פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה והנני בוגרת קורס אימון מקיף בהתמחות ADHD. על מנת להעמיק את ידיעותי אני מתכוונת להירשם ללימודי CBT וכן לקורס הכשרת מטפלים בביופידבק. שאלתי היא באילו מקומות עבודה ניתן לעבוד בתחום הביופידבק על מנת לרכוש ניסיון מעשי?

שלום רב לך שרון בהמשך לפנייתך יהיה עליך לסיים את קורס המטפלים לביופידבק ולאחר מכן תוכלי לחפש מקומות עבודה בהתאם לכישוריך וקשריך. אשמח לתת יותר פרטים 0546670570 תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום, האם מן הראוי שמטפל המרותק למיטתו לתקופה ממושכת בעקבות שבר, שמירת הריון או מצב דומה אחר שאין בו חולי, ישוחח מידי פעם בטלפון עם המטופל במקום הפגישות שהוא נאלץ לבטל? (כמובן, לא שיחה של 50 דקות... :-) האם נראה לך מתאים / מציאותי / לגיטימי לצפות ליוזמה כזו של המטפל במצבים הנ''ל? תודה נ.ב מי שרוצה, מוזמן להגיב. אשמח לשמוע תגובות נוספות.

שלום לך אני חושבת שאם יש רצון של שני הצדדים לשוחח בטלפון אז למה לא {כמובן שזה לא שווה ערך לטיפול פנים מול פנים אבלן זה גם משהו אני יודעת על יועצים שמשוחחים בטלפון בתשלום ולגבי ציפיות השימוש היחידי שלהן הוא לכריות... אין להן יעוד אחר איך אומרים ? כגודל הציפיות כך גודל האכזבה..

לא הבנתי למה כוונתך ב"שינוי המערך" - האם לשיחות טלפון "טיפוליות", או לקיום פגישה כאשר הוא במצב שכיבה (אני מוכרחה להודות שהרעיון מעלה חיוך על שפתי - פסיכואנליזה במיטבה ;-)) והאם לדעתך כדאי לשתף אותו בציפיות כבר בשלב זה, או להמתין שיחלים ויחזור מחופשתו על שתי רגליו? תודה על התשובה!

הי אודי, הי לכולם, ערבוב גדול של רגשות ומחשבות. אין שקט. אין מנוחה (נזכרת אודי שפעם ברכת אותנו לפני השבת במנוחה נכונה) בטח שלא מנוחה למוח. אולי בגלל זה לא יכולה למצוא מילים. לספר מה עובר. מה מציף. נזכרת בפעם ההיא כשהייתי בת 6 וכמעט טבעתי בים. איך המיים נכנסים לגרון, מלוחים, מציפים, נאבקת על הנשימה. על התנועות. שרוטה מהסלעים. נחבטת. מתערבלת. נסחפת. לא מצליחה להתקדם. רק להצליח לנשום. אבל עם הנשימה באים המיים. רוצה שיהיה פשוט, שיהיה אוויר, שיהיה אפשר. לא מאמינה שאפשר יהיה לחזור לשקט. לתמימות. נותנת לעצמי שיר של לאה גולדברג (כן היום זה כבר נתתי אחד לגלי) האמנם האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם ומחשוף ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן ונשמת ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע וראית את השמש בראי השלולית הזהוב ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע ומותר לאהוב ומותר ומותר לאהוב את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים כאחד האדם י.

היי ילדה אשה, לוקחת את עצתך אוזרת אומץ וממנה ממשיכה את העץ שלך. זה נורא מעניין איך המערבולת הרגשית שלך עוברת למערבולת של ים בו כמעט טבעת. והחוויה הזו של החוסר שליטה- יש בה משהו נורא אמביוולנטי כי מצד אחד היא יכולה להביא לסוף ומהכיוון השני לתחושה של הכלה- כאילו יש מישהו יותר חזק ששולט בך אבל גם שומר (מוטיב האביר...?). וזה הזכיר לי משהו שכתבת פה פעם שדווקא מצב של מחלה וחוסר אונים מביא אותך להרגיש חזקה בדיוק כמו שורת הסיום של לאה גולדברג "תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים כאחד האדם". ואני נורא מזדהה עם זה גם- כאילו כשיש ליגיטימציה להרגיש פגיע ואתה סומך על זה שישמרו עליך ולא יפגעו בך- אז אתה דווקא מרגיש באופן פרדוכסלי הכי חזק בעולם. וזה אולי החלק של הילדה. ואת הזכרת פעם פה את פרנצי ב"בלבול השפות בין הילד למבוגר" ושכל כך הרבה פעמים נוצרות אי הבנות בין אנשים על הבסיס הזה. עם מי אנחנו בדיאלוג עם הסביבה ובאיזה חלק אנחנו משתמשים. וגם שאנחנו רוצים שיראו את החלק המסויים לפעמים מתבלבלים ומפרשים אותנו אחרת. זה בערך מה שקרה לי בטיפול שלי. הבאתי את הילדה שלי והוא רצה את האשה הפתיינית. הוא פלרטט עם החלק שעדיין לא היה בשל בי. לא היה מוכן להכיר בו כי רצה אינטרקציה מינית לא עם ילדה. ולכן כ"כ התבלבלתי. אני מקווה שהמערבולת תרגע אולי תסחוף אבל תביא אותך בסוף לאיזה חוף בו "ירחב בך השקט". שלך רפאים

הי רפאים, מרגישה שנגעת והבנת. בהמשך לעץ שלך-ומה שכתבתי לך שם ולעץ שלי ומה שכתבת לי כאן (מסובך אבל כן מתקשר)- על לסמוך ולתת שיצילו- כן , זה ממש קשה לשחרר ולתת שיטפלו בי. ומה אם זה זאב (כפי שכתבת)? זאב זו בעיה גדולה, מנצל, משתמש בך לצרכיו, טורף. אבל מה שגיליתי עם השנים שגם לתת לאביר לטפל בך עשוי להיות מסוכן למי שאת, למי שלפעמים את לא יודעת שאת. כי עם אביר את לפעמים חייבת להיות נסיכה - תמיד. עד שאת לא יודעת שאת גם ילדה וגם רעה וגם אישה פתיינית וגם אמא וגם תינוקת. את רק נסיכה. וחלק ממך נאבד. י.

המממ... האמנם... אולי לא פשוטים הדברים כל-כך, אבל כנראה, שאפשר, לפחות בחלק מהזמן, שיהא מורכב-סבוך פחות. בשוך המלחמה, אם רק נתיר, יגלה לעיננו עי של חורבות. ותבוא אבלות, ועימה, אולי, צוהר חדש. צנוע. עצוב-מעודד שכזה, הגם שישנם דברים שאין שום סיבה לסלוח ולמחול עליהם לעולם; הגם שהמחיר כה כבד... ולא אשמנו... איך הם, כתמיד, אותו הצמד - ייאוש ותקווה שלובים זה בזו. החזיקי מעמד ילדה, שלך, סוריקטה *(דור שני לשואה, ולכן לשיר הזה יש משמעות מיוחדת משל עצמה בעולמי)

הי יקירתי, נעים לשמוע ממך שוב... תודה על העידוד, כתמיד מילים נכונות במקום הנכון. אכן יש דברים שקשה (או לא צריך) לסלוח - כשמזכירים את השואה אז ברור שהכל מתגמד. אני "צר עולמי כעולם נמלה" - אני דווקא חשבתי על סליחה במובן של - לסלוח לעצמי. להצליח לחזור לתמימות וחיים ששמים לב לפרח שפורח וציפור שמצייצת. לפשטות. לזה, שנשימת אוויר לא מכניסה כל כך הרבה מיים מלוחים. שלא צריך לבחור בין לנשום לבין כל כך הרבה דברים אחרים שאני רוצה וצריכה. אני מתארת לעצמי שאני לא מובנת, חלק מההצפה תודה שאת כאן י. דרך אגב סוריקטה - פעם כתבת לי והיום ללילך נצל"ש - מה זה?

אודי היקר, איזה יופי של דימוי נתת לי. גם אני אוהבת את הים - למרות הזכרון שלו כמאיים (ואולי אפילו בגלל), אוהבת להסתכל עליו גועש ושוצף, אוהבת לשחות, לתפוס גלים, לשנרקל (לצלול קצת גדול עלי פחדנית וקלסטרופובית שכמוני). אבל תמיד בודקת שיכולה לשחות חזרה, או שמישהו רואה אותי ויכול להציל אם צריך. אבל עדיין לא בשקט, עדיין לא יכולה לספר. אפילו לעצמי עוד מסובך מדי. אולי עם הזמן ואולי לא כאן י.

היי אודי מה נשמע.יש לי שאלה שאשמח לדעת מהי הסיבה לכך שבני אדם שאינם וכמעט מדברים מול האדם איתו הם בקשר וממעטים כמעט לומר את שעל ליבם למרות שיש להם דעה משלהם והרגשה של מה שהם חושבים על אותו אדם או על המצב והם בורחים כמעט ולא לדבר אלא רק לחייך או לעשות פרצופים שונים. למה זה קורה אם אפשר לדעת תודה

מה שאני יכול להוסיף הוא שהאדם הוא לא מגיע למצב שהוא לא יודע מה לומר,אלא אתה מבין שיש לו מה להגיד ורק נותן לך את רשות הדיבור והוא לא מדבר בכלל.אני מדבר על אדם אבל מתכוון על בחורה שיצאתי איתה אבל מתעניין גם על אנשים ולא רק על בחורות כי שם זה גם קורה. לא מגיבים,לא עונים,פשוט מסתכלים עם מבט מושפל ועם עיינים למטה או חיוך לא מסופק .מה זה אמור להביע ולמה זה מתרחש ?

לקוראים ולקוראות שלום... מה נשמע? חושבת הרבה על רבות מכן, אפילו מתגעגעת. כרגיל, חוששת לציין שמות כדי לא להעליב, אבל מקווה שרגשות החיבה שאני רוחשת מורגשים. גם אני מהמתקשים למצוא מילים משמעותיות שיסכמו ויגדירו את הדברים שאני רוצה להגיד. עמותה לאנשים שלא מוצאים כותרות. מעניין איזה עוד מאפיינים יש לאנשים כאלה במשותף... אבל אני סוטה... מתחמקת ממה שבאתי לספר כאן היום. עדיף להשאר בניתוחי מחקרים ובבדיחות מאשר להיות עם הבהלה הגדולה. קצת סיפרתי שהיתה פעם מטפלת מיתולוגית. הרבה שנים היו לנו ביחד ובהן היתה אהבה עצומה שלעיתים התחלפה בזעם ובשנאה. היה לי קשה מאד להיות בקשר הזה. וגם לה. כל המילים האלו שמתארות את הטיפולים המטורפים שיוצאים מכלל שליטה. תלות וטוטאליות. ומחשבות אובססיביות עליה. וגם אחרי סיום הטיפול היו ניסיונות שלי ליצירת קשר, והיא השתדלה לתת קצת, היינו נפגשות פעם בחודש, או פעם בשנה, כמה פירורים שהיתה מסכימה לנדב אני לקחתי. רציתי לחזור לטיפול אבל היא כבר לא הסכימה. ובשנים האחרונות הרגישה (כנראה) שכבר קשה לה מדי איתי ועברה למדיניות חדשה. מדיניות ההתעלמות והמחיקה. הפסקתי להתקיים. מבחינתה וכתוצאה מכך גם מבחינתי. כבר מספר שנים שאני לא מצליחה לוותר לה, ולא מצליחה להפסיק לחושב עליה וכותבת ומתקשרת והיא הפעם עומדת על שלה, אני נשארת באפילה. אולי קצת רוח רפאים (רפאים, מרגישה הרבה פעמים שותפה לרגשותייך ולמחשבותייך). אולי חפץ שכוח. ואולי חפץ טעון מעורר זכרונות אימה וגועל, שבעל החפץ מעדיף להותירו מאחור.... אני ממשיכה לכתוב לה. לפעמים בכאב, לפעמים בזעם, לפעמים בתחינה. והיא ממשיכה בשלה ולא עונה. עד היום. היא ענתה לי. היא כתבה שהיא מאד חולה. אני מבוהלת נורא. גם כשהתעלמה, גם כשרצתה למחוק אותי. ידעתי שהיא תמיד שם, שהיא תמיד תהיה שם. האמנתי שהיא גם תמיד קוראת את מכתביי. שתהיה שם ותתעלם ממני מנצח בקלות את האפשרות שהיא לא תהיה שם יותר. היא כתבה לי מכתב עייף וחלש, שפתאם כבר מוותר על להלחם בי. אפילו במלחמה של שתיקה. אני שנים נלחמת שהיא תהיה שלי ועכשיו כשהיא סוף-סוף עונה... יכול להיות... יתכן... שהיא כותבת שלא תהיה יותר... בכלל... נ.ב. אודי, נראה לי שלילך אי שם למטה עדיין מחכה למענה ממך. ולך לילך, מקווה שאימך בטוב. וגם שאת בטוב. צריכה אותה לידי עכשיו, שלא תתפוגג. שתהיה חזקה. שתהיה. נקודה. גלי

הי גלי יקרה, כל כך הרבה מילים אבל לא מצליחה לשים אותם יחד ולהביע משהו שלם... במקום, נותנת לך שיר. הוא לא בדיוק ,אבל הוא מקסים ונוגע ואולי יתאים כל זאת לאה גולדברג מחלוני וגם מחלונך אותו הגן נשקף, אותו הנוף, ויום תמים מותר לי לאהוב את הדברים אשר ליטפה עינך. מול חלונך וגם מול חלוני בלילה שר אותו זמיר עצמו, ועת ירטיט ליבך בחלומו אעור ואאזין לו גם אני. האורן הזקן, שבו כל מחט את מבטך נושאת כטל טהור, (האורן הזקן, שבו כל מחט) עם בוקר יקדמני בברכה דברים רבים מאוד אהבנו יחד, אך לא זרח באשנבך האור (דברים רבים מאוד אהבנו יחד), עת בדידותי נגעה בבדידותך. ואולי התכוונתי להגיד שהיא שלך ואיתך לתמיד. מקווה לבשורות טובות י.

ילדה אישה יקרה הכותרת שלך והשיר שלך נגעו מאד. אני חושבת על הדברים שהיו צריכים להיות ואינם. היא היתה צריכה לאהוב אותי (לאמץ?), היא היתה צריכה להשאר גם עם התוקפנות והקושי. היא היתה צריכה להיות בריאה. אבל במקום כל הדברים שהיו צריכים להיות יש דברים אחרים, ואת יודעת , לא כולם לרעה, המטפלת המיוחדת הנוכחית. למרות שלאחרונה אני רק כועסת עליה, אבל היא אומרת שלא תוותר עלי. השיר שלך, שמחליף את מילותייך, גם הוא ישנו ועוטף בהרגשה של יחד. תמיד הרגשתי את היחד הזה שבו אני מאחורי הקלעים והיא במרכז הבמה, ואצלך כל הזמן ההקבלה הזו בין השתיים. הלוואי והיה יכול להיות כך. את יודעת, השיר שלך מזכיר לי שיר אחר ששיקף לי בעבר את יחסינו, שיר מכאיב, ועכשיו פתאם מפחיד, בגלל שחלקים ממנו יכולים להתממש. ההתפוררות הזאת, גם שלה. אנשי הגשם אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם הם כבר למדו איך להצניע את עצמם טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם טיפות גדולות זולגות על עלבונם. את מרוחקת ואינך רואה אותם הם מקבצים את חיוכייך בגניבה ומבטך עוד לא פגש במבטם עוד לא אמרת להם מילה טובה. אם אהובייך יפקירוך אם תחניק אותך בגידה אם לשלום כבר איש אותך לא יברך - אנשי הגשם יכתירוך למלכתם היחידה ויחלקו איתך את לחם צערך. עודך חוגגת ואינך זקוקה להם אנשי הגשם מביטים בך בחמלה לו רק יכלו היו נותנים את חייהם לשמור אותך מעוני או מחלה. אנשי הגשם ממתינים לך בפינה נאמנים כצל, סבלניים כזמן וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה לוקחים אותך לעבר מפתנם. כשאוהבייך ישכחו וכל כלבייך ינבחו אנשי הגשם יאספוך אל מיטתם. והם ירימו את ראשך ויאמצו את ייאושך לחממך בפרורי אהבתם. אם לא כתבתי בהתחלה אז אכתוב עכשיו. המון תודה ילדה אישה, את עוזרת לי להרגיש "ביחד" להתראות גלי

גלי, גיליתי אותך קצת מאוחר כאן... סליחה שלא הגבתי מוקדם יותר. רציתי לומר לך הרבה תודה שהבחנת בי שם למטה ובאת לעזרתי וגם הרבה תודה שאת זוכרת שאני מחכה לחדשות לגבי אמא שלי.. ממש מחמם לב שאת זוכרת. אני מאוד מקוה שהמטפלת המיתולוגית תחלים ותרגיש טוב יותר... הלואי ויכולתי להבטיח שכך יהיה. אני לא יכולה להבטיח, אבל, לפחות מהניסיון שלי עם אמא שלי, את לא תאמיני כמה כוח מתגלה אצל אנשים כשצריך.. גם כשמדובר במחלות מפחידות. לפעמים, יותר קשה (במובנים מסוימים) לאנשים הקרובים שצריכים לחזות בסבלם של אהוביהם ולהחזיק חזק את כל מחשבות ופחדי המוות שמשתוללים משוללי-רסן. כשאמא שלי חלתה בסרטן, לפני שנתיים, הייתי בטוחה שזה הסוף. פחדתי פחדי מוות בטירוף, בפרט בגלל נטייה שלה לדבר על הסוף המוקדם גם כשהייתה צעירה. חברה מבוגרת שאלה אותי אם אימי חזקה ונאלצתי להודות שלא. ממש לא. (מה שרק הגביר את פחדי). אבל את יודעת מה? היא הייתה סופר חזקה! סופר גיבורה (קצת גיבורה מדיי לטעמי..). בודאי שהיא פחדה, והיו גם תקופות של סבל וכאבים ושל ללא ספק "חולה מאוד", אבל זה עבר. הכי טבעי לפחד שהשמיים יפלו, פחות או יותר. מיד לחשוב על הפרידה הסופית והבלתי נמנעת, אבל גלי- לאט לאט... גם חולים מאוד יכולים להבריא. אני בכל אופן אחזיק לה אצבעות מכאן... לילך

הי גלי נפש, אוי לא קל... אין לי מילים. לקחתי שנייה קצת הצידה, והייתי רוצה להציע כיווני מחשבה. מחפשת כיצד לעזור להבין אותן, את החרדות, מעבר לאלו הברורות. להבין את מקור החרדות שמעוררות סערות נשלטות פחות. אז הנה רעיונותיי, רעיונות למחשבה מתוך עולמי. אולי תוכלי למצוא בהם משהו שידבר אלייך - אולי במקרה את קושרת אי שם בשכבות התחתונות את מצבה וחוליה אלייך את. לפעולותייך. מעשייך. רגשותייך. מחשבותייך? - האם היא לא שרדה את כעסך, תוקפנותך, חמדנותך ודורשנותך; האם לא יכלה לרעלים שבך (כאילו הייתן בלתי נפרדות), ולכן נחלשה? - האם לא נשאר לה כי את לקחת ממנה, ועקב כך היא נשברה-נהרסה? האם כך נחקקו בליבך מערכות היחסים עם הדמויות ההן ש... נו, את יודעת... רגש vs היגיון... לפני שנים, הייתה פסיכולוגית, שקצת עזרה לי, מעט בסה"כ, אבל נתנה לי להרגיש כוח מול הצד ה'אשם'. היא נפטרה ממחלה קשה חודשיים אחר-כך, וחשבתי לי בדרכי המוזרה/"אומניפוטנטית" והמוכרת, שכל מי שאי פעם היה נחמד אליי, ניסה לעזור לי או לתת לי דבר מה טוב ומצמיח נפל למשכב, נהרס או מת... קשה כל-כך להשתמש באנשים... והערבוב הזה... היי חזקה, ילדתי. גם אני זוכרת את מילותיה המקסימות של זו שיש לך עכשיו, על באמת, אלייך. והיא - היא בריאה ושלמה. SO FAR זה הוכיח את עצמו, והקשר הולך ונרקם. הלוואי שלא נהסס להשתמש, ושנדע להחמיץ פחות (וגם לא להתמכר להחמצה...) שלך, (סוריקטה)

שלום רב, הבנתי כי קיים תהליך התפחותי מיני אשר בו ילדה עשויה לפתח רגשות מיניים לאביה ואף לחוש מעין "תחרות" עם אמה. רציתי לשאול - ילדה בת 5 אשר אוהבת מאוד את אמה וקשורה עלייה עד מאוד, מתוודה בפני אמה בימים האחרונים: "ליבי אומר לי שעליי להרוג אותך". האם זה נורמאלי ? במקביל הילדה נוגעת באיבריו המוצנעים של אביה ומביעה עניין רב באיברים פאליים, בתגובה היא ננזפת ע"י שני הוריה - האם זה מומלץ ? האם כדאי שהאם לא תעיר ורק האב יעיר ? אודה לתשובה בהקדם.

הי, עד שאודי יענה מבחינה מקצועית... אענה כאמא לבנות. ביתי הגדולה הייתה מאד קשורה אלי, כשהייתה קצת פחות מ-3 ילדתי את ביתי השנייה, כבר מבית החולים כשהתקשרתי אליה בבוקר למחרת ואמרתי שאני מתגעגעת אליה, היא ענתה "תשארי בבית החולים עם התינוקת שלך, אני תפסתי לך את המקום במיטה, עם אבא" כאילו קראה את פרויד... משם זה הדרדר עוד במהלך השנה. כשפעם היא אמרה שתתחתן עם אבא, אמרתי לה "אבל אבא כבר התחתן איתי" היא ענתה "אז תמצאי לך מישהו אחר". היא ניסתה למצוא אמא אחרת ורוצה רק את אבא וכו'.כלומר אולי לא הריגה אבל גירוש לגמרי. הבשורה הטובה שזה לגמרי עבר, בסביבות גיל 5-6. לגבי לגעת באבא, אצלנו זה לא קרה, אבל נשמע לי שהפתרון הוא פשוט שאביה לא יתפשט לידה. בלי דרמות אבל להמנע מכך. בטח לא להתקלח יחד וכו'. נשמע לי טבעי ונורמלי שהיא תתעניין/תרצה לגעת אבל תפקיד המבוגר שזה לא יקרה. תחזיקי מעמד י.

תודה על תגובתך ילדה ואישה, מעניין שאת אומרת את זה כי באמת יש אח\ות בדרך... כמוכן חשוב לי לציין שלא מתפשטים ליד הילדה - היא נוגעת מעל המכנסיים.

בזמן האחרון התחלתי לצאת עם מישהו.. הוא נורא חמוד והכל אבל יש בעיה אחת.. לא סיפרתי לו שאני חולה.(לא מחלה סופנית או משהו כזה.. סתם משהו שפוגע באיכות חיים..)מנסיון שלי אנשים נרתעים מזה.המחלה יחסית חדשה אז עוד לא יצא לי לצאת עם מישהו עם המחלה.אין לי מושג בכלל איך להתחיל לספר לו. ואולי כדאי לחכות עוד קצת????

היי, יש לי בעיה עם אחי...הוא בן 22, עשה צבא רק שנה (טען שקשה לו עם מסגרות) ומאז הוא רוב הזמן לא עובד, מדי פעם הוא עובד בעבודות זמניות אך זה קורה ממש לעיתים רחוקות. הוא גר עם אמי לבד בשכירות כאשר כל הנטל נופל עליה ומאוד קשה לה והיא נורא חסרת אונם ולא יודעת כיצד לפעול איתו. רצינו לקחת אותו להתייעצויות/ טיפולים אך הוא בשום אופן לא מוכן לשמוע על כל יעוץ מכל סוג שהוא. יש לציין שהוא בחור נורמטיבי לחלוטין ששייך למשפחה נורמטיבית בה כולם עובדים למחייתם.אף אחד לא נותן לו כסף (אין לי מושג כיצד הוא מסתדר) בעצם אולי כשלא יוצאים מהבית אין צורך בכסף. כל יום הוא קם מאוחר, יושב במחשב, צופה בטלויזיה וכך בכל יום וחוזר חלילה. אני פונה אלייך/אליכם בתקווה לקבל איזשהי הכוונה מה אפשר לעשות איתו.. אודה לתשובתך :-)

היי אודי שלדג הלייל... תודה על הפישינג. אכן בדבריי היה אזכור סמוי של להקת הקליק. נורא נהנתי שוב להזכר גם בקליפ ההזוי. איזו להקה משונה ונהדרה... ולגבי הנר על החלון...אמ... לפני כן אומר שאני מודעת למזימה המוסיקלית שמנסה להשיג אינטגרציה בין נר האשכבה לנר ההשקמה. אבל הפתרון של נר על החלון כאקט מגרש חושך ומזמין אור בעייתי לי מעט. הנר על החלון מזמין גם זאבים טורפים. כל חיי פגשו אותי זאבים אולי בגלל שאני איזו גרסה מודרנית של כיפה אדומה. כולם חפצים לאפסן בי את השדים שלהם כולל הגמד המוסרי שקיפד את חיי. מיד אחריו הגיעו רופא מדקר שנצמד אלי באופן מעורר חשד וגיניקולוג שהביט בי כמו איזה תיכוניסט מאוהב, לא היה לו שום עניין לעזור לי וטען בזמן הבדיקה בהתפעלות גמורה שיש לי **** בתולי וטהור. אחרי הבדיקה אמרתי לו תודה. והוא אמר לי : לא, לא, תודה לך!!! וזו רק רשימה חלקית וצנועה של זאבים תורנים. אז נר על החלון...? על החלון שלי אני צריכה כנראה להציב קלצ'ניקוב עתיר בתרמילים- כאלה שרשומה עליהם אפילו איזו כתובת... רפאים

הי רפאים, מקווה שזה בסדר שנדחפת לך לשיחה עם אודי (תמיד מציצה לשיחות שלכם ואפילו קצת מקנאה). מרגישים את הגועל שלך מהזאבים... אבל את יודעת, מרגישים גם את הכוח שלך. כמו שכתבתי לך כשהופעת והיה חשוב לי להגיד לך שאת מאד נוכחת וכלל לא "נראית" כמו רוח רפאים. אז גם כאן, העוצמה שלך, היכולת לראות את "הזאבות" שלהם, לגחך עליה ולכן גם להשמר ממנה. נשמע שאת עושה מהם כבשים, זאב אחרי זאב... (זה חלק משיר אהוב עלי). נשמע לי מוכר התיאור שלך, נדמה לי שפעם תיארת את עצמך כמי שנראית ילדה, גם אני כזו, והמראה התמים, האובד מעט, הרך, מזמין זאבים ומזמין גם (לפחות אצלי) אבירים עם סוס ושריון נוצץ שדוהרים להציל ולשמור. לא ברור מי מהם צופן סכנה גדולה יותר. לעצמי השלם. אז שמרי על עצמך ובלי רובים הם מסוכנים גם לילדה שיורה בהם י.

היי לך ילדה ואשה, את בטח לא נדחפת לשיחה ואת תמיד זכורה אצלי כראשונה שראתה אותי- ואני מודה לך על כך. אני גם קוראת כל הזמן את ההודעות שלך שמתאפיינות בשלווה והנחת הבהירה והסקרנית הזו שמייחדים אותך, אבל עדיין לא בטוחה בנוכחותי כדי להגיב. זה אולי עוד יבוא בהמשך. וזה מעניין שכשראיתי את שמך לראשונה מאוד הזדהתי כי זה באמת קונפליקט שאני עד היום מתמודדת איתו- מוגנת או נחשקת- זה כאילו פיצול ששומר על החלקים האלה. ונראה לי שאת באה ממקום שמחבר אותם, שלם איתם ולא נלחם בהם יותר (או לפחות מקבל אותם לפרקים...) זו באמת לא חייבת להיות סתירה זה יכול להיות דיאלוג. אבל נורא קשה לזהות מתי זה אביר ומתי זה זאב. ואולי אפשר להגיד על אותו משקל של שמך- אביר וזאב. תמיד צריך לעמוד על המשמר.יש אבירים מתחזים. יש זאבים שאפילו לא יודעים שהם זאבים. ואז איך אפשר להתמסר, להסחף...? אז לפעמים עדיף להדוף. כי זה פחד נורא גדול ליפול לידי זאב. והם אכזריים ואיומים קורעים לגזרים ומשאירים צלקות עמוקות. ואצלי אף פעם לא בא הצייד הטוב ללכוד אותו. אז אני נעלמת במקום. קופאת. מרוב תדהמה. בהערכה רבה (נורא מצא חן בעיני הרעיון שלך של הזאב שהופך לכבש- אני חושבת שלשפה יש יותר כוח ממני...) ושוב תודה לך ילדה ואשה, נתת לי הרבה כוח רפאים

היי רפאים, היי אשה וילדה, רפאים - נסיתי לכתוב לך אתמול, התברר ששכחתי את הסיסמה,(באמת מתאים לי..)נאלצתי לעבור את כל תהליך ההרשמה מחדש, ובשביל מסורבלת ואיטית שכמוני זה היה בלתי נעים( בעליל )לא חשוב.. האמת כל פעם כשאני קוראת אותך מתעורר בי החשק לכתוב לך, ובכנות גמורה לא מצליחה לגייס מילים, שיתאימו לרוח הקרב העדין של כתיבתך. מה שבטוח אני קוראת קבועה שלך. ואם אפשר להוסיף, גם נהנית מהדרך, בה את מעלה את התכנים, קשים ככל שיהיו, קצת בציניות ובלי התלהמות, משהו מעין השלמה עם גורל קבוע מראש ובלתי הפיך.(ואולי אני טועה?) ילדה ואשה כתבה לך מאוד יפה, ואין לי אלא להסכים לכל מילה שלה. אני מקווה שלא שידרתי פסימיות יתר, בכל מקרה, אוסיף גם אני בקשה צנועה - שמרי על עצמך! (עם או בלי קלאצ'ניקוב) גליה.

היי גליה, שמחה להכיר אותך ודווקא הנסיונות להתגבר על הקשיים הטכניים מוערכים מאוד על ידי (טכנופובית שכמותי- הנני גם...). הדברים שלך מאוד נגעו בי- אני תמיד מצטערת על כל שורה שאני כותבת כי חשה שאני בלתי מובנת לסביבה ולכן זה ריגש אותי שזה מצליח בכל זאת לעבור החוצה. את בטח לא שידרת פסימיות- אני בתהליך מנוגד של השלמה- מלחמה ולא יודעת כבר מה עדיף- ובכל מקרה אני חשה כאם כל התחתיות כך שקשה לדרדר אותי מטה יותר מהיכן שאני ממוקמת... בכל מקרה תודה לך על תגובתך ואני תמיד אשמח לקרוא אותך. רפאים

איך שכחתי... וזה כבר קצת שייך לעץ קודם, נו... רציתי להזכיר את ינשוף הדגים החום – הקטופה http://tinyurl.com/kleoxs גם ציפור לילה, גם ניזונה מדגים, זה אינו מתחרה עם הביטוי הייחודי "שלדג הליל", אבל פשוט כדי לומר שזה וזה אינן סותרים. לא סותרים? המממ... מעניין... ליל מנוחה סוריקטה

סוריקטה יקרה, צטטתי את קולות הקטופה מויקיפידיה. יש לו עוד משפט נוסף בארסנן "הו-הו-הו" (עם שורוק). לפעמים נדמה לי שמילותיהם של החיות הרבה יותר משמעותיות משלנו. אנחנו בעלי השפה כל הזמן מתחבאים מאחוריה. למדנו לדבר ועדיין לא למדנו לומר. בשפתם תמיד יש התכוונות. אולי אפסיק לדבר ואאמץ את שפת הקטופה? כל הזמן פרשנויות. כשהתחילה השפה נגמרה הבהירות. ציפור נדירה הקטופה, כמעט ונעלמה. אך למרות יהלומיותה אני עדיין נוטה יותר לכיוון שלדג הלייל. משהו במקור הארוך נראה לי בעל סיכויי הצלחה גדולים יותר לשליפה. כמו איזו רשת דייגים. יש בזה אולי אפילו משהו יותר אימהי, יותר מתכוון. בקטופה יש יותר אפקט של דואר שליחים. הוא אוחז את הדגים ברגליו. יש בו אלמנטים (ויסלחו לי כל הקטופות) קצת רצחניים. העיניים המרצדות התזזזיתיות האלה. מבהיל. לא ברור לי אף פעם על מי הוא מסתכל. אני לא מתקשרת טוב עם ינשופים. אולי פשוט קשה לי להתרגל לציפורים משוכללות ואני מעדיפה את המודלים המיינסטרימים המסורתיים. אולי אני בכלל מקשיבה לצליל של המילה ולא למשמעותה. 'שלדג הלייל' פשוט מתנגן לי יותר טוב. בכלל- שלדגים נראים לי תמימים יותר, ענוגים יותר ואפילו מעשה הצייד נראה כמו איזה קורס תעופה שמעניקים לדג ותו לא. אחר כך כמובן משחררים אותו במימי האוקיינוס... אבל אני שוב פעם מודה לך סוריקטה על ההשקעה והידע החדש שהענקת לי במדעי הטבע. ואת צודקת. אולי לא צריך בעצם להכריע לגבי זהותה המדויקת של ציפור הלייל...? בקרוב אעבור לעץ השני על הזאבים ואולי אפגוש אותך שם שוב... רפאים

הי אודי, פיספסת את תגובתי מה 17/8 אודה לך אם תשיב נופר

אתמול שאלתי: "ואם המטפל יוצא לחופשה, או חולה פתאום, או אינו יכול לקבל את המטופל יותר מפעם אחת בשבוע, או סתם לא מצליח לסייע לו בנושא מסוים..." והיום אני שואלת מה לעשות כאשר כל המצבים הללו מתנקזים יחדיו לטיפול אחד, באותו פרק זמן של 36 השעות האחרונות? אתמול היינו אמורות להיפגש לפני יציאתה לחופשה. ביום שישי היא השאירה לי הודעה בתא הקולי שהיא חולה ולכן הפגישה מבוטלת. אין לי שמץ של מושג כמה זמן תארך הפעם חופשתה הכפולה. אני חרדה שמא לא מדובר בחולי קל, או אולי חלילה נדבקה בשפעת. אינני יכולה לשלוח לה הודעה כתובה כי אינני יודעת מה מספר הסלולארי שלה, ואין לה כתובת מייל בביתה, אלא רק במקום העבודה (מדובר בממשק שאינו נגיש מהבית). הדרך היחידה לתקשר איתה היא בטלפון, אבל אפשרות כזו נראית לי היסטרית מידי. אני חסרת מנוחה. מאוכזבת, דואגת, חרדה, מתוסכלת, ועכשיו אפילו קצת כועסת...

מה שלומך? היית חסר לי . רק שלא אתה זה שאשם . אלא אני . מנסה להביא את עצמי לכאן .. מולך . נאלמתי בכוח. משום מה המילים קפאו בי . היכולת המילולית שבי נאלמה/נעלמה ? איש השיחות שלי בחופש.אני לבד. יותר מידיי פרידות . קשה לי להכיל בי. מרגישה כעוסה. מיואשת . הולכת לישון ככ עצבנית . בורחת מהלב שלי . מהאמת שאני . מנסה רק להסתתר.אפילו משקיעה בזהנהדר . ראית איך הצלחתי להסתתר גם מפנייך פה כמעט שבועים? שותקת. המון מחשבות רצות בי ויותר מזה כואבות בתוכי . רע לי אודי. לא סתם רע. זה רע שמכלה את כל האויר מבפנים . לא משאיר מרחב לשום דבר להכנס בי . זה נותן הרגשת ריקנות . כזו שכואאבת. מרגישה לבד. מפחדת לכתוב. אולי אפילו מפחדת שלא תגיב ? שתשכח אותי פה . תדלג אליי ..(כןן, זה נשמע הזוי .. זו הילדה הקטנה המפוחדת שבי , היא שולטת כרגע) מן תחושה כזו שאני לא נראית גם בחיי. מחפשת מילים כן להביא את עצמי מולך , כן להיות קצת מובנת . מרגישה שהכל בלאגן אחד גדול בי. איך עושים סדר בין כל החלקים המבולגנים שאני ? איך מסדרים את הפלונטר הככ מסובך של חיי? אני שומעת בתוכי איזה צחוק של יאוש .. יאוש מעצמי .. הצחוק מתגבר ומתגבר ומשאיר אותי עם עיניים פתוחות .. חסרות אונים .. ילדה קטנה שמחפשת איזה מישו חזק יותר ממנה .. חזק במובן הנפשי .. מרגישה ככ לבד, וזה עושה לי קר .. קר אמיתי כזה מבפנים. אודי אתה כאן ?, גם אם אני זו שנאלמתי יותר מידיי? כאן בשבילי ? נראה לי שאפילו השקעתי בזה ככ טוב .. עד שלא מצליחה להביא את מה שכואב בי באמת. סליחה לדנה 1 ששאלה לשלומי ולא הגבתי , הנה אני כאן ..הצלחת לגרום לי להוציא איזה קול מפוחד מתוכי שמבקש נוכחות מיטיבה .. הדמעות בעיניים , מותר לבכות , נכון ? ולנסות להמשיך מולך מכאן אחכ? שרית

שלום רב, בני בן ה-3 חודשים, תינוק נוח ורגוע בדר"כ, בוכה באופן קבוע כל ערב מיד עם סיום האמבטיה ותחילת ההלבשה (בשעה 8 לערך). אציין כי אני מניקה אותו כחצי שעה לפני האמבטיה, כך שלמעשה לאחר האמבטיה הוא אמור ללכת לישון. ואכן, לאחר כרבע שעה של בכי והרגעה על הידיים הוא ממש "נופל" לשינה, אך לא ברור לי מדוע זה מלווה בהתקף בכי כל ערב. אציין כי במהלך היום הוא לרוב הולך לישון ללא בכי, ואף נרדם לבד במיטתו (לאחר מספר דקות של החזקתו בידיים). תודה!

שמחה שחזרת... רוחות נראות רק אם הן משתמשות בחפצים מוחשיים ולכן, משתמשת בטכניקת הסדין/ריבוע האדום ומהבהבת לך בהודעתי מה- 19.8 מקווה שלא מעיקה (נכון שאני רוח חביבה ולא מזיקה...?) )))רפאים))))))) )))))))))

הי אודי, רק למקרה שאשמט (הישמטות זו מילה שלה..), רציתי לבקש שתציץ גם לעץ מנוחת יום שלישי שלך.. הצטרפתי והצמחתי ענפון. נדמה לי שהוא נשכח.. מסכים להציץ? ל.

אתה כנראה צעיר ממני אם צעיר לך הלילה.. גם מחר זה בסדר :-) (תודה) לילך

אוקי אז המצב ממש מסובך.. החברה הכי טובה שלי חושבת שאולי היא מאוהבת בי..היא מתלבטת בעניין הזה כבר בערך שנה וחצי.. אני בת 16 וחצי והיא בת 17.. אנחנו חברות ממש ממש טובות ויש לנו קשר ממש קרוב..אנחנו חברות 3 שנים,ולמרות שזה נשמע מעט יחסית לחברויות אחרות- יש לנו קשר הרבה יותר קרוב משל השאר.. אני בטוחה שאני סטרייטית, והיא מבולבלת ולא בטוחה.. מה שכן,היא נדלקת על בנים, היו לה חברים,וכרגע היא במערכת יחסים עם מישהו..(בחור) בגלל שראיתי שהיא ממש סובלת מהעניין הזה הצעתי לה שנתנשק והיא תנסה להבין דרך הנשיקה מה היא מרגישה.. עכשיו התנשקנו המון פעמים..וזה לא כלכך עזר לה להבין.. וגם אמרתי לה דברים שקשורים לנשיקה שפגעו בה מאוד וגרמו לה להתרחק ממני קצת ולהיות לא משוחררת בקטע של הנשיקות.. היא חושבת שאם הקטע עם ההתאהבות מודחק אצלה אז מה שאני אמרתי גרם לזה להיות מודחק עוד יותר.. עכשיו סופסוף השאלה- איך לדעתך היא יכולה "להוציא" את זה מהדחקה, אם זה מודחק? יש אולי משהו שהיא יכולה לעשות כדי לנסות להוציא את זה מהדחקה?.. בבקשה תעזור לנו..זה נורא נורא חשוב.. תודה..

אתה צודק אבל חברה שלי מחכה ומנסה להיבן כבר שנה וחצי..ובזמן הזה היא ממש סובלת ורע לה.. אם היא תבין את זה עכשיו זה יהיה עדיף מאשר לחכות עוד ועוד ולהרגיש רע בזמן שהיא מחכה.. זה גם יכול לקחת כמה שנים,אז לא עדיף להבין כבר עכשיו?..

רציתי לדעת דבר כזה: אם אני חשתי במהלך חיי, כי אני דחויה על ידי הוריי מבחינת המראה שלי, כלומר, אף פעם לא אמרו לי שאני יפה, או שאוהבים אותי, וזה הולך איתי עד היום, אני בת 24 אני בחורה יפה, אך לא חושבת כך, אם גבר אומר לי זאת, אני הולכת לכיוון המחשבה :"הוא רוצה לנצל אותי מינית". לאחר שביקרתי את המראה של אנשים שאנחנו מכירים, קורבי משפחה וכאלה, יצא שדעתי הייתה שלילית על הרבה אנשים. אז היא אומרת לי: תראי את עצמך, יש לך אף כזה(מגעיל), עיניים כאלה, את לא כל כך יפה, אם את נותנת ציון 2, לX וY, אז גם את 2. אני חושבת שיש משהו שמפריע לי אף פעם לא פירגנו לי מהבית. רק כשהייתי במצוקה, היא אמרה לי : את בחורה יפה וכו'.... היא לעולם לא פירגנה באמת. לא נישקה. אני אדם קר לסובבים אותי, וחברים, אין לי, בכלל. אני בודדה. כשהתחלתי לומר שאני יפה בבטחון מלא , היא ניסתה להוריד לי את ההתעלות הרוחנית "קרן, חושבת שהיא הכי יפה, הכימושלמת"- כך היא משמיעה את 'דעתה' בפני האחים שלי אני באמת חסרת אונים לגבי המצב. מה דעתכם?

אכן, למצב נפשי לא "נקלעים" אנחנו ייצורים בחיריים, ולא ניתן לפסיכולוגיה לספר לנו סיפורים. היי, מי מתנגד? טימי מה נשמע? (תעבדי על מישהו אחר שאת לא פה ... בואי יקירה , גם אם לא תעבירי פה סדנאות בפסיכולוגיה נאהב אותך כרגיל) חבר'ה יבש פה לאחרונה נא להתעורר , סוריקטה, איפה את ? מזמן לא שמענו ממך הרצאה טובה.

בתי בת ה 24 מקלפת שפתיים באופן אובססיבי מגיל קטן, כנראה מלחץ נפשי בין היתר. דיבורים וצביטות לא עוזרים לאורך זמן. אין ניתן לגרום לה להפסיק?

אודי, האם לא הגיעו שתי הודעותי תחת הכותרת "שאלת תם"?

מה מותר למטפל לעשות עם אני אומרת לו שאני הולכת להתאבד? במיוחד עם זה לא בגלל השפעת הדיכאון אלה החלטה שהגעתי אליה מתוך ברירה. אם מטופל מתאבד זה מביא למטפל בעיות כל שהם? אם כן...כמה זמן אחרי הפסקת טיפול זה כבר לא רלוונטי? סליחה על השאלות הקשות.אני מקווה שתעלה אותם ותענה לי עליהם.

סליחה.מהלב. אור

אני מתחרפנת...

מה עכשיו

שוב נעלמתי. הזמן עובר בטיסה. ולא להאמין שחלפו כמעט שלושה חודשים מהפגישה האחרונה שלי עם המטפלת המופלאה שלי.. דיברנו וכבר יש לנו תאריך פגישה. היא מתוקה כ"כ.. היא התקשרה לשאול לשלומי ואיך אני מסתדרת.. איך ששמעתי את קולה פרצתי בבכי. היה לי קשה. היה קשה לדבר, נחנקתי מדמעות. בעוד שבוע וחצי אנחנו מתראות וכולי ציפייה.. הכנתי לה ציור לחדר של התינוקת (בהסכמתה, כמובן) ואני לא יודעת איך לתת לה אותו. האם להשאיר את הציור לאחר הפגישה מחוץ לדלת ולשלוח לה אסאמאס שהמתנה בחוץ?? אני ממש מתביישת ומפדחת לתת מתנות. זה משהו שהכנתי מתוך ידיי.. ליבי.. נשמתי ואהבתי הרבה אליה. ציור לילדים, מתוק.. ורוד, שמיים תכולים. ילדים, חיות. אני בטוחה שהיא תאהב מאד. אבל עדיין איך לתת לה? ובכלל, איך מתגברים על התחושה הזאת שאפילו קשה לי לתאר אותה במילים??? ואוו.. אוטוטו אני רואה אותה. לא להאמין.. עברו 3 חודשים! ליל מנוחה איש יקר. ותודה...

את ההודעה הקודמת סיימתי במילים: "אני יודעת היטב מה תהיה תשובתך..." ובכן, אני חוזרת בי: אינני יודעת מה תהיה תשובתך, אם כי אני משערת מה יהיה הכיוון... אשמח אם תפתיע אותי... ;-)

מה רע להיות בקשר בו-זמנית עם שני מטפלים? הרי אם ילד מבין שיש אבא ויש אמא, ואפשר לאהוב את שניהם במקביל, והאהבה לאחד אינה באה על חשבון האהבה לאחר, אם תלמיד מסוגל לחבב שני מורים בעת ובעונה אחת, בלי שהחיבה לאחד תפגום בחיבתו לאחר, האם מטופל אינו יכול ללמוד להיעזר בשני מטפלים, ולהפיק משניהם תועלת כפולה? ואם המטפל יוצא לחופשה, או חולה פתאום, או אינו יכול לקבל את המטופל יותר מפעם אחת בשבוע, או סתם לא מצליח לסייע לו בנושא מסוים, אפשר אז לפנות למטפל האחר ולהתנחם בו, אינך חושב כך? אני יודעת היטב מה תהיה תשובתך, ומכירה את הרציונל מאחורי של העיקרון של "מטפל אחד", ובכל זאת אני שולחת את השאלה...

הפסיכולוג של בתי טוען שהטיפול הפסיכולוגי אינו מספק ולכן שלח אותה לרופא משפחה ע"מ לקבל תרופה, היא קבלה ויפאקס XR והשאלה שלי כמה זמן אחרי תחילת טיפול פסיכולוגי בדיכאון ניתן לדעת שזה אינו מספיק?

כנראה פיספסת:( אשמח לשוע את דעתך:) בברכה ושבוע טוב.

דר גליקסמן שלום, אמי סובלת מזה שנים מדכאון וחרדה. היא מטופלת בטיפול תרופתי לדכאון ולאחרונה גם התווספה התרופה ממוריט. אודה להמלצתך לטיפול בשיטה אלטרנטיבית כטיפול משולב. כמו כן, היכן ניתן לקבל טיפול זה בשרותי בריאות כללית באזור חיפה. הרבה תודה ושבוע טוב, מיקה

מיקה יקרה שלום רב לך בתשובה לשאלתך להלן תגובתי * מאחר ואת נמצאת במעקב תרופתי על ידי פסיכיאטר אני ממליץ לך בחום לשלב פעילות גופנית המיוחד שחייה עובדה שתעזור לך להתמודד בצורה יותר אפקטיבית עם הדיכאון והחרדות. * תוכלי לפנות לסניך קופ"ח כללית אליו את שייכת ולבקש הפנייה למרפאה לרפואה משלימה הקרובה למקום מגוריך.ושם לבקש טיפול בשיטת הביופידבק. מאחר ולא לכל מטפל/ת בביופידבק ישנה ההכשרה והניסיון בטיפול בחרדה ודיכאון חשוב ביותר כי שבררי לפני תחילת הטיפול את סוגייית ההכשרה המקצועית והנסיון. אשמח להתעדכן ולעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

הי אודי מקווה שהכל בסדר אצלך, לא ביקרת ביומיים האחרונים, ודואגת קצת. בטוחה שכולם מחכים לשמוע ממך סוף שבוע רגוע אופיר

הכל בסדר לא לדאוג יש בעיה טכנית. ראי הודעה למעלה. נ.ב מקווה שתראי בכל זאת הודעה זו, במשבצת הודעות חדשות (שטרם הועלו) שבת נעימה

בת 30,לאחר השתלת מח עצם מלאוקומיה,האם שיאצו יכול להרגיע אותה או שיטות אחרות?

שלום רב לך אורית בהמשך לשאלתך לעניות דעתי המקצועית רצוי שהשיטה בה תבחרי לצורך רגיעה תהיה ללא הפעלת כוח חיצוני. אני ממליץ על שיטת הביופידבק בה את למודמת טכניקות הרפייה ייחודיות עם יכולת בקרה וקבלת משוב אמין ואוביקטיבי באמצעות המכשור של השיטה. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים 0546670570 תודה על פנייתך בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

אורית יקרה שלום רב לך בהמשך לשאלתך לעניות דעתי רצוי להימנע משיטות הרפייה ורגיעה הכרוכות בהפעלת לחץ חיצוני.אני ממליץ בחום על שיטת הביופידבק באמצעותה ניתן ללמוד טכניקות רגיעה ושליטה רצונית על כאבים בצורה מבוקרת , אמינה ובזמן אמת על ידי מכשור השיטה אשמח לקבל ולתת יותר פרטים 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הכל בסדר,אודי? יש ימים כאלו שאני מצליחה לראות קצת אחרים...

כן. גם אני- רואה ואינני נראית מקווה שהשלום עמך...

גם אני מקווה שהכל בסדר ...

לפני מספר שנים סיימתי טיפול שנמשך מספר שנים. לאחר מכן עברתי למטפל אחר אצלו שהיתי מספר שנים.כיום אני מעוניינת לנסות לחזור לטיפול הראשון. האם זה דבר נהוג? אני מרגישה שאני בשלה יותר לחזור למטפל הראשון ולהמשיך ממקום בשל יותר בו הייתי בעבר כשהייתי אצלו

לאחר תקופת שפל בה נאשם והודה טופז בפלילים, בעוד חלקים רעי-לב בציבור שמחו לאידו, התאבד הבוקר הבדרן דודו טופז. האם התאבדות דודו טופז תגרום לגל התאבדויות פוטנצאלי? בעבר כשהתאבד ידוען הדבר גרר התאבדויות רבות.

אני בשוק!!!!!!!

שלום רב. אני בת 22 נשואה באושר ואם לתינוקת בת 8 חודשים. לעיתים קרובות אני חולמת וחושבת על החבר הקודם שלי לפני הנישואין וזה מאוד מטריד אותי ואני לא יודעת איך להיפטר מהחלומות. תודה.

היי אודי , סיימתי תואר ראשון לפני 4 שנים ונכנסתי לשוק העבודה , עכשיו אני נמצאת במקום עבודה שלישי וחדש מאז סיום הלימודים , הבעיה היא שכל פעם אני מרגישה שרק אם אני אמצא עבודה חדשה יהיה לי טוב יותר ,ואז אחרי תקופה שאני עובדת ומצליחה למצוא עבודה שנראת לי טובה יותר אני מרגישה לא שייכת למקום מפתחת חוסר חשק לבוא לעבודה ומתחילה לחשוב איך מוצאים את העבודה הבאה . איך אפשר לדעת אם הבעיה היא במקומות עבודה ואולי באמת לא מצאתי את המקום הנכון עבורי או שהבעיה היא רק בי - ואז מה אפשר לעשות ?

(או ככה לפחות אומרות השמועות...) היי אודי דייג השירים, אולי שלדג??? אבל מה יהיה על ציפור הלייל??? שוב תודה רבה על הדג למרות שאני צמחונית (והרי הודעה- למרות הדעה הרווחת גם דגים הם בשר!!! חיות עם רוח ונשמה) אז בוא נקח אותו כדג סימבולי. האמת נהיה לי עצוב עם השיר. כי הוא מתאר חדוות יצירה של בניה משותפת הבית "שלנו". האנשים הבודדים שצריכים למצוא דירה לעצמם צריכים המון כוח פנימי לדמיין את כל האפשרויות להתקיים באורח כפול. גם לרחף וגם להחזיק עצמם שלא יפלו. גם להמר וגם לשאת לבד בתוצאות. ופעם היה לי הכוח הזה. אבל הגמד המוסרי ההוא (שיקח אותו האופל) לקח לי אותו. בציניות ובארסיות שלו אלי לכל אורך הטיפול וביחס הנאצי הברוטלי בסופו. לקח לי את הבית הפנימי. כרגע בית נתפס בעיני כמנוחה. כמנוחת עולמים. רוצה לכרות לי את הקבר הנכון. לא רוצה קדיש. רוצה מצבה פשוטה. כמה עצים מסוככים, ולא רוצה שתדליקו לי נר. רפאים

איזה מעניינת את

תודה רויטל, את עצמי כבר מזמן הפסקתי לעניין... רפאים

לד"ר אודי שלום: הוספתי פרטים תחת כותרת : קשה לבוא ולבצע שיחה, ולא קיבלתי תשובה. נא לדאוג לדבר ותודה מראש.

וואו מאיפה להתחיל זה קשה אני בת 26 סיימתי לימודים עכשיו. אני בתחילת דרך כעצמאית שכרגע רק עובדת ללא שכר אני בקרוב משכירה דירה מאחר ואני לא יכולה מבחינה אנרגטית להישאר בבית אני עם מטענים קשים על אבא שלי מהילדות די נגעלת ממנו אין לי חשק או עניין לדבר איתו אני בסטרס נוראי גם עם אמא של ואחי שגדול ממני בשנתיים עסוק נורא ולא ממש מדברים ושאני מדברת איתו מרגיש שהוא לא שם בשבילי ואני מבינה מצד אחד שגם לו יש לחץ יומיומי ואמא שלי מכניסה בי פחדים עם הדירה שאולי לא אסתדר עם עבודה ואך אשלם כו וזה מורד לי את האנרגיות... הבית של ההורים בשיפוצים ועכשיו אני בית מלון לשהות של שבועיים עד שאמצא דירה כי לא יוכלתי להישאר עוד בבית עם האנרגיות אני מרגישה כאילו הקרקע והמעט יציבות שהייתה בבית נעלמה שגם ככה לא היה הרבה ביטחון מצד האבה וכו אני באה ממשפחה קשת יום וזה גורם לי לא להאמין שאצליח בחיים למרות שאני מלאת תשוקה אנרגייה להכנס לעולם "הגדול" אני עצובה שזה ככה אני בסטרס נוראי רגישה נורא עם היחס עם אחי ואמא ואני מרגישה רגשי מצפון שאני מרגישה כך כלפי אבא שלי אני אוכלת יותר כי זה מהרס עצמי. חבר לשעבר שלי שבא ממעמד גבוה בכלכלה הציע לי עבודה זמנית מהבית ואני לא יודעת אם השיקולים שלי יהיו נכונים כשאני במצב כזה אף על פי כך שאני ממש זקוקה לכסף אני פשוט לא רוצה שירגיש שהוא יכול להיכנס לי לחיים מהכיוונים הלא רצויים מבחינתי אני יודעת שהוא מאו אוהב ומרגיש דעאגה כלפיי ויודע שאני יוצאת כבר עם אחרים השאלה האם לקחת את זה..?? אודי יקר תודה על ההקשבה אנא עזור לי לעשות סדר ולהסתכל על דברים בצורה נבובנה שתעזור לי להמשיך להתמודד בברכה ותודה מקרב לב נטלי.

שלום, אני בחור בגיל 38 רווק גיי ועם בן זוג. יש לי כל מיני עניינים בחיים ורציתי לעשות בהם קצת סדר: = אני היפוכונדר חסר תקנה ותמיד חושש מסרטן איידס לב ומחלות שונות = לעיתים קרובות ישנן מחשבות העולות בראשי שהן ב-99% מהמקרים לא מציאותיות אך עדין מטרידות אותי ולא נותנות לי מנוח. המחשבות יכולות להיות למשל על זה שאני מסתכל על בחורים חתיכים גם אם הם קטינים. עצם המבטים וההסתכלות עליהם ממלאת אותי ברגשות אשם ושיפוט עצמי על זה שמה פתאום אני מסתכל? מה אני פדופיל? מה אני סוטה? המחשבות יכולות להתחלף מפעם לפעם אך התוכן מציק לי פחות אך עצם התופעה מפריעה לי יותר. = כשהייתי בגיל ההתבגרות בסביבות 14 או 15 ביצעתי מעשה מגונה בילדה קטנה ששמרתי עליה כבייבי סיטר. העניין הזה מטריד אותי עד היום למרות שעבר הרבה מאד זמן מאז ואני יודע שהיא לא יודעת על כך דבר. אני אפילו לא בטוח ב-100% שהמקרה אכן קרה ואולי גם זה חלק מהמחשבות המטרידות. כאשר מדברים באמצעי התקשורת השונים על מעשים מגונים , אונס וכיו"ב - אני ישר מתמלא בחרדה ורגשות אדם. = יש לי רגשות אשם מדי פעם על זה שלא שרתתי בשירות קרבי בצה"ל ועל זה שאני לא נורמטיבי ואין לי משפחה וילדים וכיו"ב. = יש לי קלוסטרופוביה ואני לכן לא משתמש במעליות וגם קצת פחד בטיסות למרות שאני טס מפעם לפעם. שאלותיי הם: 1) האם יש קשר בין כל התופעות? 2) מה עלי לעשות בעניין? 3) האם יכול להיות שאני לא מקבל את עצמי כאדם וכגיי ולכן אני מרבה לשפוט את עצמי ולעשות לעצמי את החיים קשים? סליחה על האריכות ותודה על ההתייחסות.

אהלן אודי, סתם קפצתי להגיד שלום, כי נתקלתי בזמר חמוד במיוחד שחשבתי שיעלה חיוך... אני מאוד אוהבת את crosby, stills, nash and young ושמחתי לגלות שגם אתה.. כבר כמה ימים שהם מנגנים לי בראש ובחדר בזכותך. טאץ' יפה זה היה.. תודה-תודה.. (גם אם לא אליי כוון השיר) הנה השיר שהבטחתי.. הוא אמנם לא בליגה, אבל אולי יום אחד.. ;-) http://www.youtube.com/watch?v=wgrrQwLdME8&NR=1&feature=fvwp להתראות, לילך נ.ב., נדמה לי שדוד ג'קסון תמיד היה חותם בלהתראות.. לא יודעת למה נזכרתי בזה פתאום, אבל הוא (והם) מרגישים *כל-כך כל-כך* רחוקים, (ויסלחו לי אוהביהם- לא רלוונטים), שאני כבר לא לגמרי בטוחה אם הם בכלל היו. לא בטוחה מה זה אומר, אם בכלל, אבל ללא ספק מזכיר לי דברים בי ובטיפול שלי, על המהירות בה אני מתקררת ומנתקת. לא נעים, הא?... :-) (מילא) טוב, מה קורה עם הפטפוטים, הבטחתי שיר, לא? ;-)

הי אודי, שוב אני... זה קצת טפשי מצידי, אבל אני ממש מבקשת שלמרות שלא כתבתי שום דבר שמצריך תגובה, שתגיד איזה משהו. אפילו סתם שלום ומה נשמע. הלילה הזה קצת לא קל... הייתה פגישה טובה למדיי, לדעתי. עברנו באופן זמני לקליניקה חלופית ואיכשהו הייתי שם שונה- משוחררת יותר וזורמת יותר עם אסוציאציות ולא עם שתיקות וניסיון לעשות סדר. השפעת המעבר הזה היא מעניינת כשלעצמה- באמת עוררה בי המון דברים, אבל איכשהו עכשיו אני מעורערת קצת. הרגשתי טוב מאוד כשיצאתי, מלאת כוח ויכולת.. אבל עכשיו, ממרחק, זה מרגיש אחרת. נורא מבאס אותי שדברים ממש קטנים, יציאה מאיזון ברמות מינימליות (לא המעבר לקליניקה, דברים אחרים), גורמים לי לשבור את הכלים. לשאול את עצמי אם אני באמת רוצה להיות בטיפול, ואולי לא צריך, ולאחרונה אני אפילו שונאת.. לא יודעת את מה, אבל אני אומרת את המילה הזאת הרבה ביני לבין עצמי. אני לא שוברת את הכלים באופן בוטה ובקול.. (בין היתר כי היא ממש מותאמת ומדויקת עד שאין לי סיבה), אבל גם השנאה הלא ברורה הזאת יוצאת לי נעימה וחייכנית. אפילו היא אמרה לי שהיא יודעת שזה מרגיז אבל אני שונאת חמוד. באמת מרגיז :-) נדמה לי שזו הזרות הרגעית שלה, הכמעט לא מורגשת, שמבריחה אותי.. ההכרה שאנחנו שתיים. ואני לא יודעת לנבא מתי ואיפה היא תגיח, הזרות. ולמה היא בדרך כלל מגיחה כשאני בבית ולא כשאני אצלה? אודי, מה אתה חושב על זה שקשה לי עם זה שהיא עושה לי חיים קלים? היא ממש טובה בלהבין אותי. היא ממש רגישה וממש עדינה וממש חכמה, והכל אצלה הוא בול במידה. והיא מדברת במידה ושותקת איתי במידה והכל אצלה בול. וגם כשהיא טועה היא יודעת בדיוק איך לתקן. היא גם משיבה לי באופן קונקרטי וגם מפנה אליי בחזרה. גם מצטערת ומבינה אם נוצרה איזו אי התאמה וגם ממשיכה הלאה. ממש אין לי על מה להתלונן! היא ממש כל מה שרציתי לפי המידה. ולמה דווקא זה מעורר בי רגשות מעורבים? (האם זה בגלל שאין על מה לריב?).. אני מוצאת את עצמי הודפת קצת, ממש בדברים הקטנים וממש בעדינות, אבל בכל זאת.. (גם כילדה הייתי הודפת..)- לא רוצה חיבוקים (מילוליים, כמובן) וגם מאוד רוצה אותם, לא רוצה שתקרא לי במילות חיבה רכות ונוגעות, כי יש בהן ניכוס ("_____ שלי".. לא נוח לי עם "שלי", למרות שעיני זו מילת החיבה האולטימטיבית). לא רוצה שתפתח לי את הדלת לפני שאדפוק- אני אוהבת מאוד לדפוק בדלת שלה ולשמוע את צעדיה המתקרבים מאחוריה.. למה ככה? למה קשה לי להתמסר למשהו רך ועוטף? הטום-בוי שהייתי מתקשח מול זה ולא מסכים לגילויים כאלה (וגם צמא להם כמו ל... אין לי איך להשלים את זה :-). לא יודעת. כתבתי רק כדי לבקש שתנפנף לי לשלום מרחוק, ותראה מה עשית... :-) עוד מעט מחר.. אולי כדאי לחמוק מהמשך היום הזה ישר למיטה.. לילה.. לילך

אודי, (אם הגיעה אותה כותרת בטעות קודם השמד והכחד) הבית הנכון... היום, במיוחד היום, הבנתי שאף פעם לא יהיה לי בית. שאני דורשת משהו שלא ניתן מהבית. שיפצה על הכל. שימלא את כל החללים. זו לא תפאורה ופרקטיקה של חיי יומיום. זה בית פנימי. אני רוצה שהקסם הזה שיתגלה בו יוכיח לי שיש חיים אחרים מאלו הקונקרטים שהשפילו אותי והפכו אותי לכ"כ קטנה ובלתי נחשבת. ושכל הזמן נדמה לי שבבית הזה שאני מחפשת אני לא מבקשת בו את החיים אלא את המוות. מקום למות בו בכבוד (אם למות כמו כלבה אז לפחות שהבית יהיה בית...). כאילו מחפשת חלקת קבר. וכל הזמן זכורה לי התמונה הזו הצורבת והבלתי אפשרית מ"השעות"- את וירג'יניה וולף שמניחה ראשה לצידה של הציפור המתה על האדמה. היא רצתה ללכת איתה. וכ"כ הבנתי את התשוקה הזו. שהמוות הוא הכי טבעי לי. שבשביל לחיות אני צריכה לעשות מאמץ עילאי. לא חייבים בכוח נכון אודי? אמרת שאפשר להרפות. וכל הזמן לא מפסיקה להדהד לי הפגישה האחרונה הזו שהרסה את חיי. מילות הסיום שלו כשאני שבורה והמומה ומפורקת ובמצב כ"כ קשה ואבוד ובמקום לאסוף אותי ולנסות לתמוך בי אמר בכעס נורא: "לא לכולם יש תקווה, לא לכולם אפשר לעזור!" והכי נורא שהאמנתי לו. נורא החשבתי את דעתו. למה הוא התנהג אלי בכזה זילזול, בכזו אכזריות, למה? אולי כי אני באמת בלתי נחשבת ולא ראויה. לא יכולה יותר לשאת את הכאב, את הזיהום, את הזפת השחורה בנשמה. רוצה גאולה. ואף פעם לא אצליח להוושע. בוכה עכשיו (אתמול שלשום ומחר) וכלום לא משתחרר. כלום. שאני כ"כ חסרת קיום ממשי בעולם הזה. רק הכאב. זה לא מה שהגיע לי מהחיים זה לא מה שהגיע. נתתי כ"כ הרבה. אני לא מתאוששת אני לא מתאוששת. רפאים

היום בטיפול התברר לי שיש לי קשר-תלות לבן שלי. זה היה ברור כל הזמן ובכל זאת לא ראיתי את זה. עכשיו שאני הכי צריכה אותו (בגלל הקמת העסק) הוא נוסע לשבוע לאילת. אני חלילה לא מוציאה לו את החשק לנסוע-חופש,מגיע לו. אבל אני מתה מפחד מהלבד.עד כדי מחשבות אובדניות. אתה רואה כמה שאני שרוטה?כמה שאני אפסית? אין לי סכות קיום.לא כאמא ולא בכלל.

השתתפתי כמפקד לוחם במלחמת לבנון השניה, מול עיני מתו לי חיילים ביניהם חיילים שלי שטיפלתי בהם והתפרקו לי מול העינים, התנהגתי כגיבור כאילו זה לא השפיע עלי כלל, לא רציתי ואיני רוצה שיכירו בי כנפגע וכדומה משום שאני רוצה להמשיך ולשרת כמפקד ולוחם במילואים, מאז עד עתה המשכתי כרגיל לשרת במילואים, אך הסיוטים מאז לא מרפים ממני, אני קם מידי לילה נסער והתמונות לא משות לי מבין העיניים, אני רואה את הזוועות כל יום מולי ובצורה חיה. איך אני יכול לטפל בעניין מבלי לפגוע בעתידי לחיים נורמליים תוך המשך שירות למדינתי כאדם נורמטיבי? אשמח למענה

עת שקיעה... עוד כמה דקות ואני פוסעת אל עבר איזכור יום ההולדת נוסף.. פתאום אני נזכרת בזמנים בהם השעה הזאת הייתה מסומנת, מהר מהר, תפילת מנחה.. לפני השקיעה.. לקראת תפילת ערבית.. היום התפילות אחרות.. מהלב.. אך עדין מתגעגעת.. לתמימות שבמורכבות.. לעולם שפעם הייתי חלק ממנו.. במיוחד לדוסיות התמימה של הקיצ.. לחופשה בין כיתה לכיתה, להיות עם המשפחה, אפילו להיות קצת משועממת, לאכול מתי שבא לי, ללכת לישון מתי שבא לי, לקום מתי שבא לי.. להיות בחופש.. לחגוג את היומולדת שלי בחופש.. כשהייתי קטנה שנאתי את העובדה שהיומולדת תמיד יוצא בחופש, שאת הצומי שאולי אוכל לקבל בחגיגה - לא אקבל.. היום אני שמחה שזה בחופש, זה מוסיף משו מיוחד לחופש, למשפחתיות.. לזה שכולם פנויים לחגוג איתי.. ושמש בחוצ ונעים.. והיום פיספסתי את כולם.. האחים החליטו בספונטניות לצאת לברביקיו, אני הייתי בעבודה כך שפספסתי אותם.. והם כולם היו ביחד בערב היום בו נולדתי.. בלעדי. אחותי הגדולה (והמערסלת) בקשה מגיסי לאסוף אותי.. (איזה מתוק היא :)) אני גרה רחוק, מחוצ לעיר (בבקתה קטנה מעץ :)) אבל היה מאוחר מידי.. יש להם לאחינים הקטנים שלי דייט יומיומי שצריכים להספיק.. עם המקלחת, מברשת השיניים, המיטה הכרית והשמיכה.. אוף. תחושת החמצה נוראית. נו, זה לא סוד שאני חווה כל רגש בצורה כזאת קיצונית.. קשה פה. מחניק. כמעט א"א להבין מדוע אני עושה מזה עסק. פתטי, נכון..? (((((((((((לא נילי זה לא פתטי...)))))))))))))) אז אל תצחקו עלי.. בבקשה.. (((((((((((מי צוחק עליך נילי..? את חייה בסרט! - פסיכוזה? המציאות שונה מהדמיונות שלך. את זאת שמעבירה ביקורת על עצמך. את זאת שצוחקת ומזלזלת במצב הזה, שלך. השלכה נילי השלכה..)))))))))))) סתם חייבת לפרוק.. מתחילה לאבד כיוון.. יש כל כך הרבה שקורה איתי.. ולמרות זאת אני די בסדר.. העיניים שלי צורבות מהמליחות של הדמעות.. חברות רוצות לחגוג לי את היום ואני כל כך מבולבלת, לא רוצה כלום. מסננת. אתמול אכלתי יותר מידי, לא הקשבתי לגופ שלי.. די כבר לא יכולה עם ההרגשה הזאת. זה מעייף אותי לצאת, דורש ממני יותר הקשבה עצמית.. אבל לא תמיד זאת בעיה... לפעמים זה בסדר.. כשפחות קשה.. ותסלחו לי אבל גם העבודה על הראש שלי.. שונאת את כל מה שעומד לי בראש מאחורי המשכורת, האמונה העצמית, השאיפות, הבלבול, החוסר כיוון, הכשרון המבוזבז (מותר לי אני מקווה). הסוד הסוד הסוד. איך אני מתגברת על כל זה? על הפחדים, על המוסכמות שאימצתי לעצמי - ההגנות, העצב, הייאוש.. ??? איך מגיעים למה שרוצים אם לא יודעים מה רוצים, או לא בטוחים במה שרוצים..??? לכל הרוחות. זהו , סתם רגע של חולשה. זה בסדר , אני יודעת.. (מנגבת את הדמעות..) מנסה להתעודד.. לא מוותרים עלי.. יומולדת שמייח חברים :) אני הולכת לחגוג :) איזה כיף שפרקתי.. אתם שותפים לעוד רגע קיצוני.. וגם זה בסדר.. (?) מדברת יותר מידי.. ברררר.. מבולבלת מהכל. תהיו איתי גם..? יומולדת שמייח :) ערב משובח, וקצת פחות עצוב אם אפשר.. (מחייכת לעצמי.. משוגעת קטנה שכמוך :)) התגעגעתי.. ~נילי~

הי נילי מזל טוב!!! ברור שנחגוג לך פה..וטוב שאת יוצאת לחגוג. תני לחברות להיות קצת כמו משפחה.. והמשפחה האמיתית, יחגגו איתך ביום אחר, הם בכל זאת, תמיד נשארים שם, שזה די מנחם. אני מסכימה שלעבד זה גם תמיד לאבד משהו..משהו הולך לאיבוד כשמבינים. אבל גם מרוויחים משהו, חדש. אז אני מקווה שתלכי לקראת זריחה חדשה, לא שקיעה. מאחלת לך המון אושר, ושמחה. בעיקר שלווה. אני יודעת כמה את מייחלת לה... נשיקות וחיבוקים שלך אופיר

נילי... סליחה שעולה ככה פתאום... מאחלת לך יומולדת- שמח זה תמיד נשמע בנאלי. יש ביום הזה תמיד יותר הרהוריות וחשבון נפש. אבל למה לא לחגוג בעצם ביום הזה אם את חשבון הנפש ממילא עושים כל השנה? מקווה שתיתני לעצמך פינה שלך ביום הזה. להיות הוגן עם עצמך ביום הזה נראה לי המתנה הכי גדולה שאפשר לבקש. (ככה זה אצלי בכל אופן, אולי אני סתם עושה השלכות...) לתת לעצמך זר של כוונות טובות כלפי עצמך. את ראויה לו. ובתוכו את יכולה גם לשזור שבחים על כוחות ההתמודדות שלך כל השנים. גם לך מגיע ממתק קטן מעצמך. הרבה טוב ושנים טובות רפאים

היי.. (בלחישה חלשה) זה לא מובן לי מאליו שמתייחסים אלי. קצת עצוב נשמע אולי אפילו קצת מסכן. לא רוצה להיות מסכנה. אחד בלילה.. הרגע קמתי משינה טרופה.. עם חלומות ותחושה מוזרה.. אבל עדין, חיממתם לי את הלב.. תודה.. ~נילי~

ספרי...

הי אודי אני ברצפה. תקופה כל כך קשה, ואני כל כך מנשה להתמודד אבל כל לילה נשברת מחדש, לא ישנה כמעט, רק בוכה. העצב שאני כולאת כל היום יוצא בלילה בבדידות. אני צריכה להכין עבודה, והחלטתי לבחור נושא מקורס שכבר לקחתי פעם. בחרתי גם בספר שהיה אהוב ביותר על המטפל ההוא, זה שנטש. וכשפתחתי את הקלסר, נתקלתי במאמר של פרויד, על היזכרות, חזרה ועיבוד, שהוא צילם לי, עם הערות בצדדים. פתאום קלטתי שזה הדבר היחיד ממנו שיש לי. במקום לקרוא את המאמרים, וגם ככה לא בטוח שאספיק להכין את העבודה ( נזכרתי, כרגיל, מאוחר מדי ) אני יושבת ובוהה במאמר, ונאבקת עם הפצע בבטן הענקי בנפער שוב פעם, לא לשלוח לו מייל, לא להתקשר. מזכירה לעצמי שכבר אין למי. כואב לי

אמרתי לו דברים כל כך מגעילים בסוף, מרוב יאוש, לא פלא שהוא שונא אותי, שבהודעה האחרונה שהוא השאיר לי נבע מהקול שלו רק מיאוס וגועל ורצון להיפטר ממני. אני לא יכולה עם התחושה הזו שהרסתי הכל.

הי אודי, לא כתבתי כאן הרבה זמן כי הטיפול מאוד עוזר ולא הרגשתי צורך,אבל עכשיו המטפלת שלי יצאה לחופשה של כחודש ואין לי מושג איך להתמודד עם זה. היא אמנם נתנה לי את האופציה להתכתב במייל ,אבל זה נראה לי יותר כואב וקשה. מרגישה כ"כ לבד ,מרגישה שהיא נטשה אותי,עזבה אותי, שזה נגמר,איך אפשר לעבור מפעמיים בשבוע לכלום, עברתי כ"כ הרבה אובדנים בחיים שפרידה לחודש מרגישה לי כמו סוף. הפגישה האחרונה לא היתה טובה, האשמתי אותה שלא אכפת לה ממני ואני כ"כ מצטערת על זה. אוף איך שורדים את התקופה הזאת. הצילו!!!!!!!!!!!! אביב

תודה שאתה מאיר לי את הדרך... היא בחופש ולא זמינה בשבילי ואני נשארתי לבד עם כל ההתלבטויות והספקות והתחושה של נכות רגשית ופיזית - משותקת מלעשות משהו שיזיז אותי טיפה קדימה או לפחות יוציא אותי מהביצה. לא יודעת איך ומה לעשות והעניינים מידרדרים.. תודה - מיקה

קשה בשבילי.. בקושי מחזיקה את עצמי...גם נזרקתי מהבית ואפשר לומר שמרגישה חצי הומלסית... שמחה שפה לא מגרשים אותי... ואפילו אתה מזמין אותי אודי - יש לך אומץ או שאתה פשוט לא מכיר אותי כדי לשנוא אותי עד כדי כך.. מבטיחה לנסות.. לא יודעת אם יהיה לי מחשב זמין בקרוב.. לא יודעת מה יהיה מחר.. באיזה 4 קירות אהיה .. אם בכלל????!!!!!!! תוהה ותועה

אני מרגישה שאני לא מסוגלת להחזיק את עצמי יותר. אני לא מצליחה, אני לא יכולה, אני לא מסוגלת. הכל יותר מידי. הכל סוגר עלי. הכל יותר מידי. ה"חיים" האלה יותר מידי. אני יותר מידי לעצמי. כל מה שאני אוכלת אני מקיאה. לא מצליחה להחזיק שום דבר בתוך הבטן שלי, בתוך הגוף שלי, בתוך הנפש הזאת. אני לא מצליחה להחזיק אותי יותר. לא מצליחה. וכבר לא רוצה.

שלום אני בת 25, מגיל 17 עד 22 סבלתי מהפרעות חרדה עם כל הסימפטומים (פאניקה,רעד,הקאות..) בגדול יש לי מידה של חרדה חברתית, ביישנות. הייתי על סף דיכאון בצבא והלכתי לפסיכולוגית לתקופה מסויימת שאמנם עזרה אך לא מיגרה את הבעיה שלי, אני לא הצלחתי למגרה עד הסוף. במהלך הטיפול נטלתי תרופות רסיטל והפסקתי אותן בגיל 23 בערך כשהתחלתי לטפל בבעיה שלי בכוחות עצמי בתמיכת חבר שלי. כיום אני אחרי לימודי תואר ראשון, במקום עבודה זמני ורוצה ביטחון עצמי, לימוד מיומנויות שיחה עם אנשים ללא הרגשת פחד או נחיתות, שיעלם הפחד והחרדות לאלתר, כמוכן חרדת הטיסות שלי. פניתי לטיפול בבריאות הנפש של כללית, אך ההמתנה הינה ארוכה מנשוא! דרך כללית מושלם קיבלתי כמה שמות שעובדים במחיר של 160 ש"ח לפגישה (מחיר כבד ביותר בשבילי לשלם, אבל אני רוצה לעשות הכל כדי לצאת מהשטויות שמתרוצצות לי בראש). אבקש המלצה על פסיכולוג/ית טובים לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי עבורי בעיר ראשון לציון, אשמח להצעות נוספות להמשך. תודה רבה.

אודי... כל יום שעובר מתיאשת יותר. ראיתי היום שלוש דירות. שתיים בעיר אחת מחוצלה. פתאום נורא חשוב לי לגור בעיר. שונאת אותה, אוהבת טבע ומרחבים ובכל זאת. נסיבות פרקטיות. אני ופרקטיות זה לא משהו מובן מאליו. לראשונה מזה שנים כל מקומות עבודתי קובצו יחד בגבולות רדיוס הגיוני. לא בצידי קטבי כדור הארץ כמו פעם. אינטגרציה לוקלית מקרית לגמרי. ואז פתאום נהיה לי פוקוס לוקלי. פתאום מאוד ברור מה קרוב ומה רחוק. השתעשעתי אפילו ברעיון ללכת לעבודה ברגל. בלי כל האוטובוסים המזעזעים הצפופים המטורפים האלה שאיך שאתה עולה עליהם בא לך ישר להתאבד. כ"כ פסטורלי ללכת לעבודה ברגל במעין צעידה מזככת כזו. בלי כל תסריטי האימה של כל התקלות האפשריות והחרדה הזו מהמעברים הפתאומיים והמהירים. הליכה הדרגתית יותר. מעוררת מחשבות יותר. הבית נגיש, העבודה נגישה. במרחק נגיעה ולא נהיגה. שתי הדירות בעיר לא היו מתאימות. היה בהן משהו כ"כ סופני ומעליב. ודווקא השלישית מחוץ לעיר עמדה בכל הסטנדרטים כמעט. וזולה להחריד. היה בה אפילו הקסם הזה. והקשר לטבע. למה אי אפשר להזיז אותה לכיוון העיר למה? למה הכל חייב להיות כ"כ מסובך? אין לי אוטו וזה זמן רב להגעה ולחזרה. אבל היא היתה הכי קרובה לחלום. החלטות זה לא דבר רציונלי. יש את ההקסמות ואז זו פשוט ידיעה ולא החלטה. מתי זה יקרה לי. אולי לעולם לא. יודעת שהבית הנכון יצליח אולי לשקם אותי. יצליח להצמיח בי שורשים. להזין אותי בחיים. להניע אותי סוף סוף, את חיי הנפש המתים האלה. חייבת תקשורת איתו. אולי אני פשוט לא צריכה לגור יותר. לא רוצה לגור יותר. רפאים

בכתבה ששודרה במוצ"ש בערוץ שתיים - bit.ly/E4jWw - הוצגו שיטות הזויות לרפואה ואנשים שמשוכנעים ששיטות אלו עדיפות על הרפואה הקונבנציונלית

שלום רב לך מאחר ולא צפיתי בתכנית אותה ציינת איני יכול להגיב בצורה מקצועית ואחראית. במידה ואוכל לקבל יותר פרטים אשמח להתייחס לכך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

צירפתי את הלינק להודעה, העתק את הלינק בשורת הכתובת של הדפדפן וצפה בכתבה. אשמח לשמוע את תגובתך אלייה בהקדם, שכן הדבר נראה הזוי והם לא נראים משוגעים על פניו. תודה