פורום פסיכולוגיה קלינית

מתה מבפנים.. מרגישה נאכלת... הקנאים באמת מתים... מנסה להדחיק.. להתעלות .. זה לא שלא מפרגנת אבל רוצה גם..להיות אהובה ומוערכת ומרגישה.. עלוקה בכל מקום כולל בטיפול וגם פה..אודי.. מקנאה בכל מי שאתה נותן לה יחס אישי (שלא לצאת ידי חובה) של שמחה שהיא כאן, שהיא יקרה לך ושאתה איתה... מתנצלת על שכל כך חלשה ו..עלובה ואולי לא אחזור יותר לכאן מרוב בושה ומבוכה... לבקש להיאהב.. כמה פאתטי וחסר טעם.. סליחה ממך ומכולן..

מיקה יקרה ! נדהמתי מהתחושה שאת חשה בייחס לרגשותיו של אודי כלפייך.. ואולי לא הבנתי ??? אני קוראת באופן שוטף וקבוע ,ו..כן, גם אני רגישה מאוד !!! למילים,ניואנסים בם אודי בוחר להתייחס לכל אחת כאן..מנסה "להרגיש" מי מועדפת יותר אצל אודי.. ואת מיקה, להרגשתי "נמצאת על הסולם" במקום גבוה מאוד !! מצטערת שכך את מרגישה.. כל כך עצוב לגלות שאנחנו ממשיכים לסחוב איתנו את העבר.. (בכל אופן אני ,למרות עבודה ממושכת ומאוד לא פשוטה שעושה..) אני אוהבת לקרוא את שאת כותבת..הרגישות, האיכפתיות שלך כל כך נוגעת.. תודה שאת כאן !!!!!

לא ציפיתי לתגובות כאלה אכפתיות.. ואני בהלם בחזרה מהפער שבין התחושה שלי לבין תחושותייך ותחושות האחרים שכתבו כאן.. זה עושה לי מאד עצוב שהראייה שלי כל כך מעוותת וכך מפספסת הרבה פעמים דברים ואנשים... עדיין בחקירה מה בעברי גרם לי להיות כזאת חסרת אמון בעולם ובעצמי... עוזר לי מאד לראות את תגובותיכם כדי להחזיר לעצמי קצת פרופורציה והקלה שהדברים פחות גרועים ממה שחשבתי.. תודה שבחרת להגיב, מיקה

הי מיקה יקרה אחרי שעמדתן כך מאחוריי על דבריה של עדי, נראה לך שניתן לך לצאת בתחושה כזו שאת לא מוערכת פה? טעות - את מקסימה. פה איתך, ואם צריך נגדל עצים לכולן ויהיה לנו פה היער הקסום! אופיר

היה קשה להתעלם ולהימנע מתגובה וגם קל יותר להיאבק למען מישהו אחר שהוא לא אתה... וחוץ מזה התעוררה פה בעיה עקרונית של ביקורת הורסת שעלולה לשתק פה אנשים.. והיא יכלה להיות מופנית לכל אחת מאיתנו ובמקרה זה נפל אצלך אז..טוב שמיגרנו אותה יחד תודה אני גם איתך קוראת ומלווה ומקווה שיסתדר לך..

אודי.. תודה .. קצת מתביישת.. עדיין מתלבטת אם לא כדאי לחזור לפה בזהות חדשה בדויה. שמחה שאתה שומר לי הרבה מקום אצלך. לא תמיד זה ברור לי כי נוטה להרגיש נטל לא רצוי שאפשר לוותר עליו.. את הקטע ששלחת הצלחתי רק לראות אך לא לשמוע בגלל תקלה בשמע של המחשב.. מקוה שבקרוב יתוקן.. סקרנית לגבי המסר שרצית להעביר דרכו.. תודה על הכל ומקווה שלא אעיק שוב עליך ועל כולן לעיתים קרובות מדיי .. תודה

זוכרת שהיה לנו מן דיון שכזה, על תפיסת עולם סובייקטיבית... ועל כך שעל זה קשה להתווכח; זוכרת את זה? אז אני יודעת שגם אם אנסה להפריך את דברייך, זה לא ממש יעזור עכשיו, אם כך את עדיין חושבת ומרגישה... אני יכולה לנסות בכל זאת - מה רע בלבקש להיות נאהבת (בין היתר)? יכול להיות משהו יותר טבעי מזה?... כן, בעיקר כאשר אין את זה וזה חסר כל כך. אפילו גורים של חיות מחפשים את זה, אז שבני אדם לא יזדקקו לכך??? זה מעיד על חולשה ועליבות? לא! להיפך! יש בזה המון טעם. הבושה, המבוכה, ה"עלוקה"? כל אלה הן חוויות אמיתיות שלך לגמרי, אבל אין להן בסיס במציאות הוירטואלית של הפורום - לפחות לא בסיס שאני יכולה לזהות מנקודת המבט שלי: אני לא חושבת שאת עלוקה! לא רואה במה יש לך להתבייש או על מה להיות נבוכה. (אבל זוכרת מה כתבתי בהתחלה על להתווכח בנוגע למציאות סובייקטיבית? אז אני לא מנסה :)). את מוערכת פה בזכות מי שאת. ואת נחשבת פה בזכות הדברים שאת מביאה. TM.

נכון שזה קשה לשנות זוית הסתכלות של בן אדם אבל בטווח המיידי זה עוזר ברמת ההגיון להרגיע שאין בהבעת צרכיי הרגשיים כל רע וזה שאת לא חושבת כמוני או שאת לא חושבת שרגשותיי מבוססים על משהו מוכח זה גם מעורר בי מחשבות בחזרה ואולי עושה איזו עבודה בלנסות להתמודד בדרך קצת יותר חזקה ועוצמתית. מקוה שהייתי ברורה כי קצת זומבי כרגע (תרופת הרגעה שלקחתי..) אז תסלחי לי אם לא הייתי ממש קוהורנטית.. ובאמת תודה שהבעת אכפתיות ממני, מיקה

לאודי, אני מוכרחה לאמר שהתפלאתי/התאכזבתי/כעסתי מאוד על תגובתך. אני קוראת כאן תקופה מאוד ארוכה את הדברים שלך. תמיד בתחושה שלי אתה אמפתי, מציע משהו מזווית קצת אחרת, מקשיב לעומק. והנה, כשבחרתי להביא את עצמי לכאן לראשונה אתה בוחר בתגובה כמעט שיפוטית, בהצעה כל כך קשה עד בלתי אפשרית מבחינתי. אתה מציע לי לעזוב את המטפלת אליה אני קשורה לאורך שנים רבות, למרות העובדה שאני כותבת לך שהענין של הטיפול בשנינו כבני זוג כל הזמן מדובר בטיפול. האם אינך חושב שלמטפלת שלי יש מספיק כלים כדי להציע בעצמה צעד כזה לו היתה מרגישה שזה הכרחי? אני לא יודעת למה ציפיתי ממך, אך לא לפתרון "פשוט" וכל כך לא פשוט רגשית ונפשית. לא יודעת למה , אולי כיוון שהמטפלת שלי מטפלת ע"פ שיטת לקאן (הבוחל במיוחד בשימוש המהיר שעושים מטפלים בטיפול תרופתי) זה התקשר לי אל הכעס כלפיך על כך שאתה ממהר להציע לאנשים כאן בפורום טיפול פסיכיאטרי/תרופות.אני מרגישה שיש בזה מימד פטרנליסטי שלא רואה את המטופל/פונה בגובה העיניים. הגדלת לעשות ואף הזכרת את הספרים של יורם יובל (לצערי קראתי את שני רבי המכר האלה מההתחלה ועד הסוף). הקלות הבלתי נסבלת בה יורם יובל נותן למטופליו תרופות (המטופלת הראשונה בספר הראשון רצתה להיות מאושרת וזכתה לטיפול תרופתי, והמטופלת הראשונה בספר השני סבלה מדיכאון קל וגם היא זכתה לטיפול תרופתי) נתנה לי תחושה כי הוא לא רואה את מטופליו בעיניים, או אולי לא סומך על עצמו שיצליח לתת להם פיתרון ראוי.

תמרה, סליחה שאני מתערבת... לא בנוגע לדברים שכתבת על ה"סוגיה" הטיפולית המורכבת בה את מצויה, אלא בעניין התרופות - כתבת שיש משהו במטפלים שמציעים טיפול תרופתי, בנוסף לטיפול הפסיכולוגי, משהו ששם אותם במקום שבו הם לא רואים את המטופלים בגובה העיניים. ואולי - וזו רק זווית ראיה נוספת שאני מציעה - מטפל שמציע גם טיפול תרופתי (בנוסף, לא במקום) הוא מטפל אחראי מספיק, שמודע לכך שהוא לא על-אנושי ויש לו מגבלות כמו לכל בן-אדם? אולי דווקא זה ראוי להערכה, ולא להנמכה?... יש מקרים שבהם הביולוגיה חזקה יותר מהיכולת לפתור הכל "רק" באמצעות דיבורים. שלמילים אין בכלל יכולת לחדור מבעד לאיזון שהופר במוח. שחייבים "ליישר קו" בעזרת תרופות, כדי שתהיה אפשרות להתחיל תהליך של החלמה באמצעות המילה. אני לא טוענת שהתרופות הן תרופות קסם, שמחליפות את העבודה הנדרשת במסגרת הטיפול. גם לא שהן אכן נחוצות לכל אחד. אבל לדעתי זה לא נכון לטעון, שהמטפלים מאבדים את הקשר עם המטופלים, רק משום שהם מציעים - כשצריך! - גם טיפול תרופתי. TM.

כמטופל, באילו פרמטרים אני בודקת אם המטפל מקצועי, וטוב לי? נכון שכל בעלי התעודה למדו. אבל כמו בכל ענף. יש את העילית. אנא, אני מחפשת כלים למדידה, לבדוק אם זה נקרא טיפול מקצועי ונכון, או לא

אודי שלום, בזמן התיכון היו לבן שלי באופן פתאומי פרקי זמן בני 3-4 ימים של התנהגות שנראתה לי דיכאונית. הוא נהג להסתגר בחדרו ולישון כל הזמן. הוא יצא רק כדי לאכול, לעשות את צרכיו ולהתקלח. מלבד זאת לא יצא, לא הלך לבית הספר, מיעט לדבר, לא צפה בטלוויזיה, לא שיחק במחשב, לא התייחס כמעט לסובבים אותו, לא היה מרוכז במה שנאמר לו וטען שאינו מרגיש טוב. בתום פרק זמן כזה חזר לעצמו ולתפקוד מלא. לא הצלחנו להבין ממנו מדוע זה היה קורה. גם הוא עצמו טען שלא ברור לו מדוע זה קורה ושזה לא בשליטתו. היות שזה קרה לעיתים נדירות (פעם או פעמיים בשנה) ייחסנו זאת לסוג של משברי התבגרות ולמרות שהצענו ללכת איתו לייעוץ פסיכולוגי הוא סירב. מאז חלפו מעל 6 שנים שבהן למד במכללה במסגרת עתודה טכנולוגית, שירת בצבא תחת לחץ והתופעה לא חזרה על עצמה. הוא השתחרר מהצבא, מצא מקום עבודה חביב, נרשם ללימודים,בילה המון עם חברים ונראה שהוא עושה חיים משוגעים. אלא שלפני כמה ימים לאחר שארח קבוצת חברים בבית (כפי שעשה לעיתים) חזר דפוס ההתנהגות המתואר לעיל. יום אחד ביקש לצאת מוקדם מהעבודה בטענה שאינו חש בטוב והלך לישון. על-פניו לא ברור האם זה באמת דיכאון, או שמשהו בגוף/במוח יוצא מאיזון. מה עצתך? בתודה מראש גיל

אודי, אתה גם תיקח חופשה ביולי/אוגוסט ? ..תיעלם לנו כך סתם פתאום..??? ..לא היית כאן מחמישי עד שני..כבר הרגשתי קצת שהפורום מתנדנד כמו אוניה בשעת סערה בלב ים... תודה שאתה שוב נמצא !!! (למרות שיש בי חלק שאומר.."זה בגלל העומס של סוף שנה"...) ..ואמא צביה שוב תיעלם/תיאלם לי משלישי הבא עד לרביעי שאח"כ ("ברגיל" אנחנו נפגשות 3 פעמים בשבוע) ובאוגוסט בכלל..אמרה שנוסעת לשבועיים... ..אמרתי לה שאני מבקשת שנסיים... ההיעלמויות האלו מרגישות לי שהרצפה נעלמת לי..אני לא מצליחה להכיל את זה..זה מערער אותי לחלוטין... זה כ"כ מתיש,סוחט, משאיר אותי כ"כ לבד ןמחוסרת אנרגיה לחלוטין.. ..אודי, זהו נגמרו לי כל הכוחות..רוצה לחזור ליער שלי..לעצים שלא נוטשים... עצובה ,מרוקנת ,מיואשת..

אם לא ננסה ליפול עד התהום.. ולטפס משם הכי גבוה... http://www.youtube.com/watch?v=BdE4mYWTMTA&feature=player_embedded#! מוקדש לכל מי שגם נופל.. בחמלה וברכות.. זה אפשרי.. דמעות, ~נילי~

בכנות, תודה..

הסבא מנובארדוק אומר שכדי להגיע לדרך האמצע צריך ללכת דרך הקיצוניות. זה נכון שזה לא מתאים לכולם, ומי שדרך זאת אינה נאה לו הרי שהוא זכה במשהו אחר.. מה שכן, נסיוני מראה כי לפעמים אנחנו כל כך רוצים לבדוק את הגבולות, שאנחנו מגיעים למקומות מאוד קיצוניים.. ומשם באופן כמעט טבעי, של ויתור.. אט אט מגיעים לדרך האמצע.. כך הוא נסיוני :) והיום, בלימוד האמצע, זכיתי באושר של פשטות. אז לאט לאט ובעדינות לכולנו, הרי בסופו של דבר נגיע לאן שאנחנו צריכים להגיע... הכל כל כך מדויק. זה מדהים. מלא קסם. נמסטה :)) סופ"ש מקסים ! ~נילי~

הי אודי מה שלומך? לא כתבתי כאן מזמן, קיוויתי שאני מצליחה להמשיך ללכת לבד, בלי לשאול שאלות שאין לי עליהן תשובות, אבל מסתבר שזה לא פשוט. אני תוהה - לי, משום מה, חשובות מאוד ה"הגדרות". אני מרגישה צורך לדעת אם המטפל שלי חושב שאני "בדיכאון" או "בניתוק רגשי" או בכל עניין פתולוגי אחר. המטפל חושב שזה לא ממש משמעותי. ושאין עניין בהגדרת השמות והכותרות הוא גם חושב שאני מתישה את עצמי במחשבות ולא מאשפרת לעצמי להרפות. למה זה כל כך חשוב לי איך "קוראים לזה", למה שיש לי ושאני חווה? האם יש מצב שבו מטפל לא מסוגל לתת שם למה שהוא רואה? האם יכול להיות שמטפל אומר שהוא לא בטוח עד הסוף במה שהוא רואה/שומע/מבין? שהוא ל אמבין עד הסוף את הדברים שאני אומרת/חושבת? וחשוב מכל - האם יש דרך (התנהגותית או אחרת) שבעזרתה אפשר להגיע לשלב של להפסיק לחשוב? להרפות? משהו טכני כזה, כמו לחיצת כפתור שמביאה למצב הזה? מתנצלת על אורך השאלה, אבל אודה לך מאוד אם תצליח לפזר לי מעט את הערפל. תודה

נכון מודעת לכך שמבולבלת וחרדתית... בעיקר מכך שהזמן אוזל ולא נשאר לי עוד הרבה... אז זו הסיבה לרוב הפדיחות שעושה.. (-: שאלה קצת לא קשורה , אבל מעסיקה... האם מטפל הוא גם שחקן? כלומר כדי להשיג מטרות טיפוליות, מטפל יכול "להסתחבק" - למשל כדי ליצור אשליה של קרבה ולגרום למטופל להיפתח? או באותה מידה - לשחק אותה אדיש/מזדהה, או עוד דוגמא.. - לצחוק עם המטופל גם אם הוא לא ממש מצחיק אותו או להיות עצוב איתו גם אם הוא לא ממש מזדהה איתו? ברור לי שיש גם חשיבות לאישיות המטפל , אך האם מלמדים באופן פורמלי להתנהג באופן "משחקי"? זהו. מתנצלת על השאלה הארוכה.. תודה, מיקה

אודי היקר שלום. מסיבות "היסטוריות" אני ובעלי מטופלים אצל אותה מטפלת. פשוט התחלנו בטיפול זוגי שהתפצל לשני טיפולים אישיים ונפרדים. הכל כל כך מסובך. אני מרגישה שאני לא יכולה יכולה לדבר על בעלי בטיפול כי הוא מטופל שלה, וגם הוא מרגיש אותו הדבר. ככה אנחנו בעצם לא מביאים חלקים גדולים מאוד מעצמנו לטיפול. בטח תציע לדבר על זה, אז דיברנו ואנחנו מדברים על זה בלי סוף, ושום דבר לא עוזר סוג של מבוי סתום. אולי יש לך רעיון? גם עם התשלום זה מסובך נורא, הטיפול עולה לנו, כמשפחה, הון עתק, אנחנו בקושי מצליחים לעמוד בהוצאה, היא מרגישה לא בנוח עם זה אז עושה לנו הנחות, אנחנו מרגישים לא בנוח עם זה שאנחנו לא משלמים כמו שצריך וחוזר חלילה. אולי יש לך רעיון כיצד לצאת מהסבך? מרגישים שצריכים איזו נקודת מבט חיצונית למערכת המסובכת. תודה

לאודי, אני מוכרחה לאמר שהתפלאתי/התאכזבתי/כעסתי מאוד על תגובתך. אני קוראת כאן תקופה מאוד ארוכה את הדברים שלך. תמיד בתחושה שלי אתה אמפתי, מציע משהו מזווית קצת אחרת, מקשיב לעומק. והנה, כשבחרתי להביא את עצמי לכאן לראשונה אתה בוחר בתגובה כמעט שיפוטית, בהצעה כל כך קשה עד בלתי אפשרית מבחינתי. אתה מציע לי לעזוב את המטפלת אליה אני קשורה לאורך שנים רבות, למרות העובדה שאני כותבת לך שהענין של הטיפול בשנינו כבני זוג כל הזמן מדובר בטיפול. האם אינך חושב שלמטפלת שלי יש מספיק כלים כדי להציע בעצמה צעד כזה לו היתה מרגישה שזה הכרחי? אני לא יודעת למה ציפיתי ממך, אך לא לפתרון "פשוט" וכל כך לא פשוט רגשית ונפשית. לא יודעת למה , אולי כיוון שהמטפלת שלי מטפלת ע"פ שיטת לקאן (הבוחל במיוחד בשימוש המהיר שעושים מטפלים בטיפול תרופתי) זה התקשר לי אל הכעס כלפיך על כך שאתה ממהר להציע לאנשים כאן בפורום טיפול פסיכיאטרי/תרופות.אני מרגישה שיש בזה מימד פטרנליסטי שלא רואה את המטופל/פונה בגובה העיניים. הגדלת לעשות ואף הזכרת את הספרים של יורם יובל (לצערי קראתי את שני רבי המכר האלה מההתחלה ועד הסוף). הקלות הבלתי נסבלת בה יורם יובל נותן למטופליו תרופות (המטופלת הראשונה בספר הראשון רצתה להיות מאושרת וזכתה לטיפול תרופתי, והמטופלת הראשונה בספר השני סבלה מדיכאון קל וגם היא זכתה לטיפול תרופתי) נתנה לי תחושה כי הוא לא רואה את מטופליו בעיניים, או אולי לא סומך על עצמו שיצליח לתת להם פיתרון ראוי.

שלום אודי, אני בת 26 וסובלת כבר הרבה מאוד שנים(מעל 6) מדיכאון שלא עובר . אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מעל שנתיים וחצי - ואין שום הטבה במצב, הפסיכולוג שלי כבר הרבה זמן מנסה לשכנע אותי שכדאי לפנות לתרופות נגד דיכאון ואני ממש מפחדת מטיפול שכזה - בגלל המון סיבות. מה דעתך - באמת אין לי מה להפסיד?

היי שמי בר אני בת 20 האם ביופידבר עוזר לבעיית הטינטון הטורדנית???

שלום רב לך בר בעקרון לא ידועה כיום תרופה טובה לטינטון, לכן שיטת הביופידבק המבוססת על פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית מוכרת כאפקטיבית למדי לצורך רכישת טכניקות לשליטה רצונית על תיפקודים ותופעות בתי רצוניות כגון הטינטון. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הי אודי אני לא מרגישה טוב, קשה לי להחזיק מעמד עד הפגישה. מרגישה כל כך לבד, בבקשה תגיד לי משהו שיעזור..אני לא מבוגלת להכיל את הכאב הזה והדמעות לא מפסיקות ): אופיר

אופיר שלום, אני רוצה לומר לך משהו, לא בשביל לפגוע בך, אלא כדי להאיר את עינך: את לא מרגישה שאת תלותית מדי?! נכון, אני לא יודעת מה עברת / עוברת בחיים, אך לדעתי יש גבול, בשביל עצמך, אדם צריך לדעת לעזור לעצמו ולא להיות תלותי באחרים, גם החיים שלי לא היו / הם לא קלים, אבל אני משתדלת להוציא את עצמי, לעזור לעצמי.. אני קוראת את התגובות שלך וממש מרחמת עליך, עד מתי תפני לאודי?! עד מתי תרגישי לבד?! תעשי עם עצמך משהו, ממש בא לי לנער אותך. סליחה אם פגעתי בך, זאת לא היתה כוונתי. בהצלחה עדי

הי עדי, "אדם צריך לדעת לעזור לעצמו"... ללכת לטיפול זה לא נחשב ללעשות משהו כדי לעזור לעצמך? וכן, מה לעשות? תלות במטפל היא משהו שנוצר במהלך הטיפול. מן הסתם אנחנו לא עוסקים כאן בהשוואות נוסח החיים של מי יותר קשים/קלים ומי יותר מתוסבך/כת ממי. לא רלוונטי בכלל. ואני שמחה בשבילך שאת משתדלת (ומקווה עבורך שגם מצליחה) להוציא את עצמך ולעזור לעצמך... אבל יש אנשים שהכוחות שלהם שונים משלך, ואת ממהרת לחרוץ משפט ("תלותית מדי" "מרחמת עלייך") על-סמך מה שאת יכולה/מצליחה, בלי לשאול את עצמך "אולי יש אנשים שבאמת רוצים, אבל יש משהו שמונע מהם?" ועוד משהו: אני יודעת, שאם לי היו כותבים ש"ממש מרחמים עליי", הייתי משאירה את הנימוס בבית... זה באמת שייך למשפחת הדברים המרגיזים ביותר שאפשר לכתוב. לדעתי כמובן. מתוך ההיכרות שלי עם משתתפות הפורום הקבועות, אני לא זוכרת - ואפשר לתקן אותי - שמישהי פה כותבת כדי לבקש רחמים דווקא! TM.

עדי שלום האינסטינקט הראשוני שלי היה לא לענות להודעה שלך כלל, אבל אני אענה יותר בשבילך מאשר בשביל עצמי. דבר ראשון, את באמת לא רואה את כל התמונה, אז תני לי להאיר את עינייך. מה שמתפרש בעינייך בתור תלות שלי באודי, היא למעשה ניסיון כפול להפחית את התלות.גם מכיוון שאני כותבת לאודי כשקשה לי במקום לפנות למטפל שלי ולעמוד במסגרת של הטיפול שקבענו, שהיא הרבה פחות מכילה מפעם, וגם להיעזר פחות בחברות כי זה לא התפקיד שלהן. דווקא פה, מכיוון שיש יותר מרחק בגלל שזה וירטואלי, יותר קל להכיל את זה. ושנית, מבחינתי לעשות עם עצמי משהו ולקחת אחריות על המצב שלי, לא אומר לא להזדקק לאף אחד, ולעשות הכל בעצמי. כשנכנעתי לדיכאון פשוט הייתי לבד כל הזמן ולא עשיתי כלום כל היום כי לא הצלחתי לתפקד. היום, בחיים האמיתיים שלי, יש רגעי משבר אבל רוב הזמן אני עושה המון דברים, ואנשים שמכירים אותי בעבודה רואים בי מודל לחיקוי. אני נלחמת כדי ללמוד ולעבוד ולהתקדם. כשאני כותבת הודעה מיואשת כזו, ויש לי איפה לפרוק את זה, זה הדבר הרבה פעמים שמאפשר לי לקום אחר כך ולהמשיך את היום,במקום לבלוע את זה פנימה ולתת לזה להשתלט.לקבל את המילה החמה מאודי בסוף היום, זה מה שמאפשר להמשיך, כי לי אין תמיכה של אבא או אמא, וזה קשה להתמודד עם החיים כשאין מי שמנחם, עוזר ותומך.אני בכלל לא אנסה להסביר לך את המקום של הדיכאון והשחור שהוא מעבר לשליטה ורצון, כי לא נראה לי שתביני. אני בניגוד אלייך רואה בזה הזדקקות ולא תלותיות, וגם אם זה תלותיות, אני מעדיפה להיות תלותית מאשר טיפוס נמנע. בלי שום קשר לזה, אני חושבת שלאודי יש פה והוא מסוגל לומר לי בעצמו, אם הוא מרגיש שזה מפריע לו. ואולי את צריכה לשאול את עצמך למה המקום הנזקק שלי כל כך מפריע לך. מכיוון שאת קוראת באדיקות כזו את הודעותיי, אני יכולה להניח שמשהו בדבריי כן מתחבר אלייך, גם אם זה מפריע לך/דוחה אותך/מעורר את רחמייך. אני יכולה לשער שאת עצמך לא נעזרת הרבה, גם מאחר שאני לא מכירה את השם שלך בפורום ואת לא כותבת פה, אלא קוראת יותר, אלא אם כן את כותבת קבועה שלא השתמשה בשמה האמיתי.אולי אם תנסי לגלות יותר הבנה כלפי מצבם של אחרים, תוכלי לאפשר לעצמך להיעזר גם בקבועות פה. יש בו בנות רבות, כולן זקוקות ברמה כזו או אחרת, ולמרות שחלקן עם לב שבור, יש להן כתף חזקה למדי, באופן מפתיע או לא.מעניין אותי אם את העדי ששאלה לא מזמן האם מטפל יכול לחבק או לא.... ההודעה שלך לא התכוונה לפגוע, אבל לטעמי היא פוגענית ומזלזלת, שיפוטית וביקורתית. אם אלה דעותייך אני מציעה שפעם הבאה לא תגיבי אליי, אני לא זקוקה לרחמייך או בישועה שתבוא מהארה כזו או אחרת. אני מודעת טוב מאוד למצבי ומטפלת בו. אופיר

הי אודי כתבת למעלה שאתה לא תעלה הודעות שהן מזלזלות או פוגעניות. ההודעה מעדי היא פוגענית באצטלה של מתן תמיכה ועזרה. אני לא חושבת שצריך להיות מקום להודעות כאלו, וזה הרבה מעבר להבעת דעה. לומר לי שאני תלותית מדי, ושאני "אעשה עם עצמי משהו", שהיא מרחמת עליי ועוד ועוד...לא במקום בכלל, ונפגעתי ממנה. אופיר

אני חושבת שמה שכתבת מעיד על שיפוטיות יתר וחוסר סובלנות "לנער"?!. את באמת חושבת שדברייך יכולים לעזור לאדם שנמצא במצוקה? תוהה מאיזה מקום זה בא? האם גם כלפי עצמך את כל כך ביקורתית? אני מרחמת יותר על מי שנעדר יכולת להיות אמפתי לזולתו ולקבל את מי שמתקשה לקבל את מי ששונה ממנו.

לפני הרבה שנים, לפני שנפגעתי, הייתי גם מארגנת תוכניות בכתב, אבל כנראה שגם הייתי פחות תלויה ברישומים כי זכרתי יותר. לפחות זה היה ככה בעיני הסביבה. הדימוי העצמי שלי ירד גם כי אבחנו אותי חלקית לא נכון, ועל סמך זה נתנו לי טיפול פסיכולוגי לא מתאים והטוו את החיים לי במסלול לא מתאים.נאלצתי להפוך עולמות ותיקנתי הרבה דברים. עכשיו אני מותשת ורוצה לזכור יותר ולהיות תלויה פחות בחומר כתוב וכך גם להעלות את הדימוי העצמי. איך ומה לעשות בשביל זה? תודה

היי אודי, רציתי המלצה לפסיכולוג/ית פרטי באזור חולון, לטיפול בחרדות, מצבי רוח משתנים, דיכאון עקב משברים כאלו ואחרים... תודה מראש

בידיעה ברורה שיתכן שפשוט לא תעלה את פנייתי... כל כך לבד שרוצה לפחות בכאילו להאמין שיש מישהו שאכפת לו. שנתיים של מחשבות אובדניות.... שלוש ניסיונות לא הכי רציניות כנראה שכשלו לא מאושפזת כי חיי באמת אומללים ורצוני למות ניתן להבנה לפעמים הכאב בלתי נסבל... אבל הוא "רק" נפשי...מזה לא מתים ילד מתבגר ואיש מבוגר בטיפולי שחייהם יושפעו לרעה אם אצליח בפעם הבא...האחריות הזאת מכבידה עלי וגורמת לי ליותר דיכאון כל פעם שמתכננת את הפעם הבא. ואל דאגה...תמיד מתכננת פעם הבא כזאת. מטפל שיצא ויוצא מגדרו לעזור לי...מעבר לכל החוקים המקובלים בקשר של מטפל-מטופלת. אבא שבילדות התעלל בי,גרם בעקיפין למותה של אמי ואני עדיין למרות גילי הלא צעיר כבר רוצה רק שאוהב- והוא פשוט לא... גרוש שאני עדיין שומרת איתו על קשר למרות הבגידות והאי אכפתיות שלו כלפיי וכלפי בננו... בעיות כלכליות שכבר באמת אין לי מושג איך לפתור... ואין... תקווה יותר כוח או רצון לקום ולצאת מזה כי עדיין צריכה כמו ילדה קטנה מישהו שיקח אותי ביד ויראה לי איך ומה לעשות... עצובה כל כך ופטאתית ובעיקר... בודדה בעלום הזה.

אור יקרה אני כל כך מבינה אותך כל כך מבינה את תחושת הלבד בעולם, ואת תחושת העייפות מזה. אבל .. את לא לבד. י לך ילד. איזה כיף גדול זה שיש לך ילד ויש לך בן זוג, שבוודאי אוהב אותך וכמו שאמרת , את גם יודעת את זה - כי ברור לך שזה שלא תהיי בסביבה (חס וחלילה) ישפיע עליהם. את יודעת שאת חשובה להם, וכולם באמת עושים הרבה כדי להראות לך שאת חשובה ושאכפת ממך. ואני יודעת, שלא משנה מה יגידו כולם מבחווץ, כי הרי ברור, שזה לא מספיק, כי מבפנים את לא מרגישה את זה, אבל.. לפעמים צריך להיאחז בדברים החיצוניים כדי לתת משמעות לחיים. לעתים, למרות התחושה הפנימית צריך להמשיך ללכת. הלאה בלי להסתכל לאחור ובלי לעצור לרגע למחשבה. מחזיקה לך אצבעות שתצליחי...

אין לי בן זוג... האיש שדיברתי עליו...אני חונכת שלו-איש מבוגר וערירי,הסובל מסכיזופרניה. הם צריכים אותי...ללא שום ספק. האחריות ענקית...גם בזה אין ספק. אבל הבדידות והחוסר אונים... הורגים אותי מבפנים-לאט לאט. תודה שלקחת לך זמן להגיב לי.זה לא מובן מעליו. אור

תודה. כמה עצוב ונכון. אור

לאחרונה שמתי לב שבשנה האחרונה נתקתי והתרחקתי מקשרים מהותיים. הבעיה שכשאני כועסת, אני מרגישה שזה נורא. שנעשה לי עוול. והרגשתי מוצדקת וחובתי להביע זאת. אחר כך אני עומדת מול הקריעה שערכתי מבולבלת וקצת מצטערת. אבל לא בטוחה שעלי לשתוק אם מכעיסים גם בקשרים חשובים. אך נורא לשאת בתוצאות.וזו הדילמה. מה דעתך? איך אפשר לשמור על זכויותי וכבודי בצורה איתנה, ולהשאר עם...?

אודי, שוב אני... מקווה שלא מציקה לך... אודי, למה היא מתחמקת מלעזור לי להבין מה קורה?... אני יודעת שאני צריכה להחליט מה עכשיו; אם אני ממשיכה עם הטיפול או לא. היא לא יכולה להחליט בשבילי, במקומי. אבל למה, למרות שהתחלנו לדבר על זה ביוזמתי (והיא אמרה שגם לה יש ספקות משלה באשר להמשכיות), היא מסיטה את הנושא שוב ושוב למקומות אחרים?... ואני משתדלת לגלות סבלנות ואורך רוח, מתוך ציפיה שהסטיות הללו מן הנושא בעצם קשורות לעניין בצורה כזו או אחרת. עד שאני מגלה שהנה כמעט וחלפה לה פגישה שלמה כאילו שאני לא נטרפת מבפנים בסוגיה בוערת כל כך, ו"עניינים כרגיל". אמור להיות איזשהו היגיון או תהליך טיפולי כלשהו מאחורי אי-הרצון הזה להתעמת עם הנושא? הרי זה לא שלי קל עם זה. היפך הוא הנכון. ובכל זאת, אחרי כמה חודשים מייגעים, החלטתי לפתוח את הקלפים ולהביא את העניין למקומו הנכון. והמשפט שבכותרת? שייך לפה: "בטח חסרות לי מילים אני לא מובן לא מוגן היא לא יכולה לראות זה לבן על לבן אז אי אפשר עד כאן" תודה אודי וסופ"ש נעים, TM.

הי אודי מטופלים שואלים אותך לפעמים אם אתה אוהב אותם? אני רוצה לשאול את המטפל שלי אם הוא אוהב אותי, אבל אני מפחדת שהוא יתחמק מתשובה או פשוט יאמר לא. בעבר אמרתי לו מס' פעמים שאני אוהבת אותו, והוא אמר שהוא יודע..לא היה צריך הסבר..זה היה לפני השנה של השבר וההפסקה. בזמנו גם לא שאלתי אותו כי ידעתי בלב את התשובה - כן. אבל עכשיו אני באמת לא יודעת, ורוצה..ומפחדת. נראה לך שהוא לא אוהב אותי? את מי שאני? שבת שלום אופיר

שלום, אני בחורה בת 31 נשואה באושר, ואמא באושר לתינוקת בת שנה וחודש. אני עוסקת בהעצמת אנשים, במקצוע שמאפשר לי יום יום ללוות אנשים בדרך להגשמת החיים המיטבים שלהם. אני גאה להגיד שלמקום הזה הגעתי לאחר התגברות ארוכה ומאתגרת על ילדות והתגברות טראומטיות, בצל אירועים קשים ביותר. במהלך השנים נגמלתי בכוחות עצמי מהתמכרות לסיגריות (למעלה משתי חפיסות ליום במשך 15 שנים) והייתי על סף התמכרות לאלכוהול שהיווה מעין תרופה עבורי (למעלה מבקבוק יין ליום במשך כשנתיים). עשיתי זאת בין השאר בעזרת ספורט. מעט לפני החתונה התחלתי לעלות במשקל ולחוות בולמוסים של אכילה. במהלך ההריון- שהיה לא מתוכנן והגיע בהפתעה גדולה שטמנה בחובה התמודדות מאוד לא פשוטה- עליתי מאוד במשקל. דוקא לאחר ההסתגלות לאמהות ואהבה כנה וענקית לבתי, דוקא לאחר שבזוגיות נוצר ססטוס קוו מחודש, יציב ואוהב לאחר המעבר להורות, עליתי במשקל בצורה נוראית. מבחורה רזה וספורטיבית, העליתי קרוב לשלושים ק"ג במהלך שלוש השנים האחרונות. אני מרגישה כאילו החלפתי התמכרות בהתמכרות. הדפוסים זהים- מניפולציות כדי להשיג את "הסם", אני מסתירה מבעלי שאני אוכלת ממתקים ומזוןללא שליטה במהלך היום ועוד ועוד. מעבר לעובדה שלא זה המודלינג שאני רוצה להוות עבור ילדתי, הדבר שהכי כואב לי הוא שאנחנו מנסים להרות בשנית במשך שבעה חודשים ללא הצלחה. מסיבות רפואיות הופנתי לרופא המתמחה בטיפולי פוריות והוא אמר לי שכצעד ראשון עלי לרזות. למרות הכמיהה הגדולה מלתאר לילד נוסף, אני לא מצליחה לעשות את הצעד, להתחייב ולרזות. אני מתרצת בתירוצים שונים ומשונים. אני ממש מרגישה שבפן הספציפי הזה של חיי התייאשתי ואיבדתי אמונה שאוכל אי פעם לשוב ולהיות רזה. יתר על כן, קשה לי מאוד עם חוסר הכנות מול בעלי, ואולי גם באיזשהו מקום מרגישה מאוד בודדה, כי אני לא רוצה לשתף. אני מתביישת בעצמי מאוד ואני יודעת שבתווך הארוך יהיה להתנהגות הזו מחיר כבד מבחינת היחסים. בעלי לא מעיר לי על משקלי. הוא רק תומך וחושב איתי יחד איך אוכל לעשות זאת בגאון כשאני מעלה זאת ומזכיר לי על אילו דברים הצלחתי להתגבר במהלך חיי... אני מיחסת את ההתנהגות הזו לאיזושהי חבלה עצמית או שנאה עצמית לא פתורה וקשה לי מאוד עם אובדן השליטה. כרגע יהיה לי קשה מאוד מאוד מבחינה כלכלית ללכת לטיפול מסודר. אשמח מאוד לשמוע רעיונות נוספים או מחשבות לגבי המצב שתיארתי וכיצד אוכל לצאת ממנו. למרות הדברים הגדולים שתיארתי שעומדים לנגד עיני, אני לא מצליחה לעשות את השינוי לטובה. כל כך רוצה עוד ילד.. תודה על זמנכם..

היי אודי, שבוע הבא זו הפגישה האחרונה שלי עם המטפלת שלי, לאחר שנה וחצי. אני מטופלת בתחנת בריאות הנפש, ועל פי הנהלים יש זמן מוגדר לטיפול. אמנם אני אעבור לטיפול אצל מישהו אחר, עקב זאת, לא באותה מרפאה, אלא לפי בחירתי, אבל המטפלת היוותה ומהווה דמות משמעותית בחיי. הרבה פעמים היא נלחמה עליי, שאשאר, למרות אי ההגעות שלי לפעמים. וכל זאת, אף שהטיפול אינו בתשלום. והרבה דברים אחרים שעשתה עבורי. גם חשבתי שהתאהבתי בה, והבנתי שאני מייחסת לה תכונות שבעצם אולי הן לא נכונות, כיוון שהטיפול התרכז בי ולא בה (מן הסתם?) ובעצם אני לא מכירה אותה בתור הבן אדם שהיא. אנחנו מדברות על כל נושא הפרידה (שפרידות גם ככה קשות עבורי) ואני מאוד חוששת שלא אביע מספיק את מה שאני רוצה להביע בפגישה האחרונה שלנו בטיפול. בנוסף, יש לי מספר שאלות: 1) האם זה ראוי להביא לה מספר מתנות קטנות או סמליות? (אני גם רוצה שהיא תזכור אותי, עד כמה שזה מביך להודות. וגם כי היא כל כך חשובה לי וקשה לי להביע את הערכתי רק במכתב או פנים אל פנים, אני רוצה לתת לה משהו בנוסף). 2) האם זה מקובל לבקש ממנה חיבוק בסוף הפגישה? כיוון שאז כבר אני לא אהיה מוגדרת כמטופלת שלה? אציין שהרבה פעמים כשהיה לי מאוד קשה - היא לחצה לי את היד ברוך, בסוף הפגישה. או שאני ראיתי זאת כך, וגם אמרתי לה שהלחיצת יד הייתה מאוד משמעותית עבורי. אני גם קצת חוששת שהיא תסרב להעניק לי חיבוק, במידה וחיבוק בסיום טיפול הוא בסדר גמור מבחינה אתית או לא יוצא דופן. מאוד קשה לי המחשבה שלא אראה אותה יותר, פיזית, למרות שהיא תמיד תהיה חלק ממני, אם בזכרונותיי וכדומה.. ועוד עכשיו להתחיל לחפש מטפל אחר... תודה על ההקשבה, ואשמח למענה. מקווה שלא העמסתי...

עזרת לי מאוד, והקלת עליי בתשובתך. לא ידוע לי אם ניתן לענות על שאלה כזו, אבל איך אני יכולה להתחיל לחפש מטפלת אחרת (מעדיפה אישה)? הכוונה, איך מחפשים ויודעים לאן לפנות? מאגרים וכדומה שקיימים באינטרנט? אני לא ממש מעוניינת דרך קופת החולים שלי, כיוון ששמעתי דברים על כך שגורמים לי להסתייגות. ובעיה נוספת היא תקציב כספי מעט מוגבל. אני גם מוגדרת כנכה מביטוח לאומי ומקבלת קצבה (ויחד עם זאת עובדת, וגם לומדת ומממנת את הלימודים). אני זקוקה למעט המלצות.. האם אתה אולי, גם יכול להמליץ לי על מישהי? (ואם כן, רק לא בפומבי - איך אני יכולה לפנות אליך אישית?)

מצטערת על עומס ההודעות מצידי, אבל בשביל כיוון לחיפוש מטפלת, אציין שיש לי מעט OCD וחרדות, אולי גם חברתיות (אני כבר רואה את המציאות בצורה מפוכחת יותר, ועובדת הרבה עם עצמי על הפגת הקשרים בין מחשבות לפעולות, על הפנמה שהמחשבות שלי הן שלי, עבודה על הפרדה ביני לבין אחרים (בעבר האמנתי שכל הזמן מדברים וצוחקים עליי, כיום יש המון ספקות ואני מצליחה לזהות הרבה מה שלי ומה של האחר, וגם שאני מבקרת את עצמי) - יצירת גבול פנימי וספרציה מההורים , הרבה רגשות אשמה, קשיי שינה. זה בגדול :-) אני פחות בעד הטיפול ההתנהגותי-קוגנטיבי, למרות שאני משתמשת הרבה ממה שלמדתי על כך, וחלק מהעבודה העצמית משלבת זאת, ואני לא מזלזלת בגישה טיפולית זו. אולי הכיוון הוא מטפלת אינטגרטיבית, שמשלבת בין גישות טיפוליות שונות..או..לא יודעת, משהו שיוכל להתאים למה שעובר עליי.. בטח קצת קשה לקלוע לכך. גם חשוב לי שיהיה חיבור עם המטפלת, שאוכל לסמוך עליה (למרות שאלו תהליכים) וצריך לבחון זאת וזה כמובן סובייקטיבי ואישי. מעט קשה לי להסביר במדוייק, כיוון שכל מטפל הוא שונה.. אולי אני פשוט רוצה מישהי שתהיה כמו המטפלת שאני מסיימת עמה את הטיפול, אבל זה לא מציאותי. אשמח לתשובה, ושוב, מתנצלת על ההודעות הרבות. יכול להיות שאני רואה בך כמישהו שיכול לתת לי את התשובות...:-)

שלום אודי, אני כותבת מתוך מועקה בגלל "הפגישה" האחרונה (טיפול זו מילה שאני לא אוהבת), בקושי הגעתי במצב די כאוטי, הכל היה מאוד מפוזר ומעורפל בעצם לא היה לי מה לומר ולא יכולתי להגיד שום דבר באמת, גם לא על מצבי. בשביל לא לשתוק אולי כדי לא להכביד עליו, דיברתי סתם כל מיני שטויות בלי קשר ובלי הגיון,בלי לדעת על מה ולמה ובלי להרגיש כלום , בקושי זוכרת מה אמרתי . מידי פעם הוא התייחס וייחס משמעויות לדברים שאמרתי,זה היה כבד משעמם ומיותר. אני לא יודעת מה הוא אמר הסכמתי בלית ברירה לכל הפרשנויות שלו. כנראה שהוא רק חיכה שאלך כבר, אולי בצדק מבחינתו אבל זה בכל זאת משפיל, הוא כל הזמן הביט בשעון שעל הקיר ממול, וחלק מהזמן הייתה לו הבעה מיוסרת של קדוש מעונה. בדרך הביתה הרגשתי שאני בלתי נסבלת חסרת ערך ואפסית בקשר הזה, ובכלל שכל העניין הזה הפך להיות מכביד וקשה. לאחרונה זה קשה וגם מכאיב, בגלל הצורך או התלות או איך שלא יקראו לזה, ותחושת האפסות וחוסר הערך והאונים שלי במשוואה הלא שוויונית הזו. הגישה הדינמית לא פיירית בעניין הזה. בא לי פשוט להפסיק ושתפסק גם המועקה. מלבד זה אני קצת מתביישת לחזור עכשיו אחרי כל השטויות שבטח אמרתי, האמת שזה כבר קרה בעבר, אולי זה קורה גם עכשיו? לילה טוב ותודה לך. רחל

לא סגורה על מה שרוצה לכתוב..אבל מרוב החשש לפספס אותך שוב החלטתי לזרום עם מה שיוצא אז סליחה מראש אם יישמע לא מגובש... ואפרופו "חשש" - מנסה להקטין אותו בעיני אחרים(בגלל הבושה..) ובעיני עצמי (כדי להרגיע) אבל הפחד שולט בי והוא רק מתעצם ומתרחב לכל תחום בחיי.. כל הזמן וכל הזמן! מ פ ח ד ת. מאיחורים, מתאונות, מביטולי פגישות, משוטרים,מכך שאיראה טיפשה ומגוחכת, מדחייה, מביקורת, מכשלונות ומטעויות בעבודה ובכלל ועוד ועוד פשוט אינסוף... עייפה מלחיות ועייפה מבריחות.. ובתקווה שאתה עדיין כאן..סופשבוע נעים, (מיקה)

או קי אני אישה בת47 ואני רוצה לשאול את דעתכם על עניין שכל אחד שסיפרתי לו עליו היה בשוק. אני גרושה וגרה אם ההורים ויש ליע שני ילדים. אחד נשוי בן 27 ויש לו משפחה,ואחת בת 18. הבת גרה איתי. כל החיים אבל כל החיים,ההורים שלי מציקים לי,הם מחליטים הכל עליי עד עכשיו,אמא שלי,לא יכולה שלא לדחוף את האף שלה לכל מקום. היא נכנסת אליי לחדר בלי לדפוק,היא מחליטה החלטות בשמי,אם הבן מבקש משהו היא לא נותנת שאני יעשה את זה,אלא היא עושה את זה. היא לא מרשה לי לבשל,כלומר לא שלא מרשה,פשוט אם אני מבשלת היא לא אוכלת,וגם אבא שלי,כלומר אני מכינה רק לי ולבת שלי! כל פעם שאני מבשלת היא עומדת לידי ומסבירה לי כיצד צריך לבשל,כאילו שאני ילדה!!! היא כל הזמן אומרת עד כמה אני לא מוצלחת ושאני לא מספיק טובה,ושאני לא עובדת מספיק קשה(אני עובדת מטפלת ) וזה עבודה מאוד קשה. היא לא נותנת לי לשטוף תרצפה,היא טוענת שאני עושה הכל מלוכלך! בקיצור היא הבוסית של הבית. לפני שנה וחצי ניהייתי סבתא ברוך ה', ואני כסבתא אמורה ליהיות עם הילד,נכון? אז היא לא נותנת לי! היא מטפלת בו כל יום,ולי צלא נותנת אפילו להאכיל אותו! היא אומרת וגם אבא שאני רוצה בו רק כמשחק. אין לי כוחות להיתמודד עם זה וכשיש מצב כזה אני פשוט הולכת לצד,ולא מתווכחת! אתמול למשל,הילד רצה לשתות,אז נתתי לו,והיא טענה שאסור לתת לו לשתות כ''כ הרבה כי אז הוא לא יאכל,ותתי לו אולי בקושי 1/10 מכוס קטנה. כל מה שהיא מרשה לי זה ללכת לשחק איתו מתחת לבית אולי חצי שעה אחר שהם חוזרים מהגינה. אבל היא לא מבינה שאני הסבתא? ממתי סבתא רבא מטפלת בתינוק ולא הסבתא? ממתי?! היא לא קולטת שאני בת 50 עוד מעט? אני כבר לא ילדה היא טוענת שאני לא שווה כלום,ואפילו כשהיתגרשתי היא טענה כי לא נורא וכולם עוברים את זה! היא תמכה בי אף פעם כאמא. היא טוענתת שאני אמא רעה,ולא מחנכת טוב. איך אפשר לסבול כ''כ הרבה? ואבא שלי,פשוט בלי שום הסברים מפסיק לדבר איתי,הוא אפילו לא יודע איך מחתילים ילד,אבל כשאמא שלי צועקת אליי בגלל מה שהיה אתמול,אז הוא החליט גם להיתערב ולהפסיק לדבר. זה שלא כתבתי עליו זה לא כי הוא טוב אלא כי פשוט כל מה שהוא עושה זה להקשיב לאמא שלי ולהפיק לדבר איתי. כמו כן,הוא שתה בעבר. הוא טוען בדיוק כמוה שאני לא שווה כלום,הם לא נותנים לי לעשות כלום בבית. עם למשל אני מבשלת על טמפרטורה כלשהי אז הם יבואו וישנו אותה כי הם חושבים שככה זה נכון. כמו כן,הבת שלי לא סובלת אותם! היא לא מסדרת איתם מרגע לידתה. הסבתא מתנהגת ב-ד-י-ו-ק אותו דבר כלפיה,והיא ככבר בת 18 והם כל הזמן רבות. הם לא סובלות אחת את השניה. כמו כן-עם למשל לא עושים משהו כמו שהאמא והאבא רוצים אז האמא הולכת ומקללת בכל הבית ככה שאף אחד לא יישמע,היא לוחשת קללות. זהו זה הסיפור שלי! אני רוצה פשוט לשמוע מה אתם חושבים,מה דעתכם על כל העניין הזה?

לפי הסיפור שספרת,ההורים שלך מעבירים לך מסר שהם לא סומכים עליך, לא רואים בך אדם בוגר ואחראי ואף מחלישים אותך וגורמים לך להרגיש חסרת ערך,זה לא דבר חדש, ככה זה היה ונשאר. מצד שני בזה שאת נשארת בביתם, לא נפרדת מהם ולא בונה לך ולבתך מקום משלך, את מחזקת ומזינה את החשיבה וההתנהגות של הורייך. זה קשה לפעול וליזום מתוך תחושה של חוסר ערך וחוסר אונים, אבל כנראה "הגיעו מים עד גועל נפש" אולי מתוך זה, תעשי מעשה, בתך בודאי תתמוך בך ועם כל הקשיים תעשי מעשה ותפרדי סופסוף ממהורים. וד"א אולי גם להם מגיע קצת שקט לעת זקנה?.

הבנתי שמומלץ ורצוי שיווצר קשר חזק בטיפול. ולי יש נוגדנים לרעיונות המטפל. ואני דוקא באופי כן יכול להיות תלותי... אבל למטפל זה לא זה.... אתן דוגמה: המטפל הציע לי להתקשר אליו, ואני סרבתי בכל תוקף. ואני חושש.אולי הטיפול שלי לא נכון? אם לא נוצר קשר משמעותי מומלץ לעזוב? מה דעתכם? (אגב,כבר דברנו על כך בטיפול)

ושוב שכחתני.......? זה כבר כמעט בסדר כמו הפלאשים החדשים התוקפים בלי הכר ומותירים אותי....... בלי יום שלישי ובלי מנוחה

אודי , בתקופה האחרונה הייתי במצב כזה של מרגיש אך בלי מילים... לא היו לי את המילים לומר ,אז לא אמרתי..(אך נכנסתי לכאן כהרגלי מידי יום וקראתי את ההתכתבות). היום, כשנכנסתי לפורום וקראתי את הודעתה של נגרה(?)ותגובתה של נילי, הרגשתי שהרצפה נעלמת לי..פחדתי והתחלתי לשאול את עצמי האם אני נורמלית ?? האם הבוקר זה באמת בוקר ?? האם אכן היום יום שני ?? הרגשתי שהכל מתערער לי...שאין רצפה.. לפי מיטב זכרוני אני "פוגשת" את נגרה פעם ראשונה, לפי תגובתה של נילי זה נשמע שנגרה קבועה כאן..?? ושאלתי את עצמי אולי היא אכן קבועה ומשהו השתבש אצלי ??? ובכלל, נילי נעלמה לפני מליון זמן מהפורום ...בערך מתי שהרבה מהבנות כאן נעלמו לי כך לפתע ללא הודעה מראש וללא סיבה ומעולם לא הבנתי לאן כולם כך נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה ...??? שובה הפתאומי של נילי, כך, ללא הכנה (אחרי שהיתה כל כך אקטיבית כאן ) ועוד כזו הודעה לנגרה (?)הצליחה לבלבל אותי באופן שאי אפשר לתאר.. אודי, מה קורה כאן ??????????????????????? אני מפחדת !!!!!!!! אודי, תסביר לי מה קורה כאן, בבקשה... אודי, בבקשה ממך תשמור עלי...אני מפחדת :((((((((((

לא יודעת למה יש לי הרגשה תמיד שלא תראה אותי...מין פחד כזה שלעיתים מתממש... פספוס של דקה שגורר המתנה של ימים.. מתאים לי ו"סמלי לי"..כך פספסתי חיים שלמים.

שאחרי שבועיים הפסקה הוא חוזר. הדיכאון... שונאת אותו!!!

שלום רב ד"ר יש לי בעייה, אך קודם אשמח לשתף אותך בכמה "עובדות" על עצמי אני בן 23, חזרתי לארץ לפני שלושה שבועות מטיול של חמישה חודשים באוסטרליה וניו זילנד. מאז שאני זוכר את עצמי אני בנאדם עם ראש על כתפיים, מאוד אחראי עם משמעת עצמית גבוהה מאוד (ולפעמים מיותרת) בחודש האחרון, יש לי מחשבות נוראות בראש מחשבות שיש לי מחלה נפשית כלשהי! חשוב לציין שכבר שלושה שבועות מאז שחזרתי מחו"ל אני ישן 10-12 שעות ביממה ולא עוסק בשום דבר מיוחד, לכן רוב שעות היום הראש שלי מוצף ב"שטויות". אני כל היום נובר באינטרנט על מחלות נפשיות, על סכיזופרניה, על מחשבות טורדניות – OCD , פסיכוזה , היפוכונדריה וכו' מרוב שאני כל היום עסוק בלקרוא באינטנרט על מחלות נפשיות,התת-מודע שלי מעכל שיש לי מחלה נפשית כלשהי וכל פעם אני ממש מחפש על עצמי תסמינים של אחת המחלות, למרות שאין לי תסמין ברור של אף אחת מהן יש לי פחד גדול שאכן יאבחנו לי מחלה נפשית וכנראה שמכאן נובעות המחשבות. כמו כן אני חושב תמיד על הגרוע מכל וחושש מנטילת כדורים כנגד זה. יש לי חיי חברה עשירים ומצבי רוח משתנים מרגע לרגע (תמיד היה קיים בי) אני חושב שהגיע זמן שאשמע עצה ממישהו מקצועי ובמידת הצורך לפי תגובתך אצטרך לקבוע פגישה עם פסיכולוג . אף אחד במשפחתי אינו סובל ממחלה נפשית ואף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג מה גם, שלא שיתפתי אף אחד ב"בעייה" שלי אך לאחרונה זה מתחיל להיות בלתי נסבל איני בדיכאון, אני חי חיי שגרה כרגיל, מתפקד ועושה כל מה שהייתי עושה בעבר ללא בעייה – אך המחשבות לא מרפות ממני לשניה במשך היום! (אלא אם כן אני במצב רוח מרומם) אני מרגיש שזה הוריד לי את הבטחון העצמי שהיה לי, כל דבר שאני עושה אני בודק פעמיים אם עשיתי בסדר או לא ואני פשוט מפקפק בעצמי .. יש לי תחושה שמשהו לא בסדר איתי אבל אני כן בסדר! זה מן פחד להשתגע, פחד לאבד שפיות - אין לי מילים אחרות לתאר את זה. אשמח לעצה טובה תודה מראש

מודה לך על תגובתך, עזרת לי. קבעתי תור לפסיכולוגית. מסיבות ספיצפיות ואישיות אודה לך אם תמחק לאלתר את ההודעה שלי מהפורום הנ"ל תודה ויום טוב

ממממ.. שלום אודידי... :))) חיוך עייף מבכי.. מנוחמת משהו.. מוצאת בי רגשות הכלה.. טוב לי. ברכותי אליך ואל כולן כאן, בתקווה שלכולם (טוב, :) לכל העולם.. :) ) יש ערסל נעים בלב, לכל הזמנים.. והוא בשימוש, תמידי. (זה כל כך בריא.. :) !!! ) בכיתי היום בקול, תוך כדי עבודה.. כולי כאב על הכאב שיש בעולם.. על הסבל שכל כך הרבה נשמות צריכות לחוות.. קורה לי בימים אלו משהו מאוד לא פשוט, שמעלה בי הרבה רגשות של פחד ואפילו אימה. אני מסוגלת לעבד את זה, אך אני גם נעזרת מבחוצ כדי לחצות את החוויה הזאת בבטחה. אני מרגישה שאני לא יכולה לספר את כל הסיפור המדויק, שמא, אולי, בפוקס; היא אחת מן המבקרות הקבועת כאן.. לכן אשתף יותר בתחושותי בהקשר ולא ארבה בפרטים 'טכניים'. בימים אלו אני חווה מקרוב אישה החולה בנפשה, שעוסקת בתורת הנסתר שלא במקצועיות, מפוצלת בהתנהגות, לא צפויה בכלל, תוקפנית וקרה מאוד. מאוד! אין לי ברירה או דרך להמנע מלראות אותה, מכורח הנסיבות. כואב לי. כל כך כואב לי עליה!!! אני מסתכלת עליה, מתבוננת, פעמים מבוהלת ותמיד מרחמת.. היא מתפרצת עלי ועל הסובבים אותה בגסות, מקללת, אישית, התחושה שלי היא כמעט פיזית כשהיא פונה אלי, כאילו היא יורה אל ליביונשמתי חיצים של ממש, מלאים ברעל מסוכן. כל המהות שלה מראה לי כמה כאב היא חוותה בעברה, וחווה היום. זהו שיקוף מוחלט וברור. כואב לה, לכן היא מקללת ומעליבה, משום שכדי להרגיש קצת יותר טוב היא חייבת להשפיל משהו אחר.. היא צועקת לעזרה דרך הקללות שלה את אחרים, היא צועקת ומספרת לי ככה עד כמה היא מרוסקת ומפורקת, עד כמה חיללו אותה, עד כמה לא לא ראו אותה.. !!! וכנראה שהיא מרגישה שגם לא רואים.. כי כך היא מרחיקה את כולם מאיתה.. :'( כואב לי עליה, אבל אני גם מפוחדת, ובעיקר כועסת. למרות שאני יודעת שהקללות שלה הם שלה ולא שלי, וזה לא סותר את האמפטיה שלי אליה, זה לא צריך לפגוע בי!!! היא מאלצת אותי להתמודדות יומיומית, לפעמים שעה שעתית, עם הפחדים שלי, עם המקומות השחורים מעברי, עם ההזכרות שלי באיכויות שבי ובחיי, עם העובדה שאני כ-ן חייה חיים מלאים, בבריאות הנפש ובשפיות דעים... שאני כ-ן מרגישה טוב בלב.. באמת. והכל באמת בסדר, ושוב, זה שלה כל הבלאגן הזה, זה לא שלי... אני במקום אחר... הצלחתי להתקדם למקום אחר... הסכמתי לטפל בי.. רציתי.. אני רוצה.. מחשבה עוברת בי עכשיו... הסיטואציה הזאת היא גם מתנה עבורי, הזדמנות ללמוד איך להכיל ולהתמודד עם מצבים כאלו לא פשוטים, עם רגשות עוצמתים כאלו.. אני בוחרת להשאר חזקה, להידברות רכה עם עצמי.. להבנה שלי אותי, תחושותי ורגשותי.. בחמלה, בחיבוק.. נצחי! לא. לא קל לי בכלל. אבל זה נסיון, נהר שוצף ומכה בי באימה.. אני אחצה אותו בבטחה! (טוב, יש מצב לכמה התנהלויות מבוהלות כמעה בדרך :) , בהתחשב במה שעולה בי, זה מובן לי לגמרי..) בסופו של דבר, האמת היא כי אנחנו מפחדים יותר מכמות ועומק האור שיכולה לצאת מאיתנו, להיות אנו, מאשר כמות ועומק החושך שיכול לשכון בנו... לפעמים אנחנו גם בוחרים את חווית החושך מפני הפחד לחוות את האור.. אבל משם אפשא רק לעלות... מי יתן ושבמקומות הכי נמוכים, נצליח למאוס כל כך בחושך, שנבחר מתוך נסיון לאהוב את עצמינו באמת - כפי שאף אחד אחר לא ידע לאהוב אותנו.. ונפרח מעלה מעלה... לאט לאט ובעדינות... ולא רק שנראה אור.. נהיה ה-אור. תאמינו לי - זה כל כך אפשרי!!!!!! חיבוק נצח ייקום שלי, אוי כמה שזה לא מזיק.. ;0) ברכות עד בלי די.. נשימה ^_^ ~נילי~ נ.ב. אחח, תודה על המקום הזה, התחזקתי מעט הרבה, לרגע נוכח זה :) ואוכל לקרוא שוב באם אצטרך להתחזק עוד.. (אצטרך :)) באהבה... 3>

אני בת 25 וכל חיי גרתי עם ההורים ומאוד קרובה לאמא, כיום החלטנו אני ובן זוגי לעבור לגור יחד והייתי בסדר גמור עד רגע האמת שהחלטנו להתחיל להעביר דברים, ניתקפתי חרדה קשה עם כל התסמינים, שלשולים הקאות זיעה קרה ובמיוחד מחשבות לא טובות , באותו יום תפסתי רגליים קרות וכמעט רציתי לבטל הכל, יש איזה כדור או משהו שיכול להקל עלי לפחות בתקופה הזו?

אני בת 25 (בקרוב) ולפני כשמונה חודשים אני והחבר שלי מזה כשלוש שנים נפרדנו. היחסים בינינו אף פעם לא היו קלים בגלל כל מיני סיבות, אבל בעיקר כי הוא שם תמיד את העבודה במקום הראשון ולא מסוגל לראות כלום מעבר לזה. הבעיה היא שאנחנו מאוד אוהבים אחד את השני ולא באמת מסוגלים להתנתק, בגלל זה כבר ארבעה חודשים אנחנו בקשר מוזר, ביחד אבל לא ביחד. מדברים כל יום, נפגשים פעם בשבוע-שבועיים, לפעמים אפילו נוסעים לסופי שבוע ביחד. בסופ"ש האחרון הוא אף החל לדבר על כמה שהוא אוהב אותי וכמה שהוא רוצה להיות תמיד איתי ואיך אני רוצה שהוא יציע לי נישואין... בדרך הביתה הוא אמר לי שזה היה בצחוק ושהוא לא מוכן לזה עדיין, כשאמרתי לו שאני רוצה לפחות לחזור להיות בעלת סטטוס ולא בקשר לא קשרי, הוא אמר שהוא לא מסוגל לפגוע בי שוב ולכן לא רוצה שנחזור. הוא לא נמצא עם אף אחת אחרת ואני גם אם אני רוצה לא מסוגלת להיות, אני אוהבת אותו יותר מדי. השאלה היא מה עושים עם זה? הרציונל אומר לי להעיף אותו לכל הרוחות אבל אני לא מסוגלת, אני אוהבת אותו הרבה יותר מדי, רק המחשבה על לוותר עליו גורמת לי לבכות... איך אפשר לצאת מזה?

בתי בת 9 מאד מפוזרת , חדרה נראה באופן קבוע כמו אחרי מהפכה, גם אם סידרנו אותו 5 דקות קודם , פסולת במקום לפח אצלה תמיד על הריצפה , פרטי לבוש אחרי המיטה ומתחת לספריה ושום דבר לא נמצא במקום . כל הערותינו וכעסנו לא עוזרים . האם יש מקום לדאגה ?

בוקר טוב , אני בת 27 שנה , אבל נראית גדולה מזה בהרבה .. את האמת, לא יודעת מאיפה להתחיל , זה ממש קשה , לא יוכלה לסבול אותו , כאב עצום , ייאוש נורה ,תסכול עצום ... כמעט בחצי השנה האחרונה לא מסוגלת להתמודד עם מצבי הנפשיי , לא מוכנה לקבל הערות מאף אחד , כועסת מכל דבר , צועקת , אפילו אם הפלפון מצלצל זורקת אותו לרצפה .... תיאבון על הפנים - בתקופה האחרונה ירדתי יותר מחמש עשרה קילו (לא עושה הדייט אלא בקיצור לא בא לי לאכול |) - אני עכשיו נמצאת בתת משקל חמור (כ-35ק"ג) ... *-*איני מרוכזת בקריאה - למרות שלפני זה הייתי קוראת את הספר שמעל 500 דפים ביומיים -שלושה אבל היום דף אחד איני יוכלה לקרוא אותו בכלל (חוזרת על השורה כמה פעמים וזה לא עוזר ... ) ... *-* דוגמה אחרת , הייתי רוב הזמן מבלת את הזמן עם חברות , טיולים , יציאות מחוץ הבית , שיחות , ציחוקים והכל היה בכיף ובשמחה ... אבל היום אנירגיה נמוכה בקיצור אין מוטיבטציה לשום דבר , אפילו יושנת יום ולילה על הספה מול הטליוויזיה (ודקות בדודות בכל כמה ימים מפעילה את הנייד) ,כמו משותקת לא קמה אלא לשירותים , כוס מים לא מביאה לעצמי , אוכל לא מעניין אותי (אפילו אם מביאים ואוכלים איתי) ... חבירות נתקתי ממהן , בקושי מדברת אפילו עם המשפחה "רק המילים ההכרחים" , ייציאות מהבית כבר נעלמו... *-* והנה עוד דוגמה , הייתי "סופר הניקיון בבית" והיום אם כוס המים נשפך ממני זה לא מעניין אותי ויש מישהו שינקה את זה , בגדים בקושי מחליפה ומקלחת יותר גרוע כמו שאומרים פעם ב-... *-* ואם רוצים עוד דוגמה , אז כך.... *-* סובלת מכאבי ראש עזים , גב , בטן ושרירים , תמיד חלשה ולפעמיים מתעלפת , לקחו אותי לכמה רופאים ואפילו אישפזו אותי אבל לא מצאו סיבה פיזיולוגית לך חוץ מאנימיה קשה( ההימוגלובין שלי ממש נמוך 4-7 למרות שהיה לפני כך מעל 14 (כמובן בב"ח נתנו לי מנות דם ואינפוזיה - אבל אח"כ המצב חוזר כמו שהיה...) ...כי בקיצור איני מטפלת בעצמי - זונחת אותה כמו זבל ... *-* יש ימים , כן ימים שלימים שלא יושנת בכלל (אפילו כדורי שינה לא עוזרים) ואם יושנת אז שעה או שעתיים ולא רצופים - וזה בקושי רב ... ויש עוד ועוד דוגמאות ודוגמאות ... אבל אין כוח לכתוב הכל ... +*+*+*+* אני מודה שסובלת מדיכאון כרוני קשה , כמובן שאני מתכוונת חוץ מהתקופה הזאת , אבל התקופה הזאת נמצאת זמן רב וגרועה יותר , איני יכולה להתמודד איתה בכלל , בא לי למות ולסיים הכל , לא יוכלה לסבול עוד , אין לי יותר כוח , נמאס לי מהכל , זאת לא החיים שציפיתי אותה , זה קשה עלי , איני מסוגלת עוד להרים את הכל על כתפי ... כבר מספיק לי !!!! באמת מספיק לי !!! */*/*/*/*/*-.-.-.-. הערה קטנה , אני עברתי טרוומה קשה (כוויה דרגה 3 ) ב- 50% מגופי - אבל לזה אני התרגלתי ועברתי את זה בשלום , והנה למדתי בב"ס וגם 2.5 שנים באונ' ,למדתי נהיגה (ויש לי אוטו חדש2009) הייתי ילדה חייכנית לגמרי , רוב הזמן מחץ הבית מסתובבת עם החברות או לימיודים או טיולים או עם המשפחה ... אבל היום הכל הפך , כן הפך ...

יש בי מחשבות על סוף ומוות מהבוקר קשה לי נורא ואני חושבת בשביל מה אני טורחת כל כך להיות אני חושבת שהחזרתי מאבק ונלחמתי לא מעט אך התעייפתי הגיע הזמן להרפות ולהיכנע אני פשוט עייפה מדי

my sister!!! my dear dear sister!!!!! אחותי את. רק את תצילי את עצמך. אבל טוב שאת מבקשת עזרה, כאן ועכשיו. כך בזכות האמפטיה תוכלי לעזור לעצמך יותר.. דעי ניגרה אהובה, יש בי אהבה עצומה אליך. התגעגעתי כל כך. כל שנותר לי הוא לבקש ללטף אותך עד שהרכות תתחיל לחלחל משו.. וגם אם לא תסכימי למגע, קבלי את הליטוף במילים מלטפות.. רגעים קשים נועדו לנקות חסימות אנרגטיות.. נשמי אישה, נשמי.. את הבכי, את האין סוף, את עיוותי הכאב.. היי. שלך באהבה ובדאגה, ~נילי~

במך הצליח להעלות בי דמעות, השם שלך מזכיר לי ימים בהם היינו פה לא מעט, בוכות ומתרפקות.נורא קשה לי לחשוב שאני חוזרת לשם או שבעצם מעולם לא באמת זזתי. מחבקת אותך חיבוק קרוב, כמו שאמרו פה פעם - בחמימות אין קץ. אני יודעת שמחכים לי ימים לא קלים ויש לא מעט סיבות. עזבתי את הטיפול לפני שנה - החלטתי שהלבד מאפשר לי להיות הכי קרובה לעצמי הרגשתי שלפעמים צריך לכאוב וללכת. אולי אחזור אליו מתי שהוא. למרות שלא הייתי כאן כמעט שנה -תמיד קראתי אותך. ואודי הגנן היקר הוא נהדר. אדם טוב. להתראות בינתיים אחות יקרה

אודי, עד שההודעה תעלה לפורום, זה כבר יהיה בדיוק שבוע מאז הלוויה של סבא שלי, שנפטר בשבת שעברה. לא במפתיע. ידענו כולנו שזה עניין של זמן. ובינתיים אני מתאפסת על עצמי מחדש... הימים מסתדרים לי שוב נכונה. הלוויה והשבעה בלבלו לי לחלוטין את סדר הימים. ובין לבין, ולא בגלל, עולים הספקות באשר לנחיצות בהמשך הטיפול. לא יודעת האם זה נחוץ ונכון להמשיך. בחודשים האחרונים אני מסתובבת בתחושה, שהולכת ומעמיקה, שהפסאודו-קשר הזה (קשר במסגרת טיפולית הוא במהותו חלקי ומוגבל) רק מזיק לי במקום להיטיב. אם יותר ויותר רע לי בגלל הטיפול הזה - ולא רע שאפשר לדבר עליו כדי להבין אותו - אלא רע לי במובן קיומי ועמוק יותר מצד אחד, ומשהו באמון הבסיסי החיוני כל כך נשבר אצלי מצד שני... אז בשביל מה להמשיך? אני בכלל לא יודעת אם אני ממשיכה, רק בגלל שאחרי כל כך הרבה שנים "פשוט" קשה מאוד לנתק ולהתנתק... זה יכאיב. אבל לפעמים ניתוח והחלמה, כואבים ככל שיהיו, פותרים בעיה שעשויה להיות כואבת ומזיקה הרבה יותר לטווח הארוך (לצמיתות?). אודי, אני יודעת שאתם - המטפלים - 'מחלקים' את האכפתיות והאמפתיה שלכם בין כל המטופלים שלכם. זה בסדר, וכך צריך להיות. אבל האם זה אומר שהטיפול צריך להיות חשוב יותר למטופל מאשר למטפל? חשוב ברמה של להיות נוכח (מבחינת נוכחות מנטלית) בפגישות. חשוב ברמה של לקיים את הפגישות ולא לבטל לעתים קרובות. חשוב ברמה של להתחשב בצרכים של צד X או Y. חשוב... פשוט חשוב. למי הטיפול אמור להיות חשוב יותר, אם בכלל? לא יודעת למה אני ממשיכה, מלבד כוחו של הרגל. אבל יש הרגלים מזיקים. היא פחות אמפתית מבעבר. כל שבועיים ממציאה מחדש חוקים, רק בשביל לשנות אותם שוב. מצהירה הצהרות, רק בשביל לבטל אותן כלאחר יד. ואני מוצאת את עצמי נענית לציפיות שלה ומגיבה בהתאם למה שהיא מצפה, בלי שזה יהיה אותנטי בכלל - היא מצפה לתגובות של כעס ממני (מתחילה משפט ב"אני יודעת שתתרגזי אבל") ואני נותנת לה את זה. אבל בתוך-תוכי אני יודעת, שבעצם כבר לא אכפת לי ממנה ומהמשחקים שלה. וזה לא משום שהשלמתי עם זה והתגברתי, זה בגלל שבמובנים מסוימים הנתק כבר התחיל. אני לא יודעת למה אני ממשיכה להגיע אליה. כנראה שאני צריכה להתחיל טיפול גמילה במקביל, לפני שיהיה מאוחר מדי וגם הנזק שנגרם פה יהיה בלתי ניתן לתיקון. בכל מקרה... שיהיה שבוע טוב. TM.

הי טימי אני מצטערת לשמוע על סבא שלך, ומקווה שלא תדעי עוד צער. אני גם מזדהה עם מה שאת כותבת על המטפלת שלך. עם המטפל שלי זה מרגיש לח גם - נתק - איטי ומכאיב, נפשי בעיקר, שנועד להגן מפני השחיקה שלו (בתחושה שלי) - גם חוקים שמשתנים כל הזמן, הצהרות מהפה אל החוץ, ובעיקר - כלום כבר לא אותנטי, שזה הכי הכי מכאיב. כי זה לא היה כך פעם....לא יודעת אפילו מה ניסיתי לומר, פשוט הכאב שלך נגע לי בנקודות הכי פגועות, ובכלל גם אני..כבר אין כוחות וויתרתי..אבל את המעט מעט שיש - הם בשבילך. שולחת לך אותם עם חיבוק אופיר

הי. תודה. אתמול, בפגישה, דיברנו על הדברים האלה בגלוי בפעם הראשונה, אחרי ששלחתי לה מייל בשבת (אני עדיין משתדלת להשאיר את הדברים גם בתוך הטיפול). מסתבר שגם לה יש כל מיני ספקות כאלה ואחרים... היא שאלה "את כבר לא רוצה לבוא יותר?" עניתי לה, שלפעמים אפשר לרצות גם דברים מזיקים... שזו בדיוק הבעיה עם הרגלים שכאלה. מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך ביחס לטיפול... נראה לי שנצטרך לפתוח קבוצת תמיכה בנושא. יתאים לה השם "מלכוד 22". איתך, TM.

כתבתי לך עכשיו מכתב די ארוך שנמחק... כנראה לטובה, נחסך ממך...(: ראשית רציתי להביע את השתתפותי בצערך על מות סבך . (גם כשזה צפוי , תחושת האובדן לא פחות קשה). וכאן את יכולה לדלג אם אינך רוצה... כתבתי את הרגשות והמחשבות שהתעוררו בי בעקבות דברייך.. אמנם כתבת : "ובין לבין ולא בגלל .." - אך להרגשתי (ולהרגשתי בלבד) נראה שיש קשר מתבקש בין מאורעות משמעותיים כאלה לעלית תהיות וספקות בנוגע לדברים אחרים בחיים .. ולאחרונה עברת תקופה לא קלה ולי נראה שדווקא בעיתות משבר את בוחרת שלא להיעזר בפסיכולוגית?.. או שדווקא אז את מרגישה את התרחקותה?? - נראה לי שכדאי לך לברר זאת בכל זאת איתה, עם כל הקושי ואני אומרת זאת דווקא ממקום של הזדהות עם משבר האמון שלך בה ועם תחושת הזרות שמאד מוכרים לי מהקשר שלי עם הפסיכולוגית... איכשהו נראה לי שאין לך מה להפסיד , להיפך. ואם עדיין תרגישי נתק בינך לבינה, תמיד אפשר לסיים או לפחות לקחת איזשהו פסק זמן. אך תמיד נשאר הסיכוי לשפר וליצור את הקרבה מחדש ואולי לשקם את האמון? סליחה..בסוף יצא לי בכל זאת ארוך ואם הגעת עד לכאן מקווה שאולי טיפה עזרתי(?) או לפחות שלא קלקלתי/עצבנתי/פגעתי.. בהצלחה, (מיקה)

תודה (על מה שכתבת על סבא שלי, לא על המשפט הראשון :)). כן. סביר להניח יש קשר בתזמון שבין הפטירה של סבא שלי לבין העובדה שדווקא עכשיו העניין הזה עם הטיפול עלה על פני השטח. הנתק הזה שעליו כתבתי החל כבר לפני כמה חודשים, אותו תהליך של התרחקות הדרגתית ממנה. כל הזמן בחנתי את התהליך הזה ביני לביני, אבל לא ממש שיתפתי אותה; לא במישרין ולא בצורה שמאפשרת דיבור על זה. אולי משום שאני יודעת, שגם היא כבר לא ממש אובייקטיבית ביחס לשאלה האם נכון/צריך לסיים את הטיפול... אבל, כפי שכתבת, אני מבררת את זה איתה. התחלנו אתמול. ומניסיון אני כבר יודעת, שפסק זמן גרוע לי יותר (זה אינדבידואלי, ברור לי שלאחרים זה יכול להועיל). לא קלקלת/פגעת/עצבנת בכלל! ושוב תודה, TM.

הי אודי. תודה. כמו שכתבתי למיקה, אני מניחה שיש קשר לעיתוי... סבא שלי נפטר אחרי בערך 10 שנים שהוא היה חולה בדמנציה וסקולרית (אם כי לא זו היתה סיבת המוות). טכנית, נפרדנו ממנו בלוויה... אבל בעצם נפרדנו ממנו הרבה לפני-כן. אני יכולה להעיד על עצמי, שנפרדתי ממנו בהדרגה כבר לפני 3-4 שנים. כאשר הפרידה הסופית היתה בתקופה שהוא כבר לא זיהה אותי יותר בכלל. רוב האנשים שהגיעו לשבעה אמרו, בצורה כזו או אחרת, שטוב שזה נגמר... שאלה לא היו חיים, אלא סבל מתמשך. לכולם. ואולי, רק אולי, זה החיבור שנוצר אצלי בין שני הדברים... אותו תהליך הדרגתי של פרידה וניתוק, לפני שזה מסתיים בפועל. התחלנו, סופסוף - אחרי שהבאתי את הדברים למרחב המשותף שעוד נשאר, לברר במה בדיוק מדובר. פתאום מסתבר, שכבר יש דברים (קונקרטיים) שהיא יכול לעשות אחרת, ושגם לה יש כל מיני ספקות. אוף! זה כמו להתנתק מחברת סלולר או כבלים/לווין. שבעה מדורי גיהנום, והסוף לא ידוע בכל מקרה. TM.

אחותי החליפה כבר 2 מטפלות, ועכשיו היא אצל השלישית וגם שם היא לא מרוצה,ולא מאמינה שיצא מזה תועלת. ולכן, היא שוקלת אם לעזוב. כאחות דואגת, רציתי לשאול- 1. עד איזה מספר, זה לגיטימי להחליף מטפלת ולא לדאוג שהבעיה בכך קשורה באדם עצמו? או שזה לא בהכרח מראה משהו??? 2. אחרי כמה זמן בטיפול,אפשר וצריך לבחון אם יש כאן תהליך עם התקדמות?

אני לוקח רסיטל כבר 4 שנים עקב דיכאון תמידי שקיים אצלי. אחת ל (בערך) חודשיים תוקפת אותי הרגשת דיכאון נוראית שמלווה בכאב חזק בחזה ורצון לבכות כל הזמן (יש את הרצון אבל אין את הבכי).כששואלים אותי לסיבת התופעה. איני יודע להסביר מה הסיבה שגרמה להרגשה רעה זו. שלשום פיטרו אותי מהעבודה אחרי צעקות (לא מוצדקות לטעמי) . ומשום מה יצאתי מהעבודה ללא שום הרגשה רעה . לא התבאסתי הרגשתי ממש בסדר. כאילו כלום לא קרה. ואז קרתה לי התובנה לגבי החיים שלי וסגנון האישיות שלי : כשקורים לי מקרים רעים במהלך היום-יום ואיני יודע איך להתמודד עימם , (אולי מחוסר אסרטיביות) אני פשוט לא מתמודד עימם . ואז ההרגשה הרעה כנראה עוברת לחלקים פנימיים במוח-לתת מודע- (אולי זה נקרא הדחקה?) ואז אחת לזמן מה היא כנראה תוקפת אותי, ואז אני לא מודע מנין באה ההרגשה הרעה והדיכאון הזה? איך נקרא המנגנון (ההגנה?) הזה? במידה וזה הדחקה - אז לפי הבנתי , לא אמורים להיות מודעים לזה. ואני כרגע (רק שלשום) מתחיל להיות מודע לזה... מה זה אומר? כל הדבר הזה קורה באופן אוטומטי לחלוטין (שאלתי את עצמי אחרי הפיטורים - למה אתה לא מבואס שצעקו עליך ופיטרו אותך? ועניתי לעצמי- שאיני יודע- אבל פשוט כך אני מרגיש - הרגשה של כלום, של ריק של אפאתיות- לא שמחה ולא עצבות) . איך אני יכול לשלוט על העיניין אם זה קורה ממילא באופן אוטומטי ? תודה רבה

בתי בקרוב בת חמש. בינקותה חברות המליצו לשים במיטתה כמה מוצצים כדי שאם תתעורר תושיט יד ותמצא אחד בקלות. אולם במהרה הילדה התמכרה למצב קבוע של שלושה מוצצים, בעיקר לצורך הרגעה או הירדמות: אחד בפה, אחד ביד שמאל ואחד ביד ימין שאיתו היא מחככת את האף בפטמת המוצץ. כשהיתה בת שלוש וחצי גמלנו אותה ממוצץ אחד כך שנשארו שניים. כמה חודשים אחר כך גמלנו גם מהמוצץ השני, זה שאיתו היא מחככת את האף (גמילה לא קלה, עד היום היא מתחננת במצבי עייפות קיצוניים למוצץ נוסף ביד, איתו היא רוצה לעשות נעים - אבל נענית בסירוב). לפני כחודשיים גמלנו מהמוצץ היחיד במשך היום - וכרגע היא ישנה עם המוצץ רק בלילה. התכנון הוא לגמול אותה גם בלילה בעוד כחודש (עם תום הגן). אבל אני ממש בדילמה. מצד אחד רופאת השיניים אמרה שהיא חייבת דחוף להיפטר מהמוצץ. מצד שני במשך היום פעמים רבות היא מוצצת את השיער או החולצה או סתם משחקת עם הלשון, ואני רואה שממש קשה לה. היא עצמה מאוד קשורה למוצץ ואומרת לי שוב ושוב שיהיה לה מאוד קשה בלילה בלי מוצץ. אני מבטיחה שאנשק ואחבק אותה ברגעים הקשים, אבל למעשה אני חוששת שאני מפילה עליה תיק כבד מדי... אשמח לקבל עצה. תודה רבה

לא יודעת כיצד לנסח.. מרגישה דמעות פנימיות.. מרגישה סופנית..= לא 'בת-טיפול'.. היא בעצמה מודה שהיא נלחצת והמומה ממני.. נכון שאימפולסיבית.. לא יודעת איך היום יתחיל ובעיקר - איך הוא ייגמר.. מרוב פחד עושה שטויות.. אבל רציניות.. לא יודעת כבר מה רוצה לשאול, איך לבטא , למה?... איך..?

היי כשנגמרות המילים,הצעקות החזקות שאף אחד ממש לא שומע,ואפילו הדמעות מסרבות לצאת. מה עושים? מלבד האנירות הבנליות של כולן רע לי,לבד ועצוב. תודה

ו..................

שלחתי הודעה בלי מילים... אז ההמשך שלה היה- הכל בסדר!!!

שלום רב, מאז משבר קשה ופגיעה בגב שעברתי לפני מספר שנים אני סובל מהרטבת לילה עקב חולשה של שלפוחית השתן ומקשיים חברתיים - האם ביופידבק יכול לעזור?

שלום רב לך אייל, קשה לי לדעת בדיוק מה גודל הנזק שנגרם לך בגב,לדעתי חשוב לקבל אבחנה נוירולוגית ואורטופדית במקביל ניתן להעזר בשלב השיקום במכשור semg במגמה ללמדך לשלוט יותר טוב על שרירי הסוגרים הקדמיים . טיפול כזה ניתן לקבל בבתי חולים בהם קיים שיקום מעיין זה במסגרת מכון הפיזיותרפיה. בנושא הקשיים החברתיים אני ממליץ על טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד וקצר מועד. תודה על פנייתך אשמח לעזור במידת הצורך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן.

שלום חברה שלי לחיים עברה טראומה בילדותה (פגיעה מינית בתוך המשפחה) מאז היא לא מפסיקה כמעט כל יום לבכות והיחיד שיודע על זה הוא אני. היא לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי והדבר רק מחמיר מיום ליום. מה ביכולתי לעשות? תודה

אני אמא לבת 23 יפה חכמה מוצלחת בהרבה תחומים אבל ישלה בעיה עיקרית היא מקנאה באחותה בת ה16 בטרוף היא מרגישה לידה מאוימת היא תמיד מתקיפה אותה סתם ללא סיבה מילולית משתדלת לא להיות איתה גם שאנחנו כמשפחה יחד{יש לי עוד בת גת 28 נשואה}היא משתדלת כמה שפחות להיות איתנו ואני יודעת שהיא כן רוצה להיות איתנו אני משתדלת להיות לפחות פעם בשבוע איתה לבד ולהקדיש את כולי אבל זה לא תמיד מוצלח מאוד תלוי במצב הרוח שלה מה עושים?

שלום רב, יש לי רישיון מעל 10 שנים ואני פוחדת לנהוג. בהתחלה נהגתי בסביבה הקרובה והמוכרת לי, ואח"כ הפסקתי לגמרי. לפני כ - 3 שנים לקחתי שוב כמה שיעורי נהיגה וזה לא עזר למנוע את החרדה. חשוב להזכיר, שאני מטופלת תרופתית נגד חרדות מאז מלחמת לבנון השנייה. אשמח אם תגרמו לי להפסיק לפחד... תודה, סיגלית

שלום רב לך סיגל, הפתרון המוצלח ביותר לחרדת הנהיגה שלך הוא טיפול קצר מועד ממוקד בגישה הקוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק . טיפול כזה יכול גם לעזור לך בהפחתת התלות בתרופות אותן את לוקחת. במידת הצורך תוכלי לפנות אלי גם באופן ישיר לנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני אוגרת המון ביקורת על ביתי בת ה-10. היא בכורה ויש לה אח בן 6. היא ילדה חכמה ובדרך כלל חברותית, אך אני לא אוהבת איך שהיא מתנהלת באופן כללי. היא נוטה לדרמטיזציות יתר, עושה הר מכל עכבר, מתלוננת כמעט על כל דבר היא מניפולטיבית, מנסה להסתיר מאיתנו דברים. לא פעם משקרת. לא ממושמעת ומתעלמת מבקשות שלנו כמו מטלותיה בבית. אם לא מבקשים 8 פעמים היא לא זזה. עצלנית ולא מוכנה להתאמץ. יש לה נטיה להשמנה והיא אוכלת מאוד לא מאוזן, בעיקר פחמימות ושומנים ולא מוכנה להקשיב לכלום. רמת ההגיינה שלה נמוכה, כל יום יש ויכוח סביב זה שהיא לא רוצה להתקלח ולא לצחצח שיניים. בכל יום יש מאבק מולה ואני מרגישה שאני הולכת ומתרחקת ממנה, מאבדת את האהבה שלי אליה, שמרוב ביקורת עליה אני רואה רק מה לא בסדר איתה וכמה היא קשה. בעלי מרגיש דומה וגם הוא מתרחק ממנה. אני לא יודעת מה לעשות, בעיקר עם ההרגשה שלי. הרי אני מנסה לשנות אותה כל הזמן והיא לא משתפת פעולה. אני לא אוהבת מה שיוצא ממנה וקשה לי לאהוב אותה ככה. לא מקבלת אותה כמו שהיא וחושבת עליה דברים קשים. וזו הבת שלי! אני זקוקה לעצה. תודה

לא צריך לשנות ילדה בת 10. צריך לכבד את רצונה לא לעזור לכם ההורים. האם היו לכם אותם הדרישות מילד בן,בן 10? (יש סיכוי שהיא תשתף פעולה אם תשנו את יחסכם) לא צוין מעשה שעשתה הילדה שיצדיק את ההתרחקות של בעלך. אולי אתם משליכים על בתכם דעות ותחושות שאתם חשים כלפי אחרים או עצמכם. הפכתם אותה לכבשה שחורה:"ילדה בועטת". ככלל: "בועטת" זו תכונה חיובית.בגיל זה מפתחים אישיות. טוב שאת ,לפחות , מודעת לבעיה.הפיתרון: לכו לטיפול או לייעוץ .

1. מהי ההשלכה הפסיכולוגית (תופעות וסיכונים) לגבי ילדות בצל אב משפיל ומכה, כולל בגיל הנערות והבגרות (הכאת בת 30!)? 2. ומבחינה משפטית מה הדין לגבי האב?

גורם סיכון ממדרגה ראשונה במישורים רבים- אפשר לפרט בקצרה?

בתקופה האחרונה אני מרגישה מאוד מיואשת מהחיים. סיפור המקרה שלי קצת ארוך אז אני מבקשת סלחה מראש על החפרנות. היום אני בת 26, מגיל 17 עד 23 היתי בקשר זוגי עם בחור מבוגר ממני ב 5 שנים שכלל מגורים יחד לפחות חלק מהזמן. הקשר ידע ימים טובים יותר וטובים פחות ולבסוף נפרדנו כי היו לנו הרבה מאוד מריבות שלא נפתרו. (הפרידה היתה ביוזמתו). בזמן הפרידה התחלתי ללמוד מקצוע נחשב וקשה באוניברסיטה והיה לי פחות זמן וכנראה גם רצון לפתח קשרים. כל פעם שניסיתי להתחיל קשר, זה לא עבד ונגמר אחרי כמה חודשים במקרה הטוב, כל פעם מסיבה אחרת. כך העברתי כמה שנים לא כל כך מוצלחות מחיי. לפני כשנה התחלתי לצאת עם בחור שלמד איתי, והקשר הלך ממש טוב, היה בו את כל מה שיכולתי לבקש כמעט. לא היו שום מריבות והיה חום, מכתבי אהבה, וכו..דיברנו על אפשרות של לעבור לגור ביחד, עד שיום אחד הבחור החליט שאני "לא זה" בשבילו ושהוא לא רואה עתיד משותף יותר, ועזב. אני כמובן הייתי בהלם, ניסיתי לברר מה גרם לשינוי הקיצוני הזה, אבל לא קיבלתי שום תשובה למה בדיוק לא היה זה. בתקופת הקשר הרגשתי שממש טוב לי וכשזה נגמר הייתה לי תקופת אבל די ארוכה שנמשכת אולי עד היום כבר יותר מחצי שנה. כעת אני מרגישה מספיק בוגרת ונכונה לקשר מחייב שיוביל בסופו של דבר לחתונה ובניית משפחה. גם חלק מהחברים שלי התחלו להתחתן, ואלה שלא, יש להם בני זוג קבועים והם גרים יחד. לאחרונה (כמה חודשים) יצאתי עם בחור שהיה צעיר ממני בשנתיים, וכל שיחה איתו על סוג כלשהו של מחוייבות או לפחות מגורים משותפים העלו בו חלחלה, והאשמות נגדי בסגנון "אני לא נורמאלית" כי אני רוצה לבנות חיים משותפים אחרי כמה חודשים. מאוד נפגעתי מזה ועזבתי אותו. אני מרגישה ממש מתוסכלת מכל המצב הזה, אני לא מסוגלת יותר להיות שנים בקשר שלא יוביל לכלום, ואני לא רוצה להרגיש לא נורמאלית , אבל גם סתם לצאת עם מישהו פעמיים בשבוע במשך שנה נראה לי לא יספק אותי. שאלות: האם הרצון שלי להתחתן ולהקים משפחה הוא כל כך לא נורמאלי לגילי? איך אני אוכל לדעת שאדם זה או אחר באמת מעוניין במה שאני מעוניינת ולא מתכוון לצאת איתי במשך שנים לראות אם אנחנו מתאימים? אני ממש סובלת, אשמח אם תעזרו לי. תודה