פורום פסיכולוגיה קלינית

אין לי כח

לא הבנתי למה התכוונת כשכתבת למיקה שזה מפתח חשוב התקווה שאמא תראה וכו'...אני התייאשתי מזה. עזבתי את זה , להפך אני חושבת שהתפקחתי, אמא לא רוצה/יכולה לא יודעת... אז די!! די לרצות משהו שהיא לא יכולה לתת לא כן? לא ממש מובן מה שכתבת למיקה... אתה מוכן להסביר למה זה מפתח חשוב?

הממ..אודי, האמת שגם אני לא הבנתי..

אודי כתבת למיקה שזה טוב הרצון שאמא תיראה ואם ברור שאין סיכוי בעולם זה לא קצת כמע אישה מוכה שמאמינה שבעלה יראה אותה . שיחה עם אמא בגלל החום אני מתקשרת יותר בכל זאת יומיים לא דיברנו ...פתאום קופצת שאני מטומטמת ומה עם השיניים שלי והיא לא מבינה למה אני ואחותי לא מטפלות בשיניים....אההה אני רוצה לצעוק לה את האמת למה מעבר לפחד לכסף פשוט לפלאשבקים המטורפים שאני עוברת בכל פעם מחדש ...שותקת כנועה אומרת לא רוצה לדבר על זה ...וחושבת עכשיו לעצמי למה אני עושה את זה לעצמי יותר טוב בבועה שלי עם הדברים שלי כבר היה לי שקט יחסית .למה אני צריכה את זה למה לא יכולה פשוט למחוק אותה מחיי ודי ...

אביב יקרה! קשה למחוק אמא...אולי בלתי אפשרי, עדיף נראה לי לנסות להשלים שככה היא ואין לך חלק באיך שהיא...ולהפסיק לחפש את מה שלא נקבל משם ממילא...לא כן?

היי אביב, אני חושבת שנדירים המקרים שבהם אמא לא רואה את הילדים שלה מתוך רוע טהור. לעיתים היא לא מורגלת לראות אנשים אחרים כי אף אחד לא לימד אותה, לעיתים היא כל כך שקועה בצרותיה שלה ולא יכולה להכיל אף אחד אחר, לעיתים זה אפילו עניין של כימיה שפחות קיימת, לפעמים קנאה, חוסר יכולת להתמודד, בושה שלה עצמה. יש לי כמיהה שכנראה לא תתממש במלואה אף פעם. ואני יודעת שאמא שלי היא לא אדם רע, היא אישה טובת לב וראויה, ששקועה בקשייה שלה..ואולי (ורק אולי) אמא שלך היא גם כזו ואז לא רצתה ולא הייתה מסוגלת לראות ולהכיל את הסבל והקשיים שלך, ולעזור לך. כמובן שזה לא מבטל ולא מפחית במאום את קשייך שלך! וכמובן לא מצדיק. ההבדל הגדול והכה חשוב לדעתי ביני לבין אמא שלי, זה עניין המודעות והיכולת להיעזר. וברוך ה' ילדיי זוכים לאמא טובה ומודעת ורגישה ואכפתית וראויה. וכן, אני בהחלט חושבת שאני אמא טובה. ובטוח שגם את.. :-) בכל מקרה, עד כמה שגדולה התהום ביניכן - לדעתי זה קונפליקט שכדאי לנסות לפתור , בעיקר בשבילך...וגם בשבילה..

מנסה לטפל , מנסה להיות להתחבר ושוב מוצאת את עצמי נאבקת בעצמי כי אסור כי זה מסוכן. השדים ...לא נשברת וממשיכה לעשות מה שצריך אבל הם כאן. מזכירים לי עורבים מעל פגר מחכים לרגע הנכון. ובמערכת לשנה הבאה הכנסתי קורס על הפרעות אכילה ...או שהשתגעתי או שאני אמיצה בטרוף זה יהיה מאתגר זה בטוח.

את ממש אמיצה!! אני רוצה לספר לך שבתחילת הטיפול כשעוד הייתי מבולבלת הייתי בקורס שקשור גם לפגיעה בילדים...ובשיטה כזו לעבודה עם ילדים...פעם יצאתי מהכיתה כי היה קשה...עמדתי בשירותים, בכיתי והתקשרתי אל המטפלת, והיא הבינה אותי..חזרתי לסוף השיעור וברחתי די מהר לאוטו שלא ישימו לב....זה לא קל בכלל!!!!!! כשדברנו על כך בפגישה היא אמרה לי שאוכל להתקשר אליה כל פעם כשיהיה לי קשה בקורס וזה עזר..אז אולי כדאי לחשוב על משהו דומה שיעזור, יש לך טיפול ויש מי שיעזור בצעדים האלה!! זה קשה אך אל תשכחי לעולם שאת לא לבד!!! כל הכבוד שנרשמת לקורס!!! אוהבת ומחזקת, מיכל

קיבלתי מכתב מאמא שלי שהיא לא רוצה להיות אמא שלי יותר וע"מ שהיא תקבל אותי אני צריכה לקבל את התנאים שלה. סבלתי מזה כל החיים. אני אמא בעצמי ונמאס לי תספוג. מה לעשות?

מה עושים כשלאט לאט התפקוד יורד? בהתחלה כשהילדים היו קטנים ועד גיל מבוגר שלהם יחסית (10-12) הרגשתי שאני לא יכולה לעשות כלום בבית אפילו לא לבשל או לנקות כי הם כל הזמן היו קוראים לי. הם לא שיחקו לבד כמעט. לאט לאט עשיתי פחות בבית אבל אז הם הלכו לישון מוקדם אז התאפשר לי להשלים.בהמשך הופיעה עקשנות.שלהם לא לסדר שום דבר לחיות בבלאגן מתמיד אז,התייאשתי מלסדר ולנקות כי הם לא היו שומרים. אחר כך העניינים הסתבכו הופיעו עוד ועוד התנהגויות שלהם שלא יכולתי להתמודד איתן והירפתי עד,שהיום כשבני בן 17 הוא מבקש לשמור על דברים מסויימים (מה שלא מפרחע לו להשאיר צלחת מלטכלכת על השולחן אחרי שסיים לאכול) זה אולי מרגיש טפשי אבל נגמרו לי הכוחות לחנך אותם לסדר ונקיון כשנראה שזה לא מצליח. נמאס לי לכעוס על שהם לא עושים את מה שהם היו צריגים לעשות: להשתתף בעבודות בית קלות ובעזרה פה ושם וירדתי מזה. כיום כחמש שנים מאז,שחליתי בפיברומיאלגיה ודכאון כל מה שאני יכולה לעשות זה לשכב במיטה. אפילו אוכל אין לי מוטיבציה לעשות כי לכל אחד יש את השטיקים שלו ואני מרגישה שאין טעם. החלק המפחיד הוא שזה מזכיר את אמא שלי שכל חיי התאמצתי ליהיות שונה ממנה והיום היא בדכאון חריף ביותר כבר שלוש שנים. עם אבחנה של מאניה דיפרסיה (אבחנה שאני לא מסכימה איתה). אבל גם היא היתה אומרת "כבר לא אכפת לי מה אתם אומרים" זה כבר לא פוגע בי" או "הפסרתי לבשל כי אתם לא אוכלים את האוכל שלי". אני פחות קיצונית בזה ממנה אבל ההרגשה הזאת שאולי זה דומה מידי מפחידה.

אל תתני לדכאון האכזרי לנצח. טפלי בעצמך. איפה בעלך בתמונה? האם יש לך אחות או חברה שיכולים לסייע לך? ליבי איתך. מקווה שתבחרי בחיים ולא במיטה שזו מיתה. תקומי אל תוותרי.

שהיית חושב / מרגיש? אם במקום לעשות צבא תואר תואר זוגיות וכיוב היית מוצא את עצמך משחזר טראומת נטישה לא מודעת בגיל 28 וכושר ההשתכרות שלך היה נמוך משל המטפל משמעתית וכ' , אם היית בנעלי -"מה נראה לך היית חושב / מרגיש? היית כועס?

לכי תעשי תואר עכשיו כולה בת 28, את יכולה לשקם את החיים שלך. תלמדי תתקדמי, תעשי עם עצמך משהו תחשבי מה הכי מושך אותך לעשות בחיים תקחי אחריות על החיים שלך תקחי אחריות על הבחירות שלך תקחי אחריות על העתיד שלך תחליטי שבמקום לקטר ולהאשים את כל העולם ואשתו, את רוצה לעשות משהו מועיל לעצמך במקום לקרא סתם כדי להפריח מילים מפוצצות, תקראי לתואר, אבל... תעשי קודם בדיקת שוק במה את תוכלי להרוויח טוב, שלא תבואי אחר כך בטענות שלמדו אותך תואר במקצוע שלא מרוויחים בו טוב. תבדקי את הכל, יש היום גם מקומות שיכולים לעזור לך בהתאמה תשקיעי את הראש שלך בקדימה... בהתקדמות... בעשייה... בלקיחת אחריות על עצמך ועל החיים שלך... המטפלת שלך למדה כמו חמור לקבל את התואר, עובדים מאד מאד קשה כדי לקבל תואר של פסיכולוג, ואני לא מתכוונת לכל התוארים המפוברקים האחרים של מטפלות למיניהם שלא שוות את הדף שהן כתובות עליו, אם היא מטפלת מורשית היא השקיעה בזה המון, ולכן יופי לה שהיא מרוויחה טוב. עכשיו התור שלך להשקיע המון במשהו חיובי, משהו שיתן לך בחיים, ותתקדמי הלאה. אם תמשיכי לעמוד באותו מקום ולקלל כל הזמן זה לא יעזור לך בכלום. נראה שיש לך יופי של כשרון בכתיבה, וכנראה את גם מסוגלת לקרא תכנים ולהבין אותם יופי, אז יש לך מגוון של מקצועות יאללה, קדימה תבחרי אחד מהם, תשקעי בו, תשקיעי את כל כולך בלמידה, ולא תאמיני כמה זה יעזור לך. בהצלחה

אוף, חבל שאין פה לייק!! המטפלת לא סתם אמרה שהיא עבדה קשה, באמת עובדים קשה ומאיפה לך מאיזה רקע כל מטפל בא? או היא? מאמינה שבתוך רוב המטפלים יש מטופל שהיה זקוק לעזרה ומשם צמח...

היום אני בת 34.. ואחרי שחזור הטראומה בטיפול לקח שנים לתודעה שלי לעכל את הדבר הזה ועד היום אפילו.. לנופף באמירות של לקיחת אחריות זה הרבה יותר קל מלעשות את זה בפועל.. החיים שלי הם מאבק בלתי פוסק על תפקוד שלאחרים הוא רגיל ומובן מאליו. באמת נראה לך שיוצאים מזה ככה? הלוואי שזה היה ככה.. אבל לא משנה. זה מעייף להסביר לכל אדם מחדש מאיפה אתה בא. אם הכוונות היו תמימות וטובות אז סליחה שכתבתי לך במקום אחר שאת צינית.. כבר לא יודעת איך לפרש כוונות של אנשים שלא מבינים אותי , את טבע הקשיים שלי

מימה, אני רוצה לומר לך שעל פי נסיוני לרוב האנשים יש שריטות, גם כאלו שהגיעו ממשפחה נורמטיבית לחלוטין עם ילדות רגילה וטובה יחסית. השריטות זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ואין לך מושג כמה קשה לאחרים לתפקד. ולידיעתך גם מטפלים הולכים לטיפול, ועד כמה שאני יודעת זה חלק מהריטואל שלהם, לקבל טיפול כדי לפוגג קצת את העומס. החיים מלאי מכשולים וקשיים, ואם אנשים לא מראים את השריטות שלהם, זה לא אומר שהן לא קיימות. השאלה איך מתמודדים עם אותן שריטות. אפשר להשאר במקום ורק לכעוס ולקצוף על כל העולם, ואפשר לומר, או קיי אני מנסה להמריא, מנסה לעשות משהו עם החיים 34 זה עדיין ילדה קטנה, כל החיים לפניך, יש אנשים שמוצאים מזור לכאבים שלהם בכך שהם מאשימים אחרים בכל מה שקרה להם, הם בדרך כלל נשארים תקועים באותה פוזה כל החיים, כאשר לפעמים האשם התורן מתחלף, אבל תמיד יש מישהו אשם שהרס להם את החיים. וישנם כאלו שלמרות הכל ממשיכים הלאה השאלה היא לא האם באמת ישנם אשמים או לא השאלה היא מה את רוצה לעשות עם החיים שלך. וזו החלטה שלך בלבד את נקראית כאחת שיש לה כשרונות, וחבל שהם מבוזבזים, אז תפני עורך למה שהיה עד עכשיו ותתחילי לצעוד קדימה, מדי פעם נופלים, אבל קמים, מנערים את האבק והלכלוך, מנגבים את העיניים מהדמעות וממשיכים לצעוד. לא מאוחר ללמוד מקצוע מכניס עכשיו בגילך, כפי שכתבתי לדעתי מתאים לך להיות עורכת דין, אם את חושבת על משהו אחר לכי על זה, אבל תעשי, זו הנקודה, תתחילי לעשות משהו למען עצמך מלבד להאשים את כולם שלא היו בסדר. המנטרה הזאת של האשמה והטחת אשמות כל הזמן רק מרחיקה את האנשים ממך, ועושה לא נעים להיות בחברתך, אנשים קשה להם עם זה, ואז את עוד יותר ממורמרת תנסי לחייך באופן מלאכותי אפילו, תנסה להפריך מילים נחמדות מסביב, ותראי שהעולם הוא כמו מראה, איך שתראי אליו כך הוא יחזיר לך בחזרה. תנסי את זה, קחי את הכוחות שלך למקום טוב תפסיקי לחשוב שכולם נגדך, תאמיני לי שאני לא נגדך תאמיני לי שיש לי שריטות מכאן ועד הונלולו, מבינה אותך היטב, אבל חושבת שהנתיב שלקחת יוביל אותך למקום לא טוב, ואומרת לך תעשי חישוב מסלול מחדש בהצלחה

זה ממש קלאסי ההחזרת שאלה שעשית פה. לדעתי? היית גם מרגיש כועס וכואב.. אבל לא שאלתי לדעתי.. שאלתי לדעתך!

הרי עצם הציפייה שיאהבו אותנו בכלל זה כבר העברה! למה שמישהו יאהב וירצה בטובתך ויהיה לו אכפת... מה הוא אמא/אבא שלך? אז איפה עובר הגבול בין ציפיה ראלית להיות נאהב, להרשות לעצמך להשען, להחשף, לסמוך... לצפות שיכבדו ויתחשבו לך בצרכים וכיוב.. לחוש הקשרות רגשית ... איפה עובר הגבול בין זה במתכונת הבוגרת ובריאה ולבין יחס רגשי/העברתי שכזה במתכונת שפסיכולוגים יחשיבו להעברה מסוג שצריכה אנליזה וטיפול כדי 'לפתור' אותה?

החיים הם בכאן ועכשיו בהווה. יופי ומה עם כל המשקל הכבד של זכרונות רגשיים שליליים וחסכים וזיהוי פערים בכל פינה?? הכאן ועכשיו שלי לא לגמרי מנותק מהמשקל הכבד שיוצרים כל מה שציינתי לעיל על עולמי. איך מעיפים את ההשפעה של זה? הרי למחוק זכרונות אי אפשר... בגלל זה אני טוענת שהיה לי טיפול לא טוב כי הוא הוסיף עוד מטען מכביד לזכרונות שליליים ודווקא מי שהכי עזר לי לאחרונה הגיח מהחיים עצמם. סתם אדם. לא איש מקצוע ולא כלום. החיים איירונים

ממש קשה לי לעשות ואני נאבקת . יש לי מן כבדות כזאת שאני סוחבת.. מתי שצריך לעשות דברים... זה לא בדיוק בחירה ליפול שוב ושוב לחשיבה שלילית . אני מנסה לשנות את זה :/

אני מפחדדת. איפה אתה?

הפסיכולוג שלי הציע מרצונו לבוא לבית משפחתי לניחום המשפחה לאחר מות אמי. האם זה מקובל? האם אין בכך חציית גבולות? הרי יכול להסתפק בהודעת או שיחת ניחומים.

אודי, איך מישהו יכול ללכת לאיבוד בתוך עצמו? אני כותבת וזה נשמע כמו משפט סתום אבל כך אני מרגישה. נשאבת פנימה ולא מצליחה להפריד. אין נפרדות אני לא מוצאת רק אותי ולא יכולה להפריד ולתפקד. אני לא מצליחה לעבוד, לחשוב להתרכז. אולי זה כמו ללכת בתוך ערפל כבד לשמוע קולות ולא לדעת מי מדבר או כמה אנשים מדברים או איפה הם. כאילו מהתלים בי וקוראים לי מכאן ומשם ואני מסתובבת ומסתחררת והכל הופך לבליל קולות שהולכים ומתגברים ואי אפשר לכבות אותם. שבוע טוב שירה

שירה מחזקת אותך ..מכירה את הרעש הזה האין סופי, הוא מובן ולא את לא משתגעת. שולחת יד כוחות וחיבוק אם יעזור. שירה כרגע זה נראה לך אין סופי זה עובר / נחלש לא האמנתי שאני אכתוב דבר כזה אבל לקרוא אותך זה להבין איזו דרך עברתי. את תצליחי להתחבר לשירה אחת מאמינה בך.

אחרי מה שהיה לי אצלה היום היא התקשרה ולא עניתי ושלחה הודעה " מה שלומך?" ואני לא יכולה לענות. זה יעיר את מה שאיכשהו הצלחתי להרדים. נראה לי שזהו. אני לא יכולה עוד. מה שהצליח הצליח ומה שלא,כנאאה כבר אבוד.

מבקש המלצה לפסיכולוג קליני של מכבי עבור בחור צעיר בן 22 באזור פתח תקווה עדיפות לפסיכולוג שמתמחה בפגיעה מינית גם אם ישנה המלצה לפסיכולוג מהתחום הפרטי עם מחירים סבירים גם אשמח לקבל

גם אאני הייתי היום פעם ראשונה במקום החדש. והיה שם טריגר מטורף ואני עכשיו בחדר שלי בבית לא יכולה לצאת וכנראה שאני גם לא אלך אליה שוב לעולם

היי רוני מקווה שאת מרגישה טוב יותר והחרדות נעלמו ...כוחות

יכול להיות אודי שהקפיצה למים תעלה לי במחיר כבד של חרדות בלתי פוסקות? מתי ארגע מהן? זהלא נכון שאם מעיזים לעשות משהו שמפחדים ממהו ומתגברים כך על הפחד אז אמור לעזור? למה? למה כשסוףסוף כן מחליטה להעיז אז קורות מלא חזרות בלי הפסקה?! לא ישנתי טוב בלילה! תותי

תותי בדיוק כמו מה שכתבת קפצת למים..כשקופצים למים ברגעים הראשונים קר העור מתכווץ חשוף רגיש ..אחר כך זה עובר. כל הכבוד לך שקפצת למים כן זה קר חרד מפחיד אבל זה גם אומץ גדול מאוד. אנחנו כאן להיות איתך ולנסות לעזור לעבור את החרדות.

היי אודי, המטפלת עברה קליניקה, ממש לא אהבתי את המקום החדש. החדר פיצי, ואנחנו יושבות מאוד קרוב אחת לשנייה.. וזה מפריע לי וגם יש רעש מבחוץ :/ אמרתי לה הכל..ופוחדת שקצת נפגעה. הקליניקה הקודמת הייתה מרווחת וסוג של יוקרתית.. ועכשיו זה בדיוק ההפך. רציתי לשאול שני דברים : אם מטופל היה אומר לך שהקליניקה החדשה שלך (מקום שאתה משכיר כמה ימים בשבוע) מכוערת ואפילו קצת מגעילה אותו, היית נעלב? ודבר שני האם לאחר הרבה שנים בקליניקה שבעיני נחשבה לטובה יש סיכוי שאתרגל לקליניקה שמרגישה לי מוזנחת קצת? תודה רבה אודי! מאי

המטפלת שלי עד לפני כמה חודשים הייתה במקום שמאוד אהבתי.. היא התקשרה אליי במיוחד ערב אחד לומר לי שהיא נאלצת לעבור למקום אחר (כמובן שהמעבר לא היה מיידי). המקום החדש מכוער בעייני, ואמרתי לה את זה הרבה מאוד פעמים, צעקתי לה את זה..אובייקטיבי הוא באמת םפחות יפה מהקודם, היתרון היחיד שיש ספה ובקודם הייתה לי כורסא אולי קצת התרגלתי ולמדתי להסתדר עם המקום אבל יש דברים שמפריעים לי וזה מה יש. אני קיוותי שהיא תעבור מקום.. כמה שאני לא אוהבת את המקום, אני אוהבת אותה ולכן אני מצליחה להסתדר עם זה.

ביום חמישי אנחנו נפרדות, וזה מרגיש לי פתאומי מדי.. יש לנו עוד ארבע פגישות ואולי זה נשמע לא מעט, אבל לא, זה מרגיש לי שאין לי מספיק זמן. רוצה עוד קצת ואי אפשר אני יודעת. היא גם ככה יוצאת לחופש וגם אני יודעת שבכל מקרה כרגע אנחנו נפרדות.

(כן, שולחת שוב שאלה כשהפורום 'בחופשה'. קיים פה כלל שקובע שאסור? גם ככה אתה מפרסם את זה אחרי שחוזרים לפעילות, זה לא שהשאלה מפריע למשהו.. אבל פתאום תהיתי אולי יש לך כלל, כי אתה מעיר על זה לפעמים שאני שולחת מתי שהפורום בחופש..) ולגבי הפניה עצמה- יש דברים שאני רוצה לברר אם היה מן הראוי שיעשו אחרת, אני לא אוהבת את עמדת החוסר אונים הזאת בתור מטופלת לשעבר שלא ממש הבינה כלום אז גם לא הייתה בידי יכולת לשפוט ולהעריך את איכות המענה שקיבלתי. לכן חשוב לי לרדת לחקר של דברים כמו שצריך: בזמנו עשיתי אידאליזציה לפסיכולוגים, תפסתי אתכם כבעלי ידע מיוחד קראתי המון ספרים ולא יודעת איזה תשובות חיפשתי שם אבל כן הייתה איזו הרגשה ילדותית שאני נחשפת פה לידע מיוחד. השפה הקצת מוזרה של מושגים פסיכואנליטים שהם מן ז'רגון פנימי של בעלי המקצוע רק הגבירה את האשליה שיש פה איזה ידע מיוחד שלא כולם מכירים ויודעים אותו.. מהמקום הילדותי הזה קראתי את הספרים. אפילו בלי ממש להבין מה אני קוראת, אבל שהתחיל התהליך הטיפול לגעת בדברים חווייתים יותר, רגשיים, מפרקים, נטולי פשר בחוויה שלי ומטלטלים והזדעקתי לתשובות . זעקתי למטפלת 'מה קורה פה. מה כל זה. תסבירי לי. אני רוצה תשובות להבין.' אז היא אמרה לי 'אין תשובות. אין לי תשובות לתת לך'. אודי אם אין לה תשובות לתת לי אז למה היא הניחה לי לקרוא כך ספרים בחיפוש אחר הבנות ותשובות לדברים, ולא הסבירה שהתהליך המשמעותי הוא בחוויה הרגשית ולא בהבנה קוגניטיבית? פה בפורום למשל אתם מציינים לי את זה כעניין כמעט מובן מאליו, אבל בטיפול אז זה לא היה מובן מאליו בשבילי ובאמת חיפשתי הבנה בשכל של דברים בדיעבד הרגשתי מרומה וכאילו עשו ממני צחוק, כי הרי אנשים שכן מחוברים לרגש ורואים מרמת מודעות יותר רחבה דברים בנקל יכלו להתבונן בי מסתגרת חברתית ושוקעת בקריאת ספרים אבל לא חיה את החיים עצמם.. ופגשתי אנשים שגיחכו על זה, אפילו אחי חיכך על זה. גיחכו עליי. ואז התאכזבתי וכעסתי עוד יותר על המטפלת שאני שנתיים בטיפול אצלה אבל לא הביאה לתשומת ליבי את הנקודה הזאת בצורה מפורשת מספיק. היא חשבה שזה מספק לי מן חוויה שאני מדמה את עצמי כאילו אני כמוה ומשתייכת להיות 'כמו פסיכולוגים'. כמו ילד שזקוק לפנטזיה של 'להיות כמו' ההורה המואדר או משהו כזה.. העניין הוא שזה באמת לא היה משהו שמקדם אותי מציאותית- זה השאיר אותי בבועה של פנטזיה שנועדה להתנפץ וגם התנצפה לבסוף בכאב וזעזוע נרקיסיסטיים גדולים. האם אתה סבור שזה היה נכון לאפשר את החוויה הזאת ככה? לבזבז כך זמן מבלי שהפסיכולוגית תאמר לי ישירות "את לא תמצאי תשובות בספרים, העיקר הוא להתמקד בחוויה הרגשית שלך ולא בהבנה שכלית" האם לדעתך היה טעם לפני השחזור הטראומטי להסביר דבר כזה? שעליי להתמקד ברגש ולא בשכל? המטפלת טענה שלא היה טעם ולא משנה כמה מסבירים ההבנה השכלית לא תבין מה שנמצא מחוץ למודעות עד שלא משיגים הזכרות ברמה רגשית.. שכאילו גם אם הייתה מסבירה לי מבחינתה זה לא היה משנה הרבה. אבל מאיפה היא יודעת? היא לא באמת בדקה את זה. לדעתי היא כן הייתה צריכה להסביר לי להתמקד ברגשי ולא בשכלי, לציין במפורש שהיכולת ליצירת קשר אינטימי קרוב פגועה אצלי ושעל זה עובדים בטיפול פסיכולוגי. במקום להניח לי להסחף עם קריאת הספרים. היא בעצמה השאילה לי ספרים וגם ראתה אחכ שאני קונה עוד ועוד.. כאילו היא הייתה צריכה לשים לזה איזה סטופ לדעתי . כי אפילו במפגשים אצלה הייתי מביאה ציטוטים מדברים שקראתי ומנסה לשוחח על זה. מה אנחנו מורה ותלמיד? מדריך ומודרך? לא באמת... אז לדעתי היא הייתה צריכה לכוון אותי אחרת שם. להוביל אותי לשנות את מה שמתמקדים בו תוך כדי הסבר מדוע היא ממליצה כך. מה דעתך על זה? ובבקשה תגיד מה אתה באמת חושב ולא רק משהו שאולי יגונן עליה כ'עמיתה'. אם היה לך מקרה כזה בטיפול של מישהו ששוקע לחיפוש תשובות מקריאה על חשבון התמקדות בחוויה, לא הייתה מעיר לו משהו על זה? אשמח לקבלת תשובה תכלסית ולא איזה התייחסות 'עמומה/מתחמקת'.

כי זו מדינה דמוקרטית כי היא לא יכולה לאסור עליך לקרא ספרים היא יכולה להמליץ לצד זה או אחר, אבל לא לחייב ולא לאסור קראת כי רצית לקרא, זו הייתה בחירה שלך אולי בחירה לא טובה אבל את צריכה לקחת אחריות על מה שעשית, על מה שהרגשת מה הקשר אליה שאת קראת ספרים והשתמשת בצורה נאיבית בביטויים שלא לגמרי הבנת, אני חושבת שאת מתבלבל בין אפוטרופס לפסיכולוית

איפה ראית שכתבתי את המילה 'לאסור'? כתבתי את המילים 'להסביר/למקד/לכוון'

האם שאלת אותה? האם היא המליצה לך על כך? האם סיפרת לה על זה? ומה הייתה תגובתה ואולי אם הייתה אומרת לך לא לקרא, היית חושבת שהיא מפחדת שתהיי מדי חכמה? את מספרת את הנרטיב שלך, את מה שאת עשית, וכיצד שקפת לה את מה שקראת, אבל איפה היא בכלל בתמונה הזו? מה רצית, שהיא תגיד לך אל תקראי ספרי פסיכולוגיה כי בעצם את לא יודעת כלום מתוך הספרים? כמה יית כועסת עליה אילו כך אמרה לך!!!

מעצמי על שאני טיפשה ומבזבזת זמן ללא הרף. על שבחרתי לפגוע בעצמי והמשפחה שלי. על ההזנחה שלי את עצמי. על תחזוק בית גרוע. על סה שנהייתי סמרטוט של החברה במקום להיות מלכה.

לפני כשבוע סיימתי לעבור הליך אבחון פסיכולוגי, אבחון פסיכודיאגנוסטי, ונאמר לי כי משוב מטעם הפסיכולוג אשר העביר לי את האבחון יהיה מוכן רק בעוד חודשיים-שלושה. אם כך, מדוע אבחון זה נחשב יעיל כל כך? לא יהיה זה יותר יעיל ואפקטבי לקבל תוצאות באופן מידיי/הכי מהיר שאפשר? יודעת אני כי עצם הכנת המשוב דורש הן זמן והן השקעה רבה, אך עדיין, אף אחד אינו מבטיח לי כי ממצאי האבחון יהיו רלוונטיים ושימושיים לי בעוד כחודשיים-שלושה. אשמח להסבר יותר מעמיק על כך.

נמאס לי מזה. אני רוצה להיות מוקפת שאנשים טובים שיכולים להבין אותי. ככ נמאס לי להיות לבד או עם אנשים שהם חברים רק למראית עין והכל איתם זה מסכות. ואפילן אם בדיבור אני אומרת להם ומספרת על קשיים אני ממשיכה לחייך תוך כדי... בא לי לפגוש אנשים שאפשר יהיה לבכות בנוכחותם ושיחבקו אותי. זה כאילו לא קיים. באיזה מן עולם אני חיה שלהיות קצת חלש וכואב ולבכות ולצפות לקצת רגידות אנושית סובלנות וחיבוק זה כזה בלתי אפשרי... ועכשיו שוב יש לי מן מפגש חברתי.. הקאתי את הנשמה מקודם . 2 עוגות שלמות.. הגוף עייף מזה. בא לי לישון אבל עלי ללכת לפגוש חברה כי קבענו כבר ואני בטוחה שאני אזייף. אני לא יכולה לשתף אף אחד שבכיתי מבדידות כי מישהו שרציתי לא רצה אותי חזרה ואז הקאתי ובכיתי עוד קצת. אוף.. מתי יבוא מישהו שווה שכן ירצה אותי? הבעיה שאף אחד שווה לא ירצה אותי. אנשים שווים רוצים אנשים שווים אחרים... אני רוצה מישהו שכן יודע להנות מהחיים ועם כושר תפקוד גבוה שיאהב אותי ויעזור לי להתרומם ולאהוב אותי ולהאמין בעצמי גם. אף פעם לא היה לי מישהו כזה. קודם שיתנו בטחון. משם הכל כבר יקרה מעצמו. אף פעם לא היה לי כזה.

חשבי אולי את כל הזמן מתלוננת כל הזמן חוזרת על עצמך במה שעשו לך רע אולי נמאס לאלו שסביבך לשמוע את זה אולי הם חושבים שאת מגזימה אולי נסו לעזור באלף ואחת דרכים ולא הצליחו חשבי מה את היית לגבי מישהי שכך הייתב באוססיביות ממשיכה להתלונן על מה שעשו לה. הרי אם את בטוחה שהצדק בידך תתבעי אותה! שם תשפכי את כל הזעם ותתני לגורם אוביקטיבי לראות אם צדקת ואם לאו אגב את יכולה לתבוע בתביעות קטנות ללא עורך דין את יכולה לפנות לוועדת האתיקה של פסיכולוגים את יכולה לעשות גל מיני דברים אבל אם את כל היית מקטרת שוב ושוב על אותו נושא באיזה שהוא מקום אנשים כבר לא מסוגלים יותר בלי לפגוע בך, רק לשים לך מראה

ואני לא שוקלת את הדרך הזאת יותר. אף אחד מאנשי המקצוע ששמעו על הטיפול ואפילו אמרו לי שהיא עשתה כמה טעויות, לא היה מוכן לשתף פעולה עם מהלך של תביעה. בקיצור זאת בכלל לא אופציה קיימת במציאות.. סתם משפט להפריח לאויר 'את יכולה לתבוע'. לא אני לא. אי אפשר להוכיח כלום ועל תחושת פגיעה סובייקטיבית ובעיקר עלבון נרקיסיסטי נוראי ומזיק אף אחד לא שם זין. זה באמת לא מעניין אף אחד. אפס קבילות משפטית לזה. אפילו 'הסכמה מדעת' שזה כאילו סעיף מנוסח בחוק אף אחד לא אוכל כי בטיפול פסיכולוגי אי אפשר תמיד להסכים מדעת בגלל טבע הטיפול.. ככה טוענים. אבל די, את בטח חדשה פה, אני את הזעזוע וכעסים שלי מהטיפול ההוא שפכתי פה כבר שנים.. זה כבר לא משנה.

זה שאני מביאה את כל התלונות שלי לכאן לא אומר שככה אני מתנהגת מול אנשים במציאות.

מתי תישן?

איך אפשר?

חגגנו היום את חג האהבה....() קניתי לו בושם והוא קנה לי לב ענק בבלון... והעיקר הכוונה.... טוב לי איתו, ממש כך! הצטלמנו ואנחנו יפים כל כך ביחד. הוא רצה שנשנה סטטוס בפייסבוק בהתחלה הסכמתי ולאחר מחשבה החלטתי לתת לזה עוד זמן.... אז מחקתי. וזה מרגיש לי יותר נכון. המשימה החשובה ביותר שלי בזוגיות זה לשמור על עצמי, את עצמי,ולא ללכת לאיבוד... בזה גם הפסיכולוג יעזור לי... שוב שבת שלום הילה

יודע אודי? השבוע התמודדתי עם מחשבות נורא מפחידות ולא נעימות. זה היה מאד מאד קשה. אבל הצלחתי. לא ברחתי מההתמודדות. אפילו חלק יזמתי. אם הייתי עושה את זה נאמר לפני שבוע לא נראה לי שהייתי מסוגלת לעשות את זה. אני די הופתעתי מעצמי. כמעט כל הפחד זה מהנושא הזה. אז רציתי לשתף אותך בהצלחה הזאת. ואתה יודע? למרות שהיתה אחר כך קצת חרדה לא נפלתי לדיכאון. :) ולמרות שהוצאתי המון אנרגיה בחרדה והפחד ניסיתי להתמקד בכיף ובחופש. כדי להישאר במצב רוח טוב.

רגע לכדה עיני במראה ריס שנפל תביעי משאלה והיא ממהרת לפני שעוד הספקתי הלוואי שתמותי

רוצה לברך אותך ואת כולם בשבת רכה, נעימה ומלטפת.. שלך-במבי.

הי אודי תודה על מה שכתבת לי, זה חזק ונכון. שיהיה סופש רגוע וקריר אורי

אמא שלי ברוך ה' חיה ומתפקדת, אבל חסר לי ממנה כל כך אני רוצה שהיא תאהב אותי, אני רוצה שהיא תתעניין בי ובחיים שלי, שהיא תחשוב שאני מיוחדת וחכמה. אני רוצה שהיא תכין לי אוכל טעים, וגם שוקו ועוגיות קוקוס. הלוואי והיא תחשוב שאני יפה וחמודה. אני כועסת עלייה! אני כועסת עלייה כל כך. אני כועסת על כל מילת גנאי שהיא אמרה לי, על כל מכה שקיבלתי ממנה. על כל המשיכות שיער, ועל הבכי שבכיתי לבד בלילות וכשישבתי לבד על הרצפה בחדר. אני כועסת שלא היה לי למי לספר דברים שקרו לי. ואני סולחת לה על הכל ואוהבת אותה מאוד מאוד מאוד. ודואגת לה וכל כך רוצה שהיא תאהב אותי. אני רוצה שהיא תראה אותי ותבין שאני זקוקה לה. גם בגילי, ילדה רק רוצה את אמא.

אודי יקר אני מודה לך על האוזן הקשבת והסבלנות נותן לי את החוויה שאני לא לבד ואוסף אותי ברגעים מאפירים. אני אוהבת אותך מאוד! ואם הייתי יכולה גם הייתי שולחת לך מהעוגיות שלי! תשמור על עצמך, שלך הילה

הי, נחמד פה:) אשמח להתיעץ אתכם ועם אודי. אני מטופלת טיפול פסיכולוגי כמעט שנה ואני מרגישה שהטיפול יוצר לי מועקה. לפני הפגישה אני רגועה וטוב לי ואחרי הפגישה לרב לא טוב לי. יש לי מחסומים מסויימים איתה. זה מעייף אותי. Help me....

נסעתי לסופש, מקווה שיהיה בסדר. אודי, שבת שלום

לא התכוונתי להתפלפל. הלוואי וזה מה שהיה.. זה סוג הפעמים שאני פתאום "נזכרת"שכתבתי משהו ואז נכנסת לבדוק אם באמת כתבתי ומה.

ישבתי באוטובוס מאחורי משהיא שדברה בנייד והשמיעה דברים שאסור לה!!!!אני כמעט בטוחה שזה לא בסדר!1 ספרה על ילד לאימוץ כנראה על הטיפול בו ודברה כנראה עם הורים שרוצים אותו...ספרה עליו שהוא לא אלים, רק היה ספור עם הכלבה וספרה הכל! ופרטים....התפוצצתי, כמעט והערתי לה! ואני חושבת שפעם כבר שמעתי משהו דומה שדברו על מישהו בטיפול, חוצפה!!!!!!!!!!!!! וכל מה שיכולתי לחשוב היה הלואי שהיא לא כזו.....שהמטפלת שלי לא מדברת בנייד במקום ציבורי עליי כשכלם שומעים מסביב...איפה החסיון? אפילו אם לא אומרים שם של מישהו, אודי זה מותר? לדבר במקום ציבורי על מטופלים? איפה הפרטיות? ואם לא אומרים את שמו של המטופל? אז מה??????? אני פוחדת כבר לשתף אם זה ככה........ובגלל שאמרת שאנסה ניסיתי לקבוע איתה לשבוע הבא בשעה כל כך לא נוחה לי :( מקווה שאסתדר עם השעה :( אבל אחרי שקובעים מרגישה שנצח עד הפגישה.....ורוצה לשתף ופוחדת כבר...זה בסוף שבוע הבא.אודי מותר לדבר כך בקול רם על מטופל???? נשמע לי מוזר ולא אתי בכלל... מיכל

היי מיכל, לדעתי לא מתאים כלל, אבל מצד שני לעיתים קשה להימנע. זה כמו בבתי חולים שמבקשים מהצוות הרפואי להימנע מלשוחח על מטופלים במעלית..ויש אפילו שלטים על כך. יכולה לספר לך שרופאת המשפחה שלי לדוג' נמנעת מלשוחח עם מטופלים במסדרון ומסבירה שזה לצורך הגנה על הפרטיות שלהם..

מסבירה קצת... כשהייתי בדיכאון הייתי צריכה טיפול. עכשיו המצב שלי יציב אז אני הולכת כי אני רוצה. אני לא אוהבת לרצות ללכת.זה כאילו אולי להודות בחולשה. לא יודעת. אפילו אני לא מבינה אותי

נשמע דווקא מעולה שאת רוצה..הגיע הזמן לרצות! מותר לך!!!

בנות יקרות , אודי ואורי . שבת שלום שבת שלווה ורגועה שבת של צבירת כוחות ומנוחה. יודעת שתקופות מאתגרות קשות ויחד עם זה המון צמיחות התחלות חדשות מפחידות שמוציאות מאיתנו המון אומץ ועשייה. סומכת ומאמינה בכן . תודה שאתם כולכם כאן עבורי זה מחמם את הלב בכל פעם מחדש. https://www.youtube.com/watch?v=gonhwO3lA9g

גם לך אביב יקרה! שמחתי לקרוא על התקדמות מדהימה!!!!!! כל הכבוד שאת לא מוותרת לעצמך!!!!עשי מה שטוב לך, מגיע לך! מיכל

אודי זה באמת מדהים לא ברור שונה מתקדם כאילו חלום ולא אמיתי מחכה שמישהו יבוא ויגיד לי צחקנו ממך בחודשים האחרונים השינוי עצום עושה עבורי בדברים שלא חלמתי . מטפלת בגוף . אוהבת את מי שאני לא מתעסקת בעבר . סומכת עלייה מרגישה שסומכת מעבר ליודעת . מרגישה שהיא איתי . יודעת שאכפת לה ממני מאוד מאוד . רואה איתה ולא רק אותי . ובכל זאת מחכה שהיא תתהפך...זה כל כך עצוב התובנה הזו ...והתשובה שאני עונה לעצמי לשאלה למה זה כי למה שמישהו באמת יאהב ויהיה שם ככה עבורי . היא שרדה איתי תקופה איומה וחיבקה ועטפה והקשיבה לי ושמה גבולות בריאים .זה היה קשה בועט מטלטל ...גיל התבגרות . היא נשארה ולא ברחה כמו כולם ואני גדלתי השרתי קוצים נהייתי רכה יותר ...זה מרגש באמת לראות את הדרך... אודי תודה שאתה כאן כל השבוע סופג ואוחז ותומך ומאפשר לי להיות יותר בטיפול . מפחדת להסיר את הקביים האלה כרגע .... שבת שלום אודי יקר שבת טובה נעימה ושלווה .

לנשים היקרות שהגיבו. אני לא חושב שכל אחד חייב טיפול ותהליך, יש מי שזה מתאים.לו ויש מי שלא. אני אדם רגיל, היו לי חיים רגילים וילדות רגילה, לא עברתי טראומות ופגיעות איומות כמו שלכן. שרוט בדרכי שלי כמו כל אחד. הלכתי לאורך השנים עם עמליה גם ליעוץ זוגי וגם להתייעצויות בקשר לילדים וזה תמיד היה ממוקד כדי לעבור עוד משוכה ולנוע קדימה. ברור שמתבגרת צריכה את אמא שלה ומן הסתם גם דואגת לאבא שלה ויש דברים שתעדיף לא להגיד לי. גם ברור לי שיהיה בסדר, רק עניין של זמן. לבקש עצות פרקטיות זה גם ממש בסדר ואני משתדל לאסוף, לסנן ולהשתמש במה שמתאים לי. אורי

אורי, נשמע שאינך ממש זקוק לאישורים ולעצות שלנו... לך עם מה שליבך אומר לך, נכון לא כל אחד בנוי לטיפול, אבל לי המטפלת אמרה שבאים אליה כל מיני אנשים ואפילו כאלה שסתם רוצים בלי בעיות מיוחדות. מותר לך להעזר, זה בסדר. לגבי אישה עשה למענך, הילדים יבינו ויסתדרו! אל דאגה, איתך, מיכל

אז.. אני לא יודעת מה לעשות ואיך.. נרשמתי לאיזה אתר הכרויות, אבל כבר לא שם, ניסיתי עוד כל מיני, אבל נכון, אני כנראה לא עושה. אבל רציתי שתהיה לי משפחה משלי... ואני לא יודעת אם אצליח בזה ושוב שבת.. ואין יל כוח לזה עכשיו. וחבל כי היום דוקא התחיל בטוב

קיבלתי החלטה , אני רוצה לטפל בעצמי ולהפסיק לשחק משחקים. אבל מה עושים ? מגיעים לפגישה ומה להגיד לה ? שאני לא מחפשת אותה אלא פשוט מפחדת לדבר, נראה לך שהיא לא הבינה את זה מזמן. מה כן יכול לעשות שינוי פעולה כי במחשבה אני כבר רוצה ומוכנה.

אודי מה הקטע להכניס אנשים לתהליך שמשחזר להם את העבר הלא מודע במסגרת הקשר הטיפולי ואז הם נעשים מודעים לאחר שחווים את העבר בהווה באופן טראומטי ומבינים שזה לא הולם לכאן ועכשיו, אוקי...מה אז? מה המטפל מציע מנקודה זו והלאה? סתם מותירים באויר את הבן אדם אחרי שכל תפיסת חייו השתנתה לפתע לאחר רכישת המודעות? האם תפקידו של המטפל הפסיכואנליטי הסתיים בזה?

מכייון שמטופלת באנליזה זה בסדר לענות? ההבדל הוא לא בהבנה מימה, אלא בחוויה הפעם הזאת אני לא לבד! יש איתי מטפל שמכיל מקשיב ואוסף, אז ההתפרקות מקבלת מימד אחר ואז מהמקום הזה יש סיכוי לחוויה שלווה יותר אני למשל מרגישה שבכל מה שקשור לזוגיות וקשר זוגי אני בת 16, אולי 18... מהמקום הזה שאני מתנסה, ומביאה את החוויה ומעבדת אותה, מכאן אפשר לגדול.... צריך להתנסות ולחוות מכך צומחים... בהצלחה בטיפול החדש! אשמח לשמוע חוויות מהטיפול הגופני, זה מעניין אותי מאוד הילה

החוויה שלי הייתה ששחזרתי את טראומת הנטישה והייתי שם לגמרי לבד!!!!! רציתי שהיא תראה לי יחס בין הפגישות. פשוט שתענה לי. שתראה שהיא שם. היא לא ענתה וזה הרגיש כאילו רהטראומה מוחלטת. והיא ניסתה לנזוף בי לבוא לפגישות בחוסר סבלנות ואני הרגשתי נרדפת בידי אובייקט רע שרק מוכן לראות אותי ולהתייחס בכסף וסד של זמן וזה הרגיש כזאת דחייה נוראית בשבילי . הייתי באה לפגישות אם היא הייתה בין הפגישות עוזרת לי לחוש מוחזקת ומובנת לנוכח כל החוויות הקשור ופתאומיות שפקדו אותי. זה לא היה !!!! את הטראומה שחזרתי לבד!!!!!!!! אז גם להיות בטיפול. גם לשלם. גם לבזבז זמן. גם להפגע ולהזדעזע נרקיסיסטית וגם לשחזר את טראומת הנטישה המוקדמת ובסוף למצוא את עצמי חווה את זה לבד ללא מענה אנושי מכיל מחזיק אוסף עוטף.. ושום דבר כזה! פניתי לאלוהים בתחינה!! כי לא היה שם בן אנוש בדמות המטפלת. לא הייתה אנושיות. אז פניתי לאלוהים. גם הוא לא היה. כלום לא היה. הייתי שם לבד!!!!!!! זה רק מוכיח שהיה לי טיפול טראומטי . וזה מכעיס אותי. אבל לפחות השכל מבין מהו שחזור ויכול לקחת צעד אחורה להתבונן על הרגש ולא לחשוב שהעוצמה של זה אכן תואמת את מה שקורה בהווה במציאות... אבל בגלל היה צריך להיות מסלול אחר לטיפול הזה. זה מכעיס!!! גורם להרגשה שאין לי מזל בחיים!!!

זאת חוויה מאד מאד נעימה לי עד כה. היא ממש נוגעת בי ומתייחסת לגוף שלי ורואה אותי ומתייחסת. הרגשה אחרת מטיפול פסיכולוגי שההיא רק ישבה שם כמו איזה פלקט ומשקפת שיקוף פה שיקוף שם לגבי מה היא מרגישה בהרגשה שקיימת בחדר או אצלי... מה הטמטום הזה... אוף. שלא לדבר על ההערות המתנשאות שלה שהיו.. דווקא המטפלת בפזיכותרפיה הגופנית כן רואה בי את 'התינוקת' אבל מצליחה לגמרי לכבד את העצמי הבוגר שבי שמסוגל לרמה גבוהה של שיחה. אבל בגוף, בחושים היא אמרה שאני רק מגששת עכשיו כאילו בוקעת בצעדים קטנים מהביצה וזה נכון כי יש לי איזה בעיה בחיבור למגע ולספונטניות של הגוף.. ואנחנו לגמרי עובדות על זה עכשיו ואני אוהבת שהיא נותנת לי תרגילים הביתה. אני מקווה שבטווח הארוך זה יעזור לשינוי משמעותי אבל גם ככה לכשעצמו הפגישות נעימות וממלאות ולא כמו שהיה אצל הפסיכולוגית שהייתי יוצאת בהרגשה של ריקנות ובחילה.. כמו להיות עם מישהו שלא נוגע ולא מגיע אליך בכלל.. לא יודעת איך יצא לי ככה איתה. ואם עד כדי כך אין כימיה אז איך זה שאהבתי אותה ככ פעם?? חשבתי שאהבתי אותה :/ עכשיו היא פאסה... מקווה שהקטע הגופני יוביל למשהו טוב. התחלתי קצת לחוות את גבולות תנועת הגוף וכאלה חח. יש לי גם קטע שאני מפחדת להחזיק תינוקות על הידיים. אין לי בטחון. בכלל ילדים מפחידים אותי.. אממ. אני אדבר איתה על זה כבר. באמת יש הרגשה חמה ומכילה איתה. זה אחרת. יותר מדיטטיבי וממלא כזה. יוצאת עם הרגשה טובה ולא בחילה.

לגבי היכולת להיות בתחרות ולתת פייט לאחרים בשביל הסיכוי להשיג לעצמך פיסה מהעוגה.. למה יש אנשים שהרגשת הזכות הזאת באה להם יותר בקלות ואחרים שחוששים מזעם או כעס מאבק בהם או מחשבה שלילית עליהם ולכן מפחדים ולא מעיזים.. ? שמתי לב שכזה מגיע לתחרות עולה בי פחד מפני חוסר פרגון של האחר. איך אני מביאה את זה למצב שלא אהיה מוגבלת יותר בידי חשש שכזה וארשה לעצמי לפרוץ קדימה?

קשה לכתוב לך . הכאב עצום ובכל זאת מנסה . יכול להיות שמה שאכתוב יהיה קשה תזכור שזה באמת מהלב ושאני מחבקת וחושבת שאני מבינה אותך את הקושי . מבינה את הצורך להיות בשליטה מפוקס אבל בטיפול זה לא הולך .בטיפול אתה מוכרח להיות מחוייב לתהליך לרצות בתהליך ובשינוי . לפרוק ולשמוע כמה מילים יש חברים .כדי שיוכלו להציל את המציל הוא חייב לרצות להסכים להיות להרגיש. כן אורי להרגיש . זה גם התשובה לגבי עמליה כן מן הסתם נעשו טעויות ואולי אפשר אחרת אבל זה רק אולי ולא מקדם לשום מקום . בתהליך שלי הבנתי שרגשות אשם זה עוד דרך לא לאפשר לעצמי לעשות באמת שינוי זה דרך די נוחה גם עם כואבת לא לזוז מהמקום. החיים טרפו לך את הקלפים וכמו בוויז אתה מוכרח לחשב מסלול מחדש ..זה אומר שינוי . שינוי של פני הבית ,שינוי שלך בזוגיות ,שינוי שלך בתוך המשפחה . כל שינוי שנכון לך ולילדייך . אורי כל הורה דואג כל הורה לא יכול להבטיח שהוא יצליח לשמור על ילדיו.האמת שכשמישהו באמת רוצה למות אף אחד לא יכול לשמור עליו . מה שכן אתה יכול לראות אותם להרגיש אותם להיות קשוב ועוד קשוב למה שנאמר ולמה שלא . כואב לי שהמטפל היה צריך לאמר לך שלבת קשה ולא היא יכלה לבוא ולאמר אבא קשה לי לא הולכת . זה בסדר מותר לה לרצות שונה . קוים אדומים רק במקרה חרום ולא על כל דבר . אני חריגה במחשבה שלי אני יודעת אבל אני גידלתי ארבע ילדים בריאים בנפשם באהבה ובהקשבה תוך כדי שבירת הרבה מוסכמות נורמטיביות . כשבני הגדול היה בגיל גמילה זה היה חורף לא מיהרתי ואז הכנסתי למעון והוא החליט (היה גדול בן שנתיים וחמישה חודשים )שהוא הולך בלי חיתול . ובעצם גמל את עצמו ..אבל היה מגיע מהמעון ומבקש חיתול הולך לפינה עושה את צרכיו ומבקש שהחליף לו. הסביבה שלי התנגדה ואני צחקתי שליטה בסוגרים הרי יש אז לבית ספר הוא ילך בלי ...חיבקתי אהבתי והסכמתי לאט לאט הבנתי מימה הוא פוחד מה הקושי וגם זה הסתדר הילד היה בן שלוש ורק אז ניגמל .אז מה ??? מה שאני מנסה להגיד לך תאהב במילים תהייה שם נוכח קשוב מרגיש .תקשיב למה שהם אומרים לך . תשים גבולות שצריך באהבה ואני בטוחה שתעברו את זה . אורי תאפשר לעצמך לחיות להמשיך בחיים זה יעשה טוב לכולם כי אם לך מותר גם להם מותר לחיות ואז לא רוצים להתאבד . לא פשוט ילד בצבא מתבגרת קטנים באמת תיק רציני . אז באמת בטיפול תאפשר לעצמך לפרוק נשק (שליטה) ולנוח . כל מפקד יודע שמנוחה חשובה להמשך .בטיפול תן לעצמך להטען . מגיע לך ...לא תעזור לאף אחד אם תתמוטט. אורי מחבקת ומקווה שלא הכאבתי מידי

הטיפול מציף ביותר, ומעלה ממעמקים כאבים שנחו בשלום על משכבם, מי אומר שאדם שנמצא בתוך קושי אובייקטיבי צריך דווקא בזמן כזה להציף את עצמו את כל מה שקבור בפנים? כל אחד עם מה שמתאים לו, ישנם כאלו שאפילו לא מסוגלים לעמוד בפני ההצפה הזו והיא כמעט הורגת אותם, גם עם מטפל מאד מומחה.

היי אודי, אני לא מצליחה לפתח העברה כלפי המטפלת הנוכחית שלי. האם העברה זה חלק הכרחי מהטיפול? אין לי צורך לפנות אליה בין המפגשים, ואילו במפגש השיח הוא מאוד חביב (אפילו שמביך מאוד לפעמים)..היא חביבה .. - לאן כל הרגשות מהטיפול הקודם הלכו? הם עדיין כאן...אני עדיין מתגעגעת למטפלת הקודמת ואני שונאת אותה כל כך. כל כך כל כך שונאת אותה. אני כועסת עלייה שהיא אדם לא ישר. הלוואי והיא הייתה נעלמת ולא הייתי הולכת אלייה מלכתחילה. מה הטיפשות הזו שלי לאהוב נשים רעות ומניפולטיביות ושקרניות ומרוחקות??? שלא מתנהגות אליי יפה. שכותבות לי משפטים קצרים וקרים, שעונות לי בציניות במפגש, שצוחקות עליי, שלא מבינות אותי בכלל. שאני כלום בשבילן!!!!!!!!!!!! אני רוצה לאהוב את המטפלת הנוכחית! אני רוצה לאהוב את בעלי! אני רוצה לאהוב אנשים שמתנהגים אליי יפה, שמכבדים אותי, שאכפת להם ממני. שאמפתים אליי...שמבינים אותי!!!! למה זה הפוך אצלי????????

משתתפים די קבועים בפורום שנוצרה פה ולכן יש הרגשה של מרחב מכיל ותומך שמאפשר מן ליווי לאנשים שנמצאים בטיפול . עד כמה שידוע לי כל החברים פה נמצאים בטיפול אישי כלשהו או לפחות היו בכזה בעבר.

אני שוב במקום ההזה שלא רוצה לרצות.זה לא כמו לא לרצות להזדקק. כי אני לא זקוקה שתדעו שאני פה בלי שתדעו שאני רוצה. הבנת? המטפל שלי יצא לשבועיים חופש. דיברנו על זה היום. אני חושבת שהפעם אני יצליח לשמור עחי גם כשהוא בחופש וגם כשהוא יחזור, לא להתמוטט כמו בפעמים שעברו אלא לדבר על הקושי. אז הנה, ממש לא בשקט. כנראה א ני אצטרך מתישהו להתרגל לזה שאני לא "צריכה" אני רוצה. גם לא בשקט וגם המון מילים..

מטופל... אין לי כל כך סבלנות כי אני צריך הרבה דברים פרקטיים תהליך גדול עלי עכשיו. אז בעיקר אני שופך ומחזירים אלי משפטים מסכמים או קצת מאירים. מה תכלס? אולי יש לך עצות יותר מעשיות? האישה שלי צעקה בכל המקומות הצילו ואף אחד כולל אני ואולי גם אתה לא עשה כלום. ועוד איפה ואיך זה קרה לה במקום שהיו צריכים לשמור עליה. גם שם זה לא עבר. איך אפשר לשמור על מישהו? איך אני אשמור על הילדים שלי? איך אדע שהילדים הגדולים לא צועקים בעוד מקומות והבת שלי לא תתאבד מחר?

שלום אורי, אולי זה יישמע לך קצת מתנשא מה שאכתוב כאן..אבל חשבתי קצת על הבקשה שלך לעצות מעשיות. אני חושבת שבענייני נפש אין קיצורי דרך. הרבה פעמים עצות מעשיות הכי קל לשמוע ולקרוא מכל עבר, הרשת מלאה בהן וכל אדם אקראי שתפגוש יוכל לתת לך שפע של עצות מעשיות מה עלייך לעשות בחייך. אבל האמת היא שהנפש שלנו כלל לא אוהבת קיצורי דרך, והיא צריכה לעבד דברים ולהבשיל ולהיפתח ולהשתנות בהתאם בקצב שלה ובזמן המתאים לה, ואני חושבת שזו בעיקר המשמעות של טיפול, ולא לתת עצות מעשיות. ולגבי החלק של דברייך, על כך שאישתך צעקה ולא שמעת. אני בטוחה ששמעת והבחנת. ואתה בטח לא היחיד. לפעמים היכולת שלנו מוגבלת גם כאשר מדובר באנשים שאנחנו אוהבים ושיקרים לנו. כך שאין טעם שתשקע ברגשות אשם. אין אדם שהוא מציל וכל יכול. ועזרה עצמית היא זו שיש בכוחה לחלץ ממשברים. ולגבי ילדך, אני לא יודעת לענות על השאלה הזו. לאבד אמא זה פצע, קשה וכואב והוא גם די טרי. סביר שקשה להם והם סובלים , גם כשאתה הכי תומך ויש להם עזרה מקצועית. לפעמים הזמן עושה את שלו, עד שמגיעים להשלמה המיוחלת. אני חושבת שהבסיס לגידול ילדים יציבים שמצליחים להתמודד עם משברים, זה אהבה ואהבה ואהבה אינסופית ושלא תלויה בדבר. אין דבר יותר חשוב בעיני מידיעה של ילד שיש לו על מי להישען ולסמוך. אין דבר יותר חשוב מזה. הלוואי ונוכל תמיד להעניק זאת לילדים שלנו.

מה קרה לאשתך? מה גרם לה לסיים את החיים? לא מבטיחים לנו שום דבר בחיים. אבל צריך להיות עירניים וקשובים. לא פשוט לשאת באחריות על אחרים. שולחת לך חיבוק גדול והרבה אהבה. תהיה בריא.

אודי, אני שונאת את המטפל שלי. פעם ממש חיבבתי אותו והרגשתי שאכפת לו ממני. עכשיו מרגישה כאילו התפכחתי, ומרגישה מטומטמת על זה שחשבתי שבאמת אכפת לו ממני. הכל מרגיש סתם בטיפול והוא כבר לא משמעותי כבעבר. כשהוא היה משמעותי, זה היה מפחיד אבל הרגשתי שזה ממלא אותי. עכשיו מרגישה ריקנות ועצב גדול. מרגישה כאילו בעבר הייתי מסוממת לגביו ועכשיו רואה את המציאות בצורה מפוקחת יותר. בעיקר שונאת אותו על זה שהוא אילץ אותי להתפכח וניפץ את הבועה הנעימה שעטפה אותי. אודי, מה אתה חושב? האם להפסיק את הטיפול? אי אפשר לקיים טיפול עם בן אדם שכל כך שונאים. ובכלל, לא מבינה מה הטעם בטיפול. לא מאמינה כל כך בכוחה של הפסיכותרפיה לעזור לי. נטע.