פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
כזאת אני עוצרת רגע נשברת ושנייה אחר כך משחררת כבר לא הייתה לי הגנה
שלום לך, אני משער שהמלים שכתבת ברורות לך ויש בהן מטרה, אם כי אני עצמי לא הבנתי אותה... אודי
אודי, היא בחופשה אבל זה רק אומר שנפגש פעם בשבוע ולא פעמיים.זה הכל ואני בסדר ויודעת לשם שינוי שאפשר לסמוך על עצמי ואני לא תלויה באף אחד...ומנסה לעשות שינויים...ובכל זאת מחפשת משהו...קשה לסבול ולקבל את החלקיות הזו...שאני לא מתנתקת ממנה וגם לא מציפה אותה...זה אמצע אולי, וזה חיובי אמור להיות...אבל זה לא קל.....ולך... פתאום ככה הרגשתי שגיליתי לך עוד משהו בהודעה הקודמת..בלי לשים לב...למרות שכבר ידעת שאני מנסה לקבל את עצמי ולא להיות בקורתית כלפיי או לשנוא...כן יש קטעים כאלה...האם אפשר לקבל אותי בכל מצב, אני תוהה....והאם תוכל לומר משהו מנחם?..שאדע שיש כיוון ויש לאן לשאוף או להצליח לשנות וזה כדאי...למרות ה"ירידות" או הבקורת העצמית או התנצלויות אפשר לשנות את כל זה?...ולמרות שאינך ממש יודע מה אני משנה אצלי...רק אוכל לומר שזה גם קשור לקשרים במשפחתי...ועדיין לא בטוחה שזה נכון לעשות...קצת עידוד וכיוון היה יכול להועיל........מיכ
הי מיכל, מאוד ברצון אעודד ואכוון (במידת האפשר, איני חסיד גדול של לכוון אחרים...). בכל מקרה, אשמח לשמוע ממך היכן הבלבול ומה השינויים עליהם את חושבת (כמובן, במסגרת השמירה על פרטיותך). לגבי הקבלה - משמעותה של קבלה היא להכיל גם את הירידות והביקורת וגם את הרצן והניסיון לשנות... אודי
קשה לכתוב בעמימות אבל תודה שהזמנת ואתה מוכן לשמוע...כתבתי אך לבסוף מחקתי כי אולי כדאי לשמור על אנונימיות..אז אספר חלק מהשינוי, הכיוון הוא להרפות בעצם...ולסמוך על עצמי, לקבל, לאהוב אולי.. וגם להרפות מילדי..כלומר לסמוך עליהם..שיעשו שיעורים, מבחנים, בפגישה התברר שאין להם אחריות אישית בעצם...לדוגמא אני לא נותנת לגדול (עוד מעט 13)להכין לעצמו חביתה... אני לא רוצה שהם יגדלו, רוצה שישארו קטנים,כנראה להגן עליהם מהחיים הבוגרים...ממבוגרים....אני שונאת את גיל ההתבגרות ודואגת מה יהיה...אבל אין לי ברירה אלא לשחרר והם גדלים מהר..וזה נעשה בחרדה מסויימת... וגם לקבל את עצמי ולהבין שאני לא אשמה בכל מה שהיה פעם ולנסות שאצלי (בבית שלי) זה יהיה אחרת...ולקבל מה שהיה כעובדה...זהו פוחדת לחשוף. מקווה שתוכל לעודד ולהבין שזה לא קל...תודה
עוברים ימיי בחזיון תעתועים... כי נסעתי מהעבודה ואני מתגעגעת... אלוהים כמה מתגעגעת!! מתפוצץ לי הלב מאהבה וגעגוע בא לי להיות שם ישובה ליד, להרגיש את ההרגשה הזו שאין לה מילים... ביטחון ושלווה וחיבור חם מטאפורי אני כל כך מתגעגעת!!! כל לילה אני נזכרת ברגעים הנעימים והלב מתפקע... בא לי לצעוק....... אההההההההההההההההה!!!!! רוצה לחזור. עכשיו. לא נרדמת בלילה מגעגוע ומחשבות. מהמרחק. בחיים לא חשבתי שאוהב ככה ואהיה קרובה ככה. עצוב לי נורא. נורא. כל כך הרבה אנשים ואני-בודדה. אשה אחת, מולידת רגשותיי , רחוקה ממני ואני... אין לי די. די לכאב, לאובדן , לגעגוע די לבלבול, לחיוך מבויש, תעתוע. עוד לא אהבתי די... ואם לא עכשיו אז.. אודי, אימתי? ):
שלום ליאורי, הגעגוע הוא קשה. אבל הוא מורכב בנוסף לתחושת הכאב - גם מתחושות וזכרונות חיוביים וטובים (שאליהם מתגעגעים). וזה בסדר לכאוב ולהתגעגע. אודי
טראומה בחיי מחקתי מהזכרון כיצד זה קורה ומה המחיר? מה זה פוסט טראומה? האם יכול להתבטא בהתקף חרדה שממש לא קשור לטראומה?? גם שמנסה להזכר בטיפול לא מצליחה אז בעצם במה לטפל?? ברור לי היום שהתנהגויות מסוימות שלי קשורות לעבר כמו פחד להרגיש אושר, עד כדי חיבול יזום כדי לא להיות במקום הזה - יש ידיעה כיצד זה עוזר? אומרים שידיעה היא חצי הדרך אני תקועה שם הרבה זמן..... נראה לי שהמטפלת התייאשה ואמרה שממליצה שאעזר בכדורים.
שלום דנית, אני משער שמדובר במנגנון ניתוק (דיסוציאציה). הדבר יכול בהחלט להתבטא בהתקף חרדה, מאחר ובתהליך הניתוק מופרד הרגש מזיכרון הארוע (למשל). ההזכרות אינה באה באופן מודע, מאחר ויש מנגנונים חזקים מאוד המונעים אותה ויש להתגבר עליהם בזהירות ותוך מתן דרכי התמודדות יעילות יותר. אודי
כיוון שההטראומה(פיגוע) הייתה בגיל מאוד קטן אולי אני לא זוכרת בגלל הגיל המדהים שמחקתי יותר שנים של טיפולים רפואיים כואבים, עד כדי כך אפשר להדחיק? מה המחיר? מה הטיפול? אני בגישה לטפל אבל ממש לא זוכרת - אז מדברים על המסביב- תופעות שקורות לי היום , האם זהו הטיפול הנכון? מרגישה שזה עוזר במידה, מעלה למודעות למה אני עושה דברים. האם צורך אז ביציבות ופחד משינויים - גם חיוביים יכול להיות קשור? גם אמרו לי שהפרעות חרדה יש להרבה ואי אפשר לדעת אם יש קשר לעבר.
מקווה שתראה אותי לפני שתלך.. שבורה ומוכה על ידי החיים.. מרגישה שלא יכולה להתמודד..נאלמת מול נוכלים.. לא מסוגלת להגן על עצמי.. לא מסוגלת להתמודד עם התחושה שרימו אותי.. עם התחושה שאיפשרתי להם..שכל כך טיפשה!!!!!!! זה בלתי נסבל! לא מסוגלת ללמוד את כישורי החיים.. אין לי אינטלגנציה חברתית.. רוצה למות בכבוד.. וגם בזה הצלחתי לפגוע..כי אין כבוד, אם אין שכל כל כך שונאת את עצמי. רוצה להשמיד אותי וגם לזה לא מסוגלת בינתיים..
הי מיקה, צר היה לי לשמוע כמה שנאה עצמית היה בדברייך, את הכאב הזה והכעס שמופנים פנימה. הלוואי שתוכלי למצוא מעט חמלה בתוכך לעצמך. תראי כמה כאב יש שם. אודי
אבל זה לא עוזר. קשה לי כל כך. צריכה מילים חמות מכילות מחזקות... תודה
הי רוני, בזמן שאת נחה, אם זה בסדר מצדך, אכסה אותך בשקט בשמיכת פוך מגנה ומחממת ואשמור שאיש לא יפריע את מנוחתך. אולי זה קצת קצת יעזור... אודי
יש לי בעיה כבר משהו כמו עשר שנים, אני בת 22 אני מלטפת שערה שערה מהראש, בעבר הייתי תולשת אותן - שיערות "לא בריאות", ז"א כאלה מחוספסות ולא חלקות. הייתי תולשת ומשחקת איתן. עד לא מזמן הכרחתי את עצמי להפסיק לתלוש כי נהיו לי קרחות. עד היום אני ממשיכה לגעת בשער, אני כמעט תולשת אבל עוצרת את עצמי ברגע האחרון. יש לי התעסקות עם שיער במקומות שונים בגוף... אני חופרת בתוך הגוף עד שאני מוציאה שיערות כלואות מה שגורם לפצעים ולצלקות. אני מוציאה שורשים שחורים כמו שמוציאים שחורים מעור הפנים (מצמידה שתי אצבעות). הנושא מאוד מפריע לי, אני מנסה לפחות להפסיק לשחק עם השיער באובססיביות כזו אבל קשה לי נורא.. מה אפשר לעשות?
שלום לך, לתופעה זו קוראים טריכוטילומניה (תלישת שיער כפייתית). הטיפול הטוב ביותר על סמך נסיוני הוא שילוב תרופות (לטיפול במרכיב הכפייתי, ה- OCD) עם טיפול היפנוטי המשולב בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. יש לפנות למטפל בעל רישיון להיפנוזה וניסיון בטיפול בטריכו (פסיכולוג קליני או פסיכיאטר). אודי
רק אם תוכל להסביר לי איך מתבצע היפנוזה? ומדוע זה טוב לטיפול בבעיה כזו? איזה תרופות בדרך כלל מטופלות בבעיה כזו?
אודי שלום, הוספתי הודעת הסבר לבמבי והיא לא הועלתה ומה שכן הועלה כהמשך שלי לא קבל מענה...אולי לא היה צורך מובן???????? או פשוט שעדיף לא לענות, שאולי עדיף שאפסיק כבר לכתוב אז תגיד במפורש?????או שלא ראית???????? לא יודעת... בכל מקרה במבי, אני מקנאה בך שאת בטיפול אינטנסיבי משלי...ושעכשיו היא גם תאמר לך שקבלה ממך מייל...זה הכל המטפלת שלי בחופשה...מתחילה לנסות לסבול את החלקיות שלה בחיי...אני מנסה לשנות את עצמי ובסביבה שלי וזה כל כך קשה ולא פשוט לי בכלל...לא משנה.....לא יודעת מה אני מחפשת פה בכלל....ולמה נעשיתי גם פה ככה מעצבנת.......סליחה שאני פה בפורם.....
הי מיכל, פיספסתי את הודעתך בזמן אמת (מתנצל...), אבל בינתיים היא הועלתה. ומה פשר ההתנצלויות וה"ירידות" העצמיות הללו? אודי
מצטרפת ל"מה פשר ה.." של אודי... ורציתי שתדעי שאני גם כאן קוראת אותך לגמרי כרגיל ומחבבת אותך כתמיד (רק שלא כותבת בדרך כלל בפורום). הדר
ביתי הבכורה בת שבע בחוץ ילדה נהדרת מבוישת , ובבית יוצאים לה התקפי זעם לא הכוללים זעקות טריקת דלתות בכי כעס רב שקשה לראות ולהבין מאיפה כל זה יוצא ולמה. ברור לי שזה לחצים שבאים מבחוץ חוסר התמודדות עם החברה מצבין שהיא מתקשה ואז היא הבייתה ומשום מקום יוצא התקף מפחיד. אצל הסבתא יצא לי לראות לא פעם כשלא הסתתרה עם הבנות דודות ניגשה לשרותים בהחבא בכתה עד עימקי נשמתה ששאלתי למה ענתה אף אחד לא אוהב אותי גם את לא אוהבת אותי. משפטים לאחרונה חוזרים. כמו כן יש לה נקודת חן מדהימה על אפה והיא כל יום מנסה למחוק אותה כי היא לא יפה לטעמה. אני מפרשת את כל הכעס הזה עם דימוי עצמי לא משהו ולא יודעת איך לעזור, בשיחה עם המורה היא תלמידה נהדרת ילדה נפלאה לא מבינים על מה אני מדברת ולא מאמינים שיש לה התפרציות זעם. היא לא מפסיקה להציק ללאחיה הקטן ממנה בשנתים והוא מצדו בשנה האחרונה מחזיר. מה לדעתך עלי לעשות היא בחוגים דרמה ריקוד ציור מאוד נהנת ואוהבת השאלה האם צורך ביותר מזה איך אני עוזרת לה.
שלום רוי, נשמע שהרבה מהקושי בא לידי ביטוי בבית, מול בני המשפחה. הייתי מציע לכן לגשת לייעוץ מקצועי שיעזור לכם לא רק להבין מה מביעים התקפי הזעם (תסכול והרגשה שלא מבינים אותה, קרוב לוודאי) אלא גם מהי הדרך הטובה יותר להתמודד עמם. טיפול דיאדי יכול להתאים כאן (טיפול בו נמצא אחד ההורים בכל פעם עם הילדה). אודי
אודי, אני מרגישה שאני מאבדת את זה ! מאז שהתגייסתי לצבא אני מייחלת לאיזו מחלה רצינית שתגרום לשחרור או לאשפוז ממושך.. אני בתת תזונה..ולא כי אני מרגישה שמנה-כי האוכל זה הדבר היחיד שאני יכולה לשלוט בו ! אני נהנת להיות רעבה ..נהנת להיות חולה . הייתי מאושפזת שבוע שעבר עקב שלשולים וכאבי בטן, ובאמת כאבה לי הבטן ברמה שלא הצלחתי לעמוד! ובכנות, נהנתי בבית חולים,כולם סביבי רק חיכו להשתרר מבית החולים ובמחינתי זה היה נופש. אני לא מסוגלת לחיות ככה שנתיים..עוברות לי מחשבות מפחידות בראש,נהייתי פסיכית? איזה בנאדם נהנה להיות חולה? מייחל למחלה רצינית? מה עושים?
שלום רון, אני משער שהמחלה היא דרך המלטות ממקום קשה למקום בו מטפלים בך, מעין צורך בהפסקה מכילה... אני מציע לך לפנות לקב"נ, גם כדי לטפל בבעיית המשקל. מתחת למשקל מסויים, אגב, הצבא לא יהיה מוכן שתהיי בשורותיו - אבל גם יסייע לך להתמודד בצורה יעילה. אודי
שלום, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה... מרגישה מעין מועקה כזאת, מציק לי משהו - ואין לי מושג מה אני צריכה לעשות כדי להעביר את זה, או "לגעת" במקום הזה בכלל. מרגישה שכל דבר שאני עושה, לא משחרר, לא מועיל אלא חסר טעם, נעשה סתם והמועקה עדיין שם. כל דבר, פעולה, מחשבה כמו עוברים ליד המקום הזה, הכבד, ולא מצליחים לרכך. כבר לא יודעת. מרגישה שאני רוצה או צריכה משהו, ולא יודעת מה. רוצה ולא רוצה כלום. כלום. זה נחמד, דווקא. הלוואי והיה כלום, פשוטו כמשמעו. ריק, חסר, לא להיות, לא להרגיש, לא להזדקק לדבר. רק כלום שאי אפשר להתייחס אליו. אולי השתגעתי? לא יודעת אם יש היגיון בדבריי בכלל. אבל הרי זה לא משנה, זה גם בלי טעם, בסופו של דבר.
שלום כאב, אכן, כבכותרת, לא ברור מה את רוצה. הייתי אומר אחרת, שלא ברור מה את צריכה ולא ברור אם את יכולה להרשות לעצמך להצטרך. רוצה ולא רוצה, כתבת... לפני שתעבירי את המועקה, תוכלי לתאר אותה? אודי
סליחה, הבנתי שפספסתי מידה מסוימת של יחסי אנוש בהודעה הקודמת, בתוך הבלבול. אז שלום לך, ותודה על ההקשבה והנכונות, וסליחה על ההידחפות. (וחג שמח ושנה טובה, כפי שהיה מוסיף פליקס מיש ילדים זיגזג.)
נדמה לי שהגוף והנפש שלי חווים משהו שאני לא. אבל בעצם, הם מה שאני. ונדמה שכל חלק נמצא בזמן קצת אחר, כמו ששוכחים את הזמן כשנוהגים ופתאום מגלים שאנחנו במקום אחר. אני מבולבלת ומרגישה פסיכית לגמרי. מורכבות וסתירות פנימיות אני יכולה להכיל, אבל זה כבר יותר מידי. עצמי מגרש עצמי.
שלום נעמה, זו נשמעת אכן התנתקות (ניתוק, יותר נכון) - אמצעי של הנפש להתמודד עם חוויות בלתי נסבלות. אודי
העולם מראה לי עוד פעם ועוד פעם שצדיק ורע לו, רשע וטוב לו. הפסקתי להאמין בטוב ואני מאשים בעיקר את הוריי ששיקרו לי וחינכו אותי להיות טוב למרות שזה לא תורם בכלום. כל פעם שאני רואה מישהו טוב סובל אני מרגיש שאני נחנק. האם יש דרך שלא יהיה אכפת לי כל כך? זה כל מה שאני רוצה. חוסר אכפתיות ולהפסיק בחיפוש אחר "צדק"
שלום לך, צר לי לשמוע שזו הרגשתך. אני, אגב, לא בטוח שהעולם "מראה" אלא שאנחנו רואים. העולם פשוט קיים. מה פשר הרגישות שלך הכל כך עזה לזולת? אודי
בא לי למות בעקבות פיטורים ממקום עבודה וקושי במציאת מקום עבודה חדש עקב גיל - 52. אני מרגישה איזה חוסר אונים, תסכול כאילו החברה מקיאה אותי מתוכה חוץ מזה שאין לי איך להתפרנס ככה. זאת תחושה של חוסר ערך. תסכול עמוק וכעסים עצמיים על שלא ידעתי להתברג בעבודה שיש בה קביעות. אני קמה בבוקר ואין בשביל מה. מצאתי את עצמי מחכה למוות שלא מגיע. העתיד מפחיד אותי ככה כשלא רוצים לקבל אותי לשוק העבודה. לא נרדמת בלילות וקשה לי להתעורר בבוקר. בעצם גם לא רוצה להתעורר. המשפט שהכי חוזר אצלי בראש "מתי אני אמות". רוצה להגיד שלום לעולם. איך משכנעים מעסיקים שאנשים בני 52 עדיין שווים לשוק העבודה?
שלום גילת, זו תחושה קשה מאוד, כפי שאת מיטיבה לכתוב - של חוסר ערך. האם יש לך מקצוע? האם יש חשיבות לניסיון מצטבר במקצוע שלך? יש לא מעט מעסיקים שדווקא מחפשים את הניסיון הזה - שאין לו תחליף. מקווה שתצליחי! אודי
אני בת 16 וחצי.. בזמן החטיבה סבלתי מדיכאון קליני. ואחר כך שוב כמספר חודשים של דיכאון בכיתה י?א. חוויתי עליות ומורדות במצבי הרוח בתדירות של יום כן יום לא ולפעמים תוך כדי אפילו שיחה עם מישהו אני חווה רגעים של ?מאניה? ואז אני ב?דאון?. עד גיל 15 וחצי סבלתי השפלות מאנשים שאפילו סתם עברו ברחוב וזרקו הערות רעות.. מובחטיבה סבלתי גם מהתעללות נפשית וגם פיזית.. סיפרתי זאת לאמא ואחי הגדול בסוף כיתה ט? אחרי 3 שנים של התעללות מאסיבית ובכלל ב15 שנה האחרונות על כך שלא הייתי יודעת מזה ביטחון עצמי או הערכה עצמית.. יש לציין כי מגיל 4 יש לי מחשבות על ?יש לי הרגשה שאמות בקרוב? או ?מעניין מתי או באיזו צורה אני אמות?. כשהגעתי לתיכון שנה שעברה התחלתי להרגיש מהי הערכה עצמית וביטחון וזה התעצם עד היום אך יש כאלה שאומרים שזה עדיין לא מספיק וזה כל מה שאני יכולה לתת מעצמי .. במהלך כיתה י? נפלתי לדיאטת כאסח והרגשתי בעלת ביטחון בגלל הגוף שלי .. אך אחר כך הביטחון העצמי הפך למזוייף.. והוא נשאר גם עכשיו ככה כי אם אחזור לגופי הקודם אני יודעת שהביטחון ייחלוף ואחזור להיות שוב סגורה ומופנמת (גם עכשיו אני כזאת אבל פחות). יש לי משפחה נפלאה הבעייה היא שאבא שלי בן אדם כזה סגור ושקט וכל פעם במקום לטפל בחובות הוא משקיע את זה על מכונית שגם ככה תעמוד מתחת לבית ולא תזוז.. למשל אתמול הוא קנה ב1300 ש?ח האחרונים שנישארו מהמשכורת(לאחר ששילם את החשבונות) הוא קנה אוטו ישן כזה בשביל העבודה.. הוא מרוויח 5000 ועושה שיקולים כל כך שגויים בכסף. אמא שלי מרוויחה כמו תלמידת תיכון (מתביישת להגיד את הסכום) ועכשיו אני נישארנו בלי כסף עד סוף החודש לאחר שילום החשבונות והקניות לבית.. אמא שלי רוצה לעזוב את אבא שלי ואני בעד. הבעיה שאין לנו לאן ללכת השכירויות גבוהות ולכן היא שוב פעם מוותרת ובגלל המצב הכלכלי אנחנו נישארות כאן. אני מנסה להעביר לה את כל הכוח שיש לי וכל הזמן לחייך ולצחוק .. גם אני וגם היא מותשות נפשית.. אנחנו במבוי סתום.. יש לי שתי שאלות: ה1- האם תצליח/י להבין מהי הבעייה הפסיכולוגית שלי? (אני רוצה ללכת לפסיכולוג אבל אין אפשרות כלכלית). 2- (סליחה שזה לא קשור לפורום זה) אבל איך אני יכולה לכתוב מכתב למדינה על המצב הכלכלי? למי אני בעצם פונה לזעקת עזרה.. לראש הממשלה, שר האוצר,מי? ולאיזו כתובת אני אמורה לשלוח את המכתב? אני לא מתכוונת לשבת בשקט ולראות את הוריי במיוחד אמא שלי קורסים מבחינה כלכלית, אני רוצה לשנות!!
שלום קוראל, הרבה יש לך על הגב, יחסית לגילך. להודעתך יש שני חלקים. בראשון את מתארת את מצבך הרגשי. בשני - את מצבם הכלכלי של הורייך. לדעתי, היות ואנו בשלהי מהפיכה חברתית - את יכולה לחשוב על הצטרפות לפעילות כזו, שראינו שכבר יכולה לחולל שינויים. אני משער שיש דרכי התקשרות ברשת עם הגופים המארגנים את הפעילות החברתית הזו. אודי
הייתי צריכה לקחת ילדה מבית הספר ילדה בכיתה א' לתת לה אוכל לעשות איתה שיעורי בית לשחק איתה וכו' הייתי בסך הכל כשעה וחצי ביום או כשלוש שעות, משתנה.הילדה רצתה ללכת לצהרון, מועודונית כמו חברתה הטובה והוריה לא רצו בהתחלה לאחר מכאן שינו את דעתם והפסקתי לעבוד אצלהם, עבדתי רק חודשיים, שלוש, זוהי עבודתי הראשונה עם ילדים, אין לי ניסיון והאם ידעה זאת, אני בטוחה שעשיתי טעויות כמו שלפעמים אני חושבת שאני התנהגתי עם הילדה כילדה אני בת 20 פלוס ולא כמבוגר כי ניסיתי להתחבר עליה וניראה לי שזאת הייתה טעות. הייתה לי ולאם שיחת סיכום בערך ויכול להיות שהבעתי דעה שהכעיסה את האם אני אמרתי שלילדה יש פה ואני לא חשבתי באותו רגע למשהו רע הכוונה שלי הייתה שהילדה יודעת לענות (אני לקווית למידה) והאם אמרה לי משפט שהיא לא חשבה להגיד לי פתאום היא אומרת האם: "את האמת הילדה ניהלה אותך.." מאוד נעלבתי לא אמרתי כלום אך עדיין מפריע לי האימרה שלה.. אני לא יודעת למה כל כך זה מפריע לי המשפט שלה? ואני לא יודעת כיצד לשכוח? ולהמשיך הלאה.
הי מאיה, נסי לא לשכוח, אלא לראות בכך התנסות ראשונה. רצית להתחבב על הילדה, אך היא כנראה ידעה "להפעיל" אותך. ראי בכך ניסיון נרכש ולא דווקא סיבה לעלבון, עיק כי זו לך הפעם הראשונה בעבודה עם ילדים. אודי
אני עובדת עם ילדים מספר שנים בגנים וצהרונים. למדתי שעדיף מאוד להימנע מהערות שליליות על הילדים, כדאי להשאיר את זה לגננת או למורה. עד שתיהי גננת או מורה בעצמך... שיהיה בהצלחה, ולא לוותר על עיסוק שאת אוהבת בגלל טעות קטנה, כולנו עושים (במקרה שלנו בעיקר עושות...) אותן. בהצלחה!!!!
רוצה לברך אותך ולאחל לך שבת רכה,נעימה ומלטפת... שבת מלאה באור .. שלך-במבי.
תודה שאתה מבין..ההרגשה שאתה מבין אותי, מאד מקלה ומנחמת.. גם כאן מנסה או לפחות ניסיתי תקופה "להתאפק" ולא להעיק כי קשה להכלה.. הבעיה שגם בחוץ, מנסה לא להראות פגיעות, לספר לעצמי סיפורים שלא נפגעתי כשנפגעתי..להפגין אדישות.. להקרין חוזק.. ובעצם = להכיל את עצמי..וזה מחזיק תקופה קצרה.. אבל אז זה מתפוצץ.. ואני קורסת..וזה מתבטא בהיסטריה.. ובמשבר וייאוש מעצמי. לא מצליחה ללמוד לשלוט על רגשותיי ועל חיי וזה נורא מתסכל. מחליטה שמעכשיו לא מגיבה (רגשית) בקיצוניות, אבל לא עומדת בזה. פשוט "ביטוי אותנטי שלי" - נראה כדבר מאד לא רצוי לסביבה וגם לא לעצמי.. תודה, מיקה
הי מיקה, כשיש מיכל מתאים שיכול לעמוד בעוצמות הרגשיות - זה הרבה יותר קל - ואז במילא הן מתמתנות... יש בעוצמות גם הרבה מאוד חיות, זה לא בהכרח רק דבר רע. כשזה טוב - זה טוב, לא? אודי
תודה אולי באמת לנוח זה רעיון קצת להתרחק
הי רוני, מה שנכון לך. אפשר לנוח מרחוק ואפשר לנוח קרוב. מה שנכון לך. מקומך שמור כאן כך או כך. אודי
שלום רב, אני מבינה אמנם שאינני היחידה שנתקלת בבעיית הכלה והחמות או המחותנים, אבל לאחרונה מרגישה שאני מתקשה להרפות מהכעס, וממחשבות שליליות וטורדניות שמשתלטות עליי, מחשבות שליליות גם על העתיד , אני עונה להם בראשי ורבה איתם בראש שלי, ומתקשה להרפות. חשוב לי לשמור על שלמות המשפחה, ןאני משתדלת לשתף את בעלי כמה שפחות במחשבות שלי. הוא מודע למצב, אבל אני לא רוצה להעמיד אותו באמצע, במיוחד שאני מרגישה שאני פשוט מטפחת שנאה כלפי הוריו. ולמרות ניסיונות להשאר חיובית יש לי מחשבות איומות עליהם. מה עושים?איך מצליחים להשאר אדישים להתנהגות שלהם? תודה רבה
שלום דלילה, נראה לי שבמצבים מסטבכים כמו זה שאת מתארת כדאי שהבעל לא יהיה באמצע אלא יצהיר בגלוי שהוא מחוייב לך ואלייך. לאחר מכן, ממקום של שיתוף אפשר לנסות ולהבין את פשר השנאה שלך והאם וכיצד ניתן להתמודד ולהקל עליה. לא נהיים אדישים לדעתי, אלא מרגישים שיש גיבוי מבית. כך זה קל יותר וניצן להציב גבולות בינך לבינם. אודי
שלום ד"ר, ביתי בכיתה ה, משנה שעברה וגם השנה עוברת מסכת אירועים קשה מבחינה חברתית בכיתה.והיא לא היחידה. הבעיה שלי היא פחות עם ילדי הכיתה ויותר עם ביתי.אני מודעת לבעיה מסויימת אצל הבת שלי שאותה אני מתקשה לפתור. לביתי אין איזושהי מערכת סינון של מילים, בזמן שיחה ודיבור היא אומרת כל מה שיש לה מבלי להיות מודעת עד כמה המילים שלה פוגעות.היא לא מקללת או מנבלת את הפה ,אבל המילים שלה מעליבות מאוד. אני עורכת עימה אינסוף שיחות ומסבירה לה שהיא טועה, כל מה שיש לומר זה שאני נגדה ואז היא מתרחקת ממני. אני חייבת להעמיד אותה על טעותה אלא שבתפיסת החשיבה שלה , כל הסתייגות כלשהי מדבריה מוכיח לה שאני נגדה. חוסר טקט מסויים, תמימות שאופיינית לגילאי 4-5 אבל בהחלט לא לילדה בכיתה ה. מה עושים? קניתי לה ספר "החברות הכי טובות" , אני מראה לה אינסוף דוגמאות עלינו ההורים ועל אחיה, לא עוזר. לתשובתך אודה. בברכה מרים.
שלום מרים, את מתארת מצב שבו ביתך חסרה את היכולת לחשוב על ההשפעה של מעשיה או התנהגותה על הסביבה שלה. זה יכוללהיות ממקום אגוצנטרי (המתאים, כפי שציינת, לשלב מוקדם יותר) או בשל עיוורון מסויים לזולת. אלו יכולות תאו"ם (מנטליזציה) שניתן לאבחן האם פולות כהלכה ומה מהן אפשר לשפר (מעין אינטיליגנציה רגשית או מנטליזציה). טיפול יכול לסייע, כמו גם עבודה קבוצתית והרבה תיווך (בדומה למה שאת מתארת: הקראת סיפורים ושיחה עליהם, משחקים משותפים וכד'). אבל כדאי לעשות גם מהלך אבחוני על מנת לזהות האם ישנה פגיעה ביכולות הללו או שזה ניתן לשיפור מהיר יחסית. אודי
שלום , אני בחור בשנות ה30. לומד כרגע לימודים מסוימים וזקוק מאוד לשעות שינה מסודרות אולם אינני מסוגל , פשוט אינני מסוגל לעמוד בלילה מסודר עם שינה מסודרת. איכשהו אני חי במחזורים של 24-36 שעות ערות ואח"כ עייפות ושינה ארוכה מאד. מבחינה רפואית, לא מומלץ לי להשתמש בכדורי שינה מסיבות אישיות... אני נלחץ מהתופעה הזו. כל פעם שמתקרב הלילה אני מנסה לשכנע את עצמי שעכשיו אירדם אך "המיטה לא קוראת לי" וכמו שאמרתי אני נגרר למחזורי שינה כפי שתיארתי. מה לעזאזל עושים?
שלום מאיר, נסה לפנות לפסיכולוג המתמחה בהיפנוזה. די בקלות תוכל ללמוד "להיכנס" לשינה (כפי שעושים לאחר "יעפת", ג'טלג). הקפד שאת הפונה למטפל עם רשיון וניסיון להפנט. אודי
כבר בלי מילים... ובלי כח..
הי רוני, טוב שאת פה...גם בלי מילים..
ההודעות אינן מופיעות מיד, אלא לאחר אישורי (ראה/י הנחיות בראש הפורום). לא הגיעה שום הודעה ממשהו/י בשם "א"... אודי
היי אודי, הבן שלי בן 9, מקסים, חכם, דואג, מתחשב, בסדר בלימודים. עד לפני חצי שנה היה הכל נפלא. הכל התחיל אחרי פסח שנה שעברה שהילדים התחילו להתנכל לו ואמר שכולם שונאים אותו והיה בוכה כל ערב וכו', אני ועוד כמה אימהות ארגנו כמה מפגשים חבריים והכל חזר לקדמותו. התחילה השנה החדשה ושוב אין לו חברים. הוא אומר שקוראים לו בשמות והוא התחיל להתרחק מכולם.עכשיו הוא לא בוכה הוא פשוט אומר שטוב לו לבד. הוא לא רוצה לשחק איתם כי הם משחקים במשחקים שאינו אוהב ושאחר כך הם רבים והוא לא רוצה להיות מעורב בבעיות שם. ניסיתי לקרב אותו לחבר וזה לא ממש הולך. הוא יושב בחדרו עם הטלויזיה והמחשב ולעיתים רחוקות יושב בסלון איתנו כשאנחנו מתחננים אליו.הבית שלנו נורמטיבי ואין חיכוכים או צעקות. אנחנו יוצאים לטיולים וטוב לנו כמשפחה. אגב, גם לחברים מבחוץ הוא לא מתחבר. בהתחלה כן ואז הוא מתרחק ומתכנס בתוך עצמו. מה אתה מייעץ לעשות איתו?
שלום לילך, נשמע שההתנסויות הלא נעימות לפני חצי שנה "לימדו" אותו להמנע מיחסים חברתיים כדי לא להפגע. חשוב לטפל בכך על מנת שלא יתקבע סגנון המנעותי. אני מציע לפנות לפסיכולוג העובד עם ילדים שיעשה מהלך אבחוני ויציע דרכי טיפול. אודי
אודי,הגענו ביחד לתובנות שממש עזרו לי בפגישה הקודמת וזה לטובה אולי ואולי לא...אני לא נמצאת בטיפול אנליטי כזה מסורתי אלא דינאמי והבנו ביחד שזה לא טיפול כזה ואם הוא היה כזה הוא היה דורש יותר פגישות ותחזוקה והשאלה החשובה זה עד כמה לחפור? וביחד אני מקווה שנמצא את הדרך...אבל הבנתי שבטיפול כמו שלי עדיף לא יותר מדיי...כי זה גרם לי להגיע רחוק מדיי ברגע ש"חפרתי"....האם יש רחוק מדיי בטיפול???לחפור מידיי???אם הטיפול הוא לא אנליזה ממש...האם קיימת באמת סכנה בלחפור?מה דעתך? הקטע הוא שחפירות כאלה הם שגורמות לי ליפול....ומצד שני אני בטיפול לא? אז תוכל בבקשה להסביר את ההבדל הזה שבין טיפול שהוא יותר אנליטי לטיפול דינאמי? (חוץ מישיבה על כיסא לעומת ספה) תודה מראש..מיכ..
הי מיכל, מה שאת עושה עכשיו זה גם סוג של "חפירה" לא? מדוע לא לתת לתהליך הטיפולי להתרחש, לתובנות להגיע, ולמינונים להקבע תוך כדי תנועה ותוך שמאפשרת (ואולי גם סומכת על) המטפלת שתדע מתי להרחיק ומתי זה לא נכון?... אודי
לא משנה,הטיפול מתרחש מעצמו במילא, התובנות מגיעות והמינונים בעיתיים מאוד..אמורות להיות שתי פגישות בשבוע ומדי פעם יוצא שיש רק אחת מאילוצים שלא אנחנו אשמות ובכל זאת...השבוע נפגשנו פעם אחת וגם שבוע הבא, כנראה שבגלל זה אני נמצאת פה הרבה ולה לא שלחתי כלום בנתיים...ומתי להרחיק ומתי לקרב היא משאירה לי הרבה מזה...אחריות שלי ברוב המקרים...ולכן זאת בעיה כנראה שהיא סומכת עליי יותר מדיי....אני לא הייתי סומכת..אוף...צריכה קצת מנוחה ולא מוצאת מקום כזה.....יותר מדיי מחשבות בזמן האחרון אוף...קשה להסביר משהו משתנה אצלי בתקופה האחרונה וזה מבלבל נורא וגם קשה לשנות כל כך.......סליחה שהופעתי שוב...צריכה משהו ואפילו לא יודעת מה לבקש או איך לבקש ממך או מכל אחד אחר.......
הצטרפתי לאודי בהקשבה להנדל..מקווה שזה בסדר מצידך, דמיינתי את האולם והאנשים ואותך מנגנת מכנית כזו אבל נפלא...וכל כך התחשק לי לגשת לילדה הזו ופשוט לחבק...שולחת לך חיבוק גם אם באיחור של כמה שנים :) מיכ... ואודי,אם אתה חושב שזה בעייתי להצטרף ככה בלי הזמנה להודעה הזו של במבי אז פשוט תמחק...
מיכל..מתוקה.. נגיעה רכה במקום כל כך כואב. קראתי את הודעתך מספר פעמים וכל פעם כשקראתי הרגשתי מחדש את הכאב .וואוו כמה כאב ..וכל פעם גם הרגשתי נגיעה רכה,מיטיבה , איזה משהו שמרכך קצת את הכאב.. תודה ענקית לך מיכל ! אודי יקר, כשנפגשתי איתה הקראתי לה את ההודעות האחרונות שהתכתבנו והתגובות שלך שנגעו בדיוק ! כל כך בדיוק.. ודיברנו על הקונצרט ההוא במשך כל הפגישה, ואתה יודע אודי, קרה דבר מוזר... במשך כל הפגישה דיברתי ותוך כדי בכיתי.ממש זלגו לי דמעות ללא הפסקה. זה משהו מאוד חדש עבורי. כל הקטע של בכי בכלל לא היה זמין בעבורי.זה משהו שלא הצלחתי לעשות ועכשיו אודי, פגישה שלמה ! זלגו לי דמעות ,כך פשוט זלגו להן.. משונה.. אחרי כן הרגיש לי משוחרר וקל יותר.. אתה יודע אודי,דיברנו גם בעניין מייל והגענו להסכמה שאני יכולה לשלוח לה מיילים באופן חופשי אך היא תענה באופן קבוע בנוסח כזה: ... , קיבלתי, נתראה מחר .... ושלחתי גם לה את שני הקישורים של הנדל.. אני כבר לא מרגישה כל כך לבד עם הקונצרט הזה.. שלך-במבי.
וואו..המקום הזה נראה לי כל כך אישי ושברירי כזה..וקצת חששתי לכתוב שהקשבתי ככה...ובכל זאת כתבתי ואודי פרסם..כי יש בך משהו כזה שאני מזדהה איתו כל כך (אמנם בסיטואציות שונות ובכל זאת..) אני מתרגשת יחד איתך מהפגישה ונראה לי כי משהו השתחרר כמו שכתבת וזה נפלא!!!! מיכ.. נ.ב. גם קצת מקנאה בך על המקומות שאת יכולה להגיע בפגישות...ועכשיו גם מייל...לי כל כך קשה ואני עדיין שולחת מיילים שלא תמיד מקבלים מענה...התלות כן..שוב...
שלום לך יש לנו בן במשפחה בן 22 הבחור לא יוצא מהבית רוב השעות במחשב מהרגע שנכנס עד למחרת (בשעות הבוקר עובד) על פניו נראה שאין לו חברים, הוא מתרץ בזה שהוא עייף ואין לו חשק... ברוב המקרים הוא כועס כשמדברים אתו על הנושא,חשוב לציין שהוא בריא בגופו ובנפשו. אודה לכל עזרה
שלום יפה, לא ברור האם זה מאפיין אישיותי (יש אנשים שאינם זקוקים לחברתם של אחרים) או ביטוי למשהו אחר. שאלה שיש לי היא האם זה תמיד היה כך או שזה שינוי בהתנהלותו? אודי
שלום רב, בני בן 6.4 בכיתה א', לפני 3 שבועות ראה קטע מסרט אימה ומאז הוא לא מוכן להישאר לבד. הוא הולך לביה"ס בשמחה ומשחק יפה עם חבריו, מרגע שאני לוקחת אותו הביתה הוא לא מוכן שאשאיר אותו לבד לרגע. הוא מתעורר כל לילה וטען שהוא מפחד. מה אני יכולה לעשות?
שלום דניאלה, בחכמה שלאחר מעשה - להמנע מצפייה בתכנים שאינם מתאימים לילדים... כרגע - להכיל את הפחד שלו. לשאול, להקשיב, ללוות אותו מעט, ואז לנסות בהדרגה רבה שיתרחק. אפשר לשלב חיזוקים שהוא אוהב על התנהגות רצויה (קרי - יכול להשאר מעט לבד) ואפשר לשלב גם אמצעים מחזקים מבחינתו (לפי בחירתו). אודי
שלום אודי. רציתי להתייעץ. הבן שלי כמעט בן 4, ילד חברותי ואינטיליגטי וחם (יודע מספרים, אותיות, מרכיב פזלים מעל 50 חלקים וכו'). נכנס לגן עיריה השנה והשתלב די טוב. לאחרונה התחילו תלונות רבות שלו על כאבי בטן (הרופא לא מוצא כלום) ובעיות נשימה שיוצרות טיפולי אינהלציה תכופים ולכן גם נשאר בבית כמעט שבועיים. לשאלותי הוא עונה שטוב לו ושהגננת נחמדה וכו'. בשיחות עם הגננת היא מספרת על קשיים רגשיים- בוכה, לא רוצה תמיד להשתתף בחוגים ובמפגשים, לא אוהב טון של ציווי אלא של שיתוף ובקשות ולצד זה גם פעיל ומשחק עם החברים. בנוסף סיפרה כי בתגובה על ההתנהגויות הנ"ל הושיבה אותו בפינה או השאירה אותו לשבת על כיסא בשעה שכולם שיחקו בחוץ. כמובן שהבעתי התנגדותי לשיטות חינוך אלא ויותר להכלה וחיבוק שהוא זקוק להם ואז לא יגיע לבכי. מהפעמים הבודדות שעשתה זאת היא ראתה שיפור אך אומרת שאינה יכולה להתמיד בכך ולתת לו יחס אחר. בגן הקודם שלו גם ציינו קצת קשיים רגשיים. אני מרגישה שאני נותנת את כולי לילד ולא מבינה מדוע שבגלל שילד קצת יותר רגיש מאחרים למצבים ולהתנהגויות- זה נחשב כקושי רגשי בעיניהם. מה לדעתך הבעיה? האם יש בכלל בעיה או שאני מגזימה? האם אלה תופעות של בעיה רגשית או פשוט בגל שהחורף/עונת מעבר כבר כאן? מה לעשות? תודה רבה!!
שלום אוסנת, ראשית, יפה בעייני הרגישות שאת מגלה כלפי בנך והנסיון להבין האם מאחורי הסמפטום הגופני עומד גם קושי רגשי. שנית, לשאלתך - בהחלט ייתכן שהבעייה הגופנית היא ביטוי למצוקה רגשית. הייתי מציע שני דברים: א. להרבות בניסוח מילולי (וכללי) של הקושי: אם כואבת לו הבטן, לחבק אותו ולומר לו שיש תחושות לא נעימות שהוא מרגיש (בלי לפרט, בשלב זה...) ב. להמשיך ולהעלות את המודעות של הגננת לצורך המיוחד שלו בהכלה וחיבוק, בתקווה שעם הזמן זה יתמתן (כשירגיש יותר בטוח). אודי
הבת שלי שירה בת 10 סובלת מיחס מנוכר בבית ספר לא כל כך אהובה בכיתה זה מה שהיא אומרת יש ילדה אחת קבועה בכיתה שתמיד בוחרים אותה לכל מינינ ועדות ואת הבת שלי תמיד לא בוחרים,גם הבת שלי מספרת שלא תמיד משחקים איתה ותמיד מישהי מהבות אומרת או הבנים לא לשחק איתה,מה שנקרא חרם קטן כזה או אחר אמרתי למורה מהחנכת כמה פעמים ודיברתי איתה והיא אמרה שהיא שוחחה עם הכיתה והעלתה את הבעיה, ודיברה איתם והיא עוקבת המצב קצת יותר טוב אבל לא ממש והבת שלי ממש מוטרדת מזה כל שני ומישי היא טוענת זו לא חברה שלי וזו לא חברה שלי,והלימודים שלה גם לא מי יודע מה,יושבים איתה בצהרון פרטני על שני מקצועות ושם היא שוחה במקצוע אחר שלא יושבים איתה היא כנראה לא ממש מעמיקה ומוטרדת, ומעבר לזה יש ילד בכיתה שכבר שנה רביעית עקב אחרי הבת שלי כל הזמן ולא מפסיק ללכת אחריה לאן שהיא הולכת אם זה לצהרום ואם זה לחוגים, ואם זה לקייטנה וכו', וגם מציק ומקלל פניתי לאמא כמה פעמים למחנכת ולכל הגורמים שרק אפשר הא קיבל אזהרות וקיבל הרחקה מהבת שלי וממשיך בשלו,והמורה צועקת עליו והאמא שלו מוערבת אבל לא עושה כלום המחנכת אומרת שהוא לא מקובל וכנראה מאד מאד אוהב את הבת שלי ולכן כל ההתנהגות הזו למרות שמראה סימנים שלא ממש בנות מעניניות אותו,פניתי גם למנהלת וכולם מכירים את הסיפור,בקיצור מה עלי עוד לעשות
שלום שולה, זו הרגשה לא נעימה להורה לראות שהילד או הילדה שלו אינם מקובלים. את אומרת שעשית ופנית למורה. זה חשוב ויש להמשיך ולשוחח אתה (וגם עם יועצת בית הספר). דבר נוסף - אפשר לחזק דברים בהם היא טובה ויכולים להעלות את בטחונה העצמי ואולי אף את הפופולריות שלה. לצורך זה חוגים יכולים לעזור. מנסיוני - רכיבה על סוסים ו/או אומנויות לחימה גם יעילים מאוד לשיפור הבטחון והמפגש עם הזולת וגם תורמים למקובלות ומוערכים על ידי הסביבה. בנוסף, אם הבעיה ממשיכה, אפשר לשקול גם פניה לאיש מקצוע שיוכל לסייע לבתך לזהות ולהשפיע במקומות בהם היא יכולה לעשות זאת, על מנת לשפר את מצבה החברתי. אודי
שלום ד"ר בונשטיין בני בן שלוש וחצי מפחד מאז גיל שנתיים ממקומות חדשים והמוניים ,הוא מפחד בהצגות ומהמציגים שלבושים בתחפושת אפילו מהליצנית ביום הולדת. ברצוני לדעת אם זה טבעי לגילו? איך אוכל לעזור לו להתגבר על הפחד? אנחנו מפספסים הרבה פעיליות חברתיות עקב כך. תודה מראש. סיון.
שלום סיון, זה אכן טבעי וילדים רבים חוששים ממקומות חדשים והמוניים. בקשר לזה - אפשר לתווך לו את המקום החדש כך שיהיה מוכר יותר ולא יעורר חרדה (למשל - טיול מקדים כשאין שם הרבה אנשים). הפחד מתחפושות וליצנים נובע מהקושי להפריד בין דמיון ומציאות בגיל זה. נסי לחשוב אתו על אמצעים שיעזרו לו להתגבר על הפחד (בובה שאוהב שייקח אתו ויוכל הוא "לשמור" עליה, למשל). אודי
פחד להינטש קיים והאבסורד שזה מה שמרחיק אנשים.. הפחד לאחרונה הוא מכך שאובחנתי ומכך שאולי כולם סביבי ידעו ואני היחידה שלא.. אודי, יכול להיות שאנשים רואים את ההפרעה הגבולית ? תמיד אמרו לי שאני רגישה מדיי אבל לא חשבתי שחושבים על הפרעת אישיות. גם לא ממש אובחנתי.. קיבלתי אישור שיש לי "קווים".. עכשיו עסוקה בפחד שלא שולטת בזה ולא יודעת איך להסתיר.. זה אפשרי לשלוט בזה? יודעת שזה מפגר אבל הפחד משתלט .. מפחדת להתנהג. לדבר. להביע. כדי לא להסגיר את עצמי.. אודי, בבקשהיש לך עצה בשבילי איך להסתיר??
מיקה...מקווה שלא אכפת לך שאני מגיבה... פעם ביקשתי אבחנה..היא התעקשה שלא ובסוף מרוב שלחצתי היא אמרה לי מה שכבר ידעתי מזמן...ואז נלחצתי יותר....אבחנה זה משהו בשביל כנראה להבין יותר טוב ולעזור..אבל בתור חרדתית שכמוני אני מבינה את החשש והרצון להסתיר...מיכ
הי מיקה, כל הפרעות האישיות הן קווין מודגשים וחזקים של מה שיש אצל כולם... למי אין פחד להנטש? לכולם יש. השאלה היא עד כמה פחד זה מנהל לנו את החיים וכמה הוא המאפיין המרכזי באישיותינו (למשל). לדעתי, לא צריך להסתיר ולא צריך להאבק אלא למצוא את שביל הזהב בין ביטוי אוטנטי של מי שאת לשמירה על "הבתוכו" בפנים... אודי
לשמוע עצה מקצועית ממך וסליחה אם ההודעה היא לא מופנית אישית אליך. למרות שכשהעתקתי אותה עכישו זה אליך אישית שלום אני נשואה לבעלי 16 שנים אני אומרת לו מפורשות שאני לא מסכימה בשום אופן שיסע לחו"ל לבד. יש לו אפשרות לנסוע דרך הנקודות של ההנדסאים. ואי אפשר לקחת ילדים לשם. ויש לנו שתי בנות אחת בת 12 ואחת בת שלוש ותשע חודשים ואין הורים שיכולים לעזור ואין משפחה שיכולה לעזור. בכל מקרה הוא אומר אז שיהיה סלון אוירי בצרפת האם אני יכול לנסוע? עם חבר? רק לראות נשקים? ואני חושבת שלא!!! אתה רוצה לנסוע תסדר סידור לילדים ואני גם אבוא או שתחכה שהילדים יותר יגדלו ותהיה לנו אפשרות לנסוע. בבקשה אל תכתבו לי למה את לא נותנת לו וכאלו דברים. הדיעה שלי נחרצת לא נוסע לחו"ל לבד בלעדי. כן החשש מבגידות למרות שהוא לא אדם בוגדני אבל אם תהיה שם איזה פצצה לכו תדעו מה יקרה או אם החברים שלו יעשו משהו אז הוא גם עלול להתפתות למה להכנס לכזאת סיטואציה. הוא אומר שכל החברים שלו בעבודה נוסעים רק אני לא מסכימה שהמחשבות והדיעות שלנו הם מקבילים ולא נפגשים. בכל מקרה אנשים אני לא מסכימה שהוא יסע!! יגיד מה שיגיד יחשוב מה שיחשוב גם לו מותר שיהיו קוים אדומים ואני לא אחצה אותם. אני!!! לא!!! מוכנה!!! שיסע!!! לבד!!! לחו"ל!!! אבל הוא מזכיר את זה כל הזמן וזה מלחיץ הוא יכול לעשות לי את המוות כדי לנסוע והוא לא יסע בסוף אבל זה כל כמה חודשים צץ אצלו. מה דעתכם? איך לעמוד על שלי בלי לתת לו שום אופציה ללכת? הוא אומר שהוא יכול לקום ולנסוע בלי לשאול אותי ושיחזור אז מה כבר יקרה? או שנתגרש או שאקפוץ אבל בינתים לא נסע. מה דעתכם מה אפשר לעשות כדי שהדבר הזה יגמר והוא לא יעז אבל לא יעז לפנות אלי בעניין הזה? תודה רבה כמובן שלבגוד אפשר גם בארץ אבל שוב אני בעמדה שלי לא מוכנה!! מה דעתכם בבקשה עצה אני מתפוצצת ממנו כבר לא מוכנה שידבר איתי על זה שוב ושוב כשאני לא מסכימה. וגם לו יש אפשרות לא להסכים לדברים וזה יתקבל באהבה תודה בבקשה תגובות
שלום לך, זוגיות מצריכה דיאלוג ודו שיח. ברגע שאת "סוגרת" את האפשרות לדבר או לשוחח - את מזמינה תסכול וכעס, וכך מתוך חשש לבדיגות שם את עלולה להזמין "בריחה" ובגידות כאן... לגיטימי להתמרמר על נסיעה לחו"ל של בן הזוג ולחשוב על נסיעה משותפת, אולם הנחרצות בה את אומרת את הדברים יכולה להוביל לתוצאה הפוכה ממה שאת מעוניינת... נסי לשוחח עמו על הקושי שלך להשאר לבד ועל הרצון לבלות ביחד ותראי האם זה משפר את התקשורת בנושא זה בינכם. אודי
תודה. תיאור כל כך הומאני ו..קולע.. קשה הידיעה..החשש.. וגם נורא מפחדת שאני שקופה.. שכולם רואים..ושכולם יודעים.. יכול להיות שעד עכשיו כולם ידעו ורק אני לא? ואיך אפשר להיחלץ מהסבל הרגשי הזה!! ומהפחד נטישה הזה אם בכלל? הייתי רוצה להיהפך לאדישה = תכונה שאני מקנאה (בבעליה) וחומדת..
הי מיקה, המון המון המון עקביות ביחס אלינו מוליד את היכולת לבטוח ולהפסיק לפדח שייעלמו לנו או ינטשו אותנו. אלא שהנסיון, קרוב לוודאי, לימד אותנו הפוך, לא? אודי
שלום, אני סטודנטית לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב. במסגרת הלימודים יש לנו קורס בפסיכולוגיה התפתחותית, בו אני נדרשת להגיש עבודה על מאמר בתחום זה. רציתי לבקש את עזרתך בקשר לשאלה שעלתה לי וחשבתי שמי שלמד את המקצוע אולי יוכל לתת לי תשובה מבוססת יותר. השאלה היא על המחקר המוכר של מישל- "ניסוי המרשמלו". (בקצרה ממש: בניסוי מכניסים ילדים לחדר ואמרי להם שאם יצליחו להתאפק ולא לאכול את המרשמלו 15 דק, יקבלו 2 מרשמלו) פה מדובר בניסוי המשך שערכו ובו חילקו קבוצה של ל-4 תתי קבוצות: א. ילדים שהפרס (המרשמלו הכפול) הוצג להם. ב. ילדים שהפרס לא הוצג להם. ג. ילדים שהוצעה להם אסטרטגיית התמודדות בזמן ההמתנה (לדוגמה-"נסה לדמיין שהמרשמלו הוא דבר שאי אפשר לאכול אותו"). ד. ילדים שלא הוצעה להם אסטרטגיה. התוצאות היו שקבוצת הילדים שהצליחה להמתין הכי הרבה זמן היתה הקבוצה שלא הציגו להם אסטרטגיית התמודדות, ושהפרס הוצג להם. במחקר לא מוסבר למה, ואותי עניין האם יש גישה או תיאוריה בפסיכולוגיה שיכולה להסביר את התוצאות. אשמח מאוד לעזרתך
שלום לך, לדעתי חסר משהו בתיאור שלך, משתנה מתווך נוסף. חוץ מזה - חייב להיות הסבר במאמר עצמו לממצאים. אין מצב שפרסמו אותו ללא מסקנות ודיון... אודי
היי, לאחרונה המטפלת שלי עבדה איתי על שיטת ראש חכם וראש רגשי והגיוני, חיפשתי באינטרנט לקרוא על זה והופתעתי שזה טיפול לאנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, קראתי הרבה מאמרים וראיתי שבשבועיים האחרונים זה המצב שלי, הדאיג אותי מאוד מאוד ההבחנה הזו, בחרתי להתקשר עם המטפלת ולשאול איתה אם אני מאובחנת כך, אמרה לי איך הגעת לאבחנה זו הסברתי לה אמרה לי אז תביאי החומר שקראת ונתייחס לזה במפגש, התעצבנתי ורציתי תשובה חד משמעית אמרה לי שאני לא יכולה לתת אבחנה כל כך כללית, אני לא רואה שהדבר כל כך מסובך אלא במקרים מסויימים שיש לי בעיות או סכסוכים עם אנשים הסובבים אותי אני צריכה עזרה כי קשה לי מאוד ואמרה שהאבחנה הזו חדשה, אמרתי לה אז את מדברת על ההפרעה הזו, אמרה לי נדבר יותר במפגש ונבדוק ביחד את אם אני רוצה שם לזה או לא, ושאלה אותי אם זה הקל עליי אמרתי לה לא ההפך. השאלה שלי למה היא לא אומרת לי את האמת???? רוצה לדעת המפגש שלנו בעוד כמה ימים אז אני אחכה ואישאר במצב הזה שרק קוראת חומר ולהסס מה יש לי, רוצה תשובה ברורה, האם היא לא אומרת לי בכדי לא לפגוע בי???? רוצה עזרתך בבקשה איך אדע אם אני סובלת מההפרעה הזו או לא?? ומה אומרת ההפרעה הזו האם היא קשה?? אני לא רוצה לקחת תרופות בכלל בכלל זה דבר סגור בשבילי. האם השיטה שהיא משתמשת בה איתי יכולה להיות להפרעה שונה מזו???? תסבירי לי הכל הכל בבקשה התעייפתי מכל הטיפול שהוא כבר שנה וכל פעם משהו חדש, נמאב לי מהכל מהטיפול מהכל, ועדיין אני כבר יצאתי מאכזבה גדולה מהמטפלת שזה גם קשה מאוד. עזרההההההההההההההההה.
שלום טאלוש, זו הגדרה רפואית למצב בו יש חלק מאוד לא גמיש באישיות, הקשור לשני מאפיינים מרכזיים: פחד עצום מנטישה ותנודות חזקות של "שחור ולבן". איני יודע מה קראת ואיני יודע אם את עונה להגדרה הזו. בכל אופן, הייתי מציע להקשיב למטפלת שמכירה אותך ולא נופלת לפח המצמצם הזה של אבחנות. יש לזכור שכל הפרעות האישיות הן קויין מודגשים ונוקשים של תכונות הקיימות אצל כולנו, לכן קל להזדהות אתן מקריאה... כדאי שתשוחחו בפגישה על כך. אודי
אודי, איך יודעים אם הטיפול נכשל כי אין כימיה או שהסיבה לכשלון נעוצה בהתנגדות שלא ניתן להתגבר עליה?
הי חליל, מהכותרת עולה שכבר הגעת למסקנה... התנגדות היא מרכיב חשוב בטיפול שיש להבין אותה. פרויד בנה מזה קריירה, מאנליזה של ההתנגדות... חשוב להבין שהיא אינה מגיעה (ההתנגדות) ממקום רציונלי. זה חלק מהתהליך הטיפולי. אודי
שלום רב, יש לי בעיה של התקפי זעם, שמלווים בהתנהגות אלימה (שבירת חפצים, בוקס בקיר וכ'ו). ביום יום אני בם אדם מאוד נחמד ונוח אבל במצבים של ויכוח עם אשתי אני לא מצליח להשתלט על הכעס. אני רוצה למנוע מצבים כאלו. איך אפשר להתחיל לטפל בזה?
.. :( אני מוצאת את עצמי מקשיבה ביוטיוב שוב ושוב ל"יהודה המכבי"של הנדל (הבה נרימה).. נזכרת שכשהייתי בת 15 השתתפתי בקונצרט .ניגנתי. כל האולם היה מלא מפה לפה, צילמו, הקליטו. אף לא אחד מבני משפחתי לא הגיע להופעה. אפילו לא אחד. אני זוכרת שהאצבעות שלי התנגדו לנגן. אחר כך הם כאילו לחצו על הקלידים כמו מכונה. הפלשים של המצלמות של האורחים שצילמו סינוורו לי את העיניים. זה היה בחנוכה. כל שנה כשמתקרב חנוכה .זה שוב חוזר .ושוב אני מקשיבה להנדל שוב ושוב .
הי במבי, איזה עצוב לשמוע...וכלי לצרף את הקישור? אקשיב להנדל ואדמיין אותך בת 15 מנגנת בקונצרט... אודי
.. אודי, תודה.. אני מצרפת שני קישורים.. אין לך מושג עד כמה אני ??? כשאני שומעת את "יהודה המכבי של הנדל. בפרט לפני חנוכה.למרות שבקונצרט ניגנו יצירות נוספות. איכשהו, זו זכורה ,חקוקה..ממש חרוטה לי עמוק בלב ותמיד מתלווים רגשות בעוצמה שקשה לתאר ולהכיל.. http://www.youtube.com/watch?v=gZz5fO2e1Cc http://www.youtube.com/watch?v=OmyxBEQ-kUI&feature=related :(
הייתי חותכת את הידיים שלי המון זמן אבל הפסקתי לפני חצי שנה וזה היה כל כך קשה.. ועכשיו יש לי חבר שהוא פשוט מדהים אבל אני מרגישה כל כך מוזר כאילו משהו חסר וממש לא בסדר. אני לא מצליחה להבין מה זה, אני לא מצליחה לבכות אני רוצה להוציא את הרגשות האלה שלי ולצרוח אבל אני לא יודעת איך.. בא לי רק לחתוך.. אני לא יודעת מה לעשות
באמת זה לא המוצא לברוח לחתכים . זו התנהגות ממכרת בהתחלה גורמת עונג ואח"כ הרגשה רעה. תנסי להעזר במישהו תומך אל תיהיי לבד עם זה
הי בקי, זה נסיון להרגיש חיה, או לא להרגיש כאב. נסי לדבר את רגשותייך במלים ולא לחתוך את עצמך. את מוזמנת לנסות גם כאן. אודי
לא מבולבלת, אבודה. כאוס. הכל מוצף ומציף וטורף ומטריף ומטונף ומטנף ומול הרוגע והשקט שלו-של האיש שאמור להכיל -משהו בי יותר משתולל ולא מצליח לארגן את עצמו. מרגישה בושה ותסכול ובלבול ואולי כעס ורצון לברוח ממנו ולא לחזור. כאילו הוא מסתכל עלי כמו על ילד קטן בהתקף זעם ומחכה שארגע בעצמי. אוףףףףף. משתגעת. נראה לי שלא ממש כדאי להציע לי חבלים כרגע...
הי רוני, אספר לך משהו - כשאחת מבנותי הקטנות משתוללת (קורה לפעמים...) אני נוהג לחבק אותה וללטף את ראשה עד שהיא נרגעת. אפשר ליצור הרגשה כזו, בטוחה-מגינה, גם במלים... שולח לך. אודי
שבוע טוב, מה אומר לך מטופל גבולי??? -- משהו מאוס? מעייף? שגורם לך לגלגל עיניים? משהו אבוד?? כרוני?? סופני?? מתסכל?? מייאש??? בבקשה תהיה כן כמו תמיד, אבל חוס עלי..
הי מיקה, אבחנה מספר האבחנות. אני משתדל לא לראות אבחנה כשאני רואה בני אדם, אלא אם אני נדרש לזה מסיבות מקצועיות (אבחון למשל). ובכל זאת, אם שאלת: לרוב אני רואה אדם סובל מאוד, שמתקשה להכיל את עצמת רגשותיו והפחד הגדול ביותר שלו זה שייעזב. אודי
שלום אודי, שלחתי לרוני הודעת תגובה להודעה שלה "הי..." מה-7/12. לא יודעת אם לא הגיע או שכתבתי משהו לא בסדר. מקווה שלא פגעתי.
הי, אין אף הודעה שלא העלייתי. ראיתי הודעה שלך בתגובה לרוני, אם זו לא ההודעה שהתכוונת אליה - היא לא הגיע לכאן... אודי
כנראה שלא הגיעה. לילה טוב
שלום לך ! אני מאובחנת באישיות גבולית עם בי פולר. חבר שלי נשלח לגמילה כבר תשעה חודשים לא מצלצל . ואני מוסרת לו ד"ש מתקשה לבין את הפרידה ואולי גם לא מוכנה לקבל.המצב הזה כ"כ סבוך בעיניי שאין לי יכולת להבין את הרצון שלו בהפרדות מבחינתי הוא חלק ממני וזה נחשב כבגידה בערכים. גם שהוא לא נוכח אני מרגישה בו מהן עומס ריגשי. הייתי אצל פסיכולוג קליני אך זה ממש לא עזר.ממה שלמדתי מנגנון ההתמודדות שלי עוזר אך עדיין אני סובלת. הייתי רוצה לשמוע מה אתה חושב.
שלום מרי, עם אישיות גבולית או בלי אישיות גבולית - פרידה ממישהו אהוב היא קשה, בעיקר כשאינה מוסברת. אני משער שעלייך לעבד את הפרידה ולהתאבל, וזה כואב ולא פשוט. האם את יכולה לספר על הקשר שהיה וכיצד את מתמודדת? אודי
היו הרבה מאבקיי אגו אבל גם אהבה גדולה. מצד אחד אהבתי להיות איתו ומהצד השני הרגשתי חנוקה ונבלעת. יש לי איתו שפה וקירבה ,שאין לי לאף אחד אינטימיות גדולה. אני מסרבת להבין את זה כפרידה זה אמורפי מידי.
שלום דוקטור יש לי מעיין בעיה. לכל מסגרת שאני מגיע בה אני לא מוצא חברים כמעט( או לוקח הרבה הרבה זמן לרוב להתחבר עם אדם אחד או שניים ,וזה לרוב קורה "במזל".) לא בתיכון,לא בלימודים, לא בעבודה. מהניתוח שעשיתי למציאות עולה כשאני מגיע לכל מסגרת אני משנה את ההתנהגות שלי ב180 מעלות יחסית להתנהגות ולנורמות של כולם. זה עד כדי כך קיצוני שאני יכול להיות במסגרת מסויימת שבה כולם אנשי Y ולהיות אדם X, ולעבור למסגרת שבה כולם אנשי X , ואז אני נהיה לאדם Y(אני לא מדבר סתם, מקרה אמיתי שאני נמצא בו עכשיו). אני כביכול לא עושה את זה בכוונה(לפחות לא באופן מודע) אלא פתאום דווקא אדם Y נראה לי משום מה יותר מתאים לי ,ואילו אדם X נראה לי "בזוי". הייתי בזמנו בטיפול פסיכולוגי(לפני שנים ממש הפריע לי שאין לי חברים, עכשיו פחות), הפסיכולוג איבחן אצלי אישיות גרנדיוזית שקורסת לאישיות חסרת ערך(וגם אישיות נמנעת). ייתכן שזה קשור, אני כל הזמן מחפש להיות מיוחד ביחס לאחרים, ומיוחד אצלי נתפש בתור מי שעושה דברים שבלתי מקובלים בקרבי אנשי המסגרת שבה אני נמצא(לא משהו פלילי חלילה, אלא יותר לבוש, סגנון דיבור, דרך התנהגות). מקרים הבודדים שאני כן מצליח להתחבר לאנשי המסגרת שבה אני נמצא זה או כשאדם מתוך המסגרת מגלה אסטרטיביות יוצאת דופן להתחבר איתי ואז אנו נהיים חברים או כשאני מרגיש כבר מספיק נוח בתוך המסגרת ומשום מה כבר לא מנסה להיות "מיוחד"(ייתכן שה"מיוחד" הזה זה למעשה אותו דימוי עצמי גרדיוזי שהפסיכולוג שלי ניסה לטפל). הייתי רוצה לקבל הכוונה אולי חומר קריאה או טיפים. תודה.
שלום לך, נסה לחפש מטפל העובד על פי גישת "פסיכולוגיית העצמי". זו שיטה טיפולית דינמית המתאימה בדיוק למצב שאתה מתאר. אחת הגישות הטובות והיעילות בפסיכותרפיה הדינמית. בהצלחה, אודי
שלום, אני די בטוחה שאני נמצאת כבר שנה עם קשר שסובל מהפרעת אישיות אנטי סוציאלית [או פסיכופט, עד עכשיו לא הצלחתי להפריד בדיוק] בכל מקרה, אני לא יודעת מה לעשות. אתה יכול להתחיל לדמיין מה זה אומר להיות בקשר כזה- בגידות, שקרים, טיולים לחו"ל, הלוואות, עלבונות, הכחשות ועוד. אני לא יודעת מה לעשות. אני בדכאון טוטאלי, הוא גם גורם לי לחשוב שאני חולה- ואני אכן מרגישה כך. אני סטודנטית כך שאין לי אפשרות לממן טיפול פסיכו', וכדורים נגד דכאון אני חוששת לקחת שכן יש אופציה שאעבוד בעתיד בשירות המדינה, וכידוע הם מבקשים גישה לתיק הרפואי ושוללים על טיפול פסיכיאטרי. אין לי עם מי לדבר, ואין לי איך להסביר. אני יודעת מבחינה הגיונית שדבר לא ישתנה וכי רק אסבול, אך לא מצליחה לדמיין את חיי בלעדיו. יש אולי עמותה ללא עלות שיכולה לסייע לי? או משו בסגנון בתודה מראש
שלום בל, לא ברור לי מה בדיוק את מבקשת - האם להפסיק את הקשר? הרי את אומרת שאינך יכולה לדמיין את חייך בלעדיו... אם את סטודנטית - פני לשירותי הייעוץ ש מוסד הלימודים. אני משער שיש להם אפשרות לטיפולים מסובסדים. אודי
ד??יסו?צ?י?אצ?י?ה לפי המילון; לרוב בלתי ניתנת להסברה על ידי הלוקה בה . |שם אולי אני נמצאת|
שלום אני בן 32, וכבר הרבה שנים אני חש שאני משקיע הרבה מעצמי הרבה במקומות עבודה וגם במערכות יחסים ומקבל בסופו של דבר מעט מאוד ונופל לתוך תחושת קורבניות , בעבר המצב היה יותר גרוע וכעת חל שיפור אך הבעייה עדיין קיימת, רציתי רק לשאול אם מלבד ללכת לטיפול ישנו ספר שיכול לעזור לי לשנות את המצב?
שלום לך, אני משער שיש לא מעט סיפרי עזרה עצמית. אני עצמי לא מכיר ספר הנוגע ספציפית ב"נחמדות יתר", אבל אם בא לך לקרוא ספר מקצועי (בעברית) קרא את "עצמי אמיתי-עצמי כוזב" של ויניקוט שיאיר לך על מה שאתה מתאר... זה לא קל. אני בכ"ז ממליץ טיפול על פני התמודדות "מלמעלה" בעזרת האינטלקט... אודי
