היי....נראה לי שאני זקוקה לעזרה.

היי, שמי קרן.מזה הרבה מאוד שנים שאני "סובלת" מההפרעה שאותה אני הולכת לתאר לכם. אני חושבת שאני "סובלת" מהפרעה שנקראת דה פרסונליזציה. אני כותבת את זה והלב שלי דופק חזק ,למה? כי זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מצליחה או ליתר דיוק מעיזה "לשפוך" הכל החוצה. אז אספר קצת על עצמי. אני כיום בת שלושים, נשואה באושר ואמא לשני ילדים מדהימים בני חמש ושנתיים. אני מנהלת אורח חיים טוב ,תקין ורגיל לחלוטין, אני עובדת בעבודה טובה, במשרה מלאה וכך גם בעלי, יש לי חברים ומשפחה מדהימה שסובבת אותי. ועכשיו לבעיה שלי...... אני לא זוכרת בדיוק מתי אבל אני חושבת שזה התחיל לי בערך בגילאי הבגרות 12-14 . אני גם לא יודעת לבוא ולפרט במדויק ובצורה טובה את ההפרעה שלי אבל אנסה... בערך בגילאים האלה התחלתי להתנתק מהמציאות ולדמיין/להיכנס לתוך דמויות שכנראה אותן אני רוצה להיות. לדוגמא: אני מדמיינת שאני אישה ענייה שפוגשת גבר עשיר ומתפתחת בנינו מערכת יחסים מדהימה (ממש כמו בסרטים) ...לפעמים אני מדמיינת שאני מנהלת של חברה גדולה. לפעמים אני מדמיינת שאני רקדנית או זמרת . שוקעת במחשבות ובונה לעצמי דמות שאני רוצה להיכנס אליה ולהיות היא! מצבים כאלה קורים לי תמיד שאני לבד ולא בסביבת אנשים. לדוגמא אחרי שהילדים והבעל נכנסים לישון. או עם יוצא מצב שאני במשרד שלי לבד אז אני נכנסת לדמות(במחשבה) . הדמות היא רק במחשבות שלי חשוב לציין אני מדמיינת אותה ולא משחקת אותה. כשאני נכנסת לדמות זה עושה לי טוב וזה נותן לי ריגוש פנימי. אני מהר מאוד חוזרת למציאות וגם כשאני בדמות אני מבינה שזה לא באמת נכון. בעבר (עד לפני 3-4 שנים) הייתי כל כך רוצה להיות הדמות שאני מדמיינת אותה, שהיו מצבים כשהייתי לבד הייתי ממש משחקת אותה. בבית שלי לבד עם עצמי.לדוגמא: הייתי מתהלכת על שטיח אדום, הייתי שרה(בכאילו כי זמרת אני לא )הייתי רוקדת הייתי נכנסת לתוך סרט שכביכול מצלמים אותו ומככבת את הדמות)אני כבר לא עושה את זה כי אני עם ילדים ובעל וכמעט אין לי הזדמנויות שאני לבד (זה לא חסר לי) אתמול... הסתכלתי על ילדיי שישנו ואני לא יודעת מאיזו סיבה ( מהיום שהדבר הזה קרה לי לא הייתה לי שום בעיה איתו).... אז הסתכלתי על ילדיי ואמרתי ,אוקיי קרן הגיע הזמן לבדוק מה יש לך כי הרי ברור שאדם נורמטיבי לא קורים לו דברים כאלה... כמה דברים שרשמתי בגוגל העלו לי את ההפרעה שנקראת "דה פרסונליזציה". יש שם כמה תסמינים שבהחלט נגעו אליי וכמה שלא...למשל:"חוויה חוץ-גופית, תחושה שגרתית של קיום יומיומי אך שאינו באמת חווה את החיים במלואם, הרגשה שהאדם נמצא בסרט או בחלום",לעומת זאת כשבדקתי מאיפה דבר כזה יכול להתחיל נתנו אופציות של חרדות, דכאונות, או טראומה מהעבר. חרדות יש בי אבל לא בצורה כזאת שמשתלטת עליי חרדה בלתי רגילה, אני מתגברת עליה מהר ואלו חרדות לדעתי ממש רגילות שלא משתלטות או מלוות אותי. טראומה ודכאון מעולם לא היו לי ממה שאני זוכרת וכמעט בטוחה, ובמשפחה שלנו אין עבר נפשי בכלל, משפחה רגילה לחלוטין.יש לי בעל מדהים שהוא חבר נפש שלי ואיתו אני מדברת ממש על הכל (חוץ מזה שזה הרבה) חברת ילדות ממש טובה ואמא שהיא יותר כמו חברה ואחות בשבילי ואף אחד מהם אין לו מושג לגבי מה שקורה לי. שאלתי היא: זה יכול להחמיר ? אני יכולה לשקוע בזה יותר עד כדי שזה ישתלט על החיים שלי? אני צריכה ללכת לטיפול? אני יכולה להפסיק את זה אבל בוחרת שלא כי לרוב זה עושה לי בפנים טוב... אף אחד מסביבתי לא מודע או אפילו חושד בזה כי אני מהר מאוד מתחברת/חוזרת למציאות. מה יש לי?? אשמח לתשובות, עצות או כל דבר שיוכל לעזור לי. תודה ויום טוב.

קרן יקרה, אני מרגישה צורך להרגיע אותך. מכיוון שיש לך חיים מלאים, יציבים, עקביים ומכיוון שיש לך במעברים האלה שליטה מלאה. לא נראה לי שיש לך צורך לדאוג. דמיון ופנטזיות יכולות לספק לנו הרבה נחמה, שמחה וחיבור ללא מודע שמספקת לנו הרבה תשובות ומענה לצרכים. יחד עם זה ורק בגלל הדאגה שלך והיחס שלך לנושא, ייתכן ותוכלי ליהנות ממפגשים טיפוליים ומודעות גדולה יותר למעווים שמקבלים ביטוי דרך הדמיונות האלה. את יכולה גם לנסות לחשוב בעצמך, איזה צורך זה יכול לספק לך. כל הכבוד שכתבת על זה, אני מקווה שעצם השיתוף יאפשר לך להתבונן על הסיטואציה עם יותר מרחב, הומור, קבלה ואישור. בהצלחה יקרה...