פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום דר', אני בת 27 ויש לי בעיית דימוי גוף גדולה. מאז ומתמיד הייתי רזונת מאוד. רגליים רזות, אגן צר ואין הרבה שומן בגוף. אני 1.72 מ' ושוקלת 54. אוכל שלוש ארוחות ביום. מפריע לי שאני מאוד רזה ולא מספיק 'נשית'. אני רואה את הגוף שלי כנערי אם כי יש חזה בינוני. מפריע לי המבנה שהוא כמו משולש הפוך, כתפיים רחבות ביחס לאגן שהוא צר, כמו של ילדה. כואב לי שאפילו נערות בנות 15 נראות יותר נשיות ממני. למה אני כזו צרה? אנשים חושבים שאני מתחת לגיל 18 ואותי זה מעליב. לדעתי גם מבחינה שכלית אני לא עברתי את גיל ההתבגרות. אבל באמת קשה לי לקבל את הגוף שלי. לא מתמידה בכושר, אחרי חודש מפסיקה. איך אקבל את הגוף שלי? למה אגן הוא צר כמו של ילדה,) אני בחורה גבוהה)? למה לא משמינה? ועם מי עוד להתייעץ? תודה מראש

אני מתנצלת בזה שאני לא מגיבה להודעתכם- אני קוראת אתכן אבל מתקשה להבין אתכן מרוב הרעש בראש. רק שתדעו שאני רוצה להגיב ובכל אופן לבי אתכן. לשבועיים אחרונות יש לי כאבי ראש חזקים מאוד שלא מרפים לשניה- מלווים בבחילות. בקושי שינה ומקשה עלי לתפקד. הלכתי לרופא שכמובן לא מצא כלום. מטפלת מציעה לדבר עם הכאבי ראש אבל אינני מצליחה- מרגישה עומס, והמון כאב בפנים. כאילו לא היה מספיק הסיויטים ועכשיו הכאבים הפיזיים. מנסה לכתוב ולהתחבר אבל מנותקת ממה שמחולל בתוכי. מנסה לקבל ולא להלחם אבל קשה לי... אין לי שקט בראש לשניה...

כל כך מזדהה עם מה שכתבת... גם אצלי הגוף צועק מכאב ואין שקט, לרגע. לא מצליחה לדבר איתם, עם הקולות. זה הזוי כמעט כמו לשמוע אותם, לא? איתך שירה

מצטערת שאת מזדהה... מצד שני מקל עלי שמציאות שלי לא יוצא דופן..מאחלת לשנינו את היכולת להתחבר ולהקשיב בפנים- איתך, ינשוף

עוד קצת ...בסוף יש קצת שקט או סתם רגיעה ...מחבקת

בוקר, שבוע חדש, אודי, אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך. רוצה, ואמרתי למטפל שלי שאני אוהבת אותו. יודע למה? גם בגלל אהבת האמת. המראה הישרה. הצניעות. אמרתי לו שהוא נראה לי לרגע כמו העי"ג (ענק גדול ידידותי), ושאלנו את עצמנו מדוע הופכים דברים לענקים כמו מוטיב מוכר בסיפורי פנטזיות ומיתולוגיות וכד'. הוא, כמובן, תיקן והחזיר את עצמו ליצור בן אנוש. אמת. אני צריכה חיבוק. ממישהו. לא המטפל ולא אתה או הפורום ולא אמא. כנראה שאיזה בחור נחמד וחביב וחכם גם. האם אני ראויה והאם אאפשר. לפחות תחילתה של מחשבה וכיוון. נשיקות גם לחתולים, לציפורים ולצמחים, סוריקטה

את מדהימה! ריגשת אותי ממש, כנראה בגלל שזו גם משאלה שלי. התרגשתי לראות את הפתיחות... שולחת חיבוק אם מתאים...

חנה, את כל כך חמודה ומתוקה. תודה :-) סוריקטה

סוריקיטה יקרה גאה בך איזה צעד אמיץ ...ואת בהחלט ראויה

הי אודי ובנות יקרות. אני גם מרגישה,ושוב חזק...,ובנוסף לאחרות שמתארות כאן את תחושותיהן, מאד חסומה,סגורה,לא מצליחה להגיד במפגש כבר כלום ושום דבר על כלום.ואפילו כבר לא מסוגלת לכתוב לו. מה זה אודי כל עניין החסימה הזו שהרבה פה מדברות עליה ועל תחושה קשה בטיפול שתקוע שלא מתאפשר..., מה בעצם המשותף לכולנו, שכך זה מתרחש ומסתבר שלא רק אצלי...??אולי זה יעזור לי להבין משהו...,על הקורה והמצב הזה שלי. ככ מתסכל הכל.ונראה כמו ללא פתרון כבר.וכשהכל סוגר ולא מאפשר וטעון וכעוס ועמום ולא ברור וכשלא מאפשר להגיד כבר כלום.והמרחק רק גדל.

שלום וברכה אני בן 28 ומתעניין בנוגע להכוונה לימודית\תעסוקתית כרגע אני לומד במכינה שיקומית מטעם הביטוח הלאומי יש בידי בגרות מלאה (השלמתי לאחר הצבא את הכול במשך שנתיים), ממוצע של 80 בערך לפני כ-5 או 6 שנים בערך עשיתי אבחון תעסוקתי באדם מילוא, ושם נאמר לי ללכת לכיוון חברתי (פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, חינוך בלתי פורמלי, שירות לקוחות...) – בערך זה מה שאני זוכר בשנים האחרונות עברתי משבר לא פשוט בכלל (אמי התאבדה, ובנוגע למצבי אני מתמודד עם קשיים במישור הנפשי גם על רקע הילדות הלא פשוטה שעברתי, אני מטופל גם מס' שנים על בסיס שבועי בפסיכותרפיה..) לפני כחצי שנה עברתי אבחון פסיכולוגי – IQ 95 שמורכב מ-VIQ=106 ו-PIQ=81 היה פער משמעותי בין התפקוד המילולי הגבוה יותר לתפקוד הביצועי הנמוך יותר נראה שהאפקט הדיכאוני והמשבר בשנים האחרונות גרמו לכך בנוסף עלה באבחון שהיה קושי להתמודד עם מטלות מוגבלות בזמן – עבודה איטית למדי נכון לעכשיו אני מנסה לגבש תכנית לימודית (אני זכאי לשיקום מקצועי מביטוח לאומי), אני נורא מבולבל לגבי בחירת מקצוע, מגיעה לי גם הכוונה תעסוקתית מטעמם, אך איני יודע אם זה הזמן הנכון לגשת אליו (בגלל המצב הנפשי המורכב) במהלך השנים עבדתי בעבודות מזדמנות (ברמן קפה בעיקר.. חובב קפה מושבע ), דווקא אהבתי את האינטראקציה עם אנשים, עבדתי גם במשך שנה בצהרון עם ילדים (וגם כן אהבתי את החיבור עמם), למדתי קורס טכנאי מחשבים, אך לא המשכתי בו מפני שהיה שם המון חומר באנגלית וקצת הסתבכתי (האנגלית שלי זה חלק די חלש, בבגרות שעשיתי הוצאתי 70 ב-4 יחידות) הכיוון שמעניין אותי הוא אכן חברתי, אך בתוכו ישנם הרבה תחומים וזה מבלבל.. חשבתי על עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, הבנתי שתואר ראשון בעבודה סוציאלית מקנה לך גם מקצוע, העניין שבתחום זה פוגשים הרבה מקרים לא פשוטים, ואיני יודע האם יש לי כוחות להתמודד עם זה (נכון לעכשיו..).. אני גם תוהה האם נכון להיכנס בשלב זה ללימודים אקדמאיים ? או שכדאי לגבש ולחזק עוד את הביטחון העצמי והנפש..? אני נורא חושש מלהתחיל מסלול לימודי ולנשור.. בד"כ זה משהו שחוזר על עצמו אצלי.. :\ הזכאות לשיקום המקצועי הינה חד פעמית, ולכן איני רוצה להיות פזיז בהחלטה על הכיוון המקצועי אני דווקא חושב שיש לי יכולות למידה (אני נורא אוהב ללמוד ולקרוא גם בזמני הפנוי – בעיקר על תחום הפסיכולוגיה והנפש), אך שוב איני יודע האם זה נכון ללכת לכיוון הזה, דווקא בגלל מה שעברתי, והאם יש לי יכולות להתמקצע ולעבוד במקצוע טיפולי.. אני תוהה גם האם בעתיד אני אתחזק ואשנה את עמדתי, וכן אוכל להיכנס לתחום הנ"ל.. או שאולי אפשר ללמוד לימודים בסיסיים ובאותו זמן להתגבש על כיוון ספציפי? ואם כן – אז איזה תחום? וגם אולי צריך לקחת בחשבון את עניין קצב העבודה האיטי, שבפסיכומטרי לדוגמא אני עלול להיכשל (זה מה שמאבחנת אמרה לי, שאולי כדאי "לעקוף" את הפסיכומטרי בגלל קצב העבודה האיטי, שכן הפסיכומטרי עיקרו הוא הזמן..) אשמח לייעוץ, תודה מראש ושבת שלום :]

הי אודי , סליחה באמת מכל הלב , עצוב לי מאוד בחלק הבריא ובעיקר בחלק שכתב .. עצוב שככה חווית את תגובתי " תוקפנית מאוד"... ובעיקר שככה חווית אותי ולא הצלחתי להעביר את מה שבאמת הרגשתי (שוב זה מרגיש מפלצתי שאף אחד לא מסוגל לראות אותי ולהבין). תודה לך איש יקר על שיקוף כנה ואמיץ ומודה לך עד מאוד על המתנה הזו, בהחלט מתנה ענקית שמחדדת את מה שאני אומרת כל הזמן אתה חלק מאוד משמעותי בתהליך שאני עושה ... מן הסתם אני עוד אחזור איתך לכאן , כרגע עושה תהליך מסויים בטיפול ולא יכולה להביא את זה לשם . מכוון וזאת מדייה חשופה מן הסתם אני מביאה לכאן רק חלקי דברים אז סליחה שעוצרת כאן.. לא בורחת מהשיח ויש לי המון שאלות נוספות אלייך ,אבל קודם חייבת לנסות להבין עם עצמי איפה אני מתחילה ואיפה החלקים האחרים ומה בעצם אני (החלק הבריא ) מסוגל לראות להבין מחלקים אחרים אפילו בכתוב.. אוף אודי מרגישה ששוב מסבכת את הכל ---השיח הזה מתחילתו גורם לפיצול מטורף (לא נבהלת מזה מנסה להבין עם עצמי למה? ומה עומד שם מאחור , מה שבטוח אודי המון המון כאב ) שוב סליחה אודי ותודה ,תודה , תודה ...

זה בסדר..כל כך נוגע, עוטף , מרגיע .. תודה לך באמת , ימים לא פשוטים והפיצול חוגג :((((

בהשפעה של כדורי השינה... מעיזה יותר להיכנס לפה שוב. אז לילה טוב לכולן וסופש נעים.

אודי תודה, אביב תודה, סוריקטה תודה. תודה על היחס. אודי, לשאלתך, מבחינתי תחושת השעמום היא להיות בטיפול, לדבר ולהשאר עם הכאב האמיתי בפנים לבד... אודי, איך היית עוזר לי אם הייתי מטופלת שלך? האם אתה מרגיש את הכאב הפנימי (של המטופל שלך)? אני בספק אם המטפלת שלי מרגישה את רחשי ליבי. אביב, תודה על תגובתך, אני בעיקר מרגישה בדידות, בדידות גם בתוך הטיפול. ותודה על השיר שהקדשת לי. סוריקטה, תודה על הסיעור מוחין שאכן פתח לי כיווני חשיבה, אני בעיקר מרגישה שאין התקדמות משמעותית מכיוון שאני עמוסה במחסומים. שבת שלום! Aya

רוצה לישון ולא לקום או לפחות רק בעוד יומיים...

הי אודי, מצטערת אם אני אינטנסיבית, אני נורא מנסה להאחז בדבריך ולמצוא את הקצה שיעזור לי או לתת לך את הקצה שתכוון אותי. אני הופכת והופכת ולא מוצאת מען חיצוני. בין הקולות צעקות של כאב כמו גופה היא שוכבת שם פצועה וחבולה המומה וכואבת. שירה

יקרה, מרגישה איך את הולכת איתי כבר כברת דרך ואינך מרפה. מצטערת שאין לי מילים לתת לך, רק לאמר שגם אני רואה אותך ומרגישה בכאבייך. תודה שאת איתי שירה

שימרי עלייך יקרה , באמת כאן איתך ותזכרי שגם בחיים האמיתיים יש אנשים שאיתך תני להם להיות איתך ..מחבקת

שימרי על עצמך ...

כשאת קוראת לי (כותבת בשמי) אני יכולה ממש להרגיש אותך והצורך הראשוני ביותר שעולה מקריאתך הוא להניח את ראשי בחיקך. זה המון בשבילי. מרגיש לי כל כך אמיתי. תודה על כל המילים הנבונות והנוגעות. שלך שירה

הי שירה יקירתי, חייכתי בשלווה למקרא דברייך. איחולי בריאות והקלה, מכל הלב, סוריקטה

די כבר

שימרי עלייך אהובה ...נותנת יד האחזי בה

שוב גם את כנראה קראת אותי ולא הובנתי. קצת, מבאס להבין שאני לא מובנת, אבל יודעת שאני כותבת מהפלאפון ועוד בלי פסיקים , כשלפעמים חלק אחד מתחיל ואחר מסיים קצת יוצא סלט. שוב הסערה שדיברתי עלייה זה מצבי הנפשי וזה שייך למה שהיה כאן בשיח ההוא (מנסה אם הבנתי את אודי נכון להשתמש בכאן ועכשיו) ממש לא מנסה להזמין סערה ולכן הזהירות והחשש מלקפוץ למים . הערכה של אודי תמיד תמיד מחממת את הלב ומשקיטה רעשים אבל האמת לא הבנתי על מה ...אבל זאת כבר שריטה אחרת (זה קורה לי גם בטיפול כל הזמן) לא מתגוננת על השימוש שלי בפורום. בודקת בקול רם , אולי צריכה אישור שאני בסדר , אולי זאת הייתה דרכי הנסתרת להגיד את מה שחשבתי לעשות , כן כל הזמן בודקת עם עצמי עד כמה אני מגזימה במקום שלוקחת כי יודעת שלוקחת המון מקום ורוצה ללמוד לקחת פחות . הלקיחת מקום הזו הוא משהו שהייתי רוצה ללמוד לשנות כאן ולא רק כאן - ניראות בוודאי שגם אז מצאתי קווי דמיון במקום הקרבני הפגוע שהופך לתקפן ולא רק גם בנכונות ללכת מחוץ לקופסא ולא תמיד עם הזרם ...העיניין שדקה לפני כבר ידעתי שאני הולכת להגיב מגעיל ולא יכולתי לעצור ..הייתי כל כך פגועה , מהמילים הקשות בתוך מקום שאמור להיות מוגן. - אבל שום דבר לא מצדיק תוקפנות וכן בעניין הזה אני לא שלמה עם עצמי . גם יודעת שבלי להתכוון השפעתי על הקבוצה, אולי גם על מי שלא הגיב ,בזה שאני הגבתי . וזה לוקח אותי למה שקורה היום בפורום, יכולה לכתוב לך רק מהמקום שלי נכון שאני כאן וכותבת אבל חד עין יכול להבחין שהכתיבה שלי שונה . לא שזה רע אבל אני בהחלט לא מרגישה לגמרי בטוח . ועדין הזיכרון הזה צרוב לי בנשמה בכאב חד . שנים הייתי בפורום אחר הוא היה פתוח ורוב השיחות היו בנינו בזמן אמת . כמעט אף פעם לא היו סערות והתנגחויות ולא שלא העלנו מחשבות או הגיגים . שמרנו אחת על השנייה וכן זה משהו שניסיתי להעתיק לכאן את השרשורים בנינו בלי אודי את היחד והתומך . את יודעת החברות שלי האמיתיות היום זה בנות שהכרתי בפורום שם , לכן כל כך כאב לי ועדין כואב המילים הקשות שהושמעו כלפי השימוש בדברים כואבים ששיתפתי . אני חזרתי יש רבות שלא חזרו ...וכן גם זה שאודי פחות כאן (אודי באמת תודה על היש ) משפיע רבות. סוריקיטה המון דברים רצים לי בראש כרגע שאין לי להם מילים בהקשר של השיח הזה על הפורום על אמיתי על ניראות ....שיהיה סופ"ש נפלא

הי אביב יקרה, חושבת שאמרתי פעם שאיני חושבת שאנו אומרות דברים מאד שונים או הפוכים, או מתנגחים, אך אולי המילים אותן אנו בוחרות ודרך הניסוח יחודית לכל אחת. גם אני היום כותבת ביתר זהירות. זהירות היא מילה שנדמה לי שאודי הזכיר בזמנו. זכרי זאת גם. לעתים עולות בפורום הודעות, מכל מיני סוגים, תוקפניות, או בעלות ניחוח אובדני או פגיעה עצמית חזק, ואני תוהה מדוע כן הועלו ופורסמו, ואולי רק בשלב מאוחר הושם גבול. נראה לי שחלקנו עדיין תוהות מדוע היה מקום לחלק מההודעות אז. ההודעות הן מראה של פני הכותב, ובאיזה אופן הפורום יש גם תמונת פנים של המנהל. אני מרגישה שהיית מאד רוצה כתיבה חופשית ללא סינון. בפורום הזה, בו אודי, כך נראה לי, חפץ בכך מאד בתחילת הדרך, העניין הזה סחף תמיד למצבים שליליים מאד, בעיניי. התחברתי מאד לדברים שאודי רשם לך, וגם לו כתבת שאת חשה שלא הובנת. הרגשה מוכרת. משהו בפנים גם מרגיש כך מותקף ותוקף. אולי. עדיין היית כותבת לך גם בהמשך לדברייך כעת מילים דומות לאלו שכתבתי קודם. ייתכן שאני טועה, כמובן. ייתכן גם שאיני מובנת בעצמי. אני מרגישה בלבול, וגם זה מצב לגיטימי. סופשבוע רך, שלך, סוריקטה

היי אודי השבוע הזה דחס לתוכו כל כך הרבה דברים. חברה שהתאבדה בוודאי שמעתם על מותה של אסתי עליה השלום. זה טלטל אותי, אותנו אנחנו (היוצאים בשאלה) משפחה אחת. אין לתאר את השבוע וחצי האחרון. הדאגה כשנעלמה, חוסר הוודאות, ואז הוודאות הנוראית במוות שלה. החזקנו יחד אחד את השניה ועדיין מחזיקים. בנוסף, דיון בבית הדין הרבני- על כך ועל הילדים אכתוב בהמשך. והיום מבחן ראשון בסטטיסטיקה- התאמצתי במבחן ועשיתי לעצמי בקרה נוקשה. אוף. קשה צריכה מיטה נעימה ושוקו חם. וממכן/ם מילים טובות ומנחמות. הילה

הילה יקרה , מתוקה שלי כל כך חשבתי עלייך כששמעתי את החדשות אבל חיכיתי שתיכנסי ..תיארתי לעצמי עד כמה זה טלטל את עולמך.. מזכירה לך שאת חזקה ויש סביבך אנשים שאוהבים אותך ואיתך ..חיבוק ענק ועוטף את כולך

לא כל כך חזקה בניחומים האמת אבל משתתפת בצערך. מאחלת לך הצלחה במבחן. עדיף לך בחום הזה שוקו קור, ובמקום מיטה חוף קסום מגבת פרושה על החול ים הרך מתחת לשמשיה.

נשמע קשה, הרבה דברים. וביטול של פגישה יכול לטלטל במיוחד ברגעים הקשים האלו... איתך...

הי שמחה בכל פעם שאת באה . תראי אנשים באים והולכים יש מי שכותב רק שקשה לו יש מי שכותב דווקא שטוב לו . יודעת גם שזה סוף שנה יש מי שעסוק במבחנים , בסוף שנת לימודים ועוד ...ויש את מי שצמח ומרגיש שלא זקוק לרצפה והמשיך הלאה זה הכי הכי נפלא בעיני. את דייקת לי משהו שיהיה חסר לי שכנראה אודי הרגיש בתוך השאלות שלי . אכן הפורום חשוב לי וכן במידה מסוימת קיבלתי על עצמי מקום שמאחד ששומר על הפורום (אני לא היחידה בתפקיד הזה) גם סוריקיטה דייקה במחשבה על האשמה ... כן קשה לי לוותר על האחר ,אבל בכל מקרה בודקת שאני לא נלחמת במקום האחר, אולי באמת אני קצת מרגישה כמו מי שנשאר לבד לשמור מאין ש.ג תפקיד שלא כל כך נוח לי ונכון לי (תמיד בודקת עם עצמי אם נוח לי במקום שלי )...וכן חשבתי פשוט להיות ולא להיות כדי לאפשר למישהו אחר להיכנס לנישה הזו ...כי תמיד יש מי שימלא חלל ככה זה ביקום .לא התכוונתי ללכת ממקום של לברוח פשוט להוריד פרופיל השיח איתך ועם סוריקיטה מאוד חשוב ומעניין לדעתי והלוואי והיו מצטרפים נוספים לכאן .ומשמעות ברור שהיא סובייקטיבית , יודעת למה כרגע המקום מאוד משמעותי בעיני וזה בסדר שאצל האחר זה אחרת . והשיר שלך מושלם ..אוהבת

ותודה על המילים

אודי חשבתי על מה שכתבת קראתי שוב ושוב ומעבר לתחושה הראשונית (שעלייה הגבתי באוטומט ) מנסה לחשוב מה אני לא הבנתי ממך.. לגבי האז ושם השיח ההוא מעניין אותי כמובן שמעניינת אותי ההתנהגות שלי כל הזמן וזה בסדר שיקוף של כאן ועכשיו ... אם אני מבינה נכון יש לך הרגשה שאני מגיבה ברוב המקרים לאנשים על אוטומט אם זאת באמת התחושה שלך אתה מוכן לחדד (שוב מסבירה הרצון ללכת נובע מההרגשה המוגזמת שאני לוקחת מקום . בהשוואה למציאות אודיטוריום מלא בסטודנטים שכולם שותקים . מי ישן מי בפלא מי סתם עושה טובה שכאן. ואני שבאמת.לומדת מתוך עניין שואלת שאלות מתעניינת . מוצאת את עצמי בסוף ההרצאה מתנצלת בפני המרצה שאני מפריעה . גם כאן הרצון ללכת זה התחושה שאני מפריעה שאני חריגה שאני כותבת נמצאת ומשתלטת על המרחב ) בקשר לעזרה לאחר מודה שקשה לי לוותר לשחרר גם במציאות העבודה שלי האבק בכל הגופים האפשריים רווחה.בריאות בטחון לא לוותר על מטופל ואם אני לא מצליחה אז לפחות שיכניסו אדם אחר שלא יוותרו על המטופל ,לא יכולה לסבול את המחשבה שלא עשיתי הכל לעזור כן זה הפצע שלי לב ליבו לא הפגיעה שלי כי אם זה שלא ראו או לא רצו לראות או ויתרו גם המטפלת הקודמת למרות כל מה שעשתה עבורי המקום הזה שויתרה עלי בסוף מדממת עד היום . כן זה ראשוני כל כך הרצון הזה שלא משנה מה לא יוותרו עלייך ויראו אותך ...בגלל מי שאני בגלל הכל כך הרבה אין כניסה ששמתי אני לא נשברת מאין כניסה ומנסה בדרכים הכי יצירתיות להגיע אל האחר. כן בגלל שלא ראו אותי יש בי רגישות כל כך גבוהה לראות את האחר אבל למדתי שאני גם ייצור חי וגם עלי אסור לי לוותר. ממקום של שנים של ריצוי בודקת מאיפה אני עוזרת. לפעמים אני מודה כמו במקרה ההוא אני יהיה במקום המושיע -הקרבן שזה בהחלט מקום רע ולא בריא . חושבת שהעלתי את העניין עכשיו אולי בגלל המקום הזה של חלקי בעדר שאני מחפשת עליו תשובה ... בקשר לתגובה שדברתי עם המטפלת זה היה בקשר למשהו שנכתב לי ולסוריקיטה והיה ברור לי שנכתב מכוונות טובות אבל האיך היה לסובב מברג ישר לנשמה . לא הגבתי על זה בכוונה וחיכיתי לראות אך סוריקיטה תגיב שהיה ברור לי שהיא תמצא מילים נקיות מבלי לתת מקום לרגשות שעלו בה . שוב אודי אשמח שתחדד את מה שלא הבנתי ממך ותוסיף עוד חומר למחשבה ... ותודה על ההערכה למרות שלא ממש הבנתי על מה ולמה אבל זה ריכך תחושות קשות שעלו בי ...

הי! כשכתבתי לך את הכותרת פתאום נזכרתי בסרט אביבה אהובתי, ככה קוראים לו? סרט מצויין, גם קצת על הסתרה וגילוי. לא בטוחה שהבנתי איך את עושה את זה, איך לא מסתירים ולא מגלים. תוכלי ללמד אותי? אני מקווה שאת צודקת ושאני קצת מתקדמת. אני לא בטוחה. אני אגלה שיש שבר גדול בחיים שלי. אדם קרוב נהרג בתאונה לפני יומיים. יומיים לפני כן עוד ישבתי וצחקתי איתו. אני לא מצליחה לברר עם עצמי מה אני מרגישה סביב המוות שלו, כל מה שאני מצליחה להרגיש זה שאני רוצה למות או לחילופין לפרוש לאיזה מוסד סגור. לא באמת מבינה מה עובר עלי, נעה בין בכי ופאניקה לבין מקומות שאני מנסה מאד להחזיק אחרים שנשברים לבין מקומות של ניתוק... וכתבתי למטפלת על ימי האימה האלו והיא גם התאדתה. אני מנסה לקבל את זה שיתכן זמנים בחופשה שאין לה עשר דקות לקרוא ולהגיב, אבל גם האין-מענה מאד מבהיל.. היא כועסת? היא מתנתקת? ואיך אפשר לחיות בידיעה שהכל כ"כ שברירי, שאדם שהיום אתה יושב איתו על קפה יכול מחר ללכת ולא לשוב? איך אפשר לחיות ככה ולהשאר רגועים? הפלתי עליך מלא אביב, סליחה.. אשמח גם לתגובות של אחרים. ימים קשים.. גלי

לגבי ההסתרה כן זה מאוד מאוד קשה , הייתי רגילה להרגיש שאני חייבת לענות על הכל . לט לאט למדתי לענות רק על מה שאני רוצה . אם הייתי הולכת למרפאה ומישהו מתקשר ושואל איפה אני הייתי ענה בדיוק ואז למדתי שאפשר להגיד אני במקום ציבורי ולא יכולה לדבר ...או בשעת הצפה , כואב לי מרגישה רע מוצפת מבלי לתת דיווח למה ...ושוב זה תהליך לאט לאט תיראי איך אנשים "נורמטיבים" מגיבים . מצטערת לקרוא על האבדן והכאב שאת חשה . כן זה לא פשוט ולא קל לעיכול והבנה לא הכל אננו חייבים להבין לא לכל דבר יש תשובות ...איתך יקרה מחבקת שימרי עלייך והמטפלת אולי הטלפון לא מחובר להודעות אולי ראתה חשבה להגיב אחר כך ושכחה היא בחופש זה מטרתו של החופש לנקות אותו מהראש מדאגות ואחריות אין סופית להשתחרר..אלף ואחד דברים יכולים להיות לא רק התעלמות וכעס ... אוהבת ומחבקת

אני מאד צריכה את החיבוק הזה עכשיו, תודה רבה!

נשמע לא פשוט בכלל. שולחת לך הרבה כוחות ומשתתפת בצער. ליבי איתך.

על מילותייך. עזר לי שכתבת. נקווה שישתפר קצת עם הזמן..

ממש ממש מצטערת, זה כל כך נורא. אני יכולה לומר לך רק שאפשר לחיות עם הידיעה הזו, בעצם אנחנו יודעים כל הזמן שהכל זמני, הזמן קצוב, כל מי שנולד ימות, ושום דבר בעצם לא בטוח. אבל דווקא בגלל זה צריך לחיות בכל רגע ורגע אולי אפילו להודות על מה שיש, לא שמישהו צריך את התודה שלנו ואני ממש לא סגורה למי צריך להודות, אבל צריך בשביל שזה יעזור להרגיש שיש על מה.

אובדן כואב, פתאומי ומטלטל נורא. מרגישה את ההלם שלך, זה כל כך קרוב והכל בכאוס ונראה לא הגיוני. במיוחד שזה מוות פתאומי ולא צפוי. טוב להרגיש, גם כשכואב, ולבכות. אני מאמינה שהמוות הוא לא סוף. החיים ממשיכים בצורה אחרת, "במצב צבירה" אחר, בעולם אחר. כאילו יש לעולם כמה קומות וכשמגיעים לדרגה מסוימת עולים קומה, רק מי שהגיע לדרגה הזו עולה לקומה הבאה. ואנחנו נשארים כאן עם הגעגוע הצורב, החלל שנפער בלב וההבנה שאולי מתלווה אליה תחושת חוסר אונים והפחד שזה לא בשליטתנו. איתך

איזה אסון טראגי. נורא... עצוב לשמוע, אין לי הרבה מילים. אנחנו, לפחות, כאן. איתך, סוריקטה

עצוב. פתאום וללא הכנה... משתתפת בצערך ושולחת חיבוק אם מתאים...

עברתי איבחון לפני יותר מ10 שנים, אינני יודעת עד כמה הוא מדוייק, הייתי ילדה ולא גיליתי את עצמי באיבחון. היום קבעתי איבחון חדש באיזה מכון, באיבחון יערך עוד כמעט חודש. אבל אני ממש מסוקרנת לדעת מה הכיוון, זה אוכל אותי יום יום. ידוע לי שאני סובלת מדיכאון מז'ורי, דיסתימיה, OCD, חרדה חברתית וחרדה כללית. אבל יש לי עוד משהו מוזר- אני חשה פיצול בתוכי, אבל בדעת מלאה. כלומר- לעיתים אני חשה שאני הכי חכמה בעולם. מה זה חשה? אני בטוחה בזה, ולרוב אני גם מוכיחה את עצמי. אבל לפעמים אני חושבת שאני כל כך מטומטמת, שעדיף לי לשתוק. לפעמים אני מסתכלת במראה ופשוט חושבת: "אין, אין יופי כזה, את מושלמת" ומצד שני יש לי הפרעות אכילה. אני מתמכרת בקלות (עבר של אלכוהול, כדורי הרגעה וכדומה) אני עצבנית נורא, קשה מאוד להרגיע אותי, אני הורחת לישון כל פעם שאני עצבנית. אני מסלקת את חבר שלי על פעם שהוא אומר משהו שלא מוצא חן בעיניי.. אבל מצד שני אני פוחדת פחד מוות מבגידות ורוצה לקשור אותו אלי ושלא יזוז לרגע. אני אדם שיכול לנהל מפעל ענק, אבל לא מסוגלת לעמוד בלחץ של רעיון עבודה. אני תמיד מחפשת עידודים חיצוניים, לרוב אני מקבלת בקלות מחמאות לגבי קו החשיבה שלי והמראה החיצוני שלי, אבל אחרי המחמאות אני עלולה לחשוב: "משקרים לי, אני טיפשה ומכוערת". אני כל הזמן חושבת שאני שמנה ועושה דיאטות רצח (אני לא בדיוק ילדה) ומצד שני מסתכלת במראה עם חזיה ותחתון ומאוהבת בעצמי. אני אימביוולנטית לחלוטין, נרקסיסטית עם שנאה עצמית.. איזה מן דבר זה? אני כותבת שירים כבר שנים, ואחרי שהשיר מולחן, אני באמת בוכה מרוה הכישרון העצום שלי. ואח"כ מתלוננת שזה חרא ושכל אחד יכול לכתוב את זה. אהבה שנראה עצמית. אני גם פוצעת את עצמי מידי פעם, חתכים קטנים, פצעים בראש... אני באמת באמת לא יודעת למה. חפרתי כבר לגבי ההפרעות שלי ולא ראיתי שום סימפטומים שכאלה. אז מה בעצם יש לי? אני משוגעת? אני נורמלית? מה קורה איתי? איך אפשר לשנוא ולאהוב את עצמך באותה מידה? זה פשוט בלתי אפשרי ור לאחרונה אני מבינה שאני חיב ככה כבר 15 שנים.. בידיעה שככה כולם חיים. כל מי שיש לו מה לומר- מוזמן. אני מחכה לאיבחון, אבל הסקרנות אוכלת לי את הבשר. תודה מראש לכל מי שיגיב

הי מישהי , לא יודעת מה יש לך מצטערת שלא יכולה לעזור ולא נראה לי שניתן לעשות אבחונים בצורה כזאת בפורומים . אבל עד האיבחון בואי ותעבירי את הימים שאת מרגישה מסוקרנת ואולי במתח כאן איתנו ...

את יודעת, בתור תרגיל אינטלקטואלי, התיאור שלך העלה לי כל מיני מחשבות לגבי אבחנה אבל לא נראה לי נכון לזרוק אבחנות על גבי הפורום, ובעיני השאלה החשובה היא למה את כ"כ רוצה אבחנה? מה זה משנה השם? את סובלת, זה ברור, ולא כתבת אם את בטיפול כלשהו, ולדעתי שילוב של טיפול פסיכולוגי עם אולי איזון תרופתי יכול להקל על חייך. מה את אומרת?

אודי האמת שאחרי שכתבתי לך וכשראיתי שכמעט רק הודעות שלי עלו רציתי פשוט לסגת, זה מרגיש כמו לשבת בקבוצה המון כסאות במעגל ואנשים באים יושבים לרגע ואולי יותר ואז אינם ואני לא מרפה מהכסא ... ובכל זאת מכוון וסוריקיטה כתבה ועניתי לה והאמת שפשוט אני מאוד רוצה שיקוף להתנהגות שלי ולחלק שלי אז ... קופצת למים,מעבר לקורבנות ולפוסט טראומה של כל המשתתפים מעבר לסערה הפנימית שאישית הייתי בה שלא הצלחתי לעצור את עצמי מלהגיב ...(כשהבאתי את זה לטיפול, המטפלת שאלה אותי איך הייתי רוצה להגיב . עניתי כמו סוריקיטה שקול , נושם , חכם ...כזה שלמרות שמבין ורואה ואולי זה גם נוגע לא נותן לרגשות לנהל אותו) באותם ימים התחושה שלי הייתה שבלי לשים לב כן לקחת צד, (לא מבחינת מי צודק לא צודק ) כי אם אכן בגלל שכקבוצה היה משקל גדול לצד אחד ומישהי אחת - שאתה קראת לזה שעיר לעזאזל בצד השני חושבת במרחק הזמן שכן היה במידה מסויימת אפקט העדר ויחד עם זאת חושבת שכל מי שהיה בשיח וגם מי שבחר לא להגיב בכלל , מי שבחר לירות ולהעלם כולם ככולם חוו רגשות קשים מהשיח .(שהוירטואליות רק העצימה ) אם בגלל מה ואיך שהדברים ניכתבו ובעיקר מעוצמות פנימיות -והמילים היו רק טריגר .לשני הצדדים כמובן ... אודי כן הייתי רוצה שתשקף לי רק עלי, איך זה היה נראה לך מהצד (סוריקיטה את מוזמנת בוודאי גם )

אני עוזרת רק שנכון לי ולא מאוטומט שמחייב . השאלות על האוטומט לא היו קשורות לכאן מעולם לא עניתי למישהו כי הייתי חייבת . ובעקרון כבר שנים לא עוזרת מתוך ריצוי או בגלל שלא נעים לי וחייבת רק עם אני רוצה באמת . לגבי ההשארות כאן זה המקום שלא מרגיש נוח בזה שאני היחידה שנמצאת כאילו תופסת את כל המקום . ...ואז רוצה ללכת ולא להשאר אולי פשוט להיות כמו כולם .. לגבי השקול וחושב זאת אני שאמרתי למטפלת שלשם אני חותרת זה המקום שאני רוצה להיות בו להצליח לנשום לפני שאני יורה .. ולגבי הכאן ולא שם ???לא יודעת למה אתה מתכוון אבל בסדר. השם הוא למעשה שיקוף של ההתנהגות שלי כשאני מעורפלת מוצפת ולא מסונכרנת.

'בהערכה רבה' כאן ועכשיו של אודי אומר המון, לא? שרדת את זה? :-) ממשיכה קצת את העץ למטה כאן. כתבתי לך הודעה נוספת, כתגובה, ועכשיו אני חושבת על זה שניתן יהיה לראות אותה רק דרך מחשב, אולי. אני חושבת שרשמתי כבר אז, וגם את מצאת בעצמך את הדמיון, ולכן, אני חושבת שהחיכוך היה מכאיב נורא. אומרים גם שמלחמות ושנאה נובעות לעתים יותר בגלל דמיון מאשר שוני. אני משתדלת תמיד לזכור שמאחורי המסך יש אדם. וגם אם לפעמים בא לי לכתוב כתיבה טרולית, אני משתדלת להימנע מכך. זה קצת שטוח ורדוד ומכוער, אולי? מנסה לא להשיב באותן פנים, כשמישהו כן בוחר בדרך כזאת. יכולה להבין מכיוונך את הראייה של לקיחת הצד. שעיר לעזאזל, בעיניי, הוא תואר קצת גרנדיוזי, כמו נגיד מלך, אולי, רק לכיוון ההפוך. הייתי מעצימה פחות, מקטינה מימדים ומחזירה לכיוון הבנאדם. ובטח שאני שמה לב שאחר פה. בהרגשתי, לפחות, הדומיננטי היא הזמינות של אודי. וזה לא רע בהכרח. יכול לעזור 'לספור עד עשר' ופחות לשלוף מהמותן, לא? סערה - זה לא מה שקורה כאן עכשיו. אולי את מנסה להזמין אותה, נמשכת אליה? שששש שיהיה סופ"ש מנוחה ורגוע, שלך, גם בהרכה רבה, ותודה על המילים, סוריקטה

לא בטוחה שעושה נכון כשמגיבה לנושא הזה שעולה, כנראה שגם אצלי משהו עדיין יושב חזק בבטן. שגם מעורר פחד להגיב וגם רוצה לצאת החוצה. מפחדת שטועה וכותבת שטויות, אקח את הסיכון ואם זה נשמע כמו שטויות הרשו לעצמכם לעבור הלאה ללא התייחסות. מכיון שסוריקטה השתמשה במילים "כתיבה טרולית", אמנם על צורת כתיבה שהיא לכאורה יכולה להשתמש בה אך נמנעת, אעיז ואכתוב (זה מה שהרגשתי באותה תקופה אך לא רציתי לכתוב כי חששתי שאני טועה בגדול והעדפתי לדון לכף זכות) שממש הרגשתי שטרול השתלט על הפורום. זה היה נראה אמין לחלוטין אבל התחושה הפנימית החזקה שלי היתה שמישהו מנסה לחרב את המקום הזה, להסית אנשים אחד כנגד השני, לגרום לכאוס. אני חושבת שכל הסערה שהתעוררה היתה לא בגלל הנושא הרגיש ולא בגלל שאנשים לא יודעים לדבר פה אחד עם השני, אלא בגלל שמישהו לקח על הנושא הרגיש והכואב הזה טרמפ כדי לזרוע פה הרס. קל לזעזע, לעורר סערה, לפגוע, להוציא מאנשים תגובות קיצוניות שלא מתאימות להם, לגרום לחוסר אונים, לצורך להגיב בצורה נואשת כאילו זה הקרב על החיים כשמצליחים למצוא את הנושא הרגיש והנפיץ הזה. ככה אני מרגישה שזאת היתה הכוונה הלא תמימה מאחורי הדברים. מרגישה שאנשים נפגעו, איבדו אמון, לקחו צעד אחורה. משהו השתנה ואבד, ומחולל הסערה נעלם כלא היה. סליחה אם כל זה נשמע הזוי ופרנואידי

מצטערת שעדין זה מה שאת מרגישה ...וזה בסדר לכתוב מה שאת מרגישה . את הכאב חוסר הבטחון ... אישית ממש לא רואה את הדברים ככה רואה קשר גדול וכואב ועצוב לדעתי במקום שאותה אחת לא חזרה לבין הסיבה שהיא הגיבה כפי שהגיבה...רואה את הקושי שלה בדיוק כמו את הקושי של כולנו .. לא היה שם רוע או זדוניות היה שם המון המון כאב וטריגרים וקושי ... זה הכי עצוב כי טרולים זה בסדר באים לרגע אתה לא מאכיל וזה עובר כאן זה היה לגמרי שונה ..ושוב אולי אני טועה ותמימה.. כשפתחתי את השיח עם אודי באמת קיוויתי שאנחנו אחרי שלב החיפוש אחרי האשמים ובשלב של לקיחת אחריות אז סליחה יקרה על מה שאכתוב ובאמת לא רוצה לפגוע הייתי רוצה לראות את השיח הזה בלי האשמות אחד מול השני כי כולנו גם מי שהיה כאן ובחר ללכת /לא להגיב וכו ...בעצם לקח חלק בשיח בעמדה זו או אחרת . שיהיה סופ"ש מקסים ...ובכלל מה שלומך?

אודי, אני מנסה...התוכן הוא צעקה גדולה, בליל של קולות, כאבים וכעסים. כמו מרוצה פנימית שאינה פוסקת. הכל צורח ומבקש לצאת, לפרוץ את גבולות הגוף והנפש. אני חושבת שאני היא המען. הכל כלוא בתוכי והכל מופנה כלפי. מצד אחד אני חרדה מכל התנהלות יומיומית ומצד שני מתפקדת ועל פניו חיי השגרתיים מלאים בתוכן, אבל ריקים לגמרי. אני לא מצליחה לתרגם את הכאוס הפנימי למילים, לרגע אני יודעת מה מהות הסבל ולרגע איני מבינה דבר. לרב איני מבינה דבר. הטיפול תקוע והוא חש תסכול ואף מביע אותו. אני מרגישה אשמה שאיני מצליחה להשתמש במרחב הטיפולי כדי לעזור לעצמי. תחושת האין מוצא הפנימית משתקפת גם בטיפול וגורמת לתסכול. אני רואה את הקריסה ולא מצליחה לעצור אותה. הגוף שלי מגיב לכאב בכאב משלו וכאב שאני גורמת לו. אני רק רוצה לעצום עיניים להרגיש איך הכל נרגע ולא לפקוח אותן שוב.

שירה יקרה יקרה... אין לי הרבה מילים בשבילך, כמוך כנראה, גם אין לי מילים בשבילי. אני לומדת. מנסה ללמוד אבל שום דבר לא נוגע. לא באמת. לא מתאר, לא משקף. הכל חיצוני וזר. יש לי תחושה- אולי נטולת קשר למציאות- את כותבת? יכול להיות שתרגישי נוח יותר בכתיבה מאשר בדיבור? יש משהו בדף, שמסוגל לספוג הכל- לא כועס, לא מעליב, לא שופט... יכול להיות שכתיבה לעצמך יכולה לעזור לשחרר קצת? אולי אפילו יותר מהטיפול שמרגיש לפעמים כמו מבוי סתום? אני התחלתי לכתוב לעצמי לפני שנה. זה התחיל טכני מאוד. לא ידעתי מה אני אמורה לכתוב לדף, מה לספר לו. המון דברים קרו מאז. המון השתנה. גם בכתיבה. הדפים האלו נשארו עד היום ביני לבין עצמי, אבל יש לא מעט ימים שהם מצילים אותי. והכי חשוב- הם *אף פעם* לא מאכזבים. תמיד הייתה לי בעיה של זיכרון. בשנה האחרונה היא הולכת ומחמירה באופן קיצוני. אני לא זוכרת פרטים של אירועים ושיחות- אבל בעיקר תחושות. זה לחיות מבפנים בגיהנום, אבל מהר מאוד לשכוח שהיית שם.. לא כייף כמו שזה עלול להשתמע. כששוכחים אי אפשר לספר, לשתף, להסביר.. בכל אופן, הקושי עם הזיכרון מוביל אותי להיתמך בעיקר באינטואיציות. הקושי במילים משאיר אותי להיתמך בעיקר בדימויים. את יודעת שירה? כשאני קוראת אותך, את מזכירה לי ים... לים יש המון משמעות מבחינתי- אחד המקומות המפחידים והקסומים בעולם כולו. לפני שנים, אהבתי לשבת על החוף בלילה. להשקיף עליו עומד שם לבד בשקט שלו, אמיתי. אני אוהבת את הים בלילה. בקיץ, ביום, הוא הומה מידיי, מוסתר מידיי- לא הוא. כשיותר מידיי אנשים סביבו, זה נראה כאילו הם מכריחים אותו ללבוש מסיכה. להיות מישהו אחר.. ככה זה הרגיש לי תמיד. תמיד חשבתי על הכוחות העצומים שיש בו בים- כמו בים שלך, שירה. היכולת להתאים את עצמו לילדים ומשפחות ורעש במהלך היום, עד שמאפשרים לו להתכנס אל עצמו בלילה. חשבתי על כל מה שקורה לו מתחת, על הזרמים העצומים והבורות, על עולם חיים מקביל- מלא ושלם- שמתחולל שם מתחת לפני הים, וכמה אנחנו רואים רק את המסיכה השקטה שלו לרוב. פני המים הרגועים והמזמינים. לפעמים גם לים נמאס. לפעמים גם הוא מתפרץ וגועש ובולע את כל מי שרק מעז להתקרב אליו. נראה לי שהוא פשוט חייב לפרוק קצת את כל ההכלה והסובלנות. לפעמים הוא כל כך גועש שצריך פשוט לתת לו קצת הפסקה. לעזוב אותו בשקט עד שירגע. חשוב לקחת לפעמים הפסקה כדי לנשום. אני לא אתיימר לנחש איך את מרגישה ועם אילו זרמים את מתמודדת, אבל הם נשמעים אכזריים. לפעמים הפער הזה בין השקט של בחוץ לרעש של בפנים מתעצם במכפלות, רק כי נדמה שאף אחד לעולם לא יבין, לא יראה, לא ידע.. לפעמים מתחשק לקרוע את המעטפת החיצונית ה'שלמה' הזו רק כדי לצרוח לאנשים בפנים כמה הם לא מבינים ועיוורים. לקרוע את המעטפת החיצונים ולזרוק להם הכל בפנים הכי חזק. הכי כואב שאפשר. שירה, את בחורה אמיצה על עצם ההתמודדות. אני מסתכלת עלייך, קוראת אותך, מחכה לראות אותך מנצחת את הסערה. בסוף כל עונת רחצה עמוסה ומעייפת שצריך להכיל בה עולם צוהל (לכאורה), מגיע הזמן לנוח. מגיעה מנוחה לפני המים אבל גם לחיים שמתחת.  הלוואי ויגיעו אליך ימים של נחמה במהירה.  הלוואי ותהיי סבלנית מספיק כדי לאפשר להם להגיע. תנשמי עמוק. רק עוד קצת. מחכה איתך *** ולאביב וסוקריטה הנפלאות, סליחה ענקית שלא עניתי להודעות שלכן אליי. לא יכולתי. המקום שהייתי בו לא קיים עוד מבחינתי. לא היה מעולם. תודה על כל הטוב שלכן. תודה שאתן מחזיקות את הפורום הזה עבור כל מי מאיתנו שרק מציץ ובורח. אתן קרן שמש מדהימה. כל אחת מכן בפני עצמה.

הי שירה יקרה, לא הספקתי לכתוב לך אתמול בערב. המען, גם לדעתי, צריך להיות משהו חיצוני, זולת. גם הפורום הוא לא בדיוק חוץ, פעמים רבות, לדעתי, ובמיוחד במצבי חרדה, (כדראליזציה, דפרסונליזציה, דיסוציאציה, פרגמנטציה) ומצוקה, זה עדיין משאיר אותנו בתוך מחשבותינו אנו. דמיונותינו. מתמחזר מזין את עצמו פנימית. ומתעצם. נשמע לי כאילו את מחפשת סוג של הקזת דם. זו הייתה שיטה שחשבו שהיא מסייעת פעם, בדרך כלל היא לא. נראה לי. אבל אני חושבת שאפשר להבין את המטאפורה. קשה מאד להפריד למילים, לאחד אותן למשפטים ולפסקאות, ועדיין, נדמה לי שיש אולי צד שקצת מצליח? מה קורה עם האשפוז? החזקה צפופה? כל-כך מבינה אותך, וכל כך עצוב. איכשהו אני מרגישה שחייבים לפרוץ את המעגל, אבל מי שבנה את החומה נוגדת החדירה (מילה קשה מאד) צריך להתיר. הרגיעה אינה מיידת. אני זוכרת שאני הרגשתי משהו מתחבר רק אחרי שנים ורק לשביב שנייה, וזה היה כמו אור. כן, זה קיים בפנים. ואז הרגשתי שהיה שווה להשקיע כל כך הרבה רגשית וחומרית עבור הרגע הקטן ההוא. ולאט, מאד לאט התארכו משכי החיבור, והתדירות שלהם נעשתה גבוהה יותר. חיבוק לך, מתוקתי, סוריקטה

הי בנות יקרות, ממשיכה את העץ שפתחתי למטה. רוב תודות - קראתי, מאד מעניין לראות כיצד כל אחת בנפרד רואה את הדברים. זוויות שונות, לעתים מוכרות יותר, כמעט תמיד מאירות עיניים, פותחות מקום למחשבות המשך. שירה אהובה, בעיניי, הרעבה, או הקטנת עצמך, חיצונית וגם פנימית יש בה משהו שצועק 'תראו אותי' ומאידך אולי גם את ההיפך. שני קצוות. צד שמתכווץ, אך הוא מתכווץ, כי יש קול נוסף פנימי מאד מאד גרנדיוזי. לכאורה מאד אומניפוטנטי. אולי קיים גם קול שמחפש להעניש, או להראות לכולם - תראו מה עשו לי. תראו. איך אתם רואים ולא מצילים? איזה אפסים אתם. אביב יקרה, סוג של עץ מפוצל, אולי יצא. צודקת. האמת שהרגשתי מבוכה, בושה, אולי גם סלידה מהעץ המתמסר, הנזקק. קול מוכר. עץ הניזקקות אינו טכני או שכלתני בעיניי, אלא מאד רגשי. אני חושבת שאני כן נותנת מקום לרגשות ראשוניים, אבל בעיקר בתוך הטיפול הבטוח. אולי פחות, עדיין, בחוץ. הרבה מהדברים שאני כותבת באים גם בהמשך לרגשות שעולות בי לאחר קריאת דברייך והבנות האחרות. לו הייתה זו קבוצה אמיתית? וואי, אני מניחה שעדיין, כמו בחיים, הייתי מדברת בתוך הטיפול, מעבדת, ורק את התוצר מביאה לקבוצה. כמו כאן. קולות של התנגדות תוקפנית עד מאד לא תמיד קל לשמוע. (זה, אם את שואלת מדוע בחרתי, אולי, להתערב פחות בשיח ההוא). גם לי חסרים דיונים רבי משתתפים, ומכירה, בדומה למה שתיארת, את התחושה שחסרים קולות נוספים זולתי. מצד שני, לא יותר מידי. מטביע. כמה מהר אנחנו עוברות ברגש מצד לצד? מה המקום הנוח? שוב, מינונים. לא פעם אני בוחרת להמשיך לחשוב ולא להגיב, ולזכור, כמו שכתבתי בעץ אחר אתמול, אני חושבת, שאני לא אשמה בסבל העולם. (ותמיד יהיה שם קול כזה, אני מניחה. קול שאומר שבגללי אמא חולה וכאלה). פרסונה יקרה, יופי יופי שכתבת. אני שמחה. חשבתי בהמשך לדברייך על סוג של פיצול - חשיפה של דברים יפים וטובים בך, הסתרה של הפגמים, או ההיפך. והם קיימים. גם וגם. ומה מראים ולמי ומה האיזון והמינונים. ומה הציפיות לאור ההתערטלות. אני נוטה פעמים רבות להסתיר דווקא את הדברים הטובים. ולעתים אני הופכת טוב לרע. מקווה שנוכל להראות את השלם ופחות לפחוד מכך. אוהבת אתכם, סוריקטה

סוריקטה יקרה, יש הרבה מחאה בהרעבה, זה נכון. בתחילתו של המשבר הנוכחי לפני מספר שנים הסביבה הצליחה לראות ולדאוג רק בשל הירידה הדרסטית במשקל. באופן פרדוקסלי עם תחושת הרעב מתפתחת גם תחושת כח. הרגשתי כאילו דווקא האוכל מחליש אותי וההמנעות ממנו נותנת לי כח לשרוד.

הי שירה יקרה, זה מרגיש לי כמו הכי לא לרצות זולת וחוץ ולהזדקק ולהיות תלויה. הכחשה ממש. זו הגרנדיוזיות שעליה דיברתי. כאילו את יצרת את עצמך (ולא שני הורים, מילה מילה, הא?) ומתקיימת מתוכך. זה לא נכון, לי לא פשוט לתפוס את זה. מאד לא. וכאן, גם כאן, טמונה הטרגדיה של חיי. איכשהו מדבר אלייך? שלך, סוריקטה

את יודעת סוריקיטה מה שמעניין ...זה שכל מי שענה לך על עץ של הניראות זה בדיוק מי שחי כמונו עם דיסוציאציות ברמות שונות ....חומר למחשבה . ועל הרגשות הראשוניים אכן זאת מטרתי להגיע למקום שזה מגיע לטיפול ואז לכאן או שכן או שלא .. כרגע הוירטואליות מאפשרצ לי (ולא רק לי ) לתת מקום לדחפים רצונות רגשות שביום יום נידחקים .

הי אביב, זה בסדר. לגמרי. אני קצת מרגישה שאת קצת מתגוננת אולי? כאילו משהו בך אינו שלם עם דרכך והשימוש בפורום? אני כותבת כאן בבוקר. אחרי שכבר טיפלתי בגינה וביצורים וקצת בבית. כותבת כאן אחרי התעוררות, חלומות (הידד לקלונקס) ולפני שנחשפתי לעולם או פתחתי את הפה, ועדיין בתוך מחשבותיי שלי. ואז, גם כשהכי לא בא, יוצאת, עובדת בין 10 ל - 12 שעות. כשאני בחוץ (תרתי) הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה עשיתי כאן, בפורום. זה כמו שאני מגיעה לטיפול ושואלת את עצמי מה אני עושה שם בכלל. כי בכל זאת משהו צריך כיול, ניקוי עדשות. מעניין הקטע שאת מזכירה לגבי הדיסציאטיביות והמשתתפות. בינתיים, סוריקטה

היי אני בחור בן 25. סטודנט. לא יודע אם לקרוא לזה חרדות, אבל לפני כל אירוע או אפילו סתם שיחה עם מנהלת בעבודה שרוצה לדבר איתי, ואפילו בטלפון אני נכנס ללחץ דפיקות לב והרגשה לא טובה בגוף. גם לאחר מכן מרגיש כאילו משהו רודף אותי ואני לא רגוע ושלו. עד שאני מגיע למצב שאומר לעצמי רגע.. מה הבעיה בסה"כ חושב על התמונה הכללית של החיים שלי ומבין שהכל בסדר, צריך להרגע. אבל ככה זה תמיד. לפני ראיונות עבודה, בזמן ראיונות עבודה. פגישות חשובות, ואפילו בכיתה שאני צריך לדבר כולי נכנס לסטרס דפיקות לב אומר משהו ורק מחכה לרגע שיסתיים המשפט שאני צריך לומר ויעברו הלאה, ואם המרצה מחזירה לי תשובה אני בכלל לא קשוב אליה מרוב הלחץ וסתם אומר לה שהבנתי. אני לא האני הרגיל שלי. וגם בדייטים עם בחורות, לפחות בהתחלה כן... אחר כך זה מי שאני. ברור שזה לא תמיד ככה.. ולפעמים רמות הלחץ שונות ז זה תלוי בסיטואציה... לא יודע אם זה קשור לבעיית ביטחון. אבל זה מפריע לי. בא לי להיות אדם רגיל . שנכנס בחיוך לראיון עבודה נכנס בחיוך למנהל כאילו הכל בסדר (אולי אני גם עושה את זה אבל זה לא מה שאני מרגיש באמת בפנים). מה עושים.? זה מקרה שצריך טיפול פסיכולוגי?

מרגישה קצת נודניקית עם השירים שלי ...אבל אותי זה כל כך ריגש שממש רוצה לשתף אותכם איתו ...ולהגיד לכולם תודה על היותכם ... https://www.youtube.com/watch?v=Kf_CVU4Sqrw

אודי המון המון הרהורים כבר הרבה זמן על כאן (הוירטואלי ) על עצמי בתוך הקבוצה הזו ועל החוץ כמה נוגע - מקביל ... התשובה שלי לסוריקיטה על נראות גרמה לי לתהיות ..האם בכל מקרה זה נכון לעזור לשני , האם כל הושטת יד באמת ראויה לעזרה , לא מדברת במקרים של בקשה לעזרה בהתאבדות או רצח גנבה וכאלה ..גם לא במקרים שמישהו אומר שהוא צריך כסף לאוטובוס או אוכל וברור שזה ילך לסמים וכאלה שם מצאתי את הפתרון ואני יציע לקנות אוכל או משהו כזה במקום.. מתכוונת למצבים פשוטים של החיים כמו מישהו שלא נימצא באף הרצאה ויבקש את החומר מה שמציב אותי במקום של פרייר את המרצה במקום שלא נספר ואז העזרה "כאילו " פוגעת בי או באחר (במרצה) האם זה מקום שלי לשפוט ? לבקר ? ...האם אנחנו יודעים באמת למה אותו אחד לא היה ...האם זה משנה בכלל.. איך יודעים להפריד בן עזרה ממקום של ריצוי , המושיע במשולש הקרבן , או עזרה נכונה ..מהי עזרה נכונה בכלל ...( וואו יצאו לי המון שאלות משאירה את זה ככה אולי מישהו נוסף ירצה להגיב ) ושאלה שבאמת מכוונת רק אלייך ..אני עדין מאוד מאוד רוצה לפתוח את עניין השיח ההוא , לצערי משהו עבר מאז על הפורום ואין ספק שלא חזרנו (חלקינו לא חזרו בכלל) להיות קבוצה כמו שהייתה לפני.. בהרגשה שלי השיח עדין מוקדם ברמה של קבוצה (מבחינתי האישית מכוון ויש אנשים מאחורי המקלדת , וירטואלי לא ממש שונה מהאמיתי מעבר לזה שבווירטואלי אנחנו מרשים לעצמיינו להוציא דחפים רגשות שבמציאות היו נדחקים , ככה שהווירטואלי הוא יותר אמיתי ..) האם אתה חושב ששיח בני לבינך רק מהמקום האישי שלי ,של חלקי - ההתנהגות , הרגשות , והמקום שאני לקחתי כחלק מהקבוצה (כל אחד מאיתנו לקח תפקיד גם מי שלא הגיב ושתק) יפגע בקבוצה. ובאותה הזדמנות חופש נעים ...וקצת קשור וקצת לא פשוט נפלא ..בכלל פלייליסט מומלץ https://www.youtube.com/watch?v=JJaaaXYcsLE&list=PLCEfKngSFKqXGKqrQdCyK70uLLAcqy-ra&index=15

אביב, יופי של מחשבות, הי, כיף לדבר, בעיניי משחקת כאן גם ההרגשה של אשמה בסבל של מישהו אחר, וההחלטה אולי צריכה לכלול גם את הרגש הזה, או החרדות הקשורות לכך. כשמישהו בודה סיפור על אין-לי-כסף-לרכבת או אמא-שלי-אשפזה-בבית-חולים-עם אירוע-מוחי את יודעת מה אני עונה? אני מתבוננת בעיניים של הבנאדם, השקרן / או שקרנית ואומרת להם שאני לא בטוחה שמה שהם אומרים לי זו אמת. והם בורחים. אפשר גם לשאול לשמו של המבקש, ולפנות אליו כך. זה מאד שם גבול. 'מאיר (שם של אחד השנוררים שכבר פס מן העולם), אם תמשיך להטריד אקרא למשטרה'. והבנאדם מתקפל. אם זה מישהו שבסביבה כאן ברחובותינו - אני מתריעה בהודעות לשכנים שאני מכירה על המטרד. אפשר גם להזמין משטרה. וזה קורה במיוחד אם אני קונקרטית (גם) עם תינוק. בחלק אחר של המקרים אני מתבוננת סביבי ורואה ים של אנשים. שהפעם מישהו אחר זולתי יקבל עליו את התפקיד והאחריות. ולא פשוט לפעמים לקבל את האין-כל-יכולות. אביב, אם תרצי - תוכלי לספר מהו השינוי שאת חשה שהתחולל כאן, מה השינוי שאת מרגישה בקבוצה? את מדברת על השיח בדבר הפתיינות של הנפגעות? האם תוכלי לפרט, כדי שאהיה יותר בעניינים ואבין גם אני? נדבר, מקווה, שלך, סוריקטה

והפורום תביטי סביב ...משהו אחר כאן ,פחות יחד פחות קבוצה פחות אנשים ..(.לא רק השיח אשם גם הלחץ של אודי וזה שהוא מעלה הודעות מאוחר) האמת שהתכוונתי לא להגיב כי מרגישה כאן די אני ואת את ואני ...אז יש בי משהו שרוצה ללכת גם ...אבל אני כאן מנסה להבין את עצמי את המקום שלי ושל האחרים .. ואולי אולי זה בגלל שאישית באמת מרגישה את המקום אמיתי וגם אותכם וכנראה שבזה הכי צדקה סנדי זה רגעי זה ארעי ולא אמיתי ואפשר כך על פי אותה דעה לנהוג מבלי לחשוב על השני בכלל...

כי מה שהרבה פעמים ברור לי לא ממש ברור בכתיבה (שוכחת שחלקיות שיח היא אצלי בראש ) אז ברור לי שגם לסנדי יש המון המון רגישות אבל הגישה הרציונאלית שזה וירטואלי ולא באמת הכרות אישית מאפשרת כתיבה אחרת שנקראת מאוד לא רגישה .

גלי גלי לי ....יקרה זה בסדר שאת מטשטשת ושומרת עלייך...את יודעת משהו שאני מנסה ללמוד להיות במקום שלא מסתיר אבל לא מגלה כמו ילד הכל בעירום. לאט לאט לומדת שזה אפשרי, מתאמנת על זה כאן ולוקחת למציאות . רוצה לשתף אותך במשהו למקרה תשובתך , מרגיש לי שבכל זאת עם כל הקושי משהו מפוייס בך יותר . מבין שיש קושי ויודע שזה זמני והיא תחזור . מרגיש לי שאת כבר מצליחה למרות האכזבה מהתגובה שלה לכרטיס לדעת שהיא שם עבורך. זה לא מבטל מהקושי מהכאב הפיזי הנפשי מתחושת הלבד , מהבור מהחור השחור ...מזכירה לך שאנחנו כאן אתך גם עם וירטואלי ..אנחנו בכל זאת אנשים אמיתיים מעבר למקלדת . חיבוק עדין שלא יכאב ...

אודי, אתה יכול לעזור לי למצוא את המען ואת התוכן?

אני רוצה לצעוק ולהגיד מילים רעות והכל יוצא עילג ושום דבר לא יוצא כי הכל נשאר בפנים

וכל כך נשמעת ....שירה אהובה חושבת שמבינה אותך את הרצון לצעוק לכל העולם ואישתו את הכאב את הכעס את מה שעברת ועוברת לצעוק תיראו אותי ...מבלי לפחד ולשמור שהמילים יהיו כמו סדין אדום ואז מהפחד שיעשה שימוש לרעה במילים שלך או לחילופין שלא תובני ושוב יפגעו בך.... מסכימה עם אודי מהתשובה הקודמת :) שהחשוב הוא למי..בתקווה שבכל זאת נשארת מטופלת, אז יש לך למי והאיך ממש לא משנה .... חיבוק

היי אודי מה שלומך? מה שלומכן בנות? הטיפול שלי משעמם, אני מרגישה לבד בתוך הטיפול. אני לא מצליחה להבין מה קורה איתי. האם תוכלו להסביר לי, מהי ההרגשה הזו? שיהיה שבוע טוב Aya

איה יקרה מה שלומך ? לא יודעת למה התכוונת בשיעמום אבל את הרגשת הלבד אני מכירה והיא לא נעימה ...היא כואבת ומכבידה , גם אם למדתי שבדרך כלל היא לא באמת קשורה למציאות של היום וגם אם יש שם אנשים לעזור ולהיות. הלבד הזה הוא משהו שכל אחד מאיתנו גם המטפלים שלנו חווים, הוא אנושי וטבעי.. כי בסופו של יום כשכואב גם אם יהיו אתך הכאב הוא שלך לבד(זאת החוויה )המעניין שזה בדרך כלל ברגשות שלילים בחוויות שמחות אנחנו כן מצליחים להרגיש את היחד .. במיוחד בשבילך ..האם תרשי לי להיות אתך https://www.youtube.com/watch?v=O4_ghOG9JQM&list=PLA13471B4AB8E2794

הי איה, האם את מרגישה שאין התקדמות, אולי? שאת חגה סביב אותו ציר שוב ושוב והמעגל עדיין (אני אופטימית) אינו נשבר? אכזבה מעצמך, מהטיפול? האם את נוקטת יזמה? האם את ממתינה למעשה מהצד שממול? שתיקות מרובות, רצון לעזוב? לא להיות שם? כל מיני רעיונות. ואפשר להעלותן בפגישה, זה יכול לפתוח. אולי. מחשבות, סוריקטה

היי מה נשמע? שבוע חדש בפתח מאחלת לכולנו שבוע טוב, וצונן... חודש המבחנים מתחיל ממש השבוע... יש לי לא פחות מ7 מבחנים! התחלתי כבר ללמוד כדי לא לצבור עומסים. היום אנחנו לא ניפגש ויוצא שניפגש רק ביום רביעי מה שמציב לי אתגר לא פשוט. ככל שהזמן עובר אני נכנסת למצוקה גדולה יותר... אפשר יהיה לבוא להיתמך כאן??? בעצם כבר עכשיו מרגישה עצב, וקצת ייאוש שמזדחל. הילה

קטן עלייך שבע מבחנים כבר עברת סמסטר אחד וזה רק חודש ....וכן מכירה את הלחץ והקושי .. אוהבת אותך ומחבקת ..ותמיד שמחה על בואך

הי הילה יקרה, שולחת את את הערצתי ואיחולי הצלחה גדולים. שלך, סוריקטה

אני גיי.אובחנתי בעבר כבעל הפרעת אישיות (נמנעת/גבולית) ומבעיות בדימוי העצמי והגוף.אני סובל מהמצב הקרוי rejection sensitivity דהיינו רגישות מוגזמת לדחייה (אמיתית או לא),רגישות שמשפיעה על חיי באופן ניכר.בשנים האחרונות אני סובל מחרדות בנוגע לגודל איבר המין שלי (קטן מדי)דבר שגורם לי להרגיש חשש מכל מגע מיני כמעט (פוטנציאל לדחייה) ומקשה עלי מאוד את התפקוד המיני. השאלה היא לאיזה מטפל עלי לפנות כדי לפתור את הבעייות במיטה.למטפל מיני? לפסיכולוג? למהפנט?האם צריך לפתור את הבעייות בדימוי העצמי קודם (שכן הבעיות הקשורות לגודל איבר המין הן רק בעיות ספצייות לבעייה הכללית יותר) או שניתן לפתור את הבעיות המיניות בנפרד?

שכן זה התחום שהכי בוער לי בו.אני מבין שזה חלק מההפרעה היותר כללית אבל האם ניתן לטפל בנושא הזה באופן ממוקד באמצעות היפנוזה?כלומר לקבל ביטחון בתחום הזה כדי שחיי המין שלי יהיו יותר מספקים?

שלום לך, תודה על התעניינותך, קצת קשה לי לענות על שאלתך כי אני לא יודעת בעצמי את התשובה. ומה שלומך את?

הי חברות, חשוב לרבות מאיתנו, אולי כולנו להיראות. אם איני טועה. אני, למשל, מרגישה פעמים רבות מתפספסת בעולם, לא נראית. אני יודעת ומכירה את המלכודות שלי, חלקן, לפחות, שהופכות לכאורה את הסובבים למעין עיוורים. זה באמת קורה. תחושת חוסר הנראות כנראה נובעת גם מהקושי לראות את עצמי כעצמי נפרד, נפרד מאמא. מה תוכלו לספר מכוונכם, התרצו לשתף? ואודי - באותו עניין - אהההמממ, כתבתי בשבוע שעבר לבמבי על עץ שכנראה כבר אז היה מאחור (אפרופו סוג של מלכודות), ואיני רואה את ההודעה. שלכם, סוריקטה

חוסר הנראות שלי נובע מכך שתמיד הייתי זו שנותנת שירותים לאחרים ולכן לא ראו אותי אלא את מה שאני נותנת. לא ידעתי אהבה ללא תנאים כמו אהבת אם. כשהרעבתי את עצמי הרגשתי בין היתר שאני היא זו שבוחרת להעלם לא להיות ולא להראות

אכן רבות דיברנו על ניראות ... יודעת ששאלת ולא בורחת מתשובה ואחזיר לך בשאלה ..מה גרם לך דקה אחרי שנתת מקום לכאב לצורך להיות לצורך שיהיו איתך לשגת לשאלת הגיון ... מה שאישית הבנתי על עצמי זה שבגלל החלק המאוד מאוד בריא והגיוני שפועל בעולם אני דוחקת דחפים ורצונות מאוד ראשוניים וילדותיים ומסבירה לעצמי כמו מבוגר קשוח שהכל בסדר ואין צורך לבכות /לכאוב ומה שקורה בעצם שאני לא נותנת לעצמי מקום . אז אני מנסה אחרת לכתוב שקשה ולאפשר לפחות כאן בחסות האנונימיות. מעניין שאני חושבת עם עצמי הרבה על איך הייתי מתנהגת עם זאת הייתה קבוצה אמיתית ...כנראה שההבדל היחידי הייה במקום שהייתי מאפשרת לעצמי להיות נזקקת כואבת ...והניראות שלי שדווקא הייתה בולטת כמו כאן . הייתה באה דרך החוזק והעזרה לאחר ... וגם כאן אני תמיד מנסה להבין האם הכאב משרת אותי האם זאת דרך להיות במקום שרואים אותי או שבאמת כואב ככ שלא יכולה לבד ...ואז אם התשובה היא שאני זקוקה רק שיראו אותי אני מנסה לכתוב אחרת... בימים אלו שמשהו קורה לפורום ורבים אינם או כותבים לרגע ויש פחות תיכתובת בן האנשים קשה לי עם זה שאני מגיבה לכולם ...מן תחושה שאני בולטת מידי העיניין שגם אם לא אגיב ולא אכתוב זה יבלוט .... אז כמוך סוריקיטה כל הזמן בוחנת את עצמי ואת חלקיי סביב הנראות הזו ...לפחות הגעתי למצב בריא יותר שמאפשר לי להגיב לתמוך מבלי להרגיש שאם לא כתבתי לאודי אני לא קיימת ..ועדין מרגישה שאולי אני כאן יותר מידי ודווקא חשבתי להעלם קצת ...אבל לא יכולתי שלא להגיב לך ולאחרות שפשוט פנו הפעם לכולם ....זה תמיד נותן לי תחושה של מישהו שמושיט יד ושאני מתעלמת ממנו....לא מסוגלת להתעלם מהאחר ולא יכולה לסבול שמתעלמים ממני ...ניראות

שלום סוריקטה, כנראה שבכל אחד קיים צורך בנראות, השאלה איזו נראות. "מכווני" נראה לי שפעם זה היה שיראו רק את הדברים מעוררי הקנאה או לפחות רק את אלו שנראים בסדר... כי אחרת מה? שיראו אותנו עם כל המוזרויות והפגמים הרבים הפיזיים ולא הפיזיים? כולל אלו שגרמתי לעצמי? קצת מסוכן ומאוד מביך...אז עדיף שלא יראו ושאני אוכל להמשיך בשלי בשקט, גוף נסתר, היא לא בסדר אבל אני בסדר גמור או להפך ובאמת אין לי שום צורך באנשים מבחוץ, או שאני יותר מידיי תלויה באנשים מבחוץ תלוי את מי שואלים באותו רגע . אולי זה גם עניין חינוכי כך חינכו אותי או להיות שקופה או לא להיות...אלא שבחלוף השנים והשיחות והמילים נהייתי קצת יותר אמתית וטולרנטית גם כלפי שנואי נפשי הרבים הפנימיים בעיקר וגם החיצוניים , אם כי זה תמיד מאבק פנימי כזה...להישאר או לעזוב? מגיע לי לא מגיע לי? להיות או לא להיות? ולהיות נראה לי זה אומר גם להיראות. (תמיד יש אצלי את רגע החרטה שאחרי שמצטער על כל השטויות שאני אומרת. אולי הפעם הזאת בכל זאת אהיה שלמה עם עצמי ולא אתחרט?).

ודווקא מוקדם ולא הצלחתי לישון בלילה, אי נוחות, הסריח לי. פנימית, כי חיצונית הקפדתי על ניקיון והגיינה. כדורים לא עזרו הפעם. נקווה שישתנה. אגב, אין בסופ"ש מסיבה בעיר. אנ'לא בקטע. הי כולם אני רוצה מעטה, חיבוק סוריקטה

את מדהימה מחבקת אותך ועוטפת ....גם עם נרגע בנתיים חיבוק מחזק ואוהב

הי אודי הי סוריקטה, תודה על דבריכם. הי אביב יקרה, איזה מקסימה את שאת ככה מחזיקה וזוכרת! אני בסדר, קצת מגלה וקצת מטשטשת כאן כי נורא פוחדת מחשיפה. כבר אחרי ניתוח ואשפוז, עכשיו מתאוששת. המטפלת בחוץ לארץ מה שמוסיף לקושי ולעצב הגדול. כתבתי לה על האכזבה בקשר למתנות, היא ענתה שהיא מצטערת אם התגובה שלה לא היתה מותאמת. היא מאד משתדלת אבל זה לא תמיד מצליח להפיג את תחושת הנטישה והכאב הגדול מהלבד הזה שנכפה עלי עכשיו לתקופה ממש ארוכה.. בדיוק קראתי מאמר על החור השחור והמדבר הנפשי שנפער אל מול פרידה ושמפגיש עם טראומה מוקדמת של נפרדות טרם זמנה.. נורא מזדהה עם התיאורים לפיהם אני עכשיו במקום שאין בו זמן, אין לו התחלה ואין לו סוף, אין משמעות, נוצרת אי רציפות העצמי, יש חור בגוף שמתמלא בריק ובחוסר משמעות (הרבה מזה מבוסס על כתביו של גרוטשטיין).. לא ממש יודעת איך להתמודד עם החור השחור הזה, מנסה לפעול על אוטומט כדי להמשיך לתפקד.. אבל יש דיכאון גדול ויש בהלה גדולה מהמצב.. כואב

הי גלי גלי, מצב פיזי בריאותי וניתוח, גם הוא מדאיג (ואני תמיד זוכרת שמצבים נפשיים עשויים להדאיג בה במידה ואף יותר). גלוש - היה מישהו אחר לצידך בבית החולים שדאג לך? איחולי החלמה מכל סוג, שלך, סוריקטה (ממהרת מאד, מקווה שתבואנה עוד מילים)

גם כשאת ממהרת טוב שאת קופצת להגיד שלום! הבריאות הפיזית בסדר, לגבי הנפשית, תלוי את מי שואלים ... ובאמת המצב של ניתוח ואשפוז וחוסר אונים הוא לא קל... המשפחה לא הצליחה להיות ולתמוך לשמחתי היו כמה חברות טובות שהיו שם... הקנאה הארורה, זאת במיטה לידי, אמא שלה היתה צמודה אליה יום וליל, ולפעמים כשאני הייתי בוכה אותה האמא היתה ניגשת לנחם אותי, ויותר ממה שניחמה היא הדגישה את ההעדר שלי.... תודה לך גלי

אבל.... אני רוצה אותו חזרה!!! הוא היה כל כך טוב לי, והוא חסר לי כל כך בחיים העכשוויים. מתגעגעת כל כך. לא מצליחה להתרגל. פשוט רוצה אותו וזהו. זאת משאלה מדי גדולה???

בצד האפל של חיינו יש חלקיות של טוב ורע יש הפרדה מוחלטת בן שחור ללבן ...לשנהם יש מקום לכדי שלם אחד . מאחלת לכולנו שיהיה לנו שקט פנימי וחיצוני ושבת קסומה וטובה ...כזו שכל אחד ואחת מאיתנו יוכלו לראות פנים טובות מתוך החשיכה ... ולך אודי יקר , איש שהוא פנים טובות לכל כך הרבה אנשים תודה על היותך . שבת טובה ומאושרת ... https://youtu.be/rPDzdqbGa6Q

בהמשך לתשובתך, אבל להישאר חסרת מילים? וחסרת רגש? ואם זה לא רע משמע זה טוב, אז למה לא הרגשתי התרוממות רוח וצורך להודות, להוקיר?

הכתיבה ללאה ,סמבאדי וסוריקיטה ..הציפו תהליכים שאני עובדת עליהם . דברים שלא הבנתי עד כמה מהמקום שהגן עלייה שנלחם להשאיר מקום טוב ואוהב נשאר כואב כועס פגוע .. אודי צריכה מילים שלך ...

בוודאי שזה דבר טוב.. זה משמועותו של תהליך לא ???? אודי האמת שהכתיבה אליהן פשוט הציפה ועירבבה וחלק ממני היה זקוק לכתיבה לניראות ..וניסיתי הכי שאפשר להיות במקום שלם שכותב ,שמאפשר את הניראות הזו ויחד עם זה משאיר את התהליך והדברים לחדר :)))) ואין ספק אודי שאני עושה תהליך טוב , מנסה ללמוד ולהפנים על כל חלקיי שהאדם מורכב מטוב ורע ממעשים נפלאים וכישלונות וטעויות ...וזה בסדר להגיד למישהו אהוב טעית או לכעוס עליו...ביום שאצליח לכעוס מבלי לפחד אעבור עוד מסוכה.... ועדין אודי חשוב לי להדגיש לא מצטערת על דקה עם המטפלת הקודמת מודה זכיתי בענק ...והקשר שלנו היה ועודנו קשר מדהים ואוהב ....כל התהליך עכשיו הוא מול עצמי מול ההתנהלות שלי לא שלה ...

אי אפשר כך סתם לומר אני לא מרגישה טוב אי אפשר להכנס למיטה ולא להיות אי אפשר להתעלם מקולות הבית והילדים אי אפשר לפנות למישהו ולומר הצילו אני לא מרגישה טוב לא רואים עלייך אולי את עייפה אולי התייבשת אולי זה וירוס אולי הורמונלי. אי אפשר לומר לא, יש לי סרטן, סרטן של הנפש, מחלה חשוכת מרפא. אי אפשר כך סתם לפנות למישהו ולומר אני גוססת לא רואים עלייך אולי זו רק התמוטטות קטנה קצת מנוחה והרבה מים. אי אפשר כך סתם לומר נטרפת עלי דעתי ממש עכשיו כשאני מדברת איתך על פרויקט חדש ומראה מצגת שהכנתי ממש במקביל נטרפת עלי דעתי מקולות ואימה ופחד. אי אפשר כך סתם לומר אני גוססת גסיסה איטית וכואבת אי אפשר. אי אפשר לומר שהמאמצים לצאת מכל זה והדרך כואבים לפחות כמו המעשים עצמם. את זה אסור לומר. זה היה ונגמר. וגם אי אפשר להשוות בין עוצמות של כאב. איך אוכל להסביר שאיני מרגישה טוב איך אוכל למצוא מילים שיסבירו אותי שאינה מרגישה טוב שכואב לה כל כך להיות אני שכל המאמצים שאני עושה לתפקד ולטפל כל כך כפויי טובה אינם מתגמלים ורק מגבירים את הכאב ואת היאוש

המשפט הקטנטן (ענק) הזה שכתבת לשירה - ריגש אותי כל כך. תודה, סוריקטה

הי אודי, התיעצות: יצאתי מהפגישה האחרונה חסרת מילים, חסרת רגש, דווקא הייתה פגישה טובה אפילו הצלחנו לנהל שיח מה שלא קורה בדכ אומנם רק לקראת סוף הפגישה אבל בכל זאת דיברתי קצת, ואפילו בנושאים לא פשוטים. וכשיצאתי מהפגישה האחרונה (שבד"כ אני טעונה מאד ותמיד יש לי מה לומר ולהתייחס ולשלוח הודעות ובאופן כללי מרגישה חסרת מנוחה ) הפעם לא היה לי מה לומר, לא הרגשתי כלום, לא עשה לי כלום, מה קורה לי?

הי לכולם ולסוריקטה שכתבה לי... אז נתתי לה, ניסיתי לשלב הכל, גם מתנה בהרבה כסף של משהו שאני חושבת שהיא אוהבת ועם פתק החלפה, גם מתנה עם משמעות וגם ברכה שציירתי אותה ושוב העזתי ועבדתי עליה המון המון.. היא אמרה תודה, אבל לברכה ולציור שציירתי היא בכלל לא שמה לב ולא התיחסה.. אולי אני טשטשתי וגרמתי לזה להעלם בין הדברים האחרים שהבאתי לה? מבאס..

הי גלי, את יודעת, המטפל שלי אומר שהסכמנו (הוא די קבע העצמו, האמת) שאם אני נותנת לו מתנות - שלא יעלו כסף רב. פעמים ספורות ביותר נתתי לו מתנות שקניתי, השאר, וגם הן לא המונים, הם דברים שהכנתי. כשיכולתי. אין לי מושג למה, אבל מעולם לא שילבתי. או מעשה ידיי (שאני מעדיפה עשרות מונים) או משהו מחנות, שאני חושבת שהוא אוהב. מתנות עניין נפיץ ביג טיים בעיניי. ברוב המקרים אני מדברת איתו ראשית על כך. ורק בחלק קטן מהם מיישמת. אבל יש דיבור מקדים. פסיכואנליטיקאית, גלי. דברו. ואני כל-כך מבינה את הקושי ליזום (אם בכך מדובר), את הרצון שיאמרו דברים מבלי שאת תצטרכי, משהו התמזגותי כזה. יש לי משאלה כזו, לפעמים קצת פחות ריאלית. באסה רצינית. קצת אכלתי אותה. :-/ יהיו המשכים? אשמח לעדכונים, סוריקטה

באסה באמת ....מבינה שהתאכזבת . בעד שיח פתוח איתה ... וחוץ מהמתנה מה שלומך איך הבריאות .

קוראת אותך בן ובתוך השורות כותבת שיש בך כעס שיש בך קנאה כאןבפורום שאת לא נותנת לעצמך מקום כשאת מפוצלת מעורבבת . שאת לא מאפשרת לעצמך (למרות שבדרכך המיוחדת את כן עושה זאת )לתת לאחרים להיות איתך כשחשוך שכואב שמפחיד .. זקוקה כמו כולנו למילה הטובה לעטיפה לחיבוק והכלה של כולנו ושל אודי ...ובכל זאת מסתירה את הדברים בן ובתוך השורות ..כך שניבלעים וגם מי שמגיב לך וגם אודי לא נותנים לקושי מחלקיות המציאות מקום . יקרה אהובה כל כך ..את יודעת כתבת שדרכי מיוחדת לא בטוחה בכך אני פשוט מאפשרת (לאחר מאבקים מרובים ) מקום לכל חלקימקשיבה להם מנהלת איתם שיח אחרת אין לי שקט . רק ביום שנתתי להם מקום התחיל קצת שקט בראש ... ולתת להם מקום אומר גם להקשיב לצורך הטבעי כל כך בניראות ....חיבוק ענק ענק

הי אביבנות, כתבתי על כעס שהרגשתי (וכבר נמוג ברמת החוייה על פני השטח), ואני מניחה שהוא קשור למה שכתבתי - סופיות, מוגבלות, חלקיות וכד'. וגם לכנראה שוב פחות איזון בין הצד הנדיב לזולת לצד שנותן לי עצמי (וכאן גם אולי ניתן למצוא את הקנאה). אני עובדת מאד מאד קשה ומזג אוויר חום זוועות בחוץ, ויש מעין עייפות מצטברת. אני חושבת. זה נכון שאני מאד זקוקה. לחיבוק. להכלה. אני גם חושבת שנכון שאני מסתירה. אבל אולי אני מחצינה את המופנמות שלי כמו שנאמר. צורך בנראות. כן כן. תודה יפה שלי, והיי, גם אני רואה אותך, ולא רק אותך. חיבוק, סוריקטה

סופ"ש קל ונעים ...עם מנוחה לגוף ולנפש ...שימרי עלייך זה הכי חשוב .

שלום וברכה איך יודעים מתי צריך טיפול CBT? אני מטופל כבר מספר שנים לסירוגין בטיפול דינאמי (אצל מס' מטפלים) בגלל הילדות המורכבת שעברתי.. (אימא מכורה לסמים שהתאבדה לפני מס' שנים וכן בעיות נוספות) מטפלים אמרו לי שהגישה ב-CBT לא תתאים לי אלא טיפול יותר מעמיק.. (כמו טיפול דינמי), לכן פחדתי לעזוב ולנסות CBT .. בגלל הפחד והחשש שהשרו עליי המטפלים הדינמיים איך אדע אם הם צודקים? הרי כרגע עדיין אני עם מחשבות טורדניות (כרגע הפסקתי טיפול תרופתי, אז אני לא יודע אולי אלו תופעות לוואי של ההפסקה או שלא.. למרות שגם לפני כן היו כאלה, כרגע יותר בעוצמה) איך אדע אם צריך להחליף טיפול? אמרו לי שאצלי קיימת פנטזיה שאני מחפש תמיד "אדם מושלם" לקחת ממנו דוגמא \ או מטפל מושלם.. ואמרו לי שבעצם אין דבר כזה אדם מושלם (כמובן שאין).. אך בכל זאת אני הבנתי שעל המטופל לראות את המטפל שלו ככריזמטי ולקחת ממנו דוגמא, לא? או שזה גם שגיאה בתפיסה שלי??

שאלה מורכבת לגבי אבחנה אני בן 28 לפני מס' חודשים עברתי אבחון פסיכולוגי מקיף ולבסוף נרשמה לי אבחנה של סכיזואפקטיב יש לציין שמעולם לא היה לי דיכאון קליני או מאניה (רק סימפטומים של דיכאון ולעתים ציקלותימיה) , ואצל כל הרופאים שהייתי (והייתי אצל הרבה..), מעולם לא נרשמו לי סימנים פסיכוטיים .. הייתי לפני כשנתיים באשפוזי היחיד (מרצון) של שלושה שבועות ושם אבחנו לי הפרעת אישיות גבולית ותלותית כרגע אני מטופל במרפאה ציבורית (מעקב פסיכיאטרי וטיפול פסיכותרפי שבועי) האבחנה של הסכיזואפקטיב נעשתה יחד עם הפסיכיאטר המטפל והפסיכולוגית, ויש לי הרגשה שהאבחנה הסכיזו אפקטיבית ניתנה לי גם בכדי שתעזור לי מול ביטוח לאומי (מפני שהם מסתכלים יותר על "מחלה" מאשר על הפרעת אישיות, והרופא שלי אמר לי גם שהוא רוצה לעזור לי, כי אני החלפתי המון מקומות עבודה בחיי.. ואין לי כ"כ יכולת להתפרנס ואני נכנס לחובות.. וגם חשוב לי התהליך השיקומי.. כמובן שהוא לא יגיד שהוא ישקר בשביל זה, אבל כוונותיו כלפיי טובות.. כך הוא אמר.. ואולי הוא החמיר קצת מאשר מה שזה באמת) תמיד האבחנה שלי עמדה על הפרעת אישיות גבולית, ורק לאחר האבחון הפסיכולוגי היא שונתה לסכיזואפקטיב באבחון יצא לי IQ 95 שמורכב מ-VIQ 106 ו-PIQ 81 החלק הביצועי "דפק" לי את התוצאה בגלל האפקט הדיכאוני לצערי שפגם ביכולתי לעבוד (עבודה די איטית) רשום ש"יש פוטנציאל טוב לאנליזה וסינתזה, אך כשצריך לבוא לידי ביטוי מעשי יותר יש קושי לממש אותו".. נראה שההאטה קשורה לאפקט הדיכאוני.. יכולת האבחנה בין עיקר לטפל נמצאה כנמוכה מהממוצע. בסגנון קבלת ההחלטות רשום שלא נכיר סגנון מובהק (חשיבתי או רגשי), דבר שיכול להביא להססנות ויכול להביא לקשיים בקבלת החלטות, בעיקר בסביבה מורכבת, כך שאני יכול להיות לעיתים בלתי צפוי לאחרים ולעצמי. עוד חלק חשוב שנרשם ומטריד אותי לגבי בוחן המציאות, רשום שם שיש בו פערים, ואל מול גירויים מובנים וברורים בהם אני לא מעורב רגשית, השיפוט ובוחן מציאות תקינים. ובמצבים ברורים פחות, עמומים או בעלי מטען רגשי, תתכן פגיעה בשיפוט. רשום שאני "יכול להיתפס כמוזר ובעל שיפוט לא תואם, ולעתים הסקת המסקנות יכולה להיות שרירותית עם נטייה להיתפס לפרטים שוליים ולפרש על פיהם את הסיטואציה באופן לא מספיק מדויק, ואז גם תתכן פגיעה בשיפוט.. ומבחינה בינאישית עולה הצפה רגשית וקושי להבין ולנהל את הסיטואציה באופן יעיל, ככלל מול מצבים רגשיים יכול להיות אימפולסיבי ולבטא רגש באופן עוצמתי, בלתי מווסת וסוער" הגנות עיקריות שאני משתמש בהן הן של ניתוק, הכחשה ונסיגה לעולם הפנימי.. הגנות ששומרות עליי מ"הצפת יתר" או "מפירוק" – כך רשום יש לציין גם שמשהייתי ילד היו לי קשיי התנהגות ושוחררתי מהצבא על הפרעת הסתגלות בילדותי עברתי דברים מאוד מורכבים (אימא שלי הייתה מכורה לסמים והתאבדה לפני מס' שנים, ועם אבא לא היה כל קשר, הורים שהתגרשו כשהייתי קטן) כרגע מנהל זוגיות בת שלוש שנים פלוס, וגם בקשר עם חברים (מעגל חברים די בסדר, משתדל ושומר על קשרים..) אני יודע שעליי להתמקד כמובן בחיובי ובתהליך השיקומי ושאבחנות הן לא דבר מוחלט, אך זה נורא מציק לי שהדביקו לי תווית של "חולה", גם אם זה במטרה לעזור לי והכוונה טובה.. מעולם גם לא היה לי ניסיון אובדני ממשי (אבל דיברתי על זה הרבה והראיתי סימנים בשביל "לאותת למצוקה" מהמשפחה) רציתי לשאול האם הפגיעה בבוחן המציאות כמו שרשום למעלה יכולה להיות גם אצל אנשים עם הפרעת אישיות (גבולית או תלותית)? והאם בוחן מציאות יכול להשתפר? או שהוא כרוני? יכול להיות שהיה פה איזה שהוא סוג של "מדרון חלקלק" באבחנה (גם אם הכוונה הייתה טובה)? כי אני לוקח את זה נורא ללב, וזה מקשה עליי מלהתקדם.. הרי מעולם לא הייתה לי אפיזודה פסיכוטית או הפרעה קלינית.. רק סימפטומים של דיכאון ו"חלק אפקטיבי בולט", אני יכול לדוגמא להרגיש טוב כמה דקות.. ואז פתאום להרגיש רע וכאוב ולכתוב המון ולשמוע מוזיקה ולקחת את הכאב למקומות רחוקים עד כדי מחשבות על מוות לעתים (למרות ששוב לא מימשתי אותן מעולם).. גם במשפחה לא הייתה כלל מחלת נפש (אמי הייתה מכורה לסמים כנראה גם מסוג של הפרעת אישיות שהייתה, אך לא ידוע על מחלה נפשית כרונית) אשמח לעזרה תודה מראש

.אני רוצה למות משפט שחוזר וחוזר בתוך הראש יש מוסיקה הגורמת למחשבות להתגבר איך אפשר להפסיק את המחשבות?

אני האומנם לא פסיכולוגית או פסיכאטרית אבל אני ילדה שעברה את התקופה הזאת מגיל קטן הייתי שומעת את המשפט הזה חוזר ואומר פשוט תגמרי את הסבל הזה דיי תמותי כבר מה את שווה את רק תעשי טובה לכולם עם תמותי הלכתי למיליון ואחד טיפולים וכולם קראו לי משוגעת ולא נורמאלית ואף רצו לאשפז אותי בכפייה אבל לא היה אכפת לי מכולם הייתי ילדה כל כך בודדה שהרחיקה את כולם בגלל הקולות האלו שהרגו אותי מבפנים...אני יודעת שאין לי את הידע הנלמד כמו שיש לפסיכולוגים או פסיכאטרים ואני לא יכולה להשתיק את הקולות שלך אבל אני יכולה להגיד רק דבר אחד ככל שכולם קראו לי משוגעת ולא נורמאלית ולא שפויה ופסיכית ומטוללת וחסרת מוח ובכל מיני שמות...קמתי בוקר אחד ונילחמתי בקולות זרקתי את הכדורים הסתכלתי על עצמי במראה 24 שעות ודיברתי לעצמי(אני יודעת שזה נישמע משוגע)אבל לא היה אכפת לי דיברתי ודיברתי ושכנעתי את המוח שלי שאני לא מה שאומרים שאני לוחמת שיש לי בשביל מה לחיות שלא יהיה טוב לאחרים עם אמות הם יסבלו ולא אין סיבה שבגללה שווה למות בורא עולם דאג להביא אותי עד להיום ויש לי משפחה שאוהבת ותומכת ואני שווה הרבה יותר מכל בן אדם אחר והיום אחרי 10שנים הקולות נעלמו בלי כדורים בלי טיפולים אלה אמונה בעצמי שאני יכולה להתמודד עם הכל...עם כל הכבוד לכל הפסיכאטרים ופסיכולוגים החיים מלמדים אותנו להתמודד עם הרבה דברים ואנחנו צריכים כל בוקר להלחם...אני מאחלת לך המוןןן בהצלחה והלוואי והקולות האלה יעלמו

תודה שאתם כאן. תודה שעניתם. ממש תודה. אין לי הרבה מילים לכתוב. יש לי המון בפנים אבל אין לי כוחות להעלות על הכתב. אני לחלוטין מפורקת. הפסיכיאטרית כן נשארת בנתיים. כותבת בינתיים כי אני כבר לא מאמינה לאפאחד. היא גם מזועזעת. גם הופתעה ממנה. "מהמחליפה". וכל הזמן אומרת לי שלהאשים אותי זה איום ונורא ושזה לא טיפולי ולא טיפול. ואני? 3.5 שנים איתה. עם "המחליפה". אוהבת אותה מאד. תלויה בה. יש לי פלשבקים פתאום שכבר נעלמו מזמן ופתאום אחרי שנים חוזרים. כאב הנטישה מהמטפלת ההיא חוזר. הלם ממנה. כאב. והמון אשמה. כי אני גם ככה נוטה להאשים את עצמי. ומבינה שלטנגו צריך שתיים. וגם לי ודאי יש חלק בהרס הקשר. אבל אני לא "המבוגר האחראי" ולא זאת עם התעודות וההכשרה. זה לא הוגן. איך לא מתאשפזים? ינשוף- כתבת שהחלפת 20 מטפלים. ו ו א ו. מאיפה הכח?? וכל כמה זמן? והכסף?? ומה לגבי האשפוז? כי אני נראה לי בדרך לשם. לא מסוגלת לדמיין את עצמי בלעדיה. גם לא מבינה מה עשיתי. היא אמרה (בין היתר) שיש פרפר יפה שאני מסתכלת עליו ומרב שאני לא מאמינה כמה הוא יפה אני תולשת לו את הכנפיים כדי לבדוק אם הוא אמיתי עד שהוא מת. וגם שיש כוס יפה, וכדי לבדוק שהיא אמיתית אני זורקת אותה ונשארת בלי. כי היא נשברת. וגם שהכפשתי את שמה. בפני חברה טובה שלי וגם בפני הפסיכיאטרית, ולכן אני גרמתי לזה שהן לא יכולות לעבוד יותר יחד.וככה בסופו של דבר אני הורסת לעצמי. יש אמת חלקית בזה. ויש גם הרבה פרשנות מוטעית. והמון תלות. תלות מוחלטת. זה אסור אודי. נכון? אין שיטה כזאת שעובדת. נכון אודי? לגרום או יותר נכון לאפשר הגעה לכזאת תלות עד שארגיש שאיני יכולה לחיות בלעדיה ושחיי אינם שווים בלי קיומה. מי אחראי על נושא התלות בטיפול? יש בכלל דבר כזה אחריות על תלות? האם ניתן לטפל בבעייה חמורה של תלות או נטייה ליצירת תלות חזקה? האם יש אנשים שלא ניתן לעזור להם בטיפול? האמת שאני מפחדת לכתוב פה עוד. כי אני מפחדת שהיא תקרא כאן ותתעצבן עלי עוד יותר. ואני עדיין אוהבת אותה. זהו. תודה לכן

אוף אוףועוד פעם אוף יש לי המון לכתוב לך ... ויפה שאת מבינה שאת לא האחראי המטפל. אישית עכשיו אחרי חמישה חודשיםנפותחת דברים שלא אמרתי רק לחברות על התנהגויות אנושיות מידי ולא טיפוליות בסוף שהשאירו אותי מצולקת וחרדה. לצערי הייתה לי מטפלת מדהימה אבל בכמה פגישות אחרונות הצליחה להרוס ככ הרבה מימה שבנתה איתי . קשה לי להגיד לך תסנני את המילים הרעות האלה אני מניחה שכן בחנת אותה עד שלא יכלה יותר..טוב ויפה שתאמר לא יכולה יותר ותשיכו לדרככן אבל להגיד כאלה מילים זה חוסר מקצועיות .. ויקרה משפט ששמעתי מהמטפלת החדשה לא תפקידך לראות את המטפל...אז ברור שהמטפל לא קיר וישהלו רגשות ומצד שני ,אנחנו מגיעות כי יש לנו קשיים וכעסים שחייבים טיפול ... אהובה תיראי את הסרט קונגפו ותיראי שהמון המון תלוי במי שמלמד ואיך... אצלי היא רצה מהר מידי גוררת אותי אחרייה זה בהחלט היה שלה ומשהו שהיא הייתה צריכה לשנות אצלה ...היום אני יכולה לנסות לחשוב את זה עדין קשה לי כאילו אם אני אומר. כאן היא כשלה אני מוחקת אותה ואני לא ....אני מטפלת בעצמי ... תשארי כאן תיכתבי תוציאי את הרעל ...חיבוק אם נכון לך

היי סמבדי, תלות זה נושא שגם מעסיק אותי רבות. אבל מניסיון צריך להרפות ולהשלים עם התלות. אני מאדדד תלויה בפסיכולוג שלי. זו עובדה. בהתחלה ניסיתי להילחם בזה, ועכשיו הרפתי. ודווקא עכשיו כשהרפתי, יותר קל. משהו השתחרר. אני מאמינה שהוא רוצה בטובתי, ומקבלת אותו עם כל הפגמים והמוגבלות שלו. לפעמים אני יוצרת קשר בין הפגישות ואין לו הכי סבלנות אלי.... אבל זה לא "סוף העולם" מבחינתי. אני מבינה שכנראה עבר עליו יום נורא וזה לא קשור אלי, והוא מנסה לעשות את הכי טוב שהוא יכול. הוא סה"כ בן אדם. כמובן, שכדי שתהיה "תלות טובה" צריך שהצד השני יכיל את התלות ולא יבהל או ינצל וישתמש בה לרעה. האחריות של הפסיכולוג שלי כלפי אינה נגמרת כאשר הפגישה מסתיימת. הוא מלווה אותי במהלך כל השבוע בהתאם לצרכים המשתנים שלי ובהתאם ליכולת המוגבלת שלו. ככה שנינו מנסים לתמרן ולעשות הכל כדי שהטיפול יצליח. זה לא פשוט. עברנו הרבה משברים... אבל הנה אני פה כדי לספר. שרדתי. נטע.

כמה כאב!! עם הזמן הכאב יפחת- בנתיים תעזרי בפסיכיאטר, חברות, בנו ... כל אחד עובר תהליך אחר -זקוקה לעזרה אחרת- תארתי מה שעברתי כדי שתרגישי שאת לא היחידה (לצערי הרב). -תלות הוא נושא טעון אצלי גם... אומרים שעם הזמן ועם המטפל הנכון אפשר לחיות אחרת- אבל קודם כל צריך לאבד את הנטישה שעברנו- לאט לאט - צריך המון סבלנות והכי חשוב להתייחס לעצמנו עם המון חמלה . הייתי רוצה להאמין שאפשר אחרת. כאן יחד איתך יקירה

בבקשה המלצה לפסיכולוגית מנוסה ותותחית

אודי, ממש ממש ממש מתגעגעת אליך, כל כך הרבה זמן קיבלתי ממך מילים טובות, כל כך מדייק אותי ואת מה שאני צריכה,אוהבת כל כך את החוכמה, ההברקות,היצירתיות ששופעת ממך,ההומור הטוב, הנדיבות שלך.. בקיצור אודי, ממש ממש מתגעגעת אליך.. איפה אני ? דווקה עם אמא צביה חזר להיות ממש ממש טוב.. רגוע כזה,שקט, בטחון ,רוגע. כמו אינקובטור כזה :) יחד עם זאת, זאת תקופה מאוד עמוסה בחיים החיצוניים שלי שקצת דוחקים לפינה את המרחב הפנימי שאני זקוקה לו... עוד מעט... טיפטיפונת ויהיה לי הרבה יותר זמן לעצמי :)) אני קוראת אתכן אהובות.. סוריקטה אחותי האהובה שלי.. אני אוהבת אותך על כוליותך, על הפיצולים, עם החולי והבריאות ועם כל מה שיש בך . המודעים לך יותר ופחות.. מה שאת מביאה מתוקה. אדם יקר,חכם,רגיש, עמוק כעומק האוקיינוס שרואה פנורמית ובו זמנית ערה לכל אות ותזוזה קטנה.. כבר אמרתי לך שלדעתי לא יזיק לפסיכואנליטיקאים במכון לעבור אצלך קצת הדרכה :) סמבדי... וואוו.. הבטן התכווצה לי כשקראתי את מילותייך... האמת... פחד !!!! אין לי מה לומר לך.. בוודאי שאת לא אשמה !!!! זוכרת את התכתובות שלך פה עם כל השאלות לאודי לגבי גבולותיה של "המחליפה " את לא אשמה !!!!! הלוואי וגם "המחליפה" שלך היתה הולכת להדרכה אצל סוריקטה שלנו... וואוו... ממש איתך ובלי מילים... וואוו הבטן מתכווצת... וואווו... נכון שזה מזעזע גם אותך אודי וגם אתכן ? וואוו... הילה אחותי שלי :) קראתי למטה את ההזמנה שלך למעיין עם האיילה .. בטח שכן :)) וכל הכבוד לך הילה טורבו !!!! את מדהימה אותי כל פעם מחדש עם הכוחות ,הדבקות במטרה שלך והיכולת ... וחנה ואביב מתוקות , סתם רוצה לומר לכן שאני מתגעגעת אלייכן :)) שלכם-במבי. נ.ב כותבת הכל בהודעה אחת כי עוד מס' דקות אני עפה לאמא צביה ..כייף נכון ? :)))

מתוקה שלי, אחותי שלי, חייכתי. את באמת מתוקה וחמודה. אולי היה יוצא לנו להיפגש במציאות. ובאמת שאני לא כזאת מוכשרת ולא בטוחה שראויה לתארים. תודה אהובתי, שלך, סוריקטה

טיפול הופך להיות סיוט.. לא רק שנפגשים פחות אלה הפגישות עצמן מטלטלות כל כך שלוקח לי ימים לחזור לעצמי מאז שהורדנו בפגישות מצבי מחמיר- יותר ניתוקים, נפגעתי שוב .. מתקשה להחזיק את עצמי... אין פתרון כרגע ואני תוהה אם הטיפול יכול להועיל וההפך אם זה רק יעצים את הכאב וסיוטים שאין מספיק הכלה .. ברור שדדברנו על זה אבל לא יצא מזה כלום קשה לי ברמות...

חיבוק אוהב לכולך ...שומעת אותך ומאוד מאוד מבינה .. איתך

"המחליפה" נטשה. כן, זו שהבטיחה שלה זה לא יקרה. שהיא בטוחה בשיטה שלה. שאין שום בעייה בתלות וברגרסייה. שסירבה להקשיב "לאזהרות" של המטפלת הקודמת ולתחנונים והפחדים שלי עצמי מלקבל הבטחות שוא ולהיפגע שוב. ביקשתי שתשמור. על עצמה. ועלי. ביקשתי גבולות. על הכל היא ענתה שיהיה בסדר. והכי הכי: נשבעה לי שהיא לעולם לא תעשה לי את זה. בטח תחפשו סיבות, תעלו הסברים הגיוניים. לפעמים אין. לא הייתה אלימות. מכל סוג שהיא. לא מילולית ובטח לא פיזית. פשוט שוב אותה נק קשה בשחזור. והיא-בייביי. אומרת שזה לא עובד יותר. מאשימה אותי בזה. שזה בגלל שלא נתתי בה מספיק אמון. בגלל שהיא לא יכולה לעבוד יותר עם הפסיכיאטרית שלי שבחרתי. (כבר שנתיים אצלה והיא מנסה לעזור לשתינו) וטוענת שאני גרמתי לזה ואני אשמה בכך. אני תלויה בה כמו שתינוק בבטן מאימו תלוי בשלייה. בצינור חמצן שלו לעולם. בכזאת רגרסיה אני נמצאת. בקיצור: איבדתי את חיי. לא מכירה מקרה כזה שמתרחש פעם שנייה וברצף בטיפול. לא מסוגלת לשאת יותר. נשארתי לבד ומפורקת. חסרת נשימה. מלאת עצב ואשמה וכאב. מבולבלת. לא מבינה. והכל בס.מ.סים מיילים ושיחת טלפון. אפילו לא בפגישה. והכי-היא לא קוראת לזה נטישה. לא נטשתי היא אומרת. אז אני לא מבינה ומבקשת שנדבר על זה בפגישה. שנחשוב יחד. שנבין. לא. צאו מהאשליות. אסור לפתח תלות באף מטפל. זה לא שיטה. זה אנטי שיטה. זה לא טיפולי. זה מזיק. אסור שהתלות תהיה כזאת שלא תוכלו בלי המטפל. זה סימן אזהרה. ואמירות כגון: אני נשבעת לך, אני לא מאמינה בגבולות, אני נותנת הכל למטופלים שלי, הבטחות ומענה תמידי=הכל בסוף צפוי להתפוצץ. אחת שיודעת. אחת שנפגעה ולא תשוקם שוב.

כל כך מצטערת על החוויה הכואבת ששוב חוזרת על עצמה! לצערי יש הרבה מטפלים לא מקצועיים ומסוגלים להכיל את הכאב שלנו. עברתי בעצמי 20 מטפלים- וכמה מהם עברתי אותה חוויה שאת מתארת והתאשפזתי בעקבות זה. מה אני יכולה להגיד לך?? רק לגבי אני יכולה לאומר לך שלא הייתי מוכנה לוותר על עצמי.. חפשתי חפשתי נפגעתי שוב ושוב ובסוף כן מצאתי.. אני יודעת שאת הכי כואבת עכשיו ומרגיש כאילו שאת לא מסוגלת יותר... תתני לעצמך זמן... אל תוותרי על עצמך כי מגיע לך הכי טוב שיש- כאן יחד איתך

זה קשה זה כואב זה חותך את הנשמה...כרגע רוצה רק להיות איתך בכאב בתסכול והקושי שלך ....אל תישארי לבד ...איתך גם אם וירטואלי