פורום פסיכולוגיה קלינית

נפגשתי איתה. פתחתי את הכל. אמרתי לה שמה שהכי מפריע לי יותר מהכל זאת היא. זה שהיא השתנתה. ושהיחס שלה כלפי השתנה בצורה קיצונית. היא הודתה. אמרה שזה נכון. שהיא פחות חמה. וש"החם התאים רק להתחלת הקשר ושהוא לא מתאים עוד". היא גם אמרה שבמפורש החליטה לקחת צעד אחורה. כשאמרתי לה שזה נורא מוזר לי, כי עובדתית מה שהיא אמרה "על החם שהתאים להתחלה" לא כל כך נכון, מפני שעד לפני 4 חודשים( בדיוק הנק' שבה נודע לי על הריונה, והמשבר שזה גרם ביחסים ביננו לאור תגובתי) היא כן הביעה חם, ולא חל בה שינוי, היא אמרה לי שזה לא יחזור להיות מה שהיה אף פעם. וש"טייק איט או ליב איט". שזה המצב. ואז הבנתי. שהיא מבחינתי מגזימה. לא פיירית. ושאין לי יכולות להתמודד עם מה שהיא עושה לי . רציתי ונאבקתי נורא להשאר איתה. כי הקשר שהיה ביננו היה מאד מיוחד. ועמוק. ( היא בעצמה יודעת את זה. כי יצא שאני יודעת עליה פרטים שאף מטופל אחר לא יודע. ושזה קרה רק בגלל התקשורת המיוחדת ביננו. ממש "חשתי" אותה. והיא אותי). הסכמתי מתוך הבנה שזה לטובתי, לשנות את המסגרת ביננו. כמו שהיא רצתה. להפחית את התקשורת שבין הפגישות והגענו להסכמה בדיוק כמה ואיך. הסכמתי גם להמשיך לדבר איתה על פתרון לחופשת הלידה שלה- וכיצד אוכל להתמודד. אם כי לא מצאנו פתרון בנתיים שיתאים לשתינו. ( היא רצתה נתק מוחלט. שום קשר בזמן הזה. אבל הסכימה לדבר על זה.. לחשוב איתי יחד מה אפשר לעשות). הדבר היחידי שאינני יכולה לשאת, וזה גם מה ששבר אותי, הוא : היא. השינוי שבה. וביחסה כלפי. כשניסיתי אפילו להסביר לעצמי שאולי זה בגלל ההריון ומה שעובר עליה בעקבותיו, ואכן שאלתי אותה אם זאת הסיבה( מתוך תקווה שכן. ואז אדע שזה "רק" זמני והיא תחזור כשהיתה), היא ענתה שלא. שהשינוי הוא החלטה שהיא קיבלה. חד משמעית. "לקחת צעד אחורה". לא להפגין שום חום יותר. ( וזה לא שחם היה מה שאפיין אותה, גם זה לא מה שחיפשתי אצלה וממנה. ולכן כשהוא כן קרה- הוא היה כל כך כנה ומשמעותי לי. וגם לה. כך נוצר הקשר המיוחד). היא באופייה לא מחצינה רגשות.. וגם אני. ועכשיו? אני שבורה. לא מבינה איך פסיכולוגית יכולה לנהוג כך? ולכפות כל כך הרבה שינויים בטיפול. שחלקם אמנם הכרחיים והם כרח המציאות- הריון, חופשת לידה, ואולי אף שינוי המסגרת. אבל חלקם- פשוט לא הכרחיים. ולתחושתי- סותמים את הגולל עלי. ועל האפשרות לטיפול. להחליט להשתנות ולשנות גם יחס ברמה האישית, בתקופה שבה ממילא יש הרבה שינויים, נראה לי כמעט לא אנושי, אולי גם לא מקצועי?. מה אעשה? איך בכלל אוכל לצאת מסיפור כזה? איך?. איך?. בבקשה- עזרו לי.

הי, וואו..ממש קשה....זה מזכיר לי הורה שכבר יש ילד בכור ואז האמא בהריון והבכור מרגיש שלאמא יש פחות אהבה לתת לו והוא מרגיש נטוש, אולי כך את מרגישה כרגע?......אבל מוזר לי שהיא אמרה לך שהיא פחות חמה? מוזר...אני הייתי מבקשת הבהרה נוספת..למה הכוונה שחם זה להתחלה? אולי היית צריכה יותר הכלה ועכשיו היא סומכת עלייך יותר? אבל בכל זאת מוזר..נסי לברר איזה קשר כן יש לכן...דברי על זה כמה שיותר כי זה כואב לך...אולי היא רוצה להפחית תלות?? בכל זאת רצוי שתסביר קצת יותר...בהצלחה...

אני שבורה. הקשר ביננו היה מאד קרוב. איך למשל? היא עודדה אותי מתחילתו לכתוב. לכתוב לה כל פעם אחרי פגישה. ואז היו הרבה מיילים. לעיתים גם סמסים. ככה סתם. מיילים עם תגובות חמות שלה.אחרי זמן מה גיליתי משהו אישי עליה. ( חל בה שינוי ואמרתי לה, ומסתבר שכנראה חשתי את מה היא לא ידעה אפילו על עצמה). אני לא יכולה לפרט יותר כאן. אבל זה גרם לה לספר לי יותר דברים ממה שהיא כנראה רצתה. כך גיליתי בסופו של דבר על עובדת הנסיעה המתוכננת לחו"ל. ועד היום איש ממטופליה לא יודע כלל על זה. כולם רק יודעים על ההריון העכשווי ועל חופשת הלידה שתהיה. וזה גם כבר אוטוטו. בקיצור: חווינו יחד הרבה משברים שנוצרו בגלל שנסיבות חייה "נכנסו" לטיפול. מרב שפחדתי שהיא תעזוב, אז גם חיפשתי עליה מידע בגוגל, וכך יצא שנודעו לי עוד הרבה דברים. גם הייתי מאד גלויה איתה ואמרתי לה הכל. כל מה שאני יודעת. ברור שהיא בהתחלה לא אהבה את זה, אבל סה"כ זה חוקי... בסופו של דבר כשהיה משבר אחד היא רצתה שנתייעץ גם עם שותפתה- שהיא רופאה. לא הסכמתי. אבל בסוף הלכתי. הלכנו לפגישה כזאת- יחד!. משולשת. ההתרשמות של אותה רופאה הייתה סה"כ חיובית והיא אמרה שנמשיך בטיפול ללא עזרתה. כך עשינו. בשלב הזה היא בקשה לארגן את המסגרת בצורה שונה: אמרה שהיא עשתה טעויות איתי. ושאני מאד רגישה, מאד "מיקרוסקופ".. מאד חכמה... בקיצור: החלטנו על הפחתה משמעותית של התקשורת בין הפגישות. כמעט להפסיק לכתוב. עבורי זה היה מאד מאד קשה. כי הרי הכתיבה זה משהו שהיא ממש בקשה ממני ועודדה אותי לעשות. במשך שנה שלמה. היה קשה. אבל עמדתי בזה. והמסגרת החלה להתייצב. אבל אז- שוב גיליתי על ההריון. תוך כדי זה שאני יודעת שהיא עוזבת את הארץ(כאשר בזמן שנודע לי על ההריון, עזיבת הארץ תוכננה לזמן הרבה יותר מוקדם מכפי שהיא עכשיו. התאריך השתנה רק בעקבות ההריון). זה כמובן הטריף אותי. חשתי נבגדת ומרומה. מה אעשה?? הרי מבחינתי היא הבטיחה שאם נצלח את המשבר, הטיפול יתייצב. ואז פתאום שוב- בום!!! היא עוזבת והפעם לתמיד. מייד אחרי הלידה. איך הגבתי? די השתוללתי. המון מיילים. סמסים. זה גם היה בחג. והיא נאלצה להתייחס אלי בזמן החג. זה כנראה היה נורא עבורה. והיא כעסה. אבל, שוב, לא הפסקנו. המשכנו. צלחנו גם את המשבר הזה. ובמקביל, כאמור היא הודיעה לי שהיא תעזוב "רק" שנה אחרי התאריך שתוכנן. וכך אכשהו "נרגעתי" שיש לנו עוד זמן. אלא שאז באמת לדעתי חל שינוי ביחסה כלפי. זה העניין. אין לי מושג יותר למה?. הרי פתחתי הכל בפגישה האחרונה. והיא רק אמרה שזה נכון. ושהחליטה לקחת צעד אחורה. ושזה לא יחזור להיות מה שהיה. ושהקשר שהיה התאים "רק להתחלה". אני אמרתי שעובדתית- זה לא נכון. כי אם נלך לפי דבריה, אז כיצד ניתן להסביר שעד לפני 4 חודשים- שזה ממש לא "ההתחלה" וזה לפני התגובה שלי לגילוי ההריון ומה שעשיתי בחג-הפצצת המיילים, סמסים וכו', היא עדיין הביעה חם כרגיל? השינוי קרה רק אחרי... היא לא הסבירה יותר. היא אמרה לי שהיא עדיין היא. "אני נשארת אני" - כך אמרה. ושהיא רוצה שנמשיך. ושהיא רוצה ללוות אותי כמה שהיא יכולה עד הופשה. ושאח"כ נמשיך. ושהיא כן מקבלת אותי כפי שאני. אבל אני, כאמור, כפי שניסיתי להסביר בהודעה הקודמת, עניתי לה שאני לא יכולה לקבל אותה כפי שהיא. כי אני לא אוכל לקבל את השינוי ביחסה כלפי. אני כן מוכנה לשנות את המסגרת- ועובדה שעשינו זאת, ועל אף הקושי העצום שלי, עמדתי בזה די יפה. שאני כן רוצה שנמשיך לחפש פתרון לחופשת הלידה. הכל- כן. רק דבר אחד לא אוכל לבל- וזה השינוי כלפי. לכן שאלתי אם זה בגלל ההריון. ואם זה "רק" זמני היחס הזה. אבל כשהיא אמרה לי שלא. ושזה מעתה יהיה ככה. ושזאת בחירה שלי לאור הנתונים. בנקודה הזאת נשברתי. והחלטתי לעזוב. גם אמרתי לה שלהגיד שהיא מקבלת אותי כפי שאני, אבל בפועל- לשנות יחס אלי, זה לא באמת לקבל אותי. כי אחרת, למה השינוי? למה?. ונשארתי עם הלמה? עכשיו- אני שבורה. מה זה שבורה? לא הולכת לעבודה כבר יומיים. בוכה. זהו. אני לא יכולה לבוא אליה כשאני זוכרת ויודעת איך היא הייתה אלי. אפילו בתשובות שלה במיילים יש יותר ריחוק. ( פעם הייתה יכולה נניח לכתוב לי, יקרה, או יקירתי)- ככה "בקטנה".. דברים קטנים. ועכשיו- כלום. חשבתי שה זמני. שכנראה גם בה הצטבר אולי כעס. ואולי זה גם ההריון בכל זאת. אבל שהיא תחזור לאט לאט. אבל - התבדתי. עכשיו אתה יכול אולי לכתוב לי משהו? בבקשה. אני פשוט שבורה.

שלום לכולם אשמח לתמיכתכם או ייעוץ. אני בחור בן 27, נולדתי לזוג הורים עיוורים, כל חיי הילדות והנעורים טיפלתי וסייעתי להם והייתי ילד שקושם כל דואג אחר כך דואגים לו. ההורים לא הסתדרו שניהם עיוורים וכל אחד עם המטען שלו והיו הרבה מריבות ודברים קשים בבית, הוריי התגרשו כשהייתי בן 16 אבא עזב לסבתא ונשארתי לגור עם אמא ואחותי. כחצי שנה לאחר הגירושים אמא חלתה בסרטן, קיבלתי את זה קשה ובשנים הלאה תימרנתי בין הבגרויות, בין השירות הצבאי ובין העזרה והטיפול באמא ואבא (בעיקר אמא). אמא נפטרה בשנת 2006 כחצי שנה לפני שיחרורי מצה"ל בעודי לידה במיטה באיכילוב ממרר בבכי וזעקות שבר על אובדנה. כביכול התגברתי על מותה והמשכתי בחיים אך כל 6 השנים האחרונות אני תקוע וזה מתבטא כך: אני לא מצליח להחזיק לאורך זמן במקום עבודה, מתחיל ואחרי חודשיים נעלם(יש לציין שאני במצב כספי קשה ללא עזבונות או חסכונות), מתחבר מאוד לילה ולא מצליח לקום בבוקר ולתפקד כראוי, נטייה קלה(מציין קלה) לשתייה חריפה בעיקר בירות, ומן נטייה לעצבות. בשנה וחצי האחרונה קרו לי מספר טראומות, הקשר שלי עם המשפחה המורחבת מצד אבא נותק עקב כך שדרשו ממני לטפל בו ושיגור איתי ויעזוב את סבתא, כך נוצר מצב שהם לא התעניינו במצי, בחובות שרובצים עליי ובזה שאני גר באותה דירה שנולדתי אומנם אך זה דיור ציבורי ואני לא יכול כרגע להכניס אף אחד עקב חוב. הם פשוט שמו את אבא שלי פה ולא התעיינו במצבנו. לאחר חודש אבא חזר לסבתא, אך לי נשארה צלקת מהמשפחה. בהמשך אחותי שחזרה בתשובה והתחתנה עם חבדני"ק, פגעה בי עמוקות, יצרתי איתה קשר לגבי החוב המשותף שלנו בדירה, היא ניתקה את הטלפון, באותו יום הגעתי לדירתה לדבר איתה ועם בעלה, לא עבר דקה בעלה הגיע עם חבר שלו ושפוט הכניסו לי מכות, היא גם הזמינה ניידת ואמרה לשוטרים שאני מטריד אותה, ואני מוצא את עצמי בוכה לך שואל "מה קרה?" "למה"...חזרתי הביתה בוכה עצוב ולא מבין את המערכה אליה נקלעתי...לא אוכל לסלוח לאחותי בחיים. כ4 חודשים לאחר המקרה עם אחותי אבא שלי ניסה לשים קץ לחייו, החיים שלו אצל סבתא בלתי נסבלים, הוא התקשר אליי "אביב, בלעתי כדורים" וכל השלושה ימים לצידו באיכלוב לא אחותי ולא האחים שלו התעניינו במצבו או שאלו אם אני צריך עזרה. ועכשיו אני מגיע ללב ליבו של הסיפור, בכל השנתיים האחרונות ליוותה אותי אהבת חיים בחורה מדהימה שאהבה אותי ואני אותה, במהלך השנתיים היא ירדה במשקל כ30 קילו ועברה תהליך שהיא טוענת שהוא גם בזכותי כי עזרתי לה בתמיכה לרדת במשקל וישבתי לה על הראש בקטע הזה, לימים מסתבר שזה חנק אותה. הייתה לנו אהבה ענקית, נתתי לה את הנשמה למרות כל הצער שעבר עליי בשנים האחרונות, לא הזנחתי אותה אך גם לא ריגשתי והפתעתי ואולי לקחתי גם כמובן מאליו. בחודשים האחרונים היא הייתה מתפרצת עליי שאולי זה לא זה, היא הייתה נפגעת אם הייתי מעיר לה משהו על הדיאטה וכיום אני מצטער על זה. ניסיתי לשמור ולתמוך בה אך היא רצתה ללכת, רצתה להשתחרר מהמערכת יחסים הזאת, מכל הבלאגן ומהחנק שהרגישה ואולי מי יודע לחוות אחרים. היא תמכה בי כל השנה וחצי האחרונות והייתה השמחה שלי לקום בבוקר, עכשיו אני שבור לחלוטין, בוכה מחצית מהיום ובשאר מקיא את נשמתי, לא מסוגל לצאת החוצה וגם קשה לי להישאר בבית "קן האוהבים" כפי שקראה לזה. אם בשנים האחרונות לא מצאתי את עצמי היה לי קשה למצוא ולהחזיק עבודה כרגע קשה לי פי אלפיים, אני לא יודע מה לעשות, אני במצוקה ענקית. אשמח לשאלות מכם וייעוץ תודה אביב

שלום לך דר אודי , ברצוני לדעת למה גרונטופיליה נחשבת להפרעה נפשית ? ואם זה לא גורם למצוקה / כאב / סבל לשני הצדדים זה עדיין נחשב כהפרעה נפשית או סטייה מינית ?

הייתי עסוק מאוד בהישרדות כלכלית במשך כל השנים. התעורר אצלי צורך בלהביא ילדים. אני מבין שבמשך השנים משיכה מינית יש לי לגברים (פסיבית) והקשר שלי עם גברים מתחיל ומסתיים עם אקט מיני בו אני פסיבי כי אני לא נגעל מאיבר המין שלהם. אני מאוד אוהב נשים וזקוק לחבק. כיוון שאני רוצה להביא ילדים, אז במשך החודשים האחרונים התחלתי להכיר בחורות. וגיליתי בעיות ענקיות בתפקוד לצד נזקקות ענקית לחבק אותן. הבעיות הן אלה: אני לא מצליח להשתלט מתחושת הסלידה ותחושת הגועל מאיבר מין נשי, לכן לא מעיז לנגוע בפתח הנרתיק. לא באמצעות אצבעות ידיים ולא באמצעות איבר המין שלי. אני לא חודר ולא נוגע שם ולא מביט בו ומנסה להתעלם ממנו. לעומת זאת, הדבר שאני מת עליו אצל בחורה הוא לחבק אותה במיטה כאשר שנינו רק עם תחתון ושוכבים במיטה, אז אני זקוק לחבק אותה ו 4 שעות לא מספיקות לי ואני כל כך זקוק לזה שאני לא מסוגל לצאת איתן לבית קפה כי אני זקוק להיות עם הבחורה במיטה מחובק איתה ומדבר איתה שיחות נפש מהלב. אני מרגיש אהבה לבחורה, קשר נפשי עמוק, וזקוק לחבק אותה ולהישאר איתה מחובק 12 שעות, וקשה לי כשהיא צריכה לעזוב אותה כדי ללכת לעבודה. ההתנהגות שלי נשמעת כמו ילד אוטיסט שזקוק לאמא שלו, אני מצטער מראש, אבל למדתי לאחרונה שהכנות היא הבריאה כי בכנות הזאת שאני מביע בסופו של דבר טובה קודם כל בשביל עצמי מפני שאני מי שאני. אני לא רוצה לשנות את ההתנהגות שלי כי בסך הכל זה שאני לא אוהב לחדור זה לא מזיק לאף אחד. אני לא יודע איך לחפש נשים שיאהבו אותי שיתאימו לי מהבחינה הזאת שהן לא מצפות לחדירה ולא מצפות להגשמת פנטזיות שנובעות מסרטים כחולים בטח. התייעצתי עם אמא שלי (אני מספר לה הכל), והיא אומרת לי שנשים עם איידס יתאימו לי (אולי היא לועגת לי?) כי הן יאהבו אדם שיחבק אותן ויאהב את חום גופן ולא בהכרח מצפות לחדירות. עוד היא אמרה שקטינות שאסור לחדור אליהן יתאימו לי כי הן יסלחו לי שאני לא חודר אליהן מפני שאוכל לתרץ שהתקדמות לחדירה תסבך אותי, ואז הן יבינו אותי ויאהבו את ההתנהגות שלי שאני אוהב לחבק אותה כל הלילה רק עם תחתון בלי ויחסכו ממני לחץ של ציפיה לעשות דבר שאני לא מסוגל (לחדור). אומרים שבחורה בת 15 לא מצפה לחדירה כי היא עוד תינוקת, אז בגיל הזה היא לא תתאכזב ממני שאני לא חודר. נכון ? מה אתם אומרים ? איזה עוד קבוצת אוכלוסיה תתאים לי שמהן יש יותר בנות שייסתפקו בחיבוקים בלי מין? ואם קטינה זה הדבר שהכי מתאימה לזה, אז איך בדיוק אוכל לדבר עם ההורים שלהן כדי להכיר ולהסביר את עצמי שיעזרו לי להכיר את הבת שלהן? איך להציג את עצמי בפני ההורים שלהן ? הרי יכולים לחשוד שאני פדופיל (מין) שמשקר, ואני רוצה רק לחבק מי שזקוקה לחיבוק ולאהבה, ואני לא רוצה סקס כי אני לא מסוגל לרצות סקס. איזה אוכלוסיית בנות לא תתאכזב שאני לא חודר? תודה מראש ! אומרים שבחורה בת 15 לא מצפה לחדירה כי היא עוד תינוקת, אז בגיל הזה היא לא תתאכזב ממני שאני לא חודר. נכון ?

אני בטיפול כחצי שנה ומרגישה שהטיפול מיגע אותי מאד מבחינה נפשית וממש קשה לי להמשיך, האם טיפול בהיפנוזה יכול להחליף טיפול פסיכולוגי? תודה

אז, תודה שהבהרת...יודעת שכוונותיך טובות...תמיד! אני נוטה לפרש הרבה דברים שנאמרים לי כביקורת....תלווה אותנו ברכות אל תוך הלילה..פתאום נזכרתי שפעם מזמן כיסית את כלנו בשמיכה רכה...מקווה שלא עזבת עדיין ותוכל לכסות בשקט ולסגור את השבוע בכמה מילים מרגיעות אולי?????

טוב..אז כבר עזבת..חבל....אבל העיקביות שלך גם עוזרת...ארגע במחשבות.....אנוח היטב ואאסוף כוחות :)

בוא מהר בבקשה!

אני מבוהלת..אתה הזמנת אותם?..אני במצב מסוכן?..או באמת פשוט מכבידה??..אודי?..אני מפחדת..

תודה שבאת!..אתה תמיד מצליח להרגיע אותי..הרגשתי כמו ילדה קטנה בפאניקה.. וכן..לזה התכוונתי..נכנסתי לפראנויות..שעוקבים אחריי..נשמע פסיכי..אבל חשבתי שאולי הגזמתי בהודעה מאתמול בחצות..?

תגיד לי משהו,טוב? משהו כזה רך ומרגיע כמו גלים כאלו שמערסלים ברוך ומשמיעים רחש עדין ומונוטוני כזה. אודי, אני כל כך מותשת.אין לך מושג עד כמה.. אני כל כך צריכה שיגרה.כל כך.זה מרגיש לי רצפה. זה נותן לי רוגע. ועכשיו ,כל כך הרבה שינויים מתרחשים בעולם החיצוני שלי.בכל כך הרבה מעגלים. בעבודה-הצמצום שנכון לעכשיו שריר וקיים ומייד משפיע גם על תחושת הרצפה עם אמא צביה. בבית עם הילדים, אפילו מתחוללים שינויים קונקרטיים בבית ,אשכרה בקירות הבית .ותבין אודי,בשבילי כל שינוי קטן מרגיש שאני באויר .אז אתה קולט מה אני מרגישה ? וגם אצלה מאוד לא פשוט לי. כל הזמן הדימוי הזה של צלילה עמוקה בים ושמושכים לי את השנורקל. את מסיכת החמצן שלי .. הייתי אצלה היום בערב ,וזה מתיש. היא כל הזמן רוצה שנדבר על ההנחה הזו.אני לא מסוגלת לשמוע ואומרת לה פעם אחרת ,לא היום. היא מתעקשת ושורפות לי האוזניים מהמילים האלו.אתם לא יכולים להבין את זה. אודי, כנראה שאת הדפוס הזה של הגאוה הזו שלא צריך שלום מאחרים. הולכים כזה זקופים מאוד ולא מוכנים לקבל מאחרים. אוףף, הנה, אני כן מוכנה לקבל ממך מילים טובות. וגם מאחרים .ולא רק שמוכנה ,אפילו מבקשת וזה לא מרגיש לי כל כך נורא. אבל הסיפור עם כסף זה מרגיש לי משהו אחר. ההורים שלי בחיים ! בחיים לא היו מסכימים לקבל אגורה במתנה. רק להגיד את זה זה מרגיש שריפה באצבעות.. אודי, אתה מצליח להבין את הבלגן שאני נמצאת בו ? תגיד לי בבקשה גם מילים טובות ורכות כאלו..ץ הנה אתה רואה ? את זה אני כן מסוגלת לבקש ולא מרגישה מתה לגמרי. שתדע לך שמרגיש לי מאוד קשה ומסובך.. לא יודעת איך לפתור את הפלונטר הזה.. ואולי ,אם לא הייתי נכנסת לאנליזה הזו כל הפלונטר לא היה קיים ? שהרי לא הייתי מרגישה שחרב מונחת על צווארי בעניין התשלום ???

אני מתארת לעצמי שגם ההודעות שלי לא ממש הוסיפו למה שאת עוברת.סליחה במבי יקרה ששוב כתבתי על הקשר הזה..סליחה.....בודאי שקשה וההתעקשות על הנחה נראה לי מקשה עלייך יותר...סליחה לא התכוונתי להציק בעניין הזה..

לא מבינה על מה את מתנצלת ? הקשר שלך עם המטפלת שלך על כל מורכבותו זה שלך. הקשר שלי עם אמא צביה על כל מורכבותו -זה שלי . שסביר להניח שמשתחזר מקשר קדום יותר. לא מצליחה להבין על מה ההתנצלות ? מיכל, אם לא היית משתפת על המורכבות בקשרים שלך עם המטפלת שלך ,לא הייתה מתפתחת מורכבות וקשיים בקשר שלי עם אמא צביה ? נו באמת מיכל.. :)

חשבתי על מה שאמרת לי לחשוב וקורה לי משהו כזה שאני לא מצליחה לשים שם מילים..זה משהו כזה חמקמק. אני הרי בהתנגדות עצומה להצעה שלה ומרגישה ואומרת לה שנדבר על זה פעם אחרת וכשהיא מתעקשת ,אני אומרת לה שגם על גופתי המתה לא אקבל ממנה את זה. ועכשיו קורה שכזה לרגעים קטנטנים יש משהו כזה חמקמק שזה כמו להרפות משליטה ??? לא יודעת.משהו כזה של להרפות.. זה לא ברור גם לי. בשישי כשנפגשנו,הקראתי לה את הודעתי ותגובתך המקסימה !! (הלכתי עם ההנחיה שלך של לחשוב תוך כדי ההקשבה לקול המרגיע של המים ..) והסתכלתי עליה וראיתי שהמבט שלה והמצח מחייכים .(כנראה גם היא מאוד אהבה את תגובתך) אמא צביה אמרה שאולי זה כמו פרפר שהיה במצב של גולם ועכשיו מתחיל לצאת מהמצב הזה (???) משהו כזה.. שלך-במבי.

מנסה שוב. מה זה הצורך שלי לשמוע את הקול שלו בטלפון שוב ושוב? בכל מקרה, הוא גילה שזו אני. אין מצב שאצליח ללכת אליו יות בחיים נראה לי. השיגעון יצא לאור...

למה נמחקה/נעלמה הודעתי הקודמת? היא לא טובה מספיק? המילים שלי לא טובות? כמוני..

סליחה אודי שאני מעיקה וחוזרת על אותו סיפור....

היי מיכל. נראה לי (אבל אולי אני טועה) שאודי לא התכוון למה שאת פירשת. אני שמעתי אותו אומר שהתוכן שכתבת בהודעה הוא תוכן שמוכר לך וכל פעם עולה בצורה אחרת- זה הסיפור שחוזר על עצמו. אותו דפוס. או קטנה או גדולה, או שיש קשר מאד מאד קרוב וממלא או שבכלל עדיף בלי שום קשר. ולא ממקום שאת חוזרת על עצמך עם אותו סיפור שנמאס לשמוע. (אחת)

כנראה שפשוט נמאס לשמוע אותי חוזרת על אותו תקליט ישן...דוקא זה נשמע לי מאוס ולעוס כבר. אבל תודה על הקרדיט לאודי..הוא באמת חושב לטובה אני יודעת...

מיכל, את יודעת? תמיד כשאני אומרת לה "אבל כבר דיברנו על זה", היא עונה "אז נדבר על זה שוב"... במילים אחרות, אם זה מה שמעסיק אותך, תמיד יש מקום להעלות את הנושא ולחזור עליו כמה שאת מרגישה שאת צריכה, בלי להתנצל.

כן, רק שפה זה לא טיפול..וזה אחרת....

הי מיכל, סליחה שאני מגיבה..בד"כ לא אוהבת להתערב..ולא יודעת אם זה יעזור לךלהרגיש יותר טוב.. אבל הרגשתי צורך לומר..שהסיפור שלך.. בקטע של הקשר המורכב הזה עם המטפלת.. הוא לדעתי הסיפור של כמעט כל המטופלים..(..במיוחד אלה שנמצאים ב"טיפול קיומי".. ולא ממוקד מטרה)..הקושי הזה כל כך מוכר..ואני מעריצה אותך..על האומץ להעיז להיפרד.. ..ואת בכלל לא מעיקה.. (מיקה)

תודה, זה בסדר להגיב, אני בשוק שבכלל כלכן הגבתן לזה...אין לך מה להעריץ תאמיני לי...זה לא כזה אמיץ...מרגישה שלאודי כבר נמאס מאותו "סיפור" או החזרה על אמביוולנטיות וקשקושי הקשר המסובך שלי איתה והבלאגן שלי....רק שהוא ככה עדין שכזה.......וטוב.....אז במקום לכעוס ולהגיד לי להסתלק הוא אומר בעדינות שזה אותו סיפור וששמענו אותו הרבה פעמים...אולי ביקורת בעדינות?????לא כן אודי?????? וגם ה"רק לבד ואי אפשר לבד"אז תחליטי כבר מה את רוצה מעצמך.......אתה צודק...זה כבר נמאס לשמוע שוב ושוב....

אודי הי, שאלתי לא מזמן על פרידה מהפסיכולוגית ומאז חלו שינויים, אז רק להזכיר את הרקע שוב: ( ניסיתי להוסיף תגובה לשא' ששאלתי בעבר, אך משום מה לא העלית או שלא "נקלטה" במערכת): בטיפול כבר שנה וחצי בערך. היא יוצאת לחופשת לידה. בערך 3-4 חודשים.בחופשה לא נהיה כלל בקשר.( גם לא מיילים או סמסים). אני לא יודעת מה לעשות עם זה. זה עיתוי גרוע מבחינתי. וגם מבחינת הטיפול. היא הציעה "מחליפה" זמנית לתקפ' הזו. מי? למשל המדריכה שלה.( אני "הדבקתי" למדריכה הזו כינוי לא מחמיא מזמן וללא קשר למצב. למה? כי היא שיתפה אותי פעם-פעמיים בזמן משבר במה שהמדריכה אמרה לה "לעשות". ומכאן- הכינוי הלא מחמיא ש"הענקתי" לה. כמובן שהפסיכולוגית שלי יודעת מזה.). בנתיים אנו ממשיכות לדבר על אלטרנטיבות נוספות ל"מחליפה". כרגע- ללא החלטה/פתרון. בעייה נוספת: לא מספיק שהחופשת לידה קשה לי מנשוא,ואני לא מסוגלת להבין איך אשרוד אותה עם הנתק המוחלט הזה שהיא צריכה( אגב- אנחנו נפגשות הרבה.והקשר קרוב), הטיפול יסתיים "טרם זמן" כי היא צריכה לעזוב את הארץ. לו"ז? בערך שנה מחידוש הטיפול לאחר שובה מחופשת הלידה. המצב הזה מאד קשה לי ולא פשוט עבורי. החופשה הצפויה, מה לעשות, שינוי המסגרת שהיא רצתה בו, ואנו מיישמות כבר מס' חודשים.( כגון:הפחתת התקשורת שבין הפגישות -שהייתה דבר שבשגרה בקשר ביננו). בכל אופן,עכשיו, אחרי שעברו כבר כמה חודשים ושאני יודעת שחופשת הלידה הולכת ומתקרבת, הגעתי למסקנה שמה שהכי מפריע לי בעצם זה השינוי שחל בפסיכולגית עצמה. למרות שקשה להתרגל לפחות תקשורת בין הפגישות ולכללים החדשים שקבענו, ולמרות שגם נושא הפרידה שתהיה בחופשת הלידה מאד מטריד אותי, עדיין מה שהכי קשה לי זה השינוי ביחס שלה כלפי: היא פשוט השתנתה.איך זה בא לידי ביטוי? אני מרגישה שהיא פחות קרובה אלי. יותר מרוחקת. הרבה פחות חמה. כמעט כאילו מן הרגשה של : "היא כבר לא מסמפטת/אוהבת אותי כמו פעם". אני ממש יכולה להבחין בזה. כשדברתי איתה על זה, היא כן אמרה שחל בה שינוי. שהיא מודעת לעובדה שהיא "פחות חמה מפעם" , ושזה לא הכל קשור אלי... אולי זה ההריון, אולי עוד דברים בחייה, ואולי גם מה שקרה ביננו. ( והתגובה הלא קלה שלי לעובדת ההריון, ולידיעה שיש תאריך סיום לטיפול בשל העזיבה המתוכננת לחו"ל). שאלתי: גם אם אני מבינה את כל זה, עדיין זה מפריע לי. עדיין אני מרגישה שאבדתי אותה ביותר ממובן אחד. לא מספיק שהיא אכן תעזוב אותי כאשר תצא לחופשת הלידה, אני חשה שבעקבות השיונוי שחל ביחסה כלפי, היא למעשה עזבה אותי כבר עכשיו. אני לא יכולה להתמודד עם זה. אני כמעט מרגישה "מרומה". כאילו הפסיכולוגית שבה בחרתי לטיפול איננה עוד... שמי שהכרתי כבר לא קיימת. וזה פשוט מפריע לי להמשך הטיפול. לא יודעת מה לעשות. ואם בכלל אני אמורה לקבל כל כך הרבה שינויים... אני ממש מיואשת. מה עושים במצבים כאלו?

זאת אכן "הנקודה"..הכואבת.. בחיי..

נפגשתי איתה היום. והחלטתי שלא עוד. למה? כי כן. דברתי איתה על כל השינויים. ובפרט- על השינוי בה וביחסה כלפי. והיא? רק אמרה שהיא מודה- שהיא פחות חמה. ושהחליטה "לקחת צעד אחורה". ש"החם היה מתאים לתחילת הקשר הטיפולי.ושזה לא מתאים עכשיו". אני קצת גיכחתי. אמרתי לה שזה הכי מוזר. שהרי גם ככה לא חיפשתי חם. ושהיא הרי גם ככה מטבעה לא שופעת חם בלשון המעטה-זה אופייה, וזה בסדר גמור מבחינתי. לא חיפשתי רכות וחם כשבחרתי בה. חיפשתי אבל אותנטיות. ושהחם יהיה אמיתי. והוא אכן היה.ולכן לא ברור לי למה השינוי? כי רגש הוא רגש. גם אצלה. גם אצל פסיכולוגית. הרי היא גם בנאדם. והיא אמרה שזה "מכוון". ככה החליטה. ושלמעשה- "טייק איט אור ליב איט"...שזה מה שיש. ושככה היא. ושזה לא ישתנה. וזהו. ושאלו הנתונים. ושאם אני רוצה- אקח את זה. ואם לא- אז לא. ובנקודה הזאת החלטתי. ועניתי: שאם כך, וזה לא בר שינוי. אז לא. מה זה "החם התאים להתחלה?"... זה מצמרר אותי. מה זה? ואת מעט החם שכן יש מדוע לא להמיך ולהפגין? זה מוזר.ומכאיב. ואני בטח לא מרגישה מוכלת. וגם לא אהובה יותר. והיא אפילו מודה בזה. למרות שמבחינתה- "רוצה להמשיך"... אבל מבחינתי-זה "מוצר" שאני כבר לא מעוניינת בו. שלא מספק לי את מה שאני צריכה. גם שינתה את המסגרת- ואת זה כן קיבלתי. גם עוזבת לחופשה- בלי לתת לי שום פתח אליה בזמן הזה, אבל מה ששבר אותי היה היא. היא לא אותה הפסיכולוגת שבה בחרתי. כששאלתי אולי זה בגלל ההריון? היא אמרה שלא. היא פשוט ככה. החליטה. אז זהו. הודעתי לה. ויצאתי. ועכשיו? בא לי למות. כמו בשיר. כשלון בטיפול גרוע מלא לטפל כלל. ומה אני עושה עם עצמי עכשיו? אני צריכה עזרה רק כדי לצאת מהדבר הזה שהתפוצץ לי בפרצוף איתה. ואין לי. שום כתובת. http://www.youtube.com/watch?v=6l5AEqjICes איך היא יכולה להפוך את עורה ככה? ולהודות בזה?. למה?. איך מישהי מקצועית יכולה להטיל עלי לשאת בכל כך הרבה שינויים, בלי טיפה לראות אותי. רק בקשתי שתשאר היא. קיבלתי את המסגרת החדשה. קיבלתי את הפרידה. ורק רציתי שהיא- תישאר היא. או שלפחות אבין. איך אדם יכול להחליט להיות פחות חם? הרי זה רגש. רגש הוא לא החלטה...

בטח כבר הלכת להיום..?..יש לי נטיה לבוא כשמרגישה שכולם כבר עזבו..יודעת שלא באמת..אבל מרגישה יותר בטוח..יחסית..סתם אשליה..של פרטיות..שנפרצה הרבה פעמים בעבר..גם בהווה..בכל מיני מקומות שאמורים להיות בטוחים.. רוצה רק להגיב על שכתבת לי..מבינה שאפילו רגש שלילי..כמו פחד..עדיף על שומדבר בעיניך..כי זה אומר..שמשהו עדיין עובד..??..יכולה להבין זאת..אם מקדשים את החיים בכל מחיר.. אני כבר די מותשת.. אולי זה טוב שהזיכרון שלי מתעתע..למשל מסוגלת לא לזכור שלפני כמה ימים הייתי בשפל..שהייתי במקומות קשים.. וגם כשנזכרת במעורפל.. לא זוכרת מה הביא אותי לזה.. ולפעמים חושבת כמה זה מגוחך..אם הייתי מתאבדת..מצליחה..ומתה..כשאחרי זמן.. זה הופך לכזה חסר חשיבות..הבעיה שכל פעם יש גל נוסף כזה..שחור..שמוריד אותי שוב למטה..ועוד יותר..לתהומות.. סליחה.. אם מכבידה..אולי עדיף שאפסיק לכתוב כאן.. אודי??

יקירה.. אני מבינה שאת כבר עייפה.. עייפה מגלים של כאב ועצב שמתרסקים ואת איתם.. ואולי את מרגישה שבין גל אחד לשני נשארת רק איזו קהות רגשית, חוף מלא שברים של מה שהיה פעם חיים... ואני רואה שאת רוצה לפרוק, אבל אולי לא בטוחה איפה המקום לזה- האם את מכבידה, האם יש פרטיות.. ובגלל זה רציתי להציע לך את אתר סה"ר שבו אני מתנדבת.. יש לנו צ'ט שהוא אנונימי לגמרי ובו תוכלי לדבר עם אחד מאיתנו.. אנחנו לא פסיכולוגים אלא מתנדבים שעברו הכשרה ורוצים להיות איתך, להקשיב לך.. לתת לך מקום לפרוק ולחשוף קצת מהתהומות האלו, מהפחדים.. אנחנו נמצאים שם- http://www.sahar.org.il/ כל ערב בין תשע לחצות ואת מוזמנת בחום אם תבחרי.. שלך, מתנדבת סה"ר

מרגישה כמו ציפור שרוצה לעוף לפרוש כנף אבל יש כל כך הרבה קשיים בדרך עד שהציפור כבר שוכחת. שוכחת שהיא רצתה לעוף. שוכחת שהיא יודעת לעוף. שוכחת לאן היא רצתה לעוף. גם הדרך התערפלה לה . אני חושבת שגם נשברה לה הכנף. כאובה ומרוסקת. ח.

רציתי יעוץ חד פעמי מפסיכולוג אחר אולי...כי אני במצב שלא יודעת להתמודד איתו.....בסוף פניתי אליה....היא נענתה בחיוב (למרות שבזמנו בקשה שאתן צ'אנס לעד אחרי החגים.אז לא נתתי)...שוחחנו טלפונית.....הרגשתי פחות לבד....נתקעתי עם הרכב וחשבתי שראיתי אותה.הסתבר שלא.אולי רציתי לראות אותה כמושיעה שלי??????אוף........הלעולם זה לא יגמר?????????למה כל כך חשוב להקשר למישהוא????עדיין לא הבנתי מה כל כך טוב בזה??????זה רק גרם לי לכאב לב...לפעמים ממש מצטערת שנפגשתי איתה......למרות אהבתי אליה.......גם היא חושבת שטוב שנקשרתי אליה....היא אומרת שעדיף להקשר ולהפרד מאשר לא להתקרב בכלל...........זה רע רע רע כי אני זקוקה לה ולא יכולה יותר לבקש ממנה..למה ביקשתי שוב???????ולמה אכפת לה ממני??????????למה???????חיכיתי כאילו שתגיד שאין מצב שנשוחח כי צריך לתת צ'אנס לפרידה.....אבל היא הייתה מתחשבת כזו.למה זה מגיע לי הטוב שלה.כי הטוב שלה לפעמים כואב לי כל כך.............(למרות הכל היא כן עזרה לי בסוף).............אני חושבת שאני מתחרפנת........שלגשת לטיפול זה עוזר אבל זה גם הורס.....כי יש תחושה שאי אפשר לבד.....וזה לא אמור להיות כך.......אוף.........

איזה קטע מיכל, ניסיתי בכותרת לכתוב להתקשר / ולהפרד ללא הקו המפריד ,ולא הצלחתי.. מעניין .. כל כך הזדהתי עם מילותייך.. גם אני נקשרתי לחלוטין לאמא צביה. אני חוזרת ממנה עכשיו ועדיין שאריות הדמעות מרוחות לי על הלחי. הרטבתיהיום את המפית הזו שעל הכרית שלה לגמרי. גם אני מרגישה שאני כל כך אוהבת אותה וקשורה אליה..כל כך.. זה נראה בלתי אפשרי להפרד ממנה. ושוב ועדיין אני מתנדנדת עם כל הקטע הזה של להמשיך איתה כללית בגלל ההכנסות שמצטמצמות. היום ,כשהגעתי אליה הרגשתי כבר ניתוק ממנה ואמרתי לה שדווקה מתאים לי שהיא יוצאת לחופש.כך אתרגל לא להגיע אליה ולא אחזור גם אחר כך היא שוב דיברה על הגאווה שלי שמחרבת הכל .. התחלתי לבכות ולא יכולתי לעצור. בלב אני מרגישה ממש את התיאור שלך. זה בלתי אפשרי להפרד. הכאב הוא בלתי נסבל..גם אני שואלת את עצמי בשביל מה להקשר כל כך ? הרי הכאב הוא בלתי נסבל.. שלך-במבי.

את יודעת, למרות שהטיפול שלי לא היה אנליטי, הוא היה אינטנסיבי מאוד,פעמיים בשבוע תקופה,שלוש פעמים לעיתים, המון מיילים, שיחות מעבר ועוד...הגעתי למקום שהרשתי לעצמי להיות כל כך קטנה..להגיע לרגרסיה (אף פעם לא הייתי ככה..).וכל זה נראה לי הפך את המצב לקשה....היא יודעת עליי יותר ממה שאני ידעתי :) עד כדי כך וזה הוביל לכל הסיבוך הזה....אוף..מצטערת, לא מסוגלת לכתוב משהו טוב.....סליחה.... הכאב הזה מובן..אבל אנסה טוב? נקודת האור היא שדברים עזרו והתקדמו אצלי בזכותה..אולי ננסה לראות זאת ככה? והיא היחידה שתמיד תמיד אפשר לחזור אליה..היא מוכיחה לי זאת כל פעם מחדש ואז אני פחות לבד..אודי, האם זאת הסיבה שזה טוב? אוף זה ממש מסובך כל הקשר הזה.........

אני הולכת ללמוד באוברטון וזה משמח אותי. http://www.overtone.co.il/default.asp?PageId=0 אני אוהבת מוזיקה, ואני אוהבת לשיר ולנגן.. לכתוב ולהלחין.. :)

איזה יופי :) טוב לשמוע שאת שמחה!!!בהצלחה...

מקווה שילך טוב.

אלה באמת חדשות טובות :) נראה מקום רציני ומרשים. בהצלחה לך.

ביתי בת ה-14 החלה בנטילת ריטלין 10 מ"ג בפעם הראשונה. היא מרגישה עצבנות יתר בתום השפעת התרופה.השאלה האם זאת תופעה זמנית או שכדאי להיוועץ ברופא לשינוי המינון?

אודי, מה עושים? יש דרישה לעלות את תדירות הפגישות ל-3 בשבוע, זה לא נראה לי מוצדק, אפילו מפחיד. האם זה קריטי מבחינה טיפולית? כי לי זה מרגיש מספיק פעמייים... מה אתה חושב? מנסיונך, מה ההבדל?

שלום רב, חברה שלי, בת 30, נמצאת במערכת יחסים עם בחור כבן 36, אשר חודשיים מהיום שהכירו אמר לה שהוא לא בנוי לזוגיות וכי הוא שוכב גם עם נשים אחרות. החברה נשברה כשהיא שמעה את זה, אך בכל זאת ממשיכה להיפגש איתו ואף להתמסר אליו באופן טוטאלי (בכל פעם שהוא מתקשר, היא מתייצבת אצלו וכו). חברים ייעצו לה לעזוב אותו כי היא מחפשת קשר זוגי ומשפחה והיא טוענת כי היא מאוהבת בו קשות וכי היא לא מסוגלת לוותר על הזדמנות שכזאת. בינתיים היא נכנסה לדכאון (יש לה הסטוריה של דכאונות והתנסויות קיצוניות בעברה והיא נפגשה עם פסיכולוגית בעבר) והתחילה לקחת כדורים נגד דכאון אחרי שביקשה מרשם מרופא המשפחה שלה. אני והחברות האחרות שלה רואות אותה דועכת לנגד עינינו ומתמסרת בצורה קיצונית לבחור שאומר לה באופן חד משמעי כי הוא לא ייתן לה את מה שהיא רוצה ויתרה מכך - היא מתמסרת לבחור שמערער לה את הבטחון. ניסינו להפנות אותה לטיפול והיא לא מוכנה לשמוע על כך, למרות שהיא מודה כי יש כאן אלמנט של מזוכיזם. היא לא מאושרת וברור שה"זוגיות" הזאת רק מאמללת אותה עד כדי מצב של דכאון, אבל אנחנו חסרי אונים. חשבנו לקיים התערבות (כמו שעושים במקרים של התמכרות), אבל זה ירד מהפרק. אשמח לקבל את עצתך בנושא. תודה.

היי, שלחתי לך תשובה, אבל הפורום תקע לי את המחשב הנייד והיא לא עלתה (מסתבר), אז אנסה לשחזר... את זוכרת נכון; בפעם האחרונה שנכנסתי לכאן, זה באמת היה אחרי פרק זמן ארוך של שקט מצידי. ואחרי כן, שוב היאלמות. כמה מילים טובות כתבת לי, ואני לא מזהה את עצמי בתוכן. כתבת ש"לא מספיק לחבר". פגעת בול בנקודה בעייתית אצלי. אני בנויה מדיסוציאציות על דיסוציאציות. הכל ניתוקים, כך שלחבר אצלי זה לא עניין של מה בכך. וסביר מאוד להניח שזה חלק ממהות החיפוש המתמיד שלי: כשהכל אובד כל הזמן, ואי-אפשר לשמר כלום, לא נותר אלא לנדוד בסוג של עיוורון מתמיד. ואת סוריקטה, מה שלומך? ושוב - מתנצלת על האיחור בתשובה, הלפטופ שלי והפורום לא ממש חברים. TM.

מקווה שאפשר לקחת "טרמפ"על הודעתך לסוריקטה... את רואה, את מאוד משמעותית כאן - אז וגם היום,ההגעה שלך לכאן מביאה לדיאלוג משובח, עם הרבה מילים טובות וראויות - חותמת על כל מילה שכתבו לך קודמותי. אז מה שלומך טימי? אני מאוד שמחה לפגוש אותך כאן, וגם עצוב לי לקרא על ההסתבכויות שלך עם הכדורים - קשה אתם וקשה בלעדיהם,, אני מקווה שהסתדר לך עם אותו כדור "סורר" שגורם לך לעליה במשקל - כאחת שסובלת קצת מעודף משקל,הדברים נגעו לליבי. בעבר כתבתי כאן מידי פעם, ואם זכרוני אינו בוגד בי, כתבתי גם לך, אולי את זוכרת יותר ?.. - אולי..בכל מקרה, קוראת כל מילה שלך, ומצטרפת לבקשתה של במבי להמשיך לכתוב כאן,את בהחלט קריאה ומעניינת - ורק בשורות טובות!! גליה.

בוודאי שאת יכולה להצטרף. מה קורה איתך? תעדכני קצת, אם זה בסדר מצידך, מה שלומך. תודה על המילים שלך... של כולן. כמו שכתבתי לסוריקטה, אני לא ממש מזהה את עצמי בתוכן. נראה כאילו הן נכתבו על מישהי אחרת. אני תמיד מסתבכת עם תרופות. כבר ניסיתי ה-מ-ו-ן, ותמיד סבלתי מתופעות לוואי, או שהן לא השפיעו בכלל. והנה, חשבתי שהפעם זה בסדר. ביום ראשון בערב אהיה אצל הפסיכיאטר ונראה ביחד מה לעשות, כי אני יודעת שאני צריכה אותן. לפחות את זה הפנמתי :) אל תבני יותר מדי על הזכרון שלי. הוא פגום בצורה קשה. דבר שגורם לי לא מעט צרות בחיים... כלומר, אני זוכרת שכתבת כאן בעבר, ושהיו בינינו חילופי דברים, אבל אני כבר לא ממש זוכרת על מה, אבל בבקשה, אל תקחי את זה באופן אישי... בבקשה. TM.

והנה, למשל, לשאלה "מה שלומך" בפני עצמה יש פוטנציאל להיות טריגר רציני לאובדן הקשרים כללי... פרגמנטציה כאן ועכשיו... סוריקטה

אודי שלום רב, אנחנו הורים לילד בן 6 וחצי שרק לפני כשבוע עלה לכיתה א. יש לציין מס דברים : הילד חכם ונבון , ילד אהוב ומקובל מאוד חברתית . בימים אלו אנו מסיעים את הילד לבית הספר לא בעיר בה אנו גרים אלא בעיר סמוכה היות ואנו עוברים לשם עוד כ4 חודשים והיינו חייבים שהילד יסתגל לבית הספר ולאוכלוסיה בסביבה בה נגור. הוא לא מכיר אף אחד. יש לציין עוד כמה עובדות: הילד תחרותי מאוד, לא מקבל הפסד בצורה רגילה. אך מנגד רגשי מאוד ובוכה מכל דבר. חושש מכל דבר , חשדן ומפחד מטעויות. לדוגמא: בגן הוא עשה יצירה ותמיד בחן את הגננת בכל שלב שעשה על מנת לראות שהוא בכיוון ולא עושה טעויות. היא זימנה אותנו לשיחה לקראת המוכנות לכיתה א וציינה את הבעיה שרשמתי. עכשיו אנחנו רואים זאת בשבוע הראשון של הכיתה . הוא מתקשר כל יום שמתגעגע. מחפש את המורה כל הזמן. יש לציין שמשחק כדורגל זאת שנה שניה ואתמול בפתיחת האימונים הוא החל לבכות בטענה שמתרגש וחושש. אך באימון הוא היה הבוגר והשתלט על המשחק ברמה הגבוהה ביותר ובעל בטחון עצמי גבוה מאוד. הודענו על הבעיה למחנכת וכרגע מחכים לראות מה יהיה. אני שואל את עצתך ממה התופעות הללו. האם כדאי לקחת אותו לפסיכולוג ילדים. החשש שלי הוא שלא יסתגל למערכת וייכשל. כך הגננת ציינה שמרוב שהוא פרפקציוניסט יהיה מועד לכישלון. אודה לעזרתך והכוונתך כפיר.

לצעוק חזק אל העולם- שיש בי כח של צבא שלם- ואני נגד כולם זה עושה אותי למה שאני... לוחמת... לטוב ולרע. לוחמת.

לאחרונה פיתחתי אובססיה להצצה בציצים של נשים שאני נפגש איתם בעבודה ובכלל , ככל שאני מנסה לא לעשות זאת , הדבר חזק עלי. בגדול אני נשוי באושר ואין לי כוונה מינית אמיתית כלפיהן לפעמים הן מרגישות בכך וזה הופך ללא נעים מה לעשות???????

ביטלתי את הפגישה של היום... עכשיו נשארתי איתי לבד. טיפשה.......

למה דווקא מי שאני ביזבזתי את שנותיי בפנטזיה שהיא תרצה איתי קשר, לא מעוניינת איתי בקשר. ההורים שלה הסיתו אותה נגדי, אמרו לה שיש טובים יותר וזה נכון שהמתחרים שלי הגיעו להישגים גדולים יותר ממני. אבל, אני לא תפקדתי כי הייתי בדכאון בגללה ולא מגיע לי פרס ממנה בגלל זה. להיפך, אני נחות לעומת רוב הגברים הפוטנציאליים עבורה, גם בעיניים אובייקטיביות. הפסדתי עשרות שנים כי חיכיתי שהיא תרצה אותי, חשבתי עליה הרבה ואני חושב עליה. וזה לא משפיע עליה והפכתי לאדם חולה. הייתי מטופל גם אצל פסיכיאטר וגם אצל פסיכולוגית ששוחחה איתי כל שבוע במשך 12 שנים וזה לא עזר להפחית את הרצון שלי לקשר איתה. ככל שהשנים של קשר מנותק חלפו כך רציתי אותה יותר. אני אדם חולה ואושפזתי בגלל דכאון של חרדת נטישה כשהיא הסיבה וכל המטפלים יודעים את זה. העובדה שאני חולה לא גורמת לה לאמפתיה להבין שקשר איתה נחוץ לי. בסך הכל, בני האדם הם אגואיסטים ולא אכפת להם מאנשים חולים. גם אני דואג שאבריא ובגלל זה אני צריך קשר איתה. מה אוכל לעשות כדי לגרום לה להסכים לבקשה שלי להיות במחיצתה לכמה דקות בשבוע רק כדי לשוחח איתה ? האם יש ספרים או דברים שיכולים לתת לי להבין שיש דברים שאני יכול לעשות כדי שהיא תרצה קשר איתי ?

אודי, ראשית כל - עניתי לבמבי פ. בעץ מה-27.8. היתה לנו היום פגישה די נייטרלית, אחרי 2 פגישות סוערות למדי, שבהן היא התעצבנה עליי. למען הפרוטוקול אכתוב שהיא התעצבנה מתוך דאגה (לדבריה). אבל אני חושבת שהיא גם מאוכזבת ממני. מאוד. והכל בגלל שאני רוצה להפסיק לקחת את התרופה שגורמת לי לעליה במשקל (אם זו אכן התרופה הזו, ולא אחרת - קבעתי פגישה עם הפסיכיאטר כדי להתייעץ איתו). היא אומרת שיש בי יצר של הרס עצמי, שעברתי כ"כ הרבה נסיונות תרופתיים לא מוצלחים עד כה, שאני לא זוכרת איך הייתי לפני התרופה הזו (מה שנכון - נכון)... בקיצור, במשך 2 פגישות היא נכנסה בי בכל הכוח. מתוך דאגה כמובן. זו אני שלא דואגת לעצמי. וזו אני שלא מבינה איזה נזק אני עשויה לגרום לעצמי. ואני גם לא ממש בטוחה למה אני כותבת את זה עכשיו. אני מקווה שלא אכפת לך, אודי, שאני כותבת את זה. ושיהיה, לשעת לילה זו ולמצב הרוח הנוכחי שלי: http://www.youtube.com/watch?v=PsxfvwuCqxo TM.

הי טימי, פעם מזמן, נפגשו דרכנו פה בפורם..ועכשיו חזרת..לא יודעת כל כך מה לכתוב כרגע הלב שלי ככה כואב ואין לי מילים לאחרים..זוכרת שדברנו פעם על תלות...אז נפרדתי מהטיפול כבר כמעט חודשיים בלי....וזה נאחס.......רק מקווה שתמצא התרופה הנכונה עבורך.......... מצטערת.........אבל השיר הזה על וואן גוך מדהים....תודה :)

אין לך על מה להצטער... אני יודעת שזה קשה בלעדיה, ובלי הטיפול. זה צעד לא פשוט לעזוב את הטיפול, ואני מתארת לעצמי שהיו לך את הסיבות שלך, שאילצו אותך לעשות זאת. כלומר, כשאני חושבת על ביטול של כמה פגישות (דבר שמחכה לי בין יום כיפור לסוכות), אני מחסירה פעימות... אז מחשבה על פרידה בכלל נראית לי מנותקת מהמציאות, כך שאני ממש מעריכה את ההתמודדות שלך, ויודעת שיש געגוע עמוק. וזה בסדר להתגעגע ולהרגיש את החסר הזה - בכל זאת היא דמות משמעותית בחייך... מישהי שתמשיך ללוות אותך בפנים גם בהמשך הדרך. ואני שמחה שהשיר Vincent מדהים גם בעינייך.

ראשית אני רוצה לומר לך שממש כיף לכתוב שוב טימי..ממש כיף.אז תני לי להנות טוב ולכתוב שוב טימי..טימי.. איזה פער קיים לפעמים בין החוויה שלנו את עצמנו לבין איך שהאחרים קולטים וחווים אותנו.. מדהים.. כל כך הסכמתי עם כל מילה שכתבה לך סוריקטה הטובה (פעם אודי כתב לסוריקטה בפתח דבריו "סוריקטה הטובה" והרגשתי שממש מהלב שלי הוא אומר את המילים הללו . זה זכור לי היטב..) גם אני זכרת את התמיכה המדהימה שלך והרגישות הגבוהה והמיוחדת שלך. לגבי החוויה שלי את הפרידה מאמא צביה זה ממש כאילו מושכים ממני את השנורקל באמצע צלילה עמוקה.תחושה שאני נשארת ללא חמצן. ותביני טימי. היא רק אמרה לי שהיא עומדת לצאת לחופש .היא עדיין כאן.תצא רק יומיים לפני כיפור.. טימי,טימי יקרה, תת המשקל וההומור השחור,הציניות שאת מפנה כלפי עצמך הם "מאותה משפחה" ואולי גם קשורים לאופן בו את חווה את עצמך כמשעממת וכמייגעת.. פשוט לא להאמין איזה פער בין החוויה האישית שלך לבין החוויה של האחרים אותך.. מדהים .. בעיני את נחווית בנוסף לרגישות המדהימה והנדיבות והתמיכה הנפלאה שלך. וכן ההומור השחור הזה ,הציניות שלך שמופנית כלפי עצמך. יש משהו חי וצבעוני בך . .

..משהו בי כבה..הנפש שלי כבתה ..וזה נורא מפחיד!..כי זה לא חולף..

לא יודעת למה..אבל שוב נכנסתי לפורם אחרי שלא הבטתי בו מספר ימים....מה אני מבקשת? למה אני עדיין כאן???אוף...........קשה לי למרות שאני עסוקה בעבודה ובבית ועמוסה מאוד.......חסר......אין מקום למלא כלום.....ניסיתי אבל אי אפשר...חסר לי משהו בסיסי....היא חסרה לי שוב.......מאוד.........רוצה לדבר את הקושי....אבל.....אין איפה.......אף פעם בחיי לא היו חסרים לי אנשים.לא ידעתי מה זה געגוע ממש..נפרדתי בלי לחשוב..בלי להביט לאחור.....אף אחד לא חסר לי........עד שפגשתי אותה..למה????????איך אתה מסביר זאת????????

אודי, בשישי כשנפגשנו ,אמא צביה אמרה לי שהיא יוצאת לחופש מלפני כיפור עד.. קרוב לשלושה שבועות. אתה קולט אודי??? כך, כמעט שלושה שבועות. שלושה שבועות..שלושה שבועות.. האמת היא שאין לי כ"כ מה לומר. מה יש לומר ?? אני ערה לזה שתוך כדי שאני כותבת לך ,הכתפיים שלי כזה עולות למעלה,כאילו שואלות איך ? מה ? ממ? מה ?? זה מרגיש כזה חוסר אונים... זה מרגיש כזה, כאילו אתה צולל עמוק בלב הים ופתאום משכו לך את השנורקל,את מסיכת החמצן מהפנים..מבין אודי ? זהו.. :( מה יש לומר ? נשארת כך,עמוק בלב הים לבד.ללא מסיכת החמצן. אתה לא רואה. לא שומע. לא מרגיש. כזה כלום. זהו.. אתה שומע חדשות אודי? ישראל עומדת לתקוף באירן. ואולי, כשהיא תרצה לחזור, לא יהיה לה לאן , זה יהיה מאוחר מדי.. כבר לא יהיה-כאן. לא ישאר שום דבר. כמו פעם, בשואה. ... .. . וחוצמזה, עניתי לטימי בעץ שפתחה ב 27.8 זה גם נעלם..

מצטערת הפעם רק אוכל להרגיש את הכאב איתך....ללכת יחד אפשר? קשה מאוד.....כמו תמיד היא תחזור בודאי אבל זה לא בהכרח מנחם נכון????סליחה....

חברה שלי נטלה כ 15 כדורים של esto האם יש צורך לפנות למיון לשטיפת קיבה? יש לציין כי היא הקיאה פעמיים אז שנטלה. אנא תשובתך.

היי, בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה ואני רוצה לדעת אם גם לי יש את זה אני בת 18 ויש לי קשר מיני כאילו עם גבר בן 63 ואני נמשכת אליו והכל אז אני גרונטופילית יש לי הפרעה נפשית? ואפשר לטפל בזה או שזה כמו הומואים/לסביות וכו'.. תודה מראש על תשובה :)

אני לא סובלת, חוץ מאשתו.. אני לא מרגישה שזה פוגע בי ואם זה הפרעה נפשית אז ברור שאני רוצה לטפל בזה ותודה על התשובה המהירה נטשה (:

הניתוקים עובדים אצלי על אוטומט בלי שום התראה מוקדמת ומוחקים לי פיסות שלמות של חיים, עד כדי לא לזכור שום דבר מימה שהיה רגע לפני הניתוק. מצליחה כבר לזהות לפעמים מה הביא את הניתוק אבל זה לא עוזר לי בקטע של לנטרל אותו. איך עוצרים את זה? זה כביכול מנגנון הגנה, אבל הוא שם אותי במצב כל כך פגיע ומועד לפורענות. בעבר זה היה מנגנון הגנה שעזר לי המון וברור לי שבלעדיו לא הייתי שורדת, אבל מי צריך אותו עכשיו? זה רק מפריע ושם אותי במצבים לא נעימים נוסף על כל שאר הצרות.... אתמול (זאת רק דוגמה להמחשה, יש המון כאלו), נמחקו לי בערך שעתיים מהחיים, שעתיים שנכחתי והייתי ואפילו תפקדתי ואין לי מושג מה היה שם. לא יכולתי לישון כל הלילה והיום כל היום הפוך, כאב הזוי שחונק את הנשמה, כל היום בוכה וזה לא נעצר. קשה לי להתמודד עם זה. זה מבודד ומשפיל ומבייש. כמה נזק צריך לסחוב ואיזה מחיר כבד צריך לשלם על אנשים חולים שגזרו עלי למות בעודי בחיים..... הדבר היחידי שחי בי הוא המוות..... סליחה על החפירה.

שלום אודי, אני רוצה לשאול אותך שאלה- לפעמים, כשאני הולכת עם חברה לאכול בחוץ, והבטן שלי כבר מלאה, אני ממש חייבת לסיים את הכל, ואז-- קוראת תופעה ממש מוזרה כשהבטן שלי מלאה מאוד וכואבת (אני לא שמנה, ואוכלת רגיל, אבל לפעמים לא באמת מסוגלת לגמור את מה שהגישו, אבל חייבת ממש, משהו מבפנים) בא לי לבכות בטירוף. כל הגוף שלי נאבק בבכי הזה. אני בטיפול , אבל המטפלת שלי רזה וחטובה ואני ממש מתביישת לספר לה את זה. למרות שעל הנייר אני לא שמנה, אני מרגישה פרה, אבל לא בגלל זה בא לי לבכות. אני מרגישה כאילו מישהו האכיל אותי בכח, ואז כואב לי הלב עליי, ואת זה אני מרגישה כאילו אני חיצונית לעצמי.. והמישהי הבוגרת הזאת מרחמת או אולי חומלת על המישהי הקטנה שהאכילו אותה והבטן שלה מלאה (בא לי לבכות עכשיו) ורוצה נורא לבכות. אני מרגישה ברגעים האלה מושפלת, כאובה, זרה לעצמי ובודדה נורא. אני מתאפקת כי זה ממש לא תואם לסיטואציה. לפעמים הולכת לשירותים וקצת בוכה ואז חוזרת כאילו לא קרה כלום. אם אני מבינה את זה, אז למה זה ממשיך לקרות לי? ולמה זה מעורר כזה כאב על אנושי? אני יודעת שאמא שלי דוחפת אוכל, אבל לא זוכרת עליי משהו קיצוני. זה רק הנפש בוכה כל הזמן. אני בכלל לא קשורה לזה. יכול לעזור לי קצת? תודה. אחת, שלוחמת על חירותה הנפשית.

שלום אני בת 24 וחברה שלי גם בגיל הזה. היא מספרת לי מיזה 9 חודשיים , שיש לי את החרדות חברתיות ובעיות רגשיות. היום היא מבטלת כשלושה חודשיים.ובגלל חוסר ביטחון עצמי קשה לה למצוא עבודה ובראינות עבודה . היא נעזרת חצי שנה אצל פסיכלוג , פסכו דרמה .. בשביל להקל על הבעיה.אך אני וחברתי לא רואות שינוי . ועצוב לנו .כי אנחנו מנסות לעזור לה ולא מצליחיות. חברה שלי חושבת שהיא המטבטלת היחדה מכולם,מכל שתובי ישראל. בגלל שיש לה חרדה חברתית.. אני מנסה לתת לה עצות ולהראות לה שיש קשיים בועלם לכולם וצריך לדעת איך לבחור לקחת את זה, ולדעת להתעלם שיש בעיה חברתית.. לדעת באמת לשים פס על אנשים גם אם מרגישים באותו רגע נפגעים .. ולדעת לאוהב את עצמה גם אם קשה.ה עצוב לי ומעיק לי שזה לאע הולך ואני לא יועדת איך לעזור לה.. בנסוף לזה בגלל שהיא מאוד מפחדת ותמימה... היא כמעט יכלה לעבור מקירה לא נעים כך אותו בנאדם "כמעט" לא עשה לה כלום אך היא מרגישה אשמה ,בגלל שהיא תמימה. איך אני וחברתי עוזרות לה? :(

שלום לד"ר בונשטיין, אחותי הקטנה מצויה מזה כמה שנים (מאז גיל ההתבגרות) במצב של דיכאון כרוני עם מחשבות אובדניות. היא ניסתה להתאבד כמו כן לפני כמה שנים. לאחרונה היא שוב נעשית אובדנית והולכת לאשפוז יום - דבר שלטענתה מדכא אותה יותר. האם ישנם אנשים שלא ניתן לעזור להם? היא ניסתה את כל הכדורים, הטיפולים, השיחות וכו' אשמח לשמוע עצה כי אין באפשרותי לעזור לה לצערי.

הילד שלי נכשל במבחן. מרגישה שצריכה לצאת מתהמות עמוקים וחלולים ולנסות למלא אותו. אבל אין לי במה...

שלום ד"ר. אני בחורה בת 28, סובלת מדיכאון, דיסטימיה וחרדה חברתית/ כללית. מאז ומעולם הסתדרתי בכל מקום אליו הגעתי, למרות ההפרעות. עם גברים אף פעם לא הייתה לי בעיה, עוד מגיל ראוי, הסתובבו סביבי מחזרים. גם היום זה כך, הרבה גברים מעוניינים בי. אך עם הגיל אני מרגישה את הקושי בלספר שאינני מתנהלת כאדם ממוצע. למרות שאני יודעת שיש בי את היכולת "לבעוט" במישהו שלא מבין זאת, ולעבור לגבר הבא שנראה לי, עדיין החשש הזה קיים. אני רוצה לציין שחוץ ממקומות עבודה, אף פעם לא פחדתי ממה שחושבים עלי. עוד בתקופות שהחרדה החברתית הייתה יותר דומיננטית, תמיד הייתי בחורה עם ביטחון עצמי. כיום אני מבינה שאני לא ילדה, וקצת קשה לקבל מישהו לא פעיל. אני האמנם זזה, יוצאת, מבלה, מעסיקה את עצמי בסדנאות, אימונים וכו'.. אבל עדיין- לא עובדת, מוכרת כנכה, חיה מ2000 שקלים. אז אני יוצאת לדייט, עם כל הרעש של החיצוניות שלי.. מנהלת שיחות עמוקות וטובות.. ואז חייב להגיע "הבום" הזה- "אני לא עובדת עכשיו, זה סיפור ארוך.. אפשר לומר שזה לא מבחירה". או גרוע יותר- אני נכנסת למערכת יחסים ובן הזוג שם לב שאני "נהנת מהחיים".. לא נדיר ששמעתי משפטים כמו: "אז מה, כל היום תהני, תלכי לסדנת בישול, תתנדבי עם כמה גורים חמודים ותבזבזי את הכסף שאין לך?". זה לא שאני באמת נהנת מזה.. אבל זה הרבה יותר טוב מלשבת בבית ולהשתגע. אני ממש מתחילה להרגיש חוסר ערך, ובאמת שלא הרגשתי זאת בעבר, תמיד השתמשתי בתכונות אחרות שלי. אני ממש מתחילה להרגיש אשמה, אשמה שאני כזאת. כאילו אף פעם לא אצליח להחזיק מערכת יחסים. מי רוצה אישה שלא עובדת? מי באמת יכול לגלות סבלנות לדברים האלה? אני בספק אם יש כזה בכלל. אז הנה.. הכרתי מישהו חדש. זה עוד בחיתולים, אבל יש לומר שהרבה זמן לא היה בי רצון להכיר מישהו כ"כ. והוא.. גבר שכבר עשה כל כך הרבה בחייו, עם רגליים על הקרקע, יציב, חזק. איך אספר לאדם כל כך "נכון" את כל השטויות האלה של עבודה? אולי באיזה מקום אני רגילה לגברים שאני יכולה לשחק בהם, ועכשיו בא גבר שממש ברור לי שלשחק איתו זה דבר בלתי אפשרי. אז אני לא יודעת איך לספר, מתי לספר.. מה אני צריכה לספר.. אילו פרטים עלי להחסיר כדי לא להבהיל. אני מרגישה שאני עייפה מזה כבר, ממש ככה. איך מספרים דבר כזה למישהו *שכן* אכפת לי מה הוא יחשוב?

היי מור, אני בד"כ קוראת סמויה כאן בפורום על בסיס יומי... אבל מה שכתבת הרגיש לי קשור אליי אז החלטתי להגיב לך- כמובן אם זה מתאים לך... מה שאני הייתי עושה (או יותר נכון מה שאני עושה) זה לא "לחשוף את כל הקלפים מהתחלה". תני לבחור להכיר את מי שאת, מעבר לכל ההפרעות... אני חושבת שהוא יבחין בשלב כלשהו "שיש שם משהו" אבל אולי לא ידע לתת לזה שם. אחרי שהוא יבין מי עומדת מולו- לפי דברייך- בחורה נאה, עם בטחון, דומיננטיות ופעילה (מלבד העבודה), תוכלי לספר לו (יכול להיות שיקבל ויכול להיות שלא...). אגב, אני הכרתי כמה בחורים שהיו שמחים אם לא הייתי רוצה לעבוד בעבודה כ"כ אינטנסיבית... (הם היו יותר בקטע של האישה- שייכת למשפחה ולילדים בלבד...) בהצלחה! :)

...הממ.. בעץ למטה מה 23.8 כתבתי הודעת המשך..אם זה לא מדי קשה ולא איכפת לך כל כך, אז אולי מתישהו תעלה את הודעת ההמשך שלי . ואם ממש זה בסדר,אז אולי אפילו תקליד כמה משפטים? מה אתה אומר ? :) כך ,זה אולי קצת קשה פחות לכתוב את ההודעה ההזויה הזו..

חיה באבל..כבר שנה שמתקשה לעכל..שעברתי את גיל 45..שלא אלד בחיים..שלא אתחתן..שזאת לא חזרה גנרלית..זה נגמר..חיה כמו זומבי..חיהמתה

לא הצלחתי להוריד את הקליפ..תוכל לומר למה התכוונת..? הלוואי שאצליח להאמין..לקוות..מילים שכבר זרות..ריקות..לי.. חושבת שהיושב למעלה שונא אותי..אף פעם לא חשבתי שאגיע לרמה כזו של אמונה..שאגיע לגורל כזה..מרגישה נענשת..אבל זה סותר את תחושת חוסר החשיבות שלי..מחוקה..

קצת חבל לי שאחרי שנתיים של טיפול אני לא מרגיש שנקשרתי למטפלת ושיכולתי להיות מספיק פתוח וכנה.. אני מאמין שקיבלתי לא מעט - כמו יכולת גדולה יותר לדבר על הבעיות. אבל עדיין זה היה מאין קשר לא ברור, לא ברור מה אנחנו רוצים אחד מהשני.. שדי משקף את יחסיי עם אחרים ויחסי לזוגיות, שלא השתנה הרבה. קצת לא ברור למה זה היה צריך להמשך שנתיים.. (היא עוזבת את התפקיד וזו מרפאה ציבורית) בסופו של דבר אני ממשיך מכאן לבד, עם המטען, הבעיות , הדילמות, החששות , הפחדים וההתמודדויות. סה"כ אני די שמח שזה נגמר (עומד להיגמר- 2 פגישות אולי אחת כי כבר ממש נמאס לי) יש לך עצה על מה אני יכול לדבר איתה?

האמת שאני לא כול כך מבין מה אתה אומר כאן, אשמח להסבר יותר מפורט

אודי, מה שלומך? אתמול, בפגישה, היא אמרה לי שהיא רוצה בשבילי את זה ואת זה ואת ההוא ואת זה... ואז היא שאלה, מה אני רוצה בשביל עצמי. חשבתי על זה, והבנתי שנותרתי ללא תשובה. אז עניתי לה שהרצון שלי מת. היא ענתה לי, שהוא רק מתחבא; עובדה שאני רוצה לבוא לפגישות שלנו, למשל. אז איך זה שאני לא יודעת מה אני רוצה בשביל עצמי?... ולמה באמת לדעתי הרצון שלי מת? מסובך כל כך.

איזה כייף לשמוע אותך שוב.. כמה זמן עבר מאז שכתבת לאחרונה.. וואוו.. זוכרת כששיתפת כמה הרבה את עוברת.. וואוו.. מה שלומך ? במבי.

תודה. כתבתי פה מתישהו, די מזמן. ככה בין לבין. אני זוכרת ששיתפתי, אבל אז החלטתי פתאום שזה מייגע עבורכם ואולי אפילו משעמם (?). מה גם, שהראש שלי לא ממש היה מחובר. מצד שני - השתדלתי לעקוב אחרי מה שקורה פה, לקרוא אתכם בשקט בלי להפריע. אז בזכות טיפול תרופתי מסיבי, שלומי יחסית יציב. יש תופעת לוואי מתסכלת נורא, ואני צריכה להחליט מה עדיף לי - להפסיק עם אחת התרופות, וסביר להניח שלצאת שוב מדעתי, או להיות מוטרדת מאוד-מאוד מתופעת הלוואי... עוד לא החלטתי. מה איתך? מה שלומך את בימים אלה?

לפי הכותרת והנושא תיארתי לעצמי איזה שיר צירפת, תודה... אני חושבת, שאם הוא באמת מתחבא, אז הוא לא הדבר היחיד שמתחבא. נדמה לי שהשנים חולפות עליי בחיפושים אחרי דברים אבודים. והנה, תקשיב לזה: http://www.youtube.com/watch?v=dqvrn1hBbu0

הי טימי, את יודעת, כשנכנסת לכאן לפני די הרבה זמן, נדמה לי שגם בפעם ההיא היה זה לאחר תקופת היעדרות כתיבה ממושכת. וככל שאני זוכרת, כשאז, זה עבר לו במעין קול ענות חלושה בלי יותר מידי תגובות נראות לעין, היה לי עצוב. היה לי עצב כזה של דיכאון אולי, כי לא שכחתי עד כמה היית כאן משמעותית מאד, נוכחת מאד, מעניינת כל-כך ותומכת מדהימה לרבים (אולי כפי שאת מצליחה פחות עבור עצמך. סנדלרים יחפים, יו קנו), וכמה זכרו את הטוב ועוד טוב ממך. ופתאום, פתאום שקט מידי כזה. דליל מידי. יחסית. ואין זה רע בהכרח. אדרבא. את אומרת שאת מחפשת, אז אני חושבת לי שמידי פעם חשוב ונעים להזכיר את הרגעים ההם. מהימים ההם. (נוסטלגיה?) הרגעים המרככים, החמימים והטובים דווקא, שבקלות בלתי נסבלת ניתק חוט הזיכרון המקשר אליהם. מאידך, אזורים שאולי ממשיכים לתור אחריהם. אבל פתאום, חשבתי לי, שכנראה העניין כבר די מוצה וכבר לא מספיק. לא מספיק לחבר. לא מספיק כדי להחזיר את ה-להרגיש רצון/תשוקה/יצריות עם כוח מדוד ויציב. לדעת שאי שם יש מהם נפח. ואולי, עכשיו בתנאים השונים שנהיו, למרות התעתוע שהזמן מרגיש כאילו עמד מלכת, צריך לחפש חדש מחוץ לספירלות המסתחררות ולקרוסלות, או לוותר על משהו ואז להגדיל את הסיכוי. הניתן? פשוט שערורייה להיות מבוזבז... אתך, (ובהזדמנות זו תודה חמה במיוחד לבנות היקרות שרשמו לי כאן מילים טובות כשכתבתי לפני חודש). סוריקטה

אני נשוי כ-15 שנה +3 ילדים. דווקה שהגעתי למנוחה ולנחלה, טיפש שכמוני רצה גם אהבה. התברר שאישתי לא יודעת מה זה. אשתי נגד טיפול, אך תצטרף כנראה (אולי) זה בתימצות. היינו בטיפול אצל פסיכולוגית, שלא "קלטה" את התמונה נכון והיה חבל על משיכת הזמן. מחפש פסיכולוגית קלינית שתעבוד איתנו לטווח ארוך אך שתיהיה אקטיבית, רגישה ואמפטית. אני לא מעוניין באעחת שמטפלת גם בקשישים גם בנוער גם בהפרעות אכילה ועוד ועוד. מעוניין במישהי שעוסקת בפגישות עם זוגות ופתרונות. תודה אם המהלך לא יצלח התוצאה היא גירושין.

הייתי מעוניינת לדעת מה לעשות או האם יש שם לתופעה הבאה. בדרך כלל קשה לי להפתח לאנשים, אך הרבה פעמים כשיש דמות סמכותית מעליי, שתפקידה לדאוג לי או לפקח עליי אני נקשרת אליה מאוד, ולאחר היפתחות איתה אז היא נהיית לי נורא חשובה ואני כל הזמן רוצה לראות אותה או לדבר איתה, וכשאני צריכה להיפרד תמיד מאוד קשה לי ואני לא מפסיקה להגיד שאתגעגע ותודה, וגם לאחר מכן אני מחפשת דרכים לדעת מה קורה עם אותה דמות, כמו מעקב בפייסבוק לדוגמא. זה קרה לי עם הרבה אנשים, בעיקר דמויות בעלות סמכות עליי - מורים,רכזים, מדריכים במחנות קיץ ועוד, האם זו בעיה כלשהי, האם יש פיתרון, או שאני סתם רגישה מדי?

צריכה אותה..שתאחל..שתלווה..אך אין ולא יהיה קול ממנה כי נפרדנו...שמחה מהולה בעצב... למרות הכל רוצה לאחל בהצלחה לכל הילדים שמתחילים מחר ללמוד..שיהיה לנו הכח לעזור להם להצליח, להרגיש שהם שווים שיש מי שיחבק אותם, שאוהב, שמלווה, שאנחנו כאן בשבילם...שיקבלו את מה שלנו חסר..שיהיה לנו את הכח להכיל......מיכל

בהחלט שלום כיתה א', בני הקטן עלה היום לכיתה א'....זהו הילדים גדלים כל כך מהר..."אמא טובה דייה"......הלוואי שאשלים עם זה....אמא...לא פשוט להיות בת וגם לא להיות אמא (או אמא אחרת מהמוכר)........אני קוראת ושותפה פה לצורך הזה באמא אמיתית כזו מחבקת...להרבה מאיתנו כאן בפורם זה חסר...צרת רבים נחמת שוטים?????????או חצי נחמה????????

אני בחורה טרנסית בארון לפני ניתוחים לשינוי מין מגבר לאישה. עובדת, והאנשים בסביבת העבודה לא מוצאים חן בעיני לקשרים. אני סובלת מבדידות, ואני כבר בת בשנות השלושים שלי. לעולם לא התאהבתי בבנים, אבל תמיד קיימתי איתם יחסי מין והיתה משיכה. עם בנות, שיחקתי אותה גבר, אבל זה רק בשביל להיות בחברתן והמגע היה רק חיבוקים וליטופים או שירדתי להן רק בשביל לרצות אותן כדי שירגישו שהן עם גבר אבל רציתי בסך הכל שהן ימשיכו להיות בקשר איתי. אהבתי לשוחח איתן שעות על גבי שעות כשאנחנו מחובקות. כך היה בגיל ההתבגרות. אין לי חברה כזאת, כולן בורחות ממני אחרי שהן מחכות לחדירה שאני מנסה כל הזמן למשוך את הזמן, ואז הן מבינות שאני לא הגבר המצופה ומנתקות קשר רגשי וזה הורג אותי. כבר 13 שנה שאין לי קשר עם אנשים. כל הקשרים שלי הם מיניים בלבד, והם כמובן עם בנים ובקשרים האלה אני מספקת את הבנים מינית (נותנת להם מין אוראלי) כי זה נותן לי להרגיש את מי שאני-אישה. לעולם לא התאהבתי בבנים. תמיד התאהבתי רק בבנות. כבר כשהייתי בת 5 התאהבתי בילדה בגן. כשהייתי בכיתה א', התאהבתי בילדה בכיתה ואז היו לי הפרעות קשב וריכוז, וכך גם בכיתה ב' התאהבתי כל הזמן בבנות, הייתי רגישה אליהן ופגיעה מהן ורציתי להיראות כמוהן והזדהתי איתן והערצתי אותן ורציתי להיות בחברתן כל הזמן. בכיתה ד' הן התחילו לדחות אותי ולא קיבלו אותי להיות בחברתן והרגשתי דחויה, כשכולם אומרים לי להיות עם הבנים שאותם לא אהבתי. אני מקבלת טיפול נפשי, ואין לי חברים וחברות. אני רואה נערות ואני מאוד רוצה להיות בחברתן, וכשאני מדברת איתן, אני רואה שהן זקוקות למחמאות ולייקים, ואני מגלה שהן מייחסות חשיבות גדולה יותר כשזה בא מצד גבר, אז אני משחקת את המשחק של גבר רק כדי שהן יאמינו יותר למחמאה שאני נותנת. הייתי רוצה להיות בחברת נערות, אבל אני נראית גבר כי אני לפני ניתוחים. הן חושבות שאני גבר כי אני בארון, והן לא יודעות שאני אישה טרנסית עם חיי מין גברים, ואילו עם נשים אני רק רוצה להיות בחברתן של הצעירות ומתאהבת בהן מאוד ורואה את התמונות שלהן ואומרת לעצמי "הלוואי והייתי היא וחיה מהפרצוף היפה שלה" (והיא רק בת 14). הבעיה שאף אחד לא יכול להבין אותי כי אני כותבת בלשון זכר. הייתי רוצה להזמין לליל סדר בחורה בכיתה י שחושבת שהפנים שלה לא יפות, למרות שהן מדהימה בעיני ואני כותבת לה שהיא מקסימה וממש מעלה לה את הבטחון העצמי בהתכתבות שלי איתה. אמנם כגבר, כי זה מחמיא לה יותר, אבל אני מתביישת שהיא תדע שאני למעשה אישה בגוף של גבר כי היא תחשוב שיש כאן שיגעון ותיבהל או שתדחה את הרעיון שאישה החמיאה לה. הייתי רוצה להזמין אותה לחגים ביחד עם ההורים שלי וכל המשפחה שלי כידידה למשפחה. הבעיה שהמצב קצת בעייתי כי היא בעצמה יכולה לפרש אותי כאילו אני גבר שמנסה להתחיל איתה ומישהו שיראה את ההתכתבות שלי איתה ויראה שאני כותבת בלשון גבר מבוגר לילדה בת 15 יחשוב שאני פדופיל שמנסה להפיל אותה. והייתי רוצה להזמין ולצרף למשפחה שלי עוד נערות שיבואו בחגים, ויהיו בנות בית אצלנו וכך אהיה בחברתן (אני גרה עם ההורים שלי). אבל, אני מסכנת את עצמי בזה שאנשים יפרשו אותי כאילו אני גבר פדופיל. ואנשים מסוכנים עלולים להתלונן במשטרה בכל פעם שאני רוצה קשר אפלטוני עם נערה. איך אוכל להשיג להיות בחברתן של הצעירות מבלי להכשיל ולסבך את עצמי בחשדות שווא ?

שוב אני מתחילה להיות אובדנית.. אני כ"כ רוצה חיבוק, אני רוצה מישהו שיהיה אבל אני לבד - כמו תמיד לא חדש.. נמאס לי.

"'מכל אחד יש רק אחד', אמרה אמא. 'אז כולם לבדם?' 'כולם קצת לבדם אבל הם גם ביחד. הם גם לבדם וגם ביחדם'. 'איך אפשר גם וגם?' 'הנה אתה אחד ויחיד', אמרה אמא, 'וגם אני אחת ויחידה, אבל אם כעת אני אחבק אותך, אתה לא תהיה לבד, ואני לא אהיה לבד'". (חיבוק/דוד גרוסמן)

לאחת לבד, אני לא יודעת איך אפשר לנחם אותך ולצערי חיבוקים הם לא ממש הצד החזק שלי, חיבוק וירטואלי נראה לי משהו..וירטואלי כזה ולא ממשי לעומת הכאב שיש בהודעה שלך. ובכל זאת עכשיו באופן מסוים אני אתך, מקווה שזה בסדר מצידך... תחזיקי מעמד.

אנחנו כאן..אל תשארי עם הכאב לבד...אפשר לתת לך חיבוק וירטואלי? מוזמנת לשתף אם מתאים מוכנים להקשיב, וגם אם לא תשתפי זה בסדר :)

כואב כי אני כ"כ רוצה שתהייה לי אמא נורמלית , ואני יודעת שזה לא הגיוני היא כבר מבוגרת אין לה עוד הרבה שנים.. וכי אני ראיתי איך היא התנהגה עם הילדים שלה לא ראיתי אותה כבר 19 שנה, ממש מעניין אותי אם היא השתנתה, לא אני ולא אחיי יוצרים איתה קשר בזמן האחרון היא יותר במחשבות שלי.. אני מתגעגעת למשהו שמעולם לא היה - לאמא נורמלית.. אמא שלי יש לה בעיה קשה, היא רואה את עצמה בצורה כזו: היא הכי חכמה, הכי טובה, הכי אכפתית, אמא מדהימה, מושלמת דאגה לילדים שלה (לפחות כשגרתי איתה כך זה היה..) כן היא דאגה לילדים שלה, דאגה להשפיל אותם ולהעיף אותם. אותי היא העיפה בגיל 15, את אחותי הגדולה כשהייתה בת 16. את האח הבכור, ואת האח הקטן היא לא העיפה אבל התנהגה אליהם לא כראוי למה זה כ"כ קשה שאין אמא נורמלית???? למה??? כמה שנים אפשר לחפור על אותו נושא?

שלום רציתי להעלות שאלה לפורום, אם אני רוצה ילד, אבל אני לא אוהבת את האבא לעתיד של הילד שלו, האם כדאי לי להביא את הילד הזה? נגיד אם האשה כבר בסוף גיל הפוריות שלה, והיא רוצה שיהיה לה ילד אחד.... שמעתי פעם שאם האשה לא אוהבת את האבא של הילד, יש סיכוי שהיא גם תסתייג מהילד שלו. הכוונה של האשה היתה להביא את הילד אבל לא לחיות עם האבא שלו. אלא לגור בנפרד עם הילד. והיא לא אוהבת את האבא של הילד. מה דעתכם??

אם האמא לא אוהבת את האבא - מדוע הילד צריך לסבול? למה שלא יהיה לו אבא "מוחשי" , חי, מתפקד , ידוע ושייך? כדי שכשישאלו אותו: מי אבא שלך? - לפחות לעצמו יידע לענות באופן ברור....

ובתרומת זרע אין דמות אב. אם אביא ילד מגבר לא אהוב יתכן שירצה להכיר בילד ויתכן שלא ירצה, הכוונה שהוא יפגש איתו והכוונה פה היא לא למזונות. אבל יש סיכוי שהילד ידע מיהו אביו האמיתי, ובתרומת זרע אין סיכוי כזה.

אודי, אתה מכיר את השיר הזה ? מה זה עושה לך ? http://www.youtube.com/watch?v=AhUyoy03fts אני מקשיבה לזה שוב ושוב ושוב .מזוכיסטית.

במבי יקרה, אולי צרת רבים חצי נחמה ?... אני מאוד מבינה אותך, עושה לעצמי אותו הדבר (לילות ארוכים). השירים משתנים (השיר שהעלת הוא אחד מהם) אבל הכאב נשאר וגם ההבנה שאני מכאיבה כך לעצמי אבל לא יכולה לעצור. סוג של מזוכיזם.