פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, שבוע טוב. אני חדשה בפורום, קוראת את ההתכתבות בפורום מזה זמן מה והחלטתי לקפוץ למים ולהצטרף.מרגישה קצת פחד...אולי יותר מקצת פחד..ואולי קצת יותר מזה.. חיה בעולם פנימי מלא,עשיר וגדוש מאוד. עולם טוב, יפה, תומך,מגן,עןטף...הרי בעולם הפנטזיה הכל אפשרי..הלא כן ?? מי צריך את המציאות כפי שהיא??? קיים בכלל דבר כזה שקוראים לו מציאות???ואולי הכל דמיון ופנטזיה ?? וכסף, וכבוד,ויוקרה הם לא פנטזיה ?? ואולי.. "אחת האשליות הגדולות ביותר בודה ההתקשרות ,רק מי שאינו קשור יכול להתחבר למציאות" (סימון וייל ) ..אז למה כל כך עצוב לי בלב ???

אודי, אני מצטרפת זאת מהחוויה שלי, לשאלה ברמת העיקרון. מה זאת הריקנות הזאת בחיים שלנו..? אולי זאת כבר שאלה של השקפה..? זה הורס אותי, הנושא הזה. הורג. לפעמים זאת סיבה מספקת להפסיק לחיות. אך.. אולי החיים הם החיפוש..? אוף אודי :( ו.. הי :) התגעגעתי קצת.. :) יום מקסים לכולנו, ~נילי~

הי אודי, אתה שואל למה אני עצובה???...לא יודעת...אני מרגישה געגועים.. כהיהה למשהו שאין לו שם..שאין לו מילים..לא יודעת ..כאילו שאתה עומד לבד בחוף הים בזמן השקיעה מקשיב לגלים ,מריח את הריח החריף ,והלב מתכווץ מכאב..על מה ולמה???לא יודעת..ואז לאט לאט מתפשט לו בכל הגוף עצב תהומי,עצב אין סופי ,עצב כגודל ועומק האוקיינוס.. אתה מתבונן במי הים ומגלה שם את השתקפות הלב ,שמכווץ בגלל העננים האפורים, הכבדים שדוחסים ומכווצים אותו (את הלב ) רוצה לצעוק לעננים, הי הרימו את עיניכם כלפי מעלה וראו את אחיכם שממטירים מים,מרווים את העולם ומצמיחים חיים.. אתה נשאר לעמוד ..מרגיש את טיפות הדם הזורמות מליבך ..ואולי גם לך יש חום גבוה ..כמו לילד בן 30 ..ואולי גם אתה רוצה לבקש מאמא שתניח לך על הלב תחבושת..כמו אהוד בנאי בשירו...??? "יכול אתה לשמוע את צליל מחיאת שתי כפות-הידיים ,אך הראה נא לי את צליל מחיאת כף היד האחת"...(סוגיה מסוגיות סאנזן -זן ) ..."המציאות היא בין אנשים ,לא בתוכם".(ד"ר אודי בונשטיין ) אז למה חכמת הזן בכלל לא מנחמת אותי עכשיו???

שלום, אני חיילת בת 19 עוד מעט שנה בצבא. לפני הצבא היו ליבעיות נפשיות מאוד חמורות : חרדות ודיכאון והתעקשתי להתגייס למרות הכל ולא דיווחתי על כלום. העניין הוא שאני יחסית בסדר חוץ מעניין שנורא נורא מטריד אותי. אני בטוחה שאני חולה כבר המון זמן, למרות שממצאים יותר מדיי אין. יש ממצאים קלים מאוד גם לפני הצבא היתי מאושפזת ולהגיד את האמת לא היתי ילדה בריאה והיתי הרבה בבתי חולים. אני ממש בטוחה שמפספסים משהו רציני ואני עומדת למות, השאלה שלי אם אני היפוכונדרית או שזו בעיה רפואית. כי אני כל הזמן עייפה בטירוף, חלשה , חיוורת, ירדתי המון במשקל יש לי שלשולים מדיי פעם כאבי בטן, חום מדיי פעם מעל 38. ואת האמת שאני לא יודעת אם תסמינים אמיתיים יכולים להיווצר כתוצאה מהיפוכונדריה ממש חמורה. לקבן אני לא ילך כי אני מפחדת שיגלו את כל הבעיות שהיו לי לפני. אשמח לשמוע חוות דעת לעניין המשונה הזה...:)

אני סובל מחרדות ומעוניין לקבל המלצה על פסיכולוג קליני שיוכל לעזור לי להתגבר על הבעייה. אשמח לקבל המלצות.

ערב טוב . יש לי אח עם פיגור בינוני התחיל לפני שלושה שבועות טיפול בפרפינאן( 4 מ''ג)+ וסורקסאט. הילד התחיל לישון הרבה במשך היום וכן רוב הזמן פותח את הפה . שאלה האם זה ישפיע ( פתיחת הפה ) על הילד ומה אתה ממליץ לעשות איתו. תודה.

שלום רב לך פארג' איני יודע מדוע רשם הרופא את התרופה , מה היו הסימפטומים מהם סבל אחיך , מה היו שיקולי דעתו ואבחנתו.חשוב לדווח לרופא שרשם את התרופה על העובדה שתארת שאחיך ישן הרבה. לתרופה זו ישנן תופעות לוואי כמו לתרופות אחרות. הרופא יחליט על מסך הדיווח שלך עם להשאירו על טאותו מינון תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני יודעת לומר ובודאות שאני מוגדרת כלוקה בפוסט טראומה בזמן האחרון המצב רק הולך ומחמיר והמראות הנגלים לעיני שוברים אותו ומפריעים לי]תיפקוד היומיומי שלי כאישה עובדת כאמא וכאשתו של בעלי. המצוקה הזו רק הולכת וגוברת ואני חוששת אפילו לפגוע עצמי צריכה עזרה

שלום רב לך, מהמעט שכתבת יתכן והטראומה שעברת לא עובדה כראוי. אשמח לבדוק עימך את הנושא גם בטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב אני בן 29, אני סובל מחרדות מזה כארבע שנים, זה התחיל אחרי שעישנתי סמים קלים (הידרו וכאלה בארהב) ומאז יש לי פחדים ולחצים נפשיים שממש מפריעים לי לחיות כמו פעם, אני הרבה פעמים פוחד למות למשל כשאני מנסה לעשות ספורט וכשהדופק שלי עולה אני כל הזמן נוגע ובודק את הדופק ומפחד שיקרה משהו ולכן אני כבר כמעט ולא עושה ספורט כמו כן אני כמעט ולא רואה חברים או יוצא למסיבות או למקומות אחרים מלבד ללימודים שלי מפאת פחד שאקבל התקף חרדה או משהו דומה לידם, קשה לי לישון בלילה וכו... , טופלתי שנתיים בבריאות הנפש בכדורי רסיטל (נראה לי שקוראים לכדור גם ציפרמיל) ואחר כך הפסקתי כמו כן אני לוקח בשנה האחרונה בממוצע פעם אחת בחודש כדור קלונקס לאחר שמשהו חרדתי קורה לי ולפני בחינות חצי כדור ,בנוסף בחודשיים האחרונים אני הולך פעם בשבוע לדיקור סיני ולביו פידבק אבל אני לא משוכנע שזה עוזר. מה עליי לעשות אני מרגיש שמערכת הבריאות לא מטפלת בי ושאין תקווה לטיפול בדבר הזה חיי השתנו בצורה קיצונית מאז שזה התחיל ואני ממש מתקשה להינות מהחיים. איכות חיי ירדה בצורה ניכרת. מה האפשרויות שלי לטיפול בבעיה כמו כן איך היית מגדיר את הבעיה הזאת מבחינה רפואית? כמו שכבר ציינתי אני עושה ביו פידבק כבר בערך 6 מפגשים ואני לא משוכנע שזה עוזר, תוך כמה זמן צריך להרגיש שיפור וכמה עוד מפגשים עליי לעשות (בערך) והאם יש לך אולי פתרונות נוספים לבעיה שלי

שלום רב לך אמיר ממכתבך עולה כי אכן טופלת תרופתית במה שאמור לעזור כמו כן בביופידבק. לגבי התרופה התמונה ברורה לי, לגבי הטיפול בביופידבק התמונה אינה ברורה מאחר וחשוב שהטיפול יעשה על ידי איש מקצוע מוסמך בעל הכשרה מתאימה ונסיון קטע זה אינו ברור לי. חשוב כי הטיפול יהיה מבוסס על פסיכותרפיה אינטגרטיבית קוגניטיבית התנהגותית .. אשמח לשוחח עימך בנושא 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן. איני יודע

בקשר לביו פידבק אני עושה את זה דרך כללית רפאוה משלימה עם מטפל שעובד שם וגם יש לו מרפאה פרטית משלו אבל בכל אופן אני בא למרפאה של כללית רפואה משלימה שם הוא עובד פעם בשבוע אז אני מניח שהוא איש מקצוע מתאים. לא?

ד"ר יגאל גליקסמן שלום, אני סובלת מזה מספר שנים בכל יום מסחרחורות כאבי ראש, צוואר וגב עליון..זאת בעקבות תאונות דרכים שעברתי בשש השנים האחרונות. עשיתי את כל הבדיקות האפשריות ולא מצאו את הסיבה לכאבים אלו. אני דיי מיואשת מהמצב ומרגישה שאני מסתובבת סביב הנושא יותר מידי זמן.. הופניתי לעשות טיפולי היפנוזה וביופידבק (עד עכשיו עשיתי כ-2 טיפולים) ואני דיי סקפטית לגבי העניין. למרות שאני אכן מאמינה בקשר של גוף ונפש וכיוצא בזה. אני ממש מתלבטת אם כדאי להמשיך לכיוון הזה או לחקור את הנושא לכיוונים שונים אחרים. בנוסף, אמרו לי שככה"נ התאונות שהיו לי הן קרו בעקבות בעיות נפשיות שקיימות אצלי מילדות(מה שהיה לי קשה לעכל מידע זה). אשמח אם תוכל לסייע לי...

שלום רב לך חן, על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית והכוונה נכונה אני זקוק ליותר פרטים. תוכלי ליצור עימי קשר לנייד שלי 0546670570 ואשמח לשוחח עימך. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אני בת 33 אמא ל3 ילדים אהובים אני רוב הזמן עצבנית וחסרת סבלנות מרגישה עומס בהתמודדות עם ילדיי מרגישה שנמצאת במעגל קסמים של עומס + עומס רגשי---עצבנות וחוסר סבלנות כלפי ילדי ------- רגשות אשמה וחרדות עקב כך -----ניסיון להשתנות שמחזיק זמן קצר.. וחוזר חלילה הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי כעת אין לי אפשרות כלכלית זה מבחינתי מותרות על אף שאני מרגישה שאני זקוקה לכך. אני בחרדות מההשלכות של מצבי על ילדיי. כל פעם חושבת שזה תקופה עמוסה וזה יעבור אך זה לא חולף. מיותר לציין את ההשלכות של מצב רוחי על היחסים עם בעלי. האם אני בדכאון וזקוקה לטיפול תרופתי? רק המחשבה על כך מעוררת בי חרדה... אנא עזרתך תודה.

אודי שלום, אני מקווה שזהו המקום הנכון לשאול את זה. אני הרבה זמן מנסה למצוא אם יש קשר בין מחלת הסוכרת לתחושת השייכות החברתית של החולים. בשביל לעשות את זה, אני צריך קודם למצוא הגדרה לשייכות חברתית. אשמח אם תוכל לעזור לי בנושא זה. אני גם מנסה למצוא פרמטרים למדידת שייכות חברתית, אם קיימים כאלו. אשמח גם למידע על בעיות אחרות שגורמת הסוכרת (כמו למשל דיכאון). בתודה, אופיר.

למען האמת, אני לא סטודנט ואין לי גישה ל"אלף", אבל מצאתי את מה שחיפשתי. תודה, אופיר.

הי, כסוכרתית מגיל צעיר מאד אני תוהה מה מניע אותך לחפש קשר כזה? סקרנית לשמוע!

הי אודי וכולם, בשבועות האחרונים מרגישה שהמילים חומקות... לא מצליחה לבטא אפילו משפט בעל משמעות אבל כן כאן לפעמים וקוראת ומשתתפת בלב סליחה לכולם. בעיקר לנילי, שרית, שיר ומיקה שהביאו לכאן הרבה כאב ולא יכולתי לכתוב אליכן.וגם לך רפאים שהתעניינת ושאלת. י.

יקרה, באמת חסרו לי המילים שלך, יפות, נבונות ובעיקר קולעות. את יודעת, גם כשאינך כותבת, תמיד יש לי תחושה שאת בסביבה, קוראת, מזדהית, ותומכת - גם אם בשקט. אין לי ספק שהמילים עוד יגיעו- את לא תוותרי עליהן.(גם אנחנו לא.) עדיין איתך, גליה.

מאד מרגש לקרוא. המון תודה. תמיד יש לך מילים טובות לכולם כאן. ומה שלומך את? מה איתך בימים אלו? י.

ילדה ואישה, אתחיל במה שיודעת הכי טוב - "מהן המילים, אם לא שתיקה?" זה הכי בסדר בעולם.. שיהיו זמנים כאלה.. שאין מילים.. ושלא מצליחים להרכיב משפטים.. זה הכי בסדר לשתוק - כשמרגיש לך שזה מה שנכון, או כשזה הדבר "היחידי" שמתאפשר.. הנה כתבת כמה מילים, שדווקא אומרות לא מעט.. תודה שאכפת לך, גם כשקשה לך.. מקווה שיוקל לך, שתמצאי את המילים שאת רוצה וצריכה - בזמן שלך.. קודם כל בשביל עצמך.. שיר

זה מאד משמעותי לי.וכן, שתינו כבר דיברנו שירים פעם. אני קוראת כאן ורואה כמה קשה לך ומה עובר עליך (וזה בטח רק קצהו של קצה) ובכל זאת באת. ובכל זאת את כאן. כמה מיוחדת ומדהימה את, אני ממש מתרגשת תודה י.

הי, רע מאד עכשיו. היא גירשה אותי מהטיפול. לא האמנתי שזה יקרה. אני כאן לבקש תמיכה כי ממש לא בטוחה שאצליח לעבור את זה (ולא בטוחה שרוצה). למי שיש כוח להתכתב עם מפלצת נוראית היסטרית תלותית דוחה איומה משוגעת ואובדנית... תודה . אפשר כאן ואפשר גם במייל... [email protected]

היא הכירה מראש, היא שמעה על כל מה שקרה בטיפולים הקודמים, היא הבטיחה שהיא תמנע את זה וכאן זה לא יקרה. ובכלל לא חשבתי שעשיתי משהו נורא, והיא הודיעה טלפונית שהטיפול נגמר. מאז אני מאביסה את עצמי בתרופות הרגעה, אלכוהול, אוכל, תרופות שינה, פוגעת בעצמי פיזית... אני לא מאמינה שזה קרה. בטחתי בה. סמכתי עליה. ועכשיו אנשים שאני משתפת במה שקרה אומרים לי שהייתי נאיבית, שזה "רק טיפול" שזה קשר שמבוסס על כסף. שברור שימאס לה. אז למה אני כל פעם מחדש משכנעת את עצמי שאפשר לבטוח?

גלי יקרה, אתך מכל הלב, לא יכולתי לקרא אותך ולא להגיב, גלי- מכל מה שרשמת על עצמך, אני יכולה להבטיח לך, שלכולנו, אבל לכולנו יש קצת, ואולי גם הרבה ממה שכתבת על עצמך. לפעמים אני סופר מפלצת(ללא שליטה) הסטרית(חבל על הזמן) תלותית (אלא מה!!) וכו וכו.. ומכאן אני נככנסת לקטע של התלבטות אם אני בכלל שפויה. (לפעמים אני חושבת שלא). אבל אולי בכל זאת, אני נזקקת לטיפה של שפיות כדי להבין שכל האמצעים,(שציינת)הם עוד דרך בדרך למדרון. ודוקא את גלי, שמאופן התגובות שלך לאחרים, וההודעות שלך בכלל, את מצליחה להעביר מסר של שפיות ויציבות, שלא לדבר על נתינה ותמיכה עם אותן המילימ המיוחדות לך בלבד. בעצם אני לא יודעת מה אני רוצה לכתוב לך, אז אולי רק לבקש ממך שתשמרי על עצמך, והגשם הזה שיורד ללא הפסק, עושה טוב למצב הרוח שלי, הלואי ואצליח להדביק גם אותך... שלך, גליה.

הי גליה תודה שכתבת. לפעמים אני מרגישה שיש לי כמו לכולם קצת מכל החלקים הפחות בריאים, ולפעמים, כמו כשהאדם שאמור היה להיות הכי סבלני כלפי וכלפי החולשות שלי, מוותר... אז נדמה שיש רק אותן, את התכונות הנוראיות, ואינסוף מהן. תודה שאת מזכירה לי (או אומרת לי משהו שאפילו לא ידעתי), שלפעמים את שומעת מסר של שפיות בדברי, שיש עוד חלקים חוץ מאלו שמשתלטים עכשיו. אני משתדלת לשמור על עצמי. לפעמים לא בטוחה שמצליחה אבל באמת משתדלת. כשהתחיל הגשם הוא גם החייה משהו בי, אבל היום שוב דעכתי. להתגעגע אליה ולשנוא אותה. שכל דבר מעורר פלאשבקים ממנה וכדי להשקיט את הפלאשבקים אני מרגישה שאני צריכה להחשיך את הכל. מקווה שיעבור, אבל עדיין עצובה נורא. סליחה תודה. באמת. תודה גליה. מכל הלב גלי

גלי יקרה מאד, איני יודעת היכן את ברגעים אלו. מכאיב כל-כך, עדיין טרי כל-כך. גם לך, גם לה. משאיר בהלם וללא אוויר, מחסיר פעימות לב או מילים. כל-כך לא פרידה... מתארת לי אותך במקום שנע בין זעף עצום, חרדת-אימים, בהלה סיוטית של תלישות, ובין אדישות ובין שלווה והקלה מדומות ושיטוט בין עננים וכוכבי שמיים. זה עצוב. נורא עצוב. אני מאמינה שהדבר הכי אמפטי שיכולת לקבל בעיתוי שכזה כדי להתחבר ביחד היא פרשנות טובה ומדויקת. הסבר שמנסה למצוא למה היה, ככל הנראה, רגע בו נכרתה ברית דמים עם המפלצת. מדוע איזו מפלצת מכוערת שבפנים רעבה כל-כך, ומחבלת והורסת כל-כך, או אולי מקנאה כל-כך ופוגעת באופן כה לא הוגן בילדה יפה וקטנה אחת שבלב. ובכלל, איך מצליחים להפריד ולזהות שזו מפלצת שהיא אחד החלקים שבך. האם זה אכן כך? איזה בלבול מטריף. עד כמה שזה אולי נשמע מתמיה, מציאת הסבר, נבעט, צורב וקשה לתפיסה ככל שיהיה, בעיתוי נכון ועל ידי מישהו נכון (אפילו את מולך, או מול ייצוג פנימי של דמות מטפלת מן הכלים החלקיים שכבר רכשת, ויש לפעמים מצב להשתמש בהם), עשויה להועיל אף מעבר לערסול או חיבוק, שהם נהדרים, מקסימים, חיוניים-לא-מבוטלים, אבל לא תמיד מספיקים על באמת במקרים כאלה. כי אנחנו מעוניינים יותר בהפסקת אש, ופחות במעקפי חרדות. עימות מורכב ומכאיב. אעזוב ואניח לרגע לכובד. אשלח ליטוף עדין לילדה הרכה והעדינה, אחזיק קרוב ללב הפועם ראש קטן שלה. הלוואי שגלי הקטנה והחלשה שבפנים תוכל ותורשה להישען, בינתיים ומעת לעת, על גלי הגדולה ובעלת הכוחות שיודעת לחמול ולטפל ולהעניק ברוחב לב. יש, יש חלק משמעותי בגלי להאמין בו ולסמוך עליו, וכמה רואים את היופי הזה כאן במלוא הדרו. האם תוכלי לא לבגוד בו, בחלק התומך, ולתת מן הקסם והטוב גם לך ובגלוי? הלוואי שבבוא העת תוכלי להתאושש קצת ובסופו של דבר לקחת גם אירוע קורע כמו זה לכיוונים מצמיחים. זמן… ומי יודע, יש משאלות שיכולות להתגשם. אולי אולי והלוואי. נושאת תפילתי, כי באמת מגיע לך. כמובן, ואין ספק שזה מעצבן, לעזאזל, כאשר צריכים להתגבר על הקושי ליזום עצמאית כל מיני כיוונים כשהמשאלות ממאנות, מאד ממאנות… מאד מאד לא קל. מאד לא פייר. יודעת... Take care, ונסי עד כמה שידך משגת לשמור על היש ומה שלא אבד. בעדך, סוריקטה

שלום לך מלאך קסום כמה התגעגעתי לרחש כנפייך, לליטופייך, למבט עינייך. כמה התגעגעתי אליך אוי סוריקטה. אם יכולת להיות כאן ולראות כמה דמעות צנחו על המקלדת . כמה הרגשתי אותך לידי. גם דאגתי, ודואגת לשלומך. תוהה היכן את, לא רק במובן הפיזי, אלא גם היכן נמצאת נפשך היקרה. זוכרת, חושבת על דברים שכתבת כאן, ודואגת לך. (רק מחשבה, שהעלמויות בפורום, יכולות לפעמים לנבוע מהחמרה בהרגשה וחוסר מסוגלות להיות עם הרגש הקשה או בכלל להיות עם אחרים, ולפעמים מההפך הגמור, מסוג של חיות ותחושה של מסוגלות "בחוץ" וחוסר צורך ב"תחליף" וירטואלי. וקשה מכאן לא לדעת איך לפרש את השתיקה). קלעת כל כך בדברייך אני " במקום שנע בין זעף עצום, חרדת-אימים, בהלה סיוטית של תלישות, ובין אדישות ובין שלווה והקלה מדומות ושיטוט בין עננים וכוכבי שמיים" אלו המילים שהיו חסרות לי. איפה מצאת אותן? אבל רק בקצוות אני משוטטת , עולה על מטוס סילון מקצה לקצה. אלו קצוות נוראיים הם. חושבת על דברייך, כמה עיניה הרכות היו עוזרות לי יותר מפרשנותה הכועסת. כאילו סתירה בגוף הדבר, כאילו ברורה לי הפרשנות אבל לא הגיונית בעיני. איך זה יכול להיות? אני מבינה מה היא מרגישה אבל אני לא מבינה איך היא יכולה להרגיש ככה? אולי הבילבול הזה אומר שעוד לא הגעתי לפרשנות הנכונה. אבל תמיד יש אחת כזאת, פרשנות שיכולה להרגיע? גם לניצול שואה יכולה להיות פרשנות מרגיעה למה שקרה לו? (מקווה שאינני מעוררת כעס, זו לא השוואה, רק ניסיון לתת דוגמה ברורה), אולי יש דברים שאי אפשר להסביר? אני מקווה שאת מרגישה, משם ועד לכאן, כמה שאת חשובה. אני כבר לא יודעת למה לייחל, אבל דברייך "לשמור על היש", גם הם תזכורת חשובה, כי בסערת הכאב אני מרגישה שהרבה ממה שהושג גם עלול להאבד. מרשה לי לנסות להחזיק אותך, את מילותיך, איתי, גם שם בחוץ? כל המילים שקיבלתי ממנה עכשיו מרוסקות ומעוכות. נקרעו, הוכתמו והושחתו. כמה נורא שזה מה שנשאר. שהיה עדיף כבר אם לא היה הדבר... שלך, אוהבת מאד גלי

יש משהו שאני לא מבין, נניח שאדם מחליט להשים קץ לחייו לאחר בחינה מדוקדקת של כל דרכי הפעולה העומדות לפניו ובכל אשר הוא פונה הוא לא רואה דרך אחרת להתמודד עם הסביבה עם הפגמים הקרעים שבו. לעניות דעתי אין החלטה זו נובעת מפחדנות או לחליפין קריאה לעזרה. זו החלטה קשה קרה מחושבת מוקפדת ומתוכננת, שלא מתקבלת כלאחר יד (להוציא מקרים של משבר תהומי עקב אירוע בודד). ולאחר שנהגתה אני לא רואה כל דרך לסגת ממנה, זה שער הזהב וכל השאר מחוויר לעומתו. ועכשיו למה שאני לא מבין, מדוע גורמים חיצוניים, זרים לעולם הפנימי (רופאים, פסיכולוגים, משפחה וכו...) מנכסים לעצמם את הזכות להתערב? מה הם מבינים יותר טוב מאותו אדם שכל חייו הם מסכת בלתי נגמרת של שקרים, ונמאס לו לשקר שהכל בסדר משסכת החיוכים והאדיבות מכבידה עליו כל יום יותר ויותר. מה נותן להם את הזכות לקבוע מה נכון ומה לא? מאיפה החוצפה להתנשא ולהגיד שזה הכל עניין של הפרשות כימיות במוח (למרות שזה נכון, אבל זה לא העניין) איפה החירות? איפה חופש הבחירה? אם שוללים מהאדם את החירות על נפשו וכובלים אותה בסד של תרופות ואנליזות, במה שופר מצבו של אותו אדם?

הי, בשבוע הבא אני עומדת לסיים טיפול קצר מועד של 12 מפגשים. אני מתלבטת אם לקנות מתנה קטנה (עציץ, לדוגמא) לכבוד הסיום. הטיפול היה מוצלח, אמנם, אבל אישית, אני שונאת לקנות מתנות מכל סוג שהוא. שונאת את ההתלבטות מה לתת, ושונאת את המבוכה שבקבלת המתנה. לגבי מתנות אישיות יותר, כמו שיר או יצירה אישית - אני לא מוכשרת בתחומים אלו. אשמח לשמוע אם מקובל לתת מתנה בסוף טיפול, או נכון יותר, האם זה עלול להתפרש כחוסר טאקט אם לא אתן. תודה, רינת

אודי שלום, אני לא יודעת איך ומה לכתוב ואם יש טעם לכל זה, אני לא יודעת אם טיפול מוצלח ככל שיהיה יכול לעזור לגישה הבסיסית שהחיים לא שווים בכל מקרה. חבל שאי אפשר לעשות דליט בחיים האמיתיים. קונטרול A קונטרול DEL ושלום.

שלום אני בן 26. את חיי הבוגרים העברתי בנטייה "להרוס" לעצמי מצבי שמחה. זה מגיע מתוך חסימות רגשיות שבניתי לי מהעבר שלי כילד. תמיד הייתי מגדיר את עצמי כאדם קיצוני וחייתי עם זה יחסית לעכשיו בצורה נורמאלית,לא שמתי מספיק לב לתופעה הזאתי עד הזמן האחרון ...אני מוזיקאי ושחררתי את השיר הראשון שלי...והוא הצליח, מה שפתח לי דלת ענקית לעתיד ורוד,מה שקרה כתוצאה מזה...זה שנהיה לי המון מה להפסיד, היה התקף פאניקה וחרדה יומית שנמשכת כבר חודש כאשר כול יום אני "מדמיין" סיטואציות בהן הכול נהרס,הכול משתבש,והגרוע מכול קורה,מה שכמובן הורס לי את הימים ודן אותי לסחרחורות ולמעי רגיז הלכתי לרופאי עיניים,גסטרו,אף אוזן גרון ...לא נמצא כלום זה פסיכוסומאטי לחלוטין,תרגלתי את שיטת לינדן וזה עוזר מעט להתגבר על החרדה עצמה אך בכלל לא על החסימה הרגשית כמובן. בפועל אני במצב הכי טוב שהייתי בו מיימי ,יש לי את הזמן המקום והציוד לעשות את שאני רוצה,כלכלית אני לא דואג,יש לי חברה שעומדת לצידי ותומכת בי,יש לי חברים שתומכים,ומשפחה שתומכת גם כן,יש לי דירה חמודה,והעבודה הקשה שהשקעתי מתחילה להתגשם בצורת מחמאות ואופציות מעבר לים ובארץ. אני הבנתי שכילד ,בגלל חסכים מסויימים מהילדות שלי למדתי כנראה לצפות לרע על מנת לא להתאכזב,ובכך ש"שמרתי על עצמי" יצרתי חסימה רגשית שכאדם בוגר לא משרתת אותי יותר,ההפך. רוב הפסיכולוגים שפגשתי היו מהנהנים,צמודי שעון,שרק רושמים הרבה ,אומרים מעט,ומחייבים הרבה מאוד. פסיכיאטרים לדעתי הם מהירים עם היד על ההדק של הכדורים,מצב שאני שואף לא להגיע אליו. הייתי מעוניין לקבל המלצה על בעל מקצוע שיכול לעזור לי גם עם החרדות וגם עם החסימה הרגשית. תודה.

אני מודה לך,אני מתכוון להצליח! כמו כן באמת אם למישהוא יש המלצה על מטפל טוב בתחום מוזמן לשלוח מייל ל: [email protected] תודה,בריאות ואושר לכם!

דר' יקר, לאחר ביקור אצל רופאת המשפחה, שבו גוללתי את צפני ליבי, באופן לא מפתיע הופנתי לטיפול פסיכולוגי. פניתי כנדרש למוקד של קופ"ח כללית וקיבלתי רשימה של מטפלים פוטנציאלים. צימצמתי את הרשימה לפסיכולוגים קליניים בלבד, לעניות דעתי פסיכולוג הוא לא טכנאי מוחות ואם לא מתאים לך השירות אז פשוט תלך לנותן שירות אחר. מה שמעלה את הבעיה, איך אני יכול לדעת מי מתאים לי ומי לא? איך בכלל ניתן לברר דבר כזה? בתודה מראש, א.

את חיי הריקים ומעבירים אותם בקרטון לחלל אחר

אודי מרגישה כ"כ רע בזרות ונתק מוחלט מעצמי רק לפני שעה התחלתי לארוז ומחר בבוקר אני עוברת לא מרגישה שום התרגשות שום ציפיה שום סגירה שום קשר עם ההוה העבר או העתיד רוצה לחדול ולמות לא מצליחה להתמודד עם כלום לא תהיה שום התחדשות אין לי שום עתיד שום דבר לא מצפה לי נסגר עלי עולמי אין חגיגות אצלי אין שום דבר רק בדידות וחרדה אינסופית וריק תהומי שאין לו גבול והוא רק הולך ומתעצם. מצטערת שאני חיה אין לי כוחות יותר רוצה לפרוש מהמאבק.

רפאים יקרה, מנסה למצוא קצת מילים, אבל לא מצליח לי כל כך, אז באתי להתישב איתך כאן(או בכל מקום אחר) בשקט, אני מקווה שזה בסדר.. ובנתיים, רק רוצה להוסיף עוד תקווה קטנה לימים בהירים יותר וסוערים פחות - עד כמה שניתן. שלך, גליה.

תודה לך גליה יקרה תמיד על נוכחותך המיטיבה והמלווה עכשיו יש לי אינטרנט (ובית שאני אוהבת ומתקשה להאמין ומנסה לעכל, בינתיים הכל בלגן כמו חיי- ארגזים וקירות לבנים...) ומקווה שאולי תהיה גם בסוף תקווה (מתוך הנחת יסוד כי תקווה היא דבר מדבק...) יש בך איזו נדיבות טבעית שמשרה הרבה טוב ושלווה. רפאים

רפאים יקרה, מקווה שבינתיים חלק מהקרטונים נפתחו ותכולתם כבר איכשהו בשימוש, גם אם טכני ולכאורה-על-פניו מנותק אדיש ונטול רגש ידוע. הלוואי שתוכלי לגלות ולחשוף בזהירות ולעינייך את המקום ההוא - אותו מקום שמצאת עבורו את המילים המדויקות כל-כך לך - מקום להפליג בשטחך. באופן חופשי ורגוע. ייחודי לך ורק לך. הלוואי שתאותר בך התשובה. שתמצא הגישה לפתרונים החבויים אי שם במבוכי הנפש. להקלה ומילוי. ושיהיה שם סיוע מספיק. ובינתיים, כן, קשה עד למאד להחזיק מעמד ולשרוד את הזמנים האנושים הללו של תחושות חסר וריקנות תהומיות... היי בטוב, ולמען שינויים, חידושים ומעברים מבורכים ופותחי הזדמנויות, שלך, סוריקטה

אודי שלום. בשנה האחרונה הייתי בפסיכואנליזה לאקאניאנית. הפסקתי את האנליזה מתוך תחושת ייאוש קשה שהלכה וגדלה. חשתי כי לאורך הטיפול כולו נוצרו בי הבנות חשובות ומשמעותיות לגבי עצמי אך איתן הלך הסבל וגדל... אני כבר זמן מה מנסה למצוא מטפל חדש ולא מצליחה. יתכן וזה קשור לתהליך הפרידה מהאנליטיקאי הקודם.. אך בכל זאת, אני מוצאת את עצמי זקוקה לטיפול ולא מצליחה (מכל סיבה שאתה יכול רק לחשוב עליה - למצוא לעצמי מטפל חדש). הבחירה שלי באנליזה לאקאניאנית הייתה מתוך סקרנות בעיקר, ועכשיו אני תוהה האם להמשיך באנליזה או שמא לפנות לטיפול מסוג אחר? (מכיוון שאני עצמי סטודנטית בתחום ומטפלת בעצמי אני מכירה את רוב הגישות הרווחות ועדיין לא מצליחה למצוא לעצמי את מה שהכי נכון).

אודי. אז אין כזה דבר טיפול נכון. אין מטפל נכון. אולי גם אין מטופלים נכונים. כן, לאקאן זה לא קל. אבל הוא בהחלט מספק משהו. אולי גם את הסקרנות שלי. אבל החלטתי שבינתיים הוא יספק את אותה הסקרנות אבל רק מבחינה אינטלקטואלית. חשבתי כל הזמן שהפסיכואנליטיקאי שלי צריך להיות הכי חכם. הכי נחשב. הכי מוכר ומוערך בתחומו. שיהיה הכי. למה? אי אפשר ללכת סתם לפסיכולוג? למה ללחוץ ככה וללכת להכי הכי? הרי בכל מקרה כולם שונים. כולם למדו. בערך אותו דבר. בסופו של דבר הרי כולם עושים בתוככי הקליניקה (אגב למה כולן ממוקמות מתחת לפני הדמה, פרטרים בת"א חזרו לאופנה?) מה שמתאים להם. אבל פסיכואנליטיקאי צריך להיות גם סתם איש נחמד. לחייך. להתייחס יפה. לא רק להתאמץ לשוחח עם אותו סובייקט שסוע... עם הלא מודע. מרוב המאמץ השלו להאיר את הסובייקט השסוע שלי נעלמתי אני. פרדוקס? קמתי בבוקר. שמחתי לראות את התשובה. משהו קטן גרם לי לקבוע פגישה עם אנליטיקאי חדש. (ד"ר! פעם ראשונה אצל ד"ר!! ולא לאקאניאיני). אבל עכשיו אני צריכה ללכת ובעצם בא לי שהוא יספר לי על עצמו. ולא אני על עצמי. שימש.

אני מבקש לדעת ומתעניין לדעת מיהו נירופסיכולוג והיכן אפשר לעשות את האבחון הזה מודה מראש למתעניינים ולעונים!!!!!!!

אודי שלום בעקבות בירור פסיכיאטרי (לשלילת דיכאון) שערכתי לבני (בן 14) הומלץ כי יעבור טיפול אצל פסיכולוג המתמחה ב-CBT , פניתי למכון פסיכולוגי (שרופא הילדים אמר לי כי הוא נחשב לטוב)לברר אם יש כזה בארסנל שלהם, מסרתי תמצית אפיון של בני ואת המלצת הפסיכיאטר, וכעבור מספר ימים קבלתי פניה מאחד מעובדי המכון לתיאום פגישת היכרות של ההורים איתו. אתמול נערכה הפגישה שארכה כשעה וחצי, הוא הותיר בנו התרשמות חיובית, דהיינו אישיות נעימה שיכולה להתאים לבני,ונראה שהבין את הבעייתיות בהתנהלות של בני ואת מקורה, אולם התברר לי כי הוא אינו פסיכולוג ומטבע הדברים לא התמחה ב-CBT,ואני די מתלבטת לגבי הבחירה שלו כמטפל בבני. מה דעתך ? בתודה טלי

קצת מוזר לי לכתוב כאן.. כאילו "את מי זה מעניין"? אך מרגישה צורך וסליחה מראש על חוסר הארגון. אני לא בדיוק כאן ולא בדיוק בכל מקום אחר (גם לא בתוך עצמי..) אז הייתי אצל פסיכיאטר שאבחן דכאון מג'ורי. מזה בדיוק חששתי. מאבחנה ומתיוג. וזה עוד כשניסיתי להסתיר.. מה שגרם לעוד אבחנה..- פראנואידית . אז למרות הקושי אני עכשיו עם תרופות שאולי עוזרות אבל מבודדות ומשבללות . מחזקות את התחושה של חלימה בהקיץ - של -- לא בדיוק להיות פה. מרגישה את האנשים עויינים (פראנויה ?) ובצדק. כי לא מתפקדת הכי טוב. אבל הכי נורא שגם אותה. רוצה להפסיק ורוצה שהיא לא תוותר.. אבל היא לא מבינה ומוותרת. כביכול רואה שיפור ואפשרות להפחית את מספר המפגשים ואולי היא רוצה להפחית אותי בחייה? ואני לא יודעת איך להישאר לבד - רק עם כימיקלים ובלי תקווה שמשהו ישתנה כי נראה שהיא הרימה ידיים ואולי "תפשה טרמפ" על האמביוולנטיות שלי לגבי הטיפול ו.. אנה אני באה?????? מרגישה מלחמה בתוכי . רוצה שקט. רוצה שלווה. ואין. ואולי בכל זאת אודי, תוכל קצת לעזור לי? לילה שלוו.

קודם כל תודה. היה חשוב לי להרגיש שאני מובנת . התשובה שלך חידדה לי את המודעות לבעיה.. שאולי קשה לי להבין אותה כי מרגישה נזקקת ונעזרת בכל תחום בחיי. אנשים עוזרים גם אם לא מתבקשים לכך ישירות ממני, כי נראית להם מבולבלת/חסרת אונים/לא מרוכזת וכד'. וזו הרגשה מאד לא נעימה של נחיתות, של איטיות ולעיתים אף של פיגור וחריגות.. ולגבי ההודאה בנזקקות בפניה - זה אכן מאד קשה לי (מביך ומביש) מצד אחד ומצד שני מרגישה שגם כשאומרת/רומזת עלכך, שהיא מאד רוצה "לשחרר" אותי וקשה לה להשתכנע בעוצמות של הקושי . יכול להיות שהיא איבדה כבר את היכולת להקשיב לי? או שאני איבדתי לחלוטין את הקול שנטמע בחלל ובלתי נשמע?? ואולי אני לא קיימת ורק חושבת שאני קיימת??! לכן מאד מודה לך אודי שענית והתייחסת כי באיזשהו אופן אישרת את קיומי. מפחדת ממה שקורה לי

מיקה יקרה מצטערת שרק עכשיו מגיבה, מקווה מאוד שתראי את ההודעה הזו. אודי אמנם כבר אמר לך את זה, אבל אני רוצה שתדעי שגם אותי זה מעניין - מאוד. טוב שכתבת. כמוך, גם לי קשה מאוד מתיוגים ושמות למיניהם.. אני חושבת שזה עושה את החיים להרבה יותר קשים - מצד אחד.. מצד שני, אולי זה קצת מקל, כי יודעים מה הבעיה, ואז גם אפשר יותר להתכוונן להתמודדות איתה.. מכירה את המלחמה הזאת בין הצד שרוצה לצד שלא רוצה.. אני יודעת כמה קשה להיות במקום הזה, במיוחד כשלעיתים הצד שלא רוצה איכשהו מצליח קצת יותר להשתלט.. אני מכירה גם את הרצון והכמיהה שהיא תדע לבד- בעצמה, מה אני רוצה ומרגישה וחושבת.. שהיא תדע לבד כמה אני רוצה שהיא תמשיך להילחם איתי ובשבילי.. ואני יודעת כמה ההרגשה יכולה להיות מדהימה כשזה קורה.. כשהיא כן מצליחה להבין לבד את הרצון שלי.. אבל, וזה אבל גדול.. ההימור הזה מביא איתו סיכון רציני.. כי לרוב אנשים לא באמת יכולים ומצליחים לנחש את שקורה בבפנוכו שלנו.. וכשהיא מפספסת - הכאב גדול ביותר.. ולמדתי (גם אם אני עדיין לא לגמרי מיישמת תמיד) שעדיף לנסות ולהגיד לה.. את מה שאני רוצה שהיא תעשה.. ואני אגלה לך סוד - בסופו של דבר, השד לא כל כך נורא... ו.. מיקה.. זה הכי בסדר להזדקק.. אין בכך שום דבר רע.. אני יודעת שההרגשה יכולה להיות קשה מאוד.. אולי מין סוג של השפלה.. אבל זה לא באמת כך.. לא למי שמסתכל מהצד.. מגיע לך הכי בעולם שתרגישי טוב יותר, שתדעי שהיא רוצה להמשיך איתך, שהיא לא מוותרת ולא מתייאשת.. שהיא שם בשבילך.. ושאת יכולה להזדקק.. תשמרי עלייך שיר

תודה . אף פעם לא מאוחר להגיב... ותגובתך מאד חשובה לי. מוצאת את עצמי די קשורה אלייך , לשרית ול.. טימי (שמאד חסרה לי). חושבת עליכן ואוהבת אתכן וסליחה אם לא תמיד מגיבה ומפרגנת. בליבי אני איתכן . מקווה שאחזור לעצמי מתישהו..

שלום אודי ותודה על הקריאה. עברתי טיפול מאד עמוק במשך שנה עם מטפלת שהיתה מאד מעורבת. היא דמעה בהרבה מהטיפולים, אמרה לי דברי קרבה וצינה שאני מיוחדת עבורה, שאוהבת אותי. אני פתחתי תלות ועשיתי השלכה עצומה. היא טענה שהיא חווה מולי הזדהות השלכתית. לבסוף סימנו במריבה גדולה, היא אימה עלי בהפרת החסיון הרפואי, אם לא אפסיק להטריד אותה לדבריה. אני מצידי רציתי שהיא תקח אחריות על הטיפול ועל סיום מאד מאד קשה עבורי. היא התעלמה מהפניות הבודדות שלי אבל המשיכה לעבוד עם בני במקום ציבורי, דרכו הגעתי אליה מבראשית. האם היא יכולה להפר את החסיון? האם זה נכון לשתף אותי בקשיים שלה בתוך הטיפול ובכך שחווה הזדהות השההללכתית? האם ועדת האתיקה בוחנת ברצינות שאלות אתיות שעולות, או שיש יותר נטייה להגן על הפסיכולוגים? מאד אודה לך על תשובתך. אילת

ד'ר אודי בונשטיין שלום: בת 27 יש לי בעיות רגשיות מאוד חזקות כול מה שלא מוצוחן בעני אני תכף אומיד בוכה ומה אני אוכל לעשות שזה משחק אצלי תפגיד ראשי. ב-2.11.09 ביום שני אני עוברת אבחון לבעיות רגשיות שאלתי היא : מה זה אבחון לבעיות רגשיות אצל מבוגרים ? אודה לך על אזרתך ועם תוכל בבקשה לתת לי את צובתך בהקדם האפשרי בתודה מרואש .ע.

השקט הזה חונק. הורס מבפנים. לא מצליחה. חושבת שרוצה....

לא בטוחה שזה מה שנכון לי. זה מה שאני מצליחה. חייבת קצת לשחרר ולא יודעת!!!

זוג מחפש פסיכולוג קליני מומחה בעל 5 שנות ניסיון באבחון המכיר את החוק לאישור הסכמים לנשיאת עוברים 1996 לצירת קשר [email protected]

מה עושים, כשהדבר היחיד שקיים וחי ונוכח ולא נותן מנוחה בכל שעות היממה, הוא הרצון למות ))))))':

מצטער על האורך... שלום רב, אני בן 34 מתקרב ל- 35. אני אספר בקצרה את סיפור חיי. אבי נפטר מסרטן כאשר אני הייתי בן 6. אימי גידלה אותי ואת אחי ואחותי הגדולים ממני בדרך שאין לתאר אותה. אמא משיכמה ומעלה. היו לה שני תפקידים הן את תפקיד האם ואת תפקיד האב. ניתן לומר שגדלנו לתפארת מדינת ישראל ויצאנו מוצלחים ואנשים טובים מאוד. עליי לציין שהרגשתי אצלי בכל אופן שאימי עוטפת אותי ב"צמר גפן". בתור ילד, נער ובוגר הייתי מאוד ביישן ושקט ניתן לומר שמצב זה נימשך עד היום אם כי אני חייב לציין שישנו שיפור בנושא. במהלך שירותי הצבאי חליתי בסרטן שבעקבותיו עברתי השתלת מח עצם. לאחר ההשתלה הייתי בתקופת החלמה מאוד ארוכה. לא הייתי עובר את התקופה הזו ללא תמיכת ודאגת המשפחה שלי ובמיוחד שלי אימי. כיום תודה לעיל אני בריא. במהלך התקופה למדתי מחשבים –מנהל רשתות, ועשיתי הסבה מקצועית לראיית חשבון ונותרה לי שנה לסיום. לאורך כל חיי לא הייתה לי זוגיות, לא יצאתי עם בחורות לא הייתה לי חברה אפילו לתקופות קצרות. אני מניח שזה נובע מהבעיה שלי הביישנות. אך כפי שציינתי חל שיפור בנושא בשנתיים שלוש האחרונות התחלתי לצאת עם בחורות, ההיכרות הייתה דרך אתרי היכרויות. תמיד זה היה לפגישה אחת או שתיים אך לא מעבר לזה עד לאחרונה בה הכרתי מישהי מקסימה – זה החזיק כחודשיים... פשוט נמאס לי מתי אני אהיה בזוגיות אני מנסה מנסה וזה פשוט לא עובד. גם מספר הדייטים שיש לי אינו רב אני לא דוגמן צמרת אך אני גם לא מכוער. אני עדיין גר עם אימי עקב בעיה תקציבית – לימודים. מספר הבחורות שמבינות את זה אם בכלל הוא פעוט. אני עדיין גר עם אימי ונהיה לי יותר קשה לחיות עם איתה בבית. לאחרונה היא אובחנה באלצהיימר, אני מתעצבן עליה שלא לצדק, הרי הבעיה אינה באשמתה. אני מנסה לשתף את אחי ואחותי במה שאני מתמודד בבית מאחר והם לא גרים בבית, התשובות שאני מקבל זה אין מה לעשות. אני חווה את זה יום יום. פשוט קשה לי במצב הזה. אני חייב לציין שנמאס לי אין זוגיות, אומרים לי שאני לפעמים עצבני יתר על המידה תוקפני (לא אלים!!!) לא רק עם אימא שלי, קשה לי לגור עם אימי. אינני יודע מה לעשות. קשה לי , קשה לי. (יש נקודות נוספות שלא העליתי על הכתב, לצערי אין לי כסף לפנות לטיפול) תודה רבה על התייחסותך.

אודי אודי (((((((((אודיייי..))))))))) אתה שומע אותי ?.. תצליח מעבר למסך? :-((((( כן שוב אני , שוב אני עם האיכסה הזו שבי .. רק שרע בי אני שוב מגיעה , מציפה? סליחה . לא תקופה מלבלבת ככ..שלי. :-( אני נזכרת במשו, מוציאה טישיו מהקופסא שעל-ידי ..ומחכה .. לבכי הגדול שיגיע.. אבל הוא לא שם אודי - הוא אפילו לא מצליח לפררץ מתוכי. אני גוררת את עצמי לסלון , ואחרי כוס קפה חזק .. הגוש בגרון מתחיל להתפוגג.. ? אולי תגיע הקלה ? יושבת וכותבת אליך.. אתה כאן בשבילי?.. בדרך .. אני לא יכולה להתעלם מכאב.. לא בעצם מפחד כזה עמום .. שמטפס לי מעמוד השדרה..לרגליים, לכל הגוף.. "תרגעי שרית , משוגעת!!! - אני מגחכת לעצמי - ובתוך הראש הדפוק שלי מהדהדת מקהלת קולות ..ויחד איתן איזו צעקה אחת גדולה - קומי כבר משוגעת.. תדחפי אותו מעלייך , תגידי לו שדייי" וקר לי אודי. ממש קר לי עכשיו. מרגישה ככ לבד בזכרון עצוב ומבלבל שעולה. אודי, יש לי חור ענקי באמצע הנשמה ריקנות כזו לא מוסברת, ויש לחור הזה רצון משלו. שאיפות .. הוא כל הזמן מחפש איך להתמלא בי. אתה יודע , אני חושבת על זה שהחור שבי בכלל לא "בררן", כשאין לו מה "לאכול" , הוא בדכ אוכל אותי - מבפנים.. אני בדכ גם מסתדרת עם הכאבים האלה - אבל עכשיו זה מרגיש גדול עלי. כותבת לך כדי שהכאב יעלם. אפילו מנסה לעצום עיניים לרגע- הכי חזק שרק אפשר אבל הכאב הזה - עדין שם. עדין דורש - תשומת לב.. מבקש שיקשיבו לו .. אתה מקשיב לי ? אודי? אתה יודע, עד לא מזמן האמנתי שאפשר למלא את החור הזה מבפנים ..עכשיו אני מרגישה , בעצם יודעת, שהחור בי רוצה ((((((((קורבןןןןןןן))))))))). והנה.. אודי !!!!- אני מקריבה אותי בשבילי. מי ומה ישביע / ימלא את הרעב הזה? החור הזה - הוא בכלל - א - נ - י . כלפי חוצ אני נראית נורמלית לחלוטין , בחיי.. אבל אני ממש לא מחוברת למציאות שלי, אני לא באמת חיה בה. כאילו מישו שתל אותי בחיים שלי . באמת.. אני מתנתקת לרגע מעצמי - סוג של יכולת מיוחדת?! דיסוציאציה.. ורואה את עצמי מהצד.. אני רואה בי זרות מאיימת , מפחידה .. יאוש ועייפות אחת גדולה . יש שם עוד משו.. אבל אני לא יודעת איך להגדיר אותו , מה שכן- אני מכירה אותו מצוין, את התחושה שהוא מעביר, תחושה לא נעימה. אני מביטה בעצמי בריכוז , מרגישה איך מטיילת לי בבפנים בחופשיות שכזו..מתרשמת מ"הנופים" ובעיקר אודי, בעיקר מחזיקה את עצמי מלא להשפיל מבט ולהקיא - על מה שרק אני יודעת. אני בעצם מרגישה זרה בתוך עולם מאוד מוכר שלי.. ואפילו מצליחה להשאר מנותקת בתוך הרעש שאני בעצמי מארגנת בתוכי. נזכרת שלמקום הזה כאן , ולך - יש יכולת מדהימה לתת לי להרגיש לא רק לבד ואתה כזה שקרוב אליי .. גם אם עובר פה מסך.. מבלי שארגיש את האיכס והדביקות יתר בקרבה , דבר שבעצם מאפשר לי סוג של שליטה . מאפשר לעבור את הכאב הזה , את הגל הסוחף הזה. אז רק תהייה פה בשבילי .. תקשיב .. אולי אפילו תגיד משו .. מנחם, לא חשוב מה כזה שירגיע/יקל/יאפשר / יעשה את זה לקל יותר..נסבל. אוף . לא יודעת מה . עצם הנוכחות אולי תאפשר שוב לבדידות העצומה שבי להעשות יותר נסבלת. במקום לריב עם עצמי, לשנוא אותי ..לרצות לפגוע .. אני רוצה רק מקום להניח את הראש, להרגע .. לשתף. אודי. תהייה פה. לא רוצה להרגיש ככ לבד. שרית. נ.ב.. סליחה שלא הגבתי בהודעה הקודמת לתמיכה המדהימה של כולם - למרות הכאב - אני מעריכה מאוד. תודה למי שהיה בשבילי.

אודי יקר, תודה . מילה קטנה אבל עם משמעות ועומק ענקים. באתי שוב .. לכאן , להיות קצת - על ידך.. נשאבתי .. למילים המזמינות שלך.. לא ישנתי כל הלילה . ואני עייפה ככ. יש בי מאתמול סוג של ריח מוזר, לא נעים.. כזה שבא ממש ממרחקים.. שנמצא על כולי. עוטף. בכל מקום. בסלון. בחדרים . בארונות. אוף דייי. אודי.. אני משתגעת? מן תחושה ככ מוזרה, ריח של עבר שנדבק אליי, אני לא באמת מצליחה להגדיר לך אותו רק שהוא - עושה לי לא טוב. יש בי סחרחורות. מרגישה ככ חזק בתוכי את הילדה הקטנה הפצועה המסוכנת והשואגת בתוכי . אם איש מקצוע היה צריך בכלל לאבחן אותי ממש עכשיו אני חושבת שהייתי מוגדרת אובדנית/ משוגעת? יש לי כמיהה עזה לחפש את הגבול הדק הזה.. המסוכן.. שלא כדאי להגיע עד אליו. וזה לא בגלל שאני רוצה (רק) למות.. אולי בעצם קצת .. זה בעיקר בגלל שאני רוצה להרגיש. גם נורמלית. אמרתי לך כבר שכלפי חוצ אני ממש נראית נורמלית אבל הבפנים שלי.. כן הבפנים.. צורח, שורט, מיילל, ובעיקר בוכה. אתמול , לא ענית לי ,, חיכיתי ככ.. שתשמע אותי , שהמילים שלי לא יזרקו לאויר בלי מענה .באיזהשהו שלב .. הרגשתי ככ מפוחדת מעצמי שאפילו יצרתי קשר עם מסל"ן אבל גם שם ביקשו להשאיר הודעה במענה בכדי שיחזרו .כנראה היה עומס. וחוצמזה..?.. להשאיר את הכאב בהקלטה?... לא ממש לא...אני . איש השיחות יצר איתי קשר, סמס לי על נוכחות שלו מרחוק, זה היה מנחם במעט.. בינתיים, הלבד הזה עוד התעצם והשתלט, לא יודעת אם זה בדיוק לבד , זה יותר בדידות פנימית. אתה יודע אודי, היום .. הסתכלתי על עצמי היום במראה , החזקתי בצידי הקיר עם הידיים חזק חזק כדי לא ליפול, לא האמנתי עד כמה המראה הזו יכולה להיות אמיתית , עד כמה היא יכולה להיות גדולה, לא האמנתי עד כמה שיאוש / עייפות וכאב יכולים לעטוף ולהשתקף רק מזוג עיניים אחד. שטפתי את הפנים, אבל הבפנים הרגיש ככ מרוסק.. זה כאבים שאי אפשר להמשיג אותן למילים, זה כאב אינסופי .. שמרגיש סוף העולם. אז יש בי ילדה, סוג של איזו חיית טרף?.. שמייללת ובוכה , שאומרת שכואב לה . שמבקשת שידעו- שהוא עשה לה דברים ככ נוראים בלי שאף אחד יראה . ואיך?.. איך יכול להיות דבר כזה ? כן, נמאס לי לבוא לכאן ולשפוך את כל הכאב הזה,הכאב המגעיל הזה, נמאס להרגיש איך הגוף מתאבן ואיך הימים האלה מרגישים ככ ארוכים , והאפשרות היחידה של לא לטבוע היא להמשיך לכתוב להמשיך להלחם בלשתף. עכשיו , הבכי בקצה העין , הדמעה זולגת, אז מה זה אומר שאני מרגישה? חייבת להפסיק קצת. תגיד שאתה פה. מחבקת בחזרה.שרית נ.ב.. זה בסדר לשאול בשקט.. מיקה את פה?

אודי שלום, אתמול שלחתי הודעה ארוכה ועכשיו אני רואה שעדיין לא אישרת את ההודעה שלי והיא לא פורסמה. אשמח אם תפרסם את ההודעה, זה מאוד חשוב לי. תודה מראש, נטע

אוקיי, סליחה, קודם לא ראיתי את ההודעה, עכשיו אני רואה אותה. תודה

הי אודי, מנחמת התשובה שלך ובו בזמן מאיימת. (שוב הפיצול הזה לוליטה, מה יהיה איתך) מנחמת ואכפתית - אני בסדר. מאיימת - כי הוא יוצא ממנה מתעלל, פרורטי, מנצל ועוד שלל דברים. מבלבל את השפה של הילדה הקטנה שרוצה חיבוק ושל האשה המפתה. למען האמת רוב הזמן מרגישה שהוא לא בלבל הוא פשוט אהב את שתיהן ונתן לכל אחת מהן חיבוק אחר. לה, למטפלת שלי אני לא יכולה להגיד את המשפט שאמרתי לך שאני מרגישה לאחרונה כלפיו גם "תראה מה עשית לי". היא יצאה נגדו ונגד הקשר מתחילתו ואני לא מרשה לה. אני מבינה (שוב החלקים הבוגרים והמאבחנים) ששמתי אותה במקום שהיא לא יכולה להגיד לי יותר משהו רע עליו או על הקשר שלנו. רק כאן אני יכולה להביא אולי גם משהו כועס (ששש... את לא באמת כועסת עליו זה רק על עצמך את כועסת לוליטה) או פגוע קצת. תראה אודי, הבאתי לכאן כמה פיסות מהפאזל המאד מורכב הזה. שתבין שהוא נתן לי כל כך הרבה. כתבתי כאן על האפשרות לעצמי שלם שהייתה רק איתו. על אהבה מורכבת ולא פשוטה אבל בעוצמה אדירה. על כל מה שהתאפשר לי איתו (לוליטה את לא שמה גם לאודי עכשיו אזיקים ופלסתר על הפה). ואני מתגעגעת כל כך אליו ואל עצמי איתו. ואני אוהבת אותו כל כך. לו לי טה

הי אודי, וואו... שבויים שמתעללים בהם. חשבתי שההשוואה ללוליטה (שאני עשיתי) הייתה קשה לי לעיכול... אני לא יכולה לראות באיש שאוהב אותי את זה. ואודי, היה לי רושם שאתה כועס עלי(?) לא התכוונתי למשהו רע, הפלסתר על הפה היה חשש שלי שאני מפריעה גם לביטוי מלא של מה שאתה חושב בכך שאני מפרטת גם את הטוב וגם את הכאב והכעס (?). לוליטה (העצובה)

זה היום החופשי שלי, במקום לעשות משהו מועיל, אני לא עושה שום דבר. גם לא מרגישה שום דבר או שלחילופין אני חיה את החיים של כל מיני דמויות, שזה איפנטילי לגמרי ולגמרי לא אני בהדגשה. . הרבה יותר קל להעמיד פנים או להתחזות למישהו כשיש עוד אנשים, ואז אני "בתפקיד".למרות שגם אז אני קצת כמו טפילה או כמו זיקית, מקבלת מהסביבה את "הצבע" הנכון. הבעיה שבטיפול אני אמורה להפגש עם עצמי או לפחות להיות "עצמי" שזו משימה די קשה למי שאין לו עצמי משלו. אני מקווה שאני לא מטרידה, יש כל כך הרבה אנשים שסובלים ובאמת זקוקים לפורום הזה, אני סתם מתעלקת קצת. (מי שקורא את זה בטח חושב לעצמו: "יללה שתתחיל לעבוד גם ביום א' ותפסיק לחפור") נ.ב. האם אפשר לשנות את הכינוי שלי? (הוא נהיה קצת מאוס בעיני)

אודי.. שבוע שעבר היה אחד הקשים שעברו עלי. ובימים האלה היא באמת היתה איתי, החזיקה אותי ועזרה לי להחזיק את עצמי.. עד כמה שאפשר היה.. לפחות ניסינו.. ואני מצטערת על זה אודי, אני כל כך מצטערת שנתתי לה להיות איתי ולהחזיק אותי. אני מצטערת כי.. מסתבר שזה התיש אותה.. כנראה לגמרי.. ולא, היא לא אמרה לי בפירוש.. אבל היא אמרה שהשבוע הזה היה בטח מתיש גם לי.. מה שאומר שזה היה מתיש בשבילה.. מטריף אותי שהיא לא אמרה לי שקשה לה מידי איתי. שאני מתישה אותה. מטריף אותי יותר, שהיא כל הזמן חזרה ואמרה שהיא פה.. ושזה בסדר שאתקשר ושנדבר. אם היה לה קשה ומתיש ורע, למה היא לא אמרה לי בזמן אמת?.. למה היא אפשרה לי להמשיך להתיש אותה? חיכיתי לפגישה, רציתי ללכת לפגישה. עשיתי מאמצים אדירים כדי ללכת, הוצאתי את כל האנרגיות שגם ככה לא היו לי, כדי להגיע לפגישה איתה. וזה נשמע אולי מפגר ודפוק, אבל כשנמצאים במצב רגשי כל כך דפוק, אז כל פעולה דורשת המון מאמצים והמון אנרגיות. והיא ראתה, היא ראתה לפי איך שנכנסתי.. והיא גם שאלה.. אם המצב הפיזי שלי כל כך רע, אם אני כל כך חלשה כמו שאני נראית.. והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו כרגע זה כמה חבל שכל כך התאמצתי והלכתי. מצטערת שלא נשארתי בבית במיטה. הייתי שם אולי רבע שעה, בפגישה.. ואז הלכתי.. כי הבנתי כמה בעצם התשתי אותה ועשיתי לה רע במהלך השבוע. וגם בגלל שהיא דורשת ממני משהו שאני לא יכולה ולא רוצה. היא דובקת בשיטת ה- DBT והיא רוצה שאתחייב להתכוון לא לפגוע בעצמי. ואני מתנגדת, כל כולי מתנגד. הגוף שלי מתנגד יחד עם הנפש. לא רוצה את השיטה הזו, לא רוצה את הטיפול הזה. היא יודעת שאני לא רוצה כי אמרתי לה. רוצה שתחזיר לי את מה שהיה לפני זה. שתחזיר לי את הטיפול המוכר והרגיל שלי. אבל היא מתעקשת. היא אומרת שהיא לא מוכנה לטפל בגוויה או במתה. או מה שזה לא יהיה. אני מרגישה נורא. ואני אפילו לא מצליחה לבכות. לא יודעת איזה שריר יש לי שם שמחזיק את הדמעות חזק חזק ולא נותן להן לצאת, לרדת, לשטוף. אני מייסרת את עצמי במחשבות על כמה אני מפלצתית ורעה על מה שהעברתי אותה איתי ובגללי. על שהתשתי אותה. על שלקחתי ולקחתי ולקחתי ממנה. ואז מתחילים כל הרגשות והתחושות של המפלצת לעלות ולהציף. אני חושבת שהיא מתעקשת על שיטת הטיפול הזו כי היא יודעת שאני מתנגדת וכנראה זאת הדרך שלה לגרום לי ללכת ממנה ומהטיפול. והיא אפילו לא התקשרה. לא התקשרה למרות שיצאתי מהפגישה אחרי זמן קצר, למרות שהיא יודעת שאני אובדנית במיוחד, למרות שהיא יודעת שאלה ימים שאני מוצפת יותר מהרגיל, למרות שהיא יודעת שבמשך השבוע לא הצלחתי לצאת מהבית בכלל, מלבד הפגישה איתה.. שמסתבר שזו היתה טעות רצינית. היא לא התקשרה במקום שבד"כ היא כן מתקשרת בו.. אז הגענו למקום של "או או" או הטיפול שהיא רוצה, או בכלל לא. וכשהחלטתי שאני לא רוצה את הטיפול שהיא מציעה, כנראה "בחרתי" ב- לא. :(

שיר יקרה, את לא מכירה אותי אבל אני קוראת אותך כאן כבר ה-מ-ו-ן זמן. היום לא יכולתי לראות את ההודעה שלך לבד שם בראש הדף כלכך הרבה שעות. אני רוצה לשלוח לך כמה מילים. אני מאוד שמחה שנתת לה להיות איתך. אני יודעת שקשה לראות את זה עכשיו כשאת מרגישה כלכך אשמה אבל בדיוק בשביל זה היא שם. בשביל להחזיק כשאת לא יכולה להחזיק בעצמך. ואני חושבת כמוה שזה מאוד בסדר... שזה חשוב שאת נשענת עליה. מהנסיון האישי שלי אני יודעת שבונים אותן מאוד חזקות, את המטפלות שלנו. לא כלכך מהר הן נהייות מותשות. ולראייה - היא אמרה לך בעצמה. שתמשיכי להתקשר. שזה בסדר. אל תשכחי את זה. היא מוכיחה לך שוב ושוב שהיא באמת שם בשבילך. ושאכפת לך מאוד. רק תראי כמה היא מתעקשת עלייך. ואני רוצה להגיד לך עוד משהו. אני מאוד מזדהה עם תחושת ה-שחור/לבן הזו, המחשבה הזו שאו שאני מסכימה למה שהיא רוצה - או שהיא עוזבת אותי. ובכל זאת, אולי תנסי לקחת צעד אחורה ולשאול את עצמך אם זה באמת המצב? אם היא באמת מציבה לך אולטימטום כזה? ההרגשה שלי היא שהיא ממש לא תוותר עלייך בכזו קלות. יש סיכוי שאת יכולה לרכך את החוצץ הזה בין שתי האפשרויות? יכול להיות שהיא רק מציעה לך הצעה? שיר יקרה מאוד, אני מקווה בכל ליבי שתחושי הקלה בקרוב. ואני רוצה להגיד לך שמגיע לך שמישהו יהיה שם בשבילך. מגיע לך ואת שווה את זה ואני מקווה שיום אחד את תדעי את זה בעצמך. שיהיה לך לילה טוב ושקט, סיון

סיון.. קודם כל, תודה רבה על התגובה.. ריגשת אותי מאוד.. מרגיש לי שאני מעיקה יותר מידי עם ההודעות שלי.. שנמאס לקרוא אותי.. ש.. הרבה דברים.. וההודעה שלך נתנה לי קצת אוויר.. והקלה.. (לא יודעת אם זו בדיוק המילה הנכונה, אבל היא הכי קרובה למה שחיפשתי..). מודה שהיה לי קצת קשה לקרוא ואולי לקבל את המילים האכפתיות והחמות שלך אלי, כי מרגישה שלא מגיע לי באמת.. אני חושבת- אני יודעת, שאת צודקת.. שבונים אותן (וכנראה גם אותם – נכון אודי?) מאוד חזקות.. אני יודעת שהיא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיק אותי, אני יודעת שהיא תתן את כל הכוחות שלה כדי לעזור לי.. ואולי גם תגיד לי שזה בסדר להתקשר למרות שזה מתיש אותה?.. אבל.. קשה לי מאוד מאוד המחשבה שהתשתי אותה.. כי להתיש אותה זה כמו לפגוע בה.. לא?.. אני יודעת שהיא עושה את זה מתוך רצון ואכפתיות, אני אפילו יודעת ומרגישה שהיא באמת אוהבת אותי (אני לחלוטין לא מצליחה להבין למה ואיך, אבל..) ולכן היא תעשה בשבילי המון.. אולי יותר מידי.. יותר ממה שבאמת נכון לה?.. אני מפחדת שיימאס לה ממני בסוף.. שכל כך קשה לה איתי, שבסוף היא פשוט תוותר.. תרים ידיים.. תגיד שהיא לא יכולה איתי יותר.. אני מפחדת שפתאום היא תבין שהתשתי אותה בצורה כזו שהיא לא מוכנה להמשיך איתי ככה.. את צודקת סיון, היא כנראה לא מוותרת עלי או תוותר עלי בקלות.. היא אמרה שהיא לא הציבה לי אולטימטום.. האמת היא שאני מוכנה להישבע שאני עדיין שומעת שם אולטימטום, אבל היא טוענת שאין שם.. ואני יודעת שיתכן ומשהו בי מפרש אותה לא נכון.. כי אני באמת מאמינה בה ומאמינה לה.. אבל זה בהחלט לא מצב שהיא רק מציעה לי.. זה הרבה יותר מרק הצעה.. והמצב הזה קשה לי.. כי יש בלבול נוראי בתוכי.. לגבי מה שקורה או לא קורה עכשיו בטיפול.. וזה חוסר שליטה איום ונורא, ואני.. בין כל הבעיות והשריטות שיש לי, נמצא גם עניין השליטה.. החיים ב"שחור/לבן" לפעמים מאוד פשוטים, אבל לפעמים הם נורא מכאיבים, מסבכים, מקשים... ושוב, תודה לך ששלחת אלי את המילים שלך.. הכל כך משמעותיות.. היה לי חשוב לקרוא אותך.. זה נתן לי המון.. מקווה שיהיה לך המשך שבוע טוב, שיר

אודי, קודם כל והכי חשוב - תודה לך.. באמת תודה... איך שקלעת.. ותודה שאמרת.. טוב שאמרת.. זה הניס אותי, זה שיבלל אותי.. אלה היו ימים שלא משנה מה הרגשתי, חשבתי או רציתי, לא יצרתי איתה קשר בכלל.. גם לא הלכתי לפגישה שהיתה.. זאת אומרת, בהתחלה לא הלכתי.. אבל אז היא התקשרה, כשהיא ראתה שאני לא מגיעה, ובסוף הגעתי לשם.. באיחור.. אבל.. נפגשנו.. כשמטפל אומר שזה בסדר לתת להיות איתי ובשבילי.. שגם אם עשיתי לה חיים קשים והתשתי אותה – זה בסדר.. זה באמת באמת באמת עוזר.. זה מרגיש כמו מין "קבלת אישור" שלא עשיתי משהו כל כך נורא ואיום שהוא בלתי נסלח... לפעמים אני צריכה שמישהו מבחוץ קצת יזכיר לי, שהיא תהיה שם בשבילי גם כשאני מפלצת.. אני מאוד מבולבלת אודי, אני מרגישה שאני לא מצליחה להבין אותה, את הכוונה שלה, את הרצון שלה.. מצד אחד היא אומרת שאני צריכה להתחייב להתכוון להפחית פגיעה בעצמי. שבלי ההתחייבות שלי להתכווננות, אי אפשר להמשיך בטיפול, אי אפשר לטפל בי. מצד שני היא אומרת שהיא לא מתנה את הטיפול בהתחייבות הזו. אני גם ממש לא מבינה מה זה אומר להתכוון לא לפגוע בעצמי.. מה זה אומר ת'כלס? איך זה אמור לבוא לידי ביטוי?.. כי כשאמרתי לה שאני לא יכולה להתחייב למשהו שאני לא יכולה לעמוד בו, היא אמרה שזה ממש לא אומר שאני מתחייבת להפסיק את הפגיעה, שזה לא אומר שמעכשיו אני לא אפגע בעצמי יותר.. אז אודי, מה זה כן אומר?.. אני גם ככה מרגישה כל כך טיפשה, והמצב הזה גורם לי להרגיש עוד יותר מטומטמת. והבלבול ממש גדול. זה כאילו ש.. "הכל מסתחרר כמו סוסים דוהרים בתוך חדר.." אני אגלה לך סוד אודי, אני רוצה להפחית את הפגיעה העצמית.. אני באמת רוצה.. אבל זה משהו שהוא.. הוא הרבה פעמים מעבר לרצון.. ולא פעם התחייבתי ביני לבין עצמי שאני אנסה הכי שאני יכולה יותר לא לפגוע בעצמי.. אבל.. מילים והבטחות זה דבר אחד.. ומעשים זה דבר אחר לגמרי.. אני חושבת אודי.. ש.. מי שלא נמצא שם, לא באמת מבין איך הדברים עובדים בתוך הנפש כשמגיעים למצב של רצון או צורך בפגיעה עצמית.. ואני חושבת ש.. הכאב מהכישלון לא להצליח לא לפגוע, והייאוש, והתסכול.. הם התמודדות בכלל לא פשוטה בפני עצמה.. שיר

קוראת, ורק מחבקת בשקט. שרית

לא יודעת מה קורה, אבל זה מעיף אותי כל הזמן... שרית, כתבתי לך הודעה.. ולקראת הסוף שוב העיף אותי.. מנסה שוב.. שרית, אני קוראת אותך כל הזמן.. והלב נשבר מהכאב.. זה פשוט כואב מידי.. לפעמים אני עומדת מול המילים שלך, לא יודעת איך ומה להגיד.. אז.. מנצלת את התגובה כאן כדי להגיד לך, שתדעי.. שאני איתך.. תמיד.. קוראת, עוקבת, כואבת, מחבקת.. מקווה שיבואו ימים קלים יותר.. שהאוויר יוכל להיכנס ולצאת מבלי לשרוט את הבפנוכו כל כך חזק.. יודעת כמה זה כואב, יודעת כמה קשה.. בחיי שמבינה... תשמרי עלייך, טוב?.. אני יודעת שבסוף יהיה בסדר, באמת.. שיר

שלום דוקטור, אני כבר לא יודעת מי יכול לעזור לי ולכן אני כאן, מצפה לתשובה שתוכל לעזור לי לעזור לעצמי ולפנות לגורם המתאים.. אני בת 28 ויש לי בעיה. אני מתקשה לנהל מערכת זוגית יציבה. אני לא יכולה להיות לבד. כשאני לבד אני אומללה מאוד ומייחלת למצוא מישהו אבל כשיש לי מישהו אני פתאום יותר אומללה ועושה אותו אומלל כמוני. אני יכולה בהתחלה להתלהב ממנו אבל מהר מאוד ואני מדברת על כשבוע שבועיים אני רואה בו את כל הרע שאפשר לראות בבנאדם, את כל השלילי, פתאום הוא נראה לי מכוער, וטיפש וכל דבר שהוא עושה או אומר נראה לי מגעיל. קורה לי תופעה שאני פתאום לא נמשכת אליו או לא מרגישה אליו כלום...וזה עושה לי רע, אני לא מצליחה להתגבר על זה ומה שקורה זה שאני מתחילה להעיר לו על כל דבר ולנסות לשנות אותו כדי שיתאים לתבנית שלי ולפעמים אני לא יכולה להסתכל עליו כי הוא מגעיל אותי, כך קורה עם כל בחור שאני מתחילה איתו קשר, אני מרגישה שאני פתאום נהיית רעה אליו ומזלזלת למרות שהם ככ טובים אליי ואוהבים אותי, אני שונאת את עצמי שאני מתנהגת כך אבל לא יכולה לעצור את זה לפעמים זה מגיע למריבות קשות כי הבנזוג לא יכול לסבול את ההתנהגות שלי ואני מתחילה לבכות ולצעוק ואפילו להתפרע ולדחוף אותו כדי לפרוק את כל הזעם שלי עליו בגלל שהביא אותי למצב כזה כשבעצם לא הוא אשם אלא מה שעובר לי בראש...למה זה קורה לי? אני חושבת שזה מאוד קשור לילדות שלי, אבא שלי היה מתנהג אותו דבר לאמא שלי..אני מגיעה למצב שאני חושבת שאני בנאדם רע שרק רוצה לזלזל ולפגוע ולהכאיב לאלו שאוהבים אותי ושאני לא מסוגלת לאהוב אף אחד באמת... אני לא יודעת מה כבר לעשות או לפמי לפנות, חשבתי ללכת לקואצר אבל למאמן אין את הידע הפסיכולוגי לעזור לי ופסיכולוג זה תהליך שלוקח המון זמן וניסיתי פעם, כל מה שעניין את הפסיכוג זה רק להסתכל על השעון ולקחת כסף, הוא לא היה שם בשבילי באמת...אני צריכה מישהו שבאמת יהיה לו איכפת להציל אותי ולא שאהיה עוד אחת...אני הורסת לעצמי את החיים במו ידיי והזמן לא משחק לטובתי כבר... אנא התייחס להודעה הזו ברצינות, אני יודעת שיש כאן מלא שצריכים את עזרתך, אבל אנא, נסה להגיד לי מה קורה לי ואם אתה חשוב שיש לזה פיתרון ולאיזה איש מקצוע אני צריכה ללכת בגלל הבעייה הזו, נסה לפרט בבקשה,אני כבר מאבדת תקווה לגבי עצמי... המון תודה, לילך

תודה על המענה אבל נותרו בי עוד ספקות ודברים שלא ברורים לי דיים. ראשית שאלת הלמה? מלבד הלמה אני ולמה אני הנענשת אף על פי שלא עשיתי לו רע. למה עכשיו זה פרץ אחרי כל כך הרבה שנים? למה זה לא מסתדר לי אחרי 5 חודשים רצופים של טיפול? מסתדר זה אומר למה המראות האלה אינם חדלים מלהופיע וכל הזמן המראות הם אחרים שונים וכואבים פיזית ונפשית. מסתדר זה אומר שבחודשים אלה אני במעין"כוננות ספיגה" כל הזמן זה אומר לחכות כל הזמן למשהו שיגיע להיבהלות התורנית. כל ההתרחשויות מהעבר מנוגדות לחלוטין לעיסוקיי בבגרותי,שחלק מהם היה טיפול ראשוני בנפגעות ונפגעי תקיפות מיניות. מסתדר זה אומר שקשה לי לחבק את בנותי מסתר זה אומר שקשה לי להיות אשתו של בעלי. מסתדר זה אומר שקשה לי להתמיד בטיפולים למחלתי האחרת אני רוצה להיות בסדר אני צריכה להתחרט שזה יצא לי וממני החוצה? תודה

היי אני בת 27 ויש לי שאלה במשך תקופה מאד ארוכה יש לי רגישות מאד גבוהה לחרקים אני יכולה לשמוע כנפיים של ג'וק מאחורי דלת סגורה (לא דמיוני) וזה אף פעם לא הפחיד אותי יותר מדי ההפך תמיד ידעתי שאני אשמע אותם והדע להיזהר הבעיה היא שלאחרונה יש לי הזיות אני שוכבת לישון ומדיימנת שיש לי משהו חי מתחת למיטה או שומעת קולות של משהו זוחל מחוץ לחלון לפעמים אני יושבת רואה סרט ופתאום רואה צל של עכביש גדול זוחל על הקיר אני מסתכלת על הקיר אבל אין שם כלום הרבה פעמים אני מרגישה שמשהו זוחל עליי אבל כשאני מסתכלת אין שם כלום לפעמים זו מחשבה שפשוט לא עוזבת אותי גם אחרי שאני קמה ובודקת את המקום ממנו אני כביכול שומעת קולות זה לא זה לא עוזב אותי אני לא ישנה שעות. קראתי פעם שבן אדם שעובר טראומה נפשית מתחיל להזות דברים שונים או פחדים שפעם היו "נורמלים" מקבלים צורה וגודל מטורף נראה לך שזה המצב? האם אני מאבדת את שפיות דעתי? תודה רבה

היי ערב טוב, קודם כל זו בכלל לא שאלה מוזרה ציפיתי לזה.... לא אני לא נגעתי אף פעם בסמים אפילו לאלכוהול אני לא מתקרבת :-) בקשר לטראומה.... אני לא יודעת אם זה עדיין נחשב אבל אמא שלי נפטרה לפני 11 שנים ובינינו החיים שלי ממש ממש לא משהו כרגע או בכלל. פעם לפני הרבה שנים כשהיתי בכיתה ט' כבר עברתי תקופה כזו ואני לא זוכרת למה או מתי זה התחיל ואך זה נעלם רק עכשיו זה די מפחיד... העניין הוא שאני כבר המון המון שנים במצב של דיכאון עמוק אז כנראה שכשאמרתי טראומה התכוונתי לזה תודה רבה

שלום אודי אני בת 36, תמיד אהבתי את תחום החינוך וההוראה. למדתי בפתוחה 10 קורסים,הציונים היו יחסית טובים אך היה לי קשה לשלב עם עבודה במשרה מלאה והפסקתי. מטבעי אני בחורה קצת לחוצה, אני ממלאת תפקיד לחוץ ומצליחה להסתדר בעבודה , אך לאורך זמן זה מקשה עלי. כעת אני מנהלת צוות, ומעוניינת ללמוד חינוך והוראה בסמינר/מכללה. אומנם זה תחום שאני אוהבת ונהניתי מהלימודים בתחום, אך כיצד אוכל לדעת אם אני מתאימה באופן מעשי לעסוק בתחום? כמו כן, אני חוששת שלא אצליח לעמוד בלחץ (אני מתכוונת להתפטר ולהשתמש בכספי הפיצויים ובמקביל לחפש עבודה סטודנטלית) האם אני צריכה להסיק שאם לא הצלחתי להמשיך ללמוד לתואר בפתוחה, לא אהיה מסוגלת להמשיך לתואר בשום מקום אחר (בעיקר מכללה או סמינר)? איך אפשר לדעת אם אתה מסוגל ללמוד לתואר ראשון ? תודה

אני בת 34, לאחרונה נמצאת בטיפול פסיכולוגי, כאשר הסיבה שבגללה פניתי לטיפול היא בעיקר קשיים שלי בנושא של יחסים עם אנשים, תקשורת בינאישית. קשה לי לפתח קשרים חברתיים עם אנשים, זוגיות מעולם לא הייתה לי וכמו כן יש לי איזה פחד בלתי מוסבר מאנשים, פוחדת מפגיעות בכל מיני צורות, רגישה באופן קיצוני (כלומר מאוד קל לפגוע בי אפילו בסתם מילה שאומרים לי לא במקום), מוצאת את עצמי תמיד מנסה לרצות אחרים ו"להיות בסדר" תוך כדי ביטול של עצמי ושל הרצונות והצרכים שלי. הטיפול שאני נמצאת בו היה עד עכשיו טיפול התנהגותי, קיבלתי בו כל מיני משימות שאמורות לעזור לי וזה לא שלא עשיתי שום דבר עם המשימות האלה, עשיתי אבל כנראה לא מספיק. הרגשתי שהמטפלת לוחצת עליי יותר מדי בנושא הזה של מילוי המשימות, הרגשתי גם שהיא לא מבינה אותי בכל מיני דברים שניסיתי להסביר לה. בקיצור הרגשתי שהטיפול "גדול" עליי בהרבה מובנים עד כדי כך שאפילו חשבתי להפסיק אותו, בעיקר כי כעסתי על עצמי ואמרתי לעצמי שאם אני לא עושה מספיק אולי אין טעם שאהיה בטיפול בכלל? אז בפגישה האחרונה העליתי בפניה את ההתלבטוית שלי ואז היא הציעה מה שנקרא "לטרוף את הקלפים" ולקחת את הטיפול לכיוון אחר ובמקום שזה יהיה טיפול התנהגותי, להתמקד יותר על העבר שלי ומה שעברתי בבית. אציין שאני באה מבית אלים, עברתי התעללות רגשית מצד אמא שלי ואני מודעת לכך שהבעיות שמהן אני סובלת היום הן כתוצאה מההתעללות שעברתי. אני בהחלט מוכנה לנסות לשנות את שיטת הטיפול ובאמת לאור ההתנסות שלי בטיפול בחודשים האחרונים גם אני חושבת שאולי אני באמת צריכה תהליך יותר איטי וממושך? השאלה היא אם בסופו של דבר זה יכול גם לעזור? כלומר לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, אם אני צריכה תהליך איטי אז זה מה שאעשה, השאלה היא אם בסופו של דבר זה יכול לעזור? כי כרגע המצוקה האמיתית שלי היא כאמור בכל הנושא החברתי, ותחושת הבדידות שאני חשה. אני נמצאת בכל מיני מסגרות חברתיות ודי פעילה אבל גם שם אני לא ממש יוצרת קשרים. למשל אתמול הייתי במפגש פורום, מדובר בפורום פעיל בעל המון משתתפים, רק במפגש אתמול היו בסביבות ה-100 איש אם לא יותר וכשאני נמצאת באירוע כזה שיש המון אנשים אבל בעצם רוב הזמן נמצאת לבד ולא מתקשרת עם אף אחד, זה רק מגביר את תחושת הבדידות והזרות. המקרים הבודדים שבהם כן דיברתי עם אנשים היו כאשר אנשים פנו אליי מיוזמתם. פעם חשבתי שיש לי חרדה חברתית אבל כבר יצא לי לדבר עם לא מעט אנשי מקצוע וכמעט כולם אמרו לי שהם לא מתרשמים שיש לי חרדה חברתית. אז אולי, אם חרדה חברתית זאת לא הבעיה שלי אולי באמת CBT זה לא הטיפול שמתאים לי. השאלה היא מה כן מתאים ואם בכלל יש שם לבעיה שלי? אשמח לתגובה והתייחסות, נטע

היי לכם אני רוצה לספר לכם את סיפור חיי כי כנראה יש הפרעה אישיותית. אחי לקח אותי לפסיכאטר . אז ככה הייתי ילד דחוי הילדים הציקו לי לא היו לי חברים של ממש מה שנקרא. לא הייתי חברותי אהוב הילדים וכו . בתיכון הציקו לי גם ולא הלך לי עם הבנות. אני בן 33 רווק גר עם ההורים אן לי אוטו או רכוש . עזרתי המון בבית ולא קיבלתי בעצם חום ואהבה כמו שמצופה . אבי ז"ל לא הסתדרנו ממש תמיד ויכוחים כעסים. נדחתי המון על ידי בחורות לא קיבלתי את הלא המשכתי לרדוף וכו עד שהתפכחתי בעזרת מאמן אישי וגם בגלל שיש את חוק הטרדה ולא רוצה להסתבך. היום אני מבין מי שרוצה רוצה לא רוצה נקסט. המצב בבית בין האחים אן תקשורת טובה כל אחד בעולם שלו מה שנקרא גם לי כואב על כך. אן לי ממש חברים כרגע בעיקר חברים וירטואלים . אני מבין שאני לא בנורמה החבריתית ושלא הצלחתי עדיין ללא זוגיות ללא בסיס כלכלי וכו. רק עכשיו אוסף את השברים. כשאמרו לי תשפר הופעה הלכתי שפרתי וכו עשיתי השתדלות בנושא הזוגי תמיד אומרים בחור טוב מתוק ואן המשך. יוצא שאני האח הגדול הבכור ולא דומיננטי לא מחזיק את המשפחה מעדיף שיעזבו אותי בשקט ושיתנו לי את הפינה שלי. עזבתי מקום עבודה אחרון רציתי להכנס לארגון קופ חולים נסתי 60 קמ כל יום בכדי להשקיע וכו והפסדתי כסף ואפילו לא טרחו לומר לי שאן תקנים קמתי ועזבתי . ואמרתי אם רוצים אני אבוא למלאות טפסים להיכנס פנימה . מתלבט מה ללמוד הנחיית קבוצות וזוגות לבין עבודה עם ילדים לא יודע עדיין מה בדיוק מתאים לי לפרופיל האישיות שלי . איזו בת זוג מתאימה לי בדיוק ? אני יודע ועושה רק מה שטוב לי ומזמן לי אנשים חיובים וכו לחיי . דוגמא קראתי המון ספרים הייתי תופר נושא נושא כמו זוגיות אז הייתי קורא תקופה את הספרות בנושא זה .גם ספרי שואה היסטוריה ביוגרפיות מיסאיקה ניו אייג התפתחות אישית. אני מאוד אוהב מוזיקה שומע שנות ה80 שירי אהבה שירים שקטים והאוס אני דתי לאומי כיפה סרוגה אב אני אדם פתוח וחם מתלבש יפה מותגים . דוגמא אתמול תפרתי הכוונה התחשק לי ללמוד לקרוא את התחנת הרדיו קול השלום ישבתי למדתי דרך האינטרנט שדרים פורומים תוכניות וכו למרות שלא הייתי ממעריצי אייבי נתן אבל אוהב את המוזיקה פתאום את השדרנים באנגלית. עכשיו תורכם לשאול על עצמי ואשמח לכל עזרה בנושא

שלום אני מדברת יותר מדי. פוגשת אנשים זרים גמורים, ומתחילה לטחון להם בשכל. יש כאלה שזה בסדר מבחינתם. יש כאלה שלא. זה סוג של סמול טוק, אבל לפעמים הוא מתפשט. מה אפשר לעשות כדי למנוע את זה ?

העניין הוא שמעבר לסתם לדבר יותר מדי, אני גם מספרת דברים שנחשבים אישיים, ואחר כך מצטערת. חצי מהעולם יודע עלי יותר מדי. הרבה יותר ממה שהוא אמור לדעת. זה כמעט בלתי נשלט. אני חושבת שאני בסחבקייה, ומתחילה "לשפוך". אז לפעמים מוצאים ידידים מהר, ולפעמים זה פשוט לא לעניין.

הי אודי, תודה על התשובה. אנסה לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי. רציתי לשתף במשהו, מתלבטת אם לכתוב... בסרט לוליטה, יש סצנה שבה היא אומרת לו "תראה מה עשית לי" ואני זוכרת שהסצנה הזו עוררה בי הרבה רגשות סותרים...מורכבים. ברור שהיא ילדה והוא מבוגר ועוד בתפקיד סוג של אבא חורג. (אני מתביישת לכתוב) אבל גם עלה בי סוג של רגש שאומר, אבל איזה עוצמה של יחסים וכמה היה לה חלק שווה בהם. ואני יודעת שהיא ילדה. ואני יודעת שזה לא בסדר אבל זה מה שהרגשתי. לאחרונה התחלתי לחשוב על הסצינה הזו ויש בי איזה חלק שרוצה להגיד לו "תראה מה עשית לי". ואני לא ילדה בת 14 (רחוק משם). ואני הובלתי ובחרתי ופיתיתי ועשיתי ובכל זאת יש חלק כזה. (לוליטה הנבוכה)

שלום ד"ר, אני נער בן 16 מבית טוב, אבא שלי עובד ומביא מאוד הרבה כסף, אך אימי לא עובדת. הבעיה היא כזאת, כבר המון הזמן שהיא מדברת לכלבים אבל בלי חשיבות, כמו כל בן אדם אחר, בזמן האחרון אני שומע אותה בלילה מדברת עם החיות, אבל, כשאני אומר מדברת, אני מתכוון שהיא מנהל איתם שיחות, היא שואלתם אותם שאלה, כאילו הם בני אדם, וממשכיה לענות כאילו שהם ענו לה. אבא שלי ישן בשעות האלה, אז לא אמרתי לו, אני פשוט עומד לייד החדר שלה ושומע אותה מקיימת שיחות עם הכלבים, אני נכנס מהר לחדר לשאול עם מי היא מדברת, והיא אומרת לי "עם הכלבים", כששאלתי אותה "ואת מצפה שהם יענו לך?" אז היא אמרה לי "כן, הם מדברים איתי.", וזאת אמא שלי כשהיא אמרה את זה אני לא האמנתי למה שראיתי, זה היה פשוט מטורף, אני אתן לך דוגמה למה ששמעתי: אימי אל הכלבה שלנו: ".. בהחלט..... בהחלט.. את רעבה עכשיו? באמצע הלילה? ..... בסדר אבל אל לא יכולה לאכול עכשיו את צריכה לאכול בבוקר..." והיא מספרת לכלבים סיפורים שלמים של החיים שלה, זה מטורף, וזאת אמא שלי! מה אני יכול לעשות כדיי לעזור לה?? היא חושבת שהיא מקיימת איתם שיחות, היא אומרת לי שהם כן מדברים אליה ושהיא שומעת אותם, מה אני יכול לעשות? ולמה המצב הזה יכול לקראת? זה מפחיד.

אתה יודע משהו...? יש משהו בדיבור אל חיות שקשה להסביר אותו במילים. המבט הזה שלהן, הרוך, ההקשבה והתבונה הזו בעיניים שמשודרת- שלפעמים באמת נדמה שהן מבינות הכל. ביייחוד כלבים וחתולים. יש משהו בחיות שכמעט אף פעם לא מאכזב, וגם אם אין להן מילים הן מצליחות לדבר בשפתן המיוחדת. ורק אם מקשיבים להן באמת הן יכולות אפילו לענות. הטבע כל הזמן מדבר. גם העצים. צריך רק להקשיב. לחיות יש אפילו דרך לקבל המון אינפורמציה על אנשים ולא דרך מילים. הן מזהות מייד כמו ילדים מי אתה ולכן לא צריך לשים מסכות. יש משהו מאוד משחרר בקשר אתן. ולכן אני מאוד מבינה את אמך ולא רואה בזה משהו 'מטורף' אלא רגישות מיוחדת ואמפטיה לחי. ואלה אולי באמת תכונות לא שכיחות. האם ניסית לשוחח עם אמך כדי להבין מה זה בשבילה לדבר עם חיות? אולי מתוך השיחה יהיה קל יותר להבין את ה'תופעה'. כן, כן ניחשת נכון, גם אני מהמדברים אל החיות... דיבור אל חיות נשמע אפילו טוב יותר מלדבר אל עצמך. לא מזמן נפתח פה עץ של אנשים שמדברים אל עצמם. אתה מוזמן להציץ אי שם למטה, לשפוט ו/ או להצטרף... רפאים

שלום ד"ר, אני נער בן 16 מבית טוב, אבא שלי עובד ומביא מאוד הרבה כסף, אך אימי לא עובדת. הבעיה היא כזאת, כבר המון הזמן שהיא מדברת לכלבים אבל בלי חשיבות, כמו כל בן אדם אחר, בזמן האחרון אני שומע אותה בלילה מדברת עם החיות, אבל, כשאני אומר מדברת, אני מתכוון שהיא מנהל איתם שיחות, היא שואלתם אותם שאלה, כאילו הם בני אדם, וממשכיה לענות כאילו שהם ענו לה. אבא שלי ישן בשעות האלה, אז לא אמרתי לו, אני פשוט עומד לייד החדר שלה ושומע אותה מקיימת שיחות עם הכלבים, אני נכנס מהר לחדר לשאול עם מי היא מדברת, והיא אומרת לי "עם הכלבים", כששאלתי אותה "ואת מצפה שהם יענו לך?" אז היא אמרה לי "כן, הם מדברים איתי.", וזאת אמא שלי כשהיא אמרה את זה אני לא האמנתי למה שראיתי, זה היה פשוט מטורף, אני אתן לך דוגמה למה ששמעתי: אימי אל הכלבה שלנו: ".. בהחלט..... בהחלט.. את רעבה עכשיו? באמצע הלילה? ..... בסדר אבל אל לא יכולה לאכול עכשיו את צריכה לאכול בבוקר..." והיא מספרת לכלבים סיפורים שלמים של החיים שלה, זה מטורף, וזאת אמא שלי! מה אני יכול לעשות כדיי לעזור לה?? היא חושבת שהיא מקיימת איתם שיחות, היא אומרת לי שהם כן מדברים אליה ושהיא שומעת אותם, מה אני יכול לעשות? ולמה המצב הזה יכול לקראת? זה מפחיד.

שלום רב לך, אני מבין היטב את דאגתך אך על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים כמו: גילה של אימך, כמה זמן התופעה קיימת וכד'. אשמח לתגובתך אפילו בטלפון 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

היי אודי , רציתי לשאול איך מפסיקים כל כך לשנוא את עצמך , אני פשוט לא מסתדרת עם עצמי ורע לי , וכל דבר שאני עושה אני יותר לא אוהבת את עצמי (עם הסביבה אני בד"כ מסתדרת), אני שנתיים בטיפול וזה רק מחמיר . מה אפשר לעשות?

אודי שלום אני עוברת מזה כשנה וחצי טיפול פסיכולוגי עם יצירה של אמון רב ביני לבין המטפל ודרגת חשיפה גבוהה בטיפול. לפני זמן מה ,בשיחה עם חבר שהוא פסיכולוג קליני, הוא ציין בפני כי הוא מקיים פגישות קבועות עם קבוצת מטפלים שבהן הם דנים ומתייעצים על מקרים שבהם הם מטפלים.שאלתי אותו האם הדבר נעשה בידיעת המטופלים ומתשובתו הבנתי כי הוא רואה בכך חלק לגטימי וחיוני בעבודתו שאינו דורש הסכמה. אני מודעת לכך כי מטפלים עוברים הדרכה ובה בודאי מדברים על מקרים שבהם הם מטפלים וזו נראית לי דרך לגיטימית וחיונית לעזור לעצמם ולמטופלים.הדיון בקבוצה לעומת זאת נראה לי שונה במהותו . מאז השיחה אני חשה אי נוחות למחשבה שיתכן ומחשבותי האינטימיות ביותר מושמעות באזניים זרות.החשש שלי אינו מפגיעה בסודיות שברור לי שכל מטפל טוב מקפיד עליה .לטעמי הטיפול מבוסס על אינטימיות ייחודית שנוצרת בין שני אנשים ספציפיים מתוך בחירה ואי אפשר להרחיב את מעגל המשתתפים ללא הסכמה. שאלתי היא-האם קבוצות כאלו הן דבר מקובל אצל מטפלים והאם לא דרושה ידיעת והסכמת המטופל? האם לגיטימי מצידי לשאול ישירות את המטפל אם הוא משתתף בקבוצה כזו ולהביע את רצוני שימנע מהעלאת התכנים של מפגשינו?

היי אודי אני מנסה לכתוב, כי לא מצליחה לעשות עכשיו שום דבר אחר מלבד לחשוב איך לפגוע בעצמי. ביום שני היתה תוכנית של אמנון לוי שהפילה אותי לגמרי (לא יודעת אם ראית, אבל אני מדברת על החלק שעסק בבחור שעבר בילדותו פגיעה). היו שם, בכתבה, יותר מידי דברים, אפשר להגיד דומים?, שזרקו אותי לשם. לשם- למקלט שלי, לדלת הברזל הענקית והכבדה שלי, למזרון שהיה זרוק בפינה מטונף, מסריח, קרוע. מאותה תוכנית אני שם. שם וכאן, ואולי כאן ושם. הכל מתערבב. הכל מגעיל הכל מסריח הכל צועק הכל שותק הכל כואב. כואב הלב. כאב שקשה לי להכיל. מתנדנדת בין הנסיון להחזיק לבין הנסיון למות. המטפלת אומרת שאני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם פלשבקים, איך להתמודד עם הזכרנות שישנם ואלה שאינם. ככה היא אומרת. היא יודעת ששעות קשות לי. היא לא יודעת שבלילה ניסיתי ללכת מפה. כואב לי הלב. כואב הגוף. כואב בנפש. כואב לי.

אודי.. אין לי הרבה מילים.. אבל כן רציתי להגיד לך תודה.. מכל הלב.. יודעת שקשה לאנשים עם הנושא הזה, עם הדברים האלה.. וזה בסדר.. לפעמים מפחדת לפגוע באחרים אפילו בעצם הכתיבה על זה.. תודה לך ש.. אמרת דברים שכנראה הייתי צריכה לשמוע.. תודה על המקום.. שיר

הי אודי, כנראה בשרשור נשכחה שאלתי, אז אשאל שוב האם אתה מטפל בשיטה שתיארת לי - "טיפול במצבי אגו"? האם יש מקום לדעתך עבורי לעשות טיפול כזה כאשר אני היום בטיפול אצל פסיכואנליטיקאית? איני סובלת מהפרעה דיסוציאטיבית. אני מניחה שקשה לך לענות על שאלה כללית אז מהם הפרמטרים שכדאי לי לשקול? תודה לוליטה

שלום אודי יוצא לי לחוות לפעמים בלילה תחושת נוכחות שמגיעה ממש לחוויה שבה אני חווה קיום של ישות או יותר בחדר אבל לא רק מרגיש את הנוכחות שלה אלא גם רואה ושומע אותה לפרטים באותו רגע ולא בדיעבד. ובנוסף לזה אני לא משותק כשזה קורה אבל אני מפוחד מאוד אז אני מתיישב בד"כ כשזה קורה.. מה זה? ד"א אני לא משתמש בסמים

לפני כשללושה חודשים בעקבות רצף אירועים במשפחתי החלו לצוץ תופעות שונות ומראות לא קלים בעברי. התחלתי לפתע ללא כל סיבה ניראית לעין לרעוד בכל גופי הדופק הפך למהיר מאוד וההרגשה היתה של אני חייבת לברוח הבנתי שיתכן ומדובר בלחץ ופניתי לטיפול ואז ללא כל אזהרה החלו להופיע מראות איומים ונוראים שנמשכו מס' שנים בילדותי. לדבריה של הפסיכולוגית מדובר בפוסט-טראומה. וזה לא עובר. זה רק הולך ומתגבר והמראות....כואבות פיזית ונפשית מחדש. אמש היה השיא באמצע טיפול ללא כל הכנה ואינני יודעת מאיזה סיבה היה פלאשבק מהמם בעוצמתו ואני נבהלתי ובקושי רב נרגעתי ואז כשיצאתי ממנה הסתובבתי ברחובות במשך שעות ולא ידעתי את נפשי. מאוד קשה לי העובדה שאני נענשת מאוד קשה לי העובדה שאני נענשת ואינני יודעת על מה כי לא יכול להיות שנפגעתי מינית לאורך כל כך הרבה זמן ולא עשיתי משהו למישהו. יש בי התנהגויות כל כך מוזרות ןמנוגדות האחת אני כל כך רוצה שיחבקו אותי בלי תנאי בלי הגבלה שאוכל להרגיש בטוחה. השניה אינני נותנת לאיש להתקרב אלי חייבת להיות תמיד בשליטה,קשוחה ובעלת בטחון עצמי רב זאת בעיני הסובבים אותי בעקבות חסר רב בשינה קיבלתי תרופה שבהתוויה שלה כתוב לבעלי הפרעה נפשית אם כך פוסט טראומה = הפרעה נפשית? כבר חשבתי על הכל תודה

הכי הייתי רוצה שזה לא יהיה. יודעת מבינה כל כך טוב שהכאב גם אם הוא היום וכאן ומשתק לעיתים התרחש באותן שנים בילדות ולא קיים כאן ועכשיו םיזית. הייתי רוצה להפסיק לפחד אולם ככל שנותנת לעצמי להיחשף מגלה את הדברים הנוראים שהתרחשו והפחד חוזר והנסיגה בתיפקוד הולכת וגוברת. נמאס לי לפחד כל הזמן מדברים שאינני יודעת מהם ולהיות כל הזמן ב"סטנד-ביי" למקרה שיגיעו אין איזה תהליך שייסייע .....בבקשה

אודי היקר... האם עברה תגובתי לגליה מה-19.10 בעץ שלי (סימנתי עיגול)? וחוץ מזה תודה על הרעיונות לגבי רשימת צרכים-מתנות לבית החדש. התחלתי כבר רשימה. זה זר לי לרצות ולבקש. כל פעם צץ משהו חדש. זה מתקרב. אין דרך חזרה. רפאים

היי חמודה,ואודי גם, הודעתך הגיעה בשלום,(ובכיף). ואם לא תתעצלי רדי למטה, השארתי לך משהו.. אולי מתנה לחנוכת הבית?? ביי.

שלום לאודי היקר..ולכולם!! אני כותבת פה רק לעיתים רחוקות אבל קוראת סמויה פה באופן די קבועה ..ונהנת לראות והרגיש שיש פה תמיכה כנה ואמיתית בין חברי הפורום ..וכן מאודי שלנו המקסים!! זאת גם הזדמנות בשבילי להגיד יישר כוח רב לאודי על עבודתו המסורה עם כולנו פה!! ועכשיו לשאלה שרציתי : האם מישהו יודע מנסיונו, או נתקל בזה איכשהו ויודע מהן ההשלכות שיש בחתימה על -טופס וויתור סודיות רפואית?? אני לא מבינה בזה ורוצים שאני יחתום להם,וזה נשמע לי בסדר עד שקראתי על זה באנטרנט וקצת נכנסתי לי לפחדים מהעניין הנ"ל. האם זה משהו שאכן לא כדאי לעשות? מה הסכנות שקיימות ?? אשמח לשמוע דעתכם ממי שמבין בזה מנסיון !! ולאודי- אשמח גם לתגובתך, שוב -תודה לכולם.. צופי