ועדיין...

הכי גרוע .... שאני רואה איך ההורים שלי מדרדרים , לקחנו את אימא שלי לריפוי בעיסוק .. עשו לה איבחונים שלא יצאו טוב , ועכשיו ההערכה העצמית שלה ירדה עוד יותר.... היא לא מבינה שהיא חולה והיא חושבת שהיא טיפשה ומפגרת.... וזה גם הופך אותה לתלותית כל החיים היא עבדה בשבילנו בניקיון , הרסה את הבריאות שלה ועכשיו לעת זקנה היא מתאדה לי מול העניים , היא לא זקנה , רק בת 60, זה לא כזה מבוגר.... יש לה אוסטיופורוזיס , במצב קשה , סכרת , והגב שלה גם דבור והיא נמכה ל1.40 ואני אומרת לה שהיא חייבת חייבת חייבת לרדת במשקל , שזה לא בריא , היא בין 15 ל20 קילו יותר ממה שהיא צריכה לשקול אבל אני יודעת שכשאנחנו לא בבית היא אוכלת , והיא נעלבת שאני מרימה עליה את הכל , ואני לא מתכוונת לצעוק , אני רק כ"כ מפחדת , והרגליים שלה כואבות , וכל הגוף שלה כואב והיא רוצה לקחת על עצמה את תפקיד הילדה כשהיינו קטנות , ושאלנו ככל הילדים למה הם הביאו אותנו לעולם - היא אמרה שכשנהיה "גדולות" בנות 20 אנחנו נתחתן ונטפל בהם , ועכשיו היא אומרת לי "עכשיו את האימא ואני הילדה" ואני מרגישה שהיא מתכוונת לזה ברצינות , היא הפכה לתלותית כי היא לא סונכת על עצמה , אני מתכננת לבקש מהרופא שלה שייתן לה אישור ללכת לריפוי בעיסוק - ואני אדבר איתם שיסבירו לה שהיא לא "מפגרת" כמו שהיא קוראת לעצמה , שהיא רק צריכה תרגול , ועבודה עצמית , והיא מרגישה שאין בשביל מה , אז אני אומרת לה שלפחות בשבילנו.... ומאז ה"איבחון" שלהם (גם כן-עוד איבחון) היא עצובה , והיא כל היום רק יורדת על עצמה , והיא מצפה שאנחנו נחזק אותה , והבעיה היא שלמרות שאני מאוד רוצה לעזור לה , אני בעצמי מרגישה חלשה , כרגע , במיוחד אחרי כל מה שעברתי , שלא לדבר על כך שמי ששימש לי דמות ודוגמא נשית היא אימא שלי - וממנה באו גם כל רגשי הנחיתות והערכה עצמית הנמוכה - ואני רואה לאיפה זה הוביל אותה - ואני איפשהו מרגישה שכבר אי אפשר לתקן - שאולי ככה אני הולכת לאבד אותה , ואני רק מקווה שזה יהיה מאוחר ככל האפשר , ואני לא יודעת איך להתמודד עם מוות , ועם הבדידות שתבוא אחרי , וטפו טפו - רק שזה לא יקרה - ושהם יהיו הכי בריאים שהם יכולים - אני רוצה שהם יהיו יום אחד בחתונה שלי , ולפחות יראו כמה נכדים , למרות שנם מתלוננים שאנחנו לא מספיק מהירות ( וזה עוד לפי העובדה שאחותי בת 25 וגרושה מגיל 24) ואני תמיד בהתלבטות - מה שטוב בשבילי - או בשבילהם?? למה אי אפשר שניהם???? יש לי רגשי אשמה כבדים על כל דבר קטן שאני עושה - אם זה כשאני יוצאת - בעיקר כשזה ביום שישי בערב (כי הם מסורתיים) ואם זה לקנות לי משהו, או ללמוד(על זה ענת ניועצת המדופלמת אמרה שאני פשוט מאוד "מנסה למצוא משהו מיוחד בעצמי" - אלוהים יודע מה הקשר בכלל (אם הוא קיים)) או לבקש כסף - (ובזה הם עוזרים לי המון - כמה שהם יכולים , הם גם קנו גם לי וגם לאחותי כל אחת אוטו קטן , ועזרו לנו באחזקה , וזה מחסכונות פרטיים שלהם) ואני גם לא יודעת מה יהיה איתי בעתיד אין לי מה שנקרא "כישוריים חברתיים" , ואני לא מצליחה לשים את הגבול בין בעיותיי האישיות לחיי היומיום שלי , וזה משפיע לי על הלימודים ועל העבודה..... ואני מרגישה שאם אמשיך כך עם ההרס העצמי הזה אני אגמור את החיים שלי ברחוב, בלי אף אחד , ובלי כלום אני מבולבלת , ובדיכאון , יש לי התקפיי חרדה ופחד , שאחרי מה שהמטומטמת ההיא מהמרפאה עשתה לי , המצב שלי החמיר , ניסיתי להאחז במה שסילביה הפסיכיאטרית הראשונה שלי שהיה מעולה ומקסימה , אמרה לי וייעצה לי עוד מגיל 17 , אפילו חשבתי לעצמי שאם אחת כמו היועצת ההיא הצליחה להוציא מקצוע למרות שלפי ה"יידע" שהיא הפגינה , זה או שהיא נתקלה בעמוד ואיבדה את הזיכרון , ושכחה את כל מה שהיא יודעת , או שאין לי מושג איזה חברים יש לה בחלונות גבוהים כי "מטפלת" היא לא (למרות שאני באמת מרגישה כמו אחרי טיפול 10.000 בגיהנום למכוניות) טוב , ירקתי מספיק מרמור להיום (תאמינו לי שלא חסר , יש המון מאיפה שזה בא .. אבל אני לא מתכוונת לשפוך אותו עלייכם) ומנהלי האתר - אל נאתעלבו ממה שאני עומדת לכתוב - זו פנייה לכל ה"מטופלים" למניהם תבדקו , תזהרו, תמששו , אל תגששו באפלה אל תספקו בתחליף זול ... זה החיים שלכם , כל הערה קטנה , מאדם שאתם אמורים לשבת אצלו ולספר לו על מסתורי ליבכם ומוחכם , יכולה להרוס לכם את החיים גם אם אתם בעצמכם בהענשה עצמית ובהרס עצמי (תאמינו לי אני מכירה את זה) אני אומרת לכם - אתם תתעוררו , והכעס שבתוככם יהיה קשה מנשוא , לנוכח העובדה שוויתרתם ונכנעתם להשפלה כזו..... אף אחד פשוט מאוד לא שווה את זה !!!! וזה לקח שאני לוקחת איתי שלום לכולכם

גאיה, את כואבת וכועסת וכואבת וכועסת, תגידי, מה יכול לעזור לך? מי יכול לעזור לך? מה את יכולה לעשות מחר בשביל עצמך, כדי שתרגישי טיפה פחות קשה?

אני ממש לא יכולה לחשוב מה לעשות "מחר" ... כי אני לא מצליחה לראות עתיד, אני רואה את החברים שלי , או אנשים בגילי שעובדים איתי ולומדים איתי , וגם אם הם לא יודעים מה הם רוצים ללמוד מבחינת מקצוע , יש להם לפחות בטחון עצמי לחלום , אני מפחדת מהעתיד , מפחדת מעצמי , אני נראית לי תלותית , אולי בגלל זה הגעתי למצב הזה , כשאני לא מצליחה משהו בשעור אני מתחילה לבכות , ומרגישה טיפשה ושלא יהיה ממני כלום, אף פעם לא היה לי חבר , ואני חושבת שאף אחד לא ירצה אותי , שגם אלו שכן מנסים להתחיל איתי יכירו אותי במשך הזמן ולא ירצו אותי יותר רק עכשיו אני למדתי מעט לענות לאנשים , היה לי ניסיון התלמדות בעבודה ואחת המלצריות הציקה לי ואמרה לי מילים ליד אנשים כמו "תעופי מפה , נמאס לי ממך" כשהתעכבתי ליד המחשב ולאחר מכן תפסתי אותה בצד והתעממתי איתה על כך , ועכשיו אני שמחה , שאזרתי אומץ , גם להתמודד מול אדם שהציק לי , וצחק לי בפרצוף , וגם ללכת ולמצוא עבודה אחרת , ולא להתקע במקום אחד שרע לי בו , שזה לקח חשוב, חשוב מאוד , שאם היה לי אומץ לעשות את אותו הדבר עם אותה יועצת מטומטמת כבר על ההתחלה , יכול להיות שלא הייתי במצב כ"כ גרוע , בנתיים אני מנסה לקחת יום יום לאט ובזהירות... ולא לחשוב על החרדות , שאפילו שאחותי או ההורים שלי יוצאים מהבית אני מפחדת שהם לא יחזרו , ונכנסת לפאניקה ... אבל כרגע המצב לא טוב , אני לא רוצה להשמע כמו ילדה קטנה או מפונקת , אבל אני לא מרגישה שיש לי כוחות נפשיים להתמודד עם המחלות של ההורים שלי , מילא הפיזיות , אבל אימא שלי הפכה לילדה במובנים מסויימים ,והיא דורשת תמיכה נפשית , ואיפה שהוא גם שאנחנו נחנך אותה , אני צריכה להסביר לה מה להגיד ומה לא להגיד , וזה בגלל שהערכה עצמית שלה ממש נמוכה.. ואני מפחדת שבגלל זה המצב שלה ידרדר עוד יותר , לפעמים היא ממלמלת לעצמה ושוכחת מה היא רוצה להגיד וכשהם מתחילים לצעוק סתם זה הכי כואב לי , כי רק כשאחד מהם מתאשפז הם נזכרים שהם חולים , ושהחיים זה דבר קצר .... ואני מרגישה כלואה , כ"כ רציתי לחזור בקיץ לקיבוץ לאיזה חודש או חודשיים , ועכשיו אני חושבת שזה לא אפשרי , ולפעמים האווירה פה קשה ומדאכת , אווירה של מחלות ובדידות , ודת שאני לא מחוברת אליה רק מפחדת ממנה , אני דיי בטוחה שאני אמשיך במצב הזה , עד שתחלופנה השנים וכמו תמיד אני אסתכל אחורה ואתחרט ואני מפחדת שכשהמוות יגיע אני לא אהיה מוכנה אליו , ואשב ואתחרט על כל מה שלא עשיתי בשביל ההורים שלי , ועל כך שלעולם לא אראה אותם יותר , ויהיה לי יותר רגשי אשמה , כי לפעמים אני מתביישת במה שקורה בבית , ומפחדת שאנשים ירחמו עלי כתחליף להעריך אותי ולכבד אותי...