעלמת ממני- זה ממש שיר מקסים). תודה שבאת! :-) לילך

שלום אודי יש לי בעיה ואשמח לדעת אם זאת בעיה שידועה לכם הפסיכולוגים כי היא קצת לא ברורה לי. ילדתי לפני חודש לאחר הרין מסובך שכלל מעקב של מס. פעמים בשבוע במרפאה להריון בסיכון ע"י רופא המומחה לכך.מכאן שנפגשתי עם הרופא הנ"ל מס. פעמים בשבוע והוא היה מאוד מעורב במה שקורה לי בחיים (בדברים הרלוונטים להריון כמובן). הוא בן אדם מקסים ומאוד מיוחד. כל ההריוןחיכיתיללידה ורק התפללתי שיעבור בשלם ושאני כבר לא אצטרך את כל המעקב הרפואי הזה. ועכשיו....אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על הרופא הזה. ממש לא במובן רומנטי או מיני אלא במין געגוע כזה. אי פשוט מתגעגעת אליו וזה מוזר לי ואפילו מביך.... אנ חייבת להדגיש שזה לא משפיע לי על החיים (אני לא ממציאה בעיות כדי ללכת אליו או משהו כזה)או על התפקוד אבלכן גורם לי דכדוך קל מידי פעם. זה פשוט מוזר לי כי כל כך חיכיתי שכל זה יגמר אז מה פתאום אני מתגעגעת ? הפירוש שלי הוא שהרבה זמן טיפלו בי ופתאום אניזאת שמטפלת ואולי לזה אני מתגעגעת?אשמח לקבל את חוות דעתך...

בוקר טוב אודי. ביום שישי נפגשנו. היא נתנה לי נשיקה כשראתה אותי בדלת ואמרה "עכשיו אפשר.." חייכתי במבוכה וקפאתי במקום. אח"כ נכנסנו לחדר וכאילו לא הייתי שם. ריחפתי קצת, דיברתי ברצף על אוטומט, הזמן נגמר. לא בכי, לא צחוק, לא עומק, כלום. רק סיפרתי עובדות. והלכתי. ירדתי במדרגות שלה ומיהרתי לברוח משם. ישר התקשרתי לחבר כדי להסיח דעתי, כבר הכנתי את השיר הבא באוטו שיתנגן מיד איך שאדליק את האוטו. ונסעתי. מוזר לי. תחושה מוזרה. לא התחברתי אליה פתאום, אולי אין לי צורך בה כבעבר? ז"א פחות תחושת תלות. אני מרגישה שעזבתי את הקן. אני עדיין אמשיך ללכת אליה, כי אני צריכה להתייעץ. אבל כעת עם החבר המדהים החדש שלי שתפס כל פינה בליבי ובנשמתי עוזר לי להתגבר .. הוא רגיש וחכם בצורה יוצאת דופן. פשוט מ-ד-ה-י-ם ! השאלה היא האם זוהי סוג של הדחקה? מעין מנגנון הגנה שכזה? ואני אוהבת אותה, כן.. אבל משהו באימון ביננו השתבש לי. אני מרגישה כאילו וזה לא יחזור להיות אותו הדבר לעולם.. ואולי רק בגלל שהיתה זו פגישה ראשונה??? מהי דעתך לכל דבריי??? תודה!!! ויום נעים..

הי רונה, לפעמים במהלכם של חופשים/פרידות קורה שנתפסים לאשליה של ההרגשה שמסתדרים כמעט בלעדי המטפל/ת, כמעט מבטלים את הצורך והזדקקות אליו/ה. בעיניי, זה מתעצם על אחת כמה וכמה כשהחופשים ארוכים כל-כך, ובתוך קשר שהורגשה בו תלות גדולה, קשר בו הפרידה הזמנית הייתה רווית כעסים. ככל שאני מבינה, עפי"ר, זה לא סתם, אז נראה לי שצריך לשים לב ולבדוק. ואת יודעת, נדמה לי שאפשר לראות גם אצל משתתפים שונים בפורום, שהרבה מחשבות בסגנון של 'הפסקת טיפול' צצות לאחר חידוש פגישות (אפילו אם הייתה בדרך הפוגה זמנית קצרה בלבד). חוצמזה, שבדר"כ, ככל שאני יודעת, משתדלים מאד לא להפסיק טיפולים בסמוך או מייד אחרי חופש, גם אם זו החלטה שתתקבל בסופו של דבר. טוב, אבל לא מפסיקים בכלל... אני שמחה שאת יודעת שאת עוד צריכה אותה. להשתמש בה. ועוד משהו - נראה לי חשוב שתעבדו ביחד על החזקה של שני קשרים משמעותיים במקביל. גם עם הבחור המקסים וגם עם המטפלת הטובה. ושוב תודה חמה מקרב לב על המילים המושקעות והעדינות שבעץ למטה, סוריקטה

שלום דוקטור, קיימת אצלי בעיה, אני חושבת כבר הרבה שנים אבל רק עכשיו אני מתחילה לקבל ולהבין אותה .. צ ו מ י ! אני פשוט דורשת את זה .. ואני מנסה להשיג את זה בכל דרך גם אם היא פוגעת בי . הבנתי שלהרבה בנות בגילי [16] קיימת הבעיה הזו שאלתי היא האם היא עוברת לאחר גיל ההתבגרות ? היא שכיחה ? והאם יש צורך לטפל בה ?

כל שרצית לספר שהנה מחר אנחנו נפגשות. כואבת לי הבטן. אפילו הקאתי קודם. אולי אני בלחץ.. אולי וירוס. אין לי מושג איך אני אגיע אליה, פתאום מתחשק לי להתקשר אליה ולבטל את הפגישה. ממש כמעט ועשיתי זאת. אבל החשש מהכעס שלי מבהיל אותי. אין לי חשק לנסוע אליה. אין לי רצון. אני מפחדת מהפגישה. אני מפחדת להתאכזב. אני מפחדת לא להרגיש כלום. ומפחדת להתרגש יותר מדי. מעין תסבוכת שכזאת.. בלבול.. מבוכה. אולי אדחה את הפגישה לשבוע הבאה??? אני אמציא לה משהו שצץ לי.. מה דעתך? אני חוששת שוב להיות זקוקה לה כ"כ. אחרי שעברתי תקופה קשה בקשות.. מרגיש לי שאני קצת חוזרת לאחור. למרות שאני יודעת שאני זקוקה לה כמו אויר.. שיש לי מיליון דברים לשאול ולספר. ואולי זה לא יוכל לחזור להיות כפי שהיה??? ואם אשמע את בכי התינוקת שלה מעבר לדלת? שתינו נלחץ נורא. איך יוכל שוב החדר להיות המקום הבטוח שלי? פתאום אני מרגישה שאני צריכה עוד זמן. אולי בעוד שבוע יהיה לי קל יותר ואולי אני סתם דוחה את הקץ? מה לעשות? שכן, למה לי לעבור (בעוד שנה, שנתיים ואולי יותר) עוד פרידה? אולי זו הזדמנות לסיים את הטיפול? אני חושבת שאני צריכה רק עוד קצת זמן כדי לחזור. מה דעתך??? האם זה הגיוני/ טבעי את אשר אני חשה? רונה.

לאודי ולכל הנשמות הטובות המשוטטות כאן בפורום, כבר זמן רב מנסה לפתור את עניין המגורים. אך עניין התעבורה מסבך את העסק עוד יותר. מצמצם אפשרויות. צריך גישה נוחה. ואז חשבתי לעצמי מדוע לא לשלב את שני האלמנטים יחדיו- בית ומכונית? קראוון- איך לא חשבתי על זה קודם! כל השנים לקחתי את העבודה הביתה ואילו עתה אני יכולה לקחת את ההביתה לעבודה. בחצרי האפורה ניצבת מזה כמה שבועות דלעת. דלעת שאין לה הופכין. מדוע זה לא להפכה לכלי תחבורה אורגני? לקראוון אורגני? אבל הדלעת עודנה עומדת במקומה. איננה זזה. מכיוון שאני נטולת מושגים טכנולוגים בסיסיים הלכתי לשאול בעצתו של הירקן. הנ"ל טען שיש לה את כל הפוטנציאל לנוע, לא מבין גדול במכונאות רכב, טען שאולי שנת הבצורת נתנה בה את אותותיה, אבל יעץ לי על כל מקרה להחליף את הקרבורטור ולפנות למשרד התחבורה שם ודאי ידעו להפנות אותי לאגף הנכון. ואני שואלת מה זה קרבורטור, ואיפה לעזאזל אני אמצא אותו אצל הדלעת הזו...? החלטתי בכל מקרה לשלוח מכתב למשרד התחבורה שענה לי בזו הלשון: "רפאים יקרה, בתקופה זו שוקד רבות משרד התחבורה על השקת ירקות ככלי תחבורה אורגנים כהתפתחות חשובה במילניום הנוכחי ובשיתוף מלא עם המשרד לאיכות הסביבה. אף אל פי כן נראה שהמודל המצוי ברשותך איננו נכלל עדיין בסל האפשרויות של הטכנולוגיות המתקדמות ועל כן לא נוכל לסייע לך בשלב זה. אנו ממליצים לך בכל מקרה לראות פסיכיאטר". כמובן שיצאתי מיואשת מכל הסיפור. אך גם הרהרתי שוב בדבריהם. עכשיו אני שואלת למה הכוונה ב"לראות פסיכיאטר"? האם מספיק להתבונן בתמונתו כאיקונה כפי שמתבוננים בדמותו של ישו הצלוב או לחילופין הרב אבו חצירה? האם בעצם הפרקטיקה הזו מושג המזור המתבקש? פתחתי ספר טלפונים ויצרתי קשר עם פסיכיאטר שנראה רציני מתוך הכתוב. התרשמתי מהריבוע הכתוב ומהיכולות הרבות המיוחסות לו. כבר בשיחת הטלפון שאלתי אותו אם יוכל לשלוח לי תמונה שלו במייל. הוא צחק בגלים ואמר "תמונה???, במייל??? אני לא נוהג לשלוח תמונות במייל. את רוצה, נקבע פגישה." "כמה עולה פגישה?" שאלתי. " 500 שקל" . "500 שקל לתמונה?" תמהתי, "תמונת פפרצי עולה פחות!" תמהתי. הוא המשיך: "רק שבר רפאלי לא סיימה בי"ס לרפואה ואני כן". החלטתי לבלוע את הצפרדע הזו- בכל זאת הדלעת שלי עדיין לא נעה. לפגישה באתי מצויידת במצלמה. קיבל אותי בכניסה אדם מוזר שראשו מזכיר מאוד את ראש הדלעת שלי. נראה היה שכמעט קרא אותי כי מייד אמר בעונג מסויים: "רק הראש אורגני, אבל הנשמה, הנשמה, הנשמה (בעודו טופח בחוזקה על חזהו)- הנשמה מסיליקון. אבל תודי שזה נראה אמיתי לגמרי!" עניתי שלרגע באמת השתכנעתי. לא ידעתי מה הפרוצדורה ומתי יתרחש אקט הצילום. נראה היה שהתסריט קבוע מראש. "שבי!" הוא פקד עלי. ישבתי. הוא ישב עם גליונות מרפרפים וכתב בקצב קלדנית ממושמעת ומיומנת. הרבה מילים נכתבו שם הרבה מעבר למה שאמרתי. "שם!" פנה אלי. "רפאים". "למה רפאים?" "כי אין בי רוח". "אכן מקרה קשה של ניהליזם כרוני..." הרהר בינו לבין עצמו "טראגי, באמת טראגי..." אחרי שלקח ממני קורות חיים מלידתי ועד למותי שאל במתיקות: "אז איך אוכל לעזור לך?" "הדלעת, הדלעת שלי לא נוסעת". הוא הציץ בי בחשדנות והחל להפטיר כאילו חצי מדבר לעצמו וחצי אלי: "את לא המקרה הראשון שמגיע אלי שמדמה דלעת לכלי רכב. סינדרלה, שמעת את השם? אז אותה ידוענית סבלה למעשה ממה שנקרא פסיכוזה דלוזיונאלית המאפיינת נשים בעידן הפרה- פמיניסטי הנכנעות לקולוניאליזם של הפטריה הפטריארכלית. (אבל בינינו... מה היינו בלעדיכן הא...?) מה שהצעתי לאותה סינדרלה זה להתיק את השיעבוד מאתנו הגברים לתרופה אנטי- פסיכוטית. ואת יודעת איפה היא היום אותה סינדרלה?" "איפה?" שאלתי. "חקלאית אורגנית בצפון הגליל" "ומה היא מגדלת לדעתך?" "דלעות??, שאלתי" "גם, אבל לא רק. גם בטטה, גזר... פיתחה בעצם אובססיה לכל מה שכתום". הגיע רגע הצילום. עשה לי פוזות שונות, רגל על רגל, פרצוף מהוהר, פרצוף קשוב, פרצוף משתתף בצערך, טען שפה האור נופל טוב יותר על פניו, וזה הצד הפחות טוב שלו וכו', תוך כדי אמר שגם מטפלים הם סוג של סלב. לשאלתי בפני מי הם מופיעים אמר "בהרצאות, בקליניקה בפניכן, מטופלות שבריריות והיסטריות המחפשות את דמות האב הארכאי. להיות אלוהים ל-45 דקות ביום. אה?? תארי לך מה זה. אפילו אלהים בטוח היה מקנא בי..." "אז מי בעצם מטפל במי...?" התבלבלתי. "מי שמשלם את המחיר מטפל במי שהיה צריך לטפל בו. ברור לא...?" לא היה ברור לי שום דבר. לפני סיום שאלתי שוב מה יהיה על הדלעת שלי והוא רשם לי ריטלין להגברת התאוצה ורמוטיב למניעת כאב ראש הנוצר עקב רעש חיכוך הגלגלים באדמה. וכמובן גם את האנטי פסיכוסומטי. "כאלו מודלים כבר לא מייצרים היום..!" צחקק בקול קטן. יצאתי עוד יותר מבולבלת. עם תמונה של פסיכיאטר, מרשם לתרופות, ודלעת שעומדת בחצר ובמקום מרכבה הולכת ומרקיבה. מה לעשות אודי וכל הקוראים...? וכדי שיהיה ברור שאני לא שוגה בחלומות הנה לינק שיוכיח את הקשר בין הפנטזיה למציאות: http://www.motortopia.com/files/14904/journal/48e1d07266e53/DSCF3201.jpg רפאים

את גדולה יקירתי. כתבת סיפור מצויין. אהבתי כל מילה. מושחז. אין כמוך. ממני - טל גם סוג של רפאים: קוראת אך אינה נראית.

לטלטל הקוראת ואינה נראית... תודה רבה על הקריאה והמילים לפעמים חוויות קשות מייצרות רעיונות. הלוואי ויכולתי לומר שכל הסיפור הזה יציר דמיוני. את יכולה תמיד גם להראות (ואפילו רצוי) שלך, רפאים

הי רפאים, דווקא נורא הזדהתי עם הקטע של הפסכיאטר.(עם מקרה שקרה לי.) לא מזמן פניתי לאחד המומחים שיעוץ לי עצה, בתחום של אחד מאברי גופי, לא אציין את אותו תחום,כדי למנוע זיהוי..(מי יודע, אולי אותו מומחה מסתובב גם הוא בפורום לפסיבולוגיה קלינית). נדרשתי לשלם סכום המתקרב לאלף שקלים, כשחלק מהזמן ה"יקר" בוזבז על פרוצידורה של שאלות ותשובות,(חלקן מיותרות) ועם אותה תחושה של אלוהות, המלווה בחרדת קודש מסביב,ובתחושה נוספת ששלמתי בסופו של דבר יותר עבור ה"אווירה",ופחות בשבילי.למעשה מדובר בי, ולא בדלעת שלי...(שמצידי יכולה להרקב במקרר,) ובסופה של אותה פגישה נשארתי אני בלתי ממונעת.(אל דאגה -זה לא רציני!) אין לי ספק, כשאזדקק פעם נוספת לעצת מומחה, בתחום אחר של אחד מאיברי גופי,אתפתה שוב לפנות לעזרת המומחה, לא קל לוותר לאותו אלוהים, שיקליד שוב את הסטוריית חיי, ומידי פעם יגניב חיוך אוהד ומבין לתוך פני מלאות המבוכה, מה הם אלף שקלים תמורת כל זה...?? שיהיה לך בוקר מקסים רפאים. את מצליחה להעלות חיוך על פני כל מי שקורא אותך,(וגם זה משהו) גליה.

היי גליה, מודה לך שוב על המילים ועל המחמאות- הצלחת להעלות חיוך על פני (וגם זה משהו). לצערי יש בסיפור הנ"ל חלק מציאותי כואב וטראומטי ונראה לי שעלית על הנקודה. כן, יש בבות וקדושים למיניהם שמנסים ליצור אפקט הילה ע"י כל מיני טקסים ומחירים מופקעים (אלף שקל???)ללא הצדקה. ודעת 'המומחה' נקנית לפעמים ביוקר ע"י הסובל חסר האונים שתלוי בו. והסיטואציה שתארת נורא שואבת כוחות ומייאשת כי אתה מצפה לאיזו רגישות, ואמפטיה שיחזקו אותך בגלל האימה וחוסר הוודאות שאתה שרוי בה ומקבל דווקא בדיוק את ההפך ולכן נשאר מרוקן ובלתי ממונע... אני מקווה שגופך הבריא בינתיים והפך שלם ואולי זה לו היית צריכה לשלם מסתובב פה בפורומים וקיבל אפילו ממך בלי משים עצת חינם. אכן מוזרות הן דרכי העולם... רק טוב בגוף ובנשמה, תמיד כיף לקרוא אותך רפאים

חה.... את גדולה...

היי רויטל יקירתי, תודה לך שוב על המילים ועל החיזוקים הם נורא שימחו אותי. לפעמים צרות ואסונות נותנים חומר לכתיבה... מקווה בשבילך שהגמדים הגיעו בזמן ועשו מלאכתם נאמנה, רפאים

  אם כך, סינדרלה בעצם אשמה, כי היא גידלה גם את הגזר ההוא שהאישה מהסיפור של האבטיח נאלצה לעבור אליו עם סיום העונה. או שמא שלגיה אשמה - כי היא מגדלת שורשי פטרוזיליה לבנים. עזבי, אני מדברת שטויות במיץ עגבניות שגדלו בחממה של כיפה אדומה... ראה ראיתי את מילותייך הטובות שם למטה - ועל כך תודותיי מעומק. שלך, חתול האגמים

היי סוריקטה חתול האגמים, מה שסינדרלה צריכה זה כנראה מתכון טוב למרק דלעת. חקלאית אורגנית אמנם אבל יודעת נאמנה שמה שלא זז צריך לבשל. את התנועה והניידות ברוח הפמיניזם תעשה כנראה מן התנור לכיור במטבח... אני סתם קודרת עכשיו באופן מיוחד ולא מאמינה במהפכות. רפאים

וואו.אין עלייך רפאים. סיפור מקסים.

עם כאלה חיזוקים מצידי שהדלעת תעמוד בחניה ולא תנוע... תודה, בשמחה ואולי יבוא המשך מי יודע..? רפאים

הי אודי, כתבת לי אתמול בעץ "היא חזרה" שאין "צריך" - כל טיפול יכול להיות טוב אחרת. מסכימה. אבל כן שואלת, האם טיפול שבו יש לי תחושה שהמון מדובר אבל לא באמת נוגע בפנים - האם זה לא אומר שאולי זה לא זה? ואני יודעת שאני יכולה להרגיש. אולי אם זה היה הטיפול היחיד הייתי חושבת שאני לא יכולה אחרת. הרגשות היחידים שיש לי הן חיבה כלפיה ואי רצון לפגוע בה.אני לא מרגישה כמעט כלום לעצמי בפגישות. גם אם הנושאים מאד טעונים אני בעיקר מרגישה שזה תיאוריטי. וגם זה שאני מחליטה מה היא רואה, גורם לכך שיש לי תחושה שהדברים יותר מודעים, יותר בשליטה, אני שמורה ושומרת. פחות נוגע בתכנים הלא מודעים העמוקים.לפעמים אני אפילו חווה את זה כאילו שתינו יושבות ומנתחות מישהי אחרת ומביאות תובנות (לפעמים חכמות). בעייתי לא? מכיוון אחר, זה כמו במערכת יחסים, כשיוצאים עם מישהו והוא כליל המעלות (חכם, נאה, מצליח וכו') אבל משהו חסר. להמשיך לצאת איתו? י.

הי ילדה ואישה יקרה, גמני מצטרפת... ראי, לדעתי, כדאי לך להעלות את הרגשתך שחסר לך האקשן, הקצוות, העוצמות, וגם לדבר על הגעגוע. אליו. אולי גם לתקופות מסוימות אחרות בחייך. אז לומר, ובמקביל להזכיר שאת חוששת שאמירה שכזו עשויה לפגוע בה (אם זה כך), אבל, בכל מקרה, לא להיות מונעת מכוחן של החששות, ובעקבותן גם לשתוק את הדברים. כלומר, לנסות, למרות שלא קל או נוח... איני מכירה פרטים, כמובן, אך רעיון שעלה בדעתי ואפשר לנסות לחשוב עליו הוא, שאולי כעת את שומרת/מגנה (לא במודע) לא להרגיש נגיעה עמוק בפנים, בשל חרדות מהעוצמות שבטיפול הקודם, כי אולי הן גררו סיום טיפול בטרם עת, והפסקת קשר? בכל אופן, כפי שאני מכירה בטיפול שלי וגם מקריאה בפורום, חומר מסוג זה הוא חומר טיפולי שמטפלים כבר ראו ויראו ויודעים טוב מאד להתמודד איתו מקצועית. אז בעיניי חשוב לומר שאת חווה את הקשר איתה כמשהו רדוד-שטוח יותר ותוהה "האם הטיפול עובד" וכו'. בקיצור, אומר לך משהו לא חדשני או מקורי במיוחד - שווה לא להתחמק, לאזור אומץ ולספר לה בגילוי לב בעצם כל מה שהזכרת בהודעותייך האחרונות. בי, סוריקטה

הי סוריקטה יקרה, כתמיד בכל תגובה שלך מוצאת לי משהו חדש לחשוב עליו... הפעם זה המשפט:"אך רעיון שעלה בדעתי ואפשר לנסות לחשוב עליו הוא, שאולי כעת את שומרת/מגנה (לא במודע) לא להרגיש נגיעה עמוק בפנים, בשל חרדות מהעוצמות שבטיפול הקודם, כי אולי הן גררו סיום טיפול בטרם עת, והפסקת קשר?" לא חשבתי על זה ככה.מדבר אלי. לגבי לדבר איתה, כן דיברנו רבות על כך (היא הגדירה זאת שהליבידו שלי לא בטיפול) ועל "בעיות" נוספות בקשר שלנו. הייתה בעבר תקופה שכמעט עזבתי את הטיפול כי היא ניסתה להציל אותי ממשהו ואחר כך היה קשה לי לסלוח לה למרות התנצלויותיה. אבל משהו אחד שמחזיק אותי אצלה כבר שנה, הוא שאני יודעת שהיא אוהבת אותי. זה מרגיש לגמרי ככה. האכפתיות שלה. הרצון שלה שיהיה לי טוב. כנראה שלא מוצאים כזה כל יום. י.

היי ילדה אשה... האמת שרציתי להגיב אליך קודם אבל נושא הטיפול כ"כ טעון עבורי שאני פוחדת שוב להשאב מטה. קודם כל רציתי להודות לך על תגובותייך התמיד מעוררות מחשבה שם למטה בעץ. מנסה ליישם את רעיונך של מוטיב הפיכת הזאב לכבש אולי יום אחד אצליח... אני חשה שיש כמה דברים משותפים אולי בהתנסות שלנו שאולי כדאי שאומר. אני גם מאוד מכירה את תחושה של טיפול 'פרווה' שכביכול נוגע לא נוגע ומנגד טיפול שיש בו כ"כ הרבה טלטלות רגשיות שמשפיעות ממש על החיים והופכות אותו לעיקר. מן הסתם גם אצלי זה היה קשור במטפל אשה או גבר בהתאמה. כנראה (לפחות אצלי) שהחיפוש של דמות האב במטפל מאפשרת את ההעברה החזקה הזו. אצל מטפלות נשים השתדלתי להביא את החלק הנורמלי שלי יותר, יותר התרחש שוויון בחדר כמו קשר של עמיתים אותו את מתארת. אצל מטפלים גברים יכולתי להרגיש יותר את הילדה, להביא את החלק ה'מופרע' יותר הפחות מתפקד והבשל ולכן אולי גם להרגיש יותר. היה את הריגוש הזה שכלל בתוכו לפחות אצלי גם תחושת פחד וחרדה. גם העיסוק רוב הזמן היה בקשר הבין אישי בתוך החדר. אני מודה שעם אשה היה לי פחות מעניין לדבר 'עלינו' והעדפתי יותר לדבר על עצמי. אולי יש לך רצון להביא משהו אותנטי מתוכך ואת מתקשה להאמין שהמטפלת הנוכחית תוכל להכיל את זה, תתפרק אולי. אבל מסכימה עם כל מה שנאמר לך שיש מקום לבדוק את זה איתה. לפעמים טיפול יכול לבוא ממקום רגוע ולא בהכרח מטלטל ובכל זאת להשאר אפקטיבי. יש משהו אפילו 'נכון' ושפוי ביציבות לפעמים... מקווה בשבילך לטיפול 'טוב', רפאים

היי, מה שלומך ? תרשי לי , אם היית נשאלת בפשוט "האם את באמת רוצה להמשיך ללכת אליה, מה היית עונה?

הי רויטל, תודה רויטל על השאלות הטובות. האמת שקשה לי להגיד,כי אני כן רוצה ללכת אליה, אבל לא בטוחה שזה מספיק. י.

שלום אני בן 38 עברתי איבחון של הפרעת קשב וריכוז,שהראה שיפור משמעותי לאחר ריטאלין,הופנתי עם התוצאה של האבחון לנאורולוג ולאחר בדיקות דם שעברתי הוא נתן לי ציפרלקס,10 מ"ג 1 בלילה,קצת הופתעתי מהתרופה. 1. מדוע הוא נתן לי את הציפרלקס ולא ריטאלין? 2.האים יש קשר בין ריטאלין לציפרלקס בתגובה התרופתית? לתשובתכם הודה