פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי אני חושבת איך ומה לכתוב.. מאיפה להתחיל.. כי עדיין המון רגשות מעורבים בתוכי.. רגשות חזקים.. אולי חזקים מידי.. - לא טובים בכלל.. הייתי בפגישה שהייתי מעדיפה שתיעלם לגמרי.. ממני, ממנה ומהיקום בכלל.. זה התחיל מכך ש.. באיזשהו שלב בפגישה היא עשתה מין "ףףףף" כזה.. ואני פשוט התחלתי לצחוק.. בלי שום שליטה.. כמה שניסיתי לעצור את עצמי, ככה הצחוק התחזק לו.. היא שאלה מה קורה, ועניתי לה באופן הכי פשוט שהיא הצחיקה אותי.. ואז היא שאלה.. את השאלה המכאיבה הזאת.. אם מצחיק אותי שאני מתסכלת אותה... ואני.. קודם עניתי לה ש- כן.. ואז הצחוק הפך לבכי.. וזה לא נגמר בזה.. כי.. אני לא ממש יודעת מה קרה לאחר מכן.. כנראה שבאיזשהו שלב קצת התנתקתי.. כמו שהיא נוהגת להגיד.. העניין הוא שמתישהו פשוט מצאתי את עצמי ברחוב, יושבת על איזשהו ספספל, רועדת מקור.. עם כאב ראש רציני.. ומצב נפשי די רע.. בלשון המעטה.. אני לא בטוחה מה בדיוק הרגשתי, אבל.. היו שם דברים לא הכי טובים.. אני חושבת שאולי קצת קשה לי עם העובדה ש"מצאתי" את עצמי ככה.. אולי קצת קשה לי עם העובדה שהיא נתנה לי לצאת ככה מפגישה.. אני רוצה להעלים את הפגישה הזאת ממני, רוצה להעלים את עצמי ממנה, מהפגישות, ומעולם הזה בכלל

שלום, יש לי מחשבות טורדניות שמקורם בחרדה מתחושת חוסר הבטחון הכללי והספק שהן יוצרות. זאת אומרת, הפחד שלי הוא מלהרגיש חוסר בטחון עצמי "בכל" והרגשת הספק שנובע בעקבות המחשבות הטורדניות, כאילו לערער ולהטיל ספק בכל דבר ("האם אני באמת בטוח בזה?" "האם אני בטוח בעצמי?"). העניין הבעייתי הוא שיש בפחד ובמחשבות האלו סוג של היגיון - הרי שחוסר הבטחון ממנו אני חושש אכן מתממש באופן מסוים, ולאחר שאני קצת שוקע במחשבות הטורדניות הללו אני אכן מרגיש מעין תחושת ניתוק ותחושת ספק שאליה אני מתכוון. אני מרגיש שאני מסוגל ורוצה לפתור את הבעיה בעצמי, לדעתי אני שוגה בהערכה ובגישה שלי כלפי הבעיה ובתחושת חוסר הבטחון אליה אני מתכוון. האם התופעה מוכרת לך? אשמח לתגובה ועצה, תודה

שלום רב לך אכן בכל פחד יש משהו מההגיון של הפוחד. קיימות מחשובות לא רציונאליות שניתן בהחלט ללמוד כיצד לשנותן למחשבות רציונאליות באמצעות פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית . מחשבות טורדניות יכולות לגרום לעיתים לדיכאון. רצוי וחשוב לא להזניח את המצב ולקבל טיפול על ידי גורם מקצועי מוסמך. אין כל הצדקה לסבלך. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אכן התופעה מטרידה ומעיקה, אבל לא ברמה של דיכאון וגם לא ברמה של התקפי חרדה. השאלה היא (אם תוכל בבקשה להסביר כאן בקצרה) באיזה שלב (ובאיזה אופן) שוברים את המעגל המחשבתי הזה שמקורו בפחד, שמוביל למחשבות טורדניות, ומשם לתחושת ספק "כללי"(חוסר בטחון קיומי?) וחוזר חלילה. תודה

שלום, יש לי מחשבות טורדניות שמקורם בחרדה מתחושת חוסר הבטחון הכללי והספק שהן יוצרות. זאת אומרת, הפחד שלי הוא מלהרגיש חוסר בטחון עצמי "בכל" והרגשת הספק שנובע בעקבות המחשבות הטורדניות, כאילו לערער ולהטיל ספק בכל דבר ("האם אני באמת בטוח בזה?" "האם אני בטוח בעצמי?"). העניין הבעייתי הוא שיש בפחד ובמחשבות האלו סוג של היגיון - הרי שחוסר הבטחון ממנו אני חושש אכן מתממש באופן מסוים, ולאחר שאני קצת שוקע במחשבות הטורדניות הללו אני אכן מרגיש מעין תחושת ניתוק ותחושת ספק כללי שאליה אני מתכוון. אני מרגיש שאני מסוגל ורוצה לפתור את הבעיה בעצמי, לדעתי אני שוגה בהערכה ובגישה שלי כלפי הבעיה ובתחושת חוסר הבטחון אליה אני מתכוון. האם התופעה מוכרת לך? אשמח לתגובה ועצה, תודה

תודה רבה על התשובה. השאלה היא אך בדיוק "שוברים" את המעגל הזה (אשמח אם תסביר בקצרה) שמקורו בפחד מהספק ופחד מלהטיל ספק, שאם אני לא טועה, אלו רק מגבירים את תחושת הספק והחוסר בטחון.. תודה

שאלה קצרצרה ברשותך האדיבה פיתחתי אובססיה למטפלת שלי,היא יפה מאד, אני יודע שלא אתחתן איתה ,ואני נזהר לא לפנטז מינית עליה ,כי אני רוצה לשמור אותה מיוחדת ומכובדת אבל אני חש כלפיה אהבה כאילו זו אחותי הטובה שדואגת לי אני מרוגש מימנה אחרי כול פגישה,וחש רצון עז לחבק אותה כמו את אחותי ,ולהגיד לה אני אוהב אותך את מקסימה כאילו זו אחותי הטובה אני שואל אותך האם זה נורמאלי או מראה על סימנים של בעיה בקשר בינינו האם זה בסדר מצידי להגיד לה-אני רוצה לחבק אותך- או שזה טיפשי מצידי להביך אותה קראתי באינטרנט שהרבה מטופלים חשים תחושה זו למטפל,אהבה מיוחדת אליו אני בא הבייתה ומאד מרוגש מהפגישה איתה,חש מאד טוב נפשית ,זה כמו האימא הטובה שהייתי רוצה ולשלא הייתה לי אבל אימא רק לשעה בשבוע וזה מעצבן תעזור לי אני ממש אובד עיצות מה זה ואיך זה

שלום אודי, תודה רבה על תשובתך. אני לא מרגיש שהייתה תקיפה מינית. אותו בחור שאל אותי בטלפון אם אני חושב שהייתה כאן תקיפה מינית ואז העניין הזה נכנס לי לראש. נראה לי שכל קיום של יחסים בפעם הראשונה גורם למחשבות ובחינה מחודשת של הדברים, ואני חש חרדה מסוימת- זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו נגע בי בצורה אינטימית... לא היו לי יחסים לפני כן בכלל. אני מרגיש שאם הייתי מקבל חום ואהבה ממקורות אחרים, לא הייתי נזקק להיפגש עם אותו בחור. אני בחור דתי רווק, לא היו לי מפגשים אינטימיים עם נשים מעולם, ומפגש עם בחור היה מבחינתי אפשרות לקבל התייחסות חמה ואוהבת. אכן קיבלתי התייחסות ופידבק. עשיתי לו אידיאליזציה (לפני שנפגשנו יותר) ועל הרבה דברים אני ממשיך לשאול את עצמי מה הוא היה חושב, אני מרגיש שאני מדבר איתו, למרות שלא דיברנו כבר שבועיים. העצה שקיבלתי בטיפול הקודם בנושאים אחרים הייתה להתנתק מהמחשבות, לחשוב על דברים אחרים.אני מנסה ליישם את זה כאן, אבל הוא עולה לי שוב ואני מרגיש מוטרד כל הזמן. ושוב אני מרגיש את החשש מחשיפה. אפשר להיות בטיפול בלי שם משפחה? חשבתי שאני צריך לתת לעצמי שבוע לנסות להירגע ואולי אז לנסות שוב לגשת לטיפול. בינתיים אותו עו"ס קליני התקשר אלי ונפגשתי איתו שוב ופשוט שפכתי את כל העניין. ביקשתי ממנו שלא ידבר בכלל. דיברתי 55 דקות בלי שהוא נכנס לדברי והרגשתי טוב יותר. וגם אם יש סיכוי שאני אחוש איתו בנוח, והפגישה השנייה הייתה טובה יותר- אולי בכל זאת עדיף פסיכולוג קליני? איך אוכל לדעת עם מי אחוש בנוח ולא אהיה מלא בהתנגדות? ואולי באמת לחשוף את העניין רק בשלב מאוחר יותר של הטיפול כשאני מרגיש בטוח? ואולי בכלל אני לא בשל עכשיו להיחשף? אז להישאר רק עם המתנדבים מקו הסיוע? אני מרגיש שסיבכתי ואני ממשיך לסבך את עצמי כל הזמן.... אני חושב על זה הרבה... ואולי אם הייתי חושב ומחכה הייתי איך שהוא מצליח להרגיע את עצמי... אז לגשת לטיפול או לא? ובינתיים אני מתפוצץ מבפנים ולא מסוגל להרגיע את עצמי!!!

התחלתי טיפול לפני כשנה, בשל חרדה ולחץ בעבודה. אני מרגישה חזקה יותר ושיפור שלא האמנתי שיתכן.התחלנו בטיפול התנהגותי, ואח"כ פסיכודינמי. לפעמים אני מרגישה שהערך המוסף של המשך הטיפול ביחס לעלות כספית ולגורמים נוספים, אינו מצדיק את המשך הטיפול. כמובן שהשיחות עדיין מפרות אותי, אבל לפעמים נדמה שאין כבר במה לשתף, כאילו נגמרו הנושאים שכואבים לי (כמובן שתמיד אפשר למצוא, אבל לפעמים זה מלאכותי). יזמתי שיחה על סיום, אבל לדעתו יש עוד עבודה. אשמח לקבל הארות בנוגע לנקודת הזמן בה כדאי לסיים, בה יודעים שדי, זהו, הגיע הזמן להגיד שלום ותודה:)

באתי, ראיתי, שתקתי,נחתי קצת... אני הולכת...

לא דורכת איפה שאני דורכת לא נמצאת איפה שאני נמצאת לא רואה מה שאני רואה

שלום אני בת 22, סבלתי בעבר מדיכאונות וחרדות ותחושות ערך עצמי מאוד נמוכות, ועברתי בגללן הרבה סבל בעיקר מאנשים אחרים. אך בזמן האחרון תחושות הדיכאון והערך עצמי הנמוך די התפוגגו אבל הפכו לצד השני הקיצוני, אני מאוד אוהבת את עצמי ואני כל הזמן בלי הפסקה עסוקה בכוחות שלי וחושבת על הדברים הטובים בי. לכאורה זה נשמע ממש פריצת דרך למצב שהייתי בו וזה אכן כך, אבל ההתעסקות שלי בעצמי נראה לי מאוד מוגזמת, אני גם מזלזלת באחרים וחושבת בעיקר על הצרכים שלי כל הזמן. ואני פשוט לא יודעת אם זה נכון ככה, כי מצד אחד אני מרגישה שזה מגיע לי אחרי כל החוסר ביטחון שהיה לי אבל מצד שני אני מרגישה לא בנוח עם כל הגאווה הזאת שהתפתחה אצלי. יש לציין שיש ימים שאני כל הזמן בטוחה שאני ממש לא שווה כלום ואני מקנאה באנשים אחרים ועוינת לכולם, אבל כשזה עובר זה הופך להפך הגמור, ובשני המקומות מאוד לא נעים לי להיות. האם יש כאן חשד להפרעת אישיות נרקיסיסטית? ואם כן, איך אפשר לאזן את זה? תודה ויום טוב..

בפורום הזה , יצא שכל פעם מחדש אכזבתי את עצמי, הייתי כותבת בצורה אימפולסיווית וא"כ מתחרטת לכתוב בצורה אחרת גזל ממני זמן רב מידי, נמאס לי כל הזמן להצטער, להרגיש אשמה רמאית, לא אמיתית, פגועה, פוגעת, טיפשה, עילגת ועוד (ממש כמו בטיפול). אני מאחלת יום סביר וחיים טובים לכולם. תודה על ההתנסות, לכל הנפשות שמאחורי המילים והכינויים שמסתירים ומגלים עולמות אחרים , דרכם התגלה לי אולי גם משהו על עצמי, דרך ההשלכות וההעברות שבחרתי במודע ולא במודע לעשות על המשתתפים/ות השונים. וכמובן גם לך אודי .

יקרה, לאיודעת הרבה מה לומר .. רק שגמאני מצטרפת לקול של אודי .. אל תמהרי ללכת.. אנחנו כאן איתך, וגם בשבילך. שרית

הלוואי שהייתי זוכה לאיזושהי הפוגה... כשיש חצי יום שבו לא קורה שומדבר רע, אני משלה את עצמי שהנה מתחיל איזשהו שיפור.. אבל זה לא. כי בגדול - מעמדי המשפחתי - ערירי, מעמדי התעסוקתי - מעורער ( מדהים שאותן אותיות..) ומה עוד נשאר??!!!!! אפילו בלילה החלומות מבעתים... ואין לי שקט.. סליחה שמתלוננת כל הזמן. אולי היה יותר טוב המצב הקודם שבו פשוט התנתקתי ולא הכבדתי... אני לא חשובה לאף אחד ואולי הגיע הזמן להסיק מסקנות מעשיות. תודה על הכל. מיקה

את חשובה ומשמעותית מאו-ד. פה לפורום ולי מאוד . דרך ארוכה עברת כאן.. ומקווה שתמשיכי עוד לעבור .. החלקים המיואשים שאת מביאה מאו-ד מוכרים, ונכון שהם מעייפים .. אבל הם חלק מאיתנו .. את לא מכבידה , להיפך ממקום אישי - המון מהפעמים מחפשת אותך כאן בשקט בכדי לדרוש לשלומך, גם אם לא תמיד מגיבה .. מקווה שהרגשות הפנימים האלה יתעמעמו להם (אפילו במעט). חיבוק מהלב. שלך, שרית

מילדות נטפלו אליי מינית ,הייתה לי אימא קשה מאד, אני רגיש ומחפש חום ואהבה,לאט לאט היתפתחה אצלי נטייה לסאדו מזוכיזם קשה, למה זה קורה לי,ואיך אני יוצא מיזה ....

אודי שלום, ביום רביעי ענית תשובה לבמבי, הייתי בשוק מוחלט...בהלם.. ועדיין נמצאת קצת בשוק...מרגישה שחטפתי ממך חץ ישר ללב.. לא מבינה על מה ולמה זה הגיע לי??? נפגעת ממני??? עשיתי משהו לא בסדר ???מה קרה ?? מה קרה שקבלתי ממך תשובה כל כך קשה וכואבת??? אתה שואל מי מסתתר מאחורי המסיכה? אולי זו אני שמסתתרת מאחורי המסיכה...??? במבי הוא חלק ממני, החלק הילדי שבי, פגוע, פצוע, ואותנטי!!! הבאתי אותו ללא כחל וסרק... במבי סיפר לך בדרך היחידה שנכון לעכשיו, מסוגל הוא לספר את סיפור חייו..את היתמות הפסיכולוגית אליה נולד ובה חי. את הבדידות בה חי מרגע הוולדו שהובילה אותו ליצירת חיים פנימיים עשירים ובם חברים דמיוניים...במבי אף שיתף אותך וסיפר לך על פגיעותיו מידי גברים... במבי ואני קראנו את ההתכתבויות בפורום זמן די ממושך לפני שנכנסנו כחברים לפורום. קראנו את מה ואיך שאתה מגיב לאנשים בפורום. עונה מתוך הקשבה, רוך, זהירות, אמפתיה ורגישות אינסופית... במבי דחף אותי לכתוב בפורום..כנראה שהתעוררה בו תקווה... מה עוד שמדובר בפסיכולוג גבר!! "בשלט רחוק "!! שלא יכול לפגוע... אני לא רציתי להכנס לפורום, פחדתי.. ולכן ציטטתי במכתבי הראשון את סימון וייל שאומר "שאחת האשליות הגדולות ביותר בודה ההתקשרות, רק מי שאינו קשור, יכול להתחבר למציאות ". ענית לי שאינך מסכים,"נהפוך הוא, רק מי שקשור יכול להתחבר למציאות, המציאות היא בין אנשים"... אודי, ככל שבמבי כתב לך וענית לו תשובות שהיה בם חום, רוך, אמפתיה, רגישות וקבלה, במבי נקשר, נפתח, והתחיל להאמין...ולכן גם שיתף אותך במכתבו האחרון וסיפר לך שהוא בקשר עם פסיכואנליטיקאית מהמכון...שלא רואה אותה כבר שבוע וקשה לו מאוד... אודי, מי שעומד מאחורי המסיכה זה במבי. ואני כן חושבת שקיימת חיה כזו ששמה במבי. לא חושבת שהיא חמודה ואהובה כפי שאליס (xxyz) מניחה. בעיני המאפיינים של במבי זה הבדידות שלו, קלות הרגליים בם יכול לנוס ולברוח בעת סכנה,והעיניים, עיניים חומות גדולות ועמוקות שעצב אינסופי ניבט מהן... אודי, במבי הוא חלק ממני והוא שעומד מאחורי המסיכה... אך אולי אתה מעוניין דווקה במסיכה?? אז הנה לך... עם המסיכה עומדת מישהי שעוסקת באמנות. אדם שלם, לא מפוצל, ללא התנתקויות, ללא חלקים שלמים שמחוקים מעברה הרחוק יותר והרחוק פחות, מישהי שלימה שיש רצף בחייה, מאושרת ומחייכת אל כל העולם...מדברת בצורה שקולה, עובדת ומרוויחה למחייתה. זה מניח את דעתך אודי ? ואולי מה שאתה מעוניין לשמוע זה שאני בקשר עם פסיכואנליטיקאית שציטטה בפני את וויניקוט,ומתוך סקרנות רציתי לדעת מי האיש ומה אומר. הקלדתי בגוגל וויניקוט, קראתי והגעתי דרך גוגל ל"מרכז וויניקוט בישראל " שם מצאתי את השמות שהזכרתי במכתבי האחרון..."השמות של כל ספריית המכון הפסיכואנליטי"... אודי, אני לא יודעת אם אני מתעתעת ?? במבי מתעתע ?? המציאות מתעתעת ??מושג הקשר מתעתע ??ואולי אתה זה שמתעתע בי לפתע ?? במכתבך האחרון במבי לא הרגיש שזה שטח מוגן..במבי הרגיש שנשלח חץ לליבו...

שלום לבמבי פצוע, כשאומרים "במבי" האסוציאציה הראשונית שלי היא של "במבי" המפורסם החבר של "טמפר" כמו שכתבתי במבי הוא דמות מסרט מצוייר של וולט דיסני שעיצב את התודעה הקולקטיבית שלנו לתקופה מסויימת (בתור ילדה לא אהבתי את במבי "המפונק") וזה כנראה מה שקצת הרגיז אותי בהודעות שלך ,וזה באמת לא קשור אליך אלא רק אלי לשריטות הדי עמוקות שלי, וכל זה קשור דווקא לאמנות (שבה את עוסקת),חוץ מהבחירה בכינוי במבי ועוד פצוע (הילדה הפתולוגית שהייתי הייתה בטח אומרת "מגיע לו")התמונות "שציירת" בהודועות היו מתקתקות בעיניי והייתה מן התיילדות או מניירה של התיילדות, ולכן הן גרמו לי (וכנראה לא רק לי) הרגשה של חוסר אותנטיות אבל אחרי שקראתי את מה שכתבת אני מבינה ומצטערת שוב. ומקווה שאת לא כועסת עלי למרות הביקורת, (גם אני עוסקת באמנות בנוסף לעיסוק אחר). כל טוב

שוב שלום לך, לא קראתי מוקדם יותר בעיון את מה שכתבת (הייתי עסוקה שלא לומר מפוצלת בין הכתיבה להשכבה של הילדים). חשוב לי לומר לך ולכולם, שגם מי שמאובחן כסובל (לפעמים נהנה?) מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, הוא אדם שלם (אפילו כמה בני אדם שלמים(: ). ובמקרה שלי עדיף היה למחוק "חלקים שלמים" מה גם שהאלימות וההתעללות בביתנו הקט והחמים החלה בגיל שלא מאפשר לי זיכרון וזיכרון העבר המפוקפק שלי מצוי אצל אנשים אחרים. אני חושבת שמה שחשוב זו הידיעה שהדברים קרו, אין צורך להכנס לפרטים או "להתחבר לרגשות שהיו אז" (אימה ופחד, גועל עצב ופעמים רבות לא היה שום רגש). מהבחינה הזו טיפול פסיכולוגי הוא חוויה מטלטלת ומעיקה, ואם אני אעשה חיבור לרגשות אני יוכל אפילו לומר מכאיבה מאוד משום שמעצם העיסוק "בעצמי" צפים זכרונות שונים קטעים מנותקים וזה לא נעים (ע"ע שרית, וגם ההתקשרות למטפל היא נושא בעייתי ולא פתור) עם הרגשות המאוסים האלה צריך לטפל במשפחה ללכת לעבודה וכד'. טוב שאני יכולה לחלום/לדמיין להיות לא אני לזמנים קצרים, זה מאוד מרגיע, אני ממליצה לך לנסות. אני חושבת שזה מאוד תורם לי בתחום היצירתי דווקא, אם לא הייתי צריכה לשמור על הפרטיות שלי הייתי מפנה אותך לאתר די רציני, שבו מתפרסמות העבודות שלי, כמובן שזה לא מדד לאיכות אבל בכל זאת... גם לפורום הזה הגעתי כדי להיעזר בתקופה הלא פשוטה הזו אבל במציאות אני תמיד מסתבכת איכשהו. לילה טוב, אני

שלום רב אבקש המלצה לפסיכולוג המתמחה בהפרעות קשב וריכוז הכוללות דכאון תודה רבה

[email protected] תודה רבה

היי אודי, תודה על התשובה שלך, (ל XXYZ אתה בטח לא זוכר, אבל זה לא חשוב ) אתה צודק, אני חושבת שהיה תהליך וקרו דברים בטיפול הזה . ומצד שני : זה לא מתאים עד מביש לאישה/אמא עסוקה לבזבז זמן יקר בחיפוש מידע באינטרנט על המטפל ומשפחתו, לחשוב על הטיפול עליו עלי ועל הקשר, לפעמים מחשבות קשות שגורמות לי להרגיש מושפלת ונלעגת. ההגיון שלי סביר בד"כ אבל זה לא עוזר לי להתגבר על כל מיני מחשבות ורגשות בקשר הטיפולי הספציפי הזה. אני לא יכולה להתגבר על כל מיני אמירות והתנהגויות שלו שפגעו בי ולהאמין לו שהוא כן וישר איתי, ומצד שני די מחרפן אותי ההתעסקות הזו והצורך הרגשי (הנואש והחד צדדי) להיות איתו בקשר. אני שוקלת לסיים את הטיפול , פשוט לא לבוא יותר (אני כבר חשה הקלה מעצם הרעיון).היו פעמים נוספות שבאתי ובקשתי שניפרד, אבל בגלל האמביוולנציה שלי לא היה כל כך קשה לשכנע אותי להשאר (גם הוא מעונין בקשר אתי, אבל בתנאים שלו, במקום שלו ל50 דקות). אני חושבת שגם לעזיבה שלי יהיה ערך טיפולי משום שצעד כזה מצריך כוחות והחלטיות ואולי לזמן הזה זה מספיק לשני הצדדים?. שבוע טוב.

רציתי לשאול לגבי הפרעת אישיות זו. האם באמת ניתן לטפל או לא. מה קורה אם האדם שחולה בזה משתכנע שזה נכון, האם זה יכול להכניס אותו לדיכאון אם הוא יידע (כי הרי הם רואים הכל שחור או לבן) או שזה סתם שטויות? למה יש כל כך הרבה פירסומים מוטעים באינטרנט והאם לסמוך רק על ספרי עזר? בנוסף האם ספר עזר יכול לעזור לנרקיסיסט? תודה, חני

שלום רב לך חני אכן הפרעת אישיות מסוג נרקיסיזם גורמת לאדם הסובל ממנה להיות עסוק מאד בעצמו וביכולתו.הטיפול המומלץ הוא פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית . אני ממליץ לך בחום להכנס לגוגל ולעיין בכל הקשור להפרעת אישיות זו. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

ברצוני לברר כיצד ניתן לאזן לחץ דם גבוהה בשיטות הוליסטיות

שלום רב לך הדסה לפני שמתחילים בטיפול לא קונוונציונאלי ביתר לחץ דם חשוב ביותר לערוך בדיקות רפואיות על מנת לשלול סיבות רפואיות ליתר לחץ הדם ( תיפקוד כליות, רמת כולסטרול וטריגליצרידים וכד') במידה ולכל הבדיקות היו תוצאות שליליות ניתן בהחלט לטפל באמצעות שיטות מוכחות אחרות. אני ממחיץ בחום על שיטת הביופידבק. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי, לפני כחודשיים אחרי שנה וחצי של התלבטויות נפגשתי עם בחור בגילי. היה בינינו מגע אינטימי ללא יחסים מלאים. את המשמעויות העמוקות של הדבר הבנתי רק אחר כך. מאז אני חש תחושות של חרדה. הבחור היה נחמד אבל היתה אלימות מילולית. לא חששתי מפגיעה פיזית, הוא לא רודף אחרי בטלפון או בכל אמצעי אחר, אבל האלימות המילולית עושה לו את זה כנראה. לא חשתי תקיפה או ניצול מיני, אפילו היה לי נחמד. פניתי לקו סיוע והם הפנו אותי לעו"ס קליני שמתמחה בתקיפה מינית. אותו עו"ס היה בגילי פחות או יותר וחשתי התנגדות, וחשש מחשיפה. מיד הוא ביקש לדעת מה שם המשפחה שלי. סירבתי והסברתי לו למה הוא לא מתאים לי. ההתנגדות נבעה כנראה בין השאר מטיפול פסיכולוגי שנפגעתי ממנו בעבר. תססתי, תקפתי ואכלתי אותו בלי מלח. כעת אני חש במצוקה: אני לא יודע למי לפנות: נראה לי שאם אפנה לפסיכולוג שמתמחה בתקיפה מינית שוב אחוש חשש מחשיפה ובושה בגלל הזהות המינית, ארגיש כאילו אני יושב על ספסל הנאשמים, במיוחד שאני הבאתי על עצמי את הסיפור הזה. התלבטתי האם לפנות לפסיכולוג רגיל, לספר על המצוקות שלי בכלל ואם באמת ארגיש בטוח לפתוח גם את הסיפור הזה ולקוות שהוא לא יזרוק אותי מהקליניקה. ואולי זו תהיה הכנה לאיש מקצוע מומחה בתחום. מה דעתך? תודה!!!!

שלום אודי, תודה רבה על תשובתך. אני לא מרגיש שהייתה תקיפה מינית. אותו בחור שאל אותי בטלפון אם אני חושב שהייתה כאן תקיפה מינית ואז העניין הזה נכנס לי לראש. נראה לי שכל קיום של יחסים בפעם הראשונה גורם למחשבות ובחינה מחודשת של הדברים, ואני חש חרדה מסוימת- זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו נגע בי בצורה אינטימית... לא היו לי יחסים לפני כן בכלל. אני מרגיש שאם הייתי מקבל חום ואהבה ממקורות אחרים, לא הייתי נזקק להיפגש עם אותו בחור. אני בחור דתי רווק, לא היו לי מפגשים אינטימיים עם נשים מעולם, ומפגש עם בחור היה מבחינתי אפשרות לקבל התייחסות חמה ואוהבת. אכן קיבלתי התייחסות ופידבק. עשיתי לו אידיאליזציה (לפני שנפגשנו יותר) ועל הרבה דברים אני ממשיך לשאול את עצמי מה הוא היה חושב, אני מרגיש שאני מדבר איתו, למרות שלא דיברנו כבר שבועיים. העצה שקיבלתי בטיפול הקודם בנושאים אחרים הייתה להתנתק מהמחשבות, לחשוב על דברים אחרים.אני מנסה ליישם את זה כאן, אבל הוא עולה לי שוב ואני מרגיש מוטרד כל הזמן. ושוב אני מרגיש את החשש מחשיפה. אפשר להיות בטיפול בלי שם משפחה? חשבתי שאני צריך לתת לעצמי שבוע לנסות להירגע ואולי אז לנסות שוב לגשת לטיפול. איך אוכל לדעת עם מי אחוש בנוח ולא אהיה מלא בהתנגדות? ואולי באמת לחשוף את העניין רק בשלב מאוחר יותר של הטיפול כשאני מרגיש בטוח? ואולי בכלל אני לא בשל עכשיו להיחשף? אז להישאר רק עם המתנדבים מקו הסיוע? אחד מהם, די מיומן הציע לי להיפגש איתו, אבל אחרי המפגש עם אותו עו"ס אמרתי שאני לא מסוגל. אני מרגיש שסיבכתי ואני ממשיך לסבך את עצמי כל הזמן.... אני חושב על זה הרבה... ואולי אם הייתי חושב ומחכה הייתי איך שהוא מצליח להרגיע את עצמי... אז לגשת לטיפול או לא? ובינתיים אני מתפוצץ מבפנים ולא מסוגל להרגיע את עצמי!!!

אני בן 22 ולפני פחות מחודש התחלתי ללמוד במכללה לתואר, חשוב לי לציין שלא היו לי חששות ושלא הייתי בלחץ בקשר לזה. תקופה קצרה לפני זה (משהו כמו שבועיים עד חודש) התחלתי להרגיש תופעות של עייפות וחולשה, וגם כמה תופעות נוירולוגיות (זה לא פורום נוירולוגיה אז אני לא חושב שיש טעם לפרט), ובשבועיים האחרונים גם כאבים. התופעות לא קבועות ולפעמים אני מרגיש אותם יותר, לפעמים פחות, ולפעמים בכלל לא. הלכתי לכמה סוגים של רופאים ועשיתי כמה בדיקות דם והכל יצא תקין. היה חשד למחסור בויטמינים אבל הבדיקות כניראה שללו את זה, והנוירולוג טען שזה כניראה הכל נגרם משילוב של לחץ נפשי בגלל הלימודים הקרבים עם לחץ פיזי בגלל שהתחלתי להתאמן בחדר כושר באופן רציני תקופה קצרה לפני זה. לי אישית זה נשמע קצת מוזר כי הייתי במצבים הרבה יותר מלחיצים גם פיזית וגם נפשית וגם שניהם ביחד ולא נגרמו מזה שום תופעות פיזיות. בקשר לזה יש לי כמה שאלות: 1. קודם כל האם בכלל לחץ נפשי יכול לגרום או להגביר תופעות מהסוג הזה? 2. האם יכול להיות מצב שבו לחץ נפשי קיים אבל הוא לא מורגש או מודחק?

לא .אני לא מצליחה לראות משהו חיובי שקרה לי בשלוש שנים האלה , רק כאב לב ענקי ויאוש - מה עושים?

למה הוא היה אלי כ"כ אכזרי למה היחס הפוגעני הזה בסה"כ רציתי לעזוב למה פגשתי אותו היה לי אז סיכוי יכולתי לפרוח למה הוא ניצל אותי לא עשיתי שום דבר רע כל הזמן הפלשבקים האלה וזה לא מרפה זה לא מרפה. לא יודעת מה לעשות יותר אודי לא יכולה לסחוב יותר עוד שבוע רוצה לגמור עם הכל עברתי למימד אחר אין לי את היכולת הזו לחיים אין לי אני נובלת אני בנאדם מת

רציתי רק לאחל סופ"ש מקסים.. לכווווווווווווווווווולם! (כמו בהלוואות :)) אני יוצאת לצפון! חיכיתי לסופש הזה כמה חודשים טובים ! איזה כיף :) שיהיה לנו טוב... ~נילי~

שלום יש לי קרוב משפחה בן 55 עם בעיות מוסר ויושר. כל כמה שנים הוא מסתבך / נופל בבור אחר שהוא כורה לעצמו. ההורים שלו ממהרים לכסות את הנזקים (עשרות ואף מאות אלפי שקלים) בתקווה שזו הפעם האחרונה. לפני כשנתיים כתוצאה מהסתבכות פיננסית עבר גירושים קשים ונשאר ללא כלום. לפני מס' חודשים ככל הנראה פוטר מהעבודה. ההורים מעבירים לו אלפי שקלים כל חודש אך לא מסוגלים להמשיך במימון. סכומי העתק ששילמו אף פעם לא הצליחו לעלות אותו על דרך הנורמטיבית. איך שוברים את מעגל ההרס הזה? איך גורמים להורים להבין שהם לא חייבים להמשיך לממן ילד בן 55? (האם זה נכון?) האם ניתן לטפל בו? תודה רבה

ישבתי שלשום מול המחשב והחלטתי להשתמש במילים. כתבתי וכתבתי פעמיים וההודעות שנשלחו התפוגגו אי שם... אולי פשוט השתיקה חזקה ממני............

יש לי ילד נורמטיבי בן 17. מזה שנה הוא בא אלי עם תאורים של ארועים שבהם הוא קיבל מין תחושת נבואה ואשר כולם התגשמו.כגון חבר שבא לומר לו משהו והוא ידע מראש כל מילה שתאמר וכן ידיעה על מורה שלא יגיע לשיעור ועוד...ה'נבואה' מלווה בתחושות בטן וראש מוזרות ומהווה מיטרד ודאגה לילד שלא נהנה מזה כלל.האם זה שייך לתחום הפסיכולוגיה ? אשמח לשמוע חוות דעת והמלצה למי לפנות.תודה

אודי הי, אמא צביה מהמכון.. ממכון הצביות, אימצה את במבי של אף אחד... א..כן..במבי של האל של העולם.. אמא צביה אימצה אותו והחלה לטפל בו ברוך..בשקט.. בעדינות.. וכך,לאט לאט טיפטפה לה טיפונת מהמורסה המצטברת ב"שבר הבסיסי " בליבו של במבי הקטן.. "במבי, לחשה לו הצביה ברוך : אפשר לדבר, לשחק ולשיר עם העלים השונים..גם עם גזעי העצים..ואפילו אל האבנים אפשר לדבר.. ..ואפשר גם לגלות סודות לאמא צביה מחליפה... אמא צביה מחליפה הלכה..איננה ..אולי לא היתה מעולם ובמבי רק מדמה זאת ???? ואולי אמא צביה מחליפה ,שותה עכשיו חלב של וויניקוט, קוהוט, באלינט, רוזנפלד וקרנברג במכון לצביות אחרות ??? ואולי לא תחזור לעולם ????? אמא צביה הלכה לאיבוד בשבוע שעבר..., אמרה שתחזור לבמבי בשלישי הבא.. במבי לא מבין במילים של צביות גדולות.. במבי לא מבין במילים של שבועות..במבי משוטט כך הלוך ושוב.. לא מבין .. במבי אפילו לא יודע להגיד מה לא מבין.. במבי רוצה לחזור לעלים שלו..לגזעי העצים ולאבנים שלו.. אבל הם קצת רחוקים ממנו... אמא צביה מחליפה אמרה לבמבי "אפשר לגלות סודות גם לאמא צביה,וגם לאבא צבי.." ...אמא צביה מחליפה לא יודעת שהצבאים הופכים להיות בלילה לציידים... אודי, אמרת לי שלדבר קצת יותר מקרוב זה למשל לדבר בגוף ראשון במבי לא יודע טוב עברית.. בבקשה ממך,במבי כל כך מבקש שתלמד אותו לדבר בעברית עם גוף ראשון...אולי בבמבית ??? אודי, במבי פצוע כל כך מודה לך...

שלום לך, אין חיה כזו "במבי" משום שבמבי הוא דמות מצויירת, ולכן שטוחה/דו מימדית, (גם אין דג "נמו" למשל) יכול להיות שבמבי זה קיצור של במביני ילד קטן באיטלקית. אני קצת תוהה על בחירת השם והדיבור על עצמך למעשה בגוף שלישי, אני מניחה שאת מרגישה כמו חיה קטנה חמודה ואהובה אך חסרת אונים ולכן בחרת בדימוי או בכינוי מעורר חמלה. אני במקומך הייתי משכתבת את ההודעה ומחליפה את "במבי פצוע" בכינויים של גוף ראשון, אני אותי וכד'. מקווה שתתגברי, ובמבי ייצא מהסרט (הרע) יקבל עומק ויגדל להיות אילה או צביה יפה ואצילית. זה קצת ביקורתי ולא אמפאתי מצידי, אבל אני חושבת שמגיע לך קצת כנות.

1. ההודעה שכתבתי נראית לי מתנשאת, ובהחלט ביקורתית ולא אמפטית.אני מקווה שלא נפגעת ממני. 2.למען ההגינות (וגם כי התבקשתי )- כתבתי לפורום בעבר בכינוי אחר - xxyz 3.(במביני זה ילדים ברבים, במבינו זה ילד ביחיד).

במבי קטנה, תודה שהזמנת אותי לשחק יחד עם העלים והאבנים. אני אוהבת לשחק.שמחה שלא הפחדתי ושזיהית את הרוך שכוון אליך. לא יודעת במבית אבל בי הצלחת לגעת ועזרת לי להרגיש, באמת להרגיש את הצבעים והתחושות שאת חווה. אני גם ילדה אבל גם אמא, ואם תרצי כאן בשקט נוכל לדבר. וכשירגיש לך מספיק בטוח, אפשר גם בגוף ראשון. י.

שלום, אנסה לתאר בקצרה את בעייתי, אני בת 20 ויש לי אחות מקסימה בת 10 חכמה ומוכשרת, ואני אוהבת אותה מאד -אך יש לה בעיה קשה שמטרידה אותי מאד. יש לה כנראה, אסטמה של העור בצורה חמורה ביותר, ז"א שכל גופה מכוסה פצעים ענקיים ומכוערים, ממש כמו מצורעת. כל הבגדים שלה מלאים דם, והיא לא מפסיקה לגרד, מה שמוריד מאד את איכות חייה, ניסינו בכל הדרכים לעזור לה גם ברפואה הקובנציונלית, הטבעית וההומאופתית ללא שיפור, והיא צריכה לקחת פעמים רבות מדי אנטיביוטיקה וקורטיזון מה שכמובן לא בריא. אני מספרת את זה , כי לאחרונה עלה בדעתי שאולי זה יושב על משהו ריגשי(כי חיפשנו גם סימנים לאלרגיה בבדיקה ולא נמצא אלרגן שאליו היא רגישה) אני עצמי, סובלת מהפרעות אכילה קשות ואישפוזים חוזרים. יש בעיות לא פשוטות אצלינו בבית. מן חוסר תפקוד אמהי ומתח וכו, אך אני עושה ככל יכותי לעזור לה ולמנוע ממנה כמה שיותר סבל, אני משתדלת תמיד להיות בשבילה ומקדישה לה זמן רב. (שלא תעבור את מה שאני עברתי. שאלותי, האם לדעתך ייתכן שהפצעים הנוראיים שלה הם בגלל קשיים רגשיים, או שמחמירים בגלל תנאי חייה? והאם אני יכולה לעשות משהו למענה? היא יקרה וחשובה לי מאד, ואני כ"כ רוצה שיהיה לה אך טוב!!!! בדמעות כנות ואמיתיות נועה

נועה יקרה, הבת שלי סבלה מאסתמה של העור כשהייתה קטנה, צריך לברר קודם כל אם אכן מדובר באסתמה של העור, אם כן צריך לדאוג שהעור יהיה נקי ולא יבש,אמבטיות עם שמן בלינאום יכולות לעזור ולאחר האמבטיה למרוח קרם שמכיל ציטומקרוגול. יש משחה טיפולית שמורחים יום כן יום לא אני לא זוכרת את שמה. חשוב לדעת שלצערנו אין קשר בין איכות הטיפול למצב של העור הטיפול רק מקל, הנחמה היחידה שזה עובר כשמתבגרים. בתקווה שעזרתי,אביב.

אולי למישהוא יש איזושהי המלצה למתנה למטפלת ליומולדת?.. משהו לא אישי מידי, אבל די קרוב.. (בכל זאת אנחנו כבר שנים ביחד..) אודי.. אולי בתור מטפל תוכל להמליץ על משהו שנראה לך מתאים?.. אודה על כל רעיון.. שיר

אהלן שיר, הייתי נותנת לה בזרועות פתוחות את המילים בהודעה הנוכחית שפתחת, הודעה עם כותרת-נושא השונה מזו שאת פותחת ורושמת בדר"כ; הודעה, שאולי מובעת בה באופן גלוי וחשוף יותר כמיהה לקרבה, לחיבה, לאהבה, בד בבד עם גבול תחום והגדרה. נראה לי שכשאת מרגישה שאת רוצה להעניק מלב דבר מה, זה עשוי להיות סימן לכך שאת מרגישה שיש לך. יש. נסי לא להסתיר את היופי והיש והבריא. מעצמך. ממנה. תני לך, אפשרי לעצמך לקבל. נראה לי שזו מתנה נהדרת גם עבורה. הפתעה נעימה. מתנה לך, גם לה. ספרי לה בחום, שאת חושבת ורוצה לתת לה מתנת יומולדת, ומה היית רוצה שהמתנה תביע. זה בפני עצמו הוא המון, לדעתי. הבי לך שיר, ברכ?ו?ת, סוריקטה

היי סוריקטה קראתי כמה פעמים את שכתבת.. הרגשתי המון חיזוקים, אבל אני מודה שגם קצת נבהלתי.. הלוואי ויכולתי פשוט לתת לה את שכתבתי, כמו שהצעת.. אבל.. מרגיש לי שהמילים שלי אינן חשובות, אינן נותנות שום דבר לאף אחד (גם לא לה), שאין בהן בעצם שום דבר באמת.. נראה לי שאם לא אתן לה משהו מוחשי, זה ירגיש לי כאילו לא נתתי לה כלום.. מי שיקרא את הדברים האלה, יחשוב שאני ממש דפוקה.. אני יודעת.. אני גם יודעת שמילים יכולות להיות מאוד עצמתיות, חשובות, יקרות.. אבל.. לא כשהן באות ממני.. במיוחד בלי משהו נוסף.. תודה על כל שכתבת לי.. קשה לי לראות את הדברים האלה, את ה"יש".. שיר נ.ב. חייבת להגיד לך, ש.. תמיד מפחדת כל כך להגיב לך, כי את כל כך חכמה, והדברים שאת כותבת מדהימים.. ו.. מרגישה כל כך טיפשית בתגובות שלי.. שהן גם נורא רדודות..

הי שיר, פעם הבאתי למטפלת שלי מתנה כתודה על שהיתה לצידי מעל ומעבר בשעת משבר גדול והיא אמרה לי שלא צריך להביא מתנה קונקרטית. שאת מה שאני רוצה להביע בהבאת המתנה אני הביא לטיפול במילים. מקווה שעזרתי,אביב.

היי אביב.. כמו שכתבתי לסוריקטה.. הלוואי ויכולתי לתת לה משהו מיוחד במילים.. אבל.. אני לא טובה במילים.. למעשה, אני ממש גרועה בזה.. אני אשתדל לכתוב לה משהו קצת מעבר ל"מזל טוב", אבל אני באמת רוצה לתת לה משהו נוסף.. תודה שיר

אודי.. כל כך ניסיתי לחשוב על משהו כזה.. שיבטא את הרגשות שלי.. את מה שאני חושבת ומרגישה כלפיה.. משהו שיתן לה קצת מושג כמה אני מודה ומעריכה ואוהבת.. אבל אני לא מוצאת.. אני רק הולכת שם לאיבוד.. אני לא מרוצה מכלום.. איך זה יתכן שאני אף פעם לא יודעת מה מרגיש לי נכון ומתאים?... זה נורא קשה לקנות מתנות לאחרים.. במיוחד למטפלת.. תודה שיר

אני מרגישה שכל דבר איכשהו שקשור בי נהרס, וזה מפחיד .. אני יסביר לך למה אני מתכוונת (מצטערת שזה מפחיד..זה לא בשליטתי, זו המציאות) .מה שקורה שאני מרגישה כאילו גרמתי לאנשים לחלות קשה בגללי..לא יודעת למה התחושה הזו נדבקה אליי.. הרי מעולם לא רציתי חלילה שהם יחלו במחלה הקשה הזו..,ובכל זאת אני מוצאת את עצמי עם רגשות אשם שמא הם חולים בגללי..בגלל שפגשו אותי.. בגלל שהייתי חלק מחייהם היפים לתקפה מסויימת?? אני יודעת שזה ודאי נשמע מוזר, ואכן ברור לי שברמה ההגיונית בעצם זה שהם חולים במחלה הקשה הזו -לא קשור אליי ולא קרה בגללי.. אבל בכל זאת יש לי מן מועקה שמלווה אותי, מועקה של פחד מעצמי: אולי הם חולים בזה רק בגללי, כי הבאתי להם מזל דפוק לחיים שלהם מתי שפגשו אותי".. אני לא יודעת איך לעכל את העובדה שכל כך הררבה אנשים שאני מכירה (חברים)חלו בסרטן קשה וחלקם נפטרו וחלקם עדיין מתמודדים עימו .. וזה קשה לי לראות אותם סובלים ככה את המחלה האיומה והמושחתת הזו, מבלי שיש לי איך לעזור להם.. כיצד לתמוך בהם?? איך להציל אותם שלא ימותו לי חלילה אף הם?? אני מזועזעת מאד בכל פעם שאחרי תקופה כלשהי אני שומעת שעוד אדם טוב ומיוחד, אדם שיקר לי מכל, נהייה לפתע חולה בסרטן ..ומספר לי את זה בעדינות..ואני כבר כאילו כמעט יודעת בודאות שזה מה שהוא הולך לומר ליואני נחרדת שוב..ושוב. ולא יודעת איך להתמוד . כועסת על עצמי .על העולם. על חוסר הצדק.שאנשים נהיים ח ולים פתאום וכל עולמם מתהפך ברגע אחד.. ואז הם באים ומספרים לי ..וגם אני כל עולמי מתהפך ונקרע לי מבפנים. אני מרגישה אשמה משום מה. אני כאילו רוצה לקחת מהם את המחלה הזו ושהם יהיו בריאים לתמיד ולא איכפת לי שאלוהים יקח אותי במקומם. מה לעשות עם זה אודי ? זה ממש כואב לי מאד. אני מאשימה את עצמי(למרות שלא ברור גם לי למה?)ומפחדת מעצמי. למה זה קורה לי אודי? למה זה ממשיך לקרות עוד ועוד??

היי אודי, שאלת אותי במה באמת אני מרגישה אשמה ומהו הרע שאני "אחראית "עליו? ובכן שזה קשה לי לדעת איך לענות על זה בכלל. בגדול נסיתי לנתח את זה עם עצמי ויתכן כי אני מרגישה אשמה כי בכל פעם שמכר אחר שלי חלה בסרטן נוצר אצלי הקישור כלפיי : פעם שכעסתי מאד על מישהו שפגע בי אחלתי לו בלב שגם הוא יפגע בדבר שהכי אהב כמו שפגע לי בדבר שהכי אהבתי... אומנם איחלתי את זה רק בלב ורק פעם אחת ומייד אחר י זה כעסתי על עצמי וחזרתי בי ממחשבתי הרעה.. אבל כעבור גמן גילתי שהאדם חולה מאד בסרטן.. הרגשתי חרה עם עצמי והאשמתי את עצמי והתפללתי שיבריא ..אך ובהמשך הוא נפטר וחטפתי שוק כואב מזה. ואז אדם ממשפחתי חלה בזה והרגשתי כאילו הגלגל מתהפך עליי בחזרה (כאילו אולי מן נקמה כזו? ) ,ושמגיע לי וכו.. וגם שואתו אדם ממשפחתי שחלה, תמיד היה אומר לי במשך השנים " את תעשי אותי חולה, ורק שתראי אותי חולה מאד ועומדת למות-אז את תיזכרי להשתנות." ואז כשחלה -בכיתי מאד וניסיתי להישתנות לטובה וביקש ממני שאני ישגיח על כל המשפחה וידאג לכולם וכד.. בסוף הוא נירפא מזה למזלי.. ואני חזרתי להיות שוב "הרעה" בבית ,קצת אחכ גם עזרתי בחונכות לילד מתקשה ובאותה תקופה הילד היה חולה לעיתים קרובות ולכן גם שמרתי עליו בייבסיטר לעיתים קרובות.. ואז התחילו לי מחשבות כאלה , מן הרגשה חזקה כזו לא מוסברת שיש לו סרטן", לא יודעת למה. כי הוא חלה לעיתים קרובות והיה עצבני ברמות לא נשלטות והיו לו פצעים מדממים ושמתי לב שהם לא נקרש מהר אצלו..וכיוון שלמדתי אז ברפואה זה הטריד אותי ולא פעם חשבתי לומר להוריו שיקחו אותו לבדיקה אך חשתי להבהילם סתם ובסוף החלתי לשתוק .. ומעט לאחר מכן סיימתי לחנוך אותו.והפרידה היתה קשה ממנו. כעבור 3 שנים בערך שמעתי שהוא חולה בסרטן .הוא נאבק על חייו במשך חצי שנה ןנפטר ,לצערי. שוב הרגשה של אשמה, שכאילו יכולתי למנוע אם הייתי מנסה לומר להורים משו על תחושתי אז..(אבל הם בטח היו חושבים שהשתגעתי,ומה פתאום ? ) היה לי קשה להתמודד עם מותו. ומאז חלפו כמה שנים(בהם דוד שלי חלה קשה בסרטן-והבריא לאחר מאבק ארוך וניתוחים של שנים.. נ.ב.: גם עליו היתה לי תמיד תחושה בטן ממש לא מוסברת מגיל ילדות ,שהוא יחלה בזה..ולצערי זה קרה !??) ועשיו רק בשנה האחרונה הכרתי עוד 2 אנשים ,חברים טובים, שלפתע התגלה אצלם הסרטן.והם אישית באו וסיפרו לי.(לפחות במקרה שלהם לא היתה לי שום תחושה שזה עומד לקרות)! אני מרגישה אשמה ,חוסר אונים כזה איך לעזור להם.. כועסת על עצמי למה הם חולים ?מרגישה שוב "הרעה" בכל הסיפור המזעזע.. תוהה עם להתחיל להיפרד מהם כבר עכשיו בהדרגה או להישאר ולתמוך בהם -בהגזמה? (אני גם לא יודעת איך לתמוך בהם. אם הם ידעו כמה אני בוכה עליהם ומרחמת -הם עלולים להלחץ ולהתרחק..) כי אני לא יעמוד בזה אם גם הם ילכו לי (.. סליחה!! אבל אני עדיין מרגישה,לצערי, מסוכנת? ? ? ? . ?!

בכל פעם שמנסה לקום חוטפת מכה אין לי כוחות יותר. חושבת שיש הפוגה ודברים משתפרים ואז מתבדה אין לי כוח לחיות, לא כשרון ולא מוטיבציה לחיים עלובים כאלה בבדידות איומה ובחוסר כשרון לכלום ואפילו לא לבעיות היומיומיות ובטח לא לתביעות משפטיות (פגע בי רכב ובתגובה הוא תובע אותי!!!!!!?) ולא לועדות משמעת בעבודה כלום לא הולך לי ואודי זה לא רק רגע חולף. באמת רוצה למות גם לזה לא מוכשרת ופחדנית. אולי בזה אלוהים יעזור לי ויעשה איזה נס שאמות כבר. די!

שלום רציתי לשאול לגבי הבאת ילדים לעולם ממניעים אגואיסטים - כדי שלא אשאר לבד בעולם בגיל מבוגר. אין לי עוד ילדים ולכן רציתי לשאול. מישהו אמר לי שבגיל מבוגר במילא נמצאים בבית אבות והילדים כמעט לא רואים אותם. מה דעתכם? האם בכל זאת כדאי להביא ילדים לעולם כדי לא להישאר לגמרי ערירי? חברים באים וחברים הולכים...

הי, בשעתו הופנתה שאלה די דומה לפורום, ואהבתי מאד את תשובתה של ליאת היקרה (מצוות הניהול). היה נעים להיזכר בתגובה היפיפיה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-724777,xFP-724839,m-Doctors,a-Forums.html הנה ציטוט הנאמר בעץ: שאלה מאת: עדינה; תאריך: 27/03/2008 היי אני מתחבטת בשאלה האם כדאי לי להביא ילדים לעולם או לא. אני פוחדת להישאר לבד בעולם בגיל הפנסיה, ללא ילדים, ומצד שני לא מצאתי בן זוג שאני אעריך ושהוא יעריך אותי. אני בת 35. לגדל ילדים לבד זה קשה, במיוחד לבחורה כמוני, ללא דירה משלי וללא תמיכה של חברים מסביב. תגובה מאת: ליאת מנדלבאום; "ילדים זה שמחה" אומרת האמרה העממית, ובכל זאת - מדובר באחריות כבדה ביותר. ילד, לפחות לאמונתי, הגם שהוא מוסיף משמעות ואושר לחיינו, אינו בא לעולם כדי לגאול אותנו מבדידות (לא בהווה ולא בגיל הפנסיה). ההחלטה להעניק חיים כרוכה בהבנה שמדובר באדם שלם, נפרד מאיתנו, שיש לנו זכות עצומה לגדלו ולטפחו לקראת חיים מלאים יצרניים ומספקים, מתוך עצמאות מלאה ונפרדות פסיכולוגית - לכשיגדל. כדי שנוכל לעמוד במשימה כזו, עלינו להיות בשלים ובוגרים בעצמנו, ולהבטיח סביבת גידול נאותה לצאצאינו. יש אמהות חד-הוריות שמגדלות את ילדיהן בהצלחה רבה גם ללא בן זוג, ומתמודדות עם הקשיים הרגילים (והלא-רגילים) של הקיום בכוחות עצמן. ברוב המקרים אמהות מצליחות אלה יודעות לנצל ביעילות מעגלי תמיכה זמינים. לכן, שאלתך (כדאי או לא כדאי) צריכה להישקל בכובד ראש, תוך לקיחה בחשבון של כל הקשיים וכל ההיבטים הרלוונטיים בחייך. אני ממליצה מאד לעשות את החשיבה הזו ביחד עם פסיכולוג/ית קליני/ת ולא לבדך. בהצלחה ליאת

יש ענף שמחכה לך בהודעת המשך שלי מה-12.11 עשיתי פו שיזוז כדי שתבחין בו... רפאים

הי אודי החכם, חידה חדשה לי... ואולי מן פאזל הפוך. עכשיו צריך לפרק ואולי להרכיב מחדש. אחרת. מה רואים כשמסתכלים עלי? היא, הפסיכולוגית, ראתה עד עכשיו ילדה שזקוקה להצלה. היא זינקה מהכורסא וניסתה. לא הרשיתי. לא רציתי. אבל לפחות ידעתי שהיא אוהבת ואכפת לה. גם אם לא סמכתי עליה שהיא מבינה משהו. עכשיו היא מתחילה לראות תמונה אחרת, היא רואה אשה מפתה, היא כבר לא אוהבת כל כך. אפילו היה נדמה לי שהנה היא מנסה להציל אותו ממני. היא אמרה לי שטיפול זה אפשרות לפנטזיה, שאני לא חייבת שהכל יהיה קונקרטי. שמותר שיהיה בחדר מרחב מוגן. אבל אסור לי כל כך הרבה אצלה אם אני רוצה שהיא תאהב או לפחות תחבב. או לפחות תשאר שלמה. היא מתפרקת לי בידיים. או שאני מתפרקת לשתינו. או ששוב יש ספליט נורא כזה. אודי זה כואב. אני לא רוצה להרגיש. למה היא לא יכולה לקבל את כולי? למה היא מכרה לי את השקר הזה? שאני לא חייבת יותר להתכחש לכולי ואז המבט שלה. בעיניים שלו ראיתי משהו אחר. וידעתי שהוא יכול לראות ויכול לי. אודי, אני כותבת כאילו אתה מבין הכול. ראיתי שמישהו שאל אותי כאן מה הסיפור? אני מתנצלת בפניך ובפני חברי הפורום שאני כותבת בלי לפרש, בלי להסביר. אני לא יכולה. לוליטה (הרעה?)

תודה! (: עזרת לי מאד. אמנם תשובה קצרה אך עזר לי לחשוב-להרגיש שזה רק רגע ושזה יחלוף.. מה שלא נראה לי קודם.. זהו עדיף שאפסיק פה ושלא אקלקל ב"אבל" "ועדיין קשה"... אז שוב - תודה מיקה

אוי רפאים... אני לא מתאוששת... לאיודעת מה לכתוב. מגיע לי למות. כולם חושבים ככה וגם אני גלי

גלי יקרה, קודם כל את לא יכולה לקחת לי בהבזקיות שכזו את המונופול על המוות...!!! אם יש לי איזשהי ישות בקוסמוס הזה שהיא מחויבת כל כולה אלי זה הוא- המוות עצמו. כפי שאומר הפתגם: לכל צנצנת יש מכסה- ולכל חתול יש מחסה. עכשיו אני אפילו מתחילה קצת לקנא... ועכשיו ברצינות. לא מגיע לך בשום פנים למות. וההתנסות הכואבת שעברת לא מגדירה בשום צורה את הערך שלך. ואני יודעת כמה נטישה יכולה להיות אכזרית ואולי דווקא בגלל זה חשוב שתהי חומלת כלפי עצמך והוגנת ולא ממשיכה את החבלה. ואני בטח לא מחדשת לך הרבה. אבל אני מאוד מבינה את הצורך הזה להיות חיילת טובה בשרות ההענשה העצמית כשקשה לראות את דמותך 'האמיתית'משתקפת- כי מי שעזר לך לראות אותה כבר לא נמצא בתמונה. אז יש לך פה אנשים מיטיבים שרואים משהו ממך ותני גם לזה מקום. שלך ומקווה רפאים

הי רפאים חייבת לך התנצלות. אני יודעת שהוא שלך, ואיך יכולתי ככה בריש גלי לדבר עליו בלי לחשוב שאת קוראת ונפגעת. בגידה ממש מתחת לאף. אולי זה בגלל שאני מצוננת (וגם קצת מצונצנת ומלווה במכסה, ולפעמים גם סוג של צנונית) שלא שמתי לב למעשי. אבל את יודעת... אחרי שענית לי עזרתי אומץ ודיברתי איתו... ואני חושבת שאין לנו על מה לריב, יש מספיק ממנו בשביל שתינו! ואמנם לכל צנצנת יש מכסה ולכל חתול דרוס יש סימני דריסה על הכביש אבל הוא, אליו, מוכן לקבל באהבה את כווולם. כמו מחלה אחת גדולה שמקבלת אליה באהבה את כל הסימפטומים בעולם, וכולם נדבקים אליה, כמו זבובים לאור (הממסך ואח"כ הורג)... או סתם כמו שאנחנו נוטים להדבק לאנשים האלו שאמורים להביא סוג של אור ובסוף גורמים הרבה הרבה נזק. טוב אבל מספיק רצינות להיום, עכשיו לחלק המבודח: האם האדם הוא לא סך כל ההתנסויות שלו. האם יתכן שילד שחווה רק התעללויות יאמין שמגיע לו משהו אחר, על סמך מה? כי עוד הגיע לי למות הרבה הרבה לפני הנטישה שלה, וקיוויתי דרכה ללמוד אולי משהו אחר, שאולי מגיע לי למות (כי על זה אי אפשר לוותר), אבל אולי גם מגיע לי עוד משהו... ואם תוקפנות יכולה להיות מופנמת או מוחצנת, אולי עדיף שאכעס על עצמי מאשר עליה, כשכעס עליה יגרום לה לכעוס עלי עוד יותר ולפורר אותי לשברירי פירורים קטנים ובלתי נראים. אני כבר בדרך לשם. מזל שהגיע החורף. אפשר לנסות לתת לבגדים החמים להדביק את הגוף המתפורר, לעשות משהו מהעבודה שהיא היתה צריכה לעשות. מישהו מכיר חנויות לרכישת דבק גוף? אה, ומקווה שהצלחת לשים מעצור לדלת הברזל, היא רק נראית כבדה, אבל ברגע שמנסים לשים לה מעצור היא נעמדת על מקומה, נשארת פתוחה ואפשר לעבור בה ללא בעיה (קראת פעם את הסיפור "שער החוק" של קפקא? הוא מדבר על זה) . תגידי, מה לגבי מסיבת חנוכת בית. וירטואלית כאן (עשינו רק הכנות, עוד לא היתה ממשית) או אמיתית, עם חיות ואנשים ומוביילים ושירים שיאכלסו את הבית המתעצב? ועד שתביאי מעצור, אני בינתיים מחזיקה את הדלת. מחכה לשמוע ממך. להתראות גלי

..."הבטחתי לו, .." "אסור לספר..." שששששש...דייי חייבת לשתוק את זה בתוכי . זה קשה.היום. זה כואב יותר. אבל גם לא מצליח לצאת החוצה. וזה נשאר רק איתי. ואני לא יכולה אודי. מיום חמישי במיטה, הברזתי למטפל בלי להודיע ..(שלוש שנים ויותר .. שמעולם לא עשיתי זאת - גם כשהייתי ככ חלשה) והפעם.. זה עמוק מידיי. הוא חיפש אותי מספר פעמים, אני לא מסוגלת לדבר איתו .. לא מצליחה לעזור לי , ואז נשארת עם זה ככ לבד. אודי.. שרית

קוראת אותך וכואבת איתך.. נדמה שיש ימים שאת מרגישה את זה כואב יותר. את יודעת שבעצם השתיקה מבודדת, מחמירה ואת כותבת את זה.. קשה לצאת ממנה לעיתים (מניסיון).. נדמה שיותר קל לשתוק אך היא מתעתעת כי רק "היא" איתך ואת איתה עם השתיקה - 'ואז נשארת עם זה ככ לבד'... מאמינה שתצליחי לאזור כוחות ואנרגיות טובות כדי לדבר או לפחות לכתוב כמו שאת פה...אולי לכתוב למטפל ולאפשר לו להגיע אלייך? שולחת חיבוק (אם אפשר?) מיקה אגב אם בא לך לקרוא.. יש לך הודעה ממני מה 28.10 (לפני שהתאשפזת)

שרית מקסימה.. הכאב שלך ניתז דרך מסך המחשב וממלא אותו לחלוטיו... את כל כך מיוחדת.. כל כך רגישה לעצמך ולאחרים.. כמו צייר שמצליח לגעת בנשמותיהם של האחרים בעזרת הצבעים...נוגעת בעצמך, מצליחה לגעת עמוק גם באחרים.. אני מחזיקה את ידך ברוך..מחבקת אותך בעדינות, בעדינות .. (כבר נתת את הסכמתך..ותודה על כך.) ואם את מסכימה אני גם אוסיף נעימה רכה לילדה מתוקה.. במבי פצוע.

הי אודי .. אני בטיפול שלוש וחצי שנים וממש ממש רע לי. המטפלת שלי מקסימה , אבל אני לא מרגישה שום התקדמות או שיפור , או איזה אור קטן בקצה(להפך הכל רק קשה יותר) . הכול נראה לי מיותר ואין לי כוח להתמודד עם כלום (למרות שאני עובדת "וחיה" כאילו באופן רגיל אבל ממש סובלת ), באמת שאין לי כבר כוח ואני לא מצליחה לראות איך הטיפול יוכל להוציא אותי מהמצב הזה , אני גם לא מסוגלת להפסיק את הטיפול כי אני תלויה בה באופן טוטלי וכמה שאני מדברת על כול זה- זה לא עוזר.

על העץ ומזיזה קצת את הענף למטה. ראית איך הוא זז...? בין העלים המסוככים חבויה הודעה לך. רפאים

הי אודי, (מה שלומך?) רציתי לשאול אותך מה ההבדל בין הסתדרות הפסיכולוגים בישראל למועצת הפסיכולוגים. יש לי תואר שני בתחום אחד ואני מעוניינת בתואר שני בפסיכולוגיה, בלי לעשות תיזה (כי כבר עשיתי אחת, בתחום מחקרי קרוב). אני מתלבטת למי משני הגופים הנכבדים האלה לפנות בשאלה :-) (אם בכלל.. אולי מספיק לפנות לאוניברסיטאות?) אם יש לך עצה, אני אשמח מאוד. מקווה ששלומך טוב, (ודרישת שלום ממני) לילך

תודה רבה, אודי! השיבו לי מהסתדרות הפסיכולוגים דווקא, שזו החלטה אינדיבידואלית של כל אוניברסיטה. כלומר- אם אוני' X תחליט שהיא מסכימה לתת לי תואר שני גם בלי תיזה נוספת, אז אין מניעה להמשיך להתמחות כרגיל. מבלבל, לא? (וגם מפתיע... ציפיתי ל"לא" גורף וחד). אם הייתי צריכה לפנות למועצת הפסיכולוגים דווקא, אז מה תוקפה של תשובת ההסתדרות?.. סליחה על כל השאלות הלא קשורות כאן... פשוט לא ידעתי את מי לשאול ואתה נשמע לי מעורה איכשהו.. שמחה לקרוא ששלומך טוב :-) נפנוף שלום ממני, לילך

הי אודי, ולי יש היום יום הולדת. כך כולם אומרים.. מרגיש לי שקוף בגוף, שקוף בלב ושקוף בנשמה..גם האחרים נראים לי שקופים.. כל העולם שקוף.. אודי, כך מרגישים אנשים מתים ??? אודי,ב 10.11 ענית לבמבי תשובה. במבי לא מבין ..על איזה אובדן אתה מדבר ??במבי אומר לי שהוא גם לא מבין למה אתה מתכוון "לספר מקצת יותר קרוב" ?? אודי,בבקשה,אולי אתה יכול להסביר לבמבי בבמבית ??? תודה אודי גם ממני וגם מבמבי.

במבי עדין, מקווה שבסדר שמגיעה לעץ שלך. יושבת בשקט, בעדינות, מקווה שלא מבהילה והבמבי לא יפרוץ בריצה מבוהלת וליבו הקטן יפעם במהירות. רוצה לברך ליום ההולדת שמשהו מהתחושות שהיו לבמבי הקטן לפני בוא הציידים ליער שלו יוכל לחזור. הצבעים, התחושות, החברות, השלווה. ילדה

הי ילדה, לא את לא מבהילה אותי,הרי את ילדה.. וילדים קטנים לא פוגעים.. את יכולה לשבת ליד העץ, אולי נקשיב ביחד למי המעיין הזורמים להם בינות לעצים..ואולי גם את רוצה לשחק עם העלים והאבנים הם לעולם לא פוגעים ..

להיות לבד. 30 שנה. ללא חבר. ללא בן זוג. אופפ. מתי זה יגמר? מתי זה יפתר? זה יפתר? לעיתים נדמה לי שאני מאבדת את התקווה. שאני לא רואה שום אור בקצה המנהרה. שזהו הגורל שלי. להיות לבד. בודדה. ללא אהבה. אני יודעת שבלעדיה לא אהיה מאושרת. אבל איפה היא? ולמה זה ככה? למין י תושבה. למהה דוקא אני? אני שואלת ויודעת שאין לי תשובה. אני יכולה להניח ספקולציות. לומר לי ולכם שלא ראיתי אהבה בין הורי מעולם. שאותו חוסר שלא ראיתי כאילו ולא יכול להתממש אצלי. כי לא ראיתי? אבל הרי אני יודעת שקיימת אהבה. אני יודעת גם שיש בי אהבה. אבל איכשוהו נדמה לי שנחרץ גורלי. שלא יאהבו אותי. שלא יאהב אותי גבר. אני יכולה לומר שמבנה גופי העגלגל גם הוא יוכל לספק לי תשובה לשאלתי. בגלל שאני ככה לא יאהב אותי גבר. הייאוש לא מרפה. העצב גדל מיום ליום. הבדידות ניכרת. אני הולכת לישון עם ומתעוררת עם זה. אני לבד. בת 30. לבד. מעולם לא הייתי בזוגיות. פתטי? עצוב? מעורר רחמים? אני חולמת עם זה.

שמי עידו ויש לי תסמונת טורט. הפסיכולוג שנהגתי לפקוד אותו המליץ לי על טיפול תרופתי מכיוון שהוא אינו בקי בתסמונת. אשמח לדעת האם ישנם פסיכיאטרים העובדים עם הקופה,אשר בקיאים בתופעות הלוואי של התסמונת. תודה מראש

שלום, אני מעוניינת לדעת האם לבחור מטפל או מטפלת.

שלום, אודה אם תוכלי להמליץ על פסיכולוגית טובה אשר עובדת עם קופת חולים כללית.

אודי יקר, וכולן... מחפשת פינה קטנה להניח את הפחד ואת אי השקט. דווקא בשבוע האחרון סוף סוף דברים התחילו להשתנות לטובה, אחרי תקופה אינסופית של קיפאון ותסכול. אז לא הכל מסתדר (טרם מצאתי עבודה, וזה אולי התסכול הכי גדול כרגע) אבל הייתי בחופש נפלא אצל חברה יקרה שלא ראיתי המון זמן, והיום התחלתי ללמוד שוב, בתוכנית שמאוד מרגשת, משמחת ומאתגרת אותי. ובגלל החופש שלי, לא נפגשנו כמעט שבועיים. בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מחשבת את השעות שיש עד הפגישה (משהו שלא עשיתי כבר ה מ ו ן זמן) ומדברת איתה, ומספרת לה את כל החוויות. אבל אין פגישה מחר. היא מאוד מאוד חולה, ושלחה סמס לבטל. וכל ההתרגשות התנקזה למעמקי האכזבה. והפחד. לפני שנה בערך, היא חלתה. והייתה גם מאושפזת, ופגישות התבטלו על ימין ועל שמאל ואני חייתי במצב תמידי של חרדה משתקת. מבועתת מחוסר האונים, מחוסר הקשר, מאי הידיעה על מצבה היה קשה מנשוא. והיה לי קשה לחזור, הפחד מלאבד אותה תקע אותי בחששות זמן לא מבוטל. גם לאחר שהיא חזרה והרגיעה ש"לא מתים מזה", לא הצלחתי להירגע למשך תקופה מאוד מאוד ממושכת. ועכשיו, כל התחושות הקשות ההן חוזרות אלי. 40 מעלות חום, שפעת קשה (לא יודעת בכלל אם זו הרגילה, או ההיא של החזירים שמתים ממנה). ואני מבועתת. נורא קשה לי לא לדעת, ולא להיות מסוגלת לעשות כלום בשביל לשפר לה את ההרגשה (לא שכשהיא בריאה יש לי יכולת...), ואני גם מרגישה שאין לי את הזכות להתאכזב מהביטול, שזו כפיות טובה לחשוב ככה כשהיא חולה. לא יודעת איך ולאן לתעל את הפחד הנוראי. זה גורם לי לרצות לפרוק את הלחץ בדרכים שאני מאוד משתדלת לדכא. כבר הפסקתי (טפו טפו טפו) עם התנהגויות של פגיעה עצמית, אבל זה בעיקר כי היא מאוד עוזרת לי לפרוק את הלחץ והפחד והכאב בדיבורים. ועכשיו אין לי אותה, ובעצם שם נעוץ כל הפחד... תציע לי איזו חלופה או שתיים? יש לי תחושה שהלילה הזה ייגמר בבכי לתוך הפרווה של החתול... :-( נועם

תודה אודי :-) בנתיים היא כבר הבריאה, ונפגשנו. ודיברנו, כמובן על הכל. עוד כל מיני תובנות לחשוב עליהן. תודה על המילים שלך, נועם

האם זה רעיון טוב להיות כ"כ תלויה במטפלת? לדעתי ומנסיוני - ממש לא.

שלום אניק, כשאני כותבת הודעה בפורום אינטרנטי, אני לוקחת בחשבון שאנשים ייקראו אותה דרך המסננים האישיים שלהם. ולמרות זאת, הנחרצות שלך צרמה לי. תלויה - כן. תלויה כל כך - לא נראה לי. אני מאמינה שתלות היא הכרחית בשביל טיפול עומק טוב. לא באתי להתגונן, באמת שלא. נו מילא. גם את ההודעה הזו אפשר לקרוא בכל מיני צורות. נועם

שאהיה "ככה".. אדם שבור חלש ודכאוני, התלוי כל הזמן בחסדי פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בגחמות שלהם כל אחד ואישיותו, עם סבלנותם המוגבלת לחרדותיי ולעמידות שיש לי משום מה לטיפולים הניתנים לי. שום דבר לא עוזר באמת ומידת האופטימיות שלהם עומדת למבחן שוב ושוב. ואני נופלת ובכל פעם נאחזת באיזה זיז בסלע שמהווה בשבילי באותו זמן, אותו פסיכולוג של אותה תקופה - ואז נשמטת שוב ועכשיו בפעם האחרונה וצוללת ועכשיו לא רואה כלום פרט לתהום הפעורה שם למטה שאולי נשאבת ממוגנטת אל תוכה ואולי היא היחידה שתקבל אותי אליה כי היא סופגת לתוכה את כל פסולת היקום. זהו אני לא רוצה יותר "ככה". מקווה שתפילתי תיענה ושלא אקום מחר בבוקר. סליחה

תגיד לי איך לעצור את הדמעות... בוכה , מחוסר אונים ..? מיאוש ?.. עצום.. מעייפות ענקית.. הגוף כואב. זה לא אנושי לא אנוי. לא אנושי..לחוות הכל מחדש. אני מאבדת את עצמי.. שום מילה לא תצליח לבטא את מה שכואב ככ , אז איך תצליח לעזור לי ? סליחה.. אודי איך?.. אני לא מחפשת תשומי , באמת .. אודי כואב . אני זוכרת דברים שלא רוצה לזכור . אני מבעבעת מבפנים. אני בטח נשמעת מגוחכת, ואולי ...אפלו זה מעורר בחילה כבר .. להקשיב לי. אבל דיי.. צורחת .. בבקשה דיי. תהייה פה.תגיד משו. שיהיה גם אחרת. שרית

שרית יקרה ! אני קוראת את המילים שמצטרפות להן למשפטים ...והם שותתים דם.. כאב.. יאוש..והמילים הללו שלך מצליחות לקרוע ולצאת מהמסך.. אני קוראת את מילותיך שלך ואולי דרכך אני מצליחה אף לקרוא אותי ??? רוצה לבקש ,אם אפשר,להיות על ידך..אולי לתת לך יד..ואולי אפילו חיבוק קטן..אם אפשר..??? .במבי פצוע..

תודה במבי יקרה, אפשר.. בהחלט.. גם מחזירה. ולך , יום הולדת שמח - כזה שמלא בדברים טובים.. מצטערת שלא מגיבה , כואבת ככ. אבל - איתך. שרית

אין לי מושג איך להגדיר את מה שאני מרגישה צעקה אילמת אולי כי בעצם הפעם זה כזה פשוט אבל כל כך לא. בא לי לצעוק אך זה רצון זה אמביוולנטי. איכסה אפור זה קשה. כמו החיים? בנות, אני קוראת את כולכן וכל כך רוצה להגיב אבל פה ולא פה עכשיו וקשה לי יש פה איגוד של איכות לפחות את זה אני יודעת לאמר.. שיהיה לנו טוב.. מבט.. שלי סופש רגוע וכייף לכולנו.. הלוואי. ~נילי~

שלום, לאחר שיטוטים רבים באינטרנט, הצלחתי למצוא את הבעיה שמטרידה אותי בתקופה אחרונה - חוסר בטחון קיומי (שמגיע לעיתים בצורה של מחשבות טורדניות). זאת לאחר שקראתי מאמר על התופעה שהתאימה כמעט אחד לאחד למה שאני מרגיש. עצם היותי מודע לבעיה הצליחה לשפר את מצבי, אך עדין אותו חוסר בטחון קיומי, שלעיתים הופך למחשבות טורדניות כלפי זה, לא עבר לגמרי. חשוב לי להגיד שאין לי התקפי חרדה למיניהן. אני יודע שאותו חוסר בטחון קיומי ואותם מחשבות "קיומיות" כשהן מתבטאות מתוך הפחד, הן שליליות ולא "נותנות" כלום מלבד תחושת חוסר בטחון חזקה, חיזוק תחושת הפחד והחוסר וודאות וירידה כללית בתפקוד, ב"אחיזה" בחיים ובהתמודדות עם הבעיות והחיים עצמם. הענין המרכזי שמטריד אותי הוא שזה לא דמיוני ולא מופרך "לערער" על הקיום והמהות של הדברים מסביב (מחשבות, תאוריות, מצבים אנושיים, תיאורים וכו) הרי לא בכל תופעה, התרחשות, מחשבה, הרהור או בכל דבר אחר שעובר לך בראש יש לך בטחון שהן אכן "קיימים". לעומת זאת, כל דבר שהצלחת "לערער" עליו ועל הקיום שלו - קיים בצורה מסוימת, לכל הפחות עבר לך אפילו לשניה אחת בתודעה. בעצם אני מנסה להניח את היד על הסבר קצר והגיוני, שאני מרגיש שהוא כן קיים וזה למה אני לא מרפה מלחקור את העניין, שיבטל את אותו חוסר בטחון קיומי בטענה הגיונית, חד משמעית ומוצקה. אני יודע שזה לא תהליך של רגע אחד. אשמח לכל פיסת אינפורמציה לגבי הבעיה ואיך מתמודדים איתה בדרך הכי טובה.