פורום פסיכולוגיה קלינית

האם טיפול פסיכולוגי עובד ואיך הוא עובד? איך לשבת שנים בקליניקה, לפתח קשר (תלותי?) אל מטפל/ת ולדבר על כל מה שעולה וכואב יגרום לי בסופו של דבר להיות מסוגלת למערכת יחסים זוגית נורמלית? בייחוד איך יכול לעזור בכל מה שקשור לרתיעה ממגע, תרתי משמע? איך פותרים את החרדה הגופנית?

הגעתי שם למקומות כאלה פגיעים וכואבים והיא דפקה אותי בשיא התופת!!! היא שחזרה לי את הטראומה! כי היא מטומטמת ולא הבינה אותי בכלל........ איזה מפח נפש. בחיים שלי לא הרגשתי את הנפש שלי נסגרת ונאטמת ככה כמו שקרה אצלה. היא ממש עיכבה אותי במקום לעזור! תסכלה ותסכלה ותסכלה ונזפה בי שאני לא באה ומסודר , ניסיתי להסביר לה שקשה לי לבוא, ביקשתי עזרה וניסיתי להסביר לה איך, אמרתי לה מה זה גורם לי להרגיש וביקשתי ממני לחסוך ממני תחושות מסויימות ולבוא לקראתי והיא שמעה ולא עשתה כלום! היא השאירה אותי עם הקול בתוכי שאומר לי שאי אפשר לסמוך ואני שונאת אותה על זה (בהעברה) שנאת מוות. אבל זה רק עמוק עמוק בלב איפה שהפצע. בשכל אני לא שונאת אותה ומבינה שהיא בכלל סתם אף אחת, סתם מטפלת לא מוכשרת במיוחד...... עכשיו אני בטיפול אחר עם גישה יותר שיקומיסטית אבל זה לא לוקח אותי למקומות הפגיעים ההם כמו שהיה בטיפול אנליטי, אני מאוד בבקרה ושליטה, לא יודעת אם זה טוב כי חוששת שאולי זה לא מגיע ככה למקומות העמוקים בשביל לרפא אותם. אין לי מושג אם יש תקווה בשבילי יותר. ככל שזה נוגע לקרבה אינטימית הגוף שלי הוא גוש של פחד. אולי אני פשוט צריכה להשתכר וזהו. וככה לעשות דברים! זה כ"כ לא אני אבל אולי אין ברירה כבר ואם אני לא יעשה משהו כזה לא יהיו לי'חיים' לעולם

רגשית הצלחתי להאהב פעם אחת אפילו. הצלחתי להפתח ולדבר על הכל עם מישהו שהיה לי איתו קשר מאוד בטוח ועם אמון, אבל ללא מגע מיני. אין לי בעיה לדבר על הכל. אבל הגוף... אני לא חווה משיכה כזאת שכמו שאנשים אומרים שיש להם, רק עקצוצים חרדתיים שזורמים לי בעורקים. מפחיד אותי הקטע של מגע גופני. עד כדי כך שאפילו להחזיק ידיים עם מישהו שמרגישה מתח מיני בינינו זה מפחיד אותי, כל הגוף מלא חרדות ממחשבה על זה. לא רואים מבחוץ, זה משהו שאני מרגישה בפנים, חוסר שקט פיסיולוגי שהוא טורדני, שהוא פשוט גורם לי להמנע ולא לתת סיכוי לכלום כי זה מפחיד, אבל ממש. כאילו אני מאבדת שליטה על הגוף שלי, כאילו ההתרגשות החרדתית מאיימת להציף.. שונאת שאני ככה. אין לי מושג איך לאנשים אחרים זה טבעי לחוות משיכה, לרצות מגע, להנות בלי לפחד פחד מוות..... ואגב, זה לא רק בקטע של מגע, זה קורה לפעמים שאני צריכה להתמודד עם משימות שבהם היוזמה ואחריות הם עליי אני מרגישה קצת אבודה כזאת ואז הגוף שוב מרגיש את החרדות המעקצצות האלה שגורמות לי להעדיף להמנע ולקחת על עצמי רק דברים שלא מעוררים את זה, משימות 'ראש קטן'.

שלום אני בן 25 עוסק בניהול חנות ציוד רכבים חלפים וכ' יש לי חברה שנה מאז הצבא אני מרגיש שיש לי חוסר שקט אדיר כל הזמן הראש שלי במה צריך לעשות בעתיד אם יסתדר אם לא יסתדר בעתיד אם אתמול התנהגתי יפה אם היום אני עושה הכל כמו שצריך וגם בעבודה כל מהלך שלי אני חושב 30 פעם אם לעשות אותו דבר לגביי הזוגיות אני חושש שבעתיד לא יסתדר או שאני עושה צעד לא נכון שאני ממשיך בזוגיות , גם אם אני נפגש עם חברים הראש שלי בכלל במקום אחר ושאני בדרך חזרה הבית מהחברים אני חושב על מפגש אם הייתי בסדרר לא הייתי בסדר כל הזמן אני ברעש ללא הפסקה הראש שלי כואב ואני מרגיש שאני מבזבז הרבה אנרגיות אמרו לי שזה קשב וריכוז הפסיכולוג לוקח ריטלים 30 מליגרם אבל זה לא עוזר עדיין יש לי חוסר שקט זה גורם לי גם לחלופי מצב רוח חוסר ריכוז כשאנשים מדברים איתי אני בעולם אחר הראש שלי חושב לללא הפסקה וזה מטריד אותי מה אפשר לעשות ?

שלום. מבקש להיעזר, אף אם באמצעות טיפולים פסיכולוגיים מתאימים (בהסכמה, כמובן) - בכל אשר יסייע, במקרה הבא: ל' ה-33 מתגורר בבית אמו בת ה-62, באיזור המרכז. בעברו היה מעורב בפלילים (לא מדובר בפלילים קשים מאוד, אך יחד עם זאת עניין רשום בתיקי משטרת-ישראל), וכיום הוא משוחרר מכל עניין (כבר מספר שנים, למען הדיוק) הקשור באותם מקרים פליליים, עליהם ריצה מספר שנות מאסר בפועל. ל' נישא והביא עם אשתו 2 ילדות, התגרש והיא עברה להתגורר בבית הוריה, במיקום שמרוחק מן האיזור בוא הוא מתגורר כשעה וחצי נסיעה (לכיוון). במהלך הזמן הכניס להיריון אישה נוספת (המוכרת ואהובה על-ידי משפחתו של ל'), אולם גם את בתה של זו הוא ממעט לראות (אעפ"י שמדובר באישה שנמצאת באיזור המרכז ולא באיזור מרוחק, כגרושתו ובנותיהם). ל' אינו מועסק היום בשום מקום עבודה שהוא, וככל הנראה אינו מוטרד מכך, מאחר וזה מתגורר עדיין, כאמור, בבית אמו, וזו דואגת לכל מחסורו ולכל עניין שיבקש - וכמובן שלא תיצור אצל עצמה מצב של התמהמהות, כאשר צריך יהיה דבר זה או אחר, בהתאם ליכולותיה של זו. כיום, לאחר אותן מספר שנות שחרור מן המאסר בפועל, החלו שוטרים לפקוד את בית אמו, בתואנה כי ישנם ממצאים ומידעים במשטרת-ישראל לעניין פלילי נוסף בחייו, ולאחר מספר פעמים, בהם פקדו השוטרים את בית-האם, נושא העניין זכרונות לא נעימים וקושי רב, הנמצא - אמת או שקר - במציאות הקיימת כיום, בבית אמו, דבר שבהחלט מקשה עליה, בנוסף לסוגיות אישיות בריאותיות של האם (שנמצאת במצב פעיל, אך מספר בעיות בריאות מסויימות בגופה קיים). מבקש בזאת, באמצעות תגובה למייל [email protected], או באמצעות תגובה כאן - או הפנייה מתאימה לכל מקום אחר, לסייע בידי המשפחה - על ידי טיפול פסיכולוגי אם יעזור (להשתחרר מן העולם הבעייתי, בו נמצא הוא ולנסות לטפל בסוגיות אישיות שלו, על-ידי פתרונות ולא על ידי הסתבכות נוספת בפלילים), בהמלצות אמיתיות וראויות לעניין, שפורט כאן באופן די מסבר פנים. המון תודה למשיבים! :-)

.. . :((( אודי :( לא יודעת מה לומר.. מועקה. משהו כבד כזה. לא ,זה לא כבד. זה ??? אי אפשר לתאר במילים..זה כזה.. אוף אודי. גם עם אמא צביה לא קל. אתמול הגענו למקום מסוכן. הרגשתי שהיא לא מחזיקה. הרגשה כאילו אתה נשאב לתוך משולש ברמודה ונעלם.כן. זו ההרגשה. הכל נעלם, נבלע לתוך ??? כך, נעלם פתאום ל ???? אח"כ היתה לי התפרצות תוקפנית כלפי מישהי ואני אכולה מזה עד עכשיו. אודי, אני רוצה לברוח לקצה העולם. לא, יותר רחוק מקצה העולם. אני מרגישה שאני לא יכולה לשבת במקום אחד. כאילו אני נשרפת ואני חייבת לברוח מהשריפה הזו. אבל אי אפשר לברוח השריפה אוחזת בבגדים שלך שאתה לובש וכשאתה בורח השריפה בורחת יחד איתך. אוףף אודי, אתה מצליח להבין משהו ???

כרגע אני פעם בשבועיים בטיפול...אך נכנסתי למצב לא פשוט בעבודה והצטרכתי יותר, אז..שלחתי הודעות, נפגשנו יותר אבל השעות לא היו קבועות הימים גם לא תמיד ואז..לא יודעת זה נראה בעייתי..אחרי הפגישה האחרונה כתבתי לה שזהו הגיע הזמן לחזור לפעם בשבוע..והיא אמרה שנדבר בפגישה והפגישה הייתה אמורה להיות עוד שבועיים וחצי..לא רציתי לחכות..אז קבענו פגישה קצת יותר מוקדמת..יש עוד שבוע וקצת...אודי אני פוחדת שהיא לא רוצה..אני פוחדת שזה נוח לה פתאום לקבוע מתי שיוצא ככה...בלי מחוייבות.....אבל מצד שני היא כן עונה לי ונפגשת וכן יש מחוייבות.....אולי..... אבל אני מאוד מבולבלת...פוחדת מנטישה..למה? אחרי שאני כבר יודעת ומכירה אותה.למה זה קורה לי........מתי אפסיק לחשוד בה????למה לחשוב שהנה הוכחה שהיא לא רוצה אותי??.למה זה קורה לי?????אודי איך בוטחים במישהוא וחושבים שהוא רוצה בטובתי?????וכוונותיו טהורות??????איך????????מצד שני אני אדם שמאמין לכל אחד, איך זה מסתדר אודי???????האם זה קשור גם לתלות שבעצם אני לא רוצה להיות תלויה ויש קושי בלהעזר כמו שכתבת לי פעם???????אוף....מצטערת..אך אני יודעת שתמיד אוכל לשאול אותך בלי שתצנזר.....

קבעתי עכשיו תור לפסיכיאטרית נוספת ואני מפחדת (יש עוד שבוע בערך) ואני בוכה עכשיו. וכל הלילה לא ישנתי בגלל זה

אודי, אני לא מצליחה להחליט מה לעשות לגבי העבודה.. להמשיך או לא. כרגע אני נוטה לעזוב, אבל זה לא לגמרי ברור ואני מפחדת.. אבל רוצה כבר להיות במקום טוב יותר, ובינתיים אני רק סובלת. ודבר נוסף- אני רוצה ללכת לפסיכיאטר ודיברתי עם איזה מישהי והזמו שמתאים לשתינו הוא רק עוד שבועיים וחצי, ואני לא יכולה לחכות אחרי שהחלטתי, זה נראה לי כמו נצח. מתלבטת אם להתחיל לקחת את הכדורים שנתנו לי לפני שאני הולכת לפסיכיאט' השניה (יש בזה משהו קצת מסקרן), אבל אולי היא תרצה לתת לי משהו אחר.

שלום אני נתקלתי בבעיה במערכת יחסים שאני נמצאת בה שנה ו8, אני וחבר שלמ הרבה זמן ביחד (כמו שרשמתי) לפני הרבה זמן החבר שלי התחיל להרים ידיים ולהרביץ לי עקב התפרציות זעם שיש לו ואני לא ידעתי מה לעשות בהפלגתי (העברתי הלאה) כיאלו לא קרה כלום ...אחרי כזה זמן לא יודעת מה קרה לי אבל חשתי שאני לא מסופקת ממנו אז הלכתי להאקס שלי (עוד שאני במערכת יחסיים) ושכבתי איתו האקס שלי יודע שיש לי חבר כבר מלא זמן אבל הוא חלם על הרגע שבו אוכל להשכיב אותי ולא היה מעניין אותו לאחר שהמעשה זה קרה הבנתי שזה לא נכון מה שעשיתי ונתקתי קשר עם אותו אקס החבר גילה לאחר כמה חודשים שבגדתי בו והתחיל להרביץ לי מכות ממש מכות ...אפילו הביא חי נגחה שנפחה לי את כל הראש והביא אותי למצב שאני לא יכולה לקום מהריצפה ושאני לא זוכרת מספר דברים...כרגע חברים שלו וחברות שלי מנסים ומנסות לסדר בנינו את העינייינים העיניין הוא שאני והחבר התחלנו דף חדש (ניסיון) והוסכם בו שלא זוכרים את העבר והוא כן זוכר ומזכיר למרות שאני השתנתי והוא גם קורא לי זונה ושאני עובדת בזה.... אני לא יודעת מה לעשות...אני חייבת עצה/פתרון שיכולים לעזור לי!!!

הוא מרביץ לך ומשפיל אותך, אלו מעשים פליליים , זה מנוגד לחוק. למה את נשארת אתו?

תפני לסניף ויצ"ו, נעמת או כל גוף שנותן תמיכה לנשים בסיכון במקום מגוריך, אפילו למחלקת הרווחה בעירייה. אם הם לא יוכלו יעזור, בוודאי ידעו להפנות אותך. אל תישארי ככה.

שלום. אני בת 17, ויש לי סוג של בעיה, שככל שאני מתבגרת אני מבינה יותר שהיא לא נורמלית במיוחד. לפני שאתחיל ואספר, אני יציין שמגיל שנתיים גדלתי רק עם אימי, ועם אבא שלי אני בקשר רופף מאוד. אני רואה אותו לעיתים רחוקות, ולא מנהלת איתו שיחה יותר מחצי שעה. הוא אובחן כסכיזופרני קצת אחרי שנולדתי (זאת גם הסיבה שאמא שלי עזבה אותו), בעקבות שימוש בסמים. בכל מקרה, יש לי בעיה במגע עם גברים. אמא שלי התחתנה שנית עם מישהו,ואותו הדבר גם עם בעלה של דודה שלי - אני נרתעת מכל מגע איתם. אם הם מחבקים אותי או מנשקים אותי, זה מלחיץ אותי ונורא קשה לי לעמוד בזה. זה לא עובר טבעי. לפעמים זה קורה לי גם כשיושב לידי גבר באוטובוס ונוגע בי מעט בלי כוונה, אני אוטומטית מרחיקה את עצמי. זה לא קורה לי עם כל אחד, רק עם חלק, ואני לא רואה משהו מיוחד בהם שהוא הגורם. בכלל, אני לא מבינה למה אני מתנהגת ככה. מה יכולה להיות הבעיה? יש בכלל בעיה?

אני חרדי בן 19, ולומד בישיבה. משחר ילדותי תמיד הייתי עסוק יותר מדאי - כמותית, ובעיקר נפשית - בליצור קשר עם חבר מסויים מתוך כיתתי. כך גם כשהלכתי לישיבה - סימנתי די מהר מחליף, ודבקתי ברצון עז להיות חברו הטוב ביותר. אבל אז התמונה כבר הייתה ברורה לי יותר: פשוט התאהבתי בבחור מסויים! זה התחיל עם הרבה מחשבות שהיו קשורות לחכמה שלו, לייחוס שלו, אבל בראש ובראשונה המראה העדין והאצילי שלו. אז למעשה לא ידעתי להגדיר את מה שאני יודע לומר היום לעצמי במילים פשוטות: הוא פשוט היה נראה מאוד "יפה" בעיני. שוב ושוב חפשתי את ההזדמנות לאחוז בידיו, לנשק אותו, ללטף אותו ולחבק אותו. ולמען האמת הייתי מאוד נהנה להסתכל על גופו כשהיינו בבריכה או במקוה. התשוקה העזה שלי אליו הולידה חיזור תמידי ותלותי בו, דבר שגרם לו, כמובן, לרצות דווקא להתרחק ממני. בהמשך הפרטנר התחלף. אבל הפעם הכל די ברור: יש בחור נורא "יפה" בכיתה שלי, שאני פשוט "נמשך" אליו. לא מחשבות על 'חכמתו' ולא נעליים. המראה שלו "משגע" אותי. החיזור שלי אחריו, גרם לו לדחות אותי. התסבוכת הפעם רק גברה עד שכבר אמרתי לעצמי "די!". ואז פניתי לפסיכולוג. הייתי אצלו בערך 10 פגישות. שוחחנו רבות, ובין הדברים למדתי דברים רבים וחשובים: מחשבות רבות שלי היו פירושים קיצוניים להתרחשויות אחרות לחלוטין. מחשבות אחרות היו אולי נכונות, אבל צריך לדעת "להשלים", דבר שמאיליו יפחית את הכאב, ובשלב אחר ישנה גם את ההסתלכות על בעיה כזו או אחרת. העלתי בפניו את כל ההתלבטויות שלי, והוא עזר לי רבות. אבל בשלב מסויים הרגשתי שאין לו יותר מה להגיד לי (או שאין לי יותר מה לשמוע ממנו...), ומכיוון שאין לי את הכח, זה כבר הרבה כסף עבור אבי, ובפרט שבסך הכל הבנתי את העניים, לכן אני רוצה להתייעץ כאן, אולי אוכל לשנות עוד את ההסתכלות, ובזכות זה אצליח להתגבר על המכשולים. את הרקע הצגתי כאמור, ומכאן לבעיה בפירוט יותר: (א) אני מקנא בו. העובדה שבגלל יופיו (הוא באמת נראה מאוד טוב - יחסית ל'גברים' ובפרט 'דתיים') - בחורים רבים מוצאים בו עניין רב, מתלהבים ממנו עד למאד. כלומר: בחורים שמבחינות רבות (כמו: חכמה, כשרונות, יחסים טובים עם אחרים) עולים עליו עשרות מונים, חשים כלפיו במעין התבטלות שכזו, מחזרים אחריו וכו'. הנהלת הישיבה מאוד אוהבת אותו, ומדברים איתו הרבה, בגלל שהוא כזה 'חמוד' ו'יפה'. למה אנשים יפים זוכים לכל כך הרבה תשומת לב, הכל הולך להם חלק? ולי פעמים רבות אצטרף להשקיע מאוד, ולעתים גם לא להצליח להתחבב על רבים שאוהבים בעיקר את היפים... (ב) אני נמשך אליו. קשה לי עם העובדה שמחד הוא אינו מותיר לי להחזיק את ידיו זמן רב, לנשק אותו, ומאידך המשיכה העצומה עושה את שלה. - לנקודה זו מתווספת גם תחושה של בושה, הן מעצם העובדה שאני נמשך אליו, וגם בגלל העובדה שאני צריך לעמוד מול בן-אדם שאני מחפש הזדמנויות לגעת ולנשק אותו, והוא צריך לשכנע אותי לוותר על-כך... (ג) אני מרגיש אכזבה לא רק בגלל שאני עומד בפני בעיה קשה: מחד עומד בפני בחור עם יופי נפלא (שאני מקווה שלאשתי יהיה פנים מבריקות וגוף מבריק עם יופי וגוונים שכאלה - כי-אם לא, אז אחוש פספוס כל חיי), ולא רק שאין לי שום סיכוי ליצור איתו קשר פיזי, אלא גם בשלב זה של החיים אין לי שום תחליף לכך (שכן, אני לא נמשך אפילו לא לבחור נוסף אחד מהישיבה כולה. וחברה לא באה בחשבון - לא משום שהיהדות אינה מתירה זאת - דבר שפחות מעניין אותי - אלא משום שאיני מאמין שמישהי לא דתיה תרצה בחברת בחור דתי עם זקן). אלא גם בגלל, שאני מרגיש שכל ה"מלחמה" שלי איתו מתנהלת בתוך "עצמי". בשבילו אין הבדל משמעותי אם אהיה חבר שלו או אכעס עליו. אם אנהג עמו באכפתיות עם לאו. בניגוד אליו, לי חשוב שהוא יהיה חבר שלי. חשוב לי שיתאפשר לי לגעת בו, לחבק אותו, ולנשק אותו. כך שהמשחק מוכרע מראש: הוא תמיד יהיה ה"מנצח"... אז בקיצור: איך עלי להתמודד עם "אהבה נכזבת" במקרה שאין לי אפשרות לפרטנר אחר? האם עלי להתגרות מינית כל היום, בלי כל אפשרות לספק את עצמי? ואיך עלי להפסיק לקנאות ולהתפעל כל-כך מיופיו? תודה רבה מראש!

תודה! המלחמה הפנימית שלי לא קשורה בהגדרה שלי כהומוסקסואל או לא, שכן אני נמשך בעיקר לנשים, ומלבד לבחור זה אני לא נמשך ברגע זה לשום גבר בעולם. כך או כך, לא מבחינה זו אני מוטרד. אני מוטרד מעצם העובדה שאני לא יכול לממש את המשיכה המינית שלי אליו. אני נפגש אתו כל היום. היופי שלו משגע אותי, ואני משתוקק לגעת בו ולנשק אותו [ואני מאמין שזה יספק אותי. אני לא מרגיש תשוקה לקיים אתו יחסים ממש]. אבל חוץ מזה, אם-כי במידה פחותה יותר, אני מקנא ומאוכזב מהעובדה שאך ורק בגלל יופיו החיצוני (אין לו יופי פנימי כל כך מיוחד), כולם "מתלהבים" ממנו. זה גורם לי לקנאות בו, בפרט לאור העובדה שאני לא מהחברים הקרובים שלו. הקשר, כפי שסיפרתי, יזום מצידי, והוא לא אוהב אותי יותר מדי, בוודאי לא כמו שאני אוהב אותו. ובקיצור: א. איך מתמודדים עם המשיכה המינית ואי האפשרות לספק אותה, איך להרגיע את התשוקה העצומה שלי למגע פיזי אתו? ב. כיצד עלי להפחית את הקנאה והאכזבה, מכך שאנשים יפים יותר מרוויחים. זה ממש מוציא אותי מדעתי. למה זה ככה?! ולמה אני לא קבלתי את היופי הנפלא שיש לו. שכולם יסתכלו עלי וידברו עלי ויתלהבו ממני (כמו שקורה אצלו)? ג. חשוב לי להבין את הנקודה האחרונה כי כתוצאה מכך זה גרם לי להעריך אותו מאוד ולרצות מאוד להיות חבר טוב שלו, אבל בשבילו יש עדיפות לחברים אחרים.

וגם אם יהיה איזה שהוא פתרון נורמלי עבורי זה לא ממש מעודד אותי כרגע. עכשיו אני במיטה ולא רוצה לצאת ממנה בכלל, רוצה שיהיו לי חיים טובים בלי להיות תלויה באחרים.

אני בת 23. יש לי חבר שנה ו10 חודשים. וכל הזמן אנחנו מדברים שנהיה בני 25 נתחתן, זה ברור לנו ולכולם שאנחנו זה לנצח. אך לאחרונה יש לי בעיה חמורה... אתמצת את הסיפור כמה שיותר אך עם זאת אשתדל לא להחסיר פרטים חשובים. בתחילת הקשר שלנו הוא היה רודף אחריי ללא הפסקה, אם לא הייתי עונה לו שנייה אחת בטלפון הוא היה משתגע. בזמנו הוא היה כופה עליי שניפגש יום יום וכמה שיותר... הוא היה מבטל הכל רק כדיי לראות אותי ואני הייתי מרכז חייו לחלוטין. הרגשתי כמו מלכה, שזכיתי בפיס. אף אחד בחיים לא נתן לי להרגיש כל כך רצויה ואהובה. הוא פשוט לא היה יכול לנשום בלעדיי. לפניי פחות משנה קרו רצף של דברים מזעזעים, הוא התחיל להשתמש באופן יום יומי בסמים ומעבר לכך הוא עשה זאת מאחוריי גבי, הוא שיקר לי באופן כרוני על כל דבר שיש, והגרוע מכל הוא בגד בי. הוא היה מתכתב עם בנות בפייסבוק התכתבויות בעליי תוכן גס, ביקש מהן טלפונים, קבע איתן להיפגש, קרא להן "נסיכה, מאמי, יפה שלי" שרק לי הוא קורא ככה, נכנס לאתרי פורנו בהן יש מצלמה והוא ועוד בחורה עושים את עניינם בשידור חי... וכו'. לא אכנס לפרטים וסליחה על הבוטות. כיום החיים שלי נראים כך: לפניי יומיים גיליתי שהוא שוב התכתב עם בחורה בפייסבוק התכתבות לא הולמת הוא משקר לי באופן כרוני לגביי נושאים שונים הוא מכור לסמים הוא לא עובד לא לומד הוא רק רוצה להיפגש עם חברים ולרדת לשחק כדורגל בשכונה עם חבריו הוא במינוס בבנק והגרוע מכל הוא לא יוזם בחיים להיפגש איתי.. וזה שובר לי את הלב... פעם בהתחלה הוא לא היה יכול להעביר יום בלי לראות אותי והיום הוא אומר לי שאני לוחצת עליו ומונעת ממנו קשר לעולם החיצון. הוא לא מוכן לעשות כלום על מנת להנעים איתי את הזמן. היחסים שלנו עברו אלימות מילולית ופיזית גם מצידי וגם מצידו המון דרמות וכמה פתאטי שזה נשמע אני עדיין רוצה שנפתור הכל ונהיה יחד. כי אני מטומטמת ואני אוהבת אותו. מחר חג האהבה קניתי לו מכל טוב מתנות ב500 שקל... בשביל מה? בשביל שהוא ידרוך לי על הלב כל יום אני לא ישנה בלילות... בחיי... כל יום אבל כל יום בוכה אני דיכאונית ממורמרת אין לי חשק לשמוע אנשים אחרים יש לי דפיקות לב גבוהות וכאבים בחזה ברוב שעות היממה ועוד... ושאני באה לדבר איתו הוא אומר לי שאני עושה את עצמי מסכנה ושאני אתחיל להיות יותר קלילה... אני מרגישה שכבר אין לי טעם לכלום... ובאמת שכל מה שכתבתי זה על קצה המזלג... מה אני יכולה לעשות? מבקשת עזרה בהולה... אינני יכולה עוד להמשיך ככה. כל מי שרוצה מוזמן להגיב, אשמח לכל עצה...

זו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך כמו כן ממליצה לך טיפול כדי לברר מדוע את רוצה להתחתן עם טיפוס כזה. כתבת שהדבר הכי גרוע זה שהוא לא רודף אחריך יותר... זה הדבר הכי טוב.

פעם הייתי קשורה באופן נורא אינטנסיבי ועם מעורבות רגשית מאוד עמוקה לעבודה שעבדתי בה (עם אנשים...) הרגשתי שאני מממשת את עצמי ועוד ועוד...... אבל המסגרת של העבודה הייתה "חולה" מבפנים והתנאים שם היו "מזוויעים" באופן הכי אובייקטיבי שיש! רוב הצוות החליט לעזוב, אבל אני נשארתי... למרות שזה השפיע עלי מאוד (קשיי שינה, דריכות תמידית ועוד נזקים..) כל הסביבה שלי "זעקה" שאעזוב, אך אני נשארתי בשלי. כשהבנתי בשכל (עוד לא ברגש) שאני מתנהגת כמו "מזוכיסטית" לקחתי דף ועט והתחלתי לשפוך הככככל על הדף... אח"כ קראתי את זה כמה פעמים (ולא הפסקתי לבכות) וניסיתי קצת להסתכל על זה מבחוץ (כאילו זה מישהו אחר...) ולא מבפנים וזה קיבל צורה אחרת לגמרי. ברור שהיה לי קשה מאוד והתגעגעתי אבל רק אחרי שעזבתי הבנתי איפה הייתי קודם- וזה היה שווה את זה! ברור שאת זו לא אני ואני לא באמת יודעת את כל הסיפור שלכם, אבל תקראי את מה שכתבת פה מעליי ותחשבי עם עצמך... בהצלחה עם כל מה שתבחרי בובי

והיא החליטה היום שהיא לא יכולה לדבר איתי על פתרונות קונקרטיים כי אני רק רוצה להראות לה שאין פתרון למצב והיא לא רוצה "ליפול" איתי למקום הזה.. ואני לא אלך למישהו אחר לטיפול דינאמי, כי זה לא יהיה יעיל עבורי, והיא גם חושבת כך. היא הציעה אולי טיפול ממוקד בינתיים (לא חסר על מה), אבל אני כמובן לא מאמינה שאצליח לעשות משהו עם מישהו אחר. ואני בכלל רוצה אותה.. ודווקא בהתחלה חשבתי שאצליח להסתדר ולאחרונה אני לא רואה את זה קורה. אני רוצה שהיא תהיה איתי בקשר במהלך החופשה, היא אמרה שהיא צריכה לחשוב מה יכול להתאים. אבל אם היא לא תהיה מוכנה אני לא יודעת מה אעשה.. אווף!! כ"כ הרבה דברים ואני לא יודעת מה לעשות

או את הפסיכולוגית שלי. אני רוצה שהיא תהיה איתי בקשר כלשהו. אבל יודעת שזה גם יכניס אותי לסרטים לא טובים במיוחד. נניח וזה יהיה מייל- אז גם אם נקבע יום ושעה קבועים שהיא תענה לי או אפילו גם בשבילי, אני אכנס כל דקה למייל לראות אם הגיבה. אני אהיה בסרטים שיש לי את כתובת המייל שלה. ואם זה יהיה טלפון- אני לא רוצה לשמוע את התינוק שלה ברקע או כל אחד אחר וזה מן הסתם לא אפשרי, ובנוסף מן הסתם יהיה קשה לתאם זמנים קבועים. ואני צריכה זמן קבוע אחרת אני אהיה בלחץ. כמו כאן אני יודעת שאתה מגיע לפורום סביב 11-12 בלילה ואני מחוברת כל הזמן. התחלתי אובססיה חדשה בפורום. (וזאת למרות שנאי מתעדכנת מיידית בפלא' דרך המייל). ויש מצבים שאני נרדמת כבר כשטרם ענית אבל אז מתעוררת תוך כדי השינה ופותחת לראות. אני רוצה איזה שהוא טיפול, הייתי רוצה טיפול דינאמי אבל כרנאה שלטווח הזמן הזה זה לא אפשרי לי. אני לא באמת יכולה להיות בקשר נוסף עם מטפלת, כי אני יודעת שאעשה השוואות ואפתח תלות ואולי לא ארצה לחזור לראשונה.. וגם פרק הזמן הזה לא יאפשר לי להפתח. אם ככה אני קרוב לשנה אני לא רוצה לחשוב מה יהיה ב3 חודשים (רמז- כנראה שתיקה בעיקר). אז לא יודעת מה אני רוצה, רוצה אותה ואולי עוד טיפול. אבל גם אם אלך לטיפול של CBT נניח, אני רוצה שהיא גם תהיה מעורבת בו. מעבר לכך שאני לא באמת מאמינה שאני יכולה לעשות איזה שהוא שינוי, בלעדיה ובכלל. ובלי קשר התלות הזו בפסיכולוגית הולכת ומחמירה בשבועות האחרונים, אני חשבתי שבכלל לא יהיה לי אכפת ממנה ואלך למישהי אחרת. אבל אני באמת לא יודעת איך אני הולכת להתמודד עם זה. ואם היא לא תסכים להיות איתי בקשר במהלך החופשה אני לא רוצה אותה יותר.. אבל גם ממש לא רואה מציאות שאני הולכת למישהו אחר ומתחילה הכל מהתחלה.

העליבו אותי, או יותר נכון לומר שנעלבתי.. והתחלתי לבכות וזה ועוד דברים גרמו לי להבין שאני לא מסוגלת יותר. והחלטתי שדי, אני לא רוצה יותר להיות שם. ועכשיו חזרתי הביתה ואני לא בטוחה מה אני רוצה. אני מרגישה שאף אחד לא מבין כמה קשה ואני לא יודעת מה לעשות. זו עבודה שמצריכה השקעה ואין לי את הכוחות לזה והתוצאות בהתאם. ואני לא יכולה כל יומיים לשנות את דעתי, אני יודעת שאני צריכה לקבל החלטה, להמשיך אבל בצורה פעילה יותר או לעזוב. אבל אני בוחרת בדרך הקלה והגרועה כנראה- להמשיך בלי לעשות עבודה על כך, ובצורה הזו אני רק סובלת.

אבל לפעמים אני יודעת מה אני רוצה אני רק צריכה שיאשרו לי את מה שאני רוצה. במקרה הספציפי הזה- אני באמת לא יודעת. אני מאוד רוצה לעזוב אבל חבל לי גם מכמה סיבות. זה אומר לוותר על תחום שהוא העיקרי במקצוע שלי. בנוסף, במקום עבודה הזה די הולכים לקראתי, אני מקבלת הדרכה, מעט שעות של טיפולים על ילדים (זו העבודה שקשה לי בה), ואני אוהבת את הצוות שעובד איתי. אבל אני גם סובלת, בוכה, מתכננת איך להבריז מהעבודה, בלי כוחות להשקיע, ונעלבתי היום כי אני אמרתי שאין לי כוח למשהו שהיה צריך לעשות בעבודה, משהו שכבר ביקשו ממזמן והיום שוב תזכרו לגביו, ואז שתיים מהצוות ענו לי שאין לי כוח ואולי אני לא רוצה לעבוד. והתחלתי לבכות, אני רוצה שיגידו לי שיהיה בסדר שיעזרו לי, אבל תכלס אף אחד לא באמת יכול לעזור לי ולעשות את העבודה הזו. וזה לא שיש לי בעיה עכשיו לקום ולעבוד אבל בעבודה הנ"ל אני לא סומכת על עצמי מספיק ומרגישה שלא יודעת כלום לכן אני לא רוצה. ואני מרגישה שאני פשוט תקועה וסתם משוכת את עצמי ואני באמת שכבר לא מסוגלת יותר

שלום רב רציתי בבקשה לבדוק סוגיה מסויימת שמטרידה אותי. אני בשנות ה-32 אמא לשני ילדים קטנים עובדת וחייה חיי שיגרה תקינים. בשבוע האחרון החלו אצלי פתאום התקפי חרדה ופחדים ממחשבות טורדניות שאני חשה כי הן ממש משתלטות עלי ומקשות עלי בביצוע המטלות היומיות דבר המלווה בבכי ובחוסר רצון לעשיית המוטל עלי. כהיסטוריה רפואית עד לפני כשנתיים נטלתי אלטרוקסין על בסיס יום יומי והפסקתי את נטילת האלטרוקסין תוך כדי ביצוע בדיקות דם לוודא כי בלוטת התריס מאוזנת. בשבוע האחרון התחלתי לקחת כדורי הרזיה איני יודעת האם יש קשר אך באופן חופף מספר ימים לאחר נטילת כדורי ההרזיה התחילו אצלי החרדות הקשות. במידי הפסקתי עם הנטילת כדורי ההרזיה .בבדיקה עם התווית הרפואית לחומרים אשר מכילים הכדורי ההרזיה נימצא כי בכל כדור יש בין הייתר 400 מ"ג קופאין ואני נטלתי 2 כדורים יחד ביום סה"כ 800 מ"ג קפאין ביום. שאלתי היא האם יתכן כי המצב הנפשי שניקלעתי עליו "פתאום" באמצע החיים יכול להיות קשור באופן כזה או אחר לעצם העובדה כי נטלתי את הכדורי ההרזיה?? האם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לי "לצאת "ממצב זה או במידה וכדורי ההרזיה הינם הגורם לכך אז רק לתת לזמן לעשות את שלו?? תודה על ההתיחסות

שלום רב, 1.למי מתאים סוג כזה של טיפול? (אנליזה קבוצתית) 2. האם לאדם עם אישיות סכזואידית עדיף טיפול פרטני או קבוצתי? 3. ממה נובעת אישיות סכזואידית עפ"י התיאוריה של הפסיכואנליזה? 4. מה הסיכויים לשנות את האישיות במסגרת טיפולית?, האם יש גם סיכונים? תודה מראש מאיר

שלום מאיר, שאלותיך נסובות סביב שלושה מונחים: "אנליזה קבוצתית," "אישיות" "סכיזואידית". ובכן, שלושתן קטגוריות שאינן פרוידיאניות ואם כן, אם אנו דבקים בטקסט הפרויידיאני, כפי שעשה לאקאן, אינן פסיכואנליטיות. ישנו חיבור אחד של פרויד בו הוא מתייחס לסוגיית הקבוצה. זהו החיבור "פסיכולוגיית ההמון (באנגלית Group Psychology ) לא בכדי, חלקה השני של כותרת החיבור הוא "האנליזה של האני (האגו). פרויד מסביר כי קבוצה היא תופעה אנושית המבוססת על האגו. מאחר והאגו הוא אוסף של הזדהויות, שהפונקציה שלהן בחיי הסובייקט היא בין היתר למסך על הדחפים החלקיים שהם הזירה בה מתחוללת מיניותו, יוצא שהמנגנון הפועל בקבוצה הוא מנגנון ההזדהות. בנוסף על היותה המנגנון המבנה את האגו, ההזדהות מכוננת את היחס לזולת (האחר הדומה לי) כיחס של אהדה או אגרסיה כלפי יריב. זה על בסיס מנגנון זה של ההזדהות על שני קטביו שמכוננים שני סוגי הקבוצות הנפוצות בחיים האנושיים: "כנסייה" (כלומר קבוצה המכוננת על בסיס הזדהות עם אידיאה או אידיאל) ו"צבא" (כלומר קבוצה המכוננת על בסיס ההזדהות של חבריה כיריבים של "אויב" הנמצא כבכיול "מחוץ" לה.). תופעה נוספת שהיא פועל יוצא של קבוצה כתוצר של הזדהות היא ההמון.: התאגדות שההזדהות ההדדית של החברים בה מבוססת על כך שכולם שותפים להערצה למנהיג (או במונחיו של פרויד, תפקודו של אותו מנהיג כאגו אידיאלי עבור כל חבריה). מיותר לציין, כי ההמון כפי שפרויד מיטיב לנתח אותו הוא בסיס ללא מעט זוועות בהיסטוריה האנושית. מכל האמור לעיל נובע גם שקבוצה אינה כלל ועיקר תופעה אנושית המתקיימת ברמה של הסובייקט של הלא מודע, שאליו ואליו בלבד מופנה הריפוי האנליטי. האני או האגו שהוא הבסיס למבנה הקבוצה הוא בדיוק מה שמשוסע מן הסובייקט של הלא מודע. זה משום כך, בין היתר, שהמונח "אנליזה קבוצתית" ששגור בפיותיהם של תאורטיקנים פוסט-פרוידיאנים מסויימים, הוא תרתי דסתרי מבחינת הפסיכואנליזה הפרוידיאנית- לאקאניאנית. בריפוי אנליטי יש סובייקט אחד בלבד: האנלזנד. האנליטיקאי עצמו אינו נוכח באנליזה כסובייקט ובודאי ובודאי שלא כזולת (אני אחר) שהוא הבסיס למבנה קבוצה, אלא כאובייקט שהאנליזנד עושה בו שימוש על מנת לפלס את דרכו בנתיבי הלא מודע, והלא מודע הוא תמיד ייחודי, כלומר יוצא מן הכלל מכל קבוצה. מעניין כי הפועל המופיע בשאלתך אודות טיפול קבוצתי הוא "מתאים." אכן, הפנטזיה לגבי "התאמה" כלשהי (בין "אישיות" ל"סוג טיפול", בין "מטפל" למטופל," ובסופו של דבר ותמיד, בין גבר לאישה) אינה יכולה להיות אלא תוצר של האגו, שהרי לוגיקת ההתאמה אינה אלא לוגיקת הדומות שבבסיס האגו, ומניה וביה בבסיס קבוצה באשר היא. פניה לאנליזה עשויה להתרחש בדיוק כאשר דבר מה נסדק בפנטזיה זו של התאמה, יהא אשר יהא ניסוחה המודע בחייו של אדם, כלומר בעקבות התקלות של סובייקט דווקא במה שלא מתאים, לא הולך, מתגלם כמכשול. זה אז שמשהו עשוי להסדק באגו ובהזדהויות כאלו המאפשרות השתתפות בקבוצות למיניהן ועשוי לבצבץ משהו מהסובייקט של הלא מודע עימו ניתן לעבוד באנליזה. גם במקרה שמופיע שיסוע באגו ובהזדהויות, אפשר כמובן לבחור במה שיטליא את האגו מחדש כמו טיפול קבוצתי. אנליזה, המכוונת לסובייקט הפרטיקולרי, אם כן, אינה יכולה במהותה להיות מה ש"מתאים." היא התקלות חוזרת ונשנית בלא מודע כזר שאינו "מתאים" ואינו מתיישב עם האגו. האנליזה היא התנסות אפשרית לכל סובייקט שבוחר בה, ובמידה ותתרחש, היא תהיה תפורה כפי מידתו הייחודית. רגע של קרע בהזדהויות עלול להיות לא קל. מפגש עם אנליטיקאי עשוי לעזור לשאת אותו. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

המונח "אישיות" המופיע שלוש פעמים בשאלותיך, אף הוא, כאמור, אינו פרודיאני. הוא שגור בפיותיהם של פוסט-פרוידיאנים כגון קרנברג, ונפוץ בפסיכיאטריה בת זמננו, העושה שימוש בתוויות גון "אישיות גבולית," או "אישיות דו-קטבית" וכיוצא באלו אבחנות. הפסיכואנליזהף כאמור, עניינה בסובייקט של הלא מודע ובכלכלת הסיפוק שלו. סובייקט אינו זהה לאיניבידואל או פרסונה -- person -- שניתן לומר שהוא הוויה "בעלת" תכונות או התנהגויות קבועות פחות או יותר שהן בגדר "אישיות" -- טpersonalit סובייקט של הלא מודע אינו בגדר הוויה אלא בגדר חסר בהוויה, מלמד לאקאן. הוא מה שמתגלם, למשל,בפער או במרווח שבין ייצוג או עקבת זכרון אחת של הלא מודע לאחרת. כחסר בהוויה, סובייקט אינו יכל להיות "בעליו" של דבר, ובכלל זה "אישיות." מה שמאפשר אותו הוא האי-בעלות, אבדן הסיפוק, הסרוס. סובייקט מהגדרתו לעיל משתנה כל העת, ואין הגחה שלו ברגע נתון בפגישה אנליטית יכולה להיות זהה להגחה אחרת. חשוב מכך מבחינת הריפוי הפסיכואנליטי הוא השינויים בכלכלת הסיפוק של הסובייקט, קרי, בסיפוק בסבל שהוא מפיק מן הסימפטומים שלו. ספוק זה מן הסבל עשוי גם עשוי להשתנות במהלך אנליזה, גם אם הסימפטום עצמו לא ישתנה. אכן, יש סיכון בשינוי שכזה: הסיכון שבאבדן הסבל האהוב על הסובייקט. אפשר גם להסתכן במפגש עם הזר שמזמנת הפסיכואנליזה וכתוצאה מכך במציאת אופן סיפוק ייחודי שהוא לא מן הצד של הסבל אלא מן הצד של החיים, והסכמה לו. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר \\

זה מה שהפסיכאטרית כתבה לי היום בדוח שלה. ובכלל לא התייחסתי לזה כי זה לא היה נראה לי קשור ולא הבנתי מה זה אומר. ועכשיו מישהו הסב את תשומת ליבי, ואולי זה מה שיש לי. לא יודעת, זה דווקא נחמד שיש שם לבעיה שלי (אולי)

הי חנה אם זה בסדר מבחינתך...רציתי לשאול, למה היא החליטה לדעתך ל'אבחן' אותך ככה... (בהנחה שאת מסכימה/ מבינה את האבחנה הזו?) את כמובן לא חייבת לענות.

אין לי בעיה לענות (אני מגיבה לעצמי כי הודעתך טרם התפרסמה) האמת היא שהיא לא אמרה לי כלום על זה, רק שיצאתי ממנה קיבלתי את הדף וגם זה כי היא שאלה אותי אם אני רוצה להעביר את הדברים לפסיכו' שלי. רק כשיצאתי הסתכלתי וגם אז לא הבנתי מה זה אומר. אולי היא חושבת ככה בגלל שלא דיברתי איתה כמעט, וע"ס הדוח של הפסיכו'.

נראה לי מוזר שהיא אבחנה כ"כ מהר... אולי עדיף באמת ללכת לפסיכיאטר, נראה לי יותר אמין למה ללכת לפרטי? אין חינם בקופ"ח ? חשבתי שזה כמו כל רופא. אולי יש קופות שצריך קודם הפניה מרופא משפחה.

והיא הייתה דרך קופ"ח, בחינם. עכשיו אני חושבת ללכת פרטי.

שלום רב הבעיה שלי היא שלאחרונה התברר לי שבעלי הוא מהמר כפייתי הוא הימר בהרבה כספים הוא נתן שיקים לאנשים והאנשים התחילו להתקשר רוצים את הכסף לקחתי הרבה הלוואות בשבילו בחודש האחרון לקחתי הלאוות מגורמים שונים בסך 170000 שקלים הבעיה שלי שאני איבדתי את האמונה בו למרות שהוא נשבע לי שזאת הפעם האחרונה כי הוא עשה זאת הרבה פעמים כל פעם שאני מסיימת הלוואה הייתי אמורה לקחת עוד אחת הוא מסרב לטיפול אני חייה בהשכרה אין לי רכב עובדת קשה והכל לשווא אני לא מעוניית להתגרש אבל בו זמנית אני דוחה אותו לא מצליחה לעכל ולשכוח וכל יום מזכירה לו שהוא מהמר שהוא אבא לא טוב אני מרגישה שאני בדכאון בגלל האמת המרה שאני גיליתי עליו אני רוצה להתחיל דף חדש כמו שהוא אומר לי אבל לא מצליחה לשכוח ולסלוח לו למרות שאני לפעמים מרחמת עליו אני איבדתי את החלום שלי לקנות בית ואיבדתי כל תקווה לחיים יותר מוצלחים למרות שאני מרוויחה וגם הוא אבל הכל לשווא אני רוצה שתעזרו לי כי קשה לי לסבול את כל זה לבד אני לא יכולה לספר למשפחה שלי מרוב פחד שלא אהרוס את המשפחה שלי אני רוצה שהילדים שלי יגדלו במשפחה רגילה

שאני באמת מבינה אותך, אח שלי גם מכור. שתדעי שהתמכרות זו בעיה משפחתית ואני חייבת להגיד לך שלא משנה כמה את מרחמת עליו וכמה את מאמינה לו שיצליח ללא טיפול זה פשוט לא אפשרי. התמכרות הרבה יותר חזקה מהבן אדם עצמו, היא הרסנית והיא דורשת תמיכה של כל המשפחה - גם המורחבת! אל תשארי עם זה לבד! זו מחלה קשה לכי במיידי לטיפול שידריכו אותך איך להתנהג איתו ומה לעשות עד שגם הוא יתחיל טיפול בעצמו. המכורים תמיד עושים מניפולציות וסוחטים ריגשית, זה מאוד מאוד קשה שלא לרחם עליהם, אבל ההיהפך הוא הנכון. אני אשתף אותך שרק מה שעזר לאח שלי זה צוות של מטפלים שטיפלו בהתחלה במשפחה ואחרי זה באחי. הכל היה מאןד קשה, המשפחה המורחבת תמכה , היו איומי התאבדות ואחרי הצונאמי הכל נרגע וברןך השם הדברים יותר בסדר. שתדעי שהתמכרות נובעת ממקום ריגשי ולכן צריך לטפל בזה כל החיים ואף ללכת לn.a ( מקום שתןמך במכורים) אל תזניחי אתזה ואל תכנעי, אני אומרת לך ממקום של ניסיון ואןמרת לך מעכשיו שבלי טיפול הכל ימשיך באותה צורה ובעלך ימשיך להמר - כי זה *חזק* ממנו. מקווה שתתגברו על כך אפילן שבהתחלה זה יהיה מתיש. מחזקת אןתך , הודעתך נגעה ללבי.

או יותר נכון פסיכיאטרית והתאכזבתי ממש. הגעתי לפסיכיאטרית במרפאה לבה"נ. כשהגעתי המזכירה נתנה לי טופס ואז אמרה לי שתכף אכנס לאיזו דלת (והצביעה עליה), הסתכלתי לראות מה רשום שם וראיתי שזה עו"סית. אז אמרתי למזכירה שאני ביקשתי פסיכיאטר והיא אמרה איזה משהו שלפי הטופס שלי זה אמור להספיק. בסוף סידרה לי אותה ונכנסתי אליה. כשחיכיתי בתור שמעתי אותה מדברת עם זה שהיה שם לפני והדבר היחיד שרציתי היה לברוח משם ולוותר על כל העסק. נכנסתי והיא ישר אמרה לי את יודעת שאני פסיכאטרית, עניתי שכן. (חשבתי אולי אני לא במקום הנכון..) הבאתי לה את הטופס שמילאתי (סתם נתונים יבשים) ואת המכתב מהפסיכולוגית שלי. היה נראה לי שהיא בכלל לא מבינה מי אני ולמה אני שם. הרגשתי כאילו אני צריכה להצדיק את עצמי. היא ניסתה לשאול מה גרם לי לבוא ולמה הכל התחיל ולא ידעתי לענות מה גם שאני לא מסוגלת לדבר שם. כתבתי לה כמה משפטים אבל זה היה נראה לי שהיא בכלל לא איתי. היא אמרה לי הבת שלי בצבא בתרו משקית ת"ש ואם את שרתת שירות מלא, אז כאילו מה הבעיה שלך (כאילו התכוונה לומר שבגלל התפקיד שעשיתי לא ייתכן שיש לי בעיה) ואח"כ גם לגבי הלימודים, שאם הצלחתי ללמוד 3 + שנים אז, היא לא מבינה איפה הבעיה שלי. בסוף היא רשמה לי ציפרלקס ואפילו קניתי. (וגם קבעתי שם תור לביקורת) אבל אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לחזור אליה ובלי קשר גם לא יודעת אם לקחת את זה. והייתי עכשיו אצל הפסיכולוגית שלי וגם לה לא כ"כ הצלחתי להסביר מה הפריע לי בה. ואולי אני אלך לפרטי אבל לא בטוחה שיש לי כסף לזה. אודי או אם יש כאן כאלו שמטופלים אשמח לשמוע גם- כמה בערך עולה פסיכיאטר והאם זה כולל גם טיפול פסיכולוגי כזה? (הובנתי??) ודבר אחר- כתבתי לה שאני אוהבת אותה. קצת פאדיחה ואח"כ גם כתבתי לה שאני רוצה שהיא תבוא לחתונה שלי, אם תהיה כזאת, והייתי בטוחה שהיא לא תסכים, והיא דווקא כן. אז אמרתי לה שעכשיו רק חסר למצוא חתן (: ואין עדיין פתרון לחופשת לידה. והיא כל הזמן אומרת שהיא יוצאת לחופשה לכמה שבועות.. וזה קצת מעצבן, כי זה כמה חודשים, לא ממש שבועות. אבל לא הצלחתי להגיד לה את זה. אולי בפעם הבאה. ועכשיו- יש לי את הכדורים, אבל בינתיים אני לא לוקחת למרות שזה מסקרן אותי לראות מה זה יעשה, אם בכלל. ותגידו- אין זה פורום סגור שאפשר לכתוב בו? אני מרגישה שאני צריכה מקום ומפחדת להיות חשופה כאן.. אולי אני צריכה להחליף שם (??)

פשוט לא בא לי שמישהו יבוא ויקרא את כל חיי. (כי בניגוד להרבה כאן, אני כותבת בשמי)

מכל מה שכתבתי התייחסת דווקא לזה. למה? זה בסדר שאני שואלת??

לא... חנה פליז אל תחליפי שם... איך נדע שזו את? אני קוראת אותך ואת גורמת לי לחייך חיוך ענק!!! :). מגניב אותי שדיברת (רשמת?) עם המטפלת שלך על החתונה... חשבתי על זה משו כמו 1000000 פעם ולא דיברתי איתה על זה... יפה לך! ובהצלחה עם החתן :). לגבי הפסיכיאטרית, אני לא יודעת מה המצב שלך, אבל יכול להיות שהיא באמת חשבה שהוא לא מחייב טיפול... ואני דווקא הייתי רואה את זה בתור משהו חיובי שהיא לא מחלקת לך תרופות ישר כי הגעת... אבל אני זו לא את ואם את מרגישה שאת לא סומכת עליה, לפי דעתי או שתנסי שוב ותראי פעם הבאה אם זה משתנה או שתעברי עכשיו כי זה מאוד חשוב! לי אישית יש פסיכיאטר שאני מאווווד סומכת עליו וזה מרגיע אותי שאם יהיה לי צורך לשנות את הטיפול התרופתי- הוא יהיה שם. תבדקי דרך קופת החולים שלך אם את יכולה לקבל החזרים על פסיכיאטר פרטי (לי נותנים החזר של כ80% 4 פעמים בשנה). או שתבדקי בקופ"ח שלך לגבי הפסיכיאטרים שעובדים דרך הקופה (כמו כל רופא רגיל...). עד כמה שידוע לי, לא יתנו לך להחליף את הפסיכיאטירית במרפאה, אבל את יכולה לנסות (כמובן אם החלטת שאת רוצה לשנות...). שיהיה לך בהצלחה חנה מותק! בובי

אני לא הולכת להחליף שם בקרוב וכנראה שבכלל לא (ובמידה וזה יקרה אני בכל מקרה אכתוב לאיזה שם החלפתי, כך שבכ"מ לא יהיה מצב שלא ידעו מי אני). גם אני הרבה זמן רציתי לדבר איתה על זה, אבל רק שתדעי שכשאני חושבת על זה עכשיו זה לא עושה לי טוב. כי אם זה לא יקרה יהיה לי קשה איתה.. (לא שהיא לא תבוא אלא שאני לא אתחתן..) אני חושבת שלפסיכאטרית אין מושג מי אני ומה הבעיה שלי.. אני לא בטוחה כמה היא קראה את מה שהבאתי מהפסיכולוגית ואני בקושי דיברתי, אז לא עזרתי לה להכיר אותי, אבל זו אני, מה יכולתי לעשות. ולא אכפת לי אם היא חשבה שאני לא צריכה אלא שבכ"מ כל מה שהיא אמרה לי, קשה לי לקבל, אא"כ יבוא מישהו ויגיד לי שאני יכולה לסמוך עליה, אבל אף אחד כנראה לי יגיד לי כלום עליה (במידה ואמצא מישהו כזה, ניסיתי איזה מישהי שהפנתה אותי למרפאה הזו אבל היא לא ענתה לי כמה פעמים, והפסיכו' שלי גם אם היא מכירה לא תענה לי מן הסתם) ואני לא רואה טעם לבוא ולנסות שוב, כי אין לי מה להגיד לה, אבל יכול להיות שלכ"א שאלך זה מה שיקרה, אז אולי צריך שהפסיכו' שלי תדבר עם מי שזה לא יהיה. כי כששואלים אותי מה הבעיה שלי אני פשוט שותקת. ואני לא צריכה לשכנע את עצמי שיש לי בעיה, אבל אני לא יודעת להסביר אותה כנראה. מצאתי באתר של הקופה את רשימת הפסיכאטרים של המושלם כך שעליהם אני משלמת רק מחיר סמלי ואני אשאל אותה אם היא מכירה מישהו מהם, אם לא אלך לפרטי אבל חבל לי על הכסף. ונראה לי שגם לי מגיע 80% החזר על ארבע פעמים, אני אבדוק את זה. בכ"מ אני לא אבקש להחליף פסיכאטרית כי אני מתביישת ולא נעים לי. ותודה רבה לך!! זה ממש משמח שלמישהו אכפת ממני

ויש שתי אפשרויות- או 100 ש"ח לשלוש פגישות במהלך השנה, או 80% החזר לשלוש פגישות במהלך השנה. אבל זה לא בדיוק עוזר לי, אם את כל שאר הפגישות אצטרך לשלם מלא ואז המחיר יהיה בשמיים (כי משום מה רוב הרופאים ברשימה הם מנהלי מחלקה וכד'..) וכבר אין לי כוח ללכת למישהו בכלל

שלום, בשנה-שנתיים האחרונות התחלתי לחרוק שיניים בלילה. טיפלתי בנושא ע"י סד לילה. בתקופה האחרונה נאמר לי שאני מצחקקת בלילה ואף גונחת ויחד עם זאת החריקות נהיות יותר ויותר אגרסיביות. אני עוסקת בספורט בחודשים האחרונים,ומכאן שישנה דרך לשחרר כעסים/לחצים ובכל זאת המצב רק מחמיר. הנושא מאוד מתסכל ומביך, אשמח לקבל ייעוץ ועזרה בנושא.

מה עושים אם כלפי חוץ אני בחורה חיננית וחייכנית, מאוד יודעת להיות נחמד וחביבה ובכלל משדרת משהו חיובי לרוב, יש לי חוש הומור ומסוגלת לצחוק מדברים. אבל בכל מה שקשור ביוזמה אני דפוקה ומרגישה מן חוסר אונים ומסורסת, אין התלהבות בעשייה, אין חזון, אין יצירתיות, מרגישה רקבון פנימי ומפחדת שיכירו אותי באמת מקרוב כי מה יש שם להכיר מתחת למעטה הנחמד? אני מרגישה ריקה בתוכי, גם אין לי כ"כ היסטוריה של חוויות וניסיון חיים, שנים העברתי עם הפרעת אכילה והתעסקות במשקל ואוכל, זה לא מעניין. אין לי בטחון שיכירו אותי ולהכיר וגם מפחדת 'מהבילויים'. לא ספונטנית בזה, מפחדת לשיר, לרקוד, להשתחרר, מפחדת ממגע וממין , מפחדת לבכות באמצע יחסי מן אם אי פעם בכלל אעיז לשכב עם מישהו .... מפחדת החולשה של עצמי, יש איזה רגישות ופגיעות בתוכי וחוסר בטחון שאני שונאת. רוצה להיות יותר חזקה. אין עושים? הפסיכולוגית אמרה לי פעם באיזה פרשנות 'המיתו בך חלקים?' בחיים שלי לא חשבתי על עצמי ככה ואני חושבת שזה דבר נוראי להגיד. אני חושבת שהיא הזיקה לי. במקום תקווה היא החלישה. אני רוצה להיות בן אדם אחר אודי, ללמוד להנות ולאהוב את החיים, לאהוב לחוות במקום לפחד ולהרגיש חסומה בתוכי . איך עושים??? איך חיים אחרת? למה כל הגוף שלי 'נחרד' וסובל מכל התמודדות לא מוכרת? חרדתית כזאת, נמנעת. איזה חיים מיותרים. מה עושים??? לפחות התחלתי לעבוד בסטודיו נעים ונחמד לי שם אבל גם שם לפעמים עם הבנות האחרות אני מרגישה שמאבדת את הקול שלי ושאין לי נוכחות נפשית כ"כ, אין לי סיבות לדבר הרבה כמו אחרות יותר שתקנית מהן. ובטח שאין לי ניסיון חיים כמו להן, למקות שאנחנו פחות או יותר באותה שכבת גיל- הם חיו בחו"ל, נשואות, ילדים, אני בבית ההורים עדיין, רוצה לצאת ולא יודעת איך. שינוי זה מפחיד. מפחדת מכל דבר. מכל שינוי. מה עושים??

(עוד פעם שתי הודעות שלי לא מופיעות.. ): ביום ראשון אני אמורה ללכת לפסיכיאטר ואני מפחדת.. מה יהיה שם, מה הוא יגיד, האם ימליץ על תרופות, האם אקח אסכים לקחת אותן בכלל.. היא כתבה לי מכתב להעביר לו, וקראתי אותו כשהייתי אצלה וזה הרגיש לא הכי נעים לראות את כל הבעיות שלי שחור על גבי לבן.. אבל אחרי הפעם האחרונה אני אוהבת אותה, והיא יוצאת תכף לחופשת לידה (עוד פחות מחודשיים) ואיך אסתדר בלעדיה? אני לא יודעת. יותר מדי דברים..

אני לא אודי... אבל כשקראתי את מה שכתבת התחשק לי להגיד לך- חכי! תחשבי על זה שאת לא חייבת לקבל החלטה עכשיו אם להסכים עם מה שהפסיכיאטר יציע... את גם לא חייבת "להטריד את עצמך" עכשיו עם זה שהמטפלת שלך תצא לחופשה בעוד כחודשיים (בכ"ז כמה שבועות...) ברור שקל לי לדבר וזה מלחיץ! (לא יודעת מה הייתי עושה במקומך...). שיהיה לך בהצלחה ביום ראשון ובכלל :) בובי.

עדכנתי בפורום, מקווה שאודי יעלה בקרוב. איזו חמודה שאת מתעניינת בשלומי. וכיף שההודעות מגיעות למייל, לפני הפורום..

בחודשיים הקרובים תעבדו על עניין של חופשת הלידה ומציאת מחליפה, לתקופת חופשתה. יש מספיק זמו עד אז ואני בטוחה שימצא פתרון. לא תישארי לבד...

נראה לי. זה יקח את כל הזמן.

איך את היום? עבר בסדר?

אני לא מבינה..הצרכים שלי ידועים אבל איך אפשר לאהוב אותי אחרת? יש לי בעייה בזמן האחרון בעבודה ואודי..זה נורא!!! אני מרגישה שהדבר הכי גרוע זה בקורת כלפיי.אני לא עומדת בבקורת וקשה לי עם זה מאוד לא יודעת איך להמודד עם זה...לקחת בפרופורציות...אוף....איך אפשר להרגיש שווה או לאהוב ת עצמי כשיש מולי חזית של בקורת וש"דורכים עליי" כי אני "טובה מדיי"??? מה זה עוזר כשיש צורך? למי זה טוב אם הוא לא יכול להתממש?? אופ.......

היכן אפשר למצוא רשימה של פסיכואנליטקנים לאקאניאנים שעובדים באזור המרכז?

שלום לך, בקישור הבא תוכל למצוא רשימה של אנליטיקאים ישראלים החברים באסכולה הלאקאניינית החדשה (NLS)של הארגון העולמי של הפסיכואנליזה (AMP): http://www.amp-nls.org/page/gb/89/membres-par-autres-pays תחת (ISRAEL) פרטי התקשרות של פסיכואנליטיקאים אלה מופיעים אלפביתית באתר הארגון העולמי של הפסיכואנליזה: http://www.wapol.org/en/acercaamp/anuario/Template.asp לרשימה מקיפה יותר, שאינה נגישה ברשת, ניתן לפנות אלי. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

ברצוני להתחיל טיפול פסיכותרפי בגישה לאקאניינית בצפון הארץ. אני גרה בגליל העליון (איזור קריית שמונה) והתנסיתי בטיפול שכזה במרכז הארץ במשך כשבע שנים, טרם עברתי להתגורר בצפון. נתרמתי מכך המון- מהקשר הבלתי אמצעי עם המטפלת ומסוג הידע היחודי אותו רכשתי עבור עצמי. במהלך התקופה האחרונה ניסיתי כבר שלשה מטפלים (בגישה דינאמית) שכפי שאני מבינה מטפלים בגישות אינטרסובייקטיביות או מודרניות (איך שלא אקרא לזה)חשתי מעורבות גדולה מאוד מצד שלשתם ופער גדול מאוד בהתייחסות הטיפולית לעומת המטפלת הקודמת שעבדה בגישה לקאניינית. כמו כן קיבלתי פירושים שבעיניי שטחיים וחשתי כי אין ביכולתם באמת לראות אותי.. אני לומדת מקצוע טיפולי ובעתיד רוצה לעסוק בטיפול בעצמי. אני מבינה שיש קשר בין הטיפול המוצלח שעברתי לבין חוסר שביעות רצוני מן הנסיונות האחרונים, אולם אני גם מבינה שלאחר התנסות משמעותית שכזו (בטיפול שעברתי) אני מחפשת סוג ידע מסויים בעצמי שאיני מצליחה למצוא באינטראקציות אחרונות אלו. אני לא מכירה מטפלים בגישה לאקאניינית באזור בו אני מתגוררת. האם קיימים כאלו באזור? תודה

אני לא מרגישה טוב. אני בדיכאון. קשה לי מאוד פיזית, מנטלית. והכל מסביב הופך להיות הרבה יותר קשה. התחלתי לחזור ליטול ציפרלקס אבל אני לא רוצה להמשיך, לא רוצה להיות תלויה. איך מתמודדים?

אני מפחדת מהרגע הזה שאני עלולה להתפרץ, להגיד משהו שאני עלולה להתחרט עליו להתנהג בצורה לא ראויה, לא שקולה. בן זוגי בשנה האחרונה יכול להביא אותי למצב כזה, אמא שלי, והמנהלת שלי

היי, רציתי לשאול האם לאחר התמחות בפסיכולוגיה קלינית (כלומר כפסיכולוג מומחה) אפשר לעבוד בהסדר עם קופות החולים? או שנדרש ניסיון כלשהו מעבר לארבע שנות ההתמחות? ומה בדבר עו"ס קליני? האם עו"ס קליני מיד עם סיום התואר השני יכול להתחיל לטפל דרך הקופות חולים? שוקלת מסלולים כרגע..תודה

היי, חלמתי שאני עוברת איזה שהוא שיתוק בפה שלי שאני מנסה להגיד דברים ולא יכולה, ההורים שלי היו לידי נסיתי בקושי להגיד להם שאני אוהבת אותם מאוד ואני בוכה וכשהם נעלמים ממני כמו שהמוות לוקח אותי ואני אומרת להם המשפט האחרון שאני אוהבת אותם ומנסה להרים היד שלי בכדי לגעת בהם והם בוכים פתאום הרגשתי שאני מתה ואז התעוררתי עם חרדה. מה זה יכול להיות?? מה זה אומר?? האם יש הסבר לזה או מה??? תודה

שלום לך, חלמת חלום ובו חומר נפשי שבדרך כלל נותר ממוסך ומודחק היטב הצליח לעשות דרכו, עטוף בפחות הצפנות מהרגיל, אל התודעה החולמת, וכפי שקורה לא פעם בחלומות מסוג זה, דווקא בחלום מגיעה התעוררות: התעוררות שלך למה שבחייך גורם כל כך הרבה אי עונג עד כי האופן היחיד שלו להגיח הוא כחרדה או מועקה, מה שאינו יכול להיות מנוסח אלא כ"זה" שבכותרת מכתבך, כותרת המצביעה על הזרות הקיצונית שלו. מכאן התחושה הקשה עימה ואליה התעוררת ("התעוררתי עם חרדה," את כותבת). בעיקבות החרדה מופיעות שאלות (מה זה יכול להיות?? מה זה אומר?? האם יש הסבר לזה או מה???) מלות בסימני שאלה רבים – שאלות שהן עצמן כבר תחילתו של אופן טיפול של הסובייקט (שלך) באותה חרדה – ובאופן שאינו מעלים אותה אלא דווקא מבקש לעשות אותה לדבר מה פרודוקטיבי, למנוע לחקירה. הפרקטיקה הפסיכואנליטית אכן מלמדת כי החרדה או המועקה אינה דווקא אפקט שיש להשקיט בכל מחיר, אלא שבמידה נסבלת, כפי שמלמד החלו שלך והתגובה שלך אליו, היא אכן עשויה להיות שימושית. בקליניקה הפסיכואנליטית, המועקה משמשת מצפן: התעוררותה היא סימן שהסובייקט נתקל בדבר מה (אותו "מה" שבכותרת מכתבך) מן הסדר של מה שהכי ממשי עבורו: הווה אומר זר לחייו המודעים באופן הקיצוני ביותר. אל אותו "מה" חותרת עבודת הפענוח האנליטית כולה. את אותו "מה" אי אפשר לומר, כפי שמלמדת גם סצנת הפתיחה של החלום ("אני מנסה להגיד דברים ולא יכולה") לפחות לא לחלוטין. אך אפשר להתקרב אליו ולהפוך אותו לפורה בחייך, במקום לדבר מה שמחולל סבל. מעניין באיזה רגע בחייך הופיע החלום. מעניין גם שמול הבלתי אפשרי לומר שמופיע בחלום לא רק שהתעוררו אצלך שאלות סובייקטיביות, אלא אף בחרת להפנות אותן לאחר. זה עשוי להיות רגע לפנייה לעבודת פענוח באנליזה. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר ,

היי, חלמתי שאני עוברת איזה שהוא שיתוק בפה שלי שאני מנסה להגיד דברים ולא יכולה, ההורים שלי היו לידי נסיתי בקושי להגיד להם שאני אוהבת אותם מאוד ואני בוכה וכשהם נעלמים ממני כמו שהמוות לוקח אותי ואני אומרת להם המשפט האחרון שאני אוהבת אותם ומנסה להרים היד שלי בכדי לגעת בהם והם בוכים פתאום הרגשתי שאני מתה ואז התעוררתי עם חרדה. מה זה יכול להיות?? מה זה אומר?? האם יש הסבר לזה או מה??? תודה

עצוב לי. מאוד. ..כל כך קשה עם בני אדם. הם כל כך לא מובנים. מפחידים. אודי :( רק השקדיה שראיתי היום קצת ליטפה לי את הלב.. ..אולי אני סתם לא מסוגלת להיות בקשר עם בני"א? אולי יש בי איזשהו דפקט מולד ? אולי דפקט בDNA? גם עם אמא צביה לא פשוט..בכלל.. פתאום נחרב.. ובסה"כ היא היתה חולה..וכשהיא התקשרה לומר לי על ביטול הפגישה של יום המחרת,אבל היא אמרה שכנראה מחרתיים כן נפגש. אז בתחילה האמנתי לה ואיחלתי לה החלמה מהירה מהלב פנימה..אבל כשלמחרת בערב היא התקשרה לומר שגם מחר לא נפגש היות והיא עדיין זקוקה למנוחה,הכל התקלקל..לאט לאט.לא יודעת איך זה קרה.."ראיתי עוד ועוד סימנים" שהיא כאילו משקרת..וכאילו ממש כבר היתה לי בראש תמונה שהיא יצאה לחופש ולכן היא ביטלה. ותבין אודי, במשך השלוש שנים ושבעה חודשים שאני אצלה , היא לא ביטלה אף לא פעם אחת בשל מחלה..וכל זה היה בשבוע שעבר ועדיין זה לא נגמר..אני לא מצליחה להאמין לה, "לסלוח" לה. (לעזאזל, על מה יש לי לסלוח לה ? כל כולה, בן אדם שתפס שפעת , החסיר יומיים. ומעולם היא לא שיקרה לי, אפילו, כשרציתי שהיא תשקר לי כי האמת כאבה נורא. גם אז היא לא שיקרה לי. אז מה אני רוצה ממנה לעזאזל ?) אני מרגישה גם שאני לא אנושית. אני כועסת על עצמי , נגעלת ממני. כועסת עליה. רוצה להפסיק עם כל האנליזה הזו.מרגישה מותשת..כל כך מותשת אודי. אין לי כבר כוח להתחיל שוב מהתחלה. נמאס לי מהכל. אודי, :(((((((

בניין מקוביות בנוי עקום. אי אפשר לפרק ולבנות הכל מחדש אי אפשר לתקוע קוביות לתוך החורים. אי אפשר לבנות מעל קומה מושלמת... מה אתה חושב שכן אפשר, אודי...?

רציתי לשאול שכשמרגישים בדיכאון אז אומרים שיש רווח מזה...הרי לא רוצים להיות בדיכאון נכון? זה מקום קשה.... אסביר לך על עצמי..גיליתי בפגישה (אני בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית לא טיפול בפסיכואנליזה) שה"רווח" שלי מהרגשה כזו רעה הוא שאני יכולה לאהוב את עצמי רק כשרע לי ממש...ואולי גם הרגשה שאחרים יכולים לאהוב אותי רק במצב כזה? אז איך לומדים שלא רחמים עצמיים יביאו אותי לאהבה עצמית וגם לא רחמים של אחרים יובילו לאהוב אותי?????חבל שזה ככה........אוף...אבל הכאב הוא כאב והוא רע....והוא מגיע בד"כ ממקום שלא מבינים אותי, מקום בודד ומקום שקשה להכיל עומס רגשי ומשנאה עצמית.אז איך זה מסתדר עם זה שאני אוהבת את עצמי רק כשממש רע לי?????מוזר לי..........זה מסובך לי.......את יכולה להסביר קצת על העניין המוזר הזה???ואיך אפשר להפסיק את החשיבה הזאת שרק ככה יאהבו אותי? וגם ממה זה נובע? הרי בבית אף אחד לא ריחם עליי כשהיה רע להפך לעגו לי..או לא התייחסו לזה ברצינות.......ואפילו הייתה דחיה לפעמים....אז איך זה מסתדר????ואיך עובדים על זה בטיפול? הרי יש לפעמים הרגשה שאולי הטיפול מנציח את זה כי כשרע אז מדברים על הרע ואז יש קבלה ואמפתיה...ובבקשה אם תוכלי לפשט את הדברים כי אני לא ממש מבינה כשאת מסבירה לאחרים כאן,(אני לא מהתחום) אם תוכלי לכתוב פשוט זה יעזור. תודה

שלום לך, "מוזר לי," את כותבת, וחוזרת ומצביעה על "העניין המוזר הזה," בתוספת סימנים רבים: סימנים של שאלה (????) ושל השמטה (.....). ה"מוזר" הוא אחד השמות האפשריים ללא מודע, לסובייקט. מדובר באותן עקבות זיכרון הנושאות חותם בחירה לרשמם, ובאופן מסויים, המעיד על אופן ארגון המציאות הנפשית (מה שאנו מכנים בפסיכואנליזה "פנזטמה"), אך שתרגומם למחשבות מודעות, אפילו תחת ההצפנה והמיסוך של תצורות הלא מודע (חלום, מעש כשל, חידוד לשון, סימפטום) יגרום אי-עונג גדול מכפי שהסובייקט מוכן לשאת... בלא מודע אכן נתקלים באנליזה כמה שהוא "מוזר" ו"זר": לא אוסף של תובנות על מה ש"אני" אלא מה שלעולם יוותר "מוזר," מה שלעולם לא ארצה לומר עליו: "זו אני." ונתקלים בו לא כמידע שניתן "ללמוד" באופן קוגניטיבי אלא דווקא כמה שעולה כמקוטע, כלא מובן, לא מוסבר -- לא בתובנות פסיכולוגיות מנוסחות ביחס לפרסונה שהיא "אני" כגון אלו שבטקסט שלך, אלא דווקא בפערים והשמטות כאלו שמופיעים בטקסט זה. פערים והשמטות אלו בדיוק הם אלו שמגלמים את הלא מודע כמה שהוא במהותו חתוך, משוסע מן ה"אני" של הפרסונה הנדון בפגישות של טיפול פסיכולוגי. פער, השמטה, עמימות, מקוטעות – אלה, אומר לאקאן בסמינר האחד עשר שלו, סימני ההיכר של הלא מודע ככזה (לא, כפי שניתן אולי להניח, סימני היכר לכך ש"עדיין" איננו "מבינים"). אלו וההתקלות במה שבכל אלו שהוא "מוזר." התקלות במאפיינים אלו של הלא מודע היא שעשויה, אצל סובייקט בעל מבנה נוירוטי, להביא להופעת אניגמה: תעלומה, שאלה, לגבי הסובייקט, שעשויה, בהנתן נהול נכון של האנליטיקאי את ההעברה, לדחוף את האנליזנד (ולא את האנליטיקאי) לנסיון נוסף לפענוח. סימני שאלה מופיעים גם פופיעים בטקסט שלך, ומעניין שהם מופיעים בצמוד דווקא למה שלדברייך נוסח כ"גילויים" בטיפול פסיכולוגי. גילויים מנוסחים ביחס לפרסונה, בעיקר אם הם באים מצידו של המטפל, הם אכן בדיוק מה שעלול לסתום את הפער בו עולה הסובייקט של הלא-מודע. אך דווקא שם הסובייקט, במקרה שהוא את, מתעקש להוסיף ולשאול, לא מסכים עם הפרשנות שקיבל, וטוב שכך. זה בעקבות השאלה של הסובייקט שמתעקשת שמופיע בדבריך משהו שאינו מן הסדר של ה"תובנה" המודעת לגבי הפרסונה אלא מה שהוא מן הסדר של ההיסטוריה הפרטיקולרית של הסובייקט: "בבית אף אחד לא ריחם עליי כשהיה רע להפך לעגו לי.. או לא התייחסו לזה ברצינות.......ואפילו הייתה דחיה לפעמים." מה הקשר בין אותה חוויה (חוזרת?) של לעג, דחייה כש"רע לי" ואותו ה"רע לי" שממשיך לחזור בחייך כמה שמנוסח כ "עומס רגשי" ו"שנאה עצמית"? עלייה של חומר כזה מצידו של הסובייקט וניסוח אניגמה ביחס אליו ("איך זה מסתדר?") היא שעשויה לשמש מקור לחקירה ופענוח נוספים במהלך אנליזה. זה בעקבות חקירה שכזו של הלא מודע, לא מניסוח תובנות ביחס לפרסונה ולימוד קוגניטיבי של "מה לעשות" שעשוי להשתנות דבר מה בסבל. בהצלחה בדרכים הפתלתלות של חקר הלא-מודע, פרופ' שירלי שרון-זיסר

באשר לאמפטיה, גם כאן הצדק עימך. אמפטיה לסבל היא אכן תנאי יסוד לטיפול, היא ביטוי של אנושיות. הפרדוכס, שנראה מדבריך שאת ערה לו, הוא שיותר מדי "קבלה ואמפטיה" לסבל של המטופל הוא בדיוק מה שעלול ל תגבר ו"להנציח" סבל זה דווקא במקום שאמור לטפל בו, שהרי הפסיכואנליזה אכן מלמדת כי פעמים רבות מה שמופיע בחייו של סובייקט כסבל הוא בדיוק מה שהוא רוצה" -- רוצה כהתענגות, קרי כאופן סיפוק -- לא בשל דינמיקה פסיכולוגית המופיעה בניסוחים כמו "רק ככה יאהבו אותי" אלא פשוט כאופן סיפוק של הדחף, קרי אופן של הסוביקט לחיות את מיניותו. הסימפטום, כתב פרויד אותו סימפטום שהתלונה עליו מביאה את הסובייקט לאנליזה -- "הוא חיי המין של הנוירוטי." בהנתן ויצור על עודף אמפטיה מצידו של האנליטיקאי, ויתור על סבל כזה עשוי להופיע בפסיכואנליזה, לא כהחלטה מודעת ומנוסחת קוגניטיבית אלא כאפקט של עבודת הפענוח עצמה. כל טוב, פרופ' שירלי שרון-זיסר

איך קוראים לסוג של אישיות או לסוג של הפרעת אישיות שמתאפיינת בזה שהאדם שגם אם מתקשרים אליו פעם בשנה, אז בשבילו הוא חש סבל כאילו מטרידים אותו, ואז כשהוא מגיש תלונה במשטרה על הטרדה אז הוא לא מבין שהתדירות שיוצאים איתו קשר היא אחת לשנה וגם בקושי לחצי דקה. אבל בינתיים הבנאדם אומר "הוא בא כל הזמן" כשלאמיתו של דבר באים לבנאדם בקושי לשעה בשבוע במיוחד כשצריך מלווה. תודה

שוב באתי...........להעזר בך.......חזרתי לסוג של החזקה כזו..טיפול? פעם בשבועיים למרות שאם צריך יותר הולכת יותר... בכל אופן הגעתי למצב שממש הייתי מדוכאת..ודברנו על ה"רווח" מהדיכאון הזה..הגעתי לתובנה יחד איתה כמובן שרק כשאני ככה במצב רע אני מסוגלת לאהוב את עצמי...כשממש רע לי...ואולי גם הסביבה מסוגלת לאהוב אותי רק כך...אוף...אני לא מבינה את זה כי אני לא רוצה להיות בדיכאון, אני ממש מרגישה שכואב לי נורא ודוקא כשהכי כואב לי אני מתחברת לעצמי? אוהבת את עצמי? כאילו אני מרחמת עליי רק במצב כזה....אז איך אפשר לאהוב את עצמי אחרת? לא במצב כזה? אני לא מבינה....כי זה קצת פראדוקס כי כשאני שונאת את עצמי ומרגישה שאני לא יכולה יותר להחזיק ודברים גדולים עליי, אני נכנסת לדיכאון ואז כשאני כואבת אני אוהבת את עצמי???????????????????אוף אודי...........אתה מבין???????ואיך אפשר לצאת מזה???????האם באמת יש רווחים מדיכאון??זה הרי רע וכואב ומתחשק להעלם כדי להעלים את הכאב אז מה קורה פה??????

היי אודי. בסופו של דבר טיפול פסיכולוגי אמור להשפיע על המח, נכון? האם זאת הסיבה שמרגישים דברים ממש באינטנסיביות בזמן טיפול? כאילו אם חויות יהיו על 'מי מנוחות', זה אומר ששום דבר לא זז ולא משתנה, הלא כן? מניסיוני האישי וכולל מידע שקראתי לאנשים שחוו טראומות מוקדמות יש העדפה ונטייה ברורה, אפילו אינסטינקטיבית, להצמד בנוקשות לדפוסים מוכרים ונטייה להמנע ממצבים של חוסר ודאות. אז בשביל להניע אותם מנטייה שכזאת חייב לאתגר להם את הרצף המוכר בכל מיני שינויים ולאלץ את האגו שלהם להתסגל למצב חדש שנוצר- ככה האישיות מתחזקת.זה קשור לתהליכים שקורים בטיפול פסיכותרפי?

ברצוני לקבל מידע אצל מי אפשר לטפל בבעיה שיש לבן משפחתי, בנושא. טיפול במחלת גניבה, אדם כבן 40. תודה נטלי

להודעה הקודמת שלך הגבתי ולא נקלט. ממש נעים שאת מגיבה ושמחה בשמחתי (: תודה! ולגבי החברים- יכול להיות שאני "החלטתי" בראש שאסור להיות לבד. אבל באמת לא אוהבת להיות לבד, אולי זה דורש שינוי (??), לא יודעת. הבעיה שלי היא בעיקר בסופ"ש, בשאר השבוע פחות מרגישה את הלבד. ושאלת בונוס- את (ואם עוד קוראים, אז אשמח שיענו גם) מספרת למטפלת שלך שאת כותבת כאן? אני לא מדברת על מקרה חד"פ.. ואת כמובן לא חייבת לענות. (אני לא סיפרתי, אבל כנראה זה יקרה בקרוב, כי אני מרגישה שעכשיו זה תופס יותר מקום..)

לא ספרתי לה. פשוט כי לא חשבתי שחשוב... אם אחשוב שיש לי צורך שתדע- אספר. השאלה מה זה נותן ומה את רוצה לומר לה בזה. את יכולה לתת לה לקרוא מה שכתבת. לא חייבת כמובן. אבל אולי כך יהיה לך יותר קל להעלות תכנים. לגבי סופ"ש- חוגים אמנם, זה לרוב באמצע השבוע, את את האנשים משם ""תייבאי " לסופ"שים שלך. אם חברות הזמינו השבת, זה נהדר. יש לך חברות שאוהבות להיות איתך ואת חשובה להן. אל תשכחי.

אני הולכת לחוג אחד ואני לא רואה דרך למצוא שם חברות לחיים האמיתיים שלי. כן יש כמה בנות שאני מדברת איתן קצת יותר, אבל זה גם אל חוג שבאים אליו באופן קבוע, כך שיש תחלופה של אנשים. היא יודעת שאני קוראת, לפחות בהתחלה קראתי הרבה והייתי ממש "מכורה", אח"כ הפסקתי לגמרי. ועכשיו אני כותבת.

היי חנה, רציתי לספר לך שהמטפלת שלי יודעת מתי שאני כותבת בפורום, היא יודעת מה הכינוי שלי ומה תוכן ההודעה... אני מרגישה שאני לא יכולה להסתיר ממנה דברים וגם זה דיי מובן למה לפעמים מטופלים רושמים בפורומים.. במיוחד שהסביבה בחןץ לא מבינה את הסיטואציה הטיפולית, את התלות במטפל ועוד מלא קשיים... ואל תדאגי כשתספרי לה שאת רושמת בפורום , זה ברור שהיא תבין ... נראה לי שמרבית המטופלים בסופו של דבר מוצאים את עצמם כותבים או קוראים בפורומים (שאגב מאוד עוזרים ונותנים תמיכה , אודי אתה מלך:)

אני מבינה שאני לא היחידה שיש לה את הצורך להיות כאן. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לתת לה ממש לקרוא והיא גם לא תכנס כדי לקרוא, אלא אם כן אביא לה. תודה על השיתוף

שלום למשבר גיל 40 שמשולב עם משבר זוגי איזה סוג של פסיכולוג צריך? ואשמח אם תוכל לשלוח לי למייל המלצה על הפסיכולוג המתאים מאיזור נהריה וסביבתה המייל שלי [email protected]

בשביל להגיד תודה, כל כך מתמסר מצידך , קיבלתי הרבה חומר למחשבה עבור הטיפול שלי, אך בעיקר את זה שאשתדל להגיד הכל, כי אני חושבת שאני היום כבר פחות במקום של התשוקה לבורות ויותר במקום שרוצה לחקור את האמת. שיהיה לך ערב נעים, :) אדוה

בשמחה ... המשך עבודה פוריה בדרכי חקירת האמת של הלא-מודע, שאינן אלא דרכי האיווי ... פרופ שירלי שרון-זיסר

שלום רב, הנני בגיל 40 מצב בריאותי מצויין - לפני כשלושה חודשים ביצעתי עסקת נדלן שהתבררה כי הקבלן הוא בעייתי והוא מפעיל עליי קשיים רבים-בהמשך התברר כי ישנם ליקויי בנייה חמורים .מאז השתנו חיי ומאדם בריא וחזק הפכתי לאדם חולה שמתבטא בחרדות חוזרות ונישנות-דופק מהיר-חוסר תיאבון-אני מתעורר בלילה כמה פעמים-כל דבר קטן שאני אוכל אני לאחר כמה דקות מבקר בשירותים ואפילו בוכה בסתר . אני ממש מרגיש קשה מאוד מבחינה נפשית דבר שלא היה מוכר לי עד היום. אני לא יודע מה לעשות החרדות ממש משפיעות עליי ואני לא מצליח לתפקד-המצב לא הולך להיות לזמן קצר אלא יארוך כמה חודשים-איזה טיפול תרופתי מומלץ שלא יהיה ממכר ואוכל להסתייע בו כמה חודשים ללא תופעות לוואי ??

לך לפסיכיאטר, לך לעורך דין. ותצא מזה. יתכן קצת נזק כלכלי , אבל יש חוק במדינה ויש צדק ודברים מסתדרים כפי שהם אמורים להסתדר. בהצלחה.

משום מה הודעות שכתבתי כתגובה אינן מופיעות... ואני מסוגלת להיעלב ולחשוב שזה אישית. וכדי לאזן את הודעות הייאוש שלי מהזמן האחרון- אז בשבת חברה הזמינה אותי בסוף והיה טוב. וגם אתמול יצאתי עם חברות. אז לעת עתה מרגישה טוב. ושאלה אחרונה- אודי לדעתך בטיפול, צריך להרגיש בנוח לומר את *הכל*? או שזה בסדר שזה לא מגיע לרמה הזו? כמה שאני יחסית מספרת (או יותר נכון כותבת) הרבה, אני מרגישה עדיין לא מספיק בנוח. מה אתה חושב לגבי זה? ותודה על היחס

שלא היית לבד בשבת והיה טוב

היי, שאלה אולי לא קשורה טיפה לפורום, אך בכל זאת אשמח אם תעזרו לי.. קצת עליי אני בן 24..עובר כרגע טיפול נפשי אצל פסיכולוג קליני..מטופל תרופתית ונמצא כשמונה חודשים בטיפול פסיכולוגי..מתחיל להרגיש את האפקט של הטיפול ואת השינוי שחל בי..גם בעקבות הטיפול התרופתי..יותר מתקשר..יותר מדבר..יותר משוחח..יותר מכיר את עצמי... הייתי במשבר בעקבות חיים לא קלים שעברתי..התעללות נפשית מצד האם.. (שעדיין נמשכת פחות או יותר..).. לא גדלתי עם הוריי.. גדלתי בסביבה בעייתית..והיו לי קשיים במשך החיים...כיום אני עובד למחייתי ומתגורר לבד.. העניין הוא שתמיד היתה לי זיקה לדת..ואני מפחד ממנה..אני רוצה להתחיל תהליך של חזרה בתשובה (באופן איטי) אבל אני לא יודע אם זה "נכון"..אם זאת הדרך האמיתית..כי אני לא רוצה לברוח אליה מתוך "חולשה" או משהו כזה..אני רוצה יותר להכיר את עצמי..ומפריע לי משהו שפרויד אמר פעם ש " הדת היא סוג של נוירוזה (ואולי הטובה שבנוירוזות)"...זאת אומרת שאם אני אחזור בתשובה אני אעבור מנוריוזה אחת לנוריוזה אחרת..וזה קשה לי לקבל את זה..כאילו..קשה לי לקבל את זה שאני צריך להאמין במשהו שכביכול אני לא מאמין בו..יש לי זיקה לדת..ואני מתחבר אליה..וכשאני נזכר ומסתכל אחורה..אני זוכר שבתקופות קשות בחיים שלי..בארץ ובחו"ל..אני זוכר את עצמי מניח תפילין..הולך לבית הכנסת..מתקרב לדת...גם בחו"ל כשהייתי לבד נמשכתי לבית חב"ד..אבל אני לא יודע אם זה הדבר הנכון מבחינתי לעשות כרגע..אני מרגיש שאם אני אתחזק בדת אני אתחזק גם נפשית..אבל כאילו קשה לי לראות את הדת כ"נחמה"..או כ"מקום מפלט"..זה כאילו יגיד על עצמי ש"לא הצלחתי"..ש"ברחתי" לדת..ש"הפסדתי"...שאני יכול למצות את עצמי ולאו דווקא בדת..ולהתחזק נפשית לאו דווקא בדת..אבל לדוגמא כשאני "חוטא" (מוציא זרע לבטלה באוננות לצורך העניין) אז אני מרגש אשם..כאילו מרגיש רע...וגם מרגיש לא טוב בגוף..ואני לא יודע כבר מה קורה איתי..זאת אומרת היום כשאוננתי, ידעתי מלפני כן שאני לא צריך לעשות את זה..ושזה לא נכון בשבילי..ובכל זאת עשיתי בגלל התאווה שלי..לספק את היצר מהר מהר..ובסוף נפלתי והתבאסתי נורא...בקיצור אני די מתוסבך ולא יודע מה לעשות אשמח לתשובה תודה מראש.. :)

שנוגעים. מסתכלים מקשיבים מנסים. כואב גם כשלא..

החיים קצרים וכסף תמיד חסר. מדוע כדאי למוישה היפוכונדר לבזבז שנים מחייו, ומאות אלפי שקלים מכיסו כאשר הוא יכול למצוא פתרון בכדורים מלוא החופן, אלכוהול או כל דרך אחרת בה "התמודדו" אנשים עם צרותם – הנפשיים והחומריים – עוד בזמן שאבותיו של פרויד גידלו תרנגולות בשטעטל? מהספרות הפסיכואנליטית שקראתי נראה שהמצב כיום גרוע משהיה בזמנו של פרויד, והיום הפסיכואנליטקנים, בעיקר הלאקאניאנים שביניהם, אפילו מתגאים על היותם בלתי-יעילים משל הרצון לרפא את המטופל מהווה מעין מכשול בדרך להגשמת מטרות הפסיכואנליזה.

שלום לך, מאחר והפנית אלי מילים, מרשה אני לעצמי להניח כי אכן גם שאלה וסובייקט נמצאים מאחוריהן, אי שם, לכל הפחות כאפשרות, בין הוויה לאי הוויה. הפסיכואנליזה הינה מרחב לאפשרות זו, אפשרות של הסובייקט של הלא מודע, הווה אומר של כח החיים, של האיווי, במקום בו אלמלא כן הייתה שלטת ההתענגות, הסיפוק בסבל שבני האדם אכן ממשיכים להשקיט באמצעים שונים אך בכך רק מתגברים אותה, ובכך למעשה את דחף המוות. פסיכואנליזה מאפשרת הפקה של סובייקט, מה שמבדיל אותה מכל תרפיה, אם כי דווקא אין עוררין על היעילות התרפויטית המתלווה לכך, שהרי מדובר בפינוי מקום בחיים שאלמלא כך היה סתום בכובד של דחף המוות על גילוייו השונים במהלכם של חיים אנושיים. הפקת סובייקט בתהליך של אנליזה מאפשרת ומצילה חיים, פשוטו כמשמעו. נכון גם שהפסיכואנליזה הולכת רחוק יותר (ולא פחות) מהיעילות התרפויטית. היא ממשיכה גם מעבר לצמצום בסבל, עד לזיקוק של האיווי והאופן הייחודי של הסובייקט להשיג סיפוק שאינו סיפוק בסבל ולחיות את מיניותו. כמובן, היא לא עבור כל אחד. היא התנסות אפשרית עבור מי שבוחר ודבק בה. אפשר גם לבחור בתשוקה לבורות. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

מרגישה בשפל הכי נמוך שהיה לי בחיים.. מבינה גם שאתה כבול מבחינה אתית.. אבל לא יודעת.. מה קשור לדיכאון.. ומה באמת.. מרגישה מבוזה.. כששאלתי אותה אם קשה לה לסבול אותי.. התחמקה.. מה כל כך קשה.. לומר שלא.. אלא אם היא באמת מרגישה קושי לסבול אותי.. לא הפעם הראשונה.. הבעיה שאני כבולה.. שאני תלויה בה ובמצבי קשה לי לשנות או אפילו לחשוב על לעבור למישהו אחר.. כבר אמרה לי בעבר שאני בלתי אהיבה".. כמה עוד רמזים אני צריכה לקבל..כדי לעזוב??!! אין לי כוחותת וגם כנראה רגילה לבזיונות.. גם היא נוטה להעביר הכל אלי.. וגם לי נטיה להאשים את עצמי בכל.. סימביוזה מופלאה ומעולה בשבילה.. כדי להתחמק מלקחת אחריות.. נכון שאני רגישה לדחיה.. אבל איך אדע אם באמת דוחים אותי או שזו רק הרגישות שלי?? החשדנות שלי שדוחים אותי כשזה לא באמת.. איך אדע?? אני רוצה להתבדות.. ולדעת שהיא אוהבת אותי.. אבל כל פעם מחדש.. מרגשיה להיפך.. לא מפסיקה לבכות.. כבר שבועיים גם בגלל הנסיבות וגם בגללה.. הדמעות פורצות כמעט בכל מצב ומול כל אדם.. לא יכולה עוד...

שהקשר עם המטפל הוא לא מטרת יחסי הטיפול? בטיפול המכאיב שלי המטפלת ממש לא הדגישה את זה והניחה לי לחשוב ולכמוה לקשר איתה ורק שרציתי הרחבה של גבולות הזמן היא תסכלה אותי ושם התפכחתי בכאב שהיא לא באמת תאפשר לעולם שום קשר איתה וגם הבנתי שהיא לא דיברה אליי ברמה של בן אדם כי היא לא הסבירה לי כמו שצריך מה זה טיפול פסיכולוגי ולמה אפשר לצפות ממנו ומה לא. גם היה לי מאוד קשה ומסוייט לקבל את התסכול שכפתה על נפשי. הבעיה שאני לא מרגישה בכלל שהטיפול צייד אותי בכלים להתמודד עם המציאות טוב יותר. להיפך, דווקא בגלל שיצא שחתמתי נכות נפשית במהלכו עכשיו אני ממש מתביישת במי שאני בחולשות שלי ולאן שהגעתי ומפחדת שאנשים שאף אחד נורמלי לא ירצה קשר עם אחת כמוני. נשארתי לבד :/

היי אודי, מה עושים אם תסכולים בטיפול שמטפל מתסכל את המטופל בשם 'הגבולות' מעוררים תוקפנות במטופל ושהמטופל לא רגיל להרגיש בתוכו כעס גדול ותוקפנות ואז הוא לא מבין מה קורה לו ואיך להתמודד עם זה ושונא את המטפל על שתסכל אותו? איך מכילים את הדברים האלה? זה שכיח בטיפול שמרגישים כעסים בלתי נסבלים כאלה ותחושה של המטופל שמשפילים אותו?

מהי פסיכואנליזה? כמה פעמים בשבוע? האם תת התמחות מיוחדת בפסיכותרפיה? אני מטופלת 4 פעמים בשבוע. שיחה פנים-אל-פנים עם המטפל. האם זה נחשב לאנליזה?

שלום לך, סימני שאלה רבים בטקסט שלך , וגם כותרת המבקשת הסבר ... מאחוריהם, אולי, שאלות סובייקטיביות שהובילו אותך לפנות לטיפול, שדווקא הפרטים הנוגעים אליו מנוסחים במשפטי חיווי. ובכן דווקא השאלות הן הנוגעות למה שהוא מתחומה של הפסיכואנליזה. פסיכואנליזה אינה מוגדרת על ידי נתונים שניתנים לניסוח במשפטים כגון אלה. לא נתונים כמותיים כמו מספר פגישות בשבוע, ואפילו לא בהכרח על ידי שכיבה על ספה -- אין אנליזה שמתחילה בשכיבה על ספה, והמעבר לספה, במידה והוא מתרחש, הוא רגע מובחן ומחושב היטב. מה שמתחיל פסיכואנליזה הוא שאלה סובייקטיבית, כזו שעומדת אולי מאחורי סימני השאלה שלך: שאלה אודות סבל בחיים שאינו נתפש כתופעה ביוכימית ולא כאוסף התנהגויות שניתן לסיווג אוניברסלי, אלא כעובדת חיים שהסובייקט מעורב בה ותוהה על פישרה, מבקש לה הסבר, פענוח. פסיכואנליזה היא טיפול הניתן על ידי פסיכואנליטיקאי, כלומר מי שעבר בעצמו פסיכואנליזה עד סופה הלוגי. פרושו של דבר שפסיכואנחיזה אינה התמחות או תת התמחות אקדמית. הכשרתו של פסיכואנליטיקאי היא בראש ובראשונה האנליזה שלו, ולאחריה הדרכות שהוא מקבל מאנליטיקאים מנוסים ממנו ולימודים במוסד הוראה אנליטי שמשכם אינו קבוע מראש ולרב ארוך הרבה יוצר משלוש שנות הלימוד בתכניות לפסיכותרפיה, ולאחר מכן לימוד באסכולה של אנליטיקאים הנמשך לכל אורך שנות פעולתו של אנליטיקאי. פסיכואנליטיקאי אם כן, אינו תואר אקדמי : אין דיפלומה של פסיכואנליטיקאי בדומה לדיפלומה של רופא, פסיכולוג, או פסיכותרפיסט, בין היתר משום שהכשרתו של אנליטיקאי מורכבת הרבה יותר וארוכה הרבה יותר מכפי שמאפשר מבנם של מוסדות אוניברסיטאיים, והיא למעשה נמשכת לאורך חייו כולם. עניינה של אנליזה חקר הלא מודע הייחודי לסובייקט מסויים וחקר אופני ההתענגות או הסיפוק שלו. לאנליזה יש כלל אחד: כלל האסוציאציות החופשיות, המורה לומר את כל מה שחולף בראש, ללא צנזורה; ובמקרים של נוירוזה, מובילה אותה קריאה של תצורות הלא מודע: החלום, מעשה הכשל, חידוד הלשון, ובעיקר הסימפטום: אותה תופעה מטרידה, חורגת מההומיאוסטזה של החיים, עימה פונה סובייקט באנליזה תוך שהוא שואל למה זה קורה לי? ותוך שהוא לוקח אחריות על מעורבותו בסבל זה. מה שמאפשר את החקירה ואת האפקטים שלה הוא בעיקר ההנחה של הסובייקט כי לאנליטיקאי יש ידע אודות סבלו, הנחה שאינה נפרדת מאהבה, ושפרויד כינה בשם העברה. לחקירת הלא מודע תחת העברה והחל מניסוח שאלה סובייקטיבית אודות הסבל מהסימפטום יש אפקטים תרפויטים ניכרים, אך פסיכואנליזה אינה בשום אופן פסיכותרפיה, משום שמה שמוביל אותה הוא בראש ובראשונה אתיקה: מתן אפשרות לאדם להיות סובייקט של הלא מודע, להפגש בסצנה האחרת, בזר שבתוכו, על מנת בסופו של דבר לזקק את האיווי (desire), מה שבתרבות בת זמננו, בה מה שנמצאים במוקד הם המדע המכליל, הקפיטליזם, ואובייקט הצריכה המעלימים את הסובייקט הוא לא עניין של מה בכך .... האם התרחשה אנליזה? בכך יכול אנליזנד להתווכח רק בדיעבד, אם לאחר שלא נותר לו עוד מה לומר באנליזה ונסתתמה אהבת ההעברה, הוא בוחר לנסות ולמסור ידע חדש שהופק מהאנליזה שלו לקהילה של אנליטיקאים.... קריאה פוריה, פרופ שירלי שרון-זיסר

רציתי לדעת אם ביכולתך למחוק הודעות שנירשמו על ידי בן דוד שלי בפורום?

אני רוצה למות, או לפחות לישון עד יום ראשון רע לי