פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, אני פונה פה בשם אחי. הוא בן 27 ויוצא עם מישהי קצת יותר מ6 שנים. במשך 6 השנים האחרונות חייו השתנו מקצה לקצה, הוא נהיה בנ-אדם מאוד עצוב ומסוגר, לא מדבר עם אף אחד ואם הוא כבר מדבר אז זה בצעקות ותוך עצבים, לא יוצר קשרים חברתיים מסוגר בחדרו רוב היום, לא עובד. הוא היה חייל בקבע וכשהשתחרר מהקבע החל לעבוד במספר עבודות מאוד מכובדות.בכל פעם פוטר מסיבה כזאת או אחרת כשבעצם הוא אינו מרוכז בכלל בעבודה אלא במחשבות עליה. האם היא תענה לו כשהוא יתקשר, האם יפגשו ומתי וכו... חשוב לציין שבמהלך השנים שהם "יחד" הם נפרדו וחזרו המון פעמים, הוא אף הציע לה נישואין היא הסכימה ושוב נפרדה ממנו. הוא מתנהג בצורה ממש אובססיבית- מתקשר המון ואם היא לא עונה אז הוא מתקשר אפילו יותר. ההרגשה היא שהעולם שלו סובב סביבה בלבד ולא סביב שום דבר אחר. היא זו שקובעת מתי הוא צריך להתקשר ומתי בדיוק הוא צריך להגיע לקחת אותה. אני רואה כמה קשה לו בחיים כרגע, הוא מסוגר בתוך עצמו ועצבני מאוד לא מדבר עם אף אחד לא חברים ולא משפחה מתפרץ המון על ההורים שלי ויש פעמים שהוא אפילו בוכה בחדרו,

בוקר טוב , אני מאושפזת בביתי חולים (מאיר ובילינסון ) בתקופות ארוכות ולזמנים לא רחוקים כ- ( 3-4 פעמיים בחודש ) או בגלל 1. זיהומיים בכף הרגל (אחרי חבלה בה וסגירת הפצע על גוף זר בפנים - הוציאו אותו אחרי האירוע כחודש וחצי ומאז יש זיהומים במקום ) ... 2. אנימיה מחוסר ברזל שהסיבה לא ידועה ולכן מקבל דם וברזל בעירוי ... 3. זיהום בדם שגם לא יודעים את הסיבה לכך ... 4. חוף גוף גבוה (31-41) , רובם בגלל איזשהו חיידק בדם ...\ בקיצור , בסוף הם חושבים שאני שגורמת לך , ומזיקה לעצמי ... אפילו בביקור רופאים (ובמיוחד בב"ח מאיר ) אומרים במופרש את משכתבי , שלדעתם אני שמזיקה לעצמי ... את האמת , כששומעת את זה , איני מגיבה כלום על זה , כאילו מדברים על חולה אחר , , באמת כמו שמדברים בשפה זרה ולא מבינה שום מילה , אין לי מה להגיד , אפילו אימון אין לי להם אבל לצערי אני חייבת אותם בנתיים לקבלת אינטוביוטיקה דרך הווריד ... איני יודעת מה לעשות , כי כבר מה שבתוך ראשם כבר יש ואין לי כוח לדברים כאלה ... הם במקום שייתנו לי תקווה בחיים ובריפוי - הם דווקה הורסים אותי , מכניסים אותי ל דיכאון עמוק , תסכול , ייאוש , סבל וכאב פיזי ונפשי ... איני מבקשת מהם דבר , אפילו תרופה לכאבים מביאה מרופה המשפחה ולא מהם , לא מדברת אותם כמו שהייתי פעם - רק בוקר טוב טמרגישה בסדר , רק רוצה שיצאו ויעיפו מהחדר שלי ... כשנכנסים מרגישה כמו מים קרים נשפכים עלי , איני מרגישה בנוח איתם ,, מה אפשר לעשות במצב ? אל תגידו לדבר אותם , כי איני רואה אותם בחצי עין . הם רק מאכזבים ומאכזבים אותי ... ! תודה ויום טוב

הי אודי.. התחושה שהוא עוזב אותי היא בגלל שבעבר ניפשנו שלוש פעמים בשבוע..ובגלל שהוא עבר למקום אחר, ומכל מיני סיבות אחרות אנחנו ניפגשים עכשיו רק פעם בשבוע..אבל בחודשיים האחרונים קרו לפחות חמש פעמים בגלל חגים ודברים אחרים, שלא יכולנו להיפגש והוא אמר שבגלל שהוא עובר רחוק, הוא לא יוכל כמו פעם למצוא זמן אחר שניפגש במהלך השבוע, אז בפועל נפגשנו רק פעם בשבועיים, והרגשתי שהוא לאט לאט מתרחק יותר ויותר, ובסוף יעלם לגמרי בלי שאשים לב. ובלי קשר, זה כל כך קשה לעבור ממה שהיה לכמעט לא לראות אותו, וכשאני כבר כן רואה אותו זה נגמר כל כך מהר, ורק יותר מכאיב עם כל הזמן שצריך לחכות בין פגישה לפגישה. חוץ מזה - מרגישה שאני משתגעת, עצובה וחסרת כוחות. ): אופיר

הי.. אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם שבועיים חופש ( חוםש בשבילו, סיוט בשבילי) זה נראה קשה ומאיים ונוראי. אין לי כוח ): אוף, זה בסדר אם אני אכתוב פה יותר בזמן הזה? אני יודעת שאני כותבת כאן המון בזמן האחרון, אבל זה עוזר, כי אין לי ממש עם מי לדבר על זה. ? אופיר

נשכחתי?

הטיפול הציל אותי מבור עמוק.לכן לא אוכל לעזוב ללא משמעות. לכן חשוב לי לשמר את משמעות הטיפול שהוא היה עבורי במשך שנה. בנוסף,הספקות העצמיים ואי ההבנה יישארו גדולים. שאלתי: כיצד אוכל לסדר כך שפסיכולוג ,צד שלישי,יעורב בטיפול? בהדרכה ,בהעדרי או בנוכחותי.כמובן בהסכמת המטפל(המטפל הוא מומחה מרצה ומדריך ואני במסגרת פרטית)

רציתי להתחשב בך ..מבינה שאתה עמוס ומתנצלת אבל.. קשה לי (כידוע) להכיל דברים... אמרה שאוהבת אבל שקשה לאהוב..(אותי), שלקח לה זמן..בגלל הפסימיות והשנאה העצמית שלי...וזה אומר ששנאתי את עצמי והיא גם..שנאה אותי.. ורק עכשיו היא מודה.. כאילו אם תגיד שעכשיו אוהבת.. אני אמורה לשמוח..חשבתי שמטפלים הם מעל כל זה.. אחרת במה הם אמורים לטפל?? אם רוצים לקבל אדם שלם,אופטימי ואוהב עצמו..זה לא קצת אבסורד?..ומה אמורה לעשות עם המידע הגלוי הזה..לשמוח עם האהבה (ולהאמין בה?) או להיפגע מהשנאה?..כל כך מבלבל ולא ברור אם זה עדיין טיפול...

הי מיקה, אומנם כתבת לאודי, אז אני מקווה שלא אכפת לך שאני גם מגיבה... קשה להודות שקשה לאהוב... אבל האם זה אומר שהיא שנאה אותך?... האם הקושי לאהוב בהכרח שווה ערך לשנאה? או שזו ראיית העולם בשחור-לבן. כלומר, אם לא אהבה אז בהכרח שנאה? אם (אולי?) היתה בך שנאה עצמית זה בהכרח גם אומר שהיתה בה שנאה כלפייך? אז אל תמהרי להיפגע מהשנאה לפני שאת באמת בטוחה ויודעת שהיא אכן היתה קיימת כפי שאת מעניקה לה נוכחות... מיקה - יש בחיים מספיק דברים הרסניים ופוגעים, אל תאפשרי גם למשהו שמוטל בספק לפגוע בך... כי - ואני לא מכירה אותה - אני לא חושבת שהיא שנאה אותך. התקשתה לאהוב? כן. גם לי המטפלת אומרת לפעמים, שקשה לה לאהוב אותי במצבים מסוימים, אבל זה לא הופך אוטומטית לשנאה. היא לא היתה ממשיכה איתי עם היתה שם שנאה. TM.

למה זה אומר שהיא שנאה.. כי מסתבר ששנתיים שהיו קשות ביותר בינינו היא פשוט לא האמינה לי.. לא האמינה שהמצב כזה גרוע.. לא האמינה למה שאני אומרת.. נכון שכשנמצאת בניתוק רגשי ואומרת דברים קשים קשה להאמין לי.. אבל היא לא אמורה להיות מקצועית?..וכאשר הייתי כל כך זקוקה לה וכמעט הטבעתי את עצמי בים..היא לא האמינה!!!!!!!!!! חשבה שאני גוזמנית/ טיזרית וכך הודתה בדיעבד.. אז עכשיו אני מבינה שלא האמינה כי שנאה אותי/תיעבה/סלדה ממני.. ואני חשבתי שאני לא בסדר..הרי רגילה ליחס כזה.. ולא חשבתי שזה לא מגיע לי..ואם היא כל כך כנה עכשיו לספר לי זאת, למה לא אמרה זאת בזמן אמת -כגילוי נאות, כדי שלא אבזבז זמן יקר/ולא אסכן את עצמי וכדי שאמצא לי טיפול הולם אצל מטפל אוהד? נכון שיש לי את הראייה של שחור/לבן ונכון שאני נתפשת לשלילי.."מעניקה לו נוכחות" -כפי שאמרת.. אבל לא יודעת אם אוכל לתת בה עוד אמון.. תודה על דברייך,

נכון שזה יפה ובאמת כנות היא תכונתה הדומיננטית.. הבעיה היא אצלי והיא כפולה - ה"כשרון" הבלתי מודע לגרום לאנשים להידחות ממני (אפילו אנשי מקצוע מתקשים "לקרוא" אותי..) והקושי להאמין שאוהבים אותי או אולי יותר מדוייק במקרה שלה..הפחד שזה זמני ושזה לא יחזיק ושמחר היא יכולה לשנוא אותי שוב.. לא יודעת מה לעשות כדי לא להשניא את עצמי או אם להיסחף..-- כדי להיות אהובה.. תודה

ביקשתי לקבוע פגישה הבאה.המטפל השיב במייל שאפנה אליו רק לאחר שאתחיל להיות במעקב פסיכיאטרי. המטפל העלה את הדרישה רק בפגישה האחרונה. כעת הוא מסרב לקבוע פגישה. כואב מאד.

הטיפול הציל אותי מבור עמוק. לכן,לעזוב ללא משמעות זה בילתי נסבל מבחינתי. אני רוצה לשמור על המשמעות שהטיפול היה בשבילי. לא אוכל לוותר על כך.הפער והספקות העצמיים ישארו גדולים. איך אוכל לסדר כך שפסיכלוג ,צד שלישי, יעורב בטיפול? בהדרכה , בנוכחותי או בהעדרי? אודה לך מאד על תגובתך.

אודי שלום רב, שלחתי תגובה להודעה המקורית מה18.5והיא לא מופיעה.אודה על עצתך/ תגובתך:בהמשך לשבר בטיפול. המטפל הסכים לפגישה. לי נראה שהוא התכוון לסיים את הטיפול באמת. הבעיה בטיפול היתה: תקיעות של כ7 חודשים. בפגישות האחרונות תארתי למטפל שאני מאבדת את היתרונות בטיפול וביקשתי גישה רכה (למרות שלמעשה לא עשה דבר יוצא דופן זמןרב).גם ציינתי שדירבון לא יעזור לי. המטפל התבצר בעמדתו.גם אמר שהטיפול לא יכול לעזור לחרדה .נגד חרדה הציע תרופות. עקב אכזבה קשה הפסקתי לבוא. חזרתי כי המטפל היה מאד מוכן להמשיך ,לפי דרכו. כמוכןבתחילת הדרך-הטיפול הציל אותי מאימה ודוקא אפשר לי להתגבר על החרדה והצלחתי בזכותו. המצב כעת: המטפל מתנה המשך הטיפול בליווי פסיכיאטר עמו יוכל להתייעץ. (מה שהשתנה הוא רק ההפסקה בטיפול).כשבאתי למטפל ,תרופות לא פתרו את בעיתי והסתובבתי בין רופאים. דוקא המטפל האמין בי ועזר לי להחלץ מאימה.לכן דרישתו מצערת.זה אומר שאינו מאמין בטיפול. אני חוששת שגישת המטפל הולכת ומחריפה. למעשה הוא אומר: זו גישתו "take it or leave it". קשה לקבל את ההיפוך ברצונו ואת מאיסת הטיפול.הם מנוגדים למה שחשבתי לאורך הטיפול. למטפל אין אינטרס להתעמת עם בירור הדברים,ואין לו אינטרס לשנות גישתו. איני יכולה לכפות רצוני על המטפל... מה לעשות? בוודאי תשיב -לדבר. בעיה נוספת: כל אמירה חדה שלי במיילים או בפגישות הניבה תגובה הפוכה או התעלמות.הטיפול עלול להתפוצץ ,ע"י הפיכתי הפיכתי למטופלת בעייתית/עקשנית . כאמור,קשה לי לאבד את הטיפול בנסיבות שסותרות את מה שחשבתי. הטיפול הציל אותי ופתר את בעיותי בתחילתו. שאלה עיקרית היא: האם טיפול לא נעים זה ,יחד עם התעקשותי לקיימו,בכלל יעזור לבעיותי .הייתי רוצה משהו מכיל וסבלני ,אולי זו בעיתי ,אבל לצערי הרב ,הטיפול איבד תכונה זו.פיתרון אפשרי הוא לפתוח טיפול חדש. מהי עצתך?

הי אודי... הכל בסדר? נעלמת קצת. מקווה שתעבור בשכונה בקרוב, מתגעגעים (נראה לי שמדברת בשם כולם, אבל אולי זה סתם יותר קל מלומר מתגעגעת, זה נשמע אולי אישי מידי לפורום באינטרנט) שבוע טוב אופיר

רציתי שתגיד גם לי שאתה תהיה פה- איתי, בשבילי.. אני מרגישה שהאילמות שלי מולך מדבקת אותך...זה שיקוף?אתה בטח יודע מה כתוב בהגדה לעשות עם מי שלא יודע לדבר/לשאול?...

זה מה שאני מנסה להגיד, לצעוק. שאני לא יודעת. אני סתומה ואטומה. לא מצליחה להגיד לבקש, להזדקק. הלוואי ויכולתי.

שלום אודי לאחר הרבה שנות עבודה בתחום מסויים ניסיתי לעשות הסבה. עזבתי עבודה ותכננתי להתחיל ללמוד. לצערי הרב התכנונים השתבשו. אני מובטלת,לא מוצאת עבודה בשכר סביר,ולא אוכל להתחיל ללמוד ,מתוסכלת ומרגישה אכזבה גדולה. לאור השינוי שרציתי לעשות עזבתי את הטיפול.לא יכלתי להמשיך לממן אותו. כעת אני במצב מורכב, מצד אחד מאוד רוצה לפגוש את המטפלת לפגישה אחת, אך במקביל תוהה עד כמה תוכל לעזור לי פגישה אחת להתמודד עם האכזבה. אני משלמת מחיר מסובסד של קופ"ח ולמרות זאת קשה לי לאור מצבי הכלכלי. מה דעתך אודי? האם יש טעם בפגישה אחת (הפסקתי לפני כחודשיים)??

www.youtube.com/watch?v=Zuj6i9glLmg&feature=related

הארצות הכי רחוקות שאני מכירה נמצאות רק בספרי הפנטזיה... אולי זו הסיבה שאני צוללת לתוכם מדי פעם. מבאס לחזור.

הי.. המטפל שלי עוזב את אזור המרכז למקום ממש רחוק. הוא טוען שהוא ימשיך להגיע לפה פעם בשבוע ונמשיך להיפגש, אבל אני לא מאמינה לו בכלל.הוא יעזוב שוב, ואני אשאר לבד שוב. רק שהפעם זה יהיה מוחלט, ולא יהיה כלום כלום כלום שיהיה אפשר לעשות, וזהו. אני כל הזמן מאבדת אותו. לא יכולה יותר!!!!! )): אופיר

אודי.. אני בבלגן רציני.. ואני לא ממש יודעת איך לצאת מזה.. הפגישה האחרונה היתה נוראית בכל המובנים.. אני לא דברתי, וכשכבר כן אמרתי משהו זה היה לצורך הדיפה.. ומתישהו גם התחלתי לפגוע בעצמי.. שם.. לידה.. והיא כעסה נורא.. ואני הלכתי.. והיה באמת נורא.. ולמחרת ניסינו לדבר קצת בטלפון, והיה עוד יותר נורא.. ופעם אחת אפילו ניתקתי לה את הטלפון.. והיא התקשרה שוב.. והיא ממש צעקה עלי.. וכעסה.. היא גם אמרה, אבל גם אם לא היתה אומרת - שמעתי בקול שלה.. ו.. אני אמורה ללכת מחר לפגישה.. ואני לא מסוגלת.. לראות אותה.. להסתכל עליה.. שהיא תסתכל עלי ותראה אותי.. ו.. אני לא יכולה לשמוע אותה אומרת שאכפת לה ממני ושאני יקרה לה ושונאת כשהיא אומרת שהיא אוהבת.. ואני שונאת שהיא מכריחה אותי להתחייב שלא אפגע בעצמי, כי אני לא באמת מצליחה לעמוד בזה.. אודי.. זה נדיר שהיא צועקת עלי ככה.. ושהיא כועסת ככה.. ואני יודעת שעשיתי משהו רע כשפגעתי ככה לידה.. אבל לא יכולתי אחרת.. היה לי בלגן בראש.. הרבה רעש.. הרבה מהכל.. ורציתי למות.. רציתי רק למות.. וזה פשוט קרה.. בלי לחשוב הרבה.. פשוט עשיתי.. ו.. אני כל כך שונאת את עצמי.. ואני אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני רק רוצה לישון ולא לקום לא רוצה להתמודד יותר עם כלום באמת רק שיגמר

שיר, כואב לי איתך מאד. שולחת לך נגיעות פרפריות רכות וחמות לכל מקום שכואב ובעיקר ללב, שיזרים את האהבה במעגל שלא נגמר כל הזמן. לילה טוב

שלום אודי. אשמח לשמוע מה דעתך. האם לדעתך טיפול פסיכולוגי חייב/אמור/יכול וכד' לשנות בני אדם? (בהתחלה יצא לי: האם שינוי פסיכולוגי יכול... (:....) אני תוהה, האם זה סוג של טיפול, כמו נניח, מסאז' טיפול שמטרתו העיקרית להקל על כאב אך אינו מתיימר לרפא, לשנות ממש את הנפש/גוף, או שזה טיפול המקביל יותר לטיפול רפואי/כושר גופני/שמירה על איכות חיים וכד'. כמובן שאשמח לשמוע גם את דעת חברות וחברי הפורום האחרים... מרים

אני חושבת, לדעתי, התשובה בגוף השאלה שלך. מטרות הטיפול הן כמספר המטופלים, כל מטופל/טיפול ומטרותיו. אין איזושהי נוסחת-על. יש טיפולים שהם תמיכתיים, ויש כאלה שגורמים לשינויים מרחיקי לכת באישיות. זו דעתי כמטופלת. אבל, מה אני יודעת? אולי בכל זאת יש איזו נוסחה שמועצת זקני הפסיכולוגים הסודית מחזיקה בסתר, ויש תשובה יותר ספציפית? (-:.

זוהי שאלת המליון דולר מבחינתי. ומי שמנסיונו חל שינוי מהותי, לפי המטרה שהציב בטיפול, שיבשר כאן! (אפשר באנונמיות) (שנדע שהשינוי הוא לא רק תאורטית.האם זה מצוי ולא רק רצוי...)

מרים... אולי השאלה היא, בעצם, בשביל מה פנה האדם מלכתחילה לטיפול?... האם בשביל להשתנות ו/או לשנות אצלו דפוסים מסוימים? אם התשובה חיובית אז כבר יש נקודת מוצא. ופה מגיע החלק הקשה - האם האדם ב-א-מ-ת רוצה/מוכן/יכול לוותר על המוכר והידוע לטובת השינויים (בלתי ידוע) הנדרשים במהלך הטיפול? נכון שזה נשמע קל. לכאורה. ושבפועל זו עבודה קשה. אבל אם המטופל לא רוצה או לא בשל עדיין לשינויים הללו, הם לא יקרו. גם ואפילו אם התובנה לגביהם קיימת. אז לא מדובר ב"חייב", אלא בהחלט ב"יכול". TM.

לדעתי, כל אדם שמשלם מכספו רוצה מאד לשנות. השאלה אם ההצע מאפשר, הגיוני, מעשי... אם היכולת היתה מובנת מאליה לא היה כ"כ הרבה תקיעויות. רק שיש המון חסימות בדרך.השאלה אם הפסיכולוגיה / המטפל... יכול לתת להם מענה. האם יש מה להציע כפתרונות למכשולים בדרך הקשה הזאת? לדעתי מטפל הוא צד עם אינטרס מסוים. ולכן רק המטופל ידווח על שינוי. ושוב, האם יש כאן מטופל שיעיד על עצמו, שבאמת רצה ויצר שינוי מיוחל מטיפול, והדרך הקשה מאחוריו?

הי מרים, אני מניחה שיש טיפולים נפשיים מסוגים שונים. גם טיפול נפשי מסוג המסאז'. ואת יודעת, לדעתי, "טיפול-מסאז'" הוא גם משהו שצריך להיות מוכן לקבל ולדעת להשתמש בו. אם, למשל, יש קושי בסיסי בקבלת סופיות וחלקיות, אזי עיסוי שכזה עשוי להחוות כריקני בסופו של דבר, ולטווח זמן ארוך לא יספק או ירגיע וייסב הנאה, ואפילו יותקף. טיפול עומק יכול, אולי, ללמד להשתמש במה שיש טוב יותר (לרבות השימוש בו עצמו). ובנוסף - לגבי טיפול מעמיק יותר- חושבני שמטפל יכול להבטיח לנסות לעזור (או להמשיך לנסות) בכליו, למי שמגיע אליו כמטופל, מתוך שיקול מקצועי שקיימים סיכויים סבירים לקדם או להקל סבל תוך שיתוף פעולה שהוא עם המטופל. ונראה לי שהעניין נבחן ביחד בשלבים שונים. וגם, נראה לי שכדאי לנסות לשאול, אולי, היכן מחפשים את השינוי. האם באזורים הנוקשים של הנפש, שלא בהכרח מנסים לפצח אותם, או בחלקים הגמישים יותר שבנפש באישיותו של אדם בוגר. ועוד בעיניי - חלק מהיופי בתהליך הטיפולי (ואולי בתהליכי גדילה ובכלל חיים) הם השינויים שלא ניתן היה לצפות מראש. אולי אפילו מצטרף לכך העניין ש - בתחילת הדרך לא ממש נתפס מהו התהליך הטיפולי, וההכרה הזאת נבנית בהדרגה עם חווית הטיפול, המסלול, ההזדמנויות, הניסיון. (סוריקטה)

הינני סובל מבעיה חברתית המתבטאת בסגירות ומופנמות בשילוב עם חרדה חברתית ודימוי עצמי נמוך , מה שמוביל לקושי ביצירת קשרים עם אנשים ובחיי בדידות בלתי נסבלים לאדם בגילי. פניתי לטיפול קוגנטיבי, וכיום לאחר כ25 (פחות או יותר) פגישות אני מרגיש ששום דבר לא זז. אין אפילו שום התחלה של התקדמות , ואני מרגיש שהמטפל לא כל כך יודע לתת מענה מספק לשאלותיי. למיטב הבנתי טיפולים מהסוג הזה(קוגנטיבי) נועדו כדי להשיג תוצאות יחסית מהירות. עכשיו השאלה שלי היא איך להמשיך מכאן? להפסיק את הטיפול? לתת עוד צ'אנס בתקווה שמתישהו כן יחול איזשהו שינוי? או לחפש מטפל או סוג טיפול שונה? באמת שאני אובד עצות. אשמח לעזרה.

מבקש מאוד שתענה לכל שאלה בנפרד: 1. האם למטפל מותר מבחינה אתית לומר מילות גנאי למטופל? לא מתכוון לליכלוך, אלא למילים מורידות כמו: פחדן, תינוק וכמובן,המטרה היא ע"מ לטפל- האם המטרה מקדשת את האמצעים? 2. האם שיך בטיפול שמטפל יפגע מהמטופל (לדוגמה, כשהמטפל ידרוש מהמטופל לומר לו את תחושותיו...)? אשמח להענות מפורטת

שלום, אני בת 36. נשואה, אם לשתיים, אקדמאית, עובדת. אני סובלת מזה כחמש שנים מקנאה עזה באנשים אחרים בכל הקשור להשגים בשני תחומים: קריירה ומשפחה. הכי חמור זה קריירה ואולי בעקיפין למצב כלכלי אך בראש ובראשונה לעיסוק. הכל החל בכך שרציתי לשדרג את מצבי והלכתי ללמוד לתואר ראשון בתחום מסויים וזאת לאחר שסיימתי תואר ראשון כללי יותר. הלימודים וכל התהליך היו לי כל כך קשים ובסיום התהליך לא היתי בטוחה שהלכתי עם הלב שלי או ממניעים נכונים אז התחלתי להתחרט על התואר הנוסף ובמקביל לקנא באנשים שפחות "הסתבכו" עם עצמם. לציין כי אני זריזה, חכמה, בבית הספר היתי ספורטאית מצטיינת וגרפתי מדליות רבות בתחרויות שונות בארץ. אני מצטערת שלא פיתחתי את כישורי הטבעיים ותחת זאת הלכתי ללמוד תארים עם יוקרה אך שאינם מעניינים אותי. כן התעניינתי בלימודים ואף סיימתי בהצטיינות אך בעבודה האמיתית זה לא אני. אני אוהבת ילדים, אוהבת לזוז ממקום למקום וכיום המציאות היא שאני עובדת מול מחשב, ללא אינטרקאקציה עם אנשים. אני מאוד אוהבת לדבר עם אנשים וזה חסר לי בעבודה הנוכחית. יוצא שאני מקנאה באנשים. לדוגמא: שכנה סיפרה לי שהיא אחות בתינוקיה בבית חולים וכעת לאחר לידת בנה השלישי היא ירדה לחצי משרה ועובדת רק 3 פעמים בשבוע, מה שמאפשר לה לשהות במחיצת שני בניה הקטנטנים בבקרים והוסיפה כי היא אוהבת ללכת לעבודה ושזה שינוי מרענן מאשר להיות בבית עם התינוקות הפרטיים שלה כל הזמן ועם מטלות הבית. אני אמרתי לה כמובן שאני שמחה בשמחתה ואיזה יופי אך חשתי קנאה עוטפת אותי ורציתי בדיוק אותו דבר לעצמי. מאידך אני יכולה לקנא באשה שהתקדמה יפה במקום עבודתה גם אם העבודה קשה ותובענית העיקר שתהיה מעניינת. אני מקנאה בנשים שילדו בגיל צעיר יותר ממני שכן אני ילדתי את הראשונה בגיל 32 וכו' וכו' וכו', יש אינספור דוגמאות. מבחינת הרקע שלי: באתי ממשפחה מרובת ילדים ולא קיבלתי הכל בילדותי, היו חוסרים רבים ביותר וגם חוסרים של ההורים עצמם. אבל לא רלבנטי ואמא שמנסה לפרנס את כל ילדיה ( 7 ילדים). מה לעשות? בתודה מראש

נגמרו החיים או שמא החיות? משהו לא פוגע לי במטרה ואחרי כל כך הרבה זמן להפסיק את הטיפול לסוגיו בב אחת גורם לי להרגיש כמו נרקומן מגמילה שניה לפני הויתור בקרב הגדול שלי

מדוע להפסיק? כבר הפסקתי זה כבר לא שאלה רלוונטית להפסיק כי נגמר לי ה...... כוח רצון יכולת ומגיעים ההבזקים וחמורים אף יותר ממקודם והקרב הפרטי שלי מגיע לעצמות שלא הכרתי זקוקה לפתרון אחר

הי אודי, לאחר התלבטות אורכה האם לקחת תרופות או לא, החלטתי לנסות. הנסיון היה קצר, יומיים ליתר דיוק , בהם התחלתי לקחת רבע כדור. אך זה השפיע עלי בצורה קשה. הפסיכיאטר המליץ לנסות תרופה אחרת. לא רואה איך אני עוברת את הייסורים האלו שוב.החלטתי לקחת הפסקה. הלכתי לייעוץ אצל פסיכיאטר נוסף, הוא טרף לגמרי את הקלפים - המליץ לקחת תרופת הרגעה טבעית (למרות שאמרתי לו שניסיתי , וגם זה לא משפיע עלי טוב) והמעיט בערכן של התרופות הפסיכיאטריות. שיתפתי אותו שאני כרגע בטיפול דינמי. הוא שאל אם אני מרגישה שיש התקדמות, אמרתי שעדיין לא(סה"כ 4 חודשים). הוא אמר שחבל על הזמן....והציע לי מטפלת שיכולה לעזור לי להתמודד עם החרדה (גם היא מטפלת דינמית...). בקיצור, הלכתי לאיבוד....רציתי לצאת מחוזקת מהפגישה איתו, לדעת שאני על המסלול. אבל יצאתי מבולבלת. אני לא פה ואני לא שם. אני בטוחה בתמימות ליבו. אני בטוחה שהוא לא פוסל את האחר כדי לצאת מרווח. הוא פסיכיאטר מאוד מוערך. לא מצליחה להקשיב לרחשי ליבי ולקבל החלטה. מה דעתך? פראני.

ועכשיו תסריטים.. שחורים בד"כ.. כשנמצאת על הכביש, תוך כדי נהיגה "רואה" אותי נופלת לתהום או משאית שמוחצת את המכונית בה אני נוסעת ומדמיינת את פציעתי/מותי/תגובות אנשים. גם "רואה" כביכול תאונות של מכוניות בקרבתי, איך הן נמחצות ומה קורה ליושביהן.. כאילו לא מספיק המציאות סביבי ובתוכי אלימה.. אני גם "מייצרת" לי בעיות...לרגעים מתקשה להבחין מה באמת..אולי כבר מתה וחושבת/מדמיינת שאני חיה.. יודעת.. אגרסיות סמויות.. או לא כ"כ סמויות..או אולי משהו אחר?.. נמאס ומתיש לסבול את השריטות של עצמי.. מרגישה מפוצלת! im loosing it..משתגעת!!!!! ולפני שאתחרט על הטירוף שהביא אותי לכתוב את זה...

ואני חשבתי שעניין ה"תלמה ולואיז" רץ רק אצלי בראש...

היא נוסעת. לחודש. בדיוק כשאני מחליפה כדורים.

יודעת שאין שום רציונל (גם לה מגיע חופש, היא זקוקה לזה וכו') שמרגיע... הייתי במקום הזה לא מזמן, כשהיא יצאה לחופש של חודש. בחו"ל. זה בכלל היה חודש עמוס במיוחד. רוני - תהיה לכן אפשרות כלשהי לשמור על (ה)קשר במהלך החופש שלה?... לפעמים זה שווה משהו שיש קצת "יש"...

בפנים, בחוץ, הכל- עננים אפורים, כבדים כל כך. נראים כאילו נמשכים מטה מטה.. ואולי נמשכים המה בכח המשיכה.. אל מעמקי האדמה.. ואולי יפילו יחד עימם, ימשכו את השמים למטה.. אל מצולות הים ???.. והתשובה להזמנה בעץ שלמטה.. נשארה יתומה.. ואולי טוב שכך...??

יש לי דפוס מחשבה-פעולה די משתק בחיים. אתן דוגמא לו. לפני כמה זמן נסעתי באוטו עם המנהלת שלי והיא הדליקה סיגריה. אני קראתי באיטנרט מחקר שמראה שעישון סיגריות גורם נזק בלתי הפיך למוח בכך שטבק גורם למערכת החיסונית של הגוף לתקוף את התאים במוח . אז עכשיו קשה לי לשכנע את עצמי ללמוד. כי אני אומר לעצמי, בכל מקרה גרמת לעצמך נזק בלתי הפיך למוח בכך שנסעה איתה באוטו, וכל מה שתלמד לא יהיה מספיק טוב יחסית למה שהיה יכול להיות אם הנזק הזה לא היה נגרם, אז מה הטעם? הדבר מוציא ממני את המוטיבציה ללמוד. אני נתקל במהלך החשיבה הזה די הרבה בויראציות כאלה או אחרות. ממה זה נובע? ואיך להתגבר עליו? לצורך העניין המחשבות שלי מבסוססות על שלוש מחקרים שקראתי: http://www.sciencedaily.com/releases/2009/06/090623090400.h http://www.nrg.co.il/online/29/ART1/511/070.html http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3853710,00.html הדבר מכניס אותי למצב של בטלה מתמדת שבו אני פשוט בורח מהמציאות ויושב ימים שלמים פה באינטרנט. מה שקורה בנתיים כבר חמש ימים. אני רוצה לדעת איך להתמודד עם זה. תודה

רק רציתי לאחל לך ולכולן חג שמח ! (קשה לי עם 2 המילים האלה כי לי הן לא אומרות הרבה..רק שיעבור בלי שארגיש..) ובהזדמנות זו , אומר רק תודה מילה קטנה בשביל כל הסיוע הגדול.. בתשובות שאתה נותן לי תמיד בכזאת סבלנות ואמפתיה תודה (:

הפסקתי להגיע לפגישות ,ביטלתי 2 פגישות ולא קבעתי שבועיים נוספים. סה"כ 4 שבועות של הפסקה בטיפול עקב התלבטות :איך אוכל להמשיך אם למעשה אני רוצה גישה רכה יותר והמטפל סירב.. לבסוף ,הבנתי כמה דברים על תקיעותי. ביקשתי לקבוע פגישה.לאימתי המטפל מסרב לקבל אותי. למרות בקשותיי להזדמנות לדבר על התובנות ועל הדרך שמצאתי .בזמן הטיפול הרגשתי שאני מעיקה על המטפל.זמן רב הייתי תקועה.לבסוף העליתי בקשותיי לשינוי ב2 פגישות האחרונות. המטפל התבצר בעמדתו. אבל, תיאר את הדרך שלו להמשך.הרגשתי לאורך הטיפול כולו ,כמעט שנה, את כוונותיו הכנות ואת נכונותו לעזור לי. לכן רציתי לחזור. סירובו המוחלט גורם לי להתפרצויות בכי בילתי פוסק וקשיי נשימה. לא הגיוני בעיניי לסיים הטיפול בגלל סיבות כאלה. אם התהפכה דעתו בזמן שלא היו פגישות הרי זה לא על סמך מצבי,ולא לפי משיקולים של טובתי אלא פשוט כי נמאס לו.לא ציפיתי לדבר כזה כי הייתי בטוחה בנכונותו לעזור לי. לאחר כמה מיילים, המטפל הסכים לפגישה ,אבל כזו שבה הוא יסביר החלטתו. (הוא אומר שלא יכול לטפל אם מפסיקים ללא תיאום וגם אומר שאמרתי שהטיפול מזיק לי(לא אמרתי. לא האשמתי ) ושלא הבין מה רצוני( לא נכון.הוא סרב לשנות גישה לכיווני ואף הקשיח עמדתו) .מהלך הטיפול היה כזה:העליתי בקשותיי.מטפל מתנגד. אבל מוכן מאד להמשיך עימי ולפתח הטיפול. אח"כ דחה הפגישה כך שהיו3 שבועות הפסקה. אח"כ אני הפסקתי במשך 4 שבועות. הקשר עם המטפל הוא יקר מאד כי הוא אמין בעיניי ולא צבוע. כעת, הוא מוכן רק להפגש עלמנת להסביר החלטתו. החלטתו בילתי סבירה ,היא לא מתחשבת ברצוני לעבד את הדברים ובתובנה החדשה שהיתה לי ובדרך שמצאתי . הייתי רוצה לתקן המצב שנראה שיש גם לי חלק בו.(אולי התשתי המטפל וגם אולי למרות מה שחשבתי,הייתי חסרת אמונה כדי להכשיל עצמי וגרמתי לערעור בטחונו של המטפל.) הפסילה הגורפת -קשה להתמודדות. בעיקר חבל לי על כלכך הרבה כוונות טובות. מה עלי לעשות? האם עלי לבקש אכן פגישה כזו ,כשההחלטה על קטיעת הטיפול ,ללא בחינת מצבי,אינה סבירה ולא אוכל לקבלה? ביקשתי פגישה ללא פסילות מוקדמות,והערכה של הטיפול לפיה-המטפל שוב סרב.צר לי עד מאד.איך אוכל לתקן את אי ההבנה כשהמטפל פוסל אותי לחלוטין? האם יש לך עצה? חשוב לי לא להשאיר אדמה חרוכה ולא להרוס אלא לתקן. האם אוכל לבקש תיווך של פסיכולוג מדריך אחר לאפשר לי ביטוי?לתגובתך אודה.(ד.א המטפל מרצה ומדריך ומאד מנוסה)

אודי שלום רב, לאחר התכתבות ארוכה המטפל הסכים להפגש.נראה שהוא רצה באמת לסיים הטיפול. הבעיה היתה: בקשתי לשנות גישה לרכה יותר עקב תקיעות של כ7 חודשים בטיפול. המטפל התבצר בעמדתו.לכן הפסקתי. אבל חשתי היטב שהוא מוכן מאד להמשיך ,לפי השקפתו. בעיה עדיין לא הובררה:כעת ,לאחר ההפסקה,המטפל מתנה את ההמשך בליווי של פסיכיאטר עמו יוכל להתיעץ. (שאלך לרופא). באתי אליו במנוסה ובאימה הקשטרעם בענין זה ונסיוני תרופות לא פתרו עד הסוף הבעיה. מה שעזר הוא התגיסותו בתחילת הטיפול. כעת,נראה שהתשתי את המטפל. גם ייתכן שהשקפתו הכללית היא שטיפול צריך להיות קצר .(אני כמעט שנה. וב7 חודשים -תקיעות). אני חוששת שתנאיו של המטפל מעידים שגישתו הולכת ומחריפה. האם אוכל ע"י בירור לשנות זאת? נדמה שעבורו עדיף לסיים הטיפול במקום להתעמת עם הדרישות שלי . מה לעשות? לדבר.. בעיה נוספת: אני חוששת לערער ביטחונו של המטפל.או משהו כזה. בכל אופן -כל אמירה חדה בפגישות.או במייל הביאה להתבצרות או התעלמות. המטפל מציע את גישתו ואומר take it or leav it. לי חבל מאד לעזוב כי קשה עד מאד לקבל את חוסר האמפתיה . אבל לא אוכל לכפות רצוני.. מהי עצתך? תודה רבה.

בני בן 7 כיתה א' ,אובחן ברמה הקוגנטיבית עם יכולות של ילד בן 10 , אך יש בעייה ברגישות יתר לדוגמא: הילד לקראת מסיבה בכיתה א' לומד מעולה טקסט בעל פה מבצע אותו בביטחון רב מול הכיתה והמורה אך במסיבה עצמה מול קהל שונה ולא מוכר הילד החל לבכות ולא רצה לעלות להופיע כל הילדים הופיעו והוא לא , אם כי המורה העלתה אותו לבמה למרות הבכי ניגב את הדמעות ואמר את הקטע שלו, לאחר מכן לא השתתף בכלל כל המסיבה , לימי הולדת לא מוכן לעזוב את ההורים כל האירוע ,בבית הוא אוהב להיות מרוכז בפתרון תשבצים קריאת ספרים הרבה מעבר לגילו ללא ניקוד ...בכיתה מקובל מאד מאד חברתית , אבל כשצריך להופיע מול קהל הוא מאד מאד מאד רוצה אבל לא מסוגל מה ניתן לעשות?

אודי.. אני פשוט לא מסוגלת יותר.. זה פשוט בלתי נסבל.. הנפילה לבורות כל הזמן.. שוב בור.. שוב רציני במיוחד.. ואני.. אין לי כח יותר.. וזה כאילו ש.. הכל קורה ביחד.. מהרגע שנפלתי בא עם הנפילה כל מה שרק יכול היה לבוא.. ושם.. בטיפול.. זה פשוט לא מצליח.. גם בזה אני כישלון.. פגישה אחת בשבוע שייכת ל dbt ופגישה שניה רגילה.. ואני לא מצליחה לעשות את ההפרדה הזו.. לא מצליחה להגיע לפגישה של המיומנויות ולשים את כל השאר בצד. כאילו כלום לא קרה במהלך הימים. ותאמין לי אודי.. שדברים פשוט לא מפסיקים לקרות.. וגם המיומנויות האלה.. רק מוכיחות כמה אני כישלון.. כמה אני דפוקה.. אני לא מסוגלת ולא מצליחה לעשות שם שום דבר.. אני רוצה למות. אני באמת כל כך רוצה למות. אני כל כך אובדנית בשבוע האחרון. ועם השעות אני רק הולכת ונעשית יותר ויותר קרובה לסוף. אין בי כח יותר אודי. פשוט אין. סליחה על הכל. ממך . מכולם.

כתבתי.. והוא פשוט זרק אותי מכאן.. וזה ממש מתחבר להרגשה הכללית שלי.. לא רצויה.. אודי.. אני לא מצליחה.. לתרגל.. זה כאיל ש.. אני נהיית משותקת.. לא מצליחה לדבר.. לא לבצע את התרגולים.. כלום.. זה כשלון רציני.. וזה מרגיש.. נורא.. זה מביך.. זה מוריד מתחת למינוס את הבטחון העצמי שגם ככה אין לי.. אני פשוט כשלון.. אפילו בנסיון לתרגול.. אפילו בזה.. אני כשלון. ומעניין.. איך אתה רואה פריבילגיה במה שאני רואה כדבר שלילי לגמרי.. אני מרגישה שאני מפסידה פגישה רגילה.. ואתה.. רואה את זה אחרת לגמרי ממני.. אני יודעת.. זאת הדפיקות שלי.. רק שלי.. :(

היי שיר כתבתי לך בעבר... אני מאוד ממליצה לך לנסות לקחת תרופה כדי להרגיע את המצב. בהתחלה יהיה לך קשה עם הקונספט של התרופות אבל תתרגלי לזה וסביר להניח שאחרי שזה יעזור לך את תודי על כך שהתרופות קיימות. תנסי, מה יש לך להפסיד. מקווה שתשני את דעתך לחיוב.

הלוואי ש.. היה בי איזשהו פתח, אפילו קטנטן, שהיה מסוגלת לנסות לחשוב על זה.. אבל.. אני אפילו לא מסוגלת לזה.. תודה

אני חיילת בת 19 שנים. משרתת בבסיס פתוח בתל השומר. מבצעת שמירות באופן רגיל. חודש- סוגרת חמשוש. חודש- סוגרת שלושה ימי חול. דבר המקשה עליי מאוד מבחינה נפשית. בכל פעם שאנחנו עולים לעליית משמר, יש לי כאבים בבית החזה, קשה לי לנשום או לדבר. אני לא נרדמת או אוכלת, בין אם זה בשמירה ובין אם זה לפני. קשה לי להתרגל כל פעם מחדש לפרצופים החדשים- אני ישנה במתחם של מרותקים (שהם חיילים מאוד בעיתיים) , כבאים וסמבצים. אני עובדת עצות, אני מרגישה שהדיכאון חוזר. גם ביום רגיל, כשאני לא צריכה לשמור , המחשבה על זה שאני אצטרך לחזור למתחם הזה מאוד מעסיקה אותי! אני לא נרדמת בלילה-המחשבות הורגות אותי. זה לא פינוק, זה באמת משפיע עליי בתפקוד או בכל דבר אחר. יש לי הרבה פחות מוטיבציה לבצע את התפקיד שלי, אני מרגישה שלא בא לי לעשות כלום, בין אם זה בתפקיד, ובין אם זה מחוץ לשעות הבסיס. אני מרגישה שהדיכאון חוזר, בתקופת התיכון, סבלתי מדיכאון, לא יצאתי מהבית במשך כחצי שנה, לא יצרתי קשר עם אף אחד, הייתי מחוסרת כל רגש, רוב הזמן ישנתי... יכולה להיות אפשרות שאלך לקב"ן אבל אני לא יודעת אם יאמין לי, אני מפחדת שהוא יפקפק ויתחיל להתקיל אותי בשאלות עוקצניות, ואני אתחיל להתגונן ולהצדיק את עצמי. דוקטור, אני אשמח אם תוכל לייעץ לי כי אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ.

תאריך: 12:18 17.5.2010מאת: יגאל נושא: שלום ד"ר אודי בונשטיין אני מרגיש שאני רגיש מדי אתמול למשל הלכתי לשחק כדורסל אים אנשים שאני לא חבר שלהם או מיודד איתם אלה רק מכיר באופן שיטחי אחד מהשחקנים התחיל לבקר ולצעוק אחר פעולות שאני עושה כאשר מידי פעם הערתי לא במילים כמו "תתחיל להירגע"ועוד אבל זה לא עזר הרגשתי ששחקנים מישתי הקבוצות מתחילים לצחוק ולגחח עלי בסוף המישחק לקראת המישחק הבא אמרתי להם שאני הולך מיסיבה של כאבים ברגל יצאתי מישם בהרגשה של השפלה ודיכאון רב ובכי אני יודע שזה נישמע מוגזם הרגשה של אחד שמותר להגיד מה שרוצים הרגשה של אדם חלש! לא יודע באיזה פרופרורציה לקחת נגיד דוגמא כזו כל מה שקשור לחולשה באישיות אני לוקח מאוד מאוד קשה או אים היית יניפגש אים אחד השחקנים שליגלגו עלי ישר הייתי חושב שאני מיצתייר במוחו כחלש מה אני אמור לעשות כדי לשפר את הביטחון ולקחת דברים בפרופרוציה נכונה ? או שזה באמת פוגע תודה מראש

הי.. קשה לי לכתוב מה עובר עליי. צריכה עוד שבוע להגיש עבודה אחת לפני אחרונה לתואר, מנסה לכתוב, אבל בשיתוק טוטאלי, לא מצליחה לצאת מזה, בחרדה מטורפת ): אוף אוף אוף אופיר

הי אודי אתה לא מבין באיזה נימים נגעת..אני חושבת שאף פעם לא הקשבתי למילים של השיר.ארצי הוא הזמר האהוב על אמא שלי...הייתי צריכה בדיוק את השיר הזה. תודה אופיר

וגם סביר להניח שהיה קל לרצות ולהאמין שאחרי הניתוח יהיה לי חופש סופסוף מכל מה שקשור לרופאים ושות' (בלי לספור ביקורים תלת-חודשיים לצורך הוצאת מרשמים). אבל מסתבר שאני לא יכולה להיפרד מקופ"ח. כמה מוזר שהאורטופד חושב על כיוון של אוסטאופורוזיס... אז מחכה לי עכשיו בדיקת צפיפות עצם. אם אגיע עד אליה בשלום... משום שהרופאה שלחה אותי עכשיו לצרור בדיקות, כולל א.ק.ג מפתיע למחצה. וחשבתי על זה. בשבוע שעבר הייתי אצל הוטרינר. המתת חסד של חתולה בת 16. הגיל נפל עליה בבת-אחת והיא התדרדרה תוך שבועיים-שלושה. אחרי 16 שנים שהיא אצלי. וכמה זה "קל" שאפשר לסיים כך חיים, רגע לפני שהסבל הופך להיות בלתי נסבל, והחיים כבר לא חיים. לא חושבת שיש עוד מה לקלקל בעולם הנפש שלי. אז עכשיו מגיע תורו של הגוף. כנראה. כמו תחרות סמויה-גלויה: מה יהרוג אותי קודם?

הי טימי, מקווה שזה בסדר.. היה לי קשה להתעלם אך עם זאת גם קשה למצוא את המילים הנכונות.. רק רציתי לומר שיש לך נפש יקרה וחשובה.. לי ובטוחה שלרבים בפורום ובטח גם בעולמך "המציאותי" ומקווה שאת יודעת את זה בתוך תוכך, כפי שדברייך והארותייך מחכימים ומסייעים לאנשים כאן..מקווה שתהיי כך לעצמך. לגבי בדיקות..יכולה רק לומר מניסיוני שבכל פעם שמגיעה לרופא כלשהו, מקבלת "ספר-הפניות" לבדיקות שאני מסננת.. כמובן שזו לא המלצה.. אבל הפניה לבדיקה באה הרבה פעמים כפעולת מנע או כדרך לשלול (כסת"ח..) ולפחות אק"ג וצפיפות עצם - לא בדיקות פולשניות או מכאיבות ומקווה בשבילך שהכל ייצא תקין.

היי מיקה. בהתחשב ב"רקע" שלי (לא זה הפסיכיאטרי), הבדיקות של הרופאה הן לא ממש כסת"ח. ההפניה של האורטופד היא רק בירור נוסף. לא מפחידות אותי בדיקות פולשניות; בהתחשב בניתוח, כבר אין פרות קדושות בהקשר של פלישות. זה רק הייאוש הזה סביב האי-שפיות הפיזית הזו ש... שפשוט מסרבת לחלוף. זה מעייף כל כך. מתיש. כבר לא מסוגלת לחשוב על איזושהי מציאות בכלל, משום שכל הימים (בשבוע האחרון) נראים אותו דבר. וזה דבר רע. תודה שכתבת והגבת... זה תמיד בסדר.

"הגבולות נפרצו".. נשמע דרמטי אבל כך היא אומרת.. מרשה לעצמה לאחר, לשתות במהלך פגישה, להגיב מהבטן- בצורה שיפוטית ולא מקצועית. בהתחלה זה היה קצת מחמיא..קרבה מדומה.. ועכשיו זה אפילו מעליב ומפחיד.. לא יכולה לסמוך.. היא לא יציבה.. כמוני.. וזו לא השלכה.. נשארתי לבד))) עצוב לי

רע לי הכי רע

כל כך ניסיתי..באמת, כל מה שיכולתי עשיתי.. למרות הקושי הבלתי נסבל..רציתי להצליח ,להרגיש פעם שאני כמו כולם..שיש סיכוי..שאני כן אוכל.. זה לא אני הכשלתי את זה..באמת,באמת זו לא אני.. מרגישה כל כך לבד..מרגישה כאילו כולם מורים עלי באצבע , מנידים ראש בתערובת של לעג,רחמים,חוסר אמון כאומרים : "נו, יכולנו לדעת מראש שזה לא יצליח..היא חסרת סיכוי, בן אדם דפוק ,אין לה סיכוי.." ..ואולי הם צודקים ??? ..ואולי ארים ידיים ??? ..ואיזו השפלה זו היתה ,וואוו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תמיד כל מיני אנשים הציקו לי והיו מגעילים אלי. ככה זה היה תמיד. בשנים האחרונות נהיה מצב שאני נעלבת מכל שטות. לא דברים רציניים. למשל - מישהי שישבתי לידה בטקס והיא מיודדת איתי כביכול, חייכה אלי, אבל אחר כך הלכה ואמרה מאחורי הגב שלי לחבר משותף שאני התנהגתי בצורה מחפירה, וכל הזמן דיברתי בזמן הטקס. יכול להיות שהיא צודקת, אם כי זה מקובל, וגם היא דיברה. אבל רמת ההיעלבות שלי קיצונית, ואני לא אדבר איתה יותר. אם מישהו ברחוב אומר לי איזה שטות שנתפסת אצלי כמשהו מעליב, אני יכולה להיכנס מזה לדיכאון יום שלם. ההיעלבות היא בעיקר מאנשים זרים. סתם כאלה שפוגשים במקרה. הגעתי למצב שיש לי חשש לצאת מהבית, כדי שלא אפגוש בחוץ אנשים רעים. כאלה שיגידו כל מיני דברים מגעילים. ולא חסרים כאלה. כלומר אני כן יוצאת מהבית אבל בצמצום. כמה שפחות. האם יש חומר שניתן לקחת כדי לצמצם את הרגישות הזאת?

אני בעלת משקל גבוה ביותר 200 ק''ג החלטתי לעבור ניתוח קיצור קיבה על מנת להרזות ולתת לעצמי מתנה. אני נשואה ונולדו לנו שני ילדים בני קטנים חיי הם עם המון מתח ,בעלי אינו אדם יציב,הוריו מנסים להרוס לנו את הזוגיות שגם ככה אין לנו,בעבודה שלי גם אין לי תמיכה כל כך,אני רואה את הדברים בצורה לא טובה ,כסף אין לי להתנער מחיי הנישואין ודי מרגישה בתוך בוץ . האם אוכל לקבל כיוון איך להתנהל,

חשבתי שכשאתמסר לתהליך הטיפולי המשולב מתוך הבנה והכרה שזה מה שיביא להקלה המיוחלת אז באמת יהיה קל יותר ומתמסרת עדיין וכל כך רוצה אבל............. נמצאת בחברת אנשים,עובדים,אוהבים וחשה כ"כ בודדה ופתאום מגה שמה שמקשה אלה לא רק הפלאשים אלא גם חרדות רבות שנוספו ואני הגיבורה השולטת בכל הפחדים האפשריים לא מש יכולה להם הפחד הגדול שלי? איפא האני שלי ? של לפני אותו אני רוצה אותו הוא לקח לי בא לי למות לא רוצה אני אחרת

לא ממש ממש לא,ממש כמו עכשיו רק להיזכר במה שהייתי לפני שהכל התחיל כל כך רוצה

ברחה לה תגובתי,מ - 0052? אני מתקשה באמת ולא יודעת איך להעביר את המסר.

שלום אודי. חברתי הטובה הולכת כבר מספר חודשים למטפלת בשיטת לקאן. מילא העובדה שהיא משלמת לה 350 ש"ח על פגישה של 10 דקות, אם זה מה שטוב לה, שתהיה בריאה. מפריעה לי מאוד הגישה של הלקאנינים, ושל חברתי במיוחד, השוללת כל צורת טיפול אחרת, מנסה "להפיץ את האור",למשל- כל האקדמיה היא שטות מוחלטת, טיפול פסיכודינמי הוא חסר תועלת, יכול לטפל כל מי שמסיים פסיכואנליזה לקאנינית ועוד ועוד. לקאן לשיטתם הוא פחות או יותר התגלמות הא-קים עלי אדמות. מכיר את השיטה? מה דעתך?

האם יש בעיה ללכת לטיפול אחת לשבועיים? או שלפחות פעם בשבוע- זה חוק בל יעבור? אני חושב לומר למטפל שזה הרגשתי, טובתי. וחושש. חושש שיפגע. אבל אני חושב ששינוי התדירות אולי יעזור. מה דעתך?

המטפל שלי אדם רגיש לעצמו מאוד!( או שחקן) כשיש לי בקורת מרומזת, הוא עושה פרצוף שליבי נכמר... ועונה בחדות מרגיזה. גם הוא אמר לי שרגיש לזה. וחוץ מזה, דברנו כבר על הסיבות לקשיים ביננו ולא היה קל.(בלשון המעטה) אז איך אעיז לומר על פעם בשבועיים?

שלום רב, בתי בת ה-8 מפחדת מאוד להישאר לבד בבית וכל הזמן יש לה מן חששות שאני עוזבת אותה. היתה תקופה יפה שבתי חזרה מביה"ס לבד והסתדרה מאוד יפה אך יום אחד כששבה הביתה מביה"ס לא עניתי לה בטלפן ואז היא קיבלה מן חרדה ופחד כולל התקף בכי נוראי ומאותו יום היא לא מוכנה לחזור לבד הביתה ולהשאר לבד רק עם חברה או אחיה. היתי מעונינת לקבל עיצה איך להתמודד ואיך לגשת לעניין הספציפי הזה. תודה מראש.

אודי, איך אני לא זוכרת מה הרגשתי לפני יומיים ואם זוכרת לא מבינה למה רציתי למות, למה רציתי ליפול לאיזו תרדמת.. אפילו לועגת לעצמי איך איבדתי פרופורציות. מרגישה כאילו זה קרה למישהו אחר ולא לי.. יכולתי להיות מתה עכשיו! ואני אפילו לא זוכרת למה ואיך..מנותקת מעצמי.. דפרסונליזציה? לילה טוב

הפנים ככ עצובות . העיניים כמעט "יוצאות החוצה " מבכי שלא נגמר. טיפול מאוד קשה היום.. מעל החזה כאילו יושבת אבן שמוחצת אותי. הלב שלי שוקל כמו 10 שקי אבנים והמוח- המוח מרגיש בערפל .. אני מרגישה מותקפת מהגוף שלי . אני במתקפה נוראית מעצמי על עצמי . חצי שם חצי כאן .. והילדה הקטנה המפוחדת והכואבת שבי.מופיעה בחדות נוראית . בא לי "לשבור את הכלים " אודי . להרים ידיים. 4 שנים של עבודה פנימית ובא לי להגיד ממש עכשיו .. דייי .. דייי לתהליכים הפנימיים האלו .די לטיפולים . די לעצמי . לא יכולה לשאת את הזכרונות. את הכאב הפנימי האינסופי הזה. אני מרגישה שחייה בסרט. רק של מישו אחר .. דיי .. בבקשה? היום, המפלצת ילדה שבי מתכנסת בתוכי ככ חזק .. בכלל אני והיא במלחמת קיום בשבועות האחרונים.. אנחנו עושות תחרות מי תשרוד יותר? היא אומרת לי .."את רוצה לחסל אותי אה..?... גם את תמותי איתי ביחד... זה לא אני או את - זה שתינו .!!! המפלצת שבי אוחזת בי את הקצת תקווה שנותרה לי ולא משחררת ממנה אליי אפילו מעט. מרגישה שאין לי אויר . מרגישה המון גועל בי , אשמה ובושה מכל מה שעולה בי . איך זה יעבור אודי ? איך? אני עצובה אודי מאוד . אולי יותר מיואשת , מתוסכלת , ויחד עם זאת מרגישה נורא נזקקת ואומללה .. אני כבר מתחילה להאמין שאני משתגעת. שאני מטורפת. אני מאבדת את עצמי . החלקים הבריאים נעלמים לי . מי שלקח לי אותם .. שיחזיר אותם אליי ... תגיד לו ..שיחזיר .. אודי , מסכים להיות פה על ידי קצת עם הבלאגן הלא מובן והרע שאני מביאה ? שרית

בגלל דברים קשים שהיו ביננו, אמר לי המטפל רצף של מילות דאגה ואכפתיות, הבעיה שבטיפול עצמו אין לזה הרבה משמעות מעשית. בגלל שבעברי הכרתי מטפל אחר שדאג ופעל למעני באמת. אני חש מרומה, מההשוואה בינהם. נסיתי לומר לו, אך הוא טען שאלו תחושותיו (דאגה ועוד) קשה לי לקבל את דבריו, אך המצב כרגע שאני אצלו. איך אפשר לקבל את מילות המטפל, אם בשטח זה הפוך, ובעבר היה לדאגה היה משמעות מעשית?

די,די, כואב לי!

אני מרגישה מרוקנת, עייפה מהחיים,אני בת 20 ומרגישה זקנה. הבעיות שלי החלו בדיכאון ובהפרעות אכילה עם דפוסים בולטים של ocd, ועכשיו החיים שלי פשוט נשלטים ע"י המחשבות הטורדניות. אני התנתקתי מכל החברים שלי ואני לא יוצאת לשום מקום, אני יכולה להיות רגועה ונחמדה וברגע שמשהו יוצא ממסגרת ומהתוכניות האובססיביות שלי אני יכולה לאבד את עצמי לחלוטין. הכל חייב להיות בדיוק בזמן, בדיוק לפי הכללים. אני לא מצליחה לצאת מזה ואני שונאת את עצמי ובא לי להעלם,אני בתת משקל ורוצה לא להיות קיימת. האם יש טעם האבחון פסיכיאטרי?המשפחה לוחצת עלי בקטע הזה. אם כן תוכל בבקשה להמליץ לי על פסיכיאטר באזור המרכז?(אפשר למייל)

היי, נעים להתחבר לפורום הזה לא כקוראת סמויה, שאלה, אני גרה בחו"ל ולא דוברת ת'שפה, אני חייבת חייבת טיפול, אני במצב קשה מאוד, האם אתה יודע על כזה סוג של טיפול דרך הטלפון או הסקייפ או שזה לא יעזור, אני חייייייבת עזרה.

בנושא רגשות חסומים רעלים בגוף,מי למי לפנות לטיפול בבקשה?

מרגישה כאילו מזמן לא ביקרתי. תקופה מגעילה. בעצם,אולי זו אני. מגעילה. שותקת. טיפשה כ"כ.

אני מאוכזבת עד עמקי נשמתי. מנסה כל יום להמשיך ולהתעלם, אבל מידי פעם זה צף. אני בת 40,החלטתי ללכת לאבחון תעסוקתי,לחפש קרירה שתהיה מעניינת,הצפתי את חלום ילדותי שדורש תואר, רציתי מאוד להגשימו. נרשמתי לקורס פסיכומטרי, במאמץ רב נבחנתי, התוצאה נמוכה ממה שציפיתי אך כנראה שתספיק לי. עזבתי עבודה לאחר המון שנים,תכננתי מהפך שלם,בעבודה ומגורים, רק כדי לשרוד את התואר האינטנסיבי שלא משאיר זמן לעבודה כמעט. ועכשיו אני מגלה שזה בלתי אפשרי !! לא אצליח ללמוד ולממן במקביל דירה סבירה ואת ההוצאות המינימליות והבסיסיות. השכירויות מאוד גבוהות,השכר במקומות עבודה נמוך להפליא למרות ניסיוני הרב,פתרונות יצירתיים לא עוזרים, בכל זאת, אני לא בת 20 וצריכה להתחשב בנתונים מסויימים. החלום התנפץ לי שוב. איך אפשר להתמודד עם האכזבה הזו ולשרוד את היומיום?

אז ככה קראתי מאמרים ומחקרים בנושא לחץ וגילו שם בעזרת טכניקות חדשות לזיהוי פעילות מוחית שלאחר חשיפה ממושכת לסטרס(דחק) או לאחר חשיפה לרמה גבוה מאוד של לחץ,גילו שם באוניברסיטת תל אביב שלאחר אותו אפקט לחץ המערכת הנוירוטי(מערכת הפחד - ענישה) נשארת ללא שינוי ואילו לעומתה מערכת התגמול(צפייה - תקווה) יורדת ברמת התפקוד שלה בעשרות אחוזים וזה כנראה הסיבה להיווצרות אנשים נוירוטים שרגישים יותר למערכת הפחד. השאלה שלי אחרי שניסיתי לחפש תשובה באינטרנט ולא מצאתי חשבתי שכאן יוכלו לעזור לי אז השאלה היא כזאת איך גורמים למערכת התגמול לחזור לעבודה נורמלית??פעולות ודרכים מומלצים שכדאי לפעול בשביל להשיב לה אותה לפעילות נורמלית. אני יכול להביא דוגמא אישית שפועל תאצלי,בתור שחקן פוקר אני אוהב פוקר מאוד ואחת השיטות שלי היא שאני חושב לעצמי שקיבלתי זוג אסים ואני מחכה לשמוע מה השחקנים האחרים יגידו,אני מנסה לחשוב ככה גם שאני לא באמצע משחק אני שם לב שעצם המחשבה עושה אותי יותר מפוקס ויותר חושב רווחי ותגמולי בנוסף יותר מוחצן אופטימי ומאושר. אשמח לשמוע תגובות תשובת רעיונות או ביקורות על מה שרשמתי תודה רבה יוסי