פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי יקר, שוב אני . באתי להיות כאן על ידך. בשקט , לא תרגיש בי בכלל..מבטיחה.. מסכים להיות פה איתי בשתיקה עד שיבואו המילים ..? שרית

צריכה עזרה. בשקט.

נכנסתי לכאן היום אחרי יום עבודה מייגע רגשית, כדי לכתוב לך מה קרה לי היום... אבל אז קראתי את דבריה סוריקטה אלי... ודי התבלבלתי. (אומרת את זה בלי שיפוט.. פשוט משתפת..) לא כל כך יודעת איך לאמר את מה שרציתי לאמר.. כי עכשיו אני חושבת פעמיים מה יחשבו.. פתאום אני לא כזאת פתוחה. נסגרתי כמעה. המטפלת שלי לא בנמצא, וזה מסוג הדברים המטלטלים האלו שקורים... (אני מרגישה שאני מתנצלת על מה שאני הולכת לספר... וזה לא אמור להיות ככה..) היום בעבודה בטעות נפל לי מהשולחן עציץ במבוק שהיה בתוך כוס זכוכית דקה, ונשבר. ברקע התנגנו להם צלילי פרל הרבור, צלילים נוגעים ומרגשים... הרגשתי אסופה כולי אחרי החיבוק שלך אודי, אתמול.. ואחרי האהבה הרבה שנחשפה פה כלפי ילדה אישה יקרה... הרגשתי שיש לי מקום ואני לא מתאמצת, הרגשתי טבעית ונינוחה.. והכי חשוב, מעורסלת.. נלחצתי קצת ששברתי את העציץ, קמתי להרים את השברים... ונחתכתי... הנשימה שלי נעצרה לשניה, הרגשתי עונג קשה, הרגשתי שהגוף שלי עשה לי את מה שהוא רצה לעשות, הרגשתי שלא היתה בי שליטה באותו הרגע. ואז הרגשתי דחף להמשיך את מה שנעשה.. דחף עצום. כאילו נפל בידי יהלום ואני לא רוצה שהוא יברח. צורך עצוב להאחז. (אודי, למה זה ככה??) מאז אני אפופת פגיעות, דומעת, עם גוש בגרון. פה.. בכל זאת... מביאה את עצמי... מנסה להרגע.. ולהרגיע.. ולא להיות שיפוטית כלפי עצמי.. מנסה.. ובעיקר רוצה לא להיות לבד עם מה שקרה לי היום. לא בא לי. ילדה קטנה בי, ראשי מוטה מטה, דמעה, מנדנדת כתפיים, כאילו אומרת 'לא!' ועכשיו אני מתביישת לבקש חיבוק, זה כבר נעשה בי דביק. והייתי רוצה שזה לא יהיה ככה.. :( ~נילי~

שכחתי לברך את כולם בשבת טובה חמימה ונעימה.. וזה חשוב לי... חולקת איתכן את האהבה שיש כאן אלי, מחזירה אלפי מונים אליכן נשים יקרות.. (וספיישל אחד לך אודי.. :) ) מרגיש כמו בית, גם רבים :) איזה כיופים :) ככה זה כשיותר קרוב.. משפט חזק ועצוב שפעם שמעתי אומר כי מי שאין לו מקום יש לו מקום בכל מקום.. יש בזה מעט מן הנחמה.. אני חושבת.. ולמרות הכל מחייכת.. :) ~נילי~

הי מתוקה... זה קורה... למה להיות שיפוטית... תמיד יהיו בורות שלא נצליח לפסוע מעליהם וניפול לתוכם, תמיד תהיה חזרה לדפוסים הרגילים גם אם לא כל כך מומלצים.... אבל גם את מספרת שפחות, שכבר לא כמו פעם. ועכשיו זה לא הזמן להיות שיפוטית, עכשיו באמת הזמן לאסוף חיבוקים וגם לתת אחד גדול לעצמך, כזה שיאסוף את הגוף שקצת מתפזר לו ברגעים כאלה. יקרה. דחפים קשים יש שם בפנים. אני יודעת. אבל מחר תזרח השמש ותוכלי להגיד ש"לא נורא, קורה", ואת אותה נילי עם אותם כוחות ועוצמות ואת גם זוכרת דרכים אחרות להתמודד עם הכאב. אין לך על מה להרגיש אשמה. ואנליודעת אם את כותבת כאן רק לאודי אבל בכל זאת אני רוצה להפריח לך גם חיבוק מערסל ומרגיע, ונשיקה רכה ומרפרפת, מלאכית כזאת, וליטוף, מגע שמזכיר לגוף כמה הוא צריך מגע, ואיזה סוגים של מגע הוא באמת צריך.... אני איתך גלי

גם הפעם, נכנסתי לכתוב את קורותי הבוקר, עוד סרט של הבמאית שבי... (תכף יש לי אוסקר מהיצר הרע :) ) אך לפני כתבתי, צדה עיני את הודעתך.. אז זהו, שעכשיו יש בי דמעות גיל.. אפילו לא מרגישה צורך לכתוב עכשיו כלום.. פשוט שם, עם החיבוק החלומי הזה ששלחת לי... מליונים של תודה אחת גדולה... מעמוק בלב.. הקטן והרך שלי :) ~נילי~

שלום, האם ניתן לבצע טיפול אישיותי/רגשי בשיטה הקוגנטיבית התנהגותית? האם משך הטיפול מוגדר? (מספר פגישות) תודה

שלום רב לך יעל, על מנת לתת לך תשובה מקצועית ואחראית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לקבלם בהקדם . ניתן גם להתקשר אלי לנייד 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי ושלום לכולם, זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום מאז שהוא התחדש. אבל נכנסת לכאן מדי פעם, קוראת, כואבת, מתעניינית ושמחה לראות שתחושות רבות שלי, אינן שלי בלבד... אלא שיש תחושה שמרגישה לי לא הוגנת ומוגזמת מעט. אני מדברת על התלות של המטופל במטפל. התלות הזו שכוללת בתוכה מגוון רחב של תחושות, שלעיתים מנוגדות זו לזו. תחושות כמו- אהבה, הערכה עד כדי הערצה, רצון להיות תמיד קרובה, לדעת גם חיי המטפל/ת, רצון להוכיח שאני יכולה בלעדי הטיפול ועוד. אני קוראת כאן ורואה את התחושה הזו עולה אצל המון מטופלים- בצורה גלויה או סמויה. אני מרגישה שזו אחת התחושות שקשה יותר לשאת אותן. ואני לא מבינה מדוע הטיפול כל כך מעודד את התלות הזו. אני מבינה שזה בסיס לטיפול. מבינה גם את החשיבות שלה. אבל נראה לי שזה אמור להיות ברמה נורמלית. אם התלות הזו גורמת למטופל להיות שקוע במחשבות על הטיפול, לרצות כ"כ להיות קרוב למטופל (דבר שאינו מציאותי), אז בשביל מה? זה סתם כואב ומקשה. מרגישה שאני קצת באה בהאשמה למטפלים, אך מצד שני, מבינה שלא רק הם אחראים על זה. אבל תסכים אתי, אודי, שהאחריות שלהם לדאוג לרווחת ולטובת המטופלים? אז למה לא פועלים מראש שזה לא יקרה? למה לא דואגים לכך שהמטופל יוכל לעמוד בכוחות עצמו על שתי רגליו, ללא תלות כה גדולה במטפל? מרגישה שלא הצלחתי להסביר את עצמי מספיק. ובכל זאת, מקווה שהרעיון הובן. תודה.

אני לא יודעת איך להגיד את זה בצורה כזו שזה לא ישמע מופרע, אבל ההודעות האחרונות שנכתבו על ידי נכתבו כנראה בזמן שלא כל כך הייתי אני. אני מסכימה עם התוכן שכתבתי לשרית לדוגמא, אבל אני שונאת פאתוס, זה לא הסגנון שלי. בכל סוג של קשר אני מסתבכת/מתלבטת/ מתייסרת/ בלתינסבלת/ מתחרטת/מצטערת (שהגעתי בכלל) ואף פעם לא מרגישה שייכת, לזה אני רגילה וזה כבר לא כל כך מפריע לי. זה קרה גם כאן. בגלל זה אני נמנעת או משתדלת להמנע ולא להטריד, בכל זאת בזמנים קשים יש מצבים שהודעות נכתבות , לא מעצמן כפי הנראה, אבל רק שתדע שאני לא באמת כזאת (מגוחכת).

דבר ראשון חשבתי שאבוא מוקדם הבייתה ואספיק לבקש ממך לא לפרסם את ההודעה הזו. דבר שני אני חוסכת לך עבודה ומגיבה לעצמי (דיאלוג עם עצמי זה דבר רצוי לא?). ה ת ג ו ב ה א. אומרים שאני אננני אני - אף פעם לא הצלחת להיות את . ב. על איזה סגנון את מדברת? אין לך שום סגנון. ג. את צריכה להשתדל קצת יותר, זה תמיד עוזר. ד. יש מקרים מיוחדים בהן ההודעות נכתבות מעצמן גם הדמעות זולגות מעצמן על לחייו של התנין. בהצלחה, *|* ~

אני בטוחה שאת לא מגוכחת. בעיניי את אדם רגיש ואכפתי. הלוואי ותצליחי לראות את זה גם. שרית

אומרים שירד שלג.. סתם בולשיט... כולם מתרגשים ואני לא מבינה ממה.. אפשר לחשוב.. :( אודי... אני לא מדברת.. בבלאגן נפשי כבר כמה ימים.. כל כך תהומית...פשוטה.. נסערת.. מוצפת... דקה לפני שאני פוגעת בעצמי רשמית, אפשר במקום חיבוק אמיץ? (תגיד, אתה חושב שאני דורשת חיבוק ע"י איום כביוכל...? אולי עדיף לבקש חיבוק בהתחנפות..? אבל לא בא לי להתחנף, בא לי שתדע את האמת..) דמעה, ~נילי~

נכנסתי להתקלח .. מקלחת רותחת.. פשוט נתתי למים לזרום.. הסכמתי גם ללכת לשרותים... אחרי יומיים שסרבתי.. (אני כועסת על מושב האסלה שנשבר לי!..) עכשיו אני מקפלת כביסה.. Loreena Mckennitt שרה לי נעימות דרמטיות וטהורות.. אטהר קצת את הבית לפני השינה, אולי גם עם מעט מרווה יבשה.. אני חייבת לשחרר מעט.. עכשיו אני מבינה כמה טוב שכתבתי לך... וכמה טוב לשמוע שלא צריך לפגוע כדי לקבל חיבוק... אתה יודת אודי.. כמעט ששכחתי... תודה שאתה מזכיר לי.. ועוד בכזה רוך... (אבל אני לא באמת אוהבת גברים! ) לילה מנוחה... אתה כנראה כבר ישן, או מתקלח או משו :) תודה אודי.. מהלב... (נשימה עמוקה... לנסות להמשיך להרגע... ) ~נילי~

נילי יקרה, ... הרי במקום לרגוז על המכסה השבור ולענות את עצמך בהתאפקות, בעקרון-וכמה-לא-קל, אפשר היה לשים לזה סוף. כן... בהתאפקות יש גם איזה עונג, כך גם בהיאחזות בכעס הריקני שלא נגמר. הריגוש הזה... אולי תוכלי להרשות לך לפנק את עצמך, לא להתקמצן עליך, כן, קצת לוותר ולקנות מכסה חדש. נגיד, טוב כזה, מעץ? לקנות וגם להחליף ולהשתמש. אולי דווקא כך, במימוש הזה, תגלי שאת יכולה להרגיש יותר שחרור והרפיה ודילול של רעלים שבפנים? את יודעת עוד מה אני חושבת - ההתרברבות בכמה עשית רע לעצמך לא משיגה הרבה, ככל הנראה. ואולי גם, במקום לקרב, היא מרחיקה ומרתיעה את מי שיכול לתת לך טוב. חשבתי גם על כך שאולי את מצפה שתבוא מישהו טובה וחמימה, תשים גבול מתוך דאגה, קצת תשים אותך במקום ותאמר - "בואנה, נילי, מה נסגר איתך. לא מרשה לך לישון על הרצפה, לא מרשה לך להתעלל בילדה שבך; ובואנה, נילי, אין מצב שאת נוהגת שיכורה או מתאפקת ככה". מה את אומרת? תקוותי שתוכלי לעצור את כדור השלג מבעוד מועד, לפני שייסחף ללא שליטה, לדעתי, לפחות, להכין בובת שלג יכול להיות נחמד. אני גם אוהבת מאד להתפלש בשלג הרך והלבן. הוא מיוחד ונדיר במחזותינו. שיהיה קל ונינוח יותר, סוריקטה

האמת, דברייך עוררו בי כעס והתנגדות גדולה. אתן לילדה שבי לדבר קודם... לא ציפית מאף אחת לענות לי חוצ מאודי. דברי באו כנסיון שלי לעזור לעצמי, בדיוק כמו הייתי עושה בימים עברו כשלא רציתי לחתוך, הייתי מספרת למטפלת שלי שאני רוצה לחתוך, האמירה של הרצון הייתה עוזרת לי לתת מקום (לכאב בעצם), וזה היה מספק אותי. כך נעזרתי אתמול מול אודי. אין בי כוונה להתרברב במעשים הקשים שאני עושה לעצמי כמו שזה המקום הכמעט יחיד שאני יודעת לשתף בקושי שלי... וכן, אני גם מודעת לזה שלפעמים אני מעורערת רחמים כדי להתקרב ולקבל תשומת לב, אני שונאת את זה. שונאת את זה שאין לי מקום שיודע להתנהג רק אחרת. הרגשתי שרוב דברייך אלי היו ביקורת שלי כלפי עצמי בעצם.. אך הם עדין קשים לי. כואבים. מקום בוגר היה יודע לקחת את דברייך למקום מתקן, אם הייתי במקום הזה לא הייתי פוגעת בעצמי.. מה שלא לגמרי נכון.. כי אני לא תמיד פוגעת בעצמי.. ואני במקום הרבה יותר טוב מבעבר... זאת בעיה כי כאן לא רואים את כל הצדדים.. כאן רואים רק את מה שבוחרים לחשופ... כמובן שעכשיו אני יכולה גם להאשים את עצמי אך זה לא יעזור לי, ואני דווקא די גאה בהתקדמות שלי. ובחשיפה של כל כך הרבה צדדים שבי כאן.. אולי זה סוג של סטירה.. ויכול לי להיות שזה באמת יכול לעשות לי משו טוב.. אולי אחרי שארגע קצת.. אבין עוד כמה דברים.. בהחלט גם היה רוך בדברייך... אסלה מעץ יכול להתאים לבית הקט שלי.. :) דווקא רעיון! :) (תודה) ועוד דבר חשוב.. מי שרוצה להתרחק ממני בגלל הדברים הקשים שבי.. מוזמן לעשות זאת... אין לי ענין באנשים שלא רוצים אותי. (ולא שאני לא בחרדות מזה) בגדול, בימים אלו אני בשליטה, כך שאני לא באמת דואגת. (למרות שהדאגה מראה לי שאני לא לגמרי לבד.... ) ~נילי~

((((((((((נשימה עמוקהההה)))))))))))9 מבט מחוייך.. אולי מעט מפויס... " חשבתי גם על כך שאולי את מצפה שתבוא מישהו טובה וחמימה, תשים גבול מתוך דאגה, קצת תשים אותך במקום ותאמר - "בואנה, נילי, מה נסגר איתך. לא מרשה לך לישון על הרצפה, לא מרשה לך להתעלל בילדה שבך; ובואנה, נילי, אין מצב שאת נוהגת שיכורה או מתאפקת ככה". מה את אומרת? " עכשיו אני קולטת עד כמה הרגשתי מותקפת מדברייך ולכן התגוננתי בזמן שבסה"כ הראת לי צד איכפתי.. ידעתי שאני עוד אתנצל.. מקווה שאת מבינה את המקום הזה, של הבהלה, קשה לי עם דעות ישירות. זה לא מאפשר לי לשחק עם הגבול של עצמי.. למרות שאני עדיין מסכימה עם עצמי, שאין סיבה שאוסרת לחשוף את הצדדים האפלים שבנו.. כי אחרת לא נעזר.. כל עוד זה לא משרת מטרות לא מודעות של עיכוב ושימוש לא מקדם... למרות שלפעמים צריך לעבור גם את השלבים הללו.. עד שמבינים... המון סבלנות לדרך הזאת... ברכות, ~נילי~

אני כאן איתך בשקט, קוראת תמיד - את יודעת רוצה לומר לך , שאני יודעת עד כמה את ככ לא דביקה .. רוצה לבקש ממך שתתני לחוייה של המעורסלת להיות בך עוד קצת .. זה בסדר .. לבקש ואפילו אמיץ לעשות את מה שאת עושה. אל תתני לחוויה הזו ככ מהר להתאדות בך. אוהבת. שרית

בעץ ""||"""" לסוריקטה?

שלום דר' גליקסמן, אני בת 31 וסובלת מחרדות המתבטאות כלחץ תמידי,דריכות,עצבנות,כעס ואף חוסר בטחון. התחלתי לפני חודשיים טיפול פסיכולוגי(בשיטת הפסיכואנליזה). במקביל קיבלתי המלצה לטיפול תרופתי. שאלתי- האם כדאי להפסיק הטיפול ולנסות טיפול בשיטת הביופידבק/CBT? האם בשיטה זו ניתן להמנע מהאופציה התרופתית? בנוסף- הבנתי כי שיטת הביופידבק/CBT היא קצרת מועד. בכמה פגישות מדובר? האם השיפור מורגש במהלך הטיפול? או רק בסופו? האם ייתכן כי גם לאחר הטיפול, לא אצליח להתגבר על החרדה והפחדים? מצטערת על ריבוי השאלות, לתשובתך אודה. מיכל

שלום רב לך מיכל תשובתי לשאלתך חיובית. גישת הטיפול הקוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק אכן מתאימה בעיותיך וניתן לחוות שיפור במצב תוך כדי הטיפול ולא רק בסופו. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

יום לא קל לקום מהמיטה,ללכת לעבודה(בעיקר להשאר שם) ,לא לברוח כשמישהו נוגע בהפתעה ,צועק ואו רעש שסתם מקפיץ להיות בסטנד ביי(מוכנה ) כל הזמן ..... וקורה גם שתמונמות העבר מגיעות ככה סתם פתאום ואני אינני יודעת מה לעשות . כל השיטות כבר לא עובדות לי והלילות האחרונים ללא שינה.. אני רואה הדרדרות במצב. זה לא צריך להיות ככה אחרי כל כך הרבה זמן צריך להיות שיפור אני רוצה להיות נורמלית

במידה רבה אתה צודק ונכון הוא לשאוה את הכוח מהלפני יהאחרי אבל... האמצע הוא שקשה לי ממנו אני אחוזת פחד מוות שם קורים הדברים שמשנים שלעיתים אפילו אינני זוכרת שעשיתי אותפ קשה לי לפנות אליך בשמך הפרטי

היי אודי, מעט מבולבלת אז סלח לי מראש.. רציתי את דעתך בנוגע לשיתוף המטפל את המטופל בחייו האישיים, בסודות משפחתיים ובכלל.- האם זה לא יכול לפגום ביעילות הטיפול? קשה לי להמתין לתשובתך (שתהיה (מקווה) אור ליום חמישי? ). ולא רק מתוך צורך במענה מיידי על השאלה הספציפית הזאת. פשוט קשה לי לחכות והאבסורד שזה מה שאני עושה רוב חיי. מחכה... ולשומדבר בעצם.. ואין לי שקט!!!!!!!! נוסף לכל הצרות --לא מספיק סבלנית (בלשון המעטה), לא מספיק כשרונית, לא מספיק חזקה , לא מספיק חכמה,לא מספיק אמיצה, לא מספיק אוהבת ולא מספיק אהובה (או בכלל לא בעצם..) לא מספיק טובה לחיים ופשוט לא מספיקה ויודעת שרק מקשה עליך ועל כולם ומאד מצטערת על זה. ((מיקה))

הי מיקה, זה באמת מבלבל... כלומר, אני יודעת שהרבה מטפלים (כולל שלי) כבר מזמן לא משתמשים בשיטת "הלוח החלק" ביחס למטופלים שלהם, וכן מספרים יותר על עצמם ומשתפים בחייהם האישיים - בהתאם למה שנראה להם ראוי והולם. ומצד שני... מדי פעם יש לה קריזה של "אנחנו לא פה בשביל לדבר עליי!" ואז אני צריכה לעשות stop ולנסות להבין מה לא בסדר ומה השתנה. ובאשר ל"לא מספיק-ים" שפירטת על עצמך כך... לפי איזה סולם את מדרגת מה מספיק ומה לא? ואולי... הדירוג הסובייקטיבי שלך פשוט לא מספיק? הרי אין פה תחרות ולא חלוקת ציונים. (אם כי, דווקא שמעתי ממנה אתמול כמה דברים שאני לא, אבל לא התרגשתי למען האמת; בימים אלה היא האחרונה שיש לה זכות לחלק "כן" ו"לא" ולאחרים).

אכן מבלבל.. במיוחד את מי שמבולבל מלכתחילה לגבי זהותו.. את צודקת לגבי הסובייקטיביות - תמיד רוצה יותר . מרגישה שאני פחות. רואה אחרים תמיד ש"הם יותר". והם באמת יותר.. אני לא השגתי כמעט כלום בחיי ובגילי המתקדם.. זה כבר בלתי הפיך.. גם לפי שיפוט החברה - לא עמדתי בהישגים המינימליים אליהם צריך להגיע.. גם מבחינה אישית - חברתית יש לי קשרים קרובים בודדים ביותר.. כמוני.. מקנאה בך בבטחון העצמי.. - צריך להפחית מחשיבות דברי האחרים (אפילו מטפלים..(:) חוצמזה, מה שלומך? הבנתי מהודעתך לילדה (כן, התחלתי קצת לקרוא..) שסובלת מכאבי בטן.. מקווה שכבר לא.. ואיך את בכלל? שיהיה לך סופשבוע קל ובריא ככל שניתן.

בטח שעזרת!! - כמו תמיד. השירים שלך תמיד מרגשים אותי.. סליחה שלא יודעת לפרגן.. לכנות בלשון חיבה.. לבקש חיבוקים.. יש לי בעיה עם פחד להתחנף - או יותר נכון פחד שייראה כאילו אני מתחנפת כדי להשיג משהו - לא יודעת מאיפה זה בא לי.. ואולי קשור לקושי להתקרב לדמויות סמכותיות אף שבדרך כלל מאד רוצה.. (ובהקשר הזה מאד מזדהה עם תחושותיה של ילדה-אישה, גם אני קנאית בכל מי שמקבלת ממך מסר יותר אישי ומרגישה מקופחת מבחינה זו. "בת חורגת"... אף ששיודעת שאני אשמה בזה). זהו . ולגבי העניין עצמו.. אז מאד החמיא לי בהתחלה ששיתפה אותי. נתן לי תחושה של חברה יותר מאשר מטופלת (=סטטוס גבוה יותר..(-:)). א ב ל--- דברים אחרים לא השתנו (כמובן) וזה -גבולות הזמן - מרגישה שהוא נגזל ממני למענה.. -(וזה נותן לי לחוש מאד קטנונית ופוחדת לאבד אותה אם אגיד משהו..) ועדיין לא מאפשרת לי להתקשר אליה או לדבר איתה מחוץ לגבולות החדר.. וכמובן עניין התשלום.. - כל אלה קצת(?) מפריעים לתחושה "של חברה"... לא? ואולי הקשר הטיפולי מיצה את עצמו?? !!! אבל למה מרגישה כל כך גרוע???????? צריכה להשלים עם זה שאין לי מרפא? (ואגב לא התייחסת לחלק השני של מה שכתבתי... תוהה אם זה לא מכיוון שגם אתה התייאשת מלנסות להפיח בי תקווה? (אתה הרי יודע את אבחנתי=תיוגי.. ואולי עדיף שלא ידעת?.. אודי , שוב תודה על הכל! וסופשבוע נעים ו..חמים

הי מיקה, אוכל להגיד לך שבטיפול שלי, בו התרבות הטיפולית היא לא לערב את המטופל בחיים האישיים, ברגע שיש חריגה מכך, דהיינו כן שיתוף כלשהו, אני יכולה לפעמים להגיב בחרדה גדולה. וכן, מדברים על זה... וכן, יוצא שאני כועסת על כך שחסר לי מידע רב עליו. וגם, למרות שאני מניחה שיש לי משאלה כזאת - אם הקשר יהפוך להיות חברי, במקרה שלי, ייתכן שהוא יוכל להיות פחות טיפולי. אולי אפילו משמעותית. אבל, באמת אינדיבידואלי. פר קשר. פר בנאדם. אולי גם פר סיטואציה, עיתוי ושלב טיפולי. ואם אפשר, רציתי לומר מספר דברים בהקשר להמשך דברייך לאודי ראשית, התפיסה של "מעמדות" ו"נחיתו?ת" כנראה גם היא קשורה לקנאה. קנאה שנלקחת למקום של הרס ופחות של בנייה. מניחה שהיא קשורה גם לקושי להשלים עם מגבלות. אני חושבת שהבעייתיות או חוסר היעילות יכולים להיות טמונים גם בהתמכרות לב?ו?שה - למשל, התעסקות בלתי פוסקת ברגשות הבושה שמתעוררים כשאת בוחנת את הישגייך, שהם נמוכים מכפי שהיית רוצה; הבושה בכך שהפוטנציאל מומש רק באופן חלקי ביותר; בדבקו?ת בהחמצות - קרי, בהסתכלות לאחור על הפספוסים ופחות קדימה על מה שעוד ניתן לצמוח אליו; וגם בעמדה הפסיבית יותר של ה"לחכות" ופחות לקום וליזום. ב"קלות" אפשר לומר שיש דברים שניתן להשיג גם מאוחר - גם כשפחות אפשרויות פתוחות, לאחר אובדנים, אולי, וכשנדרשות פשרות מכאיבות. אבל, ההתנגדות הפנימית החזקה לשינוי יכולה לעשות שמות... מקווה שיהיה בסדר, סוריקטה

הי סוריקטה ותודה על התגובה. אין לי הרבה מילים כרגע אבל יכולה לומר שחלק מדברייך בהחלט נוגעים - החרדה בעקבות החשיפה (שלי, שלה),הבושה, ה"משקפיים השחורים" וההתנגדות. אוי ההתנגדות היא הכי גרועה! ואצלי היא ממש מולדת.. כל החיים במלחמה בה. - בהתנגדות להתנגדות.. (: וכבר לא יודעת איזוהי ההתנגדות "הטובה" ואיזו "הרעה". שיהיה לך שבוע טוב.

שלום , רציתי לדעת האם המטפלים של ביו פידבק כולם מטפלים אותו הדבר ( כי לפי מיטב הבנתי זה תוכנת מחשב) במידה ולא איך אני יכולה לבחור מבין המטפלים של ביו פידבק? והאם יש לך המלצות בשבילי על מטפלים מאזור השרון והמרכז? תודה מראש .

שלום רב לך אלון שאלתך מצויינת, אכן קיימות תוכנות מחשב בהן נעזרים מטפלי הביופידבק אולם חשוב ביותר כי הטיפוליעשה על ידי איש מקצוע מוסמך היכול לבצע עבורך את הפרופיל הפסיכופיזיולוגי לצורך התאמת הטיפול לבעייתך. דומה הדבר לאדם הרוצה להרזות ופונה אל כל מי שיש לו משקל ללא פנייה לדיאטנית קלינית מוסמכת... אשמח לקבל ולתת יותר פרטים 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, אני מטופל בזיפרקסה 5 מיליגרם בגלל התקפי אי שקט שמלווים ברעידה של הגוף, כאילו קר נורא והרגשת חוסר אונים על סף התעלפות. ( אני מאובחן כחולה סכיזופרניה ) זה כל מה שמציק לי במחלה, נכון אני מאובחן כסכיזופרן אבל ללא הכדורים אני מרגיש טוב מאוד מבחינה נפשית ורק התקפי האי שקט מפריעים לי והשאלה שלי היא האם הרפואה המשלימה יכולה לעזור לי עם התקפי האי שקט וגם להפסיק את הכדורים ( קשה להפסיק כדורים פסיכיאטרים ) ולהרגיש טוב, אני רוצה להפסיק עם הכדורים הפסיכיאטרים, תודה.

שלום רב לך בהמשך לתאור שנתת לבעייתך, האיבחון והטיפול התרופתי אותו קבלת, לדעתי טיפול קוגניטיבי התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק יכול לעזור לך בצורה משמעותיחת להתמודד עם התופעות המפרעיות לך. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

מחפשת מטפל מוסמך בEMDR+EFT+ביופדבק מחיפה אבל דחחחחחחחחחחחחחחוף

שלום ירין חשוב לי לדעת מהי הבעיה לצורך הבעת דיעה לגבי התאמת השיטות . אשמח לקבל ולתת יותר פרטים בטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכהחמה ד"ר יגאל גליקסמן

יקרים, לא יכולה לכתוב כאן יותר... לא מבלי לספר עוד דברים מהותיים על עצמי ועל אחרים בחיי. דברים שלא אוכל לספר מבלי לחשוף את עצמי, מבלי לפגוע באנשים שאני אוהבת. יכולתי להיעלם באפילה הוירטואלית אבל כנראה זו לא דרכי להתפוגג כאילו לא הייתי. כאילו לא הייתם אתם. בזמן האחרון זה נהיה קשה יותר ויותר לכתוב כאן. מרגישה שלא מצליחה להביא את עצמי באמת. ברור שלא מצליחה כי גם לעצמי אני לא ממש נראית. תחושה הזויה של פירוק ופיצול. תחושה של כמיהה עצומה שלא יכולה להתמלא לעולם ועצם קיומה הוא רעב כזה מכאיב שהוא יכול להתחלף רק בחוסר רצון כלל. יש בי בור שלעולם לא מתמלא. צריך אהבה אינסופית. אני אהובה, אבל תמיד צריכה יותר. כשהבור ריק מדי אני נשאבת פנימה וקורסת לתוך עצמי. צריכה תמיד שיראו אותי . כאילו אם יראו העיניים מבחוץ אותי באמת אז גם אני אוכל. צריכה וצריכה וצריכה ... ולא יכולה לקבל. אין אף אחד שיכול להכיל כל כך הרבה צורך. יש שניסו והתרסקו או נשאבו אל הבור הזה. גם כאן, (אודי זה מופנה בעיקר אליך) קשה לי לא להיות בת יחידה, מקנאה. בגילויי האהבה לאחיות שלי. מרגישה כעס כשאני לא מובנת וקנאה באלו שכן. באלו היקרות האהובות יותר, החכמות ומעניינות יותר, המרגשות יותר. יודעת שזה לא בסדר, כן מנסה שלא ... אבל ככה מרגישה. ואתן אחיותיי, חברותי היקרות, יהיה לי מאד קשה בלעדיכן. פעם ראשונה שלי בפורום כזה. כמעט שנה כבר כאן. שנה מאד משמעותית בחיי. קיבלתי כאן המון מאודי ומכל אחת מכן ואתגעגע אליכם מאד. כל אחת מכן נגעה בי באיזה אופן בדרך בו הביאה את העולם שלה. בסיפור שלה. בתגובות אל הדברים שלי. אתגעגע ל ( וזו רק רשימה חלקית וסליחה על כך): רפאים- לשפה, ליכולת הניתוח, להומור הכואב, לעומק . נתת לי שפה – "ללה-לוגית", נתת לי אינטגרציה לילדה ולאישה. סוריקטה- לדיוק, לרצינות, לחוכמה והרגישות. נתת לי כל כך הרבה תובנות מעולמך שהתאימו כל כך לעולמי. נילי- למבט הרך, לריקוד הנשי. להושטת היד שלך שאפשר להרגיש דרך המסך במבי פצוע- לתיאור החיי של היער שאפשר שיהיה. ליכולת שלך להגיד כאן מה לא נכון עבורך. נתת לי השראה. שיר – לשירים שמסבירים את עצמך. למתנות שנתת לי בדרך. לכוח שאת מפגינה במאבק שלך ב"אין". שרית- לרוך, לאכפתיות, ליכולת שלך לתת ולדאוג לאחרים גם כשלך קשה. ליכולת ההתמודדות והעוצמה שלך. גליה- לשלישית גשר הירקון. להבנה, לצניעות, ליכולת לראות את הטוב באחרים רויטל- על השאלות התמימות שגורמות לחשוב טימי- לציניות, לחכמה ולאכפתיות הנחבאת לעיתים אך מורגשת מאד מיקה – למילים שנוגעות. ליחס האמביולנטי לנזקקות שעזר לי לראות את שלי. גלי- למכתבים הארוכים שבינינו. להרגשה שאת מבינה אותי. נתת לי אגדות ומשלחת לחיפוש שירים שנוגעים ולא פוצעים. אליס- עליסה מארץ הפלאות, לישירות הכמעט ילדותית ולחן רונה- שתמיד נגעת בי במילותיך לאופיר ואור שאיני יודעת אם עדיין כאן על הפגישה בדרך לרוני שאף פעם לא דיברנו אבל קראתי וזוכרת את קסם מילותיך המעטות בכל פעם ללילך, Asmo, עוף החול , לוליטה שלא ממש דיברנו כאן אבל נגעתם בי במילותיכן לכולכן ולכל אחת בנפרד על שנתתן לי (ולאו דווקא בסדר הזה) תמיכה, מראה, הכרה, אהבה, מחמאות, שאלות, רצון לעזור ולטפל, רצון לחבק, רוך, חיוך, רגשות אמהיים, רגשות ילדיים. וכמובן לאודי היקר שבלעדיך לא היה כאן "כזה". על האכפתיות והרגש. על הניסיון המתמשך לגעת ולהיות שם באמת. על המילים החכמות, המהורהרות, על ההומור, השירים, משחקי המילים. על השיתוף בעולמך שמאד נגע לליבי. על הנהון הראש הוירטואלי. על הרגעים (שתמיד רציתי מהם יותר) שהיה חיבוק במילים. תודה שהייתם עד כאן איתי זה לא מובן מאליו.מאחלת לכולכם רק טוב , אחשוב עליכם ואדאג ואקווה ואאמין. מקווה שבמשהו גם אני נגעתי. אני הייתי ילדה-אישה באהבה י.

הוי ילדה ואישה, מה קורה לך שם בפנים בלב הקטון... הכותרת הזו שעושה בום וקווטץ' בלב... ילדישה יקרה, נעלמת בזמן האחרון לאיזו תקופה. ראיתי אותך נפגעת, נעלבת, מעמיסה על עצמך רגשות אשמה. דאגתי שתבחרי להלקות את עצמך ולהתפוגג. ואז ראיתי שחזרת לכאן. חזרת, אבל לא האמנתי שעבר הכאב ונשכח. כאב מפרק... וניסיתי לחשוב על מה את באמת מדברת עכשיו, ממה היית רוצה להיפרד. מה את מנסה לגדוע כך, באחת... ואיני בטוחה שהאישיו הוא רק פרידה קונקרטית מ"הפורום". משערת שאת יכולה לדעת יותר באיזה נושא מורכב וסבוך אחר מדובר. לדעתי, בהקשר לפורום (כמטאפורה, אפילו), אם תמשיכי, למשל, להציץ כאן ולהיות מעורבת אבל תמנעי מעצמך לכתוב (ז"א גם תרגישי בפיתוי וגם באיפוק והחסימה), ייתכן שתחושי בקנאה גדולה עוד יותר. כלומר, אולי זו אינה דרך יעילה לווסת, להשיג שליטה? וחשבתי גם על ההפרדה הטכנית וחשיבותה, ואח"כ, הו הו, על ההפרדה הרגשית שבפנים... המממ... אם את מרגישה שלהיות כאן עבורך זה כמו לשחק באש אז... רציתי גם לשלוח לך קישור לעץ מלפני שלוש שנים בו שוחחנו על קנאה בפורום. (הא, איזה מן דבר זה הקנאה - את לוקחת רק חלק, מפרידה אותו מהחבילה השלמה, ועליו מצביעה...) - מקווה שמעט השתנה מאז, ובכל אופן, http://www.doctors.co.il/forum-6/message-605754#message-605754 ואת יודעת, אני קוראת את דברייך, מדברת אל חלקים בך, לכל אחד מהם קראת בשם של חברת פורום (זו דרכי לראות את הדברים), ויש חלקים שבפועל ולמראית עין תקשרת איתם יותר, ויש כאלה שפחות (כשאולי בפנים היה הרבה), ואולי יש חלקים שקנאת בהם, שהשתגעו-אבל-פחות-בנימוס, ואולי יש חלקים שזעמת עליהם, על הפגנת חולשתם, על הפלת כובד משקלם. ויש כאלה שריחמת עליהם וחמלת. וגם אולי את מחפשת שלום בין החלקים, ושלא ירגיש מי מהם קיפוח. שיהיו שבעים יחסית. זה גם ההוא. ואולי, בכלל מה שצריך הוא שהחלקים הנזקקים והחלשים יורשו להישען על אלה החזקים יותר, שבך עצמך. להיעטף. ושוב לגבי ה"פורום" - אמנם יש לנו נטייה לפתוח את קרבינו האינטימיים כאן באינטרנט הוירטואלי המתעתע הזה, בכלל לא בטוח שזה בדיוק נכון תמיד... וכן, המידה, המידה... הא... כמה קל לומר... וכמה קל לומר שהטוב הוא חלקי ומוגבל ויש לקבלו כך... מקווה בכל לבי שתוכלי לשמור על עצמך, ושתהיינה הבנות והפנמות, נושאת תפילתי לך, סוריקטה

אני קצת בהלם אין לי ממש מילים לתאר מה מרגיש לי רוצה להגיד לך בבקשה תשארי לא רוצה ללחוץ הדמעות יורדות בלי שליטה ההודעה שלך כואבת אין לי ממש מילים , סליחה, אולי אצליח יותר אח"כ נגעת, ולא רק במשהו. פשוט נגעת. :( שיר

ילדה אשה יקרה, מה קורה???? לא פשוט להוציא אותי משלוותי האפתית ובטח שסימני הבעה אני מציבה רק במצבים נדירים וזה מעיד בעיקר על התדהמה שלי שקורה פה דבר לא אפשרי וכואב מאוד עבורי ועבור כל החברים האחרים. לפני שאני אביא את רשימת הטענות הנגדיות שלי אני פשוט מבקשת ממך להשאר כי רק הרעיון מוליד בי עצבות גדולה וכבר הרבה זמן לא הרגשתי עצב ובעצם כלום. אני מכבדת את את הצורך שלך לקחת מרחק לזמן מה, אבל בטח לא להעלם. ושזה יהיה בעיקר מהסיבות הנכונות. את הבאת נושא כ"כ חשוב שבטח מעסיק את כולם.וגם אותי. להיות מטופלת ולפגוש גם את כל המטופלים האחרים. זה באמת הזוי משום שאת יכולה כאילו לבחור אם להאזין מבעד לדלת מה קורה ב'טיפולים האחרים, ויכולה גם שלא. ואת יודעת שהם שם אבל לא תמיד יודעת מה נאמר. כאילו קשר טיפולי הופך להיות עם קירות שקופים. משהו ששובר את האשליה של הבלעדיות על הקשר עם המטפל בקליניקה, ולכן כמו שהיטבת לתאר זה באמת כמו לחלוק הורות עם עוד הרבה אחיות. ואז הגידול של כל אחת הוא אחר כי כל אחת היא אחרת. אבל בכל זאת ילדה אשה אני לא הבנתי למה את מתכוונת שהגדרת איזו קבוצת אחיות 'מיוחסות' שאת לא נמנת עם שורותיה משום שלפי איך שאני תפסתי את ה'תא המשפחתי' הזה את כל הזמן היית שייכת ל'קבוצה' הזו. גם בקשר המיוחד עם אודי וגם בתמיכה הנורא גדולה של כולם. את כ"כ אהובה ורצויה ומענינת ומביאה פאן כ"כ משמעותי בפורום. ההתלבטויות שלך, הספקות שלך שמובעים בכתיבה הכנה, הנקיה והמדויקת שלך נוגעים כ"כ עמוק ומעוררים המון הזדהות. כמעט כל מה שאת כותבת מעורר בי משהו אבל בגלל שאני מושבתת רגשית בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי בלי יכולת באמת לתקשר עם הסביבה ולכן לחשוש להגיב כי מרגישה שכל דבר שאעשה יהיה טעות גדולה ויזיק. שאין לי כבר מילים. ובלי קשר להודעות שאת כותבת התגובות שלך כ"כ מרגשות, מלאות תבונה, נדיבות ורגישות. מרגישים שזה בא ממקום כ"כ אמיתי. את היית חסרה פה מאוד בתקופה האחרונה ועלית לי בראש כמה פעמים מה באמת קורה אתך. אבל אני גם מבינה מאוד על מה את מדברת כשכל האהבה והתמיכה הזו לא באמת מספיקים. אני אולי מדברת מכיוון אנוכי- אבל ההעלמות שלך תהיה ממש אובדן. אז בבקשה ילדה אשה- רחמי על ילדי הגן. אבל אני גם אסייג את זה- כי אם זה מסיבות אחרות ואת מרגישה שזה יכול לערער לך משהו אז אני מבינה. אבל גם אז אהיה מאוד אבלה. ילדה אשה- מקווה מאוד שזו לא שיחתנו האחרונה. בבקשה השארי. הבית לא יהיה אותו בית בלעדייך. התרומה שלך ע-נ-ק-י-ת! (ואני לא טיפוס של סימני קריאה...) ( ) ( ( ( ) |: | |: | |: | 9 |: | 999 |: | 99999 |: | 9999999 |: | 999999999 |: | 99999999999 | 9999999999999 9999999999999999 : 99999999999999999999 * | | | | {*} {*} | . . | | |\||\||\||\ | |\|\ ||| ^^^^^ ::::::::::::::::::::::::::::::: ^^^^^^^^^^

היי שוב ילדה אשה, את יודעת, חשבתי שוב על דברייך בנושא 'קנאת האחיות'- שכפי שראית נגע ממש לכולם. הוצאת איזה שד קטן מהבקבוק. אבל חשבתי גם שיש משהו נורא יחודי בפורום הזה- יש גם מין אבא אופטימלי כזה שנותן תחושת החזקה ואמפתיה והבנה ויציבות שממש מתחשק לך שיחתום עבורך על מסמכי אימוץ- אבל יש גם כותבות איכותיות באופן מיוחד. לפני שהפצעתי פה לראשונה כ"כ התפעלתי מכולכן שממש פחדתי אפילו לנסות ולהשתלב. כל אחת מצליחה לברוא פה עולם שלם יחודי לה ולצייר אותו ממש במילים. אני קוראת כל אחת ולפעמים מתקשה להאמין שכל האוסף היהלומי הזה מרוכז במקום אחד. מין שילוב כזה נדיר מבחינה אנושית. אז מה שהתחלתי להגיד לעצמי זה שאני גאה להשתייך לאוסף האיכותי הזה. מין גאוות יחידה. לא רק של הסבל אלא גם של היכולות הגבוהות של כולן. ולמדתי מכל אחת פה כ"כ הרבה. והרבה מאוד ממך ילדה אשה. אז שוב סליחה על הניג'וס כנראה באמת קשה לי להפרד, חיבתי והערכתי הרבה והעמוקה אליך, שמחה שפגשתי בך נ.ב- זה היה אמור להיות בית שלם בהודעה הקודמת- אבל כנראה שרק סוריקטה יודעת איך עושים את הקסמים האלה רפאים

ילדה... אפתח בכך, שכל בחירה שלך מתקבלת בהבנה; לא בקלות, לא בשמחה ולא כמשהו שאפשר פשוט להחליק הלאה. אבל גם הזכות לחזור בך שמורה לך. אני בהחלט מקווה שאת יודעת את זה. בתור מישהי שקנאית מאוד לפרטיות שלה, אני בהחלט מבינה את החשש שלך מלחשוף יותר מדי - על עצמך ו/או על אחרים. אבל יודעת גם, שאנחנו פה (ואני מרשה לעצמי לכתוב בלשון רבים הפעם) לא מנסים להציץ מעבר לכתף של אף-אחד. מה שמוכנים לחלוק, מתקבל בברכה. וקשה לי... קשה לי עם ה"יותר" שבדברייך. לא קושי ברמה האישית; אני בהחלט לא חושבת שאני יותר משהו ממישהו/י. אני יודעת שאני לא. קשה לי עם זה, שעבורך זה כך. אני יודעת, שכל אחת מאיתנו פה "זכתה" בתיק משלה. ואין יותר או פחות. יש רק אחר. לא משהו מדיד בסולם של טוב-רע או יותר-פחות. ואם תוכלי לקחת את זה, אני יודעת שתרמתי משהו. ו... מתנצלת שלא מאריכה עוד בדברים. דווקא היום הבטן מציקה לי כל היום. חיכיתי עם התגובה עד עכשיו, משום שציפיתי שהזמן ומשככי כאבים ירגיעו קצת את העסק... עוד ציפיה שהתרסקה. ובכל מקרה, אני באמת מקווה שהפרידה תהיה זמנית ותהפוך להיות רק פסק זמן. אבל, כאמור, מקבלת בהבנה (ולא בקלות) אם זה לא כך. היי בטוב, שלך, TM.

כשקראתי את המילים, 'אני שהייתי.. ילדה אישה' החלו הדמעות לעלות בתוכי.. אוי.. יש בי כל כך הרבה לאמר לך.. איפה אתחיל? קודם כל, היית ותהיי ילדה ואישה, זה הקסם שבך, זה המקום שלמדתי ממך שזה בסדר לקיים את האמביוולנטיות התמידית הזאת שבי... תמיד במילותיך, יחד עם כל הבלבול והתהייה, התהומית הזאת... הרגשתי הרבה רוך בך ואני מאמינה שמה ששלחתי לך חזרה היה שיקוף מוחלט... עצוב לי שאת הולכת.. גמני צריכה וצריכה כל הזמן.. ואף פעם לא מספיק... מהרהרהת במחשבות אלו בימים האחרונים... נמצאת בסערה אך שותקת בה... ואני לא רוצה שתלכי.. אבל מנסיון, לתת את המרחב האישי זה הדבר הכי חשוב בחברות... למרות שאני תוהה ביני לבין עצמי עד כמה המשאלה הזאת, שילחמו עליך.. קיימת בך עכשיו.. לפחות לפני את הולכת לנו ככה פתאום..... :( אין לי כח לחכות לסוף אני רוצה לשחרר אליך חיבוק, אח"כ אחבק שוב.. בעצם... מדברת איתך גם במגע.... במבט עיניים.. כמו שאני אוהבת... נראה לי כי יש לך עכשיו מבט עצוב.... (עוד שיקוף?) נכון, זה קשה עד לכדי טירוף, להרגיש בתמידיות את זה שאנחנו לא מקבלים מספיק את מה שאנחנו צריכים.. זה בכי קיומי.. יקירתי, ילדה אישה... (((נשימה עמוקה..)))) כל כך איתך.. מרגישה כמוך לגמרי בנושא הזה, מתוסכלת, כאובה, פוגעת ופוגעת (בי) ועצובה.. היי שלום, שמרי על עצמך... נסי לתת לעצמך את התרופה הבסיסית לפתרון הרבה בעיות... אהבה עצמית.. הערכה עצמית.. (גמני מנסה..:) ) איתך אשאר, בזכרוני לא תעלמי, היית ועדיין תהיי (כמעט כתבתי את שמי האמיתי.. הוא כ"כ יפה, חבל..) ~נילי~

http://www.youtube.com/watch?v=Iijklrtljnw&feature=related תבכי ילדה.. תבכי.. (לכל מי שרוצה לבכות יחד איתי.. ולא צריך סיבה.. למרות שיש.. לכל אחד ושלו.. :'( ) אהבה.. שוב ~נילי~..

ילדה אישה אהובה, את כל טווח הרגשות שאת מתארת: הצורך האין סופי המכאיב והצד הנגדי שלו חוסר הרצון וריקנות, הקנאה הכעס והאהבה, מוכרים ומובנים, גם החשש שלך לחשוף יותר מידי, מצד שני, הפורום מהווה הזדמנות "להפגש" (אני שונאת את המילה הזו) עם הרגשות האלו. לעשות סימולציה בממד הוירטואלי אימון למציאות. מה את אומרת? (את לא צריכה להתייחס לכותרת, לא נעלבתי)

גם אותי תפסת בהפתעה. מנסה בכל כוחי לקרוא בין השורות, לנסות להבין אותך. לדמיין מה קורה שם אצלך. מה את רוצה ומה את צריכה עכשיו. שומעת שקשה. קשה כאן. קשה בכלל. כואב לי לשמוע. רוצה לכתוב לך "אוהבת" אבל הפעם בפונט 80 , מין כזה אוהבת שמגיע עם זיקוקי דינור, ועם מטוסים נושאי מסרים בומבסטיים. מחפשת סיבה, מחפשת בעצמי את האשמה. אולי אם לא הייתי כותבת לך בפונט קטן כל כך שהתגעגעתי זה היה נשמע אחרת. אולי אם הייתי יותר משתדלת להבין. אולי אם הייתי יותר מתאמצת למצוא כוחות ולהגיב. אולי אם הייתי אומרת יותר – אוהבת. אוהבת. אוהבת. מאד מאד. כתבת לי פעם "מקווה שהדברים יתחילו לזוז לכיוון הרצוי. מתחשק לי פתאום להיות מן מרי פופינס כזו שבהקשת אצבעות יכולה להזיז דברים לאן שרוצים וצריכים." ואולי את התחלת את דיאלוג האגדות בינינו, את הקסום והבלתי אפשרי שנהיה אפשרי. (ביחד?) ואני כל כך רוצה לומר לך שהצלחת פעמים רבות להיות המרי פופינס הזו, עם תיק עמוס בכל טוב ומטרייה מעופפת הפתעת אותי בכל פעם מחדש. וכמה דמיינתי אותך שם בים ביום ההולדת, אותה מרי פופינס לוקחת חופש מתפקידה וחוגגת את הילדות ואת הבגרות, מפקירה את עצמה לחברות ולשמש הקופחת. וכמה שרתי איתך בלב את "כן היה זה לא טוב היה רע לתפארת...אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת". עברנו הרבה ביחד. יקרה... יש בך אהבה יש אליך אהבה. מקווה שקרקעית הבור הזה לאט לאט תראה יותר ויותר קרובה. כי יש תחתית לבור, ולא חייבים להשאב או להתרסק. אפשר להיות איתך. כמובן שמאד הייתי רוצה שתשני את דעתך... שתחשבי עוד קצת... אבל גם אם אכן פרידה, אז חשוב לי לציין תודה גדולה על כך שלא בחרת להתפוגג אל החלל הוירטואלי ובאת להפרד והשקעת כל כך ונתת מתנה לכל אחד ואחת. זה חשוב לי מאד, אני מהזן הנמנע מפרידות, לא יודעת להפרד מאנשים, פרידות הן תמיד בלתי מדוברות בלתי אפשריות. ותודה שאת קצת יותר מקלה את הקושי. אוי אין לי מילים. את כל כך יקרה. אעצור כאן. רואה כבר את הים של ההודעות שמחכה לך. משהו מזה מגיע אליך? הכעס? האהבה? הצורך בך? אני בטוחה שכן. מקווה שאנחנו לא מקשות עלייך יותר מדי. לא קל.... שלך ואיתך במחשבות. בשירים. באגדות אוהבת מאד מאד גלי

ילדה מקסימה שכמותך!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא, אני חושבת שלא התחרפנת בכלל, חושבת שפשוט את נותנת לילדה סוף סוף גם כן להשחיל איזו מילה...ולא רק לאשה, לבוגרת שבך.. ילדה מתוקה ,כל כך שמחה לשמוע את שמרגישה הילדה שבך....כל כך טבעי,אנושי,להרגיש כך...כל כך מזדהה עם רגשות הקנאה..האשמה ועוד רגשות שתיארת כל כך חזק..לא יודעת אם יש קשר..גם אני "עקרבית" אם אינני טועה יום הולדתך חל ב 5 לנובמבר..שלי ב 7 לנובמבר..לא יודעת אם יש איזשהו קשר...מרגישה הזדהות מאוד גדולה עם הרגשות שתיארת בכזו עוצמה מטלטלת.. ..גם אני כל כך רוצה שאודי יאהב הכי ! אותי!!! ורוצה להיות מקובלת,רצויה, אהובה על ידי כולכן.. ילדה יפה שכמותך,את כל כך אמיצה !!!!!!לכתוב כאן את שכתבת... כל כך אוהבת לקרוא אותך ,יש בך כל כך הרבה אהבה בלב...כל כך רגישה לעצמך ולאחרים ..זוכרת את כולם לא נותנת שיישכחו כאן אנשים..ונוגעת בכזה רוך ועדינות...כמו במכחול עדין,עדין..נוגע לא נוגע...יש בך כזה עומק..ראיה כל כך מיוחדת.. כל מה שכתבת לבמבי פצוע חקוקים בליבי כל כך עמוק...אלו היו נשיקות שלא אשכח לעולם... ילדה מתוקה,כל כך שמחה שנתת לילדה גם כן לומר את שמרגישה היא... הבוגרת שבי אומרת ...מכבדת כל החלטה שלך.... ...בפנים אני משתוללת...לא !!!!!!!!!!!לא רוצה לכבד החלטה זו שלך!!!!ממש לא !!!ומה איתנו ????? כך סתם פשוט לנטוש ???? ילדה אשה...רצונך זה כבודך (ואולי להיפך...) כתבתי מאוד מבולבל אני בסערת נפש...תעשי מה שנכון לך...כל כך מבקשת בבקשה,השארי כאן....כל כך צריכה אותך כאן לידי..בבקשה....

רוצה לפתוח ולומר לך : אל תעשי את זה! אבל יודעת שזה לא בדיוק מה שיעזור... וזו זכותך המלאה לעשות מה שטוב לך.. השאלה אם זה באמת משרת אותך? אם זה (הפסקת הכתיבה כאן והקשר עם כולנו) יגרום לך להרגיש יותר טוב - אז מעודדת אותך לעשות זאת. הבעיה שאני לא חושבת (וזו רק דעתי) שהימנעות עוזרת בחיים כי אולי מונעת כמה מקרים של תחושת דחיה אבל גם מונעת תחושת קבלה, הערכה, הרגשת נאהבות והרגשה שאת חיונית ותורמת. וזה מה שאת!! זה יהיה הפסד גדול לכל הצדדים שתיעלמי לנו פתאום. ונכון שמעולם לא התכתבנו באופן ישיר אבל תמיד נגעת בי בכתיבתך (כשהייתי כשירה לקרוא..). ואף בהודעת הפרידה שלך את מוכיחה הרבה רגישות ויכולת אבחנה וקריאה של מעבר לשורות - (נתת לכל אחת תכונה דומיננטית שלה בפורום ). מדהים שאני הייתי זאת שקינאה בך... שבאת כחדשה (בכינוי הנוכחי שלך) וכבר הסתגלת ורכשת לך מקום של הערכה אצל אודי ותקשורת עם כולן .ואולי כולנו בעצם חושבים שהאחרים יותר שייכים ויותר מצליחים מאיתנו? אז בתקווה שתשני את דעתך...(: ובאמת --- בהצלחה בכל מה שתחליטי ותעשי. שלך, מיקה

גמאני כאן. באתי קצת לשבת על ידך.. זוכרת כמה פעמים את עשית זאת בשבילי כאן? ראית כמה האהבה הפרחת בעץ הזה אלייך ?.. היית מאמינה ?.. נורא בא לי לבקש ממך שתקחי את זה איתך , שתתני לזה ((((המון משקל )))) לפני שאת רק נעלמת. מקווה לראות אותך כאן. את חשובה ויקרה מאוד .. מחבקת אותך. שרית

אין לי מילים. מתרגשת כל כך לקרוא את ההודעות (קראתי כמה וכמה פעמים).כולכם מדהימים כל כך. קיבלתי כל כך הרבה אהבה והתייחסות ומחשבות חכמות. הופתעתי להתייחסות הנרחבת לקנאה - שהייתה נקודה אחת במילותי.לא הרגשתי שהיא הסיבה העיקרית. אבל מי יודע? ואכן אני מניחה שאם בטיפול שלי הייתי רואה מטופלות נוספות של הפסיכולוג שלי מקבלות ממנו מילים ורוך זה היה מחרפן אותי. וגם לגבי החשיפה, אני יודעת שאף אחד לא דורש אותה ממני, אבל מרגישה שזה נדרש לי כדי להיות במלואי ומכיון שלא יכולה אז צריכה להיפרד מהניק. מפתה מאד (מאד מאד) להישאר עם אנשים מקסימים כמוכם. אבל אני חייבת ללכת. כנראה כפי שנכתב כאן אני מנסה להתנתק לא רק מהפורום אלא מחלק מסוים מעולמי. וכן זהו כנראה צורך משמעותי לי. אשתדל לא להציץ יותר לפחות לזמן מה. תודה מקרב לב על הכל. ובאמת אתגעגע ואחשוב על כולכם. והלואי שהייתי יכולה להיות כאן באהבה י.

היי, (אם את עוד כאן) כתבתי לך שיר קטן, לא מיודעמה, לא דווקא עליך ובטח לא תסכימי עם השורה האחרונה, אבל בהחלט נכתב בהשראתך. הפורום כמדורת השבט העכשוית - מפגש של מן שיתוף ואחווה נשית, יש אפילו מנהיג או זקן חכם. זו החוויה שהייתה לי ממך ומהודעת הפרידה שלך. חשבון נפש על ההשתתפות בפורום של בריאות הנפש למה אני עושה את זה מה אני מחפשת אהבה? תשומת לב? כאב? הלקאה עצמית? הייתי אני אני ועצמי מעגל סגור בהחלט נסיונות פריצה סבירים דרך האינטרנט ואז שאלתי את עצמי בחקירה צולבת שמתי את עצמי על המוקד ולא רצה למות האש לא רצתה לבעור נשארתי עצובה לפני השער הסגור היום פנה מחוץ למעגל זחלתי פנימה עדיף היה לשתוק

יש לי בעית עצבים קשה במצבים מסוימים כאשר אני מול המחשב ולא מתחלף לי סרגל השפה...אחרי 4 פעמים אני נתקף זעם קשה ונותן אגרופים לשולחן ,ומעיף את המחשב וככה אם אני צריך להכניס חוט במחט,שלא מצליח להכיניס בחור...אני משתולל מזעם וזורק את הכול ....וככה אם מישהו מאחורי יושב ודופק בנעליו על כיסאי...ואני מבקש פעם פעמיים להפסיק ,ואם לא הועיל...אני קם ומכניס לו אגרוף לעומת אלו אם אתחלק על בננה,או מישהו יכה אותי.....יהיה לי כעס פנימי ,אבל לא בעוצמת הזעם שבמקרים שלמעלה (מחט וחוט,מחשב ,תיקתוק בכיסא) אני לוקח ליתיום,ואני עם הפרעת אישיות גבולית,וקשב וריכוז מה זה הזעם הזה, מאיפה זה בא,ולמה הליתיום לא עוזר כאן

הי אודי, אני נתלית כאן כי לא בא לי לפתוח הודעה חדשה. רציתי לכתוב לך שבעץ הישן שלי למטה פספסת הודעה. היא לא קריטית- שלחתי לך שיר. רציתי גם אני. מעבר לזה, אני עייפה היום באופן נוראי. יש המון המון עבודה ואני עייפה מכדי לעבוד. אולי כדאי שאלך לישון מוקדם הערב. בא לי לומר משהו... אני סתם הולכת מסביב ומדברת דיבורי קצוות כי אני לא מצליחה להגיד את זה. אני לא בטוחה שאני רוצה תגובות. למרות שאני יודעת שלא אוכל להשאר פה לבד בלעדיהן. אולי לכן נתליתי בברכת אמצע השבוע שלך. הייתי בטיפול שינים היום.. (הנה עוד סיפור). לפני כמה שבועות הרגו לי את השן והוציאו את השורש, כך שלא ארגיש דבר. היום שייפו אותה עד שנעשתה קטנטנה, כמעט לא מורגשת, והלבישו עליה מבנה מלאכותי. לא מבינה מה כתר בזה.. כואב לי הלב על השן המסכנה. מנוונת, מרוטשת, מעוותת, ואפילו להרגיש כמו שצריך היא לא יכולה. החניכיים סביבה בוכות את כאבה, גובות ממני את עלבונה. זו אשמתי... לו הייתי מרגישה בזמן את הסתימה הנשחקת, היא לא הייתה נשברת. הייתי מצילה אותה בזמן. אבל פספסתי כאב, כנראה. לא הרגשתי. מרגישה שהושחטתי, כשהושחטה השן שלי. שמשהו בי פגום. תמיד השיניים שלי היו תפארתי. לבנות וישרות, ופתאום אחת חסרה. קטנה ומוחבאת. מכוערת ומשפילה מכדי שיראו אותה בגלוי. כמו דוריאן גריי. ואני חשבתי שאם אשב ליד הצמח החולה במשרד ואלחש לו שלא ימות,(הנה סיפור נוסף) אציל כך גם אותה. במשרד שלי עומד עציץ גדול וחולה. קמחון אני חושבת. פטרייה אכזרית; כל עלה חדש, כל פרח תינוק- מיד נעטף בנבגיה ונאכל על ידם. לא מצליח להתפתח או להתרומם. עצוב ומייאש... הייתי מנקה את העלים אחת לכמה ימים בסמרטוט יבש, כדי לא לספק לפטרייה מים, משקה רק מלמטה, כדי לא לחלחל פטריה לשורשים.. זה לא עבד.. הפטריה התפשטה כמו סרטן.. ישבתי ליד הצמח באחד הערבים והייתי מיואשת. הסתכלתי עליו מקרוב, על העלים המכוסים בנבגיה הקמחיים. הרגשתי שאת המחלה הזו לא אצליח להביס. ושאם את הצמח לא אצליח להבריא, זה בטח סימן גם לאמא שלי. בזכות עצה של מנהל פורום אחר, ניקיתי את העלים בסבון כלים. שבועיים אחרי- הפטריה נחלשה וכמעט ולא קיימת.. הצמח מצמיח עלים חדשים וירקרקים, עדינים ושבריריים, מצליח לפתוח אותם ולהתפתח.. הוא עוד חלש ולא יפה במיוחד עדיין, אבל הוא מבריא. אמא שלי היום קיבלה בשורות לא טובות. הסרטן חזר לריאות.

היי לילך, מאחלת לאמא רפואה שלמה. ולך - המונים של כח ואמונה , מחזיקה אצבעות . שרית

אם כך אני מרגישה כשהשן בוגדת (או כשאני בוגדת בה), מה יקרה כשגם אני אחלה..? איך לא ארים ידיים מיד כשלי זה יקרה? כשזו לא תהיה רק שן. אני יודעת ש"לאט-לאט".. אני יודעת. לא בלחץ לא בחרדת מוות כמו הפעם שעברה. לא יודעת מה אני מרגישה. אנשים סביבי שואלים פה ושם אם אני מרגישה בסדר, אומרים שאני נראית חיוורת או חולה, ואני מנסה לטשטש את הפנייה האישית הזו ולחייך אז אני אומרת שאני מרגישה בסדר, שככה אני תמיד נראית- חולה וחיוורת. הם מחייכים והולכים, והחיוך (שלי) נופל למטה. כן.. לעבוד כבר לא יצא לי היום.. מוטב שאלך לישון.. ליל מנוחה לילך

אני אתך. מקווה בשבילכם רק לטוב. רפאים

לילך יקרה, אין לי מילים רבות. נושאים כה אינטימיים. אשלח לך, לכן, משאלה של תקווה. לחיים ולאיכות חיים. ובאשר לחרדותייך ('מה יהיה כשאחלה') - חשבתי על כך שמה שאולי יכול לעזור במצבים מסוימים להחזיק תקווה ולא ליפול לייאוש מוחלט היא היכולת להיעזר. לאפשר לעצמך להיות חלשה, להשתמש במעגלי תמיכה, לוותר קצת על שליטה, לתת לטפל בך ולא לקחת את כל האחריות על כתפייך לבד. אנשים נרתמים לעזרה, גם להם זה טוב, להרגיש משמעותיים. וככה אומרים - להיות תלויה, במידה, זה סוג של חוזק. ועצמאות וצניעות. ואולי אם, דווקא וגם למרות הפחד להתאכזב, תודי בפני אנשים בעולם האמיתי שקשה לך עכשיו, תגלי שזה דווקא מחזק ומבריא אותך. את הנפש שלך. הכוונה לאנשים מחוץ לעולם הטיפול או הפורום, ולאלו שאין להם כבר רקורד היסטורי של מאכזבים סדרתיים. כנראה ש ל-לשמוע את עצמך באוזנייך שלך אומרת זאת בגלוי, עוד לפני התגובות החיצוניות, יש אפקט משמעותי. לניסיון עצמו. שלך, סוריקטה

אודי, רפאים, סוריקטה ושרית הרבה תודה על שהתקרבתן קצת ובאתן לשבת איתי.. הייתי זקוקה לחברה נעימה כמו שלכן (סלח לי, אודי, על ה-ן הסופית..צירפתי אותך למעגל הבנות) אומר את ה"יהיה בסדר" המוכר והלפעמים טוב.. בנתיים בסדר.. ליל מנוחה, לילך

כתבתי עכשיו הודעה שלמה שנמחקה לפתע פתאום אז אנסה לשכתב אותה שוב::: אקדים בהתנצלות שקצת נעלמתי לאחרונה - לא בדיוק כאן.. ממעטת לכתוב וכמעט ולא מצליחה להתרכז כדי לקרוא... אז נעלמתי אבל לא נעלמת ממחשבותיי.. להיפך חושבת עלייך די הרבה וגם.. דואגת.. אם כי קשה "לדאוג לך" גם כי את מצטיירת (לפחות בעיניי) כמעין wonderwoman כזאת עוצמתית ו"לא זקוקה לאף אחד" -כמו שכתבת לאודי בתשובה שכותרתה: "לא צריכה אבל".. אז אולי את מעדיפה להתעסק באינטלקטואליזציה וזה מצויין אם זה מה שעוזר לך (מנגנון הגנה לא רע.. מוכר לי מקרוב..) ואכן שמתי לב שלא הזכרת איזשהו רגש כמו פחד/עצב/ אולי רק באופן מאד סמוי ..כעס??? כלפי המטפלת? איך היא תדע איך לעזור לך ולהיות איתך כמו שאת צריכה אם את לא משתפת אותה בדבר כל כך משמעותי כמו הניתוח.. ("והיא אפילו לא יודעת"...- למה??) הרי זה תפקידה להיות שם בשבילך במיוחד בתקופה כל כך עמוסה. האם זה נובע מכך שאת מרגישה צורך לגונן עליה?? את חוששת שהיא לא תעמוד בזה ? זו לא פעם ראשונה שנדמה מדברייך שיש אצלכן היפוך תפקידים.. טימי, אז זכאית לקבל את כל העזרה והתמיכה האפשריות ובטח מהאנשים הקרובים לך ואפשרי להם לתת לך אותה. בבקשה? וגם כאן... מאודי ומכולנו.. כמובן שזו החלטה שלך ורצונך - כבודך. המון הצלחה, שיעבור בקלות. מכל הלב, מיקה

מזדהה לחלוטין עם חוסר הריכוז שלך, שמקשה על הקריאה... אני לא יודעת מה תפקידה של המטפלת, אבל היא לא תהיה. חודש. או אם לדייק כמו שהיא רוצה, אז "רק" 4 שבועות. ממש הבדל משמעותי, לא? אז למה היא צריכה לדעת מה צפוי להתרחש בזמן הזה?! היא כבר טרחה להמיר את הזמן הזה, לפגישות שלא תתקיימנה - 16 פגישות (אנחנו נפגשות 4 פעמים בשבוע). אז כן, בכוונה אני מנסה לארגן את הניתוח כך, שהוא ייצא במועד שבו היא לא תהיה בארץ... יהיה לי הרבה זמן פנוי להקדיש לזה. בלעדיה. לחלוטין. וזה ממש לא נובע ממקום של לנסות לגונן עליה הפעם - אני בטוחה שהיא תסתדר היטב בחו"ל בחודש הזה (סליחה, 4 שבועות!), גם בלי ניסיון שלי לגונן עליה. אני רק לא רואה שהיא מטרידה את עצמה בשאלה אם אני אעמוד בזה... היא טוענת שכן, ושהיא רוצה לדבר על זה. אז מה?! אני לא רוצה לשתף איתה פעולה; נראה לי מיותר בעליל לטחון מים. כבר כתבתי פה בעבר... אני בעד הרעיון שמטפלים חייבים - לעצמם, למשפחתם ולמטופלים שלהם - לצאת לחופשות מדי פעם, אבל לפרקי זמן שפויים. חודש זה לא ממש פרק זמן שפוי. ונראה לי, שאני לא היחידה שחושבת כך בקרב המטופלים... ונראה לי גם, שבתור אלה שמכלכלים את החופשות האלה, אף פעם לא שואלים לדעתנו :)

אודי יקר , יקר מאוד .. תודה שאתה פה בשבילי. ולא מעט זמן.. תמיד בסבלנות , תמיד באכפתיות , מביא איתך אליי קול שנותן כח .. תקווה ואמונה מחדש.. מרגישה מאוד כואבת. בבפנים זה מרגיש עזובה . נטושה . שוב לא בטוחה . קראתי אותך כבר באותו יום שענית לי .. קראתי את ההזמנה לבוא לשתף, אני רוצה , רציתי , אבל זה עוד קשה .. לאט לאט... ? אתה מסכים להיות פה בקצב שלי ? רוצה להצליח .. הכל עוד תקוע , חנוק , למילים אין עוד קול ,המילים מלכלכות , צריכה שתהייה פה על יד , שתגיד לי שאפשר לשמוע אותן ? אותי ? אני מפחדת מהן, אני מפחדת מעצמי , אני מרגישה שהפגיעה של אבא בי היא כמו ככ ארסנית .. כל הארס שלו מתפשט היום על כולי שעולים בתוכי הזכרונות. היום אחרי 4 שנים של טיפול אני מרגישה שאני הכי הכי קרובה לפצעים הפתוחים שלי , הכי קרובה לכאב האמיתי שלי , והארס שהזה שהוא החדיר אליי כשנגע בי .. ונבלע בי הוא הארס שבולע אותי היום לתוכו מחדש. כשעולים הזכרונות. בשבועות האחרונים אני טובעת עמוק בשיחזורים בחדר הטיפול, בזכרונות, בלילות לא פשוטים , וזה לא קל.. הייתי רוצה לדבר על הדברים גם שם.. אבל זה ככ מאיים בי. זה הפרדוקס הכי אכזרי בפגיעה ? שדווקא מקום שמרגיש בטוח ומוגן להביא את הדברים, דווקא הידיעה שיש מישו מיטיב על יד שרוצה ללות ולהיות , דווקא אז המקום הזה הופך להכי מאיים ? מי ששמר הוא מי שפגע .. וקשה לי ככ לצאת מהסיבוב המעגלי הזה. אני מרגישה בימים האחרונים שכשזכרונות מציפים אותי אני פשוט מתעייפת ככ , כאילו מנסה להרדים אותם שוב בתוכי .. זה קשה .. כמעט ולא מצליח , אני במקום רק להרדם עם זה בי , אני שוב שוקעת בבולימיה מחדש.. לא באמת טועמת את מה שמכניסה לפה , זה מעין טקס בימים האחרונים בו אני מוציאה אותו= את האוכל מתוכי . בשנה האחרונה נרגעו ההקאות . והנה זה שוב חזר . העוצמות האלה משתלטות . אני נשמעת חולנית נכון? אני הולכת לאיבוד אודי, היער נראה ככ אפל .. ככ מפחיד .. עד שזה מרגיש שלעולם לא אוכל לצאת משם.. שלעולם לא תמצא הדרך ואהיה בטוחה עוד. תהייה איתי פה . עד שהגל הזה ישכוך מעט. תעזור לי ? בכז , תודה. לך ולחברים שתומכים. תודה סוריקטה, ילדה , אליס ..על המילים החמות . שרית

רציתי לדעת עד כמה יעל הטיפול בנורופידבק לקשב וריכוז וטיקים

שלום רב לך שימחה ראי תשובתי הקודמת בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

לד"ר גליקסמן שלום ביתי בת 8 עם בעית קשב וריכוז וטיקים, הנורולוג שלח אותה לביופידבק, אך הבנתי שבטיקים ניתן לרפא רק בנורופידבק,לילדה ישadd, אני מקרית גת באיזור הדרום אין טיפול בנורופידבק רציתי לדעת היכן יש בדרום מקום מוסמך.תודה שמחה

שלום רב לך שימחה, ניתן לטפל באמצעות שיטת הביופידבק בבעיות קשב ורכוז כולל טיקים. השימוש בנוירופידבק במידת הצורך יכול להיות בשלב מאורח יותר. לצערי איני מכיר איש טיפול מוסמך עם הכשרה ונסיון מתאימים באיזור הדרום. אשמח לעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אפשר לחזור?

אני לא כל כך מבינה מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לבין מה שבתקופה האחרונה ממליצים על "פסיכולוג התנהגותי קוגניטיבי"וייתכן שאפילו ערבבתי מושגים. אני עוברת תקופה די קשה ובעבר נטלתי כדורים כגון רסיטל ומיניהם והפסקתי על דעת עצמי שכן אני מאמינה ששיחה עם פסיכולוג יותר תעזור לי. אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג באזור המרכז

בתי בת ה-18 נתגלה קרוהן שכרגע בשליטה לאחר תקופת שלשולים וכאבי בטן, בנוסף יש לה קושי להתמודד עם מבחנים, משימות וסובלת לפעמים מעצבנות ודכאון קל. האם תומלץ על טיפול בביו פידבק? אן אולי דימיון מודרך?

שלום רב לך, אכן ניתן לעזור לביתך באמצעות הטיפול בביופידבק . אשמח לקבל ולתת יותר פרטים . תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

שרית יקרה, טוב שאת כותבת ושכולם יכולים לראות ולשמוע גם את הילדה הקטנה אחרי ששנים כה רבות היא הייתה לבד בחושך , מגיע לה שיראו אותה וישמעו אותה, מגיע לה שיבכו איתה . אסור להתעלם ממה שקרה, לכולנו, לכל אחד ואחת באופן אישי אסור להתעלם (כי כולנו, כמאמר השיר, "כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה"). זה דבר נורא ואיום שקרה בחדרי חדרים בחושך, וחייבים להוציא את זה לאור השמש, החום שורף אבל גם מטהר. את מאוד אמיצה, אני מעריצה אותך על אומץ הלב. הלב הקרוע והשורף עכשיו. אני כואבת איתך, ואוהבת אותך. אני מעריכה אותך מאוד מאוד. וחושבת שבזכות אנשים כמוך שנלחמים ולא מוותרים, למרות הכאב הנורא, עולה ערכם של החיים. מבעד למילים ולכאב, אני מרגישה אותך נשמה טהורה, למרות שלפי מה שאת כותבת את לא מרגישה כך, חשוב לי שתדעי שאת כן. את צועדת בדרך הנכונה והקשה לניצחון, אני מאחלת לך שתצמחי מהכאב, ושיהיו לך ימים טובים ושמחים.

אליס יקרה מאוד, וואו , מה אומר ?! מילותיך מרגשות עד דמעות !!! עד כי באתי היום לכאן מספר פעמים כדי לקרוא אותך. תודה - על כל מה שכתבת , תודה - על הרצון להיות פה בשבילי . לראות אותי . להקשיב . לא להשתיק איתי ביחד את הכאב הנורא . אני מעריכה מאוד מאוד .. גרמת לי לחייך אליך מבעד למסך , תודה... שרית

שלום, בני בן 11 וסובל כחודשיים מטיקים קוליים. האם טיפול בביופידבק יכול לסייע? אגב, עברנו בירור נוירולוגי ולא מדובר בטורט. תודה.

שלום רב לך, לוצרך מתן תשובה אחראית ומקצועית אשמח לקבל יותר פרטים , למרות שלא אובחן טורט. מספר הנייד שלי הוא 0546670570 ודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי. המטפלת שלי עברה משבר משפחתי קשה לפני מספר חודשים, אח שלה התאבד:( היא לא מוכנה לשתף אותי במה שעובר עליה, ואני ממש במצוקה מזה. אני לאחרונה גם מרגישה שהטיפול תקוע. אולי זה בגלל זה? האם לדעתך מטפל צריך לשתף את מטופליו, כאשר הוא עובר משבר משמעותי מאוד בזמן הטיפול? האם אני צריכה, עם כל הכאב שבדבר, למצוא לי מטפל אחר? כל כך קשה לי שקשה לה, לא מצליחה למצוא את עצמי שם, מחפשת דרך... אודה לכל עזרה.

שלום, טיפול נמשך כ7חודשים. בתחילה נתן הרגשה טובה. בחודשיים האחרונים מטפל החל להיות אקטיבי.. ערך הצגות שונות:הציע שאפנה לעמותה אוקבוצת תמיכה/ נתן הערה מפקפקת ביכולתי/ניסה לעורר תגובה. אין ספק שהדבר הביא לתובנות. אבל למעשה כל מה שחשוב לי היה לפענח שזו הצגה .(אני רק רוצה שקט). התוצאה: טרטור נפשי הולך וגובר ,חרדה .לא שאבתי כח מהטיפול.(ההיפך). ברור שהמטפל כשל, מכיון ששתקתי קודם. ההתלבטות היא: מצד 1: המטפל מאד איכפתי. מצד 2: לא רוצה לנהל משא ומתן על גישה רכה . אם כבר אני אצל פסיכולוג. צר לי מאד לעזוב כי המטפל היה מאד אכפתי ואנושי.לא נראה לי שאמצא יותר אכפתיים ממנו. סימן ? נוסף:האם אוכל להתפתח על אמת בגישה אגריסיבית כזו? אף פעם לא רציתי שיחנכו אותי. אודה מאד מאד אם תתן כלים להחלטה.

היי אודי, בחוץ הכל כל כך פורח,אביבי..המוני שקדיות שלבשו את שמלת השבת שלהם ויצאו בריקוד של חג..ריקוד מסוחרר של ורוד ולבן..כן .. העולם נראה פורח..פריחה מושלגת... אני באיבוד..כאוס מוחלט..אבדון..חוסר אונים .. הפסיכואנליטיקאית שלי נסעה שוב..לשבועיים וחצי ! אין לי מושג איך מצליחים לשרוד..??? סוריקטה מקסימה שכמותך!!!!!!!! הצלחת לדייק עבורי את שאני מרגישה באופן שאפילו הביך אותי מעט.."ג'ונגל פראי..אימתני ..ושוב אכזבה..כאוס טוטלי..אבדון..חוסר אונים.."כל כך מדוייק! אודי,איך מצליחים לשרוד ??????????????????????????????????? אודי,המשימה הזו בכלל אפשרית ??????????

הבת שלי סובלת מטריכוטילומניה היא התחילה טיפול פסיכולוגי בנושא תלישת ריסים בנובמבר. וחוצמזה אני נותנת לה מאז תוסף מזון שניתן כניסוי לסובלים מטריכוטילומניה בניסוי ראשוני שקראתי עליו באינטרנט. התוסף הוא NAC (N acetyl L- cysteim התוצאה שאכן הריסים גדלים והיא כמעט שלא תולשת אותם.. אבל מאוד לא רוצה ללכת לפסיכולוגית ... זה ממש סוג של קרב.. מה לדעתך עלי לעשות בנושא? כבר אמרתי לפסיכולוגית שהיא לא רוצה להגיע.... תודה על העיצה להת' טלי

שלום רב, בננו בן ה-30 מגיב למקרים/ארועים לעתים בקיצוניות כגון: שתיית אלכוהול, עיסוק בספורט שגרם לו נכות (והוא ממשיך לעיתם לעסוק בו), קמצנות/חסכנות, המנעות מקשר זוגי קבוע (כאשר הקשר מתהדק וחיובי הוא מסיים אותו בטענה שהוא בחור "רע" ומגיע לה טוב יותר), אמש היה אירוע אחרון שהיה ארי ארוחה משפחתית ביחד עימו וחברתו בסיומו הוא ביקש להיפרד. לדעתנו הוא מזיק לעצמו גם בבריאותו הנפשית והגופנית - נודה להכוונה כיצד לפעול/לטפל במקרה כזה

כן בערך הכל כסף והרבה (עסקים באירופה) אהבה חברים חום הלך הכסף ואיתו הכל ביחד אני בחור צעיר 27 יודע להתגבר קטן עלי (באמת) רק שלא מוצא את הדרך אולי לא באמת מחפש בשביל מה לחפש? מרגיש כמו זקן שחי את הכל ומציאים לו לחזור מהתחלה האפשרות היחידה שאני קם זה כדי להגיע לנקודה יותר גבוהה מנקודת השיא שלי אני כותב עכשיו מהראש למחשב בלי סינון אז סלח לי מראש בכל אופן חשבתי על טיפול פיסכולגי אתה יודע כדי להבין איפה הבעיות שלי מתחילות ולנסות לתקן משם מלחיץ אותי מאוד לשבת מול פסיכולוג מהרבה סיבות להיפתח לבן אדם שאני לא מכיר (עדיף מימשהו שאני מכיר) לא יודע איך הוא יוכל לעזור לי אחרי הכל הוא רק מקשיב ולעצמי אני יודע להקשיב גם לבד וטיפול לא יודע לא נראה לי שיש טיפול לנפש (אי אפשר להגדיר נפש אז לטפל פה?) ד"ר אני מצטער שחפרתי לך (ותאמין לי שהתחשבתי בך:) אבל כנראה שעומס הדברים ובאמת עברתי בכל 27 שנות חיי דברים לא קלים אבל בשנה אחרונה זוהי שרשראת מקרים שגדולה עלי אף פעם לא נכנע שתהיה שבת מקסימה

אודי שלום,שאלתי האם אתה עושה פסיכואליזה?והיפנוזה? קצת רקע מהיר 2001 אנוריזמה בצרפת ניצלתי חודש וחצי של קומה .התעורתי באיכלוב לאחר שהושתל בי שאנט דברתי באופן כפייתי.נשלחתי ל"שיקום" ללוינשטיין עם כאבי תופת בשכמה הימנית "לא באת הנה להתפנק" צרחו עלי.לאיכותילשבת רק לשכב.באופן פרטי הזמנתי את דר אייזנברג ממרב"ם שמיד הורה להחזיר ותילאיכלוב לתקן את הלחץ בשאנט הניתוח ללא הרדמה. חזרתיהלכתי בסוף השבוע נפטרה אמי=תאומת נפשי.שבוע לאחר מכן נשלחתי הביתה עם כדור או 2 קומדין במקום זריקות קלסקן. כבר בדרך לבית לווינשטיין שמעתי את קולי מהדהד ויתר אנילא זוכרת שוב מרחפת מוצאת את עצמי ברעות אפזית מחוקה לאמדברת לאהולכת לא כותבת לא קוראת תינוקת מרטיבה הייתי אדריכלית עצמאית 4 עובדים תכננתי ל-2 קצוות ה.IQ .לאגף המפגר בנים ופנים,ומשרדי הייטק בקרית עתידים.כיום אני מחוקה לא עובדת לא מפרנסת תלויהבאנשים אטומים.מתפללת כל יום שלאאקום בבקר למרות שישליילדה בגיל 15 שרק מזלזלתבי ורואה בי כספומט מהלך.לאמפחדת מהמוותשקט שם פטנט עולמי ליישור קמטים.המקרה נאה בעייניך? השכנים טובים?על רכב ואופניים אני ל יכולה הלוואי ואוכל לרכב על סוס .אלבטרוסהייתי רוצה להיות קרלי. ,

המקרה גדול עליך?אני כבר לא במבי,שור פצוע ובודד ,נוסף,בתלניצולי שואה =שרוטה.כל חיי נתתי ונתתי מבלי ורצות לקבל תמורה וכאר הייתי בתחתיתהבור כל הסכיניםנשלפו וחשבות ע"ג ניירתוגשו.דם=מים.חברים=פלסיק.היתי צמאית רוחנית וכלכלית ועכשיואני תוייה מחכה ליוםשייתלו אותי.לא רוצה לקום בבקר . מבקשת תשובה כנה המקרה גדול עליך?אי מאוד רוצה לעשות פסיכואנליזה בתל-אביב! מבחינהתרבובית תענה כן/או ואמשיךלחפש קרלי.

שלום רב, אני עוסק בתחום השחייה התחרותית ומתאמן כל יום. במדידות באימונים תמיד לפני התרגילים החשובים אני נלחץ, מתרגש יותר מידי, וגם כמעט תמיד צריך ללכת לשירותים בגלל זה. לרוב בזמן האחרון אני משער שבעקבות בעיות אלו אני נוחל כשלונות רבים ולא ממצה את עצמי ואת יכולתי. אני מרגיש שאני יכול הרבה יותר אבל פשוט לא מרשה לעצמי. לדוגמא: לפני התרגיל המרכזי באימון אני עושה תוצאות בסדר, ובתרגיל המרכזי אני בקושי מצליח לחזור על תוצאות אלו, וגם זה במאמץ קשה. אני מרגיש שההתרגשות מפריעה לי. בנוסף לזאת אני לוקח מאוד קשה את הכישלון, דבר שרק מעכיר את המצב רוח. מה לעשות? בתודה, אורן.

אני אכתוב כאן, אני לא אכתוב כאן... אולי לכתוב כאן זה לתת עוד הזדמנות אחרונה לטיפול? לנסות לשמוע קולות אחרים? אבל שוב ושוב כל כך מרגיז שהקולות שישאירו אותי בטיפול יבואו מכאן ולא מעצמי או ממנה. אני עדיין שבורה, אני לא מבינה איך כל כך הרבה זמן אני יכולה להרגיש כל כך שבורה ולהמשיך להתהלך שם בחוץ, מה זה אומר, שאני מגזימה בתיאור המציאות שלי? אבל אני באמת מרגישה את זה, באמת הגוף מתפורר ונשרף ומתאדה בכל רגע ורגע. וכל העולם שם בחוץ שאני מנסה לשתף לא מצליח להבין למה כל כך קשה לי, למה אני מגזימה, למה הכל כל כך מסובך אצלי. האמת שגם אני לא יודעת איך לענות על זה. ההורים שלי עסוקים בלהאשים אחד את השני שהם עשו משהו לא בסדר, החברים מנסים לעזור לבדוק אם הייתי הולכת בדרכים אחרות שם בחוץ, אם אולי היה יכול להיות יותר קל והשם ישמור, אולי גם יותר נעים, אבל כאילו כל הדיבורים האלו לא נוגעים להתפוררות ולשריפה ולהתאדות בכל רגע ורגע. אפילו היא לא אשמה כנראה, גם כשהכל מתנהל על מי מנוחות איתה, אצלי אין שינוי. אבל עכשיו רע ומר איתה. כבר חודש וחצי שאני עושה מאמצים עילאיים לגרור את עצמי בכוח לשם. אני שונאת אותה, כל כך שונאת אותה על מה שהיא עשתה לי. והיא לא תגיד שהיא שונאת אותי, כי הרי מטפלים לא שונאים, אצלה הכל מווסת, אבל היא מאד מאד כועסת עלי, וכל דבר שאני אומרת בחודש וחצי האלו מרגיז אותה. חודש וחצי שדיס-הרמוניה יהיה אנדרסטיימנט כדי לתאר אותם , היא לא נותנת לי לסיים משפט ואני מחזירה לה באותה מטבע. אני אומרת לה שכואב לי שכל דבר שאני אומרת שאני מרגישה היא עונה ב"אם כך אז הטיפול לא יוכל להמשך", והיא עונה שזו בעייתי, שאתמודד עם זה. כאילו... אני גם מרגישה שהיא לא מתאמצת, לא מתאמצת להבין מה שלומי בתקופה הזאת, לא מתאמצת לעזור לי/לנו לצאת מהבוץ. כאילו הסכימה בחסדיה להיות שם ומשאירה לי להאבק לבד. ואם אצלח את הנהר הגועש, אז כן, אולי היא תחכה לי שם, בעבר השני, כמו פעם, חמה ואוהבת. אבל בינתיים אני יושבת מולה מבלי לדבר כי הכל כבר נאמר. והיא, אדישה, קרה, לא אומרת מילה מנחמת, רואה אותי נאבקת ויושבת ומחכה לי במקרה הטוב, ובמקרה הרע מטביעה אותי קצת יותר עם עוד ירידה ועוד התקפה. זה לא לגמרי נכון, אני מנסה להגיד, היה שם זיק-זיקון של יחס אמפתי, היתה פעם בחודש הזה אמירה על זה שהיא מניחה שלא קל לי לבוא. וכששתקתי ובכיתי וגם היא ישבה ושתקה, בוודאי הבינה כמה זקוקה אני ליחס החם. אבל היא כל כך אמיתית ואת זה אי אפשר לשנות, זועמת עלי ולא מסוגלת להפגין יחס אוהד כלפי. עכשיו אחרי חודש וחצי, ואחרי פגישה אחרונה ממש ממש איומה, סיוט מר, נדמה לי שלמשוך את עצמי לגדה השנייה, זו הריקה, זו שאף אחד לא מחכה בה, אבל אף אחד גם לא יכול להטביע אותי בה, נראה הרבה יותר נכון. נראה שיכול להיות שם שקט. נראה שאם אמצא לי קצת שקט, גם אם זו הקלה מדומה, יהיה הרבה יותר נכון מלהמשיך להתחפר יותר ויותר עמוק, כי המאבקים האלו מביאים, שאני יותר ויותר תקועה שם בבוץ המימי. ומהיכן תמצא לה האמונה הזאת, שתמיד זה טוב להמשיך בביחד, כשהביחד מר, מר וגם אכזר. היא כל כך אכזרית אלי (להרגשתי). למדתי משהו בטיפול, להוסיף על כל משפט להרגשתי. כמה טיפולים כבר עברתי, כמה פעמים הייתי במקום הזה, להתייאש או לא להתייאש, לתת עוד צ'אנס או לוותר עכשיו. אני לא מהמוותרים בקלות. להפך, אני פייטרית רצינית, כל כך הרבה זמן כבר צועקת לכל עבר הצילו, מנסה להאחז בכל מה שניתן בסביבתי, נלחמת בכל כך הרבה כוחות מבפנים ומבחוץ. אבל חייב להיות מקום לקול שאומר די. זה לא עוזר. כמה אפשר לעשות more of the same, עוד טיפול ועוד טיפול, ועוד מאבק לשמר את הקשר ועוד פרידה כואבת ועוד ספק התאוששות ספק הדחקה. ואחרי כל הדרך הזאת וכל המאבקים נראה לי שאני לוחצת פול גז בניוטרל. אוף תמיד הדמעות המציפות והחונקות האלו. מהכל יש לי יותר מדי. יותר מדי רגש. רק רוצה לכבות את הכל. גם אני כבר התחלתי לשתות לא רק כדי להרדם אלא גם בעבודה כדי לצלוח את היום. ויש כל כך הרבה קשיים שם בחוץ, אז איך זה שאני הולכת לטיפול שלא עוסק בהם. שרק מערים עוד ועוד. טיפול שאני צריכה לעבוד בו לבד. לגרום לה לסלוח לי. לגרום לי לסלוח לה. שתי אלו הן המטלות שהוטלו עלי. אין פרטנר לשלום? לילה טוב לכם אוהבת, חושבת עליכן, ילדה אישה, נילי, שרית, רפאים, לילך, סוריקטה, TM, שיר, רוני, גליה, נועם, אופיר... להתראות גלי

גלי יקרה, נראה לי שהקולות שיובילו אותך לאן שיובילו הם בסופו של דבר שלך. משהו בך פנימה צריך להזדהות עם איזה קול בחוץ - הקול שיוביל; ויש כל מיני קולות, כל-כך הרבה שלפעמים זה עוד יותר ממבלבל... מתיש... וכבד כל-כך בתחושת הלבד... ולא יכולתי שלא לחשוב תוך כדי קריאה על "נגיעה אחת רכה" של עלי מוהר... איתך, סוריקטה

נשמע לא פשוט מה שאת עוברת איתה . עם עצמך. המון מאבקים פנימים . מלחמות. טוב שאין הרוגים.. קראתי אותך , יש בך המון בלבול ויחד עם זאת גם המון כח .. המשיכי להאבק .. לטוב ביותר עבורך, אני שומעת שיש לך מול מי לעשות את זה , זה לא מובן מאליו . אני מניחה שזה מה שמאפשר לתהליך הקשה גם להיות עבורך לבונה .. איתך, שרית

אודי יקר ... אודי, אודי... אודי.. הלב נקרע לי מבפנים. יש בי המון בושה . המון כאב . המון יאוש. המון זכרונות כואבים. תחושה של חוסר ערך לעצמי , לחיים .. אודי... אהההההההה.. בלי ככ לצרוח .. אבל כלום לא יוצא , חוצ מהכתיבה המגיעלה הזו , רוצה לשתף אותך במשו - אבל עוד לא מסוגלת.זה כלוא בתוכי , זה שורף ומכאיב לי בגוף.. מרגישה בתוכי את עצמי ילדה קטנה בת 12 . שמתנתקת. שבורחת .. מלהרגיש . ועכשיו, רוצה שוב לצעוק. רוצה להגיד לך ש..אני העונש של עצמי. רוצה לצעוק.שכואב לי . שכואב. שאני נהיית מטורפת מהכאב הזה מבפנים. תהייה איתי פה. תהייה . תהייה . תהייה . אני קרועה מבפנים. תהייה איתי פה אודי. אפשר בכלל להיות איתי? שרית נורא נורא בוכה עכשיו.. שרית לא יכולה עוד לספר בדיוק למה . שרית מבקשת שתהייה פה בשבילה. שתגיד משו . שירגיע . רק על תשתוק איתה עם הכאב הזה. שרית מפחדת להיות בתוך זה לבד. אני שונאת את שרית. אני שונאת אותה. אני.

באתי להיות איתך כאן. ילדה

וואו, ריגשת אותי , בימים שהכל בי מרגיש ככ לא בטוח , לבוא לפה לקרוא את התמיכה , זה נותן לא להרגיש רק לבד .. זה בהחלט מאפשר להתרומם מעט מ"הרצפה" ולרצות להסתכל קצת קדימה. תודה שאת כאן. מחבקת. שרית

אודי שלחתי היום את המכתב אבל זה מאוחר מדי וכבר לא משנה כי חיי נגמרו.

אודי אני כל כך רוצה למות עכשיו ולא יכולה להמתין עד הקיץ. בקיץ אני עומדת למות. אני כבר לא רוצה להציל את עצמי ולא מנסה יותר לחפש פתרונות. אני רוצה את הפתרון הסופי. חלון ההזדמנויות של השיקום סמוך לטראומה אבד כי לא פעלתי נכון. להיות מחויבת לעצמי אמר לדרוש את הצדק ובזמן. עכשיו זה כבר איבד את האפקט אני לא רוצה יותר כלום. אולי רק לשמור על אחרים מפניו. שלחתי את מכתב התלונה. ומה שכואב לי הכי הרבה בכל הסיפור זה שאני בחרתי את התליין שלי. במקום לחפש גאולה חיפשתי כנראה מישהו שיחריב אותי זיהיתי את הפוטנציאל ההרסני שלו ישר מההתחלה. כי לא רציתי שיקום רציתי מישהו שיהרוג אותי. והקוסמוס היה קשוב אלי כל השנים האלה ושלח לי אותו מתוך התחשבות עמוקה בצרכי וזה עצוב לי שגם הקוסמוס חשב ככה שתם זמני. הרי הבאתי לעולם הזה הרבה טוב. והאיש חיפש מישהו להחריב ואני נתתי לו את המרחב הזה לכן זו באמת לא אשמתו. הוא היה רק שליח של משאלת מוות אובססיבית. כל מי שפגע בי כנראה ידיו נקיות. משום שפועל אצלי כבר שנים מנגנון להשמדה עצמית. אני המתעלל הכי נורא שקיים עלי אדמות. איך הרסתי את עצמי כל השנים וכבר לא נשאר ממני דבר. עשיתי כל השנים נסיונות נואשים להחזיק אותי בחיים וזה לא עבד כי נולדתי מתה וצריך לממש אותי סוף סוף. לממש אותי מתה. ולא מתוך אקט הרואי של מחאה נגד החיים המקפחים האלה. מתוך רצון לעשות לי סוף סוף טוב. אני בדיסוציאציה ממושכת משום שאני דורשת מעצמי נאמנות מוחלטת לצרכים שלי. והאותנטיות שלי היא לא לחיות. זה לא טבעי לי לחיות אז למה להתעקש על זה. זה נכפה עלי החיים האלה אני לא רוצה בהם. אף פעם לא רציתי בהם. אנשים בפוסטראומה יכולים להתאושש אם יש להם לאן לחזור. ולי אין ולכן זה היה בשבילי גזר דין מוות. הוא השחית את יופיי- רואה עצמי במראה ולא מזהה כבר. הזדקנתי בעשר שנים לפחות. קשה לי לקבל את זה. נראית אדם חולה. נגרם לי נזק גופני בלתי הפיך. הוא הרס אותי כי סרבתי לו. אני רוצה אודי שירדימו אותי כמו כלב משוטט. לא מרגישה יותר כלום. הוא הרעיל אותי במשך כמעט שנה, צימצם את כוחי וניסה להפוך אותי לתלויה בו. איבדתי את הזהות שלי . אבל זה הרי מה שרציתי- למות. אז אין לי מה להתלונן יותר. הוא בסה"כ ביצע את תפקידו. אודי אתה כועס עליו? ותודה לסוריקטה על ההשראה.

שלום רב, לפני כחודש התחילו אצלי כאבי ראש נורא חזקים בצד ימין, לאחר מס' ימים התחלתי להרגיש גם תחושת נימול ברגל וביד שמאל מלווה לפעמים בחוסר תחושה/דקירות לסירוגין בנוסף, לחץ דם ודופק מאוד לא יציבים (דופק עד 120 כשהרגיל אצלי הוא בסביבות ה65 ולחץ דם הגיע עד 150/90 כשהרגיל אצלי הוא 117/70) וכמובן חולשות כלליות. הייתי מאושפז במשך שבוע במחלקה נוירולוגית, ושוחררתי ללא אבחנה עם המלצה לבצע מס' בדיקות במהלך האשפוז שלי נאמר כי ישנה אפשרות שמדובר במשהו שהוא יותר נפשי, איזשהו סטרס שנכנסתי אליו וכו' לכן ביקשו ממני כל הזמן להרגע וכו' וכו' אני כרגע לפני סבב נוסף של בדיקות, בכדי למצות את כל הסיבות הפיזיות שיכולות לגרום לתופעות האלה (שאני עדיין סובל מהן, ללא שיפור ניכר) יש לציין כי מאז האשפוז אני נמצא בבית, במשמר מנוחה, אני רגוע באופן כללי ובגדול אני לא חושב על איזשהו אירוע מלחיץ בסדר גודל משמעותי שיכל ל"הפיל" אותי בצורה כזו. שאלתי אליכם היא כזו - האם תסמינים אלה הם אכן תסמינים שיכולים להצביע על לחץ נפשי? האם יכול להיות שהלחץ הנפשי כלל אינו מודע? במידה וכל הבדיקות הבאות גם יצאו תקינות וההנחה תהיה כי מדובר בבעיה נפשית, מהן דרכי הטיפול? תודה מראש :-)

הי אודי, אני לא בטוחה אם זה ממש הכרחי, לא יודעת אם אני מחכה או לא.. לא בטוחה כל כך מה איתי. קיבלתי תגובה יפה ורגישה מסוריקטה ואולי זה בסדר גם כך, אבל רק ליתר בטחון, שלא אפגע בשלב מאוחר יותר... אולי תוכל להציץ למטה ולומר שלום. פוספסתי כבר פעמיים. לא נורא.. סתם, זה לא הכרחי.. אם בא לך.. לילה טוב, לילך

אודי, השארתי תשובה לילדה ואישה... אני רואה שכבר העלית הודעות חדשות, של אחרי מנוחת אמצ"ש, והתשובה שלי איננה. כבר שבועיים בערך שהודעות שלי אינן. אני מניחה שזה היה קשור גם לתקלה שהיתה בפורום, אבל נראה לי, שעכשיו הפורום תקין, לא? אז התקלה היא שלי?

שהבעיות הן בשלב מוקדם יותר? ואז צריך לשרוד איכשהו עם התוצאות... האמת היא, שאין לי מושג מה שלומי. תקציר האירועים הוא כזה: הייתי שבוע על אנטיביוטיקה מאסיבית, כי היו לי חילוקי דעות עם אחד החתולים שלי (טעות שלי, אני מודה!) - הוא סיים את העניין בנשיכה אגרסיבית. ולא, דווקא הוא לא מחוסן (חולה). תוך פחות מ-24 שעות כף היד שלי איבדה צלם של כף יד בגלל זיהום קשה. עוד לי מושג מתי בדיוק, אבל בקרוב - ניתוח. כריתת רחם. עוד שבועיים שוב בי"ח; הפעם מחלקת טרום-ניתוח. מקווה שאז כבר אוכל לסגור על מועד לניתוח. ECT. אומנם הפסדתי פעמיים בגלל הנשיכה, אבל עוד לפני כן כבר עברו לבילטרלי. המוח שלי לא נכנע. לעומת זאת, הם אומרים שהתגובות בפעמיים האחרונות (כבר אחרי הנשיכה) היו טובות. אז מי יודע? כל מה שאני יודעת זה, שההתאוששות אחרי ההרדמה קשה יותר. וכן, הזכרון בהחלט נדפק מזה ביחד עם הריכוז. והכי חשוב? אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עם העובדה, שהיא לא תהיה פה חודש. אני לא מוכנה לדבר איתה על החופשה הזו שלה. שום מילה! ואם היא מתעקשת לדבר, אני הרי מצטיינת בלא-להקשיב-ולא-לשמוע. ואז היא אומרת מה שהיא רוצה, ואני אפילו לא שמה לב אם היא מחליפה נושא באמצע. יצאה הודעה קצת עמוסה... מן תקציר של כל ההודעות, שנעלמו פה בתקופה האחרונה. TM.

הי טימי, השק שלך כבד ועמוס. נשמע שאין זמן לנשום בין כאב לכאב. נורא רוצה בשבילך שיאספו להן לשק גם חויות נעימות שירפדו וירככו ויתנו אויר. מחזיקה את ידך (אם זה בסדר) על מיטת בית החולים י.

הי לך, נכון לעכשיו, מיטת ביה"ח היחידה שאני מבקרת פעמיים בשבוע, היא זו של שלוותה... ECT... עדיין לא יודעת מתי בדיוק יהיה הניתוח; רק בעוד שבוע וחצי חוזרת לבי"ח, למרפאת טרום-ניתוח. יש לי כמה בדיקות להשלים עד אז. ואז השאיפה שלי היא לתאם את הניתוח למועד שבו היא יוצאת לחופשה, להיות עסוקה ומוטרדת בדבר הזה ולא בהיעדרות שלה. כמובן שעם כל הכבוד לשאיפה שלי, אני עדיין תלויה גם במה שיש לביה"ח להציע מנגד... גם ככה אני מרחיקה אותה מכל מה שקורה בחיים שלי. כלומר, אם היא חושבת שזה בסדר להתנתק לחודש תמים, אז מי אני שאפריע לה?... היא אפילו לא יודעת שאני צפויה להיכנס לניתוח. TM.

טוב, בוב לא עונה לי לטלפון, היא מנמנמת.. ד. לא בבית.. אמא לא עונה.. אין לי למי לבכות. העולם הזה כזה כיאוטי, מבלבל. מדוע עורי כל כך דק, מדוע אני מחפשת אמת, מדוע אני כל כך רגישה ושברירית.. מדוע מדוע מדוע.. ידעתי. אני מרגישה שאני לא מצליחה להעביר את הרגש שלי עכשיו. לא בעוצמות אותו אני חווה. אני מרגישה בתוך מערבולת, אני עין הסערה.. יש שם שקט, והכל סוער סביבי.. אודי.. שוב כואב לי הגרון.. היום נהגתי שיכורה, בצהרים.. כבר לא יכולה להרגיש את הכאב הזה.. ואין לי דרך אחרת לטשטש.. (((((((עצוב לי)))))))) בימים האחרונים המחשבות על המטפלת שלי מתגברות.. נו, היא הייתה מבינה אותי.. :( (לא להעלב אודי :) ) אבל עזבתי אותה. ועכשיו אני לא חוזרת. עדין לא.. רק אני חושבת שהעולם הזה גם מלא בריקנות? ( {גם} {מלא} {ריקנות} {!!!} ) למי עוד זה כל כך כואב, כל כך צורב??? מי עוד מרגיש את זה בגרון כמוני??? לאן אלך, אנא אפנה.... הגרון, אוי אודי.. הגרון.. :( ביטוי ליצירתיות.. ואני כל כך תקועה. אוף. מילים מילים מילים מה עושים עכשיו? רוצה שמשהוא יכיל אותי.. כמה כבר אפשר לבד?! לאחרונה משתדלת להתרחק מהפייסבוק, מי ששם יותר מידי - רק מספר לכולם כמה הוא בודד.. זה לא מתאים לי, ההתמכרות הזאת. מה שאומר שיש יותר זמן לחשוב... לא קל. קצת הרבה קשה.. טוב, לפחות פה יכולתי לכתוב , סתם שטויים (שטויות בגירסה החמודית :) ) .. קצת לשחרר... אודילה וכולן.. תודה שאתן כאן... מצב רך.. חיוך.. מבויש כמעה, גוש בגרון... דמעה ושוב חיוך.. ~נילי~

עייפתי!! מלנסות,לגמגם,לשתוק- לסבול.

רציתי לדעת מה זה , other specific personality dissorders

שנית כך זה כתוב , קראתי שוב ומה בדיוק זה אומר שאני משוגעת היכן אני יכולה לקבל חומר כדי לקרוא על כך?

אודי , מקווה שתוכל לעזור לי. אני מטופלת אצל מטפלת שאני אוהבת, קשורה אליה תלויה בה... אבל יש בעיה בה אינני מסוגלת לשתף אותה. אני מרגישה שטיפול פעם בשבוע לא מספיק לי. רוצה לעבור לפעמיים בשבוע. היא הציעה לי זאת בעבר, ואף אמרה לי שתתחשב בי מבחינת מחיר. קשה לי מאוד לממן את זה, אך קשה לי עוד יותר שתוריד לי את המחיר, גם ככה אני מרגישה שאני מטריחה אותה יותר מידי. זה מסבך אותי כל כך שאינני מצליחה לעבור לפעמיים בשבוע, מרגישה שהטיפול תקוע, למה אני לא יודעת לקבל כלום... אודה לך על עזרה והכוונה

שלום זה שוב טל מההודעה על הפרעת הדיסוציאציה. לשאלתך הייתי מטופל כשנה וחצי מגיל 17 , טיפול שלא עזר בחלק גדול מהשיחות הייתי פשוט מנותק,הרגשתי כאילו החדר מסתובב ותחושת טשטוש וצבעים חזקים ולא הצלחתי להפיק שום דבר לצערי. אני כרגע נותן עוד צאנס לטיפול כדורי , ועוד צאנס לטיפול שיחתי, ככל שהזמן עובר אני די מאבד תקווה וחש קצת כי שפיותי נפגעת.אילו בעיות ראיה מכל סוג שהן ידועות אצל אנשים הסובלים מהדיסוציאצה והדראליזציה. תשובה מפורטת תעזור לי מאוד , ממש בפאן הפיסי ולא רק העובדה שרואים כמו מתוך בועה או צופים בסרט.

בכללי אני לא מרגישה טוב עם החיים ,אני בשנות ה20 לחיי נשואה לבן אדם מדהים אבל יש לי כל מיני הרגשת פספוס לגבי דברים בחיים שלא הספקתי לעשות.עוברת עליי תקופה מאוד לא טובה עכשיו אני מובטלת זה זמן מה מצאתי עבודה אך עדיין לא התחלתי. בנוסף יש לי מעין קשר וירטואלי עם מישהו שאני נמשכת אליו והוא מצליח לבלבל אותי .אני מרגישה עם זה כל כך רע פשוט בא לי להקיא מעצמי.מצד שני יש לי חסך רציני בקשרים עם גברים והנה אני חוזרת לתחושת הפספוס בחיים לא חוויתי עוד אהבה ומידי פעם מקננת בי המחשבה הזו שבא לי פשוט להיות חופשייה . והבחור הוירטואלי לא יוצא לי מהראש לא פסיקה לחשוב עליו פשוט משתגעת,לא מצליחה להתנתק ממנו כי הוא יוצר בי ריגוש שחסר לי .בנוסף לא טוב לי עם חיי אני מרגישה שהדברים שהגעתי אליהם לא מספקים אותי אני ממש תקועה בא לי לבכות ולפרוק ואני לא מצליחה לעשות את זה עם חברות או עם בן זוגי.זה בא לי כל הזמן בתקופות אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג תמיד אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה ואיכשהו אני לא עושה(שיקול כלכלי בין היתר)אני עצובה בפנים ולא נותנת לעצמי מנוח ושקט נפשי...

תודה רבה על ההתייחסות והתגובה.איך אני מגיעה למרפאות בריאות הנפש?והאם תוכל להמליץ לי על מטפל בעלויות שיוכלו להתאים לי? תודה מראש ושבוע טוב :)

היי אני גיליתי לפני חודש שאני בהריון לא רצוי כל כך מכיוון שילדתי לפני 4 חודשים את ילדי השלישי.... אני בהתלבטויות קשות לא יודעת מה כדאי להחליט להשאיר את ההריון או לא אני חושבת שאני בשבוע 8 ניתן לעשות הפסקת הריון ? איך עושים? באמצעות כדורים אפשר? האם צריך לעבור וועדות??? מאוד עצובה, בוכה המון מפחדת מהבאות חושבת על לידה נוספת בעןד 9 חודשים, אמי מפחדת שיהיה לי קשה רציתי להתחיל לעשות בשביל עצמי ועכשיו הכל משתנה אני לא יודעת מה לעשות ממש והזמן אוזל אני גם מפחדת מאוד ממהליך הכרוגי להפסקת ההריון....מה אתן מציעות לי לעשות? תודה רבה

שלום הילי יקרה מאד. החששות שלך נכנסו אלי עמוק פנימה ואני רוצה קודם כל לשלוח לך חיבוק עוטף ואוהב והרבה הרבה כוח. אף אחד לא יכול להחליט בשבילך אבל אני רוצה להמליץ לך בחום לפנות לאגודת אפרת שתומכת ועוזרת מאד במצבים כאלה, יש שם אנשים מקסימים שיקשיבו לך. שולחת לך את כל הטוב שאפשר.

אגודת אפרת- [email protected] ,02-6536212

שלום, אני נמצא במצב לא נסבל, הסיפור הוא כזה: בתחילת ינואר נפרדתי מחברתי לאחר כ-6 שנים של קשר מדהים. הסיבה הכללית היא שאני לא הייתי יכול לתת לה הבטחה כי אקדם את הקשר לכיוון משפחה וילדים ולכן החלטנו שנינו שעדיף שנגמור כי אין לנו שום דרך להתפשר עלהעניין הנ"ל. בלב ליבי הרגשתי כי לא אוכל באמת להתמודד עם הפרידה וארצה לחזור אליה במוקדם או במאוחר. כנראה לא כל כך שידרתי את ההרגשה שלי כלפי חוץ ולטענתה היא הבינה ממני, כתוצאה מחוסר סימנים ורמזים, שאין שום מצב או התעניינות מצידי לחזרה לזוגיות. לפני כשבועיים היא הכירה בחור במועדון והתחילה לצאת איתו. היא נמנע מלספר לי על כך מחשש שאעלב. לאחר שבוע של קשר היא שכבה עם הבחור הזה. כמובן שהיא הסתירה זאת ממני. אני גיליתי זאת ובאותו הרגע חרב עולמי ! כל מה שהתחיל לעבור בראש שלי זה האקט המיני עצמו שבו אני מדמיין איך, סליחה על הביטוי, "עושים אותה". מאותו הרגע לא פסק הבכי שלי, רעידות בלתי פוסקות לאורך כל היום, כעס, בחילות, חוסר תיאבון, חוסר יכולת לישון וכ"ו. כשהצלחתי להירגע ולדבר איתה, רציתי לדעת למה היא עשתה זאת, למה היא עשתה זאת כל כך מהר: תוך שבוע לשכב עם בן אדם זר (אפילו כשהיא הכירה אותי לקח לנו כמה חודשים עד ששכבנו). התשובה שלה היא תמיד אותה תשובה : "לא היינו בני זוג ואני יכולה לעשות מה שבא לי". תמיד התשובה הזאת נאמרה בשיא הקרירות וחוסר הרגישות האפשרית. היום לאחר 5 ימים שהיא שכבה איתו, חזרתי אליה. עד אתמול היא לא הייתה בכלל מוכנה להודות שהיא שכבה איתו, עד ש"שלפתי ארנב מהכובע" ואמרתי לה איך אני יודע על כך. היא נכנסה להלם אך המשיכה בשיא הקור להגיד לי שמותר היה לה הכל. אני חזרתי אליה משתי סיבות: הראשונה כי באמת אני אוהב אותה למרות שלא תיארתי בחיים שהיא תוכל ככה להתגבר עלי ותוך שבוע לשכב עם זר. והסיבה השניה היא, אני באמת שוקל לנסות למצוא דרך שאולי תגשר בין החוסר הסכמה שלנו לגבי העתיד. אמרתי לה שאולי אלך ליעוץ או טיפול על מנת לנסות ולראות האם כן ניתן לגשר בין הדעות שלנו ובינתיים לשמור עליה שלא תצא אם אחרים. אבל למרות כל זאת, אני לא מצליח להתעלם ממה שהיא עשתה למרות שמבחינה הגיונית זה חוקי - אין זוגיות אין מחוייבות, וזכותה להתחיל קשרים. אני מבין שהיא ניסתה למצוא דרכים פרקטיות לצאת מהמשבר הנפשי שלה. בניגוד אליה אני לא הייתי מסוגל לשכב עם בחורות לאורך הרבה זמן ומה שבטוח לאחר שבוע היכרות. למרות שאנחנו התחלנו כביכול דף חדש, איני מצליח להתעשת, אני די נגעל לגעת בה או להתקרב אליה - צצות אצלי מחשבות בראש על איך היא הייתה איתו, אני לא מסוגל להפסיק לרעוד, לא מסוגל לדבר איתה בטונים חמודים, לא מסוגל לא לשעול אותה על למה היא עשתה זאת. אני עדיין ללא תיאבון במהלך היום, לא מצליח להירדם. כרגע אנחנו לא ישנים ביחד מכיוון שאני סטודנט בדרום והיא במרכז. ההרגשה הנוראית שלי משתלטת לי על כל חיי הלימודיים: הפסקתי ללמוד, אני לא ניגש למבחנים, אני לא יכול לדבר עם החברים שלי ולא מצליח לעכל את זה שאהבת חיי שכבה עם זר מלפני 5 ימים. מה עושים ? איך מתמודדים עם זה ? אני לא יכול להמשיך לחיות ככה!

אני שונאת אותו. שונאת שבטחתי בו. שנשענתי עליו. שסמכתי עליו. שונאת אותו. הוא פגע בי ופגע ופגע. והנה דווקא עכשיו, בשלב הכי תלותי שלו בו ובטיפול .. בשלב הזה אני חווה את הנטישה. ונכון שאני רגישה באופן קיצוני. ונכון שכל מילה שלו שנאמרת נבדקת מיליון פעם בי ואם יש בה אפילו שגיאה קטנה .. היא מקבלת את המקום הכי כואב שבי. ונכון שזה מבייש להיות שוב הילדה בת 9 , 11 , 12.. להזכר עד כמה אני תלותית .. ונזקקת.. לזכור איזה משפחה חולנית גדלתי , ועד כמה אני משוגעעעתתתתת. לחשוב שרק עכשיו שבאמת התחלתי לדבר , עכשיו זה מרתיע, מביא את ההרס, השתיקות הפנימיות נפרצו על ידי מולו , זה מה שהפך אותי לחשופה ופגועה כזו, ועכשיו .. לא מסוגלת להתמודד עם הבלגנים שהוא משאיר בי לבד, עכשיו אני בהתרסקות פנימית עצומה , הכל ככ שורף.. ככ כואב.. אז שרדתי הודות ליכולות הקוסמיות שהיו בלי לא להרגיש , והיום החיבורים עם הקצוות הפרומים זה מה שממוטט אותי לחלוטין. לעזאזל איתו . לעזאזל איתי. עם התלות וההזדקקות המטורפת שבי לדמות ה- נוכחת שלו. לעזאזל איתו שהזממין אותי להתקרב אליו, להפתח .. גודל הציפיות גודל האכזבות. זה משבר עצום בי אודי. הבור העמוק הזה של ההזדקקות הרס לנו את הכל. והוא.. הוא חזר להיות בתוכי האבאמא הפוגעים שלי. הוא היה מעביר מסרים סותרים . מבלבלים. כן .. אני בטוחה. חשבתי שהקשר שלנו יציב ובטוח. לחשוב שהתאמצתי ככ .. לתקשר איתו בכל ערוץ תקשורת שרק היה אפשרי.ניסיתי להרגיש מחוברת לנוכחות שלו מרחוק , היא זו שחיברה אותי לחיים. אבל הוא.. רק הראה לי עד כמה אני בתוך בועת אויר , וזו אתמול התנפצה. להקיא מעצמי. בחיי אודי, שהתאמצתי ולקחתי סיכונים מטורפים להיות שוב בעבר שלי. בכאב. התאמצתי ככ לא להתנתק. להתחבר . להרגיש . חשבתי שהוא שונה. שהנוכחות האנושית שלו באמת אמיתית. טעיתי. בגדול. ואין בי מקום יותר לפגיעות. נשברתי. פוווווווו אחד ו... כל מה שחשבתי שיש לי נעלם. שרית

הי שרית, כן... זו ככל הנראה ברירת המחדל שבך פנימה לראות אותו כך, שהוא "כמו כולם" מפעם. ואוף, גם כשיודעים שזה טרנספרנס האוטומט נוחת שוב ושוב באותו מקום... רציתי עוד לומר, ואולי כדאי לחשוב אם יש בכך דבר מה - שיכול להיות שיש נטייה יותר חזקה לראות את המטפל באופן מוקצן יותר שכזה ברגע שהוא מנסה להעביר אלייך קצת יותר אחריות, לרבות האחריות להיות קצת יותר מיכל קיבול וספיגה לעצמך. ובעצם, כך המטפל מנסה ללמדך בהדרגה, לאט לאט להגדיל עצמאות נפרדת ולהקטין תלות יתרה. מקווה שבמרחק זמן ובראייה שהיא קצת פחות נקודתית ואולי קצת יותר ממעוף לווייני כזה, מלמעלה, תוכלי לראות שיש שם משהו. אחר. טוב ובונה וקיים ואמפתי. סוריקטה

סוריקטה יקרה .. המילים שלך נמצאות איתי כבר כמה ימים , מילים שנופלות בי ובהחלט מאפשרות עוד קול מבחוצ / התבוננות אחרת , אני עוברת ימים לא פשוטים .. אבל כולי תקווה שבאמת אצליח לראות את המשבר אמון ביננו כמשו מצמח.. בונה ואכפתי לי ולתהליך שאנחנו עוברים . אעדכן בהמשך. תודה שהיית כאן לידי . זה בהחלט לא מובן מאליו. שרית

שלום, אני בן 30 נשוי ואב ל 3,ולאחרונה ניתקלתי בתופעה ממש מוזרה שאיני יודע למה היא קשורה ואני מנסה את מזלי פה כי לכאן זה הכי נראה לי קשור. לפני 4 ימים שכבתי במיטה ולידי שכבה אישתי.שוחחנו ולאט נעצמו עיני.לפתע שמעתי רעש ממש חזק וצורם.התעוררתי לגמרי...אבל לא יכולתי לפקוח את עיני ולא יכולתי לזוז.הייתי ער לגמרי.לקח לי כמה שניות להישתחחר מזה והייתי קצת לחוץ.אישתי אמרה שלא חלפו יותר מ 2 דקות מהרגע שעצמתי עיניים עד שפתחתי אותן מבוהל. זה היה אמיתי מידי מכדי להיות חלום רע. היום בבוקר התופעה חזרה על עצמה בצורה קצת שונה אבל עם תסמין דומה.רעש צורם תוך כדי שינה קלה במיוחד(בנסיעה) בלי יכולת לזוז או להגיב.שוב זה נמשך מספר שניות קצר ונעלם. שוחחתי עם חבר שהוא רופא כללי שסיפר לי על LOCK IN SINDROM. האם יתכן שזה קשור? זהו,אני קצת מודאג מהעיניין ותוהה מה לעשות. תודה.

אני מוכרח לציין שאתה ראוי להערכה ענקית על הפורום הזה!!! תודה!!!