פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, חשבתי שיש לי בעיה רק ברגעים אינטימיים עם חברתי, כאשר ברגעים בהם אנו מקיימים יחסי מין אני לפתע מתפקע מצחוק, אולי היסטרי. אין לי דרך לעצור זאת, אין לי מושג למה זה קורה. זה פוגע בה, זה פוגע בי, זה מחסל את האקט, בין אם את השוונג ובין את הזקפה. שמתי לב שלאחרונה זה קורה גם ברגעים אחרים, כמו שהלכתי לרופאה לבקש הפניה לפסיכולוג וכל מיני, הרגשתי שוב תגובה לא רצונית, אך לא של צחוק אלא ההיפך מצחוק, כמעט בכי או סוג של כאב או משהו בפועל של חוסר נוחות של הבקשה שלי להפניות מביכות, ממש רעדתי כי לא יכלתי לשלוט על עצמי. במקרים אחרים כמו בטקסי יום הזיכרון, בדקות דומיה - אני מנסה למנוע מעצמי בכוח לפרוץ בצחוק. למרות שאני מודע לכך שזה לא המקום ואני לוקח את העניין של הזיכרון ברצינות. עדיין, משהו בתוכי גורם לי כמעט להתפקע מצחוק. כאשר אני לוקח את הכלבה שלי לוטרינר, בין הזמן שהוא בודק לזמן שהוא אומר לי מה הבעיה הרפואית, אני גם חש לעיתים חוסר שליטה על התגובה שלי ושעוד רגע אני אבכה או משהו דומה יקרה לי... למרות שאין סיבה ברוב המקרים... אני בחור מאוד מופנם, סגור, ביישן שלא מחצין רגשות וגם מדבר באופן די מונוטוני. אני למשל מודע לרגעים בהם לאחרים יש משברים, אך אני מגלה אדישות ואפטיות, למרות שבתוכי בהרבה מקרים אני חש אחרת, את ההפך אך זה נשאר כלוא בתוכי. אני חושש מכך, אני חושש שזה יהרוס לי את מערכת היחסים, עד עכשיו הבת זוג מבינה אותי, אך אני מאמין שאם לא אדע איך להתגבר על הבעיה או לעקוף אותה..אני אאבד אותה... לא יודע מה לעשות. אני רוצה לפנות לפסיכולוג, לטיפול פסיכולוגי. בעבר הייתי מטופל 9 שנים אצל פסיכותרפיסט, ולאחר מכן מספר שנים אצל פסיכיאטר עם נטילת תרופות שונות. לפני מספר שנים הפסקתי את הטיפול עם הפסיכיאטר באופן חד צדדי, גם משיקולים כלכליים וגם משיקולים של חוסר שביעות רצון.

אני כבר עייפה..זה לא מצליח להעלות.. אנא השב לי על הודעת ההמשך ששלחתי למטה. ת ו ד ה

לשרשור למטה... האמת שכתבתי בה עוד הרבה פרטים... וגם ביקשתי להפנות את תשומת לבך לזה ששלחתי הודעת המשך. כדי שלא תפספס אותי.. אני לא רואה שהעלית את הודעת ההמשך, בעוד שכן העלית הודעות חדשות. האם ייתכן שלא נקלטה במערכת? :-( לא אכתוב את כל תוכנה שוב, אך אודה לך אם כן תוכל להתייחס לשאלת ההמשך שלי.

ההודעה הקודמת נשלחה בטעות ולא סיימתי אותה ולכן אכתוב אותה שוב. הקנאות שלי מתבטאת בקנאות אובססיבית ואיני יודעת איל להתמודד איתה זה רגש שלא היה לי בעבר.. אני בודקת ומחפשת את האקסיות באתר אינטרנט או בודקת לפעמים בטלפון עם מי הוא מתכתב. הבחורות שאיתן היה גם אם זה סתם סקס אני מקנאה משהו מאוד מוזר כי אני מבינה היטב שזה בעבר אבל עדיין בסרטים על האקסיות או על סתם בחורות שאיתן שכב. אני לא מבינה למה אני מרגישה את מה שאני מרגישה אולי זה בא מתוך פחד שילך למישהי אחרת כי אני לא מספיק טובה או שלא יודעת נראה לי אני משתגעת..

אמנם אם העלית אותה-אז שמת לב, אך אני כל כך מוטרדת, אז רק מזכירה שלא תשכח.... (הפסיכולוגית התקשרה אלי לפני מס' ימים כדי לנסות להבין מדוע אני לא באה לפגוש אותה,אפילו ל2-3 פגישות שהציעה רק כדי שנבדוק ונחליט יחד אם ניתן לתקן ושנקיים "מו"מ" על התנאים שהיא דורשת. בין היתר: מדוע לצרף פסיכיאטרית -אם זה לא עבור תרופות? שאראה פעם ב? איך זה תורם לי?? )... בסופו של דבר דברנו שעה וחצי בטלפון! היא גם כתבה לי מייל אח"כ כדי לשאול אם אבוא, וכדי להגיד שהייתה שיחה חשובה... ואז כשהודעתי שלא אגיע(אני אצל המחליפה בנתיים. ואני מפחדת לפגוש אותה שוב, רק מרב אהבה. אני מפחדת שברגע שאראה אותה שוב, אז בגלל שהלב רוצה אותה, ובגלל שהיא תהיה -פיזית מולי, פשוט לא אוכל לעזוב אותה- למרות שזה מה שהשכל אומר לי שעדיף...-בגלל הנסיבות, התנאים+הנסיעה הדי קרובה.ואני רוצה טיפול טוב! -כזה שלא יעסוק כל הזמן רק בנסיעה בגבולות ובקשר ביננו, אלא יעסוק גם בלקדם את המטרות שלשמן בעצם הגעתי. היא שלחה לי סמס.. שחבל לה שלמרות שיחת הטלפון עדיין כל כך קשה לי לבוא לפגוש אותה... אבל "שאח את הזמן" עם "הנוכחית,....אם זה יעזור לי... זה נורא עצוב לי וקשה. לולא הנסיעה -הייתי חוזרת אליה בלי לחשוב פעמיים. אבל "הנוכחית" שכנעה אותי שזאת בעייה עבורי. ושאני חייבת יציבותו בטחון. ואני לא מצליחה לחשוב מה התועלת בלחזור אליה? נכון-"תיקון". אבל כבר שנה שלמה-טרם כניסתה להריון, אנחנו עוסקות רק בנסיעה ובגבולות. אז מה ישתנה עכשיו? ופרידה- שוב תהיה. אז לא עדיף להישאר בבית חם שמצאתי?- למרות שהוא "בית מאמץ". ולא "ה" בית שלי... עצוב. תודה!

לכפות עליי לצאת לעבוד, בלי להתחשב בהעדפות ונטיות שלי! ניסיתי להסביר לה. היא לא הקשיבה. לא היה לה אכפת. רק להגיד לי למצוא עבודה ומהר, העיקר לסמן וי שאני כאילו במשבצת יותר מסתגלת. ניסיתי להסביר לה אבל היא לחצה, היא לא הקשיבה לי. והייתי בעמדה מאוד מושפעת וכדי 'לציית' אפילו חתמתי נכות ושיקום תעסוקתי כדי להקל על עצמי את ההתמודדות ובעצם עמוק בפנים תמיד רציתי יותר מסתם עבודה מטומטמת ולא מעניינת שהופכת אותי לבורג בתוך מערכת תעשייתית שמנצלת את הפועלים בשירות הארגון או הרווח והמוניטין והקרדיטים של הבוסים שהפרצוף שלהם מודבק מקדימה... שתלך לעזאזל הפסיכולוגית הזאת. היא לא קדמה אותי בכלום! אז מרדתי בה. התפטרתי. שתז*** . זה בכלל לא היה צריך לבוא כתוצאה של לחץ כזה. היא הייתה צריכה להקשיב לי ולעבוד איתי בשיתוף פעולה! לקדם אותי!!! לא את האג'נדות של עצמה שסוגדות לפרויד או ל'ממסד'. לעבוד איתי, לא לגשת אליי מעליי, כנגדי ולעומתי ולעשות מיניפולציות כאלה. היום כבר מצאתי לבד עבודה במשרה מאוד חלקית בשוק החופשי, ואני בסדר עם העבודה הזאת. אבל החוויה המשפילה ההיא, של החילול של התודעה שלי, אח"כ היא לגמרי התנערה מהחלק שלה בהשפעה ואמרה לי בקור "תעשי בשביל עצמך, לא בשבילי". כאילו היא זאת שהתעקשה והתערבה עם זה ככה עם ההנחיה הפטרנליסטית שלה שאמצא עבודה, ופתאום מסובבת את הגלגל איך שנוח לה, כאילו שלא היה פה מגה פישול מצידה, כאילו שמרוב חוסר זהירות שלה היא לא 'החדירה' לי את השפעה הזאת...... האם פסיכולוגים אמורים ללחוץ ככה?

על הכאב שנגרם ללא מעט מטופלים בעת כל מיני שחזורים בטיפולים הפסיכולוגיים האלה? האם אודי אתה וקולגות שלך יכולים להבטיח שמתוך כל הכאב הזה בו תבוא צמיחה? מי אתם בכלל שמאפשרים בצורה כזאת כניסה של אנשים לתוך תהליכים כ"כ רגרסיביים בלי להסביר ולהכין אותם שעלולה להווצר תלות ולהתרחש שחזורי טראומות? איפה המטופל בתוך כל זה? איפה הכבוד שלו? איפה הזכויות שלו? אני קוראת שוב שוב דיווחים על אנשים במבחינה רגשית נקרעים מרוב סבל וקושי ותלות ומעניין אותי איפה החלק של אנשי המקצוע שאמורים לקחת אחריות? האם באמת כל הסבל הזה הכרחי? האם אכן אנשים מקבלים את הטיפול הזה בתנאים הכי מיטיבים? אין אי פעם אפשר לדעת? אני חזרתי לזרועות הבולימיה אחרי בטיפול עם המטפלת לשעבר השתחזרו לי שחזורי תופת מפחידים שבכלל לא היה לי מושג שדברים כאלה יכולים להיות. חיללו אותי! למה אתם לא מכינים אנשים כמו שצריך לתהליך הזה? למה לא מסבירים להם? אתה יודע היטב שכאשר התלות הראשונית נחשפת זה מביא איתו המון חוסר אונים וקושי.. ובתוך המצב הזה לגלות שאתה עם מטפל שלא מבין אותך... לא יודעת. מפריע לי שאף אחד לא לוקח אחריות על כלום!! אני כבר לא שם יותר במילא, אבל את התשלום שילמתי, את הנזק ספגתי, והיא - כלום, וכמוה יש עוד הרבה מאוד אנשי מקצוע שלעולם לא נותנים שום חשבון למטופלים על שום דבר. מצד אחד לא מבטיחים הצלחות וכלום, צריך 'אמונה', מצד שני כל הסבל הזה.....בשביל מה?? בשביל מה כל הסבל הזה היה אם עדיין קשה לי ואני תקועה ולא באמת השתניתי? עמוק בפנים 'הלבד' נשאר הידיד הכי נאמן שלי. אי אפשר לנצח את זה.

זה קשור לחרפה המוסרית שהמקצוע הזה טומן בחובו.לא אמרתי שהמטפלת אחראית לטראומה המקורית (למרות שבעת שחזור זה הרגיש כך בזמן אמת שלו), התלוננתי על כך שנכנסתי בלא דעת לתהליך נפשי שמתברר שיכול לשחזר טראומות לא מודעות ולא היה לי שמץ של מושג על כך. ולא הסבירו לי! לא לפני ואפילו לא תוך כדי! איך לכל הרוחות אפשר לתת אמון ככה?? נראה לי שהמטפלת הייתה כ"כ מפגרת שהיא אפילו לא יכלת לזהות את שמדובר בשחזור שהתרחש לה מתחת לאף. היא הייתה עסוקה בלנזוף בי למה אני לא מגיעה מסודר לפגישות איתה, בזמן שבחוויה שלי הרגשתי חוסר פשר נוראי,השפלה, הזנחה של נפשי ובלבול גדול. בזמנים מסויימים בטיפול שבקושי הצלחתי לדבר, שנפשי החלה להחנק לתוך עצמה מרוב סבל שלחתי מייל למטפלת שאני לא יכולה לסבול את זה יותר. היא השיבה לי שאם זה מרגיש לי יותר מדי אז אפשר לוותר על הטיפול- אבל כבר הייתי 'בתוך התופת' וממילא לא הבנתי שום דבר ממה שקורה לי- היא לא הסבירה לי!!! וכיום אין לי שום עילה לתביעה, כלום. מטעם עצמכם החלטתם שמותר לכם להסתיר מידע מאנשים ולפעול כמו שאתם רוצים כי ככה נוח לכם מבחינה מקצועית (וגם כלכלית, בוא נודה) וזה לא בסדר!!!! ואני מאוד כועסת וזועמת, זה נכון. בכל אופן תודה על התגובות וההתייחסות שלך. אני בד"כ לא מציינת אבל אני כן מעריכה את זה שאדם משקיע מהזמן שלו לעזור קצת לאחרים בלי לצפות מהם לתמורה, לשם שינוי... למרות שכן, עכשיו אני כבר מכירה את 'התיאוריה'. התמודדות עם החסר, שרק אמא נותנת אהבה בלי תמורה וכל החארטה הזה. תעשו לי טובה...... הסבל של אנשים בבגרותם זה כבר קשור הרבה יותר לחוסר צדק חברתי שנוצר ופערים שניבטים בכל פינה , ההבנה כיצד החזק מנצל את החלש ממנו לטובתו וכ'... האמא הסימבולית כבר מתה מזמן.

אודי,יום הולדתי מתקרב..זוכר?"ילדת האביב" 21....אז אני כבר לא ילדה והאביב ממני והלאה...אני פוחדת להיות בת ארבעים, למה? זה נשמע לי סופי כזה.אודי.אני לא יודעת מה אני מבקשת...שתאחל שלא אפחד....שתתן לי יד...שאוכל לעבור את הגשר הזה של הגיל? קשה לי להסביר לך.....אולי רק תהיה לידי ותחצה איתי....אודי, יש לי מחשבות של ילדה.בדיוק כך הרגשתי שהתבגרתי, בגיל ההתבגרות, האם יש משהו דומה אז והיום?????יש אפשרות שיש מחשבות של גיל התבגרות כזה?????אודי, אני פוחדת..תשאר לצידי.....לא אוהבת ימי הולדת אך זה מפחיד אותי במיוחד......

כל יום אני כותבת, כותבת וכותבת....בלילה.....הפעם ישבתי אחה"צ... שלחתי את יום האתמול אליה,הרבה התפלספות הייתה שם, בעקבות כך שהיא שאלה אם אני מכירה ספר כלשהו וכשאמרתי שלא, היא אמרה שזה דומה למשהו שספרתי לה עליי, אז קראתי את הספר הזה..ספר פילוסופי כזה.....לא אספר מעבר כי סיפורה דומה לשלי קצת.........אבל שונה גם...............סתם, אפילו לא יודעת מדוע כתבתי לה.....יחס.....ילדה....... סוף עונת הילדות, המתיקות, האהבה, החום.. כמו מתקן מסתובב בחנות הבגדים, אשר יצא אל הרחוב כי בחנות כבר אין לו מקום... מסתובב סביב עצמו, חג במעגלי האין סוף.... אני פוחדת להיות בגיל הזה....לחצות אותו...למה? זה נשמע סופי כזה......לא סוף של התחלה...לא ממש יודעת.. סוף מפחיד....מתעתע... מבלבל.....מטעה ....מחשיך את מסך הילדות.. מרגישה כמו אז.....בדיוק......מפחיד.... ילדת האביב... שם מגוחח ..כבר לא ילדה והאביב ממני והלאה... ריק....ללא משמעות....חסך. משהו חסר לי.......משמעות? הגיון? אהבה? פוחדת......ממה שיהיה....

כמנוסה בשטח (41) יכולה לומר לך שאין הבדל גדול בין 40 ל- 39.5 בדיוק אותו דבר!

הי, אמממ... אני כותבת לך מכמה סיבות: * בגלל שלאחר שעניתי לקוראת קבועה התחלתי להרגיש אליך לאט לאט געגועים. * במחשבה שניה אני תוהה אם סייעתי לקוראת קבועה ולו במעט בתשובתי...אתה יודע אודי, מתחיל להרגיש לי קצת לא נעים אולי אפילו יש בתשובתי מעט התגרות ??? כאילו מרגיש לי בלב שאולי גם אמרתי לה באיזשהו מקום ששלי יותר טובה משלה.. נשמע זוועה , אבל אני חושבת שאולי באופן לא כ"כ מודע גם זה היה בתשובתי. * ואני רוצה לשאול אותך אודי, למה יש לי צורך לדעת ושזה באמת גם יהיה בשטח, שאמא צביה תהיה "מלכת הכיתה" של המכון הפסיכואנליטי, וגם "חרוצת הכיתה" /"הגאון של הכיתה"(של המכון) אודי, אתה חושב שאני אדם דוחה ?? במבי.

שלום לד"ר בונשטיין בבקשה התייחסותך: א. האם קיימת היום ומתרחבת התופעה של מעסיקים המבקשים מן מועמד לעבודה חתימה על ויתור סודיות רפואית כתנאי קבלה לעבודה ? או לחילופין מוסרים למועמד טופס למילוי עי רופא המשפחה (שממילא חשוף לכל היסטוריית מידע פסיכיאטרי שאינו פרטי ? ב. הכוונה בעיקר לתופעה במגזר הפרטי ולא הממשלתי / ציבורי שם היא קיימת באופן רשמי.? ג. עד כמה הדבר נפוץ ? תודה על תשובתך המקצועית.

הי אודי, כפי שיכולת להתרשם, השאלה מהו טיפול מקצועי מעסיקה אותי רבות, ולא מאתמול. היום ניסיתי להריץ במנוע החיפוש של הפורום ושל הפורום הסמוך את המילה "מקצועיות". הופתעתי מאד לגלות, שאת מספר השואלים ישירות על הנושא היה ניתן למנות על פחות מארבע אצבעות. אחת מהם היא, כמובן, אני... אני קוראת בקנאה על מטופלים שחשים במקצועיות הטיפול שניתן להם, ותוהה האם ההערכה שלי את מידת המקצועיות שלה אכן נכונה? אולי רק אני שופטת אותה בחומרה, על פי אמות מידה לא מציאותיות? לאור המידע הדל שעלה בידי לדלות, אני מפנה את השאלות גם אליך וגם אל שאר הקוראים/ות. כיצד יכולים מטופלים חסרי ידע והכשרה במקצועות הטיפוליים לדעת אם המטפל שלהם אכן מקצועי, ולסמוך עליו שהוא עושה את עבודתו היטב? האם רק על סמך תחושות בטן? מהם הקריטריונים המגדירים מי הוא מטפל מקצועי, מעבר להכשרה הפורמלית ולשנות הניסיון שלו, ומעבר לנאמר בקוד האתי? קוראת

היי קוראת, אני חושבת שהמטופל כן יכול להרגיש מקצועיות... ברגע שהמטפל/ת מקצועי תהיה תחושת בטחון. ככה לפחות אני רואה את זה... :) אגב, למה זה כ"כ מעסיק אותך? תמיד יכול להיות טוב יותר... את מרגישה שהמטפלת שלך מזיקה לך? בובי

אני ממש מבינה אותך. גם אותי זה מטריד מדי פעם. אני שואלת אותה לפעמים איך אני יודעת אם הטיפול עוזר ואם היא יכולה לעזור לי. יותר מזה אני לא מסוגלת לשאול. אני תוהה האם יש דרך לדעת, אפשר כמובן ע"ס המלצות וכד'. אבל אני חושבת שגם למטפל הכי מקצועי יכולות להיות טעויות ויש מטופלים שלא יתאימו לו. אגב, אני מקווה שאם המטפלת שלי חושבת שהיא לא יכולה לעזור לי היא תגיד לי את זה. אולי אני טועה אבל אני רוצה להאמין שלא. אני גם מנסה לא להתעסק עם זה יותר מדי, אם כי יש לי התלבטויות לגבי יעילות הטיפול השלי, אני מנסה לסמוך עליה ומקווה שהיא יכולה ורוצה לעזור לי.

הי קוראת, בהתחלה בדקתי באינטרנט ותעודות והסמכה..אח"כ ממש לא עניין אותי..כלומר היה חיבור טוב, היה מי שיכיל ויבין אותי, חיפשתי אוזן קשבת ומצאתי...התחלתי להרגיש שינוי תוך כדי..בחנתי המון את עניין הגבולות והאכפתיות כי זה מה שלי היה חשוב... אני חושבת שאם יש התקדמות או שינוי, אם יש כימיה, אם את מרגישה שהיא עוזרת לך אז למה לחפור ולבדוק מקצועיות מעבר לתעודות, הסמכה ונסיון? באמת איך אפשר לדעת? אין לי מושג...אבל אם יש התקדמות יש מקצועיות לא? אם אין שינוי ונראה לך ש"סתם" מדברים אז אולי היא לא מתאימה עבורך? אם תדעי שהיא מאוד מקצועית האם את חושבת שזה יקדם אותך? את המטרות שלך? איני בטוחה...

הי לך, אצלי, לגבי מקצועיות זה פשוט יותר. אני מטופלת אצל פסיכואנליטיקאית מהמכון . היא גם מורה ומדריכה במכון מתמחים בפסיכואנליזה. אני מניחה שהעובדה שהיא התקבלה למכון, למדה שם כ"כ הרבה שנים. (בנוסף על היותה פסיכולוגית קלינית). וכיום אף מנוחילה מהידע שלה ומהמקצועיות שלה לאחרים אז היא בודאי מקצועית. ויחד עם זאת ,גם אני בדקתי היטב לגביה .גם בפנקס הפסיכולוגים וגם במכון(דרך גוגל נכנסתי למכון וקראתי את שמות ופירוט הקורסים שהמתמחים לומדים) ובמקומות נוספים שאני יודעת שהיא מלמדת.. אבל... אמא צביה שלי טועה,תועה ותוהה..ולפעמים אף משתפת אותי בכך.. הקטע שלי איתה הוא אחר.. אני מתה לדעת האם ועד כמה היא מקובלת ונחשבת ביניהם כמקצועית.. עד כמה היא "מלכת הכיתה" ו"חרוצת/גאון הכיתה" אני משתפת אותה בשאלות האלו שלי..בכלל , אין לי מעצורים בפה. כל מחשבה/פנטזיה/משאלה אני אומרת לה...יש בזה משהו מאוד מקל. משהו משחרר.. אנשים שמכירים אותי אומרים לי שמאוד השתניתי. וזה מעניין כי אומרים לי את זה גם אנשים שמכירים אותי אך לא יודעים שאני בטיפול פסיכואנליטי. אני ג"כ מרגישה שינוי. מכיוון שאני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי, קיבלתי ולקחתי בתחילת השנה עבודה מאתגרת מאוד. עבודה לא פשוטה בכלל. אני חושבת שאני גם יותר אסרטיבית. אומרת את מה שיש לי לומר בלי להתפתל יתר על המידה.. במבי.

היי לך, נדמה לי שאת השאלה שהעלית אנחנו מעלים מול כל איש מקצוע. הרי, גם רפואה, מכונאות, ראיית חשבון וכו' לא למדנו ואין לנו דרך לדעת האם האדם שמולנו מבצע את עבודתו באופן מקצועי או לא. עם זאת, אני מזדהה עם הקושי הזה במיוחד בנוגע לטיפול. אני חושבת שמבחינתי מדובר בשני דברים שמקשים עלי במיוחד בהערכה הזו: האחד הוא שקשה למדוד את התוצאות כמו שניתן במצבים אחרים (האוטו נוסע או לא, לחולה יש עדיין חום). גם הרגעים שבהם יש קצר במערכת היחסים מהווים (כביכול, לפחות) חלק מהתהליך הטיפולי ולא בהכרח מעידים על חוסר מקצועיות. לי אישית קשה להגדיר את הטיפול כ'שירות' או 'מוצר' ואז בכלל קשה למדוד ולכמת את ההצלחה שלו. הקשר הלא לחלוטין ברור הזה בין מערכת יחסים קרובה להשגת איזו תוצאה סופית שקבעת לעצמך מעורפל עבורי והופך את בדיקת ה'שורה התחתונה' לקשה מאוד. דבר נוסף שמקשה עליי בהערכה הזו הוא שבניגוד למכונאות ולרפואה, עם הנפש בכל זאת יש לי איזו היכרות אישית... אני יכולה לדעת איך דברים גורמים לי להרגיש ולפעמים אני יכולה להגיד מה הייתי עושה בסיטואציה דומה. ויחד עם זאת, אני מקבלת את העובדה שההכשרה של המטפלת שלי מביאה אותה להסתכלות שונה על המצבים האלה (מעבר כמובן פשוט עצם היותה אדם אחר...). אז אם מראש אני מניחה שלמרות שאני מכירה במידה מסוימת את הנפש אני אקבל את ההסתכלות השונה של המטפלת שלי, איך אני אוכל לומר מתי זה כבר באמת לא מתאים? נראה לי שהשאלה הזו לוחצת לכל אחד על הנקודות הרגישות שלו סביב הנושא של אמון וכך כל אחד יחפש את ההוכחה למקצועיות או לחוסר מקצועיות בתחומים שונים. מלבד הקוד האתי שהוא באמת אבסולוטי בעיני, אני מרגישה שאני מציבה פרמטרים משלי ליכולת לסמוך על המקצועיות של המטפלת שלי, שיהיו וודאי שונים אצל מטופל אחר. ואז מגיעה ההתמודדות של מה עושים כשהציפיות, כמו בכל קשר, לא לגמרי מתממשות, ואיפה זה כבר בלתי נסבל, איפה זה פשוט טבעי ואיפה זו רשלנות... לא עניתי לך, רק השארתי עם כאב הראש של הבלבול הזה... אז סליחה, אבל תודה על ההזדמנות לחשוב מול עצמי על זה. :) נעמה.

הי קוראת קבועה, יש לי הצעה קטנה בהמשך להודעותייך הקודמות שזו ממשיכה אותן - מולה, מול הפסיכולוגית, לאו דווקא להשתמש במילה 'מקצועיות' שהיא אולי גדולה, מורכבת, מאיימת; את יכולה לומר לה, שמתעוררות בך חרדות בעלות עוצמה כזאת או אחרת, היות שאת מבינה כי אינה משתמשת בכלי ההתייעצות עם עמיתים וכד'. תוכלי עוד לומר כי חסר לך צופה מבחוץ, עין חיצונית של צד ג' ואת מרגישה שזה חיוני לך (בהנחה שהבנתי נכונה). ייתכן שהיעדר השימוש בכלי המדובר מתפרש בעינייך כמעין יהירות שלה ("אני יכולה לבד"). זו יכולה להיות גם השלכה (עולם הטיפולים או לא...). בי התעוררו חרדות כאלה כאשר המטפל שלי סיים את ההתמחות (התחלתי בעודו מתמחה), וגם בהמשך העליתי את התחושה שחסר לי המשהו הזה מבחוץ, אולי איזה מבט שהוא מגובה, משאלה למי שיראה יותר איזה שלם. אגב, לאו דווקא גורם מקצועי כצופה. אלו מילותיי סוריקטה

וואו, לא ציפיתי לכזה עושר של תגובות... אני לא בדיוק מהמשתתפים הפופולאריים פה, וזה מרגש... תודה לכן בובי, חנה, מיכ, במבי, נעמה וסוריקטה. קראתי פעם ופעמיים ויותר את מה שכתבתן, ומכל אחת "לקחתי" תובנות חשובות. בובי, שאלת אם היא מזיקה לי. ממש לא! חלילה [אחרת לא הייתי נשארת שם כל כך הרבה זמן], וכן, היא משרה בטחון. למה זה מעסיק אותי בכל זאת? באמת שאלה גדולה... אני עסוקה בזה עוד משחר ימי הטיפול. בהחלט שווה בירור יסודי עם עצמי. חנה, את כל כך צודקת. גם למטפל הכי מקצועי יכולות להיות טעויות. אני נזכרת עכשיו, שבאחת הפניות הקודמות שלי שאלתי באיזו תדירות מותר לכשלים כאלו להתרחש בטיפול מקצועי :-) מיכ ובמבי, שתיכן מדברות על מבחן התוצאה. זה עשוי להיות קריטריון טוב, אם יש מטרות מוגדרות לטיפול. במקרה שלי, אחרי מעל עשור, קשה לי לדעת אילו שינויים בחיי הם תוצאה ישירה של הטיפול, ואילו מהם התעצבו ביד האמן של הזמן... [במבי, אל דאגה, לא תפסתי את דבריך כהתגרות...] מעבר לזה, כדי להמנע מאכזבות, החלטתי בשלב מסוים להוריד לגמרי את כל הציפיות מהטיפול, ולראות בו בעיקר טיפול תמיכתי [היא לא בדיוק מסתפקת במטרה הזו, אבל זה נושא אחר...] אז מיכ...כן, יש לי איתה חיבור טוב [בשנים האחרונות], הכלה והבנה [רוב הזמן], אוזן קשבת [תמיד] ואכפתיות [במידה רבה]. לא בדיוק תוצאות, אבל תוך כדי כתיבה אני מבינה שזה הרבה מאד... נעמה, את מעלה כמה נקודות חשובות. הפרמטרים שמציבים, הקושי למדוד תוצאות, ציפיות ואכזבות, אמון בסיסי. בטאת את הכל כל כך יפה. אומר רק, שאני לא מסוגלת לתת אמון מלא גם לא ברופא או במכונאי רכב, לפחות עד שמבחן התוצאה יעבור בהצלחה... וסוריקטה, החביבה האחרונה, הצופה בהמשכים, אהבתי את ההצעה הפרקטית שלך. לא בטוחה שאעז להשתמש בה בשלב הזה, אבל היא ממחישה היטב איך אפשר לעשות rephrasing או reframing. שוב, תודה לכולכן, מכל הלב! ועכשיו תורך אודי, להוסיף את החלק שלך. אנא אל תשכח :-)

שלום לך קראתי מעט מתגובותיך. מושקעות מכבדות ועמוקות. אני באנליזה מזה כשנתיים. לפני כן הייתי בטיפול פסיכולוגי כשבע שנים. פניתי לאנליזה בגלל מועקה תמידית וכאב נפשי מתמשך לצד היותי אמא ועובדת ממשרה מלאה. אני סוחבת סיפור חיים קשה וטראומות ילדות קשות אשר חשבתי שלא מעיבות על נפשי , באופן שאני מבינה היום שכן. לאחרונה, הפסיכואנלטיקאית. שלי ממליצה לי לפנות לפסיכיאטר ולהיעזר בתרופות נוגדות דכאון וחרדה. אכן החרדה שלי גדולה יותר ואכן, אני בוכה בקלות יותר ואיבדתי חשק מדברים רבים. שאלות על הקיום ועל מהותו. אבל אני כועסת עליה שאני צריכה להיעזר בתרופות. לא יכולתי לדעת מראש שכך יהיה המצב. מה דעתך על ההפניה לטיפול בתרופות? תודה ניבה

ניבה שלום, ראשית, תודה על מילותיך... ובאשר למילים: אכן, הפסיכואנליזה היא, כפי שאמרה אנה או, אחת האנליזנדיות הראשונות של פרויד, טיפול בדיבור. ולא זו בלבד שמילים הן המדיום של הטיפול: הטיפול עצמו מכוון אל ונוגע במילים, מה שפרויד כינה ייצוגים או עקבות זכרון, שהם-הם מרכיבי הלא מודע. בכך הוא אכן שונה מטיפול פסיכולוגי. בייצוגים הלא מודעים אליהם מכוונות התערבויות האנליטיקאי כרוכים אפקטים לא פשוטים: זה בדיוק בשל אי העונג המוטען בהם שייצוגים אלו נותרים מודחקים, לא מודעים. לכן אין זה מפתיע שהתערבויות אנליטיות עשויות לעורר מידה של מועקה. במקרה שלך, העמידה נוכח טראומות הילדות , ההתקלות בטראומה על בימת הטרנספרנס באנליזה, מלווה ברגע זה של האנליזה בהתגברות של המועקה ואבדן חשק. זהו סבל מן הסוג שפרויד כינה סבל נוירוטי סבל מיותר. כמובן, לא לכך מכוונת האנליזה. היא מכוונת להמשך חקירת הלא מודע, בדיוק כדי שבהמשך יפחת הסבל הנוירוטי שהוא תוצר הייצוגים המודחקים. לעיתים קורה שהסבל המיותר המופיע במהלך האנליזה מפריע להמשך הדיבור. במקרים כגון אלו, הפחתת הסבל יכולה לסייע ואפילו להיות תנאי להמשך הדיבור והעבודה האנליטית, ואין, מבחינת האוריינטציה האנליטית, סיבה עקרונית שלא להסתייע לזמן מה במינון מוגבל של תרופות -- כדי שאפשר יהיה להמשיך לעבוד. הפסיכואנליזה אינה רואה את האדם כאוסף של גנים, חלבונים וכימיקלים, אלא כסובייקט של הלא מודע והאיווי, והיא מציעה את עצמה כמשכן לסובייקט על מנת שהמקום שהיה סתום בהתענגות ממיתה שלעיתים קרובות כרוכה בחזרה על טראומות מוקדמות שהיכו בסובייקט יתרוקן כך שייחשף בו האיווי, כח החיים. לשם כך, כפי שאת מעידה, יש צורך לחצות חוויות לא פשוטות המשוחזרות על בימת ההעברה. אין סיבה עקרונית שלא להקל על חצייה זו באמצעות תרופות, בתנאי, כמובן, שלא מוותרים על אף צעד ממנה. באשר לכעס שהתעורר מצידך עם הצעתה של האנליטיקאית להיעזר בתרופות, כדאי להשיב אותו לסצנה האנליטית ולנסות לחלץ ממנו ידע: מדוע התעורר, מדוע עכשיו, מה זה עבורך לקחת תרופות או להיות מופנה לרופא... באילו אסוציאציות , זכרונות, חלומות מלווה הכעס ...? האנליזה היא דרך חתחתים לא פשוטה; גם פרויד נעזר במקל טיולים. דרך צלחה, פרופ שירלי שרון-זיסר

פרופסור שירלי שרון זיסר תודה על תגובתך האם יתכן מצב בו כתוצאה משימוש בכדורים נוגדי חרדה ודיכאון, ישתנו תהליכי ההעברה / העברה נגדית? האם לדעתך זה נכון האופן הזה שבו תמצית הנפש משתנה, ממותנת ואז לא באים לידי ביטוי קולות אוטונטיים ועוצמתיים כטבעם ובאופן שקיימים בנפש הגולמית? תודה מראש ניבה

שלום וברכה, אני בן 24..מטופל פסיכולוגית כבר שמונה חודשים אצל פסיכולוג קליני, בשיטה פסיכודינאמית.. רק עליי: לא גדלתי עם אם יציבה, אמא מכורה לסמים מזה 15 שנים..התעללה נפשית פעם אחר פעם בי..אבא לא היה בתמונה..הקים משפחה אחרת... גדלתי אצל בני המשפחה.. לפני כחודש עברתי התקף פסיכוטי, אני נוטל גם תרופות פסיכיאטריות ובמעקב אצל פסיכיאטר בזמן האחרון נודע לי כי הנני מאובחן כ"הפרעת אישיות גבולית" הסתכלתי באינטרנט ונודע לי שיש שיטות טיפול מסוימות מאוד יעילות לטיפול בהפרעה.. ושיטות שונות (כגון DBT) לטיפול בהפרעה זו.. כרגע האפשרות הזו קוסמת לי, אך אני לא יודע אם עליי לוותר על הטיפול הנוכחי שלי... בעקרון הוא עוזר לי אבל אני עדיין כועס, אני אומנם מתקדם טיפה, אך האפשרות של לעבור לטיפול ממוקד יותר נורא קוסם לי ולא כל כך נעים לי לעזוב את הטיפול הנוכחי ולפרק את החבילה שבניתי עד כה, מצד שני הטיפול בDBT קוסם לי, אני לא יודע מה לעשות..כרגע אני מעלה את הספקות מול המטפל בנוגע להחלפת הטיפול, כבר די הרבה זמן, אך זה לשווא וזה נמשך... מה לעשות?? תודה מראש ושבת שלום =]

כבר חופשיה , אבל עדיין לא מרגישה את החופש, למה ? הילה

חסוי כמובן כתבה למטה קצת רחוק... בהמשך, בבקשה תענה לה. אני קוראת אותך ונזכרת בגיל ההתבגרות, שכל אחד בעצם שם מתלבט קצת בקשר לזהות מינית ולחשוב שאצלך העוצמה כה רבה ואת כבר בכלל לא בגיל ההתבגרות...זה ממש קשה ולא פשוט, אבל אם כל כך רע במקום שאת נמצאת במילא, אז אולי כדאי לנסות לשנות זאת לא? ואני אדם מאמין ואני מאמינה שלמרות שנבראת כך אפשרי לשנות..קשה לחיות את הניגוד בין הגוף לנפש והרגש, אני מאמינה שיסלחו לך מלמעלה כי הקב"ה מודע לסבלך. בהצלחה

כמובן שכמו רבים ורבות אחרות היו לי קשיים בגיל ההתבגרות במקרה שלי כנראה יותר מהממוצע הסטרייטי. כאשר הגוף עושה מה שהוא רוצה ומתפתח להפך ממה שבוחרים עמוק בפנים- אז מעדיפים שהאדמה תפער את פיה להיכנס פנימה, ממש רוצים למות משום שהאבדן גדול, מאבדים את הגוף החלק,את הקול הגבוה,מקריחים(בנס אצלי מעט, שלא לדבר על האברים הבולטים של המין הגברי ועוד ועוד. כמובן יש לי כל כך הרבה דברים לומר אבל לגופו של עניין. אני נמצאת בין הפטיש לסדן מצד אחד: האפשרות להמשיך לחיות ככה כוללים 1 קושי לסבול את היותי בגוף של גבר 2 קושי בבדידות במיוחד בלילות וכמובן שזה מצטבר. מהצד השני: לעבור תהליך לשינוי מין+הורמונים חוץ מהקשיים שבהליך השינוי צצות צרות כמו 1 להסתבך עם הבורא שידע שאני אסבול ובכל זאת שלח אותי למשימה הזאת. 2 שאף אחד לא מבטיח לי אחרי כל התהליך הקשה הזה זוגיות יציבה ובטוחה. גברים שאוהבים נשים טראנס בכלל הפטיש שלהם שהם אוהבים אותן עם אבר זכרי מה שאנחנו כטראנס לא מסתדרות כל כך אז עכשיו עוד יותר קשה ללכת נגד הרוח. בנוסף ויותר חשוב אותם הגברים הסטרייטים עם הפטיש הזה בד"כ משתמשים בנשים טראנס בתור שעשוע לגיוון ומחוץ לנישואין הם נמשכים גם לנשים רגילות ולכן יעדיפו לקיים זוגיות מלאה עם נשים רגילות+ נישואין כמובן וילדים ויותר ביטחון לזוגיות למשך שנים ארוכות מאוד. לא מזמן גם שמעתי שגברים שנמשכים לטראנס לא אוהבים לנשק טראנס אלה רק "סקס מניאק" מה שנקרא אבל זה אני עוד צריכה להמשיך לבדוק.

מקווה בשבילך שתמצאי את הדרך שתתאים לך ושתמצאי את השלווה...טיפול יכול להועיל, האם את בטיפול פסיכולוגי? שם תוכלי לפרוק את כל המחשבות והתחושות ויהיה מי שיכיל ויבין ואולי תוכלי גם להחליט. בהצלחה רבה!!

אנא העלה רק את השניה... תודה וסליחה

אבל לא יודעת בשביל מה? שוב לקטר/להתבכיין/לבקש? אולי לא. אולי סתם ובעצם, אולי כן- כי גם את זה צריך...

קיבלו אותי לקבוצה, אבל יש המתנה ארוכה... אף פעם לא קיבלתי אבחנה ברורה לגבי מה שיש לי. לא מהפסיכולוגית שאני הולכת אליה, לא מהפסיכיאטרית שהייתי אצלה. (הפסיכיא' הראשונה כתבה לי דווקא איזו אבחנה אבל לדעתי ולדעת הפסיכולוגית אינה מתאימה). זה הגיוני שאני כ"כ רוצה "שם לבעיה"? אני מבינה שבעקרון זה לא קריטי איך קוראים לזה והעיקר לטפל, אבל כל כמה זמן זה עולה ומעסיק אותי. וגם אם אני רוצה לדעת אף אחד לא אומר לי...

לפעמים מרגיע שיש לזה שם כי לא אני המצאתי, היא כאן כאלה לפני...

שלום אודי, לפני מספר ימים שאלתי על דיפלומטיות לעומת אותנטיות. תשובתך הייתה, שמטופל אמור להיות אמיתי. מעניין [אם כי לא מפתיע...] שגם לפני מספר שנים שאלתי אותך כאן על אותו עניין - פגיעות של מטפל מול אותנטיות של מטופל http://www.doctors.co.il/forum-6/message-807170#message-807170 ושם ענית לי: "את מתארת מעבר מבורך לשלב בו את מכירה שהמטפל שמולך הוא גם בן אדם. מהמקום הזה אפשר להתחיל ולבדוק את עניין הדיפלומטיות וכו', כאשר מולך יושב אדם עם סובייקטיביות מלאה [...] חלק מההתקדמות הטיפולית זה שגם את תוכלי להכיל את עצמך ואת הפעמים שבהן את אולי פוגעת... לרוב, היכולת של המטפל לומר זאת למטופל, מעידה על התקדמות ניכרת." אוקיי. אז הטיפול שלי מעיד על התקדמות ניכרת. היא מסוגלת לומר לי בלי כחל ושרק שהיא נפגעת ממני, שדברי מעליבים אותה, ושאני מכאיבה לה. היא אמנם מאפשרת לי לכעוס עליה, אבל נאטמת לגמרי ונעלבת עד שורשי נשמתה כשאני מסרבת לקבל את ההתנצלות שלה וממשיכה לבטא רגשות קשים כלפיה. לדבריך, למטפל אמורים להיות מנגנונים, כמו הדרכה וטיפול אישי, שמאפשרים להתמודד עם מצבים של פגיעה ברגשותיו. לרוע המזל, אני יודעת שהיא לא פונה לא להדרכה ולא לטיפול אישי [שאלתי אותה], כך שאינני סומכת על המקצועיות שלה. אבל מה שגרוע יותר, הפגיעות שהיא מגלה חוסמת אותי. היא מאלצת אותי לעטות כפפות של משי וללכת על ביצים, כי בסופו של דבר, אני לא מעוניינת לפגוע בה. לא באמת... בכל זאת, היא חשובה לי מכדי שארשה לעצמי לאבד אותה. התקדמות בטיפול או לא התקדמות, אני מרגישה במבוי סתום...

אתה רציני? איך אדבר איתה על חוסר מקצועיות? אם מדברים קשים פחות היא נפגעת כל כך, מה יהיה אחר כך? אני אאבד לגמרי את הפינה החמה אצלה! לא מזמן העליתי נושא שממנו היא יכלה להסיק את דעתי על [חוסר] המקצועיות שלה, וזה לא היה נעים, בלשון המעטה. אז אתה מציע לי לפתוח את זה בגלוי?? איך היית אתה מגיב אם מטופל ותיק אומר לך שהוא לא מעריך אותך כמטפל מקצועי? לא היית נפגע?

אתה רציני? איך אדבר אתה על חוסר מקצועיות? אם מדברים קשים פחות היא נפגעת כל כך, מה יהיה אחר כך? אני אאבד לגמרי את הפינה החמה אצלה! לא יעזור לומר ש"מטפל מקצועי ידע להתמודד עם זה", כי כל העניין הוא שאינני סומכת עליה כדמות מקצועית... לא מזמן העליתי נושא שממנו היא יכלה להסיק את דעתי על [חוסר] המקצועיות שלה, וזה לא היה נעים, בלשון המעטה. אז לפתוח את זה בגלוי?? איך היית אתה מגיב אם מטופל אומר לך אחרי עשר או עשרים שנה, שהוא לא מעריך אותך כמטפל מקצועי? לא היית נפגע?

אין גבול למה שאפשר להגיד למטפל? אני אמורה לחנך את המטפל שלי?

שביל הביניים שמעת על זה? להיות אותנטית אבל לא פוגענית אסרטיבית אך לא תוקפנית ללכת על קרקע בטוחה ולא על ביצים לומר מה שאת מרגישה, אבל באופו ענייני ולא מתלהם. זה השיעור שלך. מטפל הוא בן אדם ולא "גיבור על " חבל שלא, אבל הוא לא :-) נכון שהוא אמור להיות נטרלי, אבל יש גבול גם לזה.

"מים שקטים חודרים עמוק" - שמעת על זה? נכון שה"איך" חשוב לא פחות מה"מה", אבל לפעמים, דווקא אמירות לא מתלהמות פוגעות עמוק יותר. כשאני מותחת עליה בקורת שקטה, מרוסנת, כזו שנאמרת אחרי מחשבה ומכוונת בדיוק אל המטרה - הפגיעה קטלנית הרבה יותר. לפעמים קל יותר להכיל מטופל זועם ובועט, כי אז קל יותר להבחין ולהבין במצוקה שהוא מבטא. ניסיתי מולה את שני האופנים. לצערי, שניהם מכאיבים לה באותה מידה...

אודי, מקווה שתזכור אותי- עם "המחליפה" והפסיכולגית שיצאה וחזרה מחופשת הלידה,ושתעזוב0כנראה) בעוד כשנה... ( שלצערי נחשפתי למידע הזה וזה הרס את הכל). אז ככה: היא "חזרה". נפגשתי איתה רק פעם אחת מאז. היה "בסדר" שכזה.. אבל ברור שזה לא באמת ככה. כי לא ברור מה קורה ביננו ואם בכלל אני חוזרת אליה. בכל אופן- מבחינתי, היא לא באמת חזרה אלי. אנסה להסביר בקצרה ת'שורה התחתונה: אני עדיין אצל "המחליפה",כי בגלל המצב אני פשוט התפרקתי לחתיכות. פשוטו כמשמעו. חשבתי תחילה שזה בגלל שאני לא רוצה לבחור בינהן. אבל עכשיו אני מבינה שזאת לא בדיוק הסיבה. הסיבה היא שבעצם אני מרגישה שההחלטה היא לא באמת שלי- כפי ששתיהן אומרות. למה? כי היא אומרת שהיא רוצה להמשיך להיות הפסיכולוגית שלי א ב ל -רק בתנאים מאד מסויימים. לא באמת הגעתי לפגישה נוספת כדי לשמוע אותם. כי אני לא רוצה ולא מסוגלת. והיא יודעת שאני בנתיים ממשיכה עם "המחליפה". ואז- היא בקשה לדבר איתה. בסוף- הסכמתי. ( אגב "המחליפה" לא ממש רצתה בזה בהתחלה). הן דיברו ומה קרה? הן לא מסכימות. הן לא רואות את הדברים עין בעין. ה"מחליפה" הסבירה לה שהתנאים עליהם היא מדברת הם ממש לא לעניין כרגע.- מדובר על הצבת גבולות מאד נוקשים יחסית למה שהיה ביננו לפני יציאתה לחופשה. ( היא לא רוצה שום קשר בין הפגישות. לא מיילים לא סמסים.. לא שיחות). ואילו "המחליפה" חושבת שזה לא נכון ולא טוב לי כרגע. ושכן צריך להתגמש איתי יותר. במיוחד לאור המשבר המאד גדול שנוצר בעקבות ההריון, החופשה ובעיקר- העובדה שאני יודעת על העזיבה המתוכננת שלה לחו"ל בערך בעוד שנה. "המחליפה" גם הסבירה( לשתינו) שלדעתה ה"התהפכויות" האלו של הפסיכולוגית שלי- שפעם היא הייתה גמישה ונענית, ופתאום היא קיצונית נורא בדרישה לגבולות, הן ממש לא טובות לי. הן מוסיפות קושי על קושי- שנחווה אצלי כעוד כאב וחוסר יציבות שמתווסף על הנסיבות של הנסיעה המתוכננת לחו"ל. ושבמצב כזה לא ניתן לתקן את מה שקרה בטיפול - את השחזור של המקום הכואב ביותר אצלי. אז למה בעצם אין החלטה "לטובת השארות אצל המחליפה"? כי גם "המחליפה" חושבת שבגלל שהקשר ביני לבין הפסיכולוגית הגיע לקרבה כל כך גדולה ומשמעותית מצד שתינו, יחד עם מקום כל כך כואב, ושחזור כל כך קשה, הדבר הכי טוב היה - לתקן איתה. ( עם הפסיכולוגית). אבל היא לא בטוחה שזה באמ אפשרי.- גם בגלל נסיבות חייה( העזיבה המתוכננת שרק אני יודעת עליה-בגלל הקרבה המיוחדת), אבל גם בגלל הגבולות החדים (מידי) שהיא דורשת כתנאי להמשך טיפול בי. וש"המחליפה" ממש לא מסכימה איתם ועם נחיצותם. לפחות לא בשלב הנוכחי- שהיא רק חזרה מהחופשה, ושאני מתפרקת מכאב. ומה אני מרגישה? זוועה. שנגרם לי נזק בל יתואר מכל השנתיים טיפול הזה. שהיא -גם אם לא בכוונה, גרמה לי נזק.ושלכן אני חושבת שהיא חייבת לקחת אחריות על זה ולתקן. ולהתאמץ יותר. ומה זה ההתנהגות הזאת? להגיד לי שהיא רוצה להמשיך להיות הפסיכולוגית שלי, אבל רק בתנאים מאד מאד מסויימים. ( שמבחינתי-כאשר גם המחליפה תומכת בדעתי,הם בלתי אפשריים לעמידה כרגע. אני לא אהיה מוחזקת בהם. הם כאילו לגמרי לא רואים אותי. כאילו היא בקצה אחד- עומדת על שלה, כאשר אני בכלל בקצה אחר, והיא לא רואה אותי. ומבקשת משהו ממני שאיני יכולה לספק. אני רוצה. אבל ב ה ד ר ג ה ). אז מה אני מרגישה? ( ותכל'ס גם חושבת): שבעצם לא באמת ניתנת לי ההחלטה. כי אם מישהו אומר לך :אני מאד רוצה להמשיך"- אבל, שם לך כזה תנאי שהוא עצמו יודע שלא תוכל לעמוד בו, אז כנראה שהוא לא באמת רוצה. בקיצור: הגעתי למקום כל כך כואב, שאני מרגישה שלמרות שאני אוהבת את ה"מחליפה", אני לא מצליחה להתנתק מהכאב ומהרגשות העזים לפסיכולוגית "שחזרה"-האהבה הענקית לצד שנאה על מה שהיא גורמת לי. ובעצם, שאני לא רוצה יותר טיפול. אצל אפאחת מהן. ואולי גם לא בכלל. כי אני לא מוכנה להפגע כך יותר . פגיעה שלא חשבתי שתיתכן ע"י פסיכולוגית. וניחא- אם ה"מחליפה" הייתה יכולה לתמוך בדעתה של הפסיכולוגית, ולהגיד שהיא מסכימה עם התנאים שלה, אז אשהו הייתי מרגישה שלמרות הקושי, כנראה זה באמת טוב עבורי. אבל כשגם "המחליפה" לא מסכימה איתה.. וששתיהן אומרות שהבחירה היא שלי, אז אני עכשיו באמת ובתמים- שבורה. ואבודה, ומיואשת. יש אנשים שטיפול כנראה הוא לא בשבילם. אולי יום אחד אכתוב על מה שקרה לי...

אני קוראת אותך. ומשהו אומר לי שאתה צודק. אלא שאני לא בדיוק מבינה למה אתה מתכוון?? מן אבסורד שכזה. כי אם אתה צודק- ואני "מרגישה" , אז איך אני יכולה לא להבין את דברייך. בבקשה, תוכל להסביר לי בפשטות? מה ז"א "גייסו את המחליפה"? יכול להיות שהיא יחד איתי בחזית נגד הפסיכולוגית?? איך זה יכול לקרות? הרי היא אדם נפרד. פסיכולוגית מקצועית בפני עצמה. אז איך? איך בכוחי- מטופלת, לגייס אותה לחזית שכזאת? היא אומרת לי כל הזמן שהכי טוב היה לי לתקן עם הפסיכולוגית שחזרה, אבל שלאור נסיבות חייה, ו"ההתהפכויות" שלה איתי, אולי זה לא אפשרי. כי לדעתה מה שאני הכי זקוקה לו בכדי לקיים טיפול טוב זה סביבה בטוחה ויציבה. ולאור הנסיעה המתוכננת- בעוד כשנה, לדעתה זה לא אפשרי. אז עדיין אתהחושב כך אודי?

זה מה שאולי אתה חש כשאתה קורא אותי? ואיך אחזיר לעצמי דרגות חופש במצב הזה? איך עושים זאת? ב"תכל'ס"? כרגע אני נמצאת אצל "המחליפה"-ואגב זה כינוי שגם אני כבר לא אוהבת או מרגישה נח איתו. המשכתי לכנותה כך רק כי כך כיניתי אותה כאן בהתחלה- בתחילת הסיפור... אז לא ידעתי איך להמשיך מבלי לבלבל. אני מאד אוהבת אותה. מאד. אבל אני גם עדיין אוהבת את הפסיכולוגית ש"חזרה". הן דיברו בינהן. ( כש"המחליפה"-איך אקרא לה כאן אודי? יש לך רעיון? כי אשמח לשמוע, לא רצתה בכך.). היא אמרה לי שמאד נקשרה אלי ונכנסתי לה ללב, ושאם ניפרד זה מרגיש לה כמו "לשחרר ילד לפני הזמן"... מצד שני היא רוצה בטובתי ואומרת שהכי טוב עבורי זה לתקן עם הפסיכולוגית, אבל שוב- שנסיעה כה קרובה-טווח של שנה, ברקע, מאד מגבילה את אפשרות התיקון. ושהיא חוששת שאולי זה ייקבע מצב של שחזור כואב,והתעסקות מתמדת בנסיעה ובגבולות ללא יכולת לצאת ממנו ולהתעסק גם בדברים אחרים. ( שבעצם מעסיקים אותי). ואי אפשר לומר שאין משהו בדבריה. אז מה עושים? כיצד מחליטים? אגב, הפסיכולוגית- יצא שראיתי אותה לא בפגישה. אלא ככה ברחוב- כשסיימה לעבוד. ואז כשראתה אותי, התפתחה שיחה.. זה כואב. אבל היא פתאום אמרה כבדרך אגב( ונראה לי שפשוט "נפלט" לה בלי שליטה ובלי מחשבה מראש),בתגובה לשאלתי :"מה אכפת לך?"- כששאלה אותי מה שלומי? ואיך אני מרגישה? ( אני עוברת בימים אלו הליך רפואי לא קל. כך שגם פיזית מצבי לא טוב).אז הגיבה ב:"אני דואגת לך". וכששאלתי באינסטינקט מיידי :"למה?"( כי זה לא מרגיש ככה.. במיוחד לאור חוסר ההתעניינות במצבי הפיזי-אבל זה כבר סיפור בפני עצמו), היא פתאום אמרה:"כי אני אוהבת אותך". ואגב- זאת הפעם היחידה והראשונה ששמעתי ממנה משהו כזה. (כשהייתי בביה"ח לפני פחות מחודש, והיא התקשרה- אחרי שממש בקשתי, שאלתי אותה אם היא שונאת אותי? והיא ענתה: נדבר על זה. זה לא לעכשיו.וזה זעזע אותי. והאמת? גם את "המחליפה".- אולי אקרא לה ה"נוכחית"?). בקיצור, אודי, מה לא אפשרי? מה עובר בך לגבי? ואיך אמצא דרגות חופש?

שלום אני ממש חייבת עזרה.. ישלי כבר שלושה חודשים מחשבה טורדנית לגבי זהות מינית והקטע הוא שאני לא נמשכת לבנות, אני תמיד אך ורק נמשכתי לבנים וגם עכשיו, אבל כאילו המוח עושה דווקא כזה ואומר את ההפך את מה שלא נכון, הבעיה היא שזה עושה לי כאב ראש מטורף, ואני כבר נואשת אני נורא סובלת.. אני בת 16 אם זה משנה.. בבקשה עזרה!

אודי..כעסתי, ואפילו שלא ירדת למטה והשארת אותי עם שאלה לא פתורה ורק מי שהסב את תשומת ליבך חזרת אליו....אבל מהכרותי אותך, זה בסדר.......אז פתחתי את הנושא שקשה בכל זאת...והייתי בסדר עם זה אך אחר כך בקשתי פגישה נוספת בהולה ממנה..אבל יודע מה? היא שמחה ששמרתי על גבולות ובקשתי פגישה ולא הצפתי אותה במיילים..ונפגשנו..היא פשוט מלאך משמיים, היא האדם היחיד בעולם שממש מאמין בי!!!ונוכל להמשיך אחרי פסח לבדוק ולנסות עוד להעמיק...כאילו היא אמרה "אל תדאגי יש זמן לנושא, נחזור אליו בעדינות.." היא מכירה אותי כל כך טוב.....ובנוסף היא חושבת שאני חכמה..כך היא אמרה לי ואני חושבת ההפך..נראה לי שבעניין הזה אני מאוד מטעה..רק נראית חכמה...בכל אופן אודי שתדע שיש התקדמות אצלי..ממש, פעם הייתי מאוד חסרת גבולות מולה ועשיתי לה חיים קשים...היום אודי אני הרבה יותר שומרת על גבולות מולה וממש מנסה לדבר בפגישות הרבה פחות באמצעים אחרים..חזרתי אליה אחרת מאיך שעזבתי אותה.....גם יש נפילות של גבולות וגם אם עדיין אני מרגישה לעיתים דחייה מצידה..(היא אומרת שאני כמעט כל דבר מפרשת כדחייה)......כנראה מרוב שחווית הדחייה אותי הייתה מאוד משמעותית....אז אודי..אני לא כועסת ומקווה שגם אתה לא כועס עליי ולא דוחה אותי...אלא מקבל.מתי שאבוא ואיך שאבוא לכאן מולך....וחשוב לי שתדע שיש התקדמות אצלי ואפילו די רצינית...התקופה שעזבתי אותה אולי הועילה בסופו של דבר לחשוב על הדברים מזוית שונה.........ודבר נוסף פעם כשהייתי חושפת עוד דברים זה היה מפיל אותי אחריי הפגישה והפעם הרגשתי שאני יכולה להתמודד למרות שקבעתי איתה שוב......מיכ (כי משהו קשה לי בכל זאת אך מתמודדת בצורה אחרת עכשיו)

האם זה קשור לאנליזה בה המטפל יושב מאחורנית ולא רואים את פניו ?

:) ... יפה שאלת, אדווה... וגם התחלת לענות. נכר כי את לומדת לקרוא סימפטומים, וזה מעיד טובות על העבודה האנליטית שלך. לעניין המבט הצידי, לאקאן מתייחס בסמינר האחד עשר שלו לתופעת האנמורפוזה בציור, למשל זו המופיעה בציור השגרירים של הנס הולביין, שם מופיע כתם משונה באמצע ציור פרספקטיבי, שרק למבט מזווית אחרת, כשהמבט נוטה הצידה ומלמטה, מתגלה כציור גולגולת. כך גם בפנטזמה, קרי המציאות הנפשית של הסובייקט: הפנטזמה היא סצנה בנויה היטב, שכביכול מייצגת מציאות (כמו ציור פרספקטיבי). אלא שזוהי מציאות נפשית המתפקדת כמסך על פני משהו אחר, מעורר מועקה, שהסובייקט אינו רוצה לדעת עליו דבר ושיכול להתגלות רק עם שינוי נקודת התצפית והקריאה. עבודת הפענוח של האנליזנד תחת העברה ובהכוונת האקטים של האנליטיקאי שיושב מאחור וזווית מבטו אחרת ביותר ממובן אחד, אסימטרית לזו של האנליזנד, מאפשרת את חצייתה של הפנטזמה, פירוקה, כך שהסובייקט נתקל אט אט במה שזר לו, מעורר מועקה, בזוועה שהפנטזמה ממסכת -- ולפירוק זה, כמובן, יש אפקטים מיטיבים על החיים, שכן עימו מתעורר לחיים האיווי .... בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

אודי, וואווו, אני לא יכולה לתאר לך איזה כובד יושב על הכתפיים שלי..... לא יכולה לתאר , כאילו בניין יושב עלי אין לי אויר . הכל אני עושה כדי להיות חופשיה , לחופש יש מחיר וגם אני מקוה שיש לו תאריך, (ביום חמישי אולי אני מקבלת גט) אודי , תחזיק לי אצבעות ,טוב? הילה

מה שלומך ? אני יכולה להיות פה ? על ידך? יש לי מקום? לאמרגיש לי טוב. כואב לי. ממש באמצע הלב. כואבב. לשרית ככ. כאילו הנשמה שלה כעת עומדת להתפרק להתרסק הכאב הזה שעולה לי איתה ביחד הוא בגדר בלתייי נסבל לא מצליחה לדבר באמת בשומקום את מה שיש בי המילים חסרות צבע. בלי משמעות מילים בעיקר של ריקנות. של מוות. של דממה . מרגישכבד. שוקעת. מפורקת. ובעיקר מרגיש ((((כשלון)))))) (לא הייתי פה ככ הרבה זמן. תראה עם מה באתי) .....

שלום אודי אני סבתא לארבעה נכדים שניים לכל בת. אני חשה כי החתן שלי של אחת הבנות מסיט את הילד בן ה-3 נגד אהבתיינו כדי לזכות את הוריו בחיבה יתרה. זה נישמע קתנוני. הילד מבקש ממני סבתא תשכיבי אתי את לישון. ולמוחורת הוא בה בהצהרה רק אבא ישכיב אותי לישון. כאשר אני נותנת נשיקת פרדה האבא מושך את הילד כמתלוצץ -רק לאבא-. וניראה לי עןד דברים שעוברים עיבוד כאשר אני נותנת נשיקה וגם האבא נמצא הילד נכנס להסטריה של בכי כאשר אני לוקחת את הילד מהגן הוא רץ אלי ומחבק ומנשק ללא חרדה. שאלותי 1- המ תהליך קזה יכול לגרום למערכת היחסים שלנו בכלל ולילד בפרט. 2- כיצד אני יכולה לעדן את התהליך ללא מתחים ומריבות שאין לי כלל כוונה לכך? בברכה גלית

הי, שלחתי שאלת המשך ב 7.3.13, אבל אתה שכחת להתייחס. לא נורא. קורה. שלחתי תזכורת על ההודעה המיותמת, יצאתי ל"מנוחת סוף השבוע" של הפורום, והמתנתי. אבל אתה רק כתבת שתתייחס בהמשך. המשכתי להמתין עד שכל השואלים אחרי יקבלו מענה. כולם קבלו. אבל גם עכשיו כמו אז, הותרת אותי שוב ללא תשובה. חבל. קיוויתי שאספיק לקרוא את דבריך לפני הפגישה של מחר... זה מייגע לנהל כך דו שיח. מייגע ומאכזב.

את לא היחידה חוץ מזה שהפורום הזה גדוש גדוש מאוד וזה לא רק שאלה אלה ממש שיחות ושיחות . . .וזה באמת לא מקנאת בראש הפורום

אולי כדאי להשאיר לסוף את התזכורות הנוספות, במקום להשיב עליהן מיד תשובות כמו "ראיתי" או אבדוק בהמשך". כך הן נותרות מסומנות באור אדום, וקל יותר להבחין בהן. סתם הצעת ייעול...

הי, רציתי להגיע להגיד לך בהקשר להודעתך. גם לי קרה שהודעות המשך לא נענו. אני חושבת שאולי יותר קשה לשים לב אליהם שם. אני למדתי מזה פשוט להעדיף לכתוב הודעות חדשות. אבל אני ממש מבינה את הרגשתך, זה באמת לא נעים. אני בזמנו נעלבתי למרות שברור לי שזה לא אישי ועדיין...

קצת מתגעגעת... היום לא התעוררתי בזמן לטיפול, לקחתי מונית ובסוף איחרתי רק ברבע שעה. היא החליטה שאולי זה אומר משהו.. ואמרתי לה שזה קצת מעצבן אותי. מחר אני הולכת לפגישה עם פסיכולוג בקשר לקבוצה של חרדה חברתית בגהה. אודי, שמעת על הקבוצה הזו? (גם אם אלך ויקבלו אותי, אצטרך לחכות מס' חודשים) אתה יודע קצת מפחיד ללכת למקום שנקרא גהה, עם כל המחשבות שיש לי על זה. לפעמים אני חושבת שאני נורמאלית ואני בסדר ולפעמים אני חושבת ששום דבר לא טוב אצלי. דווקא עכשיו אני בתקופה טובה אני חושבת.

אודי :( יש לך איזה פטנט ? איזה פניצילון חיבוקים ? איזה סם משכיח צרכים שצורחים מכל תא ותא בגוף ? נראה לי אודי, שמחר אני שוב אתיישב על הרצפה לידה ואניח את ראשי על ברכיה. אוף אודי. אני לא יכולה איתה יותר. אתה חושב שזה קשור במזג האוויר ? באביב המטורף שמשתולל בחוץ ? ריחות ההדרים שמשכרים את כל החושים, כל הארץ ורודה ולבנה מכליל החורש, חרציות, חרדלים, כלניות, עוד מעט כבר נרגיש על הלחיים את "הסבא" -הסביונים ..אודי, איך אפשר להשאר שווה נפש למראה העיניים ששוטפים את כל המראות הללו, הריחות המטריפים האלו והציפורים ששרות במלוא גרונן.. אודי, אני מתחרפנת מהדיסוננס שאני מרגישה . הטבע שבחוץ עם הצרכים המטורפים האלו שמרקיעים שחקים. ולא ! זה סוג של חיבוק שרק אמא או דמות אמא יכולות לתת ! וזה לא חיבוק של גבר ! וזה לא חיבוק שלי אל ילד. זה לא זה ! זה הצורך בחיבוק רך, חם ועוטף של אמא !!! אודי, איך מרגיעים/משכיחים/ממיתים/מרדימים/ את הצורך הזה שהופך אותי ללא שפויה ?? :((((

הי. אני אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג באיזור המרכז(מתגוררת בבת ים) הסיבה היא. מצב נפשי לא טוב. יכול להיות דיכאון. צריכה מישהי טובה. שתוכל להתמודד עם ראש פסיכי כמו שלי. תודה.

אני בן 30 הכרתי לפני כ4 חודשים בחורה מדהימהבת 26 עם ילד , הקשר שלי עם בת הזוג מדהים אף פעם לא חוויתי אהבה וכימיה כזו, הכרתי את הילד לא מזמן אני מרגיש בסדר עם העניין הזה אך לפעמים אני מרגיש תחושה של כבדות ומה אני צריך את כל זה הרגשות משתנים מצד אחד אני מאוד אוהב את הבחורה וקשר הרמוני לחלוטין מצד שני קצת כבד עליי יש לציין שככל שאני ממשיך עם הקשר הדבר נראהל י טבעי יותר אני גם חושש ממה שהסביבה תגיד עליי למרות שהמשפחה שלי ושלה מקבלים את העניין באהבה ותומכים , הנושא תמיד אני אומר לעצמי שכשנתחתן ויהיה לנו ילד משותף ארגיש שלם יותר עם הזוגיות כי אדע שזו המשפחה שלי ., בת הזוג מאוד אוהבת אותי ומעריכה אותי אני אוהב את הילד גם כן . מה אני אמור לעשות ? אני מאוד רוצה שזה יצליח אשמח אם תייעץ לי דוקטור תודה רבה לך והמשך יום מעולה

הי... צריכה קצת חיזוקים כדי להתחיל עוד שבוע. קצת מותשת מהכרוניות של הדיכאון שלא עוזב.. תודה!!

בעצם מה שאני שואל/ת בלי להרחיב בדיבור ובפרטי פרטים ובאבחנה האמתית של המצב. כיצד אפשר להיגמל מהצורך באהבה? זהו זו השאלה תנסה לענות

למה להיגמל מהצורך? אהבה זה הצורך הכי בסיסי, כמו מזון , כמו מים, כמו שינה אסור להיגמל ממנו. אפשר לשנות דפוסי התקשרות, אם אתה חש שהם לא בריאים, אפילו עדיף ורצוי, אך לא להיגמל אלא להיות מודע, לנסות לעדן וכו מאחלת לך שתמיד תרצה אהבה , תאהב ותקבל.

משום שאני אישה בגוף של גבר וזה חוצץ ביני לבין האפשרות להתמסד ולהסתדר בזוגיות כמו כל אישה נורמלית,רגילה. ההלכה אוסרת שינויים בגוף ואני נשארת עם הכאב והסבל לכן שוב כיצד אפשר להיגמל או להפחית את הצורך באהבה בין בני אדם.

שלום רב, יש לי חבר מאוד טוב שאני מאוד אוהבת שיש לו המון משקעים מהעבר שתוקעים אותו אך הוא חושב שאם הוא יתמקד בהווה והעתיד הדברים שקרו יעלמו. קצת רקע עליו. הוא בן 39 גבר מקסים. מנכל חברה פרטית מצליחה. בחור באמת מאוד מוצלח ומקסים. טוב לב. הכרנו לפני כחצי שנה ומאז אנחנו חברים מאוד מאוד טובים. לאחרונה הוא סיפר לי שאימו נהגה להכותו שהיה ילד. היה לו מאוד קשה לספר לי את זה. ייצעתי לו להתחיל טיפול ולשוחח עם מישהו מקצועי על זה ...אין לי ספק כי ההתתקעות בגילו ללא זוגיות והפחד ממחויבות והאי אמון באהבת אמת נובעת מהתנסויות ומיקרים שהיו לו בעבר אך הוא ישר אמר שהוא סלח ועבר את זה לבד ושאינו צריך טיפול איך אסביר לו ואגרום לו ללכת לטפל בעצמו!?!? ככ חבל לי שיוותר על זוגיות אישה וילדים. אבל לצערי הוא לא רואה את הדברים ככה...וחושב שהעבר נשאר בעבר . עיזרו לי. אני מאוד אוהבת אותו

איך אפשר להתנתק מטיפול, איך אפשר להתנתק מהתלות הזאת? אני מרגישה שאני מכורה לטיפול. ממש כך. גם אם רציונאלית אני יודעת שלא כדאי שאלך, רגשית אני יודעת שלא אוכל לוותר. זה כמו שמתמכרים לסמים יודעים שזה לא טוב וממשיכים לקחת אי אפשר בלי. אני נפגשת איתה פעמיים בשבוע וזה מרגיש נצח בין הפגישות. אני חוזרת עכשיו מפגישה כואבת במיוחד אני לא רוצה לחזור אבל יודעת שאין לי שליטה על זה ברגע הפגישה אני אתייצב. ממש כמו מכורה. אני מחכה לפגישות ומה שמחזיק אותי בינהן היא המחשבה על החיבוק שלה (לא פיסי)בפגישה הבאה ואני מגיעה כך בציפייה לחיבוק הזה ואם משהו משתבש כמו בפגישה היום אז אני מתחרפנת וזה זורק אותי למקום שחור ורע. אני לא רוצה ללכת לטיפול כדי לעבור תהליך אני רוצה ללכת לטיפול כי זה המקום היחיד שאני מרגישה בו בטוחה מוגנת מובנת ומוכלת, המקום היחיד שאני לא מרגישה בו לבד. היא לא מוכנה לוותר לי על תהליך בטיפול היא נלחמת עליי אני יודעת. אבל אני לא רוצה. אני רוצה לנוח. בבקשה רק לנוח בשקט. בפגישות כמו היום כשאין לי את הבטחון והחום הרגיל ממנה זה גומר אותי. קשה לי מאוד. רוצה רק חיבוק כדי שישאיר אותי צפה מעל פני המים. רק בשביל לא לשקוע לא בשביל לצמוח. זה כל כך פשוט מה שאני מבקשת. כבר 3 שנים ככה. מודה. אני רוצה רק את הטוב, התמודדויות ומלחמות יש לי בכל דקה בחיים האלה. אז שתשאיר לי פינה אחת שאני לא צריכה להילחם בה. אני מבינה שזה תהליך שיצמיח אותי ויחזק אותי ועוד ועוד אבל אני לא רוצה את זה עכשיו. רוצה רק לנשום.איך אפשר להפסיק את הטיפול?

קרה לי פעם בטיפול שבין הפגישות שהגעתי הביתה פתאום הרגשתי נפילה כזאת חושית כאילו תהום נפערה תחתי ונפלתי 'לאבדון' לא נודע, כמו שלפעמים חולמים בלילה שנופלים לתהום ומתעוררים מזה אבל הפעם זה לא בחלום, אלא בזמן ערות, ואז זה היה ממש מטלטל ומפחיד, וניסיתי להתקשר למטפלת להגיד לה שאני סובלת אבל בשיחה התחלתי לבכות ולא יכולתי לדבר, אבל ממש לא יכולתי לדבר.לא יצאו לי מילים, נחנקתי.. אז שלחתי לה במייל מן מייל בהול כזה שאני ממש סובלת, שאני לא מבינה מה קורה לי ואני ממש סובלת... זה עבר כמובן וגם ההטיפול הוא חלף מן העולם. אבל מה זה התופעה הזאת? אתה יודע להסביר? חווית הנפילה הייתה מאוד 'חושית' כזאת. זה מן זכרון טראומטי גופני שהטיפול יצר גישה לזכרון הזה כי מנגנוני הגנה נפרצו ונהייתי תלותית בקשר עם המטפלת? ככה אני מנסה להסביר אבל אולי יש עוד הסבר?

כבר שנים שאני סובלת כיום אני יודעת שקוראים לזה "שיתוק שינה", באמצע לילחה רק הראש פועל, לא יכולה להזיז שום חלק בגוף, לא יכולה לדבר, לפעמים מרגישה שמישהו תןפס אותי, לפעמים מנסה להזיז איברי אצבעות וכד'... וא יכולה והראש , המוח פועל, גם את העיניים לא יכולה לפתוח כמה שאני מנסה להבדיל מתגובות רבות שקראתי....מה עושים? אני מפחדת לישון....

שכחת להשיב לשאלת ההמשך שלי. :-(

אני מפחדת שאני מתחילה (או כבר בתוך) להיות תלויה במקום הזה ובך. אתמול נרדמתי מוקדם ובאמצע הלילה התעוררתי (לא בכוונה) וישר הצצתי בפלא' כדי לראות את תגובתך... אבל אני לא רוצה ללכת מכאן, טוב לי. אני קצת מבולבלת...

מעניין שרציתי לסיים טיפול וגם פה רציתי לסיים..וזה לא עזר בכלל לעשות סיכום או להפרד בהדרגה כי חזרתי לשני המקומות... טוב, זאת הייתה סתם הערה... בכל אופן, כתבתי לה מייל כי כמובן שאני ככה, אימפולסיבית ולא מסוגלת לחכות לפגישה למרות שהיא קרובה יותר...כתבתי על מה שהרגשתי, בנוסף כתבתי שאני אבודה ..וכלום, היא החליטה שלא לענות לי הפעם ואז מתעורר בי רצון כזה לא לבוא אליה יותר וזהו..כי נמאס לי ממנה, מעצמי, מהחיים...לא אני לא בדיכאון! סתם נמאס לי לנסות כבר שלוש שנים אני מנסה להפתח, לספר יותר, להסביר עוד דברים, שאולי ארגיש טוב עם עצמי שאשתנה בגישה שלי כלפי עצמי שאוכל לאהוב אותי קצת יותר...ומשהו לא עובד!!!ואז יש הרגשה שממש לא מתחשק לה ללמוד אותי למרות שהיא אמרה שהיא מוכנה..........למה אודי אני כבר לא מאמינה שהיא מוכנה......בכלל נמאס לה ממני בודאי כבר מזמן והיא לא תודה בזה לעולם..........אוףףףףףףףף ובכלל למה אתה חושב שכדאי לפתוח מה שקשה בדיוק כשלא נתראה חודש אחרי זה?????????? זה נשמע לי בכלל לא טוב...זה מלחיץ........אוף.......ואל תפרד שוב מוקדם מאיתנו למרות שענית כבר היום...תענה שוב היום?? אוף אודי.....אני לבד....שוב....הפעם גם פיזית (בעלי בחו"ל לשבועיים) באסה!!!

מבינה את מה שאתה אומר וכנראה גם צודק....אבל במילא היא ניסתה להגיד שהיא שומרת על הפעם בשבועיים ובכלל לא התייחסה שרציתי לחזור לפעם בשבוע כאילו על זה צריך לדבר עוד..לא להחליט.....ואת זה קצת קשה להסביר בפורם..........זה כאילו היא מוכנה לקבל אותי אבל......זאת ההרגשה......וחוץ מזה לא ענית על שאלתי מדוע לפתוח נושא שקשה כשכל הפסח עוד לפניי ורק אחרי פסח נתראה שזה כמעט חודש בלי טיפול?????האם זה שווה את הטרחה?????כי מי יודע מה יהיה אחריי שנדבר????.....למה היא מצפה שאני אפתח נושא דוקא עכשיו???????וזאת הודעת המשך שלי שאולי יש סיכוי שלא תענה עליה...לא משנה כבר...לא יודעת אולי אנסה להסביר לה......

שלום .הכל התחיל מיזה שהיייתי מסתובב עם תחושה שאני לא בסדר רוב הזמן, וזה גרם לי להתעסק בעצמי יותר מדי בצורה מוגזמת,כל הזמן התעסקתי באיך אני עם אנשים ובאיך אני מרגיש עם אנשים,ובשלב שאחרי זה זה הפך לאובססיביות של לנסות כל הזמן להבין ממה אני סובל,פחדים מהפרעות אישיות והפרעות חרדה. כל זה קרה שהייתי בארצות הברית במשך חודשיים ולא היה למי לפנות ,וגם לקח לי זמן להבין שזה הבעיה שלי,היום רק בדיעבד אני מבין את הבעיה, העניין הוא שהבעיה עדיין קיימת רק בוריאציה אחרת. אני מאובחן כסובל מOCD,ואני מתעסק בתסמינים שלי ובמצב שלי ובמצב הרוח שלי.הראש שלי פועל בעיקר בנושא הזה, והדבר היותר מעצבן הוא הדוגמה הזאת-התעסקתי בעצמי במחשבות,ואז חשבתי על זה שהאנשים שסובלים מOCD רוחצים ידיים,סוגרים דלתות וכו',ואני לא כזה,יש לי OCD מסוג שונה,וכאילו שחשבתי על זה שרוב האנשים שסובלים מOCD רוחצים וכו',ייחלתי ורציתי שגם לי יהיה ככה ואני לא מבין למה זה. 1.האם ניתן במקרה שלי להפסיק להתעסק בעצמי?האם זה חלק מהOCD?אני בן 18 ולפני כן לא סבלתי משום דבר.(אני כבר חצי שנה בערך ככה). 2.בקשר לדוגמה שתיארתי ,האם זה יכול לנבוע גם מOCD?הייחול הזה שיהיה לי תופעה כזאת או אחרת?או שזה קורה בגלל סוג של דיכאון או הערכה עצמית נמוכה? לפני שהכל התחיל (לפני חצי שנה)הייתי הולך לפסיכולוג לטפל בהערכה עצמית הנמוכה שלי.

יהיה טוב, נכון? אודי, אני התחלתי לקחת את הכדורים..

אני קוראת אותך כבר תקופה...וכמה אומץ!!! כל הכבוד שהתחלת!!! בהצלחה!!! יהיה טוב, בודאי!

את מקסימה, שמחת אותי ממש. תודה לך!

שלום דר אודי לאחרונה ישנם הרבה פרסומים על שיטת טיפול EMDR המבטיחה אחוזי הצלחה גבוהים בטיפול בדיכאון ובטראומה, זאת תוך זמן קצר מאד. אם זה נכון, למה להשקיע מאמץ נפשי וכלכלי בטיפול מסורתי ארוך טווח? אשמח לשמוע את דעתך.

שלום אודי, האם קורה לך שאתה נפגע, אבל נפגע באמת, מאמירות של מטופלים? האם, לדעתך, מטפל אמור "לקחת ללב" כאלו משפטים? אמנם מטפלים כבר אינם לוח חלק, אבל באיזו מידה הם משמשים כר או מיכל להשלכות של מטופלים? ומתי התנהגויות של העברה או השלכה הופכות להתנהגויות שפוגעות ברמה האישית? האם מטופל ותיק אמור להיות דיפלומטי בטיפול? ואם כן, עד כמה? ואולי, בקשר טיפולי ארוך מאד - קשר שנמשך כבר מעל עשור, הצפיות ממטופלים קצת אחרות לפעמים? אולי, לאור היכרות ממושכת כל כך, מטפל הופך פגיע יותר עם השנים? אביבה

תודה על התשובה, אבל התייחסת רק לחלק הראשון של השאלה - החלק שעוסק במטפל. ומה באשר לחלק של המטופל?

שלום יש לי בת בגיל 14 וחצי שסובלת מהפרעות אכילה כבר שנתיים היא לא רוצה לקבל עזרה אבל בכל שבוע יש כיומיים שבהם היא לא מתפקדת אני לא יודעת נה לעשות ואיך לעזור לה רחל

באיזור המרכז בסדר גודל של 200-250 ש"ח. תודה.

בטלפון 0544484685

הי אודי קודם כל רציתי להגיד לך תודה על המסירות שלך ועל הפורום המבורך הזה שמקשר במהירות בין אנשים הסובלים מבעיות שונות לאיש מקצוע. רציתי לספר על עצמי ולשאול לדעתך. כשאני כותב שורות אלו אני מרגיש יציב יחסית מבחינה נפשית. אך אני מרגיש שיש לי בעיות עמוקות, וכי למרות שאני הופך עולמות כדי להתמודד איתן איני בטוח אם בחרתי בדרך הנכונה. אני בן 27. מנסה להתחיל קריירה רצינית לאחר לימודים שכמעט הסתיימו... אין לי מושג מה באמת יכול להניע אותי בחיי כי אני מאבד טעם במה שאני עושה די במהירות. אני חושב שרוב חיי סבלתי מחרדה ודיכאון מתון כלשהו. מחשבות טורדניות ו-OCD היו לי מאז גיל ההתבגרות. חוסר בטחון חברתי מילדות. אני חושב שכילד ונער תמיד היה לי קשה להשתלב חברתית. הייתי תלמיד מעולה. השיא שבקשיים החברתיים היה בתקופת שירותי הצבאית ביחידה קרבית- סבלתי נורא, איבדתי מוטיבציה לחלוטין ואף שקלתי להתאבד כמה פעמים. בכל זאת שרדתי איכשהו, עברתי מתפקיד לתפקיד וסיימתי את השירות בחיים. כשהשתחררתי הרגשתי מצויין. איני זוכר מתי הרגשתי כך לאחרונה. לפני ארבע שנים, לאחר שלראשונה היה לי קשר אינטימי עם בחורה שעזבה אותי לאחר תקופה קצרה, התרסקתי מבחינה נפשית. זה היה בתחילת הלימודים. רגשי נחיתות אדירים ומחשבות טורדניות הופיעו ושקעתי בדיכאון נוראי. שוב עלו מחשבות על מוות. הצלחתי לקיים שגרה כלשהי בכל הנוגע ללימודים ועמדתי בהם- אין לי מושג איך... לאחר כשנה וחצי של סבל בל יתואר החלטתי שאין ברירה ופניתי לפסיכיאטר במטרה לקבל תרופה. במו כן התחלתי להיות מטופל בקביעות בשירות הפסיכולוגי של אחת האוניברסיטאות בארץ. כך זה כבר שנתיים וחצי. התרופות והשיחות מאוד עזרו לייצב אותי. לאחרונה לא עמדתי יותר בתופעות הלוואי של התרופות ובקשתי להפסיקן. הפסיכיאטר אמר שאני יכול לעשות זאת אך הוא לא ממליץ על כך. הפסקתי ולאחר שבוע וחצי של גמילה בייסורים (כולל התקפי בכי וחרדה) אני מרגיש יציב יחסית. הפסיכולוגית שלי מאוד קשוחה איתי. אני מבין שהיא צריכה להקפיד על הכללים. אבל הרבה פעמים איני מוצא נחמה או עידוד בטיפול- דברים שמאוד חסרים לי. בזמן קצר של הפגישה איני מצליח להעביר את כל מה שאני מרגיש- ומדובר לדעתי בבעיות קריטיות בנוגע לקריירה ומשמעות בחיים. התחלתי לחשוב שאולי אין בטיפול כל ערך... הרי המטפלת אינה יכולה להיות חברה שלי, אינה יכולה לתמוך בי בקביעות ואני חושש שאולי לא באמת אכפת לה ממני. בנוסף, ישנם אנשים שאינם נזקקים לשיחות כאלו כלל, ואפילו פרופסור ישעיהו ליבוביץ' אמר שהיהודים המציאו את הפסיכואנליזה רק כדי להוציא כסף מהגויים... מה עלי לעשות כדי שלמישהו יהיה אכפת ממני בקביעות ויהיה המשענת שלי? עם מי כדאי להתייעץ בבעיות קריטיות כמו יחסי אנוש לקויים וקריירה תקועה? טל

קראתי את ההודעה שלך והיה נדמה שאולי אתה מרגיש מבולבל וקצת מיואש עכשיו.. שכבר שנים אתה נאבק בהתמודדות עם כל הסערות שבאות ואתה לא בטוח לאן הדרך הזו מובילה.. אבל בעיקר נשמע שאתה מרגיש בודד, אולי לא מוצא את המקום שבו תוכל לנוח רגע, מישהו להישען עליו כשהדברים מצטברים ומכבידים עליך.. אז רציתי להזמין אותך לאתר סה"ר שבו אני מתנדבת.. יש לנו צ'ט אחד-על-אחד,אנונימי, כל ערב בין תשע לחצות, עם מתנדבים שהם לא אנשי מקצוע- אנשים רגילים שעברו הכשרה מתאימה ונרצה פשוט להיות שם בשבילך.. אנחנו לא נחליף טיפול מקצועי או ניתן לך עצות, אבל אכפת לנו, ואנחנו רוצים להקשיב לך, לנסות להקל קצת ולהחזיק לרגע את כל המשא הכבד הזה כדי שתוכל לנוח, אולי למלא מעט כוחות... אתה מוזמן בחום, ואני מקווה שבכל מקרה תמצא את המקום שלך שיקל, ושהדברים ישתפרו עבורך.. שלך, מתנדבת סה"ר http://www.sahar.org.il/

תודה רבה לאודי ולמתנדבת סה"ר שענו. תגובתכם עודדה אותי!

הייתי היום בפגישה שבה המטפלת שלי ממש לא הרגישה טוב....ודי ריחמתי עליה שהיא באה בשבילי, לא אמרתי לה אבל..דברתי איתה על משהו אחר בגלל איך שהיא הרגישה לא רציתי לומר שאני מרגישה אבודה........יום ההולדת הזה דפוק!!! לא נותן לי מנוחה....ודוקא עכשיו שרציתי לפתוח נושא....והיא אמרה לי הרי שכשכבר לא אפחד אני אשתחרר אז אני כבר לא רוצה לפחד מהקרבה ורוצה לשחרר אבל זה לא הולך....אנחנו נתראה בשבוע הבא ואחר כך לא אראה אותה חודש בגלל פסח והשתלמות שאני יוצאת אליה מהעבודה...זה מבאס אותי.אבל הייתי כאילו חייבת להתחשב בה היום...ולכל מי שקורא אותי שידע שהמטפל מתקשר לומר שהוא חולה ודוחה את הפגישה תאמינו לו שיש לו סיבה ולא בגלל שהוא דוחה אתכם! לפעמים עדיף שישאר בבית...החוויה שהייתה לי היום הייתה לא הכי נעימה מבחינתי.....באסה! ובכל זאת היא מדהימה שבאה במיוחד לפגישה היום! בסוף הפגישה זרקתי משפט על משהו קשה שרציתי לפתוח..ואז היא אמרה שזה מהכרות שלה איתי היא יודעת שעל מה שקשה לדבר אני אומרת בסוף פגישה אבל הפעם זה אולי סלילת דרך לפגישה הבאה..והיא לא יודעת שזה בגלל איך שהיא הרגישה...אני לא בטוחה שאוכל בפגישה הבאה כי יש רק אחת ואחר כך חודש שלם בלי..... אודי, האם אתה מציע כן לפתוח בפגישה הבאה את הנושא שרציתי? (זה משהו שקרה בגיל העשרה ומזמן ניסיתי להסביר עליו וקצת קשה לדבר על זה..)או שאחכה חודש ואז יש סיכוי שאחשוב על כך כל החודש?

הי מיכל , אני מאוד מבינה את מה שאת מתארת , המטפל שלי תמיד אומר ,אני לא רוצה לבוא חולה כי אני לא חושב שאת צריכה לשאת את החולי שלי.... מבינה גם את המטפלת שרצתה לבוא ולא לאכזב אותך, ובסוף נפלת בין הכיסאות כי הרגשת שבמקום שהיא תשמור עליך את שומרת עליה , מתסכל\: הילה

איזה מטפל מקסים! הוא צודק! הבעייה שאם היא הייתה דוחה את הפגישה הייתי כועסת ומתאכזבת וחושבת שזה בגללי....כאילו אי אפשר לרצות אותי אף פעם....מה?

שלום לך דר אודי,רציתי לשמוע את חוות דעתך בנוגע אליי,שמי יוסף אני בחור חרדי כבן 25 נשוי לאישה הקטנה ממני בשנתיים,באשתי יש הכול אישה שעובדת ואכפת לה מבעלה ומהבית,אישה יפה אצילית שכזו,עדינה נינוחה ושקטה,והרבה חכמת חיים ,משום מה יש בי מחסום או מחסומים כלפיה ,כמובן שיש למחסומים אלו תופעות לוואי כמו אי זקפה דחיה וכו אני מתגרה מכל הנשים בעולם אך ממנה לא,אני חייב לציין שלא קיימנו מזמן החתונה ועד היום יחסים משום וגיניסמוס,שלדעתי הבעיה מתחילה ממני ,אני כל הזמן נובר וחופר בנבכי הנפש האם עשיתי את הדבר הנכון או האם יכולתי להתחתן עם מישהי יותר טובה וכו, על אף שבאמת לא חסר לי והיא לא מחזירה ממני שום דבר ואני מרגיש שאני כל כך רוצה אותה אך מצד שני יש משהו שמונע ממני להרגיש שנכנסתי למושג שנקרא נישואין....אני נוטל כדורים במינון נמוך עקב הדיכאון ונמיכות הרוח שממנה אני סובל ,הכדורים לא ממש עוזרים אז מאיפה הכול מתחיל מיחסי המין או מפצעי הנפש ? והאם יהיה לזה מזור ,נתקלת פעם במקרה שכזה? חשוב לי לומר שאני הייתי טיפוס די פתוח מבחינת אוננות וצפייה בפורנו וכו

שלום אני מחפשת פסיכולוגית דוברת ספרדית באזור ראשון לציון והסביבה לטיפול בדכאון וחרדה לאשה בת 74;

היי! אם תרשמי מייל אני יכולה להמליץ לך על שניים מעולות! (אחת בקריית אונו ואחת בשרון) בובי