פורום פסיכולוגיה קלינית

אני שונא/ת להזדקק לעצות מאחרים. אבל כנראה שרב הקושי על היכולת שלי לשאת אותו. כפי שתיארתי מקודם בפנים אני אישה. ב4 החודשים האחרונים התחלתי ליטול מדכאי טסטוסטרון- בפיקוח של רופא מומחה בתחום. מהטיפול יצא כמה דברים טובים מאוד וכמה דברים פחות טובים. כמו למשל חולשה שהתחזקה עוד יותר כי גם ככה אין לי מרץ. בקיצור הבעיה היא שאני לא יודעת מה לעשות . . . המשפחה שלי לא הכי תומכת בי לעשות שינוי ואני עלולה להמשיך לאבד עוד ועוד דברים כאשר בין כה וכה נולדתי עם אובדנים כמו להפך למין שאני לא רוצה כמו שלא אוכל להתחתן ולהביא ילדים ממי שאני אוהבת ושאני אומרת לא יודעת מה לעשות הכוונה שאני לא יודע/ת מה לעשות כדי להיפטר מהצורך להתאחד עם גבר לא דווקא במובן המיני זה פחות מעניין אותי אלה שאני לא מצליחה לשים בצד את הניסיונות שלי להפך לאישה ולקבל אהבה מגבר. . . .ולהתעסק רק בפרנסה ולשרוד כלומר הצורך הרומנטי לגבר מפריע לי איך בעצם אפשר לשים את זה בצד לחיות לבד ולהתעסק רק בלימודים ופרנסה עד הפנסיה ועד שאמות והסתלק מהעולם? האם לשמוע פחות שירי אהבה יכול לעזור למשל? האם דווקא לא לחבק כרית בלילה ? האם להפסיק לגלוש באתרי הכרויות? האם להפסיק לקחת מדכאי טסטוסטרון כי אז הנשיות והרגשיות שלי עוד יותר פורצים ממני, אם כי אני משתדלת להיות שכליות יותר ופחות רגשית? תודה רבה מראש *מכיוון שאני עוד לא 100% אחרי השינוי ולא ברור מה יקרה איתי אז זה בסדר אם תפנה אלי בלשון נקבה או האפשרות השנייה.

נכון באמת הרבה דברים אבל אני בעצם יוצאת מנקודת הנחה שהנושא הרומנטי לא ממש יתממש ולכן הרבה דברים נכנסים כאן לקופסה השאלה העיקרית שלי מה אפשר לעשות כדי להרחיק צורך באהבה? אני יודעת למשל שאם עושים דברים שאוהבים חשים פחות צורך לקבל ולתת אהבה? אם למשל אשמע פחות שירים זה יעזור גם? איך אני יכולה לשים בצד עד סוף החיים את נושא הזוגיות ולהתקדם במה שיש במה שאני יכולה- עם כל הצער שבדבר

נראה לי ששוב ההודעה הנוספת ששלחתי בימים האחרונים לא נקלטה .. .. .

היי, לפני כמה חודשים חוויתי תקופה מאוד קשה. יצאתי ממנה איכשהו אבל כנראה שהשריטה נשארה. האמת שטוב לי בחיים, אני בן 18 וחצי עוד שבועיים מתגייס, יש לי חברה יפה, חופש, משפחה מבוססת. אבל יש לי ימים שפשוט חרא לי, מתסכל את עצמי עם שאלות קשות כמו מה רע לי, האם אני באמת אוהב בקשר? וכו'. היום היה לי קשה מאוד בכיתי המון וכו. מה אפשר לעשות? ממה זה נובע? זה מאוד מתסכל שאין סיבה מסוימת לדיכאון, ברור לי שהנפש לא שקטה מהעבר ולפעמים היא מתפרצת ככה. איזה דרכים לפעולה אפשר לעשות במצב הזה כדי לצאת מזה? אני פשוט מאוד רוצה להפסיק עם האי שפיות הזו ולהיות כמו כולם מבחינה רגשית. חרא לי, תעזרו לי. לא חשבתי על התאבדות וזה ד"א. סתם יום קשה ומסריח

אם בן-אדם גר בבית הוריו וטרם התנסה במערכת יחסים זוגית משמעותית, תקופות ארוכות אינו עובד למחייתו כי ההורים מסוגלים ומוכנים לממן אותו. נגיד שהוא בוחר ללמוד פסיכולוגיה ומצליח 'להבריק' בלימודים מבחינת ציונים בצורה יוצאת מן הכלל - האם זה יספיק בשביל שיהיה לו סיכוי להתקבל למגמות המשך טיפוליות בפסיכולוגיה או שבודקים שם גם ניסיון חיים מקצועי ואישי של אנשים והנתון הזה נלקח בחשבון בתהליכי המיון בין מועמדים?

מה אומרת הפסיכואנליזה על מגע בטיפול? כמו חיבוק למשל?

שלום לך, הנושא שאתה מעלה העסיק את פרויד מתחילת דרכו. פרויד הבחין בכך שלא אחת מההיסטריות שהיו אצלו באנליזה הביאו משאלה מוסווית או מפורשת למגע ארוטי מצידו. זה בהקשר לתופעה זו שהופיעה במיעמד הקליני שתפש פרויד את מבנה ההעברה, שהיא למעשה הבמה עליה מתרחשת האנליזה, ותנאי יסוד לה. ההערבה אינה אלא סוג של אהבה, הסיק פרויד, במסגרתה ממוקם האנליטיקאי כאחד מסדרת האובייקטים בחיי האהבה של האנליזנד. למעשה, האנליטיקאי נבחר על פי אותם תנאים ארוטיים או מה שפרויד מכנה "סגנון ארוטי" שמכתיבים את הבחירות בחיי האהבה. מכל זאת כמובן לא נגזר כי האנליטיקאי נענה לתביעות האהבה, ולא כן שכן לתביעות הארוטיות שמםנה אליו האנליזנד. וזאת לאו דווקא משיקולים מוסרניים, אלא משיקולים אתיים, הווה אומר שיקולים של הכוונת הריפוי כריפוי אנליטי, כזה שמאשםר הפקתו של סובייקט. אנליטיקאי לא יענה לתביעה ארוטית של אנליזנד, אם כי כן יסכים, במידה, לקחת על עצמו א אהבת ההעברה כהנחה של ידע, על מנת לאפשר לאנליזנד לחקור את הלא מודע שלו ואת אוםפני השגת הסיםוק שלו -- וכל זאת על מנת שאת הסיפוק הממשי בחייו שישיג, מעבר להעברה ובתנאי שתתמוסס ההעברה בסופה של האנליזה -- לא על בימת הטרנספרנס אלא בחייו. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום פרופ' שרון זיסר, ואם הצורך של האנליזנד במגע פיסי מהמטפל. בחיבוק, עירסול וכו' הוא לא ממקום אירוטי? מה אז ? למשל, מטופלת מהמטפלת שלה ? המטופלת לא נמשכת אל המטפלת מינית אלא הצורך של המטופלת במגע פיזי הוא צורך ממקום של תינוקת קטנה ? משהו מהמקום של שמירה, עטיפה, הגנה . מהמקום של להרגיש מגע עור ? חום אנושי ?

שלום ,אני בן 18 ,סיימתי לימודים ואני לפני צבא ,ואני כבר כמה חודשים נמצא בשעמום ואני יסביר: אני משתדל לעשות הרבה פעיליות כמו:כל יום לעשות הליכה לים,להתאמן בחדר כושר,לשחות,לעשות הליכות,ובבית להעסיק את עצמי לשחק במחשב ובפלייסטיישן ,וכל זה ואני עדיין משועמם,כל דבר שאני עושה אני מסתכל על השעון לראות כמה זמן עבר,וככה אני לא באמת מפיק הנאה אמיתית ,כי עם הייתי מפיק הנאה אמיתית לא הייתי מסתכל על השעון כל הזמן. עכשיו השאלה המתבקשת כאן היא המצב רוח שלי,והמצב רוח הוא לא רע,אני לא מרגיש דיכאון או משהו,אבל בכל זאת אני כל הזמן סופר את הזמן בפעיליות. שום דבר לא באמת מעניין אותי ובגלל זה אני עושה פעיליות רק להעביר את הזמן מה יכולה להיות הבעיה?תודה מראש

אודי, הייתי אצלה היום....לא ממש הבהרתי את כל מה שרציתי אבל מילא...קבענו פגישות,איזה כיף לחזור :) ביקשתי חיבוק בסוף הפגישה אבל ממש ממש כשכבר כמעט יצאתי..ואתה יודע מה? תמיד היא נענת בחיוב...אז היא כן מהמטפלים האלה שמוכנים לחבק אז מה???????עדיין משהו חסר לי...כנראה בגלל במבי שעוררה אצלי שוב את הצורך הטפשי שלי שיאהבו אותי...שיחבקו...נכון שאין תחליף לחיבוק שאבד???לחיבוק ראשוני כזה? תעשה טובה, תסביר לנו..אוף....אפילו החיבוק שקבלתי ממנה לא ממלא צורך כזה...ואולי זה אפילו דבילי לבקש חיבוק ממנה?????זה כל פעם מפדח אותי מחדש עד שאני בכלל מעיזה לבקש ממנה פעם במיליון שנה.......תסביר בבקשה מה יהיה עם צורך שכזה? האם הוא יכול להתמלא מחיבוק של מישהוא אחר? האם הוא צריך להפוך לחיבוק פנימי??? ושכחתי לומר גם לבמבי שכן אני מרגישה ילדה, אבל ילדה נטושה זה לא יותר טוב ממבוגר אחראי... מיכל

חבל שאי אפשר לעשות לייק :) וואו אודי......הלילה הזה ריגשת אותי מאוד ברגישות שלך אליי. הלואי שכך יקרה בסוף.......תודה אודי יקר...אולי עכשיו אלך לישון קצת יותר מוכלת ומובנת.

אני מטופל כבר 7 חודשים אצל פסיכולוג קליני מומחה, אך אני לא יודע אם הוא "הכי טוב בשבילי"..בעיקרון אני מרגיש שינוי..אני כרגע נמצא בקשר עם מישהי, משהו שלא היה לי מקודם..ואני מרגיש התקדמות..השאלה היא האם ללכת לטיפול התנהגותי? מקום "לחפור" בעבר?..אני מעלה את ספקותיי תמיד לגביי המטפל בטיפול עצמו, אך הדבר אינו מפסיק להטריד אותי..ותמיד מהדהד בראשי שאני צריך להחליף מטפל... בעבר סבלתי מחרדת נטישה ומקשר בעייתי ומורכב עם אמי, במשפחתי לא היה לי קשר יציב עם אף אחד מפני שהוריי התגרשו ולא גדלתי עם אף אחד מהם אלא עם קרובי משפחה (סבתא ודודה).. תמיד אני חושב שטיפול התנהגותי יהיה יותר ממוקד מהטיפול הנ"ל.... וזה מציק לי..אני לא יודע אם להחליף פסיכולוג\מטפל, או להשאר עמו ו"לטחון" את הקונפליקטים האלה בטיפול, או שפשוט להחליף מטפל וזהו?.. מה לעשותת?

אודי , כבר כתבתי שלוש הודעות שלא התפרסמו . ?????????????? הילה

אל תשכח אותי בסדר? הילה

שלום, אני פונה פה בתור גורם שלישי חברה שלי נמצאת במערכת יחסים כבר 4 שנים היא מוצאת עצמה סובלת בקשר, נרגשת מגברים אחרים במשך כל התקופה שלהם לא נותרה אינטימיות.. היום היא בת 21 והוא 25 היא מפחדת להיפרד ממנו כי הוא מאיים שיתאבד אם זה יקרה בעבר כבר ניסה, מטופל אצל פסיכולוג ופסיכיאטר שגם מספק לו כדורים נגד דיכאון מה אפשר לעשות כדי ששניהם אומנם לא יהיו מרוצים אבל לפחות הבחור לא יפגע בעצמו? אשמח לעזרה, תודה!!

את יודעת משהו..הבן הקטן שלי הוא "חבקן מקצועי" מחבק ממש את כל מי שהוא מכיר ואוהב, כל פעם שהוא נפגש או נפרד הוא מחבק..הוא ילד אוהב ואהוב מאוד על כלם! זה נחמד מאוד כשאתה קטן אך כשיגדל מה יהיה? ימשיך לחבק? לפעמים זה אפילו מוגזם וקצת לא נעים לי שהוא יותר מדיי...אז גם לחיבוק יש גבולות ואני אפילו מנסה קצת לעצור אותו לפעמים... אני לפעמים לא בטוחה שחיבוק פיזי זה דוקא העניין..עובדה אני מקבלת מהקטן שלי הרבה חום.....ועדיין לפעמים קר לי, ואני מרגישה מחסור בחיבוק...אז במבי מי אמר שצריך לנסוע להודו או לחפש רחוק כל כך????האם זה מה שימלא אותך? אני בספק...וגם איתה התחבקתי מספר פעמים אז מה????? אני חושבת שזה לא מילא את הצורך הזה של חום אמיתי של אמא....זה רק אשליה שזה ממלא יותר ממילים, דוקא בפגישות שלא התחבקנו אבל היינו במקומות קרובים מאוד הרגשתי את החום, לאו דוקא בחיבוק..אז הגעתי למסקנה שחיבוק עצמי שווה יותר מחיצוני..תקני אותי אם אני טועה. ואודי, מסקרן אותי, האם בעייתי שילד מחבק ומראה הרבה חום ואהבה לאחרים? אולי זה מוגזם? האם לעצור אותו כי כשיגדל זה כבר לא ממש יהיה חמוד?????הוא עוד מעט בן 7.

לא אדבר על בנך כי יכולות להיות סיבות שונות על היותו "חבקן מקצועי". כן אומר לך שאני מחבקת המון !! את שני ילדי אך לא רק.(בד"כ קל לי מאוד לחבק ילדים) אבל אני חווה את הדברים שונה ממך. כן..אני מקבלת כשאני מחבקת אך זה ממקום מאוד שונה. אני הבוגרת ! אני מביאה את הבוגר שבי, האחראי.. אני האמא..התומכת, מכילה, מחזיקה וכו'.. כשאני "משתוללת"עם הצורך המטורף שלי בחיבוק - זה מהמקום הכי ראשוני שלי. איזה חלק כל כך ילדי..שזה הוא שזועק ללא הרף ומתחנן, ובועט ברגליו, ומתייאש, ושוב מנסה.. ולחלק הילדי הזה שבי שום חיבוק שאני מחבקת ילד זה לא זה.. זה משהו אחר.. וזה כאב, וזה כואב וכואב וכואב וכואב וכואב.. :( במבי.

אני מאוד מבינה את הצורך בחיבוק...כאילו שלי הוא לא חסר :) לכלנו יש צורך בחיבוק מבוגר או ילד...וברור לי שאת רוצה שיחבקו אותך ולא שאת תחבקי אחרים...וחיבוק של ילד זה ממש לא זה...אבל אני לא חושבת שהחיבוק ממלא את הצורך האמיתי של חיבוק של אמא....את רוצה וכמהה לו וזה מובן (גם אני וכתבתי על כך לא פעם), אך מי אמר שדוקא חיבוק ממישהוא רחוק שאת לא מכירה יכסה על הכאב?איזה גורו כזאת? הלואי שתקבלי את החיבוק שאת כמהה לו. שולחת חיבוק אוהב, מיכל

בלי להוביל את המטופל למקומות של התלות וטראומות נטישה, תסכולים וכל מיני כאלה? כי עכשיו אני בטיפול עם גישה יותר שיקומיסטית אבל זה לא לוקח אותי למקומות הפגיעים ההם כמו שהיה בטיפול אנליטי, אני משתדלת להיות מאוד בבקרה ושליטה ולגייס את השכל להצמד להיבטים הראלים אחרי הזעזועים שהיו לי בטיפול הקודם שזה הרגיש כאילו כפו עליי תסכולים בגלל שהייתי תמימה ורציתי דברים (עוד זמן) שמבחינת המטפלת לשעבר לא אמורים לתת לי (לא שידעתי את זה). מצד אחד מדברת עם המטפלת העוסי"ת שלי על ה-כ-ל עכשיו אבל נזהרת לא לפתח איתה שום הקשרות רגשית כלפיה. היא מודעת לזה והיא גם לא מעודדת יצירת קשר כזה 'ראשוני'. מה זה אומר? שלא יצא לי לטפל 'במקומות העמוקים'בשביל לרפא אותם?

ואולי בכלל לא לכולם כדאי להיות בזוגיות ולהביא ילדים? אולי עדיף לי להשאר לבד לנצח וזהו? רק שיש לי הרגשה שאזדקן ואראה שנשארתי לבד אני עוד אתחרט על זה... אבל האם זה המקום הנכון להביא ממנו ילדים? הפחד להשאר לבד בזקנתך? זה נראה לך לגיטימי אודי? כי אם בעצם הייתי מקבלת את עצמי כמו שאני לא הייתי צריכה טיפול בכלל ולא הייתי הולכת. תמיד משהו חסר. אין תכלית, אין מספיק משמעות... אין גם אומץ וחשק לקחת על עצמי אחריות של הורות. זה מפחיד מדי..... אוהבת את החופש. אין לי מושג אם אי פעם אני אצליח להשתנות. זה מפחיד כי אין דרך חזרה. יש החלטות שאין מהן דרך חזרה, למשל להביא ילדים... ובכלל הגוף שלי, לא יודעת איך לעכל אותו. אולי בכלל כדאי לי לנסות טיפול בשיטת se ? זה עוזר לאנשים שמפחדים ממגע אינטימי? וכן,נראה לי שיש לי 'דיסוציאציה' בזה. נמאס לי! חבל שאני מודעת לכל הדברים האלה. מציאות מציאות מציאות. יש לי 'הרעלת מציאות'. היה יותר טוב לחיות 'בעולם של פנטזיה' וזהו.

שלום אודי, שתי שאלות לי בנושא: 1. איך מטפלים מגדירים תלות? אני מאמינה שמדובר ברצף, שעל פניו נעים בין תלות לאי-תלות, ומנסה לאתר את הנקודה שבה אני נמצאת. 2. האם אג'נדה טיפולית שמנסה להפחית תלות בקרב מטופלים - סביר להניח שמעוררת רגשות של תסכול אצלם? כלומר, האם זוהי בהכרח גישה מתעמתת יותר? מקווה שהצלחתי להיות ברורה.

במחשבה שניה, תסכול קיים גם בטיפולים שמעודדים תלות. הרי לעולם לא ניתן לספק צרכים כאלו במלואם אך ורק במסגרת טיפול. אבל אולי גם כאן אני טועה... איך, למעשה, יכול מטפל להפחית התפתחות תלות, ומה המחיר של זה?

לא הבנתי את החלק הראשון של התשובה. האם תוכל להסביר שוב איך מוגדרת תלות, ומה ההבדל בין תלות להזדקקות? ואם אפשר, באופן כללי, איך נראה טיפול שלא מעודד תלות?

היי, לעולם לא הייתי אצל פסיכולוגית אני חושבת שהגיע זמני, לאחרונה אני מרגישה שאני צריכה עזרה אשמח לקבל המלצות על פסיכולוגית בפ"ת תודה

אני פשוט לא מעוניינת שהיא תופיע פה

רוצה עוד קצת מילים. רכות, נוגעות בעדינות ממש, מנחמות, מאפשרות ושומרות היטב. יש קצת?

אודי אני רותחת עליה אין לך אפילו מושג עד שאני רותחת עליה ממש רבנו היום. אני יודעת שהייתי מאוד מאוד תוקפנית אפילו אמרתי לה שממש מתחשק לי לפרק לה את כל העצמות אודי תבין זה כבר התחיל משבת. הייתי כל כך צריכה אותה .לשאול מה לעשות וכמובן שלא יכולתי להפריע לה. וכך באתי היום כבר טעונה ובפתח ראיתי שהקערות של החלב שהיא תמיד משאירה לחתולים שלה ריקותאז התחשק לי לבעוט בקערות בעיטות כאלו שיעיפו את הקערות לסוף העולם. וכשנכנסתי סיפרתי לה את זה ואז כבר ראיתי את המבט הזה שלה שמבשר לא טוב ובאמת בהמשך רבנו וכל כך נפגעתי ממנה. אודי אני מרגישה שכשאני כותבת לך אני מקישה על המקשים בכזו עוצמה אני מרגישה שאני רוצה אפילו לא יודעת מה. כן, בהמשך הפגישה הגועלית הזו אמרתי לה שמתחשק לי לפרק לה את כל העצמות ואמרתי לה שאני יודעת שאצטער על מה שאני אומרת לה ואולי כדאי שנעשה הפסקה של חודש. אתה יודע מה היא ענתה לי ? תראי מה יומיים שהייתי חולה גרמו. נראה לי שלא אגיע אליה יותר. אני אראה לה כמה זמן אני יכולה להסתדר בלעדיה. היא תתחנן שאבוא ואפילו לא אענה לה אודי, אני מרגישה שהתחרפנתי לגמרי הייתי צריכה שהיא תחזיק אותי ותעטוף אותי רך רך בשמיכה רכה שלה ותעשה לי בשקט בשקט כזה שששש... אבל נעים. כן, הכל קורה בגלל שהיא לא מחבקת אותי. מתיישהו בשבוע שעבר היא לבשה סוודר ירוק רך רך כזה, הכי רך בעולם והיא עוד קיפלה את השרוולים בקצוות כך שהשרוולים עוד נראו כאלו עגולים רכים רכים והיא דיברה והזיזה את כפות הידיים ואין לי מושג מה דיברה. הייתי עסוקה רק בידיים שלה וברצון שתחבק אותי. אודי אתה תראה, פעם אני אהיה כמו האישה ההיא החבקנית של העולם שמחכים שנים בתור כדי לקבל ממנה את החיבוק הזה שכל כך מרפא. איך קוראים לה אתה יודע אודי?

במבי יקרה...אני כל כך מבינה את ההרגשה, גם אני הייתי בסרט הזה פעמים רבות....אבל זה יחלוף את תראי...היא הייתה חולה, כלנו בני אדם גם היא למרות הרצון שהיא תהייה תמיד, כל הזמן מתי שאת צריכה..את יודעת שאת אוהבת אותה מאוד ובד"כ רבים עם מי שאוהבים כי הרי אי אפשר להשאר אדישים אליהם נכון? את יודעת מה אני עושה כשאני רוצה חיבוק ממנה? אני מחבקת את עצמי חזק מאוד בעוצמה כזו ומנסה להרגיע את עצמי ואפילו אמרתי לה ש"כשאני מחבקת את עצמי אני רוצה חיבוק ממך" (היא לא הבינה את הרמז ולא חיבקה) אז אני שולחת לך חיבוק חם, אוהב ומרפה..חבקי את עצמך כאילו זה מישהוא שמאוד מאוד אוהב אותך...שלך, מיכל

אודי אתה מבין מה היא אמרה לי ? ידעתי שאני אוכל את הלה כל היום על המילים הגועליות שאמרתי לה ולכן הצעתי שאולי נעשה הפסקה של חודש. אז מה היא עונה לי ? שכאילו ביומיים שהיא חלתה ולכן לא נפגשנו התחרפנתי אז כאילו איזה שטויות אני אומרת כשאני מדברת על חודש הפסקה. כאילו שאני לא יכולה להסתדר בלעדיה. אודי אתה לא יודע באיזה מצב מעורער אני עכשיו אני עוצרת בכוח את האצבעות שי מלשלוח לה מייל שאצטער עליו אחר כך אבל מחר אני לא מעלה בדעתי להגיע אליה. שתתבשל במיץ של עצמה ואולי היא תחבק את עצמה כדי שלא יהיה לה קר. אני אראה לה מה זה אני לא מסתדרת יומיים בלעדיה ? לא חולמת לחזור אליה. אודי, איפה נמצאת האישה החבקני הזו ? למה אי אפשר למצוא אותה בגוגל ? אולי מישהי /מישהו שמע עליה ? איפה היא נמצאת ? איך מגיעים אליה ? איך הפרוצדורה ? אודי אתה יודע שהגוף שלי רועד כל השעות האחרונות ? אולי התפרקתי לגמרי ? אתה יודע בא לי למות וכשהיא תגלה שמתתי בגללה היא לא תסלח לעצמה בחיים. מגיע לה

שלום אודי. בפעם האחרונה כתבתי כאן על בחור שאני יוצאת איתו מספר חודשים, ושיש לי תחושה שקשה לו להביע דברים מסוימים. ובכן.... מאז נפרדנו כיוון שאמר שהוא לא מרגיש כלום, שהוא אדיש, וגם שאינו מצליח לקבל את המקום של לרצות אותי. זאת למרות שהסבטקסט שאני מבינה הוא אחר. לקשר יש בסיס טוב, יש משיכה, עניין וכמיהה. עבר חודש ואחרי חודש נפגשנו במקרה. הוא סיפר שמאוד מאוד התגעגע וכל הזמן חשב עלי, וכל הזמן רוצה לשתף אותי בדברים שעוברים עליו. אחרי כמה ימים שוב אמר שהוא חש אדישות. אם החושים שלי מחודדים מספיק, לדעתי המקומות האלה שבהם הוא טוען לאדישות, מגיעים אחרי שהוא נפגע ממשהו (זה יכול להיות משהו ממש מינורי כלפי חוץ), ובמקום להראות את הפגיעה, כי הוא לא מדבר על זה, הוא יוצר נתק רגשי וחש אדישות. העובדה היא שבכל פעם שמתרחקים הוא מתגעגע. אני בתחושה שאם אנסה לדבר איתו על זה הוא לא יודה, כי זה סוג של איבחון, ואף אחד לא אוהב שמאבחנים אותו... מה גם, שלהודות בכך זה מקום של חולשה ובאינטואיציה שלי הוא לא בשל להיות שם מולי. מה ניתן לעשות? תודה וחג שמח, דולה

אהלן ! אני בת 26 וככל שאני מתבגרת,ההרגשה מתחזקת עם השנים.שונאת את איך שאני ניראת,ברמה שאני מתביישת ללכת ברחוב או לצאת או בכלל להיות בסביבת הרבה אנשים.אומרים שאני יפה,ניראת טוב,סקסית וכו'.אולי באמת.אבל זה ממש לא עוזר לי.לפעמים ממש בא לי למות מזה.אני מתחרפנת.בא לי להחליף פרצוף,גוף,הכל.בעבר התמודדתי עם הפרעות אכילה,ללא תרופות.אני בטיפול פסיכולוגי וקצת מתקשה לדבר על זה עם הפסיכולוג.הוא יודע שאני מרגישה כך לפעמים אבל לא יודע לגבי העוצמה.אני לא יכולה לחיות ככה יותר,לא יכולה להתעסק בזה,בחיצוניות,במראה,במחשבות על ניתוחים,דיאטות.פשוט לא יכולה יותר.השאלה שלי אם יש טיפול תרופתי לזה?האם זה סוג של דיכאון?

שאני מרגישה ממש כמוך.. גם אני מתביישת ללכת ברחוב או להיות בסביבת אנשים.הבעיה אצלי היא שגם אומרים לי שאני מכוערת.

שלום, אשמח לייעוץ... אני בחורה בת 24, עובדת בעבודה שמספקת אותי וכמובן מוקפת בחברות קרובות תמיד. גרה עם אימי (הורי גרושים) ו2 אחים שקטנים ממני. הורי התגרשו כשהייתי בת 12 עקב בגידה. אמא שלי לא עובדת כבר המון שנים, שותה כדורים נוגדי דיכאון, לפעמים מעשנת סמים קלים (חשיש) , סובלת ממצבי רוח לא נעימים... והדובדבן - נמצאת ב"זוגיות" מספר שנים עם אדם מבוגר שמספק את צרכינו הכלכליים... היא כמובן לא אוהבת אותו והורסת את עצמה יותר. תמיד חייתי בחסך בבית - כלכלי, רגשי. בית קטן, צפוף, לעיתים אלים, לא מפרגן, לא מאמין. ומעבר לזה - קשה לחיות עם אמא חלשה נפשית. התחושה הטבעית שלי ל"הגנה" נעלמה איפשהו לפני הרבה שנים. מרגישה כעסים גדולים כלפי אמא שלי על הילדות שעברתי, אבל לא יכולה לבוא אליה בטענות על כך שהיא לא "האמא שהייתי רוצה". אנחנו לא בקשר קרוב עם המעגל המשפחתי הרחוק יותר - דודים, סבתא וסבתא וכד'... בגיל 17 הייתי בטיפול התנהגותי קוגנטיבי במשך שנה עקב דיכאון וחרדה , שחלפו עם הזמן... לפעמים אני מרגישה ששורש הבעיה עדיין לא טופל. מאז ומתמיד אני מכירה בעצמי כבחורה שמפתחת תלות באנשים שיש להם סמכות כלפיי -בעיקר נשים. מורות, בוסיות בעבודה, מפקדות בצבא-כביכול נשים אמהיות, בד"כ מבוגרות, בעלות מעמד, חזקות, שתמיד היו שם כדי לסייע ואף לאהוב ולתמוך. התלות מתאפיינת בתחושה של "התאהבות" באותו אדם. געגועים, אפילו תחושה של משיכה מינית, מפתחת קשר חברתי (אף פעם לא מיני) צמוד, שונה ואובססיבי. זה מספק לי "ריגושים", אבל כשהצורך הזה לא מסופק, למשל פרידה מאולצת כשעוברים מסגרות, כשלא נפגשים או מדברים תקופה מסויימת, אני מתגעגעת, מרגישה לבד וצוללת לדיכאון.... אציין שלא הייתי אף פעם במערכת יחסים זוגית , כמו שצריך. אני מודעת לבעיה בכל עוצמתה אבל לצערי לא יודעת איך לשנות את דפוס ההתנהגות ההרסני הזה. מרגישה עייפה. תחושות קשות בפן הרגשי, מעבר לזה זה קצת מפריע לי להתקדם בחיים... מה ניתן לעשות? האם יש טיפול יעיל לבעיה? תודה רבה,

אני בן 25 (זה גם שקר) ומשקר בכל מקום בכל מצב. בעבודה, לחברים, שקרים מהותיים לגבי דברים גדולים וגם שקרים קטנים בשיחות חולין לא חשובות (איפה הייתי, מה עשיתי). נמאס לי מזה. לאחרונה מיגרתי את התופעה עי העלאת המודעות העצמית שלי לעובדה שאני משקר המון. אבל כשלתי שוב. אני פולט את השקרים בלי לשים לב אפילו. בלי לתת לקול הקטן בראש לומר לי למה אתה צריך את זה ? זה סתם שקר. עזוב. אני פולט את השקרים עוד לפני שאני מספיק לחשוב על זה ולעכל שזה סתם שקר מיותר, ואני פשוט לא מצליח להתמודד עם התופעה. אני מנהל אורח חיים נורמטיבי לחלוטין ואפילו בריא. אני עובד בעבודה קבועה, לא מתנדנד בין עבודות או בתים אלא מחזיק את מקומי לאורך זמן, אוכל בריא, עושה ספורט, חושב על לימודים. רק את החולי הזה אני לא מצליח להוציא ממני. ונמאס לי. אני צריך עזרה.

דוקטור שלום, אני מגישה תביעה נגד משרד הביטחון על בסיס קשר סיבתי בין לחץ נפשי שנגרם מיחס מפקדים בצבא לבין החמרה של מחלה כרונית שיש לי. בספרות הרפואית טוענים שיש קשר בין השניים. שאלתי היא כזאת, הייתי מטופלת אצל הפסיכולוג הצבאי וגם קיבלתי אפילו מרשם פסיכיאטרי לרסיטל(לא לקחתי), בתיקי הנפשי רשום שיש לי מחשבות אובדניות. איך עצם הגשת התביעה וגם מפגשי הפסיכולוג שאני מקבלת בזמן התביעה ישפיעו לי על קבלה למקומות עבודה חשובים כגון רפואה וכ'ו. אני מפחדת שיהיה ניתן להיכנס לי לתיעודים כאלה ואחרים וכך לא אתקבל לכל מיני מקומות. איך מקומות עבודה מתייחסים לדיכאון של גיל 20 בצבא? אני ממש דואגת ולא יודעת איפה אוכל לקבל תשובה חד-משמעית, לתשובתך אודה.

הי אודי, המחשבות שלי נדדו לשני מקומות. לא יודעת למה, אך תחילה חשבתי על בעל חיים כלשהו ושאלתי את עצמי, אם איזה בעל חיים את מזדהה ? ושוב, עלה במבי. זה לא ממש במבי, זה למעשה עופר , אך אני אוהבת את הכינוי של העופר -במבי. ואז אמרתי לעצמי, טוב שיהיה במבי-עופר. אבל תנסי משהו נוסף ? ולא הצלחתי להתחבר לאף בעל חיים נוסף. ואני מתחברת לבמבי-עופר בגלל העיניים שלו. המבט שלו. יש לעופר עיניים חומות ,גדולות ועמוקות שניבט מהן עצב אינסופי. בנוסף, הוא לא מזיק לאף אחד. שועט לו במרחבים ברגליו הקלות, ואם חש הוא בסכנה שמתקרבת נס הוא על נפשו.. למה אני רוצה להתחפש ? ישנה מישהי בהודו ? ביפן ? בתאילנד ? יש אישה אחת ששמעתי שמחכים בתור שנים (?) בכדי להגיע אליה. יש בה תכונה מיוחדת . היא מחבקת, אבל כנראה לא חיבוק רגיל אלא חיבוק כזה ?? כנראה חיבוק מאוד מאוד מיוחד.. הרי אנשים מכל העולם רוצים להרגיש ולחוות את החיבוק שלה. אז אני רוצה להיות כמוה..ולחבק. ראשית את עצמי, אני אחבק את עצמי בחיבוק הכי עמוק שקיים, חיבוק כזה שאני אשבע ממנו לתמיד.. שארגיש רוויה מחובקת.. ואחר כך אחבק את כל האנשים בעולם, את כולם..ואז כולם ירגישו אהבה בלב, וממילא לא יפגעו זה בזה, יקבלו את השונה, את המיעוט, ואולי יהיה שלום אמיתי. שלום תוך נפשי, שלום בינאישי ושלום כלל עולמי... אודי, גם אתה שמעת על האישה המופלאה הזו ? אתה יודע איך קוראים לה ? איפה היא נמצאת ? חיפשתי בגוגל ולא מצאתי.. שלך-במבי. נ.ב למה אתה מתחפש אודי ? מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול ?

מצאתי את הקישורים להלן (האם זהו המידע שחיפשת?): מקום משכנה של סרי מאטה אמריטאנאנדאמאי, 'האמא המחבקת' - בהודו. כתבה: http://tinyurl.com/bmk6yn8 אתר: http://amma.org/ רק אומר, שבעולמי, שמנסה כך-כך להתחבר לקרקע (מידי, אולי), קצת פוחדת מאנשים שמייחסים לעצמם כוחות על-אנושיים מיוחדים במינם. (סוריקטה)

אם עיוורים אלייך, אז עיוורים אלייך. שנוא גם נאהב. לא תעזור תחפושת, בין אם חזותית, בין אם ריחנית, בין אם קולנית, משיית ו/או דוקרנית, גם לא יעזור להיות 'מי שאתה'. אולי ביט של מחשב? - לאו, כשהרגשתי כזאת, למרבית הצער, אפילו לא יעזור להחליף מקום. מאחורי הכינוי (סוריקטה)

אודי, אין לי כל רצון להיות מישהוא אחר..זה נשמע נורא? פעם היא אמרה לי תלכי להשתכר (מלשון שיכור) ואני חשבתי שהיא לא התכוונה ברצינות ואח"כ הבנתי שכן התכוונה ברצינות..כאילו אמרה "תשחררי כבר...תפסיקי להיות בשליטה" אף פעם לא עשיתי משהו משוגע או אחר..אני "ילדה טובה"...לא מעיזה...ילדה הייתי וילדה נשארתי...אני רוצה לדעת מי אני באמת..עדיין לא ממש הבנתי ולא גיליתי..אולי כשעוד יומיים לפי התאריך העברי אהיה בת 40 אדע? אולי עוד חודש כשהתאריך הלועזי יופיע ואז כבר לא אתחמק מהגיל???? בכל זאת עדיין מרגישה קטנה שממאנת להתבגר...גם לא נראית בגילי... עדיין לא מרגישה מספיק חופשיה אפילו לא לפנטזיות...אולי הגיע הזמן לדרור..לחופש כזה מהחיים הנוירוטיים שלי???מהחרדות????? זה בכל אופן מה שעלה לי אחרי שקראתי אותך...

לא יודעת להחליט, לפעמים גם בדברים קטנים. רוצה שיחליטו לי, אבל.. ודבר נוסף- מה עושים אצל פסיכיאטר? זה הגיוני לרצות שתדבר איתי, שתהיה איתי באיזה שהוא קשר, או שאני חולמת? לא רוצה להיות במצב שמשלמת למישהו מאות שקלים כדי שירשום לי מרשם לאיזו תרופה, מבלי להתייחס אליי. אם זה יקרה אני אשנא אותה או את עצמי, או את שתינו.

הלוואי שהייתי יכולה פעם אחת לכתוב משהו שלא יביך אותי א"כ, ההודעה לא משקפת אותי בכלל, אפילו העובדות לא הכי נכונות...לא יודעת מה עבר לי בראש כשכתבתי את ההודעה הקודמת ואת כל אלו שלפניה חבל שאי אפשר למחוק, וטוב שזה ממילא נשכח. (לפחות לא שיניתי את הניק במשך המון זמן, למרות שהוא די מעצבן אותי והשתמשתי פה ושם, ממש קצת גם בשמות אחרים) תודה בכל אופן ופורים שמח כמובן

כתבתי כבר פעמיים וההודעות התפוגגו להן... גם אני רוצה.

אבל כרגע אני רוצה חיבוק, רוצה שמישהו יאהב אותי ויהיה איתי. כ"כ חסר לי ואני מרגישה שזה רחוק ממני

היי אני נטלי, בת 23 מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי, אני בת לאם שחולה כבר כ17 שנה במניה דיפרסייה, ובת לאב, שהיה חולה סכיזופרניה, למרבה הפלא אני בחורה חזקה ועצמאית, ודי מנותקת מכל העבר המשפחתי שלי, אני נמצאת בזוגיות מדהימה, עם בן זוג תומך ואוהב, עברנו לגור ביחד לפני מספר חודשים, ולאחר המעבר התחלתי לשים לב שאני מתחילה לעבור התפרצויות זעם, עצבנות יתר, חרדות, ויצאיה מפרופורציה לחלוטין, כמובן שבהתחלה האשמתי אותו, עד שפשוט הבנתי שיש לי בעייה. פניתי לקופת החולים וקיבילתי רשימה של כ50 פסיכולוגים העובדים עם הקופה (כללית) , כייצד אדע מי מתאים לי? תודה, נטלי.

שלום רב. אני בן 25, איני בטוח שזה הפורום הנכון אם לא אשמח אם תעבירו את ההודעה לשם. משהו שרציתי לפרוק ורץ איתי במהלך השנים, הוא עובדה שאני זוכר את עצמי מגיל קטן תמיד מוקף בחברים, וכנראה שעם השנים ההתנהלות החברתית שלי לא הייתה מספיק אינטליגנטית בשביל להצליח לשמר את המצב שהיה, כלומר להיות מוקף בחברים. תמיד הסתכלתי על עצמי בתור מישהו שגם מאוד טוב לו לבד, אבל אולי טעיתי? יש לי היום 2-3 חברים קרובים, חברה, אבל בכל זאת למה בעצם אני עוד מידי פעם נזכר ואפילו חולם, על אותם חברים כביכול שהייתי חלק מהם? וזה צובט בי מחדש, אני מרגיש כאילו פספוס, כאילו אני צריך קרבה של יותר אנשים מסביבי. להתחשב בעובדה, שיכלתי במשך השנים האלה, צבא, עבודה, טיול, לרכוש המון חברים מסביבי, קצת מוזר לי שכל כך הרבה שנים אחרי אני עוד "חי" את מה שהיה פעם, וכמו שאמרתי אפילו חולם על אותם חברים "של פעם", וכמה חבל שאנחנו לא בקשר. (אגב הם עד היום נשארו חבורה מלוכדת של אנשים - קשה היום להיכנס פתאום לתוך המעגל הזה). לגבי קשרים חדשים עם אנשים, אני יכול להגדיר את עצמי מאוד חברותי, אבל כאילו המקום ממנו גדלתי ואיך שגדלתי, מנעו ממני מלהזמין אלי אנשים, ולוקח לי אני חושב זמן עד שמכר, באמת הופך להיות חבר קרוב.

דור שלום, אתה פונה עם שאלות, זו שמנוסחת בכותרת מכתבך וזו המתנסחת במהלכו. הראשונה מנסה למצוא מילה למה שצובט, מה שאולי אבד אך מוסיף להופיע בחלומות; השניה כבר מתחילה לתהות על הסיבה (למה אני מוסיף לחלום עליהם) . בהמשך כבר מופיע תחילתו של פרוש הקשור להיסטוריה שלך. אנליזה עשויה להתחיל במהלך דומה, והיא תוסיף ותנסה לפענח על מה ויתרת, בעצם, כשויתרת על אותם חברים? ברור, מכל מקום, שמה שמדובר בו בויתור זה אינו עניין של אינטליגנציה אלא של עמדה סובייקטיבית: כזו שבמהלך אנליזה ניתן לנסח אותה ושבעקבות כך עשויה גם להשתנות. בברכה פרופ שירלי שרון-זיסר

שאני כבר ממש בעמדה אחרת היום מולה, אני לא מרגישה תלויה בה, כלומר אני חושבת שאני כן יכולה גם בלעדיה אבל אני רוצה להעזר בה!ואני חוזרת אליה, אמנם במינונים אחרים כרגע אבל החלטתי שאחזור לזמן קבוע כי זה משגע אותי כל פעם לבדוק ביומן מתי היא יכולה לקבל אותי....אני רוצה קביעות פתאום ובכלל אני לא רוצה רק החזקה אלא אני רוצה להמשיך בטיפול..לעבוד על עצמי עוד קצת, להרגיש טוב לשם שינוי! בפגישה שתהייה בשבוע הבא אני אבקש לחזור לפעם בשבוע ונראה מה דעתה ואתה יודע מה עוד? פתאום אין געגוע ממש חזק אלא משהו אחר..כמו ציפייה לפגישה אבל לא געגוע כואב..מוזר ומעניין לא? מה דעתך אודי? האם אני בעמדה באמת שונה? האם אני בעמדה אחרת שאני אוהבת אותה אבל כבר לא מוכרחה ממש כמו אוויר לנשימה? אולי דוקא עכשיו יש לי יותר אוויר???? מיכל

שלום,אני תלמידת תיכון בגיל הבגרות ואני מאוד חסרת בטחון וזה לא מתבטא רק בקנאה מבנות גילי או אחרות אלא זה גם גורם לי לאי עצמאות אני ממש לא עצמאית...אני לא עולה על אוטובוסים וכו' אני נפגעת מהר מאוד מכל אדם שני...שאני נכנסת למקומות ציבוריים כמו קניונים והכל אני לא נינוחה בכלל ומתה לעוף משם,אני ממש נלחצת מתורות בחנויות,אני מרגישה לפעמים אאוטסיידרית ברמות ושופטת את עצמי על כל דבר אני מהוססת ויש לי מעצורים לפעמים יותר מדי...באמת אני עכשיו מנסה להבין מה הבעיה זה לא שגדלתי בסביבה פגומה או משהו...

הי אודי, (מה שלומך?) אני נכנסת כמעט כל יום לפורום ואוהבת מאד את התשובות שלך. תמיד היום שאחרי הפגישה קשה לי קשה לי להגיד או לכתוב את זה , מה שאני כותבת או אומרת מתנתק ממני ונהפך לחלק זר ולא רצוי, כמו לגזור ציפורניים או עור מת ויבש, או שיערות שנשרו...פעם זה היה חלק ממני עכשיו זה כבר לא אני. אולי משום שהרגשות והמחשבות מטיבם כל הזמן משתנים נולדים וגוועים וגם אנחנו. כרגע בקשר לטיפול אני מרגישה שאני טרחנית להחריד, תקועה ולא מספיק אמיצה "להביא את עצמי". (אם יש דבר כזה בכלל באופן כללי) כל הזמן מצטערת על מה שאמרתי , לא אומרת מה שאני חושבת, ולא חושבת מה שאני אומרת, אני אספנית של מחשבות של אנשים אחרים (לא מקורית במיוחד אבל מרשימה). בזמן האחרון זה פחת אז אין לי מה להגיד בעצם. אולי אני לא רוצה או פוחדת שמישהו יכיר אותי באמת אולי כי אני אף אחד וכל אחד... יש תחושה של ריקנות כזו, אני כל הזמן הזמן מוטרדת מאיך אני נתפסת בעיניו (איך אני בעיניך?) בעיקר אחרי כל השטויות המביכות והאמיתות החלקיות... מדי פעם אני כועסת על עצמי וחושבת שכל העיסוק הנואש הזה והניסיון הזה להרשים/לרצות/ לעורר רחמים או משהו אחר כדי להיות חשובה יפה ואהובה או לפחות מכובדת (זה הכי חשוב לי נראה לי) למי שאני משלמת לו בשביל שיהיה איתי 50 דקות פעמיים בשבוע הוא מאוד אידיוטי ואינפנטילי. תודה לך על המקום ועל ההקשבה.

שלום לך,שמי לירון ואני בן 18.הייתי בטיפול פסיכולוגי עד לפני חצי שנה ,הטיפול היה במשך שמונה חודשים בנוגע להערכה עצמית נמוכה,דימוי עצמי נמוך,בעיה רגשית,ותפיסת המציאות לעיטים בצורה שלילית.לפני חצי שנה טסתי לארצות הברית,ושם מה שקרה זה שפשוט לא הרגשתי טוב עם עצמי כל הזמן,וזה הייתה בעיה שהתחילה בארץ ולא שמתי לב אליה יותר מדי,ושם לא היה לי עם מי לדבר או לשתף,אז הייתי פשוט כותב,כותב הרבה..והבעיה הזאת-של להסתובב עם תחושה שאני לא בסדר,הובילה לזה שכל הזמן התעסקתי בעצמי,באיך אני אנשים,בביטחון שלי,לנסות לתקן את הדימוי העצמי שלי,כל המחשבות שלי היו אך ורק על זה,נסעתי לשם כדי לעבוד ובמקום להתעסק בעבודה הייתי מתעסק בעצמי. כתוצאה מכך פיתחתי OCD אבל אין ממש תסמינים רציניים של מחשבות טורדניות וטקסים. מה שקורה כרגע זה שיש לי בעיה-בעבר המחשבות שלי היו רגילות(חברים,בילויים,אימונים וכו')ומאז שהתחלתי להתעסק בעצמי המצב שלי נהיה לא טוב,בהתחלה זה היה התעסקות באיך אני עם אנשים,עכשיו זה הפך להתעסקות קיצונית באיך אני מרגיש,מה עובר לי בראש,מה המחשבות שלי,מחשבות על הכדורים שאני לוקח,מחשבות על מה שאני סובל מימנו,כל הזמן אני פשוט חושב על עצמי. סיפרתי את זה לפסיכאטרית שלי והיא הביאה לי כדורים נגד OCD,וטיפול פסיכולוגי אני יקבל רק כשאני יהיה מאוזן תרופתית,לכן הייתי רוצה לשמוע את דעתך על העניין שלי ולקבל עצה או טיפ איך להתמודד עם הבעיה הזאת,והאם יהיה באפשרותי להחזיר דברים לקדמותם?

שלום רב, לפני כ 6 שנים חייתי תקופה עם בחורה שלימים התגלתה כחולת סכיזופרניה. במשך התקופה עברתי חוויות קשות כגון איומים להתאבדויות מצידה מחשבות על רדיפה, דיכאון ועוד. לאחר מכן הייתה תקופה שבה צרכתי מידי יום אלכוהול. חלקים רבים בגין אותם תקופות אינם זוכרים לי , כולל מעבר דירה !. כיום אני מנסה להיזכר בעבר, 1. האם יש סיכוי להיזכר ו/או האם כדאי 2. האם עשוי להשפיע על מצבי רוח היום 3. האם יכול להפריע לי בעתיד כיום למעט מספר זיכרונות רע, וחוסר זכרון בכלל על תקופה לא סובל מזה

האם טיפול פסיכולוגי עובד ואיך הוא עובד? איך לשבת שנים בקליניקה, לפתח קשר (תלותי?) אל מטפל/ת ולדבר על כל מה שעולה וכואב יגרום לי בסופו של דבר להיות מסוגלת למערכת יחסים זוגית נורמלית? בייחוד איך יכול לעזור בכל מה שקשור לרתיעה ממגע, תרתי משמע? איך פותרים את החרדה הגופנית?

הגעתי שם למקומות כאלה פגיעים וכואבים והיא דפקה אותי בשיא התופת!!! היא שחזרה לי את הטראומה! כי היא מטומטמת ולא הבינה אותי בכלל........ איזה מפח נפש. בחיים שלי לא הרגשתי את הנפש שלי נסגרת ונאטמת ככה כמו שקרה אצלה. היא ממש עיכבה אותי במקום לעזור! תסכלה ותסכלה ותסכלה ונזפה בי שאני לא באה ומסודר , ניסיתי להסביר לה שקשה לי לבוא, ביקשתי עזרה וניסיתי להסביר לה איך, אמרתי לה מה זה גורם לי להרגיש וביקשתי ממני לחסוך ממני תחושות מסויימות ולבוא לקראתי והיא שמעה ולא עשתה כלום! היא השאירה אותי עם הקול בתוכי שאומר לי שאי אפשר לסמוך ואני שונאת אותה על זה (בהעברה) שנאת מוות. אבל זה רק עמוק עמוק בלב איפה שהפצע. בשכל אני לא שונאת אותה ומבינה שהיא בכלל סתם אף אחת, סתם מטפלת לא מוכשרת במיוחד...... עכשיו אני בטיפול אחר עם גישה יותר שיקומיסטית אבל זה לא לוקח אותי למקומות הפגיעים ההם כמו שהיה בטיפול אנליטי, אני מאוד בבקרה ושליטה, לא יודעת אם זה טוב כי חוששת שאולי זה לא מגיע ככה למקומות העמוקים בשביל לרפא אותם. אין לי מושג אם יש תקווה בשבילי יותר. ככל שזה נוגע לקרבה אינטימית הגוף שלי הוא גוש של פחד. אולי אני פשוט צריכה להשתכר וזהו. וככה לעשות דברים! זה כ"כ לא אני אבל אולי אין ברירה כבר ואם אני לא יעשה משהו כזה לא יהיו לי'חיים' לעולם

רגשית הצלחתי להאהב פעם אחת אפילו. הצלחתי להפתח ולדבר על הכל עם מישהו שהיה לי איתו קשר מאוד בטוח ועם אמון, אבל ללא מגע מיני. אין לי בעיה לדבר על הכל. אבל הגוף... אני לא חווה משיכה כזאת שכמו שאנשים אומרים שיש להם, רק עקצוצים חרדתיים שזורמים לי בעורקים. מפחיד אותי הקטע של מגע גופני. עד כדי כך שאפילו להחזיק ידיים עם מישהו שמרגישה מתח מיני בינינו זה מפחיד אותי, כל הגוף מלא חרדות ממחשבה על זה. לא רואים מבחוץ, זה משהו שאני מרגישה בפנים, חוסר שקט פיסיולוגי שהוא טורדני, שהוא פשוט גורם לי להמנע ולא לתת סיכוי לכלום כי זה מפחיד, אבל ממש. כאילו אני מאבדת שליטה על הגוף שלי, כאילו ההתרגשות החרדתית מאיימת להציף.. שונאת שאני ככה. אין לי מושג איך לאנשים אחרים זה טבעי לחוות משיכה, לרצות מגע, להנות בלי לפחד פחד מוות..... ואגב, זה לא רק בקטע של מגע, זה קורה לפעמים שאני צריכה להתמודד עם משימות שבהם היוזמה ואחריות הם עליי אני מרגישה קצת אבודה כזאת ואז הגוף שוב מרגיש את החרדות המעקצצות האלה שגורמות לי להעדיף להמנע ולקחת על עצמי רק דברים שלא מעוררים את זה, משימות 'ראש קטן'.

שלום אני בן 25 עוסק בניהול חנות ציוד רכבים חלפים וכ' יש לי חברה שנה מאז הצבא אני מרגיש שיש לי חוסר שקט אדיר כל הזמן הראש שלי במה צריך לעשות בעתיד אם יסתדר אם לא יסתדר בעתיד אם אתמול התנהגתי יפה אם היום אני עושה הכל כמו שצריך וגם בעבודה כל מהלך שלי אני חושב 30 פעם אם לעשות אותו דבר לגביי הזוגיות אני חושש שבעתיד לא יסתדר או שאני עושה צעד לא נכון שאני ממשיך בזוגיות , גם אם אני נפגש עם חברים הראש שלי בכלל במקום אחר ושאני בדרך חזרה הבית מהחברים אני חושב על מפגש אם הייתי בסדרר לא הייתי בסדר כל הזמן אני ברעש ללא הפסקה הראש שלי כואב ואני מרגיש שאני מבזבז הרבה אנרגיות אמרו לי שזה קשב וריכוז הפסיכולוג לוקח ריטלים 30 מליגרם אבל זה לא עוזר עדיין יש לי חוסר שקט זה גורם לי גם לחלופי מצב רוח חוסר ריכוז כשאנשים מדברים איתי אני בעולם אחר הראש שלי חושב לללא הפסקה וזה מטריד אותי מה אפשר לעשות ?

שלום. מבקש להיעזר, אף אם באמצעות טיפולים פסיכולוגיים מתאימים (בהסכמה, כמובן) - בכל אשר יסייע, במקרה הבא: ל' ה-33 מתגורר בבית אמו בת ה-62, באיזור המרכז. בעברו היה מעורב בפלילים (לא מדובר בפלילים קשים מאוד, אך יחד עם זאת עניין רשום בתיקי משטרת-ישראל), וכיום הוא משוחרר מכל עניין (כבר מספר שנים, למען הדיוק) הקשור באותם מקרים פליליים, עליהם ריצה מספר שנות מאסר בפועל. ל' נישא והביא עם אשתו 2 ילדות, התגרש והיא עברה להתגורר בבית הוריה, במיקום שמרוחק מן האיזור בוא הוא מתגורר כשעה וחצי נסיעה (לכיוון). במהלך הזמן הכניס להיריון אישה נוספת (המוכרת ואהובה על-ידי משפחתו של ל'), אולם גם את בתה של זו הוא ממעט לראות (אעפ"י שמדובר באישה שנמצאת באיזור המרכז ולא באיזור מרוחק, כגרושתו ובנותיהם). ל' אינו מועסק היום בשום מקום עבודה שהוא, וככל הנראה אינו מוטרד מכך, מאחר וזה מתגורר עדיין, כאמור, בבית אמו, וזו דואגת לכל מחסורו ולכל עניין שיבקש - וכמובן שלא תיצור אצל עצמה מצב של התמהמהות, כאשר צריך יהיה דבר זה או אחר, בהתאם ליכולותיה של זו. כיום, לאחר אותן מספר שנות שחרור מן המאסר בפועל, החלו שוטרים לפקוד את בית אמו, בתואנה כי ישנם ממצאים ומידעים במשטרת-ישראל לעניין פלילי נוסף בחייו, ולאחר מספר פעמים, בהם פקדו השוטרים את בית-האם, נושא העניין זכרונות לא נעימים וקושי רב, הנמצא - אמת או שקר - במציאות הקיימת כיום, בבית אמו, דבר שבהחלט מקשה עליה, בנוסף לסוגיות אישיות בריאותיות של האם (שנמצאת במצב פעיל, אך מספר בעיות בריאות מסויימות בגופה קיים). מבקש בזאת, באמצעות תגובה למייל [email protected], או באמצעות תגובה כאן - או הפנייה מתאימה לכל מקום אחר, לסייע בידי המשפחה - על ידי טיפול פסיכולוגי אם יעזור (להשתחרר מן העולם הבעייתי, בו נמצא הוא ולנסות לטפל בסוגיות אישיות שלו, על-ידי פתרונות ולא על ידי הסתבכות נוספת בפלילים), בהמלצות אמיתיות וראויות לעניין, שפורט כאן באופן די מסבר פנים. המון תודה למשיבים! :-)

.. . :((( אודי :( לא יודעת מה לומר.. מועקה. משהו כבד כזה. לא ,זה לא כבד. זה ??? אי אפשר לתאר במילים..זה כזה.. אוף אודי. גם עם אמא צביה לא קל. אתמול הגענו למקום מסוכן. הרגשתי שהיא לא מחזיקה. הרגשה כאילו אתה נשאב לתוך משולש ברמודה ונעלם.כן. זו ההרגשה. הכל נעלם, נבלע לתוך ??? כך, נעלם פתאום ל ???? אח"כ היתה לי התפרצות תוקפנית כלפי מישהי ואני אכולה מזה עד עכשיו. אודי, אני רוצה לברוח לקצה העולם. לא, יותר רחוק מקצה העולם. אני מרגישה שאני לא יכולה לשבת במקום אחד. כאילו אני נשרפת ואני חייבת לברוח מהשריפה הזו. אבל אי אפשר לברוח השריפה אוחזת בבגדים שלך שאתה לובש וכשאתה בורח השריפה בורחת יחד איתך. אוףף אודי, אתה מצליח להבין משהו ???

כרגע אני פעם בשבועיים בטיפול...אך נכנסתי למצב לא פשוט בעבודה והצטרכתי יותר, אז..שלחתי הודעות, נפגשנו יותר אבל השעות לא היו קבועות הימים גם לא תמיד ואז..לא יודעת זה נראה בעייתי..אחרי הפגישה האחרונה כתבתי לה שזהו הגיע הזמן לחזור לפעם בשבוע..והיא אמרה שנדבר בפגישה והפגישה הייתה אמורה להיות עוד שבועיים וחצי..לא רציתי לחכות..אז קבענו פגישה קצת יותר מוקדמת..יש עוד שבוע וקצת...אודי אני פוחדת שהיא לא רוצה..אני פוחדת שזה נוח לה פתאום לקבוע מתי שיוצא ככה...בלי מחוייבות.....אבל מצד שני היא כן עונה לי ונפגשת וכן יש מחוייבות.....אולי..... אבל אני מאוד מבולבלת...פוחדת מנטישה..למה? אחרי שאני כבר יודעת ומכירה אותה.למה זה קורה לי........מתי אפסיק לחשוד בה????למה לחשוב שהנה הוכחה שהיא לא רוצה אותי??.למה זה קורה לי?????אודי איך בוטחים במישהוא וחושבים שהוא רוצה בטובתי?????וכוונותיו טהורות??????איך????????מצד שני אני אדם שמאמין לכל אחד, איך זה מסתדר אודי???????האם זה קשור גם לתלות שבעצם אני לא רוצה להיות תלויה ויש קושי בלהעזר כמו שכתבת לי פעם???????אוף....מצטערת..אך אני יודעת שתמיד אוכל לשאול אותך בלי שתצנזר.....

קבעתי עכשיו תור לפסיכיאטרית נוספת ואני מפחדת (יש עוד שבוע בערך) ואני בוכה עכשיו. וכל הלילה לא ישנתי בגלל זה

אודי, אני לא מצליחה להחליט מה לעשות לגבי העבודה.. להמשיך או לא. כרגע אני נוטה לעזוב, אבל זה לא לגמרי ברור ואני מפחדת.. אבל רוצה כבר להיות במקום טוב יותר, ובינתיים אני רק סובלת. ודבר נוסף- אני רוצה ללכת לפסיכיאטר ודיברתי עם איזה מישהי והזמו שמתאים לשתינו הוא רק עוד שבועיים וחצי, ואני לא יכולה לחכות אחרי שהחלטתי, זה נראה לי כמו נצח. מתלבטת אם להתחיל לקחת את הכדורים שנתנו לי לפני שאני הולכת לפסיכיאט' השניה (יש בזה משהו קצת מסקרן), אבל אולי היא תרצה לתת לי משהו אחר.

שלום אני נתקלתי בבעיה במערכת יחסים שאני נמצאת בה שנה ו8, אני וחבר שלמ הרבה זמן ביחד (כמו שרשמתי) לפני הרבה זמן החבר שלי התחיל להרים ידיים ולהרביץ לי עקב התפרציות זעם שיש לו ואני לא ידעתי מה לעשות בהפלגתי (העברתי הלאה) כיאלו לא קרה כלום ...אחרי כזה זמן לא יודעת מה קרה לי אבל חשתי שאני לא מסופקת ממנו אז הלכתי להאקס שלי (עוד שאני במערכת יחסיים) ושכבתי איתו האקס שלי יודע שיש לי חבר כבר מלא זמן אבל הוא חלם על הרגע שבו אוכל להשכיב אותי ולא היה מעניין אותו לאחר שהמעשה זה קרה הבנתי שזה לא נכון מה שעשיתי ונתקתי קשר עם אותו אקס החבר גילה לאחר כמה חודשים שבגדתי בו והתחיל להרביץ לי מכות ממש מכות ...אפילו הביא חי נגחה שנפחה לי את כל הראש והביא אותי למצב שאני לא יכולה לקום מהריצפה ושאני לא זוכרת מספר דברים...כרגע חברים שלו וחברות שלי מנסים ומנסות לסדר בנינו את העינייינים העיניין הוא שאני והחבר התחלנו דף חדש (ניסיון) והוסכם בו שלא זוכרים את העבר והוא כן זוכר ומזכיר למרות שאני השתנתי והוא גם קורא לי זונה ושאני עובדת בזה.... אני לא יודעת מה לעשות...אני חייבת עצה/פתרון שיכולים לעזור לי!!!

הוא מרביץ לך ומשפיל אותך, אלו מעשים פליליים , זה מנוגד לחוק. למה את נשארת אתו?

תפני לסניף ויצ"ו, נעמת או כל גוף שנותן תמיכה לנשים בסיכון במקום מגוריך, אפילו למחלקת הרווחה בעירייה. אם הם לא יוכלו יעזור, בוודאי ידעו להפנות אותך. אל תישארי ככה.

שלום. אני בת 17, ויש לי סוג של בעיה, שככל שאני מתבגרת אני מבינה יותר שהיא לא נורמלית במיוחד. לפני שאתחיל ואספר, אני יציין שמגיל שנתיים גדלתי רק עם אימי, ועם אבא שלי אני בקשר רופף מאוד. אני רואה אותו לעיתים רחוקות, ולא מנהלת איתו שיחה יותר מחצי שעה. הוא אובחן כסכיזופרני קצת אחרי שנולדתי (זאת גם הסיבה שאמא שלי עזבה אותו), בעקבות שימוש בסמים. בכל מקרה, יש לי בעיה במגע עם גברים. אמא שלי התחתנה שנית עם מישהו,ואותו הדבר גם עם בעלה של דודה שלי - אני נרתעת מכל מגע איתם. אם הם מחבקים אותי או מנשקים אותי, זה מלחיץ אותי ונורא קשה לי לעמוד בזה. זה לא עובר טבעי. לפעמים זה קורה לי גם כשיושב לידי גבר באוטובוס ונוגע בי מעט בלי כוונה, אני אוטומטית מרחיקה את עצמי. זה לא קורה לי עם כל אחד, רק עם חלק, ואני לא רואה משהו מיוחד בהם שהוא הגורם. בכלל, אני לא מבינה למה אני מתנהגת ככה. מה יכולה להיות הבעיה? יש בכלל בעיה?

אני חרדי בן 19, ולומד בישיבה. משחר ילדותי תמיד הייתי עסוק יותר מדאי - כמותית, ובעיקר נפשית - בליצור קשר עם חבר מסויים מתוך כיתתי. כך גם כשהלכתי לישיבה - סימנתי די מהר מחליף, ודבקתי ברצון עז להיות חברו הטוב ביותר. אבל אז התמונה כבר הייתה ברורה לי יותר: פשוט התאהבתי בבחור מסויים! זה התחיל עם הרבה מחשבות שהיו קשורות לחכמה שלו, לייחוס שלו, אבל בראש ובראשונה המראה העדין והאצילי שלו. אז למעשה לא ידעתי להגדיר את מה שאני יודע לומר היום לעצמי במילים פשוטות: הוא פשוט היה נראה מאוד "יפה" בעיני. שוב ושוב חפשתי את ההזדמנות לאחוז בידיו, לנשק אותו, ללטף אותו ולחבק אותו. ולמען האמת הייתי מאוד נהנה להסתכל על גופו כשהיינו בבריכה או במקוה. התשוקה העזה שלי אליו הולידה חיזור תמידי ותלותי בו, דבר שגרם לו, כמובן, לרצות דווקא להתרחק ממני. בהמשך הפרטנר התחלף. אבל הפעם הכל די ברור: יש בחור נורא "יפה" בכיתה שלי, שאני פשוט "נמשך" אליו. לא מחשבות על 'חכמתו' ולא נעליים. המראה שלו "משגע" אותי. החיזור שלי אחריו, גרם לו לדחות אותי. התסבוכת הפעם רק גברה עד שכבר אמרתי לעצמי "די!". ואז פניתי לפסיכולוג. הייתי אצלו בערך 10 פגישות. שוחחנו רבות, ובין הדברים למדתי דברים רבים וחשובים: מחשבות רבות שלי היו פירושים קיצוניים להתרחשויות אחרות לחלוטין. מחשבות אחרות היו אולי נכונות, אבל צריך לדעת "להשלים", דבר שמאיליו יפחית את הכאב, ובשלב אחר ישנה גם את ההסתלכות על בעיה כזו או אחרת. העלתי בפניו את כל ההתלבטויות שלי, והוא עזר לי רבות. אבל בשלב מסויים הרגשתי שאין לו יותר מה להגיד לי (או שאין לי יותר מה לשמוע ממנו...), ומכיוון שאין לי את הכח, זה כבר הרבה כסף עבור אבי, ובפרט שבסך הכל הבנתי את העניים, לכן אני רוצה להתייעץ כאן, אולי אוכל לשנות עוד את ההסתכלות, ובזכות זה אצליח להתגבר על המכשולים. את הרקע הצגתי כאמור, ומכאן לבעיה בפירוט יותר: (א) אני מקנא בו. העובדה שבגלל יופיו (הוא באמת נראה מאוד טוב - יחסית ל'גברים' ובפרט 'דתיים') - בחורים רבים מוצאים בו עניין רב, מתלהבים ממנו עד למאד. כלומר: בחורים שמבחינות רבות (כמו: חכמה, כשרונות, יחסים טובים עם אחרים) עולים עליו עשרות מונים, חשים כלפיו במעין התבטלות שכזו, מחזרים אחריו וכו'. הנהלת הישיבה מאוד אוהבת אותו, ומדברים איתו הרבה, בגלל שהוא כזה 'חמוד' ו'יפה'. למה אנשים יפים זוכים לכל כך הרבה תשומת לב, הכל הולך להם חלק? ולי פעמים רבות אצטרף להשקיע מאוד, ולעתים גם לא להצליח להתחבב על רבים שאוהבים בעיקר את היפים... (ב) אני נמשך אליו. קשה לי עם העובדה שמחד הוא אינו מותיר לי להחזיק את ידיו זמן רב, לנשק אותו, ומאידך המשיכה העצומה עושה את שלה. - לנקודה זו מתווספת גם תחושה של בושה, הן מעצם העובדה שאני נמשך אליו, וגם בגלל העובדה שאני צריך לעמוד מול בן-אדם שאני מחפש הזדמנויות לגעת ולנשק אותו, והוא צריך לשכנע אותי לוותר על-כך... (ג) אני מרגיש אכזבה לא רק בגלל שאני עומד בפני בעיה קשה: מחד עומד בפני בחור עם יופי נפלא (שאני מקווה שלאשתי יהיה פנים מבריקות וגוף מבריק עם יופי וגוונים שכאלה - כי-אם לא, אז אחוש פספוס כל חיי), ולא רק שאין לי שום סיכוי ליצור איתו קשר פיזי, אלא גם בשלב זה של החיים אין לי שום תחליף לכך (שכן, אני לא נמשך אפילו לא לבחור נוסף אחד מהישיבה כולה. וחברה לא באה בחשבון - לא משום שהיהדות אינה מתירה זאת - דבר שפחות מעניין אותי - אלא משום שאיני מאמין שמישהי לא דתיה תרצה בחברת בחור דתי עם זקן). אלא גם בגלל, שאני מרגיש שכל ה"מלחמה" שלי איתו מתנהלת בתוך "עצמי". בשבילו אין הבדל משמעותי אם אהיה חבר שלו או אכעס עליו. אם אנהג עמו באכפתיות עם לאו. בניגוד אליו, לי חשוב שהוא יהיה חבר שלי. חשוב לי שיתאפשר לי לגעת בו, לחבק אותו, ולנשק אותו. כך שהמשחק מוכרע מראש: הוא תמיד יהיה ה"מנצח"... אז בקיצור: איך עלי להתמודד עם "אהבה נכזבת" במקרה שאין לי אפשרות לפרטנר אחר? האם עלי להתגרות מינית כל היום, בלי כל אפשרות לספק את עצמי? ואיך עלי להפסיק לקנאות ולהתפעל כל-כך מיופיו? תודה רבה מראש!

תודה! המלחמה הפנימית שלי לא קשורה בהגדרה שלי כהומוסקסואל או לא, שכן אני נמשך בעיקר לנשים, ומלבד לבחור זה אני לא נמשך ברגע זה לשום גבר בעולם. כך או כך, לא מבחינה זו אני מוטרד. אני מוטרד מעצם העובדה שאני לא יכול לממש את המשיכה המינית שלי אליו. אני נפגש אתו כל היום. היופי שלו משגע אותי, ואני משתוקק לגעת בו ולנשק אותו [ואני מאמין שזה יספק אותי. אני לא מרגיש תשוקה לקיים אתו יחסים ממש]. אבל חוץ מזה, אם-כי במידה פחותה יותר, אני מקנא ומאוכזב מהעובדה שאך ורק בגלל יופיו החיצוני (אין לו יופי פנימי כל כך מיוחד), כולם "מתלהבים" ממנו. זה גורם לי לקנאות בו, בפרט לאור העובדה שאני לא מהחברים הקרובים שלו. הקשר, כפי שסיפרתי, יזום מצידי, והוא לא אוהב אותי יותר מדי, בוודאי לא כמו שאני אוהב אותו. ובקיצור: א. איך מתמודדים עם המשיכה המינית ואי האפשרות לספק אותה, איך להרגיע את התשוקה העצומה שלי למגע פיזי אתו? ב. כיצד עלי להפחית את הקנאה והאכזבה, מכך שאנשים יפים יותר מרוויחים. זה ממש מוציא אותי מדעתי. למה זה ככה?! ולמה אני לא קבלתי את היופי הנפלא שיש לו. שכולם יסתכלו עלי וידברו עלי ויתלהבו ממני (כמו שקורה אצלו)? ג. חשוב לי להבין את הנקודה האחרונה כי כתוצאה מכך זה גרם לי להעריך אותו מאוד ולרצות מאוד להיות חבר טוב שלו, אבל בשבילו יש עדיפות לחברים אחרים.

וגם אם יהיה איזה שהוא פתרון נורמלי עבורי זה לא ממש מעודד אותי כרגע. עכשיו אני במיטה ולא רוצה לצאת ממנה בכלל, רוצה שיהיו לי חיים טובים בלי להיות תלויה באחרים.

אני בת 23. יש לי חבר שנה ו10 חודשים. וכל הזמן אנחנו מדברים שנהיה בני 25 נתחתן, זה ברור לנו ולכולם שאנחנו זה לנצח. אך לאחרונה יש לי בעיה חמורה... אתמצת את הסיפור כמה שיותר אך עם זאת אשתדל לא להחסיר פרטים חשובים. בתחילת הקשר שלנו הוא היה רודף אחריי ללא הפסקה, אם לא הייתי עונה לו שנייה אחת בטלפון הוא היה משתגע. בזמנו הוא היה כופה עליי שניפגש יום יום וכמה שיותר... הוא היה מבטל הכל רק כדיי לראות אותי ואני הייתי מרכז חייו לחלוטין. הרגשתי כמו מלכה, שזכיתי בפיס. אף אחד בחיים לא נתן לי להרגיש כל כך רצויה ואהובה. הוא פשוט לא היה יכול לנשום בלעדיי. לפניי פחות משנה קרו רצף של דברים מזעזעים, הוא התחיל להשתמש באופן יום יומי בסמים ומעבר לכך הוא עשה זאת מאחוריי גבי, הוא שיקר לי באופן כרוני על כל דבר שיש, והגרוע מכל הוא בגד בי. הוא היה מתכתב עם בנות בפייסבוק התכתבויות בעליי תוכן גס, ביקש מהן טלפונים, קבע איתן להיפגש, קרא להן "נסיכה, מאמי, יפה שלי" שרק לי הוא קורא ככה, נכנס לאתרי פורנו בהן יש מצלמה והוא ועוד בחורה עושים את עניינם בשידור חי... וכו'. לא אכנס לפרטים וסליחה על הבוטות. כיום החיים שלי נראים כך: לפניי יומיים גיליתי שהוא שוב התכתב עם בחורה בפייסבוק התכתבות לא הולמת הוא משקר לי באופן כרוני לגביי נושאים שונים הוא מכור לסמים הוא לא עובד לא לומד הוא רק רוצה להיפגש עם חברים ולרדת לשחק כדורגל בשכונה עם חבריו הוא במינוס בבנק והגרוע מכל הוא לא יוזם בחיים להיפגש איתי.. וזה שובר לי את הלב... פעם בהתחלה הוא לא היה יכול להעביר יום בלי לראות אותי והיום הוא אומר לי שאני לוחצת עליו ומונעת ממנו קשר לעולם החיצון. הוא לא מוכן לעשות כלום על מנת להנעים איתי את הזמן. היחסים שלנו עברו אלימות מילולית ופיזית גם מצידי וגם מצידו המון דרמות וכמה פתאטי שזה נשמע אני עדיין רוצה שנפתור הכל ונהיה יחד. כי אני מטומטמת ואני אוהבת אותו. מחר חג האהבה קניתי לו מכל טוב מתנות ב500 שקל... בשביל מה? בשביל שהוא ידרוך לי על הלב כל יום אני לא ישנה בלילות... בחיי... כל יום אבל כל יום בוכה אני דיכאונית ממורמרת אין לי חשק לשמוע אנשים אחרים יש לי דפיקות לב גבוהות וכאבים בחזה ברוב שעות היממה ועוד... ושאני באה לדבר איתו הוא אומר לי שאני עושה את עצמי מסכנה ושאני אתחיל להיות יותר קלילה... אני מרגישה שכבר אין לי טעם לכלום... ובאמת שכל מה שכתבתי זה על קצה המזלג... מה אני יכולה לעשות? מבקשת עזרה בהולה... אינני יכולה עוד להמשיך ככה. כל מי שרוצה מוזמן להגיב, אשמח לכל עצה...

זו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך כמו כן ממליצה לך טיפול כדי לברר מדוע את רוצה להתחתן עם טיפוס כזה. כתבת שהדבר הכי גרוע זה שהוא לא רודף אחריך יותר... זה הדבר הכי טוב.

פעם הייתי קשורה באופן נורא אינטנסיבי ועם מעורבות רגשית מאוד עמוקה לעבודה שעבדתי בה (עם אנשים...) הרגשתי שאני מממשת את עצמי ועוד ועוד...... אבל המסגרת של העבודה הייתה "חולה" מבפנים והתנאים שם היו "מזוויעים" באופן הכי אובייקטיבי שיש! רוב הצוות החליט לעזוב, אבל אני נשארתי... למרות שזה השפיע עלי מאוד (קשיי שינה, דריכות תמידית ועוד נזקים..) כל הסביבה שלי "זעקה" שאעזוב, אך אני נשארתי בשלי. כשהבנתי בשכל (עוד לא ברגש) שאני מתנהגת כמו "מזוכיסטית" לקחתי דף ועט והתחלתי לשפוך הככככל על הדף... אח"כ קראתי את זה כמה פעמים (ולא הפסקתי לבכות) וניסיתי קצת להסתכל על זה מבחוץ (כאילו זה מישהו אחר...) ולא מבפנים וזה קיבל צורה אחרת לגמרי. ברור שהיה לי קשה מאוד והתגעגעתי אבל רק אחרי שעזבתי הבנתי איפה הייתי קודם- וזה היה שווה את זה! ברור שאת זו לא אני ואני לא באמת יודעת את כל הסיפור שלכם, אבל תקראי את מה שכתבת פה מעליי ותחשבי עם עצמך... בהצלחה עם כל מה שתבחרי בובי

והיא החליטה היום שהיא לא יכולה לדבר איתי על פתרונות קונקרטיים כי אני רק רוצה להראות לה שאין פתרון למצב והיא לא רוצה "ליפול" איתי למקום הזה.. ואני לא אלך למישהו אחר לטיפול דינאמי, כי זה לא יהיה יעיל עבורי, והיא גם חושבת כך. היא הציעה אולי טיפול ממוקד בינתיים (לא חסר על מה), אבל אני כמובן לא מאמינה שאצליח לעשות משהו עם מישהו אחר. ואני בכלל רוצה אותה.. ודווקא בהתחלה חשבתי שאצליח להסתדר ולאחרונה אני לא רואה את זה קורה. אני רוצה שהיא תהיה איתי בקשר במהלך החופשה, היא אמרה שהיא צריכה לחשוב מה יכול להתאים. אבל אם היא לא תהיה מוכנה אני לא יודעת מה אעשה.. אווף!! כ"כ הרבה דברים ואני לא יודעת מה לעשות

או את הפסיכולוגית שלי. אני רוצה שהיא תהיה איתי בקשר כלשהו. אבל יודעת שזה גם יכניס אותי לסרטים לא טובים במיוחד. נניח וזה יהיה מייל- אז גם אם נקבע יום ושעה קבועים שהיא תענה לי או אפילו גם בשבילי, אני אכנס כל דקה למייל לראות אם הגיבה. אני אהיה בסרטים שיש לי את כתובת המייל שלה. ואם זה יהיה טלפון- אני לא רוצה לשמוע את התינוק שלה ברקע או כל אחד אחר וזה מן הסתם לא אפשרי, ובנוסף מן הסתם יהיה קשה לתאם זמנים קבועים. ואני צריכה זמן קבוע אחרת אני אהיה בלחץ. כמו כאן אני יודעת שאתה מגיע לפורום סביב 11-12 בלילה ואני מחוברת כל הזמן. התחלתי אובססיה חדשה בפורום. (וזאת למרות שנאי מתעדכנת מיידית בפלא' דרך המייל). ויש מצבים שאני נרדמת כבר כשטרם ענית אבל אז מתעוררת תוך כדי השינה ופותחת לראות. אני רוצה איזה שהוא טיפול, הייתי רוצה טיפול דינאמי אבל כרנאה שלטווח הזמן הזה זה לא אפשרי לי. אני לא באמת יכולה להיות בקשר נוסף עם מטפלת, כי אני יודעת שאעשה השוואות ואפתח תלות ואולי לא ארצה לחזור לראשונה.. וגם פרק הזמן הזה לא יאפשר לי להפתח. אם ככה אני קרוב לשנה אני לא רוצה לחשוב מה יהיה ב3 חודשים (רמז- כנראה שתיקה בעיקר). אז לא יודעת מה אני רוצה, רוצה אותה ואולי עוד טיפול. אבל גם אם אלך לטיפול של CBT נניח, אני רוצה שהיא גם תהיה מעורבת בו. מעבר לכך שאני לא באמת מאמינה שאני יכולה לעשות איזה שהוא שינוי, בלעדיה ובכלל. ובלי קשר התלות הזו בפסיכולוגית הולכת ומחמירה בשבועות האחרונים, אני חשבתי שבכלל לא יהיה לי אכפת ממנה ואלך למישהי אחרת. אבל אני באמת לא יודעת איך אני הולכת להתמודד עם זה. ואם היא לא תסכים להיות איתי בקשר במהלך החופשה אני לא רוצה אותה יותר.. אבל גם ממש לא רואה מציאות שאני הולכת למישהו אחר ומתחילה הכל מהתחלה.

העליבו אותי, או יותר נכון לומר שנעלבתי.. והתחלתי לבכות וזה ועוד דברים גרמו לי להבין שאני לא מסוגלת יותר. והחלטתי שדי, אני לא רוצה יותר להיות שם. ועכשיו חזרתי הביתה ואני לא בטוחה מה אני רוצה. אני מרגישה שאף אחד לא מבין כמה קשה ואני לא יודעת מה לעשות. זו עבודה שמצריכה השקעה ואין לי את הכוחות לזה והתוצאות בהתאם. ואני לא יכולה כל יומיים לשנות את דעתי, אני יודעת שאני צריכה לקבל החלטה, להמשיך אבל בצורה פעילה יותר או לעזוב. אבל אני בוחרת בדרך הקלה והגרועה כנראה- להמשיך בלי לעשות עבודה על כך, ובצורה הזו אני רק סובלת.

אבל לפעמים אני יודעת מה אני רוצה אני רק צריכה שיאשרו לי את מה שאני רוצה. במקרה הספציפי הזה- אני באמת לא יודעת. אני מאוד רוצה לעזוב אבל חבל לי גם מכמה סיבות. זה אומר לוותר על תחום שהוא העיקרי במקצוע שלי. בנוסף, במקום עבודה הזה די הולכים לקראתי, אני מקבלת הדרכה, מעט שעות של טיפולים על ילדים (זו העבודה שקשה לי בה), ואני אוהבת את הצוות שעובד איתי. אבל אני גם סובלת, בוכה, מתכננת איך להבריז מהעבודה, בלי כוחות להשקיע, ונעלבתי היום כי אני אמרתי שאין לי כוח למשהו שהיה צריך לעשות בעבודה, משהו שכבר ביקשו ממזמן והיום שוב תזכרו לגביו, ואז שתיים מהצוות ענו לי שאין לי כוח ואולי אני לא רוצה לעבוד. והתחלתי לבכות, אני רוצה שיגידו לי שיהיה בסדר שיעזרו לי, אבל תכלס אף אחד לא באמת יכול לעזור לי ולעשות את העבודה הזו. וזה לא שיש לי בעיה עכשיו לקום ולעבוד אבל בעבודה הנ"ל אני לא סומכת על עצמי מספיק ומרגישה שלא יודעת כלום לכן אני לא רוצה. ואני מרגישה שאני פשוט תקועה וסתם משוכת את עצמי ואני באמת שכבר לא מסוגלת יותר

שלום רב רציתי בבקשה לבדוק סוגיה מסויימת שמטרידה אותי. אני בשנות ה-32 אמא לשני ילדים קטנים עובדת וחייה חיי שיגרה תקינים. בשבוע האחרון החלו אצלי פתאום התקפי חרדה ופחדים ממחשבות טורדניות שאני חשה כי הן ממש משתלטות עלי ומקשות עלי בביצוע המטלות היומיות דבר המלווה בבכי ובחוסר רצון לעשיית המוטל עלי. כהיסטוריה רפואית עד לפני כשנתיים נטלתי אלטרוקסין על בסיס יום יומי והפסקתי את נטילת האלטרוקסין תוך כדי ביצוע בדיקות דם לוודא כי בלוטת התריס מאוזנת. בשבוע האחרון התחלתי לקחת כדורי הרזיה איני יודעת האם יש קשר אך באופן חופף מספר ימים לאחר נטילת כדורי ההרזיה התחילו אצלי החרדות הקשות. במידי הפסקתי עם הנטילת כדורי ההרזיה .בבדיקה עם התווית הרפואית לחומרים אשר מכילים הכדורי ההרזיה נימצא כי בכל כדור יש בין הייתר 400 מ"ג קופאין ואני נטלתי 2 כדורים יחד ביום סה"כ 800 מ"ג קפאין ביום. שאלתי היא האם יתכן כי המצב הנפשי שניקלעתי עליו "פתאום" באמצע החיים יכול להיות קשור באופן כזה או אחר לעצם העובדה כי נטלתי את הכדורי ההרזיה?? האם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לי "לצאת "ממצב זה או במידה וכדורי ההרזיה הינם הגורם לכך אז רק לתת לזמן לעשות את שלו?? תודה על ההתיחסות

שלום רב, 1.למי מתאים סוג כזה של טיפול? (אנליזה קבוצתית) 2. האם לאדם עם אישיות סכזואידית עדיף טיפול פרטני או קבוצתי? 3. ממה נובעת אישיות סכזואידית עפ"י התיאוריה של הפסיכואנליזה? 4. מה הסיכויים לשנות את האישיות במסגרת טיפולית?, האם יש גם סיכונים? תודה מראש מאיר

שלום מאיר, שאלותיך נסובות סביב שלושה מונחים: "אנליזה קבוצתית," "אישיות" "סכיזואידית". ובכן, שלושתן קטגוריות שאינן פרוידיאניות ואם כן, אם אנו דבקים בטקסט הפרויידיאני, כפי שעשה לאקאן, אינן פסיכואנליטיות. ישנו חיבור אחד של פרויד בו הוא מתייחס לסוגיית הקבוצה. זהו החיבור "פסיכולוגיית ההמון (באנגלית Group Psychology ) לא בכדי, חלקה השני של כותרת החיבור הוא "האנליזה של האני (האגו). פרויד מסביר כי קבוצה היא תופעה אנושית המבוססת על האגו. מאחר והאגו הוא אוסף של הזדהויות, שהפונקציה שלהן בחיי הסובייקט היא בין היתר למסך על הדחפים החלקיים שהם הזירה בה מתחוללת מיניותו, יוצא שהמנגנון הפועל בקבוצה הוא מנגנון ההזדהות. בנוסף על היותה המנגנון המבנה את האגו, ההזדהות מכוננת את היחס לזולת (האחר הדומה לי) כיחס של אהדה או אגרסיה כלפי יריב. זה על בסיס מנגנון זה של ההזדהות על שני קטביו שמכוננים שני סוגי הקבוצות הנפוצות בחיים האנושיים: "כנסייה" (כלומר קבוצה המכוננת על בסיס הזדהות עם אידיאה או אידיאל) ו"צבא" (כלומר קבוצה המכוננת על בסיס ההזדהות של חבריה כיריבים של "אויב" הנמצא כבכיול "מחוץ" לה.). תופעה נוספת שהיא פועל יוצא של קבוצה כתוצר של הזדהות היא ההמון.: התאגדות שההזדהות ההדדית של החברים בה מבוססת על כך שכולם שותפים להערצה למנהיג (או במונחיו של פרויד, תפקודו של אותו מנהיג כאגו אידיאלי עבור כל חבריה). מיותר לציין, כי ההמון כפי שפרויד מיטיב לנתח אותו הוא בסיס ללא מעט זוועות בהיסטוריה האנושית. מכל האמור לעיל נובע גם שקבוצה אינה כלל ועיקר תופעה אנושית המתקיימת ברמה של הסובייקט של הלא מודע, שאליו ואליו בלבד מופנה הריפוי האנליטי. האני או האגו שהוא הבסיס למבנה הקבוצה הוא בדיוק מה שמשוסע מן הסובייקט של הלא מודע. זה משום כך, בין היתר, שהמונח "אנליזה קבוצתית" ששגור בפיותיהם של תאורטיקנים פוסט-פרוידיאנים מסויימים, הוא תרתי דסתרי מבחינת הפסיכואנליזה הפרוידיאנית- לאקאניאנית. בריפוי אנליטי יש סובייקט אחד בלבד: האנלזנד. האנליטיקאי עצמו אינו נוכח באנליזה כסובייקט ובודאי ובודאי שלא כזולת (אני אחר) שהוא הבסיס למבנה קבוצה, אלא כאובייקט שהאנליזנד עושה בו שימוש על מנת לפלס את דרכו בנתיבי הלא מודע, והלא מודע הוא תמיד ייחודי, כלומר יוצא מן הכלל מכל קבוצה. מעניין כי הפועל המופיע בשאלתך אודות טיפול קבוצתי הוא "מתאים." אכן, הפנטזיה לגבי "התאמה" כלשהי (בין "אישיות" ל"סוג טיפול", בין "מטפל" למטופל," ובסופו של דבר ותמיד, בין גבר לאישה) אינה יכולה להיות אלא תוצר של האגו, שהרי לוגיקת ההתאמה אינה אלא לוגיקת הדומות שבבסיס האגו, ומניה וביה בבסיס קבוצה באשר היא. פניה לאנליזה עשויה להתרחש בדיוק כאשר דבר מה נסדק בפנטזיה זו של התאמה, יהא אשר יהא ניסוחה המודע בחייו של אדם, כלומר בעקבות התקלות של סובייקט דווקא במה שלא מתאים, לא הולך, מתגלם כמכשול. זה אז שמשהו עשוי להסדק באגו ובהזדהויות כאלו המאפשרות השתתפות בקבוצות למיניהן ועשוי לבצבץ משהו מהסובייקט של הלא מודע עימו ניתן לעבוד באנליזה. גם במקרה שמופיע שיסוע באגו ובהזדהויות, אפשר כמובן לבחור במה שיטליא את האגו מחדש כמו טיפול קבוצתי. אנליזה, המכוונת לסובייקט הפרטיקולרי, אם כן, אינה יכולה במהותה להיות מה ש"מתאים." היא התקלות חוזרת ונשנית בלא מודע כזר שאינו "מתאים" ואינו מתיישב עם האגו. האנליזה היא התנסות אפשרית לכל סובייקט שבוחר בה, ובמידה ותתרחש, היא תהיה תפורה כפי מידתו הייחודית. רגע של קרע בהזדהויות עלול להיות לא קל. מפגש עם אנליטיקאי עשוי לעזור לשאת אותו. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

המונח "אישיות" המופיע שלוש פעמים בשאלותיך, אף הוא, כאמור, אינו פרודיאני. הוא שגור בפיותיהם של פוסט-פרוידיאנים כגון קרנברג, ונפוץ בפסיכיאטריה בת זמננו, העושה שימוש בתוויות גון "אישיות גבולית," או "אישיות דו-קטבית" וכיוצא באלו אבחנות. הפסיכואנליזהף כאמור, עניינה בסובייקט של הלא מודע ובכלכלת הסיפוק שלו. סובייקט אינו זהה לאיניבידואל או פרסונה -- person -- שניתן לומר שהוא הוויה "בעלת" תכונות או התנהגויות קבועות פחות או יותר שהן בגדר "אישיות" -- טpersonalit סובייקט של הלא מודע אינו בגדר הוויה אלא בגדר חסר בהוויה, מלמד לאקאן. הוא מה שמתגלם, למשל,בפער או במרווח שבין ייצוג או עקבת זכרון אחת של הלא מודע לאחרת. כחסר בהוויה, סובייקט אינו יכל להיות "בעליו" של דבר, ובכלל זה "אישיות." מה שמאפשר אותו הוא האי-בעלות, אבדן הסיפוק, הסרוס. סובייקט מהגדרתו לעיל משתנה כל העת, ואין הגחה שלו ברגע נתון בפגישה אנליטית יכולה להיות זהה להגחה אחרת. חשוב מכך מבחינת הריפוי הפסיכואנליטי הוא השינויים בכלכלת הסיפוק של הסובייקט, קרי, בסיפוק בסבל שהוא מפיק מן הסימפטומים שלו. ספוק זה מן הסבל עשוי גם עשוי להשתנות במהלך אנליזה, גם אם הסימפטום עצמו לא ישתנה. אכן, יש סיכון בשינוי שכזה: הסיכון שבאבדן הסבל האהוב על הסובייקט. אפשר גם להסתכן במפגש עם הזר שמזמנת הפסיכואנליזה וכתוצאה מכך במציאת אופן סיפוק ייחודי שהוא לא מן הצד של הסבל אלא מן הצד של החיים, והסכמה לו. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר \\

זה מה שהפסיכאטרית כתבה לי היום בדוח שלה. ובכלל לא התייחסתי לזה כי זה לא היה נראה לי קשור ולא הבנתי מה זה אומר. ועכשיו מישהו הסב את תשומת ליבי, ואולי זה מה שיש לי. לא יודעת, זה דווקא נחמד שיש שם לבעיה שלי (אולי)

הי חנה אם זה בסדר מבחינתך...רציתי לשאול, למה היא החליטה לדעתך ל'אבחן' אותך ככה... (בהנחה שאת מסכימה/ מבינה את האבחנה הזו?) את כמובן לא חייבת לענות.

אין לי בעיה לענות (אני מגיבה לעצמי כי הודעתך טרם התפרסמה) האמת היא שהיא לא אמרה לי כלום על זה, רק שיצאתי ממנה קיבלתי את הדף וגם זה כי היא שאלה אותי אם אני רוצה להעביר את הדברים לפסיכו' שלי. רק כשיצאתי הסתכלתי וגם אז לא הבנתי מה זה אומר. אולי היא חושבת ככה בגלל שלא דיברתי איתה כמעט, וע"ס הדוח של הפסיכו'.

נראה לי מוזר שהיא אבחנה כ"כ מהר... אולי עדיף באמת ללכת לפסיכיאטר, נראה לי יותר אמין למה ללכת לפרטי? אין חינם בקופ"ח ? חשבתי שזה כמו כל רופא. אולי יש קופות שצריך קודם הפניה מרופא משפחה.

והיא הייתה דרך קופ"ח, בחינם. עכשיו אני חושבת ללכת פרטי.