פורום פסיכולוגיה קלינית

היום כבר כמעט מחר. מחר זה כבר רביעי,אח"כ חמישי,שישי,שבת וראשון בבוקר. לספור את הימים כבר ממלא "רק" מחצית השורה בהודעה.. עוד מעט מסתיים החיכיון..גם לי וגם לך מיכל. אתם יודעים, כנראה שבכל זאת קורה משהו בטיפול.. אני עדיין רואה אותה ,אם כי מאוד מאוד מטושטש. אני גם יודעת -מאמינה שהיא תחזור. כמו שיהיה מחר -מחר.(מקווה), כמו שהשמש תזרח בבוקר, כמו שהשמש תשקע בערב והירח יתגלה, כמו שאתה תמיד אומר אודי שהיא תחזור ,והיא אכן חוזרת.. שלך-במבי. נ.ב לא יודעת למה נזכרת בזה עכשיו אבל שתדע אודי שההודעות הרגילות שאתה משאיר בימי שלישי וחמישי בערב נותנות לי רוגע, רצפה כזו. וחוצמזה רוצה לבקש ממך שתכתוב לי מילים טובות, רכות, עוטפות כאלו וגם מבקשת שלא תלעג לי על הבקשה הזו.

את האמת, לפעמים קשה לי להבין את ההגיון באופטימיות חסרת תקנה. לא אתיימר לומר שאני חסינה מפני נפילה במלכודת התקווה, אבל לפעמים יש יותר חורים משמיכה. לפעמים הרצפה באמת עקומה. לפעמים חופשה שנתית תמימה הופכת לחופשת מחלה, ללא תאריך סיום או התחלה חדשה (ומנסיון עגום, גם זה קרה..) קצת מסוכנת התקווה הזו...

נראה שאת מחזיקה מעמד יפה, ואפילו טוב מתמיד? אולי....אני לעומתך ממש לא, עוברים עליי ימים קשים....

את צודקת. ההפסקה הזו איכשהו מתאפשרת לי יותר. אני מרגישה שאני לא בהתפרקות. משהו שונה.. וההרגשה הזו באמת מעוררת אצלי המון תקווה.. מיכל, צר לי על כך שעוברים עלייך ימים קשים..רוצה לשתף ? זכרי שאת לא לבד כאן.. איתך-במבי.

שלום רב, אשמח לקבל תשובות עבור מס' שאלות בן זוגי משתמש מזה כשלוש שנים בכדורים מסוג ציפרמיל בעקבות דיכאונות שחווה לאחר מות אביו. את המרשם לכדורים קיבל מרופא משפחה ללא כל בדיקה או מעקב.כמו כן טופל באמצעות פסיכולוג שלטענתו לא הואיל. (קראתי רבות על השפעת הכדורים) לאחרונה שמתי לב כי בן זוגי נוטה לדבר עם עצמו בשקט כשאין אף אחד מסביבו וכשהוא רואה אותי או אדם אחר הוא מפסיק. אני מבינה שהוא כן מודע לכך. האם זו תופעה שיכולה להיות קשורה לדיכאון או לכדורים? אילו השלכות יכולות להיות לה האם לשוחח איתו על כך? (הוא נוטל את הכדורים יום כן יום לא לטענתו אם מפסיק הוא חווה מצבי רוח לא טובים). בנוסף ברצוני לדעת האם ישנה השפעה של הכדורים על התפקוד המיני כגון עיכוב בשפיכה, השפעה על מינון קיום יחסי המין (בירידה). כמו כן , שמתי לב כי למרות שהוא נוטל את הכדורים אין שינוי במצב רוחו (עולה ויורד כל הזמן) אודה לעזרתך במתן תשובות לשאלות הרשומות מעלה.

היי אודי, אשמח להתיעץ עימך בנושא הומוסקסואליות אני הומו...נטו הומו. . . לצערי. וממה שהבנתי ישנן סיבות גנטיות,הורמונליות-ברחם, וסביבתיות-לאלה שמאמינים. השאלה היא: פעם הומוסקסואליות נחשבה לפגם,או מום,או הפרעה נפשית.7 היום היא לא הפרעה נפשית וגם ידוע שישנם הרבה סטרייטים עם בעיות נפשיות שונות. עם זאת איך הומוסקסואליות איננה פגם עם: -1- איברי מין אמורים להתחבר,ופתחי יציאה אמורים להישאר פתחי יציאה? -2- כאשר יש בילבול מגדרי בגיל הרך ואצל אחרים בילבול בנטיה המינית בגיל ההתבגרות -3-וכאשר אי אפשר להביא ילד גנטי מבן זוג אוהב- עם כל ההשלכות של זה מחכה בציפיה ובבקשה אל תראה אותי כאדם חשוך, אני רוצה לדעת את האמת.

למה כל הכבוד לי ? ממה היית נפעם? זה בגלל שלא רבתי איתה שוב? איזה מוזר, היא אמרה לי השבוע משהו , ונבהלתי מאוד, ואז היא אמרה שהיא לא ראתה דבר כזה, כמוני. על איך שאני חושבת. אני תמיד מרגישה זיוף כשהיא אומרת את זה. כאילו עבדתי עליה. היא תכף תגלה כמה אני דפוקה באמת והכל ייעלם והיא תשנא אותי. גם בבית הספר חשבו שאני ילדה חכמה כשדיברתי, עד שהגיעו המבחנים... כאב לי הראש כל הזמן.. וכמו שאתה מבין כבר.. לא רק כאבים "רגילים"... ואני מאמינה לגמרי שלא ניחנתי ביכולות שכליות גבוהות.. אני יודעת להתבטא, בסדר.. אז זה מטעה. מבין? אז מוזר שגם אתה אומר כל הכבוד ושאתה נפעם? מה, גם עליך אני מזייפת? אבל חשבתי שיחסית אמיתי לי כאן.. מתחת למעטה האנונימיות .. אתה יכול לכתוב לי למה אתה משבח אותי? זה נחמד, אבל מבהיל. אני מפחדת שזייפתי. כי אתה מבין אודי, תמיד אני דפוקה כזאת.. סוג ב'.. עודפי ייצוא. לא. בעצם ייצור פגום. הלוואי שתראה את האמת ולא את הזיוף. אתה ידיד נאמן לי... ליאורי

כשיש דברים לעשות, אבל העתיד נראה כ"כ שחור שאין טעם בכלל להתאמץ. בשביל מה להתרוצץ ולדאוג אם בכלל אין חשק לחיות?

מרגישה כל כך לא חשובה...רק מה שמסביבי חשוב האחרים...אוף......חרבשתי פגישה.זה מה שעשיתי.מבחוץ הכל יפה בעטיפה כזו ומבפנים ממש לא...אבל כלום..רציתי אולי קצת להעביר משהו...ואולי לא רציתי לשתף בבפנים שלי הרע..בגלל כל החגיגיות הזאת של התחלות שנה..אוף....לילדים שלי כל כך טוב..אי אפשר להרוס....קשה להסביר, לעצמי אני כבר לא מובנת.....בלאגן פנימי....

היי, המטפלת שלי בתקופה האחרונה מציעה לי לקחת טיפול תרופתי מרגיע לחרדות ואני מסרבת מאוד לזה כי אני יודעת שזאת תקופה ואעבור אותה. היא מכניסה אותי לחרדה ומלחיצה אותי מאוד בנושא הזה, וכשהיא רוצה לדבר על זה במפגש אני מסרבת למרות ששמעתי אותה והבנתי למה היא מציעה ולמרות זה אני מסרבת כי לא רוצה בכלל להיכנס לנושא הזה, אמרה לי אם את לא רוצה אין הכרחה אבל אל תשלחי לי הודעות שאת סובלת ולא יכולה. אני מתלבטת מאוד נכון שקשה לי לא כל הזמן ורוצה מישהו שיעזור לי ללא תרופות להיות איתי והיא לא יכולה להיות איתי כל הזמן, ולמרות שעדיין לא עבדנו על המחשבות וההתנהגות שלי כי היא אומרת לי שאני צינית בכל פעם שהיא מנסה לדבר על הנושא למרות שזה לא כך בכלל אלא אני מפחדת לדבר על נושאים בכדי שלא תציע לי דברים כמו תרופות אז אני בורחת ולא אומרת לה הדברים כמו שהם. אני לא יודעת מה לעשות אני מפחדת מאוד מהטיפול ומההצעות שלה והיא יודעת את זה טוב, אני חושבת להסתיר ממנה מה עובר עליי באמצע השבוע, ועלה גם נושא האובדנות שסירבתי לדבר עליו כי אמרה לי אם אדע שאת חושבת על זה אז התרופות יעזרו מאוד, מה שאני יודעת טוב שאם הגעתי למקום שאני צריכה טיפול תרופתי אז אני אתאבד בפועל וגם אם ידעתי שהטיפול לא יעזור לי ולהישאר לבד ולהגיע למקום שאי אפשר לעשור לי אז גם אני אתאבד. אני מפחדת להגיד לה את זה ולא רוצה לאיים ואני רוצה לחיות ולהרגיש טוב ואני צריכנ קצת עזרה ואהיה בסדר אני לחוצה מאוד כי אני אמורה להתחיל עבודה חדשה אז היא אמרה לי שתמיד יש תקופות מעבר בחיים שלי שאגיע למצב כזה, אז אחד הפתרונות היא התרופות אז למה אודי אין עזרה אחרת???? אמרה לי שיש טיפול התנהגותי קוגנטיבי והרפיות, בסדר רוצה להתחיל בזה אבל אני גם מפחדת וכל הזמן אני לחוצה אם זה לא יעזור אז נחזור לתרופות. אודי עזרה בבקשה אני מתה מחרדה בגלל הנושא הזה מה אעשה מה דעתך???? באמת תעזור לי מה אעשה אם אני מרגישה לבד ואי אפשר לעזור לי אני אחשוב על אובדנות אבל לא רוצה רוצה לחיות אני אוהבת מאוד החיים, תעזרו לי לפני שאגיע למצב מיואש. תודה רבה

אני תמיד מפחדת לענות לך בתגובת שרשרת כי אם לא תראה אותי אז אני ארגיש לא טוב... ובכל זאת, אודי, ייתכן שכן נגרם נזק לאונות המצחיות..? וגם.. אתה יודע, סיפרתי לה, שבגלל שאמרת לי באופן אובייקטיבי- שכנראה שבאמת הזעם קשה ובגלל זה היא אמרה שהיא מכירה אותי , ולפני כן היית גם אמפתי, אז נרגעתי קצת. כי אתה לא מכיר אותי, ואם אתה אמרת- הרי זה שווה מחשבה. לפעמים אני ננעלת שזה בטוח שהיא שונאת אותי ולכן היא משליכה עליי, אבל אם אדם אובייקטיבי אמר.. והוא גם הבין אותי, אז צריך לחשוב. וקרה לי דבר מוזר ... בפגישה שלנו, שמעתי אותה לוחשת לי משהו באוזן. והתעצבנתי, כי זה היה משהו מעליב. ואז היא שאלה אם אני באמת שמעתי ואם אני רצינית.. ונבהלתי. אני מפחדת להשתגע. אחר כך, אחרי שכמעט כמעט בכיתי כבר מתסכול (באמת, אני מרגישה שאני נהיית משוגעת או עומדת למות לפעמים.. ממתי אני שומעת קולות..? היא אמרה שאין ולא הייתה לי שום מחלת נפש... שזו דיסוציאציה, אבל אני מפחדת נורא!!) אז פתאום נזכרתי שזו לא היא שלחשה אלא בכלל מקרה שקרה לי ... ששם הגיבו בדיוק באותה אמירה שהיא אמרה לפני ששמעתי את הלחישה. המוח שלי הוא סוג של מחשב? הכל מותנה ונשלף בדיוק לפי המשוואות שרשומות בו... וזה עצוב. אני בעצם שבוייה. אבל קרה גם דבר נחמד- לא רבנו... לא צעקתי. הרגשתי שוב קצת בטוחה. אבל כל-כך כואב לי הגרון כי כבר חודשיים שכואב ומחניק ואני מתאפקת לא לבכות בכל מאודי. אני לא אהיה מושפלת. והנה, הבוקר.. אחרי שבת כואבת אמרו לי שיש לי דלקת גרון... אמיתית. וכל העצמות כואבות לי והרגליים... אבל במפתיע הנפש מרגישה שחרור. תדע לך אודי שעזרת לי. אני בד"כ לא זקוקה לפורום כי אני מקבלת המון בטיפול שלי, אבל בתקופות של משבר, כשאני בורחת , אז אתה מצליח לעזור לי לחזור לאיזשהו תלם. תכתוב לי משהו אודי.. מה אתה חושב... תענה לשאלה שלי וגם תגיד לי מילים טובות. כואב לי בגרון ורק אנטיביוטיקה תעזור.. אבל בסוד אגלה לך שזה המון דמעות שנחנקו שם למוות, בגלל זה נוצר זיהום... והלוואי ויהיה לי שוב טוב בטיפול. ואקרא כאן בשקט.

עצוב לי בלב. עצוב. הכי הכי. ריק ענקי כמו גרגיר אבק במרחב האינסופי אין מי שיתפוס .שיחזיק . שיכוון. אין . לא כלום. . . .

קחי נשימה עמוקה, עוד מעט עוד קצת והיא חוזרת...כמה שהתחושה הזאת מוכרת, אבל כמו שאודי אומר היא תחזור לכוון, להחזיק וכרגע היא מחזיקה ממרחק...(אולי דרך המחברת?) הזמן לא עומד מלכת זוכרת?..איתך, מיכל

שלום אודי, בתור מורשה לטיפול דרך היפנוזה, הייתי רוצה לדעת עד כמה מניסיונך הטיפול ב-OCD דרך היפנוזה הוא יעיל? עד כמה זה יכול לעזור, ובעיקר בלי תרופות? תודה.

היי, אני מחפשת טכניקות הרפיה לכיווץ שרירים של ג' קבסון איפה אפשר למצוא??? אם אפשר מוקלטת ואם לא כתובה גם בסדר. תודה רבה

הינה שאלה פשוט אך מורכבת בסה"כ הרוב מסכימים אני חושב שגברים חרמנים יותר, ונשים זקוקות יותר לחום ואהבה. אני שואל למה זה? אז הינה אני עונה לעצמי. . .ואשמח כמובן להתיחסות ממך אודי:) -1- לגברים יש טסטוסטרון פי 16 מלנשים וזה לא משנה אם יש לך מוח זיכרי או נקבי. . . זה לוחץ על הכפתורים של המיניות במוח,ובבלוטות ואברי המין השונים. -2- הפרוסטטה- היא מענגת את הגברים ולנשים אין. **************************** עכשיו הצד הנשי -1- לנשים יש הרבה יותר אסטרוגן מלגברים- אולי זה גורם להן לרצות יותר אהבה?אולי זה משקיט מהן מיניות ואז אהבה עולה על חשבון המיניות-ולהפך אצל גברים החרמנות עולה על הצורך באהבה. **************************** אפשר לומר שהפרוסטטה והאשכים אצל הגבר-הם אלה שגורמים לו להיות מיני מאוד? או שזה פשוט הראש שלו?

לדעתי זה לא בדיוק כפי שאתה מציג את זה. גם בשאלותיך הקודמות אתה מציג "עובדות" שהן לא בדיוק עובדות, אלא סטראוטיפים או דעות קדומות, ולפעמים גם סתם דעות אישיות שלך. ההכללה הזאת, מטבעה, לא נכונה. יש נשים בעלות יצר מיני חזק ויש גברים בעלי יצר מיני חלש. יש גם סיבות סביבתיות שאולי גורמות לזה להיראות כאילו נשים מחפשות רק רגש וגברים מחפשים רק גוף, שיש נשים שמקבלות את המסר שיצר מיני הוא דבר פסול, ושמי שאוהבת מין היא, ובכן, משולה לעוסקת במקצוע העתיק בעולם. אבל מעבר לכל זה - אני לא מבינה למה להציב אהבה ומין בצדדים מנוגדים זה לזה, כאשר מין הוא לא רק ללסיפוק יצרים, אלא גם עוד ביטוי של אהבה, חיבה, קרבה, אינטימיות וכו'. אלה היו 2 האגורות שלי בנושא :)

יש קטע אצל פסיכולוגים שעובדים לפי השיטה הפסיכודינמית. הם בעצם יעשו הכל כדי לא לחשוף שום דבר על עצמם. ורק רוצים שהלקוח ידבר, יחשף,יספר מה הוא מרגיש. אני שואל את עצמי למה זה? אז הינה אני עונה לעצמי ואשמח לקבל התיחסות ממך אודי -1- חשיפה גורמת למבוכה,בושה,הרגשת עירום- וזה גורם לאדם לשינוי גישה. -2- אפשר לדעת ככה אם האדם הוא אגרסיבי או פסיבי -3- הלקוח פגיעה ואילו המטפל נשאר מוגן ככה שלא יהיה אפשר לערער על דבריו מה שנקרא "תראו מי מדבר". -4- המטפל נתפס ככה כאלוהים- משום שלא יודעים עליו דבר. *************** האם זו לא התנהגות סכיזואידית של הפסיכולוג עצמו?

אודי, יכול להיות שבגלל מכות פיזיות חזקות בראש יש לי התקפי זעם?

שלום לפסיכולוג, אנסה לקצר בתיאור המצב: אני נשוי בשנית וזוגתי השנייה אינה מצליחה להביע חום לילדי מנישואי הקודמים, יחסיה עימם הם "קורקטיים" במלוא מובן המילה, כלומר, יחסי נימוסין והערות מתקנות בסיגנון: אל תרימו את הקול, אל תלכלכו וכיוב'. המצב הגיע עד כדי כך שברוב המקרים שהם באים אלי היא יוצאת לדברים משלה לכל אותו סוף שבוע. בתחילה טענה שזה בגלל שהם דומים מדי לגרושתי (שאיתה יש לה יחסים עוינים), ובהמשך שיתכן ויושג שיפור כשיהיה לנו ילד משותף. כיום למרות ילד משותף, המצב נותר כשהיה. כאבא אני מוצא עצמי מגונן עליהם וכתוצאה מוצא עצמי מתנתק אמוטיבית ממנה (מה שמוביל למריבות על כל דבר שהוא) מידע נוסף אולי חיוני, שנינו באים מהורים גרושים ובת זוגי היתה בת יחידה שאלתי: האם זה ריאלי לצפות שיחול שינוי כלשהו, מתישהוא בגישתה? תודה

תודה, המלצות לגבי מישהו\י באיזור ירושלים?

באמת מתפספסים, ואולי ההודעה שכתבתי נעלמה כלא הייתה. בכל מקרה זה מבאס.

היי אודי.אני נמצאת פה כבר זמן רב כקוראת ומשום מה מפחדת לכתוב, אז אולי זאת ההזדמנות להצטרף... היום הראשון שלי בכיתה א' זכור לי כיום משמח ועצוב:()משמח,כי חיכיתי להתחיל ללמוד ועצוב,כי התחלתי אותו לבד.אמא שלי הייתה מאושפזת וסבתא שלי לקחה אותי עד לבית הספר ומשם המשיכה הלאה ולא נשארה איתי. אז אולי לכן אני מרגישה לבד עד היום??? מעניין שלא חשבתי על זה אף פעם ורק כשראיתי את השאלה,זה התעורר בי פתאום,אז מגיעה לך תודה על המחשבה שעוררת בי!

אני עומדת , ועושים לי קוקו. יש לי תיק כחול ואדם ואני לא אוהבת אותו. אני מפחדת נורא. לוקחים אותי לבית הספר ואורמים לי לזכור את הדרך כי לא יחזירו אותי משם. אנחנו גרים בעיר חדשה ואני מפחדת נורא ועסוקה לעשות לי סימנים. אני נכנסת לכיתה ומרגישה לבד לבד לבד. למדנו את האות "ש" ביום הראשון. זוכרת שנתתי דוגמא את המילה "שרשרת" ושהיו שתי ילדות עם השם שלי בכתה. הצלחתי לזכור את הדרך הביתה.

הי אודי, אני זוכרת שיש בכיתה שולחנות ירוקים כאלו שמסודרים בטורים טורים, לכל שולחן שני כסאות. אני יושבת על כסא, כנראה שעל ידי יושב/ת מישהו. מעל הלוח, תמונות ובכל תמונה ציור ואות גדולה מה א-ב אני זוכרת את התמונה של האישה ההיא שעושה ששש עם האצבע על הפה ומתחת האות ש' בצבע שחור גדול. אמא שלי ישבה מאחור בסוף הכיתה. היו שם הרבה אמהות. וואוו אודי...איזה קטע שנזכרתי בזה..נשמע לי הזוי.. תודה! שלך-במבי.

הזיכרון שלי חלש...לא זוכרת את היום הראשון אך זוכרת את הגננת שלי והמורה לכיתה א'-ב' שהיו מדהימות!!!!!ובזכותן הרגשתי טוב!! בכלל ביה"ס היסודי היה מדהים!!! יש לי דוקא זיכרון כאוב מהיום הראשון שהתחלתי כיתה ז', שתי החברות הטובות שלי עברו לבי"ס אחרים, הרגשתי נטושה, הלכתי ברגל לבד כחצי שעה פחדתי שלא אדע את הדרך כי זה היה מרחק גדול ושאלתי מישהו איפה הבי"ס חשבתי שפיספסתי ואז הוא אמר "עוד 100 מטר ברחוב המקביל" וזה נשמע לי הרבה...הלכתי ללא חברות כך הרבה ימים....התנתקתי מחברות לגמרי...והבטחון נעלם לו..למרות שהייתי מאוד מקובלת בבי"ס יסודי...מאז תחושת הלבד ממשיכה ללוות אותי...אומנם קצת פחות לבד היום...

הזיכרון שלי מאותו יום מתחיל באותה דרך מוכרת משום שהגן ובי"ס שכנו באותו מקום, הייתי הולכת וחוזרת לבד בדרך שעוברת דרך שדרת עצים שנראו אז גבוהים מאוד, הדרך הייתה לפעמים ארוכה לפעמים קצרה, הרבה מאוד זמן ביליתי בדרך ההיא בלי להגיע לשום מקום, הרבה דברים קרו, זו הייתה שדרת חיי, אולי הייתי צריכה להיות חוקרת שדרות. במציאות מדובר בקילומטר פלוס מינוס מהבית עד בי"ס והגן . באותו יום מיוחד אמא שלי לוותה אותי, פגשנו את מ. "מכרה" של אמא שגרה בערך באמצע הדרך (ככה אמא הגדירה אותה "מכרה" הייתה לה עוד הגדרה אך כדי לא להיכנס להשמצות עדתיות אני לא אכתוב אותה) ואת הבת שלה ג. ילדתה המגודלת, ילדה בגילי שעלתה אף היא לכיתה א', בקושי הכרתי אותה כי היא הייתה בגן השני הדתי (המוקצה רח"ל). האמהות הלכו קצת מאחורינו ושוחחו ביניהן ואני וג. פסענו בשתיקה. בכיתה (מלבד כל הילדים שהיו איתי בגן) ראיתי את א. שהיה שכן וקצת חבר רציתי לשבת לידו, אמא אמרה "את יושבת כאן". ישבתי ליד ג. והרגשתי כמו בוגדת (באמא ) בזה שאני רוצה לשבת ליד א. ולא ליד הילדה ההיא, וגם מבחינת המעמד בישוב, א. היה יותר נחשב (תמימה לא הייתי כנראה) היינו חברים לפעמים כשהוא לא היה מרביץ לי, וממש רציתי לשבת לידו אך הבנתי את הצורך של אמא שאשב ליד הילדה הבודדה של החברה שלה והרגשתי די רעה .כמובן שלא אמרתי כלום . ההורים עמדו בצדדים והמורה חילקה לנו מחברות אמרה לנו לכתוב או לצייר משהו, סיפרה על איזה ילד, דני אחד, שהלך לבית ספר ובדרך וראה ספסל שעומד על רגל אחת וספסל בלי רגלים, (זה היה קמץ ופתח), חשבתי על ספסל שעומד באוויר בלי רגליים, יכול להיות שקצת חלמתי ואז לפתע פתאום המורה לקחה את המחברת שלי הרימה אותה והראתה לכל הכיתה וההורים, את השוליים המקומטים ואמרה שצריך להיזהר לא להישען על המחברת ולעשות "אוזניים". אני מקווה שמי מהתלמידים הפנימו את המסר, זו תרומתי הצנועה למע' החינוך. אני לא הפנמתי, זה היה בהחלט סימן מבשר רע לבאות, אצלי המחברות שנחשבו לרכוש בי"ס, היו תמיד בעלות אוזניים עיניים פיות ואפים קרועות ריקות ומלאות בציורים,ורוב הזמן חלמתי בהקיץ, עשיתי לעצמי טיפול באמנות על חשבון המועצה המקומית אך קיבלתי ג' ב"שומר על רכוש בית הספר". מלבד התקרית הקטנה הזו, זה בהחלט היה יום חיובי ומיוחד: באותו יום זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה ממש ישבתי והכנתי שיעורי בית בבית הספר היסודי ובכלל, למלא עמוד שלם בקמץ ופתח (ג' בהכנת שיעורי בית), זו הייתה אחת הפעמים היחידות שלא איחרתי לבי"ס ושהגעתי עם סנדביץ' ומפית.

קוראת את מה שאת כותבת ודמעות ממלאות את עיני...את מזכירה לי גירסה מאוחרת שלי..אצלי הבלאגן התחיל בכיתה ז' כשעברתי לחטיבה, (המחברות תמיד עם אוזניים, בלאגן בספרים, ציורים וקישקושים בשוליים ושיכחה של חפצים), היום למדתי שיש לזה שם...קשב וריכוז...והורשתי זאת בגאון לילדיי....אך החלטתי בנחישות שלא עוד!!! להם זה לא יקרה!!! אף אחד לא יאמר על ילדיי שהם טיפשים, עצלנים, מזלזלים ברכוש בי"הס, שמזל שהראש מחובר לגוף ועוד "מחמאות" שליוו אותי לכל מקום....ולרצות כל הזמן את אמא...וואו...אני מאמינה שתמיד יש מקום להוכיח לעצמי שאני שווה....דבר כזה יכול למוטט אך גם להצמיח מקווה שכיום את בכיוון הנכון! מיכל

הי. לא זוכרת את היום הראשון בכיתה א'. לא את שם המורה או שמות התלמידים. וגם כאילו הזמן עצר. מאז. לא, בעצם, עוד מקודם. כמה שנים קודם. אבל אני כן זוכרת מעט לפני כיתה א'. זוכרת ש - חודשים ספורים לפני כיתה א' (כנראה חודש מאי, ומכאן הכינוי) אבא עזב. אמא הייתה במצב נפשי רעוע עוד קודם, ואחר-כך החמיר מאד. אמא לא יכלה לסבול את הקשר הרגשי של ילדה בת חמש וחצי עם אבא. בדיעבד, ומחקירה של שנים אח"כ, סימנים רבים מראים כי הרגש הוביל לנקמה שבעקבותיה הגעתי מחוסרת הכרה לבית החולים (עדיין לא מאמינה בעצמי שזו אמת). ממש לפני כיתה א'. אני זוכרת את בית חולים אחרי שהתעוררתי. ואת האינפוזיה. שנתתי לדקור אותי ושיתפתי פעולה והייתי "גיבורה". ושלא יכולתי להתיישר בגלל אחת הבדיקות הכואבות, ואת המינונים המאד גבוהים של תרופות שלקחתי לאורך זמן. לפני כיתה א' כבר ידעתי מהו אפס ומהו אינסוף... לפני כיתה א' חלמתי לנגן... לפני כיתה א' דרסו אותי אופניים... לפני כיתה א' הכלב שהיה קשור לאבא התמוטט בעקבות עזיבתו ולא שרד... כן, הכלב... כמה חודשים לפני כיתה א' חיבקתי את אבא פעם אחרונה... אני גם זוכרת חלום בלהות אחד לפני כיתה א'... (בראש הכל יכול של ילד בגיל הזה). ולכבוד כיתה א' היה אמור להיות לי שולחן כתיבה קטן. מעולם לא השתמשתי בשולחן, הוא תמיד נותר מחוץ לחדר ושימש כשידה. שיעורים הייתי מכינה בשקט של לפנות בוקר על הרצפה. מגיל צעיר מאד. שנים אחר-כך, ניסיתי להכניס את השולחן לחדר ולהשתמש בו. שולחן הכתיבה של כיתה א'. יצאתי מהבית, ובהיעדרי אמא החזירה את השולחן למקום המקורי, ונשבעה שהיא לא נגעה בו, שהכל בדמיון שלי והשולחן בכלל לא היה בחדר בשום שלב, וכמובן שאני משוגעת אבל מכחישה כי משוגעים לא ערים לשיגעון שלהם (עצוב - חפצים נעלמים או משנים מקום, הכחשה וטענת השיגעון שהופנתה אליי, היא מוטיב חוזר ביחסים ביננו). ובבית ספר, ועוד קודם, הייתי ילדה שותקת ומתאפקת. ההתאפקויות בדיבור הובילו למצב נפשי נוראי. אלה של הגוף - למחלות. כמעט וכרתו לי חלק ממערכת בגוף על באמת, אבל הבינו שיש כאן עניין רגשי. לו היו יודעים. לו הייתי יודעת בעצמי... מאז שנכנסתי לבית ספר מילאתי את התפקיד של אובייקט ההתעללות של ילדי הכיתה. זאת שנועלים בשירותים. שמציצים לה. שמורידים לה. שהופכים לה פח על הראש. שמתריעים מפני כולם כשהיא מגיעה כי חייבים להתרחק מהסירחון. לא מזמינים למסיבות. לא משתלבת או מתקשרת או שייכת. היום אני גם יודעת שאני על הקשת האוטיסטית. את התפקיד הזה מילאתי כל שנות בית ספר. בשביל אמא. כל מה שאני זוכרת מכיתה א' בבית ספר אלה חדרי השירותים המסריחים. בפינה. אבל הייתה לי תעודה טובה... בכיתה א'... כך התחיל. {המשחק פיתה אותי לשוב לכאן לכמה דקות, אבל, אודי, לא מסוגלת כרגע לרשום את הכינוי המוכר שלי. אנא סלח לי, בבקשה...}

לבי נכמר בקרבי... כל הכבוד שאת כאן היום כותבת לנו! לפחות, אם עברת כל כך הרבה את בטוח יותר מחושלת לחיים...

קראתי הרגע את הודעתך ונעשה לי "עור ברווז" וואוו.. רוצה לומר לך שבעולם יש המון אי צדק, רוע, אכזריות אבל את יודעת יש גם המון טוב, יופי רגישות,איכפתיות. צר לי . באמת צר לי שכילדה כזו קטנטונת . כמעט עוברה . נאלצת לספוג התעללות כזו קשה . הן מהמבוגרים שהיו אמורים להגן עלייך וגם מהילדים שכנראה קלטו כהרף עין שאין מי שיגן עלייך ו"עטו" עלייך.. כפי שאמרת "אובייקט התעללות".. וואוו.. צר לי.. במבי.

שהוא לא רוצה אותי שם

אודי, הי ,ערב טוב לך, קראתי את זה השיר, אוהבת אותו, מתחברת ורוצה לשתף, טוב ? בשקט הלילי - מרים חלפי/ברוך ---------- בקולי קולות בשקט הלילי נפשי טוענת שאני לא יודעת את נפשי לא יודעת לא יודעת את נפשי הקופצנית ובשקט הלילי פחדי סוככים עלי מפני תעתועי תעתועי סוככים עלי מפני פחדי ובי הנפש מפרפרת ורק העין הפנימית משוטטת בנשמה משוטטת למצוא את מקור הרוגע.. --------- מה אתה אומר אודי ? וגם ,השמים עדיין לא נפלו למרות שכבר עברו מחמישי בבוקר שישה ימים + 11 שעות. שלך-במבי.

איזה שיר נפלא!! ואת מחזיקה מעמד...את חזקה ואמיצה!!!! חיבוק אוהב, מיכל

תודה על מילותייך.. את יודעת? דווקה לא כ"כ נורא.. הנה, חלפו כבר שבעה ימים + 13 שעות ולא מתתי.. לפני שהיא נסעה היא נתנה לי מחברת ועט צבעוני. כתבה בדף הראשון מס' מילים טובות ,בנוסף אמרה לי שהיא לוקחת את הסלולרי ואני מוזמנת לסמס אם ארצה והיא תסמס בחזרה.. כמובן שלא שלחתי לה אף לא סמס אחד..לא רוצה להפריע לה ,אך ייתכן שהידיעה שהאפשרות הזו פתוחה בפני גורמת לי להרגיש שהיא "יש" ..שהיא לא "איננה".. אולי גורמים נוספים ? לא יודעת ,בנתיים זה נסבל.. אני כמובן גם משתמשת היטב במחברת שלה ,זו שהיא נתנה לי. אולי גם זה עוזר ? בכל פעם כשהיא חזרה מהחופשות שלה ,נתתי לה למשמרת את המחברות שנתנה לי . אני גם יודעת שהיא קראה כל מה שכתבתי/ציירתי וכו' וזה גם עושה טוב בלב. בכל אופן עוד מעט אני כבר ב"מחצית הדרך" וזה מעודד.. אנחנו מתקרבים לאט לאט ל 11.9 נכון ? :) במבי.

יש הרבה שמפנטזים על זכיה במיליונים, או שמגיעים לשם בכוחות עצמם. אני שואל: כסף הוא בעצם אמצעי איתו אנחנו מזיזים כל מה שמפריע לנו, בעצם הרגשת ה"מיליונר" חסר הדאגות ומאושר ולא מקנא ושלם עם עצמו=>זה לא אחרי שמתים? ************************** שאלה אחרת האם חלק מהרעיון של מבחנים הוא ליצור,תחרות,שחצנות,קינאה,בושה,שינאה. . בין התלמידים והסטודנטים . . על מנת ליצור אצלם מוטיבציה? על צד זה שהציון יכול לתת איזשהו בדיקה למצב הכיתה בין המורה לתלמידים ובין התלמיד לעצמו? לפעמים אני שואל את עצמי למה זה טוב כל התחרות הזאת?לא היה יותר טוב במקום ציונים של 82 . 96 . 71 . 66 לחלק ל4 אותיות+ מילת הערכה וזהו?

נתחיל מהקל הפעם- לימודים-בית המקדש השני נפל בשל שינאת חינם מאוד חמורה והיא -שאנשים לא עזרו אחד לשני בהיבט המילולי ולא החומרי-כלומר לא העירו והאירו לשני על הטעויות- ובעצם זה קורה גם בתחרות מבחנים-מי מוציא את הציון הגבוה יותר. אפילו שמעתי שיש מורים שאוהבים לעגל את הציון לאחד התלמידים ל100 כדי למשוך תשומת לב מיתר התלמידים כדי שילכו ללמוד ממנו- כלומר זה הרבה יותר משחק אמוציות ממה שזה נראה. **************** לגבי כסף- בעצם הוא אמור להזיז כל מה שמפריע לנו- אם זאת אני יודע מנסיון-שאדם דיכאוני ובמיוחד אובדני-הכל מפריע לו. . הכל. והוא מותש . . . אז במקום להאבק מול המזיקים לו . . . הוא מעדיף למות מהם-ומזניח את עצמו. הכל בעצם מפריע לנו- אם לא ההנאה- היינו שמים לב. בעצם זה כמו קרב אין סופי ביננו לאבק שמצטבר בחדר,לפטריות במקלחת,לזיפים שצריך לגלח כל בוקר, לקיבה שעלינו להשביע, לעבודה שעלינו להתייצב בה כל בוקר וכו וכו . כמה רגעי נחת אפשר למצוא בחיים שלנו כאשר אנשים משלמים על יום במלון 1000 ש"ח לפחות ושם ממש מפנקים אותם- לכן הזמן עובר מהר. הדשא של השכן ירוק יותר-השכן נוסע בג'יפ יוקרתי ו"אתה" מתחיל לקנא. . .לקנא. . . .לקנא. . .וזה אוכל מבפנים . . .ובסוף אתה קונה ג'יפ=> זו דוגמה לכך שכסף לא מסובב את העולם אלה יותר ממנו רגשות. . . עכשיו אדם שלא מרגיש קינאה ושלם עם עצמו יותר. . . וששום דבר לא מפריע לו- משום שהוא לא מרגיש אז בעצם הוא לא זקוק לכסף, ואם הוא לא זקוק לכסף בכלל- זה כאילו הוא כבר מלא . . . מלא. . . מלא בכסף. . .שבע לגמרי לגמרי ומתי זה קורה? כשמתים. ? לא ככה

ברכות חמות לפתיחת שנת הלימודים, שיהיה בהצלחה לילדים, שנרגיש שאנו הורים מספיק טובים ונאמין בעצמנו, שהמורים יתקשרו רק לדברים טובים, שנזכור יותר לפרגן לילדים ולקבל ופחות לכעוס. ואודי אם יש לך איזה משהו לפתיחת שנת הלימודים..או שאלה כזו מעניינת לכלם כמו פעם (זוכר?)אשמח להשתתף... מיכל

קודם כל תודה שאתה יודע לפרגן..זה חשוב!!! היתה פגישה נוספת והשלמתי את מה שרציתי על הקשר שלי איתה... ואז בקשתי חיבוק וקבלתי...והיה ממש טוב....אבל ופה הבעיה התחלתי לשקוע בתוך דיכי שכזה אחרי הפגישה...כתבתי לה מיילים ונכנסתי פשוט לדיכאון,חשבתי על הנושא שקשה לי לדבר עליו ואז גם חלמתי...אוף ולא הצלחתי לשמור על עצמי ושלחתי לה עוד ועוד הודעות..ללא תגובה מצידה כמובן...אוף מה קרה פתאום? הרי קיבלתי פגישה נוספת שהיתה אמורה להקל וקבלתי חיבוק שחיכיתי לו חודשים...ונשברתי...פשוט ככה.......זקוקה לה יותר מתמיד פתאום...ודוקא עכשיו שבאמת פתיחת שנה זה תמיד משמח אותי וכל ההכנות...האם זה קשור להפסקה שהיתה? שלא יצרתי קשר בכלל??????למה זה קורה?????ובסדר אני יודעת שהזדקקות למישהוא זה בסדר..אבל ככה לחזור אחורה??וככה להרגיש רע שכבר הייתי בסדר????????????

מיכ את אמיצה.. בתור אחת שלא מסוגלת לבקש חיבוקים מאף אחד לעולם, איך הצלחת לעשות את זה? ועוד למטפלת שלך...זה נראה לי הדבר שאני בחיים לא אצליח לבקש אותו, גם אם אני ארצה אותו הכי בעולם...

לפי מה שכתבת פה את די בהתחלה, אז גם אני בהתחלה בכלל לא חלמתי לבקש חיבוק..אבל יום אחד זה קרה, פשוט בקשתי...ועכשיו חודשים שלא בקשתי שוב בגלל הקטע הזה של ה"כמיהה לסימביוזה" כמו שהיא אומרת.. ופחד שזה יזיק לי...והפחד שזה יפגע בטיפול ועוד מחשבות...שמעתי שיש מטפלים שגם מסרבים..אז קודם כל את צריכה לדעתי להכין את עצמך גם לזה...ואז את תבקשי אם את כל כך רוצה...גם אני לא הייתי מסוגלת לבקש חיבוק מאף אחד,אלא רק הייתי מחבקת אחרים...ועכשיו זה השתנה....בהצלחה מיכל

הייתה פגישה איומה. איומה. כל דבר מרגיז אותי. אני רותחת מזעם!! רותחת!! ואני מרגישה מושפלת, דפוקה ועוד כל מיני... שאם אכתוב- לא תענה בכלל. מילים איומות. היא אמרה שאני צריכה רק לשתוק. כי השיח שלי לא טוב. אבל דווקא עניתי שאני שונאת אותה- וכשהיא אמרה מותר, אז דווקא העלבתי אותה. אני לא רוצה להעליב אותה, פשוט היא כמו שתיים- יש טובה ורעה. וכשהיא רעה, אני שונאת אותה, מפחדת ממנה, ואולי גם קצת סוגדת לה -מפחד. אבל זה מעורר זעם לא אפשרי!!! אלוהים אדירים, איך אצא מהגיהנום הזה?? אני באמת לא יודעת מה לעשות. אמרתי לה שאני לא רוצה להיות שם, שאני זאת שתעזוב ונראה לי שהיא ממש קרובה לזרוק אותי. אבל אני לא אתן. אני אעזוב ראשונה. ככלות הכל אודי, כתבו לך כאן דברים רבים שעברתי בעצמי. החיים שלי הם מקבץ רפש אחד גדול. אני יכולה לחיות באופן סביר. אולי לשרוד. אבל האמת היא- שאני כבר לא באמת רוצה. אני זוכרת שהייתה לנו ילדה שהוריה נהרגו בתאונה וקינאתי בה.. אני מתביישת , אבל קינאתי בה שהיא יכולה לבכות. אפילו את זה לקחו לי. כואב לי הגרון כל-כך!! התחלתי לעשן . לפחות העשן מטשטש את המחנק הבלתי נסבל הזה. אני מרגישה מושפלת כל-כך!! אלוהים, אני שבוייה של החיים שלי. המטפלת שלי אמרה שאם היא לא הייתה מכירה אותי לא הייתי נשארת מטופלת שלה, כי כשאני זועמת זה נורא. היא צודקת. אני זבל אחד גדול. ומצד שני- אלוהים אדירים, למה מישהו לא עצר את הזעם שהוציאו עליי?!?!?!?!?!?!?!??!?!?!?? אני שונאת את העולם הזה!! אתה שומע?! אני שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת. גם את עצמי. בעיקר את עצמי. אני זועמת עכשיו על עצמי ונאבקת ללא הרף בדחף לפ"ע שיזרקו אותי. מה זה כבר משנה. מגיל אפס אני רק נזרקת. זבל. אמרתי לך.

הי אודי, אני מטופלת וותיקה מאד. אין לי בכלל ספק לגבי האמפתיה של המטפלת, אבל בנוגע לאכפתיות, קשה לי לדעת. היא טוענת שאכפת לה ממני, ואני מרגישה כשהיא מביעה את זה. הבעיה היא, שמטבע הדברים, יש זמנים שבהם האכפתיות באה לידי ביטוי (ובמידה רבה), ויש זמנים שממש לא (למשל בחופשות). האם, לדעתך, ביטוי חיצוני הוא חלק אינטגראלי של תכונה זו, והעדר ביטוי מצביע בהכרח על העדר התכונה? ידוע לך אם קיימת הגדרה אופרציונלית למושג? תודה!

אני מחפשת הוכחות. למען האמת, אני גם מקבלת ממנה לא מעט כאלו, ואני יודעת ומרגישה שבאופן כללי כן אכפת לה. הטענה שלי היא, שיש זמנים מסויימים (כמו חופשות, מחלה וכיוצ''ב), שבהם אין אכפתיות, וגם לא סביר שתהיה. אני לא אומרת את זה ממקום רגשי ופגוע (עד כמה שאני מודעת לעצמי...), אלא מציינת עובדה קיימת והגיונית. הבעיה היא, שכל הניסיונות להוכיח לה את הטענה שלי לא מתקבלים על דעתה. היא דבקה בעמדתה שכן איכפת לה. אי אפשר להתווכח עם מי שעונה לך "ככה אני מרגיש". נכון? לכן אני שואלת על הגדרה אופרציונלית שתאפשר לי למדוד את התכונה הזו אצלה. למעשה, כבר חיברתי שאלון ראשוני, אבל אם קיים שאלון מהימן ומתוקף אני אעדיף אותו.

לקחתי במשך חודשיים פבוקסיל לא עזר לי אז עברתי לפריזמה וגם לא עזר אז עברתי לציפרלקס וגם לא עזר אבל הפסיכיאטר אמר לי להמשיך לקחת ולא להחליף מה אני אמור לעשות? האם יכול להיות ששום תרופה לא משפיעה עליי? או שאני צריך לקחת תרופות ממשפחה אחרת?

בימים אלו אני נמצא ללא טיפול נפשי או תמיכה נפשית. בכוונתי להמשיך תהליך טיפולי במסגרת המרפאות הציבוריות. עד לפני חצי שנה ובמשך כ4 שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי. האם יש לי את הזכות/אפשרות לקבל מן המטפל הקודם סיכום ממצא של הטיפול.(4 שנים זה די הרבה זמן) אני חושב שסיכום כזה נחוץ עבור בעל המקצוע הבא שאמצא, האם זה נכון? אני חושב שזה גם דרך עבורי לזכור את ההישגים והליקווים בטיפול, האם זו סיבה ראוייה לבקש סיכום טיפול? ולבסוף, מה אמור להיכלל בסיכום. הערה: המטפל הוא פסיכולוג ולא פסיכיאטר. האם גם פסיכולוגים אמורים לתת סיכום טיפול? אשמח אם תענו על השאלות הנ"ל או תפנו אותי למי שיכול לענות לי עלייהן בהרחבה. תודה רבה

שלום רב. אני חולה במחלה הנ"ל שנים רבות. לפני שנתיים המחלה החמירה והחלו טקסים מחשבתיים שקשה לי להגדירם ולדעתי גם המומחים מתקשים להבינם. באופן כללי- מדובר במלחמה של הגוף בתופעות טבעיות כמו שינה, ספונטניות וזרימה חופשית של מחשבות ורגשות. בכל אלה אני נלחם ומדכא והחיים הם גהינום. האם ביופידבק יכול לעזור? האם נוירופידבק יעילה גם כן? תודה מראש.

שלום רב לך אורח שיטת הביופידבק מבוססת על הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי . המטרה היא ללמוד כיצד לשנות דפוסי חשיבה והתנהגויות. נסיוני הקליני למדני כי ניתן להעזר בשיטה ללא תופעות לוואי המופיעות לעיתים עם צריכת תרופות. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

דילגת עלי כי אין לך מה להגיד?

מחר מתחילה שנת הלימודים, אני מקווה ומאחלת לך שתמצאי את הכוחות ותפני ליועצת כפי שיעצו לך. אולי לא נשמעתי חמימה כלפייך בהודעה שלי, אבל היה לי מאוד מאוד עצוב לשמוע, והאמת שחשבתי על עצמי בתור ילדה ונערה, למרות שאין מקרה אחד שדומה למקרה השני ("כל משפחה אומללה עפ"י דרכה") בכל זאת יש דמיון בנזקים שזה גורם. חשבתי גם על זה שלא פניתי/פנינו לשום גורם, מהבושה ומהבילבול מההרגל להסתיר ולהגן על ההורים, (לפעמים הכל נראה בסדר, בטוח שאני לא בסדר, שמגיע לי כי אני...) אפילו לא חשבתי על פנייה לא היה אז אינטרנט. חשבתי גם על התוצאות העגומות של המצב הזה, שמשפיעות על כל מיני בחירות בחיים, גורמות לדיכאון וחוסר מוטיבציה ומשפיעות אפילו על הדור הבא. וגם להורים שלי היה עדיף, כי במבט לאחור אני יודעת שהם אנשים פגועים ביותר שהיו זקוקים לטיפול ועזרה, היום כשהם כבר מבוגרים, הקשר איתם מאוד שטחי מזוייף ואין שום אהבה. ולכן זה מאוד חשוב שתפני. בהצלחה.

אל תשכח לענות גם לי, טוב? יש לנו פגישה מחר ואני ממש מפחדת. שוב אשתוק כדי לא לריב? ושוב אתגעגע לטוב ואכעס שאני מתגעגעת... ושוב ושוב ושוב... אני עייפה אודי. עובדת קשה מאוד... כל הזמן מנסה להתמודד , להרגע. היה לי היום אירוע שבו הבנתי שאני כועסת כתוצאה מעלבון איום. ורתחתי על עצמי שכמעט בכיתי. אני לא אבכה בחיים ליד אנשים. כבר השפילו אותי מספיק. בימים האחרונים כואב לי הגרון . אינננ יודעת אם זה בגלל שן הבינה שאין לה מקום לצמוח או כי חנוק לי ואני לא יכולה לשחרר. מה יהיה מחר? אם אברח שוב אז יהיו לזה תוצאות. כשאני מגיעה אני מרגישה מושפלת אז חייבת להפגין כח אינטלקטואלי. אני מרוכזת כולי ומנהלת משפט בדלתיים סגורות לטיפול. ללא סניגורים. זה מלכוד 22 פעם סיפרת שהיית חובש. ודווקא אלה שהיו בשקט מצבם היה גרוע יותר. אולי בגלל זה אני כועסת שאחרים זועקים? לא נראה לי . דה כעס איום כזה. אבל עכשיו אני דווקא רוצה להיות בשקט. אושר להיות חבוי... ואסון לא להימצא אמר ויניקוט וצדק. הלוואי שאהיה חבויה בשקט. מאושרת. הלוואי שיימצאו אותי.

שאלה: האם יצר מיני מוגבר יכול להיות בעצם חוסר רגשי? כלומר, מחפש בעצם אהבה וחום? ושהרי מחסכים רגשיים יוצאים בסוף כל מיני דברים..

שלום, אני סובלת שנים רבות מחרדות שמלוות בבחילות נוראיות שלא עוברות. יש לי פחד מהקאות כך שאני אף פעם גם לא מקיאה בעקבות החרדות. זה קורה לי כל פעם שאני לא בבית כלומר לא באזור בטוח בשבילי. זה התחיל בגיל מאוד קטן סביבות כיתה ד' ה' ועם טיפול פסיכולוגי ארוך זה "השתתק"לכמה שנים טובות. לארונה זה חזר לי שוב ובגדול וממש פיתחתי סוג של אגרופוביה, כל פעם שאני יוצאת מהבית למקום כלשהוא הבחילות חוזרות. ואני נכנסת לפאניקה. התחלתי טיפול אצל מדקר סיני, והוא אמר לי שאני מאוד אנמית ולפעמים חוסר ברזל קיצוני יכול להוביל לעצבנות ואף לחרדות. אני לא יודעת מה לעשות עם זה בינתיים אני לוקחת צמחי מרפא לחיזוק המערכת, אך השאלה עם זה יעבור לי, ולמה פתאום זה פרץ לי לחיים אחרי שנים של רגיעה. דרך אגב פראמין לא עוזר לי כלכך האם יש משהו אחר נוגד בחילות?

אני כבר לא בטיפול, עזבתי אך מרגישה שנעזבתי. לא יודעת איך להמשיך מכאן.

את לילוש (ממש מעל הסוף שבוע רגוע)

לילוש מלמטה מחכה גם לתשובה יתכן ולא שמת לב...

אל תשכח גם את לילוש... :)

אודי, כואב לי ועצוב לי מאוד...

הי אודי. תודה על ההזמנה. אני אפתח ואגיד קודם כל שאני בטיפול... אבל זו רק ההתחלה ולוקח זמן להיפתח ולספר.. אני מרגישה לבד..... בתוך בועה משלי , אני מרגישה שלאף אחד לא באמת אכפת ממני. למרות שאני מוקפת חברות ומשפחה. בחודשיים האחרונים בכל פעם שאני עצובה אני פשוט מרגישה כאבים כאלו באיזור החזה...יש ימים שבסדר אבל יש ימים שאני לא. וואף אחד בכלל לא מבין כלום. ובא לי להיות בלתי נראית.. ואני עייפה , ופשוט עצוב לי בלב...ונמאס לי... בא לי עיניים שיראו אותי שיבינו אותי בלי שאני אדבר... 

אודי, לפעמים כשאני קוראת כאן יש פעמים שאני מוצאת את עצמי ממש כועסת. לא בטוחה שזה ממש כעס אבל יש פעמים שאני כועסת על שיש פניות אליך שתמיד יש בהם קושי. כאילו הכל רצוף משברים. פעמים שאני מדמיינת מה תענה , פעמים שאני מרגישה חמלה והזדהות ולפעמים אני כועסת על כך שיש קשיים כאלה שמסרבים לגדול. ואני כועסת על עצמי. איזה רוע יש בי! מי אני שאשפוט בכלל? האם לי אין צימאון אינסופי? וגם למה זה חודר אליי ככה? זה בדיוק מה שאני חשה... כאילו רוצים ממני תשובות. ואני מרגישה "נסחטת" ואולי מכעיס אותי שאני מתאפקת? אבל למה מרגיש חודר ככה?? בכלל יש לי עצבים לפעמים שיכולים להרוס... זה גדול ממני התקפי הזעם. כשאני כועסת בטיפול אני יודעת שלא משנה מה ואיך ייאמר- הכלללל מרתיח אותי!!! אני צולפת חזרה. שונאת בכל נשמתי והכי גרוע הכי גרוע שאני לא יודעת איך לרדת מהעץ... כל נסיגה שלי מרגישה השפלה. יש לך במה לכוון אותי? למה כל זה מתרחש? לפעמים מה שמכנים אצלי חכמה ויכולות ביטוי - בעוכריי הם. כי יש לי תשובה להכל זיכרוו בלתי אפשרי ואני יוצאת בהמון ויכוחים מנצחת. כל נסיגה - נתפסת כמשפילה. כמות הידע שאני קולטת היא גדולה ומשמשת אותי למטרות שליפה בעת הצורך. אני יכולה להתווכח עם מרצה על ספר שלו ולהיות צודקת. וזה כבר קרה.. והטיפול שלי תקוע לגמריי. שונאת. שונאת!!!

הייתי היום אצלה לאחר שלא התראנו יותר משבועיים, האם התרגשתי? לא יודעת היה לי קשה פתאום לחזור לא ממש רציתי לבוא פתאום...ואז כל התכנון שלי נעלם...הכל היה ספונטני..כל הפגישה ופתאום נגעתי בתוכן הקשה...אוף בכלל לא רציתי שכך יהיה...רציתי שאחייך ויהיה טוב כזה אבל יצאתי בהרגשה קשה...למרות שהיא נסתה שאצא בחיוך...בכיתי באוטו אחרי הפגישה....ולא שאני חוזרת לדכאון כזה פשוט קשה...לא נתראה עד ראשון הבא...והפגישות הופכות לפעם בשבוע...ובכלל זה קשה שאחרי שלא התראנו פתאום נפתחתי בספונטניות וזה לא היה מתוכנן....רציתי שתחבק, לא העזתי בכלל לבקש..רציתי להבין שוב את הקשר שלנו...הוא כל כך לא מובן לי...אני נפתחת אליה בכל זאת אבל למה הקרבה נחווית אצלי כסכנה? או משהו לא טוב כזה? יש לך אולי הסבר לזה??????? לא נראה לי שחוויתי משהו שיסביר זאת.... ועוד דבר בקשר לפירגון שלה...די מועט..היא אמרה שאני יכולה לקחת קרדית שלא יצרתי קשר...אמרתי לה שמחסור ב4 פגישות זה המון...היא הסכימה אבל לא הרגשתי טפיחה על השכם כל כך...זה חסר לי...ושוב בוחנת את הקשר הלא סמטרי הזה....

שכבר ביקשתי שוב פגישה נוספת כי לא יכולה לחכות וזאת הרגשה שאני לא מסוגלת לבד...אז זה מוזר לי...איך יכולתי שבועיים בלי ופתאום חייבת עוד פגישה בגלל תקופה קשה בימים אלו...אז שתקח את הקרדית בחזרה....כי זה לא עובד..ברגע שנפגשתי איתה הכל חזר בבום...והרגשתי שאני חייבת את ההחזקה שלה ואין מצב לפגישה אחת בשבוע...מה אעשה???????ולמה זה קורה לי פתאום????איפה החוזק של השבועיים האלה?????????

יש לי שאלה קצת ארוכה ומקוה שתהיה לך סבלנות בשבילי. אני בת 16+ וגרה בבית קצת כמו בשיר של אביב גפן (במקום מסוכן שנקרא לו הבית גר אדם מסוכן שנקרא לו אבי...). נורא נורא קשה לי כי גרה עם אבא מאד אלים (אבל לא שיכור), מאד משפיל (אמא פסיבית בקטעים האלה) והכי גרוע - שהוא לא צפוי. יום אחד יכול "לזרום" ולהעביר דברים וביום הבא פתאום כועס או נפגע ממשהו קטן ומנפח אותו למימדים של פיל. וכולנו (גם אחותי שעוד נמצאת בבית)מכרכרים סביבו. כשמגיע מהעבודה אנחנו צריכים לשמוע את האוטו וללכת לעזור לו לקחת את סלי הקניות או שלפעמים מצפצף ואם לא שמענו, הוא נכנס מלא זעם ויכול להרביץ לאימי, לי , לאחותי. אולי זה דבר שאנחנו בדרך כלל כן יכולים למנוע. אבל למשל אם שואל שאלה ואני עונה אבל הוא חושב שאני מזלזלת בו בצורה שעניתי (ובאמת באמת שאני לא. אולי עניתי מתוך עייפות ) הוא יכול לשתוק ואז פתאום אחרי חצי שעה כשאני יושבת בחדר קוראת והדלת סגורה, פתאום אני שומעת את צעדיו על הרצפה ואז נכנס בסערה לחדר עם פרצוף אדום וכועס, העיניים שלו נורא מפחדיות כאילו עומדות לצאת ואז הוא מרביץ לי מושך לי בשיער או נותן מכות בראש על משהו שקרה הרבה קודם ולא תמיד יש לי מושג. הוא גם זורק מילים וקללות ואומר לי כמה שאני זבל ואפס. אני כבר חיה בפחד שזה יכול לקרות כל הזמן וכל הזמן מרגישה שהוא כועס עלי והבעיה שגם עם חברות בבית ספר אני כל הזמן בודקת אם כועסות עלי וככה אני מזמינה לפעמים את זה שיכעסו עלי. אני גם כל הזמן זאת שמבקשת סליחה גם אם מרגישה שצודקת כי ככה זה גם בבית שלי. וזה לא שיש לי הרבה חברות. אין לי ערך בעיני עצמי וכנראה שגם לא בעיניהם. מרגישה קצת כמו סמרטוט. ובאמת שאני לא יודעת מה לעשות. כי לעזוב את הבית כבר ניסיתי לברוח ולא הצלחתי גם אין לאן. גם חשבתי להתאבד אבל אין לי אומץ בינתיים. להלשין עליו אימי אסרה עלי לדבר עם מישהו כי אמרה שהמשפחה תיהרס וגם אין לי אמון שיכולים לעזור . השאלה אם יש לך עצה איך להתנהג איתו? איך אני יכולה למנוע חיכוכים איתו? מנסה להיות כמה שפחות בבית. אבל זה קשה (כשאין הרבה חברות וגם מתביישת להביא אותם הביתה) אבל איך להגיב אליו? איך לשתק אותו מהאלימות שלו? משהו שאני יכולה להגיד לו? אני כבר לא מראה לו שאני מפחדת אבל גם זה לא עוזר. מצטערת שחפרתי ומקוה שתוכל לייעץ לי מה לעשות כדי להפחית את זה? (כי למנוע לגמרי כבר הבנתי שאי אפשר)--תודה לך

כואב מאד לקרוא את מה שאת עוברת ומה שקורה בבית. את נשמעת נערה עם לב טוב ורגישות מאד גבוהה לסביבה, שומרת לא לפגוע בסובבים אותך אבל נפגעת בעצמך. אני רוצה לשלוח לך הרבה כוחות ולא להחליש אותך ואני מקווה שכך הדברים שלי יגיעו אליך. הבעיה היא של אבא ובשום פנים לא בך, זה לא משהו שאת עושה או לא עושה שגורם לו להתנהג באלימות, הבעיה היא בתוכו והוא מוציא אותה עליך על אמא ואחותך וזה באמת מסוכן כמו שכתבת. לגוף וגם לנפש. אני חושבת שיש כמה דברים שאת יכולה לעשות כדי להתרחק מהסכנה הזו- אם יש בבית ספר שלך דמות של מורה, יועצת או כל אדם בוגר שאת מרגישה שיש לך קשר טוב איתו כדאי לספר לו ולהתייעץ איתו ולחשוב יחד מה אפשר לעשות. קשה לספר דברים כאלה, אבל זה לא הלשנה, זה החיים שלך וכשמישהו פוגע בהם ולא משנה מי, צריך לעצור את הפגיעה. עוד דבר שאת יכולה לעשות הוא לפנות לקו סיוע למניעת אלימות במשפחה ולהתייעץ איתם, את לא צריכה להזדהות. יש שם אנשי מקצוע מיומנים שיוכלו לעזור לך, הקו פועל 24 שעות ביממה והמספר הוא 1-800-22-0000. מקווה שתרגישי יותר טוב בקרוב שולחת לך חיבוק אוהב.

סליחה שאני מתערבת, אני חושבת שלבד את לא יכולה לשנות את אבא שלך או לרסן את האלימות שלו. כל המשפחה כולל אבא שלך זקוקים לעזרה כדי להחלץ ממעגל האלימות והאימה, לא בטוח שפנייה לגורם חיצוני תהרוס את המשפחה.

תארת את אבי... (בשינויים קלים) ויש לי בשורה! אני במקום מ-א-ד שונה ואחר. יש תקוה... זה התחיל משבר אדיר בעבודה שבגללו פניתי לטיפול פסיכולוגי מסור שברר לעומק מדוע אני כה חשה סמרטוט...וחזק אותי מאד, הפסיכולוגית הזמינה בנפרד את אמי ואת אחותי. (ממש עברנו טיפול משפחתי)שם הבהירה הפסיכולוגית שמצב כזה לא יוכל להמשיך, וחזקה אותי בכל מחיר שמצות כיבוד הורים חשובה לא פחות משמירה על כבודי כאדם... ותוך הפרחת רמזים ואיומים (מהפסיכולוגית שאגב לא היה צורך שיתגשמו)אבי החל לחוש שהמרקם המשפחתי השתנה והחל לשנות בהדרגה. לא הכל ורוד ויש עוד ירידות אבל ההתקדמות אדירה. אל תותרי! פני לטיפול ותמצאי את הדרך. מהנסיון שלי כשהתחזקתי יכלתי להפעיל את משפחתי ובעקיפין גם אבי עבר שינוי. חזקי ואמצי!

הי אוריתי קשה לקרוא את מה שאת כותבת, את נשמעת נערה מקסימה ולא מגיע לך או לאמך ואחותך שיתייחסו אליכן בצורה כזו ואין שום סיבה בעולם שמצדיקה את זה. אני לא רואה פנייה לעזרה כהלשנה, אני חושבת שצריך הרבה חוזק ואומץ כדי לפנות לקבל עזרה, ונשמע שיש לך משניהם. ככה את גם מגנה על אחותך ואמא שלך וזו הכי נאמנות שיש. אני מבינה את חוסר האמון שמישהו יוכל לעזור, אבל יש אנשים טובים שכן ירצו לעזור. אולי באמת מישהו בבי"ס שאת סומכת עליו... אם את מרגישה צורך לדבר עם מישהו על מה שעובר עלייך את יכולה גם להעזר בער"ן בטלפון (1201) או בצ'טים באינטרנט כמו ער"ן או סהר או לכתוב פה כדי לקבל תמיכה נפשית וחיזוקים! שולחת לך הרבה כוחות וחיבוקים אופיר

שלום, אני מרגישה שהחיים לי כל כך חסרי משמעות. לא בא לי לעשות כלום, אין לי כוח לעשות כלום, דברים שאני אוהבת לא משמחים אותי וגם חשק לעשותם אין לי. באמת שאני מרגישה מתוסכלת, ואני ממש לא יודעת מה לעשות. ניסיתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, אך כמובן לא עזר. לפעמים אני מרגישה שהמוצא היחיד שלי הוא לא להיות קיימת פה בכלל. זה כמו כאב תמידי, מועקה אינסופית שיושבת לי על הנשמה וחונקת אותי וסוחטת לי את כל הרגשות והכוחות. מה עוד אני יכולה לעשות??? ומאיפה אני אביא את הכוחות האלה לעשות משהוו בכלל?? למה אין אף אחד בעולם הזה שיכול לעזור לי!!

שאלה איך מפסיקים זעם בלתי נשלט, בלי התערבות של כדורים(ssri וואבן וכאלה). כלומר איזה תרגילים מחשבתיים או פיסים אפשר לעשות כדי לנטרל אותו. כדי להיות יותר שקול,ולא להעליב אחרים,ולא להתרגש מכול שטות לא צודקת, משום שחלק מהדברים לא נסבלים וצריך להילחם בהם,וחלק צריך לפתור בדרך הגיונית.

שלום רב מבקשת להתיעץ בנוגע לשני ילדי בת- 28 בן 24 . הילדה סובלת מטורדנות כפייתית ממענת לקבל טיפול תרופתי. הבן סובל מחרדות ודיכדוך מטופל בציפרלקס. שניהם ילדים אינטלגנטים מאד, אך מכיוון שאני אוהבת, תומכת, מלווה, מטפלת,עוזרת, מרחמת,וכו...מגיל צעיר מאד ולאור הבדלי הגישות בהם הם מתמודדים עם מורכבות האישיות שלהם. אני מוצאת עצמי כיום חלשה יותר, אבודה, ומוותרת....מה שמאד לא מתאים לי! 1. מחפשת מטפל לבני בן ה- 24 2. שוקלת לקבל עזרה עבורי, ואלי טיפול מישפחתי??? אשמח לשמוע את הצעתך תודה מראש.

אני נחשב בחור אינטליגנט וכשרוני. אבל אני מוצא את עצמי מתקשה כל כך הרבה בדברים הפשוטים. כאשר מאידך אם זה ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה אני מצטיין, אבל בדברים הפשוטים אני תקוע. הרבה פעמים המורה אומר איזה משפט פשוט אני מבין את המילים אבל לא את המשמעות שבהם. בזמן שאני מתייסר חבריי הבינוניים זורמים כרגיל. גם בחיים, זה קורה לי, אתמול עליתי על 'טרמפ' בלילה. שאלתי אותו 'תגיד בלילה צריך לחגור חגורות? הוא הסתכל עלי ככה.. אז מה אני גאון או אוטיסט? [ככה מישהו קורא לי. כי אני הרבה יושב בצד עם עצמי והמחשבות]. אני מאד אודה לך שתאיר את עיני מה קורה לי

שלום, אני כבר מטופל 15 שנים, וגם היום עם כל המודעות הטיפולית שום דבר לא השתנה : אני אדם בעל ניתוק רגשי עמוק, ממש פחד וחסימה מלהרגיש, ונע תמידית מעמדת חוסר בטחון, בושה והשפלה. התוצאות הן בידוד חברתי מכיוון שאני כל שניה ושניה רק משווה את עצמי לאחרים, בעיקר לקרובים לי,רק עסוק בזה שלאחרים יותר טוב ממני (במיוחד בתחום הזוגיות), עד רמת אובססיה הרסנית שגורמת לי לעיתים ניתוק קשרים על מנת להדחיק את הקנאה, ולעיתים מחשבות לגמרי רציניות על איחול מוות למושאי הקנאה, ושייעלמו מהעולם. אני יודע שאלה תחושות מאוד ראשוניות ותינוקיות אבל זה גדול ממני. אני מסוגל לחמול ולהתחבר רגשית רק לסובלים ולמתוסבכים כמוני. כמובן, עד שמצבם משתפר ואני נוטש או מתרחק כדי לא להתמודד. כמובן שאני אדם שחש בודד מאוד, ועל אף שאיכשהו הצלחתי להכנס לקשר זוגי רציני, כמובן שגם שם אני נתקל בקשיים עצומים ( השוואה לזוגיות של אחרים, חוסר הערכה לקשר) ואני פוחד לאבד גם אותו. היום אני אולי מבין בהגיון את חוויות הילדות הטראומטיות, שחסמו בי יכולת חיבור רגשי ואמפתיה לאחרים, וכנראה תרמו לאגו הפגיע והקנאה הנוראית הזאת... אבל אין בי שום התקדמות רגשית.. והנטייה לדכאון וחוסר יכולת לשמוח כבר עוד מעט 40 שנה,כבר באמת בלתי נסבלת ועלולה להביא להחמרה והתדרדרות. אני גם מטופל תרופתית, אבל אשמח לעוד עצות בנושא. אני כרגע שוקל היפנוזה, אבל היות ואני מודע מדי, ואיני בעל יכולת התמסרות, אני מאוד סקפטי, וגם לא כל כך מאמין לפתרונות ?קסם?. אני לא רואה מוצא מהמצב שלי כרגע. רעיונות? :)

מדובר באדם שטוען שכבר 15 שנה בטיפול ודבר לא השתנה. האם זה אינו מעורר שאלות? בלי קשר לגישה מטפל הגון שרואה שמטופלו לא מתקדם תקופת זמן כ"כ ארוכה צריך לדעתי לשאול שאלות. אבל אולי עדיף לו שלא כי מקור פרנסה לא מחליפים כ"כ מהר. אני חושבת שטיפול בגישה דינמית לאדם שגם ככה מודע מדי לעצמו עלול ליצור נזק עקב רומינציה בלתי הכרחית ומיותרת. ומה שמפליא אותי איך מנהלי פורומים מבנים באופן בלתי אחראי קו מחשבה מטעה- שטיפול הוא משהו שיכול להראות תוצאות גם אחרי 20 שנה ושזה לגיטימי. יש לנו הרבה זמן הרי החיים נצחיים לא? בשום תחום אחר לא היית מוכן להמליץ על אף גורם בפני אדם שממצה אותו כבר 15 שנה ולא מסתייע- אז מדוע בתחום הטיפול הגבולות נפרצים...? משום שאפשר לעשות מניפולציות על הגדרת הנפש? אני במקומך הייתי פונה למטפל שלך ומבקשת החזר כספי על כל 15 השנים המיותרות האלה ואולי פונה לאפיקים רוחניים יותר כמו יוגה ומדיטציה.

הי לא יודעת אם זה קשור לפורום הזה.. אני ניגעלת לאכול בכל מקום שהיה פיגוע טרור.. הבעיה שההורים של בעלי קונים אוכל בשוק..(היה שם פיגוע) ואני לא יודעת מה לעשות. זה בעיה בנפש?

שלום רב, רציתי להתייעץ איתך לגבי מצב שנקלענו אליו. לאחרונה אנחנו בנתק מהורי בעלי, סבא וסבתא של בתי בת ה-4. אני יכולה להגיד שבגדול הרקע לנתק הוא שהם מתייחסים אליי לא לעניין ולמעשה לא מקבלים אותי כפי שאני גם אחרי הרבה שנים של זוגיות מצוינת עם הבן שלהם. מספר פעמים ניסינו להגיד מה מציק לנו ומה אנחנו מצפים, והם בחרו להתעלם ולהמשך בהקנטות שלהם. לאור זה, נראה לנו שהנתק ימשיך עוד זמן מה לפחות. הבעיה שלנו היא שאנחנו לא יודעים מה להגיד לבתנו כאשר תשאל אותנו למה סבא וסבתא לא באים לבקר. והשאלה אוטוטו תגיע. עליי לציין שהיא ילדה מאד בוגרת לגילה, ותשובה כמו "סבא וסבתא לא יגיעו בתקופה הקרובה" ממש לא תספק אותה. בנוסף, היא מאד קשורה אליהם. תודה רבה

מרגישה שהלב שלי נשבר. אתה שומע את הפק שהלב השמיע כשהוא נשבר ? אני אפילו לא יכולה לספור יום אחד שעבר ,בגלל שנפגשנו היום. ובכל אופן הלב כבר נשבר. ביקשתי ממנו שיחכה קצת עוד טיפ טיפ טיפ טיפונת. לפחות כמה ימי חסד שיתן לי ,ביקשתי מהלב, אבל הוא השמיע כבר את הפק . הוא נשבר. שמעת אותו אודי ? אתה יודע ? שמעתי שהיה פעם רבי -מקוצק (?) שאמר :"אין דבר יותר שלם מלב שבור וזועק יותר מן הדממה " .......... שלך-במבי.

אז ככה. קוראים לי עדן, בן 18, עברתי הרבה בחיים שלי, עשיתי ועברתי גם דברים שאנשים בגיל שלי עוברים בגיל מאוחר יותר, אבל יש לי בעיה בתפקוד בעולם הנוכחי. הבעיה הראשונה היא שאני אדם מעשי ביותר. אני פשוט לא סובל דברים עיוניים, הרקע שמאחורי הדברים. אני חי את הרגע ואוהב את הריגוש והאנדרלין, ושאני עושה דברים שאני לא נהנה אני לא מסוגל לעשות אותם. כל מה שעיוני והוא לא משהו שאני עושה עם הידיים ובפיזי אני לא מסוגל לעשות כי זה משעמם אותי ברמות מטורפות. הוכחות לכך שפרשתי מבית ספר בסוף י"א. לצבא אני קיבלתי פטור כי אני לא תומך במלחמות, אבל הסיבה האמיתית שאף אחד לא יחלק לי פקודות ויתנהג אליי כמו זבל, אבל הסיבה לאי התגייסות זה ידע על מלחמות ושחיטות כספית כלל עולמית אבל לא ניכנס לזה. זה עוד דבר, שאני לא מסוגל שמחלקים לי פקודות ואומרים לי מה לעשות. לכן אני מקבל שבוס בעבודה יתנהג אליי כמו אל איזה אפס שלו ועברתי הרבה כאלה. דבר שני שמפריע לי לתפקד בעולם הנוכחי הוא הידע על העולם, איך הוא פועל, איך פועלות מערכות החברה שאנו חיים בהם, בית ספר, רפואה, איך פועלת המערכת הכספית והשיתות העולמית ועוד המון. ביום יום העשירים מחריבים את כדור הארץ, מזהמים אותו, החוב האמריקני גדל והכל פאזל של שחיתות עולמית. כל העבודות היום בשוק הם עבודות שנועדו לשרת את האינטרסים היום והם שוות לזבל. מי מכם לא היה רוצה לשנות את התכנים שלומדים בבי ספר? מי חושב שכל מה שלמדנו בבית ספר שווה לזבל? ומי שלם עם העבודה שלו ומאמין שהיא מלאה ביצירתיות והנאה? כן בטח. הנאה.כן. כל רגע שאני לא נהנה אני מרגיש שאני מבזבז את הזמן שלי. בעיה נוספת, שכל דבר שאני מתחיל אני משתעמם ממנו מהר. לדגומא, יש לי כישרון גדול מאוד בלרקוד היפ הופ. נגיד אני רוקד שעתיים ואני נהנה מזה מאוד , אחרי שאני מסיים לא בא לי חודש להתקרב לרקוד שוב. הדברים היחידים שאני יכול לחזור עליהם שוב ושוב בלי להשתעמם בטווח קצר הם ספורט אקסטרים. אני פריק של ספורט אקסטרים. כל מה שעף באויר, טס על הקרקע מהר אני מטורף על זה. הבעיה שספורט אסטרים, חלקו עולה המון כסף, ובארץ זה פנטיה. למרות שיש דברים פשוטים, הבעיה שהמדינה הזאת מוציאה את כל החשק להנות בא. בכל מקום יארוב לך איזה שוטר מסריח שירצה להוציא ממך תמיץ שאתה נהנה. אני מאמין שעבודה שהכי תפורה עליי זה להיות נהג מרוצים של אופנוע, או קארטינג מאז גיל 5 אני חולם על זה, אבל נולדתי בחור המסריח הזה למשפחה דלת אמצעים. דבר רביעי. אני פשוט שונא את המדינה הזאת. את התרבות, את האווירה, את האוויר המזוהם, את המיסים, את העבודה שלא מרוויחים בה פרוטה, את השנאה בין התרבויותף את הפחד בכללי להיות פה. אני פשוט מת לעוף מהמדינה הזאת. דבר נוסף, אני מלא זמן מחפש עבודה בחו"ל אבל אני פשוט לא מוצא. אין לי משפחה בחו"ל ככה שאני לבוא אליהם. וכל העבודות שאפשר למצוא באופן בטוח הם עגלות מסריחות 14 שעות ביום או ציורים שזה מייגע ומעייף לעבור מבית לבית ואנשים יטרקו לך את הדלת בפנים. זה מאוד קשה ככה לבוא סתם לחו"ל, לנחות ולנסות למצוא עבודה במדינה זרה ובלי הרבה כסף, וכמובן שזה עבודה לא חוקית אז יתפסו אותך ויתנו לך בעיטה החוצה וכבר עשו לי את זה כבר. דווקא מה שאני יפתיע אתכם, אני בחור עם יכולות אדירות. אני לא איזה מטומטם, יש לי המון יכולות וכשרונות בהמון תחומים, פשוט אני רוצה להפנות אותם למה שאני אוהב ולא לשרוף תזמן שלי. לגבי עבודה, עבדתי כבר חצי שנה בחיים שלי בעבודות מאוד קשות, ואני יודע איזה חרא זה לעבוד. לגבי שעות עבודה, אין לי בעיה לעבוד אם זה גג 4-5 שעות עבודה ביום ושאפשר להתפרנס מזה נורמלי. אני לא מחפש איזה עסק או לדפוק מיליונים, עבודה שבאים דופקים 4-5 שעות עושים הרבה כסף והולכים הבייתה. משהו קבוע, לא משהו מסוכן משהו רגוע שבאים עובדים והולכים אבל מרוויחים טוב שאפשר לחיות נורמלי וגם לקנות את הספורט אסטרים שאני רוצה. יש חיה כזאת?

זה כבר מתחיל להביך. ביקשתי הסבר לתשובה שכתבת בנוגע לsex. abuse . לשאלתי איך אפשר לדעת אם זה קרה (המטפל חושד שכן) ומה ההשלכות על ההתנהגות , אתה ענית:" במסגרת הטיפול מנסים להגיע באמצעות הזכרון הרגשי להבניה מחודשת שתחבר את החלקים שהנפש פיצלה". תוכל להסביר למה הכוונה הבניה מחודשת? ובאילו חלקים מדובר? לתת מודע? כבר נעשה לי מתיש לקבל תשובה. מבינה שיש עומס אבל גם הנושא לא קל לי וגם כתבתי (שוב ושוב) שמבקשת הסבר לתשובתך. סליחה אם יצא קצת מיואש. (לא ישנה בגללו בלילות) תודה בכל אופן

הי אודי, המטפלת שלי אמרה לי שהיא רוצה להוסיף פגישה טיפולית נוספת...כלומר 2 פגישות קבועות בשבוע, במקום אחת- שככה היה עד עכשיו. מהן הסיבות להוספת פגישה? זה קורה רק כאשר יש החמרה במצב הנפשי של המטופל? ברור לי שזה נובע כי היא רואה צורך בעוד פגישה... אבל רציתי לדעת באופן יותר כללי מהן הסיבות. תודה

אודי, מחר בבוקר הפגישה האחרונה. כן, אני יודעת שתגיד שהיא תחזור ונפגש שוב ב 11.9 . לא יודעת מה לומר. לא יודעת מה מרגישה. לא יודעת מה יהיה. לא יודעת.. במבי.

אודי, אתה צודק. הארת לי במקום בו לא ראיתי. הקראתי לה הבוקר את תגובתך וגם היא אהבה אותו. :) היתה הבוקר פגישה מאוד מיוחדת.. הרגשתי נשיקה בלב.. תודה אודי. שלך-במבי

הי.... :-) הנה מקדישה לכם שיר מדהים ; http://www.youtube.com/watch?v=KS25hjyFC9c&feature=share באהבה ! ערב משובח, ושהחופש כבר יעבור. אני אוהבת שגרה ! זה נורא נורא בריא ! :-) :-) ~נילי~