ממש לא נכון

לגודל צערי, אחי הצעיר אובחן כחולה סכיזופרניה בגיל 17. הוא מטופל תרופתית ולא מצליחים לאזן אותו למרות שהטיפול וההבחנה החלו בגיל צעיר והיום הוא בן קרוב ל- 50. ממש לא ברור לי מדוע הרופא המכובד כותב שככול למתחילים לטפל כך הסיכוי להחלמה גדל.

אם הוא בן חמישים ז.א. שהמחלה היה בתקופה הפחות מתקדמת של הפסיכיאטריה ומגוון התרופות שיש היום. מלבד זאת, גם לא היה עדיין מערכת שיקום בקהילה. זו הסיבה העגומה למצבו. ואכן, גם היום חשוב לא רק לטפל מוקדם אלא לשים דגש מלבד התרופות על החלק השיקומי ז.א. שלא ישן כל היום או ניתוק מאנשים. וגם זה כמה שיותר מוקדם ובהתמדה מקרב את ההחלמה.

שלום. המקרה הפרטי אינו מעיד על הכלל. באופן סטטיסטי ככל מתחילים טיפול מוקדם יותר אז הפרוגנוזה טובה יותר. יש מחקרים חדשים שמראים באופן ברור שהפגיעה המוחית נבלמת במידה מסויימת ככל שהטיפול מתחיל מוקדם יותר. יחד עם זאת יש מקרים רבים (כ-30%) שאינם מגיבים במידה מספקת לטיפול תרופתי. נראה שאחיך נפל בקטגוריה הזו. במקרים אלה ההתמדדות היא קשה לאורך השנים, מנסים טיפולים שונים, לעיתים בקומבינציות עם הצלחות חלקיות בלבד. אז כפי שכבר ענו לך, חשוב שהטיפול יהיה הוליסטי ויכלול גם מרכיבים שיקומיים ופסיכולוגיים שיוכלו לשפר את התפקוד ואת איכות החיים למרות התגובה החלקית בלבד לתרופות. הלוואי שהיו מוצאים תרופה שהיתה עוזרת ל-100% מהאנשים (ובלי תופעות לוואי), אבל לצערנו עוד אין כזו. בברכה, ד"ר אהוד ססר

אלא ההגדרות על פיה היא נקבעת. א' הרי מי קובע מיהו "חולה נפש" ומהי "פרוגנוזה טובה"? בדיקת מעבדה? משטח גרון ? אלקטרוליטים? צילום ? כולם יודעים ש"חולה נפש" הוא מי שפסיכיאטר, באופן סובייקטיבי להחריד, החליט על דעת עצמו שהוא חולה נפש - תוך הסתמכות על ה"כלי" של הDSM. רק שהDSM ככל טקסט ספרותי פתוח לפרשנות, והספיק לי קורס וחצי בספרות כדי להבין שאפשר להדביק כל אבחנה לכל אדם, עם קצת רצון טוב מצד המראיין. אאל"ט, הדבר הוכח כבר במחקר מפורסם משנות השבעים, שבו הכניסו קבוצה של אנשים בריאים תחת העדשה הפסיכיאטרית וכולם קיבלו אבחנות בלי יוצא מן הכלל. הטיות מגמתיות מכאן ועד הודעה חדשה, שעל בסיסן בניתם הר ענק של מחקרים ותאוריות. רוח ומים - שמייצרים דיכוי בשפע. ב' --- ולגבי הטיפול ה"הוליסטי". פה בכלל קיימת סתירה פנימית - אם אתה מניח שהנפש שלך היא בסך הכל איבר גוף, סימפטום של "פגיעה מוחית" כלשונך, מדוע אתה מוצא לנכון להפנות לטיפול פסיכותרפי? הרי לא הייתי שולח מישהו עם אבנים בכליות לפסיכותרפיית כליות, נכון? יש פה בלבול מושגי עמוק בין עקרונות מטריאליסטים טהורים לדואליזם וכו', או לפחות התעלמות בוטה מהם. נראה שמה שמניע את ההמלצות ה"הוליסטיות" הנפוצות האלה בקרב אנשי מקצוע (גם פסיכולוגים מהעבר השני - המפנים אל פסיכיאטרים וכו) ,זה בעיקר מוטיבציה גילדאית לפרנס איש את רעהו. אין שום היגיון בשילוב הזה בין שיחות לסימום, כשאין לכם קצה חוט שמסביר את הקשר בין "גוף לנפש", או אפילו תובנה בסיסית לגבי זה מלבד איזו גישה פבלובית כללית. ועכשיו בטח תגיד לי שמחקרים הוכיחו שהשילוב "עושה לאנשים טוב" ו"מרפא אותם" ואני אחזיר אותך לסעיף א' בו פתחתי - מי קבע שהם בכלל היו חולים? אתה מבין ד"ר, כל הפסיכיאטריה הזאת שאתה מייצג פה היא להטוט פסאודו פילוסופי שאפשר להפריך די בקלות, הבנייה חברתית, וכיוב. אני לא אצטט לך את פוקו כאן בכדי לא להשמע נדוש, אבל המבנה הנוקשה הזה חייב להתערער קצת, לא בגלל שאני אנרכיסט גדול - אלא כי באמת קורים דברים רעים בבתי החולים שאתם מנהלים. וגם בשבילכם - אתה באמת נהנה לעסוק במקצוע שמנקז אליו כל כך הרבה שנאה, ושעתיד לעבור מן העולם ולהזכר לדראון עולם ? לא עדיף לך ולשכמותך, פשוט לפרוש מהמוסדות הכוללניים האלה, להודות שטעיתם, ולעבור לעבוד באופן פרטי, או בקופת חולים ? אם הפסיכיאטריה כל כך מוצלחת וטובה כפי שאתם טוענים, הפציינטים יבואו מרצונם החופשי ולא תצטרכו לנעול אותם מאחורי דלתות כפולות... הרי כל בר דעת מבין שאי אפשר להרפא בסיטואציה של אונס! גם אם הנאנסת מודה שהיא נרפאה (קיבלה תובנה למחלה) רק כדי שיעזבו אותה בשקט...