פורום פסיכולוגיה קלינית

כתבתי אתמול הודעה לשיר שלא עלתה . בכוונה?? צינזרת אותי? חשוב לי לדעת..תודה

שלום אודי.. שלום לכולם.. מה שלומכם..? מממ.. קצת עצוב לי עכשיו.. קמתי לקצת, תכף חוזרת לישון.. שבוע עמוס.. החלטות.. כוונות טובות.. אנשים טובים.. חוויות מעצימות (מסעירות משו).. המון רגש ועשייה.. וטוב שאני עושה. אדון צינון בא לבקריני.. לא בא לי עליו.. גם לא נעים לי איתו.. (מבט מרחף..) רגע, אולי כן בא לי על החימומות אליו הוא מכניס אותי.. אולי קצת רחמים עצמיים.. בא לי לבדוק את זה.. לא, בעצם בא לי להיות עם זה... http://www.youtube.com/watch?videos=aOxOOFWaiBk&v=nqg05XNSDjw&playnext=2&playnext_from=TL השיר הוא האוירה שבי.. תהיו איתי? עוד קצת וכבר שיש מנוחה נוספת.. אני צריכה אותה כדי לקום מהשכרון של פורים.. מרגישה שתוך חלום.. חיבוק, אודי... קרוב קרוב, ~נילי~

מאמר מרתק בגנות הפסיכותרפיה האנליטית: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1480969

שלום ד"ר, מה המשמעות של dissociative coping style?

אודי, עצוב לי בלב..הכי עצוב שבעולם..עצב כזה שאי אפשר לתאר במילים..גם לא בצליל..בצבע..בכלום.. אודי ,מרגישה שרוצה להניח את הראש במיטה ולא לקום יותר.. זהו..רק לישון..לישון..

ביחד. איתך. עד ההקלה

אני ממש צריכה עזרה,אני יוצאת עם החבר שלי כמעט שנה כבר קבענו תאריך לחתונה אני גרה איתו והחיים שלנו ממש משותפים בכללי הוא טוב אליי הבעיה היחידה והעיקרית היא שהוא קנאי ברמות מזעזעות והוא לא יכול לזוז ממני מטר הוא חייב תמיד להיות בסביבתי,אין לא חברה הוא תמיד רוצה להיות איתי,לאחרונה מפריע לו שאני נפגשת עם חברות והוא ממש לא מסוגל לחשוב שאני מתייחסת לאדם אחר ולא אליו משיחות עמוקות שנעשו עלה הרעיון של לפנות לטיפול פסיכולוגי הוא מוכן לשתף פעולה ומצד שני הוא טוען שהוא בסדר והוא לא צריך שום טיפול,לא יודעת למי לפנות ומה לעשות מאוד לא רוצה לוותר עליו אבל אם מדובר באובססיה חולנית אין לי ברירה,אשמח לקבל תגובה,תודה.

אודי שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוגים שעובדים בשיטת הפסיכולוגיה הקוגנטיבית- כאלו שעובדים עם מכבי או פרטיים- באיזור השרון או ת"א/ר"ג. בתודה מראש, N

שלום, אני בחורה בת 26 חילונית, עם בן זוג קבוע. מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי פחד, לא ממש פחד, יותר רתיעה והסתייגות מכל הנושא של מין. היו לי עוד שני בני זוג לפני הנוכחי שלי ועם כולם לא הייתה לי אף פעם בעיה בקשר עצמו, ביחסים ביננו או באינטימיות (נשיקות, חיבוקים ומגע), אבל כשזה הגיע לכיוון "הדבר האמיתי" פחדתי ועצרתי הכל. אף אחת מהחברות שלי כבר מזמן לא בתולה ואני מרגישה די לא נוח בקטע הזה. לא יודעת למה אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. כל פעם שאני מרגישה מוכנה וגם מראה את זה לחבר שלי איך שהעניינים מתחממים אני שוב קופאת. (חבר שלי אומנם תומך בי ולא לוחץ אבל אני רואה שזה מפריע לו ושהוא לא ממש מבין מה יש לי, כי בכל זאת, אנחנו כבר לא בני 15...). ד"א אני לא יודעת אם זה קשור אבל יחסי מין תמיד נתפסו אצלי כאיזשהו אקט משפיל וקצת חייתי גם... תמיד הייתה לי סלידה מזה. מה אתה מציע לי לעשות?

האם התקבלה?

תפקיד הבחורה בסקס הוא ה: נכבשת ,נדפקת. בדר"כ הענין מתרכז בסיפוק הבחור. זה משתקף גם בסרטוני הסקס באינטרנט. אפשר להבין למה אינך רוצה להכנס למשבצת. התגובה שלך היא תגובה נורמלית של נפש חופשייה שלא רוצה להכנע ולהיות מוכפפת. נסי לבטא את הכח שלך דרך המיניות ולהפוך את הקערה על פיה.אולי תצליחי לעקוף דעות מושרשות של אלפיים שנה.אני מזדהה איתך וחושבת על ענין זה תמיד. אני חושבת שאת צריכה לבוא בעמדת שליטה לנושא.

שלום, בני בן ה-7 אובחן ע"י נוירולוג כבעל הפרעת קשב וריכוז . האם טיפול ביו פידבק יעיל לטיפול בבעיה זו? האם תוכל להפנות אותי למטפל ?

שלום רב אשמח לקבל ולתת יותר פרטים על מנת לעזור לך בנושא הטיפול בהפרעות קשב וריכוז. 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי ד"ר. בהמשך לא ישיר, להודעה שרשמתי לפני כמה ימים.. רציתי שוב לציין, שאני בן 22 היום, הייתי רגיל להיות מאוד 'פופולורי' בקרב חברים, עם השנים דרך החטיבה-תיכון התפרקנו לגמרי, נפגעתי מחברים קרובים, ולא כל כך מצאתי את דרכי שוב בין חבורות הביה"ס, בדרך כלל זה היה חבר מפה וחבר משם. סיימתי את הצבא..(חייב לציין שממסגרת עם הרבה אופציות להיכרות, הייתי בתפקיד דיי מבודד, אומנם מיוחד, אבל מבודד.) אני אשתדל להיות טיפה יותר ממוקד, היום אני נמצא עם 2 חברים מאוד טובים, וזהו פחות או יותר, מנסה מידי פעם להחיות קשרים שהיו או חדשים, ללא הצלחה מיוחדת. הצורך בא ממקום שאני מרגיש מאוד תלוי בשני החברים, וזה מצב לא בריא לי אני מרגיש, אני מרגיש שאני צריך מעגל חברתי גדול יותר, שלדעתי עומד מאחורי זה משהו.. מאוד קל לי להתאכזב, לפעמים מדברים שטותיים, קורה לי הרבה פעמים שאני מרגיש "מובן מאילו", חושש שבמקום מסויים איבדתי את האובייקטיביות לגבי ההסתכלות שלי על המפה החברתית, אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מתחבט בשאלות כמו אם בא לי לעשות משהו איתם עכשיו או לא, ואם אני אומר שכן אז אני מרגיש שאני עושה את זה בשביל לחזק את הקשר, ואם לא, אז אני מרגיש חרא, כלומר איזה מן חבר. זה נשמע קצת מוקצן, אבל אני מנסה להעביר את ההרגשה, ונראה לי שאני פשוט שוקע בתוך הוצאת אנרגיות מיותרות, על איך להתנהג, ועל ההשפעות של זה, כנראה נוכח העבר. מה דעתך בעניין? תודה

לא יודעת איך ומה לכתוב. לא יודעת איך ומה מרגישה.יודעת רק שזה לא טוב. שזה רע. שזה מקום קשה מאוד. נמצאת באיבוד רציני, גם את זה אני יודעת. צריכה אותה יותר מתמיד, ודווקא מהמקום הזה מתרחקת. יותר משש שנים שאני אצלה, בכל התקופה הזאת לא היתה שנה אחת של ביטול או דחיית פגישה בגלל "חג" פורים. תמיד קיימנו פגישות כרגיל- וזה דווקא בא ממנה. עד השנה הזו. פתאום זה "חג" פורים והיא לא יכולה להיפגש בזמן שלנו. ביקשה להיפגש ביום אחר, אני כמובן דחיתי. לא מבינה אותה, לא מסוגלת להבין וגם לא רוצה. היא יודעת שאני במצב רע מאוד, במצב אובדני יותר מהרגיל. גם אני יודעת את זה. אני דם יודעת שאני רוצה אותה יותר, וכמה שאני רוצה אותה יותר, כך אני מרחיקה אותה ממני. עדיף להישאר לבד. לבד הכי טוב. כי כש"יש" אותה, אבל אין באמת אותה, זה הרבה יותר קשה וכואב. אבל כשאני יודעת שאין אותה, זאת פשוט עובדה קיימת. לא יודעת מה ניסיתי להגיד כאן, אולי שום דבר ממש. קשה לי עם עצמי. מפלצת שנמצאת באיבוד זה הדבר הכי נורא, קשה, מפחיד ומאיים שיש. אפילו על המפלצת. אני חושבת שהיא צריכה חופש ממני. אני יודעת שאני צריכה חופש מעצמי. סליחה. מפלצת.

היי שיר, קראתי את מה שכתבת ובהחלט כאב לי. את בטח יודעת שכשמסתכלים על דברים מבחוץ הם נראים אחרת. אפשר להבין שיש עוד זוויות ראייה. זה לא כמו שאנחנו, מבפנים רואים וחושבים שזו אמת אחת מוחלטת. אם היא דחתה את הפגישה השנה זה כנראה אומר משהו עלייך או על היחס שלה אלייך... אבל כקוראת מהצד אני יכולה לומר שזה נשמע מאד הגיוני. כנראה השנה היה לה איזה משהו בפורים. זה נראה לי הדבר הכי פשוט ואמיתי. וזה לא אומר שום דבר עלייך או על יחסה אלייך.. לא נשמע הגיוני? מקווה שהועלתי, ולו במעט. הלוואי שאת כבר מרגישה טוב יותר. אולי תנסי גם להתעסק בדברים אחרים. לא לשקוע מדי בה ובטיפול. תרגישי טוב.

היי מיכלי את צודקת.. אבל.. וזה אבל גדול.. יש לי נטייה כזו.. כל דבר לחשוב שזה בגללי ושלא אוהבים אותי ולא רוצים להיות איתי, ושכל דבר הוא איזשהו תירוץ כדי להתרחק ממני.. ככה זה כשאת מפלצת.. תודה על המילים שלך, כי כשקראתי אותך באמת נתת קול מול כל הקולות שלי, וזה תמיד טוב.. זה חשוב.. לי.. אז באמת תודה.. רבה..

ניסיון שלישי ומקווה שאחרון (2 הודעות נמחקו לי). מרגישה צורך להגיב ומקווה שזה בסדר מבחינתך.. בעיקר ממקום של הזדהות איתך (לא חדש..) . מאד מבינה את התחושות של הקושי, הדחייה ואף של הכעס הניבט ממילותייך:"לא מבינה אותה, לא מסוגלת להבין וגם לא רוצה." - תחושות שמוכרות לי מאד אבל במבט מהצד אני חושבת שכדאי לך לקבל את הצעתה לפגישה אלטרנטיבית. קחי בחשבון שיש לה גם אילוצים אחרים (אולי משפחה, ילדים או לא משנה מה) ובטח גם לה קשה לשנות או לדחות את פגישתכן. הרי זה לא נובע מרצון או חוסר אכפתיות שלה ממך. ונכון שבשורה התחתונה את זקוקה לה יותר ממה שהיא זקוקה לך (ככה זה בקשר טיפולי) לכן חבל שתענישי את עצמך (כדי להעניש אותה?) במניעת עזרה לעצמך. היא תתגבר אבל אותך זה רק ישים במקום יותר קורבני וקשה עם עצמך. אז למען עצמך קבעי איתה פגישה אחרת במועד שמתאים לשתיכן. וסליחה שמתערבת.. את לא חייבת כמובן לקבל את דעתי. ולפני שיימחק שוב .. רק אומר שאת בן אדם מקסים ורגיש (רחוקה מלהיות מפלצת!!) שרק מעורר אמפתיה ואהבה ומקווה שתתחילי להכיר בזה ולאהוב את עצמך רק קצת..(: מיקה

מיקה יקרה לא רוצה לחשוב מה זה בדיוק אומר.. אבל.. כתבתי לך והוא העיף אותי.. אנסה שוב.. זה הכי בסדר לי שהגבת, ואין לך בכלל מה לבקש סליחה, להיפך - אני צריכה ורוצה להגיד לך תודה על כך. חשוב לי גם להגיד לך שאני תמיד קוראת אותך ועוקבת אחר הדברים שאת אומרת, מה שקורה לך, מה שעובר עלייך. אני לא מגיבה מכמה סיבות, ביניהן- אני בתחתית של התחתית, ואני יכולה רק להרוס בדברים שאגיד. בנוסף, כמו שגם לך מרגיש, אני מאוד מזדהה איתך ואני מפחדת להגיד דברים שיקחו אותך למקום לא טוב. קראתי את התגובה שלך מאוחר מידי.. אחרי שכבר ביטלתי את הפגישה האחרת. לא הלכתי. אולי כדי להעניש אותה, אבל בעיקר כדי להעניש את עצמי. השארתי לה הודעה מאוד קשה, בין היתר אמרתי לה שאני לא רוצה להמשיך. והיא.. היא פשוט התקשרה אלי כשהיתה אמורה להיות פגישה.. ובשיחה אחת היא פשוט שינתה את ההרגשה שלי.. לגמרי.. והרגשתי כמה את צודקת.. הדיבור, המילים שלה, המחשבות שלה (שסיפרה לי עליהן) כל אלה גרמו לי להרגיש לרגע שכן אכפת לה. ואני אגלה לך, שזה רק גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר. תודה לך על המילים והאכפתיות. וסליחה, באמת סליחה שאני לא מצליחה לפחות כמוך. שיר

היי אודי חתיכת אשמה יש עלי ובי. אני יכולה להגיד כאן, אבל רק כאן, שאני ממש צריכה אותה. צריכה ורוצה אותה. וכמה שזה הולך ומתעצם בי - הצורך והרצון, כך הולכות ומתעצמות בתוכי הרגשות של שנאה עצמית, כעס עצמי, אשמה וכו'. אני לא יכולה להגיד לה את זה, עדיין לא. גם ככה המצב שלי רע, כבר די הרבה זמן, וזה רק הולך ומתדרדר. אני שונאת את עצמי על שאני נותנת לה כזה כח עלי, שאני מושפעת מכל מילה שלה, שאני צריכה ורוצה אותה ככה. אני שונאת את זה שבשיחת טלפון אחת היא יכולה לשנות את מצב הרוח שלי, את ההרגשה, את הכל. לטוב ולרע. נמאס לי ההפרעת אישיות גבולית הזאת. נמאס לי מעצמי ומהמצב שאני נמצאת בו. נמאס לי ללכת לישון בבכי, מחבקת כדורים. נמאס לי ליפול מכל כתבה שמשדרים. מכל שאלה טיפשית של "איך אף אחד לא ראה". נמאס לי ממה שהיה לי. וממה שלא היה לי. נמאס לי ממי שאני וממה שיש ואין בי. נמאס לי לקום כל בוקר, ללכת לעבודה, לתפקד לגמרי "נורמאלי" עד לרגע שאני יוצאת משם ואז מתפוצצת לרסיסים. ואני יודעת אודי, אני יודעת שתמיד יהיה ככה. ואין לי כח ולא בא לי ופשוט די לי. סליחה שירפלצת

היי, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוגית מבוגרים שעובדת באיזור השפלה (נס-ציונה,רחובות,ראשל"צ) ומקבלת מטופלים דרך קופ"ח מכבי. תודה

[email protected]

שלום רב אני בת 39 אובחנתי כחולת פיברומיאלגיה הרופא המליץ על טיפול בביופיטבק אשמח לדעת מהו טיפול ביופידבק ? איך הוא יכול לעזור במחלה זו? ואם זה טיפול פסיכולוגי איך הרופא הסביר לי שבוודאות אלה כאבים אמיתיים ולא פסיכוסומטיים? תודה מראש

שלום רב לך אתי אכן הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי cbt בשילוב שיטת הביופידבק הוכח כאפקטיבי ביותר בהתמודדות עם כאבים פיברומיאלגיים . את מוזמנת לבקר באתר www.firocfs .co.il לקריאה נוספת אודות הטיפול אותו אני נותן כמו כן לבקר באתר שלי www.gliksman.co.il אשמח לקבל ולתת יותר פרטים תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

היי. היום אני כבר לא ילד, אבל נזכרתי לפתע שכשהייתי בערך בגיל 12, נמשכתי תקופה מסויימת לאחיות הגדולות שלי. לא קרה כלום, וזה נעלם לגמרי בערך שנה אחר כך. אין סקרן לדעת האם מדובר בתופעה נפוצה ונורמלית, או שזו סטייה נדירה?

אודי הי יש לי בעיה .אני רב כמעט עם כל מי שלא יהיה.כלומר תמיד אני רוצה להראות את צדקתי ,זה כנראה ואני די סגור מאחורי זה בגלל הדימוי העצמי הנמוך. איך אפשר למנוע מלריב ולנסות להראות שאני צודק תמיד? אני בחור מוצלח ולומד ורציני אבל נופל בקטנות האלו של לריב תמיד .בצבא גם רבתי עם אנשים,אבל בעיקר ויתרתי על הזכויות שלי והייתי מאוד פסיבי למרות שהיו לי דעות מאוד מוצקות... מה לעשות ? אשמח לדעת כדי להחלץ מהמצב הזה ....תודה ידידי !

אני מתחפשת לאחת שבא לה למות. נימוק: אלו הם גבולות הדמיון שלי בתקופה זו.

הי אודי, ברגע שקראתי את שאלתך "קפצה " לי מיידית דמותה של חווה -אם כל חי..לפני שגורשה מגן עדן... ..כן אני רוצה להתחפש לחווה .ואלו הנימוקים : 1.חווה בגן עדן.."לא מתבוששת"-אין לה על מה...הכל כל כך ראשוני ,פשוט...(על המצאותו של הנחש אני מוותרת..)נמצאת עדיין ברחם ...מוקפת באור,חום ,אהבה,טבע...מים..עצים..צמחים ..פירות..צבעים מרהיבים שהעיניים עדיין לא ראו כמותם..פשוט..הרי זה גן עדן.. 2.זמנה של חווה בגן עדן הוא זמן של טרם הפיצול..(..נכון שכבר קיים טוב ורע..מהפרי המסויים ההוא אסור לאכול..)אך עדיין אין את הפיצול לדתות שונות..עמים שונים..בפנטזיה שלי קיים שם משהו שלם..משהו שעדיין לא התפצל... 3.די נו אודי..לא יודעת למה.. רוצה להתחפש לחווה אמנו.. גם נמצאת עדיין ברחם אך בו זמנית גם לה רחם ויכולת להביא חיים לעולם..לינוק ולהניק..לא יודעת אודי די,אל תצחק ממני לא יודעת למה ..רוצה להתחפש לחווה אם כל חי בגלל הראשוניות שלה... בטח כשירד גשם בגן עדן חווה הרימה את ראשה, הוציאה את לשונה ופשוט שתתה כך את מי הגשמים כמו שהם... חווה- אשה ..מעודנת..חווה סינטזה של אדמה ורוח.. משהו ראשוני ומעובד שם בו זמנית...חלק מהטבע...כמו הירח..דינאמית..מחזורית..מתמלאה ומתרוקנת...כמו הגלים בים.. יש בה גאות ושפל..חווה אם כל חי.. די אודי ..שיכנעתי אותך ??? אל תצחק עלי..בבקשה..

יש לי 2 אפשרויות: הראשונה (הקורבנית) שקפצה לי מייד לראש - דנידין הרואה ואינו נראה . במיוחד הלא נראה... שמרגיש לא נשמע ולא נראה ... השנייה העוצמתית יותר - בילבי - העושה מה שבראשה ושמה פס על כל העולם ולא אכפת לה מה אומרים, אם אומרים, איך אומרים ובקיצור - לא חופרת. פשוט.. חיה?

כתבתי הודעת המשך הבוקר. לא בדיוק שאלה. תחושה שהזמן הולך ואוזל==ל ח ץ לילה טוב

הי אודי, שלחתי "המשך",,,,, לתשובתך לפני כמה ימים, ולא קיבלתי מענה... אולי תוכל להציץ אחורה? תודה אפרת

זה קרה נשברתי בוכה כבר כמה שעות ולא יכולה להפסיק בבקשה שמישהו יוציא אותי מהמצב הזה לא יכולה לבד

תודה על "איתי" ועוד יותר תודה על ה"בשקט" לא יודעת אם מסוגלת להכיל יותר קרוב מזה שבת של קבלת המצב כמות שהוא

איך מתמודדים עם חברה שיש לה הפרעת אישיות גבולית? כלומר אני לא יודעת אם אי פעם היא אובחנה בזה, אבל זה מה שהאנשים הקרובים אליה חושבים שיש לה והיא אומרת שזה מה שיש לה. אני לא יודעת איך להתנהג איתה, לא יודעת מה לצפות ממנה. מצד אחד אני אוהבת אותה ורוצה לעזור לה, מצד שני היא מזלזלת בי ולא מעריכה אותי. אני מנסה להסביר לעצמי שזה חלק מההפרעה שיש לה, אבל לא מסוגלת להיות סמרטוט. לא יודעת איך להתמודד עם זה.. כל הזמן יש עליות וירידות ותקופות קשות.. הרבה מצבים של דיכאון. היא לא מסוגלת להתמיד בטיפול.. איך אני עוזרת לה?

אם היא מנסה להתאבד כבר 3 פעמים ולא מוכנה לגשת לטיפול אז אני אמורה לשבת בצד ולא לעשות דבר?!?! לשכנע אותה להגיע לטיפול זה גם סוג של "עזרה". החברים הקרובים שלך שם בשבילך לתמוך בך ולעזור לך, לא רק פסיכולוגים עוזרים לבני אדם, גם חברים! ואין שום דבר פסול בזה. וזה מאוד קשה "להבין" בנאדם כזה, ואתה חושב שאני צריכה להיות מוכנה לתקופות קשות.. ברור, בתקופות הקשות שלה דווקא לא כ"כ קשה לי איתה מבחינת החברות ביננו. קשה לי לראות אותה במצבים קשים אבל לא לזה אני צריכה להיות מוכנה... אני צריכה להיות מוכנה לכך שבכל רגע ורגע היא תתעלם ממני ותתייחס אלי כאל הכלב שלה. היא מעריכה אותי כשנוח לה ומזלזלת בי כשבא לה על משהו אחר! היא לא רק מזלזלת בי בתקופות הקשות שלה... אבל אני יודעת שאם אני אנתק קשר איתה היא תתפרק.

אני מכירה את המטפלת שלך נכון יותר לומר את טיפוס המטפלת שאת מזכירה. אודי דיבר על פתיינות בצורה עדינה אך אני מכריזה בריש גלי שהיא פתיינית שמספקת אך ורק את הצרכים שלה ואת צריכה להיזהר ממנה. ברגע ש"תחצי" את גבול, פתאום היא תהיה המומה ולא תבין מאיפה זה נפל עליה ולבסוף תזרוק אותך מהטיפול בגלל ש"חצית גבולות". מכירה את הסיפור על בוריו ולכן ממליצה לך להיזהר.

כואב לי- כל הגוף. וכל הנפש...

שלום! אני בן 19, בריא לגמרי בד"כ (למעט מחלות קטנות אחת לשנה שנתיים). מאז גיל 5 בערך הפסקתי להרטיב בלילה, ומשום מה, ללא כל הכנה מראש - זה חזר. בשבועיים וחצי האחרונים היו לי 3 מקרים של הרטבת לילה, וזה ממש לא נעים. לא היה בחיי שום שינוי מהותי בחצי השנה האחרונה (אז התחלתי ללמוד במסגרת בישיבת הסדר). אותו אוכל, אותם חברים, אותם תנאים וכו'. גם סיבות פסיכולוגיות אני לא מצליח למצוא (אין לי חרדות/קשיים מיוחדים). אם כן, מאילו סיבות יכול להיות שאני מרטיב בלילה, ואיך ניתן לטפל בזה? תודה

שלום רב לך איתן ראשית אני ממליץ לך לפנות לרופא אורולוג לצורך הערכה רפואית של בעייתך. במידה וישלול בעייה רפואית אני ממליץ לך לפנות לפסיכולוג המתמחה בבעיות כשלך. אשמח לעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

עדיין בלי מילים. קוראת מה כולכן כותבות ולא מצליחה להגיב. גם לעצמי אין לי מילים. עוברת לשיטת הקצרנות. השורה התחתונה. הטיפול תם. חלמתי חלום נורא. אבאשלי אונס אותי. היא יושבת ומסתכלת. היא לא עושה שומדבר.במציאות: מבוהלת עכשיו להתקרב לאבא. עכשיו אפילו משם לא מצליחה לקבל תמיכה. מש"ל גלי

ריק לי. איני רגילה למלא אותי בעצמי. תמיד אחרים. מנסה להחזיק את האין וזה כואב. צריכה שיחזיקו איתי.. כואב לי

רוצה מאד להאחז במישהו. בכם. במיוחד בך. אבל חייבת לעצמי כדי לא לסבול כך שוב לצמוח ולגדול מזה. מחזיקה את האין.אין ברירה פשוט. אולי זה בסדר רק לכתוב פה מדי פעם, כשארגיש מחוקה לגמרי ושלא רואים אותי. אולי אתם תראו. אולי זה בסדר להקל לפעמים.. יהודה עמיחי כתב: אנשים משתמשים זה בזה כמרפא לכאבם אחד על השני שמים על הפצעים הקיומיים שלהם..

קוראת את התגובה שלך לנילי. מרחיב את נפשי אתה. ואיני רוצה שיגעו בנפשי יותר. רוצה. אבל ממקום מוגן. עדיף להיות מחוקה. כואב לי.

מזה כמה שעות שאני מעט (עמוק) עצובה.. ואני לא מצליחה להגיעה לנקודה שהפילה אותי... אודי, יש עצה? (וכואב לי עמוק בלב ובגרון) http://www.youtube.com/watch?v=FLXeY27__44 אך עדין, אני לא שוכחת.. שיש לי הרבה טוב.. כרית, מיטה, אוכל.. נייר טואלט.. שוב ושוב ושוב תודה!!! ערב טוב לכולנו.. (התגעגעתי... מרגיש לי הרבה זמן מאז שבת.. כל כך הרבה קרה השבוע!!!) ~נילי~

כן, לא הרגשתי שאני מתנגדת לעצב, כמו שהרגשתי עצובה בגלל שאני עצובה פתאום. ניסיתי להבין מה הביא אותי לשם, כדי לטפל באותו מקרה, להיות איתי, להבין אותי קצת יותר.. ולא הצלחתי להבין. גם זה העציב אותי. בכלל, בימים אלו מעסיקה אותי שאלה גדולה ומשמעותית עבורי. באופן אישי, יש לי נטיה להשתמש באמפטיה ואינטימיות כדי ליצור רגרסיה. זה לא קורה לי עם כולם, אבל כיום, מי שאני יודעת ש'מסוכן' עבורי, ממנו אני מרחיקה לכת.. לא רוצה ליפול. רוצה להתחזק. אולי בגלל זה עזבתי את הטיפול (ממ.. חושבת לעצמי.. :) ) בתקופה זאת אסור לי להתבחבש בעצב, בכאב, ברוע. זה עושה לי רע. זה מדכא אותי, גורם לי להיות במקום שאני לא רוצה להיות בו. מן הסתם, אני לא יכולה למנוע מרגשות להיות בי, לכן אני מנסה לשלב בתוך הכאב קצת מן הלוגיקה. הקוגנטיביות. מעניין... תוך כדי שאני כותבת לך אני מבינה דברים שנסתרו ממני לתקופה ארוכה. אני תוהה אם שילוב לוגי בתוך חוויה רגשית מפחית מעצם חווית הרגש.. אני חושבת שלא, זוהי בעיני דרך אחרת לחוות את הרגש.. אודי, אתה חושב שאני בורחת ממשו..? טוב לי פה.. (בבקשה תתיחס לתגובה למרות שהיא שרשור ולא ראשונית.. זה חשוב לי) שתהיה לנו שבת טובה.. אודי, לאחרונה אני מדמינת שאתה בא לתערוכה שלי :) זה נחמד לי לדמיין את זה , כי אתה מחייך אלי מכל הלב :) \ויש לך תלתלים.. :O) (אני אוהבת :))) ) אה, ו.. כן :) אני מתחפשת לצועניה, נו, די קרוב למי שאני :) כל הבגדים שלי !!! כיף כיף כיף! למה אתם מתחפשים..? או למה הייתם רוצים להתחפש..? מי רוצה חיבוק? אני פה :) מחכה :) ~נילי~

זה כל - כך קשה להתחיל כל כך הרבה דברים ביחד. לא לפחד,לא לכעוס,לא לכאוב ,להתפרץ ,להרגיש?,להביע והכי קשה זה להתחיל לבקש רגש ומגע מכל סוג שהוא מרגישה שזה קשה מנשוא פוחדת מעצמי שלא אברח באמצע

OSMO, נכון, זה מאוד קשה. אולי יותר קל פשוט להרגיש את הרגשות שאת חווה.. לתת לפחד להיות בך, לכעוס (כן! לכ ע ו ס !!! ), לכאוב... להתפרץ (אפשר תמיד להסביר.. מי שאוהב ותך באמת - יקבל אותך על כל צדדיך..), להרגיש... ההתנגדות לרגשות שלנו היא היא שגורמת לנו לתקיעות.... תני לעצמך להיות.. לילה טוב , מבט רך.. ~נילי~

שלום אודי. יש לי בעיה חמורה בחיים- בעיה של גבולות. לשמחתי, מצאתי לפני כשנה מטפלת שהתחברתי אליה מאוד. הבעיה היא, שלעיתים נדמה לי כי גם לה יש בעיה דומה לשלי, וגם היא איננה יודעת לשים גבולות כראוי. בהתחלה שמחתי עם זה מאוד, כעת אני תוהה האם זה לא פוגע בי. למשל- הפגישות שלנו אמורות להיות 50 דקות, היא מאפשרת לי להאריך לשעה, שעה ורבע ולעיתים אף לשעה וחצי. דוגמא נוספת היא עניין התשלום, קשה לי מאוד עם התשלום, לא רוצה לחשב כמה פגישות בדיוק היו וכמה אני חייבת, מבחינתי לתת לה צ'קים פתוחים ושהיא תמלא. היא "זיהתה" את הבעיה אצלי, ובמקום לסייע לי, היא לא מחשבת בעצמה, אלא אומרת לי תשלמי כמה שנראה לך, אני סומכת עלייך...היא גם עשתה לי הנחה משמעותית אחרי שעברנו לפעמיים בשבוע, טיפול אחד ששלחתי לה הודעת טקסט שאני לא מגיעה היא התקשרה לשכנע אותי לבוא, היא מחבקת אותי וכד'. אני יודעת שכאשר מטפל מתאהב במטופל הוא צריך להפסיק את הטיפול. זה לא המצב אצלנו, האהבה ביננו היא יותר כמו אמא ובת. גם מהצד שלה, כאמור, מאוד. היא תמיד מפנה לי את הפגישה האחרונה ביום כדי שלא נצטרך להיות בלחץ זמן. מה אתה אומר? זה טוב לי? זה בסדר שטיפול מתנהל ככה? האם יש כאן איזה פגם בהתנהגות המטפלת? תודה...

שמעת פעם על ילד שבא בטענות לאמא על כך שהיא מפנקת אותו יותר מידי? ילד שמסביר לה שהטיפול המסור שלה גורם לו לבלבול פחד וחרדה ולחוסר יכולת להתמודד טוב עם העולם בחוץ? איך אעלה רגשות אלה בטיפול?? אני צריכה לסכן את האהבה שלה אלי? את הטיפולים הארוכים, את המסירות, הדאגה, המוכוונות? ומה היא תחושת הפתיינות? אודה לך מאוד אם תרחיב טיפה, תודה, אודי על הכל.

שלום,רציתי לדעת איזה טיפול ניתן לתת לעצבנות יתר,לצורך העניין אני מדברת אם בעלי,לטענתו מרגיזה אותו, ומייד הוא מתחיל להתעצבן בצורה שלפי דעתי זה לא משהו בריא, הוא כלכך מתעצבן שהוא צועק וגם ממש צורח וזה לפעמים פשוט מפחיד, הוא טוען שהוא לא שולט בזה כשהוא עצבני ואני רואה את זה , הוא אפילו קצת רועד באותו רגע..נראה לי, צריך לפנות לפסיכיאטר? זה קורה פעם ב חודש בחודשיים בממוצע.. איזה טיפול ניתן לקבל? כדורים או משהו אחר?? אני ממש לא יודעת מה לעשות וגם הוא לא,אשמח אם תעזור

שלום רב לך מורן, מתוכן מכתבך אני מתרשם כי מדובר גם בבעייה זוגית לכן אני מציע כי לפני פנייה לפסיכיאטר לפנות לטיפול זוגי מוסמך . אשמח לעזור תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי אני יודעת שאתה אוהב סימני שאלה וספקות. אפילו האקדחים כיום שואלים שאלות ומתלבטים. אז הנה שמתי אחד בשבילך בכותרת. מתחשבת שכמותי... חזר לי קצת המרחב הפנימי היחס המשחקי הזה לעולם שבלעדיו הרגשתי מתה במצב מתקדם. כשיש לי את המקום הפנימי הזה אז אני די בהיי כאילו יש לי עוצמות גדולות לשלוח ידיים לאן שארצה. אין לי מצבי ביניים. ובחודשים האחרונים מתה לי הלהבה הזו. חזרתי לצחקק ביומיים האחרונים ולראות שהמציאות לא נוחתת עלי כמו איזה גשם של שקים כבדים כי לפני שהם צונחים עלי אני הופכת אותם לעננים רכים. עכשיו אני יכולה לעשות את זה שוב. ישבתי מול המזכירה- שחייכה אלי חיוך גדול והראתה לי במחשב שלה את התמונות של כל הילדים שלה כולל זו שיש לה שם כמו שלי (אודי גם אתה היית מוכן לקרוא לבת שלך בשם רפאים או שהיית חושב שזה אביוס לנהוג כך...?), יכולתי גם לשאול באירוניה את המרצה שלי בחדרו בשעת הקבלה לגבי הספה עליה ישבתי- אם הוא עושה עליה אנאליזה לסטודנטים שלו (אפשר לברר כך למשל מהן הסיבות הקדמוניות לאי הגשת העבודות בזמן). או שאני מנותקת ולא מתקשרת או שאני מלאת תעוזה (אבל באופן חינני- אתה יודע אודי שאני רוח טובה ועדינה...). וכל הזמן במצבי 'המאוזן' אני מזמינה את העולם לשחק, אבל לא תמיד כולם רוצים ומוכנים וזה גם בסדר. העולם מחייך אלי ומפלרטט איתי והיקום עוטף אותי במצבים האלה ואני בטוחה שאפשר ליצור יש מאיין ויש לי המון מה לומר ולספר וכל האינטנסיביות הזו והרעיונות הבלתי פוסקים והקצב המהיר וההוקוס פוקוס הזה- ואז הנפילה הגדולה. אודי אתה רוצה לשמוע מה קרה ביומיים האחרונים שהביא לזה? אתה בטח תהיה מאוכזב. היו לי ימים חשוכים שהגיהינום לידם נראה כמו גן שעשועים. משהו שהתחיל להרגיש ניתוק ממש מהמציאות וקשה לי להסביר אפילו את ההרגשה, זה ממש היה פחד כאוטי מפני שגעון תחושה של להיות נטועה בתוך חלום רע להתבונן על הכל מהצד בלי להיות. שאני לא רואה ולא חשה יותר את הגוף שלי כאילו אני כבר לא אדם יותר. הייתי הולכת ברחוב ורואה אנשים ואומרת לעצמי: הם בני אדם אני כבר לא- אני לא שייכת לקטגוריה הזו יותר. מן הדרדרות מואצת חסרת שליטה. שאין לי יכולת יותר להפעיל את עצמי שאין יותר אני. כאילו אני איזו המצאה של מישהו אחר. שכל עברי היה פיקציה , שאין באמת מציאות בהווה. כאילו הבית שלי כבר לא נראה כמו הבית שלי שמישהו התבלבל והציב אותי בטעות פה. התחלתי לפקפק בעובדת קיומי נמחקו לי פשוט שדות שלמים משדה הראיה, כל מיני בעיות ראיה משונות בתפיסה- כאילו אני רואה שיש עצמים סביבי אבל אני לא מסוגלת באמת להכיר בזה שהם שם, שהם נכבים בזה אחר זה כמו נרות חנוכה בחנוכיה שעבר זמנה. כאילו הכל מתנדנד כמו באיזו ספינה ואני מתבוננת דרך עדשה עכורה שהזוית שלה כל הזמן משתנה, הצבעים נראו אחרת וחרדה שאי אפשר לתאר. אף פעם, אף פעם לא היו לי תחושות כאלו גם במצבים הקשים ביותר. לא הפסקתי להתאבל ולבכות מרוב פחד וצער. יום למחרת כבר בבוקר הרגשתי טוב, אחרת, ולא הבנתי למה חזרו לי הצבעים ותחושת הארגון של העצמים במרחב. חשבתי לתומי כי עברתי איזה תהליך למרות שידעתי שלא עברתי שום תהליך וזו רק עבודה אקראית של המוח. אבל אז נזכרתי שכבר יומיים שכחתי ליטול את התרופה החדשה ההיא לדכאון. והבנתי שהכל בגללה. כי הייתי כבר בשאול אבל לא במעמקי הזוועה האלה. והפסקתי. מה שהיא עשתה לי ולא ידעתי אפילו שזה בגללה כי איך אפשר לדעת. חשבתי שזה הדכאון. היא ביטלה את התקפי החרדה אבל ביטלה גם את העצמי שלי כאילו הפכתי לאיזה אוטומט נטול רגשות. הרגשתי ממש שנגרם לי נזק למוח. זה פגע לי בזכרון, במוטיבציה, גרם לי לשבת במקום קפואה במשך שעות בלי לעשות כלום בלי לאכול. כאילו איזו חומצה רעילה מוססה את כל הרקמות העדינות במוח, כאילו נסגר עלי סופית מסך שחור. אודי התופעות האלה מוכרות? איזו תרופה איומה. התרופה יכולה לפגוע בתפיסה החזותית? כ"כ מוזר. כאילו הפכתי להיות אדם אחר לא ידעתי מי אני זה היה נורא מפחיד. ניצלתי. אולי זמנית רק לכמה שעות או ימים ואולי הזוועה תכף תשוב ותופיע- היא הרי אורבת לי בכל פינה. אני רק תוצר שמגיב לזה. אודי יכול להיות שאני באמת משתגעת? זו היתה דריאליזציה או יותר מזה? מה השלב הבא? כל כך משפיל לאבד כך את השפיות. אני מעדיפה למות בידיעה שאני זו אני- שאלו היו חיי וזהו מותי. בטח עוד דקה אצטער על כל מה שכתבתי פה.

אודי תודה. מה לעשות אני הולכת לאיבוד.

    ... בעשרים וארבעה בחודש, לפני שנה בדיוק, רשמת, אודי, את הודעת הפתיחה שלך כאן בפורום. פיסה של זמן... ד"ש, suricatta

כל הכבוד שהחזקת מעמד!

כתבת (ותודה על המילים)- למה חושבת שלא מגיע לי יותר.. כי כך הורגלתי מילדות - שאסור לבקש פן אוכה קשות, שאסור לענות, שאסור ליהנות (זה תמיד היה מעצבן אותו..) עכשיו כבר גדולה כרונולוגית אך נשארתי קטנה ופחדנית. הפחד חזק ממני ומנהל את חיי. כמה עצוב.. לא מסוגלת להחליט כלום, כל הזמן מתלבטת או מתחרטת ומתנדנדת ו..מותשת.- כן תרופות לא תרופות כן טיפול לא טיפול כן לחיות לא לחיות. די! אלו-הים. יש איזו תרופה שעוזרת לזה??? יש שם למחלה הזאת?כבר לא יכולה יותר. עייפה!!!!!! רוצה רק לישון ודי

תודה. אולי אתה לא יודע אבל אין לי כבר זמן. השעון מתקתק ואצלי מהר יותר. הזמן שואב אותי ואני כבר כל כך זקנה. אולי זה כבר מאוחר מדי????!!! הזמן אוזל , הכוחות אוזלים ו....החיים אוזלים. לא יודעת כבר מה יהיה. אם יהיה..אם אהיה.. אודי שיהיה לך יום מקסים ולטימי (מתגעגעת..)- מקווה שאת בטוב ואולי כבר בהחלמה "שאחרי" סופשבוע נעים לכולן

שלום ד"ר, אני בן 22. אני לא בטוח שזה הפורום הנכון, ולא התנסתי אף פעם בסוג כזה של דבר, בכל מה שקשור לפסיכולוגיה בכלל. אבל כנראה שאם חיפשתי, אולי אני צריך לפרוק קצת, או איזה צורך מסויים, אז מצטער אם זה ארוך. אני יספר ואני יגיד שאני קצת עצוב, הייתי מאוד "פופולורי" בשנות הבגרות, אם זה שלב היסודי, חטיבה, מוקף בהרבה חברים, נמצא מחלק של גרעין חזק מאוד.. קרה הדבר, ולאחר החטיבה כל החבורה שהיינו התפרקה לחתיכות, ממש לא נשאר אף אחד שבקשר עם השני אפילו, כלום. בעיקר בגלל דברים פחות טובים, שאני לא הייתי קשור אליהם, אבל זה פירק אותנו, וזה דברים שקורים.. בין היתר חוויתי אני חושב באותה תקופה אכזבה מאוד גדולה מאותם חברים, שנחשבו כנראה לעמודי התווך שלי, הם תכננו טיול ראשון שלנו כחברים, רק שלי לא אמרו על זה.. רק כמה ימים לפני היה חבר שבא ואמר לי את זה, ומאוד נפגעתי. אני חושב כשהגענו לחטיבה, אתה נחשף לאנשים חדשים, ואולי זה הפריע להם, אני לא יודע, בכל אופן, מאותה פגיעה (שבסוף נסעתי אגב), אני מוצא את עצמי היום אחרי תיכון וצבא, אם 2 חברים מאוד טובים, וזהו פחות או יותר. אם אני מנסה לגעת בכמה נקודות, אני חושב שגם שניסיתי ליצור חברויות חדשות, לא תמיד הרגשתי בנוח להיות עם מי שאני ליד כל אחד, והשתלדתי לא להיות צבוע,ובתכלס מה שלא אמיתי לא באמת מחזיק. אני בסה"כ מצאתי את עצמי רגל פה רגל שם, אבל לא עם עוד חברים שרכשתי באמת, בעיקר אולי בגלל מערכת סינונים כזאת או אחרת, באמת מישהו שאני מתחבר אליו, ואולי שאין איזה משהו שמפריע לי.. מעטים הפעמים שזה קורה. אני רושם ותוך כדי רצים לי מלא דברים שאני רוצה עוד לכתוב, זה קצת מתבלאגן לי פה, בכל אופן, אני מוצא את עצמי גם היום מתאכזב לפעמים מהחברים קרובים, כאילו אני מצפה מהם להתנהג אחרת לחבר שהוא מאוד טוב, אולי כבר איבדתי את האובייקטיביות בעניין זה גם אפשרות.. דבר שמוביל לדבר, נכנסים לך כל מיני שיקולים איך למצוא חן, או מה "נכון" לעשות בשביל שנתקרב יותר, או שבאמת נהיה חברים יותר טובים, וזה קצת לאבד שפיות, להתחיל לפעול לפי טקטיטקות.. אני חושב שהיה לי קצת איזה חוסר מזל מסויים, ומצאתי את עצמי כבר בעבר לבד במצבים שלא הייתי רגיל להיות, ואני חושב היום עם יד על הלב, שיש חשש להישאר לבד, בעיקר עכשיו, בעיקר אחרי צבא, שכל אחד מתחיל לפעול על פי דרכו, אז אני לא רוצה לעשות החלטות שאולי אני לא באמת רוצה אותם, רק בשביל להיות קרוב לחברים, כמו לדוגמא לנסוע למקום מסויים שאני לא בטוח שאני רוצה.. תודה רבה..

אלהן. אני בן 22 ומתנהג כמו ילד בן 15 לפעמים... יש לי חבר ממש טוב שאני ממש אוהב. אנחנו מלא ביחד. הוא כל הזמן מחפש את חברתי ואני כל הזמן מחפש את חברתו. הוא אומנם קטן ממני ב 3 שנים אבל אנחנו לומדים יחד באותו מקום ומבלים המון יחד. קיבלתי כמה הערות מחברים על זה שיש לנו חברות צמודה מידי אך לא יחסתי לזה חשיבות וחשבתי שמדובר בעיקר בקנאה אך ככל שהזמן עבר הרגשתי צורך נפשי חזק יותר שהוא יהיה לידי כל הזמן... כשהוא לא נמצא קשה לי נורא! לפעמים אפילו פיזית!! החלטתי שאני מתרחק טיפה כדי לשמור על חברות טובה אך שפויה ואני פשוט לא מצליח... היו ימים שהרגשתי שאני לא חושב על כלום מלבדו! עד שנמאס לי התפוצצתי מבפנים וברחתי הבייתה... איך אני משאיר את החברות ברמה טובה אך שפויה? זה אפשרי בכלל?

שלום לך, מאז היותי בתיכון אני זוכרת את עצמי מתחברת לדמות סמכותית ספציפית (בתיכון - רכזת שכבה, צבא- קצינה, אוניברסיטה- מרצה). הכוונה היא למשהו תלותי, מחפש קרבה כל הזמן, לעיתים חושבת עליהן באופן אובססיבי - אני יודעת שזה לא בריא...מה זה אומר עליי? כמובן שמדובר בקשר ספציפי בכל תקופה בחיים שלי עם דמות נשית. הבנתי שקשרים עם דמויות סמכותיות נוגעות לאבא אז מה זה אומר שהדמויות נשיות בעצם? - זה קשור לקשר לא בריא עם האמא?לקשר לא בריא בין אמא לאבא-כזה שביטל את אבא ושם את אמא במרכז? תודה מראש על התייחסותך...מעריכה! תודה!

שלום אודי, אני נמצאת בטיפול קצת יותר משנה. הגעתי לטיפול במצב טוב- כדי להכיר את עצמי יותר טוב.לאחר בערך חצי שנה בטיפול, שבעידוד המטפלת התחלתי להתמודד עם טראומות גדולות מעברי, נכנסתי לדיכאון קשה והתחלתי טיפול תרופתי. במהלך הזמן הזה, השתחזרה הפגיעה, תחושת הנטישה והדחייה בקשר שלי עם המטפלת. דיברנו על זה ללא סוף. התחלתי לפגוע בעצמי. לאחרונה החלטתי שזהו, שאיבדתי שליטה לחלוטין, שהתחרפנתי, ושהפיתרון הוא לעזוב את הטיפול. לאחר הפסקה של שבוע, בה היו הרבה תובנות, הבנתי סוף סוף גם רגשית שבאמת אכפת לה ממני ושהיא רק רוצה לעזור, ושכל הדחייה היתה שחזור שלי בלבד.כמובן שנטישת חווית הדחייה מהמטפלת השאירה אותי עם האובדן המקורי, ואני עדיין כאובה מאוד. עכשיו אני קצת מרגישה יותר טוב אבל פתאום שוב עולות שאלות לגבי האם היא בעדי או נגדי... בעברי תמיד נהגתי לחשוב שהכל לטובה בחיים ושאף אחד לא מתכוון לפגוע בי. בטיפול כל תפיסת העולם שלי השתנתה. למה דווקא עכשיו כשאני מרגישה יותר טוב אני "מתעקשת" לחזור למקומות האלו ו"מתעקשת" להרגיש ולהאמין שהיא לא שמה עלי, שאני סתם העבודה שלה, שלא אכפת לה ממני ושהיא לא אוהבת אותי? תודה- אפרת

חשבתי על תשובתך... אבל כמה אפשר לטחון את אותו נושא, זה תוקע את הטיפול. וגם אם נמשיך לדבר על זה, זה בעצם דיאלוג שאני נהלת עם עצמי ולא באמת איתה. לא משנה מה היא תגיד או תעשה, אני יאמין בזה שאני מכבידה עליה, שהיא מתה שאני יעזוב את הטיפול, שהיא שונאת אותי.. אז היו עליות וירידות, רגעי השתכנעות, למה השאלה כל הזמן חוזרת, ללא קשר למציאות החיצונית, ואיך מפסיקים את המעגל הזה. אני רוצה "לחתוך" את הנושא כי כבר הבנתי את הרציונאל מאחוריו. זה שלי, לגמרי שלי, אם אעלה זאת בנוכחותה- לא משנה מה, אני יחווה את הדחייה ביתר שאת. ואם לא- אם אני אחווה שהיא אמפאטית ומכילה זה גם יעשה לי רע, כי זו טיפה בים, ואני רוצה עוד ועוד, רוצה שתאמץ אותי...(היא לא מוכנה...סתם...). מתי זה יפתר? איך צומחים מזה? תודה

אודי יקר, מרגיש בי בצורה נוראית בדידות. כאילו נמצאת מול מסך מפריד. אני והעולם. העולם ואני. והעולם הז .. חיי חיים שונים ככ ממני, אודי.. אתה פה? יש בי לבד פנימי עצום. כזה אינסופי. כל ה-ביחד שלי - לא מצליח לגעת בי , לא מצליח להכנס אליי לא מצליח לתת לי לקצת להרגע. למה זה אודי? ומתי זה יעבור? הראש מבולגאן לי. יש בי מתח עצום . אין טיפת שקט. עומס זכרונות . מסכים להיות פה? בעצם מסכים לשמוע אותי? רוצה להביא אלייך משו.. אבל איך מתחילים? שרית

שלום. התחלתי טיפול לפני שנתיים וחצי בערך. שנה אחרי שהתחלתי, הטיפול נפסק מסיבות מצערות מאוד ואחרי כמה חודשים התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית אחרת. בהתחלה היה לי נורא קשה להפתח אליה ולדבר איתה וכל הזמן הייתי משווה בינה לבין הפסיכולוגית הקודמת. עכשיו אני כבר שנה בערך אצלה והצלחתי להתחבר אליה ואפילו סיפרתי לה דברים שלפסיכולגית הקודמת לא סיפרתי.אבל יש דבר אחד שמאוד מפריע לי ואני לא יודעת איך זה צריך להיות באמת בטיפול. אני הייתי רגילה מהפסיכולוגית הקודמת שלי, שהיא הייתה זוכרת הכל. כל פרט קטן היא הייתה זוכרת. ועכשיו זה קצת שונה. יש המון דברים שהיא שואלת פעמיים ודברים שוליים היא דווקא זוכרת.. אני אפילו לא יודעת אם זה לא בסדר... אולי ככה כולם מתנהגים??

הי, בשנה האחרונה עברתי אינספור שינויים (מגורים, עבודה,חוג חברתי ועוד) זו היתה שנה קשה מאוד מכל הבחינות ומצאתי שבכל שלב של קושי רציני שנתקלתי בו אני נאלצת להתמודד לבד. משהו בשיתוף של חברי, אימי ואחיותי לא מסתדר לי. אני לא סומכת עליהם שהם רוצים בטובתי אני כל הזמן שופטת ומבקרת אותם (בראשי) מצפה להתנהגות מסויימת וכשהיא לא מגיעה אני מתאכזבת. אני הרבה פעמים מרגישה כאילו הם שמחים בחולשות שלי ובכך שקשה לי למרות שבאיזה מקום גם ברור לי שאני קצת נסחפת ואולי אני כועסת כי דברים לא קורים כפי שאני רוצה. אני לא יודעת מה לעשות עם כל רגשות הרדיפה האלו. מצד אחד אני הכי מבינה שלכול אחד יש את החיים שלו והחיים של אף אחד לא נעצרו כי שלי כרגע במשבר אבל כנראה כל הכעס שלי והמרמור שלי מתפרש אצלי בראש כשמחה לעיד שלהם כלפי. אני לא רוצה לחוש ככה כלפיהם ואני רוצה לשתף אותם ואני מחליטה להתגבר על התחושות האלו ואז במפגש הבא שוב נאמר איזה משפט או הערה ואני פשוט מתהפכת מבפנים. מרגישה שמזלזלים בי לא מעריכים אותי משתלטים עלי לא מפרגנים לי מנצלים אותי..... מרגישה אבודה ומבולבלת וכבר לא נשאר לי עם מי לדבר ובראש הכל מתערבב לי

שלום אודי. אני רואת חשבון במקצועי, אמא לילדים מקסימים ונשואה לאיש מקסים. כבר מספר שנים שאני מתוסכלת מאוד מהמקצוע שלי, למרות שלכאורה "הכל דבש"- המשכורת יפה, אני מוערכת בעבודה, התנאים נהדרים וכו'. לפני כשנה הגעתי לטיפול אצל פסיכולוגית מקסימה אך בתחילת דרכה המקצועית. נדמה היה שהטיפול מתקדם נהדר, אך בשלב מסוים חשתי שה"העברה הנגדית" חזקה ממנה. היא שאלה אותי לגבי הפנטזיה שלי לגבי עתידי המקצועי, וכאשר לא היתה לי תשובה היא אמרה שלדעתה אני מתאימה להיות מטפלת (פסיכולוגית). בהמשך נטשתי את עבודתי וכיום אני ממורמרת וכועסת עליה שבגללה ובגלל חוסר המקצועיות שלה איבדתי אני את העבודה שלי. כמו כן התברר לי מהחברה שהפנתה אותי אליה שהיא עסקה בעבר בתחום שונה לחלוטין ובגיל מבוגר יחסית התחילה עם ענייני הפסיכולוגיה. אשמח לשמוע את דעתך.

הי.. מה אני אמורה לעשות? אני רואה שאחי במצוקה, שהוא צועק לעזרה בדרכים כ"כ הרסניות כמו שלי. ההורים שלי רואים את זה, אבל לא מוכנים לטפל בזה, כי אצלנו הכל תמיד בסדר. רציתי לדווח ליועצת בי"ס, אבל הם אמרו שאני בן אדם רע, ומשוגעת, רק רוצה לסכסך וממציאה בעיות שלא קיימות, והיה די ברור ממה שהם אמרו שאם אני יספר למישהו מה קורה איתו, הם יעיפו אותי מהבית, וכמה שאני נמקה פה - אין לי כסף לחיות בחוץ כרגע.שתי האופציות במשפחה שלי הם להסתגל לחיות בחירשות, או להשתגע. אבל אני לא רוצה להזניח את אחי, ולהפקיר אותו כי יהיה לזה מחיר שוב בשבילי - זה לא מגיע לו. רק שתבין, שהוא בן 13 ולפני שלוש שנים עברנו משבר משפחתי קשה, ( שגם נעלם באורח פלא תוך חודשיים, כאילו לא קרה ), ומאז הוא חזר לעשות במכנסיים, והוא תמיד חולה ולוקח אנטיביוטיקה באופן קבוע - כבר היה אמור להיות לו ניתוח בקרוב, אלא שגילינו במקרה לפני שבועיים שהוא לא לוקח את הכדורים - מחביא אותם או זורק. זה לא ילד שנמצא במצוקה?? בגלל שהוא ילד טוב וחכם ומצליח - אף אחד בחוץ לא שם לב, אבל הם רואים, ולא מוכנים לתת לו עזרה. מבחינתם הוא "פשוט" מפונק, ולא הצליח לבלוע את הכדור, אז הוא המציא מערכת ענפה של שקרים ופגיעה עצמית. כבר התחלתי לחשוב שוב שהמצאתי הכל, שכלום לא קורה. אין לי כוח לזוז יותר, אני לא מצליחה לאכול או לישון, מרגישה זומבי. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אופיר נ.ב - שריתי - תודה על המילים החמות, אני בקושי מצליחה לדבר,מרגישה שכל המילים שלי נגועות בארס. אבל תודה וגם לך חיבוק חזק בחזרה.

אני שבורה. כל הזמן תופעת "הנצחת הזלזול" - מבטיחה להתקשר ולא מתקשרת "אה שכחתי.." וכשאני מתקשרת לא עונה - "לא שמתי לב.." ולמה אני לא מצליחה להשתחרר מהדפוס של "המוכה" - הבת, המטופלת, החברה ואפילו בעבודה.??! למה אני חושבת שזה מה שמגיע לי? למה אני לא חושבת שמגיע לי יותר? למה אני מוכנה ליחס כזה משפיל ומכאיב????!!! וכשמספרת על הקושי להמשיך היא מוותרת עליי כל כך מהר. זהו. הגיע הזמן לחתוך. לא רוצה יותר טיפול פסיכולוגי אין כוחות יותר להיחשף בפני מישהו חדש. מה שנותר -רק כימיקלים שבינתיים ללא השפעה... אמצה את זה ואם לא ילך.... לא רוצה לחשוב... נשארתי לבד (שוב!) . אתה מוכן להיות איתי, רק לרגע, אודי?

שלום ד"ר בונשטיין, אני אשה בת 30, ומטופלת כשנה וחצי אצל פסיכולוגית. לאחרונה אני מרגישה שאני ממש מתאהבת בה. בהתחלה אהבתי אותה מעין אהבה לדמות אם, אבל בחודשים האחרונים האהבה הזו הפכה להיות התאהבות ומשיכה מינית כלפיה. עד עכשיו יצאתי רק עם גברים (כעת אני גרושה בלי ילדים). היו לי מדי פעם התאהבויות בנשים, אך לעולם לא משהו בר מימוש, וכעת אני מאוהבת בפסיכולוגית שלי. אני מתביישת מאד באהבה הזו ולא מעיזה לספר לה כי אני מרגישה שזה ממש מטורף. פחות העניין שזו אהבה לאישה מטריף אותי, אלא לעובדה שהיא מבוגרת ממני אולי בעשרים שנה!!! זה לא מונע ממני לראות בה את האישה הכי יפה בעולם, ולרצות לחבק ולנשק אותה. אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליה. הייתי כל כך רוצה שהיא תרגיש אותו דבר אבל אני יודעת שאסור לה. מה אני עושה אם הרגשות האלו? אני יודעת שאני צריכה לספר לה אבל זה כל כך מביך. איך מרגיש פסיכולוג כשמספרים לו דבר כזה? האם מותר לה לאהוב אותי גם? (לא להתאהב, לאהוב) מותר לה לחבק אותי?

למי שעדין לא צפה.. אחרי הכל, ארץ נהדרת.. :) http://www.mako.co.il/tv-erez-nehederet/770e3d99ade16110

(מתגלגלת מצחוק.. :) מממממ.. יאללה, ממ..בי! :))) תודה אודי, לילה קסום וטוב! ~נילי~

יש לי בעיה קטנה שמציקה לי.אני אדם מאוד סימפטי ממה שאני יכול להעיד על עצמי.היום לצורך העניין הכרתי בחורה והיא טענה בפני את גילה ואני לא הסכמתי לגילה ואמרתי לה שהיא ניראת יותר ואני כמעט בטוח שהיא יותר...ממש אמרתי והוצאתי את מחשבתי ללא שום מחסום....הרגשתי מעולה כשאמרתי את המילים האלה אחרי כמה דק' הבנתי את חוסר הרגישות והמחסום שלא קיים .....מה אפשר לעשות כדי להמנע ממצב כזה ודומה לו שבת שלום

הסיבה היא אודי בגלל אימפולסיביות,כל השאר נשללו ע"י מהר מאוד.עזרת לי מאוד ! איזה כיף להעזר בך.תודה חבר.

כבר לא מצליחות לדבר יותר על כלום. בכלל לא. אני לא מעלה על דעתי אפילו להעלות פה דוגמאות לחילופי דברים שמתעופפים בינינו (בפגישות או במיילים); אני יודעת שאתה קורא כל הודעה לפני שאתה מעלה אותה, ובמקרה הצורך גם מצנזר - ובצדק, במקרה הזה. ולא, אני לא אומרת "רק" היא או אני. זה בהחלט הדדי. גם כן הדדיות. דו-קרב במערבונים נראה ככה. ברור שאם ישאלו אותה, המילה "רק" תקבל מקום של כבוד... ביחס אליי. ומה שמוזר זה, שאני לא מתחרטת על כל (או רוב) הדברים האלה שאני אומרת לה. דברים שבד"כ לא מתאים לי להגיד לאנשים בכלל, בשום סיטואציה. כשאני חושבת על הדברים האלה, בצורה קרה ומהצד, אני אפילו יודעת שיש דברים שבסדר לחשוב... אבל לא כל דבר צריך להגיד. ובכל זאת - אני לא מתחרטת. אפילו אם היא אומרת שזה לא בסדר או שהיא נפגעה... ואל תבין לא נכון - אני לא נהנית מכך שהיא נפגעת; זו לא המטרה שלי. ממש ולחלוטין לא! אין בזה סוג של סאדיזם או רצון "לעשות דווקא". ואין לי מושג מה עומד מאחורי הצליפות הלשוניות שלה... מה שזה לא יהיה, היא מכחישה בתוקף שהדבר קיים בכלל. אבל זה שם. אני לא אטומה עד כדי כך. אולי בדרך לאטימות הזו, אבל עדיין לא. אודי, זה מצב דפוק... אם אני בוחרת לשתוק, כדי לא להחמיר את המצב, נראה לי שאני מבזבזת זמן וכסף. ואם לא... טוב, זה מחמיר את המצב. ואם אני מציינת את העובדה הבסיסית ש"אני לא לבד בחדר", זה לא משנה את זה, שעדיין אני האחראית הבלעדית לכל קטסטרופה אפשרית שמתרחשת בינינו. ולמה? תמיד אותה סיבה... בשורה התחתונה היא המטפלת (ה"בריאה") ואני המטופלת (ה"משוגעת" - מילה שלה, אגב.); וזה ההסבר לכל מה שמשתבש. פתרון קל ונוח, לא? וסליחה על המגילה. זה פשוט מצטבר כבר הרבה זמן. תודה. TM.

http://www.youtube.com/watch?v=V2yy141q8HQ

מקווה שזה בסדר שמתערבת... אבל חשבתי על רעיון - קחי אותו או זרקי אותו... - שאולי תראי לה את מה שכתבת כאן בצורה כל כך מקיפה , כנה עם ביקורת כלפיה אך עם זאת עם ביקורת עצמית ו..כאב והכי חשוב -עם רצון לתקן ולשפר. בהצלחה, מיקה

כל הזמןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן.

לא מוצאת את עצמי. קשה לי התהליך קשה לי להיפתח ולבטוח במישהו אחר אני רוצה לדעת שבקקצה המנהרה אכן יש אור זקוקה לביטחון

התפספסו לי שני הודעות המשך מהיום בצהרים..? אושאני טועה.. (?) ~נילי~

"או שזה הזמן למות או שזה הזמן רק לשלם את המחיר" שילמתי משלמת את המחיר. חושבת מרגישה יודעת שעכשיו זה הזמן. לא עומדת יותר במה שקורה בבפנוכו לא מצליחה לא מסוגלת. התדרדרות בלתי נשלטת. פגיעה עצמית על בסיס כמעט יום יומי. "חי כמו דג בתוך מלכודת גר בתוך עצמו. מת מבושה. עד שהסיוט פה יעלם". סוחטת את עצמי בטירוף בעבודה לעיתים 12 שעות ביום ואף יותר. כל דבר להסיח את הדעת. כל דבר לא להתמוטט. אולי להתמוטט. לאחרונה יותר מידי דיבורים כתבות תוכניות על פגיעות מיניות כאלה ואחרות. ואולי זה רק נדמה לי. תעתוע. אבל אחד כזה שעובד. ואני. "אני אקדח טעון. זיכרון בלתי נמנע. וזה חוזר. אז לא ידעתי מה יש בשוליו של הרחוב. שמעברו היו כמוסים סודות. האצבע על ההדק." פעמיים בשבוע פגישות. בין לבין טלפונים. רק כדי לעבור את הלילה. ואני. "אני ביקשתי רק דברים שאין. התבוננות פנימית ומה שהאמנתי. מה ידעתי לא ידעתי. אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה. השתגעו התאבדו או הלכו לעזאזל." לא יכולה יותר "הכל מסתחרר כמו סוסים דוהרים בתוך חדר". לא יותר.