פורום פסיכולוגיה קלינית

להיות פה.. במילים.

סתם רציתי לציין פה משהו שונה, חיובי . אם כי עצם העובדה שאני עדיין צורכת טיפול לא משמחת אותי. זה מעציב. אבל הבטחתי לעצמי כן 'לעשות שימוש' יעיל הפעם. לבוא הכי אמיתית שאפשר לשם! כמו שמרגיש. לא להסס לדבר על כלום.

למה הזכרון הרע עולה בי כמו ג'ורה כשאני לבד עם עצמי??? למה העבר חי בי בצורה של זכרון רע מרעיל גועלי משפיל ממית מכעיס ... וההווה שבאמת אין בו יותר מדי רע כרגע לא מצליח לצרוב בי זכרונות חדשים במקום הישנים?? זה היה כזה הלם בשביל כל מה שהיה.. ככ מזעזע. הרגשתי שמנסים לאנוס עליי בכח לחיות חיים שאני לא רוצה במקום שיהיה לי טוב... ועכשיו, עכשיו מה האפשרויות שלי? הייתי רוצה בית משל עצמי.. גרה עם ההורים. אפילו לאונן מביך פה כי אולי אחד ההורים יעבור במסדרון. מביך שאין לי את המרחב שלי לעצמי והגוף שלי לעצמי והחיים שלי לעצמי. בא לי להיות שרמוטה בת זונה כמו ההיא מהמועדון ההוא שהפיצו סרטים רק בשביל לעשות דווקא לכל העולם ואישתו שאף אחד לא יגביל אותי ולא יגיד לי מה לעשות .... היי זה שיפור בתור דימיון דווקא. עדיף לכעוס עם פנטזיה על יצר מיני במקום עם פנטזיה על יצר אלים ותוקפני... נמאס כבר שהחיים הם 'כאלה'. ושונאת את אמא שלי העלובה הזאת וגם את אבא שלי. הם עלובים ודפוקים. הם לא יודעים מה זה לחיות. גם אני לא. למה החברה שלנו כזאת דפוקה למה?? רציחות בכל מקום ואלימות ושנאה . בחורה עושה סקס המוני במועדון כולם נרעשים בזמן שהם צבועים מעבירים סרטים שלה אחד מהשני ומאוננים עליהם ואחכ הולכים לכתוב בפוסט כמה ההתבהמות הזאת דוחה אותם. כולם בהמות עמוק בפנים. בטח שאני. אני בכלל פסיכופתית. אני מודה. אבל לא באמת. לא במציאות. לא במעשים. אנשים איבדו את זה לגמרי...! בא לי להיות שרמוטה ולהגיד לכולם 'תקפצו לי' בא לי!! בא לי לעשות את כל הדברים הכי 'לא מקובלים' ולהגיד לכולם לנשק לי את התחת אם יש להם בעיה עם זה כי אלה החיים שלי והגוף שלי והזמן שלי והאויר לנשימה שלי.... ומה עוצר אותי בעצם? עדיף לפנטז על להזדיין במקום על לדקור עם סכין את כל העולם ואישתו ולנעוץ בהם חרבות סמוראים.. במועדון שרלילה רק אחת אבל דקירות? חופשי כל שני וחמישי... יותר מדי אנשים משוגעים בעולם הזה ולי יש 'נכות נפשית' מביטוח לאומי.. מצחיק לא? עכשיו אם לא אכפת לכם אני אחזור להיות החנונית החמודה שהנני עם החיוכים המטופשים. לא בא לי לחייך!! בא לי לכסח!!! אררררר. פסיכית. :( :)

זאת בדיוק הסיבה שאני לא ממשיכה עצים קיימים בדרך כלל זה לא ניקלט במערכת אז כתבתי לך

מכירה את עניין בעיית היקלטות ההודעות מהסמרטפונים. ואילו אני בחרתי לכתוב רק דרך מחשב. הן בשל ההסתברות הגבוהה מאד לקליטת הודעות במערכת, והן, משום שאחרת ייתכן שהייתי נגררת להיות כל היום על הפורום, וזה, אני מניחה היה מעורר אצלי, בין השאר, חרדות רבות. ונראה לי שאני גם יוצאת דופן כאן, משום שהמחשב שלי הולך לישון מוקדם, ואיני רואה את ההודעות עולות בזמן אמת, כשאודי עונה, אלא רק למחרת לכל המוקדם. אם בכלל. ניסיתי פעם להיות נוכחת כאן בזמן האקשן, וזה לא עשה לי טוב. לחצים, התעוררות של תגובות בטן פחות מווסתות. למה לי? ממרחק מרגיש לי, אולי, פחות חודר. נינוח יותר. סוריקטה

קראתי את כלכן...תודה על הניסיון..וכן סוריקטה יקרה את צודקת, אינו יודע דבר. וחנה אשמח דווקא אם תכתבי לי על מה שעברת, אולי יתן כיוון למחשבה...פשוט הרגשתי שאתן חושבות שאני מתביישת ורציתי להבהיר שאני לא רוצה שיגלה מאחרים אלא אם אוכל אומר לו אני..ועכשיו יש מצב שהוא יגלה ביתר קלות:( ואודי, נעצרת אצלי בתשובות...וזו לא פעם ראשונה...סתם מבאס...ואולי באמת רצית שיגיבו לי...........לא יודעת, קניתי בסוף שני ספרים בשבילה כך שהפרידה נראית קרובה מתמיד.

אולי תעשי הפסקה תאמרי לו שאת צריכה טיפול וכאילו תתחילי שוב ואז זה ביושר בלי סודות מנביון הסודות האלה פוגעים בטיפול ...מגיע לך טיפול תאמיני לי שהוא ישרוד את זה שאת מטפלת בעצמך מסכימה איתך שלא את חוסר האמון אולי זה פשוט כי הגיע הזמן ...

אני לא בטוחה אם ידעתי שהוא כלל לא יודע מזה שאת הולכת לטיפול, זה נשמע קשה. לא בדיוק הבנתי את הבקשה שלך.. אשמח לנסות אך תוכלי להסביר לי קודם? (: ואת יודעת, נראה לי שגם לי קרה שאודי "נעצר עם התשובות" בהודעה שלי, אז מבינה מאוד ללבך, לי זה אכן קצת צבט, למרות שבתוכי יודעת שאין לזה משמעות.

הי אודי, מה שלומך? הכל בסדר? ציפיתי לקרוא את תגובתיך פה אתמול... ובקשר אלי ואליה אתה לא יכול לדמין כמה נמוך יחסנו הדרדרו, הצד המכוער שלי חגג מולה בשבוע האחרון... והצד הזה כבר לא מוכן לעבור את זה שוב.

... .. . אודי :(( גם מפחדת פה.. גם אין לי כל כך מה לכתוב גם הפחתנו מ 5 פגישות בשבוע שהיו עד אחרי סוכות ל 4. ומרגיש יתמות. מרגיש שאנחנו בפרידה, גסיסה מתמשכת. גם.. גם עדיין תקועה חזק עם מה שהיה עם סנדיי מלא פגישות לא הפסקתי לבכות על המשפט "עלובת נפש" ניסיתי לבדוק גם במילון, בויקיפדיה את המשמעות המילולית. עלובת נפש זה מרגיש כמו קבצנית של הנפש. מבקשת נדבה, צדקה לנפש כמו הילדה עם הגפרורים שהיתה עלובת נפש עד שבדמיון ראתה את הסבתא הרכה מושיטה אליה את הידיים בכדי לאסוף אותה לחיקה,לחבק ולחמם אותה. סנדיי,לא כועסת עלייך. קצת הייתי בהלם.. קצת הרבה. מאוד מאוד. לא ידעתי מאיפה זה בא לי. הרי כתבתי לך מייד הודעה, מיענתי אותה אלייך ובו התנצלתי והסברתי לך שזו לא את !!! את פגועה מהמטפל ומגיבה אליו.. את רק הווית עבורי טריגר .. כתבתי לך את זה.. סנדיי.. מה זה עלובת נפש ? למה התכוונת ? וואוו..לא מאמינה.. שוב העיניים מתחילות לטפטף... המשפט הזה הרג אותי.. אודי, מה זה עלובת נפש ? אודי , אני עלובת נפש ? אני נקראת עלובת נפש ? מה זה עלובת נפש ? :((((

את חברת נפש. ואהובת נפש. ומקסימה.

ההודעה שלך השניה עלתה לאחר שאני שלחתי את ההודעות שלי, ואפילו לאחר שבקשתי מאודי שלא יעלה את ההודעות שלי. את ההודעה ההיא הנמען היה אודי בלבד!!!! זו הייתה בקשה שלא להעלות את ההודעות השניות, בחיים לא היה עולה בדעתי שהוא יעלה את ההודעה, בחיים לא הייתי כותבת דבר שכזה אם היה לי צל צילו של ספק שהוא יעלה את זה אל תתעמקי, זה היה פשוט כדי לכסות על הפגיעה העצומה שאני חשבתי, הייתי כל כך בהלם מההתקפה שלך, וכתבתי מה שכתבי, ואחר כך רציתי שלא יעלה, אב את יודעת הכעס, כמו סילון של גז ממשיך עדיין לעלות, ולכן זה נכתב את כל כך לא עלובת נפש יש לך אוצרות בלומים של נתינה, של יכולת ביטוי אל תתעמקי בזה, זה רק היה האמור לקרר מעט את העלבון שלי, ולא יותר מזה, שכיחי מזה, כאשר אודי העלה את זה, חשבתי שאני מתה במקום, ועוד הוא כתב שהתלבט אם להעלות או לא, מה הייתה התלבטות זה בכלל לא היה מייל שצריכים להלעות זה היה מייל בקשה שלא להעלות את הפוסטים הקודמים. בודאי שאילו הייתי רואה את ההודעה השניה שלך לא הייתי מעלה שום פסוט ובדיעבד הצטערתי שהגבתי, גם בלי ההודעה שלך לשמוע את העלבון ולשתוק, לא הייתי צריכה לענות מצטערת על כל הצער שלך. מחקי, מחקי מהמוח, זכרי את העושר שיש בך בפנים ואל תתיחסי בכלל למה שכתבתי. חושבת עליך

הי במבי יקרה, ואני אוסיף – נפש מלאת דמיון, עוצמות ועומק. איזה שיבוש – כל אחת דיברה החוצה חלק מעולם פנימי שהיה אמור להיות מוסתר, מסונן. ומשהו ברח, ושני הצדדים נפגעו כל-כך כל כך. ומדוע הפגיעה חזקה? לשתיכן אגב. אני חושבת על החלק היהיר שמקטין וממזער. נורא שהוא. מדבר על הזולת בפניו בגוף שלישי, כאילו מבוטל הוא. חשבתי עליו גם אצלי. היכן אמצא אותו, ומה יגרום לי להתחבא אליו ולמצוא תגובות פנימיות כאלה אצלי. פעם, הייתי מעצימה מאד את ההרס עם כל אמירה כזאת כלפיי. גם היום אני מתרסקת, אבל יודעת, תוך עבודה קשה, לומר לעצמי, אבל גם מקשיבה, שלפעמים אמירות כאלה מדברות את מצבו הנפשי של הדובר. לא פשוט כלל וכלל. ורציתי לשאול בהקשר – אודי, ואיך אתה חווה את הנפש שלי? ואני מפרשת - האם אתה חווה אותי, את הפורום גם כשאיננו כאן? תשובה: בוודאי! לא ייתכן שלא, למרות שיש צד פנימי שמפקפק בזה עד למאד. ואיך נראית לך הנפש שלי? (יש לי אפשרות לקבל תגובות מאנשים רבים, וגם את המטפל, ומה אם לא אנחנו מדברים על זה כל השנים....) תשובה חלקית מאד: שכבות. יש מהן שבשלו, יש כאלה שלא כל-כך וישנן כאלה שנותרו אי שם במצב ראשוני פחות מפותח. ויש דברים שעד כמה שהם חוזרים על עצמם – קשים לקליטה. וכדי לצמוח, יש מעין צורך לפתור איזו חידה, שתעביר לשלב הבא. והחמלה – רבה ונמצאת, לא תמיד מופנית כלפיי עצמי. לעתים ההיפך. וההשקעה - רבה. אם כי לעתים לא במקומות הנכונים, שתורמים לצמיחה. ועוד... יום נעים, שלכם, סוריקטה

אודי, את המצע הרך אתה יכול לפרוש בבית שעוד לא בנינו ואולי נצליח לבנות? ואני אשתדל ליפול רק עליו וללמוד להתנחם בו

אודי?

האם שמת לב שרשמתי לך בהודעה שאני גברת אמצע גאה? גברת!!!!!!!!!!!!!!! האם שמת לב לזה???? גברת זה כמו אישה, מישהי שיש לה נשיות, או מה שזה לא יהיה... המממ, אני פשוט המומה מעצמי. מרגישה שיש לי תקנה.

איפה אתה?

בא לי להיות רעה מרושעת ארסית אני מרגישה איך זה עולה בי בעוצמה רבה ומגיע לנקודה שבה כל הזעם הזה מופנה כלפי עצמי ומוצא פורקן בפגיעה כזו או אחרת בי ותחושה שהכל אצלי כל כך לא מווסת וחולני.

מבולבלת נורא, התחלתי לצאת עם מישהו, ומרוב בהלה רק בא לי לסיים את זה ולא לתת לזה לנסות להתפתח.. המטפלת הקודמת אמרה שאני קאונטרפובית, שבגלל שאני כ"כ פוחדת אני עושה את הדבר ההפוך וקופצת לאש, ועכשיו איתו אני לא יודעת איך לווסת את הקצב, אם אני לא יכולה לסמוך על מה שמרגיש לי נכון כי פועלים כל מיני מנגנונים פסיכולוגיים כמו הקאונטרפוביה, אז על מה לסמוך? הוא גר במרחק כמעט חמש שעות נסיעה, כל פעם הוא נוסע אלי, בטח מצפה כבר להזמנה להשאר, ואני נעה בין הקצוות, בין להזמין אותו אליי הביתה וכבר מדמיינת איך זה יהיה כשהוא יעבור לגור, לבין להבהל ולרצות לסיים את זה... והקצוות האלו כל הזמן בפנים ואז בחוץ, במציאות אני קפואה, כל כך מבוהלת מכל תנועה שלא מצליחה להרגע.. מה עושים?

רק רציתי לומר שאני לא מאוכזבת ממך. מקווה שגם היא לא תאכזב.. ליל מנוחה (הכל בסדר?)

ואני לא רואה אותה... אולי עוד לא העלית? אין לי כוח לכתוב שוב אווף ובכלל לא טוב לי, היה לי יום סיוט בעבודה התעצבנתי ומרגישה שזה יותר מדי בשבילי

ומהפלא לכתוב שוב זה מעייף וקשה... אולי אחכ אבל זה כבר יהיה לאחר מעשה

עצם זה שניכנסת אומר שאתה בסדר. מקווה ככ שהכל בסדר וכולם סביבך בריאים ושלמים וזה רק יום כזה עמוס מאוד מאוד בלי שנייה זמן . מצד אחד לא רוצה לכתוב כדי לא להעמיס עוד הודעה ומצד שני ככ דואגת שמוכרחה לשחרר את זה כאילו שזה יעזור. אודי תשמור על עצמך ....

הי אביב, בוקר יקירתי, ... ואני הייתי רוצה לחפש ולהתבונן על הצד החיובי שבעיכוב. וגם להרשות לעצמנו קצת לא לדעת ועדיין לבטוח. בוקר, סוריקטה

בוטחת באודי אבל כן דאגתי שבשמונה בערב עדין לא ניכנס מהבוקר אולי בגלל שזה לא קורה לו בדרך כלל וזה חריג מאוד...ואולי אני נעשית חרדתית קצת בזמן האחרון בלי קשר

ממש לא דאגתי בגלל התגובות ואתה ממש לא חייב לנו כלום. אבל הודעות אתה בדרך כלל מעלה בבוקר ולא העלת אף הודעה עד שבע בערב אז כן מודה שדאגתי במצב של היום במדינה המוטרפת הזו הכל יכול לקרות ....סליחה שאני ככה .

הי הופ, לפעמים ההירדמות בשמירה עשויה להיות לטובה דווקא, למרות שאיני יודעת במה מדובר, ולמרות ההרגשה שהמחיר כבד ביותר. אולי אני טועה לחלוטין, היות שאין לי מושג במה מדובר. אבל מציעה כיוון למחשבה. סוריקטה

היא לא יכולה להיות טובה שיש לך משפחה. אמא צריכה להיות חזקה ולנהל משפחה ולהיות בשליטה. אם היא לא כזו אז זה יכול לגרום לצרות. אם היא נרדמת ואחרים לוקחים את המושכות לידיים.

צעד ראשון ככ לא מובן מאליו. בגילי זה פשוט לא מובן מאליו ...בסוף אני יעשה את כל מה שלא עשיתי ..אולי בכל זאת תצמח לי רגל ואם לא רגל אז פרוטזה ...זה לא הולך להיות קל זה ככ מורכב במארג המשפחתי הזוגי הרוצה לתמוך אבל פוחד וחושש משינויים העול הכספי שנוסף והקושי הפיזי העומס של המטלות...ובכל זאת מעל החשש והפחד ..אני צועדת גאה לכיתה נכון שלא לכיתה א אבל זקוקה ליד תומכת ...להרגיש קצת פחות קטנה קטנה

אביב יקרה, יישר כוח! ובהצלחה רבה! מכירים בקשייך, ובד בבד מאמינים בך כאן. הלוואי על כולנו. לא קטן. גדול (אבל אולי בשקט?) שלך, סוריקטה

אם עשית צעד ראשון קטנטן ומרגש בכיוון רצוי אז שיהיה לך המון בהצלחה :)

יש לי הרגשה שאף אחד לא מבין שאהיה חייבת להפרד.. ולא בגלל אחרים שיראו אותי אלא מישהו ספציפי הכי קרוב אליי...שלא יודע שאני הולכת ולא רוצה שידע...ואם ידע יהיה משבר אמון גדול :( וכל מה שבניתי יהרס אין מצב שאספר לו כי הוא נגד ממש...קשה לי להכיל את זה...וכבר חוויתי איתו סבב שכזה רק רוצה שתהיו איתי ואל תייעצו לי להמשיך איתה בכל מיני דרכים יצירתיות :( אוףףףף

בעולם.... מחבקת חזק ועוטף ובכל זאת אולי ימצא פתרון מחזיקה את האמונה עבורך

מיכל, הי שוב, בזמנו כתבת שאת מסתירה מבעלך את עובדת היותך בטיפול. נעזרת. שאמרת שהמצב הוא או או. או טיפול או זוגיות ומשפחה. שאת חשה שאין הם יכולים להתקיים בכפיפה אחת. ובעיניי, ואולי שלא בעינייו (תיתכן קנאה?) הטיפול מסייע לך לתפקד בבטחון רב יותר כאמא, כאשת מקצוע, כאדם. ועוד ועוד. אם בכך מדובר, אני יכולה להבין את המצוקה בה את נמצאת. מדוע את חשה לכאורה בבטחון כי זהו, זה הסיום. באמת עצוב, באמת עצוב, שלך, סוריקטה

הי מיכל, אני מבינה. והמישהו הספציפי הזה שאת כותבת עליו כאן, אני חושבת שהזכרת זאת בעבר. רוצה לכתוב לך על זה מס' דברים , כי גם לי היה משהו דומה. - אבל מכבדת את בקשתך, אז לא.

קודם כל ידעתי שלא תענה על מה שקורה לי פה בפורם ;)..מקווה שיסלחו לי כלן שלא מעודדת, כותבת וכו' דבר שני, יש לי המון רעיונות למתנות פרידה, הייתי בחנויות, רציתי לקנות הרבה דברים, החל בספרים שמעידים על הקשר בנינו וכלה במוצרים שטותיים שגם מעידים על מה שעברתי איתה..עצוב לי, מאוד עצוב לי...נשארו שתי פגישות, אחת השבוע ואחת שבוע הבא ואז....ממש לא יודעת, אנסה ללכת לשם...רציתי ללכת היום רק לראות ופחדתי אפילו להכנס למתחם, עד כדי כך...מה יהיה אודי? איך אתגבר על הפחד מהמקום הזה???????

הי מיכל, אני חושבת ש... לא ידעת, שיערת וזה גם קרה. עכשיו את יודעת. בדיעבד. מבחינה מסוימת טוב, בעיניי, שאודי לא הגיב לשאלה המסוימת הזו - זה השאיר לנו, הבנות המשתתפות, מקום להגיב. אולי 'יהרגו' אותי, אבל גם התאים לי שאודי התעכב בתשובות אתמול, וכך אני מרגישה שיש יותר מקום גם לדבריי. לפני המענה שלו. זו תחושת לבי. אני מניחה, שבין השאר, יש בכך גם כדי לסייע לאודי, או לפחות להשלים. כל אחד תורם מעצמו וביחד יש משהו רחב יותר. העומס כאן רב מאד. והנה הגיבו לך שלוש משתתפות (בינתיים לפי מה שאני רואה). בינהן אני. קחי בחשבון שכתבתי לך את תגובתי בטרם כתבת הודעותייך הבאות. מזמינה אותך להשיב (או שכבר עשית זאת ועדיין לא מופיעות ההודעות), אם תרצי, תוכלי. שלך, סוריקטה

תמיד יש מקום לתגובותייך בלי קשר לתגובות של אודי. נכון שבשונה מפורומים לא מנוטרים ככה יש אפשרות ליותר שיח אבל הניטור של אודי תוחם את זה ונותן למקום אופי בטוח יותר מוגן ...ככה שאין טוב בלי רע וההפך .

מרגישה מפורקת והרוסה והורסת. שנתיים שכבתי במיטה ביום נהייתי דובה. שום בגד לא עולה עליי..כמה זה מדכא. השיניים נהרסו לי..השיער לא טיפלתי בו והוא.כבר מגעיל. והילדים האהובים טופלו על ידי אבא שלהם. אני מרגישה בודדה . מובטלת. שלעולפ לא אחלץ ממה שקרה לי..

שמחה שכתבת עלייך ..מאמינה שכן תחלצי מזה בצעדים קטנים. לאט לאט יש בך מודעות אל תנסי להגיע לפתרונות תקבלי שמגיע לך לטפל בעצמך שאת ראוייה וזקוקה לטיפול .לא יודעת מה הסיבה לשכיבה במיטה פיזי או נפשי אבל את יכולה לקבל עזרה חיצונית תסכימי לטפל בעצמך תסכימי שמגיע לך אל תחמירי עם עצמך . תיראי כאן מסביב בפורום היינו בתחתית וצמחנו ..מאמי ה בך .מחבקת

הי הופ, היום כבר יום שני. ואיך קמת היום? לפעמים אנחנו רוצים שבחוץ יראה בדומה לבפנים. להקטין את הפער. זה עוזר? כנראה שממש לא... מכל הדברים שרשמת, הכי 'פשוט' (אני יודעת שנפשית זה יכול להיות לגמרי לא), הכי פשוט ללכת למספרה. אפשר לחתוך קצוות, או לעשות פן או צבע, או משהו חלקי. זה אכן יכול להיות בקונטקסט לאופן הכללי בו את מרגישה, ואת יכולה להתבייש לצאת עם 'איך שאת נראית', אבל הבושה היא שלך בעיקר. אחרים לא הכי בעולם מרוכזים בזה, נראה לי. אם אינך יכולה, ויש בך צד שמאד מושך עדיין להיות מוזנחת, אז אולי צריך לקבל את המצב ולהמתין לעיתוי אחר. מתאים יותר. בושה, בעיניי, אינה בהכרח דבר רע, אם לא מתמכרים אליה. לעתים ניתן להשתמש בה כדי להניע ולהתקדם. אני שומעת קול שאומר 'טפלי בעצמך!'. כבמעין נזיפה שכזו. איך היית מקבלת קול כזה? בוקר, סוריקטה

אודי אני פוחדת ששומדבר כבר לא יעזור וניסיתי המון. עכשיו לא מוצאת כח להאחז והכל מרוסק וצורח. שירה

תאחזי ביד שלי ...עוד קצת זה כבר נגמר הוא יחזור...תחזיקי לא להשבר את יכולה...העלמות והשמטות גובה מחירים איומים ...מחבקת

לא מסכימה. לא נפרדת ולא אפרד. אי אפשר להפריד אותי ממישהו שבנה אותי מאפס. שהגעתי אליו שבר כלי, דרוכה ורמוסה ומושפלת. שהיה איתי עד הסוף. שעבדנו יחד בחרוף נפש. שנלחמנו יחד, שהיה איתי כשנפצעתי והיה איתי כשאיכשהו הצלחתי וקמתי והמשכתי. ושלא ויתר. שבעזרתו הגעתי למקום שאני נמצאת בו היום, מקום רחוק רחוק רחוק ממה שהייתי בהתחלה. שהיה איתי כשנחתי, סתם כך, להרגיש את מה שלא חוויתי אף פעם, שיש מישהו לצידי, לא דורש לא סוחט לא מנצל, נמצא. שהכיר את הבפנים שלי יותר מאף אחד בעולם. שתמך בי בזמנים קשים קשים ומרים. שסמכתי עליו. שאהבתי אותו. שנתן צבע לחיים שלי, טעם ותכלית. שהיה אוזן קשבת אבל לא נפל איתי. שתמיד הצליח איכשהו להעיר את תשומת לבי לפן אחר של הסיפור, לדרך שהסתתרה שם ושלא היתה מוכרת לי. תמיד? לא תמיד. לפעמים הוא לא ידע. אני לא יודע מה להגיד לך. וגם זה היה כל כך מרגיע ומאפשר. ש.... השליך אותי מעליו, כך פתאום.... אז יש דברים שהם פשוט לא יכולים לקרות. וזה אחד מהם. אני חיה טוב, ואפילו מצוין. לא מבינה איך נתתי שידרכו עלי כל השנים. לא קולטת. אני במקום אחר, מקום שמסוגל. אבל.... הבכי. לא נגמר. כל הזמן מקבלת מכות תזכורת מכל הטראמות שעברתי במשך השנים. וזה עוד יותר כואב עכשיו כי אין. שעליתי על דרך המלך אבל עדיין.... ושאני לבד לבד לבד לבד לבד לבד לכתוב את הלבד עד שיגמר העולם???????

נשמע מסובך. נשמע שאני זקוקה למטפל לשם פרידה ממטפל

היי לאה, אפשר לשאול למה הטיפול הסתיים בכלל?

אודי, אני במילכוד אני נמשכת למטפל שלי יש לי בן זוג שאני מאוד אוהבת ויש בינינו יחסים טובים,אתה מבין למה אני מתכוונת... השבת נסענו וצימר והיה לנו כייף ביחד ועדיין נמשכת למטפל... אני מדברת על זה הוא מודע לזה ושתינו יודעים שזה מפריע לטיפול אבל זה לא עוזר לי... בכנות קשה לי ללכת מחר לטיפול קשה לי לעמוד בזה... שלחתי לו הודעה שקשה לי לבוא מחר ושזה בגלל זה... הוא לא ענה לא עונה לי לסמס בדרך כלל... איך מתמודדים עם זה????? נ.ב כתבתי לאודי אבל כולם יכולים להגיב, אפילו אשמח הילה

הי הילה, אני מרגישה שהתשובה שלי אלייך לא הכי קשורה, אבל עדיין... אמנם אין לי ניסיון עם מטפל גבר, אבל לדעתי זה דווקא טוב שאת נמשכת אליו. עצם זה שיש לך את הדחף הזה, את היכולת להימשך - זה לא מובן מאליו.ואולי זה מה שעוזר לך לחוות קשר טוב עם הבן זוג שלך. אבל וודאי שזה קשה כיוון שקשר איתו לעולם לא יקרה (ואסור שיקרה)..לא יודעת, תנסי ליהנות מכך איכשהוא (ומרחוק) - מהתחושה הזו. וגם נראה לי שיעור טוב בשליטה עצמית ובגבולות, שזה בכלל חשוב בחיים.

האם ניתן להתייחס למה שמשתחזר עם המטפל בקשר כהקלטות ישנות רגשיות והמטפל עומל לייצר הקלטה חדשה? עקבות זכרון חדשים? זאת גם דרך לתאר מה עושים בטיפול?

הי אודי, מיכל כתבה לי שיש חופש דת במדינה ובכל מקום אני אוכל להיות ולחיות על פי אמונתי - אבל זה לא כך. לצערי, ככל שאני מתקרבת לאמת הפנימית שלי מתמעטים מוסדות החינוך באזור מגוריי שמוכנים לקלוט את ילדיי. ויש לי לפעמים את הפחד שבשל "גחמות" שלי, הילדים שלי ישלמו את המחיר: חברים שלא באים אליהם הביתה, בתי ספר וגנים לא מתאימים. אבל, זו לא גחמה. אני באמת מרגישה שמצאתי את הסגנון שלי. אבל הפידבקים מהסביבה - זה כאילו אני לא שם וגם לא פה. כי במקום שבו אני גרה - אני כבר לא שייכת. ובמקום העבודה החילוני שלי - אני לא כמותם, ולא אהיה אף פעם. ולראשונה בחיי, אני מתרגלת ומבינה שיש גם דרך אמצע. והחיים הם לא שחור לבן... אז אני גברת אמצע גאה... אני גאה בי ובמה שאני. ובאיך שאני בוחרת לחיות. באמת הכינוי פרדייז לא מתאים לי יותר

ממש הרצאה ששילמתי והלכתי איך להעצים אפשרויות פרנסה מהמקצוע. לשנות אמונות מגבילות וכיוב' . ובזמן הסדנא עולים בי מחשבות ורגשות כעס כמו 'הקלטות נזק' שאני מוחה עליהן מכל מה שקרה ואיך שניסו להוביל אותי בטיפול ההוא.. אני מקשיבה לסדנא בחצי מח. נו אודי מה דעתך על זה? איך אפשר להעיף את ההקלטות השליליות ומטעני הכעס מפעם.. בנתיים אני צולעת את דרכי קדימה עם 'כח סוס' של חצי מח.... החצי השני מעכב ומדקלם לי 'עוד מאותו דבר' ותוקע. מייאש. נדבקים אליו כל מה ששלילי ומתסכל ומגרים אותו... והנה אני פה בשביל לחשוף את עצמי בכח למסרי העצמה. אולי משהו יחלחל כבר.. לא נראה לי שיש פה מישהו בקהל עם 'נכות מביטוח לאומי' כמוני. אני תמיד מרגישה פגומה ונחותה איכשהו. זה אות קין ההכרה הזאת? או שלא?

הי מימה, נראה לי שצריך להיות במקום רגשי מאד מסוים, עשוי מבפנים, כמו שאני קוראת לזה, כדי להצליח לספוג ולהיעזר בהרצאות שכאלה. אין, כמובן, הוקוס פוקום או תהליכים זריזים כל-כך. על אף שאולי היינו חפצים בכך. איני רואה את ההכרה אותה את מזכירה הלוך וחזור כאות קין. בדיעבד, בגיל עשרים מינוס, אילו הייתי פונה למקור כביטוח לאומי, היה לי סיכוי גדול לקבל נכות. אבל גם אז, בהסתברות גבוהה, הייתי רואה זאת באופן דומה לזה שאת רואה ולא יכולה לחיות עם זה. היום לא הייתי מתביישת. אני נכה, רק בלי תעודות. סוריקטה

שאלתי דבר ברור. תארתי את מהלך הדברים שגרם לכך שפניתי לחתום בביטוח לאומי. הציות להנחיה שלה שאצא לעבוד ממחשבת שווא שזה יקדם אותי אל היעד להיות פסיכולוגית כי המומחית לחצה שזה הכיוון הנדרש. אחכ רק התפכחתי נפשית להכרה של משמעות הצעד- כל הסטטוס של הזהות שלי השתנה. נרקיסיסטית זעזוע. והפסיכולוגית לא קיימה עימי שיחה לפני צעד שכזה על ההשפעות האפשריות על תחושת הזהות והערך. על הדימוי העצמי. כדי שאבצע ממקום מודע ומפוכח. האם אתה היית טורח לקיים שיחה שכזו יחד עם מטופל לפני שהוא מקבל סופית החלטה לעשות צעד כזה? אתה לא מתייחס לזה. ורק אומר שאני תקועה. שדעתך לא משנה. למה לא להתייחס באופן ביקורתי לזה? למה כל מה שיש זאת מן גישה של 'תמשיך הלאה' נוקשה ועיקשת בלי שום קשר לעבר ולדברים שהיו והשלכות שנגרמו? אי אפשר לגעת במטפלים. לבחון את איכות הטיפול שהעניקו בצורה אמיתית. זה מדהים שאי אפשר לגעת באנשים שגם גובים תעריפים כך וכך ונחשבים מומחים למשהו. שלא משנה מה היה או לא היה לא ניתן לגעת בו, לבקר בדיעבד ולצפות שמי שפישל ישא באחריות כלשהי. מדהים אודי. איך ההרגשה להיות ככ חזק וחסין מול המטופלים? להיות עם הסמכות הזאת לגלגל את האחריות אל המטופל תמיד? אני באופן אישי הייתי מרגישה מן סוג של שכרון כח כנראה.. מקצוע שבו אני ככ מלמעלה שאי אפשר לגעת בי ולהגיע אלי ואם טעיתי בשיקול הדעת שלי על חשבון אחרים אי אפשר להוכיח אותי כי עצם הניסיון רק יתפרש שאדם תקוע שמחפש אשמים במקום להמשיך הלאה בחייו- שזה המטרה של המקצוע שלי - להוציא אותו מתקיעות ודפוסים- ולא אבחול באמצעים. גם עם צריך למכור איזו אמת לשטן שיקבור אותה כדי שהיא תפסיק להתנגן. הכל תמיד בסימן של 'תמשיך הלאה'. אבל אחרי זעזוע נרקיסיסטי ככ גדול להמשיך הלאה זה קשה תדע לך שכן המשכתי הלאה במובנים מסוימים. למשל התחלתי ללמוד משהו חדש. אבל הפגיעות הנרקיסיסטיות שנגרמו לי והצורה הלא מעוכלת ולא מעובדת שבה הותירו אותי עם דברים רגשיים שפרצו שם.. הליווי הרשלני הזה שלא נתן תשומת לב והתייחסות נאותה ושומרת למה שהיה צריך להתנן אליו תשומת לב רגישה נאותה ושומרת כי זאת אחריות המטפל- המחדלים האלה.... אי אפשר לגעת בכם. לטעויות שאתם עושים אין השלכות ממשיות עליכם. ההשלכות הן מנת חלקו של המטופל בלבד. שיחיה עם זה. שימצא את הדרך להמשיך הלאה... בעיה שלו. שילמד להתאושש ממכות. גם מכות נרקיסיסטיות חזקות ורומסות. שיתאושש וימשיך הלאה כבר. בעיה שלו. חיים שלו. אז מה אם המטפל פספס דברים שהעצימו את עוצמת התנופה של המכה ובדיעבד אפשר להבין זאת. אז מה... מה זה משנה.. תפסיק להיות כזה תקוע מטופל יקר. לאף אחד לא אכפת מה היה. לא תובעים מטפלים על פישולים כמו שגם לא תובעים הורים על אהבה שלא נתנו לילדם. יש הרבה 'צריך' ו'מן הראוי' שיהיו אבל אינם בחיים. -"אבל אתם אנשי מקצוע עם אחריות שלוקחים כסף!!!" -שוב אתה תקוע באותו דבר. אין לי מה להוסיף. כן. הבנתי. עדיין קשה לי לומר בקול רם לאנשים בשיחת חולין שאני מקבלת קצבה מביטוח לאומי. הבושה חוסמת לי את הגרון ברגעים כאלה. ואם הם ישאלו על מה יש לך ביטוח לאומי? אני יכולה להגיד שהיו לי הפרעות אכילה וחרדות. אבל התשובה האמיתית תהיה "הייתה איזה פסיכולוגית אחת שאמרה לי לצאת לעבוד ורציתי להיות פסיכולוגית כמוה אז הקשבתי לה. ולא היה לי כח כבר לחפש עבודה אז פניתי לעוס שיעזרו לי עם זה והעוסית הסבירה לי שיש דבר כזה הכרה של ביטוח לאומי וקצבה וסיוע תעסוקתי כדי שאעבוד כי הפסיכולוגית אמרה לעבוד.. אז עשיתי.. ומאז יש לי". לך תסביר לאנשים... אולי עדיף פשוט לומר להם 'זה סיפור ארוך'. ולשתוק.

אף תשובה שתתן כאן לא תשנה במשהו כי זה נושא שההתייחסות אליו מצד הפסיכולוגית הייתה אמורה להיות שם ואז בצורה מותאמת ושם ואז - זה לא היה. בנתיים ביומיים האחרונים קצת פחת לי הכעס על זה כי משתדלת להעסיק את עצמי בדברים אחרים.. תודה שאתה עונה אודי. באמת.

תודה על התשובה שלך

לא אמת כנות תקינות ביקורתיות.. רק השינוי? הפוטנציאל של מילה/פעולה להניע לשינוי? זה כל מה שחשוב? ובלי הנעה שכזו כלום לא משמעותי יותר? טוב.. שיהיה... דעתך דווקא כן עניינה אותי. דעתי אני כבר מכירה.. וכן אני קצת הרבה תקועה. אז מה.. ויחד עם זה גם יש תזוזות פה ושם.. מה כל זה כבר משנה.. רק להיות פרקטיים עם תנועה ותזוזה ושינוי זה כל מה שמשנה? כנראה שכן. בעולם הזה כנראה שכן. נתקלתי בזה הכמה מקומות כבר. אנשים שרק הפרקטי משנה להם. שמים פס על המילים שלי כי מבחינתם זה לא מעשי. שיהיה... אני לא ככ טובה במעשים. תמיד דורש ממני מאמץ על מיוחד כל פעם מחדש. אבל השתפרתי יחסית לפעם דווקא.

הי מימה, אולי מה שחשוב היא ההקלה, הקטנת הסבל? (אם רוצים ואם משתפים פעולה. גם זו בחירה, בעיניי). אבל זה, נראה לי, קשור גם הוא בשינוי כלשהו. לאו דווקא גרנדיוזי ראוותני חיצוני. צנוע. סוריקטה

זה מעייף אותי

אבל אין סיבה מיוחדת לזה...

אצלי זה קורה הרבה...ודומה לגעגוע למישהו שאהבתי ואיננו... אפשר לשלוח לך חיבוק?

בוודאי (:

חנה יקרה, אצטרף לדברי אודי - מותר להרגיש, בין השאר, עצובה, ומותר לא לדעת. לא תמיד יודעים. ותוגה, צער, דאבון לב, כפי שלמדתי וכך גם אני רואה, הם רגשות רכים. עדיף, כל-כך עדיף על כעס, זעם או זעף. שבוע טוב, סוריקטה

ליל מנוחה!

לא יודעת למה..אבל פעם הייתי ככה עוברת בניכן ויותר משתתפת וכותבת לכל אחת.....עונה קצת חלק מ.... היום לא. משהו קשה לי בכל ההתכתבויות לפעמים, אין לי דרך להסביר אולי לכן יש? לך אודי????? בלי להחזיר אליי את הכדור? ;) אבל קוראת אתכן ומודה לכל מי שכותבת לי.........אביב, סוריקטה, הופ, חלום...ועוד בנות יקרות שכותבות לי מדי פעם......קוראת אבל חסרת מילים לענות :( ו...אבדוק אודי את המקום החדש אבל קשה כל כך..וכנראה שנפרד אבל עם אופציות לפגישות אם אצטרך...לא יודעת קשה כל כך.......כי לא נפתרו עוד דברים. נ.ב. עדיין מחכה שתכתוב פעם ספר או מאמר על הפורם הזה ועלינו...הוא מרגיש לי כל כך בית פתאום. מ.

להמשיך את הטיפול במקום החדש? חלום,בחיבוק

מיכל נראה לי הגיוני שלא תמיד "מצליח" להגיב, אני קוראת די הכל, אבל לא תמיד יש לי כוח, יכולת, או בכלל מה להגיב. ואני גם הייתי שמחה שאודי יכתוב ספר על הפורום(:

הי מיכל יקרה ושבוע טוב, יש לי תחושה שאת שוב מרגישה אשמה ומתנצלת. אני מאמינה שטוב לענות רק כשמרגיש ולתוך מתוך חובה, וכך נכון, בעיניי. אודי, המנהל, איש המקצוע האחראי, הוא היחיד שיש לו, אולי, יותר מחויבות בנושא זה. הוא, בעיניי, יכול לבחור את מידת ההשקעה שלו בהתאם לכוחותיו ולזמן שיש לו. לנו יש, נראה לי, קצת יותר פריבילגיה לבחור אם להיות כאן אן לאו, אם לשתוק אם לאו. הסתבכתי קצת. אני חושבת שבכל אחד מאתנו חלו שינויים עם הזמן וגם בפורום חלו שינויים. לי, בכל אופן, מרגיש שקצת יותר מפוזר כאן, משהו בתחושת הרצף אולי קצת התקלקל, יש הרבה ניסיונות להדביק, אולי תוך שימוש ביותר דבק, אבל אולי פחות חיבור של קשר. יש לי גם תחושה שקצת מהייחודיות של כל אחד מתפספסת. אני מרגישה שוב את הקונפליקט שלך, את ההרגשה או הבושה בטיפול, הבקשה להפסיק אותו, בהקשר אמנם לטריגרים מסוימים, אך יש כאן, להרגשתי, גם איזה אלמנט מלאכותי. כאילו את רוצה להפסיק כי מישהו אחר חושב כך (וחלק בך גם מזדהה איתו). לא ממש את. ואת מאידך, חלק בך, לפחות, מרגישה שהוא זקוק לו מאד. ההחלטה והאחריות היא, כמובן, שלך. תחושת הבטן שלי והצעתי היא כן לנסות להמשיך. תארי לך - המטפל שלי העביר את הקליניקה שלו קרוב לביתה של אמא שלי. כן כן. והגורל רצה ולא פעם, אבל באופן מיוחד לפני הפגישה האחרונה – ראיתי אותה ברחוב, בדרך. את יכולה לתאר לך שבפנים התחולל לו קונפליקט. החלטתי מה שהחלטתי, הרגשתי ש'ניצחתי'. והמשכתי הלאה. לא רגוע כאן במדינה, ובכל זאת אאחל שקט, סוריקטה

הי, מתנצלת על האורך, אשמח אם תקדיש לי מזמנך, יש לי בעיה מגיל ההתבגרות שבעצם מנעה ממני את הרצון לחבר ולזוגיות אני מבועתת מגברים אני מודה שגם לא הייתה לי דמות אבהית תומכת אבי מנוכר אליי והורי היו בהלכי גירושין מאוד קשים אמי ואני זוכות ליחס של בוז וזלזןל מצד אבי. אבל אני לא מוצאת קשר בין זה לבין הטרדות מיניות ולבין היחס של בחורים אליי בדייט ראשון. אני אחת שבאופן שיטתי לאורך חיי מוטרדת מינית בקטנה ע"י הערות מלל וע"י נגיעות. דוגמאות: גבר העביר את ידו דרך מושב האוטובוס ונגע וליטף לי את החזה כשישנתי באוטובוס עד שהתעוררתי ומצאתי כף יד על החזה. אחד העובדים במקום עבודתי החדש נכנס איתי למעלית וחיבק אותי. העביר יד על הצוואר. נהג אוטובוס כשהייתי קטינה תפס את ידי כדי שלא אתרחק ממנו שאל אותי שאלות על מקום מגוריי, בי"ס ואמר שרוצה להיות חבר שלי.. נהג אוטובוס אחר שאל אותי היכן אני רוצה לרדת ( במתחם תחנת רכבת צפון או מחוצה לה) עניתי בפנים ואז אמר בפנים?? כולן רוצות שאגמור בפנים.. ניסה ליצור עימי קשר עין במראה ולא פתח את הדלת האחורית כדי שאעבור לידו בכוונה כשאני יורדת. גבר הזוי בתחנת האוטובוס התחיל עם כל מי שהייתה שם וגם איתי , אף אחת לא התייחסה. לאחר מספר ימים יצא לו לעבור מולי וירק לי יריקה עסיסית על הפנים. גבר אחר התחיל איתי תוך כדי הליכתי על המדרכה והוא ברכב התחיל לקרוא "סליחה" כדי שאתייחס חשבתי רוצה לברר לגב רחוב מסויים ואז כשהתקרבתי הראה לי קסם עם כדור אמרתי "יופי" והמשכתי בדרכי אך הוא ליווה עם הרכב וכשראה שאני לא מתייחסת התחיל לצעוק בקולי קולות וכל הרחוב השתתק והסתכל עליי כאילו שאנחנו זוג שרב קרא לי זונה את אוהבת את זה חזק וכו'... עקבו אחרי ברחוב עד שנכנסתי לחנות לבני נשים כדי שילך.. גם בלימודים באוניברסיטה ,היו הטרדות בחור אחד שהיה דלוק עליי היה יוצא אחרי לשירותים כל הזמן רצה לדבר איתי.. אמר לי "את לא יודעת מה אני רוצה לעשות לך" בחור אחר קרא לי סקסית את מעמידה לפרופ' את הXXX מצטערת אבל יש לי רתיעה מגברים ויש עוד המון המון סיפורים אני מודעת ונזהרת ועדיין.. וכן זה קורה גם עם בחורים שאני יוצאת איתם..המגע שלהם מהיר מידי עוד לא יושבת לידם 15 דקות כבר נוגעים מלטפים מנסים לנשק וכו' ואני הודפת אותם בדייט הראשון. השאלה: למה דווקא אני???. אני לא מתלבשת בכלל יפה שוב מודעות מגיל צעיר כל הזמן לובשת רק גינס וחולצת טי שרט כשאני יוצאת אז זה מתחלף בחולצה אלגנטית ועקב. ועדיין..לא מעיזה לשים חצאית או גינס קצר לא מבליטה את הגוף ולא שמה מחשוף אגב אני שטוחת חזה. אתה יכול אולי מהניסיון לדעת למה??? מה בי גורם להם להרשות לעצמם מבלי לדעת עליי לפעמים דבר מה כלומר ללא שיחה עם אותו אדם להעיז להתייחס אליי ככה?? ממה זה נובע??. ואיך למנוע את זה? אני שנים נמענת מזוגיות כי אני לא מסוגלת ליחס הזה תודה מקרב לב

הי, למי עליי לפנות? למטפל מיני? אתה חושב שאני אשמה שזה משהו בי שמשדר?. אשמח להכוונה ותודה על התשובה המהירה

אומנם אני רק איש קטן אך חייב לציין שבדיוק ראיתי סרטון (אומנם מהתחום הביטחוני) לגביי כך שמן הסתם לסטיות ולקיצוניות יש מקום פי כמה וכמה בזמן שהרוב המוחלט וה"טוב" הופך ללא רלוונטי. את נכנסת למערבולת ודיי בצדק בגלל מצבים לא נעימים שחווית בזמן שהשאר המוחלט של האינטרקציות עם גברים לא נראו כך. איך ככה זה , כמו שבחוסר ביטחון כל מילה קטנה ולא חיובית תופסת מקום של "הנה זו ההוכחה למה שאני מרגישה" כך קשה לך לבטוח בגברים וכל פעולת הטרדה שכזו הופכת לעוד סכין חד שננעץ בתוך מעגל הביטחון הזה. אני חושב שאת צריכה יותר לעבוד על הביטחון ועל השלמות שלך עם עצמך, כי זה משדר משהו מסויים שאין לו מחיר במילים. זה לא אומר שלא תחווי מצבים לא נעימים בעתיד , אך את תיהי כל כך חזקה שזה אפילו לא יזיז לך. וכך האדם מהאוטו היה סותם את הפה , ובטח שבטח אדם בדייט הראשון לא היה יוזם כך בצורה אגרסיבית וגם אם כן. אז היית רואה את זה כמשיכה עזה אלייך וכמחמאה בטוחה כשהרשות איך לפעול וכמה נתונה לגמרי בידייך. או לסיכום , מרגישה בטוחה גם בסיטואציות שכיום יכולות לערער אותך לגמרי. שבת שלום.

היי יקירה, מה שלומך? שמתי לב שאת מגיבה לאחרות ואליי לא... אז אמרתי אזום אני בעצמי... האם יש סיבה לכך? האם יש משהו שאוכל לשפר למענך? רוצה לאמר לך שקוראת אותך מספר לא מבוטל של שנים, ותמיד יש לי מה ללמוד ממך ומהאמירות החכמות שלך. יחד עם זה יותר משתפת לאחרונה בחייך ומרגישה שאת מאפשרת להתקרב... אז נכנסתי בעד החריץ הזה... וכל מה שרציתי זה להאיר ולהרחיב אותו.. מקווה שלא פרצתי לדלת פתוחה... מאחלת לך בית, אור וטוב שלך, הילה

הי חמודה, את יודעת, לפעמים אני קוראת אנשים וחושבת עליהם המון, ושוב קוראת וחושבת וחושבת על תגובה, והתגובה מתעכבת ומתמשכת, וכנראה שזה מה שקרה. עימך הסליחה. אני מעריצה את כוחותייך, את עוברת דברים מאד מורכבים להתמודדות, ולצד הרגשת ההתמוטטות ישנה התמודדות, נחישות גדולה, מעבר מהמורות ומכשולים. אין עלייך. ותודה שהזכרת לי, שלך, סוריקטה

אני פוחדת מהאכזבה. לא רוצה להכנס לקשר.. הלוואי שהיא תהיה איתי מרחוק... מפחיד... אודי קיים אצלך מטופל מאוכזב?? (פליז תגיד שלא)

כבר אמרתי, אבל רוצה שוב, אני אוהבת אותך.. אה, ולפרוטוקול, ברור שגם אני נעלבתי ממך, לא פעם

סיפרתי לך שעדיין כואבת לי הפרידה הטראגית שלי מהמטפל. שנה אחרי. כתבת לי שאבל הוא תהליך, הוא לא נגמר, אבל הוא מתקהה (אם מניחים לפרידה להתרחש. אם לא - זה לא באמת אבל). מה התכוונת? מה הכוונה "אם מניחים לפרידה להתרחש"? הפרידה היא עובדה קיימת!!!

היי, זה שוב אני מהמחשב... אם הגעתי להתיישב על המחשב סימן שיש כמה דקות פנויות ביממה... אודי לאחרונה אני מתקשה לדבר את עצמי מביפנים... יותר מספרת איך עוברים עליי הימים.. פחות משתפת מבתוך... היום בפגישה אמרתי לו את זה ודיברנו על זה.. הוא התחיל לשאול אותי מלא שאלות.. עד שכבר לא היה לי כח... קשה לי עם להזדקק, עם להתגעגע עם הציפיה האינסופית לזה שיבין אותי... ככה בזמן האחרון הרחקתי אותו מעצמי... היום הוא התעקש לדבר על מה שקרה עם המנהלת בעבודה והיה לי כל כך קשה לדבר והוא לא וויתר הוא התעקש. וזה כאב. אודי מבטיחה שזה כאב והיה לי ממש קשה.. ועכשיו שוב ההזדקקות, ושוב רוצה אותו לידי כל הזמן.. וכואב לי וכבר לא יודעת מה עדיף... שבוע לא קל מאחוריי.... שתהיה לך שבת רגועה ושקטה בחייק המשפחה.. שלך, הילה

איתך..

תודה מאוד מאוד מעריכה

ראשית נתקלתי בפורום הזה ממש במקרה , הוא נראה באופן אירוני כפורום צבעוני מלא באופטימיות למרות שמו הקצת קודר ומפחיד. טוב אז אני ? דיכאון ? אין שום סיכוי שאני אהיה שם. אז זהו שזה קרה , לא ביום בהיר אך אנחנו אנשים , וככאלה יש לנו זיכרון קצר. אז אני בדיכאון מהיום (מהאופטימיים) וטוב לי איתו , זאת אומרת שהיה לי טוב איתו . עד השלב , שאני כבר לא ממש משתדל להלחם בו ולפעמים יותר סובל ממצבים של "היי" מהפחד הזה שעוד רגע עוד שניה זה הולך להסתיים ואני אחזור במהרה למחוז מוכר יותר. הרגשה שלא נותנת לפחות להנות מהרגע , קצת "להתאוורר" אז אני י' , בן 24 מהמרכז , עובד ולומד ובין היתר בזמני הפנוי אני משתדל לייעץ לנוער ומבוגרים באתר מפורסם ברשת במגוון תחומים ובעיקר בטיפול בדיכאון והודעות התאבדות. אני לא יודע אם באמת הצלחתי לעזור למישהו , רבים מודים לי מאוד בהודעות ומתארים לפעמים את התהליך וההשתפרות שלהם ובאמת זה עושה לי טוב על הלב, מכנים אותי כאופטימי חסר תקנה שיודע להסתכל על החיים בצבע וגורם השראה. אבל בלילה , קצת לפני שאני הולך לישון . אני דווקא נזכר באדם שלא הצלחתי להגיע אליו . אספר לכם סוד שגם אני רשמתי הודעה לגביי דיכאון באתר עצמו , אז אולי אני לא כל כך אופטימי אחריי הכל אה. מה שלא ידעתי זה שבאתר ההוא יש חובת דיווח ומצאתי את עצמי מסביר לשוטרים קרים למה אני רוצה לסיים את חיי, מה שבן היתר גרם להתדרדרות במצב . הרגע הזה שדפקו לי בדלת , פתאום הכל קיבל מימד כל כך אמיתי. אני מבין שזה הגיע ממקום של עזרה אבל בפועל זה הבהיל אותי מאוד. נוהל מסוכן מאוד לדעתי, לפחות שהיה מתלווה אליהם איזה איש מקצוע, אשכרה מצאתי את עצמי מגמגם ל2 ערסים במדים מה הרגשתי. אותי המקרה הזה ממש נחרט לי בזיכרון והוריד אותי למטה , אפילו על החיים שלי לא סומכים עליי שאחליט לבד? האמת שעכשיו אני במקום של השלמה , אפשר לומר שזה המקום שהכי הפחיד אותי להגיע אליו. בפועל אני פועל כרגיל , מנסה להתקדם מקצועית כדי שאם אי פעם ארצה לחיות אז לפחות לא אתחיל מהתחתית. אבל האמת , שההשלמה שלי היא שאני לעולם לא אהיה כמו כולם . לא בטוח שגם אני רוצה להיות כזה. שבר כלי או אדם חזק. הכל כל כך מבולבל , כל כך הרבה ניגודים . כשהאקסית שלי נפרדה ממני מכיוון שאמרתי לה שאני לא רוצה ילדים . לא יכלתי להגיד לה למה. האמת שמה שיפה ב"השלמה" הזו היא שהיא פשוט גורמת לכם לא לשקר כך שמשהו טוב לפחות יוצא מכל זה. באותו הזמן לא יכלתי להגיד לה , אך אני יודע שלהביא ילד משמעותו "להתחייב" לחיים. ואני לא רוצה להתחייב לכך. אפילו הפרידה עברה בקטן ומתארת את רוב החיים שלי. בלי דרמות , בלי משמעות . זרימה.

איך אמרת צבעוני כאן אז לא יודעת אם צבעוני אבל חם ומחבק . ברוך הבא לך נשמע לי שאתה בקושי אמיתי כואב ובועט .מאמינה שכלום בחיים לא קורה סתם ואולי המפגש הזה עם המציאות של כחולי המדים באה להגיד לך ולשקף שיש לך בעייה אמיתית .ניתן לעזור לדכאון ולהיות איש גדול אבל זה תלוי רק בך. חושבת שטיפול מקצועי יעזור לך ולא מוותרים על החיים בגיל 24. יש כאן אנשים שעברו המון בחיים ולא מוותרים. אז שוב ברוך הבא למקום של האנשים שנלחמים על חייהם לכן צבעוני כאן ....

פתאום ככ רוצה לאחל לכולנו שבת של שלום שבת של שקט ושלווה שבת נעימה ..פסק זמן כזה רגוע ומנוחה בריאה. אוהבת אותכם מאוד ותודה לכם שאתם בחיי..אי של שקט ושפיות

אביב יקרה, שתהיה שבת שלום ומנוחה

מה שלומך יקרה ? בימים של מתח וטרוף סביב ..מתגעגעת אלייך מאוד ולא רק אני ראית נכון...כולנו כאן מחכים לך באהבה רבה .

מצטרפת, מושיטה לך יד, התקבלי? נשב ליד המים ונפגוש את האיילה...מחכה לך.

כעס!!! בטיפול אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' הפסיכולוגית בעצמה לא עצרה לבחון איתי מה מסתתר מאחורי השאיפה הזאת. איזה צרכים רגשיים. מאיזה מקום זה בא. היא אמרה 'קודם לעבוד'. והרי היא הסמכות לא? סמכות מקצועית. בעצמה פסיכולוגית בכירה אז בטח היא יודעת מה צריך. ואם היא אומרת 'קודם לעבוד' , אם זאת הדרישה שלה אז אחרי 2 ניסיונות תעסוקתיים שלא החזיקו מסיבות שונות החלטתי לפנות לסיוע שיקומי בביטוח לאומי כדי שיסייעו לי במציאת עבודה כאשר כל הזמן הזה המחשבה שלי היא שאני רוצה להיות פסיכולוגית ושהפסיכולוגית היא הסמכות שמבינה מה ואיך צריך כי הרי היא בעצמה פסיכולוגית.. והיו לי חרדות להרשם לקורסים באוניברסיטה אז ושניסיתי לדבר איתה על זה והבעתי משאלה שתלווה אותי, תחזיק לי את היד כדי להגיע ולתת בטחון היא לא אמרה כלום . הי א רק שתקה והסתכלה עליי מוזר. כאילו המשאלה הזאת לא במקום ואני נסוגתי והתכנסתי לי שם... אבל היא כן אמרה 'קודם לעבוד'. ממש הורתה לי. אז פניתי לביטוח לאומי לסיוע שיקום. האמנתי לסמכות שלה. חשבתי זה יקרב אותי ליעד.. בנתיים העוסית שפניתי אליה לצורך העניין הסבירה לי מהן חרדות וקשיים עלכעס!!! בטיפול אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' הפסיכולוגית בעצמה לא עצרה לבחון איתי מה מסתתר מאחורי השאיפה הזאת. איזה צרכים רגשיים. מאיזה מקום זה בא. היא אמרה 'קודם לעבוד'. והרי היא הסמכות לא? סמכות מקצועית. בעצמה פסיכולוגית בכירה אז בטח היא יודעת מה צריך. ואם היא אומרת 'קודם לעבוד' , אם זאת הדרישה שלה אז אחרי 2 ניסיונות תעסוקתיים שלא החזיקו מסיבות שונות החלטתי לפנות לסיוע שיקומי בביטוח לאומי כדי שיסייעו לי במציאת עבודה כאשר כל הזמן הזה המחשבה שלי היא שאני רוצה להיות פסיכולוגית ושהפסיכולוגית היא הסמכות שמבינה מה ואיך צריך כי הרי היא בעצמה פסיכולוגית.. והיו לי חרדות להרשם לקורסים באוניברסיטה אז ושניסיתי לדבר איתה על זה והבעתי משאלה שתלווה אותי, תחזיק לי את היד כדי להגיע ולתת בטחון היא לא אמרה כלום . הי א רק שתקה והסתכלה עליי מוזר. כאילו המשאלה הזאת לא במקום ואני נסוגתי והתכנסתי לי שם... אבל היא כן אמרה 'קודם לעבוד'. ממש הורתה לי. אז פניתי לביטוח לאומי לסיוע שיקום. האמנתי לסמכות שלה. חשבתי זה יקרב אותי ליעד.. בנתיים העוסית שפניתי אליה לצורך העניין הסבירה לי מהן חרדות וקשיים על רקע נפשי ושיש זכויות ומה סוגי הסיוע. סיפרתי לה על הרקע שלי בהפרעות אכילה והיא אמרה שבגלל שיש רקע נפשי ושיש זכויות ומה סוגי הסיוע. סיפרתי לה על הרקע שלי בהפרעות אכילה והיא אמרה שבגלל שיש לי 'היסטוריה' יש מצב להכרה בנכות וקצבה וכ.. עברתי איתה את כל התהליך וגם קיבלתי הכרה וגם זכויות לסיוע שיקומי של 'תעסוקה נתמכת' . כל התמיכה שרציתי מבחינתי הייתה שיאפשר לי לעבוד משרה חלקית בלבד ולא מלאה. זה הכל!! כי מאנשים רגילים אחרים מצפים למשרה מלאה. בגלל שכאילו יש לי 'בעיה' הסכימו להתגמש איתי. והמלווה שהצמידו לי היה חתיכת פוץ אידיוט שניסה לדבר איתי על פנסיה ובולשיט כאילו שתכננתי עכשיו כל החיים לעבוד שם או משהו... מבחינתי הכל היה כדי לסמן וי על ההוראה של הפסחכולוגית שבשביל להיות פסיכולוגית צריך קודם לעבוד... ואחכ שעבדתי שם חודשים אחדים פתאום הבנתי וקלטתי איך הקשר עם המטפלת לא אמיתי בכלל. גם מתסכולים שלה וגם מקריאה בתחום.. והבנתי שהכל היה מיניפולציה לגרום לי להשתלב תעסוקתית. ואין שום קשר בין להעשות פסיכולוגית ללעבוד בעבודה הזאת שהגעתי אליה. שום קשר!! והרגשתי מרומה ומזועזעת. הרגשתי מתומרנת וכאילו מישהו ניצל את התמימות שלי כדי להוביל אותי למקום שהוא חושב לנכון בלי בגלל לדבר איתי בצורה כנה ושקופה על דברים. היא יכלה לדבר איתי על הרצון להיות פסיכולןגית. על מה עומד מאחורי זה. על לבחון האם זה באמת מתאים לי. על להסביר לי מה זה באמת המקצוע הזה - שמשחזרים טראומות למשל... ולא סתם 'מוכרים אמפתיה'. היא יכלה להסביר לי על הקשר בין הסימפטום הבולימי למיניות החסומה. היא יכלה להסביר הרבה דברים!! במקום זה היא בחרה לנצל את העברת הסמכות שעשיתי לה כדי להוביל אותי ככה... כעסתי ככ. והרגשתי מושפלת ומבוזה נרקיסיסטית. רק בדיעבד קלטתי את המשמעות של ההחלטות שעשיתי. שלמשל אדם חזק שיכול למצוא עבודה בכוחות עצמו לא היה פונה לעזרה כזאת גם... והיא הפסיכולוגית מעולם לא כיבדה את הקשיים שלי ולא התייחסה. היא יותר מדי הייתה עסוקה להדגיש איך היא עבדה קשה ומיררה את נפשי עם העמדה הזאת... ואני כועסת!! הובלה ככ לא נכונה . לא אכפת לי היה להגיע לאותו מקום של לחתום נכות ולהעזר בזכויות לקבל קצבה וכ. אבל לא ככה!!! לא מתוך מחשבת שווא שמה שאני עושה יקדם אותי להיות פסיכולוגית כי אני מצייתת כאן ל'סמכות המבינה והיודעת' כביכול ואז להתפכח בצורה ככ מרה למציאות ולעובדה שפשוט הובילו אותי באופן שקרי ומטעה רק בשביל לשים אותי במקום שהמטפל חושב לנכון - שאשתלב תעסוקתית. מה דעתך על זה אוד?? אי אפשר היה להסביר לי דברים??? והעוסית בכלל ניסתה אז להתערב בטיפול ולמשוך אותי אליה. אמרה לי 'תפרדי ממנה כבר. היא בחיים לא תתן לך מה שאת רוצה. אף פעם. את תמצאי את עצמך יושבת אצלה 20 שנה..". וכן נאבקתי להפרד ממנה. ללמרות שהייתי קשורה אליה והבעיה שהדמות שלה מעולם לא עברה תיקון לטובה. ואחרי כל מה שקרה הפסקתי ללכת ושנאתי אותה ככ שלחתי לה הודעות סמס שאני שונאת. שתמות. שתמות. שהיא רצחה לי את כל התקוות.. שאני לא אתן לה לנצח ולשבור לי את הרוח. והיא בסוף שמה גבול והשאירה לי הודעה שאם לא אפסיק עם ההודעות היא תגיש תלונה עליי במשטרה.. אז הפסקתי ומאז הסתובבתי בין כל מיני מטפלים אחרים, פסיכותרפיסטים אבל לא פסיכולוגים, לתאר להם כמה הזדעזעתי מהטיפול ההוא. עד היום נרקיסיסטית קשה לי להודות בכך שאני חיה על חשבון קצבה של בטוח לאומי ואני לא איזה אקדמיסטית או קרייריסטית מצליחה. הזהות שלי מבחינה נרקיסיסטית פשוט התרסקה. עד היום קשה לי לומר בקול רם לאנשים 'אני מקבלת קצבה מביטוח לאומי'. אני מתביישת שזה מה שיש לי להגיד ולא משהו כמו 'למדתי משפטים/ יש לי עסק/ הייתי בטיולים בחול לבד/ אני ראש גדול/ אני מוכשרת מצליחה ומוצלחת ... להעביר את המסר הזה. לא . 'יש לי קצבה מ.. = אני עלובה. אני נחשלת. אני פאטתית כזאת. לא עשיתי מעצמי ועם עצמי שום דבר משמעותי בחיים. לא בניתי כלום. לא הגעתי לכלום. אני עלובה... ככה זה מרגיש לומר 'אני מקבלת קצבה'... לא שבא לי לעבוד במקום זה בעבודה מסריחה כלשהי בשכר מינימום במשרה מלאה... אבל הייתי רוצה להרגיש ערך וגאווה עצמית!!!! כמו הפסיכולוגית הזונה שאמרה 'עבדתי קשה להגיע להיכן שאני נמצאת כיום'. הבת זונה הזאת הייתה מסוגלת לעבוד קשה כי היא לא סבלה מקשיים תפקודיים כמו שלי. ועכשיו ישבתי שם מולה משלמת לה תעריפים שבמקום לעזור לי היא מבזה אותי? היא הייתה צריכה מראש להסביר לי על מצבי. להתייחס לחרדות. להתייחס לחלום הפסיכולוגיה עניינית תוך הסברה אמיתית מה מהות המקצוע ולכבד אותי לכל אורך הדרך!!! לכבד אותי!!!! לכבד אותי על אף הקשיים מהם סבלתי ועמם התמודדתי. להבין ולכבד!!! ואחכ לבחון איך אפשר לעזור. לא עי ידי הצבת עצמה כדמות להזדהות כביכול. מה הקשר בין חייה לחיים שלי?? גורלות התפתחותיים כה שונים. אז מה פתאום התיימרה להציב עצמה כדמות להזדהות עבורי?? כאילו עאלק. שהיא אומרת לי 'עבדתי קשה' ו 'קודם לעבוד'.. חתיכת צבועה הזאת. בכלל לא הסבירה כמו שצריך מה המקור לקשיי ומהו טיפול. זה כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות. זה הכל. מה דעתך על העמדה שממנה פניתי לחתום ביטוח לאומי? האם לא היה מקום להחליט דבר כזה ממקום שיותר מבין משמעויות חברתיות ועל הדימוי בעצמי ולא לקלוט רק בדיעבד??? מה אתה הייתה עושה במקומה? (אני נשמעת כמו חיים הכט עכשיו...)

אני כן מעוניינת בדעתך האמיתית והכנה

ישבה בליל היא לבד על המיטה ילדה קטנה שלא ידעה חיים למרות החושך היא ישבה וראתה עולם אחר מלא דמויות מהסרטים. ולפעמים כשלא היה יותר כוחות הייתה עוצמת את עינייה לדקה ומשתחררת מהגוף אל הרוחות רק שם היא לא הרגישה מצוקה רק שם הייתה פנויה מהכאב לעוף מעל העיר הרדומה בלי להרגיש דקירות חדות בלב שהתנפץ כל לילה בדממה. בחוץ היה הפחד נעלם ובאה עוצמה שהיא כל כך רצתה מהמעוף העולם היה מושלם עד שהיא שוב ישבה על המיטה... ילדה קטנה שלא ידעה עדיין חיים למרות החושך היא ישבה וראתה עולם אחר מלא דמויות מהסרטים...

היום הילדה מוגנת ובטוחה ולא צריכה לעוף רחוק ככ.חלום יקרה טוב שבאת שולחת כוחות וחיבוק איתך

את מדהימה מבינה אותך ויודעת עד כמה את נלחמת מתאמצת ועושה. אתמול שכתבתי הייתי מוצםת ככ ומה שכתטב זה לא בדיוק מה שהתכוונתי. ברור לי שהטיפול זה סוג של לקיחת אחריות ולכן אני עושה וברור שלא תצמח לי רגל חדשה . סוריקיטה קל יותר לקבל פגיעה חיצונית מהרס עצמי וכן במידה מסויימת רוצה שמישהו יגיד לי שהוא מבין למה ואיך הגעתי למקום של הרס שיהיה תיקוף והכלה שיאזן את השנאה העצמית והאשמה שלא מפסיקה ומטפטפת כמו רעל . תודה לך יקאה על התמיכה וההבנה

הי אביב, לא שאני מרגישה נלחמת... כולנו, כל אחד, ולא רק נפגעי נפש, מתפרקים ומתחברים. אצל מי שנפגע הפגיעה עשויה להפוך למשהו עמוק יותר, חווייתי עוצמתי ולשכוך לאט, לעתים מידי. לעתים גם זה לא מחזיק, תלוי גם בהצלחת הטיפול, באם קיים, או משכו וכד'. יש לי איזו שאלונת. מעניין. משהו שדי ייחודי לך כאן, אולי משהו שאת די מייצגת בעיניי, בעצם לא רק לך, הייתי אומרת זאת גם על רבות אחרות ואני מצרפת לשאלתי גם את כולן - את בוחרת להשאיר הודעות בזמן אמת כאשר את בעיצומה של התפרקות, פיצול, מוצפות, ואוסיף מילים פסיכולוגית לשם ההומור - דיסוציאציה, פרגמנטציה, דראליזציה, דפרסונליזציה - יעני, שלל החרדות. הפורום מאד מזמין זאת. אגב, כשבזמנו בחרתי לעשות כך מול המטפל שלי בטיפול (בהודעות, סוג של מרגישה הצילו כזה), עפי"ר לא קיבלתי תגובה, לא מתוך אדישות, אלא מתוך מחשבה מקצועית. ובכן, אחרי זמן מה את מתעשתת, מתחברת בכל זאת ביחד, ויודעת. אז שאלתי היא - איך את מרגישה שאת נעזרת בנו? בזולתך? האם הכתיבה כאן, לכאורה החוצה, למרות שזה לא ממש חוץ, מסייעת לך למצוא בתוכך במהירות רבה יותר את המוצא, המפלט? לכשהודעתי תעלה, באם תועלה, יהיה כבר שבוע חדש. אז סליחתי שלוחה - בדרך כלל מגיעה לכתוב למחשב בעיקר בשעות הבוקר, כך שיוצא שאני בדיליי, ולא אוהבת לפתוח הודעות חדשות אלא להמשיך עצים קיימים. יש לי תחושה שזה נעלם כי הפורום גדוש. ובכל זאת, אמשיך בדרכי זאת. אולי מעט חבויה. שלך, סוריקטה

הפתיחה של עץ חדש זה כי אני כותבת מהטלפון ולרוב זה פשוט לא ניקלט. והאמץ ששירשורי המשך פשוט לא רואים בטלפון. אם אני אחכה למחשב זה יהיה בשנה הבאה :) ולשאלה שלך כן לרוב אני כותבת בזמן אמת מפוצל דיסוציאטיבי ומוצף בטרוףהכתיבה כאן השליחה בידיעה שמישהו יראה ישמע אותי מרגיע קצת שאני לא לבד שיש שם יד שתאסוף אותי ומתיך הרוגע הזה הידיעה שיש שם מי שרואה אני מוצאת את הרצפה שמן הסתם בסופו של דבר היא בתוכי . מתקשה למצוא את הרצפה ברגעים כאלה לבד ואז מהבהלה והלחץ פשוט נעלמת כדי לא להעלם כותבת מנכיחה את עצמי .

(במאמר מוסגר ב- די.בי.טי יש היררכיות שהשניה מביניהן היא הקשר הטיפולי) בטיפול הקודם, אפשר לומר שהרוב הטיפול ובכלל סבב סביב הקשר שלי איתה. ברור שהיו עוד דברים אבל הרגשתי שזה היה העיקר וזו גם אחת הסיבות שהיא הבינה שאולי זה לא מה שמתאים לי כרגע. ודיברנו היום- ואמרתי לה שאני מרגישה שאני "נמשכת" לזה, ושאני מפחדת מצד אחד ומצד שני גם רוצה כל הזמן להתעסק בזה. מן הסתם אין נכון לא נכון בזה, והיא גם אמרה שמה שאני מרגישה זה בסדר אבל גם, שהיא לא רוצה שזה יהיה עיקר הטיפול, כי יש עוד הרבה חיים מחוץ לשעה שלנו יחד. לא יודעת מה אני רוצה להגיד לכם כאן, אבל שאני שמחה שהצלחתי להסביר את עצמי פחות או יותר מולה היום בפגישה ושאני מרגישה שהיא מבינה אותי ומקבלת אותי.

גם אתה שימחת אותי!

אודי... באמת גם אם נאמרה בחיוך... מה זו התשובה הזו??? זה כבר הפעם מי יודע כמה שהסיטואציה חוזרת על עצמה, ברור לי שזה דפוס שלי ואני יכולה לראות את זה. אבל זה מתסכל , איפה הפתרון ולמה זה לא משתנה ומשתפר? ממש נמאס לי , אתה לא מבין כמה אני כועסת עליה מאד. ולה בטח לא אכפת בכלל הכעס , הכאב והתסכול...וזה אחרי שנרגעתי...

אוהבת אותך . אבל תבדקי מה כואב מה קשה . אולי את בורחת ממקום כואב לכעס עלייה....גולם אל תהרסי כי לרגע הרגשת קרוב ונבהלת ..

ראית? שמת לב שכתבתי בעקבות מיקה...כאילו קיבלתי אומץ כזה פה...לכתוב ...לא זוכרת שכתבתי אי פעם במפורש ככה :( הייתי קטנה ובניגוד לכל מה ששומעים היה אחרת....וספרתי שנפסק מוקדם ברוך השם....ממש.....אחרת........ומרגישה שאין לגיטימציה להתלונן...כי ממש זה כאילו כלום.... לפעמים מרגישה עדיין קטנה או רוצה להיות קטנה אהובה כי רק את הקטנים אפשר לאהוב...וגם אמרתי לה שמבחינת קשר יכולה להקשר רק לילדים...מסתבר שזה לא ממש נכון, נקשרתי אליה....לטוב ולרע :( ולך מיקה, תודה. מיכל.

אם לא הנפש הגוף ואם לא הגוף הנפש יחי הניתוק המוכר... אפילו השיער כואב לי אין מקום אחד בגוף הזה שלא כאוב...זה מטורף לחיות ככה פשוט מטורף ...

זה נכון הכאב הוא חלק מהחיים ....אבל בימים כאלה כשכל הגוף כואב אבל ממש כואב ברמות שגם כדורים נרקוטים לא עוזרים או כשהנפש מוצפת ברמות ששום רגש אחר לא ניכנס ...רק כאב זה לא חיים אודי זה סיוט. אבל....החיים ממשיכים לא ???? :)

הייתה פגישה טובה, נראה לי שגם מבחינתה... סוף שבוע נעים לכולנו!!

בטח! כל הכבוד

חנה גם אני גאה בך ...שבת שלום גם לך

מתפרקת לחלקיקים קטנים קטנים קטנים נגמר לי כל הכח

תאספי את עצמך אל תוותרי כן זה מפתה להתפרק לאבד אחיזה לנוח..המחירים גדולים מידי אל תוותרי ...אוחזת ביד שלך ומזכירה לך שהיום זה אחרת היום את במקום בטוח עם אנשים שאוהבים אותך

כל הרעש הזה בפנים והגוף שנקרע. חוף המבטחים כל כך רחוק. תודה שאת איתי

פעם הייתי יושעת בפנים בשקט מה נכון מה מדוייק היום לא יודעת רעש מידי מעורבב מידי. מצד אחד אני כועסת עלייה שלא שמרה על עצמה ואיבדה כוחות עכשיו היא שומרת על עצמה וזה נחווה כמרחק כדחייה כחוסר אמפטיות ככ צריכה להרגיש אותה ומרגישה אותה מרוחקת. והיא לא היא באמת עושה מאמצים להיות לתת לי תחושה טובה של יחד..ושתיינו יודעות שההתעסקות שלי בזה שוב ושוב זה בריחה ממה שקשה מהזכרונות שדופקים בדלת ... אודי יש שם שיחזורים חדשים שלא יצאו עדין מחזיקה בכוח שלא ייצאו פוחדת לא רוצה לדעת ... פוחדת להשען עלייה פוחדת שהיא לא תחזיק ויודעת שלא זה מה ששבר אותה מה שגמר את כוחותייה זה לא הרעל שבגוף שלי זה הזעם הנרקסיסטי שיצא כלפייה .... אני כמו החתול שרץ סביב הזנב של עצמו ובסוף נושך אותו ....