פורום פסיכולוגיה קלינית

הייתי בטיפול כשנתיים. הטיפול עזר לי מאוד, וכשהרגשתי שמיציתי עזבתי , (גם כי פחדתי מהתלות שפיתחתי). ההרגשה היום (כחצי שנה אחרי תום הטיפול) שחזרתי קצת אחורה, ואני שוקלת אם לחזור לטיפול. סיום הטיפול והפרידה היה קשה עלי מאוד. מין תקופת אבל שרק לחשוב שאצטרך לעבור אותה שוב בסיום של עוד טיפול מעיקה עלי. מה דעתך?

ערב טוב ד"ר יגאל . יש לי אח עם פיגור שכלי בזמן האחרון התחיל להתעסק בפחי אשפה ולרים דברים מהרצפה כגון נייר ברצפה בלי הפסקה . מקבל פרפנאן וסורקסאט ועד עכשיו לא הפסיק . אני לא יודע מה קורים למחלה זו ולאיזו תרופה אתה ממליץ שתעזור לובכדי להפסיק מההתעסקות בפחי האשפה .( התנהגות זו נובעת מתוך נקיון שהוא רוצה שהכל יהיה נקי . הילד מתפקד ברמה גבוה מבחינה קוגנטיבת ומבין טוב מאוד רק יש לו הפרעות התנהגות ווהתעשקות בפחי אשפה . ) תודה .

שלום רב לך פראג' תוכן מכתבך אינו ברור , מצד אחד אתה מציין כי אחיך סובל מפגור שכלי , מקבל פרפנאן וסרוקסט שלא גרמו לשינוי בהתנהגותו ומצד שני אתה מציין כי אחיך מתתפקד " ברמה גבוהה מבחינה קוגניטיבית .על פי התאור שלך מדובר בהתנהגות אובססיבית התנהגותית ocd הטיפול המוצלח במקרים כאלה הוא שילוב של טיפול תרופתי מתאים עם פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית. יש צורך לדעתי בביצוע הערכה מחודשת של רופא פסיכיאטר ובמקביל לשלב טיפול קוגניטיבי התנהגותי. בתקווה שעזרתי אשמח לשוחח עימך במידת הצורך 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

בא לי דווקא לפתוח בעץ חדש.. אולי כדי לסמל המשכיות, אולי לספר שיומולדת מבחינתי הוא לא רק ציון תאריך.. שאף פעם לא מאוחר.. גם אם העץ 'ההוא' כבר 'זקן'.. דו משמעי.. הגיל הוא רק מספר. המספר האמיתי הוא הרגש, המחשבה, התחושה, ההוויה, התהייה, העצב וגם הגיל (שמחה). יש בזה צדדים חיוביים ויש שליליים.. כמו כל דבר בעצם.. יומולדת הוא סוג של ציון אות חיים. אות חיים נוסף, עוד נסיון לחשבון נפש.. גם אם הוא מייסר. עוד נסיון להבין, מה קורה פה בעצם. ו.. גם אם לא מבינים.. זה בסדר, זה נסיון, זה זחל שעוד מעט יהפוך לפרפר.. מאחלת לך מכל הלב... שיהיה בך הכח להכיל את הכאב שבדרך, שתמצאי בך את הסבלנות להמשך התהליך, שתשכון בך חדוות תהייה, שתצליחי לראות בתקווה תמיד.. שולחת לך יד רכה ומבט רך עוד יותר.. יום הולדת שמייח.. ~נילי~

הי נילי יקרה, המבט הרך שלך מלווה אותי כאן הרבה. תודה על האיחולים המאד משמעותיים. לא מובן מאליו שעם כל הקושי את מוצאת מילים עבורי. מרגש. ומסרי איחולי החלמה וגעגועים לשרית י.

הי אודי, במבי פצוע וזקוק לתחבושת על הלב..אודי בבקשה תניח לבמבי תחבושת רכה,שהמורסה תכאב קצת פחות ואולי גם החום ירד קצת.. בבקשה..

אודי הי, במבי מרגיש את מגע ידך המלטף את ראשו ברוך.. בעדינות.. ..במבי מודה לך בליבו הקטן,ורוצה לספר לך מעשיה מארץ רחוקה... ...היה היה במבי קטן, במבי של אף אחד.. ואולי במבי של כן אחד,במבי של האל של העולם... משוטט במבי ביער העמוק ,משוטט הוא בביתו שלו... אבא שמיים מרווה אותו במים, אמא אדמה מחבקת אותו,מערסלת אותו אל ליבה הרחב.. ומצמיחה עבורו את התאנה המתוקה.. קרני השמש מלטפות את ראשו בחיבה..רוח נעימה מנשבת בינות לעצים העבותים ,פעמוניה מצלצלים ברוך :"דין דון, דין דון, אוהבים אותך מאוד "..במבי אוהב את ביתו , היער העמוק.. הן שם יש לו חברים המון, המון..קליפות גזעי העצים, עלים ירוקים, חומים, צהובים כתומים,אדומים ..עלים יבשים ועלים טריים, עלים ארוכים,וצרים,עבים ורחבים..כ-ול-ם חבריו הטובים..משחקים הם יחדיו,קופצים ומדלגים בין העצים,מדברים,צוחקים ולפעמים גם רבים.. ו..כן,גם האבנים הם חבריו..לכל אבן נתן שם..את כל סודותיו לחש לאוזנם ..ואולי גם נעמי המשוררת שיחקה עימם ועליהם שרה את שירה :"יש אבנים עם לב אדם"... בטוח היה לבמבי בביתו שלו..ביער העמוק..עד שיום אחד הציידים הגיעו.. בדיוק ,בדיוק את במבי חיפשו..חיפשו ומצאו...את החיצים המורעלים כיוונו ,שלחו ופגעו..פגעו ופצעו את במבי קשות..חוללו שמות בגופו ונפשו..השאירו את במבי מדמם כך לבדו, והמשיכו בדרכם כאילו כף רגלם לא דרכה פה מעולם... כן אודי,זה מה שקרה לבמבי בארץ רחוקה....

שלום רב, הבעיה שלי היא פחד מהצלחה ופחד מכך שיהיה לי טוב. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהבחירות שלי בחיים לא תמיד נכונות או שאני בוחרת לעבור דברים ב"דרך הקשה" או שפשוט אני לא משקיעה מספיק כדי שיהיה לי תירוץ לאי הצלחה. ממה זה נובע ואיך אני יכולה לעבוד על עצמי בעניין. תודה מראש.

הי אודי, הוספתי שאלת המשך להודעה "סיום" מיום חמישי שעבר. מקווה שהבחנת... תודה

שלום, חויתי לפני מספר שנים מעין משבר נפשי שהסיבה שלו הייתה מחשבות טורדניות. מה שבעצם היה הוא שהשתחררתי ממסגרת דיי לחוצה ונורא ציפיתי לשחרור הזה. כשהשחרור הגיע, דאגתי שמשהו יפגע בתחושת "ההנאה" ובתוכניות שיש לי לאחר שסוף סוף הגיע אותו השחרור המיוחל - מעין דאגה כללית שהמצב הטוב כיביכול שכל כך חיכיתי לו ייפגע. הדאגה שלי התבטאה בצורה של מחשבה שיש משהו שמטריד/מציק לי ואיני בטוח בו (לא הבנתי בדיוק מה עובר עליי ובאותו שלב לא יכולתי להגדיר את ההרגשה הזו). הרגשתי שכל עוד איני בטוח בדבר הזה שמטריד ומדאיג אותי - איני יכול "להמשיך הלאה" ולהתעסק בעצם בשגרת החיים הרגילה. הבעיה הפכה לטורדנית ולא יכולתי להוציא מהראש שלי את המחשבה שיש משהו שמטריד אותי (ואכן היה, אותה דאגה שהפכה לטורדנית). חוויתי תחושת בלבול חזקה לאורך התקופה בנוסף למחשבה הטורדנית. כשכן הצלחתי לפרק זמן קצר לא לחשוב על הבעיה, תמיד היא נזכרה "לצוץ" במעין שאלה של "האם הבעיה עדין מציקה לי?" "האם אני בטוח בעצמי?" וכן זה רק הדאיג והציק לי יותר. בסופו של דבר הצלחתי לצאת מהמעגל השלילי הזה והמשכתי בחיי. בתקופה של שלוש שנים לאחר מכן, כאשר נזכרתי בבעיה שהייתה, הרגשתי בטחון כלפיה והגדרתי אותה בתור סתם "פחד" ו"דאגה". לא מזמן השתחררתי מצה"ל והמחשבה הזו חזרה שוב, כנראה מאותה סיבה של "פחד" להרוס את המצב הטוב ופחד להרוס את התחושה הטובה של השחרור, יחד עם כל התוכניות החיוביות שתכננתי. בהתחלה היא לא ממש הטרידה והדאיגה אלא יותר בעניין של "לחקור" ולנסות להבין את אותה בעיה שהייתה, אבל מהר מאוד התחלתי שוב לדאוג ולפחד ממנה ושוב היא הפכה לטורדנית. הגעתי למסקנה שהבעיה מקורה בפחד ודאגה, וםחד שאיני חזק ומספיק כדי להתמודד איתה, לכן אני יודע שהיא "רגישה" עבורי ולכן היא מגיעה. אני מרגיש שכל פעם היא "מתחילה" בקטן ולאט לאט הפחד והדאגה גוברים, ואיתה גם הבעיה והטורדנות שלה. אני מרגיש שסה"כ אני בשליטה ואני מצליח לתפקד, אך אשמח לכל תגובה ורעיון שיעזרו לי להתמודד עם הבעיה ולא לפחד ממנה יותר. תודה!

סובלת למעלה מ 20 שנה מ NF ככל שעוברות השנים זה רק הולך ומחמיר בחצי השנה האחרונה מלבד הגידולים שלא מפסיקים לצוץ בכל הגוף, מגיעים גירודים בעיקר בגב אם כי כל הגוף מלא. זה סיוט מתמשך ומלבד ניתוחים כירורגים להורדת פיברומות לא ניתן לעשות דבר. לפני 20 שנה לערך טופלתי באמצעות כדורים הומאופטיים במשך 4 שנים לערך, לא חל שינוי כלל בסימפטומים. זה היה מזמן, מה שאני שואלת כרגע, האם ישנו טיפול כלשהו להקל על הסבל הרב, לפחות אם לא במראה הלא אסטתי, לפחות בהרגשה הנפשית הקשה שמלווה לזה ובהפחתת הגירודים. תודה

חפשי בגוגל "פיטריה יוגית" או אקולוגיה אנושית. מירחי על הגוף .אם לא יעזור, לא יזיק. אני בעזרתו התגברתי על מחלת הסרטן הריאות והשד. אם תרצי לשמוע עוד או להתייעץ אשמח. טל: 03-6581069 בריאות שלמה.

יש לי ילד בן 3 וקצת,ילד פיקח,פעיל,חייכן וחם מאוד,אהוב על סביבתו,הן במשפחה והן בגנו,ילד ראשון ונכד ראשון לשני הצדדים,מפונק מאוד,לאחרונה התחיל להגיד משפטים כגון:"אמא נכון שאני מקסים,נכון שאני חמוד,נכון שאני יפה",חשוב לי לציין שאנו מרעיפים עליו חום ואהבה,ואומרים לו בעצם את כל מה שהוא שואל,יש לו ביטחון עצמי,דבר זה מפריע לי והייתי רוצה לדעת מה יכול להביא אותו לשאלות האלה? לתחושות האלה? גם כאשר כועסים עליו הוא דורש את החיזוקים הללו.

הי אודי יקר, הוספתי כמה תגובות המשך להודעותיהן של חברות יקרות מכאן. שלוש הודעות במספר על עצים ותיקים יחסית. האוכל להסב את לבך אליהן ולבקש להעלותן? בהזדמנות זו אמסור ד"ש ותודות, סוריקטה

אני סובל בעיות קשב וריכוז ואני לא יודע בזה טיפול יכול לעזור לי האם טיפול נוירופידבק יכול לעזור לי ואיך הוא יכול לעזור.ואיפה יש מרפאה שמטפלת בזה כי קרובה לנהריה תודה

שלום רב לך יעקב בעקרון טיפול בשיטת הביופידבק והנוירופידבק הוכח כאפקטיבי למדי בטיפול הקשיי קשב וריכוז. בכל זאת אשמח לקבל פרטים נוספים על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית . תוכל ליצור עימי קשר ישיר לנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הוא חזר. וידעתי. והתקשרתי. והוא ניסה שלא. או שניסה להעניש אותי שאני לא שלו כמו שהתחנן. ואני לא יכולתי שהוא לא יהיה שלי. גם אם אני לא רק שלו. הוא היה צריך להשאר שם מחכה לי לנצח. היא קוראת לזה קביעות אובייקט. והצלחתי. והיינו. ושוב מפורקת. מבינה שאני לא יכולה להציל אותו מעצמו. ואותו ממני. ואותי ממנו. וזה היה העונש שלי.

הי רפאים טוב לראות אותך כאן. איך בדירה החדשה? מתחילה להיות הרגשה של בית? גם אם עדיין לא (אני יודעת שמעבר יכול להיות מאד מלחיץ), אז הרגשת הבית תבוא עם הזמן. בינתיים הפרחתי לכיוונך את הכדור הפורח שלי, מצוייד במתנות לחנוכת הבית. יש שם קודם כל פינת חי בכדור הפורח, גור חתולים בצבע לבן מגובב בכתמים אפורים ושחורים, כלבלב-דורש-חום, שעומד להתנפל עליך ברגע נחיתת הכדור, והיו עוד כמה בעלי חיים שניסו להצטרף לטיסה אבל עצרתי בעדם, ובינתיים הם בתחנת המתנה, מחכים שתחליטי כמה מתוכם את רוצה (רק לידיעה, בתחנת ההמתנה מחכים לך, אוגר, פרפרים, גור אריות, שני פילים, ואמא וגור של קופים, כולם שמעו על הבית ורוצים להצטרף, בהקדם, אם אפשר), בנוסף יש שם עבורך שלל פרחים עם ניחוח של יער קסום, כלים לבישול ומארז עם אוכל חם, עד שתתארגני על הבישול, וגם, מיכלי צבע, לצבוע את הקירות הלבנים, ואולי גם לצייר עליהם אם תרצי, ואני מוסיפה לקירות ציור שלי, של חיבוק גדול, כזה שכל הזמן יהיה שם. שתהיה לו משמעות מיוחדת. סוג של טאבולה ראסה המעבר הזה? כיף לי להתרגש איתך כי זה אומר להיות איתך ולא להיות איתי... האמת, שלי קצת קשה לכתוב לך. קראתי את ההודעה שלך והיא ריגשה. ובבואי לענות לך התחלתי לכתוב את שמה של המטפלת, כאילו אני כותבת לה. כשהייתי בטיפול, היתה לנו פגישה שבועית במייל, אני הייתי כותבת והיא היתה עונה, והדברים שלה היו לרוב מארגנים ומיוחדים ואוספים. אז אולי אני צריכה לשמוח, שיכולים להיות עוד אנשים מלבדה שמצליחים לגעת, אבל כל תזכורת שכזאת בה מעוררת התכווצות גדולה, ניסיון לשמור את הגוף מקופל, דבוק אל תוך תוכו. לעצור את ההתפרקות שאורבת מעבר לפינה. מנסה לחשוב על ההשוואה שלך, בין "האסונות הטיפוליים" שחווינו. ולא מצליחה להמנע מלחשוב, שקל יותר כשיש צד אשם וצד קורבן. טוב ורע. אמת ושקר. את יודעת, אולי אפילו הייתי מעדיפה שתהיה לי את החלוקה הברורה הזאת גם אם אני בצד האשם-המקרבן-הפוגע... רק לא אי הוודאות הזאת. הכעס עליה. הכעס על עצמי. את מי אפשר לשנוא כשבכלל לא ברור לי מה קרה... את בכלל לא נקודה קטנה. יש לך כוחות גדולים. כמעט קסומים. להניע סימן אינטרנטי מרחקים רבים, ואז להפוך אותו מסימן לחיבוק ממשי, כזה שמרגש ומוריד דמעה... ובאת בזמן הנכון לחזק. אני נעה בשבוע האחרון בין קצוות של הדחקה להזכרות והצפה. והיום שוב עלו הזיכרונות על גדותיהם. עלו משאלות בלתי אפשריות. שבאופן טלפתי היא תרגיש ותתקשר. ואני מנסה להתבגר ולהתעורר מהפנטזיות הילדותיות, ולהפסיק להאמין בקסמים. אבל כנראה שישנם עוד ארועים מופלאים. כי הנה את באת. (((((((((((()))))))))))))))) מכל הלב גלי

מרגש לקרוא אתכן.. גם אם בימים אלו .. כתיבה (הוקאה??? שיתוף???) זה לא הצד החזק שלי.. או שאולי אין לי סבלנות להושיב את עצמי ולספר.. (אפילו לעצמי..) מה קורה איתי.. כיף לקרוא אתכן ולהרגיש את האנרגיות שאתן מעבירות בחלל. כן, גם אלי זה מגיע :) אוף. הייתי רוצה לכתוב עוד. להיות עוד. שיהיה לנו טוב.. ~נילי~

נילי, כן. מהפה שלך ל... מי שמקשיב... שיהיה לנו טוב. איזו ברכה יפה כתבת לילדה אישה ותמסרי גם ממני איחולי החלמה מהירה לשרית. מה זה התקופות האלו של המאבק עם המילים? גם אצלי כל כך בקושי וכמעט כלום לא יוצא החוצה שלפעמים ההרגשה היא שאין שם כלום אולי מוות יש שיר כזה של גבריאל פרייל תמיד אהבתי אותו. אולי מוות איש אינו מטלפן אלי דועכים חוטי התקשורת אולי כך מתחיל המות לספר משהו על קיומו בינתיים אני כותב שיר ועוד שיר, מחליף דברים עם עצמי, עם אחרים שבי, הם מתכוונים לעורר מישהו משקיעה רצחנית. אני עצמי עומד להרצח בידי דממה זועקת. ...אולי לכן אני כותבת, כדי לא להרצח בידי הדממה. אבל גם המילים שאינן המילים הנכונות, גם הן כמו להרצח. כמו שחוטי התקשורת, לא מספיק שתהיה בהן זרימה. זרימה נכונה, כל כך קשה למצוא. נחמד שכאן לפעמים אנחנו מוצאים לנו זרימה נכונה. שיהיה לנו טוב. שיהיה לך טוב נילי. מכל הלב גלי

היי גלי... חזרתי לעץ שלך אחרי הפוגה קטנה מהמציאות הסוגרת עלי כאילו נפתח לי חריץ קטנטן שאני חייבת לנצל וכמו איזו דלת ברזל עוד שניה היא שוב נסגרת עלי בבום ואני שוב פעם נזרקת לתהומות. והאמת היא שזה תודות לזה שאני רואה את הרצפה כבר יממה אבל במובן הקונקרטי של המילה- פרקתי כמעט את כל הארגזים ותליתי את כל המוביילים והפעמונים. אני כ" אוהבת את היצורים המעופפים האלה. והיה אחד באזור של המיטה שנחת ברכות כזו ובהתאמה מדויקת במורדות איזה וילון מחצלת-כאילו ידע את מקומו מאז ומעולם. ואז נהיה לי רגע של נחת. איזו הרמוניה קטנה של סדר של והגיון- איזה אלמנט אחד ביקום הכאוטי שלי שמסתדר עם האחר. ואני זוכרת את הרעיון שלך על לתלות תמונה- אבל רק שזה היה ממש במקומו פתאום הרגשתי שייכות לבית. ושוב תודה לך גלי על כל המתנות והשופעות מהכדור הפורח והכלב מלא האהבה שמקדם את בואי. נורא כיף לחזור הביתה שמישהו מחכה לך. רציתי גם לשאול אם זה בסדר איך את עכשיו ובעצם עבר זמן נורא מועט מאז מה שהגדרת כ"אסון טיפולי". וחשבתי על מה שאמרת שאולי עדיף לפעמים כבר להיות בצד הקורבני כי אז הכל הרבה יותר בהיר ומובן מבחינת חלוקת התפקידים. זה באמת נורא תלוי עם איזה מארג באים לסוג כזה של התנסות. אצלי למשל להרגיש אשמה זה משהו שיותר מוכר לי ולכעוס משהו שיותר מסובך לי. הכעס יכול לפרק אותי יותר כי אני לא מתורגלת אליו. אבל הטבע של הרגש רוצה לחתור להרפיה.והכעס הוא רגש שלא מצליח להרפות כי הוא חייב את המו"מ עם האחר. וכשהאחר לא נמצא זמין אז הוא מייד הופך לכעס עצמי- לאשמה- כי לפי ההגיון האבולוציוני הזה צריך להקריב איזה קורבן כדי להרפות את המצב המתוח. הרגש פשוט עובר כתובת. ויש גם את העניין הזה של השליטה- כשאתה קורבן אתה מרגיש לא בשליטה אבל כשאתה פוגע- בהרגשתי לפחות- יש איזו תחושה של משהו צפוי יותר שבראת מציאות. זו הסיבה למשל שהנרטיב של להיות אשמה היה אצלי יותר חזק מהאחריות שלו. כי זה מערער את תפיסת הטוב של המציאות. אם אלו הם שומרי אז מיהם אויבי? איך יתכן שהטוב (שהיה נדמה לי ככזה) הפך לרע? התעקשתי להרגיש אשמה כי אז קיבלתי הורה ולכן היום יותר קשה לי. אבל מצד שני התחושה של להיות 'הרסני' היא גם כן לא פשוטה כי גם במקרה הזה מאבדים הורה. ואני לא יודעת עם העקרון של 'שכר ועונש' יכול להרגיע פה. גלי, דברים קשים עברת ואני אתך, מקווה שתהיה אפשרות לתיקון חיצוני ו/או פנימי ושוב שולחת לך ((((((()))))))) לחיזוק הכוחות... רפאים

בני בן 40 מתגורר בניו יורק סובל מחרדה בכניסה למעלית מאז שהיה ילד. עד כה הוא נמנע מטיפול כלשהו אך נראה שהמצב מחמיר. האם אפשר ששיטת EMDR מתאימה למקרה? אולי אפשר לקבל כתובת מומלצת לטיפול בניו יורק. תודה

בכל זאת שותקת. אבל יותר נעים לשתוק פה...

שלום, אני בת 19 וחצי. אני חולה מגיל 12 באנורקסיה, אובחנתי בגיל 15. עברתי אשפוז במחלקת הפרעות אכילה בתל השומר לפני כשנה. הייתי במעקבים לאחר השחרור במשך יותר מחצי שנה, מצבי הפיזי והנפשי המשיך להדרדר במתינות, עזבתי את הביקורות וגם לא הסכמתי לאשפוז. בהמשך עברתי טיפולים במכון "אגם" להפרעות אכילה. לאחר חודשיים של טיפול פעמיים בשבוע- עזבתי את המכון, הרגשתי כי אין טעם בטיפולים ואני לא מצליחה להשתקם וסוג הטיפול לא עוזר לי. עכשיו אני ללא שום טיפול ואני לא מקבלת עזרה מדיאטנית או פסיכולוג. אני גם משרתת בשירות לאומי כ-10 חודשים. השתחררתי מהצבא בשל ההפרעה, על פרופיל נפשי. אני לא רוצה לפנות שוב לאנשים שרק מקשיבים לי ומבלי לתת כלים לפתרון ודרך אמיתית להתמודדות. מאד קשה לי להתמודד עם כשלון ביום יום ואני תמיד שואפת להיות הכי טובה בכל, אם אני לא מצליחה אני נכנסת לדיכאון. אני בעצם כל היום עצובה, אני מרגישה רע עם עצמי ואני שונאת את האופי שלי ואת המראה שלי. אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי באמת, ושחושבים עליי דברים אחרים ממה שאני באמת מרגישה ורואה על עצמי. אני גרה עם ההורים, אני מרגישה אשמה בדברים שלא מצליחים להם, אני לא יודעת איך לעזור ועדיין אני מנסה איכשהו לדאוג להם. הרבה פעמים הם לוחצים עליי לעלות במשקל, להתאשפז לעשות משו עם עצמי. לעזוב את השירות והספורט.ואני לא מסכימה. ניסיתי גם לפנות לרפואה משלימה, אך לא מצאתי אדם מקצועי שיכול לעזור לי. במיוחד גם מצבי הכלכלי עצר אותי מלהרחיק לכת בנושא. אודה לך על תגובה בעניין ואם תוכל לייעץ לאן לפנות לעזרה ממשית.

הי אודי, .במבי ממש, ממש פצוע... מדמם כולו..מנסה לקום, אומר לעצמו "הי,צריך לקום, ישנה עבודה רבה ..לא מסוגל..פצוע ומדמם..שוכב על האדמה החשופה..הקור מקפיא..ולאט לאט רואה הוא את מוכרת הגפרורים הקטנה שהציתה גפרור,ועוד גפרור,ועוד גפרור... הי,מנסה במבי לקרוא לה בשארית כוחותיו..בבקשה,קחי אותי איתך.. בואי נחזה יחדיו בפלא הניבט דרך החלון המואר..חדר חם,מאיר,ריחות מהבילים של תבשילים ... במבי נשאר לשכב על האדמה החשופה..במבי עוצם את עיניו...

אודי שלום, היום סיימתי טיפול קצר מועד של 12 פגישות. זה היה טיפול קצרצר, אבל ממוקד, יעיל, ומקצועי. עד המפגש האחרון היום בערב. הפגישה התנהלה באופן גרוע כבר מתחילתה. עבורי היא הייתה כשל אמפטי במלוא מובן המילה. כל מה שבקשתי לשמוע ממנה היה איך היא חוותה את הטיפול, וכל מה שהיא עשתה היה להחזיר את השאלות אלי. היא הייתה חייבת להתעמת איתי גם עכשיו? בייחוד עכשיו, כשכבר אין דרך חזרה??? כשברור לשתינו שאין הזדמנות נוספת ללבן את הדברים??? את מה שכתבתי לה היא אפילו לא קראה בנוכחותי. רק כשהייתי בדרך הבייתה היא התקשרה להגיד תודה קצרה. מה כבר יכולתי לומר לה בטלפון? שהתאכזבתי נורא??? שציפיתי לסוף אחר??? כואב לי שהטיפול מקבל עכשיו צבע וטעם אחרים. מריר, חמוץ ומאכזב...

כתבת ש"בהחלט אפשר להגיד זאת". מה כוונתך? שיכולתי לומר זאת בפגישה עצמה? או אולי בטלפון שאחריה? האמת היא, שהבעתי את אכזבתי כבר בפגישה, אם כי לי בעוצמה האמיתית, אבל למרות זאת המחשבות על הסיום הגרוע לא מרפות ממני. אני שוקלת לשלוח לה מכתב, או לחילופין, לבקש לקבוע פגישה נוספת (בהנחה שזה יתאפשר) וללבן בה את הדברים. האם לדעתך זה רצוי, או עדיף לנסות לעבד את התחושות ביני לבין עצמי?

זהו זה הגיע - ארבע אפס. ארבע אני לא יודעת למי אבל אפס לי כנראה. כולם אומרים את לא נראית...את ממש נראית ילדה. ילדה עוד מעט בת 40. ואני, כמו בשיר האהוב עלי "ילדה קטנה ביער" (זה מאיר אריאל אמר לא אני) גיל 40 הוא גיל התבונה, לא? אז למה אני בעיקר מרגישה שרק עכשיו התחלתי להבין שאני לא מבינה כלום? אני מרגישה ששום דבר לא מתחבר לכלום. כאוס מוחלט. אמיתות שידעתי, שקרים שחשבתי, הכל מתערב. פעם אמרה לי לקוחה בת גילי, שסבתא שלה אמרה לה "אשה יפה מתה פעמיים, פעם ראשונה כשהיופי שלה נעלם". היא אמרה לי את זה בתור - שתינו יודעות על מה מדובר כי שתינו נשים יפות שעוד מעט... ואני הקשבתי לה וחשבתי לעצמי, שאני לא מרגישה שאי פעם הייתי יפה. עד לשנים האחרונות, לא התעסקתי לא בגיל ולא במראה. פתאום אני עסוקה בזה. באופן מוזר דווקא בשנים האחרונות (דווקא כשהזדקנתי) אני מקבלת הרבה פידבק על מראה מהסביבה והצעות מרומזות יותר או פחות מהגברים בסביבה. תמיד התייחסו אלי כאל ילדה טובה והאבירים היו שם כדי לטפל בי. פתאום מגיע סוג אחר של גברים. גם כן מתגייסים. יש בי משהו שכנראה מגייס את הסביבה, מראה העלמה במצוקה. אבל הפעם הכוונות שלהם כבר פחות טהורות. וגם אני כבר לא ילדה תמימה. טוב מותר בגיל 40 לא? טוב נראה לי שאלך להכין עוגת שוקולד עם נרות ואלבש את השמלה החגיגית המסתובבת ונעליים לבנות...ואכבה את הנרות ואבקש משאלה. אבל מה? לא יודעת כלום. אודי תברך אותי? תעזור לי למצוא משאלה? תכין לי זר פרחי סתיו? י.

אודי היקר, תודה על הברכה וזר פרחי הזן ועוד תודה על המקום שיצרת שאפשר את העץ הזה. למעשה בכלל, איפשר עבורי פתיחות ויכולת לקבל כאן הרבה כל כך. י.

לילדה קטנה ביער שדרכה עוד ארוכה עד לסוף של הסיפור שעיניה עמוקות, טובות, רואות אל תוך תוכה, ולפעמים הן מראות שמשקפות את עצמך לילדה קטנה ביער שבעיניה הרכות אתה אינך נהיה זאב נגיעות מרפרפות עוטפות מכל הלב ילדה קטנה על חוף הים על חול הים הזהבהב עוד לא יודעת אם לך תתן את כל אשר יש בה לתת כמעט בת ארבעים , אינה יודעת היא דבר אך יודעת שעוד זמן רב יש לה ללמוד, להיות אותך גם לגלות, לחשוף זאבים, אבירים, להיות ילדה אישה טועמת בליבה ובגופה מכל הגלוי והנסתר כמה טובה היא עוגת השוקולד המתוקה שהכינה לעצמה כמה תאווה לחיים צברה בארבעים שנותיה. אישה בת ארבעים. ילדה יפה. בוגרת. מנוסה. מתרגשת לה (כמו) ילדה קטנה. ילדה אישה. אוהבת. אהובה. כל כך יפה. ((((((((((((המון חיבוקים ונשיקות))))))))))))))))))) מזל טוב! גלי

גלי , לא מצליחה לכתוב מרוב התרגשות (וגם מרוב בירות ושמש) איך את יודעת הכל? ואם לא כתבתי אז המון תודה י.

אז.. זה כבר היום... נכון?... שיהיה לך המון המון המון מזל - טוב.. מקווה שתחגגי.. שבאמת תעשי משהו נחמד.. אולי עוגת שוקולד, אולי בית קפה, אולי תקני לך מתנה.. אולי הכל ביחד.. גם אני רוצה להביא לך מתנה, שיר מדהים (לדעתי) של אהוד בנאי.. מוקדש לך.. אביא לך "מה אביא ילדתי הקטנה מה אביא לך מתנה מה אביא ילדתי הקטנה מה אביא לך מתנה אביא לך שיר אוהבים אביא לך אור כוכבים אביא לך רוח של ים אביא לך את כל העולם אביא לך צחוק ילדים שיבהיל את כל הפחדים אביא לך בשתי ידי אביא לך את כל חיי את הדרך אלייך אהפוך לתמונה ואביא לך אותה במתנה את הדרך אלייך אכתוב לתוך שיר ואביא לך אותו בבוקר בהיר כל הדרך אלייך אכתוב את השיר ואביא לך אותו בבוקר בהיר" יומולדת שמייח!!! שיר

תודה תודה שיר. איזה שיר מקסים ומתאים. ביליתי את רוב היום מול הים. קיבלתי מזג אוויר על פי הזמנה. שכחתי לאכול ושתיתי הרבה בירות. מה שהביא איתו דמעות והרהורים ותכף יבוא כאב הראש הבלתי נמנע.

היי מתוקה.. מזל טוב ע-נ-ק!!! איזה יופי!! בדיוק אתמול אפיתי עוגיות שושנים, שיצאו לי מה זה טוב... הלואי והיתה לי דרך להגיש לך אותן במקום הזר המסורתי... ובעניין התבונה, את יודעת, אומרים שלאשה נתנה בינה יתרה..וזה ממש לא משנה אם זה בגיל אפס, ארבע, או בגיל ארבעים, זהו חלק מהבינה היתרה, שאנו מקבלות בהבנה את העובדה שגם בגיל ארבעים, בעצם, לא הבנו כלום.. (וגם לא מתבישות להודות בזה) אז יופי - תהני לך מהיום המיוחד, ומהגיל שהוא מקסים בעיני. יום הולדת שמח לך- ילדה ואשה יפה ונבונה, שלך, גליה.

תודה רבה יקירתי על הברכות ועל עוגות השושנים. אני יודעת לאפות רק עוגות יום הולדת של ילדים (אלו מהפשוטות הבחושות עם קרם שוקולד). תמיד מעריצה את אלה שאופות עוגות מתוחכמות. ואת גליה, אכן מביאה איתך את כל התכונות הנפלאות שתיארת באשה: תבונה, הבנה ואפשרות לא להבין והודות בזה. תודה שאת תמיד כאן עם המון אמפתיה ורגישות. י.

... "עליי וגם עלייך רואים את השנים / ואת יפה פנים אל מול פנים" http://www.youtube.com/watch?v=QpVmQPT5ZSk ילדה ואישה יקרה, איחוליי בכל גיל לאיכות חיים טובה ככל שאפשר. שתהא כזאת שלא נכנעת מידי למגבלות חלקיות. ובפרט - שנאהב אותנו עם הקמטים, עם שערות השיבה, בין אם חלקן פגומות ודלילות; שנאהב אותן עם החינניות והמכובדות שלהן. ושתמיד נוכל למצוא את החלקים שיכולים עוד לצמוח ולהשיג, ופחות נבזבז מאמצים על החייאת נבולים. תחזוקה, שמירה, שימוש... יש כבוד. בת ארבעים לבינה. יומולדת משמעותי. עשור נפתח ומקבל את פניך בברכה. ובעיניי, הכינוי שבחרת לך מתאים כל-כך, יותר מתמיד. אז שתהיה המון הצלחה והתמלאות פנימית יומולדת שמח לך ילדה ואישה יקרה, סוריקטה

יקירתי, קיבלתי כאן איחולים וברכות מרגשות. אך יום ההולדת לא היה שלם בלעדיך. אכן, עשור חדש. לא יאומן. זוכרת את אימי צעירה בהרבה ממני היום ונראית לי מבוגרת. קשה לי להאמין. וטוב הם עוד לא מאפירות השערות. אולי אחת או שתיים. וכן, את הקמטים הרווחתי ביושר. ולמרות רוח התקופה והסביבה לא ממהרת להפרד מהם. הם לגמרי חלק ממני. תחזוקה, שמירה, שימוש - ראשי תיבות "תשש" - תשושה? לפעמים. בהשאלה מגלי שלנו אגיד שגם לי לפעמים מתאים לישון 100 שנה ולהתעורר רק לנשיקה אוהבת ומסורה. לילה טוב ציפור של יום, י

סליחה על האיחור .. שולחת לך זר פרחים .. שמכיל בתוכו המונים של בריאות אושר ואהבה . שתגשימי את כל אשר תבקשי. מחבקת מכל הלב. שרית

עד שפרחי הגן ילבלבו (אחרי שישתלו...) שולחת לך גם את אוסף שיריה של לאה גולדברג שאת כה אוהבת- והרי ידוע שפרחים מזרזים את צמיחתם בהשמיעם להם דברי שירה (האמנם...?)! שוב יומולדת שמח ילדה אשה- יומולדת כזה לא צריך להתפרש רק על יום אחד- זו מינמום שנה שלמה של חגיגות ולכן חושבת שזה עדיין אקטואלי להוסיף ברוב חוצפתי עוד פרח בזר שבועיים שלושה אחרי. שלך עם הרבה הרבה חיבה רפאים

הי אודי, עניתי לך (אולי גם לי???)תשובה ב 2.11 והיא נשארה לה מיותמת ובודדה בצד...

תודה ששיתפת במה שקורה לשרית. אם תוכלי למסור לה ברכת החלמה מהירה ממני שרית חמודה, נצלי את הזמן למנוחה ולהתחזקות ומחכה לשובך במהרה. איתך בליבי. ולך נילי, אני חושבת שמעולם לא ממש דיברנו אבל את נוגעת בי בכל מה שאת כותבת וקוראת אותך כאשר אני כאן... ?(לאחרונה מעט מנותקת)- מאחלת לך רק טוב. ((מיקה)))

תודה על מילותייך אלי.. זה נוגע. אעביר את איחולייך.. והלוואי שיהיו ימים פשוטים יותר.. לכולנו. ~נילי~

שלום..! יש לי כמה בעיות רפואיות שבגללן יצא לי לעשות לא מעט בדיקות. אני אמורה לעשות mri עוד שלושה שבועות בערך ואני קלסטרופובית.. פעם שעברה שעשיתי אותה ממש השתגעתי.. יש כדורים שאני יכולה לקחת??או איזה טיפול תוך שלושה שבועות?? עוד שאלה-- יש הרבה הבדל בין פסיכולוג רפואי לפסיכולוג רגיל? אם אני רוצה ללכת לפסיכולוג בגלל הבעיה הרפואית אני חייבת ללכת לפסיכולג רפואי?? תודה מראש ושבוע טוב:)

אשמח לקבל המלצות במייל על פסיכולוג קליני שעובד דרך קופ"ח מכבי באזור רמת גן-ת"א. תודה.

אודי שלום , אני נמצאת בטיפול כבר כמה שנים ואני מרגישה שהתלות בטיפול קצת השתלטתה לי על החיים , מה עושים במצב שכזה ? ואיך יוצאים מתלות /אובססיה לטיפול ?

אני כל הזמן מדברת איתה על זה , זה בערך הנושא היחיד שאנחנו מדברות עליו - אבל זה לא עוזר , האובססיה הזאת חזקה ממני .

עזרה??? הכוונה??? אמונה???ואמון..

אבל זה מהשאני לא יודעת. לפרט, להסביר. להוציא את המילים...

אודי... האמת, שאני לא יודעת אפילו איך להתחיל.. אני בקשר עם שרית והיא מאושפזת כבר כמה ימים.. מצב נפשי, חולי.. דברים לא מוגדים ב נתיים.. היא איתי על הטלפון, דורשת בשלומך.. אתה רואה מזה :) גם מעבר למסך.. דרושה לה נוכחות מרחוק גם שלך.. אז תהיה שם בשבילה ( היא שואלת)? היא צריכה אותך.. את המילים המחזקות שלך... אודי.. אלו מילים שלה.. ממנה אלי ואז אליך.. אתה פה גם בשבילה..? אני מאוד מתרגשת שאני כותבת עכשיו בשמה.. אני אוהבת אותך שרית.. אודי.. היא חלשה.. (שרית אומרת) אבל היא גם אומרת שבטח יש בה גם כוחות סמויים שיעסרו לה לעבור את זה.. ואתה יותע מה - אני מאמינה בה. בכל כולי, נפשי, היותי. שריתוש, אני מאמינה בך ובתהליך שאת עוברת. את תהיי חזקה.. וגם להיות חלשה זה סוג של חוזק.. ליבי זועק אליך יקרה. אני אוהבת אותך. שלך, ~נילי~

אודי, שבוע טוב. אני חדשה בפורום, קוראת את ההתכתבות בפורום מזה זמן מה והחלטתי לקפוץ למים ולהצטרף.מרגישה קצת פחד...אולי יותר מקצת פחד..ואולי קצת יותר מזה.. חיה בעולם פנימי מלא,עשיר וגדוש מאוד. עולם טוב, יפה, תומך,מגן,עןטף...הרי בעולם הפנטזיה הכל אפשרי..הלא כן ?? מי צריך את המציאות כפי שהיא??? קיים בכלל דבר כזה שקוראים לו מציאות???ואולי הכל דמיון ופנטזיה ?? וכסף, וכבוד,ויוקרה הם לא פנטזיה ?? ואולי.. "אחת האשליות הגדולות ביותר בודה ההתקשרות ,רק מי שאינו קשור יכול להתחבר למציאות" (סימון וייל ) ..אז למה כל כך עצוב לי בלב ???

אודי, אני מצטרפת זאת מהחוויה שלי, לשאלה ברמת העיקרון. מה זאת הריקנות הזאת בחיים שלנו..? אולי זאת כבר שאלה של השקפה..? זה הורס אותי, הנושא הזה. הורג. לפעמים זאת סיבה מספקת להפסיק לחיות. אך.. אולי החיים הם החיפוש..? אוף אודי :( ו.. הי :) התגעגעתי קצת.. :) יום מקסים לכולנו, ~נילי~

הי אודי, אתה שואל למה אני עצובה???...לא יודעת...אני מרגישה געגועים.. כהיהה למשהו שאין לו שם..שאין לו מילים..לא יודעת ..כאילו שאתה עומד לבד בחוף הים בזמן השקיעה מקשיב לגלים ,מריח את הריח החריף ,והלב מתכווץ מכאב..על מה ולמה???לא יודעת..ואז לאט לאט מתפשט לו בכל הגוף עצב תהומי,עצב אין סופי ,עצב כגודל ועומק האוקיינוס.. אתה מתבונן במי הים ומגלה שם את השתקפות הלב ,שמכווץ בגלל העננים האפורים, הכבדים שדוחסים ומכווצים אותו (את הלב ) רוצה לצעוק לעננים, הי הרימו את עיניכם כלפי מעלה וראו את אחיכם שממטירים מים,מרווים את העולם ומצמיחים חיים.. אתה נשאר לעמוד ..מרגיש את טיפות הדם הזורמות מליבך ..ואולי גם לך יש חום גבוה ..כמו לילד בן 30 ..ואולי גם אתה רוצה לבקש מאמא שתניח לך על הלב תחבושת..כמו אהוד בנאי בשירו...??? "יכול אתה לשמוע את צליל מחיאת שתי כפות-הידיים ,אך הראה נא לי את צליל מחיאת כף היד האחת"...(סוגיה מסוגיות סאנזן -זן ) ..."המציאות היא בין אנשים ,לא בתוכם".(ד"ר אודי בונשטיין ) אז למה חכמת הזן בכלל לא מנחמת אותי עכשיו???

שלום, אני חיילת בת 19 עוד מעט שנה בצבא. לפני הצבא היו ליבעיות נפשיות מאוד חמורות : חרדות ודיכאון והתעקשתי להתגייס למרות הכל ולא דיווחתי על כלום. העניין הוא שאני יחסית בסדר חוץ מעניין שנורא נורא מטריד אותי. אני בטוחה שאני חולה כבר המון זמן, למרות שממצאים יותר מדיי אין. יש ממצאים קלים מאוד גם לפני הצבא היתי מאושפזת ולהגיד את האמת לא היתי ילדה בריאה והיתי הרבה בבתי חולים. אני ממש בטוחה שמפספסים משהו רציני ואני עומדת למות, השאלה שלי אם אני היפוכונדרית או שזו בעיה רפואית. כי אני כל הזמן עייפה בטירוף, חלשה , חיוורת, ירדתי המון במשקל יש לי שלשולים מדיי פעם כאבי בטן, חום מדיי פעם מעל 38. ואת האמת שאני לא יודעת אם תסמינים אמיתיים יכולים להיווצר כתוצאה מהיפוכונדריה ממש חמורה. לקבן אני לא ילך כי אני מפחדת שיגלו את כל הבעיות שהיו לי לפני. אשמח לשמוע חוות דעת לעניין המשונה הזה...:)

אני סובל מחרדות ומעוניין לקבל המלצה על פסיכולוג קליני שיוכל לעזור לי להתגבר על הבעייה. אשמח לקבל המלצות.

ערב טוב . יש לי אח עם פיגור בינוני התחיל לפני שלושה שבועות טיפול בפרפינאן( 4 מ''ג)+ וסורקסאט. הילד התחיל לישון הרבה במשך היום וכן רוב הזמן פותח את הפה . שאלה האם זה ישפיע ( פתיחת הפה ) על הילד ומה אתה ממליץ לעשות איתו. תודה.

שלום רב לך פארג' איני יודע מדוע רשם הרופא את התרופה , מה היו הסימפטומים מהם סבל אחיך , מה היו שיקולי דעתו ואבחנתו.חשוב לדווח לרופא שרשם את התרופה על העובדה שתארת שאחיך ישן הרבה. לתרופה זו ישנן תופעות לוואי כמו לתרופות אחרות. הרופא יחליט על מסך הדיווח שלך עם להשאירו על טאותו מינון תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני יודעת לומר ובודאות שאני מוגדרת כלוקה בפוסט טראומה בזמן האחרון המצב רק הולך ומחמיר והמראות הנגלים לעיני שוברים אותו ומפריעים לי]תיפקוד היומיומי שלי כאישה עובדת כאמא וכאשתו של בעלי. המצוקה הזו רק הולכת וגוברת ואני חוששת אפילו לפגוע עצמי צריכה עזרה

שלום רב לך, מהמעט שכתבת יתכן והטראומה שעברת לא עובדה כראוי. אשמח לבדוק עימך את הנושא גם בטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב אני בן 29, אני סובל מחרדות מזה כארבע שנים, זה התחיל אחרי שעישנתי סמים קלים (הידרו וכאלה בארהב) ומאז יש לי פחדים ולחצים נפשיים שממש מפריעים לי לחיות כמו פעם, אני הרבה פעמים פוחד למות למשל כשאני מנסה לעשות ספורט וכשהדופק שלי עולה אני כל הזמן נוגע ובודק את הדופק ומפחד שיקרה משהו ולכן אני כבר כמעט ולא עושה ספורט כמו כן אני כמעט ולא רואה חברים או יוצא למסיבות או למקומות אחרים מלבד ללימודים שלי מפאת פחד שאקבל התקף חרדה או משהו דומה לידם, קשה לי לישון בלילה וכו... , טופלתי שנתיים בבריאות הנפש בכדורי רסיטל (נראה לי שקוראים לכדור גם ציפרמיל) ואחר כך הפסקתי כמו כן אני לוקח בשנה האחרונה בממוצע פעם אחת בחודש כדור קלונקס לאחר שמשהו חרדתי קורה לי ולפני בחינות חצי כדור ,בנוסף בחודשיים האחרונים אני הולך פעם בשבוע לדיקור סיני ולביו פידבק אבל אני לא משוכנע שזה עוזר. מה עליי לעשות אני מרגיש שמערכת הבריאות לא מטפלת בי ושאין תקווה לטיפול בדבר הזה חיי השתנו בצורה קיצונית מאז שזה התחיל ואני ממש מתקשה להינות מהחיים. איכות חיי ירדה בצורה ניכרת. מה האפשרויות שלי לטיפול בבעיה כמו כן איך היית מגדיר את הבעיה הזאת מבחינה רפואית? כמו שכבר ציינתי אני עושה ביו פידבק כבר בערך 6 מפגשים ואני לא משוכנע שזה עוזר, תוך כמה זמן צריך להרגיש שיפור וכמה עוד מפגשים עליי לעשות (בערך) והאם יש לך אולי פתרונות נוספים לבעיה שלי

שלום רב לך אמיר ממכתבך עולה כי אכן טופלת תרופתית במה שאמור לעזור כמו כן בביופידבק. לגבי התרופה התמונה ברורה לי, לגבי הטיפול בביופידבק התמונה אינה ברורה מאחר וחשוב שהטיפול יעשה על ידי איש מקצוע מוסמך בעל הכשרה מתאימה ונסיון קטע זה אינו ברור לי. חשוב כי הטיפול יהיה מבוסס על פסיכותרפיה אינטגרטיבית קוגניטיבית התנהגותית .. אשמח לשוחח עימך בנושא 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן. איני יודע

בקשר לביו פידבק אני עושה את זה דרך כללית רפאוה משלימה עם מטפל שעובד שם וגם יש לו מרפאה פרטית משלו אבל בכל אופן אני בא למרפאה של כללית רפואה משלימה שם הוא עובד פעם בשבוע אז אני מניח שהוא איש מקצוע מתאים. לא?

ד"ר יגאל גליקסמן שלום, אני סובלת מזה מספר שנים בכל יום מסחרחורות כאבי ראש, צוואר וגב עליון..זאת בעקבות תאונות דרכים שעברתי בשש השנים האחרונות. עשיתי את כל הבדיקות האפשריות ולא מצאו את הסיבה לכאבים אלו. אני דיי מיואשת מהמצב ומרגישה שאני מסתובבת סביב הנושא יותר מידי זמן.. הופניתי לעשות טיפולי היפנוזה וביופידבק (עד עכשיו עשיתי כ-2 טיפולים) ואני דיי סקפטית לגבי העניין. למרות שאני אכן מאמינה בקשר של גוף ונפש וכיוצא בזה. אני ממש מתלבטת אם כדאי להמשיך לכיוון הזה או לחקור את הנושא לכיוונים שונים אחרים. בנוסף, אמרו לי שככה"נ התאונות שהיו לי הן קרו בעקבות בעיות נפשיות שקיימות אצלי מילדות(מה שהיה לי קשה לעכל מידע זה). אשמח אם תוכל לסייע לי...

שלום רב לך חן, על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית והכוונה נכונה אני זקוק ליותר פרטים. תוכלי ליצור עימי קשר לנייד שלי 0546670570 ואשמח לשוחח עימך. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אני בת 33 אמא ל3 ילדים אהובים אני רוב הזמן עצבנית וחסרת סבלנות מרגישה עומס בהתמודדות עם ילדיי מרגישה שנמצאת במעגל קסמים של עומס + עומס רגשי---עצבנות וחוסר סבלנות כלפי ילדי ------- רגשות אשמה וחרדות עקב כך -----ניסיון להשתנות שמחזיק זמן קצר.. וחוזר חלילה הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי כעת אין לי אפשרות כלכלית זה מבחינתי מותרות על אף שאני מרגישה שאני זקוקה לכך. אני בחרדות מההשלכות של מצבי על ילדיי. כל פעם חושבת שזה תקופה עמוסה וזה יעבור אך זה לא חולף. מיותר לציין את ההשלכות של מצב רוחי על היחסים עם בעלי. האם אני בדכאון וזקוקה לטיפול תרופתי? רק המחשבה על כך מעוררת בי חרדה... אנא עזרתך תודה.

אודי שלום, אני מקווה שזהו המקום הנכון לשאול את זה. אני הרבה זמן מנסה למצוא אם יש קשר בין מחלת הסוכרת לתחושת השייכות החברתית של החולים. בשביל לעשות את זה, אני צריך קודם למצוא הגדרה לשייכות חברתית. אשמח אם תוכל לעזור לי בנושא זה. אני גם מנסה למצוא פרמטרים למדידת שייכות חברתית, אם קיימים כאלו. אשמח גם למידע על בעיות אחרות שגורמת הסוכרת (כמו למשל דיכאון). בתודה, אופיר.

למען האמת, אני לא סטודנט ואין לי גישה ל"אלף", אבל מצאתי את מה שחיפשתי. תודה, אופיר.

הי, כסוכרתית מגיל צעיר מאד אני תוהה מה מניע אותך לחפש קשר כזה? סקרנית לשמוע!

הי אודי וכולם, בשבועות האחרונים מרגישה שהמילים חומקות... לא מצליחה לבטא אפילו משפט בעל משמעות אבל כן כאן לפעמים וקוראת ומשתתפת בלב סליחה לכולם. בעיקר לנילי, שרית, שיר ומיקה שהביאו לכאן הרבה כאב ולא יכולתי לכתוב אליכן.וגם לך רפאים שהתעניינת ושאלת. י.

יקרה, באמת חסרו לי המילים שלך, יפות, נבונות ובעיקר קולעות. את יודעת, גם כשאינך כותבת, תמיד יש לי תחושה שאת בסביבה, קוראת, מזדהית, ותומכת - גם אם בשקט. אין לי ספק שהמילים עוד יגיעו- את לא תוותרי עליהן.(גם אנחנו לא.) עדיין איתך, גליה.

מאד מרגש לקרוא. המון תודה. תמיד יש לך מילים טובות לכולם כאן. ומה שלומך את? מה איתך בימים אלו? י.

ילדה ואישה, אתחיל במה שיודעת הכי טוב - "מהן המילים, אם לא שתיקה?" זה הכי בסדר בעולם.. שיהיו זמנים כאלה.. שאין מילים.. ושלא מצליחים להרכיב משפטים.. זה הכי בסדר לשתוק - כשמרגיש לך שזה מה שנכון, או כשזה הדבר "היחידי" שמתאפשר.. הנה כתבת כמה מילים, שדווקא אומרות לא מעט.. תודה שאכפת לך, גם כשקשה לך.. מקווה שיוקל לך, שתמצאי את המילים שאת רוצה וצריכה - בזמן שלך.. קודם כל בשביל עצמך.. שיר

זה מאד משמעותי לי.וכן, שתינו כבר דיברנו שירים פעם. אני קוראת כאן ורואה כמה קשה לך ומה עובר עליך (וזה בטח רק קצהו של קצה) ובכל זאת באת. ובכל זאת את כאן. כמה מיוחדת ומדהימה את, אני ממש מתרגשת תודה י.

הי, רע מאד עכשיו. היא גירשה אותי מהטיפול. לא האמנתי שזה יקרה. אני כאן לבקש תמיכה כי ממש לא בטוחה שאצליח לעבור את זה (ולא בטוחה שרוצה). למי שיש כוח להתכתב עם מפלצת נוראית היסטרית תלותית דוחה איומה משוגעת ואובדנית... תודה . אפשר כאן ואפשר גם במייל... [email protected]

היא הכירה מראש, היא שמעה על כל מה שקרה בטיפולים הקודמים, היא הבטיחה שהיא תמנע את זה וכאן זה לא יקרה. ובכלל לא חשבתי שעשיתי משהו נורא, והיא הודיעה טלפונית שהטיפול נגמר. מאז אני מאביסה את עצמי בתרופות הרגעה, אלכוהול, אוכל, תרופות שינה, פוגעת בעצמי פיזית... אני לא מאמינה שזה קרה. בטחתי בה. סמכתי עליה. ועכשיו אנשים שאני משתפת במה שקרה אומרים לי שהייתי נאיבית, שזה "רק טיפול" שזה קשר שמבוסס על כסף. שברור שימאס לה. אז למה אני כל פעם מחדש משכנעת את עצמי שאפשר לבטוח?

גלי יקרה, אתך מכל הלב, לא יכולתי לקרא אותך ולא להגיב, גלי- מכל מה שרשמת על עצמך, אני יכולה להבטיח לך, שלכולנו, אבל לכולנו יש קצת, ואולי גם הרבה ממה שכתבת על עצמך. לפעמים אני סופר מפלצת(ללא שליטה) הסטרית(חבל על הזמן) תלותית (אלא מה!!) וכו וכו.. ומכאן אני נככנסת לקטע של התלבטות אם אני בכלל שפויה. (לפעמים אני חושבת שלא). אבל אולי בכל זאת, אני נזקקת לטיפה של שפיות כדי להבין שכל האמצעים,(שציינת)הם עוד דרך בדרך למדרון. ודוקא את גלי, שמאופן התגובות שלך לאחרים, וההודעות שלך בכלל, את מצליחה להעביר מסר של שפיות ויציבות, שלא לדבר על נתינה ותמיכה עם אותן המילימ המיוחדות לך בלבד. בעצם אני לא יודעת מה אני רוצה לכתוב לך, אז אולי רק לבקש ממך שתשמרי על עצמך, והגשם הזה שיורד ללא הפסק, עושה טוב למצב הרוח שלי, הלואי ואצליח להדביק גם אותך... שלך, גליה.

הי גליה תודה שכתבת. לפעמים אני מרגישה שיש לי כמו לכולם קצת מכל החלקים הפחות בריאים, ולפעמים, כמו כשהאדם שאמור היה להיות הכי סבלני כלפי וכלפי החולשות שלי, מוותר... אז נדמה שיש רק אותן, את התכונות הנוראיות, ואינסוף מהן. תודה שאת מזכירה לי (או אומרת לי משהו שאפילו לא ידעתי), שלפעמים את שומעת מסר של שפיות בדברי, שיש עוד חלקים חוץ מאלו שמשתלטים עכשיו. אני משתדלת לשמור על עצמי. לפעמים לא בטוחה שמצליחה אבל באמת משתדלת. כשהתחיל הגשם הוא גם החייה משהו בי, אבל היום שוב דעכתי. להתגעגע אליה ולשנוא אותה. שכל דבר מעורר פלאשבקים ממנה וכדי להשקיט את הפלאשבקים אני מרגישה שאני צריכה להחשיך את הכל. מקווה שיעבור, אבל עדיין עצובה נורא. סליחה תודה. באמת. תודה גליה. מכל הלב גלי

גלי יקרה מאד, איני יודעת היכן את ברגעים אלו. מכאיב כל-כך, עדיין טרי כל-כך. גם לך, גם לה. משאיר בהלם וללא אוויר, מחסיר פעימות לב או מילים. כל-כך לא פרידה... מתארת לי אותך במקום שנע בין זעף עצום, חרדת-אימים, בהלה סיוטית של תלישות, ובין אדישות ובין שלווה והקלה מדומות ושיטוט בין עננים וכוכבי שמיים. זה עצוב. נורא עצוב. אני מאמינה שהדבר הכי אמפטי שיכולת לקבל בעיתוי שכזה כדי להתחבר ביחד היא פרשנות טובה ומדויקת. הסבר שמנסה למצוא למה היה, ככל הנראה, רגע בו נכרתה ברית דמים עם המפלצת. מדוע איזו מפלצת מכוערת שבפנים רעבה כל-כך, ומחבלת והורסת כל-כך, או אולי מקנאה כל-כך ופוגעת באופן כה לא הוגן בילדה יפה וקטנה אחת שבלב. ובכלל, איך מצליחים להפריד ולזהות שזו מפלצת שהיא אחד החלקים שבך. האם זה אכן כך? איזה בלבול מטריף. עד כמה שזה אולי נשמע מתמיה, מציאת הסבר, נבעט, צורב וקשה לתפיסה ככל שיהיה, בעיתוי נכון ועל ידי מישהו נכון (אפילו את מולך, או מול ייצוג פנימי של דמות מטפלת מן הכלים החלקיים שכבר רכשת, ויש לפעמים מצב להשתמש בהם), עשויה להועיל אף מעבר לערסול או חיבוק, שהם נהדרים, מקסימים, חיוניים-לא-מבוטלים, אבל לא תמיד מספיקים על באמת במקרים כאלה. כי אנחנו מעוניינים יותר בהפסקת אש, ופחות במעקפי חרדות. עימות מורכב ומכאיב. אעזוב ואניח לרגע לכובד. אשלח ליטוף עדין לילדה הרכה והעדינה, אחזיק קרוב ללב הפועם ראש קטן שלה. הלוואי שגלי הקטנה והחלשה שבפנים תוכל ותורשה להישען, בינתיים ומעת לעת, על גלי הגדולה ובעלת הכוחות שיודעת לחמול ולטפל ולהעניק ברוחב לב. יש, יש חלק משמעותי בגלי להאמין בו ולסמוך עליו, וכמה רואים את היופי הזה כאן במלוא הדרו. האם תוכלי לא לבגוד בו, בחלק התומך, ולתת מן הקסם והטוב גם לך ובגלוי? הלוואי שבבוא העת תוכלי להתאושש קצת ובסופו של דבר לקחת גם אירוע קורע כמו זה לכיוונים מצמיחים. זמן… ומי יודע, יש משאלות שיכולות להתגשם. אולי אולי והלוואי. נושאת תפילתי, כי באמת מגיע לך. כמובן, ואין ספק שזה מעצבן, לעזאזל, כאשר צריכים להתגבר על הקושי ליזום עצמאית כל מיני כיוונים כשהמשאלות ממאנות, מאד ממאנות… מאד מאד לא קל. מאד לא פייר. יודעת... Take care, ונסי עד כמה שידך משגת לשמור על היש ומה שלא אבד. בעדך, סוריקטה

שלום לך מלאך קסום כמה התגעגעתי לרחש כנפייך, לליטופייך, למבט עינייך. כמה התגעגעתי אליך אוי סוריקטה. אם יכולת להיות כאן ולראות כמה דמעות צנחו על המקלדת . כמה הרגשתי אותך לידי. גם דאגתי, ודואגת לשלומך. תוהה היכן את, לא רק במובן הפיזי, אלא גם היכן נמצאת נפשך היקרה. זוכרת, חושבת על דברים שכתבת כאן, ודואגת לך. (רק מחשבה, שהעלמויות בפורום, יכולות לפעמים לנבוע מהחמרה בהרגשה וחוסר מסוגלות להיות עם הרגש הקשה או בכלל להיות עם אחרים, ולפעמים מההפך הגמור, מסוג של חיות ותחושה של מסוגלות "בחוץ" וחוסר צורך ב"תחליף" וירטואלי. וקשה מכאן לא לדעת איך לפרש את השתיקה). קלעת כל כך בדברייך אני " במקום שנע בין זעף עצום, חרדת-אימים, בהלה סיוטית של תלישות, ובין אדישות ובין שלווה והקלה מדומות ושיטוט בין עננים וכוכבי שמיים" אלו המילים שהיו חסרות לי. איפה מצאת אותן? אבל רק בקצוות אני משוטטת , עולה על מטוס סילון מקצה לקצה. אלו קצוות נוראיים הם. חושבת על דברייך, כמה עיניה הרכות היו עוזרות לי יותר מפרשנותה הכועסת. כאילו סתירה בגוף הדבר, כאילו ברורה לי הפרשנות אבל לא הגיונית בעיני. איך זה יכול להיות? אני מבינה מה היא מרגישה אבל אני לא מבינה איך היא יכולה להרגיש ככה? אולי הבילבול הזה אומר שעוד לא הגעתי לפרשנות הנכונה. אבל תמיד יש אחת כזאת, פרשנות שיכולה להרגיע? גם לניצול שואה יכולה להיות פרשנות מרגיעה למה שקרה לו? (מקווה שאינני מעוררת כעס, זו לא השוואה, רק ניסיון לתת דוגמה ברורה), אולי יש דברים שאי אפשר להסביר? אני מקווה שאת מרגישה, משם ועד לכאן, כמה שאת חשובה. אני כבר לא יודעת למה לייחל, אבל דברייך "לשמור על היש", גם הם תזכורת חשובה, כי בסערת הכאב אני מרגישה שהרבה ממה שהושג גם עלול להאבד. מרשה לי לנסות להחזיק אותך, את מילותיך, איתי, גם שם בחוץ? כל המילים שקיבלתי ממנה עכשיו מרוסקות ומעוכות. נקרעו, הוכתמו והושחתו. כמה נורא שזה מה שנשאר. שהיה עדיף כבר אם לא היה הדבר... שלך, אוהבת מאד גלי

יש משהו שאני לא מבין, נניח שאדם מחליט להשים קץ לחייו לאחר בחינה מדוקדקת של כל דרכי הפעולה העומדות לפניו ובכל אשר הוא פונה הוא לא רואה דרך אחרת להתמודד עם הסביבה עם הפגמים הקרעים שבו. לעניות דעתי אין החלטה זו נובעת מפחדנות או לחליפין קריאה לעזרה. זו החלטה קשה קרה מחושבת מוקפדת ומתוכננת, שלא מתקבלת כלאחר יד (להוציא מקרים של משבר תהומי עקב אירוע בודד). ולאחר שנהגתה אני לא רואה כל דרך לסגת ממנה, זה שער הזהב וכל השאר מחוויר לעומתו. ועכשיו למה שאני לא מבין, מדוע גורמים חיצוניים, זרים לעולם הפנימי (רופאים, פסיכולוגים, משפחה וכו...) מנכסים לעצמם את הזכות להתערב? מה הם מבינים יותר טוב מאותו אדם שכל חייו הם מסכת בלתי נגמרת של שקרים, ונמאס לו לשקר שהכל בסדר משסכת החיוכים והאדיבות מכבידה עליו כל יום יותר ויותר. מה נותן להם את הזכות לקבוע מה נכון ומה לא? מאיפה החוצפה להתנשא ולהגיד שזה הכל עניין של הפרשות כימיות במוח (למרות שזה נכון, אבל זה לא העניין) איפה החירות? איפה חופש הבחירה? אם שוללים מהאדם את החירות על נפשו וכובלים אותה בסד של תרופות ואנליזות, במה שופר מצבו של אותו אדם?

הי, בשבוע הבא אני עומדת לסיים טיפול קצר מועד של 12 מפגשים. אני מתלבטת אם לקנות מתנה קטנה (עציץ, לדוגמא) לכבוד הסיום. הטיפול היה מוצלח, אמנם, אבל אישית, אני שונאת לקנות מתנות מכל סוג שהוא. שונאת את ההתלבטות מה לתת, ושונאת את המבוכה שבקבלת המתנה. לגבי מתנות אישיות יותר, כמו שיר או יצירה אישית - אני לא מוכשרת בתחומים אלו. אשמח לשמוע אם מקובל לתת מתנה בסוף טיפול, או נכון יותר, האם זה עלול להתפרש כחוסר טאקט אם לא אתן. תודה, רינת

אודי שלום, אני לא יודעת איך ומה לכתוב ואם יש טעם לכל זה, אני לא יודעת אם טיפול מוצלח ככל שיהיה יכול לעזור לגישה הבסיסית שהחיים לא שווים בכל מקרה. חבל שאי אפשר לעשות דליט בחיים האמיתיים. קונטרול A קונטרול DEL ושלום.

שלום אני בן 26. את חיי הבוגרים העברתי בנטייה "להרוס" לעצמי מצבי שמחה. זה מגיע מתוך חסימות רגשיות שבניתי לי מהעבר שלי כילד. תמיד הייתי מגדיר את עצמי כאדם קיצוני וחייתי עם זה יחסית לעכשיו בצורה נורמאלית,לא שמתי מספיק לב לתופעה הזאתי עד הזמן האחרון ...אני מוזיקאי ושחררתי את השיר הראשון שלי...והוא הצליח, מה שפתח לי דלת ענקית לעתיד ורוד,מה שקרה כתוצאה מזה...זה שנהיה לי המון מה להפסיד, היה התקף פאניקה וחרדה יומית שנמשכת כבר חודש כאשר כול יום אני "מדמיין" סיטואציות בהן הכול נהרס,הכול משתבש,והגרוע מכול קורה,מה שכמובן הורס לי את הימים ודן אותי לסחרחורות ולמעי רגיז הלכתי לרופאי עיניים,גסטרו,אף אוזן גרון ...לא נמצא כלום זה פסיכוסומאטי לחלוטין,תרגלתי את שיטת לינדן וזה עוזר מעט להתגבר על החרדה עצמה אך בכלל לא על החסימה הרגשית כמובן. בפועל אני במצב הכי טוב שהייתי בו מיימי ,יש לי את הזמן המקום והציוד לעשות את שאני רוצה,כלכלית אני לא דואג,יש לי חברה שעומדת לצידי ותומכת בי,יש לי חברים שתומכים,ומשפחה שתומכת גם כן,יש לי דירה חמודה,והעבודה הקשה שהשקעתי מתחילה להתגשם בצורת מחמאות ואופציות מעבר לים ובארץ. אני הבנתי שכילד ,בגלל חסכים מסויימים מהילדות שלי למדתי כנראה לצפות לרע על מנת לא להתאכזב,ובכך ש"שמרתי על עצמי" יצרתי חסימה רגשית שכאדם בוגר לא משרתת אותי יותר,ההפך. רוב הפסיכולוגים שפגשתי היו מהנהנים,צמודי שעון,שרק רושמים הרבה ,אומרים מעט,ומחייבים הרבה מאוד. פסיכיאטרים לדעתי הם מהירים עם היד על ההדק של הכדורים,מצב שאני שואף לא להגיע אליו. הייתי מעוניין לקבל המלצה על בעל מקצוע שיכול לעזור לי גם עם החרדות וגם עם החסימה הרגשית. תודה.

אני מודה לך,אני מתכוון להצליח! כמו כן באמת אם למישהוא יש המלצה על מטפל טוב בתחום מוזמן לשלוח מייל ל: [email protected] תודה,בריאות ואושר לכם!

דר' יקר, לאחר ביקור אצל רופאת המשפחה, שבו גוללתי את צפני ליבי, באופן לא מפתיע הופנתי לטיפול פסיכולוגי. פניתי כנדרש למוקד של קופ"ח כללית וקיבלתי רשימה של מטפלים פוטנציאלים. צימצמתי את הרשימה לפסיכולוגים קליניים בלבד, לעניות דעתי פסיכולוג הוא לא טכנאי מוחות ואם לא מתאים לך השירות אז פשוט תלך לנותן שירות אחר. מה שמעלה את הבעיה, איך אני יכול לדעת מי מתאים לי ומי לא? איך בכלל ניתן לברר דבר כזה? בתודה מראש, א.

את חיי הריקים ומעבירים אותם בקרטון לחלל אחר

אודי מרגישה כ"כ רע בזרות ונתק מוחלט מעצמי רק לפני שעה התחלתי לארוז ומחר בבוקר אני עוברת לא מרגישה שום התרגשות שום ציפיה שום סגירה שום קשר עם ההוה העבר או העתיד רוצה לחדול ולמות לא מצליחה להתמודד עם כלום לא תהיה שום התחדשות אין לי שום עתיד שום דבר לא מצפה לי נסגר עלי עולמי אין חגיגות אצלי אין שום דבר רק בדידות וחרדה אינסופית וריק תהומי שאין לו גבול והוא רק הולך ומתעצם. מצטערת שאני חיה אין לי כוחות יותר רוצה לפרוש מהמאבק.

רפאים יקרה, מנסה למצוא קצת מילים, אבל לא מצליח לי כל כך, אז באתי להתישב איתך כאן(או בכל מקום אחר) בשקט, אני מקווה שזה בסדר.. ובנתיים, רק רוצה להוסיף עוד תקווה קטנה לימים בהירים יותר וסוערים פחות - עד כמה שניתן. שלך, גליה.

תודה לך גליה יקרה תמיד על נוכחותך המיטיבה והמלווה עכשיו יש לי אינטרנט (ובית שאני אוהבת ומתקשה להאמין ומנסה לעכל, בינתיים הכל בלגן כמו חיי- ארגזים וקירות לבנים...) ומקווה שאולי תהיה גם בסוף תקווה (מתוך הנחת יסוד כי תקווה היא דבר מדבק...) יש בך איזו נדיבות טבעית שמשרה הרבה טוב ושלווה. רפאים

רפאים יקרה, מקווה שבינתיים חלק מהקרטונים נפתחו ותכולתם כבר איכשהו בשימוש, גם אם טכני ולכאורה-על-פניו מנותק אדיש ונטול רגש ידוע. הלוואי שתוכלי לגלות ולחשוף בזהירות ולעינייך את המקום ההוא - אותו מקום שמצאת עבורו את המילים המדויקות כל-כך לך - מקום להפליג בשטחך. באופן חופשי ורגוע. ייחודי לך ורק לך. הלוואי שתאותר בך התשובה. שתמצא הגישה לפתרונים החבויים אי שם במבוכי הנפש. להקלה ומילוי. ושיהיה שם סיוע מספיק. ובינתיים, כן, קשה עד למאד להחזיק מעמד ולשרוד את הזמנים האנושים הללו של תחושות חסר וריקנות תהומיות... היי בטוב, ולמען שינויים, חידושים ומעברים מבורכים ופותחי הזדמנויות, שלך, סוריקטה

אודי שלום. בשנה האחרונה הייתי בפסיכואנליזה לאקאניאנית. הפסקתי את האנליזה מתוך תחושת ייאוש קשה שהלכה וגדלה. חשתי כי לאורך הטיפול כולו נוצרו בי הבנות חשובות ומשמעותיות לגבי עצמי אך איתן הלך הסבל וגדל... אני כבר זמן מה מנסה למצוא מטפל חדש ולא מצליחה. יתכן וזה קשור לתהליך הפרידה מהאנליטיקאי הקודם.. אך בכל זאת, אני מוצאת את עצמי זקוקה לטיפול ולא מצליחה (מכל סיבה שאתה יכול רק לחשוב עליה - למצוא לעצמי מטפל חדש). הבחירה שלי באנליזה לאקאניאנית הייתה מתוך סקרנות בעיקר, ועכשיו אני תוהה האם להמשיך באנליזה או שמא לפנות לטיפול מסוג אחר? (מכיוון שאני עצמי סטודנטית בתחום ומטפלת בעצמי אני מכירה את רוב הגישות הרווחות ועדיין לא מצליחה למצוא לעצמי את מה שהכי נכון).

אודי. אז אין כזה דבר טיפול נכון. אין מטפל נכון. אולי גם אין מטופלים נכונים. כן, לאקאן זה לא קל. אבל הוא בהחלט מספק משהו. אולי גם את הסקרנות שלי. אבל החלטתי שבינתיים הוא יספק את אותה הסקרנות אבל רק מבחינה אינטלקטואלית. חשבתי כל הזמן שהפסיכואנליטיקאי שלי צריך להיות הכי חכם. הכי נחשב. הכי מוכר ומוערך בתחומו. שיהיה הכי. למה? אי אפשר ללכת סתם לפסיכולוג? למה ללחוץ ככה וללכת להכי הכי? הרי בכל מקרה כולם שונים. כולם למדו. בערך אותו דבר. בסופו של דבר הרי כולם עושים בתוככי הקליניקה (אגב למה כולן ממוקמות מתחת לפני הדמה, פרטרים בת"א חזרו לאופנה?) מה שמתאים להם. אבל פסיכואנליטיקאי צריך להיות גם סתם איש נחמד. לחייך. להתייחס יפה. לא רק להתאמץ לשוחח עם אותו סובייקט שסוע... עם הלא מודע. מרוב המאמץ השלו להאיר את הסובייקט השסוע שלי נעלמתי אני. פרדוקס? קמתי בבוקר. שמחתי לראות את התשובה. משהו קטן גרם לי לקבוע פגישה עם אנליטיקאי חדש. (ד"ר! פעם ראשונה אצל ד"ר!! ולא לאקאניאיני). אבל עכשיו אני צריכה ללכת ובעצם בא לי שהוא יספר לי על עצמו. ולא אני על עצמי. שימש.

אני מבקש לדעת ומתעניין לדעת מיהו נירופסיכולוג והיכן אפשר לעשות את האבחון הזה מודה מראש למתעניינים ולעונים!!!!!!!

אודי שלום בעקבות בירור פסיכיאטרי (לשלילת דיכאון) שערכתי לבני (בן 14) הומלץ כי יעבור טיפול אצל פסיכולוג המתמחה ב-CBT , פניתי למכון פסיכולוגי (שרופא הילדים אמר לי כי הוא נחשב לטוב)לברר אם יש כזה בארסנל שלהם, מסרתי תמצית אפיון של בני ואת המלצת הפסיכיאטר, וכעבור מספר ימים קבלתי פניה מאחד מעובדי המכון לתיאום פגישת היכרות של ההורים איתו. אתמול נערכה הפגישה שארכה כשעה וחצי, הוא הותיר בנו התרשמות חיובית, דהיינו אישיות נעימה שיכולה להתאים לבני,ונראה שהבין את הבעייתיות בהתנהלות של בני ואת מקורה, אולם התברר לי כי הוא אינו פסיכולוג ומטבע הדברים לא התמחה ב-CBT,ואני די מתלבטת לגבי הבחירה שלו כמטפל בבני. מה דעתך ? בתודה טלי

קצת מוזר לי לכתוב כאן.. כאילו "את מי זה מעניין"? אך מרגישה צורך וסליחה מראש על חוסר הארגון. אני לא בדיוק כאן ולא בדיוק בכל מקום אחר (גם לא בתוך עצמי..) אז הייתי אצל פסיכיאטר שאבחן דכאון מג'ורי. מזה בדיוק חששתי. מאבחנה ומתיוג. וזה עוד כשניסיתי להסתיר.. מה שגרם לעוד אבחנה..- פראנואידית . אז למרות הקושי אני עכשיו עם תרופות שאולי עוזרות אבל מבודדות ומשבללות . מחזקות את התחושה של חלימה בהקיץ - של -- לא בדיוק להיות פה. מרגישה את האנשים עויינים (פראנויה ?) ובצדק. כי לא מתפקדת הכי טוב. אבל הכי נורא שגם אותה. רוצה להפסיק ורוצה שהיא לא תוותר.. אבל היא לא מבינה ומוותרת. כביכול רואה שיפור ואפשרות להפחית את מספר המפגשים ואולי היא רוצה להפחית אותי בחייה? ואני לא יודעת איך להישאר לבד - רק עם כימיקלים ובלי תקווה שמשהו ישתנה כי נראה שהיא הרימה ידיים ואולי "תפשה טרמפ" על האמביוולנטיות שלי לגבי הטיפול ו.. אנה אני באה?????? מרגישה מלחמה בתוכי . רוצה שקט. רוצה שלווה. ואין. ואולי בכל זאת אודי, תוכל קצת לעזור לי? לילה שלוו.

קודם כל תודה. היה חשוב לי להרגיש שאני מובנת . התשובה שלך חידדה לי את המודעות לבעיה.. שאולי קשה לי להבין אותה כי מרגישה נזקקת ונעזרת בכל תחום בחיי. אנשים עוזרים גם אם לא מתבקשים לכך ישירות ממני, כי נראית להם מבולבלת/חסרת אונים/לא מרוכזת וכד'. וזו הרגשה מאד לא נעימה של נחיתות, של איטיות ולעיתים אף של פיגור וחריגות.. ולגבי ההודאה בנזקקות בפניה - זה אכן מאד קשה לי (מביך ומביש) מצד אחד ומצד שני מרגישה שגם כשאומרת/רומזת עלכך, שהיא מאד רוצה "לשחרר" אותי וקשה לה להשתכנע בעוצמות של הקושי . יכול להיות שהיא איבדה כבר את היכולת להקשיב לי? או שאני איבדתי לחלוטין את הקול שנטמע בחלל ובלתי נשמע?? ואולי אני לא קיימת ורק חושבת שאני קיימת??! לכן מאד מודה לך אודי שענית והתייחסת כי באיזשהו אופן אישרת את קיומי. מפחדת ממה שקורה לי

מיקה יקרה מצטערת שרק עכשיו מגיבה, מקווה מאוד שתראי את ההודעה הזו. אודי אמנם כבר אמר לך את זה, אבל אני רוצה שתדעי שגם אותי זה מעניין - מאוד. טוב שכתבת. כמוך, גם לי קשה מאוד מתיוגים ושמות למיניהם.. אני חושבת שזה עושה את החיים להרבה יותר קשים - מצד אחד.. מצד שני, אולי זה קצת מקל, כי יודעים מה הבעיה, ואז גם אפשר יותר להתכוונן להתמודדות איתה.. מכירה את המלחמה הזאת בין הצד שרוצה לצד שלא רוצה.. אני יודעת כמה קשה להיות במקום הזה, במיוחד כשלעיתים הצד שלא רוצה איכשהו מצליח קצת יותר להשתלט.. אני מכירה גם את הרצון והכמיהה שהיא תדע לבד- בעצמה, מה אני רוצה ומרגישה וחושבת.. שהיא תדע לבד כמה אני רוצה שהיא תמשיך להילחם איתי ובשבילי.. ואני יודעת כמה ההרגשה יכולה להיות מדהימה כשזה קורה.. כשהיא כן מצליחה להבין לבד את הרצון שלי.. אבל, וזה אבל גדול.. ההימור הזה מביא איתו סיכון רציני.. כי לרוב אנשים לא באמת יכולים ומצליחים לנחש את שקורה בבפנוכו שלנו.. וכשהיא מפספסת - הכאב גדול ביותר.. ולמדתי (גם אם אני עדיין לא לגמרי מיישמת תמיד) שעדיף לנסות ולהגיד לה.. את מה שאני רוצה שהיא תעשה.. ואני אגלה לך סוד - בסופו של דבר, השד לא כל כך נורא... ו.. מיקה.. זה הכי בסדר להזדקק.. אין בכך שום דבר רע.. אני יודעת שההרגשה יכולה להיות קשה מאוד.. אולי מין סוג של השפלה.. אבל זה לא באמת כך.. לא למי שמסתכל מהצד.. מגיע לך הכי בעולם שתרגישי טוב יותר, שתדעי שהיא רוצה להמשיך איתך, שהיא לא מוותרת ולא מתייאשת.. שהיא שם בשבילך.. ושאת יכולה להזדקק.. תשמרי עלייך שיר

תודה . אף פעם לא מאוחר להגיב... ותגובתך מאד חשובה לי. מוצאת את עצמי די קשורה אלייך , לשרית ול.. טימי (שמאד חסרה לי). חושבת עליכן ואוהבת אתכן וסליחה אם לא תמיד מגיבה ומפרגנת. בליבי אני איתכן . מקווה שאחזור לעצמי מתישהו..

שלום אודי ותודה על הקריאה. עברתי טיפול מאד עמוק במשך שנה עם מטפלת שהיתה מאד מעורבת. היא דמעה בהרבה מהטיפולים, אמרה לי דברי קרבה וצינה שאני מיוחדת עבורה, שאוהבת אותי. אני פתחתי תלות ועשיתי השלכה עצומה. היא טענה שהיא חווה מולי הזדהות השלכתית. לבסוף סימנו במריבה גדולה, היא אימה עלי בהפרת החסיון הרפואי, אם לא אפסיק להטריד אותה לדבריה. אני מצידי רציתי שהיא תקח אחריות על הטיפול ועל סיום מאד מאד קשה עבורי. היא התעלמה מהפניות הבודדות שלי אבל המשיכה לעבוד עם בני במקום ציבורי, דרכו הגעתי אליה מבראשית. האם היא יכולה להפר את החסיון? האם זה נכון לשתף אותי בקשיים שלה בתוך הטיפול ובכך שחווה הזדהות השההללכתית? האם ועדת האתיקה בוחנת ברצינות שאלות אתיות שעולות, או שיש יותר נטייה להגן על הפסיכולוגים? מאד אודה לך על תשובתך. אילת

ד'ר אודי בונשטיין שלום: בת 27 יש לי בעיות רגשיות מאוד חזקות כול מה שלא מוצוחן בעני אני תכף אומיד בוכה ומה אני אוכל לעשות שזה משחק אצלי תפגיד ראשי. ב-2.11.09 ביום שני אני עוברת אבחון לבעיות רגשיות שאלתי היא : מה זה אבחון לבעיות רגשיות אצל מבוגרים ? אודה לך על אזרתך ועם תוכל בבקשה לתת לי את צובתך בהקדם האפשרי בתודה מרואש .ע.

השקט הזה חונק. הורס מבפנים. לא מצליחה. חושבת שרוצה....

לא בטוחה שזה מה שנכון לי. זה מה שאני מצליחה. חייבת קצת לשחרר ולא יודעת!!!