פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי.אני נמצאת פה כבר זמן רב כקוראת ומשום מה מפחדת לכתוב, אז אולי זאת ההזדמנות להצטרף... היום הראשון שלי בכיתה א' זכור לי כיום משמח ועצוב:()משמח,כי חיכיתי להתחיל ללמוד ועצוב,כי התחלתי אותו לבד.אמא שלי הייתה מאושפזת וסבתא שלי לקחה אותי עד לבית הספר ומשם המשיכה הלאה ולא נשארה איתי. אז אולי לכן אני מרגישה לבד עד היום??? מעניין שלא חשבתי על זה אף פעם ורק כשראיתי את השאלה,זה התעורר בי פתאום,אז מגיעה לך תודה על המחשבה שעוררת בי!

אני עומדת , ועושים לי קוקו. יש לי תיק כחול ואדם ואני לא אוהבת אותו. אני מפחדת נורא. לוקחים אותי לבית הספר ואורמים לי לזכור את הדרך כי לא יחזירו אותי משם. אנחנו גרים בעיר חדשה ואני מפחדת נורא ועסוקה לעשות לי סימנים. אני נכנסת לכיתה ומרגישה לבד לבד לבד. למדנו את האות "ש" ביום הראשון. זוכרת שנתתי דוגמא את המילה "שרשרת" ושהיו שתי ילדות עם השם שלי בכתה. הצלחתי לזכור את הדרך הביתה.

הי אודי, אני זוכרת שיש בכיתה שולחנות ירוקים כאלו שמסודרים בטורים טורים, לכל שולחן שני כסאות. אני יושבת על כסא, כנראה שעל ידי יושב/ת מישהו. מעל הלוח, תמונות ובכל תמונה ציור ואות גדולה מה א-ב אני זוכרת את התמונה של האישה ההיא שעושה ששש עם האצבע על הפה ומתחת האות ש' בצבע שחור גדול. אמא שלי ישבה מאחור בסוף הכיתה. היו שם הרבה אמהות. וואוו אודי...איזה קטע שנזכרתי בזה..נשמע לי הזוי.. תודה! שלך-במבי.

הזיכרון שלי חלש...לא זוכרת את היום הראשון אך זוכרת את הגננת שלי והמורה לכיתה א'-ב' שהיו מדהימות!!!!!ובזכותן הרגשתי טוב!! בכלל ביה"ס היסודי היה מדהים!!! יש לי דוקא זיכרון כאוב מהיום הראשון שהתחלתי כיתה ז', שתי החברות הטובות שלי עברו לבי"ס אחרים, הרגשתי נטושה, הלכתי ברגל לבד כחצי שעה פחדתי שלא אדע את הדרך כי זה היה מרחק גדול ושאלתי מישהו איפה הבי"ס חשבתי שפיספסתי ואז הוא אמר "עוד 100 מטר ברחוב המקביל" וזה נשמע לי הרבה...הלכתי ללא חברות כך הרבה ימים....התנתקתי מחברות לגמרי...והבטחון נעלם לו..למרות שהייתי מאוד מקובלת בבי"ס יסודי...מאז תחושת הלבד ממשיכה ללוות אותי...אומנם קצת פחות לבד היום...

הזיכרון שלי מאותו יום מתחיל באותה דרך מוכרת משום שהגן ובי"ס שכנו באותו מקום, הייתי הולכת וחוזרת לבד בדרך שעוברת דרך שדרת עצים שנראו אז גבוהים מאוד, הדרך הייתה לפעמים ארוכה לפעמים קצרה, הרבה מאוד זמן ביליתי בדרך ההיא בלי להגיע לשום מקום, הרבה דברים קרו, זו הייתה שדרת חיי, אולי הייתי צריכה להיות חוקרת שדרות. במציאות מדובר בקילומטר פלוס מינוס מהבית עד בי"ס והגן . באותו יום מיוחד אמא שלי לוותה אותי, פגשנו את מ. "מכרה" של אמא שגרה בערך באמצע הדרך (ככה אמא הגדירה אותה "מכרה" הייתה לה עוד הגדרה אך כדי לא להיכנס להשמצות עדתיות אני לא אכתוב אותה) ואת הבת שלה ג. ילדתה המגודלת, ילדה בגילי שעלתה אף היא לכיתה א', בקושי הכרתי אותה כי היא הייתה בגן השני הדתי (המוקצה רח"ל). האמהות הלכו קצת מאחורינו ושוחחו ביניהן ואני וג. פסענו בשתיקה. בכיתה (מלבד כל הילדים שהיו איתי בגן) ראיתי את א. שהיה שכן וקצת חבר רציתי לשבת לידו, אמא אמרה "את יושבת כאן". ישבתי ליד ג. והרגשתי כמו בוגדת (באמא ) בזה שאני רוצה לשבת ליד א. ולא ליד הילדה ההיא, וגם מבחינת המעמד בישוב, א. היה יותר נחשב (תמימה לא הייתי כנראה) היינו חברים לפעמים כשהוא לא היה מרביץ לי, וממש רציתי לשבת לידו אך הבנתי את הצורך של אמא שאשב ליד הילדה הבודדה של החברה שלה והרגשתי די רעה .כמובן שלא אמרתי כלום . ההורים עמדו בצדדים והמורה חילקה לנו מחברות אמרה לנו לכתוב או לצייר משהו, סיפרה על איזה ילד, דני אחד, שהלך לבית ספר ובדרך וראה ספסל שעומד על רגל אחת וספסל בלי רגלים, (זה היה קמץ ופתח), חשבתי על ספסל שעומד באוויר בלי רגליים, יכול להיות שקצת חלמתי ואז לפתע פתאום המורה לקחה את המחברת שלי הרימה אותה והראתה לכל הכיתה וההורים, את השוליים המקומטים ואמרה שצריך להיזהר לא להישען על המחברת ולעשות "אוזניים". אני מקווה שמי מהתלמידים הפנימו את המסר, זו תרומתי הצנועה למע' החינוך. אני לא הפנמתי, זה היה בהחלט סימן מבשר רע לבאות, אצלי המחברות שנחשבו לרכוש בי"ס, היו תמיד בעלות אוזניים עיניים פיות ואפים קרועות ריקות ומלאות בציורים,ורוב הזמן חלמתי בהקיץ, עשיתי לעצמי טיפול באמנות על חשבון המועצה המקומית אך קיבלתי ג' ב"שומר על רכוש בית הספר". מלבד התקרית הקטנה הזו, זה בהחלט היה יום חיובי ומיוחד: באותו יום זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה ממש ישבתי והכנתי שיעורי בית בבית הספר היסודי ובכלל, למלא עמוד שלם בקמץ ופתח (ג' בהכנת שיעורי בית), זו הייתה אחת הפעמים היחידות שלא איחרתי לבי"ס ושהגעתי עם סנדביץ' ומפית.

קוראת את מה שאת כותבת ודמעות ממלאות את עיני...את מזכירה לי גירסה מאוחרת שלי..אצלי הבלאגן התחיל בכיתה ז' כשעברתי לחטיבה, (המחברות תמיד עם אוזניים, בלאגן בספרים, ציורים וקישקושים בשוליים ושיכחה של חפצים), היום למדתי שיש לזה שם...קשב וריכוז...והורשתי זאת בגאון לילדיי....אך החלטתי בנחישות שלא עוד!!! להם זה לא יקרה!!! אף אחד לא יאמר על ילדיי שהם טיפשים, עצלנים, מזלזלים ברכוש בי"הס, שמזל שהראש מחובר לגוף ועוד "מחמאות" שליוו אותי לכל מקום....ולרצות כל הזמן את אמא...וואו...אני מאמינה שתמיד יש מקום להוכיח לעצמי שאני שווה....דבר כזה יכול למוטט אך גם להצמיח מקווה שכיום את בכיוון הנכון! מיכל

הי. לא זוכרת את היום הראשון בכיתה א'. לא את שם המורה או שמות התלמידים. וגם כאילו הזמן עצר. מאז. לא, בעצם, עוד מקודם. כמה שנים קודם. אבל אני כן זוכרת מעט לפני כיתה א'. זוכרת ש - חודשים ספורים לפני כיתה א' (כנראה חודש מאי, ומכאן הכינוי) אבא עזב. אמא הייתה במצב נפשי רעוע עוד קודם, ואחר-כך החמיר מאד. אמא לא יכלה לסבול את הקשר הרגשי של ילדה בת חמש וחצי עם אבא. בדיעבד, ומחקירה של שנים אח"כ, סימנים רבים מראים כי הרגש הוביל לנקמה שבעקבותיה הגעתי מחוסרת הכרה לבית החולים (עדיין לא מאמינה בעצמי שזו אמת). ממש לפני כיתה א'. אני זוכרת את בית חולים אחרי שהתעוררתי. ואת האינפוזיה. שנתתי לדקור אותי ושיתפתי פעולה והייתי "גיבורה". ושלא יכולתי להתיישר בגלל אחת הבדיקות הכואבות, ואת המינונים המאד גבוהים של תרופות שלקחתי לאורך זמן. לפני כיתה א' כבר ידעתי מהו אפס ומהו אינסוף... לפני כיתה א' חלמתי לנגן... לפני כיתה א' דרסו אותי אופניים... לפני כיתה א' הכלב שהיה קשור לאבא התמוטט בעקבות עזיבתו ולא שרד... כן, הכלב... כמה חודשים לפני כיתה א' חיבקתי את אבא פעם אחרונה... אני גם זוכרת חלום בלהות אחד לפני כיתה א'... (בראש הכל יכול של ילד בגיל הזה). ולכבוד כיתה א' היה אמור להיות לי שולחן כתיבה קטן. מעולם לא השתמשתי בשולחן, הוא תמיד נותר מחוץ לחדר ושימש כשידה. שיעורים הייתי מכינה בשקט של לפנות בוקר על הרצפה. מגיל צעיר מאד. שנים אחר-כך, ניסיתי להכניס את השולחן לחדר ולהשתמש בו. שולחן הכתיבה של כיתה א'. יצאתי מהבית, ובהיעדרי אמא החזירה את השולחן למקום המקורי, ונשבעה שהיא לא נגעה בו, שהכל בדמיון שלי והשולחן בכלל לא היה בחדר בשום שלב, וכמובן שאני משוגעת אבל מכחישה כי משוגעים לא ערים לשיגעון שלהם (עצוב - חפצים נעלמים או משנים מקום, הכחשה וטענת השיגעון שהופנתה אליי, היא מוטיב חוזר ביחסים ביננו). ובבית ספר, ועוד קודם, הייתי ילדה שותקת ומתאפקת. ההתאפקויות בדיבור הובילו למצב נפשי נוראי. אלה של הגוף - למחלות. כמעט וכרתו לי חלק ממערכת בגוף על באמת, אבל הבינו שיש כאן עניין רגשי. לו היו יודעים. לו הייתי יודעת בעצמי... מאז שנכנסתי לבית ספר מילאתי את התפקיד של אובייקט ההתעללות של ילדי הכיתה. זאת שנועלים בשירותים. שמציצים לה. שמורידים לה. שהופכים לה פח על הראש. שמתריעים מפני כולם כשהיא מגיעה כי חייבים להתרחק מהסירחון. לא מזמינים למסיבות. לא משתלבת או מתקשרת או שייכת. היום אני גם יודעת שאני על הקשת האוטיסטית. את התפקיד הזה מילאתי כל שנות בית ספר. בשביל אמא. כל מה שאני זוכרת מכיתה א' בבית ספר אלה חדרי השירותים המסריחים. בפינה. אבל הייתה לי תעודה טובה... בכיתה א'... כך התחיל. {המשחק פיתה אותי לשוב לכאן לכמה דקות, אבל, אודי, לא מסוגלת כרגע לרשום את הכינוי המוכר שלי. אנא סלח לי, בבקשה...}

לבי נכמר בקרבי... כל הכבוד שאת כאן היום כותבת לנו! לפחות, אם עברת כל כך הרבה את בטוח יותר מחושלת לחיים...

קראתי הרגע את הודעתך ונעשה לי "עור ברווז" וואוו.. רוצה לומר לך שבעולם יש המון אי צדק, רוע, אכזריות אבל את יודעת יש גם המון טוב, יופי רגישות,איכפתיות. צר לי . באמת צר לי שכילדה כזו קטנטונת . כמעט עוברה . נאלצת לספוג התעללות כזו קשה . הן מהמבוגרים שהיו אמורים להגן עלייך וגם מהילדים שכנראה קלטו כהרף עין שאין מי שיגן עלייך ו"עטו" עלייך.. כפי שאמרת "אובייקט התעללות".. וואוו.. צר לי.. במבי.

שהוא לא רוצה אותי שם

אודי, הי ,ערב טוב לך, קראתי את זה השיר, אוהבת אותו, מתחברת ורוצה לשתף, טוב ? בשקט הלילי - מרים חלפי/ברוך ---------- בקולי קולות בשקט הלילי נפשי טוענת שאני לא יודעת את נפשי לא יודעת לא יודעת את נפשי הקופצנית ובשקט הלילי פחדי סוככים עלי מפני תעתועי תעתועי סוככים עלי מפני פחדי ובי הנפש מפרפרת ורק העין הפנימית משוטטת בנשמה משוטטת למצוא את מקור הרוגע.. --------- מה אתה אומר אודי ? וגם ,השמים עדיין לא נפלו למרות שכבר עברו מחמישי בבוקר שישה ימים + 11 שעות. שלך-במבי.

איזה שיר נפלא!! ואת מחזיקה מעמד...את חזקה ואמיצה!!!! חיבוק אוהב, מיכל

תודה על מילותייך.. את יודעת? דווקה לא כ"כ נורא.. הנה, חלפו כבר שבעה ימים + 13 שעות ולא מתתי.. לפני שהיא נסעה היא נתנה לי מחברת ועט צבעוני. כתבה בדף הראשון מס' מילים טובות ,בנוסף אמרה לי שהיא לוקחת את הסלולרי ואני מוזמנת לסמס אם ארצה והיא תסמס בחזרה.. כמובן שלא שלחתי לה אף לא סמס אחד..לא רוצה להפריע לה ,אך ייתכן שהידיעה שהאפשרות הזו פתוחה בפני גורמת לי להרגיש שהיא "יש" ..שהיא לא "איננה".. אולי גורמים נוספים ? לא יודעת ,בנתיים זה נסבל.. אני כמובן גם משתמשת היטב במחברת שלה ,זו שהיא נתנה לי. אולי גם זה עוזר ? בכל פעם כשהיא חזרה מהחופשות שלה ,נתתי לה למשמרת את המחברות שנתנה לי . אני גם יודעת שהיא קראה כל מה שכתבתי/ציירתי וכו' וזה גם עושה טוב בלב. בכל אופן עוד מעט אני כבר ב"מחצית הדרך" וזה מעודד.. אנחנו מתקרבים לאט לאט ל 11.9 נכון ? :) במבי.

יש הרבה שמפנטזים על זכיה במיליונים, או שמגיעים לשם בכוחות עצמם. אני שואל: כסף הוא בעצם אמצעי איתו אנחנו מזיזים כל מה שמפריע לנו, בעצם הרגשת ה"מיליונר" חסר הדאגות ומאושר ולא מקנא ושלם עם עצמו=>זה לא אחרי שמתים? ************************** שאלה אחרת האם חלק מהרעיון של מבחנים הוא ליצור,תחרות,שחצנות,קינאה,בושה,שינאה. . בין התלמידים והסטודנטים . . על מנת ליצור אצלם מוטיבציה? על צד זה שהציון יכול לתת איזשהו בדיקה למצב הכיתה בין המורה לתלמידים ובין התלמיד לעצמו? לפעמים אני שואל את עצמי למה זה טוב כל התחרות הזאת?לא היה יותר טוב במקום ציונים של 82 . 96 . 71 . 66 לחלק ל4 אותיות+ מילת הערכה וזהו?

נתחיל מהקל הפעם- לימודים-בית המקדש השני נפל בשל שינאת חינם מאוד חמורה והיא -שאנשים לא עזרו אחד לשני בהיבט המילולי ולא החומרי-כלומר לא העירו והאירו לשני על הטעויות- ובעצם זה קורה גם בתחרות מבחנים-מי מוציא את הציון הגבוה יותר. אפילו שמעתי שיש מורים שאוהבים לעגל את הציון לאחד התלמידים ל100 כדי למשוך תשומת לב מיתר התלמידים כדי שילכו ללמוד ממנו- כלומר זה הרבה יותר משחק אמוציות ממה שזה נראה. **************** לגבי כסף- בעצם הוא אמור להזיז כל מה שמפריע לנו- אם זאת אני יודע מנסיון-שאדם דיכאוני ובמיוחד אובדני-הכל מפריע לו. . הכל. והוא מותש . . . אז במקום להאבק מול המזיקים לו . . . הוא מעדיף למות מהם-ומזניח את עצמו. הכל בעצם מפריע לנו- אם לא ההנאה- היינו שמים לב. בעצם זה כמו קרב אין סופי ביננו לאבק שמצטבר בחדר,לפטריות במקלחת,לזיפים שצריך לגלח כל בוקר, לקיבה שעלינו להשביע, לעבודה שעלינו להתייצב בה כל בוקר וכו וכו . כמה רגעי נחת אפשר למצוא בחיים שלנו כאשר אנשים משלמים על יום במלון 1000 ש"ח לפחות ושם ממש מפנקים אותם- לכן הזמן עובר מהר. הדשא של השכן ירוק יותר-השכן נוסע בג'יפ יוקרתי ו"אתה" מתחיל לקנא. . .לקנא. . . .לקנא. . .וזה אוכל מבפנים . . .ובסוף אתה קונה ג'יפ=> זו דוגמה לכך שכסף לא מסובב את העולם אלה יותר ממנו רגשות. . . עכשיו אדם שלא מרגיש קינאה ושלם עם עצמו יותר. . . וששום דבר לא מפריע לו- משום שהוא לא מרגיש אז בעצם הוא לא זקוק לכסף, ואם הוא לא זקוק לכסף בכלל- זה כאילו הוא כבר מלא . . . מלא. . . מלא בכסף. . .שבע לגמרי לגמרי ומתי זה קורה? כשמתים. ? לא ככה

ברכות חמות לפתיחת שנת הלימודים, שיהיה בהצלחה לילדים, שנרגיש שאנו הורים מספיק טובים ונאמין בעצמנו, שהמורים יתקשרו רק לדברים טובים, שנזכור יותר לפרגן לילדים ולקבל ופחות לכעוס. ואודי אם יש לך איזה משהו לפתיחת שנת הלימודים..או שאלה כזו מעניינת לכלם כמו פעם (זוכר?)אשמח להשתתף... מיכל

קודם כל תודה שאתה יודע לפרגן..זה חשוב!!! היתה פגישה נוספת והשלמתי את מה שרציתי על הקשר שלי איתה... ואז בקשתי חיבוק וקבלתי...והיה ממש טוב....אבל ופה הבעיה התחלתי לשקוע בתוך דיכי שכזה אחרי הפגישה...כתבתי לה מיילים ונכנסתי פשוט לדיכאון,חשבתי על הנושא שקשה לי לדבר עליו ואז גם חלמתי...אוף ולא הצלחתי לשמור על עצמי ושלחתי לה עוד ועוד הודעות..ללא תגובה מצידה כמובן...אוף מה קרה פתאום? הרי קיבלתי פגישה נוספת שהיתה אמורה להקל וקבלתי חיבוק שחיכיתי לו חודשים...ונשברתי...פשוט ככה.......זקוקה לה יותר מתמיד פתאום...ודוקא עכשיו שבאמת פתיחת שנה זה תמיד משמח אותי וכל ההכנות...האם זה קשור להפסקה שהיתה? שלא יצרתי קשר בכלל??????למה זה קורה?????ובסדר אני יודעת שהזדקקות למישהוא זה בסדר..אבל ככה לחזור אחורה??וככה להרגיש רע שכבר הייתי בסדר????????????

מיכ את אמיצה.. בתור אחת שלא מסוגלת לבקש חיבוקים מאף אחד לעולם, איך הצלחת לעשות את זה? ועוד למטפלת שלך...זה נראה לי הדבר שאני בחיים לא אצליח לבקש אותו, גם אם אני ארצה אותו הכי בעולם...

לפי מה שכתבת פה את די בהתחלה, אז גם אני בהתחלה בכלל לא חלמתי לבקש חיבוק..אבל יום אחד זה קרה, פשוט בקשתי...ועכשיו חודשים שלא בקשתי שוב בגלל הקטע הזה של ה"כמיהה לסימביוזה" כמו שהיא אומרת.. ופחד שזה יזיק לי...והפחד שזה יפגע בטיפול ועוד מחשבות...שמעתי שיש מטפלים שגם מסרבים..אז קודם כל את צריכה לדעתי להכין את עצמך גם לזה...ואז את תבקשי אם את כל כך רוצה...גם אני לא הייתי מסוגלת לבקש חיבוק מאף אחד,אלא רק הייתי מחבקת אחרים...ועכשיו זה השתנה....בהצלחה מיכל

הייתה פגישה איומה. איומה. כל דבר מרגיז אותי. אני רותחת מזעם!! רותחת!! ואני מרגישה מושפלת, דפוקה ועוד כל מיני... שאם אכתוב- לא תענה בכלל. מילים איומות. היא אמרה שאני צריכה רק לשתוק. כי השיח שלי לא טוב. אבל דווקא עניתי שאני שונאת אותה- וכשהיא אמרה מותר, אז דווקא העלבתי אותה. אני לא רוצה להעליב אותה, פשוט היא כמו שתיים- יש טובה ורעה. וכשהיא רעה, אני שונאת אותה, מפחדת ממנה, ואולי גם קצת סוגדת לה -מפחד. אבל זה מעורר זעם לא אפשרי!!! אלוהים אדירים, איך אצא מהגיהנום הזה?? אני באמת לא יודעת מה לעשות. אמרתי לה שאני לא רוצה להיות שם, שאני זאת שתעזוב ונראה לי שהיא ממש קרובה לזרוק אותי. אבל אני לא אתן. אני אעזוב ראשונה. ככלות הכל אודי, כתבו לך כאן דברים רבים שעברתי בעצמי. החיים שלי הם מקבץ רפש אחד גדול. אני יכולה לחיות באופן סביר. אולי לשרוד. אבל האמת היא- שאני כבר לא באמת רוצה. אני זוכרת שהייתה לנו ילדה שהוריה נהרגו בתאונה וקינאתי בה.. אני מתביישת , אבל קינאתי בה שהיא יכולה לבכות. אפילו את זה לקחו לי. כואב לי הגרון כל-כך!! התחלתי לעשן . לפחות העשן מטשטש את המחנק הבלתי נסבל הזה. אני מרגישה מושפלת כל-כך!! אלוהים, אני שבוייה של החיים שלי. המטפלת שלי אמרה שאם היא לא הייתה מכירה אותי לא הייתי נשארת מטופלת שלה, כי כשאני זועמת זה נורא. היא צודקת. אני זבל אחד גדול. ומצד שני- אלוהים אדירים, למה מישהו לא עצר את הזעם שהוציאו עליי?!?!?!?!?!?!?!??!?!?!?? אני שונאת את העולם הזה!! אתה שומע?! אני שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת. גם את עצמי. בעיקר את עצמי. אני זועמת עכשיו על עצמי ונאבקת ללא הרף בדחף לפ"ע שיזרקו אותי. מה זה כבר משנה. מגיל אפס אני רק נזרקת. זבל. אמרתי לך.

הי אודי, אני מטופלת וותיקה מאד. אין לי בכלל ספק לגבי האמפתיה של המטפלת, אבל בנוגע לאכפתיות, קשה לי לדעת. היא טוענת שאכפת לה ממני, ואני מרגישה כשהיא מביעה את זה. הבעיה היא, שמטבע הדברים, יש זמנים שבהם האכפתיות באה לידי ביטוי (ובמידה רבה), ויש זמנים שממש לא (למשל בחופשות). האם, לדעתך, ביטוי חיצוני הוא חלק אינטגראלי של תכונה זו, והעדר ביטוי מצביע בהכרח על העדר התכונה? ידוע לך אם קיימת הגדרה אופרציונלית למושג? תודה!

אני מחפשת הוכחות. למען האמת, אני גם מקבלת ממנה לא מעט כאלו, ואני יודעת ומרגישה שבאופן כללי כן אכפת לה. הטענה שלי היא, שיש זמנים מסויימים (כמו חופשות, מחלה וכיוצ''ב), שבהם אין אכפתיות, וגם לא סביר שתהיה. אני לא אומרת את זה ממקום רגשי ופגוע (עד כמה שאני מודעת לעצמי...), אלא מציינת עובדה קיימת והגיונית. הבעיה היא, שכל הניסיונות להוכיח לה את הטענה שלי לא מתקבלים על דעתה. היא דבקה בעמדתה שכן איכפת לה. אי אפשר להתווכח עם מי שעונה לך "ככה אני מרגיש". נכון? לכן אני שואלת על הגדרה אופרציונלית שתאפשר לי למדוד את התכונה הזו אצלה. למעשה, כבר חיברתי שאלון ראשוני, אבל אם קיים שאלון מהימן ומתוקף אני אעדיף אותו.

לקחתי במשך חודשיים פבוקסיל לא עזר לי אז עברתי לפריזמה וגם לא עזר אז עברתי לציפרלקס וגם לא עזר אבל הפסיכיאטר אמר לי להמשיך לקחת ולא להחליף מה אני אמור לעשות? האם יכול להיות ששום תרופה לא משפיעה עליי? או שאני צריך לקחת תרופות ממשפחה אחרת?

בימים אלו אני נמצא ללא טיפול נפשי או תמיכה נפשית. בכוונתי להמשיך תהליך טיפולי במסגרת המרפאות הציבוריות. עד לפני חצי שנה ובמשך כ4 שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי. האם יש לי את הזכות/אפשרות לקבל מן המטפל הקודם סיכום ממצא של הטיפול.(4 שנים זה די הרבה זמן) אני חושב שסיכום כזה נחוץ עבור בעל המקצוע הבא שאמצא, האם זה נכון? אני חושב שזה גם דרך עבורי לזכור את ההישגים והליקווים בטיפול, האם זו סיבה ראוייה לבקש סיכום טיפול? ולבסוף, מה אמור להיכלל בסיכום. הערה: המטפל הוא פסיכולוג ולא פסיכיאטר. האם גם פסיכולוגים אמורים לתת סיכום טיפול? אשמח אם תענו על השאלות הנ"ל או תפנו אותי למי שיכול לענות לי עלייהן בהרחבה. תודה רבה

שלום רב. אני חולה במחלה הנ"ל שנים רבות. לפני שנתיים המחלה החמירה והחלו טקסים מחשבתיים שקשה לי להגדירם ולדעתי גם המומחים מתקשים להבינם. באופן כללי- מדובר במלחמה של הגוף בתופעות טבעיות כמו שינה, ספונטניות וזרימה חופשית של מחשבות ורגשות. בכל אלה אני נלחם ומדכא והחיים הם גהינום. האם ביופידבק יכול לעזור? האם נוירופידבק יעילה גם כן? תודה מראש.

שלום רב לך אורח שיטת הביופידבק מבוססת על הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי . המטרה היא ללמוד כיצד לשנות דפוסי חשיבה והתנהגויות. נסיוני הקליני למדני כי ניתן להעזר בשיטה ללא תופעות לוואי המופיעות לעיתים עם צריכת תרופות. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

דילגת עלי כי אין לך מה להגיד?

מחר מתחילה שנת הלימודים, אני מקווה ומאחלת לך שתמצאי את הכוחות ותפני ליועצת כפי שיעצו לך. אולי לא נשמעתי חמימה כלפייך בהודעה שלי, אבל היה לי מאוד מאוד עצוב לשמוע, והאמת שחשבתי על עצמי בתור ילדה ונערה, למרות שאין מקרה אחד שדומה למקרה השני ("כל משפחה אומללה עפ"י דרכה") בכל זאת יש דמיון בנזקים שזה גורם. חשבתי גם על זה שלא פניתי/פנינו לשום גורם, מהבושה ומהבילבול מההרגל להסתיר ולהגן על ההורים, (לפעמים הכל נראה בסדר, בטוח שאני לא בסדר, שמגיע לי כי אני...) אפילו לא חשבתי על פנייה לא היה אז אינטרנט. חשבתי גם על התוצאות העגומות של המצב הזה, שמשפיעות על כל מיני בחירות בחיים, גורמות לדיכאון וחוסר מוטיבציה ומשפיעות אפילו על הדור הבא. וגם להורים שלי היה עדיף, כי במבט לאחור אני יודעת שהם אנשים פגועים ביותר שהיו זקוקים לטיפול ועזרה, היום כשהם כבר מבוגרים, הקשר איתם מאוד שטחי מזוייף ואין שום אהבה. ולכן זה מאוד חשוב שתפני. בהצלחה.

אל תשכח לענות גם לי, טוב? יש לנו פגישה מחר ואני ממש מפחדת. שוב אשתוק כדי לא לריב? ושוב אתגעגע לטוב ואכעס שאני מתגעגעת... ושוב ושוב ושוב... אני עייפה אודי. עובדת קשה מאוד... כל הזמן מנסה להתמודד , להרגע. היה לי היום אירוע שבו הבנתי שאני כועסת כתוצאה מעלבון איום. ורתחתי על עצמי שכמעט בכיתי. אני לא אבכה בחיים ליד אנשים. כבר השפילו אותי מספיק. בימים האחרונים כואב לי הגרון . אינננ יודעת אם זה בגלל שן הבינה שאין לה מקום לצמוח או כי חנוק לי ואני לא יכולה לשחרר. מה יהיה מחר? אם אברח שוב אז יהיו לזה תוצאות. כשאני מגיעה אני מרגישה מושפלת אז חייבת להפגין כח אינטלקטואלי. אני מרוכזת כולי ומנהלת משפט בדלתיים סגורות לטיפול. ללא סניגורים. זה מלכוד 22 פעם סיפרת שהיית חובש. ודווקא אלה שהיו בשקט מצבם היה גרוע יותר. אולי בגלל זה אני כועסת שאחרים זועקים? לא נראה לי . דה כעס איום כזה. אבל עכשיו אני דווקא רוצה להיות בשקט. אושר להיות חבוי... ואסון לא להימצא אמר ויניקוט וצדק. הלוואי שאהיה חבויה בשקט. מאושרת. הלוואי שיימצאו אותי.

שאלה: האם יצר מיני מוגבר יכול להיות בעצם חוסר רגשי? כלומר, מחפש בעצם אהבה וחום? ושהרי מחסכים רגשיים יוצאים בסוף כל מיני דברים..

שלום, אני סובלת שנים רבות מחרדות שמלוות בבחילות נוראיות שלא עוברות. יש לי פחד מהקאות כך שאני אף פעם גם לא מקיאה בעקבות החרדות. זה קורה לי כל פעם שאני לא בבית כלומר לא באזור בטוח בשבילי. זה התחיל בגיל מאוד קטן סביבות כיתה ד' ה' ועם טיפול פסיכולוגי ארוך זה "השתתק"לכמה שנים טובות. לארונה זה חזר לי שוב ובגדול וממש פיתחתי סוג של אגרופוביה, כל פעם שאני יוצאת מהבית למקום כלשהוא הבחילות חוזרות. ואני נכנסת לפאניקה. התחלתי טיפול אצל מדקר סיני, והוא אמר לי שאני מאוד אנמית ולפעמים חוסר ברזל קיצוני יכול להוביל לעצבנות ואף לחרדות. אני לא יודעת מה לעשות עם זה בינתיים אני לוקחת צמחי מרפא לחיזוק המערכת, אך השאלה עם זה יעבור לי, ולמה פתאום זה פרץ לי לחיים אחרי שנים של רגיעה. דרך אגב פראמין לא עוזר לי כלכך האם יש משהו אחר נוגד בחילות?

אני כבר לא בטיפול, עזבתי אך מרגישה שנעזבתי. לא יודעת איך להמשיך מכאן.

את לילוש (ממש מעל הסוף שבוע רגוע)

לילוש מלמטה מחכה גם לתשובה יתכן ולא שמת לב...

אל תשכח גם את לילוש... :)

אודי, כואב לי ועצוב לי מאוד...

הי אודי. תודה על ההזמנה. אני אפתח ואגיד קודם כל שאני בטיפול... אבל זו רק ההתחלה ולוקח זמן להיפתח ולספר.. אני מרגישה לבד..... בתוך בועה משלי , אני מרגישה שלאף אחד לא באמת אכפת ממני. למרות שאני מוקפת חברות ומשפחה. בחודשיים האחרונים בכל פעם שאני עצובה אני פשוט מרגישה כאבים כאלו באיזור החזה...יש ימים שבסדר אבל יש ימים שאני לא. וואף אחד בכלל לא מבין כלום. ובא לי להיות בלתי נראית.. ואני עייפה , ופשוט עצוב לי בלב...ונמאס לי... בא לי עיניים שיראו אותי שיבינו אותי בלי שאני אדבר... 

אודי, לפעמים כשאני קוראת כאן יש פעמים שאני מוצאת את עצמי ממש כועסת. לא בטוחה שזה ממש כעס אבל יש פעמים שאני כועסת על שיש פניות אליך שתמיד יש בהם קושי. כאילו הכל רצוף משברים. פעמים שאני מדמיינת מה תענה , פעמים שאני מרגישה חמלה והזדהות ולפעמים אני כועסת על כך שיש קשיים כאלה שמסרבים לגדול. ואני כועסת על עצמי. איזה רוע יש בי! מי אני שאשפוט בכלל? האם לי אין צימאון אינסופי? וגם למה זה חודר אליי ככה? זה בדיוק מה שאני חשה... כאילו רוצים ממני תשובות. ואני מרגישה "נסחטת" ואולי מכעיס אותי שאני מתאפקת? אבל למה מרגיש חודר ככה?? בכלל יש לי עצבים לפעמים שיכולים להרוס... זה גדול ממני התקפי הזעם. כשאני כועסת בטיפול אני יודעת שלא משנה מה ואיך ייאמר- הכלללל מרתיח אותי!!! אני צולפת חזרה. שונאת בכל נשמתי והכי גרוע הכי גרוע שאני לא יודעת איך לרדת מהעץ... כל נסיגה שלי מרגישה השפלה. יש לך במה לכוון אותי? למה כל זה מתרחש? לפעמים מה שמכנים אצלי חכמה ויכולות ביטוי - בעוכריי הם. כי יש לי תשובה להכל זיכרוו בלתי אפשרי ואני יוצאת בהמון ויכוחים מנצחת. כל נסיגה - נתפסת כמשפילה. כמות הידע שאני קולטת היא גדולה ומשמשת אותי למטרות שליפה בעת הצורך. אני יכולה להתווכח עם מרצה על ספר שלו ולהיות צודקת. וזה כבר קרה.. והטיפול שלי תקוע לגמריי. שונאת. שונאת!!!

הייתי היום אצלה לאחר שלא התראנו יותר משבועיים, האם התרגשתי? לא יודעת היה לי קשה פתאום לחזור לא ממש רציתי לבוא פתאום...ואז כל התכנון שלי נעלם...הכל היה ספונטני..כל הפגישה ופתאום נגעתי בתוכן הקשה...אוף בכלל לא רציתי שכך יהיה...רציתי שאחייך ויהיה טוב כזה אבל יצאתי בהרגשה קשה...למרות שהיא נסתה שאצא בחיוך...בכיתי באוטו אחרי הפגישה....ולא שאני חוזרת לדכאון כזה פשוט קשה...לא נתראה עד ראשון הבא...והפגישות הופכות לפעם בשבוע...ובכלל זה קשה שאחרי שלא התראנו פתאום נפתחתי בספונטניות וזה לא היה מתוכנן....רציתי שתחבק, לא העזתי בכלל לבקש..רציתי להבין שוב את הקשר שלנו...הוא כל כך לא מובן לי...אני נפתחת אליה בכל זאת אבל למה הקרבה נחווית אצלי כסכנה? או משהו לא טוב כזה? יש לך אולי הסבר לזה??????? לא נראה לי שחוויתי משהו שיסביר זאת.... ועוד דבר בקשר לפירגון שלה...די מועט..היא אמרה שאני יכולה לקחת קרדית שלא יצרתי קשר...אמרתי לה שמחסור ב4 פגישות זה המון...היא הסכימה אבל לא הרגשתי טפיחה על השכם כל כך...זה חסר לי...ושוב בוחנת את הקשר הלא סמטרי הזה....

שכבר ביקשתי שוב פגישה נוספת כי לא יכולה לחכות וזאת הרגשה שאני לא מסוגלת לבד...אז זה מוזר לי...איך יכולתי שבועיים בלי ופתאום חייבת עוד פגישה בגלל תקופה קשה בימים אלו...אז שתקח את הקרדית בחזרה....כי זה לא עובד..ברגע שנפגשתי איתה הכל חזר בבום...והרגשתי שאני חייבת את ההחזקה שלה ואין מצב לפגישה אחת בשבוע...מה אעשה???????ולמה זה קורה לי פתאום????איפה החוזק של השבועיים האלה?????????

יש לי שאלה קצת ארוכה ומקוה שתהיה לך סבלנות בשבילי. אני בת 16+ וגרה בבית קצת כמו בשיר של אביב גפן (במקום מסוכן שנקרא לו הבית גר אדם מסוכן שנקרא לו אבי...). נורא נורא קשה לי כי גרה עם אבא מאד אלים (אבל לא שיכור), מאד משפיל (אמא פסיבית בקטעים האלה) והכי גרוע - שהוא לא צפוי. יום אחד יכול "לזרום" ולהעביר דברים וביום הבא פתאום כועס או נפגע ממשהו קטן ומנפח אותו למימדים של פיל. וכולנו (גם אחותי שעוד נמצאת בבית)מכרכרים סביבו. כשמגיע מהעבודה אנחנו צריכים לשמוע את האוטו וללכת לעזור לו לקחת את סלי הקניות או שלפעמים מצפצף ואם לא שמענו, הוא נכנס מלא זעם ויכול להרביץ לאימי, לי , לאחותי. אולי זה דבר שאנחנו בדרך כלל כן יכולים למנוע. אבל למשל אם שואל שאלה ואני עונה אבל הוא חושב שאני מזלזלת בו בצורה שעניתי (ובאמת באמת שאני לא. אולי עניתי מתוך עייפות ) הוא יכול לשתוק ואז פתאום אחרי חצי שעה כשאני יושבת בחדר קוראת והדלת סגורה, פתאום אני שומעת את צעדיו על הרצפה ואז נכנס בסערה לחדר עם פרצוף אדום וכועס, העיניים שלו נורא מפחדיות כאילו עומדות לצאת ואז הוא מרביץ לי מושך לי בשיער או נותן מכות בראש על משהו שקרה הרבה קודם ולא תמיד יש לי מושג. הוא גם זורק מילים וקללות ואומר לי כמה שאני זבל ואפס. אני כבר חיה בפחד שזה יכול לקרות כל הזמן וכל הזמן מרגישה שהוא כועס עלי והבעיה שגם עם חברות בבית ספר אני כל הזמן בודקת אם כועסות עלי וככה אני מזמינה לפעמים את זה שיכעסו עלי. אני גם כל הזמן זאת שמבקשת סליחה גם אם מרגישה שצודקת כי ככה זה גם בבית שלי. וזה לא שיש לי הרבה חברות. אין לי ערך בעיני עצמי וכנראה שגם לא בעיניהם. מרגישה קצת כמו סמרטוט. ובאמת שאני לא יודעת מה לעשות. כי לעזוב את הבית כבר ניסיתי לברוח ולא הצלחתי גם אין לאן. גם חשבתי להתאבד אבל אין לי אומץ בינתיים. להלשין עליו אימי אסרה עלי לדבר עם מישהו כי אמרה שהמשפחה תיהרס וגם אין לי אמון שיכולים לעזור . השאלה אם יש לך עצה איך להתנהג איתו? איך אני יכולה למנוע חיכוכים איתו? מנסה להיות כמה שפחות בבית. אבל זה קשה (כשאין הרבה חברות וגם מתביישת להביא אותם הביתה) אבל איך להגיב אליו? איך לשתק אותו מהאלימות שלו? משהו שאני יכולה להגיד לו? אני כבר לא מראה לו שאני מפחדת אבל גם זה לא עוזר. מצטערת שחפרתי ומקוה שתוכל לייעץ לי מה לעשות כדי להפחית את זה? (כי למנוע לגמרי כבר הבנתי שאי אפשר)--תודה לך

כואב מאד לקרוא את מה שאת עוברת ומה שקורה בבית. את נשמעת נערה עם לב טוב ורגישות מאד גבוהה לסביבה, שומרת לא לפגוע בסובבים אותך אבל נפגעת בעצמך. אני רוצה לשלוח לך הרבה כוחות ולא להחליש אותך ואני מקווה שכך הדברים שלי יגיעו אליך. הבעיה היא של אבא ובשום פנים לא בך, זה לא משהו שאת עושה או לא עושה שגורם לו להתנהג באלימות, הבעיה היא בתוכו והוא מוציא אותה עליך על אמא ואחותך וזה באמת מסוכן כמו שכתבת. לגוף וגם לנפש. אני חושבת שיש כמה דברים שאת יכולה לעשות כדי להתרחק מהסכנה הזו- אם יש בבית ספר שלך דמות של מורה, יועצת או כל אדם בוגר שאת מרגישה שיש לך קשר טוב איתו כדאי לספר לו ולהתייעץ איתו ולחשוב יחד מה אפשר לעשות. קשה לספר דברים כאלה, אבל זה לא הלשנה, זה החיים שלך וכשמישהו פוגע בהם ולא משנה מי, צריך לעצור את הפגיעה. עוד דבר שאת יכולה לעשות הוא לפנות לקו סיוע למניעת אלימות במשפחה ולהתייעץ איתם, את לא צריכה להזדהות. יש שם אנשי מקצוע מיומנים שיוכלו לעזור לך, הקו פועל 24 שעות ביממה והמספר הוא 1-800-22-0000. מקווה שתרגישי יותר טוב בקרוב שולחת לך חיבוק אוהב.

סליחה שאני מתערבת, אני חושבת שלבד את לא יכולה לשנות את אבא שלך או לרסן את האלימות שלו. כל המשפחה כולל אבא שלך זקוקים לעזרה כדי להחלץ ממעגל האלימות והאימה, לא בטוח שפנייה לגורם חיצוני תהרוס את המשפחה.

תארת את אבי... (בשינויים קלים) ויש לי בשורה! אני במקום מ-א-ד שונה ואחר. יש תקוה... זה התחיל משבר אדיר בעבודה שבגללו פניתי לטיפול פסיכולוגי מסור שברר לעומק מדוע אני כה חשה סמרטוט...וחזק אותי מאד, הפסיכולוגית הזמינה בנפרד את אמי ואת אחותי. (ממש עברנו טיפול משפחתי)שם הבהירה הפסיכולוגית שמצב כזה לא יוכל להמשיך, וחזקה אותי בכל מחיר שמצות כיבוד הורים חשובה לא פחות משמירה על כבודי כאדם... ותוך הפרחת רמזים ואיומים (מהפסיכולוגית שאגב לא היה צורך שיתגשמו)אבי החל לחוש שהמרקם המשפחתי השתנה והחל לשנות בהדרגה. לא הכל ורוד ויש עוד ירידות אבל ההתקדמות אדירה. אל תותרי! פני לטיפול ותמצאי את הדרך. מהנסיון שלי כשהתחזקתי יכלתי להפעיל את משפחתי ובעקיפין גם אבי עבר שינוי. חזקי ואמצי!

הי אוריתי קשה לקרוא את מה שאת כותבת, את נשמעת נערה מקסימה ולא מגיע לך או לאמך ואחותך שיתייחסו אליכן בצורה כזו ואין שום סיבה בעולם שמצדיקה את זה. אני לא רואה פנייה לעזרה כהלשנה, אני חושבת שצריך הרבה חוזק ואומץ כדי לפנות לקבל עזרה, ונשמע שיש לך משניהם. ככה את גם מגנה על אחותך ואמא שלך וזו הכי נאמנות שיש. אני מבינה את חוסר האמון שמישהו יוכל לעזור, אבל יש אנשים טובים שכן ירצו לעזור. אולי באמת מישהו בבי"ס שאת סומכת עליו... אם את מרגישה צורך לדבר עם מישהו על מה שעובר עלייך את יכולה גם להעזר בער"ן בטלפון (1201) או בצ'טים באינטרנט כמו ער"ן או סהר או לכתוב פה כדי לקבל תמיכה נפשית וחיזוקים! שולחת לך הרבה כוחות וחיבוקים אופיר

שלום, אני מרגישה שהחיים לי כל כך חסרי משמעות. לא בא לי לעשות כלום, אין לי כוח לעשות כלום, דברים שאני אוהבת לא משמחים אותי וגם חשק לעשותם אין לי. באמת שאני מרגישה מתוסכלת, ואני ממש לא יודעת מה לעשות. ניסיתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, אך כמובן לא עזר. לפעמים אני מרגישה שהמוצא היחיד שלי הוא לא להיות קיימת פה בכלל. זה כמו כאב תמידי, מועקה אינסופית שיושבת לי על הנשמה וחונקת אותי וסוחטת לי את כל הרגשות והכוחות. מה עוד אני יכולה לעשות??? ומאיפה אני אביא את הכוחות האלה לעשות משהוו בכלל?? למה אין אף אחד בעולם הזה שיכול לעזור לי!!

שאלה איך מפסיקים זעם בלתי נשלט, בלי התערבות של כדורים(ssri וואבן וכאלה). כלומר איזה תרגילים מחשבתיים או פיסים אפשר לעשות כדי לנטרל אותו. כדי להיות יותר שקול,ולא להעליב אחרים,ולא להתרגש מכול שטות לא צודקת, משום שחלק מהדברים לא נסבלים וצריך להילחם בהם,וחלק צריך לפתור בדרך הגיונית.

שלום רב מבקשת להתיעץ בנוגע לשני ילדי בת- 28 בן 24 . הילדה סובלת מטורדנות כפייתית ממענת לקבל טיפול תרופתי. הבן סובל מחרדות ודיכדוך מטופל בציפרלקס. שניהם ילדים אינטלגנטים מאד, אך מכיוון שאני אוהבת, תומכת, מלווה, מטפלת,עוזרת, מרחמת,וכו...מגיל צעיר מאד ולאור הבדלי הגישות בהם הם מתמודדים עם מורכבות האישיות שלהם. אני מוצאת עצמי כיום חלשה יותר, אבודה, ומוותרת....מה שמאד לא מתאים לי! 1. מחפשת מטפל לבני בן ה- 24 2. שוקלת לקבל עזרה עבורי, ואלי טיפול מישפחתי??? אשמח לשמוע את הצעתך תודה מראש.

אני נחשב בחור אינטליגנט וכשרוני. אבל אני מוצא את עצמי מתקשה כל כך הרבה בדברים הפשוטים. כאשר מאידך אם זה ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה אני מצטיין, אבל בדברים הפשוטים אני תקוע. הרבה פעמים המורה אומר איזה משפט פשוט אני מבין את המילים אבל לא את המשמעות שבהם. בזמן שאני מתייסר חבריי הבינוניים זורמים כרגיל. גם בחיים, זה קורה לי, אתמול עליתי על 'טרמפ' בלילה. שאלתי אותו 'תגיד בלילה צריך לחגור חגורות? הוא הסתכל עלי ככה.. אז מה אני גאון או אוטיסט? [ככה מישהו קורא לי. כי אני הרבה יושב בצד עם עצמי והמחשבות]. אני מאד אודה לך שתאיר את עיני מה קורה לי

שלום, אני כבר מטופל 15 שנים, וגם היום עם כל המודעות הטיפולית שום דבר לא השתנה : אני אדם בעל ניתוק רגשי עמוק, ממש פחד וחסימה מלהרגיש, ונע תמידית מעמדת חוסר בטחון, בושה והשפלה. התוצאות הן בידוד חברתי מכיוון שאני כל שניה ושניה רק משווה את עצמי לאחרים, בעיקר לקרובים לי,רק עסוק בזה שלאחרים יותר טוב ממני (במיוחד בתחום הזוגיות), עד רמת אובססיה הרסנית שגורמת לי לעיתים ניתוק קשרים על מנת להדחיק את הקנאה, ולעיתים מחשבות לגמרי רציניות על איחול מוות למושאי הקנאה, ושייעלמו מהעולם. אני יודע שאלה תחושות מאוד ראשוניות ותינוקיות אבל זה גדול ממני. אני מסוגל לחמול ולהתחבר רגשית רק לסובלים ולמתוסבכים כמוני. כמובן, עד שמצבם משתפר ואני נוטש או מתרחק כדי לא להתמודד. כמובן שאני אדם שחש בודד מאוד, ועל אף שאיכשהו הצלחתי להכנס לקשר זוגי רציני, כמובן שגם שם אני נתקל בקשיים עצומים ( השוואה לזוגיות של אחרים, חוסר הערכה לקשר) ואני פוחד לאבד גם אותו. היום אני אולי מבין בהגיון את חוויות הילדות הטראומטיות, שחסמו בי יכולת חיבור רגשי ואמפתיה לאחרים, וכנראה תרמו לאגו הפגיע והקנאה הנוראית הזאת... אבל אין בי שום התקדמות רגשית.. והנטייה לדכאון וחוסר יכולת לשמוח כבר עוד מעט 40 שנה,כבר באמת בלתי נסבלת ועלולה להביא להחמרה והתדרדרות. אני גם מטופל תרופתית, אבל אשמח לעוד עצות בנושא. אני כרגע שוקל היפנוזה, אבל היות ואני מודע מדי, ואיני בעל יכולת התמסרות, אני מאוד סקפטי, וגם לא כל כך מאמין לפתרונות ?קסם?. אני לא רואה מוצא מהמצב שלי כרגע. רעיונות? :)

מדובר באדם שטוען שכבר 15 שנה בטיפול ודבר לא השתנה. האם זה אינו מעורר שאלות? בלי קשר לגישה מטפל הגון שרואה שמטופלו לא מתקדם תקופת זמן כ"כ ארוכה צריך לדעתי לשאול שאלות. אבל אולי עדיף לו שלא כי מקור פרנסה לא מחליפים כ"כ מהר. אני חושבת שטיפול בגישה דינמית לאדם שגם ככה מודע מדי לעצמו עלול ליצור נזק עקב רומינציה בלתי הכרחית ומיותרת. ומה שמפליא אותי איך מנהלי פורומים מבנים באופן בלתי אחראי קו מחשבה מטעה- שטיפול הוא משהו שיכול להראות תוצאות גם אחרי 20 שנה ושזה לגיטימי. יש לנו הרבה זמן הרי החיים נצחיים לא? בשום תחום אחר לא היית מוכן להמליץ על אף גורם בפני אדם שממצה אותו כבר 15 שנה ולא מסתייע- אז מדוע בתחום הטיפול הגבולות נפרצים...? משום שאפשר לעשות מניפולציות על הגדרת הנפש? אני במקומך הייתי פונה למטפל שלך ומבקשת החזר כספי על כל 15 השנים המיותרות האלה ואולי פונה לאפיקים רוחניים יותר כמו יוגה ומדיטציה.

הי לא יודעת אם זה קשור לפורום הזה.. אני ניגעלת לאכול בכל מקום שהיה פיגוע טרור.. הבעיה שההורים של בעלי קונים אוכל בשוק..(היה שם פיגוע) ואני לא יודעת מה לעשות. זה בעיה בנפש?

שלום רב, רציתי להתייעץ איתך לגבי מצב שנקלענו אליו. לאחרונה אנחנו בנתק מהורי בעלי, סבא וסבתא של בתי בת ה-4. אני יכולה להגיד שבגדול הרקע לנתק הוא שהם מתייחסים אליי לא לעניין ולמעשה לא מקבלים אותי כפי שאני גם אחרי הרבה שנים של זוגיות מצוינת עם הבן שלהם. מספר פעמים ניסינו להגיד מה מציק לנו ומה אנחנו מצפים, והם בחרו להתעלם ולהמשך בהקנטות שלהם. לאור זה, נראה לנו שהנתק ימשיך עוד זמן מה לפחות. הבעיה שלנו היא שאנחנו לא יודעים מה להגיד לבתנו כאשר תשאל אותנו למה סבא וסבתא לא באים לבקר. והשאלה אוטוטו תגיע. עליי לציין שהיא ילדה מאד בוגרת לגילה, ותשובה כמו "סבא וסבתא לא יגיעו בתקופה הקרובה" ממש לא תספק אותה. בנוסף, היא מאד קשורה אליהם. תודה רבה

מרגישה שהלב שלי נשבר. אתה שומע את הפק שהלב השמיע כשהוא נשבר ? אני אפילו לא יכולה לספור יום אחד שעבר ,בגלל שנפגשנו היום. ובכל אופן הלב כבר נשבר. ביקשתי ממנו שיחכה קצת עוד טיפ טיפ טיפ טיפונת. לפחות כמה ימי חסד שיתן לי ,ביקשתי מהלב, אבל הוא השמיע כבר את הפק . הוא נשבר. שמעת אותו אודי ? אתה יודע ? שמעתי שהיה פעם רבי -מקוצק (?) שאמר :"אין דבר יותר שלם מלב שבור וזועק יותר מן הדממה " .......... שלך-במבי.

אז ככה. קוראים לי עדן, בן 18, עברתי הרבה בחיים שלי, עשיתי ועברתי גם דברים שאנשים בגיל שלי עוברים בגיל מאוחר יותר, אבל יש לי בעיה בתפקוד בעולם הנוכחי. הבעיה הראשונה היא שאני אדם מעשי ביותר. אני פשוט לא סובל דברים עיוניים, הרקע שמאחורי הדברים. אני חי את הרגע ואוהב את הריגוש והאנדרלין, ושאני עושה דברים שאני לא נהנה אני לא מסוגל לעשות אותם. כל מה שעיוני והוא לא משהו שאני עושה עם הידיים ובפיזי אני לא מסוגל לעשות כי זה משעמם אותי ברמות מטורפות. הוכחות לכך שפרשתי מבית ספר בסוף י"א. לצבא אני קיבלתי פטור כי אני לא תומך במלחמות, אבל הסיבה האמיתית שאף אחד לא יחלק לי פקודות ויתנהג אליי כמו זבל, אבל הסיבה לאי התגייסות זה ידע על מלחמות ושחיטות כספית כלל עולמית אבל לא ניכנס לזה. זה עוד דבר, שאני לא מסוגל שמחלקים לי פקודות ואומרים לי מה לעשות. לכן אני מקבל שבוס בעבודה יתנהג אליי כמו אל איזה אפס שלו ועברתי הרבה כאלה. דבר שני שמפריע לי לתפקד בעולם הנוכחי הוא הידע על העולם, איך הוא פועל, איך פועלות מערכות החברה שאנו חיים בהם, בית ספר, רפואה, איך פועלת המערכת הכספית והשיתות העולמית ועוד המון. ביום יום העשירים מחריבים את כדור הארץ, מזהמים אותו, החוב האמריקני גדל והכל פאזל של שחיתות עולמית. כל העבודות היום בשוק הם עבודות שנועדו לשרת את האינטרסים היום והם שוות לזבל. מי מכם לא היה רוצה לשנות את התכנים שלומדים בבי ספר? מי חושב שכל מה שלמדנו בבית ספר שווה לזבל? ומי שלם עם העבודה שלו ומאמין שהיא מלאה ביצירתיות והנאה? כן בטח. הנאה.כן. כל רגע שאני לא נהנה אני מרגיש שאני מבזבז את הזמן שלי. בעיה נוספת, שכל דבר שאני מתחיל אני משתעמם ממנו מהר. לדגומא, יש לי כישרון גדול מאוד בלרקוד היפ הופ. נגיד אני רוקד שעתיים ואני נהנה מזה מאוד , אחרי שאני מסיים לא בא לי חודש להתקרב לרקוד שוב. הדברים היחידים שאני יכול לחזור עליהם שוב ושוב בלי להשתעמם בטווח קצר הם ספורט אקסטרים. אני פריק של ספורט אקסטרים. כל מה שעף באויר, טס על הקרקע מהר אני מטורף על זה. הבעיה שספורט אסטרים, חלקו עולה המון כסף, ובארץ זה פנטיה. למרות שיש דברים פשוטים, הבעיה שהמדינה הזאת מוציאה את כל החשק להנות בא. בכל מקום יארוב לך איזה שוטר מסריח שירצה להוציא ממך תמיץ שאתה נהנה. אני מאמין שעבודה שהכי תפורה עליי זה להיות נהג מרוצים של אופנוע, או קארטינג מאז גיל 5 אני חולם על זה, אבל נולדתי בחור המסריח הזה למשפחה דלת אמצעים. דבר רביעי. אני פשוט שונא את המדינה הזאת. את התרבות, את האווירה, את האוויר המזוהם, את המיסים, את העבודה שלא מרוויחים בה פרוטה, את השנאה בין התרבויותף את הפחד בכללי להיות פה. אני פשוט מת לעוף מהמדינה הזאת. דבר נוסף, אני מלא זמן מחפש עבודה בחו"ל אבל אני פשוט לא מוצא. אין לי משפחה בחו"ל ככה שאני לבוא אליהם. וכל העבודות שאפשר למצוא באופן בטוח הם עגלות מסריחות 14 שעות ביום או ציורים שזה מייגע ומעייף לעבור מבית לבית ואנשים יטרקו לך את הדלת בפנים. זה מאוד קשה ככה לבוא סתם לחו"ל, לנחות ולנסות למצוא עבודה במדינה זרה ובלי הרבה כסף, וכמובן שזה עבודה לא חוקית אז יתפסו אותך ויתנו לך בעיטה החוצה וכבר עשו לי את זה כבר. דווקא מה שאני יפתיע אתכם, אני בחור עם יכולות אדירות. אני לא איזה מטומטם, יש לי המון יכולות וכשרונות בהמון תחומים, פשוט אני רוצה להפנות אותם למה שאני אוהב ולא לשרוף תזמן שלי. לגבי עבודה, עבדתי כבר חצי שנה בחיים שלי בעבודות מאוד קשות, ואני יודע איזה חרא זה לעבוד. לגבי שעות עבודה, אין לי בעיה לעבוד אם זה גג 4-5 שעות עבודה ביום ושאפשר להתפרנס מזה נורמלי. אני לא מחפש איזה עסק או לדפוק מיליונים, עבודה שבאים דופקים 4-5 שעות עושים הרבה כסף והולכים הבייתה. משהו קבוע, לא משהו מסוכן משהו רגוע שבאים עובדים והולכים אבל מרוויחים טוב שאפשר לחיות נורמלי וגם לקנות את הספורט אסטרים שאני רוצה. יש חיה כזאת?

זה כבר מתחיל להביך. ביקשתי הסבר לתשובה שכתבת בנוגע לsex. abuse . לשאלתי איך אפשר לדעת אם זה קרה (המטפל חושד שכן) ומה ההשלכות על ההתנהגות , אתה ענית:" במסגרת הטיפול מנסים להגיע באמצעות הזכרון הרגשי להבניה מחודשת שתחבר את החלקים שהנפש פיצלה". תוכל להסביר למה הכוונה הבניה מחודשת? ובאילו חלקים מדובר? לתת מודע? כבר נעשה לי מתיש לקבל תשובה. מבינה שיש עומס אבל גם הנושא לא קל לי וגם כתבתי (שוב ושוב) שמבקשת הסבר לתשובתך. סליחה אם יצא קצת מיואש. (לא ישנה בגללו בלילות) תודה בכל אופן

הי אודי, המטפלת שלי אמרה לי שהיא רוצה להוסיף פגישה טיפולית נוספת...כלומר 2 פגישות קבועות בשבוע, במקום אחת- שככה היה עד עכשיו. מהן הסיבות להוספת פגישה? זה קורה רק כאשר יש החמרה במצב הנפשי של המטופל? ברור לי שזה נובע כי היא רואה צורך בעוד פגישה... אבל רציתי לדעת באופן יותר כללי מהן הסיבות. תודה

אודי, מחר בבוקר הפגישה האחרונה. כן, אני יודעת שתגיד שהיא תחזור ונפגש שוב ב 11.9 . לא יודעת מה לומר. לא יודעת מה מרגישה. לא יודעת מה יהיה. לא יודעת.. במבי.

אודי, אתה צודק. הארת לי במקום בו לא ראיתי. הקראתי לה הבוקר את תגובתך וגם היא אהבה אותו. :) היתה הבוקר פגישה מאוד מיוחדת.. הרגשתי נשיקה בלב.. תודה אודי. שלך-במבי

הי.... :-) הנה מקדישה לכם שיר מדהים ; http://www.youtube.com/watch?v=KS25hjyFC9c&feature=share באהבה ! ערב משובח, ושהחופש כבר יעבור. אני אוהבת שגרה ! זה נורא נורא בריא ! :-) :-) ~נילי~

תודה רבה שהארת את עיני לגבי השינוי שעברתי, ואת צודקת גם לגבי הלמידה (קראתי המון ספרי פסיכולוגיה, וזה היה אתגר לאחת כמוני...כדי ללמוד ולהבין בנוסף לעבודה פנימית...)ואני כותבת מה שאני מרגישה באותו הרגע, למדתי המון בתקופה של הטיפול, וממשיכה ללמוד ובמיוחד לא מוותרת לעצמי, אני חושבת שבאמת יש ערך לטיפול רק שלא תמיד הוא נראה לעין...ולגבי הילדים גם אני מקווה בשבילנו שלא יתקשרו מבי"הס רק לדברים טובים!! ואודי השינוי המשמעותי הוא שאני כבר שבועיים ללא קשר עם המטפלת ואני בסדר, מתגעגעת, מרגישה בחסרונה אבל לא יוצרת קשר בכלל למרות שאפשרי לכתוב לה (כזכור היא רק הפסיקה לענות) וגם כאן (אני חושבת)שאני שונה, הבקשה להכלה היא שונה...האם נכון הדבר? ועוד דבר המטפלת שלי לא מהאנשים שאומרים "כל הכבוד" או בכלל חיזוקים חיוביים אצלה די נדירים ונאמרים במסורה...אולי זה אופי ואולי זה בשביל שאחוש לבד את הטוב שבי...אבל זה חסר לי, אז אמרתי לה פעם...ובכל זאת אני מקווה שתוכל לראות את השינוי שבי מההפסקה הקודמת וגם להגיד כמה מילים טובות...ומתחשק לי כל כך לחבק אותה אבל כשנפגש אין מצב שזה יקרה בגלל החיבוק שהיה פעם שנראה לי כל כך רחוק עכשיו ולא יחזור לעולם....געגוע או חסר?????

שלום אודי, אני בת 25, בטיפול כבר שנתיים ולאחרונה מעסיק אותי מאוד נושא המוות. יש לי מחשבות משונות על מוות. כגון: שתיית אציטון, בליעת כמות גדולה של כדורים וכדומה. המטפל שלי יודע על כך, סיפרתי לו. הוא רגיש, מקסים ואני מודה לאלוהים שהכרתי אותו. אבל המחשבות הללו לא מרפות. מה עליי לעשות? נ.ב: לכל קוראי הפורום, אני מבקשת שלא תיקחו דוגמה ממני על המחשבות המטופשות הללו. החיים יפים ושווה לחיותם!

שום דבר בינתיים. לפי המטפל, אני בשלב של התגבשות האישיות ורק עכשיו יש לי רצונות. הפער בין המצוי לרצוי מכאיב לי כנראה ואולי זו הסיבה. אני גם נעזרת מדי פעם בכדור קלונקס. בכל אופן, תודה על תשובתך ועל ההתייחסות. שני.

הי אודי, אני רוצה להתייחס לתכתובת בינך לבין מוני, שהעלתה בי כמה דילמות מעולמי. קצת רקע: אני מטופלת ה-מ-ו-ן שנים. כולן עם אותה מטפלת. בארבע השנים הראשונות איתה הייתי קשה, בוטה, תוקפנית. מאד. אודה ואבוש, שהדמות שהשתקפה מכתיבתו של אותו "מוני" תאמה את מה שהייתי מולה באותן שנים... לא אחת תהיתי, והעליתי זאת גם בטיפול, האם דווקא אורך הרוח יוצא הדופן שהיא הפגינה כלפי, דרבן אותי להמשיך בהתנהלות המאד-לא-נעימה שלי מולה, גם אם בזכותו נוצרה תשתית איתנה דיה להמשך טיפול? לא אחת אני תוהה, עד כמה כדאי לתת למטופל למשוך את החבל? איך יודעים מתי להפסיק, תרתי משמע? מתי הזמן לומר "עד כאן"? בדיעבד, מנסיון שלי, רק בשעה שהיא הצליחה להבהיר לי באסרטיביות שאין טעם להמשיך כך, התנערתי, התעוררתי, ושיניתי כיוון. אילו הייתה נותרת לשבת מאחורי "מחיצת זכוכית" בלתי חדירה, ולצפות בי ממשיכה להשתלח בה נטולת רסן, בלי שאצליח לשרוט ולו שריטה קלה ב"פרסונה הטיפולית" שהיא מציגה, אינני יודעת אם ולאן היינו מתקדמות משם... כיום, לאחר לימודים שמשלבים גם פן טיפולי, אני תוהה עד כמה ניתן ליישם את הסבלנות, ההכלה, והעדר שיפוטיות גם בהתנהלות יומיומית רגילה, מול אנשים שאינם מטופלים שלי. במילים אחרות, אילו פגשתי בטיפוס כמו "מוני" (בתקווה שהוא כבר לא כ??מוני...) בסיטואציה לא-טיפולית, האם אני אמורה לשאוף להתגבר על האנטגוניזם שהוא מעורר בי? (כי האינסטינקט הראשוני שלי היה להקהות את שיניו...) אילו הייתי "בתפקיד" מחובתי להתגבר על ההעברה הנגדית ולנסות להכיל, אבל מתי נגמר התפקיד ואפשר לחזור להיות אדם כמו כולם? ואולי עדיף להציב לאחד כזה גבולות, עם מראה ועם שלט "עצור"? ואולי זה בכלל לא יעזור? אשמח אם תאיר מעט את עיני...

תודה אודי. אע''פ שלא נתת "תשובה אחת ברורה" הצלחת בכל זאת לארגן קצת את הדברים. בהמשך למה שכתבת, האם יש גישות טיפוליות ספציפיות שרואות בהצבת גבולות את עיקר העבודה? אם כן, אילו? אולי CBT? יתכן שגם הגשטלט?

הופתעתי להיכנס ולראות שהגבת. חשבתי שגם פה לא רואים/ מתעלמים מקיומי (ולו הווירטואלי). בשבע בערב ענית כמעט לכולם, ובעצם למה שתענה? זרקתי כמה משפטים סתומים, לא ביקשתי או שאלתי משהו ברור. ובכל זאת הגבת, אז תודה. את הכמה משפטים למעלה רשמתי פעם, אבל לצערי זה תמיד רלוונטי. מרגישה שרע לי, שאני רעה ושהכל רע מסביבי. לא מצילחה למצוא טוב בכל הרע הזה. זה מה שאני משדרת כלפי חוץ וזה גם מה שאני קולטת מהסביבה כלפי(כמובן שלא כל הזמן אבל באופן כללי זאת התחושה).

שאלתי לפני כמה ימים לגבי sexual abuse (איכשהו באנגלית יותר קל לי) ואם תוכל להסביר את התשובה שלך בנוגע לחלקים שהנפש פיצלה והטיפול אמור לאחד? לא כל כך ברור לי למה הכוונה. - תודה רבה -

שלא העלית אותה בכלל (ביקשתי הסבר לתשובה שנתת) תודה

כבר שבועיים ויותר שאלי לא מפסיק לשאול את אביו ואותי לגבי הבולבול שלו, שאלות כמו: אם לו יש ולאבא, אז למה לאמא אין, ומה יש לה במקום, ומה הצבע של איבר מינה, וכיו"ב. האמת שהשאלה מביכה אותי ואין לי מושג איך לענות. מה שמגביר את מבוכתי הוא שהוא מאוד "פיזי" והתנהגותו מזכירה התנהגות מינית, כמו למשל ליטופים, נישוקים בלתי פוסקים מהפה, והכנסת הידיים לחזה שלי. הוא אומנם ינק שנה וחודשיים, ולא נראה לי שהוא מזהה את השדיים עם הנקה. זה נראה כאילו זה מרגש אותו, או אולי זה רק בראש שלי. הילד נמצא במסגרת של משפחתון של אשה מבוגרת אחת עם חמישה תינוקות, ואני סומכת עליהם במאתיים אחוז, כך שלא נראה כי הילד עבר חלילה סוג של הטרדה מינית. נראה לי כי זה יעבור, אך מאוד רוצה לדעת איך לנהוג בזמן אמת, עד שיעבור. אודה לכם על תשובה.

כך אני מרגישה אודי במרבית השעות . בשעות הנותרות מרגיש לי ריק ענקי . ריק מקצה העולם ועד קצהו . יש בי קול ציני שאומר בלעג :"מסכנה שכמותך, עוד מעט וארחם עלייך".. ובקול לועג וציני עוד יותר אומר:" בואי, שימי את ראשך על כתפי ..רוצה טישו ?" ואולי הקול הזה מוכיח אותי ואומר:" אמרתי לך, אסור להאמין לאף אדם בעולם, מי שמאמין חוטף. אמרתי לך שזה יגמר בסוף לא טוב. יגמר רע מאוד. יש בי גם קול שמנסה כ"כ להרים את הראש למעלה. מנסה לראות את הציפורים במעופם, להריח את התאנים. להקשיב לאוושת העלים. לא מצליח בכלל . נאדה. כלום. כזה ריק ענקי. אפילו לא מדבר. כלום. אבל ממש ממש כלום ואז פתאום שוב מרגישה יתמות. מרגישה חתול רחוב נטוש אני מרגישה שגם אתה עזבת. גם אתה בחופש. כך הלב שלי אומר לי.. כולם עוזבים/נוטשים. כולם בחופש. חופש - שורש ח.פ.ש ואולי כשמישהו אחד בחופש האחר כל הזמן מחפש.ומחפש ומחפש ומחפש ולא מוצא... ואולי הוא אפילו לא יודע מה הוא מחפש ??? :((((((((((( במבי . :(((

שלום אודי, לדעתי בפורום הזה הצלחת ליצור מסגרת או מרחב שבטוח להיות בו, נראה לי שזה בזכות הגבולות הברורים וההגינות, אתה הולך וחוזר בזמנים קבועים, וגם הדרישה לכינוי אחד, אם כי לי באופן אישי התנאי הזה מאוד מכביד ולכן אני בעיקר צופה מהצד. זה מעניין ומלמד לראות וקצת להיות שותף לתהליך הטיפולי למי שמשתף בצורה כנה וגלויה, כמו מיכל לדוגמא, זה אפילו קצת מרגש. מתוך זה אני יכולה להבין כל מיני דברים גם על עצמי כי למרות השוני יש גם מן המשותף. הדבר העיקרי שלמדתי מתוך צפייה בפורום (בעיקר ממה שמיכל שיתפה) הוא שבשביל שאפשר יהיה להיפרד ולסיים את התהליך, צריכה להיות קרבה או איזה איחוד או קשר של אמון מוחלט כזה בין המטפל למטופל, כמו מן שיא כזה "בסיפור". זה העלה בי מחשבות על הקשרים הדי מצומצמים שלי, אני אף פעם לא מספרת באמת על עצמי, בד"כ אין לי כל כך מה לספר בגלל בלגן פנימי שלא מאפשר לומר דבר אחד מוחלט וקבוע, ובגלל שמבחינה רגשית אני קצת חריגה ולא מעוניינת להסגיר את זה, תמיד שאפתי בכל מאודי להיראות ולהיות נורמאלית לפחות כלפי חוץ , וגם בגלל שאת הנושאים האינטימיים היה נוח להשאיר לצד השני כך זה עבד שנים רבות אולי מאז ומעולם. בזמן האחרון אחרי תקופה די ארוכה של שיחות (שלוש שנים בערך) זה קצת השתנה, כמובן שזו תכונה שלא כל כך עזרה ועוזרת לטיפול ועדין יש לי תכונה למדר מידע, אבל יש גם דברים אפילו די קשים וחריגים שאני מעיזה לספר לבעלי ואז אני לא יכולה לספר אותם למטפל עניין של תדמית נראה לי, עכשיו האינטימיות שקשורה לסיפור של הגוף שייכת לקשר האישי והאינטימיות הנפשית לקשר הטיפולי, משהו כזה... (ד"א זה מעולם לא הפריע לבעלי והוא גם לא שם לב לזה שאני רק מקשיבה לו ולא מספרת שום דבר על עצמי וגם היום הוא לא ממש מקשיב וישר שוכח מה שאני מספרת גם אם זה חריג, זה כנראה מתאים לשנינו, הוא לא מבין למה אני בטיפול בכלל) הפסיכולוג טוען שעדין אין ממש קרבה , או קרבה מספקת בינינו, אני חושבת שזה נובע מכך שאין כל כך רצף או קשר בין פגישה לפגישה, לרוב אני לא זוכרת בכלל על מה דיברתי ואת הדברים שאני כן זוכרת אני לא כל כך אוהבת ופעמים רבות אני מצטערת ומתביישת בעצמי, מידי פעם אני "עוזבת" או מבקשת שנפתח דף חדש. לפעמים נדמה לי שהוא בקושי סובל אותי, כי אני כזו וכזו והוא כזה...בלה בלה.. וגם אם נניח שלפעמים הוא כן מחבב אותי, זה רק בגלל שזה קשר טיפולי זה לא באמת. עכשיו הוא בחופש, אלא שאני לא ממש נפרדתי ממנו, במחשבות שלי אני כל הזמן איתו, משום שמתחילת הקשר בינינו , ישנו עיסוק מתמיד בו ובחייו האישיים (ממעט הפרטים שאני יודעת עליו והרבה מהדמיון יצרתי כל מיני תסריטים של חייו, אני לא קיימת בהם כמובן) זה מתגבר בזמן של החופשות, יש עיסוק בקשר שלנו מן חשבון של הכשלים הבלתי נסלחים (הייתי צריכה לעזוב אותו די הרבה פעמים) והדברים הטובים שהיו (לפעמים הוא לא כל כך טיפש) , וסתם מן סוג של נוסטלגיה של מה שאני זוכרת רגעי "ההי לייט", מצד אחד העיסוק הזה ממלא איזשהו צורך כנראה, יש בזה משהו מרגש, אולי יותר מזה איזה סוג של ריגוש מהול בכאב . מצד שני זה מטריד מאוד ואינפנטילי ביותר וגורם לי לרגשי אשמה כי זה לא חשוב (יש מלחמה !!!) אני מבזבזת על זה הרבה יותר מידי זמן. נראה לי שבשביל להרגיש קרובה אני צריכה להיות רחוקה ולא קיימת וחושבת שאולי הגעתי למבוי סתום במבוך המוזר הזה.

וואו..ריגשת אותי מאוד מאוד!!!!שמחה שאפשר ללמוד גם ממה שאני כותבת וואו....אני בהלם!! ובדיוק רציתי לכתוב כמו בפסקה האחרונה של אודי כמה טוב שאת ממשיכה למרות הקושי...ולדמיין את חייו ולהרגיש אותו כשהוא בחופשה...וואו שוב...(הלוואי עליי להרגיש אותה ככה..) יש בזה גם יתרון!!! (להרגיש את החסר שלה זה ממש לא תענוג :( קשה מאוד!!!)דברי איתו על כך...אני לעומתך אדם פטפטן לא קטן!!!ובכל הנוגע לשיתוף עולם פנימי הוא מצומצם מאוד רק למטפלת ומעט לבעלי...ופה כמובן.... תודה ששתפת...מיכל

תודה על התשובה, נראה לי שאתה צודק. ניסיתי לחשוב למה זה חשוב או לגיטימי (בפתח או קמץ) ומה זה עושה, לפעמים זה נעלם ואז יש הרגשה של ריקנות מאוד גדולה, זה הופך אותי למאוד תלויה בו ומאוד מאוד חרדה, אולי אפילו מן סוג של התמכרות, תחליף די עלוב להתמכרות ה קודמת שהייתה דווקא למצב המרגיע של ניתוק ושל חוסר קיום, שהוא עדיף על ההרגשה המעצבנת שאני נמצאת או רואה את עצמי די מקרוב אבל מבחוץ, לא ממש בתוך הגוף שלי (כמו שזה קורה ממש עכשיו), זה נשמע מטורף אבל ככה זה, זה לא כזה דרמטי, אפשר לחיות עם זה.

אשתי בעלת מקצוע חופשי יוצרת קשרים חברתיים משקיענית באה מבית מבוסס, לאחרונה הייתה לה בעיה בעבודה שבעקבותיה נאלצה לעבור מקום עבודה, באיזה שהוא שלב הפסיקה לשתף אותי במה שעובר עליה, כנראה בגלל תגובותיי (מעורבות יתר רגשית?). יחסי מין מאוד חשובים לי אולם לה לא, כך שיוצא שתמיד אני יזמתי ולא תמיד היא הסכימה מה שגרם לתסכול אצלי , מזה חודשיים לא מקיימים יחסים, נשוי + 4 בעל מקצוע חופשי, אשתי ואני עובדים אולם צוברים כל חודש גרעון של כ 5000 ש"ח, אין לי שליטה ואני לא מצליח לעמוד מולה ולהסביר לה את המצב, לאחרונה אף ערכנו מסיבת בת מצוה מטורפת בעלות של כ 60 אש"ח ובעקבותיה כעסתי עליה אולם אינני מצליח להסביר לה ןלכן הפסקתי לדבר איתה מזה שבועיים לא מדברים מלבד איום שלה כי אם אני רוצה שאעזוב את הבית. שנינו באים מבתים טובים דתיים לאומיים שלה מבוסס, שלי פחות מרגיש תקוע - דגשית אני עצור אני חושב שקפאתי בזמן האחרון מפחד לעשות מעשה לא נכון.

שלום, אני בת 22 ויש לי בעיה. אבא שלי הוא טיפוס די קשה, מאז שכל הילדים שלו גדלו, הוא בסוג של דכאון. נקודת האור הכמעט יחידה שלי בעניין, היא שהוא סוף סוף התחיל לדאוג לבריאות שלו, בניגוד למה שהיה עד עכשיו 0יש לו כמעט את כל גורמי הסיכון, והוא היה שם פס על זה ואוכל מה שהוא רוצה, תודה לאל זה השתפר). מאז ומתמיז היה לי הצורך החזק הזה שכל המשפחה תהיה בסדר, שכולם יהיו מרוצים ובקשרים טובים. הקשרים אכן טובים ואני יודעת שאבא שלי אוהב את כולנו, אבל כמה בעיות: דבר ראשון, הוא טיפוס הרפתקן. הוא נוסע להמון טיולי אופניים, טיולי שטח, לא אכפת לו לנסוע לבד, ומה גם-שאין לו טלפון-המצב הכלכלי חלילה לא רע, הוא פשוט מהאנשים שהם אנטי-סלולרי. לא משנה לו שאנחנו דואגים, הוא טוען שאין מה לדאוג ושהוא מספיק בוגר לעשות את ההחלטות שלו. זה נכון, אבל לא כשההחלטה שלך היא ללכת לאיזה יער ולישון שם כמה לילות בלי בכלל דרך לתקשר איתך! וזה לא משנה לו! אני באה ומבקשת ממנו, וגם אמא שלי, אבל הוא בשלו, בטוח ששום דבר לא יכול לקרות ושגם ככה חיים רק פעם אחת. בעיה שניה היא, שהוא לא יוצר אף קשר עם בני הזוג של ילדיו. הוא לא יוצר איתם שום דו שיח וב"שלום" מסתכמות רוב השיחות שלו איתם, עם כולם. חשבנו שאולי קשה לו העניין שגדלנו וכביכול "לא זקוקים לו" (למרות שברור שזהלא נכון), ולכן אנחנו עושים הכל כדי להראות לו כמה אנחנו זקוקים לו-טיולים, ארוחות, עזרה ממנו, הכל. המצב אותו מצב, ואני חושבת שלבני הזוג, שבאים ממשפחות אחרות, זה מוזר שככה האב לא מתקשר איתם כמעט ובקושי מודע לקיומם. אני מאוד אוהבת את אבא שלי ואת המשפחה שלי בכלל, והוא אדם טוב ודמות מאוז מרכזית בחיי, הייתי מאוד רוצה לשפר קצת את ההתנהגות שלו בדברים הנ"ל, לחיים מאושרים יותר, אבל באמת שאני לא יודעת איך. לטיפול הוא בטוח לא יילך ואני כבר לא יודעת מה יכול לעזור, אני אובדת עצות ובוכה לעתים לא רחוקות כלל. אשמח מאוד לתשובה מפורטת ואולי הזדהות אפילו. תודה, אנונימית

אצלך היא לא תהיה ב26.8 נכון? אז אצלי היא כבר לא פה שבוע וחצי...ונשאר עוד שבוע...רק רציתי לומר שאני פה מנסה להכיל אותי ואז מוצאת את עצמי כותבת שוב לאודי למרות נסיון להפסיק לכתוב...אז אולי נרגיש קצת פחות לבד ביחד?

היא כבר כאילו לא נמצאת. כבר משבוע שעבר. ואולי היה עדיף שהיא כבר תיסע ??? את יודעת מיכל, בשבוע שעבר ביקשתי ממנה שנסיים ונמשיך כשהיא תחזור ב 11.9 (איזה תאריך..אמרתי לה שלא אחזור אליה יותר והכל יקרוס ביננו כמו מגדלי התאומים) היא התנגדה נחרצות ולכן אנחנו ממשיכות להפגש אבל זה נורא. ממש נורא . אני לא מפסיקה לפגוע בה. אני מרגישה שאני כאילו ממש חובטת בה ללא הפסקה. איזה עינוי זה עבורי. תבינו , אמא צביה מאוד משמעותית עבורי ולהכאיב לה כואב לי באופן שאי אפשר לתאר. ואני לא מצליחה לעצור בעצמי. אני פוגעת בה ופוגעת ואז כואבת בטירוף , מצטערת , מתנצלת ותוך שניה שוב "חובטת " בה ללא רחמים.. הפגישות כואבות בטירוף. ולחשוב שכך נפרד עוד מס' ימים ??? נשארו רק 3 פגישות וזהו. אודי, יש לך איזו עצה מה לעשות ? איך אני יכולה " לשלוט בעצמי ? לא לפגוע בה כ"כ , להפסיק לחבוט בה ? מרגישה נורא.

וואי, כתבתי תגובה ואז משהו השתבש והיא לא נשלחה...טוב בכל מקרה אכתוב לך שהרגשתי בדיוק אותו הדבר כשהחלטתי על פרידה ובסוף הסתבר שהיא לא הייתה בעד...באתי לפגישה בידיעה שאלו פגישות אחרונות אז לא שיתפתי והייתה העברה כזו חזקה והיא אמרה שבדיוק מכך חששה...בסוף החלטתי להמשיך...בקיצור זה כנראה מה שקורה לנו מולן לפני פרידה... זוכרת שכתבת שאת מקבלת מרקר לפני שהיא נפרדת ממך..אז בקשי שוב..אצלי פעם שעברה התנגדתי למשהו שהיא נתנה לי והחזרתי לה אותו, הפעם בקשתי שתביא לי משהו וקצת יותר קל לי.. ואת יודעת מה היא אמרה לי שיש משהו יפה בלהתגעגע..אולי.... ודברי איתה, תראי לה את המייל שכתבת...איתך תמיד בלב גם אם אני לא בפורם או רק מאחורי מילים...מיכל

חזרתי לכאן, אפשר? שמחה שאתה לא כועס...היא בחופשה, שבועיים וחצי בלי פגישות... עבר שבוע וחצי וחשבתי שיהיה לא נורא.. אפילו הפעם ביקשתי שתביא לי משהו לפרידה הזאת וקבלתי.. והסכימה לפגישה ארוכה לפני שנפרדנו...החלטתי הפעם לא להתנתק אלא להכיל את החסר...ואז המחשבות הן "מינוס שתי פגישות שעברו נשארו עוד מינוס שתיים..."ספירת הפגישות החסרות....מעין הפוך על הפוך כזה... רציתי לשהות פה מעט...וגם לשאול שאלה: שלחו אותי עם הבן הקטן לטיפול בתרפיה כמו אומנות או מוסיקה (בגלל הקשב וריכוז) והנוירולוג גם אמר שנלך להדרכת הורים ואני לא רוצה ללכת..האם אנו חייבים? והאם כל מי שיש לו "קשב וריכוז" אוטומטית שולחים להדרכת הורים?... אני חושבת שאני מספיק טובה לדעת איך להתמודד עם הילדים שלי...אני פוגשת המון הורים שתאמין לי שעושים מלא טעויות במיוחד עכשיו בקיץ זה לפעמים נורא!!!ואף אחד לא שולח אותם...ואני שאני די קרובה לתחום צריכה הדרכת הורים??? זה פוגע ומעליב במיוחד שמי ששולח אותי לא מכיר בכלל את המשפחה שלי!!!! הרגשה של "הסנדלר הולך יחף"..אז האם זה בגדר המלצה או חובה?????(כתב זאת נוירולוג במכתב סיכום פגישה יחידה) יש לציין שאני עושה הכל למען ילדיי...ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, גם בטיפול פסיכולוגי עם האמצעי היינו...אומנויות לחימה..מה לא??? כמה אפשר???? והטיפול שלי שגם איכשהו קשור....שלושה ילדים עם קשב וריכוז מסתבר...ולא מתחשק לי שיתנו לי עצות בהדרכת הורים...אני יכולה להדריך אותם....כתבתי הרבה...רוצה קצת מנוחה והכלה לא הסברים פסיכולוגיים אפשרי???? החסר שלה מורגש...

כמה משמעותי אתה!!! תודה רבה, בדיוק מה שהייתי צריכה!!מיכל שכזה...מילים כ"כ צודקת!!! עוד שאלה אם אפשר, מי מנהל הדרכת הורים? האם עו"ס האם פסיכולוג קליני, (אם ארצה ואני לא אומרת שאני רוצה כרגע) למי פונים? האם זה כמו טיפול משפחתי כזה? כי ממש קשה לי לקבל עוד טיפול...ממש!!! מרגישה כאילו שזה משפחה בטיפול שלא נגמר וזה קשה נורא!!!!וממש לא נראה לי ש"סופר נני" כזה יכנס לבית שלי!!!

שלום אני כבר בן 28. ורוב הזמן, ביום, די יציב. אני יודע מה אני עושה, מה המטרות העכשוויות. מה אני לומד עכשיו ובערך במה ארצה לעסוק אחרי הלימודים. עד כאן הכל טוב ויפה. ומכאן לתסביך: בשנה שעברה פגשתי בחורה שעוררה אצלי כל מיני דברים. התאהבתי בה והיא דחתה אותי. סיפור פשוט לכאורה. אבל זאת לא היתה אהבה רגילה - היה משהו מעבר... הבחורה דתיה, ואני שפעם הייתי דתי וכבר שנים לא, הרגשתי שהיא מחזירה אותי לדברים שהיו קיימים אצלי פעם, מזמן, בילדות ובנעורים. לאיזושהי הרגשה של קדושה שפיספסתי, ובגלל הפיספוס הזה נהייתי בסוף חילוני. היא גם מחזירה אותי לדברים הנכונים, מן מודל של מה שהייתי רוצה להיות. (לא לעשות - *להיות*). ההתאהבות שלי היתה ספוגה בהרגשה הזאת . אולי 'קדושה' זאת מילה מפוצצת ומוגזמת. מה שאני אומר זה שהיא החזירה למקום ראשוני, היא בחורה שקטה מאד, כל הזמן שקועה בספרים, יש בה משהו חלק ונוח ואותנטי להחריד, והתחלתי לפנטז שאנחנו מזדקנים ביחד ואני מטפל בה, או שאני חוזר בתשובה ואנחנו חיים ביחד בירושלים ומדברים המון שיחות נפש (אבל על מה - אני כבר מזמן שכחתי איך מנהלים שיחת נפש מלב אל לב! ואיך לגעת באנשים... אני לא מסוגל כבר שנים לדבר בלי להתבדח בתפלות), או אפילו - זה בכלל פסיכי - שאני חוזר אחורה בזמן והולך לישיבת הסדר ומסיים אותה עם כיפה וכוונות טובות, ומגיע אליה בגירסא הדוסית והמעודנת שלי.. הייתי עושה הכל אחרת, נכנס לדברים מצד עצמם, מקדיש את עצמי באמת ללימודים, למעשים טובים, ולא למה שאני עכשיו, מן תמהיל מדאיג של טוב ורע מעורבבים בלי יותר מדי מצפון ברקע, אופורטוניזם, גחמתיות, קצת רדיפת בצע והרבה מחשבות על מין ונקמה וכעס וזעם ופחדים נוראים והתבודדות ובדידות. אני כל מה שהיהדות לא רוצה שהאדם יהיה. פתאום , התחלתי לרצות יותר ממנה, מהבחורה - רציתי להיות כמוה , להיות היא, בעצמה! פשוט לעבור מטאמורפוזה ולהיות אותה בחורה שקטה יפה ומקסימה ועמוקה. לא להיות יותר גבר . כמובן שכשניסיתי להתחיל איתה במציאות עשיתי כל טעות אפשרית, מרוב לחץ התנהגתי כמו ילד בן 14 שבפעם הראשונה מזמין מישהי לדייט. כמובן גם שזה נכשל כישלון חרוץ, ועדיין , זה שוטף אותי ותופס מבפנים. ביום יום, אני מתחיל עם בחורות פה ושם, בנות טובות, נחמדות, באמת, אבל לפני השינה כשאני עוצם עיניים ומנסה לישון אני יודע שזה שקר ואני יודע את מי אני רוצה ומה אני רוצה להיות ומבין את גודל האסון הנפשי.. היא לא תקבל אותי כחילוני, אבל זאת רבע מהבעיה. היא לא תקבל אותי כי האופי שלי מזוהם. נזכרתי במה שהרב שלי אמר לי, פעם לפני כמה שנים כשעוד הייתי באגף שלהם: שהוא מסוגל לראות על האדם אם הוא אוכל כשר או לא גם בלי שהוא יגיד לו (-עם רגישות לניואנסים). באותו רגע זה נשמע לי מופרך ומגוחך ורק גרם לי עוד יותר לרצות להיות חילוני. אבל עכשיו - אני מבין את זה ברמה אחרת... פתאום דברים קצת מתחברים. אני יודע שאני קצת גולש לאיזור דימדומים תאולוגי-מיסטי, וזאת לא המטרה. השאלה היא מה לעשות עם זה... מה לא עשיתי עם הבחורה הזאת, שלחתי לה מכתבי אהבה ,שירים, דיברתי, ניסיתי ,רדפתי, גימגמתי.. אבל היא פשוט ראתה מי אני באמת. בן אדם לא נקי, רע, מריר, מיוסר, שגורם סבל לסביבה, קטנוני וקנטרני.. אני מקנא בניקיון הפנימי שלה ובשקט שנגזר ממנו . עכשיו אתה תבוא ותגיד לי, מן הסתם, שאני סתם רודה בעצמי וצריך לעבוד על הביטחון העצמי ולקבל את עצמי. אני קורא בפורומים מדי פעם ומכיר את סגנון התגובות.. אבל עולם המושגים שלי קצת שונה. אני לא רוצה להיות רק "מרוצה מעצמי\מקבל את עצמי" שזה המוצר שמשווקים בטיפולים פסיכותרפיים, אלא תיקון מהשורש.

עם זאת ניכר שאין לך משהו משמעותי לומר, שאם היה - וודאי היית טורח להגיב לעצם העניין, אחרי הטפות המוסר ודברי התוכחה. אתה בחרת בדרך הקלה שכוללת את פרסום ההודעה שלי, בצד התחכמות קצת ילדותית ועקיצה שלך, בעקבותיה. אתה באמת חושב שכתבתי את כל ההודעה הזאת מדם ליבי רק בכדי "לחסל כל אפשרות לדיאלוג" ? - בדיעבד, אחרי המקלחת הקרה ממש לא בא לי על שום צורה של תקשורת איתך. כל טוב

שלום, אילו תוכנות קיימות היום לניהול קליניקות של מטפלים נפשיים? תודה מראש, קרן

נואשת לאהבה, שואבת ריחות חמים, קר לי בפנים, הקרחונים חדים דוקרים, הקיר מלא סדקים, של אני ואני, משייפת מטייחת, כבודה כבדה, כואב לי בתוכי, שנאה זורמת בעורקי, משתקפת במבטים, אנשים נוטפים זימה, ואני ביניהם

היי, אודי יש לי כאבים לא נסבלים ביד שלי אני בטוחה שזה מהמצב הנפשי ולא כאב גופני, כי רק כשאכנס ללחץ או אחשוב על הדברים אני מרגישה בהם וכאשר אשכח אותם או אעסיק את עצמי אני ארגיש בכאבים ספציפי ביד שמאל שלי שלא נסבל הכאב, מה אעשה?? מה אפשר שיהיה פיתרון לזה???? אני לא מצליחה להפסיק אותם באמת קשה מאוד תבין אותי שאי אפשר לסבול אותם אני רוצה פיתרוןת מה אעשה???שלחתי הודעה למטפלת שלי לא ענתה לי אבל אתמול הציעה לי ללכת למיון אולי זה כאב פיזי אבי לא אני בטוחה שזה נפשי ורוצה פתרון אני תמיד במפגשים אפילו מפחדת לדבר כי אני יודעת אם אדבר ואפתח נושאים קשים יחזרו הכאביםת אז מה הפתרון לזה???????? רוצה עזרה מיידית. תודה רבה