על הזכות למות בכבוד

לדידי, הזכות למות בכבוד אינה אלא נגזרת פילוסופית טבעית של הזכות לקיום מכובד ומהוגן ואומנם, זכות זו זוכה כיום להכרה הולכת ומתרחבת בקרב החברות האנושיות המתקדמות והנאורות יותר. האם ידוע על תקדים משפטי שבו חולה דיכאון נמצא זכאי להמתת חסד לאחר מיצוי סביר (אך כושל כמובן) של אפשרויות העזרה הרפואית במהלך שנים של טיפול או שמא נשללת זכות יסודית זו קטיגורית מקבוצת חולי הדיכאון ה"סופניים" (לפי ההגדרה דלעיל) מטעמי שיפוט לא תקין של העותר או כל אמתלה פסיכולוגיסטית כיוצא בזאת ? בתודה ובברכת חג שמח.

דכאון קליני אינו מחלה סופנית יש להבחין בין דכאון קליני ובין מצב רוח ירוד של מישהו שחולה במחלה סופנית אני לא מכירה אף מקרה בארץ שבית המשפט התבקש לדון בכלל בבקשה של חולה סופני שגם סובל מדכאון קליני ומבקש לאפשר לו למות. אולי זה בגלל שהעורד דין היחיד כמעט שמגיש בקשות כאלה בוחר את הלקוחות שלו בזהירות כי הוא לא אוהב להפסיד.

לטליה היקרה, תודה על תגובתך. לפי עניות דעתי, ניתן לראות בדיכאון קליני אשר אינו מגיב לטיפולים הרפואיים המקובלים (ז"א - מה שנקרא - treatment-resistant depression) משום מחלה סופנית והראיה בכ- 15% מהחולים אשר שולחים יד בנפשם (בדרכים מאוד אלימות בד"כ) ללא כל סיוע מצד הממסד הרפואי. מובן שהמדובר ברעיון מהפכני שהינו בגדר טאבו מוחלט מבחינת המוסר והמשפט של החברה האנושית בימינו, שכן, כפי שציינתי בהודעתי הקודמת, זו כמעט ואינה מכירה כלל בזכותו של אדם למות בכבוד. האם ידוע לך על תקדים רלבנטי אשר נדון בפסיקה בחו"ל ? אגב - כפי שוודאי כבר הספקת להבין בכוחות עצמך עד כה, בהודעתי הקודמת לא כיוונתי את דעתי כלל לדיכאון שממנו סובלים חולים סופניים (כהגדרתם ברפואה ובמשפט המקובל) אלא לקונספט של דיכאון קליני כמחלה ממארת וסופנית בפני עצמה, כך שההבחנה שלך נכונה אך לא רלבנטית לעניינו. שוב תודה לך וחג שמח לכולם.