פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, אני רוצה להתייחס לתכתובת בינך לבין מוני, שהעלתה בי כמה דילמות מעולמי. קצת רקע: אני מטופלת ה-מ-ו-ן שנים. כולן עם אותה מטפלת. בארבע השנים הראשונות איתה הייתי קשה, בוטה, תוקפנית. מאד. אודה ואבוש, שהדמות שהשתקפה מכתיבתו של אותו "מוני" תאמה את מה שהייתי מולה באותן שנים... לא אחת תהיתי, והעליתי זאת גם בטיפול, האם דווקא אורך הרוח יוצא הדופן שהיא הפגינה כלפי, דרבן אותי להמשיך בהתנהלות המאד-לא-נעימה שלי מולה, גם אם בזכותו נוצרה תשתית איתנה דיה להמשך טיפול? לא אחת אני תוהה, עד כמה כדאי לתת למטופל למשוך את החבל? איך יודעים מתי להפסיק, תרתי משמע? מתי הזמן לומר "עד כאן"? בדיעבד, מנסיון שלי, רק בשעה שהיא הצליחה להבהיר לי באסרטיביות שאין טעם להמשיך כך, התנערתי, התעוררתי, ושיניתי כיוון. אילו הייתה נותרת לשבת מאחורי "מחיצת זכוכית" בלתי חדירה, ולצפות בי ממשיכה להשתלח בה נטולת רסן, בלי שאצליח לשרוט ולו שריטה קלה ב"פרסונה הטיפולית" שהיא מציגה, אינני יודעת אם ולאן היינו מתקדמות משם... כיום, לאחר לימודים שמשלבים גם פן טיפולי, אני תוהה עד כמה ניתן ליישם את הסבלנות, ההכלה, והעדר שיפוטיות גם בהתנהלות יומיומית רגילה, מול אנשים שאינם מטופלים שלי. במילים אחרות, אילו פגשתי בטיפוס כמו "מוני" (בתקווה שהוא כבר לא כ??מוני...) בסיטואציה לא-טיפולית, האם אני אמורה לשאוף להתגבר על האנטגוניזם שהוא מעורר בי? (כי האינסטינקט הראשוני שלי היה להקהות את שיניו...) אילו הייתי "בתפקיד" מחובתי להתגבר על ההעברה הנגדית ולנסות להכיל, אבל מתי נגמר התפקיד ואפשר לחזור להיות אדם כמו כולם? ואולי עדיף להציב לאחד כזה גבולות, עם מראה ועם שלט "עצור"? ואולי זה בכלל לא יעזור? אשמח אם תאיר מעט את עיני...

תודה אודי. אע''פ שלא נתת "תשובה אחת ברורה" הצלחת בכל זאת לארגן קצת את הדברים. בהמשך למה שכתבת, האם יש גישות טיפוליות ספציפיות שרואות בהצבת גבולות את עיקר העבודה? אם כן, אילו? אולי CBT? יתכן שגם הגשטלט?

הופתעתי להיכנס ולראות שהגבת. חשבתי שגם פה לא רואים/ מתעלמים מקיומי (ולו הווירטואלי). בשבע בערב ענית כמעט לכולם, ובעצם למה שתענה? זרקתי כמה משפטים סתומים, לא ביקשתי או שאלתי משהו ברור. ובכל זאת הגבת, אז תודה. את הכמה משפטים למעלה רשמתי פעם, אבל לצערי זה תמיד רלוונטי. מרגישה שרע לי, שאני רעה ושהכל רע מסביבי. לא מצילחה למצוא טוב בכל הרע הזה. זה מה שאני משדרת כלפי חוץ וזה גם מה שאני קולטת מהסביבה כלפי(כמובן שלא כל הזמן אבל באופן כללי זאת התחושה).

שאלתי לפני כמה ימים לגבי sexual abuse (איכשהו באנגלית יותר קל לי) ואם תוכל להסביר את התשובה שלך בנוגע לחלקים שהנפש פיצלה והטיפול אמור לאחד? לא כל כך ברור לי למה הכוונה. - תודה רבה -

שלא העלית אותה בכלל (ביקשתי הסבר לתשובה שנתת) תודה

כבר שבועיים ויותר שאלי לא מפסיק לשאול את אביו ואותי לגבי הבולבול שלו, שאלות כמו: אם לו יש ולאבא, אז למה לאמא אין, ומה יש לה במקום, ומה הצבע של איבר מינה, וכיו"ב. האמת שהשאלה מביכה אותי ואין לי מושג איך לענות. מה שמגביר את מבוכתי הוא שהוא מאוד "פיזי" והתנהגותו מזכירה התנהגות מינית, כמו למשל ליטופים, נישוקים בלתי פוסקים מהפה, והכנסת הידיים לחזה שלי. הוא אומנם ינק שנה וחודשיים, ולא נראה לי שהוא מזהה את השדיים עם הנקה. זה נראה כאילו זה מרגש אותו, או אולי זה רק בראש שלי. הילד נמצא במסגרת של משפחתון של אשה מבוגרת אחת עם חמישה תינוקות, ואני סומכת עליהם במאתיים אחוז, כך שלא נראה כי הילד עבר חלילה סוג של הטרדה מינית. נראה לי כי זה יעבור, אך מאוד רוצה לדעת איך לנהוג בזמן אמת, עד שיעבור. אודה לכם על תשובה.

כך אני מרגישה אודי במרבית השעות . בשעות הנותרות מרגיש לי ריק ענקי . ריק מקצה העולם ועד קצהו . יש בי קול ציני שאומר בלעג :"מסכנה שכמותך, עוד מעט וארחם עלייך".. ובקול לועג וציני עוד יותר אומר:" בואי, שימי את ראשך על כתפי ..רוצה טישו ?" ואולי הקול הזה מוכיח אותי ואומר:" אמרתי לך, אסור להאמין לאף אדם בעולם, מי שמאמין חוטף. אמרתי לך שזה יגמר בסוף לא טוב. יגמר רע מאוד. יש בי גם קול שמנסה כ"כ להרים את הראש למעלה. מנסה לראות את הציפורים במעופם, להריח את התאנים. להקשיב לאוושת העלים. לא מצליח בכלל . נאדה. כלום. כזה ריק ענקי. אפילו לא מדבר. כלום. אבל ממש ממש כלום ואז פתאום שוב מרגישה יתמות. מרגישה חתול רחוב נטוש אני מרגישה שגם אתה עזבת. גם אתה בחופש. כך הלב שלי אומר לי.. כולם עוזבים/נוטשים. כולם בחופש. חופש - שורש ח.פ.ש ואולי כשמישהו אחד בחופש האחר כל הזמן מחפש.ומחפש ומחפש ומחפש ולא מוצא... ואולי הוא אפילו לא יודע מה הוא מחפש ??? :((((((((((( במבי . :(((

שלום אודי, לדעתי בפורום הזה הצלחת ליצור מסגרת או מרחב שבטוח להיות בו, נראה לי שזה בזכות הגבולות הברורים וההגינות, אתה הולך וחוזר בזמנים קבועים, וגם הדרישה לכינוי אחד, אם כי לי באופן אישי התנאי הזה מאוד מכביד ולכן אני בעיקר צופה מהצד. זה מעניין ומלמד לראות וקצת להיות שותף לתהליך הטיפולי למי שמשתף בצורה כנה וגלויה, כמו מיכל לדוגמא, זה אפילו קצת מרגש. מתוך זה אני יכולה להבין כל מיני דברים גם על עצמי כי למרות השוני יש גם מן המשותף. הדבר העיקרי שלמדתי מתוך צפייה בפורום (בעיקר ממה שמיכל שיתפה) הוא שבשביל שאפשר יהיה להיפרד ולסיים את התהליך, צריכה להיות קרבה או איזה איחוד או קשר של אמון מוחלט כזה בין המטפל למטופל, כמו מן שיא כזה "בסיפור". זה העלה בי מחשבות על הקשרים הדי מצומצמים שלי, אני אף פעם לא מספרת באמת על עצמי, בד"כ אין לי כל כך מה לספר בגלל בלגן פנימי שלא מאפשר לומר דבר אחד מוחלט וקבוע, ובגלל שמבחינה רגשית אני קצת חריגה ולא מעוניינת להסגיר את זה, תמיד שאפתי בכל מאודי להיראות ולהיות נורמאלית לפחות כלפי חוץ , וגם בגלל שאת הנושאים האינטימיים היה נוח להשאיר לצד השני כך זה עבד שנים רבות אולי מאז ומעולם. בזמן האחרון אחרי תקופה די ארוכה של שיחות (שלוש שנים בערך) זה קצת השתנה, כמובן שזו תכונה שלא כל כך עזרה ועוזרת לטיפול ועדין יש לי תכונה למדר מידע, אבל יש גם דברים אפילו די קשים וחריגים שאני מעיזה לספר לבעלי ואז אני לא יכולה לספר אותם למטפל עניין של תדמית נראה לי, עכשיו האינטימיות שקשורה לסיפור של הגוף שייכת לקשר האישי והאינטימיות הנפשית לקשר הטיפולי, משהו כזה... (ד"א זה מעולם לא הפריע לבעלי והוא גם לא שם לב לזה שאני רק מקשיבה לו ולא מספרת שום דבר על עצמי וגם היום הוא לא ממש מקשיב וישר שוכח מה שאני מספרת גם אם זה חריג, זה כנראה מתאים לשנינו, הוא לא מבין למה אני בטיפול בכלל) הפסיכולוג טוען שעדין אין ממש קרבה , או קרבה מספקת בינינו, אני חושבת שזה נובע מכך שאין כל כך רצף או קשר בין פגישה לפגישה, לרוב אני לא זוכרת בכלל על מה דיברתי ואת הדברים שאני כן זוכרת אני לא כל כך אוהבת ופעמים רבות אני מצטערת ומתביישת בעצמי, מידי פעם אני "עוזבת" או מבקשת שנפתח דף חדש. לפעמים נדמה לי שהוא בקושי סובל אותי, כי אני כזו וכזו והוא כזה...בלה בלה.. וגם אם נניח שלפעמים הוא כן מחבב אותי, זה רק בגלל שזה קשר טיפולי זה לא באמת. עכשיו הוא בחופש, אלא שאני לא ממש נפרדתי ממנו, במחשבות שלי אני כל הזמן איתו, משום שמתחילת הקשר בינינו , ישנו עיסוק מתמיד בו ובחייו האישיים (ממעט הפרטים שאני יודעת עליו והרבה מהדמיון יצרתי כל מיני תסריטים של חייו, אני לא קיימת בהם כמובן) זה מתגבר בזמן של החופשות, יש עיסוק בקשר שלנו מן חשבון של הכשלים הבלתי נסלחים (הייתי צריכה לעזוב אותו די הרבה פעמים) והדברים הטובים שהיו (לפעמים הוא לא כל כך טיפש) , וסתם מן סוג של נוסטלגיה של מה שאני זוכרת רגעי "ההי לייט", מצד אחד העיסוק הזה ממלא איזשהו צורך כנראה, יש בזה משהו מרגש, אולי יותר מזה איזה סוג של ריגוש מהול בכאב . מצד שני זה מטריד מאוד ואינפנטילי ביותר וגורם לי לרגשי אשמה כי זה לא חשוב (יש מלחמה !!!) אני מבזבזת על זה הרבה יותר מידי זמן. נראה לי שבשביל להרגיש קרובה אני צריכה להיות רחוקה ולא קיימת וחושבת שאולי הגעתי למבוי סתום במבוך המוזר הזה.

וואו..ריגשת אותי מאוד מאוד!!!!שמחה שאפשר ללמוד גם ממה שאני כותבת וואו....אני בהלם!! ובדיוק רציתי לכתוב כמו בפסקה האחרונה של אודי כמה טוב שאת ממשיכה למרות הקושי...ולדמיין את חייו ולהרגיש אותו כשהוא בחופשה...וואו שוב...(הלוואי עליי להרגיש אותה ככה..) יש בזה גם יתרון!!! (להרגיש את החסר שלה זה ממש לא תענוג :( קשה מאוד!!!)דברי איתו על כך...אני לעומתך אדם פטפטן לא קטן!!!ובכל הנוגע לשיתוף עולם פנימי הוא מצומצם מאוד רק למטפלת ומעט לבעלי...ופה כמובן.... תודה ששתפת...מיכל

תודה על התשובה, נראה לי שאתה צודק. ניסיתי לחשוב למה זה חשוב או לגיטימי (בפתח או קמץ) ומה זה עושה, לפעמים זה נעלם ואז יש הרגשה של ריקנות מאוד גדולה, זה הופך אותי למאוד תלויה בו ומאוד מאוד חרדה, אולי אפילו מן סוג של התמכרות, תחליף די עלוב להתמכרות ה קודמת שהייתה דווקא למצב המרגיע של ניתוק ושל חוסר קיום, שהוא עדיף על ההרגשה המעצבנת שאני נמצאת או רואה את עצמי די מקרוב אבל מבחוץ, לא ממש בתוך הגוף שלי (כמו שזה קורה ממש עכשיו), זה נשמע מטורף אבל ככה זה, זה לא כזה דרמטי, אפשר לחיות עם זה.

אשתי בעלת מקצוע חופשי יוצרת קשרים חברתיים משקיענית באה מבית מבוסס, לאחרונה הייתה לה בעיה בעבודה שבעקבותיה נאלצה לעבור מקום עבודה, באיזה שהוא שלב הפסיקה לשתף אותי במה שעובר עליה, כנראה בגלל תגובותיי (מעורבות יתר רגשית?). יחסי מין מאוד חשובים לי אולם לה לא, כך שיוצא שתמיד אני יזמתי ולא תמיד היא הסכימה מה שגרם לתסכול אצלי , מזה חודשיים לא מקיימים יחסים, נשוי + 4 בעל מקצוע חופשי, אשתי ואני עובדים אולם צוברים כל חודש גרעון של כ 5000 ש"ח, אין לי שליטה ואני לא מצליח לעמוד מולה ולהסביר לה את המצב, לאחרונה אף ערכנו מסיבת בת מצוה מטורפת בעלות של כ 60 אש"ח ובעקבותיה כעסתי עליה אולם אינני מצליח להסביר לה ןלכן הפסקתי לדבר איתה מזה שבועיים לא מדברים מלבד איום שלה כי אם אני רוצה שאעזוב את הבית. שנינו באים מבתים טובים דתיים לאומיים שלה מבוסס, שלי פחות מרגיש תקוע - דגשית אני עצור אני חושב שקפאתי בזמן האחרון מפחד לעשות מעשה לא נכון.

שלום, אני בת 22 ויש לי בעיה. אבא שלי הוא טיפוס די קשה, מאז שכל הילדים שלו גדלו, הוא בסוג של דכאון. נקודת האור הכמעט יחידה שלי בעניין, היא שהוא סוף סוף התחיל לדאוג לבריאות שלו, בניגוד למה שהיה עד עכשיו 0יש לו כמעט את כל גורמי הסיכון, והוא היה שם פס על זה ואוכל מה שהוא רוצה, תודה לאל זה השתפר). מאז ומתמיז היה לי הצורך החזק הזה שכל המשפחה תהיה בסדר, שכולם יהיו מרוצים ובקשרים טובים. הקשרים אכן טובים ואני יודעת שאבא שלי אוהב את כולנו, אבל כמה בעיות: דבר ראשון, הוא טיפוס הרפתקן. הוא נוסע להמון טיולי אופניים, טיולי שטח, לא אכפת לו לנסוע לבד, ומה גם-שאין לו טלפון-המצב הכלכלי חלילה לא רע, הוא פשוט מהאנשים שהם אנטי-סלולרי. לא משנה לו שאנחנו דואגים, הוא טוען שאין מה לדאוג ושהוא מספיק בוגר לעשות את ההחלטות שלו. זה נכון, אבל לא כשההחלטה שלך היא ללכת לאיזה יער ולישון שם כמה לילות בלי בכלל דרך לתקשר איתך! וזה לא משנה לו! אני באה ומבקשת ממנו, וגם אמא שלי, אבל הוא בשלו, בטוח ששום דבר לא יכול לקרות ושגם ככה חיים רק פעם אחת. בעיה שניה היא, שהוא לא יוצר אף קשר עם בני הזוג של ילדיו. הוא לא יוצר איתם שום דו שיח וב"שלום" מסתכמות רוב השיחות שלו איתם, עם כולם. חשבנו שאולי קשה לו העניין שגדלנו וכביכול "לא זקוקים לו" (למרות שברור שזהלא נכון), ולכן אנחנו עושים הכל כדי להראות לו כמה אנחנו זקוקים לו-טיולים, ארוחות, עזרה ממנו, הכל. המצב אותו מצב, ואני חושבת שלבני הזוג, שבאים ממשפחות אחרות, זה מוזר שככה האב לא מתקשר איתם כמעט ובקושי מודע לקיומם. אני מאוד אוהבת את אבא שלי ואת המשפחה שלי בכלל, והוא אדם טוב ודמות מאוז מרכזית בחיי, הייתי מאוד רוצה לשפר קצת את ההתנהגות שלו בדברים הנ"ל, לחיים מאושרים יותר, אבל באמת שאני לא יודעת איך. לטיפול הוא בטוח לא יילך ואני כבר לא יודעת מה יכול לעזור, אני אובדת עצות ובוכה לעתים לא רחוקות כלל. אשמח מאוד לתשובה מפורטת ואולי הזדהות אפילו. תודה, אנונימית

אצלך היא לא תהיה ב26.8 נכון? אז אצלי היא כבר לא פה שבוע וחצי...ונשאר עוד שבוע...רק רציתי לומר שאני פה מנסה להכיל אותי ואז מוצאת את עצמי כותבת שוב לאודי למרות נסיון להפסיק לכתוב...אז אולי נרגיש קצת פחות לבד ביחד?

היא כבר כאילו לא נמצאת. כבר משבוע שעבר. ואולי היה עדיף שהיא כבר תיסע ??? את יודעת מיכל, בשבוע שעבר ביקשתי ממנה שנסיים ונמשיך כשהיא תחזור ב 11.9 (איזה תאריך..אמרתי לה שלא אחזור אליה יותר והכל יקרוס ביננו כמו מגדלי התאומים) היא התנגדה נחרצות ולכן אנחנו ממשיכות להפגש אבל זה נורא. ממש נורא . אני לא מפסיקה לפגוע בה. אני מרגישה שאני כאילו ממש חובטת בה ללא הפסקה. איזה עינוי זה עבורי. תבינו , אמא צביה מאוד משמעותית עבורי ולהכאיב לה כואב לי באופן שאי אפשר לתאר. ואני לא מצליחה לעצור בעצמי. אני פוגעת בה ופוגעת ואז כואבת בטירוף , מצטערת , מתנצלת ותוך שניה שוב "חובטת " בה ללא רחמים.. הפגישות כואבות בטירוף. ולחשוב שכך נפרד עוד מס' ימים ??? נשארו רק 3 פגישות וזהו. אודי, יש לך איזו עצה מה לעשות ? איך אני יכולה " לשלוט בעצמי ? לא לפגוע בה כ"כ , להפסיק לחבוט בה ? מרגישה נורא.

וואי, כתבתי תגובה ואז משהו השתבש והיא לא נשלחה...טוב בכל מקרה אכתוב לך שהרגשתי בדיוק אותו הדבר כשהחלטתי על פרידה ובסוף הסתבר שהיא לא הייתה בעד...באתי לפגישה בידיעה שאלו פגישות אחרונות אז לא שיתפתי והייתה העברה כזו חזקה והיא אמרה שבדיוק מכך חששה...בסוף החלטתי להמשיך...בקיצור זה כנראה מה שקורה לנו מולן לפני פרידה... זוכרת שכתבת שאת מקבלת מרקר לפני שהיא נפרדת ממך..אז בקשי שוב..אצלי פעם שעברה התנגדתי למשהו שהיא נתנה לי והחזרתי לה אותו, הפעם בקשתי שתביא לי משהו וקצת יותר קל לי.. ואת יודעת מה היא אמרה לי שיש משהו יפה בלהתגעגע..אולי.... ודברי איתה, תראי לה את המייל שכתבת...איתך תמיד בלב גם אם אני לא בפורם או רק מאחורי מילים...מיכל

חזרתי לכאן, אפשר? שמחה שאתה לא כועס...היא בחופשה, שבועיים וחצי בלי פגישות... עבר שבוע וחצי וחשבתי שיהיה לא נורא.. אפילו הפעם ביקשתי שתביא לי משהו לפרידה הזאת וקבלתי.. והסכימה לפגישה ארוכה לפני שנפרדנו...החלטתי הפעם לא להתנתק אלא להכיל את החסר...ואז המחשבות הן "מינוס שתי פגישות שעברו נשארו עוד מינוס שתיים..."ספירת הפגישות החסרות....מעין הפוך על הפוך כזה... רציתי לשהות פה מעט...וגם לשאול שאלה: שלחו אותי עם הבן הקטן לטיפול בתרפיה כמו אומנות או מוסיקה (בגלל הקשב וריכוז) והנוירולוג גם אמר שנלך להדרכת הורים ואני לא רוצה ללכת..האם אנו חייבים? והאם כל מי שיש לו "קשב וריכוז" אוטומטית שולחים להדרכת הורים?... אני חושבת שאני מספיק טובה לדעת איך להתמודד עם הילדים שלי...אני פוגשת המון הורים שתאמין לי שעושים מלא טעויות במיוחד עכשיו בקיץ זה לפעמים נורא!!!ואף אחד לא שולח אותם...ואני שאני די קרובה לתחום צריכה הדרכת הורים??? זה פוגע ומעליב במיוחד שמי ששולח אותי לא מכיר בכלל את המשפחה שלי!!!! הרגשה של "הסנדלר הולך יחף"..אז האם זה בגדר המלצה או חובה?????(כתב זאת נוירולוג במכתב סיכום פגישה יחידה) יש לציין שאני עושה הכל למען ילדיי...ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, גם בטיפול פסיכולוגי עם האמצעי היינו...אומנויות לחימה..מה לא??? כמה אפשר???? והטיפול שלי שגם איכשהו קשור....שלושה ילדים עם קשב וריכוז מסתבר...ולא מתחשק לי שיתנו לי עצות בהדרכת הורים...אני יכולה להדריך אותם....כתבתי הרבה...רוצה קצת מנוחה והכלה לא הסברים פסיכולוגיים אפשרי???? החסר שלה מורגש...

כמה משמעותי אתה!!! תודה רבה, בדיוק מה שהייתי צריכה!!מיכל שכזה...מילים כ"כ צודקת!!! עוד שאלה אם אפשר, מי מנהל הדרכת הורים? האם עו"ס האם פסיכולוג קליני, (אם ארצה ואני לא אומרת שאני רוצה כרגע) למי פונים? האם זה כמו טיפול משפחתי כזה? כי ממש קשה לי לקבל עוד טיפול...ממש!!! מרגישה כאילו שזה משפחה בטיפול שלא נגמר וזה קשה נורא!!!!וממש לא נראה לי ש"סופר נני" כזה יכנס לבית שלי!!!

שלום אני כבר בן 28. ורוב הזמן, ביום, די יציב. אני יודע מה אני עושה, מה המטרות העכשוויות. מה אני לומד עכשיו ובערך במה ארצה לעסוק אחרי הלימודים. עד כאן הכל טוב ויפה. ומכאן לתסביך: בשנה שעברה פגשתי בחורה שעוררה אצלי כל מיני דברים. התאהבתי בה והיא דחתה אותי. סיפור פשוט לכאורה. אבל זאת לא היתה אהבה רגילה - היה משהו מעבר... הבחורה דתיה, ואני שפעם הייתי דתי וכבר שנים לא, הרגשתי שהיא מחזירה אותי לדברים שהיו קיימים אצלי פעם, מזמן, בילדות ובנעורים. לאיזושהי הרגשה של קדושה שפיספסתי, ובגלל הפיספוס הזה נהייתי בסוף חילוני. היא גם מחזירה אותי לדברים הנכונים, מן מודל של מה שהייתי רוצה להיות. (לא לעשות - *להיות*). ההתאהבות שלי היתה ספוגה בהרגשה הזאת . אולי 'קדושה' זאת מילה מפוצצת ומוגזמת. מה שאני אומר זה שהיא החזירה למקום ראשוני, היא בחורה שקטה מאד, כל הזמן שקועה בספרים, יש בה משהו חלק ונוח ואותנטי להחריד, והתחלתי לפנטז שאנחנו מזדקנים ביחד ואני מטפל בה, או שאני חוזר בתשובה ואנחנו חיים ביחד בירושלים ומדברים המון שיחות נפש (אבל על מה - אני כבר מזמן שכחתי איך מנהלים שיחת נפש מלב אל לב! ואיך לגעת באנשים... אני לא מסוגל כבר שנים לדבר בלי להתבדח בתפלות), או אפילו - זה בכלל פסיכי - שאני חוזר אחורה בזמן והולך לישיבת הסדר ומסיים אותה עם כיפה וכוונות טובות, ומגיע אליה בגירסא הדוסית והמעודנת שלי.. הייתי עושה הכל אחרת, נכנס לדברים מצד עצמם, מקדיש את עצמי באמת ללימודים, למעשים טובים, ולא למה שאני עכשיו, מן תמהיל מדאיג של טוב ורע מעורבבים בלי יותר מדי מצפון ברקע, אופורטוניזם, גחמתיות, קצת רדיפת בצע והרבה מחשבות על מין ונקמה וכעס וזעם ופחדים נוראים והתבודדות ובדידות. אני כל מה שהיהדות לא רוצה שהאדם יהיה. פתאום , התחלתי לרצות יותר ממנה, מהבחורה - רציתי להיות כמוה , להיות היא, בעצמה! פשוט לעבור מטאמורפוזה ולהיות אותה בחורה שקטה יפה ומקסימה ועמוקה. לא להיות יותר גבר . כמובן שכשניסיתי להתחיל איתה במציאות עשיתי כל טעות אפשרית, מרוב לחץ התנהגתי כמו ילד בן 14 שבפעם הראשונה מזמין מישהי לדייט. כמובן גם שזה נכשל כישלון חרוץ, ועדיין , זה שוטף אותי ותופס מבפנים. ביום יום, אני מתחיל עם בחורות פה ושם, בנות טובות, נחמדות, באמת, אבל לפני השינה כשאני עוצם עיניים ומנסה לישון אני יודע שזה שקר ואני יודע את מי אני רוצה ומה אני רוצה להיות ומבין את גודל האסון הנפשי.. היא לא תקבל אותי כחילוני, אבל זאת רבע מהבעיה. היא לא תקבל אותי כי האופי שלי מזוהם. נזכרתי במה שהרב שלי אמר לי, פעם לפני כמה שנים כשעוד הייתי באגף שלהם: שהוא מסוגל לראות על האדם אם הוא אוכל כשר או לא גם בלי שהוא יגיד לו (-עם רגישות לניואנסים). באותו רגע זה נשמע לי מופרך ומגוחך ורק גרם לי עוד יותר לרצות להיות חילוני. אבל עכשיו - אני מבין את זה ברמה אחרת... פתאום דברים קצת מתחברים. אני יודע שאני קצת גולש לאיזור דימדומים תאולוגי-מיסטי, וזאת לא המטרה. השאלה היא מה לעשות עם זה... מה לא עשיתי עם הבחורה הזאת, שלחתי לה מכתבי אהבה ,שירים, דיברתי, ניסיתי ,רדפתי, גימגמתי.. אבל היא פשוט ראתה מי אני באמת. בן אדם לא נקי, רע, מריר, מיוסר, שגורם סבל לסביבה, קטנוני וקנטרני.. אני מקנא בניקיון הפנימי שלה ובשקט שנגזר ממנו . עכשיו אתה תבוא ותגיד לי, מן הסתם, שאני סתם רודה בעצמי וצריך לעבוד על הביטחון העצמי ולקבל את עצמי. אני קורא בפורומים מדי פעם ומכיר את סגנון התגובות.. אבל עולם המושגים שלי קצת שונה. אני לא רוצה להיות רק "מרוצה מעצמי\מקבל את עצמי" שזה המוצר שמשווקים בטיפולים פסיכותרפיים, אלא תיקון מהשורש.

עם זאת ניכר שאין לך משהו משמעותי לומר, שאם היה - וודאי היית טורח להגיב לעצם העניין, אחרי הטפות המוסר ודברי התוכחה. אתה בחרת בדרך הקלה שכוללת את פרסום ההודעה שלי, בצד התחכמות קצת ילדותית ועקיצה שלך, בעקבותיה. אתה באמת חושב שכתבתי את כל ההודעה הזאת מדם ליבי רק בכדי "לחסל כל אפשרות לדיאלוג" ? - בדיעבד, אחרי המקלחת הקרה ממש לא בא לי על שום צורה של תקשורת איתך. כל טוב

שלום, אילו תוכנות קיימות היום לניהול קליניקות של מטפלים נפשיים? תודה מראש, קרן

נואשת לאהבה, שואבת ריחות חמים, קר לי בפנים, הקרחונים חדים דוקרים, הקיר מלא סדקים, של אני ואני, משייפת מטייחת, כבודה כבדה, כואב לי בתוכי, שנאה זורמת בעורקי, משתקפת במבטים, אנשים נוטפים זימה, ואני ביניהם

היי, אודי יש לי כאבים לא נסבלים ביד שלי אני בטוחה שזה מהמצב הנפשי ולא כאב גופני, כי רק כשאכנס ללחץ או אחשוב על הדברים אני מרגישה בהם וכאשר אשכח אותם או אעסיק את עצמי אני ארגיש בכאבים ספציפי ביד שמאל שלי שלא נסבל הכאב, מה אעשה?? מה אפשר שיהיה פיתרון לזה???? אני לא מצליחה להפסיק אותם באמת קשה מאוד תבין אותי שאי אפשר לסבול אותם אני רוצה פיתרוןת מה אעשה???שלחתי הודעה למטפלת שלי לא ענתה לי אבל אתמול הציעה לי ללכת למיון אולי זה כאב פיזי אבי לא אני בטוחה שזה נפשי ורוצה פתרון אני תמיד במפגשים אפילו מפחדת לדבר כי אני יודעת אם אדבר ואפתח נושאים קשים יחזרו הכאביםת אז מה הפתרון לזה???????? רוצה עזרה מיידית. תודה רבה

שלום אני בן 30 . אחרי הצבא החלטתי שנמאס לי מהתחרות, הייתי חסר ביטחון ובלי הדרכה, וזייפתי התקף פסיכוטי. הייתי מאושפז תקופה קצרה. אחר כך הייתי בשיקום נפשי שנתיים. עשיתי שם עבודות מטומטמות, ואלה היו השנים הכי מבוזבזות של חיי. לא יודע למה, כנראה שהייתי חלש, והמערכת החלישה אותי (הייתי מוקף בעובדים סוציאלים עלובים שפימפמו לי כמה שהמחלה שלי קשה וכמה שאסור לי להשתקם מהר מדי כדי לא "לחזור לאשפוז" בכל פעם שרציתי להתקדם משם). בסוף יום אחד תפסתי את עצמי בידיים וקלטתי מה קורה ופשוט נרשמתי ללימודים שוב ובשנה הבאה אסיים תואר, בהצטיינות, על אפם וחמתם של ליצני המקצוע. וזהו עכשיו, הבעיה שאני מרגיש פשוט חרא. אני לא יודע איך לאכול את עצמי, הפסיכיאטר שלי אומר שאין לי כבר סכיזופרניה (האידיוט לא מבין שמעולם לא היתה, עלק "מדע"), והוריד לי את התרופות (נס רפואי). אז מי אני באמת ? אני מסתכל על עצמי בראי ולא יודע מה אני בעצם רואה .. סטודנט מצטיין? חולה נפש? חייל קרבי לשעבר ? עובד סוציאלי בהתהוות? אני נגעל מעצמי, אני לא מבין איך נתתי לעצמי להתדרדר כל כך ואיך נתתי לפושעי המקצוע לדרוך עלי ככה. איך איבדתי את הכבוד העצמי שלי בלי להרגיש? ואיך להתחיל מחדש? אני רוצה לעסוק בתפקיד אחראי בעתיד. אבל במדינה הזאת אני מתוייג כבר מראש כפסיכופט. אם ארצה למשל ללמוד רפואה, גם עם הפסיכומטרי שלי (שמספיק לזה), אני לא אוכל כי הבריאות שלי לא "תקינה". אני מרגיש קצת תת אדם.. קצת כמו שלאנשי "בריאות הנפש" היה נוח לראות אותי - עוד משתקם עם תבונה מוגבלת בקרוקס מרופטים וכרס זיפרקסה שרק צריך שיעזרו לו "להתמיד בטיפול האמבולטורי" - והדבר הזה מרעיל לי את הנשמה. בנות זורקות אותי כי יש לי משהו אפל בעיניים, מן יאוש כזה ציני, ואני כבר לא יכול להרגיש אמפתיה לכלום... גם עם המטופלים שלי אני מצליח בקושי לזייף איזהשהו קשר.. אני זוכר איפה תכננתי להיות פעם, וכל דבר בחיים התקלקל - לא כי לא יכולתי - פשוט כי יש לי הרס עצמי מטורף. היה לי הכל בידיים וזרקתי לפח חצי מזה. (ואל תגיד לי להסתכל על חצי הכוס המלאה..) עכשיו אני מלא שנאה. העולם מגעיל אותי . אני מבין שרוב האנשים שמתימרים לעזור (פסיכולוגים, רופאים, ואפילו אלה שעובדים איתי) הם בעצם נרקיסיסטים שיכורי כח, ושלאף אחד לא באמת אכפת ממני יותר מדי, ולכן אני יכול לסמוך בעיקר על עצמי. ועדיין, אני מרגיש שהדרכים חסומות בפניי, טכנית, הרמטית. בכל מקום תמיד יש לי תוית של חולה נפש, ובעיני הסביבה אני מצליח "למרות" ה"מגבלה". תמיד יש מה להסתיר, במה להתבייש. תמיד יתנו לי לעשות הכל עד שזה יגיע לדברים "אחראיים" באמת (רישיון לשאת נשק, שירות מילואים, נהיגה על רכב חירום, עיסוק במקצוע רפואי, עבודה במשרד ממשלתי ) - ואז נגלה פתאום שאני בחברה טובה עם בעלי תיקים פליליים ופיגור שכלי. בקיצור, אני ממורמר מאד, מתוסכל, ואפילו קצת מדוכא מזה שלמרות כל המאמץ והכישרון , אין לי באמת סיכוי להגיע ליעדים שחשובים לי, ועוד יותר מדוכא מזה שאין לי את מי להאשים חוץ מאת הטימטום הדי פתולוגי שלי.

אולי הגיע הזמן שתפנה לטיפול פסיכולוגי מיוזמתך,מישהו רציני ותספר לו על השקר שסיבך אותך. אין הרבה מה לעשות רק לדעת להכיל ולהתמודד.. ואולי להודות ולראות מה הוביל אותך לשקר ההוא... ובסוף לסלוח.

לא יודעת מה קורה לי. אני כ"כ מבולבלת, מותשת, עייפה.. אתה זוכר ? היא אמורה לנסוע ב 26.8 .הפגישה האחרונה שלנו אמורה להתקיים ב 25.8 ואח"כ----- ב 11.9 ( תאריך מעניין, יום קריסתם של בנייני התאומים ) מאז יום ראשון קשה לי להגיע אליה. מאוד. כל פגישה קשה מקודמתה מרגיש לי שהיא כ"כ זרה לי..ביקשתי שנפסיק עד ל11.9 היא התנגדה נחרצות. אני לא רואה טעם לפגישות הללו שמתקיימות עכשיו. היא ממילא נחווית לי כאדם זר, לא מוכר, כמעט להרגיש כמו לראות מישהי סתמית שעומדת על ידך בתור בסופר. מתחשק לי לעזוב אותה ולמצוא מטפלת אחרת. כזו פיה.. כמו באגדות... אני יודעת שהיא נקראת מאוד טובה. מבוקשת. היא גם מורה ומדריכה במכון הפסיכואנליטי המון שנים. מקצועית כזו... ואולי אני בכלל לא צריכה מישהי מקצועית ? אולי כל מה שאני צריכה זו דמות רכה, מבינה..פיה כזו... שמעתי שבהודו יושבת "ביג מאמא" שבאים אליה מכל העולם בכדי לקבל ממנה חיבוק.. שמעתי שאנשים מחכים לחיבוק הזה המון המונים.. ואולי אני לא צריכה שיפרשו עבורי, שיחברו אמירות שלי מזמנים שונים ? ואולי כל מה שאני צריכה זה פשוט קצת חום, רוך,אהבה פשוטה של איזו פיה כזו שנוגעת לא נוגעת..פוסעת חרש חרש וסביבה מתנגנים בשקט צלילי פעמוני רוח... אודי, השבוע הזה בלתי נסבל עבורי. אני מרגישה שאני רוצה לברוח מהגוף שלי... להתעופף כמו ציפור חופשית ממקום למקום.. ללא עבר , ללא הווה , ללא עתיד , להתעופף כך סתם .. ללא מחשבות , ללא רגשות , אני רוצה ש"ביג מאמא" תערסל אותי, תחבק, תאמר לי מילים טובות, ברוך , לאט , בשקט .. תשיר שיר ערש .. תרגיע , תעטוף ותשמור שלא יקרה שום דבר רע.. שלך,במבי. נ.ב הקראתי לה את תגובתך מה 12.8 ובה שאלתך "מי לדעתך הפיה שמככבת בחלום ?" אמרתי לה שאין מצב שמדובר בה. מדובר בפנטזיות שמעולם לא התממשו עדיין.

'''''wwשלום. יש לי שאלה שמטרידה אותי מאד. אני נמצאת בט.פסיכותרפי וכל הזמן עולה השאלה מחדש על ידי הפסיכותרפיסט האם עברתי sexual abuse . א.האם יש איזושהי דרך לדעת ? (הזכרון שלי חסום) ב.האם ההשלכות על האישיות וההתנהגות של abuse פיזי ומיני דומות? זה נורא מטריד אותי ומאד אודה לך אם תוכל לעזור לי??

נראה לי ההודעה הקודמת הייתה אולי לא ברורה. כי האמת היא שאין פה שום שאלה. אני לא אשאל אותו כי אני גם חושבת שזה לא ענייני או זכותי לדעת אבל זה בהחלט הפך להיות עניין שמטריד את מנוחתי. חוצמזה, עכשיו, בתקופה לא קלה קשה להתרגל לצורה השונה שכל מטפל בוחר להראות שהוא "שם". בקיצור- אתה זוכר שביקשתי שתחזיק? אז היום קצת יותר חזק, טוב??????

אוף.. זוכר שהחלפתי מטפל? אז חוצמזה שזה קשה ומורכב ומייגע אז אני חושבת שהוא הומו. אני לא רוצה להכנס לעניין של דעות קדומות ועניינים- כי ת'כלס אני מכבדת כל אדם באשר הוא(לפחות האמנתי בזה עד עכשיו שאני פתאור רואה שזה מורכב לי..) אבל כשאחד הנושאים המרכזיים בטיפול זה העניין של הפגיעות ומה שזה עושה לאינטימיות זה הופך לאיזשהו אישו בשבילי. בקיצור,מטריד אותי קצת העניין..

אבל אין לי סיכוי להצליח. אז להמשיך ככה או מה?

יש לי בן בן 11 שמתרגז בקלות רבה וזה פוגעה באיכות חייו.אני מחפסת דרך לתת לו כלים להתמודדות עם ביעה זאת. האים ביופידבק יכול לעזור. היאם המטפל בביופידבק צריך להיות פסיכולוג. אשמח לקבל יעוץ לגבי בחירת המטפל. תודה מראש

שלום רב בתי בת 15 והיא רגישה מאוד לקולות מסויימים, למשל: לעיסת מסטיק, לעיסה בפה פתוח, קולות של כסיסת צפורניים ועוד.. הרגישות שלה מתבטאת בהערות עוקצניות ואני רואה שזה גורם לה לעצבים פנימיים ואני לא רוצה שזה יחמיר בעתיד.. מה ניתן לעשות בנוגע לכך? אולי עבודה עצמית או פניה למומחה? האם זה טבעי? תודה

שלום רב לך רונית בהמשך לפנייתך ועל מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לקבלם גם באמצעות כתובת המייל שלי באתר www.gliksmnan.co.il תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

היי יש הבדל בין נוחות החיים של הספרדים לעומת זה של האשכנזים? מי חי חיים מאושרים יותר, לפי כל המידע וכל הבדיחות ובלה, בלה , בלה... האם ההבדל הוא רק בצבע העור והעינים ? האם אנשים שופטים בעצם לפי צבע העור?

אולי כי ככה מרגיש רגע לפני שיגעון? לפני שמאבדים שליטה לגמרי.. או כי החיוך שלי לא עבד עליה והרגשתי נטולת הגנות, בלי התחכמויות בלי ציניות כי זה לא איכפת לה, כי התנהלות חברתית סטנדרטית של מסכות והגנות לא עבד מולה והרגשתי ערומה. וכי רציתי שהיא תלך כי לא ידעתי איך להתנהג. וכי לא ידעתי מה לעשות ורק רציתי שתלך כבר אולי כי יש סיבה לזה שאנשים מוזרים מפחידים אותנו, בעי קר אנשים במשבר כי אנחנו לא יודעים לעכל מצוקה של אנשים אחרים מבלי להשליך אותה על עצמנו.. אולי כי אני בעצמי מרגישה לפעמים תלויה על חוט השערה בין שליטה טוטאלית לבין שבירה.. ושבירה היא ממש לא אסתטית ואני תמיד רק נאבקת על היכולת להשאר אסתטית בכך מצב גם כשרק בא לי להקיא. ואולי כנראה כי אני פשוט די דפוקה.. אבל אני לא טיפשה את זה יש לי....  

יש לי שאלה שהיא קשורה יותר למבחני אישיות בפסיכולוגיה. דיברתי עם חברים שלי ושאלתי אותם אם היה ניתן להם לבחור איזה חיה שהם רוצים להיות אז איזה חיה הם היו מעדיפים? (בפירוט) אז ידידה שלי אמרה שהיא רוצה להיות סוס משא (זכר). וחבר שלי אמר שהוא רוצה להיות ציפור בגודל בינוני, ציפור צימחונית. ואני אמרתי שאני רוצה להיות או אריה או טיגריס. ואז חשבתי שהבחירה של החיה שאנחנו רוצים להיות זה מצביע על חלק באישיות שלנו או בחיים שקשורים אלינו. הודה לך עם תוכל לאומר לי מה זה אומר על הבן אדם וגם אם תוכל לתת לי מקורות מידע (עדיף בעיברית) שעוסקים בנושא (אם יש) תודה רבה, ולילה טוב

אהלן, אמממ לא יודעת בדיוק איפה להתחיל, חוץ מזה שאני מרגישה רע. מאוד. אוטוטו אני גם מתחתנת, אני פשוט תלושה מהמציאות. אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי. הייתי בעבר דרך מכבי אצל פסיכולוג מס' טיפולים, אבל לא הרגשתי שום קידום. רק דיברתי ודיברתי ודיברתי.... אז התייאשתי, ועזבתי. גם אצל פסיכיאטרית הייתי מטופלת, ונטלתי כדורי נוגדי דיכאון. אז הכנתי הערב רשימה, של מה אני שונאת והייתי רוצה שמישהו יעזור לי לשנות את זה: מה אני לא אוהבת בעצמי :חוסר הביטחון שלי (אני לא מרגישה שאני מעניינת, שאני לא מגניבה, בקבוצה אני לעולם לא מדברת ותמיד מקשיבה או משחקת עצמי משועממת כדי שיסיקו מכך שלכן אני לא פעילה למרות שלפעמים יש לי כ"כ הרבה להגיד, להצחיק.) חוסר השמחת חיים שלי, הבחורה המופנמת שבי,הפחד ש-99 אחוז מחיי אני מתבודדת ואין לי זין לאנשים , אובדן ההנאה התלות באנשים שאני כן מתקרבת אליהם,שאני נרתעת ממגע ביני לבין אנשים,שכל דבר שאני מתחילה אני לא מסיימת,שאני פאקינג סופר עצלנית וכבדה וכל דבר אני דוחה לדקה ה90,שאני לא מנצלת את הפוטנציאל שבי,שאני הורסת את הדימוי שלי בכל מקום עבודה אליו אני מתקבלת , בעיקר באיחורים וחיסורים ממושכים. פשוט מאבדת את החשק ללכת לעבודה, ומעדיפה להישאר בבבית שלי. בחממה שלי.הרגישות יתר שלי , בעיקר לכלבים. מה אני כן אוהבת בעצמי: שאני טובת לב,שאני יודעת להעניק המון,שאני אוזן קשבת גם כשאין לי כח,שאני אדם מאוד חכם אני כותבת כאן כי היייתי רוצה שתייעצו לי איזה סוג של טיפול הכי מתאים לי והאם הוא ניתן במסגרת הטיפולים של מכבי. כי לפרטי אין לי אפשרות כלכלית. תודה והמשך יום נפלא.

בבקשה כשתתחיל לענות אל תשכח אותי (כבר לא "באדום")

שלום, אני נוטה שלא לשתף במחשבות אובדניות שעוברות לי בראש, משום שהן מרגיעות אותי. (למשל: אני חוששת ממצב מסויים אז המחשבה שבמקרה ובאמת יהיה קשה ובלתי-נסבל תמיד אפשר להתאבד). אני רוצה לדבר על כך, אך מצד שני אני זקוקה להן ולא רוצה להפטר מהן. אני לא בטוחה למה אני משתפת בהתלבטות הזו כאן, אולי רק רוצה לשתף וזה מקום כזה שבו אני לא באמת משתפת, מקווה שזה בסדר

שלום.. אני מתנדב של אתר סה"ר, סיוע והקשבה ברשת, וראיתי את ההתלבטות שלך - שמצד אחד ההתאבדות היא בשבילך מין מפלט..שכל עוד שאת יודעת שזה אפשרי את מסוגלת להחזיק מעמד ולהמשיך לחיות, וככה זה מרגיע..ונשמע שלמרות הכל מצד שני היית רוצה דרך אחרת להירגע - הרגשתי שאולי במובן מסויים את מוטרדת מזה שדווקא מחשבות אובדניות הן הדבר היחיד שיכול לתת לך קצת שקט, אבל את לא מוצאת מקום שבו תרגישי בטוחה להיפתח ולספר על זה.. ראיתי שד"ר בונשטיין הציע לך לנסות לשתף במחשבות האלו בטיפול, ואני גם חושב שזה כיוון נכון. ורציתי גם להוסיף (אני מקווה שזה בסדר שאני מציע את זה כאן) שתוכלי לנסות לבוא גם אלינו לאתר. יש לנו צ'ט בערב עם מתנדבים כמוני שתוכלי לשתף אותם בחסות האנונימית של האינטרנט.. אז מצד אחד נכון, אנחנו לא פסיכולוגים ולא יכולים לתת פתרון ארוך טווח..ומצד שני אולי זה יוכל להקל עלייך קצת למרות הכל.. הנה כתובת האתר שלנו: http://www.sahar.org.il/ ואת מוזמנת מכל הלב.. שלך מתנדב סה"ר

הי אודי, רציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכולוג בהתמחות קלינית לבין פסיכולוג קליני מומחה.. תודה רבה! דנה

אהלן. שמי אור , בת 22 ואני רוצה לחשוף כאן משהו מאוד כבד במטרה לקבל סיוע והכוונה. בגיל 17 הייתי בטיפול פיכולוגי עקב דיכאון קליני וספיגה של דברים בגיל צעיר שהחלו לצוף. הטיפול הצליח חלקית כיוון שתחושות הריק והפחד חלפו אך דפוסי ההתנהגות שלי לא השתנו. אני לא מצליחה למצוא בבית שלי,במשפחה,את מה שכולם רוצים וצריכים למצוא-תחושת הגנה, תמיכה. פשוט להרגיש משפחה. הורים רבים (עד כדי אלימות), מתגרשים, אמא נכנסת לדיכאון, ללא שום השכלה ולא עובדת כבר 10 שנים ומעשנת סמים קלים. בית עם תחושות לא טובות ואווירה דיכאונית. זה מתבטא בזה שאני כבר שנים רבות "מתאהבת" באנשים , בדמויות. תמיד זה דמויות סמכותיות מעליי, בוסית, מפקדים בצבא, מורה, פסיכולוגית. על פניו אותה "התאהבות" מרגישה ונראית כ=א=ה=ב=ה - תחושת געגוע, משיכה מינית, התרגשות, פרפרים בבטן. רודפת אחרי האהבה שלי ושבורה כי היא בלתי אפשרית להשגה (נישואים/פערי גיל עצומים וכד'). עם הזמן , ומעידה על עצמי שיש לי אינטלגנציה רגשית ובגרות, הצלחתי להבין שלא מדובר באהבה אלא הישענות, הערצה ותלות בדמויות שמהוות את מה שחסר לי בחיים - נשים חזקות, קריריסטיות, מרעיפות עליי אהבה, אמהות. למרות שאני מבינה שמשהו לקוי ושלא מדובר באהבה טהורה אני לא יוצאת מהמעגל הזה. לעיתים קרובות אני מתפוצצת ונכנסת למשבר בגלל זה, מאשימה את כולם ובעיקר שונאת. את ה"חור" הזה של הבית אני סותמת במגוון דרכים - הימורים, שעות עבודה מטורפות כולל עבודה בסופי שבוע (אני אשת קבע), וכמו שציינתי "התאהבות" במה שחסר לי. המצב כאמור מתסכל מאוד ואני רוצה לעבור את השלב הזה בחיים שלי שכרגע נמשך מגיל 13 בערך. מה ניתן לעשות ? איך אני מתקדמת מכאן? תודה.

אם יש בחורה (בת 22 בערך) שיש לה ידיד שמכיר אותה שנים ויודע טוב מאוד שהיא לא מוכנה לשכב עם ידידים (שאלו גבולות שהיא מאמינה ודוגלת בהם) ואחרי כל השנים שהם מכירים הוא והיא נמצאים בסיטואציה שהם לבד בבית שלה והוא מתחיל לגעת בה וזה מתקדם עד למצב שהם שוכבים והיא בכל אותו הזמן מתה שהוא יפסיק והיא בוכה מבפנים אבל לא מסוגלת להגיד לגבי זה משהו או לדחוף אותו או כלום ומתנהגת כאילו הפוך ממה שהיא מרגישה בצורה בלתי נשלטת ולא מבינה בעצמה למה היא לא מצליחה להוציא כלפי חוץ את מה שהיא באמת מרגישה לגבי מה שקורה ואחרי שהוא הולך היא מקיאה את הנשמה שלה מרוב הרגשה נוראית, האם זה נחשב לאונס?

אז מה את מתכוונת לעשות, לשלוח בחור צעיר ל15 שנות מאסר עם תוית של עבריין מין לכל החיים, רק כי לא יכולת להגיד שאת לא מעוניינת ? 'חוק' ו'צדק' זה עניין נזיל מאד. על זריקת נעל על שופטת (שלא קרה לה כלום) מקבלים 3 שנות מאסר, ועל תאונת דרכים מזויעה שחולל פרקליט צמרת בדרך נמיר תחת שכרות - שנתיים בלבד. אבל נראה לי שבסך הכל, עם כל הצער, זאת בעיה שלך שלא ידעת להגיד שאת לא מעוניינת. לא מדובר בבני סלע שהתחבא לך בשיחים בחושך ואנס אותך שם בברוטליות אלא יותר בסוג של אי הבנה או ציפיות לא תואמות... בכלל, נראה שיש עודף הודעות כאלה ושימוש קליל ושרירותי מדי במושגים כמו אונס והטרדה מינית היום..

לפני כשנתיים לאחר שהורדתי מינון של תרופה מסוג SSRI. חווית גועל רציני מאוד מהחיים. כל דבר הגעיל אותי,אנשים דומם,הכל. ורק רצית לקרוע את עצמי ולצאת מכאן. הייתי שוכב שעות על המיטה ומדמיין איך האדמה נפערת ואני נכנס פנימה איך כל הגוף שלי נקרע ואני יוצא מכאן. ממש תחושת גועל. פשוט רציתי להתאבד. האם זהו רגש האובדנות? תחושת אשם וחרדה מעורבת בגועל?

בעצם גיליתי שהכל מפריע, כל דבר מגעיל...בגלל זה בגיל הרך לילדים אין תיאבון,ונגעלים ממין ואוכל. ואם הזמן מתרגלים,משתנים. אבל כמו שאפשר ל"סוע" עם החיים אפשר הפוך לכיוון השני. . . כלומר אם אין לאדם מינימום הנאה במהלך היום או מינימום עניין... קשה לי להסביר את זה. . פתאום הכל הופך לשחור. . . הכל הופך לצרות- כל פעולה כאילו עדיף היה שלא היה צורך בא. . . . זה בכלל לא דיכאון-תשישות העדר מרץ זה משהו מעורב באשמה וגועל. בעצם לפעמים אני חושב שאני לכוד בתוך כלוב. . . כלוב שמפעיל אותי, כלוב רגשות. . . מערכת העצבים שפרוסה על כל הגוף אין לך ברירה לשתף איתה פעולה היא מכריחה אותך לאכול,לישון, מכריחה אותך גם לקיים יחסי מין- אפילו שבגיל הילדות ילדים חסינים מזה. ומה אם אני לא רוצה? אם אני לא רוצה לרצות. . . . לקשור קרעים בין כאב להנאה.

בעצם מה שאתה אומר זה בהורדת(גמילה) סרוטונין(אחרי שהוא עלה בצורה פסיבית מהתרופה)? חשים כאב גדול שמפלח את הראש. . . ויש שיחושו אובדנות ויש שיחושו שנאה? ראיתי כאן שיש לא מעט שחוו זאת מגמילה מפרוזק http://www.cchr.org.il/פרוזק_פרוזאק_סרטון האם הרעיון הוא שנחווה את זה? כדי שניהיה אלימים יותר בחיי היום יום. . .אותם דיכאונים שהם כמו חילזון?

התעופפה לי עכשיו הודעה ללא תוכן..מתנצלת.. לא יודעת איך להתחיל אבל התשובה שלך קצת טילטלה אותי ולא יודעת למה.. אולי ההפניה הזו ל"איך" במקום ל-למה. הרי שנים אני מנסה להבין איך לצאת מהאשמה שמלווה אותי כל חיי ואולי בגלל זה אני כל כך הרבה זמן בטיפול כדי להרגיש פחות אשמה.. ולא מצליחה לעשות את זה לבד.. זו בחירה מחדש ומאמץ אדיר בכל רגע ובכל יום להיאבק על האמת שלי ולהיות שלמה איתה. להיאבק בהרגשה הכרונית שכועסים עליי כל הזמן.. או לפחות להפסיק לדבר על זה , או להראות את זה - מה שגם דורש אנרגיות..פשוט להתאפק.. ובכ"ז - לא כל כך פשוט..ממש לא! אולי גם קצת רציתי ממך עצה יותר ספציפית ואישית... אני יודעת שאני לא משדרת את זה.. אני בורחת לרציונליציה ולאינטלקטואליזציה .. כך אומרים לי וכך גם מרגישה.. משהו השתבש לי במקלדת עכשיו ואולי זה הזמן להפסיק לפני שאקלקל.. אבל שאלה אחרונה שמנקרת במוח אולי שאלת המאה.. - איך באמת נחלצים ממעגל התקיעות הזה??? בהיפנוזה/ב CBT /DBT?? אני לא מצליחה להפסיק להרגיש רע עם עצמי!!!!!! נ.ב. מרגישה תקועה גם כאן כמו בחיים.. גם כאן נשארתי "אחרון המוהיקנים".. איפה שיר, טימי, שרית, נילי, אופיר ועוד ששכחתי(סליחה..) - כל "הדור הקודם" התפוגג.. מקוה בשבילכן שמסיבות טובות. תודה אודי וסליחה אם מעיקה.. שיהיה לך שבוע מקסים.

הההמממ...דווקא כשאני עושה קאמבק נזכרים בי? (או שוכחים אותי) אני פה..(:(כתבתי תגובה לרוני לפני הסופ"ש) פה לא מסיבות הכי טובות, אבל לפחות בחברה טובה. אופיר

כן ראיתי את תגובתך החמה לרוני.. לא הייתי בטוחה שאת היא אותה אופיר מאז.. ואולי בצורה לא ממש מודעת, משהו בהודעה הזו עורר בי את הנוסטלגיה המוזרה הזו.. שמחה שאת כאן.. תורמת לאחרות. אני אגוצנטרית בזמן האחרון..כבר הרבה "זמן אחרון".. מה שלומך?? זוכרת חבלי פרידה בטיפול האחרון? סליחה אם אני לא מדייקת.. ואת לא חייבת לענות.. אם כי אשמח לשמוע מה שלומך. מיקה

היי, רוצה לומר לך שההודעות שלך תמיד נוגעות בי, ולא אחת רציתי לכתוב ולהגיב לאחת מהודעותייך, אלא שהמחשב שלי ככ מסורבל ומגיב באיטיות כך שאני מוותרת ומסתפקת בקריאה. הזכרת בנות מהדור הקודם, אני רואה את עצמי גם כן שייכת לאותה קטגוריה , אלא שאצלי בשונה מאחרות ההשתתפות שלי תמיד היתה תחת מעטה של חשאיות וסודיות, אף פעם לא הצלחתי להרגיש חופשי להשתמש בשם קבוע,(מה שהביא אותי בסופו של דבר להפסיק לכתוב ולהסתפק בקריאה) לא אחת אני מוצאת את עצמי די מקנא בך ביכולת שלך להביא את עצמך כמו שאת, באופן עניני ותמציתי,ולא משנה כמה רע את מרגישה עם עצמך ועם סביבתך. מיקה,מה שתופס אותי בהודעותייך, בעיקר, זה התחושה הדומיננטית אצלך שאת מרגישה נדחית על ידי אחרים, ועד כמה זה מעיק ובלתי נסבל, בקטע הזה אני די מזדהה אתך, גם אני מסתובבת עם תחושה די דומה, שלא מעט אנשים לא מצליחים לחבב אותי ואין לי מושג אפילו למה, יתכן ואני משדרת יהירות או סנוביות.. לא יודעת.. ולא משנה , מה שכן, אני עושה לי מדי פעם מן ספירת מלאי שכזה, של כאלה שאינם מחבבים אותי(והם הרוב) לעומת כאלה שכן מחבבים אותי- וכן, ישנם גם כאלה. ואני בהחלט מוצאת שזה מעודד ומפיח תקווה. ומה שאני רוצה לומר לך מיקה, שאין לי ספק ,ומבלי להכירך, שגם אצלך ישנם כאלה שכן מחבבים אותך, גם פה בפורום את מצליחה להתחבב על משתתפים רבים - אל תשכחי שאני בעלת וותק כאן... ובהזדמנות זו אני רוצה לומר שאני שמחה לפגוש גם את אופיר (שבעיני מרשימה ומיוחדת.)שעושה גיחות קצרצרות לעודד ולתמוך היכן שצריך וכן, גם לי חסרות הבנות הקבועות והיקרות שנעלמו מהאופק ומאוד מקווה שהן עוד ישובו, נשתמע אפרת.

תודה על הודעתך. מה שמוזר שאני ממש ממש אוהבת דיסקרטיות על גבול הפרנויה ממש. אני מאד מפחדת מאובדן הפרטיות ומכך שאזוהה על ידי מישהו שמכיר.. ואני נוקטת בכל מיני שיטות כדי שזה לא יקרה.. אני מצטמררת בכל פעם שכותבים את שמי (הבדוי) המלא בראש ההודעה.. יש יתרונות ביחס אישי כאן בפורום מצד אחד אך מצד שני לעיתים יש רצון במענה שלא כרוך ב"דעות קדומות" לגביי. בתכנית - כל הזמן חושבת "להתאייד" ולהופיע שוב בניק חדש.. לאור הרגישות והאמפתיה שאת משדרת בדברייך, אני מאמינה שבמאזן שלך - רשימת אוהבייך ארוכה יותר.. ומקווה שגם תצליחי להרגיש זאת. מ.

היום מישהי התיישבה בבר שאני עובדת בו והזמינה משהו לשתות. היא ממש הפחידה אותי, היא פשוט הייתה כל כך משונה, נכון שאחרי שאנחנו שותקים הרבה זמו או נמצאים לבד הרבה קצת קשה לחזור לדבר? כאילו שיש כמו וואקום כזה בראש? ככה היא הרגישה שלי כאילו שהיא מדברת מתוך חור שחור וכל מילה שלה באה במאמץ, כאילו שהיא לא באמת באה ממנה. והיא נראתה נורא עצורה, גם מאוד קורקטית אבל, היא לא אמרה שום דבר יוצא דופן או עשתה משהו יוצא דופן אבל כשהיא דיברה היא לא השתמשה בידיים בכלל ולא התטה בכלל את הראש כמו שעושים בדרך כלל כשמדברים, היא אפילו לא הזיזה את העיניים בכלל, היא נתנה תחושה כל כך נוראית שאין לי איך להסביר אותה.. היא אפילו אכלה ושתתה ככה, בתנועות לקוניות כאלה.. לא יודעת היא הפחידה אותי ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה, רק רציתי שהיא תלך כבר אבל היא לקחה את הזמן שגם זה היה מוזר כי ממש לא היה נראה שהיא נהנית או אפילו נמצאת איפה שהיא הייתה, מצד שני היא הוציאה מגזין סגנון מהתיק וקראה אותו אחרי שאכלה, אבל הייתה לבושה לגמרי כמו בת בן.. זה היה נורא מוזר

מפריע לי שאני מרגישה מיוחדת ונשמעת בדיוק כמו כולם

היי, איך אפשר לחיות אחרי שנסיים את הטיפול על כל הדברים הקשים שנאמרו במפגשים??? אני עדיין לא סיימתי את התהליך ומאשימה את עצמי מאוד על מה שאני מדברת כי זה קשור מאוד להורים שלי, אני לא מרגישה נוח עם זה בכלל ואני חושבת שבמפגש הבא אני רוצה לסרב לדבר על ההורים שלי תמצא מה שהיא רוצה לדבר אבל רוצה שאסיים את זה אני מאור מרגישה רע עם זה ולא יכולה לסבול ולחשוב מה היא אומרת עליי או מה חושבת עליי ועל המשפחה שליץ באמת מרגישה רע עם זה ורוצה להפסיק השיחות האלו. תודה

שאני כותבת לך את ההודעה הזאת, ואני ממש לא מבינה למה זה קופץ ונמחק!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף רוצה לספר לך שחלמתי עליך לפני כמה ימים. חלמתי שאני מתקשרת אליך באמצע הלילה ואז אתה אומר לי שיש לי בעצם דיסוציאציה. אני מבינה שבעצם התעוררתי משינה והדלקתי את הפלאפון והתקשרתי אליך כדי לספר לך על הטיפול שלי שנמצא בהפסקה ורע לי כ"כ... אתה מנסה לנחם אותי אבל אז אני מבינה שזה נורא מוזר שאני מדברת איתך ומנתקת. אני מנסה לחזור לישון אבל אז לא מצליחה והשעה היא 23:20 בלילה. אז אני מתקשרת אליך שוב ואתה עונה לי כשאתה יודע שזו אני. אתה אומר לי שתוכל לעשות לי היפנוזה ולעזור לי ואני שואלת אותך אם אתה יודע מי אני. אתה נזכר בסיפור אמיתי שלפני שנתיים (לפני שהכרתי את הפורום) התקשרתי אליך בהמלצת חברה שנתנה לי את המספר שלך , אבל לא היה לך מקום באותו הזמן... אתה מזה אותי וזוכר את הסיפור שלי ואפילו קורא לי "רותם" שזהו שם שנורא רציתי שייקראו לי בו בילדותי כי אשה שנורא אהבתי אמרה שהוא מתאים לי.אני אורמת לך שזהו לא שמי ואתה.. בכל זאת יודע מי אני. מוזר אודי, לא? אני די עצובה בימים האלה, כי אני בהפסקה מהטיפול בגלל שהפרתי את החוקים שלו שוב... זה אולי מגיע לי ברמה היבשה, אבל מכעיס אותי כל-כך שמשתמשים בכח ובמעמד כדי להצדיק דעות ומחשבות. תמיד כשאני מתכווחת כל אמירה שלי מופנית לאיזשהי אמירה :כן כי את..., וכן כי את משליכה כי בעברך... " לא מבינה? האם יש אמת אחת? האם למישהו יש מונופול עליה?! והאם מטפל באמת חושב שאם הוא יסתתר ככה ולא יגיד בפשטות טעיתי זה מה שיקדם את הטיפול? יש הרבה דברים טובים, בהחלט, אבל הקטע הזה הורס אותי. אני באמת לא מרגישה שאני יכולה לבטוח עד הסוף. ואורמים לי שזו בעיה. אבל למדתי אודי- ברגע כעס, אין הבטחות , אין כלום. זה כמו גירושין. האדם שהכי אהבת- משתמש בכל הכלים שנתת לו אתה עצמך כדי לפגוע בך. לא התגרשתי , אבל גם לא בטחתי מספיק כדי להתחתן. ואני מרגישה ייאוד כי בעולם כזה שבו אי אפשר להאמין לעולם יש רק דבר אחד בטוח: בדידות. אני רוצה לא להיות. אבל לא רוצה למות. עוד יש בי תשוקה לחיים. אבל.. אין דרך לא להיות ולהיות יחד.. אז חשבתי לעצמי שלפעמים הנפש יכולה למות לגמרי מבלי שהגוף ימות גם. פשוט להרוג כל ציפייה ורגש. אבל אז--- אז גם לגוף נגמר הכח. אני באמת לא יודעת מה לעשות. הכי נכון יהיה לחכות ולראות מה ייקרה אם וכאשר. כרגע לא עונים לא ומתעלמים ממני. מה חדש אודי? שנים התעלמו מקיומי.. שנים. גדלתי להיות הכי מוצלחת שיכולתי בתנאים שהיו לי - רק שייראו אותי כבר לעזאזל... נגמר לי לבכות. אני בחיים יותר לא אבכה ליד אף אדם. בכל פעם שעשיתי זאת, נלעגתי. אני מרגישה מזוייפת כל-כך. אין לי כח לכתוב יותר. מנסה להתעלם ממה שמציף, למלא את עצמי בפעילויות אינספור בלי שיחות נפש עם חברים, רק פאן כזה נייטרלי -וזה נחמד אבל גם חסר לי מרכיב של אמת בזה. מה אתה אומר אודי? אתה יכול לכתוב לי תשובה אמיתית כזאת? בלי להתעלם ממני? לא כזאת של חצי שורה... תכתוב משהו, תן לי כח, תן לי תקווה, תגיד שאתה מצטער על שלא טיפלת בי אתה... ):

המילים מחממות אל הלב. באמת. כן, יש בי עוד תקווה , נכון, ואני מקווה שלא לשווא. תודה שהשקעת בתשובה, שהצטערת באמת והרגשתי שבאמת... אני קצת אבודה ולא יודעת מה עוד לכתוב. לפעמים נשאר לי רק שקט עצוב כזה... ליאור

מרגישה לא טוב :(( ..אולי אני אפסיק את הטיפול ?? היא ממילא עוזבת ב 26.8 זה ממש ממש מתקרב כבר.. זה כבר עוד מעט מגיע.. אודי, אני מרגישה שאין לי יותר כוח להתמודד עם פרידה/עזיבה/חופשה.. איך שלא תקרא לזה. אין לי גרגר כוח. עדיין חרוט לי בעור. בלב. בנשמה. בכל נשימה ונשימה שלי ההעדר שלה. האין שהרגשתי כשהיא לא היתה. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה פעם נוספת. אני יודעת שהפעם אני לא אצליח להחזיק מעמד. אין לי גרגר כוח. לא יודעת מה לעשות ??? כ"כ רוצה לשכוח אותה. לשכוח הכל. ללכת לישון ולישון ולישון..ולחלום.. ובחלום מגיעה פיה וכולה זוהרת..מלאה בכוכבים נוצצים, מאירים..מרחפת סביבי..נוגעת לא נוגעת.. מתיישבת לצידי.מסתכלת עלי ..זוג פנסים מאירים..קרני אהבה יוצאות מעיניה..חודרות עמוק עמוק לפצע שבלב...משמיעות פ'צצצ רך והפצע נעלם כלא היה..ושוב מתרוממת הפיה..מתעופפת ..חגה סביבי..מושיטה את ידיה אלי..בואי..בואי..בואי איתי..לוחשת בקול פעמונים.. אקחך למקום בו שוררת שלוות עולמים...מים..מים.. במבי.

אני נשואה ואם ל3 בנים ובת אחת. בתי בת שנתיים ושלושה חודשיים תולשת את שערותייה סתם כך לא מעצבים, זה קורה לעיתים קרובות מאוד כאשר היא צופה בטלויזיה או מנסה לישון, היא מגלגלת את האצבעות בשיער עד למצב תלישה. אנו מעירים לה כל פעם אבל היא לא מתייחסת ואפילו כועסת. מה עלינו לעשות ולמי לפנות נשמח מאוד לקבל הכוונה וייעוץ.

אז ככה.. דחו את המשפט ומרגישה שעצביי נמתחים..(עכשיו מבינה את הביטוי) לא יודעת אם לא אתמוטט פתאום מרוב מתח..התקף לב.. לא יכולה לשאת עוד המתנה עוד ציפייה.. ולמה תמיד מרגישה אשמה?? גם כשצודקת ב100%?? למה תמיד מרגישה שצריכה לרצות..? גם אחרי שכבר מרשה לעצמי לכעוס והצד האחר לא רגיל וכועס בחזרה.. תמיד אני זו שצריכה להתנצל ואם לא אז לא סולחים לי והקשר ניתק. למה אני סופגת כעסים של אחרים וממשיכה בקשר וכשאני מנסה לשים גבולות זה לא מתקבל ?? למה אני תמיד "מובן מאליו" לאנשים?. חושבים שאני תמיד אהיה שם בשבילם, גם כשמזלזלים בי, גם כשמשפילים, לא יודעת לזהות אם זה ממני-ש"רגישה מדי" או מהם "שמתעללים" בי קצת. החיישנים שלי מקולקלים!! הכל אצלי בעצם מקולקל.. אוף קשה לי מדי! אודי כבר הלכת ??

קצת עידודים וחיזוקים, מהר לפני שהם כבר לא יעזרו?....

הי רוני (בא לי לכתוב רונילה) את כותבת כל כך מעט אבל נוגעת בלב. שולחת לך חיבוק גדול, וכוח ומקווה שהיום שלך יהיה נעים ושליו.וגם סוף שבוע טוב מלא מנוחה ואהבה. אוהבת אותך המונמון אופיר

ואפילו חייבת זה לא ליפול!!!!!!!!!! אפילו לא קצת. אני חייבת להיות יציבה, לפחות קצת.לכמה ימים, פשוט רוצה קצת לנוח.

כאשר אני מדברת עם המטפלת שלי על אובדנות היא מתעלמת מזה ולא מגיבהת הרבה פעמים עלה הנושא הזה במפגש ואף פעם לא סיימנו אותו אני מעלה אותו כשאהיהעצבנית והיא אף פעם לא הגיבה לזה למה?? דבר שני נושא הדיווח כמה הוא אמיתי אם הרגישה שיש פגיעה למי היא צריכה לדווח??? או אם המטופל מעל גיל 18 אז הוא אחראי ואין צורך לדווח??? תודה רבה

היי, יש לי כאבים בגוף שאני לא יכולה לתאר אותם, למה זה קורה מה אפשר לעשות איתם?? אני לא יכולה לסבול אותם בכלל. שאלה שניה, במפגש האחרון עם המטפלת שלי לא הסתכלתי עליה בכלל ותמיד אני סותרת העיניים שלי ולא מנשה להראות לה מה אני מרגישה בנוסף בפגישה האחרונה יצאתי החוצה מה אפשר להגיד על זה??? במפגשים תמיד אני שותקת ולא מדברת הרבה מפחדת לדבר האם זה מנגנון הגנה?? ומה אפשר להגיש על זה?? תודה

כל כך התלבטתי אם לכתוב או לא...עכשיו אני מבינה למה לא רציתי לשתף אותה בכתיבה פה אבל אני אדם מושפע..אז בגלל שנראה לי שאתה מצפה שנשתף הכל בטיפול שיתפתי...אולי קל להאשים, נכון ההחלטה שלי ואני אחראית למעשי...האמביוולנטיות חוגגת... קשה לי.....ממחר לא נפגש שבועיים...דוקא כשמשהו משתנה ברגשות שלי, ואני בתוך בלבול שכזה...אוף...נמצאת בתוך שחור ולבן מתקשה למצוא את האמצע, אין אמצע וגם לא רוצה פתאום לשתף אותך במה שהיה בפגישה האחרונה...כי זה מבלבל בין פה לשם...אוף...ממש לשבת על הגדר רגל פה רגל שם....אתה מבין גם למה הובילה אותי ההחלטה לשיתוף? שאיך פתאום אשתף כאן?? למרות שאם אבקש שהיא לא תקרא כאן היא לא תקרא....הלואי והיה לי האומץ לשתף את הקרובים אליי או שיכולתי אבל זה לא ראלי... עניין אותך לדעת מה זה עושה לשתף את המטפלת אז אצלי זה גרם לבלבול וחוסר החלטיות כמו בכל דבר בתקופה האחרונה...... ואפרופו שיתוף הוא גרם לי לאמביוולנטיות רצינית....

ומגיע לי שתכעס עליי.......סליחה אתה לא אשם בכלום ובצדק עשיתי טעות שהבאתי לכאן........סליחה.......

אשמח אם שיך להמשיך לשאול: צטטת לי למטה- ..."הפסיכולוגים ינהלו את הרישומים באופן שוטף בצורה שתאפשר להיענות בעת הצורך לדרישות לקוחותיהם." אפשר להבין במה הרישומים יאפשרו להענות לדרישות המטופלים? האם הכוונה שהמטפל יזכור מה היה בפגישה קודמות? והאם הבנתי נכון (מכך שלא ענית לשאלה) שאין שום פקוח על רישומים בקליניקה פרטית?

הי אודי, לא כ''כ הבנתי מדוע לא הבנת את השאלה החוזרת ונשנית של תוהה. האם אינך חושב, שהכלל הנוגע לרישומי פגישות מנוסח באופן מעורפל כל כך, וממש לא מגדיר באופן אופרטיבי מהי "עבודה טיפולית ראויה"? האם אינך חושב, שמשום כך הוא גם אינו מאפשר להדיוטות להבין מה כלול בו ומה לא? מה פירוש "לספק כל צורך עכשווי או עתידי של הלקוח"? האם, למשל, בקשת הלקוח להזכר מה אמר המטפל לפני שישה שבועות, 37 דקות אחרי תחילת הפגישה, היא צורך שניתן לספק במסגרת שמירה על כלל האתיקה המסוים הזה? זו רק דוגמא שמנסה להמחיש עד כמה, במקרה הזה, הניסוח עמום ונתון לפרשנות אישית...

מתארחת אצלנו למעלה מחודש ידידה של בני בת 34 מחול ,במשך כל התקופה שהיתה אצלנו היא אכלה כרגיל ,ואפילו התלהבה מהבישולים שלי, בשלושת הימים האחרונים ,שמתי לב שהיא לא נוגעת באוכל,מלבד מים,וכששואלים אותה למה את לא אוכלת ,היא עונה שהיא לא רעבה ,אני הכרחתי אותה לאכול,ואפילו כעסתי ואז היא אכלה. הסיפור הזה חוזר יום יום שהיא טוענת שהיא לא רעבה, העניין מטריד אותי הייתי רוצה לדעת ,מה גורם לבן אדם ככה בפתאומיות, לסרב לאכול מרצון,רק מתוך הכרח, האם זה קשור להפרעה נפשית? ומה צריך לעשות?

?

לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר חושבת על המוות . לעיתים אפילו בכל יום. המחשבה מפחידה אותי מאוד ,מעיקה עלי וקשה לי להשתחרר ממנה , אני חושבת על האופן שזה יקרה (זיקנה/מחלה/תאונה) האם זה יכאב? מרגישים משהו אח"כ ? ומה יהיה על ילדי , האם הם יסתדרו בלעדי ואיך יתגברו על הגעגועים? ובכלל אם בסוף נמות אז מה זה המרוץ הזה של החיים הרי ממילא זה יסתיים יום בהיר אחד . חשוב לי לציין שאני מאוד אוהבת אוהבת את החיים ובגדול מאוד מרוצה ,יש לי משפחה תומכת וקריירה לא רעה בכלל - אולי המחשבות צצות דווקא בגלל הפחד לאבד הכל. מאז שאני זוכרת את עצמי עוברות לי בראש כל מיני מחשבות שונות ומשונות רק שלאחרונה בכל פעם שהמחשבה הזאת צצה לוקח לי יותר זמן לנער אותה מעלי ואני מוצאת את עצמי מדוכדכת משהו

אז ככה שמי אורטל ואני בת 18 לפעמים כשאני לבד ויושבת עם עצמי וחושבת על כול מיני דברים עולים לי בראש כול מיני מחשבות של מוות אני מפחדת למות אני מסתכלת על עצמי בעוד 50 60 70 שנה ואני נורא מפחדת מהמוות אותו דבר לגבי אמא שלי אני מפחדת שיקרה לה משהו שיגיע היום וכולנו בסוף נמות. למה אני מרגישה ככה? תודה.

טוב אז ככה תודה על התשובה המאוחרת הטסט הלך טוב אך לא עברתי, עשיתי כול מיני מדיטציות לפני של יוגה והרגעה והלכתי פשוט ככה בלי שום כדור רק שוקולד. לא הייתי לחוצה בזמן הטסט אבל טעות אחת הרסה הכול! שאלה מהו טיפול היפנוטי ? (לפעם הבאה) תודה.

הי אודי, האם תוכל לשתף באחדים מהרעיונות היצירתיים (והמעשיים...:-)) שמטופלים הציעו לך כדי לציין סיום תקופה? אני בטוחה שלאורך השנים הצטברו אצלך כמה דברים... פשוט, אני מחפשת רעיון לא בנאלי, לא לפרידה, אלא לסיום תקופה מאד ארוכה (שאני כולי תקווה ותפילה שתמשיך להיות אורכה עוד יותר). בעבר סיפרה פה טי.מי. על הליכה משותפת לסרט. אני לא חושבת שבמקרה שלנו היא תסכים לשבור את הסטינג, אבל בכל זאת אשמח לקבל אפשרויות מעניינות נוספות, ממי שמוכן. הרבה תודות!

לכל מי שיש חומר למבחן מתאם ורצה למכור או להעביר אשמח לקבל את זה בכל דרך אפשרית בתודה מראש.