פורום פסיכולוגיה קלינית

אני אמא שיש לה כמה דברים שמפריעים לה לתפקוד נכון . שלא מתוך מודעות . רוצה להתקרב אל הבנים והבנות בבית .אך מלאה בתוכי בכעסים כשהכל נופל עליי . מה לעשות אתם מציעים .לעשות את עבודות הבית לבד . ולהגיד אין ברירה . הילדים כבר גדולים בבית ולא פייר שלא יעזרו . כואב לי מאוד שלא הצלחתי להעמיד להם גבולות וחוקים . לא חבל להיות כעוסה וממורמרת וסתם עוד שבת עצובה ושעמום . כי גם הבן הזוג כאשר לא מדבר איתי. הלךךךךךךךךךךך עליי הוא קשוח ולא פייר . למה למה זה ככה

אני עובד תחת לחץ מטורף, כתוצאה בחודש האחרון נתקפתי חרדות לחץ וחוסר שקט, החלו לי צפצופים באוזנים ולאחרונה לחץ בקודקוד הראש. רופא נתן לי ואבן על פי צורך וכדור לטיפול בחרדה אסטו. השאלה האם כיצד להתיחס ללחץ בקודקוד.

לאודי היקר ולכלם, סליחה שלא הייתי פה בזמן כדי לאחל...אך "מוטב מאוחר מאשר אף פעם" שיהיה לכלם חג שמח (עדיין חג...)שהחג יעבור בקלות ושלא נקח דברים קשה מדיי..שנרגיש חופשיים לבטא את רגשותינו... לך אודי יקר שתמשיך ללוות אותנו ברוגע המיוחד לך...בריאות, אושר והצלחה בכל

אני צריך לעבור מעבדת שינה בימים הקרובים ורציתי לשאול מספר שאלות אני הולך מתוך שינה לפעמים , מספר פעמים בשנה לאן מחברים לי אלקטרודות ? ומה הן יכולות לקלוט ? האם הם יכולות לדעת אם אני באמת ישן ? המוח ישן או שאם אני לא באמת אשן כאילו לא אצליח להירדם ומה יקרה אם ביום ההוא אני לא אלך מתוך שינה

כשאני הולך מתוך שינה זה נסרק במחשב לפי האלקטרודות שאני ישן או ער כאילו איזה גלי מוח המכשירים רואים שאני ישן או לא מה ההבדל בגלי המוח בין אם אני ישן או לא ישן אלא הולך מתוך שינה

שוב אני, מנסה להתרגל לשם החדש ואולי גם לאני חדשה.....זהו ספרתי הכל....לגמרי...ועכשיו אני אמורה להרגיש הקלה....ומעכשיו יהיה טוב..ככה היא אמרה..היא שמחה שספרתי... הבעיה שאני מרחפת..כאילו כל הרגשות מתערבבים יחד ואני לא מרגישה כלום...וגם אני מרגישה כאילו כלם יודעים למרות שלא....מה יהיה בהמשך? אני סומכת עליה, מרגישה יחד איתה..מאוד קרובה אליה.וצריכה לדבר או לשלוח מייל או קשר תמידי איתה למרות שאולי זה צריך להיות הפוך..לא? דוקא עכשיו אמורה להיות הקלה, אני אמורה ליצור איתה פחות קשר כי אני בסדר אבל דוקא עכשיו אני מרגישה צורך להיות איתה כל דקה ושנייה ולכתוב לה ולדבר ולדבר איתה בלי סוף...לנסות להבין את הבלבול ואת חוסר הרגשות או עודף הרגשות שלי...לא מובנת אפילו לעצמי......והיא אומרת שהיא פה, שהיא איתי וכו'...אני יודעת אבל יש לי צורך תמידי להיות קרובה מאוד, להיות בקשר איתה באופן רציף........למה זה קורה? מדוע? אני לא מדוכאת...סתם.....לא טוב, לא רע...סתם צריכה אותה קרוב......אולי צריכה אמא שוב......שתרגיע את הבלבול......למרות שאמרה שמותר גם לא להבין...להרשות לעצמי להיות מבולבלת......אולי אני צריכה להרפות קצת ממחשבות.................ואז צריכה ממך גם משהו..שתהיה קרוב אולי.אפשר להתקרב?????זה בטוח??????האם באמת הקשה מאחוריי בשלבי העיבוד???איך יודעים????תסביר לי בבקשה.........סליחה אודי על הצורך הזה העצום פתאום במקום הזה....

היי, לא יודעת אם השאלה שלי מתאימה לפה, אבל מקווה שכן. לפני כמה זמן סיימתי טיפול (קוגנטיבי התנהגותי) בגלל כל מיני חרדות (פחד מרופאים ועוד) האמת שלגבי הרבה דברים זה עזר מאוד, אבל יש דבר אחד שאני עדיין לא מצליחה למצוא בו שלווה. אני כל הזמן חושבת ומרגישה שאני פוגעת באחרים, שאני לא מספיק נותת לכל אחד, ושאני תמיד מפלה. מזה יוצא שכל אירוע או מפגש שכולל יותר מאדם אחד, אני כמעט תמיד יוצאת בתחושה שאולי פגעתי או הפלתי. וגם אם אני מחליטה לזרום קצת ולא לייחס לזה חשיבות ואני באמת נהנת מהאירוע- אני חוזרת הבייתה עם תחושות ממש לא כייפיות (כמו- למה לא רקדתי עם זאת, ולמה לא שמתי לב שההוא מצוברח, ולמה לא הייתי עם הבן דוד הקטן וכו') הפסיכולוגית שהייתי אצלה טענה שאני פשוט צריכה להתבגר קצת ולהבין שהעולם לא וורוד ומותר שיהיו ריבים וויכוחים ומותר לכולם לא להיות 100% וכו'....אבל איך מתבגרים? כל ההרגשות האלו ממאיסות עליי את המפגשים עם חברים ומשפחה מורחבת, וחבל ... מה אתה אומר? (אגב, לפעמים באמת נפגעים ממני וכשזה קורה- לפי התאור שלי לפסיכולוגית לשעבר שלי על מה שזה עושה לי- היא אבחנה שאני בחרדה.. זאת אומרת שזה מכניס אותי ממש ללחץ,דופק מהיר וכו'ולתווך ארוך אני יכולה ממש להיות מצוברחת ומדוכדכת מזה) תודה.

שובסתמיות, בלי מילים. אולי לך יש כמה בשבילי?

אני כבר מלאה. אבל בגועל.

פתאום כשאני מחליטה לכתוב כאן נגמרות לי המילים. מצחיק כמה שזה קשה אפילו כשזה מקום אנונימי כזה. "עם השנים הולכים וגוברים האיסורים על המילים עם השנים הולכים וגוברים האיסורים על רגשות. עם השנים, הולכת וגוברת חובת התבונה השותקת. והרחמים אינם חלים על הנידונים לאלם". ואולי זה כל מה שאני רוצה. רחמים. ויותר מזה, רוצה לא לרצות רחמים. אבל בינתיים, מחפשת רחמים על דברים אחרים, כי הדבר האמיתי – הוא דבר שחלה עליו 'חובת התבונה השותקת'. כי אולי אף אחד לא יבין, כי אולי זה רק יעשה לי יותר רע. כי אולי עדיף להמשיך להתעלם מזה, אולי זה לא באמת קיים. אבל המחשבות ויותר מזה הדיבור, יתנו לזה את הקיום. ומצד שני. המחשבות לא עוזבות, מה שעושה את זה כן ממשי. אז מה עושים?

אולי. אני לא יודעת. ובינתיים, כנראה כתחליף למשהו אחר , באמת מחפשת רחמים. וזה כ"כ עלוב. אני יכולה להיות כ"כ הרבה יותר מזה. אבל זה מה שממלא אותי. לא מוצאת את עצמי בין בני אדם, תמיד מרגישה נחותה, תמיד מרגישה בחוץ. וגם גורמת לזה. והעולם רץ מסביבי בזמן שאני חולמת בהקיץ, על רחמים.

גם לי יש עניין בנושא הרחמים, בעבר רחמים עצמיים נראו לי דבר בזוי ועלוב ביותר, הייתי נגעלת מעצמי מידי פעם . באיזשהו מקום נראה לי שכולם רוצים שלפעמים קצת ירחמו עליהם אולי לא בעוצמה כזו כמו שאת מתארת. עלו בי כמה מחשבות לגבי הצורך הזה ברחמים, שירחמו עלינו שיראו את הסבל שלנו את חוסר האונים וכו'... אולי רחמים הם תחליף לתשומת לב ולנראות שחסרים או שהיו חסרים בעבר, אולי זה מן רצון כזה שמישהו סופסוף יקח אחריות עלינו שנוכל להשען על מישהו או משהו יציב ? אולי בחוויה שלך לא מגיע לך אם לא קרה לך משהו איום ונורא?. השיר הזה בהקשר הזה הזכיר לי את השיר - אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית ספר, ועל הגדולים לא ירחם כלל". אולי יש בך איזה חלק ילדותי כזה שלא קיבל את מה שהיה מגיע לו את מנת החמלה, שעדין זקוק וצריך להיות מטופל היטב ועטוף ברחמים? אם זה המקרה, אז לדעתי האיסורים אינם חלים על המילים ולא על הרגשות, וחובת התבונה היא לעשות תיקון או לפחות לגלות מה עומד מאחורי הצורך המאוד חזק הזה שמוציא אותך מהמציאות הכללית וגורם לך להסתגר בתוכך . מקווה שלא תכעסי על ההידחפות, ושלא חפרתי יותר מידי. חגשמח אנה.

אז ככה, נרשמתי מחדש בשם חדש, ילדת האביב..במחשב אחר אפילו....מצחיק שם אופטימי משהו..נמאס לי ממיכ....מיכ איח...חצי מיכל...דבילי.....לא שילדת האביב יותר טוב אבל מילא...אז מה דעתך אודי? הזדהתי לפחות כדי שתדע שזו אני.יודעת שאתה לא בעד לשנות כינוי.....לא טוב לי גם בשם החדש......אולי ללא כותרת..או ללא שם בכלל????????או כלום....שום כלום כי ככה אני מרגישה או יותר נכון הפסקתי להרגיש..נמאס ל"אני" שלי להרגיש.......כל החיים רגישות יתר...רגישה מדיי....זה עבר פתאום.........אולי אפילו קל יותר.....פיזית אני מרגישה ממש רע..ועוד איך!!!אבל לא אפרט על מצבי הפיזי....כי נפשית שטויות....כבר לא.......אולי אשאר בשני שמות בנתיים עד שנתרגל?????מה אתה חושב???? מיכל לא מתאים לי בכלל.......שונאת את השם הזה פתאום.......(ללא כוונה לפגוע במיכליות..)

שלום, דבר ראשון תודה על ההתייחסות. מלבד זה יש כמה פנים לניתוק, פן אחד הוא הפן הקצת רצוני אפשר לומר, מן הרגל סודי ביותר ואינפנטילי שכזה לברוח כשיש הרגשה של אין מוצא, וכנראה שהייתי מוצפת ברגשות כאלה לפי הזמן הרב שביליתי בלא להיות או שכמו בסמים, הצורך הולך וגדל, יש אנשים שמתמכרים לסמים או לאלכוהול בשביל לדפוק את הראש, ויש מי שמתמכר לניתוק. מהדבר הזה פחות או יותר נגמלתי בעזרת איש מקצוע, זה היה ועדין קשה מאוד (אולי כמו כל גמילה?) אני לא יודעת אם זה טיפול שמכוון או לא לבעיות של ניתוק או דיסוציאציה ונראה לי שזה גם לא משנה, בסה"כ אני לא מוגדרת או מאובחנת באופן רשמי ואין לי שום קשר עם מוסדות לברה"נ. הפן האחר של הניתוק או הריחוף לא תלוי בי, לעתים מטריד ביותר יכול להיות שגם בזה חל שיפור מסוים ופשוט קשה לי לאמוד את זה. מידי פעם אני עושה כל מיני דברים אומרת דברים שבכלל לא מתאימים לי וכמו שכתבתי לפעמים זה אפילו מסוכן, וגם לזה יש כמה וריאציות, לפעמים אני לא זוכרת כלום (למשל אני קונה דברים ולא זוכרת פתאום מופיעים להם כל מיני דברים או לא קונה וזוכרת שכן קניתי ומבזבזת שעות בחיפוש אחרי דברים שלא קיימים), לפעמים אני זוכרת את כל ההתרחשות אבל זה כאילו שמישהו אחר היה שם ועשה דברים שמנוגדים להגיון שלי ולזה אני קוראת ליקוי מאורות. נדמה לי שלפני כמה שנים בתחילת הדרך של הטיפול, נטלתי ציפרלקס וזה קצת "ארגן" אותי, אלא שהיו לזה השפעות רגשיות שממש לא אהבתי, לקחתי לזמן קצר והפסקתי. חשבתי שאולי לריטלין יש השפעה על החשיבה בלי לערב את הרגשות, העצמה קוגניטיבית וכל זה, אנשים בסביבתי הקרובה חושבים שיש לי הפרעת קשב. שוב תודה וחג שמח

לא נשמע דבר חיובי.. אולי כן כשנלחמים עליך.. אך זה לא משהו מוכר לי.. היו שאמרו לי שיילחמו עליי.. רק אמרו..לא יישמו.. יש בזה משהו מחשל.. מעמיד אותך כל הזמן בצורך לבחור..

לפני שבועיים, לאחר מספר חודשים של לחצים ומתחים נפשיים שאני עובר תקופה מאוד מתוחה התחלתי לחוש בתחושה מוזרה. אני חש שאני הולך ברחוב, מדבר עם אנשים, כאילו אני בחלום מצד אחד, אבל במציאות מצד שני. אני יודע שאני במציאות, אבל אני חש מצד שני שאני בחלום. החוויה של החיים היא לא מלאה. תחשבו שאתם יורדים לשרותים באמצע השינה אתם מצד אחד יודעים שאתם הולכים לשרותים, אבל החדות של החשיבה והתחושה שאתם במציאות אינה מלאה. למרות שאתם יודעים שירדתם לשרותים אתם בתחושה של חצי שינה. אני יכול ללכת וכמובן לא ליפול, לעבור כבישים,ולא להידרס, אבל אני חש כאילו אני הכל זה חלום, אבל הרי זה לא חלום. בקיצור מבן אדם שרואה את עצמו רגיל, ללא בעיות נפשיות, פתאם אני חש כאילו אני משהו לא בסדר אצלי. הלכתי לרופאת המשפחה שלי, והיא פשוט לא הבינה על מה אני מדבר. חשבתי אולי ללכת למיון, אבל אז החלטתי הרי אין משהו מסוכן אולי זה יעבור רק להמחיש את הבעיה, קשה לי בהגדרה המדוייקת של מה שאני חווה. דרך אגב, זה מגיע בשעות היום וזה יכול רק להסתלק, אני אל סובל 24 שעות מהבעיה, אלא זה בא והולך, כמה שעות רגיל כמה שעות אני סובל. אני יכול לדבר עם אנשים, להתבדח, אולם לחוש כאילו אם בסולם של חווית המציאות מ 1 שזה שינה גמורה ו 100 שזה מציאות אני נמצא במצב של 50 ברמת המציאות. אני הולך ברחוב וכמובן אני לא נופל, אני לא חזיונות מוזרים, אני לא רואה פילים ולא אריות, אני רואה אנשים, ואני מבין את המציאות בצורה די ברורה, אבל לא בחדות שהייתי בו. עד לפני חודש. האנשים חושבים שאני רגיל, לא שמים לב שמשהו מוזר עובר עלי, אבל אני חש כאילו במין חלום, איזה בועה מוזרה, לא ממש במציאות, למרות שאני מדבר רגיל, והאנשים לא חשים כי יש לי בעיה. אני ינסה לתמצת את החוויה אותה אני חווה במשפטים קצרים: • ניתוק מהמציאות אבל עדיין מחובר... • רואים את הכל ברזולוציה נמוכה יותר הכל יותר מטושטש פחות חד. •

בפגישה שהייתה התחלתי בתהליך עיבוד כזה בערך...היא אמרה לי לחשוב בבית כאילו אני מדברת איתה וכך היה ואז בפגישה יצא שזה לא כמו שחשבתי..עכשיו אני מבולבלת באיך אני מרגישה..האם יש מצב לא לדעת מה אני מרגישה..למה זה קורה..תמיד אני כל כך אמוציונאלית ועכשיו יש מין ריחוף..בלאק אאוט..מוזר...ואז מיד אחרי הפגישה בקשתי אחת נוספת השבוע...כי צריכה שוב להבין..אני אולי פריקית של להבין כל הזמן..כנראה שליטה שלי...חשבתי שאכאב שאבכה שמשהו וזה לא קרה..ואני בסדר...והיא מקבלת אותי ומוזר לי.......אולי תסביר מה צריך לקרות כדי שאדע...מה הם תהליכי העיבוד? האם לדבר על מה שקרה ואז מה? קצת סדר חסר לי...מבולגן לי במחשבות...יש מין הרגשה של כלום..האם יש דבר כזה..כלום.......למה??????

היו לי כמה אירועים וחוויות קשות בצבא שמשפיעים עלי קשות היום... אני מתקשה להירדם וסובל מסיוטים נוראיים.. מה מומלץ לעשות בשביל שאוכל לפחות לישון בשקט? אני פוחד מכדורי שינה וכד' :(

שלום! אני סטודנטית בת 22 מירושלים, יש לי חברה מהתיכון שקצת מסובכת, רציתי לפרט את המקרים ולדעת אם זה משהו פסיכולוגי/פסיכופטי או שזה משהו אחר. חברה שלי מבריזה באופן לא נעים ממש מאירועים מאוד חשובים, זו חברה טובה שלי ואני התחתנתי לפני שבעה חודשים, כששאלתי אותה כשבועיים לפני החתונה אם היא מגיעה היא אמרה לי "ברור!! איך את לא מתביישת לשאול אותי, ברור שאני באה" וגם תיארה לי כמה היא שמחה שאני מתחתנת, וגם חברה אחרת שלנו סיפרה לי שהיא באמת התרגשת כששמעה שאני מתחתנת, אולם הזמנתי אותה גם לחינה (היא לא הגיעה כי הייתה לה חתונה אחרת) וגם לשבת כלה (שהיא לא הגיעה לא ידוע מאיזה סיבה..) בחתונה שלי שמתי לב שהיא בסוף לא הגיעה, התברר לי שהיא פשוט ישבה בבית שלה, לא הייתה שום סיבה נורמלית שהיא לא תבוא לחתונה, אתמול הייתה מסיבת אירוסין של חברה יותר קרובה אליה ממני, וגם קבענו לסוע איתה לאירוסין והכל וברגע האחרון היא נזכרת ש"יש לה שתלמות בעבודה שהיא חייבת להיות בה", זה קצת מוזר, כי אני מכירה אותה הרבה זמן והיא לא הייתה הולך להשתלמות הזאת.. אנחנו בתור חברות כל פעם סולחות לה על זה, אני בכלל לא כעסתי עליה שהיא לא באה לחתונה שלי, יש לי תחושה כזו שהיא נהנית לדעת שכולן מצפות ממנה לבוא והיא בכוונה מבריזה.. הייתי שמחה לדעת אם יש לזה הסבר מדעי. תודה רבה.

'אף אחד לא מזיל דמעה. אף אחד לא מרגיש כאב. יושבת לה בחדרה. מחכה ללילה הקרב. והיא יושבת והיא חושבת והיא אוהבת(?) אף אחד לא מזיל דמעה. אף אחד לא מעיף מבט. שקועה עמוק בתרדמה. מחפשת לה שם את המקלט. והיא פוחדת והיא כואבת(!) והיא אוהבת. עולה בערפל ראשה בעננים. והוא כל כך סובל ולא בעניינים'. שמוליק צ'יזיק

לא הצלחתי לפתוח..אבל מנחשת שאתה מתכוון למאיר אריאל הגדול? אם לא..בבקשה תכתוב את שם היצירה ואחפש בדרך אחרת.. מצחיק שביטלתי את הפגישה להיום..שאני!!!!שבחיים לא ביטלתי פגישה.. ומאותו רגע רוצה לבכות..מרגישה מועקה...אולי ציפיתי שהיא תשכנע אותי לא לבטל (הסיפור המוכר..)..רציתי לבדוק אם התעייפה..דווקא היום החליטה שמקדימה..חשבתי שלא אצליח להתעורר בגלל שינוי השעון..אבל (קטן) התעוררתי בדיוק בזמן..והאבל הגדול - שאין פגישה..יש כאב..אני ביטלתי..ומרגישה שהיא דחתה..מוזר?..אבל היא ראתה שקשה לי..שאני מהססת..ושתקה..ואז הכבוד העצמי האבוד שלי..גרם לי לומר שלא אבוא..אולי היא גם רצתה לישון עוד קצת בבוקר.. אולי נמאס לה..אולי.. גם לך חיכיתי אודי..חשבתי שתענה על הודעת ההמשך שם למטה.. שתתעניין במה שכתבתי..נכון לא הייתה שם שאלה..אבל חשבתי..יודעת שאתה בלחץ זמן.. יודעת שאולי גם על זאת לא תענה.. תמיד יש סיכון עם הודעות המשך..יותר מתפספסות.. מקווה שעד יום א..או יותר מדוייק כבר יום ב..ההודעה לא תצבור עובש ותתיישן..ושגם אני.. עד הפגישה איתה ביום ב.. אחזיק מעמד..זה נראה לי המון המון זמן..ויצא שאין לי כלום ואף אחד עד אז..מקווה שלא אשתגע..הכתיבה כאן איכשהו מהווה כתרפיה..גם כשיודעת שאףאחד לא "מקשיב" כרגע..אולי זה יעזור.. איך מאיר אריאל כתב -לא זוכרת במדוייק.. שיר כאב עובר ושב, אבל אני שר עכשיו ..הכאב חוזר..לכן אני שר ..אולי זה עוזר.. סליחה אם טעיתי..בד"כ אוהבת לדייק..והטקסט כרגע לא לפניי..שוב סליחה.. אצלי הטקסט לא עובר בלי המילה הזאת..(:

באיזור ירושלים. עדיפות לאישה וקופ"ח כללית.

שאני בת 28, עם בעיות שנמשכות כבר שנים: סוג של הפרעות אכילה, דימוי עצמי,קושי לבצע דברים, החלטיות, הרגשה של "להעביר ימים". ממש חשוב לי לעבוד על עצמי ולהיות יותר חזקה ולהמודד טוב יותר עם היום-יום. לתשובתכם אודה אם אי אפשר להמליץ בפורום אז זה המייל שלי: [email protected]

שלום אודי, אני בת 23 וכבר כמה זמן שכל עניין ההריון מרתיע אותי ,בין אם מדובר על ההריון עצמ והלידה ואח"כ גידול הילד . עצם המחשבה שגדל בתוכי עובר לא מרגישה נוח עם זה , אך יחד עם זאת לעיתים נדירות אני לא חוששת ומדמיינת את עצמי בהריון.... האם זה תקין?מוכר? תודה רבה ויום טוב.

אתה מאמין באפשרות לשינוי ? אני כבר ממש סקפטית..נכנסת גם ליאוש. מרגישה מותשת.כל כך מותשת אודי. מרגישה כאילו מושכים אותי בו זמנית לשני הצדדים..ומושכים ומושכים ומושכים עד שאני נקרעת לגזרים..וכשאני נקרעת לגזרים יוצא ממני אפר (בסגול) ועוד אפר ועוד ועוד ועוד..וממלא את כל החלל בפיח ואפר..ממש קשה לנשום..אפשר להחנק מכל האפר והפיח ( כמו העשן ,האפר והפיח שעלה מהקרמטוריום באושויץ ) אני רוצה ללכת לסדנה הזו.. אני לא יכולה.. "שומעת" את אמא שלי אומרת לי "אני מאשים".. אודי, אני רוצה למות !! אני לא יכולה יותר. אתה שומע שאני נקרעת לגזרים ? ויש משהו נוסף פתאום.. אתמול התקיים ערב מקדים לסדנה , שאליו הגעתי. ואתה לא תאמין. גם אני לא האמנתי אבל במשך כל הערב רק התגעגעתי לאמא צביה והרגשתי שאני כל כך צריכה אותה..ואני שואלת את עצמי,איך אצליח להסתדר בימים האלו בסדנה בלעדיה ?? אתה מבין אודי איזה בלגן ?? וחוצמזה שתדע לך שאני ממש צריכה לראות בבוקר של שלישי ושישי את הכיתוב שלך זה עם הסימן האדום שמודיע על מנוחת וכו'.. כשהכיתוב איננו ,מרגיש לי שאין לי קרקע..אני מגם מתחילה לשאול את עצמי איזה יום היום ואם אתה בטוב וכל מיני כאלו.. אני כבר סקפטית מאוד לגבי יכולת האפשרות לשינוי. אודי, בבקשה, תעשה לי סדר בראש ותגיד לי גם מה לעשות.. ותכתוב לי בבקשה היום הרבה כי ????? לא יודעת למה. כי אני צריכה.. ואני חושבת שאולי אתה אפילו לא לועג לי על זה. שלך-במבי.

הי אודי, אמא שלי מתנגדת לסדנה הזו רשמית בגלל מחויבות לאנשים סביבי .. אצטט לך דוגמה קטנה מהאמירות שלה אלי:"את לא יכולה להעלם לך ,כך,סתם ,לכמה ימים. החיים זה לא פיקניק,ואי אפשר לעשות מה שרוצים "..ותבין אודי כל כולה מדובר על כמה ימים בלבד. אמא צביה מעודדת אותי כל הזמן ללכת למקומות כאלו כפי שהיא מעודדת אותי לחזור לפיסול.היא טוענת שבבסיס ,מה שמחיה את אמא שלי זה המוות...כן..נשמע משונה אבל זה נכון..כשהאיום האירני מתגבר היא כאילו מתעוררת לחיים..כשניגנתי בילדותי היא סגרה את הדלתות. זה עיצבן אותה.היא גם לא היתה מסוגלת להגיע לערב ההוא בו נתנו לי את הפרס ההוא. לפני פסח שנה שעברה ,כל האולם היה מלא מפה לפה ורק ההורים שלי לא הגיעו , כשאני שרה או מדברת איתה על היופי שבטבע היא לא מסוגלת לשמוע .היא תמיד קוטעת ומתחילה לדבר על כל מיני אסונות שקרו, קורים ויקרו.. אני חושבת שאני עדיין (אולי??) בקשר סמביוטי איתה.. לא יודעת ..מסובך. מסובך מאוד אבל בכל זאת ניסיתי ללכת עם התרגיל שלך ובתחילה לא הצלחתי בכלל לראות.הרגשתי שהכוחות הללו שמושכים אותי זורמים לי בתוך הוריד וקשה לי לראות משהו.. לאחר שאתמול בלילה קבלתי אישור מיוחד להשתתף רק בשני שליש מהסדנה ובכך הרגשתי ש"שילמתי את המס למולך" וכאילו עכשיו מותר לי ללכת לסדנה .. אז יכולתי לשמוע את הכוחות הללו שמדברים ממרחק והם אמרו כך: החיים: מגיע לי, מותר לי, אני לא מזיק לאף אחד בכך שאני יוצא למס' ימים. המוות: תפסיק לבלבל את המוח, הבאת חיים לעולם, תדאג להם.. החיים: אבל הם יכולים להסתדר כמה ימים גם בלעדי .הם לא תינוקים וגם בן הזוג בתמונה. המוות: אנוכית , ומה עם ההורים שלך ? כך תשאירי אותם ? החיים: אבל יש להם זה את זה.. המוות: אסור לך. החיים זה לא פיקניק. החיים : אבל אני מאוד מאוד רוצה ללכת. המוות: את לא יכולה ללכת. החיים זה לא פיקניק. ובד"כ איכשהו החיים נכנע ורוצה למות ופוגע בי באיזושהי צורה. מבין אודי ? אמא צביה קצת מסמלת לי את החיים ואמא שלי קצת את ההיפך.. והכל נהיה קצת מיקסר.. ותודה לך אודי על התגובה הזו שנתת לי וגם..בבקשה. תתייחס לתגובה הזו שלי.מה אתה אומר על זה ? ושתדע לך אודי שכשאני אגדל קצת אני אחזור לפיסול.. שלך-במבי.

הי, פתחתי הודעה חדשה כדי שתראי...אני חושבת שזה רעיון נהדר לפתוח קבוצה כזו, אבל אולי ראוי שמישהו מקצועי יהיה בה? מנסיון קל יותר לפול ביחד מאשר לקום ביחד..יש בזה אולי גם סיכון?לא יודעת..בתור אחת שכל חייה נאבקת ברגשות...נקודה למחשבה..מה דעתך אודי?

הי מיכל כשחשבתי על הרעיון של קבוצת תמיכה, חשבתי דווקא על משהו יותר חברי ופחות קבוצה מקצועית - בין היתר מסיבות כלכליות - רובנו נמצאים בטיפול אחד במקרה הטוב ונעזרים בעוד כל מיני גורמי תמיכה מקצועיים שעולים כסף, וזה באופן פרדוקסאלי מקשה על ההתמודדות..לאיש מקצוע צריך לשלם כסף - תמיכה הדדית היא בחינם. אני גם חושבת שלקבוצה יש המון כוח שיכול מאוד להרים, ולא רק להפיל - זה תלוי במשתתפים כמובן. רציתי ליצור מקום נוח שיהיה אפשר פשוט להיות עם מה שמרגישים ושזה יהיה בסדר, בלי שיהיה צריך להסתיר תמיד מאחורי מסכה מחייכת - מן חלום שכזה.. אבל מה שכתבת וגם מה שבנות אחרות כתבו פה לאור ההעדרות הקצרה של אודי העלה בי שאלה - האם אנחנו חייבות תמיד איזה דמות חזקה ומקצועית, מן "מושיע" כזה שבלעדיו אנחנו אבודות ונופלות? אני חושבת שאנחנו יותר חזקות מזה, וכן, אני חושבת שאנחנו יכולים לעזור כבני אדם אחד לשני, ולהיות בו זמנית גם במקום העוזר וגם במקום הנעזר, למרות שזה פחות אולי שלם מלהיות רק נעזר (שלם בפנטזיה). כמובן שלא חשבתי שקבוצה כזו יכולה לבוא במקום טיפול, אלא במקביל.. אלו מחשבותיי לילה טוב ושקט אופיר

הבנתי, באמת יש צורך להגדיר מה רוצים שיהיה..אני בעד קבוצה כזו חברית יותר כי בד"כ מרגישים נורא לבד!! ...אבל נתת לי נקודה למחשבה....אולי אצטרף... ואודי יש לי שאלה איך מפחיתים את תחושת הלבד?? אפילו שיודעים שהמטפל יודע עלייך ואיתך...צריך מישהוא מבחוץ..כי אף אחד אחר לא שותף ולי זה קשה..אולי בקבוצה אפשר להפתח?????? אם בקבוצות עסקינן האם יש יתרון כזה של טיפול קבוצתי למי שמרגיש ככה לבד???? אני לא הייתי מסוגלת אולי להפתח ככה כי מספיק שהיא יודעת......

רוצה לכתוב, רוצה להוציא את זה ועכשיו ולא יודעת אפילו איך... כל כך הרבה כאב, כל הרבה שאלות, למה??? הדמעות מציפות את העיניים שלי והלב כבר לא מסוגל לשאת למה כך הרבה סבל וכאב בעולם הזה??? אני יושבת פה לבד ולא מצליחה להירגע, משהו בי רוצה כבר לפרוץ, לצאת, להשתחרר ואני אפילו לא יודעת מה!! אני כל כך רוצה להבין מה קורה לי, יש רגעים של שמחה ואופטימיות ויש רגעים, כמו עכשיו שהכל ניראה פתאום כואב, פשוט כואב!!!! מזל שהבכי קיים בעולם הזה- ככה לפחות אני מצליחה להשתחרר!!!!!!!!!!! מצטערת- הייתי חייבת מקווה לטוב

אני רק יודעת שהמשהו הזה כואב, מציק, מעיק ומעציב!!!! תודה לך

קרה משהו ?? הכל בסדר ?? ..משונה.. כבר כל כך התרגלתי לראות את ההודעה הזו ש"סוגרת" על יום שלישי עם המילים שלך...מנוחת אמצע השבוע שלנו.. נתראה ביום רביעי..ותשמרו על עצמכם .. קרה משהו אודי ?? אוףףףףףףף מזכיר קצת איך פתאום בבוקר ראיתי איך "שפכו" פתאום הרבה זרחני ירוק בכל מקום באתר.. כך, בבוקר פתאום גיליתי שקטוע פה... :(

שלום,ד'ר לי קוראים גלעד בן 25 יש לי בעיה רצתי להתייץ איתך אז כך אני בתקופה קשה בחיי של החלטות ושינויים ובזמן זה היה לי חרדות פחדים ובזמן התקף חרדה היה לי טינטון באוזניים ועכשיו הגוף לא מוותר אליו האם אתה חושב שביו-פידבק יוכל לשחרר אותי ?

תענהמהר ענה לי לפני שלישי. אני לא שקופה באמת נכון???????????????

האם הייתה הודעה? האם לא העלת כי היה משהו שם..אין לי מושג..האם לא הספקת להעלות את כלן?...אוף עד שהצלחתי להעלות משהו שכתבתי...ורציתי כל כך שתתייחס למה שכתבתי או שתביע דעה...ואם כבר כותבת לך אז שאלה...איך מעבדים נושא? כלומר דשים בו? חוזרים עליו? מספרים פרטים? זה עוזר או רק גורם לכאבי ראש ורגרסיות????????אפשר בלי רגרסיה?????אוף.........

תודה אודי..אני לא יודעת למה אני נלחצת כשאני רואה הודעות מועלות ושלי מחכות או נעלמות..בכל מקרה תודה שהגבת..שראית... עכשיו השאלה האם אוכל להבין רגשית? לעבד איך שהוא...והיא לא מעודדת רגרסיה...ודבר נוסף בארץ רחוקה הכוונה ממרחק, בפרספקטיבה...אני בתןך זה..צריכה מקום רחוק כדי לצאת...להבין שהיום אני אחרת אני לא שם בכלל...זה מה שאני מנסה לעשות בעצתה...אז זה כן נסיון לכאן ועכשיו..מבין?

אני ילדתי לפני כיותר מחודש ימים לאחר שמונה שנים של נישואים, ההריון שלי היה טבעי וללא הפריה. מהלך הלידה שלי היה קשה במיוחד, כך שזה היה בניתוח וקבלת זריקה . אני היום אחרי יותר מחודש ימים אחרי שילדתי תינוק בריא וחמוד. לעיתים קרובות אני מתחילה לחזור לאותם רגעי אימה ורגעים קשים שהיו לי בלידה, ובמהלך הלידה. אני מתחילה לבכות ולשחזר דברים מוזרים של מוות וכול מני דברים אחרים. מה עליי לעשות? אני בדיכאון ולא מצליחה להנות מאף דבר..מה ניתן לעשות בבעיה שלי?תודה

למי ואיפה לפנות? תעזור לי בבקשה

דברנו...עדיין זה לא זה ממש...אבל כל כך קלעת בשיר של יהודה פוליקר..כל כך דייקת..איך אתה עושה זאת? אלוף!! בכל מקרה כתבתי משהו משלי בהשראת השיר שלו...אז אני שולחת לך מה שכתבתי..אשמח לשמוע מה דעתך.. יש מילים נעלמות כך פתאום יש מילים שאינן מספיקות לי יש מילים נסתרות במעמקי הסודות יש מילים שפתאום כך נגלות לפניי בפחד... אך מכל המילים שניסיתי לומר לא הצלחתי להביע הכל, לספר מה היה, מה הרגשתי... וכך את המילים הסתרתי , במעטה של שתיקה או דבור ללא הפסקה... במקום אחר, בארץ רחוקה אולי שם הייתי יכולה.... יש דברים שאינם מובנים יש דברים שלעולם לא אבין יש דברים שעתה רק נגלים לי יש דברים שנשארו בתוכי ללא מענה אך מכל הדברים שגיליתי לא הצלחתי לומר כל דבר, לסדר את הכל במקום וכך בתוכי לא נרגעתי, לימים סערו הרוחות ובים הייתי כדי לנסות עוד לשחות, במקום אחר, בארץ רחוקה אולי שם הייתי יכולה...

שלום, מידי פעם (בתדירות גבוהה מידי) קורים לי מקרים מוזרים ואידיוטיים לפעמים זה סתם מוזר אם לא היה מדובר בי הייתי אומרת שזה אפילו מצחיק, לפעמים זה רק גורם לנזק כלכלי ולבזבוז זמן ולפעמים זה הרסני ביותר עד כדי סכנת לחיים ופציעות תכופות (שלי כמעט בכל המקרים). כמו מן ליקוי מאורות לעתים קצרצר ולעיתים קצת יותר ארוך כזה שבו אני "נעלמת" ומופיעה לתוך מצבים ומקומות מוזרים או מלחיצים. זה לא בשליטה כמובן, הדבר האחרון היה אתמול, זה לא היה סכנת חיים, אלא משהו שלאדם מהישוב לא היה קורה . לא נעים לי לדבר על זה כל כך כי אני מתביישת מאוד בעצמי, זה השאיר אותי מדוכדכת ביותר ופסימית לגבי עצמי ולגבי היכולת לשלוט בנטיה לריחוף. אני חושבת שאולי ריטאלין אולי משהו אחר מעבר לטיפול הרגשי. עד שהרגשות הקשים ישקעו והענין ישכח, עד הפעם הבאה... שלא תהיה. אמן. תודה על ההקשבה. אנה

על מה הסליחה?.. שקשה לי ליישם את מה שהצעת.. אבל מעניין..רק עכשיו שמתי לב שהרבה מתשובותיך..לא רק אליי.. מתייחסות למילה האחרונה בהודעה..האם יש לה כל כך הרבה משמעות?..או שאין לך מה לומר על יתר הדברים שנכתבו?.. בכל מקרה תודה שאתה תמיד מוצא זמן לענות..לפעמים מחכה לתשובותיך כמו..שמחכה לפגישות..תודה..

אודי..ואפילו עכשיו כמעט התנצלתי על כך שאולי זה היה חסר טקט מצידי לשאול אותך כזאת שאלה..שאולי הקשיתי..ונכון שגם בחוץ הרבה מתנצלת על..קיומי(?)..פאק בייצור..יודעת מאיפה זה בא..אני חושבת..

המילים שלי שקופות היום. כמו שאני רוצה להיות

חבל שאת רוצה להיות שקופה...אני לא ממש בעד...(אני לעומתך תמיד ניסיתי לבלוט)אולי אודי בכך שלא הגיב חשב שהשאיר אותך שקופה אבל לי זה צורם...מצטערת שלא השארתי משבצת אדומה..האדום בכלל לא שקוף הוא בולט בתוך הדשא...כלנית יפה או צבעוני :) אולי היום תרגישי אחרת?

משום מה כבר תקופה ארוכה , אחרי שכבר היו לי מצבים של דכאונות שעברו והכל בסדר , יש לי נטייה להגיב לדברים לפעמים בצורה של חוסר תאבון. אני 1.74 גובה שוקל כעת 57. יש לי תקופות שאני עולה 10 קילו ויותר כי אני רוצה להשמין מפני שאיני אוהב את המראה הרזה שלי , אבל יש פתאום מצבים שנגיד משהו קטן הלחיץ אותי או שמעתי איזה משהו שפתאום גורם לי לאבד את התאבון ולרדת את הכל בחזרה ( לא ביום או יומיים ) אבל התאבון יורד,זה משהו במחשבה שלי כנראה כל הזמן משפיע עליי שככה אני מגיב , היו לי כמה פעמים שעליתי במשקל ושוב ירדתי אבל עכשיו אני נמצא במצב שאני מרגיש שקשה לי להתחיל להעלות שוב כי אין לי כל כך תאבון. וחשוב לציין שאני לא בדכאון או משהו אני מרגיש דווקא בסדר גמור. תודה מראש.

הי אודי, ראשית, אני שמחה שנפתרה התקלה הטכנית של הרשמה מחדש לפורום לאחר אבדן סיסמה. ולשאלתי... אני נמצאת בטיפול מעל עשור. הוא ניתן לי במסגרת ציבורית, ואינני משלמת על הפגישות. אני חייבת לציין, שלא המרכז שבו אני מטופלת ולא המטפלת עצמה חייבים לקבל אותי תקופה ארוכה כל כך, כך שאני בהחלט מרגישה אסירת תודה כלפיה. הקשר בינינו ידע מורדות תלולים וגם עליות לעיתים, וכיום הטיפול נושא בעיקר אופי תמיכתי. אני מעריכה אותה מאד על אורך הרוח שהיא גילתה כלפי במשך כל השנים, על האכפתיות שלה, ועל הרצון הכן שלה לעזור לי. אני חרדה (מאד!) מהיום שבו נאלץ להפרד (היא לא רחוקה מגיל פרישה...) ואינני מסוגלת לדמיין את חיי ללא המפגשים השבועיים איתה. העניין הוא, שמעולם לא ראיתי בה דמות טיפולית סופר-מקצועית. ברור לי, שאילו הטיפול היה כרוך בתשלום, הייתי מפסיקה אותו מזמן, אבל, כפי שציינתי, נעים לי להגיע אליה, ואינני מוצאת סיבה להפסיק קשר מיטיב כמו זה. אלא שלאחרונה, ספקותי באשר לחוסר מקצועיותה קבלו משנה תוקף כשהתברר לי, שהיא אינה לוקחת הדרכה כלשהיא כבר כמה שנים טובות. היא אמנם מדריכה בעצמה, אבל היא הודתה שהיא גם לא נוהגת להתייעץ עם קולגות. קשה לי לומר שיש כאן משבר אמון – בסה''כ ההערכה שלי אליה לא מושתת על מקצועיותה, אלא על האכפתיות והחמלה כלפי. ובכל זאת, אני מרגישה שה"תגלית" הנ''ל מחבלת בהערכה שכן הצלחתי לחוש אליה. אשמח מאד לשמוע מה יש לך לומר על כל זה...

אבל הספקות לגבי המקצועיות לא התעוררו עכשיו. הם היו קיימים תמיד. הנושא קיבל ביטוי כבר בגלגוליו הקודמים של הפורום, לפני כארבע שנים, גם שם התלבטתי אם היא מקצועית או לא: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-770440#message-770440 המלצת לי להעלות את זה בטיפול, אתה לא חושב שזו ממש יריקה ישירה בפרצוף? איך היית מרגיש אילו מטופל ותיק שלך, שהשקעת בו הרבה כ''כ, היה טוען כלפיך בסיום הטיפול שאינך מקצועי בעיניו? אותי אישית זה היה משפיל... ועוד משהו: האם זה בכלל מקובל/נפוץ שמטפלים וותיקים מתייעצים או דואגים לעצמם להדרכה?

רוצה לברוח..במילא נפרד עוד קצת...שוב מחשבות על מה שהיא כותבת עליי....האם הפסקתי שוב לבטוח בה? לא בטוחה...אאלץ את עצמי לבוא אליה שוב....

לעיתים קרובות אני עוברת שינה לא נעימה אני מרגישה שאני ערה אבל לא מצליחה לזוז בפעם הראשונה נרגשתי שיש עליי משהו כבד ולקח לי כמה דקות שהצלחתי לזוז...בפעם האחרונה הרגשץי שאני עוברת "אונס" אני לא רואה דמות מסויימת פשוט משהו שנימצא עליי אני רוצה לצעוק ולא יוצא לי קול שהתעוררתי התחושה לא עזבה אותי מספר ימים חשבתי שאולי קצת השתגעתי גם ששתפתי לא קיבלתי תגובות מרגיעות...,יש מצבים כאלה, אם כן ממה זה נובע? יש משהו שעוזר לזה?

שלום, למי אני יכולה לפנות בכדי שמישהו יבדוק את הנזק שנגרם לי מטיפול פסיכולוגי??? נכנסתי לטיפול עם קצת חרדות שהיו מפריעים לי רק בנסיבות מסויימים היום אחרי שנה וחצי מטיפול ותלות במטפלת אני הגעתי כמעט לפגיעה עצמית והמטפלת מציעה טיפול פסכיאטרי ותרופות שאני בכלל לא זקוקה להם ועדיין יש לי שליטה על עצמי. אחרי שפרצתי גבולות הטיפול המטפלת הציעה שאם אני רוצה שיחה באמצע השבוע מעבר למפגש שלנו אני צריכה לשלם על זה. אי פגועה מאוד מהמטפלת ומהטיפול ורוצה שמישהו מבחוץ יעריך מה שקרה לי ולנזק שהיא עשתה לי. אני לאאסלח לה בחיים למרות הקשר והתלות אבל אני פגועה ממנה ורוצה לסיים הטיפול מבלי לראות אותה אפילו ולדבר איתה, אני יודעת שאגיע למצב לא פשוט בכלל אבל החיים כנראה לא שווים. למי אני צריכה לפנותת להעריך מה הנזק שקרה לי והאם פשוט יש משהו כזה, בסוף המפגש אמרתי לה את זה והיא אמרה לי לחשוב אם הדבר הזה טוב בשבילי, כן חשוב לי מאוד ואני רצינית בזה מאוד מאוד גם ורוצה עזרה דחופה. עושים מה שהם רוצים והחשוב רק הכסף ואם אני עובדת ומתה בכדי לשלם מחיר המפגש לא אכפת לה כמה מנצלים אותנו, הבנו שהגבולות חשובים בטיפול אבל גם אם קשה למטופל מה עושים????????? אני שונאת הדקה שהכרתי וחשבתי ללכת לטיפול..:(:(:(

סובל מנקעים חוזרים בקרסוליים,אוסגוד שלאטר בברכיים! לא יכל לרוץ . כבר כמה שנים .. סובל כל כך, רוצה לשחק כדורגל מה אני צריך לעשות ? :\

אני כנראה טועה בפרשנות עובדות כתוצאה ממצוקה ריגשית. חש וטוען לקיפוח מעמדי בתוך המשפחה הגרעינית. מרגיש מאויימ מהסביבה באופן שנעלב בקלות רבה ומהר מידי, מגיב לעיתים במעט עויינות, ואיבדתי כל שמחת חיים ויכולת לצחוק ולהתחבב על הסביבה כולל מוגבלות ביצירת קשרים ויחסי חברות. לעיתים בהתאם למצבי רוח יכול לתקוף (במילים) את הקרובים לי ביותר מתוך תחושה עמוקה קשה על שפוגעים ב"חלקת האלוהים" הפיזית והרגשית שלי. חושש לפתח שיחות עומק כנראה בשל החשש להתפס בחוסר ידע או משהו מסוג זה. האם זה נורמאלי?

נשלחה הודעה ריקה מבלי ששלחתי.. מוזר.. בכל פעם יש דרמה חדשה בחיי.. מנסה לזרום.. עכשיו אבא שלי משתגע.. בכל פעם שלא עושים מה שהוא רוצה..הוא בוכה ומכריז שרוצה למות..קשה לי להיות אמפטית אליו (כשנמצאת שם..).. כל חיי היה מניפולטיבי.. אלים ובכל זאת תמיד הוא הקורבן..תמיד נדרשתי להתנצל בפניו.. הוא לא רוצה לשמוע על טיפול תרופתי או נפשי אחר.. אני מפחדת על אימי..שלא יפגע בה..כלומר שלא יפגע בה יותר כי היא כבר פגועה.. כבר אין לה כוחות בשבילו.. בוכה ושבורה.. ואני..לא יודעת איך לעזור..מפחדת מההודעה בעיתון של מחר..קשיש ירה באשתו והתאבד..מפחדת אימים..ולא יודעת מה לעשות..

לנו חיים.. כל החיים שמרנו הכל בסוד..בהוראת אמי..היא לא מוכנה "שיעשו ממנו משוגע"-בושה לכל המשפחה.. גם לי אין אמון ברשויות שלא יסבכו עוד יותר..(מהיכרות קרובה עם "הרשויות"- בתור נציגה שעובדת איתן.. )..חושבת שהפרדוקס שזה (מעורבות של מרכז בקהילה) גם מה שעלול להרוג את הוריי. זה נבלה וזה טריפה..ואני גם נטרפת..מנסה לשמור על שפיות ולא להיכנס להיסטריה.. תודה אודי ו..סליחה..........

אודי שלום התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כחודשיים, אחרי המון המון שנים ששמרתי כמויות אדירות של כאב, חרדות והמון פחד החלטתי לקחת אחריות על החיים שלי ולגשת לטיפול.בחודש הראשון של הטיפול היה לי קשה להיפתח ולספר ובחודש האחרון אני מרגישה שמאוד נקשרתי לפסיכולוגית, אני מרגישה מאוד בנוח לספר לה הכל, אחרי הרבה שנים ששמרתי הכל בפנים אני שברתי את המחסום הזה ואני באמת שופכת את הכל במהלך הטיפול- עד כדי כך שאני ממש בוכה בפגישות. הפגישות מהוות עבורי משהו בטוח, תומך,עם המון רכות וחום הבעיה שאני כבר התחלתי לחשוב על תהליך הפרידה ולפחד ממנו. אני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור עד שאגיע למצב של סיום הטיפול אבל בכל זאת זה מציק לי נורא. גם בין פגישה לפגישה אני מרגישה ממש רצון וצורך כבר להגיע לפגישה הבאה, אני גם משחזרת במשך השבוע את מה שאני סיפרתי לה ואת מה שהיא אמרה לי ומעבדת את הדברים. אני מרגישה שאחרי כל כך הרבה שנים (בערך 20 שנה) של כאב שהפנמתי אני סוף כל סוף נותנת במה לכאב שלי, זו מתנה מדהימה והמחשבה שיום יבוא וזה יפסק מלחיצה אותי...האם זה תקין להרגיש ככה? מה לעשות?

קודם כל תודה רבה!!!! איך העובדה שאני אספר לה יכולה לעזור לטיפול? אתה לא חושב שהיא תחליט לסיים את הטיפול בגלל שאני נקשרתי אליה?

שלום אודי וכולם מישהו יודע אם קיימת קבוצת תמיכה לסובלים מדיכאון קליני? אני מחפשת קבוצה כזו באיזור המרכז ולא מוצאת כלום. מרוב תסכול שאני לא מוצאת כלום חשבתי להתחיל קבוצת תמיכה בעצמי. מה צריך לעשות כדי להקים קבוצת תמיכה? אני פשוט עייפה מלהסתיר את כל הזמן כי בעבודה ועם חברים ומשפחה אין לזה מקום,כולם חוחשבים שאני כבר "בסדר" ולא מביניםן כמה אנרגיות צריך כדי לעבור את היום..הזמן עם הפסיכולוג לא מספיק, ואני רוצה להיפגש עםן אנשים שייתנו לגיטימציה ומקום לדבר על זה, ויבינו מה אני עוברת.. אופיר

ככה אני אנסה בקצרה יש לי חברה שהיא מאוד אגואיסטית כלומר יש לה הכול היא מגיעה ממשפחה מולטי מיליארדרים היא בחורה יפה וחכמה, הכרתי אותה דרך חברה כשהייתי בתיכון,מאז אנחנו חברות טובות יותר טובות פחות ויחד עם זאת אוהבות אחת את השניה אבל מאוד מפריע לי האגואיסטיות שלה אני למשל לא יכולה לדבר איתה על כול מיני דברים ויחד עם זאת אני זאת שרוחנית יותר והיא בחורה חכמה שיכולה להוריד אותי לקרקע מידי פעם במצבים מסויימים אך לפעמים אני פשוט מתוסכלת מהיחס הזה שלה שהיא עונה לה מתי שהיא רוצה מגיבה איך שהיא רוצה ושמה זין בקיצור עושה רק מה שטוב לה .. אין לי מושג מדוע אני "נלחמת עליה" אך פתאום נעשה לי רע מה דעתך..?

הי, ראיתי ומקווה שאוכל גם להגיב מדי פעם...מה שלומך? מקווה שיותר טוב..

אנינאבקת עם עצמי לקום.. וזה קשה ככה לסחוב את כל המסכות איתי החוצה, הן שוקלות המון כשאני חוזרת לקונכייה שלי אני נופלת. השעות האלו לתוך הלילה הן הכי קשות.. וגם פה אני סוג של פיקציה.. מסתתרת, מפחדת מכל תזוזה אז זה לא מפתיע שלא ממש רואים אותי, אבל את הפתעת אותי גם היום.. וזה היה נחמד שבת שלום ---<--@

מקווה שתוכלי לראות שזאת תקופה כזו ושזה יחלוף...ואני רואה אותך:)

ימים לא קלים עוברים עליי...היא יודעת, קבעתי עוד ולמרות זאת שוב..היא יודעת..ומה זה עוזר כשהיא חושבת שאם היא תתייחס להודעות שלי אז זה יגביר את הכאב והיא לא מבינה שעכשיו זה אחרת..כי מה שקורה בימים אלו זה בגלל מה שדברנו וזה בגלל יום ההולדת וגם שנתיים לטיפול וגם שעוד מעט נגמר..ובעצם יש הרגשה שהטיפול רק החל כי הנושא משבש כרגע......אוף......היא לא תדבר איתי עד הפגישה גם אם אציף אותה במיילים....אני כבר יודעת, כי היא חושבת שיציף אותי יותר..זה קרה בעבר...אבל עכשיו ..שנים שלא הייתי חולה.....הלואי שאצליח ללבלב, אודי...אוף לא יודעת...יש שיר מתאים? אולי שיר הפסיכולוגית..כי "יש לי עוד כל כך הרבה מה לומר"...וזה אף פעם לא נגמר.....

גם מתאים ? :) מישהי "הפגישה" אותי בשבוע שעבר עם השיר הבא: http://www.youtube.com/watch?v=xqwJqgatuD8 אומנם לא שיר הפסיכולוגית אלא שיר הפסיכולוג :) אני מנסה לתפוס את האופטימיות שיש לי היום לפני שהיא תברח... לכן אני כותבת היום הרבה הודעות.. לכי תדעי איך אקום מחר..רק שלא אחזור ליאוש שהייתי בו מהשבת האחרונה. במבי.

תודה רבה, העלת חיוך על פניי...מקווה שגם תחושות טובות מדבקות..

הקשבתי..וקלעת למצב פחות או יותר...

שלום רב, אני בטיפולי פוריות כבר כמה שנים ללא הצלחה, הבעיה היא אצלי והגענו לתרומת ביצית והאמת שבחודש האחרון כבר ממש הגעתי להחלטה שאינני מוכנה יותר לסבול את הטיפולים והייתי רוצה לבחון אופציות אחרות כמו אימוץ או אומנה אבל בן זוגי לא גיבש החלטה בעניין ונראה לי שפחות רוצה בזה. יש לנו בן מדהים בן 5.5 ומאוד מפותח לגילו. מגיל 3 בערך הוא מצפה לאח שואל מתעניין והסברנו לו שזה לוקח זמן וגם אנחנו רוצים וזה נשאר בגדר כמיהה תקווה שזה יקרה!!, מידי פעם הוא העלה/מעלה את העניין ומדגיש כי הוא רוצה אח. לדעתי הוא מרגיש שיש איזה שהיא בעיה, ילדים הרי מרגישים אותנו כל כך!! מאחר וגם כשהוא מדבר על זה הוא לפעמים מעביר לנו את זה במסרים עקיפים. כשהיה בן 4 והבין את המשמעות של סבא/אבא ושושלת היוחסים וכו' אמר לאבא שלו בהקנטה "שיהיו לי ילדים אתה תהיה סבא שלהם ולי יהיה יותר מילד אחד!!!" או שהוא משווה לאחרים ואומר שהוא מקנא בחבר שלו מגן כי יש לו אחים.. ולו אין. כל פעם זה עולה... לפני מס' ימים הוא נגע לי בבטן ואמר לי " יש לך תינוק בבטן? אמרתי לו שלא שאין לי. אז הוא המשיך " הנה אני נוגע ומרגיש את הראש לו".. ואני חזרתי ואמרתי לא אין לי תינוק.. אז הוא שאל "מתי כבר יהיה לך תינוק בבטן" אז עניתי שאינני יודעת ואני גם רוצה מאוד שיהיה לנו תינוק. ואז הוא אמר במחאה - "אני רוצה אח- אני לא רוצה להיות בן יחיד!!" ואני נחנקתי ושאלתי אותו אתה רוצה אח או אחות? אז הוא אמר אח ואחות. כמובן שנחנקתי ולא ידעתי מה להשיב. בן זוגי חושב שאנחנו צריכים לשתף אותו ולהסביר לו שיש בעיה אבל אני נורא מבולבלת עם העניין, אולי כי אין לי פתרון אחר לתת לו , לבוא ולהגיד לילד אינני יכולה להרות והוא בשלו אבל אני רוצה אחים - מה אומר לו ?? מצד שני כל כך עצוב לי עם העניין וזה רק מחזק את תחושת " המאכזבת" שהנה אני מאכזבת אותו בכמיהה שלו לאח ובכמיהה של בן זוגי לילד נוסף. ובתוך כל התסבוך הזה נמאס לי מטיפולי הפוריות ואני לא רוצה בהם יותר!! מה היית מציע לי בסיטואציה שכזאת? האם בכלל יש מקום לשתף ילד בן 5.5 בכל התסבוכת המעיקה הזאת? מה להגיד? איך להגיד? תודה רבה

סתםוליותם נגמר האוויר. ובכלל אין לי מקומות שאני רוצה ללכת אליהם. ובמילה אין מקומות שרוצים אותי..

כל כך קשה לי.אין לי גרגר כוח. אני ממש באפיסת כוחות. אני גם לא יודעת מה לעשות. סיפרתי לך שאמא צביה מעודדת אותי ללכת לאיזשהו מקום שאני מאוד מאוד רוצה ללכת.ובשבת כשהייתי אצל ההורים שלי ,סיפרתי להם שכנראה אני אלך למקום ההוא,.(ותבין אודי,מדובר על כמה ימים.כל כולה כמה ימים ) ואמא שלי הסתכלה עלי במבט כזה מאשים ואמרה לי :את לא יכולה לעשות .. אודי, מהרגע שהיא אמרה לי את זה ,אני מרגישה שאני לא יכולה ללכת למקום ההוא. היא כאילו כבלה לי את הידיים והרגליים. ואני מרגישה שאין לי אפילו גרגר של גרגר כוח. אין לך מושג עד כמה רציתי ללכת למקום ההוא.. ואני "מדברת" אל עצמי ואומרת לעצמי: די,עזבי, הכל בחיים ממילא שטויות. באים לעולם לכמה שנים ומתים. אז די,עזבי ואל תחשבי . אודי שתדע לך שאני מרגישה גמורה.והאמת היא שאני רוצה שתדרוס אותי מכונית ותמחץ כבר את הכל. :((((

הי במבי את הרבה יותר חזקה מכבלי המילים של אמא שלך. יש לך את המילים של עצמך ( את כותבת ככ יפה ) ושל אמא צביה, ושל אודי ואני בטוחה שיש עוד הרבה אנשים. תני למילים האלה לשאת אותך לכל מקום שהדמיון שלך רוצה ללכת אליו - מותר לך. אופיר

תודה ! תודה על מילותייך הטובות ! הקראתי לאמא צביה את מילותייך אלי ..הן נכנסו עמוק ללב.. כן,לתת למילים האלה שלך, של אודי. (ראית ושמעת איזה שיר מדהים !! אודי שלח ? גם את כל כך התחברת לזה ? ..מדהים ) לתת למילים הטובות כל כך של אמא צביה להכנס עמוק ללב ולאפשר להן לשאת לכל מקום שהדמיון רוצה ללכת אליו -מותר לנו. במבי.

איך ? איך יכלת כל כך לדייק ? הרי הקשר פה הוא וירטואלי ? לאחר שקראתי והקשבתי לשיר לא יכלתי להגיב לך.הייתי ממש בשוק. איך יכלת כל כך לדייק ? השיר הזה...וואאוו.. והיום כשנפגשתי עם אמא צביה כמובן ששיתפתי אותה .ואתה יודע אודי העיניים שלה היו זוג פנסים מאירים ואפילו המצח שלה נצץ.. ואני כל הזמן חוזרת על המשפט הזה שכתבת לי : "תרשי לעצמך.את יכולה" והלוואי שהמילים האלו ושל אמא צביה ושל אופיר הרגישה יצליחו להכנס עמוק ללב ולהיות קונטרה למילים של אמא שלי שנדבקו אלי כמו עם דבק מגע. והלוואי ואצליח ללכת בסוף לשם.שיהיה לי את הכוח. וואוו כמה שאני רוצה.. תודה לך אודי מקסים !!! שתהיה לך שבת מלאה באור פנימי . שלך-במבי. נ.ב היום הלכתי עם המילים שלך ,והשיר ששלחת, ועם כל המילים של אמא צביה וגם עם מילותיה הטובות של אופיר והרגשתי אביב בכל הגוף . שמעתי איך הציפורים שרות, איך החרציות מחייכות אלי והרגשתי כאילו כליל החורש שולח לי את ברכת הדרך...

כן, נולדתי ביום הראשון של האביב..כלומר היום 21.3 ...האם זה אומר שחיוך נצחי זה חלק מהתדמית האביבית? לא משהו היום..אולי יש למישהוא עידוד....ועוד יומיים זה יוצא שנתיים לטיפול...האם זה מקרי? ממש לא.......ואם אשמע שוב את צמד המילים "מזל טוב" זה לא ממש מועיל...סליחה לכל מי שחשב לומר כך.......גם כן יום....

איזה שם יפה בחרת -ילדת אביב - אפשר ממש להריח את הטבע מהשיער הארוך שלך ולהנות ממראה הדילוגים שלך בינות לעצים ולפרחים..אפשר גם לנוח ולהקשיב..למי החצבאני שזורמים בקצב אחיד ולציוץ הצפורים שמצייצות שיר מיוחד עבורך מיכל .שיר לילדת אביב יפה שנולדה בתאריך כל כך ,כל כך מיוחד.. ..ועכשיו מיכל יקרה,את מחזיקה בידייך קופסה ובה מתנה נפלאה... זו המתנה שאת הכי רוצה..שאת מייחלת לקבלה כבר זמן רב.. והיום ביום הולדתך את מחזיקה בידך..עצמי עיניים מיכל, מה יש בקופסה זו ? מאחלת לך שתמצאי בקופסה זו את כל אשר ליבך חפץ ותוכלי לממש... ילדת אביב יקרה..מיכל שמכילה את הבנות שלפעמים קצת נשכחות פה ודואגת להזכיר לאבא אודי.. במבי.

במבי יקרה! כמה תבונה ורגישות יש בך....וואו..הרגשתי והתרגשתי, תודה..המתנה שלך היא הטובה מכלן!!!! תודה על המקום שיצרת עבורי היום..על הרוגע שכה הייתי זקוקה לו...ועל קופסאת ההפתעות...וילדת אביב זה רעיון להחליף את מיכ המוזר שמלכתחילה אודי לא ממש התלהב בלשון המעטה מהשם...והפך אותו איכשהו יחד איתי למיכל....אמנם נולדתי ביום הראשון של האביב אבל עדיין לא ממש אביבי אצלי..כשאחוש אותו ממש אולי אחליף את מיכ...גם פה בפורם כבר כמעט שנתיים...וואו...יום הולדת שלי פה שנתיים...חחחחחח:)...מחר שנתיים לטיפול האם חוגגים?..

מבקשת שלא תכעס על ההפניות שלי לאחרים....אני לא עונה לאחרים כי אני עלולה להרוס...מי אמר שאני אדע מה לומר בקלות אפשר לפגוע...וחוץ מזה כשרע לי מצטערת לא מסוגלת לענות.... ובקשר לכתיבה התכוונתי לסוג אחר של כתיבה (לא בפורם) כתיבה על דפים...כמובן שאני לא רוצה לחבל בטיפול ולא בקשר שיש לי בטיפול וכמובן שעדיף לספר שם וכמו שכתבתי אני מתקדמת כלומר מספרת שם......אז אולי באמת הגיע הזמן קצת לוותר עליי בפורם....

שלום השאלה שלי מתייחסת למציאת עבודה בתחום של שיקום של נפגעי נפש.אני בעצמי מטופלת נגד דיכאון כבר הרבה שנים. אני גלשתי פעם בפורום הזה.בזמן האחרון אני בעיקר קוראת את מה שנעשה בפורום אך לא משתתפת באופן פעיל. אני אשמח לקבל הכוונה ויעוץ. אני רציתי להשתלב בעבודה בתחום של צרכנים נותני שירות אבל מסתבר שבשביל זה אני צריכה שיהיה לי סל שיקום ולזה אני לא זקוקה.אני מאוד מעוניינת להשתלב בעבודה שקשורה בשיקום של נפגעי נפש. אני מטופלת באופן פרטיכבר הרבה שנים בדיכאון.אני בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך ויש לי גם נסיון בתחום. כיום אני עובדת בעבודה שאני רוצה לעזוב והייתי רוצה מאוד להשתלב בתחום של שיקום של נפגעי נפש כי יש לי הרבה מה לתרום מהנסיון רב השנים ומהידע שיש לי. אני חושבת שאני גם מוכנה ומעדיפה להיחשף במקום העבודה כנפגעת נפש .השאלה איך אני יכולה להשתלב בתחום הזה כי בסה"כ אני לא פסיכולוגית וגם לא עובדת סוציאלית וגם ראבל אני רוצה לתרום מהניסיון. כיצד אני יכולה להציג את הפן של הנסיון האישי שלי כי בתפיסה שלי ברגע שאני אחשוף את המידע הזה המעסיקים יעדיפו לדחות את העסקתי. אני רוצה לציין שבד"כ אני מתפקדת באופן נורמטיבי.לפעמים יש לי נפילות ואז יש לי כמה ימים בחודש שיש לי פחות מוטיבציה לעבוד אבל אני עדיין משתדלת מאוד או שיש לי איזה יום בחודש שפשוט לא בא לי להגיע לעבודה בגלל מצבי הרוח.בעבודתי הנוכחית כבר למדו להכיר אותי, הם לא יודעים שאני מתמודדת עם דיכאונות אבל רואים שיש לי נפילות במצב הרוח אך יחד עם זאת מעריכים את העבודה שלי כי אני בסה"כ משקיעה בעבודה. תודה מראש