פורום פסיכולוגיה קלינית

בני בן 12 אוהב מאוד ספורט, משחק שנה ראשונה בליגת כדורסל, נהנה מהאימונים אבל התרגשות לקראת משחק פוגעת בו כמה ימים לפני ובזמן המשחק( לא רואים רק בתוך תוכו) הוא נחשב שחקן טוב, מקבל הרבה דקות ושומר על השחקן הכי טוב אבל הוא טוען שהוא ממש סובל מזה, טוען שאם לא יעבור עד שנה הבאה יפרוש? כדאי לטפל?

שלום רב, כבר מעל לחצי שנה שנראה לי שאני סובלת מדיכאון. הייי ייצור חברתי ולאחרונה אני ממעטת לצאת להיפגש עם חברים ועם אני ממש חייבת לפגוש אנשים (פגישת עבודה) זה ממש מייאש אותי. לפעמים אני מרגישה שאם לא היו לי ילדים לא ממש היתה לי סיבה לקום בבוקר. הגעתי לשלב שאני רוצה לבקש עזרה. תרופתית. האם מספיק ללכת לפסיכולוג או שפסיכולוג אינו רשאי לתת תרופות אלא רק פסיכאטר? אם כן, איך מגיעים לפגישה עם פסיכאטר? צריך הפנייה? תודה

שלום רב, זקוקה להמלצה על פסיכולוג קליני באיזור אשקלון (אפשר גם פסיכולוגית), המטפל גם בשיטה קוגניטיבית התנהגותית. תודה למי שיעזור.

קצת קשה לי עדיין לחשוף ולספר,אבל אני מרגישה שכבר אי אפשר להמשיך ככה,אז מה נראה לך,יש קצת מקום פה לאפס כמוני? בתקווה שכן,שירי.(או אפס) (ניסיתי לשנות את הניק אבל לא הצלחתי...)

קראתי את תגובתך למיקה והמילים שכתבת: "ויניקוט, פסיכואליטיקאי אהוב ומוערך כתב פעם על עצמו שכל קמט בפניו הוא הרוויח ביושר.." כל כך חיממו לי את הלב.. הזוי..באמת שהזוי..אני "שומעת" את מה שאני כותבת ולא מאמינה לאן אני מגיעה. אתה יודע על מה הלב שלי כל כך מתחמם לקרוא מילים אלו שכתבת ? ..אבל אל תצחק עלי..אל תלעג לי..בבקשה.. פשוט בגלל שהיא אמרה לי מזמן שהיא ויניקוטיאנית. אז כשאתה כותב כאלו מילים על ויניקוט זה מרגיש לי כאילו אמרת מילים אלו על אמא צביה.. אתה תופס לאן אני מגיעה ?? אודי, בבקשה תגיד לי עם יד על הלב אתה לא חושב שהתחרפנתי לחלוטין ?? אני מתה מפחד !! ממש מתה מפחד שאני אשתגע בסוף באופן בלתי הפיך..זה יכול לקרות אודי ? אתה שמעת על מישהו שעבר פסיכואנליזה והשתגע לגמרי באופן בלתי הפיך ?? אתה שמעת על תופעה כזו ? וחוצמזה כשנפגש היום אני אגיד לה מה שכתבת על ויניקוט ואני גם אומר לה לגבי הקמטים שטבועים במצח שלה.. נ.ב אמרתי לה פעם שאני עוד אפסל פורטרט שלה.. ואחרי מה שאמרת לגבי ויניקוט אולי אני אדגיש אצלה כל קמט וקמט כראוי :) וחוצמזה אני רוצה לאחל לך שבת נעימה,מוארת ונשיקה רכה בלב.. שלך-במבי.

שיום אחד זה יקרה http://www.youtube.com/watch?v=gJj1Xtdt8ZQ פעימות הלב שלי הולכות ונחלשות

שלום רב, אני אם לילד בן כמעט 10 שמרטיב באופן קבוע בכל לילה. שבוע שעבר התחלנו טיפול בביופידבק דרך קופת החולים של 10 מפגשים ומפגש אחד בודד של הומופתיה. קראתי רבות על שיטת הביופידבק ואני בטוחה שהיא תוכל לסייע לבני בחרדות לחצים וחוסר בטחון שיש לו אך האם השיטה באמת יעילה כגמילה מהרטבת לילה???????????? קראתי כמה תגובות של פרופסרים שאמרו כי שיטת הביופידבק לא באמת עוזרת לגמילה מהרטבת לילה והאחוזים להצלחה ממש נמוכים. כמובן שהטיפול יקר מאוד ובני מצפה במהרה כבמטה קסם להיגמל מאוד יכאב לי אם השליתי אותו..... תודה רבה ויום נעים מיכל

אתה מוכן בבקשה לרדת ולקרוא את מה שכתבתי בהמשך ולומר משהו...

בטיפול. התרסקות- בחיים. זו משוואה הכרחית???

:-(

שלום רב, מצבי לאחרונה רע מתמיד. אני תוקפנית ושונאת את כל הסובבים אותי. לאחר כ- 5 שנות טיפול אצל מטפלת ששמתי בה את כל מבטחי היא פגעה בי פגיעה קשה. יצאתי מושפלת ומובסת ובתחושה שהכל ירד לטמיון. אני רוצה ללכת לפסיכולוג אבל חוששת מאד לחשוף את עצמי, את המושפלות והתבוסה. מרגישה שכל מטפל יראה את האפסיות שבי והגרוע מכל - אם לא יהיה מוצלח, לא אמצא את הכוח לנסות שוב. מה לעשות? איך לקבל המלצות על מישהו שיכול להתאים לי? תודה שאתה כאן.

כן, אני מניחה שהייתי צריכה לכתוב "נפגעתי פגיעה קשה" ולא "פגעה בי פגיעה קשה" אבל הכעס שלי לא עובר. יותר משזה קשור לתוקפנות ולשנאה זה קשור לרכות ולאהבה שמצאתי אתה. זה אותו דבר, לא? :-( היא מתחמקת ממני. אין כאן כל סגירה מסודרת. אז כן. אני מבינה שאני צריכה לבחור מטפל חדש. אעשה זאת. <אנחה כבדה> תודה לך. מתפעלת מההתייחסות האישית שלך, ברוחב לב ורוחב זמן, לכל אחד ואחד מהפונים.

אנ'לא יודעת מה קורה לי. אולי עם הגיל.. אני נעשית רגישה יותר ויותר..כ ל הזמן רוצה לבכות.. מרגישה עצב חונק..וזה מעגל סגור..מרגישה מזדקנת.. ופנים עצובות ובוכיות לא ממש תורמות למראה צעיר..לאחרונה בכל פעם קורה משהו מסעיר אחר.. כבר לא יודעת אם זאת אני או המציאות..אולי אני מדמיינת??.. אולי זה לא באמת קורה ואתעורר מהסיוט המתמשך הזה..עכשיו צריכה להתמודד עם בן זוג שהיה והתגלה כנוכל..פתולוגי..והכי גרוע -עם חוסר הבטחון באינטואיציות שלי!..לא יכולה לסמוך על עצמי..כבר לא יודעת במה אני כן טובה..כי במה אני לא..-זה טור (בטבלה) שהולך ומתארך והטור השני מתרוקן..וזה כואב..וזה מפחיד ומייאש.. וסליחה אודי שבכל פעם אני באה לבכות לך.. והבדידות חונקת.. והיא בחופשה.. אם בגיל 20 הייתי יודעת שכך יהיה..לא הייתי..

כי לא מרגישה תבונה.. מרגישה אפילו טיפשה.. איך לא ראיתי שהבן אדם לא אמין.. איך נתתי לו לעבוד עלי?!!!!!!!!!! איך אני לא יכולה לסמוך יותר על עצמי!!!!!!!!!!!!!! אני כל כך טיפשה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ויניקוט כתב משהו על זה שאדם לא מפיק לקחים מהחיים???? שלא לומד מטעויות??????????איך יכולה לסלוח לעצמי על זה????

שמי מור, אני בת 18. יש לי בעיה עם סמכות... לא מהכיוון המוכר, שכולם מדברים עליו, שקשה לי לקבל מרות, אלא מכיוון אחר - אני לא מסוגלת לעמוד מול דמות סמכותית ולהתווכח איתה. ברגע שאני מתחילה בוויכוח אני מתחילה לדמוע, מתווכחת בשניים-שלושה משפטים ומסיימת שותקת, כשאני לא מסוגלת לעמוד על שלי. זה נכון לגבי כל דמות סמכותית שנתקלתי בה בחיי פרט להורים שלי; מורה לנגינה שליוותה אותי מגיל 7 עד גיל 18, המחנכת האהובה שלי, המנהלת שלי במקום השירות הלאומי - שבכל יום אנחנו צוחקות אחת עם השניה, יורדות אחת על השניה ומחליפות כאפות ידידותיות כאלה... אני מרגישה עם כל הדמויות האלו מאד מאד בנוח, אני יכולה לספר להן הכל, אבל ברגע שזה מגיע למצב בו יש לנו שתי עמדות מנוגדות - אני אתחיל לבכות. אפילו בדבר הכי קטן - המורה שלי לנגינה אמרה לנגן במשך שלוש שניות ואני אמרתי שהמלחין כתב 4 שניות - אמרתי את זה בדמעות. האם יש דרך לעבוד על זה?

פעם שהייתי שוכב עם גבר, זו היתה חוויה נחמדה, לא יודע אם יפה אבל חמודה. זה היה נחמד משום שאני חשתי אישה יותר ממנו. היום איכשהו מכל העיסוק הפסיכולוגי של עצמי עם עצמי . אני פחות מתלהב ממגע. . . . כי זה פחות מרגש הוא כמוני אני כמוהו, שנינו גברים אם אותו דבר בין הרגלים וכנראה גם אם אותו הדבר בין האוזנים, לא כל גבר הוא זכר,שנינו לא. איפה זה היה אחרת ככל שאני הולך אחורה. . . לילדות גוף חלק קטן קומה שרירים קטנים איבר כמעט פנימי ולראות אחד אחר מבוגר (ולא לא עברתי פדופיליה) שעיר שרירי עם איברים גדולים וכבדים זה עושה משהו ללב של ולראש של אישה.... ואני שואל את עצמי הקושי האמיתי באמת שלי כרגע, זה לקבל לגיטימציה למה שאני מרגיש וחושב, וזה שבגלל שהגבולות משנה לשנה של התבגרות מינית הלכו ונהיו מטושטשים ביני לבין גבר והמראה התרחק ממני לאישה אז כל עוד זה היה בהדחקה עוד בדימיון שלי יכולתי לחשוב אחרת אבל שזה יצא מהדחקה הכיף נעלם איתו. . .

הבנתי איפה הביטחון שאתה נותן לי למחשבות שלי ולרגשות שלי עוזר לי זה מונע ממני השתגעות פנימית בין הלבידו להאני האמיתי המוסר משום שבביתי לא מכונים אפילו לשמוע לי כי רוצים שאני המשיך להדחיק את מי שאני באמת ורק בחיי אמת יש שקט ושלום גם שאני פצוע אנושות אוכל לחיות כאשר האמת מסביבי ולא סילופים שונים ומניפולציות רדיו אקטיביות. שוב תודה על החיזוק

אודי שלום, נקשרתי אליה מאוד, אמנם הצלחתי למצוא גם אחרים שנקשרתי אליהם...ומישהיא מאוד קרובה נפטרה..ומצאתי כוחות להיות לאחרים..ואז האילוץ שאני נאלצת הוא לעזוב את הטיפול...אומנם לא מיד אלא עד הקיץ מטעמים כלכליים...והשאלה העולה היא האם אפשר להאיץ תהליכים? כלומר אני מרגישה שלאט לאט דברים כן מסתדרים והמטרות שהצבתי לעצמי כבר הושגו אבל לא הכל והשאלה היא האם למרות שהיא אומרת שזה לא הזמן להפרד כי זה לא בא עדיין ממני (ממקום נכון) אז איך מתמודדים עם עזיבה מאולצת? ולמה כל כך מעודדים אותנו ככה להקשר להפתח כשבמילא נפרדים...במקומות אחרים אתה אף פעם לא נפרד לגמרי מאנשים חוץ ממוות....אתה תמיד משאיר פתח כזה..או שאתה נפרד כי נגמרת תקופה ידועה מראש..ופה זה לא צפוי כזה....בטיפול זה לא כך..או שאתה חוזר שוב או שלא...כי לא נפגשים פעם ב...או אומרים נתראה......אז למה כל כך מעודדים את הכמיהה הזו ולמה בכלל הייתי צריכה כל כך להקשר???????למה???????לא חבל???????בחיים יש אילוצים לא צפויים וצריך להתמודד איתם, אבל אני לא מבינה למה לעודד תלות כזו במטפל? האם לא אפגע? מי ישגיח עליי אחריי הכל?????ודוקא עכשיו שניסיתי לבד וממש עוד מעט אני חוגגת לבני..למה דברים מעכירים את האווירה??????????

אודי, לא ענית על שאלותיי, אבל אולי אין תשובות לזה..אין חוקים, אין כלום...אני מרגישה שמה שמצאתי בפסיכולוגיה שהכל אינדוידואלי, פר אדם, התשובות אצלי, הכל תמיד מעורפל....וכלום לא בטוח...אז זה סתם כאילו הכל סתם....לא בורחת מהטיפול אשאר עד הסוף למרות הרצון לעזוב מיד..האם באמת היה שווה את כל המאמץ הנפשי והכספי??????חבל לי מאוד שזאת הרגשתי....ויש לי עוד זמן שם..עד הקיץ כמעט ארבעה חודשים..אז לברוח זה לא יהיה באמת.. מנסה להשאר לפרידה...אבל האם אפשר להאיץ תהליך של ריפוי? האם אפגע? פשוט פוחדת שאם זה לא הזמן ולא סיימנו אפגע.. כמו שקראתי כבר אצל אחרים..מבין??????????? אני בשלב אחר היום של לא להתנתק ולהעזר ואפילו גם לנסות לבד...ואז זה קשה פי כמה..כי נתתי לעצמי להקשר וכן יש לי יכולת להקשר אבל אני לא יודעת אם זה מותנה בלדעת להפרד...אוף.אפילו אני כבר לא מובנת לעצמי....מבין????????

שלום רב, מעט מאד מידע קיים באינטרנט על התופעה של שקרן פתולוגי. בכל מקום בו נשאלת השאלה - האם וכיצד ניתן לטפל בשקרן פתולוגי אני מוצאת שהעונים מתחמקים מתשובה אמיתית. בן זוגי הוא שקרן פתולוגי. חשוב לי מאד להבין האם ניתן לטפל בשקרן פתולוגי באופן שיחלים מהמחלה הנוראית הזאת? אשמח לקבל תשובה ישירה וחד משמעית על מנת שאוכל לקבל החלטה ברורה לגבי המשך הקשר שלי עם בן זוגי. תודה.

וואו. איזה צעד עשיתי היום בטיפול. מגיע לי כל הכבוד ו... לשמור עלי שאני לא אברח משם עכשיו....... תודה!!! כנראה שלא סתם היה רעש.

זהו שלא כזה כיף... זה קשה מנשוא. כמו שחשבתי ועכשיו צריך הרבה כוחות להמשיך, להתמיד , ולא לסגת... תודה על שאתה פה. תמשיך, נכון?

מה שלומך ? מתגעגעת.. הרבה זמן לא כתבתי.. כנראה שאני ממש בתוך האנליזה הזו.. נראה לי שהתחרפנתי. קורים לי דברים משונים כאלו שהם מפחידים ונעימים בו זמנית.. אולי השתגעתי? אני שוכבת על הספה הזו ועדיין כל פעם זה קשה בהתחלה..מפחיד. ואתה לא תאמין,גם אני רוצה לא להאמין.אבל זה קורה כאילו מאליו מעצמו..כאילו ללא שליטה שלי. זה להרגיש משוגע,מפחיד אבל גם נעים.. אני מוצאת את עצמי שפתאום אני שוכבת עם עיניים עצומות ערה ישנה כזו ..לא כל כך ברור לי מה זה..והאגודל שלי בפה.. אני יודעת שזה הזוי..אין לי הסבר לתופעה המטורפת הזו אבל זה קורה..ובכלל המצב הזה הוא כזה ערות/שינה.. לא יודעת להסביר מה זה.. לך יש איזשהו הסבר ? וחוצמזה היום יש לי גם פחדים מהעולם החיצוני.. כבר מרגישים שהשמיים מתכוננים לקראת הסופה שתגיע בסוף השבוע. אני גם נורא מפחדת פתאום מכל הקטע של אירן..ממלחמת עולם שלישית כזו..הכל מרגיש כזה שקט שלפני הסערה.. שקט מפחיד כזה.. אודי, תרגיע אותי בבקשה אני מתה מפחד.. שלך-במבי.

הגוף שלי חולה במחלה אוטואימונית. אתה חושב שזה קשור לרמה הנפשית? כן. מרגישה שכלו כוחותיי. שעשיתי הכל וגם מעבר. שאין מוצא. ושוב קיבלתי הצטיינות בלימודים. שוב חייכתי בזיוף. בשירותים אחר כך בכיתי בכי מר. מר לי כל כך. משאלה גרועה-בא לי קצת להיות חולה. להיות מותשת ולא לכאוב ככה. אלוהים... כמה דמעות עוד אשפוך עד שהן יגיעו אליך... אמרו לי ששערי דמעה חא ננעלו. אז אני בוכה אליך כל יום.. בלי רצון אבל מייאוש אמיתי גם שוקולד יכול להיות מריר. עצוב ורע לי. מר.

למה? הלוויא יכולתי לכתוב את כל האמת. אנסה להגיד אותה הכי קרוב שאני יכולה בטשטוש מועט על מנת לשמור עליי... כי כמה שיש לי מסביבי, ויש לי באמת הרבה, לפות זה מה שהסביבה אומרת.. אני מוצלחת, יש לי תפקיד חשוב ומכובד, כמה וכמה תארים ושום דבר מאלה, לא מביא אותי לצחושת שלווה אמיתית... ימים רבים אני חושבת על מוות. יש בי כאב נפשי בלתי נסבל. כל הזמן... אז הטיפול עוזר מאוד, אבל הדרך לא נגמרת... מחזיקה בחיים ואומרת כל הזמן שעוד קצת ועוד קצת והמטפלת שלי מתפעלת מההתקדמות שלי, שיכולה להיות מהירה כמהירות האור ואז להיתקע הרבה מאוד זמן... אבל כמה אפשר להחזיק בחיים בגלל תקווה? רק זה מחזיק. רק זה. ולפעמים כבר אין לי מאיפה לשאוב... הכל כל-כך קשה לי... פיזית, נפשית... לפעמים נדמה לי שזה המקסימום אושר שאני יכולה להיות בו. לפחות כבר אין לי חרדות רבות. אני מתפקדת וזהו. אבל הבושה על מי שאני יהיו מנת חלקי כנראה לאורך חיי. אני אשאר בודדה יש לי כל-כל הרבה שוקולד , אבל את המתיקות שבו - אין לי. מהין אודי? שוקולד מריר יש לי. אומרים עליו שהוא בריא, במינון מסויים. יש לי אותו אודי. הכל כאילו נורא בסדר. אבל העיקר חסר- קצת סוכר להמתיק את המריר.

היי, מה שלומכם? (זה כולל גם אותך, אודי)... It's been a while ואצלי קרו המון דברים, אבל קצרה היריעה מלספר הכל. היה רע והיה רע פחות, ועכשיו סביר. וסביר אצלי זה ממש יופי :). אז מה קורה אצלכם? אני מקווה שבסדר. TM.

אודי, התקופה שהפסקתי לכתוב היתה התקופה הכי קשה - היא טסה לחו"ל, חזרה ואז טסה שוב. קשה לי עם ההעדרויות האלה שלה... ואז היא חזרה וקרה משהו שעשה טוב לקשר: פייסבוק. סיפרתי לה על איזשהו משחק שאני משחקת בפייסבוק והיא החליטה לנסות... יצא מזה שאנחנו חברות בפייסבוק (מה דעתך על זה?), ו"בגללי" היא התמכרה למשחק הזה. בזכות הפייסבוק אנחנו בקשר כמעט יומיומי, בנוסף ל-4 פגישות בשבוע. יש לנו חוזה לא-כתוב, שאנחנו לא מצ'וטטות לנו על עניינים של הטיפול בפייסבוק, וזה אחלה. חוץ מזה לפני כמה חודשים הסתבר שיש לי עוד מחלה כרונית כלשהי - כרגע עדיין מנסים למצוא טיפול שיקל על המצב, כי המצב לא יחלוף. לשם שינוי אני מאוזנת תרופתית, וזה משפר משמעותית את המצב :) וזה תקציר העניינים על רגל אחת. אני בטוחה שזה לא הכל, אבל כמו שכתבתי - קצרה היריעה מלפרט את כל מה שקרה בתקופה שלא כתבתי.

הי טימי...נחמד שחזרת...את נשמעת אחלה..האם זה אומר שתכתבי לנו עוד?...או תצטרפי להודעות לפעמים?...חסרת לי...מיכ

שלום רב , יש לי שאלה שאני זקוק לקבל תשובה עליה בהקדם בבקשה. הבעייה שלי זה כמגדירים אותה רופאים משהו בין הפרעה נפשית לדיכאון. המחלה מתבטא בתחושה של עייפות נוראית קושי נוראי בתקשורת עם אנשים ובעיות עם זיכרון. אני בן 30 ופעם ראשונה זה התחיל בגיל 22 בצבא בגלל הלחצים נפשיים ופרידה מחברה. אז הצלתי לעזור לעצמי באמצעות שיטות CBT אך כעבור שנה הדיכאן חזר ללא סיבה. מאז אני כמה שנים נלחם בזה , מצליח לעיטים לצאת לתקופה של חצי שנה (פעם זה יוגה, פעם זה תרופות) אבל הכל חוזר קדמותו. לפני שנה התחלתי טיפול עם פסיכולוגית שקיבלתי המלצות עליה. ושוב פעם בהתחלה הייתה התעוררות והיה נראה שמצאנו את מקור של הבעייות שלי - שאני לא מצליח לקבל את עצמי כשאני לא מושלם וזה משהו שלא פיתחתי בילדות . אבל אחרי כ 9 חודשי טיפול הכל חוזר לקדמותו. אני כרגע חודשיים במצב מאד קשה , הולך לעבודה אבל כל יום זה כמו מלחמה אמיתית בשבילי. מה שאני שומע מפסיכולוגית שהיא משוכנעת שכן ניתן לעזור לי והדרך היא - לחזק את הביניין שלי מהבסיס ורק דרוש זמן. את כל זה אני שומע כבר כמה חודשים וכל פגישה היא די אותו דבר , אני לא מקבל תשובות קומקרטיות וכיוון קונקרטי איך בידיוק אנחנו הולכים לפתור לי את הבעייות שלי ואיך ניתן להקל על הקשיים שלי כרגע שאני חווה יום יום. כמה פעמים אמרתי לה על האכזבה ורצון שלי לחפש מטפל אחר והיא אומרת שמבינה את זה אבל אני כאילו כל הזמן מחפש תשובה בחוץ אבל היא נמצאת בתוכי. חשוב לציין שהיא מאד נחמדה, משקיעה את כל כולה בטיפול ומאמינה שיכולה לעזור לי,ואני הולך דרך ק"ח כך שהיא לא מרוויחה עלי כל כך. אבל לי זה לא מספיק אני ממש סובל ולא יודע מה לעשות הלה . אני התייעצתי עם עוד פסיכיאטרים שרובם אומרים שכדאי להמשיך בטיפול פסיכולגי בנוסף לכדורים שאני מקבל, הייתי אצל עוד פסיכולוגית שטענה שאני צריך לחפש דברים שעושים לי טוב ולהתמקד בהם.. נראה לי קצת מגוחח ופשוט. שורה תחתונה אני מרגיש מיועש בלי תקווה ומאוכזב מרפאה.. מה עלי לעשות האם להמשיך את הטיפול שכבר נמשך שנה ולהמשיך לחפש מטפל אחר? זה בחירה מאד גורלית עבורי

שלום האם שיטת הביופידבק עוזרת לחרדה המתבטאת בקפיצות בלחץ דם חולשה עייפות ?

ביופידבק היא הגישה הראויה ביותר לטיפול בקפיצות בלחץ דם הנובעות מהתרגשות וכדו'. בד.כ. לקיחת תרופות לי.ל.ד. במצב זה גורמות לחולשה. ד"ר נורית הרן Ph.D שילוב - ביופידבק נוירופידבק

אודי שלום, בטח אתה כבר זוכר אותי (או לפחות כך אני מקווה :-), זו שעזבה את הטיפול שלה, די בחופזה. (אגב, כנראה המשפט הזה של "בטח אתה זוכר אותי" הוא מסוג המשפטים שתמיד אוהב להגיד כ"מטופלת" בחדר הטיפול - סוג של אמירה שמקפלת בתוכה ציפיה). טוב, אז לא אקטר לך ואבכה שוב כמה קשה לעזוב מסגרת של פעמיים בשבוע טיפול, ב"בום" גדול, ולהרגיש שנטשתי את עצמי, אך אולי גם קצת ננטשתי בקלות. איך יודעים שהגיע הזמן לחזור? אמרת לי לתת מקום לאמביוולנטיות. והמילים האלה עזרו לי לפחות להרגיש שהעזיבה שלי לא מיותרת מאוד, ולפחות יצא לי ממנה משהו טוב. עבר פחות מחודש, ואני מרגישה שעברו חודשיים לפחות. כל יום הוא סוג של ניסיון להחזיק מחדש בתחושות הטובות, ופחות ליפול לחוסר אופטימיות, או למחשבות הרגילות שלי בתקופה הזו ("לא נשאר לו מקום בשבילי", "הלו"ז שלו תמיד היה עמוס", "גם אם יקבל אותי בחזרה הוא יעשה את זה כי לא יהיה לו נעים, ובטח יהיה עייף ממני", "בטח הוא שמח שמרווח לו עכשיו היומן בזכותי") עדיין כנראה לא מצליחה להשקיט את המקום בלב שאומר שיהיה בסדר, ושאכפת לו ממני. ושאולי אפילו הוא ירצה לראות אותי שוב. הוא יצר קשר בהודעה. תמציתית, ומזמינה. הגבתי משהו שהוא קצת "מנומס", כי לא רציתי לספר לו בהודעה כמה קשה לי בלי המקום הזה. מצד אחד אולי כך צריך. מצד שני קצת חבל לי שלא שיתפתי אותו בכמה קשה לי. אולי זה היה משקיט אצלי משהו. אך חסתי גם על אורך התגובה... :-) עברו כמה שבועות ואני יודעת שמצד אחד - כבר ברור לי שלא אעזוב בקלות אם אחזור. עכשיו אני יודעת כמה הוא חשוב לי, וכמה המקום שהוא מאפשר לי משמעותי והכרחי בשבילי. הגעגועים מלמדים. מצד שני - קבעתי לעצמי סוג של דדליין מתי בערך אחזור, כשראיתי שמאוד קשה לי, וקיוותי לעמוד בו. להוכיח לעצמי גם שאני מסוגלת בלעדיו. (גיבוש עצמי לפני קירבה, קצת כמו בשלבי ההתפתחות של אריקסון). הזמן הזה די קרוב, אך אחרי תקופה כזו שכל יום מרגיש לי כמו כמה ימים - מאוד קשה לי, ובא לי לוותר לעצמי. או אולי זה לא לוותר לעצמי אלא לעזור לעצמי? אוף, חבל שאני לא יכולה לדבר איתו ולהגיד לו - זה היה הופך הכל לכל-כך קל. אודי, מקווה שלא נמאס לך ממני. ואם כן - מתנצלת. :\ אני בעצמי לא מאמינה שכך אני מגיבה על הפסקת טיפול (אגב, עזבתי לפניו כמה טיפולים, ואף-פעם לא הגבתי כך אלא ההיפך הגמור, כך שזה מאוד נדיר אצלי. מקווה שאתה מבין).

היי אודי, לא בטוחה שאני חשה שננטשתי. אך כן קיים בי קצת כעס כלפיו, ש"הרשה" לי ללכת, ולא דאג לסגור את הדברים בצורה טובה. (בתחילת הפגישה אמרתי לו שאני רוצה לעזוב, והתכוונתי לנסות לסגור דברים במהלך הפגישה. הוא לא הבין שאני מתכוונת מיד, ורק בסוף הפגישה כשרציתי לשלם, הבין. ואז התלבטתי בקול אם לבוא שוב, כי לא סגרנו, והוא טען, עם סיבה די טובה שקשורה לטיפול שלי, שכדאי שאעזוב ברגע שאני מרגישה ואתן מקום לרגשות שלי). וגם ההודעות שהוא שלח בזמן האחרון נותנות לי לחשוב שגם הוא חושב שדברים לא נסגרו כמו שצריך. זהו. לא נטישה, אך כן אי-סגירה. אולי הוא חשב שכך יתאפשר לימצד אחד מקום ללכת, ומצד שני מקום שקורא מאוד לחזור. לא יודעת.

שלום (: שלחתי הודעה אל הפורום וסיפרתי שכשהייתי צעירה מאוד עברתי התעללות מינית. אף אחד לא יודע מזה. ושיש לי חברה שנמצאת בחו"ל כרגע ושהרגשתי איזה דחף לשלוח לה מייל ו"לספר" לה עלי, את הדבר הזה ששייך אלי. אבל הדחף הזה נבלם על ידי כל מיני פחדים ורגשות קשים, שאני אציב אותה במצב לא נעים/אהרוס את הקשר, שאני אזיק לעצמי, ושאני לא מוכנה לזה בכלל ושאני לא באמת רוצה בהשלכות שיהיו לזה.. בקיצור אני מבולבלת. אודי הציע לכתוב קודם כאן בפורום, ככה בתור "שלב" באמצע. המייל שכתבתי (אך עדיין לא שלחתי) לחברה שלי התחיל בזה שפשוט כתבתי שאני רוצה לספר לה על דבר שקרה לי כשהייתי צעירה מאוד והשפיע עלי מאוד. כתבתי שחשוב לי לספר לה את זה כי היא חשובה לי וכי זה חלק ממני וחלק מהחיים שלי גם אם זה קשה. זו הייתה התקופה של בית הספר היסודי, זה קרה לאורך השנים של בית הספר היסודי. נפגעתי מאוד ממישהו שאני מכירה ו"קרוב" אלי, פגיעה שקשה לדבר עליה. (במייל לא כתבתי "התעללות מינית", הזכרתי את זה בשני משפטים עמומים כמו זה.) הפגיעה הייתה בלתי נתפשת בשבילי. קשה להאמין שהדברים האלו קרו לי. הפגיעה הזאת השפיעה על כל תחום בחיים שלי ועלי בכל מקום. הייתי תמיד מנותקת ומרוחקת וסגורה מדי. הרחקתי אנשים ממני והתנתקתי מאנשים, לא בגללם אלא בגללי. הייתי סגורה מדי, וקפואה מאוד. ומבחינה רגשית היה לזה מחיר כבד. (שלא פירטתי במייל..) אני כותבת בלשון עבר, אבל אני עדיין במקומות האלו. קל היה יותר לכתוב את המייל בלשון עבר כאילו זה "מאחורי".. ואז זה יותר פשוט לקרוא ולעכל.. כתבתי שאני יודעת שזה כנראה לא מתחבר לה לשום דבר שהיא יודעת עלי או אלי, שזה נוחת עליה משום מקום וב"מכה אחת". ובכל זאת אני מספרת, כי זו אני ואלו החיים שלי, זו האמת עלי. (גם אם אני אאבד אותה, עדיף לי להיות חופשיה ואמיתית מאשר כלואה באיזה כלא דמיוני עם כל השדים שלי). זהו, זה קצת הסיפור שלי (קשה לי עם פירוטים..), וקצת ההתלבטות הגדולה שלי האם לספר לחברה טובה או לא. אם מישהו יכול לומר כמה מילים, איך הוא היה מרגיש אם היו מספרים לו או מה הוא חושב. זה היה עוזר לי (: מצטערת אם היה מבולבל או ארוך מדי. בכל מקרה תודה שקראתם (:

מעריכה את היכולת לכתוב את הדברים החוצה, בפעם הראשונה. זה בטח דורש הרבה אומץ. ולשאלתך, אני חושבת שהבסיס הכי חזק הוא אם החברות שלכן מספיק אמיתית ויציבה (אם אכן כך, כנראה לכן בחרת לכתוב דווקא לה). נכון, יכולים להתעורר הפתעה/בלבול/רגשות נוספים, אך נראה לי שהתחושה הכי חזקה בבסיס, כחברה, היא רצון גדול להיות איתך במקום הזה, ולהעביר לך קצת כוחות והרבה אמפתיה. סוג של חיבוק. זה לפחות מה שאני הייתי מרגישה. אגב, כשאני שואלת את עצמי למה את רוצה לכתוב לה את זה, אני מבינה, בעיקר מכך שכתבת איך זה השפיע ומשפיע על החיים שלך, שאת רוצה לקדם את הקשר ביניכן למקום יותר עמוק. סוג של פתיחת דלת. ואולי בלי קשר למה שתחליטי לעשות, ואם תכתבי לה או למישהו אחר, אני חושבת שזה דבר שאת צריכה להעריך בעצמך שהגעת למקום שאת רוצה להתחיל לצאת החוצה מהמקום של הכלא הזמני הזה. הרבה כוחות והצלחה.

אני פשוט הולך לישון, ולא רוצה יותר לקום בבוקר, לא עבודה לא לימודים,לא זוגיות כלום. פשוט נמאס להתמודד. . . אתה יודע אני מסתכל על הפנים שלי . .. הם לא צרות הלסת רחבה, העיניים נראות קטנות וכן האוזניים והאף גודולים. . . מראה גברי טיפוסי אני נזכר שכשהייתי אצל פסיכולוגית למשך שלושה חודשים ואז עזבתי אותה. . . אז בהתחלה היא היתה מסתכלת עלי ומיד אח"כ חוזרת לקלסר ורושמת פרטים. קראתי שבפסיכודיאגנוסטיקה. . . משהו כזה בודקים בזמן הטיפול כמה המטופל או המטופלת גבריים או נשיים במראה וכמה גבריים או נשיים ברגש ובקוגניטיביות. אז בעצם ככה בודקים תכונות של המטופל ? באמת המטפל מסתכל על המטופל ובוחן כמה הפכת להיות גברי או נשארת נשי?

שלום רב, אני בטיפול עם פסיכ' קלינית בחצי השנה החרונה. הטיפול החל כטיפול זוגי ולאחר חודשיים הפך לטיפול אישי שלי כיוון שהמטפלת לא מצאה קצה חוט כיצד להתקדם איתנו. עלי לציין שהיא נחשבת כבכירה מאוד בטיפול זוגי. במשך 4 החוד' האחרונים הייתי אצלה בטיפול של יומיים בשבוע. לאט לאט הרגשתי צורך עז להיעזר בה בשעות שבין הטיפולים כיוון שהרגשתי שאני מתדרדרת ואין לי על מי להישען. במהלך היום יום תפקדתי כרגיל אבל בפנים רע לי. כאשר המטפלת הרגישה שהיא לא מוגלת לתת לי את המענה לו אני זקוקה היא פתחה בפניי את הקושי שלה ושם התחלה ההתנגשות בינינו. לקח לנו 3 שבועות להגיע להחלטה מה לעשות, האם להמשיך תחת התנאים שלה או להפסיק ושאני אחפש לי מטפלת שתוכל להיענות לצרכים שלי. אתמול זה נגמר - היה לי קשה מנשוא!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מרגישה שהיא נטשה אותי בשעה הכי קשה שלי ומפחדת שלא אוכל לסמוך על מישהי/ו אחר/ת שיוכל לעזור לי, כל שכן שמטפל/ת חדש/ה ירכוש את אמוני. קשה לי מאוד ואינני יודעת כיצד להתמודד עם זה. אודה לך על כל הצעה/הכוונה/עזרה כמו כן אוסיף עוד מידע אם יש צורך. בברכה דינה

אודי שוב שלום ותודה רבה על תשובתך שממנה אני מבינה כי הבנת שהייתה מסגרת לטיפול - אז אני שואלת אותך, איך קורה מצב שפסיכולוגית מטפלת במישהי חצי שעה ולא מבצעת איתה תיאום ציפיות? איך, כשהמשבר הגדול של אותה מטופלת הוא בעצם חוסר אמון באנשים, תחושה של חוסר אהבה מהסביבה הקרובה שלי היא מביאה אותה למצב בו נפתחתי בפניה כ"כ עמוק ובשלב הקשה ביותר היא נוטשת אותי???? האם זה תקין להשאיר אותי חשופה ופגיעה כ"כ רק בכדי שהיא תוכל לשמור על עקרונות הטיפול שלה????? זה כואב בצורה לא רגילה!!! דבר נוסף אודי, כתבת שזה לא אמור לנחם אותי שהיא בטח מתייסרת, אז נכון זה לא מנחם הבעיה היא שזה יותר גרוע כיוון שהיא גרמה לי להחליט מה לעשות ואם ההחלטה שלי גרמה לשתינו להיות מיוסרות אז איפה הפן המקצועי נכנס לתמונה?? אני לא מצליחה להבין מה קרה כאן, אני חושבת שטעיתי בהחלטה כי היא נעשתה ממקום שבור ואינני יודעת איך להתמודד עם זה. אודה על תשובתך הכנה. דינה

היי..... כשהייתי צעירה עברתי התעללות מינית. לאחרונה אני מתמודדת עם זה. יש לי חברה שטסה עכשיו לחו"ל ונמצאת עד עוד חודש-חודשיים בחו"ל. היום דיברתי איתה בסקייפ, ונתקפתי רצון גדול פשוט לכתוב לה מייל ו"לספר לה" מה קרה לי, מה עבר עלי.... מה הסיפור שלי... זו חברה טובה אבל היכולת שלי ליצור קשר אינטימי וקרוב מוגבלת ככה שאנחנו לא "מדברות" על דברים..... בכל מקרה כתבתי מייל שמספר הכל. אני כרגע מאוד מתלבטת אם לשלוח... המייל פתוח עכשיו מולי, ואני לא יודעת מה לעשות. האם לשלוח או לא? מעולם לא סיפרתי לאף אחד. וזה נראה לי דבר רציני, אני חוששת מאוד שאתחרט אח"כ, לא יודעת איך היא תגיב. ואם בכלל זה נכון לי או יכניס אותי לאיזה שוק. ברור שבמייל זה יותר קל. בקיצור אני מבולבלת נורא. ובאותו זמן גם יש לי מחשבות שהלוואי שלא הייתי מכירה אותה והלוואי שלא היינו בקשר ולא הייתי צריכה לספר שום דבר לאף אחד. :( ומעדיפה שזה ישאר פרטי וסגור. ובאותו זמן, אני משתוקקת לשלוח לה. נראה לי שבכל מקרה הלילה לא אשלח, עדיף לישון על זה ולא לעשות משהו בצורה מהירה מדי שאח"כ תשאיר בלגן וקושי. האם כדאי לי לשלוח או שזה במידה גם "מסוכן" לי? ויכול להכניס אותי לאיזו סחרחורת ולכפות עלי כל מיני התמודדויות קשות שלא בטוח שאני מוכנה אליהן? נראה לי שאני כאילו חושבת שאני יכולה לשלוח לה מזה ולשכוח מזה כאילו זה ישאר בגדר מייל אחד? זה הגיוני לבקש במייל שלא תעשה מזה סיפור ולא תתן לזה להעיב יותר מדי על הקשר בינינו? זה אקט חזק??? זה אקט שישפיע בצורה דרסטית על מערכת יחסים???

תודה, הרעיון שלך מצא חן בעיני ואני אשלח משהו קצר ממני. ובכל זאת רציתי שוב לשאול אם זה אקט כבד עבור רב האנשים (הנאלצים לשמוע)? האם שליחת מייל בעניין כזה היא מוזרה ולא נעימה ו"תקועה בגרון" כמו שנדמה לי? בלתי אפשרית לעיכול??.. כדאי לציין ששתינו מאוד צעירות. וגם לגבי, האם יש בסיס לחששות שלי? האם זה איזשהו צעד דרמטי שאין ממנו דרך חזרה שעלול לגרום נזק? ומצד שני, עכשיו פתאום אני חושבת, ה"נזק" כבר נגרם... הנזק כבר היה, והוא לא משהו שקורה עכשיו... וזה, בצורה מוזרה, דווקא גורם לי לחייך... זה משחרר במידה.

אתה יודע אני נזכר בימים הראשונים שהקשבתי לתוכנית של ורדה רזיאל. כל הזמן סרוטונין סרוטונין זה נכון שהוא גורם לתחושת שלווה ורוגע אבל שהוא גבוה הוא גורם לתחושת חוסר איכפתיות וזה כאילו קורע את כל הקורים שטווית בראש כל המשמעויות שהענקת לאוביקטים והזיכרונות בחיים האלה. כאילו מישהו חדר לך למוח עם סוס טרויאני (כמו מה שקרה לורדה עצמה) סוס טרויאני כל כך יפה וטוב שרק בא לעזור לך לעולם היא (ורדה) לא מדברת על עודף סרוטונין בתוכנית רק מחסור לעולם היא (ורדה) לא תספר מה קורה לאנשים שמנסים להיגמל מssri. . . מה קרה להם לעולם היא (ורדה) לא תספר מה זה באמת הומוסקסואליות אותו הבדל בין הראש הגברי לנשי. ואז במצב הזה של חוסר העונים בגלל העדר האיכפתיות- העדר הענקת משמעויות ריגשיות אתה נטלה אצל פסיכולוג שסורג אצלך קורים חדשים בראש כל כך גאוני רק חבל שהמטופל עצמו לא יודע כל כך עצוב לי היא באמת עזרה ורדה ?

אני מתכוון לזעם שלאנשים בדיכאון יהיה זעם? שלאנשים שנמאס מהמרמה יהיה זעם זעם . . . הוא חלק מהמרמה עצמה, אדם שזועם ללא ערף. . . עלול ליפול יותר לחטאים ולהיות פרא אדם. . . ולטעות. . . ולפגוע בחפים מפשע, ואם גם אין לו מקום למצפון. . . אז הוא גם לא יתחרט וביחד ביחד . . . זה יהיה מפלצת

הי אודי, ראשית אציין שמאוד התרשמתי מהתגובות שלך להודעות שקראתי. אני נשואה ואם לשתי בנות מקסימות- אחת בת 4 והשנייה בת חצי שנה. בעברי בילדות המוקדמת עברתי הטרדות מיניות ממכרים( שכן צעיר ופדופיל שפגש בנו בדרך) חשבתי שכבר הטראומה מאחוריי אך אני רואה שצילה קיים בחיי הנישואין. אני כל הזמן מפחדת שבעלי יגע בבת שלי וזה אוכל אותי מבפנים- היום תוך כדי משחק הוא נשכב עלייה וחטפתי כאב בטן, הוא מבקש ממנה לדרוך עליו על גבו בשביל מסאז' וקם עם איבר קשוי ואני שוב עם כאב בטן. הצילו מה אני יכולה לעשות? נכון שאני בדאגות מיותרות? אנא עזור לי...

הי אודי, תודה על התגובה המהירה. בן זוגי מודע לעברי, אתמול שיתפתי אותו בתחושות שלי והוא אמר שהוא שמח ששיתפתי אותו והוא כלל לא זכר שהוא נשכב עליה. בעבר ששיתפתי אותו בדאגתי הוא ממש נפגע על עצם מחשבתי כי זה רחוק מהמציאות אך בפעם הזאת הוא ממש הבין. שאלותי הן האם אתה רואה במעשים שתיארתי גוון מיני או שבגלל הסרטים שלי כך כתבת? ומדוע בחרת לכנות את המעשים צוננין, רק בשביל הבנת משמעות הביטוי, שבגלל עברי אני חוששת מדברים קרים לכאורה? סורי על החפירה. כל הטוב ותודה

איך מחנכים ילדה בת ארבע להישמר מהטרדה מינית? לומר לה שאסור לאף אחד לגעת לה באזורים אינטימים? תודה לך

על פניו על סמך התיאור שלי, האם זה נראה לך לא תקין? והתנהגות זו( מסאז' ומה שתואר) צריכה להיפסק? או שמא סרטי העבר משפיעים. אשמח להבהרה. מזל שההודעה לא מתפרסמת מיד ממש תודה לך וסליחה שלא כל התגובות קובצו יחד. אהובה

שקט פה רק אצלי יש כזה רעש?

הפעם שאלה לא שגרתית.. איך עושים החלטה לעזוב מקום עבודה??.. אם קמים בקושי בבוקר..עם דמעות..?? זה סימן שצריך לעזוב??..אם זה נמשך כבר הרבה זמן..יותר משנה.. אם מרגישה לא מוערכת בלשון המעטה??..ואם אני פשוט (לא כזה פשוט??) - מושכת אלי יחס כזה?? של נידוי! כי בהשערה שלי..אולי חושבים שאני לא "תורמת"..לא חושפת מעצמי..גם אם זו אני..גם אם אני אשמה..ולא מצליחה לשנות אותי.. זה לא נכון לשנות את המקום עצמו??כי אני..לא רוצה להיות אני.. אבל..לא מצליחה להיות אחרת.. אודי..תודה שאתה משתדל להבין..מקווה שגם עכשיו?

אני חן בת 16 עם חרדת מחלה נוראה, יש לי את החרדה כבר 6 שנים בערך. בזמן האחרון זה התגבר ויש לי כבר חרדות וסטרס 3 חודשים. אני כל הזמן בלחץ, בחרדות מהמוות, מכל דבר הקשור בגוף שלי. אני מפחדת גם להשתגע מהפחד עצמו שיש לי. אני אולי הולכת לפסיכולוג, הסטרס עשה לי נשימה לא נוחה ומעצבנת, מרוב רעידות אני מרגישה כבר אי נוחות בבטן, יש לי עצבים בגוף ואני מרגישה שכל הזמן אני צריכה להיאנח ולשאוף אוויר כאילו אין לי אוויר כבר בריאות.מהלחץ לפעמים כואבב לי החזה. הלכתי כבר לרופאים והם אמרו שאין לי כלום, ההורים שלי מסבירים לי אולי מאות פעמים שאני בריאה, אבל הראש שלי מסרב להבין. אם אני אומרת לעצמי "אני בריאה" אני מרגיש כאילו אני משקרת לעצמי. אני חושבת שאני משתגעת כבר, אני לוקחת רסקיו, זה מרגיע... אבל עושה לי נשימה יותר מידי שקטה שמפחידה אותי. אני נכנסת להיסטריות נוראות, להורים שלי כבר נמאס להסביר לי, אני כבר ממש רוצה למות, אבל מפחדת למות... זה ממש אבל ממש מטריד. אני ממש מחפשת יעוץ, זה לא שפשוט להגיד לי לכי לפסיכולוג. אני רוצה ממש יעוץ איך להרגיע את עצמי, מה לחשוב! אני לא נרדמת בלילות, אני ערה עד 5 בבוקר, ואני הולכת לבצפר אפיסת כוחות, הלימודים שלי התדרדרו בגלל זה בדיוק בקטע של הבגרויות. זה מפליא אותי כי בגיל שלי אני לא צריכה לחשוב על מוות ועל מחלות! אני מפחדת מדום לב והתקף לב, משיתוקים, משגעונות מגידולים. וכל כאב קטן כאילו רומז שיש לי משהו נורא! בבקשה... אני צריכה מושיע! תודה ד"ר..

רציתי לדעת למי עליי לקבוע פגישה על מנת לקבל מרשם לכדורים נוגדי דיכאון שמעלים את רמת הסרטונין? פסיכולוג יהיה מספיק או שעליי להיפגש עם פסיכיאטר? יש אפשרות להמנע מפגישות ארוכות ופשוט לקבל את המרשם בפגישה הראשונה או שזה לא מקובל? תודה.

פעם נאמר לי על ידי איש מקצוע: "את לא רק ריקה, את גם מלאה." מבלי להתייחס להקשר, האם דברים אלה עלולים לרמז שנתפסתי כסובלת מהפרעה נרקיסיסטית? תודה.

התכוונתי לאפשרות שמילים אלו קשורות לתאוריות המייחסות לסובלים מהפרעה נרקיסיסטית תחושות של "ריק" ו"אין" ורצון למלא את הריק באמצעים השליליים המוכרים...

שלום, בא לי להוריד הרבה דברים מהלב וטפל בכמה עניינים רגשיים. מאחר ואני לא אשמע מחברים "היי זה פסיכולוג טוב אני ממליץ עליו" ולבחור בדפי זהב נראה לא לעניין, רציתי לשאול איך אני אמור לבחור פסיכולוג? באילו פרמטרים כדי להתחשב? ואיפה לחפש? תודה רבה

לא מובנת..גם כשאומרת!..מוזרה..שונה.. לא שייכת..לא אהובה.. לא אהובה..לא אהובה..לא אהובה..דחויה! על ידי אנשים שעובדים איתי..מוחרמת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! או..סתם אוויר?????????????????????????????????????????? ושוב מקשה?..מכבידה..סליחה ש..(קיימת?)

בא לי לאבד את השפיות פשוט ?

שלום, אני סובל מהפרעה גבולית. הייתי כמה פעמים בטיפול ותמיד אני מפסיק. לדעתי, אין עדיין היום מענה טיפולי כראוי לבורדרליין. האם אני צודק? אז למה להתחיל טיפול שגם המטפל לא בקי לגמרי במבואותיו? אולי כן? אודה לך על תשובתך

אני חושבת הרבה על הבחירה בין חיים למוות.. זה הגוף שלי, החיים שלי, הבחירה שלי. ועדיין למרות שזו החלטה אישית, היא תשפיע על אחרים, ואז יש רגשות אשם. ומשם פתרונות בימוי יצירתיים שיכסו על הכוונה. הלואי וההיתי יכולה פשוט לא להיות, בלי כל הכאב ראש הזה. מרגיש לי מאד לבד, רוצה להרגיש גם חופשייה

אהלן חבר'ה! אני צריך את העצה שלכם ,אז ככה,אני לא יגדיר את עצמי כהיפוכונדר כי אני לא, אבל מה שכן יש לי חרדת בריאות קלה, זה מתבטא בצורה כזאת שלמשל לפני שנה עשיתי פירסינג במקום מוסמך ומבוקר, אבל לא ידעתי שצריך להסתכל אם מחליפים מחט או לא,ואז נכנסתי לפרנויה שאולי לא החליפו מחט ואם לא החליפו מחט אולי נדבקתי באיידס,כאילו מבפנים ידעתי שהסיכוי לכל זה הוא נמוך אבל עדיין בגלל החוסר וודאות והפחד,הייתי בטוח שיש סיכוי גדול שנדבקתי וזה לא נתן לי מנוח,אז עשיתי בדיקת דם שיצאה תקינה,ואז קלטתי שזה סתם היה באראש שלי ואכלתי סרט על כלום,והקטע הוא שזה כל פעם משהו אחר,אני תמיד בודק את עצמי שהכל בסדר כי אם יקרה משהו עדיף לגלות מוקדם, הבעיה שזה כל פעם משהו אחר ואני באמת שואל איך אני יכול להתגבר על זה? וכיצד אני באמת יכול להבחין אם מה שקורה לי זה בראש שלי ואני מגזים, או שזה אמיתי?

סליחה על כפל ההודעות למטה..כמובן שההודעה הראשונה שכתבתי מיותרת..סליחה..

אודי יקר, אנונימוס, נעמה וחסוי כמובן הוסיפו להודעתם...אולי הם דורשים התייחסות? בבקשה תבדוק...(במיוחד נראה לי נעמה שם למטה) אני בסדר, אבל מבררת...בודקת...וכרגע קצת מנסה לבד ומעבדת דברים מהטיפול בזמן האחרון...קצת מבולבלת וחוששת אבל מנסה ליצב את עצמי שלא אהיה בנפילות...הכמיהה אליה האם היא תגמר? האם אזדקק לה פחות באיזשהו שלב? איך זה עובד? יותר מדיי זמן אני חושבת על הטיפול ומה שקורה בחדר...האם זה הגיוני שאין יום שאני לא חושבת על זה? האם כלם חושבים על כך כל הזמן? למה אני לא מסוגלת להעביר יום בלי לחפור ולחשוב...האם זה הגיוני? האם זה בעייתי?אובססיבי מדיי? מה עושים עם מחשבות מרובות על הטיפול ועליה? יש לי הרבה דברים חוץ מהטיפול ולא משעמם לי בכלל...אז למה? אודי, זה חייב באיזשהו מקום להתאזן לא? כל כך הרבה זמן איתה ועדיין..כמהה למשהו שלא יתאפשר בנינו...איך מוותרים על הכמיהה?????ואיך חושבים פחות על מה שקורה בנינו, בחדר, יחסי מטפל מטופל וכו'???? והאם תקשורת לא בטוחה בינקות באמת גורמת לכל זה???לבלבול של התקשרות??לאמון??האם זה ניתן לשינוי?תיקון????? יש לך עצה פרקטית איך לדעת להרפות? להאמין באדם ולדעת שבאמת אני ראויה לאהבה???????

קודם אודי, סליחה שאני לעיתים מתערבת בתשובות לפונים,לפתע זה נראה לי קצת איך לומר..לא מנומס וסליחה על זה שאני מזכירה לך על הודעות שנשכחות אם יש בעיה עם זה בבקשה תאמר לי... דבר נוסף..אני לא בקיאה כל כך בפסיכולוגיה....כן הכוונה היתה להקשרות...(קראתי את התאוריה של בולבי והראלו ועוד...)ואני כל הזמן לא מוותרת עד שלעיתים זה כבר מגיע לרמות קשות...תודה על ההרגעה שלך ועל המקום הבטוח בפורם...

יש לי שאלה, ואני מניחה שהיה טוב לו הייתי מעלה אותה בחדר הטיפול,אך מכיוון שכבר תקופה ארוכה היא מטרידה אותי, ואני לא ממש מצליחה להביא אותה לטיפול, אני אנסה להיעזר בך כאן. אני בטיפול ,אצל פסיכולוג קליני שהוא גם גם מהפנט מורשה. . כשהתחלתי את הטיפול לפני 3 שנים, הוא עדיין לא היה כזה ,אבל כנראה שבמהלך השנים הוא הוציא לכך רישיון, ואף מצין זאת בפרסומים שלו, בקבלות שלו ועוד. בפעם הראשונה שנתקלתי בכך, הוא אכן אישר זאת.ציינתי שהייתי שמחה לעשות שימוש בכלי הזה, הוא לא ממש הגיב,ומאז הנושא לא עלה שוב. אני קוראת פה באופן קבוע, ושמה לב שאתה הרבה פעמים מזכיר את נושא ההיפנוזה, ומציע אותה ככלי עיקרי או נילווה בטיפול. לפעמים מדובר בבעיות או תיאורים שקרובים אלי. ואני תמהה, מה יכולה להיות הסיבה לכך שהפסיכולוג שלי לא מציע /משתמש בכלי זה?

מחקו אותי..רוצה למחוק את עצמי..לא מבינה למה שונאים אותי..מתעבים אותי..דוחים אותי..והכי גרוע מתעלמים ממני..כמה אכזריות צריך כדי להזמין את כולם ולדלג עליך?? ולמה!!!!!! אני כל כך רעה??? מושחתת??? רוצה להימחק!!מקנאת באנשים שחטפו דום לב

שקרתה לי במשרד (בעבודה)

על חויה שהיתה לי בעבודה (במשרד).. (לא כאן-ברור).. אתה לא מבין?..אני על הקרשים..'כמה רוע אפשר לבלוע?? אבא תרחם אבא תרחם'!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!לא מתפקדת..רק בוכה ורוצה לברוח..

כל כך הרבה ממנו... כל-כך הרבה. על מה שהיה ואיננו, על מה שיכול היה להיות, על הרצון להיות הבת האמיתית ועל האשמה מול ההורים הביולוגיים.. על הריקנות שתמיד נמצאת שם וכלום לא ממלא אותה.... על הגוף, שפיתח מחלה שבה הוא תוקף את עצמו, הוא מטופל עכשיו, ואני עדיין מרגישה את הכאב שלו מולי- כאילו היינו ישויות נפרדות. כל-כך כואב לו, לגוף הזה עד שהוא אינו יכול לשאת יותר, וכל כאב עדיף.. על הרצון הזה לבכות ועל החסימה הזאת שלא מאפשרת, על העצב העמוק, העמוק להחריד..על הפחד מהכל.. מזוגיות, מילדים, מהמשך... על ההצלחות שאינן ממלאות דבר זולת מלמולי הערצה שקריים סביבי כאילו הם האמת.. על הכדור שאני לוקחת שניתן לי באהבה ודאגה על ידי הרופא שלי ואני מרגישה כמה רע.. כדור אמור לשכך את הכאב הזה.. על הכתפיים הקטנות,שמצטמקות עם השנים הכמהות לחיבוק חם.. כמה כאב... כמה אני צריכה ללכת בעיוורן ולסמוך שזוהי הדרך.. על הרצון למות לא כדי למות-אלא כדי להפסיק את הסבל ועל הפחד... שכלום לא יימלא אותי לעולם. על הסבלנות הנדרשת ממני.. על ה"פחד משעות מתות" כדי לא לחשוב.. לעבוד , ללמוד, לסחוט את כוחותייי עד לקצה. העיקר לא לחיות... באמת. אני כל-כך רוצה חיבוק חם, אלוהים... מרגישה אשמה כל-כך. למה אני כואבת ככה? מתי זה יעבור? אני מאתאמצת בכל הכח, באמת. ואפילו הכדורים של המחלה הגופנית מתישים ומעייפים , אני קמה ונלחמת. כמה עצב, אלוהים... אולי אני כותבת אליו אודי, ולא לך. אולי אני רוצה לספר לו כמה.. לבקש שייראה כמה דמעות יש בי, אצורות. לבקש ממנו, שיישלח ליטוף משמיים. אני יודעת שלפעמים אני לא בסדר, שאני אשמה בהמון, אבל אני זקוקה לליטוף, לערסול כזה שיחמם לי מעט את הדרך. אני קופאת כאן מקור. אתה חושב שאלוהים שומע?

אני מאמינה שאלוהים שומע ויעזור לך למצוא את השקט והליטוף המתאים... אני מאמינה שתפילות עוזרות, לי הן עוזרות...תבקשי ממנו אל תפחדי לבקש, תבכי לו, הוא שומע...איתך בכאבך שנשמע כל כך כמהה לנחמה, שולחת לך חיבוק וליטוף רך ונעים, מערסל ומחמם....מיכ

שלום. ניגשתי לפסיכולוג קליני בקופת חולים וחשפתי בפניו בעייה ממנה אני סובלת. ביקשתי שהנושא ישאר חסוי ביני לבינו. הוא נתן לי הפנייה להמשך טיפול אצל פסיכולוג פרטי. אחרי כיום הוא התקשר ומסר לי שהוא התייעץ עם הפסיכיאטרית המחוזית והיא ביקשה יחד עימו לערוך לי אבחון נוסף. ראשית התחלתי לחשוש מפני שלפי מה שקראתי לפסיכיאטר המחוזי סמכויות רבות שחלקן עלול להוביל עד כדי אשפוז שלי בכפייה - אני אשה נורמטיבית ודבר כזה עלול לפגוע בי קשות. השאלה היא האם בכלל הפסיכולוג הקליני בקופת החולים שהתחייב בפני ששיחתנו חסוייה רשאי היה להעביר את המידע הזה לפסיכיאטר המחוזי ? ( רק שיהיה ברור לא מדובר כאן על מידע פלילי או חשש לפגיעה עצמית )

שלום, יש לי חברה שבלילות בוכה שאני לא איתה, מהגעגועים. אני לא מבין איך זה, אני חושב שיש אצלה בעיה כל שהיא, הרי זה לא אמור לקרות כל לילה. לפני שהכירה אותי לא בכתה, אז פתאום היא לא יכולה בלעדי? בנוסף, חבר אומר לי שהיא "כבויה". לא רק בדיבור שלה אלא גם בזה שהיא לא מחייכת כמעט בכלל (זה אני מוסיף). יש לה בעית אלימות בבית (כלפי אימה?), אבל אני לא מבין למה זה שאני איתה לא עוזר אלא רק גורם לה לבכות?! איך אפשר יותר לעזור ולתמוך (ואני חושב שאני עושה כל מה שאני יכול), הבעיה היא שאני והיא גרים רחוק אחד מהשנייה והתמיכה שלי היא בעיקר טלפונית. אשמח לעצה ועזרה. ובעיקר למה במקום לשמח ושתחייך הרבה לידי היא נשארת לא כל כך מחויכת. היא אומרת שהיא אוהבת אותי אבל אולי אני לא טוב לה והיא צריכה משהו אחר? נדמה לי שאומרים בפסיכולוגיה שאישה רוצה לשחזר את הקשר כמו עם אבא שלה, רק שאני די בספק אם הייתה רוצה מישהו כמו אבא שלה... תודה

תודה שענית, רציתי לשאול, האם הבכי בלילה מראה שהיא פתאום נעשתה תלויה בי רגשית? אם כן, האם זה נורמלי להיות ברמה כזו תלוי? איך מורידים מישהו מהתלות הזו? היא אמרה שאני תמיד מעודד אותה בשיחות טלפון אבל תמיד בסוף היא בוכה.. בכל אופן אשמח להבין את התלות הרגשית שוב תודה רבה!

שלום רב, לאחרונה צצות במוחי מחשבות רבות על מוות,אינני מדוכאת ההיפך לאחרונה אני מאושרת יותר מתמיד ואני מתכננת הרבה תוכניות לעתיד הקרוב והרחוק..אך יחד עם זאת אינני מצליחה להוציא את המחשבות האלו,מחשבות שבהן אני חושבת על הדרך שבה אני אמות וחשה שזה דיי קרוב אליי בצורה כזו או אחרת,המחשבות האלו מטרידות אותי מפחידות ואף מחרידות אותי.... אני לא יודעת מה לעשות כדי להשתחרר מהן..אשמח לעצה..

אם מטופל אומר למטפל בטיפול: "אני רוצה מאד למות" ולא מרחיב או מסביר דבר. (אך בליבו מתכוון להרגשה כללית ולא כמשהו מידי או מעשי) האם לפי חוק המטפל אמור לדווח? ואם כן למי?

שלום, כשהייתי בן 22 הכרתי את חברתי לשעבר. היא הייתה החברה הראשונה שלי, הקשר הראשון שלי והאהבה הראשונה שלי והכי גדולה שחוויתי כל חיי. אחרי יותר משנתיים שהיינו ביחד נפרדנו כי אני טסתי לחו"ל לחצי שנה. כמעט 3 שנים עברו מאז שנפרדנו. בתקופה הזו ניסינו לחזור להיות ביחד מספר פעמים אבל כל הניסיונות בכלל לא יצאו לפועל מקשיים כאלה ואחרים של מרחק מגורים, לימודים וכו. אנחנו שומרים על קשר מידי פעם. אני פשוט לא יודע מה לעשות. מצד אחד, אני ממש מתגעגע לתקופה שהיינו ביחד ואני תמיד חושב מה היה יכול להיות אם לא היינו נפרדים לפני שלוש שנים, אולי היום כבר היינו נשואים.. מצד שני, אני מלא בפחד מבאמת לנסות שוב, אני מרגיש שזה לא יהיה אותו הדבר כמו פעם. בפעמים שראיתי אותה בתקופה הזו כבר לא ראיתי את הברק שהיה לה בעיניים כמו פעם.. אני לפעמים חושב שאני חייב להכריח את עצמי לנסות באופן כנה שוב כי אני מרגיש שזו הדרך היחידה לצאת מזה ולסגור מעגל. היו לי במהלך השנים מספר קשרים ואף אחד מהם לא החזיק מעמד. בכל פעם שאני מתחיל קשר אני חושב עליה ואולי לחזור להיות איתה וזה פשוט לא מצליח. אני נקרע בין הרצון לנסות איתה שוב לבין הרצון להתחיל משהו חדש (אני כבר איבדתי את האמונה שאני אמצא מישהי שאוהב אותה כמו שאהבתי את האקסית המדוברת).. מה עושים? איך מטפלים בזה? אני ממש חייב עצה טובה להמשך. סליחה על החפירה שלומי

יש לי,לאחותי ולאמי בעיה, איני יודעת אם היא פסיכולוגית. מפריע לנו בצורה קיצונית קולות של רעשים שונים, כגון- לעיסת מסטיק (גם אם היא שקטה) ,קולות של אכילה,דפדוף,קולות של כלים, קולות של לגימת שתייה(לא רק חמה )וכו... זה גורם לנו לעצבים,חוסר נוחות, איבוד ריכוז. אנחנו לרוב יוצאות מהבית עם אוזניות. רציתי לדעת, לאיזה רופא לפנות? האם זה משהו פסיכולוגי? והאם זו תופעה מוכרת?