מה אתם אומרים

אתמול הייתי אצל הרופא שלי ( ? ) פרופ גולדין והשאלה המרכזית או טענה שבאתי איתה היתה מה פשר כל השלשולים האלה אחרי הניתוח ומדוע הוא לא יידע אותי על כך לפני הניתוח למרות ששאלתי על הנושא הזה ספיציפית. הוא מהתחלה נכנס למגננה שבכלל איך אני בא בטענות כי המצב שלי היה מסוכן ואני צריך להיות מבסוט שעשיתי את הניתוח וכו' וכו'... (דרך אגב לגבי הסיכון ,בחודש נובמבר כשיהייתי אצלו פעם ראשונה לפני שקיבלתי רמיקייד שאלתי אותו אולי עדיף לעשות ניתוח ולא רמיקייד בגלל שאני עם זיהום בשתן הרבה זמן ואולי זה מסוכן ,אבל הוא העדיף שאני אתחיל מהקל אל הכבד...וזה היה כשהייתי כבר כמעט שנה עם הזיהום בשתן...אז אם אז זה לא היה מסוכן...אז מתי כן? ) בכל אופן מבחינה רפואית הניתוח היה הדבר הכי נכון שעשיתי ועדיף היה לעשות אותו שנה קודם....אבל זה מבחינה רפואית..... אבל יש גם את השיקול שלי ...והוא לא צריך להיות רפואי כי לא כל דבר שרופאים עושים מצליח מבחינת החולה או שהחולה מרוצה... ולכן היה חשוב לי לדעת הכל על הניתוח במיוחד על מצבים של חוסר ספיגה בגלל הכריתה של המעי...ובשביל זה שאלתי אותו ובגלל זה החלטתי לעשות ניתוח..אחרי שהוא אמר לי שאין לי מה לחשוש.... השאלה האם זה בסדר שהוא לא אמר לי שייתכן שיהיו לי שלשולים אחרי הניתוח בגלל אי ספיגה של מיצי מרה? מבחינתי אם הייתי יודע לאן אני הולך סביר להניח שהייתי מחכה עם הניתוח עוד חודשיים ,לא לפני שהייתי ממצה את הטיפול ההומאופתי וההילרי ..גם אם זה יכול להישמע לרופא או כל אחד אחר כדבר דבילי.... אני לא מקבל את זה שהוא בתור רופא יכול לחשוב שהוא יודע יותר ממני מה טוב בשבילי..בכלל הוא אמר לי שזה יהיה ניתוח רק בשביל הפיסטולות שבסוף זה היה ניתוח למחלת קרוהן...הוא בכלל נעלם במהלך כל האשפוז ואני חושב שזה בגלל שהוא לא רצה לעמוד במצב שיהיו לי טענות על זה שהדברים הם לא כמו שהוא אמר לי.אני במשך הרבה מאוד שנים מאוד חשדן כלפי רופאים ולכן תמיד נקטתי בגישה עצמאית ופה אני בעצם נתתי בו אמון ועכשיו אין לי אמון בו כי אם תהיה לי שאלה קריטית אני לא אדע אם אני יכול לסמוך על מה שהוא אומר לי...בכלל כל ההליך של הרמיקייד והניתוח תכננתי לעשות בתל השומר והוא שכנע אותי לעשות בהדסה ושיש שם רופא שהתמחה בזה וכו'...ובפועל אני הייתי מאוכזב מהיחס ...בגלל זה אין יום עד עכשיו שאני לא חש דיכאון או תחושה שהייתי טמבל פראייר על זה שהתפשרתי על הגישה שלי מאז ומתמיד,אני לא חייתי כאדם חולה ולא חשתי את עצמי כאדם חולה והפתרונות של הרפואה היו דלים ועלובים מדי בשבילי ...אני רציתי יותר... אם חשבתי שמצאתי רופא טוב אז מבחינתי טעיתי ואני חושב שאני צריך לחזור אחורה לגישה עצמאית וביקורתית . בכל אופן הוא אמר שהשלשולים האלה הם דבר זמני ועלי לקחת כולסטיראמין עד יעבור זעם.אבל אני לא יכול שלא להרגיש אכזבה ודיכאון כבר כמה שבועות בגלל העובדה שעשיתי ניתוח עם הנחות מסויימות שהתבססו על מה שנאמר לי ע"י הרופא והמנתח ובפועל התוצאה של הניתוח עד כה שונה לגמרי ממה שחשבתי.אני חש שעשיתי את טעות חיי בכך שנתתי להם רשות לעשות שינוי בגוף שלי בלי שאני יודע מה יהיו התוצאות. אני יכול רק לחכות ולראות אם המצב הזה ישתפר.התחושה שלי היא שזה לא יהיה כך.

אילן, אני מבינה מאד את התסכול שלך והאתה מעביר טוב את התחושה שיש לך של חוסר אמון. לא בטוחה שאני מסכימה איתך, וכבר אמרתי שנדמה לי שאתה מוותר מהר מדי ולא נותן לגוף מספיק זמן להחלים כמו שצריך (כמו שאמרתי - ניתוח בטן הוא טראומה רצינית). בכל אופן- אני לא רואה בכל הסיפור שלך שאלה. על מה רצית לדעת מה אנחנו אומרים?

השאלה היתה רשומה שם אם אני זוכר...האם זה בסדר שאני מקבל תשובה מרגיעה שלא יהיו לי בעיות ספיגה ואחרי הניתוח יהיו לי חיים רגילים ממש כמו לפני שחליתי...וזה כשאני חושש מהניתוח ומתוצאות בלתי הפיכות ושהוא יהפוך אותי לאדם פחות עצמאי וחופשי ממה שהייתי... ואז כשאני בא הביתה אני רואה שזה לא כמו שאמרו לי... בכלל את אומרת שניתוח בטן זה טראומה רצינית...לי אף אחד לא אמר את זה או הכין אותי לזה...אף פעם לא עשיתי ניתוח ..לא מכיר כאלה ..אז מניין לי לדעת.. את לא צודקת לדעתי..כי אם היית עושה משהו שאת מאוד חוששת ממנו וזה יכול להיות ניתוח,מבחן כלשהו , נסיעה למקום כלשהו ..לא חשוב מה..היית רוצה להיות מוכנה או לדעת למה את הולכת...בשביל הרופאים זה אולי משהו שגרתי אבל בשביל מישהו שעובר את זה פעם ראשונה ויש לו חששות אז זה בכלל לא שגרתי...ואם אני הולך באופן פרטי ושואל את הרופא שלי שאמור להיות זה שאני סומך עליו כי הוא שכנע אותי לעבור להדסה ולא לעשות הכל בתל השומר...אז אני מצפה שיענה לשאלות שלי בכנות ולא יסתיר ממני מידע או יתייחס לזה בשויון נפש... אבל בסופו של דבר אני חש לאורך כל התקופה שרק הבן אדם עצמו יכול להבין את עצמו ..

היי אילן. רק שתדע שאני מאוד מבינה את מה שאתה מרגיש. אני גם לא ממש סומכת על רופאים כי הם הרבה פעמים עושים עליי רושם של "מגששים באפילה" לא ממש יודעים מה הם עושים... למרות שהטענה הזו יכולה להשמע יומרנית , אני חושבת שאדם יודע הכי טוב מה טוב לו /מתאים לו (מבחינת תרופות וטיפול ובככל), אבל לפעמים אין מה לעשות ואנו נוטים לשמוע בקול הרופאים כי הם בכל זאת למדו... להם הניסיון... וכו'. אני עצמי מתלבטת לגבי ניתוח כרגע, עקב חסימה חלקית וממש קשה לי להחליט כי אני לא בטוחה שאחרי הניתוח מצבי יהיה יותר טוב והאמת היא שהרופאים לא ממש מנדבים לי איפורמציה.... מצד שני לפני ההתקף האחרון הייתי ברימסיה ללא תרופות כלל של 3-4 שנים,די הזנחתי את עצמי- הלכתי לביקורות אולי פעם בחצי שנה... אכלתי כל מה שבא לי כמו כל אדם רגיל... בדיעבד הסתבר שהקרון היה פעיל על "אש קטנה" ועשה נזק לריקמה שנהפכה לצלקתית ומעוותת...כלומר- אין אנו תמיד יכולים לדעת אם הרופא צודק או טועה כמו שאנו לא תמיד יכולים לסמוך על ההרגשה שלנו (אני הרגשתי בריאה לחלוטין...) אז לפי דעתי אתה צריך "לסלוח" לעצמך על ההחלטה שהחלטת ולנסות לתת לעצמך זמן להחלים כי הרי את הנעשה אין להשיב... אני יודעת שקל להגיד וקשה לעשות. אבל אני חושבת שלא נותר לנו דבר למעט לתמודד אם המצב כמו שהוא כרגע, (אבל זה גם בסדר לפעמים לקטר, להתעצבן ולהיות חלשים) מקווה שמצבך ישתפר בעתיד ותראה את האור בקצה הקולון ....... בריאות והחלמה מהירה בהזדהות, חיה (עם-זה)

ואל תעשי פעולה בלתי הפיכה שאת חוששת ממנה בלי שאת יודעת בדיוק מה המשמעות של הפעולה מבחינתך...אחרת תצטרכי להגיד לעצמך את שאת אומרת לי ..שאת הנעשה אין להשיב...או במילים אחרות לא בוכים על חלב שנשפך ועוד כל מיני קלישאות מהסוג הזה..ותאמיני לי שזה קל להגיד את זה אבל לא ליישם את זה....