הפרעת אכילה?

בשנה שעברה רזיתי בערך 7 קילו. הפכתי משמנמונת להיות רזה מאוד, לכל הדעות. אהבתי את זה נורא, הייתי מסתכלת במראה, לעומת תמונות מהעבר, ופשוט לא הבנתי איך פעם יכלתי לצאת מהבית כשהייתי מלאה יותר. הייתי מרגישה את העצמות שמתחת לבטן ואוהבת את זה. התחלתי להתמכר למחמאות, וכשהן הפסיקו-כי אנשים כבר התרגלו- רציתי עוד. לא הגעתי למצב של אי אכילה טוטאלית ושל תת משקל או משהו, אבל הייתי מתעסקת בזה. כל הזמן. במחשבות, בחלומות, בשיחות. מאז עבר זמן ועברו עליי כל מיני שינויים בחיים שגרמו לי להשמין כמעט הכל חזרה. בזמן האחרון שוב חזרתי לזה. אני חושבת על זה, כל הזמן. על מה לאכול, על איפה לקצץ. אני מרזה עכשיו ורוצה לחזור למה שהייתי בשנה שעברה. אני מקבלת פידבקים שוב וזה עושה אותי מאושרת, אבל ככל שאני ממשיכה לחשוב על זה אני יודעת שזה לא נורמלי. זה מפריע למהלך החיים התקין שלי. יום טוב או יום רע מוגדרים על פי כמה אכלתי. אם אני אוכלת, ולא משנה מה, אני מייד מרגישה שמנה בכמה ק"ג. כמעט הריונית, מסורבלת. אני מסתירה כל הזמן את הבטן עם היד, אפילו כשאני לבד בחדר, או נוהגת... הדבר האחרון שאני חושבת עליו בלילה והדבר הראשון שאני חושבת עליו בבוקר זה הדיאטה, השומנים שהם כאילו לא חלק ממני, האוכל כאויב. ללכת לישון ולהרגיש רעב זה עילוי- זה הגוף שמסמן שהוא מרזה. אני רוצה להיות נורמלית, לא לחשוב על זה, אבל אני יודעת שכשלא אחשוב על זה ולא אחיה ככה, אני אהיה מוכרחה להשלים עם עצמי כלא רזה, כי ככה הגוף הטבעי שלי בלי להתאמץ לרזות. ואני לא חושבת שאי פעם אהיה מסוגלת לכך. מעולם לא הייתי ממש אנורקסית, אבל אני יודעת שיש לי הפרעה. אני אוהבת לאכול ולא לאכול יום שלם זה לא בא בחשבון, אבל הניסיון לשלוט בעצמי גורם לי לפעמים לחוש שאני נשלטת על ידי עצמי במקום לשלוט. אני לא רוצה טיפול כי אני לא חושבת שאני צריכה, אני חושבת שלכל אחת ואחד יש היום רמה מסויימת של בעיה עם האוכל והשלכותיו, כי אנחנו חיים את זה, ואני רואה אנשים- צעירים ומבוגרים- שחיים ככה שנים ושום דבר רע לא קורה להם. אבל מתי זה יפסיק להיות כל כך חשוב? כמעט הכי חשוב...? מידי פעם (לעתים די קרובות) אני נתקפת בצורך בלתי ניתן לריסון לאכול. דברים שאסור לי כביכול. ואז אני מרגישה כאילו זו לא אני, כמו איזה גנב, העיק שלא יראו, כאילו ואני זו זו שלא רואה. ובמקום ליהנות מהאוכל אני סובלת ונתקפת ביסוריי מצפון שפשוט אי אפשר להתגבר עליהם. ואז אני נכנסת למצב של דכדוך נוראי שלא ניתן לרפא אלא אם יום למחרת יהיה "יום טוב" ובו אוכל מעט עד כדי כמעט כלום. בנוסף אני מרגישה שכשאני אוכלת ליד אנשים, גם כאלה שאוהבים אותי וקרובים אליי, הם כאילו מסתכלים עליי בעין לא יפה... כאילו אני בהמה, עושה משהו אסור. לכן קל לי הרבה יותר לאכול לבד. אבל זה לא ממש מגיע למצב של לא לאכול ליד אנשים. אני מיואשת אבל לא מוכנה להפסיק עם זה כי אני כרגע חוזרת להיות רזה כמו שהייתי, והפידבקים חוזרים, והתחושה הקלילה מתחילה לחזור אליי, ואני אוהבת את זה יותר מדיי בשביל להפסיק עם הסחרור הלא נורמלי הזה. אני מבקשת שלא לשלוח תגובה למייל...

אביב יקרה, נשמע שבהחלט יש לך הפרעת אכילה... אולי זה עוד בעוצמ הנמוכה, ואם כן אז בהחלט כדאי לטפל, כי בעיות כאלה בד"כ לא קטנות מעצמן.. אני ממליצ הלך לפנות לפורם הפרעות אכילה באתר זה. אני חושבת שתוכלי לקבל גם שם הרבה תשובות... בהצלחה

אביב יקרה, המכתב שלך מעיד על מצוקה גדולה. גדולה מאד. את שואלת אם יש לך הפרעת אכילה? לא. את לא שואלת. בתוך תוכך את יודעת שיש לך. ובגדול. ברור לך שמשהו לא טוב בהתנהלות שלך. האוכל הוא זה ששולט בך ובחייך, ולא את. הנורות האדומות מתחילות להבהב. יקירתי, זה הזמן לקום ולעצור את ההתדרדרות. גשי לטיפול בהקדם. עכשיו. לא מחר. כל יום שעובר מקבע יותר את המצב, הופך אותו לקשה יותר, וגם את החזרה אחורה, למצב התקין. תבטיחי לעצמך שאת מטפלת בזה, וגשי מיד לעשות זאת. אני כאן לכל שאלה / מחשבה נוספת. טלי