נעלם לי האופק

הפסיכיאטר איבחן אותי כאספרגר לא שלא הבנתי את זה כבר מיוטיוב. העניין הוא שהגעתי לפני כ5 חודשים לשפל וקיבלתי בגלל זה ריספרדל של 1 מ"ג להרגעה. באותו רגע הבנתי שבאמת רימו אותי כל החיים שדרשו ממני דרישות לא הגיוניות והטיחו בי שאני אדם עצל. הבנתי את זה כי המפגש ביני לבין הריספרדל הוביל ליכולת להחזיק חשיבה לאורך זמן, דבר שהיה חסר לי עד עכשיו. אחרי חודש של אופוריה מהמצב החדש הבנתי שאכלתי אותה כי זה בא רק עכשיו אני עוד מעט בן 40. זהו מאז התיפקוד אפילו יותר גרוע ממה שהיה כשסבלתי מדיכאון. הייתי מגדיר את המצב שלי כדכאון מתפקד כרגע. אבל לא ברור לי בשביל מה להמשיך לחיות אם גילאי 0-40 היו על הפנים ומה שנשאר זה 40-80 שזה החצי הנובל של החיים. הפסיכיאטר אומר לי על זה - מה עם רוסים שעלו ארצה בגיל 40, גם הם היו צריכים להתחיל את החיים מחדש וחוץ מזה יכולת גם לא לגלות את הריספרדל בכלל. מה אני צריך לעשות כדי להמשיך לתפקד כי כל יום קשה יותר. תודה

שפגיעה עצמית קלה היתה עבורי במשך השנים האחרונות שיטה להפגת עומסים נפשיים, אבל בנושא הזה גם זה לא עוזר. למרות שברור שהייתי מעדיף תרופה.