פורום פסיכולוגיה קלינית

שאהיה "ככה".. אדם שבור חלש ודכאוני, התלוי כל הזמן בחסדי פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בגחמות שלהם כל אחד ואישיותו, עם סבלנותם המוגבלת לחרדותיי ולעמידות שיש לי משום מה לטיפולים הניתנים לי. שום דבר לא עוזר באמת ומידת האופטימיות שלהם עומדת למבחן שוב ושוב. ואני נופלת ובכל פעם נאחזת באיזה זיז בסלע שמהווה בשבילי באותו זמן, אותו פסיכולוג של אותה תקופה - ואז נשמטת שוב ועכשיו בפעם האחרונה וצוללת ועכשיו לא רואה כלום פרט לתהום הפעורה שם למטה שאולי נשאבת ממוגנטת אל תוכה ואולי היא היחידה שתקבל אותי אליה כי היא סופגת לתוכה את כל פסולת היקום. זהו אני לא רוצה יותר "ככה". מקווה שתפילתי תיענה ושלא אקום מחר בבוקר. סליחה

תגיד לי איך לעצור את הדמעות... בוכה , מחוסר אונים ..? מיאוש ?.. עצום.. מעייפות ענקית.. הגוף כואב. זה לא אנושי לא אנוי. לא אנושי..לחוות הכל מחדש. אני מאבדת את עצמי.. שום מילה לא תצליח לבטא את מה שכואב ככ , אז איך תצליח לעזור לי ? סליחה.. אודי איך?.. אני לא מחפשת תשומי , באמת .. אודי כואב . אני זוכרת דברים שלא רוצה לזכור . אני מבעבעת מבפנים. אני בטח נשמעת מגוחכת, ואולי ...אפלו זה מעורר בחילה כבר .. להקשיב לי. אבל דיי.. צורחת .. בבקשה דיי. תהייה פה.תגיד משו. שיהיה גם אחרת. שרית

שרית יקרה ! אני קוראת את המילים שמצטרפות להן למשפטים ...והם שותתים דם.. כאב.. יאוש..והמילים הללו שלך מצליחות לקרוע ולצאת מהמסך.. אני קוראת את מילותיך שלך ואולי דרכך אני מצליחה אף לקרוא אותי ??? רוצה לבקש ,אם אפשר,להיות על ידך..אולי לתת לך יד..ואולי אפילו חיבוק קטן..אם אפשר..??? .במבי פצוע..

תודה במבי יקרה, אפשר.. בהחלט.. גם מחזירה. ולך , יום הולדת שמח - כזה שמלא בדברים טובים.. מצטערת שלא מגיבה , כואבת ככ. אבל - איתך. שרית

אין לי מושג איך להגדיר את מה שאני מרגישה צעקה אילמת אולי כי בעצם הפעם זה כזה פשוט אבל כל כך לא. בא לי לצעוק אך זה רצון זה אמביוולנטי. איכסה אפור זה קשה. כמו החיים? בנות, אני קוראת את כולכן וכל כך רוצה להגיב אבל פה ולא פה עכשיו וקשה לי יש פה איגוד של איכות לפחות את זה אני יודעת לאמר.. שיהיה לנו טוב.. מבט.. שלי סופש רגוע וכייף לכולנו.. הלוואי. ~נילי~

שלום, לאחר שיטוטים רבים באינטרנט, הצלחתי למצוא את הבעיה שמטרידה אותי בתקופה אחרונה - חוסר בטחון קיומי (שמגיע לעיתים בצורה של מחשבות טורדניות). זאת לאחר שקראתי מאמר על התופעה שהתאימה כמעט אחד לאחד למה שאני מרגיש. עצם היותי מודע לבעיה הצליחה לשפר את מצבי, אך עדין אותו חוסר בטחון קיומי, שלעיתים הופך למחשבות טורדניות כלפי זה, לא עבר לגמרי. חשוב לי להגיד שאין לי התקפי חרדה למיניהן. אני יודע שאותו חוסר בטחון קיומי ואותם מחשבות "קיומיות" כשהן מתבטאות מתוך הפחד, הן שליליות ולא "נותנות" כלום מלבד תחושת חוסר בטחון חזקה, חיזוק תחושת הפחד והחוסר וודאות וירידה כללית בתפקוד, ב"אחיזה" בחיים ובהתמודדות עם הבעיות והחיים עצמם. הענין המרכזי שמטריד אותי הוא שזה לא דמיוני ולא מופרך "לערער" על הקיום והמהות של הדברים מסביב (מחשבות, תאוריות, מצבים אנושיים, תיאורים וכו) הרי לא בכל תופעה, התרחשות, מחשבה, הרהור או בכל דבר אחר שעובר לך בראש יש לך בטחון שהן אכן "קיימים". לעומת זאת, כל דבר שהצלחת "לערער" עליו ועל הקיום שלו - קיים בצורה מסוימת, לכל הפחות עבר לך אפילו לשניה אחת בתודעה. בעצם אני מנסה להניח את היד על הסבר קצר והגיוני, שאני מרגיש שהוא כן קיים וזה למה אני לא מרפה מלחקור את העניין, שיבטל את אותו חוסר בטחון קיומי בטענה הגיונית, חד משמעית ומוצקה. אני יודע שזה לא תהליך של רגע אחד. אשמח לכל פיסת אינפורמציה לגבי הבעיה ואיך מתמודדים איתה בדרך הכי טובה.

שלום, אני רוצה להתחיל טיפול אצל פסיכולוג קליני דרך מכבי. אך איני יודעת במי לבחור. האם יש לך המצלמה על פסיכולוג כלשהו מאיזור המרכז שעובד עם מכבי?

[email protected] תודה רבה ושבת שלום

בשנים האחרונות הייתי קצת חולה, לא חולה מאוד. אבל מספיק כדי לא להתרכז בלימודים בשנתיים באוניברסיטה. הציונים שלי הם די בינוניים מטה, ואני לא לגמרי בטוח אם זה רק בגלל המחלה, וגם הספק הזה די סוחט אותי. אני לא יודע אם אני אצליח לשפר את הציונים בזמן שנשאר לי, אבל אני יודע שעדיף שאתחיל להתרכז ולא להרגיש חרדה כל היום. וכשאני אומר חרדה כל היום, אני מתכוון לזה. למוח שלי יש פונקציית התמדה שסוחטת אותי מכל האנרגיות שלי (לפני כמה שנים הזיכרון שלי חזר והתמיד עם זיכרון שאני כלל לא בטוח שאי פעם קרה, אבל זה נושא אחר). אני לא ידוע מה לעשות, ואיך להפסיק להרגיש כל כך רע. אני חושב שאני חולה מכל כיוון אפשרי, יש לי גם מצבי רוח שאין לי שליטה בהם שהתחילו בתיכון. בלי שום התרעה, זה היה מאוד מוזר. גם אז הציונים שלי התחילו לצנוח. אני מתכוון למצבי רוח קיצוניים. עוד לא אמרתי להורים שלי ולחברים שלי, כלום על מצבי או מצב הציונים שלי. הם רגילים שאני מצטיין, ואני לא רוצה שהם יתאכזבו ממני. אני פשוט רוצה להשתפר בלימודי האקדמיים כדי שאצליח להביא כסף , והמשפחה שלנו די צריכה את זה. אני מנסה, ואף מצליח לעתים די נדירות, לאזור כוח ואומץ ולתת את הכל בלימודים. אבל משום מה תמיד יש לי נסיגה. אני חושב שאני פשוט צריך שמישהו יעניש אותי. שמישהו ידע עד כמה שאני דפוק בשכל. באמת, אני לא יודע מה לעשות .

כיצד ניתן לעזור לילדה בת 12+ שסובלת מבעיות שינה לעיתים? מהי הטכניקה הנלמדת? האם ביופידבק או מדיטציה? תודה

שלום רב לך הגר, לבעיות השינה של ביתך יכולות להיות סיבות שונות הן רפואיות והן פסיכולוגיות. חשוב מאד לבצע הערכה רפואית כולל בדיקות דם b12 tsh t3 t4 folic acid על מנת לשלול בעיות רפואיות ולאחר מכן ניתן בהחלט לטפל בה באמצעות שיטת הביופידבק. מדיטציה לעניות דעתי לא כל כך מתאימה במקרה כזה. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן ולעזור במידת הצורך בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, לא יודעת מה קורה לי כבר לא מכירה את עצמי זה הפך למצב קבוע החרדות התחושה של שחור ומוות עמידה לטיפולים ומותשת מפחדת להיות לבד וכל כך ל ב ד

קודם כל מודה לכם אודי, ילדה אשה גליה גלי וסוריקטה מקרב לב על דבריכם אני כ"כ מוצפת שאצליח לדבר עם כל אחת בנפרד מאוחר יותר שמשהו בי יחזור לשפיות אם בכלל. הוא מדבר אלי כנראה בשפה שאני לא מצליחה לפענח שולח לי רמזים כבר שנים ואני לא מבינה לא מבינה מה הוא רוצה לומר לי והכל כ"כ סימבולי- חיי בערות הזויים בדיוק כמו חלום. אבל חלום בלהות. לפני שעה עמדתי במעבר חציה היה חושך, פתאום איזה נהג של איזו מכונית חדשה ודי לא שכיחה שעמדה הפנה את הראש שמאלה אלי ולא הפסיק לתקוע בי מבטים חודרים ובוחנים. היה קצת מביך ידעתי שמסתכל אבל הפנתי בכל זאת את הראש ישר אליו ולא האמנתי למראה עיני. דרך חלון המכונית יכולתי לזהות אותו לא במדוייק אבל משהו היה מוכר כ"כ אלהים. נחרדתי והלב שלי דפק ודפק וקפאתי והרגשתי איך הגוף שלי הולך ונעלם כשחציתי את הכביש ואני נהיית דקה יותר ויותר וראיתי אותי דרך עיניו ילדה עלובה מיותמת ומתפוררת, אבל פתאום חזרה לי המציאות פתאום הפכתי להיות גוף ממשי נע בחלל אחרי שחודש אין לי כבר נקודת מבט, אין יותר עולם דרך העיניים שלי. מרוב בלבול חזרתי הביתה בטעות בדרך שמובילה לבית הקודם שלי. שבוע לפני שפגשתי אותו לראשונה לפני שנה בדיוק באותו היום שדיברתי איתו בבוקר לקבוע פגישה- עליתי בלילה לאוטובוס הומה אדם. פתאום הבחנתי באדם מסקרן עם עיניים משוטטות שקרא ספר וישב רחוק אמנם- אך ממולי. שאלתי את עצמי שאלות ניחושיות בנוסח מי הוא יכול להיות. עלה בדעתי עורך דין, רופא או מטפל כלשהו. פתאום עלתה בי מחשבה מטורפת- אולי זה המטפל שדיברתי איתו בבוקר. מייד פסלתי את זה- משהו בקול לא התאים לחזות. אבל הוא נורא הזכיר לי מישהו. שלחתי אס אם אס לאיזה מישהו- שיושב כרגע מולי אדם שדומה למישהו שאנחנו מכירים (מסובך קצת...). בד"כ אני לא מתבוננת באנשים לא רוצה להביך אותם כי ישר אני מקבלת המון מידע עליהם וזה לא הוגן, אבל איכשהו החלטתי אפילו לצלם אותו מרחוק. מעולם לא צילמתי אדם אקראי לפני. זה היה רעיון שקיבלתי מעוברי אורח אלמונים שהיו מצלמים אותי מתוך המכוניות שלהם במצלמות הפלאפון שלהם. נשארה תמונה ושכחתי מכל הפרשה. שבוע אח"כ נפגשתי איתו לראשונה. הוא היה מוזר עד מאוד, מלא טיקים, רעד ונראה מבוהל עד אימה מולי. לא הבנתי איך קיבלתי המלצה על תופעה שכזו. אבל בגלל ההיבט המכיל והחומל שבי החלטתי לתת לו צ'אנס נוסף- בכל זאת, רושם ראשוני. אבל גם קצת ריחמתי עליו. אין צורך לומר שמהפגישה השניה חל בו מהפך קיצוני והוא הפך להיות בולדוזר חסר עכבות. אני התחלתי לרעוד במקומו. אבל מה שקרה כשיצאתי ממנו לראשונה שהיתה לי תחושה מאוד משונה לא רק דה ז'ה וו. הרגשתי כאילו פגשתי את הבן אדם ולא זכרתי מהיכן. ואז הצצתי בתמונה בפלאפון ולא היה שום ספק. התחלתי לרעוד. זה הוא איך יתכן. איך יתכן. אבל היה ברור לי שהמסר הקוסמי אומר- מצאת את המטפל שלך אולי יכול להתרחש סוף סוף שינוי. לא לקחתי בחשבון אפשרות ששינוי יכול להיות גם רע. הוא כמובן סתר הכל. טען שזה לא היה הוא. אבל היה משהו מוזר בהכחשה הזו, לא משכנע. היה משהו מאוד פטרוני בקשר הזה שנתן לי תחושת הגנה. משהו מאוד טוטאלי אבל לא בטוח ופולשני. כל הזמן ניסה לפלרטט איתי דיבר איתי בשפה עם רמזים מיניים בוטים ללא הרף למרות שידע טוב מאוד שנוצלתי בעבר. אבל הוא הכיר את נפשי בצורה כ"כ מדויקת כאילו פגש אותי כבר בעבר. וזה היה מאוד משמעותי לי. חשבתי שכוונתו לעזור לי. אבל הוא הכיר אותי כפי שהצייד מכיר את טרפו. פסיכופתיה ואמפתיה לפעמים נראות זהות. המתקשרת שהגעתי אליה אחרי פגישת הסיום הטראגית ההיא שקיפדה והפכה את חיי- פרשה אחרת את ארועי האוטובוס. היא ידעה שנפגשנו לפני הטיפול לפני שסיפרתי לה אבל טענה כמובן שהיה מפגש קודם אפילו יותר, בגלגול הקודם. אני הייתי בת 12 והוא אחי הגדול בן 17 במזרח אירופה באיזו מאה קדומה. הוא ניצל אותי מינית 10 שנים ונולד לי ממנו ילד. זו הסיבה שנפגשנו בגלגול הנוכחי. אולי לצורך תיקון. של מי...? שלו? שלי? אבל אישיות פסיכופטית מלאת תאוות כוח ושליטה לא מצליחה כנראה להשתקם גם אחרי כמה וכמה גלגולים. הגרעין המעוות הזה עובר בתורשת הגלגולים ולא יכול באמת להשתנות. היתה לו הזדמנות לתקן והוא לא ניצל אותה. במקום זה ניצל אותי. אבל הוא היה המטפל הוא היה המטפל לעזאזל. בגלגול הבא אני רוצה להיות קצינת המיון שתחליט לאיזה גלגול הולך כל אחד. ובגלל שאהיה קרובה לצלחת ומתוך ניצול של קשרי קרבה עם עצמי אדאג שלא יהיו אצלי יותר גלגולים. די, מספיק. רוצה לנוח אלפיים שנה לפחות. עייפתי. רוצה שקט. רוצה כבר לחדול סבלתי מספיק בגלגול הזה ובגלגולים הקודמים. ההסטוריה רודפת אותי. לא הצלחתי לתקן שום דבר. מקווה שבמוות יהיה אולי שקט. מגיע לי. רפאים

רפאים יקרה יכול להיות לך שקט *בחיים*. מגיע לך השקט הזה אבל לא מגיע לך לחדול. והחיבוק מכאן עדיין ממשיך לעטוף אותך ((((((((((())))))))))))))))) את מצליחה להרגיש אותו? בינתיים אולי יש דברים קטנים ש*את* יכולה לעשות כדי להוציא את הבלהות מהחלום הזו, סרט מצחיק ומשכיח, אוכל מתוק ומנחם, או משהו סימלי חדש לתלות בביתך החדש, משהו שיחזיק את התקווה להתחלה חדשה, רגועה יותר. איתך, מחבקת, כואבת את כל מה שנאלצת לעבור, נותנת לך יד למשוך אותך מהבור השחור... לילה טוב מלא חלומות מקסימים (או לפחות סבירים (-: ) גלי

גלי יקרה (((((((((((((((((((((((((( ))))))))))))))))))))))) תודה על שהנך והסימן תמיד נראה מפתיע כל פעם מחדש ובטח שאני מרגישה אותו. הבית עדיין זר לי למרות שתליתי כמה תמונות מוכרות כך גם הגן הפראי שרציתי כ"כ. כאילו אני תיירת בבית שלי אבל בלי כל תחושה של נופש. כאילו אני רוח רפאים שלא מצליחה להתביית כאילו אני חיה בזמן אחר מזה שלכם אני במצב הקפאה עמוקה אבל רק החרדה והדכאון לא נכנסו למקפיא, כאילו אני מתבוננת על עצמי והחיים מהצד כאילו אין יותר ממשות. זה מפחיד נורא אולי אני יוצאת מדעתי. אבל מה אתך גלי? איך את מתאוששת? הכל טרי כ"כ עדיין... רפאים

אודי ציפור הלייל ואחר-הצהריים תודה על השקט ששלחת לי ושהחזקת אותי פה כמה חודשים ושאם ארצה להזכר באיזה טוב רציף שיכולתי להאמין לו אחרי השואה שעברתי זה יהיה המקום הזה והעקביות הזו להמשיך להשקות כמו שאמרתי צמח עם ענפים יבשים ושורשים יבשים שצריך בעצם לעקור- שאני מרגישה שקשה לי להאמין שמשאבים מושקעים בי כשאני צריכה לפנות מקום לצמחים חדשים ורעננים אחרים כי כמו שהוא אמר לי בסוף- לא לכולם יש תקווה לא לכולם אפשר לעזור. אאני רוצה אודי להפסיק לחדול לעזוב אין לי תקנה יותר אני כבר מתה בכל מקרה. רצחו את נשמתי מהמקום הכי לא צפוי. אין עוד תקווה וטעם. חיי נגמרו. אני רק דוחה את הקץ. הפכתי לפרור אבק. תודה על היותך אודי אתה חנוכיה על החלון נס גדול היה פה רפאים

שרית עייפה. דייי אי אפשר אודי . שרית לא יכולה יותר . מתי נודה פניה שאי אפשר יהיה לתקן בה את העבר ? שההווה מתקבע רק עליו , שהעתיד כבר לא נראה באופק? דייי.. כבר , מתי יקום האדם האמיתי שיגיד - זהו אין תקווה? לא רוצה יותר כלום. מבטלת טיפולים. מתנגדת לכל דבר. מיואשת . שרית עייפה. אין לה כח להתמודד עם החיים שלה . שרית לא רוצה לעזור לעצמה יותר אודי!!!! שרית חיה רק עבר , שרית לא נותנת לאף אחד להתקרב אליה , שרית מרחיקה ומרחיקה.. לכו מפה.. תעזבו אותה .. שרית לא יכולה להבין את עצמה יותר. כל המילים שאומרים לה " את חזקה, זו בחירה שלך, קחי את עצמך בידיים" רק גורמות לה להבין עד כמה זה לא בשליטה שלה. שרית לא יכולה לעזור לעצמה. אי אפשר לעזור לשרית. שרית רוצה חיים חדשים, זהות אחרת , אבאואמא חדשים ... אבל לא יהיו לה כאלה אף פעם. גם המטפלים שלה לא יהיו כאלה עבורה. שרית לא מבינה את זה. שרית נאחזת ונאחזת .. והיד נשמטת. שרית רוצה לבחור במוות ולא בחיים. שרית מיואשת. אודי . שרית מיואשת. לא יכולה להתמודד יותר. שרית

אני יודע שיש לי בעיה שאלתי לא נכון ד"ר נכבד אולי יסביר לי מהו אבחון נוירופסיכולוגי? מה זה ? ואיך זה מתבצע ובמה זה יכול לעזור לי ? ת ו ד ה

אני לא יכולה להתמודד יותר אני רוצה לקבור את הכל חזרה

היי אני בשנות השלושים לחיי וגרה עם ההורים ללא עבודה מסודרת.. את האמת התחלתי גם להתייאש מלמצוא בחור לזוגיות בקיצור לא מוצאת עצמי... פשוט נמאס לי

היי אודי היתה לי פגישה נורא לא טובה. ועכשיו אני מרגישה עוד יותר גרוע. בפגישה הייתי במצב נוראי, במצוקה. כל הפגישה רק בכיתי. והיא ניסתה, היא ממש ניסתה, אבל.. לא הצלחתי לדבר איתה. לא יכולתי להגיד מה קורה לי. לא ידעתי מה קורה לי. גם עכשיו אני לא יודעת להסביר. הדבר היחיד שהצלחתי להגיד לה זה "אין לי מה להגיד". ישבתי שם על הריצפה, מקופלת, מחביאה את הפנים בכפות הידיים, בוכה. כל שרציתי באותו זמן היה לפגוע בעצמי. כשיצאתי משם, איך שהיא סגרה את הדלת, פשוט התיישבתי על המדרגות ובכיתי. כל כך בכיתי. עד שהצלחתי בסוף לאסוף את עצמי וללכת משם. כשהגעתי לבית נכנסתי למיטה. והיה לילה קשה. נורא קשה. מה שהכי גרוע בזה, אודי, זה שאני לא יודעת למה אני ככה. אני לא יודעת מה הטריגר שהפיל אותי ככה. ואם אני לא יודעת, איך אני יכולה לדבר איתה? איך היא יכולה לעזור לי? אז זהו.. אני יודעת שהיא לא.. היא אמרה שאני מתקשרת עם עצמי דרך הפגיעה העצמית. היא אמרה שאני מתקשרת גם איתה דרך הפגיעה העצמית. ואני.. אני לא יודעת אחרת. אין לי כח לאחרת. עייפתי מהכל. בעיקר מעצמי. עייפתי מהכאב הזה. אבל הוא לא מרפה. פשוט לא מרפה. אני צריכה אותה, אבל אני לא יודעת מה להגיד לה. אני לא יכולה להגיד לה. ואני נשארת לגמרי לבד. וזה עוד יותר כואב. שיר

במקום להגיד לה שאני צריכה אותה, אמרתי לה שאני לא צריכה אותה ולא רוצה. אני יודעת שנפלתי שוב לבור השחור העמוק הצר והכי חשוך שיש. זה הבית של המפלצת. נעה בין נסיון לפגוע לנסיון לא לפגוע בעצמי וזה גורם לתחושות ורגשות עוד יותר קשים. לא מוצאת את ההקלה שבאה אחרי הפגיעה.את היכולת לחזור לנשום. את הרגיעה. במקום זה הכל גועש בתוכי, מסתחרר, נערם, מציף. המפלצת כאן. במלוא עצמתה, גודלה. יודעת בראש ויודעת בנפש שהמוות הוא הפתרון הכי טוב ונכון לי. יודעת שאני צריכה למות. ידיעה פשוטה. אמיתית. כנה. אני צריכה למות. שונאת את אותי. מתעבת. מפלצת.

(סובלת מהפרעת אכילה) כ"כ חסרת אונים...כ"כ אובדת עיצות.... יש לי סיכוי בכלל?? ניזונה רק ממחשבות שמאיימות לפוצץ לי את המח... לו מחשבות באמת יכלו להזין את הגוף, הרי שהיה לי צורך בניתוח לקיצור קיבה או משהו כזה בדחיפות!!! לא יודעת מה לעשות!!!! בדיוק להיום הוזמנתי לאישפוז במחלקה להפרעות אכילה-ואני סירבתי!! לא הייתי צריכה להמתין כמעט, למרות שהייתי לפני שנה מאושפזת, ואני מבינה היטב את מה שמנסים לומר לי בצורה ברורה ושקופה- שמצבי לא טוב!! אף אחד לא מוכן לטפל בי-ללא אישפוז, אבל גם אף אחד לא מבין שאינני יכולה להתאשפז!!! לא יכולה!!!! הייתי היום אצל הרופאה שלי ואיך שראתה אותי - שלחה אותי בדחיפות למיון, ופתאום נהייתי ה"ילדה " הרעה, הלא ממושמעת והלכתי הביתה!! לא שמעתי בקולה, הגעתי למצב שנמאס לי , נמאס לי לשמוע את האלו שלא מבינים אותי ואת המחלה, ויאמרו לי בקול חמור סבר (כמו בכל פעם...)את הורגת את עצמך!, את מתאבדת!! או תקפצי מהחלון זה אותו דבר וכו' כבר שמעתי הכל!!! ובל מקום יש "נשמות טובות" שכאלו!! אני יודעת הכל!!! אבל גם לא יכולה לעמוד מול האויב הכי אכזרי שלי,אני בעצמי!!! אני יודעת גם שאני משחקת של חיים ומוות,(הפסיכולוגית שלי הגדירה את זה פלירטוט עם המוות) והמוות הוא זה שקרוב לנצח!! בעצם, בקרב הזה אין מנצחים! אבל זו לא באמת אני שמשחקת, זו האויב שהבאתי על עצמי,המחלה המשקרת הזו!! ואני כ"כ רוצה לבכות!!! אבל אפילו לזה אין לי כח!!! אבל הלב שלי בוכה,צורח מכאבים, והדמעות שזולגות הישר מתוכו, תמצית ליבי ונשמתי המה, טיפת דמי האחרונה!!! כ"כ רוצה להביע את מה שכבד שם כ"כ, מה שיושב שם ומותיר אותי בלי טיפת חמצן, בלי אוויר לנשימה!!! אבל לא יכולה!!! רק הלב שדופק בחוזקה מנסה לומר את דברו....ומותיר אותי קורסת מעולפת... ואני לא רוצה לכתוב כאלו דברים... רוצה לכתוב דברים טובים, דברים שמחים!!! יש גם דברים כאלו, אבל מבעד לחלון הצר של הפרעת אכילה לא רואים כלום!!!! רק שחור ,שחור ועוד פעם שחור הלוואי ונראה כולנו ימים טובים יותר !!! כי לא אוכל לחיות עם הכאב ההורג הזה (תרתי משמע) עוד ימים רבים!!! מחבקת אתכן אחיותיי ושותפותי, כל אחת וכאבה היא, איילת,

אני לא יכולה!!!

האיש הרע הזה לא מפסיק לרדוף אחרי מצא את כתובתי גם בבית החדש, כל הזמן בראשי אני לא מסוגלת יותר להרגיש כמה נורא אפשר להרגיש כמה נורא לא יכולה להתרכז יותר לא ללמוד ואין לזה גבול ואני כבר לא יודעת מה לעשות רוצה למות כל כך, לא יכולה לסחוב עוד שנה ארורה פשוט לא יכולה למשוך את זה יותר. אני גמורה בגוף ובנפש מושפלת ואין לי יותר סיכוי בעולם הזה אין לי יותר סיכוי מי שהיה צריך לעזור פגע בי מה נשאר. אני מבקשת רחמים מהקוסמוס רחמים בבקשה בבקשה בבקשה תשחרר אותי מהסבל הנורא הזה תשחרר אותי כבר לא רוצה יותר לא רוצה יותר לא נועדתי לחיים רוצה לנוח, לא חייבים בכוח לא חייבים בכוח פגעו לי בגרעין של הנשמה כיבו אותי צריך לשים לזה סוף אין לי יותר מרווח נשימה היתה לי נפש טהורה ותמימה לא עשיתי רע לאף אחד זיהמו לי את הנשמה השמידו אותי. תגידו לי שגם בגיהינום יש רחמים. ותודה לכן גלי וסוריקטה ויומולת שמח ילדה אשה ואני מצטערת שאני ככה.

רפאים, נפש טהורה. הרעים לא הצליחו לזהם ולהשמיד. אל תיכנעי. אני יודעת שלפעמים בא להשתחרר מהכל ולא להיות. פשוט לא להיות. הנורא נמצא וזה גומר ומשפיל. אבל יש שם עוד. יש הרבה. יש בך המון. טוב, וחוכמה וחיים. אל תיכנעי. י.

היי ילדה אשה יקרה ומלאת טוב קודם כל הרשי לי לברך אותך שוב ביומולדת שמח מכל הלב. חשבתי להכין לך זר מפרחי הגן שלי, אבל לא שתלתי עדיין פרחים בו. הוא נראה חורשי פראי עם שני עצים גבוהים מסוככים- אבל בגלל שגם המרחב הזה וירטואלי וגם את מיומנת ביותר במשחקי 'נדמה לי' כפי שהתרשמתי (נפגשנו על איזה ענף כזה לא מזמן...) אשלח לך זר וירטואלי מפרחים שעוד יקומו ויהיו. לא החלטתי איזה סוג אבל הם כאלה שמתאימים עצמם לראש של העונד אותם, למצברוח וללבוש, ובקיצור- בעלי איכות משתנה. וחוץ מזה ילדה אשה תמיד נשארת ילדה אשה גם בגיל 40+ ושוב תודה לך שאת פה רגישה וחומלת וכה מבינה ונמצאת גם כשאת לא נמצאת שלך רפאים

הי רפאים יקרה, רוצה לספר לך דבר מה. את יודעת, לפני די הרבה זמן ולמשך תקופה ארוכה היה איש אחד, שבואי נקרא לו בריון ועבריין. הוא קלט את מי שהייתי - אבודה, תלושה עם צרכי התמזגות חזקים. באותם ימים בדיוק גם נחתך עוד טיפול נפשי שניסיתי. השיחות כשלו ולא בדיוק נחלו הצלחה, וכמו-כן, הטיפול לא עבר תהליך מסודר של פרידה. כהמשך ישיר ל"טיפול", כביכול הזמנתי את הדמות המאד בלתי אמינה הזאת לחיים שלי. ולא שלא היו לי תחושות חזקות שמדובר כאן בדבר רע. ובכל זאת, נשאבתי לבחירה השגויה בצומת. האיש, שידע על מצוקותיי, הבטיח הבטחות קוסמיות, אך למעשה ניצל באופנים שונים, גוף ונפש, רושש, איים, סחט, ועקב בדרכים מדרכים שונות. הוא פלש ממש, והרס נגרם לכל תחום - ללימודים, לעבודה, לחברות, לבחור שאהבתי. לכל קשר טוב שהיה. זה אחר זה הם נסגרו. נותר רק צינור צר וחד מימדי של "קשר" מעוות וסוטה. "איתו". שניים שהם אחד. באופן לא מודע, כלל הנראה השתמשתי בו, בדמות שייצגה את הרע הזה בהתגלמותו. לכאורה זה מה שיצר בי תחושה אשלייתית של טיהור שלי, כאשר הרע כולו הושלך עליו. ואז התהפך והתערבב. אחזתי בתחושה של מישהי ישרה וללא רבב שהפכה ל (אפילו לא יכולה לומר...). והתערבבו טוב-רע, שחור-לבן, מציאות-דמיון, פנים-חוץ. גם האמנתי שעלק יש בי יכולת ואוכל להפוך את הרע לטוב, כשבתכלס אין מצב. ברבות הימים למדתי שזו מערכת יחסים שהיא כמעין שחזור שכזה למשהו מאד קדמון. לא היו פה שניים נפרדים ממש ורב הדמיון על המציאות. בנוסף, על פניו הייתה לי תחושה שהוצגתי כפרנואידית וממציאנית, כך שדיווחים עליו (למשטרה, למשל, שכבר פתחה לו תיקים ממקורות אחרים) כביכול היו מציגים אותי כחולה והוזה. גם פחדתי מהאיומים. מפגיעה בי, בקרוביי, מאיומי ההתאבדות הכפולה שלו, האלימים. מהתאונות היזומות. מערכת המשפט הפנימית שלי הוציאה אותי כפושעת ראויה לעונש וכבילה ואותו שחררה וחננה כחופשי וזכאי. מניחה שמשהו דומה מוכר לך, לפחות מבחינת הסצנריו הפנימי... ההזדהות עם הצד האחד, וגם, עם הצד השני... מעבר לכך, לאור ההיסטוריה שלי, גם מאד קל לבלבל ולהפוך בין קורבן ומקרבן, בין פסיכוטי לשפוי וכד'. כמו שהיום אני יודעת אלה דברים שבין השאר מאד אופייניים לקשר הרסני מסוג זה. והיום, קצת מבינה, וגם, מקווה שבחלק מהזמן אני נמצאת במקום אחר. אז... נראה לי שאיכשהו אני מכירה אימה נוראית ומפרקת בדומה לזו שאת שרויה בה. ואכן נורא שמי שאמור להגן הוא בעצם הפוגע מכל. מוכרת גם את תחושת הכתם הענק של הזיהום, כאילו רותך אלייך באופן בלתי ניתן להפרדה והסרה, להתבייש בו באופן ממכר או לחוש אשמה, וכמה קשה לקבל את קיומו, וכמה לא קל להבחין שזה לא הכל, ויש מה שחלף כבר ועבר. מה שקרה לא היה תלוי ובשליטה (יש בני ז**** בעולם...), אבל על מה שממשיך וקורה מבפנים אפשר לנסות לקחת אחריות. רפאים יקרה, דבריי אולי נאמרים מתוך חרדותיי הקיצוניות - אך אני מאד מקווה שתוכלי להיות מודעת יותר למתרחש עוד בטרם תמשיכי לאבד, ולא תיסחפי בכדור שלג של חולשה. מקווה שתוכלי לעצור לפני שתעשי שטויות כמו שעשיתי. אנא, גייסי כל מה שאת יכולה, כל עזרה שאת יכולה לקבל ונסי להמשיך בשגרה, בלימודים, בעבודה, בקשרים סוציאליים, במגורים בבית, אוכל, שינה, ניקיון וכו'. הכי נורא זה להישאב למקום של רק הוא ואת בעולם ולהקדיש לכך את חייך. את מאד חכמה ויודעת. ואת יודעת שזה ריק. ויש בך כוח. פליז, למענך השקיעי. ואני חושבת שאת יכולה להבחין שיש אנשים שיש בהם טוב ורוך, או לפחות לא עם רמת תוקפנות חיצונית בלתי מרוסנת-מווסתת כזאת (כי הרי בכל אחד יש במידה זו או אחרת אזורים תוקפניים. גם בי, גם בך. השאלה היא איך הם באים לידי ביטוי, והאם מקבלים בהשלמה שהם חלק מאיתנו). אז ככל הנראה יש אנשים טובים ויפים ולא מעט. לגבי עצמי אוכל לומר שעדיין אין מסה קריטית שתוכל לעזור לי להגיח ראש ממש. כלומר, להיחשף ליותר מציאות ולגלות שבחוץ אין מלחמה כמו בבפנים. ממש ואפילו רחוק ולא דומה. ותראי, אחרי כל השנים, עוד מאמינה, גם סקרנית למצוא. מאמינה שאחרי הכנות פנימיות תהיה קפיצה. מקווה גם שההבנות והצרכים המשתנים (שהטיפול המאומץ הביאני אליהם) שמים אותי במקום שמושך את הזאבים הללו פחות. אז אני מאמינה גם בשבילך. שבאמת אפשר. ועוד דבר מה שלימדוני, ואני מקווה שכך - לנפש יש נטייה כזאת, כאשר לא דואגים למלא אותה בטוב (דבר שדורש מאמץ תמידי ומשאבים מכל בן אנוש באשר הוא), הרע משתחל לו ויש לו נטייה להשתלט על כל חלקה טובה. הוא גם הרבה יותר מרגש ואינסופי. הרע. והשנאה. וכל החבר'ה. כאשר יש מקום לאהבה, הדיבוק האובססיבי הזה נדחק הרחק לצדדים. איך מוצאים את הדרך? אכן שאלה טובה. הלוואי שתוכלי, ובכלל, הלוואי שנוכל למצוא מרחב מוגן יחסית. פנימית בעיקר. ולא כזה שיש לו קירות עבים כשל מקלט אטומי שמגביל את צעדנו, אלא משהו חופשי יותר. ושיהיה מקום לאהבה (הסופית ומתסכלת, אמנם, אך מצליחה בחלקיותה למלא באופן מספק יחסית. מקווה...). האמנם עוד יבואו ימים... אל לו, לייאוש, סוריקטה

היי סוריקטה חתול האגמים האינטואיטיבי והעתיר בינה קודם כל תהיתי רבות מה שלומך ואיך את בימים אלה והאם את שוקלת כבר לקחת חיה שעירה כלשהי או שעדיין זקוקה לזמן...? ושנית הנסיון שתארת נשמע מאוד קשה שהותיר בטח משקעים ואיך שוב אפשר להאמין...? אבל איכשהו אני לא מצליחה לפעול גם כשאני מכירה בנורות האזהרה. אני מרגישה את ההתדרדרות כמו שאף פעם לא חשתי ולא מתוך הנאת המדרון והתחתית והקורבנות אלא מתוך תחושה של סוף. וגם לא מתוך איזו פנטזיה שמישהו יציל אותי כי אני כבר לא רוצה שיצילו אותי יותר. אני רוצה את הסוף והאדמה ומכוונת אליו וזה מזעזע אותי לראות את זה מהצד אבל הנפש שלי ברמה הגרעינית הפנימית הכי עמוקה כבר החליטה שאין יותר כוחות. שעייפתי. שחייתי בגלגול הזה לפחות חמישה גלגולים שונים ותשו כוחותיי. שאבד לי המרווח הזה שלי בתור יצור סובייקטיבי שיכול להביא את הפרשנות שלו על העולם את העיבוד שלו. תם הכל כי נגמרה היצירתיות הקריצה, הספק, הכל עכשיו מציאות של חומות ברזל וזו כבר לא תקופה, זו מהות שלמה. זה כבר לא פלרטוט עם המוות. החיים הם המוות עצמם והגוף החי שלי רק משתף פעולה בתוך השקר הזה. רוצה להשתחרר סוף סוף. אני רוצה קיום אותנטי וישר ולא משחק שלי של היות אדם חי. אני רוצה במוות אני כבר לא יכולה לשחק. ואיבדתי תוך זמן קצר יותר מדי דברים בסיסים שנתנו לי עוגן ואת הטעם ולא נשאר דבר. לא נשאר דבר. אין שום סיבה שבעולם להחזיק אותי בחיים כי זה לא טבעי לי החיים האלה. אני צעירה אבל הנפש שלי כבר סדוקה ומתפוררת. לא כולם נועדו לחיים. תודה לך סוריקטה על טוב לבך והמצאותך הוספת לי כמה צבעים וגוונים שנתנו טעם, ואת תמיד מדהימה אותי איך בכל הקושי את תמיד שועטת לעזור ונותנת בנדיבות כוחות חיים. סוריקטה את חתול מיוחד במינו. מיאו. מודה לך על שהנך רפאים והרבה טיפות של גשם'''''''''''''

רפאים יקרה, בטעות נשלחה הודעה ללא תוכן, אין לי מושג אפילו איך זה קרה..,ודוקא ההודעה עם התוכן חמקה לה.. טוב אנסה לשחזר, קראתי בכאב את מה שכתבת, באמת מצער לדעת שהקוסמוס הזה מייצר אנשים רעי לב שכל מטרתם זו פגיעה , ודוקא באותם חלשים וחסרי הגנה. אני רואה שהיסורים, הכאב וחוסר האונים, הם מה שתופסים אותך כרגע, והתקוה היא ממך והלאה , ואולי גם אין כרגע מילים מנחמות מספיק,ובכל זאת אני רוצה לקוות בשבילך, שמדובר בימים רעים, או תקופה קשה במיוחד, שמטבע הדברים, גם תקופות קשות המלוות ביאוש תהומי יכולות להתחלף לימים של רגיעה ומנוחה. לא קל.. אתך מכל הלב, גליה.

אודייייי יקר - התגעגעתי לנוכחות שלך למילים המנחמות .. תודה שהיית איתי גם מרחוק .. אתה והחברים המיוחדים בית הזה. (מיקה יקרה , נילי שלי , ילדה/אישה רכה ועדינה , גלי הדואגת רפאים ושיר המיוחדות .... וסליחה אם שכחתי מישו .. ילדה / אישה - מזל טוב ..המון המון מזל טוב ליום הולדתך.) - תודה לכולכן!!! השתחררתי מבהח.. זה היה נוראאאא ו..לחשוב שיש בי כל הזמן פנטזיה להתאשפז .. להרפות .. להתמסר ליאוש ולכאב ולהזרק באיזשהו מקום בלי תכלית בלי כלום .. זה אבסורד . שכבתי במחלקה בביהח .. (לא על רקע נפשי) והרגשתי רצון עז רק להיות בבית , מנוחמת ליד הסביבה הקרובה .. איפו זה ואיפו הפנטזיה להרים ידיים ...? אודי אודי אודי .. הכל כואב לי , זה לא מרפה .. 6 ימים בביהח וזה היה הדבר הכי נוראא שחוויתי (כן יש עוד דברים נוראים).. עשו לי גם בדיקת LP שזה שאיבת נוזל מהגב כדי לבדוק דלקת קרום המוח , הכאב הזה חירפן אותי , זעק מתוכי את כל האמת שדחפתי עמוק לבפנים .. הכל צעק ממני , קיבלתי וואבן במחלקה .. הרגשתי תלושה לחלוטין מהמציאות.. כל הדקירות האלה בידים , הזריקות , האינפוזיה .. זה כאב בטירוף.. אודי.. כל הפלישה החודרנית הזו לגוף זה היה נוראאאאאאאא. אני מרגישה ממש ילדה קטנה , שעדין ככ מפחדת, ואתה יודע, אני אפילו מצליחה להסתיר מעצמי בכח את מה שכולם חושבים עליי - שאני חזקה?! התאמצתי לשמור על שפיות לנוכח כל הכאבים הבלתי נתפסים אבל הבכי של הילדה הקטנה בתוכי לא מפסיק .. אודי מה יהיה איתי? הכל נחווה אינסופי ? עד מתי?.. אני מרגישה איך נחשפת לעוצמות הכאב הכי ראשוני שהיה לי .. זה מתסכל .. לחוות את הכל מחדש. איפו כל חומות ההגנה ששמרו עליי פעם? למה כל דבר נחווה בי ב"זום אאוט" כזה עצבני? אז בביהח - התפרקתי .. כאילו שם .. צללתי עד הסוף של הסוף.. קרסתי , אחרי 3 וחצי שנים של חזות חזקה.. ?! הפער התפרק בין החוצ לבפנים. המשפחה היתה לידי . אבא היה בחוצ , לא העז להכנס, אבל היה - אמא פעם ראשונה שרק ישבה וספגה וספגה את הקללות והכאב והטירוף שלי.. הכל זעק החוצה אודי , לא היה אכפת לי מה יחשבו עליי, מה יאמרו , רציתי רק לא לסבול.אודי רציתי רק לא לסבול. יש בי כאבים ויש בי גם ריקנות אינסופית איך זה הולך ביחד? המבט הדואג של הצוות הרפואי שם.. גרם לי להפסיק לנשום ניסיתי לא לבכות , קיללתי את עצמי .. , יש בי משו דפוק שתמיד מנסה לעשות הכל לבד .. תמיד מרגישה שלא צריכה שיהיה שם מישו שיחזיק את היד .. כמו מטומטמת רציתי להצליח תמיד בשקט - בהכל לבד .. שמרתי על כולם מלבד על עצמי . אין לי כח לנתח את הדברים ,ומשתפת אותך כדי לא להיות בתוך כל הברדק שבי לבד. מנסה להאט מחדש את הקצב. אבל הגוף שלי ואני חיים שנים שללל חיים נפרדים. הגוף פיתח לעצמו חיים אחרים לבד, וזה מרגיש שאין לו שום קשר או יחסים איתי בכלל. מתי אצליח להתחבר לגוף שלי מחדש ? מתי כבר ארגיש אחד?... וארצה את הגוף שלי מחדש ? ... אני מרגישה בשבוע האחרון שאני נודדת לעולמות רחוקים מידיי כאלה שככ היו רחוקים ממני שנים , והיום פתאום מתגלים.. עולמות לא טובים אודי.ובתוכי יש קושי מטורף לקבל אותם.הגוף שלי לא מוכן לקבל את האמיתות שלהן. בטיפולים , הגוף מדבר , אני לא מצליחה לדבר .. מילים נתקעות. רק תחושות ורגשות של צער ועצב ויאוש מטורף אוחזים בי. איך זה יעבור אודי ? אוף . פאק. מה אני בכלל רוצה ממך? כותבת וכותבת, עוברת מדבר לדבר , הכל מבולבל.. פתאום אני מגלה איך הקשר הקרוב שהיה לי עם אבא היה ככ אסור .. התמימות שלי .. הוא לקח לי אותם . כל הזכרונות של המבטים חודרים בי כמו סכין.. הלב שלי מרגיש מדמם כל לחישה שנאמרה אז היום מורגשת בתוכי כמו מכה חזקה. היתי נותנת מתוכי הכ-כל.. - רק להפסיק לחשוב עליו, רק להפסיק לחשוב על מה שעשה, רק להפסיק לחשוב שאני הייתי גם שותפה. רוצה שקט אודי.. הפסקה בין האינטנסיביות הזו בתוכי .. אבל זה לא מגיע. הכל מדמם בי אודי. הלב פועם בחוזקה .. אין אויר . מחנקקקקקקק עצום. לא רוצה להיות לבד בכל זה. זה מרגיש ככ חשוך ומאיים ... צריכה נוכחות אודי. הטיפולים קשים .הבלאגן עצום . ואני צריכה שמישו יעשה לי קצת סדר . מאיפו מתחילים? בא לי לצרוח אודי. כלום לא יוצא. כותבת בלי הפסקה , שרק יצא ממני הכאב המטורף הזה . אני לא מפסיקה לחשוב איך נתתי לו לגעת . עוד ועוד ורק קפאתי. טיפשה.. חיכיתי רק שהוא יצא מהחדר, שאוכל לשבת שעות על הרצפםה בצד.. ואחכה עד שהכל יעלם. ולמה ?.. למה היום זה לא נעלם ?.. למה זה מרגיש כאן ועכשיו? שונאת את התמימות שהיתה בי. את הפאקינג ילדות שהלכה לי . שונאת את מי שהייתי . שונאת. על מי שאני בזכרון של עצמי . הצילו- אודי אתה שומע אותי? מרגיש שאני למטה למטה .. למטה.. שוב . תושיט לי יד? צריכה גם אותך. :-( שרית

שריתי, עצוב לי מאד לשמוע. מחפשת את המילים המתאימות. כל כך רוצה שאפשר יהיה שיכאב לך פחות. שאפשר יהיה להושיט יד ולגעת בידך ולמשוך אותך משם. שאפשר יהיה שהשנאה לא תהיה אל עצמך הראויה רק לאהבה וקבלה. שלך י.

תודה שאת כאן, אוספת אליי את מילותיך.. ושומרת אותן חזק. מחבקת שרית

שרית יקרה טוב לראות אותך כאן, טוב לראות שיצאת מביה"ח.. מכירה את התקופות האלה בהן הכל מציף, וה"אז" מרגיש לגמרי "עכשיו".. יודעת כמה הן קשות, מתישות, מייאשות.. אבל אני יודעת גם שהן עוברות.. ואז אפשר גם קצת לנשום.. נכון שיותר קל להגיד את זה מבחוץ.. אבל אולי עצם הידיעה, קצת קצת קצת יכולה לעזור?.. הרי גם את בתוכך יודעת שיש גם ימים פחות מציפים.. שרית.. את לא היית שותפה שלו.. ואת לא יכולת לעשות שום דבר באמת.. את לא אחראית למה שקרה.. וזה בטח לא באשמתך.. אני יודעת שקשה להתמודד עם זה.. כואב נורא לשמוע את שעובר עלייך ואת שאת מרגישה.. מקווה שיוקל לך בקרוב.. תשמרי עלייך שיר

מחבקת אותך בעדינות. שלך שרית

ד"רנכבד איך אממש זכויותי אצל הגופים הגדולים אולי אדוני יודע להסביר לי אני כבן 58 נהג אוטובוס בשנים האחרונות בספטמבר 2008 נפלתי בעלייתי לאוטובוס נהייתה אמטומה בשוק רגל שמאל האמטומה התנפחה ,נשאבה נותחה בקופ"ח כתוצאה מהתאונה הייתי חייב לקבל תרופות לכאבים בכל הגוף התרופות כנראה גרמו לי לפריחה חום פצעים בכל הגוף גירודים עזים עד היום הזה, טופלתי ע"י אורטופד ששלח אותי לרופא עור ששלח אותי לפסיכיאטר ומשם נשלחתי לאישפוז בבית חולים תל השומר מחלקת עור ואחרי כן טיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים עד עצם היום הזה, אני סובל מPTSD?OCD לוקח תרופות ציפרלקס 20מ"ג פרפנאן4 וואבן ,בןנדרומין,וויאפקס 150 הטיפול נמשך אך את ההטבה אני עדיין לא רואה , אני חי מקצבת ביטוח לאומי לא עובד ולא מקבל שכר ממעבידי שכשחלפו 3חודש מהתאונה הפסיק לשלם עבורי אפילו לביטוח מיבטחים!!וועדות הביטוח הלאומי נתנו לי 40 אחוז נכות זמנית ואני נשלח מידי חודש לרופא אחר אם זה רופא עור או פסיכיאטר וקבלתי עכשיו זימון לנוירופסיכולוג לאבחן אותי האם כבודו יכול להסביר לי אם בכתב או בע"פ מהם זכויותי במדינה שאני משלם לביטוח הלאומי יותר מ40 שנה , בתודה מראש חן חן על תשומת הלב MANOSSS

שלום. אני בת 32 נשואה ואם לפעוט בן 2.5. לאחרונה אני מרגישה מאוד רע. לא משהו ספציפי אלא כללי. מעין חשבון נפש שתמיד נגמר בחוסר שביעות רצון מחיים, לאן הגעתי לעומת לאן הייתי רוצה להגיע בכל תחומי החיים - בית, עבודה, בעל, ילדים. בשבוע האחרון נקלעתי בדימיון לפנטזיה על חיים אחרים שהייתי רוצה, משהו לא כ"כ מציאותי עבורי אבל סוחף אותי במחשבות. הבעיה שזה גורם לי להרגיש עצובה כל הזמן. אני אדם מציאותי וברור לי שמדובר בפנטזיה ובסה"כ אין לי בכלל מה להרגיש רע, אני במקום טוב בחיים, יש לי בעל אוהב, ילד בריא, רכשנו את בית חלומותנו לאחרונה, יש לי עבודה טובה וגב כלכלי יציב. אבל עדיין משום מה אני מרגישה רע ולא מצליחה להשתחרר מזה. בעיה נוספת היא שאנו מנסים להביא עוד ילד ולא מצליחים - נראה לי שזה חלק מההרגשה הרעה ותגובת הגוף למצב הנפשי שלי. האם יש איזשהו כדור שאני יכולה לבקש מרופא משפחה שיכול לשפר לי את מצב הרוח? לא משהו שמצריך טיפול פסיכולוגי ארוך אלא פתרון נקודתי יותר. מצב הרוח שלי מתחיל להשפיע על הזוגיות, הטיפול בילד וגם בעבודה מרגישים שמשהו לא תקין ואני רוצה למנוע את כל אלה. תודה מראש

היי אודי, יפות מאוד בעיניי התשובות/תגובות שלך לפונים השונים ולעתים משונים , וגם השמירה שלך על הגבולות של הזמנים והתכנים מרשימה בעיניי, מה שהופך את הפורום "טיפולי" וקצת יותר מציאותי . יש לי בעיה קצת מוזרה – זה נמשך כבר זמן מה: אני כאילו נמצאת בפגישות טיפוליות בדמיון . עם דמות המטפל בדמיון הרבה יותר קל לתקשר וקל לספר לו כל מיני דברים . אחר כך לאותה דמות במציאות אין לי מה להגיד ואני תקועה. אם אני חוזרת על עצמי זה מרגיש משונה וטיפשי , כל המצב הזה הוא טיפשי ביותר (אני על תקן הפונים המשונים כמובן) לפעמים אפילו אם אני רוצה אני לא יכולה לחזור על עצמי כי אני שוכחת בזמן הפגישה על מה דיברתי איתו הדמיוני (אני קצת פוחדת מהפסיכולוג המציאותי, אז יכול להיות שבגלל זה סידרתי לעצמי תחליף כדי שלא אהיה תלויה ? מצד שני אני מרגישה שזה הופך אותי ליותר תלותית) . זה די מטריד לחשוב כל הזמן על הטיפול, אין בזה את הכיף או ההיי שיש במצבי הניתוק "הרגילים". בזמן האחרון אני לא יודעת מה אני עושה בכלל בטיפול, נמאס לי מהטיפול האין סופי הזה ומעצמי - ומזה שכל מה שאני אומרת או חושבת בקשר לעצמי נהיה תוך זמן קצר לא רלוונטי, אני חיה עם סתירות פנימיות עמוקות. לפעמים יש לי הרגשה שכולנו לכודים במטריקס, וחיים רק בכאילו. אני מנצלת את הפורום שלך "לנוח" ולהיות קצת פסיכית, זה די מתיש להיות נורמלית כל הזמן. מתנצלת על האורך ועל הכינוי הטפשי שאותו אחליף אם עוד פעם אכתוב לפורום.

מאוד מבלבל לחיות או לא לחיות, אני בן24 לפני 12 שנים הופיע אצלי דיכאון קל בהיותי נער למשך מספר שעות, ואחר כך מאוחר יותר בכיתה ט' לזמן קצר גם, אחרי הלימודים התיכונים זה התפרץ לגמרי ובאופן סוחף, וליווה אותי במשך 6 השנים האחרונות , דאגתי לקחת טיפולים תרופתיים שמעלים סרוטונין וגם ויטמין 12B וחומצה פולית שהיו חסרים לי והשפיעו גם, בזמן הזה לא תפקדתי הכי טוב ובכול זאת ניסיתי והמשכתי בחיי אם כי בכלל לא בשיא היכולת שלי, עבדתי ולמדתי. לאחר תקופה ארוכה של שימוש בתרופות והשתפרות מצבי, בחרתי להוריד את מינון התרופות בהדרגה עד הפסקת השימוש בהם, ולאחר כחצי שנה כמעט מהפסקת השימוש הדיכאון שב להופיע בהדרגה כולל אותם מחשבות אובדניות יום יומיות. חזרתי ליטול תרופות וגם הפעם ויטמינים, והינה שבתי למסלול מלא כוחות. במשך חיי התמודדתי, בבית דל הכנסות ומרובה ילדים, לקויות למידה,חרדה חברתית, נטייה להשמנה,בחילות בנסיעות ונטייה מינית לבנים-אני הומו. חשוב לי לציין שאבי סובל מסכיזופרניה (שסעת)וממניה דפרסיה והוא מטופל היטב בהוסטל. למרות כל הקשיים, הצלחתי לסיים את לימודי בהצטיינות ועוד כמה וכמה דברים יפים. אחרי שהדיכאון הכה בי התקשתי לסיים כל מסגרת שהתחלתי, ובאמת נטשתי את הרישיון שהתחלתי(לא הייתי מטופל באותו זמן). קיום המצב הרבה יותר טוב אפילו הייתי מגדיר סביר ויותר וחזרתי לאיתני,אין לי בחילות,אני מתאמן הרבה,ומתפקד כרגיל. אני פונה אליך כי יש דבר שמציק לי שנים- הרגשות שלי שונים מאוד כאשר אני בדיכאון או לא, ומתגלים לי שני עולמות מנוגדים שלא יכולים לחיות אחד במקום השני, ואני לא יודע במי לבחור. כאשר אינני בדיכאון ורמת הסרוטונין שלי גבוהה כמו כולם אני מחפש להגשים מטרות,יעדים ולגדול . וכאשר אני בדיכאון, הכול הופך למיותר- כלומר שום דבר לא מעניין, הרצון היחידי הוא לשקט, רוגע, שלווה- אין כבר למה לצפות והחיים נתפסים כאל –מרמה- שהם מביאים רק סבל וקושי (גם אם זה לצד כמה רגעים סבירים), הרי ברגע שמתים חוש הטעם,הריח,המגע,הראיה,השמיע יורד מהפרק- ואין יותר צורך בחיפושים אחר כל סוג של מחסור, אינך תלוי בשום דבר –לא כסף לא מקום ולא אהבה, הכל כבר מלא, ואין יותר הרגשה של החמצה ומיצוי עצמי, או קינאה או חרמנות, או חולי ,בושה,כעס, דאגות וכ"ו. ובכלל שמתי לב בזכות הדיכאונות שהיו לי, שאין טוב אלה רק סבל, וטוב לנו כשהסבל נגמר וככה זה בכול סוג של דבר והנאה בחיים שלנו- הקודם להרגשה טובה הוא תמיד סוג מסוים של סבל. אז לא רק שאני סבלתי כל חיי, אלה בגיל מסוים על אף היותי הומו ובעצם כל דבר שאני חפץ בו מבחינה מינית כבר נמצא עלי, מופיע "שעון ביולוגי" שפתאום מנחה אותי לרצות קשר מיני וזוגי, ויום אחר הוא (השעון הביולוגי) לא יניח לי עד שאביא ילד לעולם- והינה חוזר כל הגלגל שוב של החיים והסבל- כאילו לא דיי שלי היו חיים בזבל. ואני לא מדבר על זה שאחל מגיל 28 נדמה לי הגוף מתחיל להרוס את עצמו אט אט והמוח מאבד 1000 תאים ביום. אז, אני לא יודע מה לעשות לאיזה רגש להקשיב כי לצאת אל החיים ולהצליח אני מסוגל , אבל אולי הכל לשווא, שלא לדבר על זה שיש אנשים שתמיד עם מצב רוח טוב אפילו שלא היה להם שום דבר באמת חיובי באותו היום? כמו המשפט שהיה באחד העם אחד "אנחנו כל החיים עובדים כמו חמורים, ובסוף מה הפרס שלנו תולעים ".

אני גם חושב, הוא (חמור) לא נותן לבעלים שלו לעשות בו כל העולה על רוחם להבדיל מסוס- אפשר לראות את זה בספר חוות החיות. רציתי לשאול אותך עוד שאלה, האם דיכאון זה דבר תמיד רע? האם הוא לא תורם לדבר כלשהו לעולם ולאדם?

הייתי בטיפול כשנתיים. הטיפול עזר לי מאוד, וכשהרגשתי שמיציתי עזבתי , (גם כי פחדתי מהתלות שפיתחתי). ההרגשה היום (כחצי שנה אחרי תום הטיפול) שחזרתי קצת אחורה, ואני שוקלת אם לחזור לטיפול. סיום הטיפול והפרידה היה קשה עלי מאוד. מין תקופת אבל שרק לחשוב שאצטרך לעבור אותה שוב בסיום של עוד טיפול מעיקה עלי. מה דעתך?

ערב טוב ד"ר יגאל . יש לי אח עם פיגור שכלי בזמן האחרון התחיל להתעסק בפחי אשפה ולרים דברים מהרצפה כגון נייר ברצפה בלי הפסקה . מקבל פרפנאן וסורקסאט ועד עכשיו לא הפסיק . אני לא יודע מה קורים למחלה זו ולאיזו תרופה אתה ממליץ שתעזור לובכדי להפסיק מההתעסקות בפחי האשפה .( התנהגות זו נובעת מתוך נקיון שהוא רוצה שהכל יהיה נקי . הילד מתפקד ברמה גבוה מבחינה קוגנטיבת ומבין טוב מאוד רק יש לו הפרעות התנהגות ווהתעשקות בפחי אשפה . ) תודה .

שלום רב לך פראג' תוכן מכתבך אינו ברור , מצד אחד אתה מציין כי אחיך סובל מפגור שכלי , מקבל פרפנאן וסרוקסט שלא גרמו לשינוי בהתנהגותו ומצד שני אתה מציין כי אחיך מתתפקד " ברמה גבוהה מבחינה קוגניטיבית .על פי התאור שלך מדובר בהתנהגות אובססיבית התנהגותית ocd הטיפול המוצלח במקרים כאלה הוא שילוב של טיפול תרופתי מתאים עם פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית. יש צורך לדעתי בביצוע הערכה מחודשת של רופא פסיכיאטר ובמקביל לשלב טיפול קוגניטיבי התנהגותי. בתקווה שעזרתי אשמח לשוחח עימך במידת הצורך 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

בא לי דווקא לפתוח בעץ חדש.. אולי כדי לסמל המשכיות, אולי לספר שיומולדת מבחינתי הוא לא רק ציון תאריך.. שאף פעם לא מאוחר.. גם אם העץ 'ההוא' כבר 'זקן'.. דו משמעי.. הגיל הוא רק מספר. המספר האמיתי הוא הרגש, המחשבה, התחושה, ההוויה, התהייה, העצב וגם הגיל (שמחה). יש בזה צדדים חיוביים ויש שליליים.. כמו כל דבר בעצם.. יומולדת הוא סוג של ציון אות חיים. אות חיים נוסף, עוד נסיון לחשבון נפש.. גם אם הוא מייסר. עוד נסיון להבין, מה קורה פה בעצם. ו.. גם אם לא מבינים.. זה בסדר, זה נסיון, זה זחל שעוד מעט יהפוך לפרפר.. מאחלת לך מכל הלב... שיהיה בך הכח להכיל את הכאב שבדרך, שתמצאי בך את הסבלנות להמשך התהליך, שתשכון בך חדוות תהייה, שתצליחי לראות בתקווה תמיד.. שולחת לך יד רכה ומבט רך עוד יותר.. יום הולדת שמייח.. ~נילי~

הי נילי יקרה, המבט הרך שלך מלווה אותי כאן הרבה. תודה על האיחולים המאד משמעותיים. לא מובן מאליו שעם כל הקושי את מוצאת מילים עבורי. מרגש. ומסרי איחולי החלמה וגעגועים לשרית י.

הי אודי, במבי פצוע וזקוק לתחבושת על הלב..אודי בבקשה תניח לבמבי תחבושת רכה,שהמורסה תכאב קצת פחות ואולי גם החום ירד קצת.. בבקשה..

אודי הי, במבי מרגיש את מגע ידך המלטף את ראשו ברוך.. בעדינות.. ..במבי מודה לך בליבו הקטן,ורוצה לספר לך מעשיה מארץ רחוקה... ...היה היה במבי קטן, במבי של אף אחד.. ואולי במבי של כן אחד,במבי של האל של העולם... משוטט במבי ביער העמוק ,משוטט הוא בביתו שלו... אבא שמיים מרווה אותו במים, אמא אדמה מחבקת אותו,מערסלת אותו אל ליבה הרחב.. ומצמיחה עבורו את התאנה המתוקה.. קרני השמש מלטפות את ראשו בחיבה..רוח נעימה מנשבת בינות לעצים העבותים ,פעמוניה מצלצלים ברוך :"דין דון, דין דון, אוהבים אותך מאוד "..במבי אוהב את ביתו , היער העמוק.. הן שם יש לו חברים המון, המון..קליפות גזעי העצים, עלים ירוקים, חומים, צהובים כתומים,אדומים ..עלים יבשים ועלים טריים, עלים ארוכים,וצרים,עבים ורחבים..כ-ול-ם חבריו הטובים..משחקים הם יחדיו,קופצים ומדלגים בין העצים,מדברים,צוחקים ולפעמים גם רבים.. ו..כן,גם האבנים הם חבריו..לכל אבן נתן שם..את כל סודותיו לחש לאוזנם ..ואולי גם נעמי המשוררת שיחקה עימם ועליהם שרה את שירה :"יש אבנים עם לב אדם"... בטוח היה לבמבי בביתו שלו..ביער העמוק..עד שיום אחד הציידים הגיעו.. בדיוק ,בדיוק את במבי חיפשו..חיפשו ומצאו...את החיצים המורעלים כיוונו ,שלחו ופגעו..פגעו ופצעו את במבי קשות..חוללו שמות בגופו ונפשו..השאירו את במבי מדמם כך לבדו, והמשיכו בדרכם כאילו כף רגלם לא דרכה פה מעולם... כן אודי,זה מה שקרה לבמבי בארץ רחוקה....

שלום רב, הבעיה שלי היא פחד מהצלחה ופחד מכך שיהיה לי טוב. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהבחירות שלי בחיים לא תמיד נכונות או שאני בוחרת לעבור דברים ב"דרך הקשה" או שפשוט אני לא משקיעה מספיק כדי שיהיה לי תירוץ לאי הצלחה. ממה זה נובע ואיך אני יכולה לעבוד על עצמי בעניין. תודה מראש.

הי אודי, הוספתי שאלת המשך להודעה "סיום" מיום חמישי שעבר. מקווה שהבחנת... תודה

שלום, חויתי לפני מספר שנים מעין משבר נפשי שהסיבה שלו הייתה מחשבות טורדניות. מה שבעצם היה הוא שהשתחררתי ממסגרת דיי לחוצה ונורא ציפיתי לשחרור הזה. כשהשחרור הגיע, דאגתי שמשהו יפגע בתחושת "ההנאה" ובתוכניות שיש לי לאחר שסוף סוף הגיע אותו השחרור המיוחל - מעין דאגה כללית שהמצב הטוב כיביכול שכל כך חיכיתי לו ייפגע. הדאגה שלי התבטאה בצורה של מחשבה שיש משהו שמטריד/מציק לי ואיני בטוח בו (לא הבנתי בדיוק מה עובר עליי ובאותו שלב לא יכולתי להגדיר את ההרגשה הזו). הרגשתי שכל עוד איני בטוח בדבר הזה שמטריד ומדאיג אותי - איני יכול "להמשיך הלאה" ולהתעסק בעצם בשגרת החיים הרגילה. הבעיה הפכה לטורדנית ולא יכולתי להוציא מהראש שלי את המחשבה שיש משהו שמטריד אותי (ואכן היה, אותה דאגה שהפכה לטורדנית). חוויתי תחושת בלבול חזקה לאורך התקופה בנוסף למחשבה הטורדנית. כשכן הצלחתי לפרק זמן קצר לא לחשוב על הבעיה, תמיד היא נזכרה "לצוץ" במעין שאלה של "האם הבעיה עדין מציקה לי?" "האם אני בטוח בעצמי?" וכן זה רק הדאיג והציק לי יותר. בסופו של דבר הצלחתי לצאת מהמעגל השלילי הזה והמשכתי בחיי. בתקופה של שלוש שנים לאחר מכן, כאשר נזכרתי בבעיה שהייתה, הרגשתי בטחון כלפיה והגדרתי אותה בתור סתם "פחד" ו"דאגה". לא מזמן השתחררתי מצה"ל והמחשבה הזו חזרה שוב, כנראה מאותה סיבה של "פחד" להרוס את המצב הטוב ופחד להרוס את התחושה הטובה של השחרור, יחד עם כל התוכניות החיוביות שתכננתי. בהתחלה היא לא ממש הטרידה והדאיגה אלא יותר בעניין של "לחקור" ולנסות להבין את אותה בעיה שהייתה, אבל מהר מאוד התחלתי שוב לדאוג ולפחד ממנה ושוב היא הפכה לטורדנית. הגעתי למסקנה שהבעיה מקורה בפחד ודאגה, וםחד שאיני חזק ומספיק כדי להתמודד איתה, לכן אני יודע שהיא "רגישה" עבורי ולכן היא מגיעה. אני מרגיש שכל פעם היא "מתחילה" בקטן ולאט לאט הפחד והדאגה גוברים, ואיתה גם הבעיה והטורדנות שלה. אני מרגיש שסה"כ אני בשליטה ואני מצליח לתפקד, אך אשמח לכל תגובה ורעיון שיעזרו לי להתמודד עם הבעיה ולא לפחד ממנה יותר. תודה!

סובלת למעלה מ 20 שנה מ NF ככל שעוברות השנים זה רק הולך ומחמיר בחצי השנה האחרונה מלבד הגידולים שלא מפסיקים לצוץ בכל הגוף, מגיעים גירודים בעיקר בגב אם כי כל הגוף מלא. זה סיוט מתמשך ומלבד ניתוחים כירורגים להורדת פיברומות לא ניתן לעשות דבר. לפני 20 שנה לערך טופלתי באמצעות כדורים הומאופטיים במשך 4 שנים לערך, לא חל שינוי כלל בסימפטומים. זה היה מזמן, מה שאני שואלת כרגע, האם ישנו טיפול כלשהו להקל על הסבל הרב, לפחות אם לא במראה הלא אסטתי, לפחות בהרגשה הנפשית הקשה שמלווה לזה ובהפחתת הגירודים. תודה

חפשי בגוגל "פיטריה יוגית" או אקולוגיה אנושית. מירחי על הגוף .אם לא יעזור, לא יזיק. אני בעזרתו התגברתי על מחלת הסרטן הריאות והשד. אם תרצי לשמוע עוד או להתייעץ אשמח. טל: 03-6581069 בריאות שלמה.

יש לי ילד בן 3 וקצת,ילד פיקח,פעיל,חייכן וחם מאוד,אהוב על סביבתו,הן במשפחה והן בגנו,ילד ראשון ונכד ראשון לשני הצדדים,מפונק מאוד,לאחרונה התחיל להגיד משפטים כגון:"אמא נכון שאני מקסים,נכון שאני חמוד,נכון שאני יפה",חשוב לי לציין שאנו מרעיפים עליו חום ואהבה,ואומרים לו בעצם את כל מה שהוא שואל,יש לו ביטחון עצמי,דבר זה מפריע לי והייתי רוצה לדעת מה יכול להביא אותו לשאלות האלה? לתחושות האלה? גם כאשר כועסים עליו הוא דורש את החיזוקים הללו.

הי אודי יקר, הוספתי כמה תגובות המשך להודעותיהן של חברות יקרות מכאן. שלוש הודעות במספר על עצים ותיקים יחסית. האוכל להסב את לבך אליהן ולבקש להעלותן? בהזדמנות זו אמסור ד"ש ותודות, סוריקטה

אני סובל בעיות קשב וריכוז ואני לא יודע בזה טיפול יכול לעזור לי האם טיפול נוירופידבק יכול לעזור לי ואיך הוא יכול לעזור.ואיפה יש מרפאה שמטפלת בזה כי קרובה לנהריה תודה

שלום רב לך יעקב בעקרון טיפול בשיטת הביופידבק והנוירופידבק הוכח כאפקטיבי למדי בטיפול הקשיי קשב וריכוז. בכל זאת אשמח לקבל פרטים נוספים על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית . תוכל ליצור עימי קשר ישיר לנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הוא חזר. וידעתי. והתקשרתי. והוא ניסה שלא. או שניסה להעניש אותי שאני לא שלו כמו שהתחנן. ואני לא יכולתי שהוא לא יהיה שלי. גם אם אני לא רק שלו. הוא היה צריך להשאר שם מחכה לי לנצח. היא קוראת לזה קביעות אובייקט. והצלחתי. והיינו. ושוב מפורקת. מבינה שאני לא יכולה להציל אותו מעצמו. ואותו ממני. ואותי ממנו. וזה היה העונש שלי.

הי רפאים טוב לראות אותך כאן. איך בדירה החדשה? מתחילה להיות הרגשה של בית? גם אם עדיין לא (אני יודעת שמעבר יכול להיות מאד מלחיץ), אז הרגשת הבית תבוא עם הזמן. בינתיים הפרחתי לכיוונך את הכדור הפורח שלי, מצוייד במתנות לחנוכת הבית. יש שם קודם כל פינת חי בכדור הפורח, גור חתולים בצבע לבן מגובב בכתמים אפורים ושחורים, כלבלב-דורש-חום, שעומד להתנפל עליך ברגע נחיתת הכדור, והיו עוד כמה בעלי חיים שניסו להצטרף לטיסה אבל עצרתי בעדם, ובינתיים הם בתחנת המתנה, מחכים שתחליטי כמה מתוכם את רוצה (רק לידיעה, בתחנת ההמתנה מחכים לך, אוגר, פרפרים, גור אריות, שני פילים, ואמא וגור של קופים, כולם שמעו על הבית ורוצים להצטרף, בהקדם, אם אפשר), בנוסף יש שם עבורך שלל פרחים עם ניחוח של יער קסום, כלים לבישול ומארז עם אוכל חם, עד שתתארגני על הבישול, וגם, מיכלי צבע, לצבוע את הקירות הלבנים, ואולי גם לצייר עליהם אם תרצי, ואני מוסיפה לקירות ציור שלי, של חיבוק גדול, כזה שכל הזמן יהיה שם. שתהיה לו משמעות מיוחדת. סוג של טאבולה ראסה המעבר הזה? כיף לי להתרגש איתך כי זה אומר להיות איתך ולא להיות איתי... האמת, שלי קצת קשה לכתוב לך. קראתי את ההודעה שלך והיא ריגשה. ובבואי לענות לך התחלתי לכתוב את שמה של המטפלת, כאילו אני כותבת לה. כשהייתי בטיפול, היתה לנו פגישה שבועית במייל, אני הייתי כותבת והיא היתה עונה, והדברים שלה היו לרוב מארגנים ומיוחדים ואוספים. אז אולי אני צריכה לשמוח, שיכולים להיות עוד אנשים מלבדה שמצליחים לגעת, אבל כל תזכורת שכזאת בה מעוררת התכווצות גדולה, ניסיון לשמור את הגוף מקופל, דבוק אל תוך תוכו. לעצור את ההתפרקות שאורבת מעבר לפינה. מנסה לחשוב על ההשוואה שלך, בין "האסונות הטיפוליים" שחווינו. ולא מצליחה להמנע מלחשוב, שקל יותר כשיש צד אשם וצד קורבן. טוב ורע. אמת ושקר. את יודעת, אולי אפילו הייתי מעדיפה שתהיה לי את החלוקה הברורה הזאת גם אם אני בצד האשם-המקרבן-הפוגע... רק לא אי הוודאות הזאת. הכעס עליה. הכעס על עצמי. את מי אפשר לשנוא כשבכלל לא ברור לי מה קרה... את בכלל לא נקודה קטנה. יש לך כוחות גדולים. כמעט קסומים. להניע סימן אינטרנטי מרחקים רבים, ואז להפוך אותו מסימן לחיבוק ממשי, כזה שמרגש ומוריד דמעה... ובאת בזמן הנכון לחזק. אני נעה בשבוע האחרון בין קצוות של הדחקה להזכרות והצפה. והיום שוב עלו הזיכרונות על גדותיהם. עלו משאלות בלתי אפשריות. שבאופן טלפתי היא תרגיש ותתקשר. ואני מנסה להתבגר ולהתעורר מהפנטזיות הילדותיות, ולהפסיק להאמין בקסמים. אבל כנראה שישנם עוד ארועים מופלאים. כי הנה את באת. (((((((((((()))))))))))))))) מכל הלב גלי

מרגש לקרוא אתכן.. גם אם בימים אלו .. כתיבה (הוקאה??? שיתוף???) זה לא הצד החזק שלי.. או שאולי אין לי סבלנות להושיב את עצמי ולספר.. (אפילו לעצמי..) מה קורה איתי.. כיף לקרוא אתכן ולהרגיש את האנרגיות שאתן מעבירות בחלל. כן, גם אלי זה מגיע :) אוף. הייתי רוצה לכתוב עוד. להיות עוד. שיהיה לנו טוב.. ~נילי~

נילי, כן. מהפה שלך ל... מי שמקשיב... שיהיה לנו טוב. איזו ברכה יפה כתבת לילדה אישה ותמסרי גם ממני איחולי החלמה מהירה לשרית. מה זה התקופות האלו של המאבק עם המילים? גם אצלי כל כך בקושי וכמעט כלום לא יוצא החוצה שלפעמים ההרגשה היא שאין שם כלום אולי מוות יש שיר כזה של גבריאל פרייל תמיד אהבתי אותו. אולי מוות איש אינו מטלפן אלי דועכים חוטי התקשורת אולי כך מתחיל המות לספר משהו על קיומו בינתיים אני כותב שיר ועוד שיר, מחליף דברים עם עצמי, עם אחרים שבי, הם מתכוונים לעורר מישהו משקיעה רצחנית. אני עצמי עומד להרצח בידי דממה זועקת. ...אולי לכן אני כותבת, כדי לא להרצח בידי הדממה. אבל גם המילים שאינן המילים הנכונות, גם הן כמו להרצח. כמו שחוטי התקשורת, לא מספיק שתהיה בהן זרימה. זרימה נכונה, כל כך קשה למצוא. נחמד שכאן לפעמים אנחנו מוצאים לנו זרימה נכונה. שיהיה לנו טוב. שיהיה לך טוב נילי. מכל הלב גלי

היי גלי... חזרתי לעץ שלך אחרי הפוגה קטנה מהמציאות הסוגרת עלי כאילו נפתח לי חריץ קטנטן שאני חייבת לנצל וכמו איזו דלת ברזל עוד שניה היא שוב נסגרת עלי בבום ואני שוב פעם נזרקת לתהומות. והאמת היא שזה תודות לזה שאני רואה את הרצפה כבר יממה אבל במובן הקונקרטי של המילה- פרקתי כמעט את כל הארגזים ותליתי את כל המוביילים והפעמונים. אני כ" אוהבת את היצורים המעופפים האלה. והיה אחד באזור של המיטה שנחת ברכות כזו ובהתאמה מדויקת במורדות איזה וילון מחצלת-כאילו ידע את מקומו מאז ומעולם. ואז נהיה לי רגע של נחת. איזו הרמוניה קטנה של סדר של והגיון- איזה אלמנט אחד ביקום הכאוטי שלי שמסתדר עם האחר. ואני זוכרת את הרעיון שלך על לתלות תמונה- אבל רק שזה היה ממש במקומו פתאום הרגשתי שייכות לבית. ושוב תודה לך גלי על כל המתנות והשופעות מהכדור הפורח והכלב מלא האהבה שמקדם את בואי. נורא כיף לחזור הביתה שמישהו מחכה לך. רציתי גם לשאול אם זה בסדר איך את עכשיו ובעצם עבר זמן נורא מועט מאז מה שהגדרת כ"אסון טיפולי". וחשבתי על מה שאמרת שאולי עדיף לפעמים כבר להיות בצד הקורבני כי אז הכל הרבה יותר בהיר ומובן מבחינת חלוקת התפקידים. זה באמת נורא תלוי עם איזה מארג באים לסוג כזה של התנסות. אצלי למשל להרגיש אשמה זה משהו שיותר מוכר לי ולכעוס משהו שיותר מסובך לי. הכעס יכול לפרק אותי יותר כי אני לא מתורגלת אליו. אבל הטבע של הרגש רוצה לחתור להרפיה.והכעס הוא רגש שלא מצליח להרפות כי הוא חייב את המו"מ עם האחר. וכשהאחר לא נמצא זמין אז הוא מייד הופך לכעס עצמי- לאשמה- כי לפי ההגיון האבולוציוני הזה צריך להקריב איזה קורבן כדי להרפות את המצב המתוח. הרגש פשוט עובר כתובת. ויש גם את העניין הזה של השליטה- כשאתה קורבן אתה מרגיש לא בשליטה אבל כשאתה פוגע- בהרגשתי לפחות- יש איזו תחושה של משהו צפוי יותר שבראת מציאות. זו הסיבה למשל שהנרטיב של להיות אשמה היה אצלי יותר חזק מהאחריות שלו. כי זה מערער את תפיסת הטוב של המציאות. אם אלו הם שומרי אז מיהם אויבי? איך יתכן שהטוב (שהיה נדמה לי ככזה) הפך לרע? התעקשתי להרגיש אשמה כי אז קיבלתי הורה ולכן היום יותר קשה לי. אבל מצד שני התחושה של להיות 'הרסני' היא גם כן לא פשוטה כי גם במקרה הזה מאבדים הורה. ואני לא יודעת עם העקרון של 'שכר ועונש' יכול להרגיע פה. גלי, דברים קשים עברת ואני אתך, מקווה שתהיה אפשרות לתיקון חיצוני ו/או פנימי ושוב שולחת לך ((((((()))))))) לחיזוק הכוחות... רפאים

בני בן 40 מתגורר בניו יורק סובל מחרדה בכניסה למעלית מאז שהיה ילד. עד כה הוא נמנע מטיפול כלשהו אך נראה שהמצב מחמיר. האם אפשר ששיטת EMDR מתאימה למקרה? אולי אפשר לקבל כתובת מומלצת לטיפול בניו יורק. תודה

בכל זאת שותקת. אבל יותר נעים לשתוק פה...

שלום, אני בת 19 וחצי. אני חולה מגיל 12 באנורקסיה, אובחנתי בגיל 15. עברתי אשפוז במחלקת הפרעות אכילה בתל השומר לפני כשנה. הייתי במעקבים לאחר השחרור במשך יותר מחצי שנה, מצבי הפיזי והנפשי המשיך להדרדר במתינות, עזבתי את הביקורות וגם לא הסכמתי לאשפוז. בהמשך עברתי טיפולים במכון "אגם" להפרעות אכילה. לאחר חודשיים של טיפול פעמיים בשבוע- עזבתי את המכון, הרגשתי כי אין טעם בטיפולים ואני לא מצליחה להשתקם וסוג הטיפול לא עוזר לי. עכשיו אני ללא שום טיפול ואני לא מקבלת עזרה מדיאטנית או פסיכולוג. אני גם משרתת בשירות לאומי כ-10 חודשים. השתחררתי מהצבא בשל ההפרעה, על פרופיל נפשי. אני לא רוצה לפנות שוב לאנשים שרק מקשיבים לי ומבלי לתת כלים לפתרון ודרך אמיתית להתמודדות. מאד קשה לי להתמודד עם כשלון ביום יום ואני תמיד שואפת להיות הכי טובה בכל, אם אני לא מצליחה אני נכנסת לדיכאון. אני בעצם כל היום עצובה, אני מרגישה רע עם עצמי ואני שונאת את האופי שלי ואת המראה שלי. אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי באמת, ושחושבים עליי דברים אחרים ממה שאני באמת מרגישה ורואה על עצמי. אני גרה עם ההורים, אני מרגישה אשמה בדברים שלא מצליחים להם, אני לא יודעת איך לעזור ועדיין אני מנסה איכשהו לדאוג להם. הרבה פעמים הם לוחצים עליי לעלות במשקל, להתאשפז לעשות משו עם עצמי. לעזוב את השירות והספורט.ואני לא מסכימה. ניסיתי גם לפנות לרפואה משלימה, אך לא מצאתי אדם מקצועי שיכול לעזור לי. במיוחד גם מצבי הכלכלי עצר אותי מלהרחיק לכת בנושא. אודה לך על תגובה בעניין ואם תוכל לייעץ לאן לפנות לעזרה ממשית.

הי אודי, .במבי ממש, ממש פצוע... מדמם כולו..מנסה לקום, אומר לעצמו "הי,צריך לקום, ישנה עבודה רבה ..לא מסוגל..פצוע ומדמם..שוכב על האדמה החשופה..הקור מקפיא..ולאט לאט רואה הוא את מוכרת הגפרורים הקטנה שהציתה גפרור,ועוד גפרור,ועוד גפרור... הי,מנסה במבי לקרוא לה בשארית כוחותיו..בבקשה,קחי אותי איתך.. בואי נחזה יחדיו בפלא הניבט דרך החלון המואר..חדר חם,מאיר,ריחות מהבילים של תבשילים ... במבי נשאר לשכב על האדמה החשופה..במבי עוצם את עיניו...

אודי שלום, היום סיימתי טיפול קצר מועד של 12 פגישות. זה היה טיפול קצרצר, אבל ממוקד, יעיל, ומקצועי. עד המפגש האחרון היום בערב. הפגישה התנהלה באופן גרוע כבר מתחילתה. עבורי היא הייתה כשל אמפטי במלוא מובן המילה. כל מה שבקשתי לשמוע ממנה היה איך היא חוותה את הטיפול, וכל מה שהיא עשתה היה להחזיר את השאלות אלי. היא הייתה חייבת להתעמת איתי גם עכשיו? בייחוד עכשיו, כשכבר אין דרך חזרה??? כשברור לשתינו שאין הזדמנות נוספת ללבן את הדברים??? את מה שכתבתי לה היא אפילו לא קראה בנוכחותי. רק כשהייתי בדרך הבייתה היא התקשרה להגיד תודה קצרה. מה כבר יכולתי לומר לה בטלפון? שהתאכזבתי נורא??? שציפיתי לסוף אחר??? כואב לי שהטיפול מקבל עכשיו צבע וטעם אחרים. מריר, חמוץ ומאכזב...

כתבת ש"בהחלט אפשר להגיד זאת". מה כוונתך? שיכולתי לומר זאת בפגישה עצמה? או אולי בטלפון שאחריה? האמת היא, שהבעתי את אכזבתי כבר בפגישה, אם כי לי בעוצמה האמיתית, אבל למרות זאת המחשבות על הסיום הגרוע לא מרפות ממני. אני שוקלת לשלוח לה מכתב, או לחילופין, לבקש לקבוע פגישה נוספת (בהנחה שזה יתאפשר) וללבן בה את הדברים. האם לדעתך זה רצוי, או עדיף לנסות לעבד את התחושות ביני לבין עצמי?

זהו זה הגיע - ארבע אפס. ארבע אני לא יודעת למי אבל אפס לי כנראה. כולם אומרים את לא נראית...את ממש נראית ילדה. ילדה עוד מעט בת 40. ואני, כמו בשיר האהוב עלי "ילדה קטנה ביער" (זה מאיר אריאל אמר לא אני) גיל 40 הוא גיל התבונה, לא? אז למה אני בעיקר מרגישה שרק עכשיו התחלתי להבין שאני לא מבינה כלום? אני מרגישה ששום דבר לא מתחבר לכלום. כאוס מוחלט. אמיתות שידעתי, שקרים שחשבתי, הכל מתערב. פעם אמרה לי לקוחה בת גילי, שסבתא שלה אמרה לה "אשה יפה מתה פעמיים, פעם ראשונה כשהיופי שלה נעלם". היא אמרה לי את זה בתור - שתינו יודעות על מה מדובר כי שתינו נשים יפות שעוד מעט... ואני הקשבתי לה וחשבתי לעצמי, שאני לא מרגישה שאי פעם הייתי יפה. עד לשנים האחרונות, לא התעסקתי לא בגיל ולא במראה. פתאום אני עסוקה בזה. באופן מוזר דווקא בשנים האחרונות (דווקא כשהזדקנתי) אני מקבלת הרבה פידבק על מראה מהסביבה והצעות מרומזות יותר או פחות מהגברים בסביבה. תמיד התייחסו אלי כאל ילדה טובה והאבירים היו שם כדי לטפל בי. פתאום מגיע סוג אחר של גברים. גם כן מתגייסים. יש בי משהו שכנראה מגייס את הסביבה, מראה העלמה במצוקה. אבל הפעם הכוונות שלהם כבר פחות טהורות. וגם אני כבר לא ילדה תמימה. טוב מותר בגיל 40 לא? טוב נראה לי שאלך להכין עוגת שוקולד עם נרות ואלבש את השמלה החגיגית המסתובבת ונעליים לבנות...ואכבה את הנרות ואבקש משאלה. אבל מה? לא יודעת כלום. אודי תברך אותי? תעזור לי למצוא משאלה? תכין לי זר פרחי סתיו? י.

אודי היקר, תודה על הברכה וזר פרחי הזן ועוד תודה על המקום שיצרת שאפשר את העץ הזה. למעשה בכלל, איפשר עבורי פתיחות ויכולת לקבל כאן הרבה כל כך. י.

לילדה קטנה ביער שדרכה עוד ארוכה עד לסוף של הסיפור שעיניה עמוקות, טובות, רואות אל תוך תוכה, ולפעמים הן מראות שמשקפות את עצמך לילדה קטנה ביער שבעיניה הרכות אתה אינך נהיה זאב נגיעות מרפרפות עוטפות מכל הלב ילדה קטנה על חוף הים על חול הים הזהבהב עוד לא יודעת אם לך תתן את כל אשר יש בה לתת כמעט בת ארבעים , אינה יודעת היא דבר אך יודעת שעוד זמן רב יש לה ללמוד, להיות אותך גם לגלות, לחשוף זאבים, אבירים, להיות ילדה אישה טועמת בליבה ובגופה מכל הגלוי והנסתר כמה טובה היא עוגת השוקולד המתוקה שהכינה לעצמה כמה תאווה לחיים צברה בארבעים שנותיה. אישה בת ארבעים. ילדה יפה. בוגרת. מנוסה. מתרגשת לה (כמו) ילדה קטנה. ילדה אישה. אוהבת. אהובה. כל כך יפה. ((((((((((((המון חיבוקים ונשיקות))))))))))))))))))) מזל טוב! גלי

גלי , לא מצליחה לכתוב מרוב התרגשות (וגם מרוב בירות ושמש) איך את יודעת הכל? ואם לא כתבתי אז המון תודה י.

אז.. זה כבר היום... נכון?... שיהיה לך המון המון המון מזל - טוב.. מקווה שתחגגי.. שבאמת תעשי משהו נחמד.. אולי עוגת שוקולד, אולי בית קפה, אולי תקני לך מתנה.. אולי הכל ביחד.. גם אני רוצה להביא לך מתנה, שיר מדהים (לדעתי) של אהוד בנאי.. מוקדש לך.. אביא לך "מה אביא ילדתי הקטנה מה אביא לך מתנה מה אביא ילדתי הקטנה מה אביא לך מתנה אביא לך שיר אוהבים אביא לך אור כוכבים אביא לך רוח של ים אביא לך את כל העולם אביא לך צחוק ילדים שיבהיל את כל הפחדים אביא לך בשתי ידי אביא לך את כל חיי את הדרך אלייך אהפוך לתמונה ואביא לך אותה במתנה את הדרך אלייך אכתוב לתוך שיר ואביא לך אותו בבוקר בהיר כל הדרך אלייך אכתוב את השיר ואביא לך אותו בבוקר בהיר" יומולדת שמייח!!! שיר

תודה תודה שיר. איזה שיר מקסים ומתאים. ביליתי את רוב היום מול הים. קיבלתי מזג אוויר על פי הזמנה. שכחתי לאכול ושתיתי הרבה בירות. מה שהביא איתו דמעות והרהורים ותכף יבוא כאב הראש הבלתי נמנע.

היי מתוקה.. מזל טוב ע-נ-ק!!! איזה יופי!! בדיוק אתמול אפיתי עוגיות שושנים, שיצאו לי מה זה טוב... הלואי והיתה לי דרך להגיש לך אותן במקום הזר המסורתי... ובעניין התבונה, את יודעת, אומרים שלאשה נתנה בינה יתרה..וזה ממש לא משנה אם זה בגיל אפס, ארבע, או בגיל ארבעים, זהו חלק מהבינה היתרה, שאנו מקבלות בהבנה את העובדה שגם בגיל ארבעים, בעצם, לא הבנו כלום.. (וגם לא מתבישות להודות בזה) אז יופי - תהני לך מהיום המיוחד, ומהגיל שהוא מקסים בעיני. יום הולדת שמח לך- ילדה ואשה יפה ונבונה, שלך, גליה.

תודה רבה יקירתי על הברכות ועל עוגות השושנים. אני יודעת לאפות רק עוגות יום הולדת של ילדים (אלו מהפשוטות הבחושות עם קרם שוקולד). תמיד מעריצה את אלה שאופות עוגות מתוחכמות. ואת גליה, אכן מביאה איתך את כל התכונות הנפלאות שתיארת באשה: תבונה, הבנה ואפשרות לא להבין והודות בזה. תודה שאת תמיד כאן עם המון אמפתיה ורגישות. י.

... "עליי וגם עלייך רואים את השנים / ואת יפה פנים אל מול פנים" http://www.youtube.com/watch?v=QpVmQPT5ZSk ילדה ואישה יקרה, איחוליי בכל גיל לאיכות חיים טובה ככל שאפשר. שתהא כזאת שלא נכנעת מידי למגבלות חלקיות. ובפרט - שנאהב אותנו עם הקמטים, עם שערות השיבה, בין אם חלקן פגומות ודלילות; שנאהב אותן עם החינניות והמכובדות שלהן. ושתמיד נוכל למצוא את החלקים שיכולים עוד לצמוח ולהשיג, ופחות נבזבז מאמצים על החייאת נבולים. תחזוקה, שמירה, שימוש... יש כבוד. בת ארבעים לבינה. יומולדת משמעותי. עשור נפתח ומקבל את פניך בברכה. ובעיניי, הכינוי שבחרת לך מתאים כל-כך, יותר מתמיד. אז שתהיה המון הצלחה והתמלאות פנימית יומולדת שמח לך ילדה ואישה יקרה, סוריקטה

יקירתי, קיבלתי כאן איחולים וברכות מרגשות. אך יום ההולדת לא היה שלם בלעדיך. אכן, עשור חדש. לא יאומן. זוכרת את אימי צעירה בהרבה ממני היום ונראית לי מבוגרת. קשה לי להאמין. וטוב הם עוד לא מאפירות השערות. אולי אחת או שתיים. וכן, את הקמטים הרווחתי ביושר. ולמרות רוח התקופה והסביבה לא ממהרת להפרד מהם. הם לגמרי חלק ממני. תחזוקה, שמירה, שימוש - ראשי תיבות "תשש" - תשושה? לפעמים. בהשאלה מגלי שלנו אגיד שגם לי לפעמים מתאים לישון 100 שנה ולהתעורר רק לנשיקה אוהבת ומסורה. לילה טוב ציפור של יום, י

סליחה על האיחור .. שולחת לך זר פרחים .. שמכיל בתוכו המונים של בריאות אושר ואהבה . שתגשימי את כל אשר תבקשי. מחבקת מכל הלב. שרית

עד שפרחי הגן ילבלבו (אחרי שישתלו...) שולחת לך גם את אוסף שיריה של לאה גולדברג שאת כה אוהבת- והרי ידוע שפרחים מזרזים את צמיחתם בהשמיעם להם דברי שירה (האמנם...?)! שוב יומולדת שמח ילדה אשה- יומולדת כזה לא צריך להתפרש רק על יום אחד- זו מינמום שנה שלמה של חגיגות ולכן חושבת שזה עדיין אקטואלי להוסיף ברוב חוצפתי עוד פרח בזר שבועיים שלושה אחרי. שלך עם הרבה הרבה חיבה רפאים

הי אודי, עניתי לך (אולי גם לי???)תשובה ב 2.11 והיא נשארה לה מיותמת ובודדה בצד...

תודה ששיתפת במה שקורה לשרית. אם תוכלי למסור לה ברכת החלמה מהירה ממני שרית חמודה, נצלי את הזמן למנוחה ולהתחזקות ומחכה לשובך במהרה. איתך בליבי. ולך נילי, אני חושבת שמעולם לא ממש דיברנו אבל את נוגעת בי בכל מה שאת כותבת וקוראת אותך כאשר אני כאן... ?(לאחרונה מעט מנותקת)- מאחלת לך רק טוב. ((מיקה)))

תודה על מילותייך אלי.. זה נוגע. אעביר את איחולייך.. והלוואי שיהיו ימים פשוטים יותר.. לכולנו. ~נילי~

שלום..! יש לי כמה בעיות רפואיות שבגללן יצא לי לעשות לא מעט בדיקות. אני אמורה לעשות mri עוד שלושה שבועות בערך ואני קלסטרופובית.. פעם שעברה שעשיתי אותה ממש השתגעתי.. יש כדורים שאני יכולה לקחת??או איזה טיפול תוך שלושה שבועות?? עוד שאלה-- יש הרבה הבדל בין פסיכולוג רפואי לפסיכולוג רגיל? אם אני רוצה ללכת לפסיכולוג בגלל הבעיה הרפואית אני חייבת ללכת לפסיכולג רפואי?? תודה מראש ושבוע טוב:)

אשמח לקבל המלצות במייל על פסיכולוג קליני שעובד דרך קופ"ח מכבי באזור רמת גן-ת"א. תודה.

אודי שלום , אני נמצאת בטיפול כבר כמה שנים ואני מרגישה שהתלות בטיפול קצת השתלטתה לי על החיים , מה עושים במצב שכזה ? ואיך יוצאים מתלות /אובססיה לטיפול ?

אני כל הזמן מדברת איתה על זה , זה בערך הנושא היחיד שאנחנו מדברות עליו - אבל זה לא עוזר , האובססיה הזאת חזקה ממני .

עזרה??? הכוונה??? אמונה???ואמון..

אבל זה מהשאני לא יודעת. לפרט, להסביר. להוציא את המילים...

אודי... האמת, שאני לא יודעת אפילו איך להתחיל.. אני בקשר עם שרית והיא מאושפזת כבר כמה ימים.. מצב נפשי, חולי.. דברים לא מוגדים ב נתיים.. היא איתי על הטלפון, דורשת בשלומך.. אתה רואה מזה :) גם מעבר למסך.. דרושה לה נוכחות מרחוק גם שלך.. אז תהיה שם בשבילה ( היא שואלת)? היא צריכה אותך.. את המילים המחזקות שלך... אודי.. אלו מילים שלה.. ממנה אלי ואז אליך.. אתה פה גם בשבילה..? אני מאוד מתרגשת שאני כותבת עכשיו בשמה.. אני אוהבת אותך שרית.. אודי.. היא חלשה.. (שרית אומרת) אבל היא גם אומרת שבטח יש בה גם כוחות סמויים שיעסרו לה לעבור את זה.. ואתה יותע מה - אני מאמינה בה. בכל כולי, נפשי, היותי. שריתוש, אני מאמינה בך ובתהליך שאת עוברת. את תהיי חזקה.. וגם להיות חלשה זה סוג של חוזק.. ליבי זועק אליך יקרה. אני אוהבת אותך. שלך, ~נילי~

אודי, שבוע טוב. אני חדשה בפורום, קוראת את ההתכתבות בפורום מזה זמן מה והחלטתי לקפוץ למים ולהצטרף.מרגישה קצת פחד...אולי יותר מקצת פחד..ואולי קצת יותר מזה.. חיה בעולם פנימי מלא,עשיר וגדוש מאוד. עולם טוב, יפה, תומך,מגן,עןטף...הרי בעולם הפנטזיה הכל אפשרי..הלא כן ?? מי צריך את המציאות כפי שהיא??? קיים בכלל דבר כזה שקוראים לו מציאות???ואולי הכל דמיון ופנטזיה ?? וכסף, וכבוד,ויוקרה הם לא פנטזיה ?? ואולי.. "אחת האשליות הגדולות ביותר בודה ההתקשרות ,רק מי שאינו קשור יכול להתחבר למציאות" (סימון וייל ) ..אז למה כל כך עצוב לי בלב ???

אודי, אני מצטרפת זאת מהחוויה שלי, לשאלה ברמת העיקרון. מה זאת הריקנות הזאת בחיים שלנו..? אולי זאת כבר שאלה של השקפה..? זה הורס אותי, הנושא הזה. הורג. לפעמים זאת סיבה מספקת להפסיק לחיות. אך.. אולי החיים הם החיפוש..? אוף אודי :( ו.. הי :) התגעגעתי קצת.. :) יום מקסים לכולנו, ~נילי~

הי אודי, אתה שואל למה אני עצובה???...לא יודעת...אני מרגישה געגועים.. כהיהה למשהו שאין לו שם..שאין לו מילים..לא יודעת ..כאילו שאתה עומד לבד בחוף הים בזמן השקיעה מקשיב לגלים ,מריח את הריח החריף ,והלב מתכווץ מכאב..על מה ולמה???לא יודעת..ואז לאט לאט מתפשט לו בכל הגוף עצב תהומי,עצב אין סופי ,עצב כגודל ועומק האוקיינוס.. אתה מתבונן במי הים ומגלה שם את השתקפות הלב ,שמכווץ בגלל העננים האפורים, הכבדים שדוחסים ומכווצים אותו (את הלב ) רוצה לצעוק לעננים, הי הרימו את עיניכם כלפי מעלה וראו את אחיכם שממטירים מים,מרווים את העולם ומצמיחים חיים.. אתה נשאר לעמוד ..מרגיש את טיפות הדם הזורמות מליבך ..ואולי גם לך יש חום גבוה ..כמו לילד בן 30 ..ואולי גם אתה רוצה לבקש מאמא שתניח לך על הלב תחבושת..כמו אהוד בנאי בשירו...??? "יכול אתה לשמוע את צליל מחיאת שתי כפות-הידיים ,אך הראה נא לי את צליל מחיאת כף היד האחת"...(סוגיה מסוגיות סאנזן -זן ) ..."המציאות היא בין אנשים ,לא בתוכם".(ד"ר אודי בונשטיין ) אז למה חכמת הזן בכלל לא מנחמת אותי עכשיו???

שלום, אני חיילת בת 19 עוד מעט שנה בצבא. לפני הצבא היו ליבעיות נפשיות מאוד חמורות : חרדות ודיכאון והתעקשתי להתגייס למרות הכל ולא דיווחתי על כלום. העניין הוא שאני יחסית בסדר חוץ מעניין שנורא נורא מטריד אותי. אני בטוחה שאני חולה כבר המון זמן, למרות שממצאים יותר מדיי אין. יש ממצאים קלים מאוד גם לפני הצבא היתי מאושפזת ולהגיד את האמת לא היתי ילדה בריאה והיתי הרבה בבתי חולים. אני ממש בטוחה שמפספסים משהו רציני ואני עומדת למות, השאלה שלי אם אני היפוכונדרית או שזו בעיה רפואית. כי אני כל הזמן עייפה בטירוף, חלשה , חיוורת, ירדתי המון במשקל יש לי שלשולים מדיי פעם כאבי בטן, חום מדיי פעם מעל 38. ואת האמת שאני לא יודעת אם תסמינים אמיתיים יכולים להיווצר כתוצאה מהיפוכונדריה ממש חמורה. לקבן אני לא ילך כי אני מפחדת שיגלו את כל הבעיות שהיו לי לפני. אשמח לשמוע חוות דעת לעניין המשונה הזה...:)