פורום פסיכולוגיה קלינית

בטח לא ראיתה ואן לא שמתה להודעתי מתאריך 30.11 ככל שמבקשת אינני מקבלת (את המפתח הנכון)

לא יכולתי לשקר לעצמי יותר להאמין שאפשר לשים את הנושא הזה ברקע ולהתמסר להתפנות לחיים. אני בדיסוציאציה קרוב לשנה מאז הארוע והתחושה היא של משהו מפחיד נורא של איזה כישוף רע שאני נתונה בו בלי יכולת להשתחרר ממנו. אני לא על באמת והרגעים בהם אני ניעורה פתאום- הולכים ומצטמצמים ונעשים נדירים יותר ויותר. אין כבר שום מרחב יותר בו אני חשה קיימת. אני לא פועלת יותר מתוך עצמי. אין לי שום קונטקסט. אולי רק המרחב הזה. והדיסוציאציה הזו קשורה גם לבגידה שלי בעצמי. אני מנוכרת לעצמי כי לא פעלתי להגן על הילדה הזו לא בשעת ההתקפה ולא אחרי. לכן לא אוכל לקבל את עצמי בחזרה עד שלא אפעל בנושא. העצמיות שלי דורשת ממני כנות מוחלטת. אדרוש את הצדק כדי שההגיון הקוסמי ישוב על כנו. ואני מצירה על כך שלא פעלתי קודם. כי באינטואיציות שלי רק המחשבה על אפשרות כזו בדיעבד יכלה לייצר איזשהי תקווה. התייעצתי עם איזה גורם. כתבתי מכתב תלונה. לא שלחתי עדיין. חמישה עמודים של סיפור נורא של התעללות- שככל שאני מעלעלת בו ברור לי יותר מתמיד שהבן-אדם היה פשוט חולה. ואשם. איך יתכן. מה הוא עשה לילדה הזו. איך הוא העז. כבר אין בי אפילו בושה מעצם רעיון החשיפה או חששות מההשלכות שבטח יהיו לעניין בהמשך כי הבן אדם אימפולסיבי, נקמני ובלתי צפוי ונעדר כל אמפתיה כלפי הסביבה. כבר אין לי יותר מה להפסיד. בעצם תמיד יכול להיות רע יותר, ומי כמוני יודע- אבל יש קומות מינוס שבהן כבר מפסיקים להרגיש את הקור. יש איזה סף מסוים שאליו מגיעים כשכבר לא מרגישים בו יותר שנותן לך אור ירוק להפקיר אותך להרפתקה מפוקפקת. ואני כבר שם. לא חשבתי שאני מסוגלת בכלל לייצר נרטיב שלם ומדוייק של הארועים. לא חשבתי שאני יכולה לחבר בין כל הדברים. להיות בו בעת גם קול חווה וגם קול מדווח. להיות גם הילדה הפגועה וגם המבוגר שמנסה להיות עורך הדין שלה. לא הייתי בטיפול כל התקופה. לא רוצה יותר טיפול. נפגעתי בטיפול לא יכולה יותר להאמין, להפקיר את עצמי בידיו של מישהו אחר. הטיפול שלי יהיה עשיית הצדק לילדה. התלונה בעלת משמעות ולא משנה אם תתקבל או לא. התרעתי, אמרתי את דברי, מחיתי (בסוף המכתב כתבתי: ואני חושבת שהוא הרשה לעצמו לנהוג בי באופן לא אתי כי תפס אותי כחלשה, תלותית וחסרת אונים שלבטח לא תגיב ותתלונן ותשמיע את קולה. אפשר לסמוך על קורבנות שלא יפרו את קשר השתיקה). אבל קצת מאוחר מדי בשבילי. כבר לא יכולה להציל אותה. למכתב הזה אני מצרפת התרשמויות וחוות דעת של מטפלים שהתייעצתי איתם במהלך התקופה. אחד מהם תיאר אותי כ"אשה כבויה". היה לי עצוב וקשה לקרוא את זה. לא הפסקתי לבכות על הילדה. כי זה נכון וזה מוקרן כבר החוצה. ואני יודעת שאני עומדת למות ורק רוצה לסיים את השנה הזו בכבוד. ואולי זה משהו שהתלונה קצת תוכל להשיב. או שלא. אבל כבר לא אכפת לי. כי זה בכל מקרה מאוחר מדי. ואז חשבתי לצרף את חוות הדעת שלכם אודי וכל הנשמות הטובות המשוטטות. למה לחוות דעת וירטואליות אין מספיק משקל ותוקף בוועדות האלה...? למה הנוקשות הזו...? נו, אז מה אם קוראים לי רפאים...??? אפליות על רקע שם..? אצרף אותן למכתב שלי- או לפחות אדע שהן קיימות. שהן חוות הדעת הכי חשובות, הכי מהימנות, שפגשו את נפשי באמת. גם הכתיבה פה והשיחות אתכם הצליחה לעזור לי למצוא את הקול שלי, לייצר את הסיפור השלם שלי. סיפור של כיפה אדומה תמימה. זה באמת קרה. וזה לא היה נדמה לי. והיה זאב ולא היה צייד. חבל. לסיפורים שלי אין אף פעם סוף טוב. חיי תמו בדמי ימי. לפעמים נדמה לי שהכתיבה פה היא סוג של צוואה. שהסיפור שלי מתועד. שיש עדות. שיש משהו שנשאר אחרי. מביטה על החיים בלעדי. תודה לכם שהייתם פה מלאי קשב וחמלה ותודה מראש על חוות הדעת- אנא נקבו בתעריף ובאמצעי התשלום המועדף עליכם (זה יכול להיות גם סחר חליפין לא רק במטבעות אלא אפילו בבהמות ומה שרק תרצו- שערו בנפשכם שבתחילת כל חודש אתם נותנים למטפל שלכם עז פועה במקום צ'ק...). נ.ב- אודי כתבתי לילדה אשה בעץ היומולדת לפני שבועיים בערך או יותר. איבדתי כבר תחושת זמן. האם הצליחה ההודעה להתיישב על איזה ענף בינתיים או שמא נשרה לה כעלה סתיו...? רפאים

אהלן רפאים, אני מודה שקצת קשה לי לצרף לכאן מילים, תחת הכותרת "חוות דעת וירטואלית".. לא בטוחה שאעמוד בציפיות או שאצליח לעבות מספיק את מה שיש לי לומר. עוד לא בטוחה בכלל מה אומר- רק מרגישה שחייבת לומר משהו. בחרתי ב"אהלן" עילג מאוד.. אולי כקונטרא לחששות. אם כבר לא אעמוד בציפיות, אז שיהיה עד הסוף :-) אני חוטאת הרבה לאחרונה ומדברת על עצמי במקומות שאני מנסה לדבר על אחרים. רציתי לומר לך שאני כותבת כאן כבר די הרבה שנים.. מפחדת להציץ לאחור ולגלות כמה. לאחרונה אמנם פחות, אבל אני חושבת שאני כאן מ-2006 (אולי כדאי שאבדוק את זה באמת). (אולי מוטב היה שלא הייתי כותבת שנה.. זה קצת מביך לגלות כמה שנים אני מסתובבת בסביבת מקלדות ועכברים) (הנה, שוב אני-אני-אני.. לא יאמן!). ננסה שוב? רציתי לומר שאני כאן כבר הרבה שנים, אבל רק לעיתים נדירות אני באמת תופסת שיש מישהו אמיתי מאחורי המקלדת. אני לא יודעת איך לשרטט את ההבדל הזה שבין לשוחח פה עם מישהו ולהנות לדבר איתו, לבין ממש להצליח לתפוס שיש שם אדם אמיתי. ממש להצליח לדמיין אותו משעין סנטר על כף היד, או נעצר לחשוב.. ממש לדמיין את השינויים הקלים בשטף הכתיבה, את המחיקות, את הכאב שבמילים, ואת הפורקן שהן מביאות לפעמים. כמעט להצליח להרגיש אותו נושם. אותך קראתי היום כך. כאילו אני קוראת ביומן מחשבות של מישהו, שהוא ממש בן אדם כמוני. או בקלות יכול היה להיות אני. כתבת מסה מסודרת,אמיתית, חזקה מאוד, ומאוד כואבת בכנות שלה. את ממש מורגשת, גם מעבר למסך ומקלדת. ממש-ממש. זה מוזר... זה נשמע כאילו זו תגובה לבקשה/מחשבות שלך, כאילו אני מנסה לשכנע אותך בקיומך. אבל האמת היא שזה מקרי.. הייתי כותבת את כל זה גם אם לא היית כותבת שאת מרגישה חסרה. משהו במילים שלך חודר מאוד. חשבתי על זה אתמול, עלייך, ואמרתי לעצמי שכל עוד נשאר לרפאים חוש הומור, נשאר בה ניצוץ בועט של חיים. הרבה מהם. למרות הכאב שבמילים שלך, אני תמיד מוצאת את עצמי קצת מחייכת כשאני קוראת אותך. יש לך שפה מיוחדת, שפה משלך. (וכמה חיים יש בזה!) :-) המילה "כבויה" מרגישה כמו חומצה כואבת. כואבת ומיד אחר כך מייאשת. אני מאוד יכולה להבין את העצב שנולד מתוכה.. זה לא סוף הסיפור, רפאים. נעשה לך עוול נוראי. באמת. הוא כל כך נשמע כמו זאב שאני ממש מפחדת רק לחשוב על מה שאפשר לחוות במצבים כאלה. כמה פחד. ואשמה אולי.. כל כך קשה. וכמה אלימות יש בסיטואציה הלא נורמלית שנקלעת אליה.. ממש אלימות. ותוקפנות. יצאת ממנה שבורה, וזה רק טבעי.. הוא זה שלא נורמלי. בוגדן ומניפולטור ורע. פשוט רע. ולא הבאת את זה על עצמך. יש דברים שהם פשוט מקריים. את זו שחווית פגיעה. לא כי את לא נורמלית- אלא דווקא כי את כן. כי נתת צ'אנס לקשר, נתת אמון, ניסית בכל הכוח שזה יצליח, למרות הספקות, ובסופו של דבר עזבת. את זו שעזבת כי היה לך רע. מה יותר לשמור עלייך מזה? אני הייתי סומכת עלייך שתשמרי עליי, אם הייתי צריכה. לגמרי סומכת. אולי עם הזמן תחזרי להרגיש כך כלפי עצמך. וראי כמה כוחות יש בך- לכתוב מכתבים, לקבל חוות דעת ממטפלים נוספים, לפרוט כך את מחשבותייך כאן.. בנדיבות וכנות אדירות. סוריקטה כתבה למטה שהיא רואה בך פוטנציאל אדיר לחיים מלאים. ... אולי את עוד לא יכולה לראות את זה מהמקומות החשוכים שאת נמצאת בהם עכשיו, אבל בעיניי את בדרך הנכונה. לכתוב מכתב תלונה זה ממש נצחון הרוח. באמת. את גיבורה. אולי זה יער חשוך במיוחד שצריך לעבור, ואחריו שוב שמש מאירה. אולי יש כמה קרחות יער שאפשר למצוא ולנוח קצת בדרך, להתחמם בשמש הטובה.. אולי זה לא בור ללא תחתית. אולי זו לא נפילה. אולי "רק" (ולא רק בכלל), מעבר קשה ביער חשוך.. אבל תראי- את צועדת. עם הראש באדמה אולי, שרוטה ומועדת לעיתים, אבל צועדת. ולא רק צועדת... פה ושם את מצליחה לשמוע ציפור כחולה, מצייצת בין הענפים. פה ושם פרפר-מרחף מושך את עינייך.. תמשיכי ללכת, רפאים, רפאים בין עפאים.. היער יעשה סבוך קצת פחות עם הזמן. וכבר המכתב הזה, כמו מזמרה גדולה, עשה לך מקום. פילס קצת דרך בשבילך. יהיו עוד קוצים, אבל גם מזמרות יהיו לך. חיוך או משחק מילים פה ושם- גם אלה מזמרות. אני לגמרי סומכת עלייך. אני גוללת למעלה וקוראת שוב שכתבת את הסיפור שלך. שיש לך סיפור ברור, שיש בך תלונה ודרישה לתיקון ומחאה...(מחאה! וואוו!) לפעמים כשאתה בלב העניין ומרגיש חלוש וחסר תקווה אתה לא מרגיש כמה חזק אתה. אני מנענעת פה את הראש לצדדים ומתקשה להאמין.. כמה כוח יש בך, רפאים! איך הצלחת? באמת איך הצלחת? מכל הלב, כל הכבוד! חיוך של גאווה ותקווה ממני, :-) לילך

היי לילך... כ"כ התרגשתי ממילותיך שנורא רציתי להגיב מייד. וזו תחושה של התרוממות רוח כזו שתמיד זרה לי- ואולי דווקא בגלל זה השתהתי והתמסרתי למחויבויות היום (מאמרים, עבודות...) במקום לעשות מה שבאמת רציתי. תודה לך לילך. את נורא מדויקת ובטח לא עילגת ונורא נגעת- ואני באמת מסכימה מאוד עם סוריקטה שאת מצליחה לומר כ"כ הרבה דברים משמעותיים ורגישים במין ענווה ושקט כזה. למה את חושבת שאת חוטאת כשאת מדברת על עצמך כשאת בעצם רוצה לדבר על אחרים? זה נראה לי אפילו מתבקש... זה מרחיב את המרחב, מכניס קצת אויר, מעשיר את ההתנסות ואת ההבנה. למדתי ממך הרבה. ובאמת הרגשתי את ההשפעה של זה עלי. היה לי יום נפלא למחרת. הייתי מחוברת ולא מנותקת. חשתי בעצמי. זה שהצלחת קצת לפענח את הסוביקטיביות שלי ולהרגיש שאני אמיתית עזרה לי לחוש לפחות לכמה שעות (שזה הרבה בשבילי) סובייקט אמיתי. וכשאני סובייקט אמיתי אני מאוד חיונית ושזורה בחיים. אפילו מתנפלת עליהם במן רעבתנות שכזו. קצת חוזרת לפוקוס, למיקוד. נזכרתי בזה בעבודה מדי פעם. זה ליווה אותי. היה בדברייך ובתמיכתך משהו כ"כ אמיתי נדיב ושופע שממש האמנתי לכל מילה.זה פשוט יצא מהמסך. זה באמת נורא קשה לראות הישג כשאתה נטוע בתוך התהליך החשוך הזה. והדימוי של המכתב כמזמרה היה נורא חזק עבורי. באמת הייתי צריכה לפלס איזה שביל כי לא ראיתי שום דבר ביער הרוחות הזה, הוא ממש סגר עלי, עצי מפלצות נוראות. איך הצלחת רפאים, איך הצלחת?- זה הדהד ממש לתוכי. אני מאוד רוצה לטפוח על השכם של הילדה הזו. להרגיש שהיא ראויה, שגאים בה שהיא עשתה משהו חשוב.לחבק אותה באמת פעם אחת בחיים. אני מדמיינת אותו מולי בעימות ויודעת שלא אהיה שם לבד. כי המילים שלך יהיו שם גם. והמזמרה. תודה תודה ושוב תודה לך לילך יקרה, העתיד מחכה לך כמו שביל זוהר של אור (ויופי שאת ממשיכה עם א' שלך- היא עזרה לך לעשות הרבה קסמים...) שלך רפאים

אהלן גם ממני :-) חכם ואמיץ לערב גורם חיצוני. צד שלישי. כן, ככה בפני עצמו. תהיינה התוצאות אשר תהיינה. אם מסוגלים לעמוד בכך נפשית... (הנבלות בונים על זה שבחולשתך לא תלכי על האפשרות, כן...) את יודעת, עוד אחת מן העוולות שנגרמו לי בילדותי היתה כאשר עברתי ניסיון אונס בגיל 12 (תהרגו אותי, לא יודעת איך הצלחתי לברוח בסוף), והמבוגרים בסביבה שלי, שאיכשהו סיפרתי להם, אמרו לי שאין טעם לפנות למשטרה כי המשטרה ממילא לא תעשה כלום. וזו הייתה טעות איומה. גם החוויה שאין עדים ואין מישהו שלפחות מנסה ללכת איתך ביחד קשה מאד. מצטרפת ללילך (ואין כמו המילים של לילך) - כמה כוח ועוצמה נדרשות, כמה העזה, כמה ראוי להערכה. התמודדות מאד לא קלה ומתישה ומפחידה, אבל את לא לבד ואת יודעת להשתמש באנשים נכון, מאד נכון, מדהים ממש, והלוואי וקצת מזה יכולתי ללמוד גם אני. כן, יש במה לקנא. "אין מה להפסיד" - לפעמים משפט ענק. וכן, אני יודעת שבעקרון תמיד אפשר להתרסק גם מעמקי תהומות, ובכל זאת... מקווה שמהלך כזה יסייע לך גם להיפרד מדברים ישנים שיושבים לך על הצוואר כמו איזה ערפד מניאק, ולתת נפח לאוויר חדש. איתך, סוריקטה

סוריקטה יקרה, אני במצברוח עגמומי במיוחד ורק הכתיבה מצליחה איכשהו לאסוף אותי עכשיו ולתת לי איזשהי תחושת עצמי איזשהו רמז על מי מתחבא מאחורי העור הדק הזה שלי. לפני שעה קיבלתי את מזרון הפוטון שקניתי. רק עליו אני נרדמת. כזה שנעשה בהזמנה מיוחדת לפי דרגת הקושי שאתה קובע. ביקשתי בינוני. בחודש האחרון ישנתי על איזה אחד דק של ילדים. אבל התרגלתי אליו. אז אפילו לא פתחתי אותו והוא עדיין עומד שם בפינה. עוד יצור חדש בבית שאני צריכה להתרגל אליו. והחדש אמור להיות באמת נוח. עליית מדרגה. שלפחות השינה שלי תהיה נוחה אם לא הערות. למה לא יכולתי לעשות הזמנה של ארועים בחיים ע"פ דרגת קושי. הייתי מסתפקת אפילו בבינוני. אם הייתי יכולה הייתי מתלוננת גם נגד הערפד המניאק הזה שניסה לפגוע בך בגיל 12. ואני באמת הייתי רוצה שלתוך השק הזה יכנסו גם כל מיני נבלים אחרים מהעבר. אם אפשר היה להפטר מכל מיני חבילות אחרות באקט תמים אחד. אני עושה את זה בעיקר כדי לפתור את העניין הזה בגלגול הנוכחי כדי שבגלגול הבא אני אוכל סוף סוף לנוח על משכבי בשלום ולא לחיות כל הזמן בסרטים קודמים- אפשר לומר שמיציתי את העניין. בגלגול הזה הנזק כבר נעשה ואין ממנו קימה. אני ממש נרדמת על המקלדת ורק רציתי להגיד לך שכל מה שאת אומרת לי... (פה נרדמתי ובחכמה רבה לא טיפוסית לי שמרתי והנה אנחנו כבר ביום חמישי...) לגבי יכולות שאת מתקנאה בהן- אני אומרת לך, וגם רואה בך המון פוטנציאל שאני מתקנאה בו גם- ובנוסף נורא תמהה איך את לא מבחינה בו ומתפעלת ולוקחת אותו כמובן מאליו. זו אכן סוגיה מורכבת היכולת לראות את עצמך. אז שוב תודה לך סוריקטה חתול האגמים על חוות הדעת האוהדת והיותך בכלל- עם כזה שם חתום על חוות דעת- אני מניחה שיש לי סיכויים טובים. מקווה בשבילך (ובשבילי) לטוב הגיע הזמן שהאור גם יתייחס לנשמות המיוסרות באמת אולי חנוכה יביא איתו איזה נס קטן (כי אנחנו אנשים נורא צנועים) כמה סבל עוד אפשר לסבול רפאים

היי רפאים, דוקא אהבתי את רעיון סחר החליפין של סחורה בסחורה,זה מזכיר לי תקופות קדומות,(לא שהייתי שם..)וזה מביא אותי למחשבה שזו הייתה אחלה של תקופה, אנשים עבדו (פיזית)קשה כדי לשרוד ולקיים את עצמם, לא היה להם זמן להתעסק עם שטויות, לא היו טיפולים ומטפלים, ומכאן גם לא היו "פצועים בשטח"... גוף בריא בנפש בריאה - ובהחלט גם ההיפך... טוב קצת מתפלספת לי.. רפאים, אני מקווה שאת מטפלת בעצמך, ובאותה תלונה נגד אותו טיפול קלוקל שהיה לך, ולא נגררת לתחושת הבטן שהכל אבוד, ואין תקנה ואין תקווה, ואם את צריכה, השתמשי בכל חוות דעתינו החיוביות עליך - אף פעם זה לא מזיק... שאלת אותי, או יותר נכון קבעת שהתרמו אצלי תקין, מה זה בכלל תרמוסטט תקין,על מי אפשר לומר שאצלו הכל בסדר,מבלי שהמחוג יראה על סטיה כזו או אחרת. הידעת?- אני נורא פוחדת מרוחות רפאים , ובעצם כל חיי פחדתי... וכן, אני נורא אוהבת גרעינים(כאלה שמפצחים)ואולי, דוקא מפני שהם משפיעים לרעה על משקל גופי.. שיהיה לך בוקר נפלא ויום מקסים. גליה.

היי גליה (גל-יה הגל של ה'...?) שלחתי לך הודעה קודם והיא נמחקה. מנצלת את המצב המשועשע בו הכרתי נמצאת כרגע אחרי הצניחה ולפני הצניחה הבאה כדי לומר כמה מילים בלי עננים. מה שאמרת בהתחלה לגבי סחר החליפין- שהסיח את הדעת מתחושת האפוקליפסה ולכן ייתר את הצורך בטיפולים ולכן גם בחללים שהופכים לבשר תותחים בתוך הזירה עקובת הדם (דרמה, דרמה, דרמה!!!! סימני קריאה, סימני קריאה, סימני קריאה!!!!!!!!) הזכיר לי את השיר הקדמון על האדם הקדמון שיושב בשמלה של רפיה ולא היה צריך ללמוד הסטוריה. אני בטוחה שאם הייתי האדם הקדמון בטח הייתי הולכת קודם לרופא האליל של השבט שירקח לי ככה כמה עלים טובים כדי להרגיש טוב יותר כי הצייד והסעודות הקבוצתיות האלה ליד המדורה לא מצליחים למלא אותי מספיק. חוצמזה שאני צמחונית- אז מה בדיוק הייתי אמורה לאכול? היו בטח מנדים אותי שאני כזו מתבודדת ולא הולכת בתלם וכל הזמן מעלה ספקות לגבי פסיקותיו של ראש השבט, ועוד מנסה להתסיס את בנות השבט בדעות הפמיניסטיות שלי. בסוף בטח היו מוציאים אותי להורג בסקילה. אין לי נסיון טוב עם להקות. ואני באמת מתנצלת אם קיטלגתי אותך בחוסר רגישותי כשייכת לזרם הנורמטיבי- אולי זו הרוח הנינוחה שיוצאת מבין דבריך וכאילו מרמזת אולי גם על שלווה פנימית. את צודקת. כולנו על רצף. קבלי התנצלותי. ולגבי סוגיית הגרעינים- חיבתך לגרעינים חשופים אכן מחזקת את התאוריה שלך אודות סרבנות ההפתעות- כי ברור לגמרי שמה שעומד לפניך- קשה, ולא מתחזה לרך כי הרי ידוע טוב טוב מה מסתתר שם בפנים... (או שלא...?) גליה תודה לך בכלל ובפרט היום ואתמול על חוות הדעת ועל ממשותך ומקווה שעזרתי לך לחוש מיודדת יותר עם רוחות רפאים (יש לי קשרים כך שאם תצטרכי פרוטקציה...) להתראות ושוב תודה רפאים

לכבוד זו שבעבר הייתה ידועה בשם רפאים, יקירתי, כבר בפעם הראשונה שנפגשנו כאן אני חושבת שראיתי אותך. ומכיוון שאינני רואה בדרך כלל רוחות רפאים (רק מדברת עם כאלה באוטו) אין לי אלא להניח שאת אשה בשר ודם. מאז בכל מה שאת כותבת כאן משתקפת אשה בשר ודם, אמיתית, חיה ועכשיו גם בועטת. אני מאד גאה בך (מקווה שזה לא נשמע מתיימר או מתנשא) ומאמינה ביכולת שלך להלחם ולעשות סוף למעגל המרושע. שלך י.

מה שלומך יקרה? אני מצטערת שלקח לי זמן להשיב. זו תופעה חדשה אצלי בזמן האחרון אני מתיישבת להקליד ופשוט נרדמת. מאוד עייפה כמעט נרדמת בהליכה ואני צריכה עכשיו כוחות למאבק ממושך כדי לעשות סוף למעגל הרשע,או סוף לעצמי. אולי זה בא ביחד. והבלתי נראות היא כרגע כלפי עצמי. איכשהו השתכנעתי שאני נראית על ידי אחרים אבל זו ורסיה שיש בה קושי לוגי משום שאני עדיין לא נראית לעצמי אז מה שנותר להסיק הוא שהממשות שהסביבה מייחסת לי היא לא מספיק תקפה. כי אם כך הייתי צריכה לראות אני את עצמי כבר מזמן. ואני חמקמקה מדי לעצמי מכדי שאוכל לומר שיש לי ממשות. אני נעלמת לעצמי רוב הזמן ולא מספיק מפציעה. אין רצף. וגם ובעיקר אולי משום שזה שהיה אמור לראות אותי לא ראה אותי אז זה אומר שאני לא קיימת באמת. זה מלא בסתירות ובפרדוכסים ואי אפשר אף פעם להגיע לפתרון. וזה אולי קצת מתקשר למה שכתבת על חושך ואור- בשיקוף הזה שהסביבה נותנת. אם מאשרת את הטוב אז את מבחינה בטוב שבפנים ואם מתקפת את הרע - אז את מתחברת יותר לרע. כאילו החוץ מעצב את הפנים בהתיחסות אליו. וזו הסתכלות שלא קשורה באמת למהות אלא רק לנקודת המבט שהיא משתנה מרגע לרגע ואף פעם לא קבועה. תודה לך ילדה אשה על חוות הדעת והתמיכה- לוקחת את זה איתי לבפנים רפאים

אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני כותבת לך, והאמת היא שזה לא כל כך פשוט לי. אני תמיד מרגישה שמגיע לך תגובות הרבה יותר טובות ועמוקות, ממה שאני יכולה לתת. אבל הפעם הרגשתי שאני פשוט חייבת. גם אם מה שאכתוב לא יהיה מספיק, גם אם זה יהיה רדוד וכתוב במין טפשיות שכזו. רציתי להגיד לך, רציתי שתדעי את צריכה להיות גאה בעצמך ולהעריך את עצמך על מה שאת עושה. על שכתבת מכתב, על שהתייעצת. (ואם את לא ממש יכולה לעשות את זה ולהרגיש כך כלפי עצמך - אנחנו נעשה את זה בשבילך עד שתוכלי). אני יכולה להגיד לך בכנות שאני מקנאה בך על מה שאת עושה. אני חושבת שזה אחד הדברים הכי טובים והכי מועילים שאפשר לעשות במצבים האלה. הלוואי שהייתי יכולה להתלונן על כל אלו שהייתי (ואולי עדיין) צריכה להתלונן עליהם. אני חושבת שהמקום הזה יכול לעזור להמשך הדרך. להתקדמות. לריפוי מסוים. אני חושבת שזה דבר שיכול לעזור להתחיל - להמשיך, אבל בהחלט להתחיל.. לצאת מהמקום הכבוי, מהכאב הנוראי, מהתחושות הרבות, השונות והקשות כל כך. מעריכה מאוד את מה שאת עושה. מעריכה אותך. מאחלת לך להתמלא בהמון כוחות שיעזרו לך להמשיך. לעשות. מאחלת לך להבין, להעריך ולקבל את מה ומי שאת - אדם מדהים, שיש בו כל כך הרבה דברים טובים וחיוביים. הרבה חכמה ורגישות. סליחה אם אמרתי משהו שלא מתאים.. אבל באמת הייתי חייבת.. שיר

אודי, לילך, סוריקטה, גליה, ילדה אשה ושיר בימים האחרונים אני לא במיטבי (גם במיטבי אני לא במיטבי), עייפה ומותשת ולא מצליחה יותר לחבר בין מילים. בקרוב אלך לישון ומקווה מאוד להשיב אישית לאלה שלא הספקתי. אני מתנצלת. משהו השתבש אצלי. נתתם לי אויר לכמה ימים, החדרתם קצת חמצן לנשמתי המעושנת. תודה לכם.

הי שיר... קודם כל תודה רבה לך שיר, וכמובן שמחה לפגוש בך. כתבת תגובה כ"כ עמוקה ומרגשת שלא צריך יותר מזה. באמת. ואני לא מתרגשת בקלות. יש משהו בכתיבה שלך שהוא נורא נקי ומעורר המון אמפתיה והזדהות אבל אולי בגלל שהתכנים עוסקים ביחסי מטפל-מטופל אני נמנעת מלהגיב בגלל החשש שלי שאהיה מוטה ואשליך את תפיסתי לקשר הנורא עדין שנרקם בינך לבינה. אבל זה נשמע שלמרות הקושי קורה שם משהו נורא משמעותי ביניכן וזה ממש מעודד לקרוא. אז שוב מודה לך שיר על התמיכה והחיזוק זו היתה הפתעה משמחת לראות אותך על העץ מקווה לשוב ולהפגש בעצים נוספים... לילה טוב רפאים

אני סובל מערך עצמי נמוך,וכו' מאימא קשה מאז היותי נער-כיום אני בן 39 ,כשאני מול אישה יפה מאד כולי במתח נפשי קשה ועצבנות האם זה קנאה,תחרות, איום...מה זה ולמה אני בסערת רגשות קשה ולמה כשהיא פתאום מחיכת ונחמדה אליי, המתח יורד ב80 אחוז ישראל

הי אודי מזה קרוב לשלושה חודשים אני מטופלת עי מטפל קוגנטיבי טיפול אינטנסיבי הטיפול מתארך מכיוון שבחודשים האחרונים לצערי משבר אחרי משבר פוקדים את חיי מה שלא היה בכמה שנ ים אחרונות וזה מן הסתם קצת מעכב את ההתקדמות לפעמים, בימים אלו איבדתי חבר קרוב מאוד מאוד ממחלה, ועקב עצב כבד באחד הימים במהלך התכת בות ממשוכת עם המטפל באיימיל וניסיון שלו לדעת ממני את הלוז הקרוב לשבוע (כי הוא לא ממש קבוע עקב עבודתי המשתנה)ואני שהייתי כל כך לא בתוך התכנון השבועי ביקשתי שיניח לי לעת עתה והוא פרש את זה שויתרתי לגמרי ובתגובה פשוט שלך הודעה של אם זה רצונך אכבד אותך. להתראות! אני כמובן התקשרתי בהלם להבהיר דברים אך לאחר מעשה אני שואלת האם כך נהוג להפסיק טיפול?

אך לדעתי וזו הסיבה שגם ניסיתי לשאול (עוד לפני שנפגשתי איתו שוב למרות שכבר דיברנו בטלפון כאמור וקבענו), על צורת ההתנהגות הזו ועל השלחותיה כך שמבחינתי זה יכול מאוד לשנות ומזה החשש , אך מצד שני הבנתי את החוסר בידע שעליו את ה מדבר על אף שדברים היו פשוט כך . תודה בכל מקרה רוזאנה שלא ממש צריכה לתת חשיבות לכל דבר קטן כנראה

מילדות אני סובל מקנאה באחרים כולי בסערת רגשות מחבר או בחורה שיותר יפים מימני,מוצלחים מימני אם בחורה יפה תשב מולי אני אהיה עצבני מאד,אבל כשתהיה נחמדה אליי,המתח ירד,הבנתי שזה מקנאה ,הרמב'ם קורא לקנאה מחלת נפש ,אני עם ערך עצמי נמוך מאד,... מאיפה זה בא,למה,ואיך מטפלים בה ,האם פסיכיאטר או פסיכולוג או כדורים

אנו מרגישים שקרוב משפחה שלנו מתדרדר נפשית ואין לנו יכולת לעשות דבר בנידון. במשך השנים הוא הופך להיות עצבני מאוד ונדמה כי הוא מתנתק מהסביבה. אין לו חברים ולא היה ביחסים זוגיים מעולם. הוא התפטר מעבודה כבר למעלה משנה ונותר מובטל בלי מוטיבציה לחפש עבודה או לצאת מהבית. הוא גר עם הוריו והוא בן 36. הוא נראה לעיתים ברחוב ובבית מדבר עם עצמו. הוא מסרב בכל תוקף לשוחח עם פסיכולוג ומסרב להכיר בבעיה שלו. בהתייעצות עם פסיכולוגים נטען שבלי רצון שלו לבוא לפסיכולוג אין מה לעשות בנידון. האם אין דרך לעזור לו בצורה עקיפה? מה עושים??

אודי שלום, דובר כאן לא פעם על תלות בטיפול , והמטפלים תמיד רואים בה דבר חיובי. למרות שאני מבינה שהתלות היא דבר שיכול לעזור לטיפול, הרי מן הסתם הטיפול מתישהו צריך להסתיים, ואז מה עושים עם התלות ? מטופל שמרגיש שהשיג את מה שרצה להשיג בטיפול, אך קשה לו לעזוב בגלל התלות , ומההבנה שלי התלות נוצרת כתוצאה ממילוי חסך כלשהו (שלא תמיד ניתן להשיג אותו מחוץ לחדר הטיפולים), ואז מה ? טיפול לנצח? טוב ,נראה לי שמכל מה שכתבתי השאלה היא -איך מסיימים טיפול למטופל שפיתח תלות (ותפקודו ומצבו הנפשי מעולה, הבעיה היחידה שנשארה היא התלות)?

מה יכולה להיות הסיבה שאני תמיד מתרגש בזמן דיבור?

שוב, ההודעות שלי נעלמות- נאלמות. אוף.

איפה אתה? מה קרה לך? אתה בסדר? למה נעלמת כך פתאום? קרה משהו? אתה יכול לתת סימן או משהו? להגיד מה קורה?

שלום רב, אני בן 25, בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי במעין צומת דרכים בערך מאז שאני זוכר את עצמי אני פשוט "מבזבז" את הזמן שלי בלא לעשות כלום. ללא מוטיבציה לעשות דברים, אני בד"כ פשוט נכנס למעין ענן של חוסר מעש ומאוד קשה להוציא אותי ממנו, וימים שלמים יכולים לעבור מבלי שאני אעשה ולו דבר אחד שאני אמור. זה פוגם מאוד בכל תחום בחיים בשלי, והאמת שעד לאחרונה לא טרחתי אפילו לעשות עם זה משהו כי פשוט הגעתי למצב שלא אכפת לי מכלום, ויותר מהכל לא אכפת לי מעצמי. אני כביכול חי את החיים מהצד, חסר דעה ובד"כ גם חסר אגו... התגובה המסורתית של "נו טוב, אז תתחיל לעשות משהו עם עצמך" מצד המשפחה כבר די מיצתה את עצמה, ולא עזרה בכלום לאורך השנים, אם כבר היא רק החמירה. בעקבות שיחת כמעט-פרידה עם חברה שלי אתמול החלטתי שהגיע הזמן לנסות לשנות את המצב... השאלה היא מה אפשר לעשות ? האם יש טיפול פסיכולוגי שיכול לעזור ? האם יש טיפול תרופתי שיכול לעזור ? אני אשמח לתשובה בהקדם, לפני שאני אשקע שוב בחוסר מעש הרגיל...

.

הי לילך מה שלומך? זוכרת קצת את שמי ? ראשית אבקש התנצלות מאודי שאני נעזרת בפורום.סליחה אודי חיפשתי גם דרכים אחרות שלא סייעו לי בכלל. עד כמה שזכור לי למדת משהו שקשור לילדים ואת עוסקת בזה. האם זכרוני תקין? אני מתלבטת לגבי לימודים בתחום חינוך בכלל וחינוך מיוחד בפרט. פניתי לכמה פורומים בנושא כדי לקבל קצת מידע לגבי הלימודים עצמם ולגבי העבודה לאחר מכן אך אף אחד לא הגיב לי.. :-( אני אשמח אם תוכלי לספר לי קצת על הלימודים (איפה למדת, עד כמה אפשר לשלב עבודה,האם יש מטלות מעבר לימי הלימוד? אני חושבת על לימודים במכללת לוינסקי או סמינר הקיבוצים..) וכן גם קצת על העבודה לאחר התואר, האם יש דברים שצריך או חשוב לקחת בחשבון, קשיים מיוחדים? אם יש מקורות מידע נוספים שאת מכירה, אשמח מאוד... תודה בכל מקרה וסליחה אם הגזמתי :-)

אהלן דפנה, מה שלומך? אני לא בטוחה עד כמה אוכל לעזור, אבל אשמח לנסות. בתואר הראשון לא למדתי חינוך (בעצם שנה אחת כן..), אבל בתואר השני למדתי משהו דומה. אם זה בסדר, אני מעדיפה שנעבור למקום אחר :-) אם תכתבי מייל, אשמח לקפוץ לבקר.. אבל אגיד כמה דברים שאני בכל זאת מרגישה נוח לומר גם פה. בגדול אומר שיש יותר משיקול אחד נכון לבחור מקצוע או תחום לימודים, אז אולי מה שנכון לי לא יתאים לך. חשוב שכל אחד יחשוב מה חשוב לו ומה הוא מחפש. יש מי שמחפש בעיקר פרנסה, יש מי שמחפש בעיקר הנאה, או אולי חופש, או גיוון, בטחון, סביבת עבודה, יוקרה, משך לימודים, אופקי התפתחות.. יש כל כך הרבה קריטריונים.. במקום שבו אני נמצאת עכשיו חשוב לי לחשוב דווקא על איך נראית העבודה בפועל ומה אני רוצה לעשות כשאגדל, ופחות חשוב לי אופי הלימודים או בכלל, שלב הלימודים. זה יעבור תוך שלוש-ארבע שנים ומה שחשוב זה אחר כך. חשוב לי בעיקר לשאול את עצמי איפה אני רוצה להיות בעוד 5 או 10 שנים. איזה תחום יאפשר לי לקפוץ/לעבור למשהו קצת שונה בעוד X שנים. חשוב לי גם להצליח לפרנס את עצמי בכבוד, אבל לתחושה שיש למה שאני ערך,יש (לפחות כרגע) חשיבות לא מבוטלת בעיני. אני מניחה שאת לקראת תואר ראשון.. אני יודעת שיועצות חינוכיות יכולות להתפתח להרבה כיוונים מעניינים. כנ"ל בחינוך המיוחד. אבל בשני המקרים, כמו בכל מקצוע אולי, חשוב שיהיה גם תואר שני.. אני לא יודעת מהם השיקולים שלך ולאן את מכוונת..לא מכירה את לוינסקי או את סמינר הקיבוצים. נדמה לי שהם נחשבים מקומות טובים. אולי גם בית ברל.. לא יודעת.. אני חושבת שזה נורא חשוב לגשת למקומות שאת רוצה ללמוד בהם, לבדוק אם יש ימים פתוחים, לפתוח ולקרוא קצת על המרצים בכל מקום, לחפש אולי פורומים של המקומות ולהתייעץ בסטודנטים, לגשש אחר אנשים שלומדים ולבדוק איתם ממה הם מרוצים, ממה לא, מה הם היו עושים אחרת, מה חשוב להם. שילוב של עבודה זה בדרך כלל משהו שלא יודעים עד שלא מנסים. יש אנשים שמצליחים ויש כאלה שלא- יש מי שצריך להשקיע עד בלי סוף בלימודים ויש שיודעים לעשות כמה דברים במקביל. אני מהסוג הראשון ולא הצלחתי ממש לעבוד.. רק כמה שעות פה ושם. אני מרגישה שעניתי בעיקר מהמקומות שלי ופחות על מה ששאלת.. אני לא משוכנעת שאוכל לעזור, אבל אם תרצי לנסות בכל זאת- בשמחה :-) לילך

הי לילך אני אשמח מאוד אם תוכלי לכתוב לי למייל, המייל : [email protected] בינתיים אוכל להגיד,שבוודאי שאני רוצה לשדרג את החלק הכלכלי בחיים שלי, אבל חשוב לי גם לעשות משהו כמו שציינת, בעל ערך עבורי. ותחום ההוראה /חינוך הכי מדבר אלי. אין דרך אחרת מלבד תואר ראשון בתחום הזה .ולכן אני בהחלטת מכוונת לזה. כרגע צריכה להתמודד עם פסיכומטרי.. (נדהמתי לשמוע על המחירים) אני כבר בת 36 ולא מוותרים לי על פסיכומטרי.. מקווה להצליח לעמוד בתואר הראשון, ממש לא חושבת על השני . תודה !

שלום סוריקטה, תודה על תגובתך לשאלתי מה- 28.11. דברייך מחזקים ביותר ואני מקווה שיעזרו לי להתמודד. אני מאחל לך הקלה והצלחה באותה המידה שאיחלת לי ואפילו קצת יותר! שגיב

בוקר אור שגיב תודות חמות מקרב לב שיהיה שבוע טוב ובריאות ורוגע סוריקטה

שלום מה שלומך? איכשהו תמיד מרגישה מאד אגוצנטרית ומאד שקועה בשטויות לעומת הודעות אחרות חשובות יותר פה. לפעמים מוותרת כדי לא לתפוש מקום והפעם גם כמעט... במיוחד שלא ברור לי מה הולכת להגיד פרט לתחושה שמסובכת מבפנים.. רוצה שיעזרו לי מבלי שאומר.. שיקלטו אותי את מה שצריכה ושהאגו הדפוק הזה לא יכשיל אותי כל הזמן עם הפחד הבלתי נגמר הזה מדחיה..עם הפחד הנוראי מכך שנמאסת כלכך מהר על אנשים. עם התחושה המשפילה שבלהיות ... אני

הי אודי, רציתי להתיעץ בשביל חברה. הבן שלה כבן 11 אובחן לאחרונה עם דיכאון על ידי פסיכיאטר. הוא המליץ להתחיל טיפול אצל פסיכולוג ילדים קליני. היא רוצה לפנות דרך הקופה אבל מפחדת שאם תעביר את המסמך של הפסיכיאטר והתוית - דיכאון תרשם לילד זה ילווה אותו כל חייו. למשל בקבלה ליחידה מובחרת בצבא. האם זה אכן כך? בהזדמנות זו רציתי להגיד ששמחה לראות כי במבי חזרה לכאן. שלא הברחנו אותה. י.

אודי יקר .. באתי למצוא איזושהי נחמה כאן .ממך.. מהחברים..? רע לי.מאוד. אודי.. מרגישה שנשאבת לתןך מערבולת ענקית של עצב ויאוש . מסתחררת בה, בלי שום אמונה שכבר אפשר לצאת מתוכה. בחיי.. אודי, שמנסה להציל את עצמי מלשקוע אבל זה לא עובד.. מנסה להזכר שאתה מהווה לי כאן סוג של "משענת איתנה" כזו שתמיד מרגיש שיש בה כוחות מיוחדים. אין לי מושג מאיפו אתם מגייסים אותם,אנשי הטיפול שבכם.. יש בכם כוחות שמתעקשים על החיים , מתעקשים לשמור ולעשות דברים.. מתעקשים שיש עוד טעמים לחיים .. מאיפו הכוחות האלו אודי ? תעביר לי קצת ? אני מתכנסת בתוכי, מתחפרת עוד ועוד בכאב שלי , בצער ..לא רואה כלום מלבד כאבבבב. בתמורה עלובה של שנים רואה היום ... איך ניסיתי לשמור על הבן זוג שלי ולחסוך ממנו ידיעות על כמה רעה לי ואני עצובה . היום כשהוא יודע כמה אני סובלת . כמה רע לי וכואב אני לא יודעת איך למצוא על ידו כבר שום דבר שמח. איך הגעתי לשלב כזה בזוגיות שלי ? שכאילו והכל חשוב יותר מעצמנו ?.. עשר שנות נישואין וילד והאידאל מתפרק ? עשר שנים מתנפצים לי על הרצפה? ככ הרבה דברים רואה היום .. רק שפאד לא הזהיר אותי , לא סיפר לי שככה "צומחים" מחדש. אפאחד לא אמר לי מה מצפה לי כשהחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כמעט 4 שנים כדי לטפל רק באונס שעברתי , אפאחד לא הזהיר שיעלו נשכחות על פגיעה מינית בבית.. שאתחיל לנבור בחיי. ואגלה רק עד כמה הכל שקרי בי . הבטיחו לי עולם של ציפורים ושקט אם אהייה ילדה טובה, אם אתן את כול כולי לתהליך , אם אקרע את נשמתי - אמרו לי שאז אגיע לאיזו שלמות פנימית .. לשקט ולשלווה המיוחלת. אמרו לי שזה תלוי רק בי . בכוחות שלי . אבל אודי - גיליתי שהחיים האמיתיים לא עובדים ככה , שאין באמת תגמול הולם . איו שכר ועונש .. אבל יש תמיד אפשרות למצוא גם גרוע יותר. גם אם מנסה לעשות כמיטב יכולתי תמיד מרגישה פחות מצליחה ויותר מפשלת. פחות מנצחת יותר נכשלת . עדין כל מה שאנסה לעשות לא באמת אצליח להרוג את כל הפאקינג ילדות שהייתה לי . גם אם אקרע את עצמי ואלחם בכולי דרך הטיפול .. עדין אחייה בתוך הרעל שהזריקו לי. רק דבר אחד אני יכולה לעשות וזה - להשבר.. כי אין לי כח יותר לאמיתות בתוכי . לחיים המסובכים שלי . לזוגיות המושלמת שהיתה לי ומתחילה להתפרק. לחוסר העצום של האבאמא שלי . מרגישה שבתוך התהום הענקית הזו שנמצאת בה כבר היו לי חיים שלמים לפני.. של מי שהייתי , של זו שצחקה, של זו שאהבה לצאת לבלות שהתעניינה בכולם .. היום אני רואה שלא רק אני אבדתי את עצמי . גם הבן זוג שלי מאבד את החברה שהייתי עבורו. פעם חשבתי שחלומות , שאיפות זה.. דבר שנועד שילחמו עליו , היום .. הכל כבר נגוז בי? האמונה הילדית הזו שאבא שלי היה נורמלי ורק הילדה שאני היתה ה-דפוקה .. מפרקת אותי . כל החודש האחרון אני רק שומעת את הלב הבוכה שלי ... וזה לא מפסיק. וזה לא מפסיק רוצה שקט. והתחושה שאופפת אותי היום היא שאני באופן מיוחד זרה עצמי. דחויה. לא מוקשבת . לא מובנת. אני נגעלת מצורך ההתערטלות הזו כאן .. מרגישה איכס אחד גדול ..על עצי . סליחה .. אודי .. סליחה מי שקורא אותי כאן. הנה , כבר נשמעים הצדדים ההרסנים שחוגגים שוב בתוכי על החוויה החוזרת הזו . נראה לי שהיום בו יגיע השקט הפרטי והמיוחל שלי .. זה היום בו יעצר מחול השדים האכזרי בתוכי .. כל המאבק המעייף בי והמרוצ המטורף להשרדות החיים.. אודי , זה חייב להיות יום בו אקום בבוקר וכלום לא יכאב לי בגוף. כלום לא יכאב בכלל. ן..עוד שבועיים אני בת 32.. רק בת 32 ..אבל אתה מכיר את זה שאתה חייב לעשות איזה שהוא שינוי בחיים? שמה שרצית לעשות כשהיית קטן לא הגעת אליו? מכיר שיש לך הכל אאבל בבפים הכל בארדק אחד גדול? שם אני נמצאת. כאילו לא הספקתי כלום בחיי. בעצם.חוצ מכמובן להקים משפחה . למרות מה שעברתי .. אבל, בינתים מרגישה ככ מטופשת. מגוכחת .. וכולם מתקדמים ורק אני נמצאת במקום ככ רחוק . בזמן שכולם הופכים למשו . למישו .. אני רק מאבדת את עצמי . מחפשת את עברי , עתידי .. מחפשת את כולי . הפכתי להיות מישהי אבודה . מבולבלת. שמחפשת את דרכה בעולם . רחוק ממי שהתכוונתי להיות. רחוק ממה שציפו ממני . רחוק ממה שציפיתי מעצמי . חשבתי שלחיים יש פוטנציאל אדיר עבורי , ואיפו אני יום? יש לי כמיהה לאדם חזק שישב לידי כרגע, אדם קרוב שיצליח להרגיע ולקחת את כל הכאב והדמעות. כמו אבאאמא מיטיבים. כאלה שמעולם לא היו. כאלה שמעולם לא יהיו והחוסר הזה וההבנה הזו קורעות לי את הלב בטירוף. אודי...אתה מוכן ליהות כאן בשבילי? תודה שאתה מקשיב לי.זה לא מובן מאליו. שרית

הי שרית, אני מאמינה שהגעת לטיפול כי משהו בפנים סירב להישאר מוכחש-מודחק והוא החל לצוף ולעלות על פני השטח. אולי לא היה ברור מהו, אולי קראת לו במילים אחרות בהתחלה, לדבר הזה שישב בפנים. ככל הנראה דברים עוד לא היו מוגדרים ולא התגבשה צורה. דעתי היא, שייתכן כי התכנים הללו היו כבר בדרך למעלה ממילא. חשת בכך, אולי מבלי דעת, וכך עשית את הדבר הנכון עבורך והוא לעבור זאת בתוך הטיפול, באופן מבוקר. גילית ובאת בעימות עם דברים נוראיים ואיומים אמנם, אבל זה לא היה רק מול עצמך. עשית זאת במקום בו יש עדים, במקום בו ניתן לדברים תוקף. אמת. טוב שהגעת לטיפול. טוב שאת בטיפול מקצועי. מקווה שתוכלי להמשיך להיאחז בו, זה עשוי לסייע לך להיאחז גם בדברים נוספים שיש לך. ואת צעירה. רק בת שלושים ושתיים. שלושים ושתיים זה לב בגימטריה. מקווה שלא ירחק היום ותתחזקי דיך, כדי שעל אף האובדן הזה תוכלי להגשים מן הפוטנציאל וממשאלות ליבך. לאט ובטוח, סוריקטה

שרית היקרה, לא כותבת הרבה כאן בימים אלו. האיכס שאת מתארת, אולי בצורה אחרת אבל מוכר לי. טיפול כשהוא חזק, מביא איתו הרבה מכל דבר, הרבה עומק ותובנות ואולי גם הרבה טוב אבל גם הרבה מהאיכס והגועל וכאב. אני לגמרי מתחברת לתחושות שלך. לא עברתי בחיים את הדברים הנוראים שאת עברת ויכול להיות שאין לי שמץ של מושג מה עובר עליך אבל מאד מתחברת לתחושה שהטיפול גם מערער. שרית עשית כל כך הרבה בחייך - "רק להקים משפחה" זה לא פשוט ולא מובן מאליו. היכולת שלך להיות זו שצחקה, חברה, דאגה לכולם, קיימת בך. זה שהצלחת להיות כזו למרות כל מה שהיה מעיד על כוחותיך ועוצמתך. את עוברת תקופה קשה, מורכבת אבל הכוחות הללו שם ובשוך הסערה תצאי חזקה ויכולה עוד יותר.וזה בסדר לא תמיד להיות זו שצוחקת. כאן בטח מותר אבל אולי זה מותר גם בבית עם בן הזוג? שלך י.

היי שרית, מאוד מזדהה עם כאבך. אין לי מילים מלבד לומר- אני אתך ושמחה שפיזית (לפחות) שבת לאיתנך. והנפש זקוקה כנראה להחלמה יותר ממושכת והיא עושה את זה טוב יותר כשיש תנאים של תמיכה כמו משפחה. עשית הרבה בחיים. יצרת חיים ומסגרת שתאפשר לך להתערבל ואח"כ לחזור שוב לחיים. מקווה בשבילך רק לטוב ולרגיעה, מכל הלב רפאים

סוריקטה,ילדה ואודי היקרים.. מרגש.. אספתי את המילים אליי.. את הכוח שבהן .. תודה תודה תודה .. על המקום המקבל כאן ועל ה"עוד" קצת צידה לדרך. בתקווה לימים קלים יותר שלכן, עם חיבוק מהלב שרית

שלום בן זוגי אינו מתקשר איתי כלל אני חושבת שישנה איזוהי שהיא בעיה בכל הקשור לנשים או משהו כזה יש לציין שהיתה לו אמא מאוד קשה אני רוצים להתחתן עוד כמה חודשין ואני ממש מפחדת להתחתן כך במצב הנוחכי אני אשמח אם תיעצו לי על מטפל באיזור הדרום פסיכולוג/ית קליני תודה רבה

האם הקביעה תהיה לכל החיים? במה זה תלוי? האם מישהו מכיר עוד חולי פרנויה, אשמח לגבש קבוצה לשיחות והתייעצויות..

שלום, אחד מחבריי לעבודה עמו ביססתי יחסי ידידות קרובים למדי, משקר לי ולשאר חברינו לעבודה על בסיס קבוע. מרבית שקריו נאמרים ללא צורך אמיתי כמו מניעת מבוכה אלא על מנת לפאר בדברים. הוא כאילו חי במציאות אלטרנטיבית שהוא יצר. מספר פעמים תפסנו אותו בקלקלתו והתעמתנו עמו לגבי שקרים מסוימים (במקרים בהם היה לנו ברור מעבר לכל ספק שמדובר בשקר) אולם הוא התחמק מתשובות וסובב את הדברים כך שיוכל "לצאת מזה". מיותר לציין כי הסבריו לא שכנעו אותנו. למיטב הבנתי לאנשים הלוקים בבעיה זו יש בעיה מוסרית, מצפונית ועקב כך הם למעשה לא חשים נפגעים מהמצב ועל כן לא יפנו לטיפול. חשוב לי לציין כי מקום העבודה שלנו (ככל מקום עבודה אחר) מבוסס רבות על אמון מאחר ומדובר בין היתר בהתעסקות עם כסף מזומן רב. האם ניתן להגדיר מצב כזה כ"שקרנות פתולוגית" והאם יש דרך לעזור לו לפתור את המצב? שאלה נוספת, לפני מספר חודשים התעוררה בעיית גניבות במקום העבודה והתחושה הכללית היתה כי יש לבחור זה קשר למקרי הגניבות (בגלל מספר דברים ולא רק בגלל אמינותו המפוקפקת) האם העובדה שהוא מסוגל לשקר לנו בקלות כה רבה היא סימן לכך שהוא גם מסוגל לגנוב מעמיתיו? תודה, נטלי.

האם דיכאון חרדה יכול לעבור לבד? ואם כן כמה זמן זה בדרך כלל לוקח????

אם אינני מעוניין להשתמש בביופידבק כטיפול קוגנטיבי אלא רק להבחן מה הוא המקור לחרדה שלי, האם זה אפשרי בטיפול אחד?

שלום רב לך אלי בהמשך לשאלתך מאחר ולמשפחת החרדה ישנם הרבה קטגוריות לא ניתן לדעתי למצוא סיבה לכך בפגישה אחת. אני בכל זאת ממליץ לך לפנות לטיפול לצורך למידת טכניקות התמודדות עם חרדה. העובדה שאולי תמצא הסיבה לא תקנה לך את אותן מיומנויות. בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, שלום וברכה, קראתי את המכתבים ששלחת,קראתי גם את של אליס. ..ואולי מה שהופך אותנו לאנושיים זה שכולנו טועים, תועים וגם תוהים... אודי אתה אחלה... נ.ב במבי נעלמה גם לי לא רק מהפורום.. אני.

אם מותר לומר - מרגש ומקל לקרוא הודעות כאלה :-)

סוריקטה הי, לא יודעת למה אני כותבת לך, מרגישה צורך.. אם זה לא מתאים לך תדלגי על זה..ואולי אני כותבת לך ומבקשת ממך בו זמנית בבקשה, תדלגי על זה ?? מסובך לי .. מרגישה זוועה.. רוצה למות ..פשוט להניח את הראש על הכרית ולא לקום יותר...מרגישה לא רצויה באף מקום..יוצרת בעיות..בלתי נסבלת..לא לאחרים וגם לא לעצמי.. לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני קיימת על באמת או שהכל רק נדמה לי ואני בעצם לא קיימת בכלל ??.. אם קיימת מציאות או הכל בדמיון שלי..?? מסובך...מעייף..אין לך מושג עד כמה מעייף...פשוט לישון ולא לקום..בקשה מוגזמת ???? סוריקטה,מצטערת ..לא יודעת למה כותבת כך..למה לך..בכלל מרגישה שהפסקתי לראות... תדלגי על ההודעה המטופשת הזו בבקשה...

אודי אני תוהה, תועה וטועה? עד מתי אחוש בסערת הרגשות הזו שבה האירועים שבים ואינם מרפים. מרגישה כאעלו נמצאת באחת המגירות של מיכל סנונית מתוך ספרה ציפור הנפש אלא שהמגירה שלי נעולה מבחוץ ואניכל כך רוצה לצאת שיעבור כבר שאוכל להיכנס למגירות הצחוק החיבה ההרגשה התחושה להיכנס לכולן מתוך אותה ידיעה שכשארצה לצאת כשאחוש שמספיק לי שדי אז אוכל לעשות כן רוצה לההליט שלמגירת הפחד הכאב האימה החשש אצא מתוכם ולתמיד רוצה לבחור לא לראות שוב את מעשי הפגיעה שלן רוצה ורק בשקט

אודי אפשר פשוט לבקש ממנה? אז זהו שלא . פשוט קשה מאוד אי אפשר מייסר מכאיב עד דמעות. פשוט זה לא מוכר כי אי אפשר כי אםור לפתוח את מגירות הצחוק האהבה החיוך הדמעות הרגשות הנתינה והקבלה מסוג כל שהוא במיוחד אםור.........לספר על הדברים שהוא עושה על הפצעים שהוא משאיר בגופי ובמיוחד במיוחד ....בנשמתי. ואינני יכולה יותר וצפור הנפש פשוט.... תודה

שלום אודי, מה התגובה המתאימה למטפלת בדיקור סיני שמטריד אותה שאתה לא חושב על קיום של יחסים? להגיד לה שהיא פוגעת ברגשות?

הי שגיב, אמנם שאלת את אודי, ובכל זאת, רציתי לומר- התגובה שלי למצב כזה הייתה קיצונית... במקומך הייתי "נסה על נפשי". אולי מחליפה מטפלת לכזאת שהגבולות הללו ברורים לה במסגרת ובתחום עבודתה. למשל, במקום מפוקח. ובעצם, יכול להיות ששווה לבדוק האם דיקור (בכל זאת מחטים שחודרות לגוף) הוא טיפול מתאים עבורך בשלב זה, מבחינת האפקט הנפשי. נראה לי שהסיטואציה הזאת מבלבלת אותך מאד. בכל מקרה, הייתי מגיבה כך בין אם ניסתה לפתות לקוח לקיום יחסים על אמת, או רק לחדור לפרטיות ולדבר על נושאים אינטימיים שלא אמורים להיות עניינה בכלל, במיוחד לאור רגישויות עדינות ביותר, שהבנתי שתיארת בהודעות קודמות. אם מלכתחילה אצלה לא ברור הגבול - לא הייתי אפילו מנסה לפתוח מולה את הנושא. ולדעתי, מספיק שפעם אחת נוצרה סיטואציה בלתי נעימה כזו, כדי ליצור מועקה שתפריע לך מאד בכל מפגש איתה. שמור על עצמך, ומקווה שתוכל למצוא מקום (טיפול נפשי, ולא רק) שבו תהיה לך חוויה מתקנת. נדמה לי שאתה זקוק למגע בטוח. לבנות אמון. למצוא סביבה מכילה ועוד. גם אני (כמטופלת) מאד בעד טיפול שיוכל לעזור לך הן להקטין את החרדות וההצפות הרגשיות (מבחינת העוצמות, התדירות, משך הזמן). כידוע, זה תהליך שלוקח זמן, יש בו עליות ומורדות, אבל, מקווה שהוא משתלם בסופו של דבר ומניב תוצאות. למען ההקלה, סוריקטה

לגבי ההערה שלך שזה עניין לטיפול פסיכולוגי, אם למשל פסיכולוג מעלה את העניין הזה מיוזמתו, כלומר נניח ההערה הזאת הייתה באה ממטפל-פסיכולוג ולא ממטפלת בדיקור סיני, האם התגובה שלך הייתה אחרת? (בהנחה שההערה באה מהמטפל ולא נושא שהמטופל העלה מיוזמתו)

בתור מטפלת שנים רבות, לא מקובל לנהל דו שיח בזמן טיפול אלא אם זה רלוונטי ונוגע לטיפול עצמו.אם קיימת תחושת אי נוחות אל תהייה שם.חפש אופציות אחרות .

שלןם אודי, תודה על כל תשובותיך, הן בהחלט מאירות ומכוונות את דרכי מאוד!!! מה לפי דעתך ההבדל בין עו"ס קליני לפסיכולוג קליני? האם הם נבדלים בשיטות הטיפול שלהם? תודה!

האם ניתן לעשות סאונה של 10-15 דק' עם לקיחת לתיום?

שלום רב לך שרית מאחר וידוע כי לליתיום יש חום סגולי גבוה. אני מציע כי תתיעצי עם הרופא שרשם לך את תרופת הליתיום בנושא של כניסה לסאונה . לדעתי כדאי להימנע מכך. בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

כבר שכמעט שנתיים יש לי סיוטים בלילה.. יש לי שניים שכל הזמן חוזרים על עצמם אחד:אני כיאלו ערה באותו מצב לפני שנירדמתי אבל אני לא יכולה לזוז והגוף שלי עולה לשמיים ואני מרגישה שמשהו רע הולך לקרות לי והשני :שאני שוב באותו מצב שוכבת במיטה ודמות שחורה מתקרבת אליי והיא רעה אני ערה אבל לא מצליחה לדבר או לזוז לפעמיים גם יש שד למעלה... זה מרגיש אמיתי רציתי לדעת מימה זה נובע ?ואיך אפשר להפסיק את זה?

לא מוצאת את עצמי... מחפשת מקום מכיל... רוצה טיפול, פוחדת מטיפול, שונאת טיפול, מעריכה טיפול-אך לא יכולה להיות בו.. אם רק הייתי קצת פחות מורכבת, קצת פחות מסובכת, קצת יותר מחוברת, קצת יותר... למה? למה? למה?

תודה על התחושה המזמינה... וכשאתה כותב ככה, אני מבינה שהצלחתי כבר פניה הראשונה להביא את עצמי. זה בדיוק אני, וזה הבעיה שלי. סתירות. ניגודים. מתחים. וכל מה שאני רוצה זה להשיג שלום במקום הכ"כ לוחמני ורווי המלחמות שאני מצויה בו. אבל כנראה שמלחמה זה הווה תמידי לחלק מהאנשים בעולם. זה כמו גלים, יש ימים שהם יפים, ימים שקטים וברגע אחד הסערה פוצחת שוב, לא ממש חזויה מראש. ומלמדת אותי שוב שוב כמה שקל לי להתנפץ אל מול החיים. ואני קמה אוספת שברים, ממש כמו עוף החול מנסה להתחדש, זה מחזיק תקופה ואז שוב. טוב, אני לא באמת שואלת משהו.. ואני גם לא ממש יודעת אז מה אני רוצה ולמה אני בעצם כותבת, לך או למי שבא לו לקרוא. אולי סתם מין צורך "להקיא" ועדיף שכאן מבמקום אחר.. אני יודעת מה אני צריכה לעשות- אך לא חזקה מספיק כדי לעשות את זה. גם כן חיים. תודה.

היה נדמה לי אודי שעייפת מהדכאון שלי מהמעגלים החזרתיים האינסופיים האלה שדשים שוב ושוב באותו נושא, שאני לא מתעודדת ולא מתקדמת שאתה רוצה כבר שאלך ולא אשוב עוד כי הרגרסיה שלי יותר מדי מייאשת ומדביקה ונטולת תקווה. כאילו לאנשים נטולי תקווה אין מקום באמת וחשבתי אז להעלם ולא לשוב עוד מתוך איזה פיענוח של הרמזים. יום אחרי קיבלתי את מראת הגוף שהזמנתי. קודם לא ממש היתה מראה בבית החדש. סתם אחת כזו נחבאת עם איכות של הצצות חטופות. ואז קרה משהו. פתאום חזרה לי קצת דמותי לעצמי פתאום קרמתי עור וגידים. לא יכולתי לחוש בעצמי עד אז כי לא ראיתי את עצמי באופן עקבי. לא היתה באמת רפאים. כמה מוזר. כמה עצוב שאני לא חשה בעצמי שאני צריכה כל הזמן עיניים מתבוננות חיצונית. מראת הגוף הסטנדרטית מסתבר לא באמת יכולה להכיל את כל האורך של הגוף כשהיא נשענת בשיפוע על הקיר ולכן צריך להתרחק כדי לראות את השלם. ואני כל הזמן עסוקה בפרטים הקטנים. בפגמים. היתה לי סוג של הארה כזו כי פתאום ראיתי רפאים שלמה ולא מושלמת אבל חיננית גם אם לא חיונית. כי הרגשתי כ"כ זקנה ומתפוררת מבפנים, בדרך לקבר וזה מה שניחשתי שיופיע לפני והופתעתי. כי לפני עמדה אותה נערה דקיקה עם השיער הארוך הפראי שמלווה אותי כל העת כמו איזה עציץ שלא מפסיק לצמוח ותופס יותר נפח ממני, נראית עייפה ומותשת ומיואשת אבל האור מטייל בתוך העיניים לפרקים ולא נשאר. יש לי צלם. ואז היו לי יומיים נפלאים בחיים מחוץ לבית- בעבודה ובלימודים באוניברסיטה. הייתי נורא חיונית ותקשורתית ומלאת רעיונות. שאלת מה כן אודי. קשה לי לומר כי אני כל הזמן צריכה להיות סמוך לארוע כדי לחוש בזה. הטוב לא נספג אצלי ואז נדמה לי מרחוק שזה לא באמת קיים- שזה רק נדמה לי. ולסביבה תמיד נדמה שאני הכי מוצלחת והכי מוכשרת. אני מצטיינת בלימודים ולא יכולה להכיר בזה. אני לא מתאמצת. בהכרה שלי אני נשארת מרושלת דחיינית כרונית, חתרנית, לא קמה בבוקר להרצאות כי תמיד נדמה לי שאני לא מסוגלת. למה נותנים לי כאלה ציונים למה. לא מגיע לי. אני שמחה כמה שניות ומיד בא דכאון נורא או איזו חבלה שאני מסדרת לעצמי בלי להתכוון. אני מצטיינת במקצוע שבחרתי לי והוא כ"כ מתאים לי ואני מחוברת אליו עד כאב- וכל הזמן ההתפעלות שלהם מההצלחה הזו וההקסמות הזו ממני- והאני הייצוגי הזה שאני מפעילה כלפי הסביבה שמקבל את המסרים אבל שוכח להעביר אותם אלי. וכך אני נשארת מרוקנת כבר שנים רבות מהישגים שנתפסים בעיני כגוזמה פראית של הסביבה- שרק מרחיבים את התהום הזו ביני לבין עצמי. אני באמת כזו משהו? איך יתכן? אני חוזרת הביתה והאומללות מתחילה. אני לא רואה את עצמי. אנשים הרבה יותר הוגנים כלפי מאשר אני. לישון עם האויב. תליתי כמה מוביילים- חשבתי שגם אני יכולה להיות אולי מובייל. מצאתי אפילו מקום ראוי. אדם תלוי זה לא מובייל...? בסוף היום קניתי פרחי גרניום, אדמה ואדניות. שתלתי פרחים. לא חשבתי אפילו שלזה אני מסוגלת. אם נמאס לכם ממני פשוט תגידו ואני יכולה להעלם כאילו לא הייתי. רפאים

רפאים, לא בטוחה אם זה מתאים, אבל סיימתי לקרוא אותך והרגשתי מאוד מחוברת.. את מאוד מדברת אליי. לא בטוחה אם זה משנה לך, אבל ככה אני מרגישה. מאוד מדברת אליי. גם העניין עם המראה. מאוד. מקוה להמשיך לפגוש בך פה, כשתרצי.. לילך

הי לילך, מתאים זה בטח וזה שזה נוגע בך זה כן משנה לי... ומראה היא באמת בין ההמצאות הכי עתיקות והכי מוזרות שקיימות וכמה שהיא מביאה צרות- אנחנו היצורים החיים היחידים שמנסים (ויכולים...) לראות את עצמנו מבחוץ. מהרגע שנולדה לנו אפשרות כזו אנחנו עסוקים בה כל העת- בנקודת המבט של האחר, שלא יפתיעו אותנו ככה סתם במקרה. אז אנחנו ראינו את עצמנו קודם ונרד על עצמנו לפני שירדו עלינו. סוג של השרדות אולי...? בכל מקרה מודה לך על הדברים לילך ואם זה בסדר מצידי לשאול- השלום לבריאות המשפחה? להתראות בינתיים רפאים

רפאים, לא בטוחה אם זה מתאים, אבל סיימתי לקרוא אותך והרגשתי מאוד מחוברת.. את מאוד מדברת אליי. לא בטוחה אם זה משנה לך, אבל ככה אני מרגישה. מאוד מדברת אליי. גם העניין עם המראה. מאוד. מקוה להמשיך לפגוש בך פה, כשתרצי.. לילך

יש צבעים על אדן החלון. סגול וכתום.

אצלי אין מראה בבית. על פרנציפ. לא יכולה לפגוש בי, את הביקורת, השיפוטיות, המעגלים המסחררים הללו.. ה'איך זה נראה' 'כי מה יחשבו' ו'מי אני בכלל' ו'מזה הגודל הזה' 'אני כל כך שמנה' רק מראה אחת, קטנה, כזאת שמשקפת את זה שאין לי אפשרות לברוח מהמחראות שאני פוגשת, האנשים שאני רואה שראוים אותי שעוזרים לי לראות את עצמי.. שלא רואים כלום אבל מכוונים אותי בלא משים למה ולמי שאני בורחת ממנו.. (ממנו??) הרחק, אני. אני כיאוטית וגדולה, נשית ועגולה, ואיכשהוא זה לא מסתדר לי עם הדקיקות אליה הייתי שואפת. אני דקיקה בגוף רחוק מדקיק, כולי מנוגדת, מעטה כובש, מעטה חכם, חוסם, אוף. אני הם אומרים. :( סתם, העלית לי מחשבות.. מקווה שלא העמסתי. מבט.. של אל תלכי רפאים יקרה.. ~נילי~

היי נילי... איך היה לך בצפון בחופשה שכ"כ חיכית לה? ספרי... ממש לא העמסת. אני שוקלת ברצינות לאמץ את הרעיון שלך ולהוציא את הרהיט המתעתע הזה מפתח ביתי- אבל אני כנראה איבדתי עד כדי כך תחושת עצמי שעדיף לי כבר לראות את דמותי המיוסרת נשקפת אל מולי- מאשר להרגיש כאילו אני לא קיימת כלל. באמת דילמה. להראות (ולשאת בתוצאות) או לא להיות? לגבי מידות גוף- אני דווקא זוכרת שכל חיי רציתי להשמין כי לא אהבתי את המראה השדוף שספג הרבה ביקורת. היום אני מקבלת את זה לאו בגלל ענינים אסתטיים או אופנתיים אלא משום שזה משקף את מי שאני באמת- איפהשהו תקועה עדיין בגיל ההתבגרות. זה תמיד נראה היה לי פחות בריא וכשהייתי ילדה לא היה לזה בכלל ריטינג גבוה. עשו אפילו ציד מכשפות לילדות רזות במיוחד שהיו צריכות להשקל כל תקופה אצל אחות בית הספר עם המון טענות כלפי האמא המזינה, פלישה לטריטוריה הזו של האכילה ובכלל, באופן אישי אני חושבת שמלאות יותר מחמיאה לאשה. הפרופורציות קצת יצאו בעידן הזה שמשווק אידיאלים כוזבים ומיותרים שאין להם קשר הכרחי לבריאות. תמיד נורא קר לי ואני מוצאת את עצמי דבוקה לרדיאטור כמו איזה חתול שמתחמם על מכסה המנוע. וכל הזמן הסביבה הזו שרוצה להאכיל אותך כאילו חזרת רק הרגע מסומליה. אכן עניין סבוך המראה ויום עוד יגיע ויוציאו אותה אל מחוץ לחוק. תודה נילי, ממש לא העמסת אלא נתת הרבה חומר למחשבה, שלך, רואה אותך כפי שאת את לא צריכה להשתנות (ושולחת לך מראה פנימית שמקרינה את הנשמה על מסך) רפאים

את ממש לא נמאסת!! את כל כך חיונית פה בפורום, שבטח גם את זה את לא מצליחה לראות.. מה שלומך יקירתי? אני תוהה אם לשמוח בשבילך על יומיים נפלאים שהיו לך,(נדמה לי שאת לא מאושרת מהם..) בעיני זה נפלא, אם לוקחים בחשבון את כל הפעילות האינטנסיבית סביבך - עבודה, לימודים, מצוינות (עם או בלי להשקיע), כישורים וכשרונות שמתבטאים גם כאן, ואולי בכל זאת.. לא הכל שחור משחור, או זיפת מזופת. שולחת לך מכאן ימים נפלאים נוספים, עם הרבה אושר בצידם. והכי חשוב - התרחקי (כרגע) ממראות,(כל המראות) - הן לא מוסיפות לך לבריאות.. שלך, גליה.

היי גליה, מה שלומך בעצמך...? עדיין לא שולחת ידייך לפירות גרעיניים...? גרעינים (כאלה שמפצחים) את אוהבת? מקווה שהשאלות הנטורופתיות האלה לא מעצבנות אותך... כן, זו מין הרגשה איומה כזאת של ניכור עצמי ואז נדמה שהכל מנוכר גם בסביבה החיצונית. כשנמאס מעצמך אז נדמה שגם לאחרים נמאס ממך. כשאתה נעלם לעצמך אז נדמה לך שאתה נעלמת גם מטווח הראייה של האחרים. זה מין איזה כוח משחית שמבלבל את המידע על עצמך ועל הקשר שלך עם האחרים בעולם. וזה גורם לבידוד. ואז זה מפתיע אותי שבכלל מגיבים אלי במצבים האלה. הרי אני בכלל לא קיימת. ולא חשובה. לא הייתי ולא אהיה. קשה להסביר, אבל זה בטח קורה במידה זו או אחרת גם לאדם הסביר (שלצערי או לשמחתי אני לא נכללת בקטגוריה זו). גליה, שמחה לשמוע ממך תמיד וכבר ציינתי בפנייך בעבר את מעלותייך וסגולותייך הרבות אבל אני יכולה להזכיר אותן שוב אם גם לך יש ברגעים אלה רגע של שפל ושכחה מי את. פשוט תעדכני (למרות שעושה רושם שיש לך טרמוסטט די תקין...) שוב תודה לך ולהתראות, רפאים

אהלן רפאים, המממ... קראתי את השורות הראשונות שלך וחשבתי דווקא ככה ללכת לכיוון קצת מפתיע, אולי. מצאתי את עצמי שואלת האם העובדה שלא מתייאשים ממישהו משמחת, או גם מבאסת... כי... אם הצלחת לייאש, סימן שהבאת מישהו למצב דומה לשלך, מצב של הזדהות גדולה, והוא איתך באותו מקום, כאילו הייתם חד. לא שאני בטוחה שעוזר לחרדות... בכל אופן, אני מקווה מאד שעדיין, גם במצב כזה אפשר להמשיך קשר קרוב, כשמתוך הכרות אותך, ומן זכרון העבר יודעים שיש עתיד ותקווה וחיוניות. מאמינים בך. וזה מזכיר בסופו של דבר לא להתייאש ממך למרות הכל. מאידך - אם לא ייאשת, סימן שלא השפעת על השני כל-כך, וזה קצת מבאס. כלומר, מבחינה זאת, שהוא זה לא את. אבל מעודד שיש לו, לאחר, כוחות גם להיות קרוב וגם לא להיהרס מ"רעלי הביצה" ולשמור על עצמו. מעציב-משמח להיות שניים נפרדים... גם אנכי תוהה רבות ביכולת לראות את עצמי מבחוץ, וזה מאד מתקשר לי לנושא הנפרדו?ת. לשלישי שיוצר את ההפרדה בין שניים. האבא בתפקיד המפריד בין אמא לתינוק. וזה מוביל אותי בחזרה למשפט שכתבת לי "אבל איכשהו אני לא מצליחה לפעול גם כשאני מבחינה בנורות האזהרה". מוכר... כאילו במצבים מסוימים את עוברת ל MODE שאין לך שליטה בו, ולמרות הידע וההבנות ההסחה מוחלטת... ולדעתי, כן, כאשר החיבור הפנימי למפלצות חזק והתמזגותי, אז באמת קשה להיות עדה לעצמך מבחוץ... חרדה של סיוט. הפרדה מחד. אינטגרציה מאידך. שיהיה לילה טוב וחלומות פז, שלך, סוריקטה

היי לך חתול האגמים... מה שלומך בימים אלה סוריקטה? תמיד כיף לפגוש בך בתוך כל ג'ונגל העצים. אני רוצה להתייחס דווקא למה שכתבת למטה- בהקשר לסוגיית הממון- אבל קודם אולי לנושא הנפרדות- התמזגות כ"כ כאוב. ולגבי ההזדהות עם הנרטיב הפסימיסיטי- אני דווקא מרגישה תבוסה נוראה וחולשה שאין לה גבול כשמאמצים את נקודת המבט הסופנית הזו. התחושה היא כאילו סגרו וחתמו באופן סופי את ארון הקבורה שלי. שלא השאירו מקום לספק. אני צריכה את הדיאלקטיקה המטלטלת הזו- את הידיעה שיש אפשרות נוספת מנוגדת גם אם אני לא בוחרת בה. כי אם גם העיניים החיצוניות רואות את הסוף שאני רואה- אז אין לי יותר במה להלחם. המאבק תם כי אני לא יכולה לבחור יותר. כי תיקפו את האפשרות היחידה (שמבחינתי היא מוות-הינו הוצאת עצמי להורג). ויש בזה אפילו משהו משפיל. כאילו הקוסמוס כולו מצדד בדרך הזו-וזה אומר שאין לי יותר מקום בעולם. וההתמזגות הזו עם התוקפן בתיווך האלגנטי של הדיסוציאציה- היא הפקרת עצמי לחסדי האחר מתוך ידיעה ברורה שמשהו רע עומד לקרות. מתוך איזה רצון להיות מחוסלת באופן סופי אבל מתוך ידיעה שמישהו אחר עשה את זה ולא את. ולכן הצער הרב הזה שלי והאשמה. כאילו הזמנתי את האסון הזה עלי כי לא היתה בי ההתקוממות הזו של אדם נפרד וחי. הצורך בהתמזגות דומה מאוד לצורך במוות ובחדלון. אבל אולי לצד הפנטזיה על ההרס היתה גם פנטזיית תיקון- שיהיו לו את כל התנאים האופטימלים לניצול והוא בכל זאת יסרב. שישיה גם בזה ספק. ואז באמת יעשה התיקון. וזה לא קרה. מאוד הסכמתי עם דברייך על ענינים חומריים ומה שביניהם- ומה שעלה לי באסוציאציות הוא נושא הבחירה. כשיש חוסר מתוך ידיעה שאין שליטה עליו- זה מצב שיכול מאוד להכניס לעגמומיות- ובייחוד במצבים של אובדן- כשיש ירידה בחומר שמשפיע מן הסתם גם על איכות החיים- וכמובן שכמו שאמרת מצב רוח עגמומי משפיע על תפוקת העבודה ולכן גם על החומר. המחקרים האלה שלא לוקחים בחשבון פרמטרים שונים פוסקים כל מיני פסיקות חד משמעיות והופכים לאיזה המנון שאחר כך ודאי יופץ בכל מיני ספרות תרבותיות- וגם לי ממש אין כוח להתמודד עם המסקנות השטחיות האלה... אבל בכל מקרה סוריקטה, רציתי לומר לך שיש בך הון אנושי ותרבותי שלא יוכל לעולם להסחר חליפין עם שום מטבע אחר. סוריקטה מבחינתי את האדם הכי עשיר עלי אדמות- אבל למרות האופוריה שניתזת מבין דבריי על ההעדפת הרוח על פני החומר- אני מאחלת לך גם רווחה חומרית ואם זה בסדר לשלוח- גם את דג זהב אבל בגרסה צנועה יותר שלו. גם אני לא אוהבת ארמונות... סוריקטה רב טוב בלב ובחומר רפאים

הרבה זמן לא הייתי פה , אני מאוד עסוקה, ומה תגידי על זה שכשאני קופצת לביקור אני נכנסת להודעות שלך קודם. מחמיא לך? אני חושבת שאם הייתי מו"לית הייתי מזמינה אותך לכתוב אצלי איזה ספר. אחלה כישרון,שמעת? להפסיק להתבכיין ומייד.

מה שלומך יקירתי...? אכן זמן רב עבר מאז שמענו ממך לאחרונה- אני מקווה שזה מהסיבות הנכונות. אגב, מה שלום הבלגן? האם את צריכה שוב סיוע מרחוק או שאת מצליחה לעצום עינים (או לחילופין לארגן את המרחב בצורה יעילה...?). ודאי שזה מחמיא לי ביקור חגיגי ומלכותי שכזה! הניצבים שומרי הממלכה עומדים זקופים בהקשב, פורסים שטיח אדום לכבודך ואפילו מנגנים איזה קטע דיקסילנד עליז נוסח וודי אלן. ואם העולם מוכן עדיין לקרוא טקסטים מעוננים ומיאשים שכאלה סימן שהוא (העולם והטקסט) לא כ"כ נורא... ובטח שזה כבוד גדול להיות מקושרת למו"לית לעתיד (יש באמת כזה דרקון...?)- אני כבר מרגישה קרובה לצלחת. פתאום הסבל מקבל צורה של מטבעות. אז להתראות בינתיים רויטל ושנזכה לעוד ביקורים מפתיעים ומחממים את הלב שכאלה רפאים (רפ- נשמע לך פחות 'כבד'...??? מרגישה כאילו ירד ממני משא של שלוש אותיות).

זה היה ברור לכולם, אבל הנה עוד מסמר לארון! מקווה שתפנימו ותבינו שהאושר בא מבפנים - כאן קראתי על ד"א http://bit.ly/6uZJjv

אודי, הי, אפשר להצטרף? תראה, אני יכולה להסכים שיש לפעמים לאנשים (מתארת לעצמי שגם בי יש קול כזה) נטייה לפנטז שאם יהיה להם הרבה הרבה מדבר מאד טוב, לצורך ענייננו - כסף, וכל-כך הרבה ממנו, אזי הרע ייעלם. מן משאלה של הלוואי, כשדברים לא ממש עובדים ככה עבור הנפש. אבל זה לא "או או". לא מספיק רק רוח, בכל זאת, יש מציאות - צריך גם חומר. וצריך גם לדעת להשתמש בחומר בתבונה. גם לעכל את היותו. ולאזן את החמדנות. ואת הקנאה. ככל שהבנתי, בכתבה דובר על טיפול קצר יחסית. אך כאשר מדובר במקרים מורכבים ובחולי בסיסי יותר, מספר חודשים הם די מעט. המוזכרים בכתבה היו ככל הנראה במצב תפקודי סביר, ובעלי משכורות מתקבלות על הדעת, יש להניח. מתארת לעצמי, שאולי היו מדוכדכים מעת לעת, אולי לא ממש שבעי רצון, אולי מתלוננים, אבל לא עם הפרעות מורכבות של ממש. הם כבר מראש היו "עשויים" ומוכנים יותר. אודי, איבדתי המון המון, שנים של הרס מז'ורי (אולי אף מעבר ליכולת התפיסה שלי) ואחרי עבודה קשה - היום יש לי מעט. ואיני צעירה. וגם בכדי להשיג את המעט הזה, להתחיל לנסות לקום, עוד הרבה לפני שחושבים על אושר, הייתי צריכה לוותר ולמחול על כבודי וגאוותי ולהסכים לקבל סיוע פיננסי. אמנם מאוחר מאד, אבל רק בעיתוי ההוא יכול היה להתאפשר. מכל הכיוונים. גם מזל קצת משחק תפקיד, אם יודעים לנצל את ההזדמנות. בכל מקרה, אלמלא כן, המצב היום היה דבר שקשה לתאר במילים. וגם, ככל הנראה, את הפיצוי המיוחל אצטרך למצוא ולתת לעצמי... לדעתי, מצוקה כלכלית יכולה לדרדר מאד מצב נפשי. ולעיתים הם גם כרוכים זה בזה - מגיעים למצוקה הזו כחלק ממצב נפשי, קושי לקחת אחריות על החיים, אולי, ואז נכנסים למן מעגליות שכזו. בזה טיפול יכול לעזור, אבל איכשהו צריך לשבור את המעגל, כדי להתחיל אותו, להודות בנזקקות ולהסכים לקבל את הסיוע (וגם עבורו משלמים מחיר). אני גם קצת מאמינה שמצוקה כלכלית שנקלעים אליה "בדיוק תוך כדי טיפול" יכולה לשרת את ההתנגדות לו. יאללה מורכב וגדול עליי... אז - משהו באמצע. משהו במידה. מקווה שמישהו מקשיב גם לנקודת המבט שלי, ובעדינות, בבקשה. גם לי כואב מאד. סוריקטה

הלילה ישנתי על הרצפה בסלון שלי.. אבל אני בסדר רק רוצה קצת תשומת לב... (ולא בגלל זה ישנתי על הרצפה :)) נכון שזה בסדר..? יום טוב לכולנו.. הרבה אור, אם אפשר.. ~נילי~

הצחקת אותי עם השיר ... D: תודה! (נכון, בימים קרים אלו (ועוד בקראוון שלי :)) עדיף לישון עם הפוך (העסיסי שלי)... וזאת בדיוק הבעיה, שלמרות שהמיטה ממש חיכתה לי, היא אפילו לחשה שאבוא לבקר אותה.. לעזור לה להיות פחות לבד.. לא באתי. כאן בדיוק הפגיעה שלי בעצמי. זה פתטי אודיץ פ-ת-ט-י!! אבל שוב, לא נורא.. אני יודעת. זה באמת לא נורא. אני בסדר. ) מממ.. :) סתם חיוך לא ברור.. אכלתי מלא בחתונה היא טעים וגם איכסה!!! לילה :) אני

היי אודי, למה שאתם הפסיכולוגים לא תגידו את האמת, העולם לא באמת כזה טוב, זה קרב שאין לו סוף.אתה בונה העולם המטורף שובר, אתה בונה חזק יותר וגם זה נשבר לאט לאט, אבל תמיד יש קושי גם לפני 4000 שנה היה קושי וגם היום, והדבר היחידי שמחזיק אנשים כאן על פני האדמה- זה פשוט סרוטונין בילעדיו אין הנאה, אין עניין ואין מצברוך לבנות שום דבר, כי יותר פשוט לוותר ולחזור לעפר, אני סתם לוקח את כל התרופות האלו שמעלות סרוטונין כמו אחרי סקס...זה פשוט מבחיל. למה לעבוד סתם על אנשים כולנו מזדקנים ומתקמטים ומתכערים ואם הזמן גם הופכים לסינילים, שלא לדבר על בתי אבות שם אנשים כבר לא שולטים על הסוגרים.... אז...לפחות תגידו את האמת.

הי איש, עד שאודי ישיב, אם אפשר, ציטטתי בעבר, ואצטט שוב גם עבורך מספר מילים מהספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" מאת חנה גרין. אציין עוד, שלמיטב הבנתי, אחת ממטרות כתיבת הספר הייתה לגרום לקוראים להתקרב ולהתגבר על, למשל, דעות קדומות הקשורות להבנת עולם המטופלים והטיפולים. הדברים להלן נאמרו על ידי דמות הרופאה הפסיכיאטרית המטפלת שבספר - פיורי (מבוססת על מפגשי המטופלת עם הפסיכואנליטיקאית פרידה פרום רייכמן). = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = "הביטי" אמרה פיורי "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט, ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = דווקא נראה לי שיש פה יותר גילוי לב ופחות נטיעת תקוות שווא. אבל, חתיכת מכה לפנטזיה. אם תעיין בפורום, תוכל להבחין שאודי הזכיר כאן פעמים מספר את הצניעות, ששמים עליה דגש רב בלימודי הפסיכולוגיה (כך, לפחות, הבנתי מן הדברים שנאמרו). הייתי רוצה להוסיף עוד מילות מפתח כ - סופיו?ת, חלקיו?ת, מגבלו?ת, חולשה, תלות. כולנו פגיעים בהיותנו בני אנוש, וככל שיש בנו הזדהות פנימית עם קולות יהירים נוקשים ועוצמתיים יותר, כך מורכב יותר לקבל את האמירה הזו; ובכל אופן, יש גם כל מיני פגיעות, רציניות יותר או פחות, וגם, כמדומני, לא כולם חיים/מתים באופן בזוי שכזה או בכזו עליבו?ת ומושפלו?ת, לא כולם מאבדים באופן קיצוני את הדיגניטי. גם יש אסונות. ואומרים שקודם כל חיים כי חיים. כי יש יצר כזה. מקווה שיש לו, ליצר החיים איזה כושר להתגבר על יצר המוות וההרס (במידה ןבמגבלות טבעיות ומציאותיות ולפחות לפי שעה). אכן, כשיצר המוות תופס לו "שיגעון גדלות" בתחושה שידו על העליונה, זה לא קל. כנראה שצריך ללמוד להבחין ביופי ולתת נפח ומשקל גם לדברים הטובים, כך שיחול שינוי במצב כף המאזניים והחוויה תהפוך לנסבלת יותר. אולי להצליח כך גם למצוא משמעות לקיום - לדבר המחובר, השלם-אך-לא-מושלם. איך מצליחים להאמין שלא הכל תרמית, הונאה, או פיתיונות פיקטיביים? איך מוותרים על הכעס והנקמה והריגוש העוצמתי שהם נותנים? איך מאפשרים ומפנים מקום גם למשהו רך כמו אהבה, למשל? איך מתקרבים ומתאבלים ומשכינים שלום? איך אוכלים את השלום הזה, שעשוי לעורר חרדות מפני ר?יק? שאלה שאלתית. וקיימת גם איזו בחירה בידינו, רשות נתונה. יש סיבה טובה לקנא במי שאעפי"כ ולמרות הכל מאפשר ומתיר לעצמו גם להנות מספיק ובגלוי, גם להיות במצברוח טוב, ובדר"כ לאהוב את עצמו. ככה כמו שהוא. סוריקטה

אוקי,אז העולם לא גן של ורדים הוא גם לא פיקנייק הוא גם לא כזה שטוף שמש מחייכת ופרחים ופרפרים ציבעונים כמו סדרות לילדים, והדבר הכי חשוב עלי אדמות היא אהבה, הכל ברור ומובן. עכשיו כמה זמן צריך לחכות עד שעוברים לתחנה הבאה לעולם הבא? בסרט/ספר הסוד נאמר שמספיק לרשום כדי שהדברים יקרו אז הינה רשמתי. אני לא מוצא שום פואנטה בעולם הזה אם כל הכבוד, במיוחד אחרי שהבנתי מה סה"כ תפקידו של הסרוטונין. אם יש משהו שאני רוצה...זה לא לרצות יותר- כי לרצות ושעמום גם הם סבל. אני לא מבין למה לא נותנים לנו (האזרחים) להחליט/ולבחור אם לחיות או למות, הרי להגיע לעולם הזה אף אחד לא בחר אבל לפחות לצאת מהעולם הזה אנחנו צריכים להחליט כל עוד אפשר, יש כאלה שהתעייפו.

למה לא נותנים לנו האזרחים הפשוטים להחליט אם להמשיך לחיות או המתת חסד. אתה לא חושב שבחירה בחיים או במוות צריכה להיות בידיים של כל בן אדם, זו זכות השמורה לכל אדם, זה סוג של בחירה חופשית.

אני מרגיש מרומה, בגלל שאני רואה שילדים שבאים לעולם עוטפים אותם בהמון צעצועים מחייכים וסדרות טלוויזיה פירחוניות, כשכל זה לא נכון, העולם האמיתי שלאט לאט יחשפו אותם הרבה יותר מנוכר.

היי אודי אני חושבת איך ומה לכתוב.. מאיפה להתחיל.. כי עדיין המון רגשות מעורבים בתוכי.. רגשות חזקים.. אולי חזקים מידי.. - לא טובים בכלל.. הייתי בפגישה שהייתי מעדיפה שתיעלם לגמרי.. ממני, ממנה ומהיקום בכלל.. זה התחיל מכך ש.. באיזשהו שלב בפגישה היא עשתה מין "ףףףף" כזה.. ואני פשוט התחלתי לצחוק.. בלי שום שליטה.. כמה שניסיתי לעצור את עצמי, ככה הצחוק התחזק לו.. היא שאלה מה קורה, ועניתי לה באופן הכי פשוט שהיא הצחיקה אותי.. ואז היא שאלה.. את השאלה המכאיבה הזאת.. אם מצחיק אותי שאני מתסכלת אותה... ואני.. קודם עניתי לה ש- כן.. ואז הצחוק הפך לבכי.. וזה לא נגמר בזה.. כי.. אני לא ממש יודעת מה קרה לאחר מכן.. כנראה שבאיזשהו שלב קצת התנתקתי.. כמו שהיא נוהגת להגיד.. העניין הוא שמתישהו פשוט מצאתי את עצמי ברחוב, יושבת על איזשהו ספספל, רועדת מקור.. עם כאב ראש רציני.. ומצב נפשי די רע.. בלשון המעטה.. אני לא בטוחה מה בדיוק הרגשתי, אבל.. היו שם דברים לא הכי טובים.. אני חושבת שאולי קצת קשה לי עם העובדה ש"מצאתי" את עצמי ככה.. אולי קצת קשה לי עם העובדה שהיא נתנה לי לצאת ככה מפגישה.. אני רוצה להעלים את הפגישה הזאת ממני, רוצה להעלים את עצמי ממנה, מהפגישות, ומעולם הזה בכלל

שלום, יש לי מחשבות טורדניות שמקורם בחרדה מתחושת חוסר הבטחון הכללי והספק שהן יוצרות. זאת אומרת, הפחד שלי הוא מלהרגיש חוסר בטחון עצמי "בכל" והרגשת הספק שנובע בעקבות המחשבות הטורדניות, כאילו לערער ולהטיל ספק בכל דבר ("האם אני באמת בטוח בזה?" "האם אני בטוח בעצמי?"). העניין הבעייתי הוא שיש בפחד ובמחשבות האלו סוג של היגיון - הרי שחוסר הבטחון ממנו אני חושש אכן מתממש באופן מסוים, ולאחר שאני קצת שוקע במחשבות הטורדניות הללו אני אכן מרגיש מעין תחושת ניתוק ותחושת ספק שאליה אני מתכוון. אני מרגיש שאני מסוגל ורוצה לפתור את הבעיה בעצמי, לדעתי אני שוגה בהערכה ובגישה שלי כלפי הבעיה ובתחושת חוסר הבטחון אליה אני מתכוון. האם התופעה מוכרת לך? אשמח לתגובה ועצה, תודה

שלום רב לך אכן בכל פחד יש משהו מההגיון של הפוחד. קיימות מחשובות לא רציונאליות שניתן בהחלט ללמוד כיצד לשנותן למחשבות רציונאליות באמצעות פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית . מחשבות טורדניות יכולות לגרום לעיתים לדיכאון. רצוי וחשוב לא להזניח את המצב ולקבל טיפול על ידי גורם מקצועי מוסמך. אין כל הצדקה לסבלך. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אכן התופעה מטרידה ומעיקה, אבל לא ברמה של דיכאון וגם לא ברמה של התקפי חרדה. השאלה היא (אם תוכל בבקשה להסביר כאן בקצרה) באיזה שלב (ובאיזה אופן) שוברים את המעגל המחשבתי הזה שמקורו בפחד, שמוביל למחשבות טורדניות, ומשם לתחושת ספק "כללי"(חוסר בטחון קיומי?) וחוזר חלילה. תודה

שלום, יש לי מחשבות טורדניות שמקורם בחרדה מתחושת חוסר הבטחון הכללי והספק שהן יוצרות. זאת אומרת, הפחד שלי הוא מלהרגיש חוסר בטחון עצמי "בכל" והרגשת הספק שנובע בעקבות המחשבות הטורדניות, כאילו לערער ולהטיל ספק בכל דבר ("האם אני באמת בטוח בזה?" "האם אני בטוח בעצמי?"). העניין הבעייתי הוא שיש בפחד ובמחשבות האלו סוג של היגיון - הרי שחוסר הבטחון ממנו אני חושש אכן מתממש באופן מסוים, ולאחר שאני קצת שוקע במחשבות הטורדניות הללו אני אכן מרגיש מעין תחושת ניתוק ותחושת ספק כללי שאליה אני מתכוון. אני מרגיש שאני מסוגל ורוצה לפתור את הבעיה בעצמי, לדעתי אני שוגה בהערכה ובגישה שלי כלפי הבעיה ובתחושת חוסר הבטחון אליה אני מתכוון. האם התופעה מוכרת לך? אשמח לתגובה ועצה, תודה

תודה רבה על התשובה. השאלה היא אך בדיוק "שוברים" את המעגל הזה (אשמח אם תסביר בקצרה) שמקורו בפחד מהספק ופחד מלהטיל ספק, שאם אני לא טועה, אלו רק מגבירים את תחושת הספק והחוסר בטחון.. תודה

שאלה קצרצרה ברשותך האדיבה פיתחתי אובססיה למטפלת שלי,היא יפה מאד, אני יודע שלא אתחתן איתה ,ואני נזהר לא לפנטז מינית עליה ,כי אני רוצה לשמור אותה מיוחדת ומכובדת אבל אני חש כלפיה אהבה כאילו זו אחותי הטובה שדואגת לי אני מרוגש מימנה אחרי כול פגישה,וחש רצון עז לחבק אותה כמו את אחותי ,ולהגיד לה אני אוהב אותך את מקסימה כאילו זו אחותי הטובה אני שואל אותך האם זה נורמאלי או מראה על סימנים של בעיה בקשר בינינו האם זה בסדר מצידי להגיד לה-אני רוצה לחבק אותך- או שזה טיפשי מצידי להביך אותה קראתי באינטרנט שהרבה מטופלים חשים תחושה זו למטפל,אהבה מיוחדת אליו אני בא הבייתה ומאד מרוגש מהפגישה איתה,חש מאד טוב נפשית ,זה כמו האימא הטובה שהייתי רוצה ולשלא הייתה לי אבל אימא רק לשעה בשבוע וזה מעצבן תעזור לי אני ממש אובד עיצות מה זה ואיך זה

שלום אודי, תודה רבה על תשובתך. אני לא מרגיש שהייתה תקיפה מינית. אותו בחור שאל אותי בטלפון אם אני חושב שהייתה כאן תקיפה מינית ואז העניין הזה נכנס לי לראש. נראה לי שכל קיום של יחסים בפעם הראשונה גורם למחשבות ובחינה מחודשת של הדברים, ואני חש חרדה מסוימת- זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו נגע בי בצורה אינטימית... לא היו לי יחסים לפני כן בכלל. אני מרגיש שאם הייתי מקבל חום ואהבה ממקורות אחרים, לא הייתי נזקק להיפגש עם אותו בחור. אני בחור דתי רווק, לא היו לי מפגשים אינטימיים עם נשים מעולם, ומפגש עם בחור היה מבחינתי אפשרות לקבל התייחסות חמה ואוהבת. אכן קיבלתי התייחסות ופידבק. עשיתי לו אידיאליזציה (לפני שנפגשנו יותר) ועל הרבה דברים אני ממשיך לשאול את עצמי מה הוא היה חושב, אני מרגיש שאני מדבר איתו, למרות שלא דיברנו כבר שבועיים. העצה שקיבלתי בטיפול הקודם בנושאים אחרים הייתה להתנתק מהמחשבות, לחשוב על דברים אחרים.אני מנסה ליישם את זה כאן, אבל הוא עולה לי שוב ואני מרגיש מוטרד כל הזמן. ושוב אני מרגיש את החשש מחשיפה. אפשר להיות בטיפול בלי שם משפחה? חשבתי שאני צריך לתת לעצמי שבוע לנסות להירגע ואולי אז לנסות שוב לגשת לטיפול. בינתיים אותו עו"ס קליני התקשר אלי ונפגשתי איתו שוב ופשוט שפכתי את כל העניין. ביקשתי ממנו שלא ידבר בכלל. דיברתי 55 דקות בלי שהוא נכנס לדברי והרגשתי טוב יותר. וגם אם יש סיכוי שאני אחוש איתו בנוח, והפגישה השנייה הייתה טובה יותר- אולי בכל זאת עדיף פסיכולוג קליני? איך אוכל לדעת עם מי אחוש בנוח ולא אהיה מלא בהתנגדות? ואולי באמת לחשוף את העניין רק בשלב מאוחר יותר של הטיפול כשאני מרגיש בטוח? ואולי בכלל אני לא בשל עכשיו להיחשף? אז להישאר רק עם המתנדבים מקו הסיוע? אני מרגיש שסיבכתי ואני ממשיך לסבך את עצמי כל הזמן.... אני חושב על זה הרבה... ואולי אם הייתי חושב ומחכה הייתי איך שהוא מצליח להרגיע את עצמי... אז לגשת לטיפול או לא? ובינתיים אני מתפוצץ מבפנים ולא מסוגל להרגיע את עצמי!!!

התחלתי טיפול לפני כשנה, בשל חרדה ולחץ בעבודה. אני מרגישה חזקה יותר ושיפור שלא האמנתי שיתכן.התחלנו בטיפול התנהגותי, ואח"כ פסיכודינמי. לפעמים אני מרגישה שהערך המוסף של המשך הטיפול ביחס לעלות כספית ולגורמים נוספים, אינו מצדיק את המשך הטיפול. כמובן שהשיחות עדיין מפרות אותי, אבל לפעמים נדמה שאין כבר במה לשתף, כאילו נגמרו הנושאים שכואבים לי (כמובן שתמיד אפשר למצוא, אבל לפעמים זה מלאכותי). יזמתי שיחה על סיום, אבל לדעתו יש עוד עבודה. אשמח לקבל הארות בנוגע לנקודת הזמן בה כדאי לסיים, בה יודעים שדי, זהו, הגיע הזמן להגיד שלום ותודה:)

באתי, ראיתי, שתקתי,נחתי קצת... אני הולכת...

לא דורכת איפה שאני דורכת לא נמצאת איפה שאני נמצאת לא רואה מה שאני רואה

שלום אני בת 22, סבלתי בעבר מדיכאונות וחרדות ותחושות ערך עצמי מאוד נמוכות, ועברתי בגללן הרבה סבל בעיקר מאנשים אחרים. אך בזמן האחרון תחושות הדיכאון והערך עצמי הנמוך די התפוגגו אבל הפכו לצד השני הקיצוני, אני מאוד אוהבת את עצמי ואני כל הזמן בלי הפסקה עסוקה בכוחות שלי וחושבת על הדברים הטובים בי. לכאורה זה נשמע ממש פריצת דרך למצב שהייתי בו וזה אכן כך, אבל ההתעסקות שלי בעצמי נראה לי מאוד מוגזמת, אני גם מזלזלת באחרים וחושבת בעיקר על הצרכים שלי כל הזמן. ואני פשוט לא יודעת אם זה נכון ככה, כי מצד אחד אני מרגישה שזה מגיע לי אחרי כל החוסר ביטחון שהיה לי אבל מצד שני אני מרגישה לא בנוח עם כל הגאווה הזאת שהתפתחה אצלי. יש לציין שיש ימים שאני כל הזמן בטוחה שאני ממש לא שווה כלום ואני מקנאה באנשים אחרים ועוינת לכולם, אבל כשזה עובר זה הופך להפך הגמור, ובשני המקומות מאוד לא נעים לי להיות. האם יש כאן חשד להפרעת אישיות נרקיסיסטית? ואם כן, איך אפשר לאזן את זה? תודה ויום טוב..

בפורום הזה , יצא שכל פעם מחדש אכזבתי את עצמי, הייתי כותבת בצורה אימפולסיווית וא"כ מתחרטת לכתוב בצורה אחרת גזל ממני זמן רב מידי, נמאס לי כל הזמן להצטער, להרגיש אשמה רמאית, לא אמיתית, פגועה, פוגעת, טיפשה, עילגת ועוד (ממש כמו בטיפול). אני מאחלת יום סביר וחיים טובים לכולם. תודה על ההתנסות, לכל הנפשות שמאחורי המילים והכינויים שמסתירים ומגלים עולמות אחרים , דרכם התגלה לי אולי גם משהו על עצמי, דרך ההשלכות וההעברות שבחרתי במודע ולא במודע לעשות על המשתתפים/ות השונים. וכמובן גם לך אודי .

יקרה, לאיודעת הרבה מה לומר .. רק שגמאני מצטרפת לקול של אודי .. אל תמהרי ללכת.. אנחנו כאן איתך, וגם בשבילך. שרית

הלוואי שהייתי זוכה לאיזושהי הפוגה... כשיש חצי יום שבו לא קורה שומדבר רע, אני משלה את עצמי שהנה מתחיל איזשהו שיפור.. אבל זה לא. כי בגדול - מעמדי המשפחתי - ערירי, מעמדי התעסוקתי - מעורער ( מדהים שאותן אותיות..) ומה עוד נשאר??!!!!! אפילו בלילה החלומות מבעתים... ואין לי שקט.. סליחה שמתלוננת כל הזמן. אולי היה יותר טוב המצב הקודם שבו פשוט התנתקתי ולא הכבדתי... אני לא חשובה לאף אחד ואולי הגיע הזמן להסיק מסקנות מעשיות. תודה על הכל. מיקה

את חשובה ומשמעותית מאו-ד. פה לפורום ולי מאוד . דרך ארוכה עברת כאן.. ומקווה שתמשיכי עוד לעבור .. החלקים המיואשים שאת מביאה מאו-ד מוכרים, ונכון שהם מעייפים .. אבל הם חלק מאיתנו .. את לא מכבידה , להיפך ממקום אישי - המון מהפעמים מחפשת אותך כאן בשקט בכדי לדרוש לשלומך, גם אם לא תמיד מגיבה .. מקווה שהרגשות הפנימים האלה יתעמעמו להם (אפילו במעט). חיבוק מהלב. שלך, שרית

מילדות נטפלו אליי מינית ,הייתה לי אימא קשה מאד, אני רגיש ומחפש חום ואהבה,לאט לאט היתפתחה אצלי נטייה לסאדו מזוכיזם קשה, למה זה קורה לי,ואיך אני יוצא מיזה ....

אודי שלום, ביום רביעי ענית תשובה לבמבי, הייתי בשוק מוחלט...בהלם.. ועדיין נמצאת קצת בשוק...מרגישה שחטפתי ממך חץ ישר ללב.. לא מבינה על מה ולמה זה הגיע לי??? נפגעת ממני??? עשיתי משהו לא בסדר ???מה קרה ?? מה קרה שקבלתי ממך תשובה כל כך קשה וכואבת??? אתה שואל מי מסתתר מאחורי המסיכה? אולי זו אני שמסתתרת מאחורי המסיכה...??? במבי הוא חלק ממני, החלק הילדי שבי, פגוע, פצוע, ואותנטי!!! הבאתי אותו ללא כחל וסרק... במבי סיפר לך בדרך היחידה שנכון לעכשיו, מסוגל הוא לספר את סיפור חייו..את היתמות הפסיכולוגית אליה נולד ובה חי. את הבדידות בה חי מרגע הוולדו שהובילה אותו ליצירת חיים פנימיים עשירים ובם חברים דמיוניים...במבי אף שיתף אותך וסיפר לך על פגיעותיו מידי גברים... במבי ואני קראנו את ההתכתבויות בפורום זמן די ממושך לפני שנכנסנו כחברים לפורום. קראנו את מה ואיך שאתה מגיב לאנשים בפורום. עונה מתוך הקשבה, רוך, זהירות, אמפתיה ורגישות אינסופית... במבי דחף אותי לכתוב בפורום..כנראה שהתעוררה בו תקווה... מה עוד שמדובר בפסיכולוג גבר!! "בשלט רחוק "!! שלא יכול לפגוע... אני לא רציתי להכנס לפורום, פחדתי.. ולכן ציטטתי במכתבי הראשון את סימון וייל שאומר "שאחת האשליות הגדולות ביותר בודה ההתקשרות, רק מי שאינו קשור, יכול להתחבר למציאות ". ענית לי שאינך מסכים,"נהפוך הוא, רק מי שקשור יכול להתחבר למציאות, המציאות היא בין אנשים"... אודי, ככל שבמבי כתב לך וענית לו תשובות שהיה בם חום, רוך, אמפתיה, רגישות וקבלה, במבי נקשר, נפתח, והתחיל להאמין...ולכן גם שיתף אותך במכתבו האחרון וסיפר לך שהוא בקשר עם פסיכואנליטיקאית מהמכון...שלא רואה אותה כבר שבוע וקשה לו מאוד... אודי, מי שעומד מאחורי המסיכה זה במבי. ואני כן חושבת שקיימת חיה כזו ששמה במבי. לא חושבת שהיא חמודה ואהובה כפי שאליס (xxyz) מניחה. בעיני המאפיינים של במבי זה הבדידות שלו, קלות הרגליים בם יכול לנוס ולברוח בעת סכנה,והעיניים, עיניים חומות גדולות ועמוקות שעצב אינסופי ניבט מהן... אודי, במבי הוא חלק ממני והוא שעומד מאחורי המסיכה... אך אולי אתה מעוניין דווקה במסיכה?? אז הנה לך... עם המסיכה עומדת מישהי שעוסקת באמנות. אדם שלם, לא מפוצל, ללא התנתקויות, ללא חלקים שלמים שמחוקים מעברה הרחוק יותר והרחוק פחות, מישהי שלימה שיש רצף בחייה, מאושרת ומחייכת אל כל העולם...מדברת בצורה שקולה, עובדת ומרוויחה למחייתה. זה מניח את דעתך אודי ? ואולי מה שאתה מעוניין לשמוע זה שאני בקשר עם פסיכואנליטיקאית שציטטה בפני את וויניקוט,ומתוך סקרנות רציתי לדעת מי האיש ומה אומר. הקלדתי בגוגל וויניקוט, קראתי והגעתי דרך גוגל ל"מרכז וויניקוט בישראל " שם מצאתי את השמות שהזכרתי במכתבי האחרון..."השמות של כל ספריית המכון הפסיכואנליטי"... אודי, אני לא יודעת אם אני מתעתעת ?? במבי מתעתע ?? המציאות מתעתעת ??מושג הקשר מתעתע ??ואולי אתה זה שמתעתע בי לפתע ?? במכתבך האחרון במבי לא הרגיש שזה שטח מוגן..במבי הרגיש שנשלח חץ לליבו...

שלום לבמבי פצוע, כשאומרים "במבי" האסוציאציה הראשונית שלי היא של "במבי" המפורסם החבר של "טמפר" כמו שכתבתי במבי הוא דמות מסרט מצוייר של וולט דיסני שעיצב את התודעה הקולקטיבית שלנו לתקופה מסויימת (בתור ילדה לא אהבתי את במבי "המפונק") וזה כנראה מה שקצת הרגיז אותי בהודעות שלך ,וזה באמת לא קשור אליך אלא רק אלי לשריטות הדי עמוקות שלי, וכל זה קשור דווקא לאמנות (שבה את עוסקת),חוץ מהבחירה בכינוי במבי ועוד פצוע (הילדה הפתולוגית שהייתי הייתה בטח אומרת "מגיע לו")התמונות "שציירת" בהודועות היו מתקתקות בעיניי והייתה מן התיילדות או מניירה של התיילדות, ולכן הן גרמו לי (וכנראה לא רק לי) הרגשה של חוסר אותנטיות אבל אחרי שקראתי את מה שכתבת אני מבינה ומצטערת שוב. ומקווה שאת לא כועסת עלי למרות הביקורת, (גם אני עוסקת באמנות בנוסף לעיסוק אחר). כל טוב

שוב שלום לך, לא קראתי מוקדם יותר בעיון את מה שכתבת (הייתי עסוקה שלא לומר מפוצלת בין הכתיבה להשכבה של הילדים). חשוב לי לומר לך ולכולם, שגם מי שמאובחן כסובל (לפעמים נהנה?) מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, הוא אדם שלם (אפילו כמה בני אדם שלמים(: ). ובמקרה שלי עדיף היה למחוק "חלקים שלמים" מה גם שהאלימות וההתעללות בביתנו הקט והחמים החלה בגיל שלא מאפשר לי זיכרון וזיכרון העבר המפוקפק שלי מצוי אצל אנשים אחרים. אני חושבת שמה שחשוב זו הידיעה שהדברים קרו, אין צורך להכנס לפרטים או "להתחבר לרגשות שהיו אז" (אימה ופחד, גועל עצב ופעמים רבות לא היה שום רגש). מהבחינה הזו טיפול פסיכולוגי הוא חוויה מטלטלת ומעיקה, ואם אני אעשה חיבור לרגשות אני יוכל אפילו לומר מכאיבה מאוד משום שמעצם העיסוק "בעצמי" צפים זכרונות שונים קטעים מנותקים וזה לא נעים (ע"ע שרית, וגם ההתקשרות למטפל היא נושא בעייתי ולא פתור) עם הרגשות המאוסים האלה צריך לטפל במשפחה ללכת לעבודה וכד'. טוב שאני יכולה לחלום/לדמיין להיות לא אני לזמנים קצרים, זה מאוד מרגיע, אני ממליצה לך לנסות. אני חושבת שזה מאוד תורם לי בתחום היצירתי דווקא, אם לא הייתי צריכה לשמור על הפרטיות שלי הייתי מפנה אותך לאתר די רציני, שבו מתפרסמות העבודות שלי, כמובן שזה לא מדד לאיכות אבל בכל זאת... גם לפורום הזה הגעתי כדי להיעזר בתקופה הלא פשוטה הזו אבל במציאות אני תמיד מסתבכת איכשהו. לילה טוב, אני

שלום רב אבקש המלצה לפסיכולוג המתמחה בהפרעות קשב וריכוז הכוללות דכאון תודה רבה

[email protected] תודה רבה

היי אודי, תודה על התשובה שלך, (ל XXYZ אתה בטח לא זוכר, אבל זה לא חשוב ) אתה צודק, אני חושבת שהיה תהליך וקרו דברים בטיפול הזה . ומצד שני : זה לא מתאים עד מביש לאישה/אמא עסוקה לבזבז זמן יקר בחיפוש מידע באינטרנט על המטפל ומשפחתו, לחשוב על הטיפול עליו עלי ועל הקשר, לפעמים מחשבות קשות שגורמות לי להרגיש מושפלת ונלעגת. ההגיון שלי סביר בד"כ אבל זה לא עוזר לי להתגבר על כל מיני מחשבות ורגשות בקשר הטיפולי הספציפי הזה. אני לא יכולה להתגבר על כל מיני אמירות והתנהגויות שלו שפגעו בי ולהאמין לו שהוא כן וישר איתי, ומצד שני די מחרפן אותי ההתעסקות הזו והצורך הרגשי (הנואש והחד צדדי) להיות איתו בקשר. אני שוקלת לסיים את הטיפול , פשוט לא לבוא יותר (אני כבר חשה הקלה מעצם הרעיון).היו פעמים נוספות שבאתי ובקשתי שניפרד, אבל בגלל האמביוולנציה שלי לא היה כל כך קשה לשכנע אותי להשאר (גם הוא מעונין בקשר אתי, אבל בתנאים שלו, במקום שלו ל50 דקות). אני חושבת שגם לעזיבה שלי יהיה ערך טיפולי משום שצעד כזה מצריך כוחות והחלטיות ואולי לזמן הזה זה מספיק לשני הצדדים?. שבוע טוב.

רציתי לשאול לגבי הפרעת אישיות זו. האם באמת ניתן לטפל או לא. מה קורה אם האדם שחולה בזה משתכנע שזה נכון, האם זה יכול להכניס אותו לדיכאון אם הוא יידע (כי הרי הם רואים הכל שחור או לבן) או שזה סתם שטויות? למה יש כל כך הרבה פירסומים מוטעים באינטרנט והאם לסמוך רק על ספרי עזר? בנוסף האם ספר עזר יכול לעזור לנרקיסיסט? תודה, חני

שלום רב לך חני אכן הפרעת אישיות מסוג נרקיסיזם גורמת לאדם הסובל ממנה להיות עסוק מאד בעצמו וביכולתו.הטיפול המומלץ הוא פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית . אני ממליץ לך בחום להכנס לגוגל ולעיין בכל הקשור להפרעת אישיות זו. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

ברצוני לברר כיצד ניתן לאזן לחץ דם גבוהה בשיטות הוליסטיות

שלום רב לך הדסה לפני שמתחילים בטיפול לא קונוונציונאלי ביתר לחץ דם חשוב ביותר לערוך בדיקות רפואיות על מנת לשלול סיבות רפואיות ליתר לחץ הדם ( תיפקוד כליות, רמת כולסטרול וטריגליצרידים וכד') במידה ולכל הבדיקות היו תוצאות שליליות ניתן בהחלט לטפל באמצעות שיטות מוכחות אחרות. אני ממחיץ בחום על שיטת הביופידבק. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן