סימנים מדאיגים וחוסר מעורבות משפחתית

יש לי חברה יקרה. משהו לא בסדר איתה. הרבה מהתאורים פה מזכירים אותה. לאחרונה היא משקרת הרבה. אדגיש שמדובר בבחורה מאוד חכמה. היא ראתה פסיכיאטרית שאמרה שהיא בסדר. (לטענתה) שזה אבסורד ולא מתקבל על הדעת, אלא אם כן היא שיקה גם לה. אני בספק אם מישהו דיבר עם הד"ר לפני הפגישה. היא לא מוכנה יותר לשמוע על ללכת לטיפול. זה הגיע למצב שהבחורה יושבת כל היום ומדברת שטויות לא מובנות וחיה בעולם משל עצמה. כולל אנשים שיקפצו מהחלון שלה בקומה רביעית ויכנסו לה לסלון. היא בטוחה שיש סמים על המיטה שלה ושמישהו כל הזמן עוקב אחריה. היא לא מוכנה שימזגו לה לשתות או יכינו לה לאכול והיא מרעיבה את עצמה. לאחרונה היא עזבה את דירתה ונמצאת עם הוריה. שנראה שמסרבים לקבל את העובדה שלביתם יש בעיה. האם אפשר לערב מישהו חיצוני שיבוא אליה? ההורים לא משתפים פעולה כל כך, רק שומרים אותה לידם בנתיים, שגם זה טוב. אבל קצת מדי מאוחר מדי, ואחרי הכל אנחנו מדברים בבחורה שנות העשרים המאוחרות, לא בצעירה מתבגרת. אבל כל החברים מודאגים ולא יודעים למי פונים ומה עושים הלאה. הצעות יתקבלו בברכה' המון תודה

שלום ללב המודאג. אתה (או את) אכן מתאר סימנים מדאיגים - מחשבות רדיפה, נסיגה תפקודית וכד'. אתה שואל את השאלה הנצחית - מה עושים כשהאדם מסרב לפנות לעזרה? התשובה (כפי שכבר נכתב בפורום מספר פעמים) אינה פשוטה. מדובר הרי בנושא אתי - האוטונומיה של הפרט מול טובת החולה והחברה. אז מה עושים? קודם כל אפשר לנסות לשכנע את האדם, בצורה אמפטית ולא חודרנית, לפנות לעזרה. ניתן גם להיעזר ברופא משפחה, פסיכיאטרי או בעובד סוציאלי. במידה והאדם אינו רוצה להגיע למרפאה ניתן לארגן ביקור בית. במידה וזה לא מצליח, יש לבחון באם במצב הנוכחי יש חשש שהאדם יסכן את עצמו או את סובביו כתוצאה ממצבו הנפשי - במידה וכן - ניתן לפנות לפסיכיאטר המחוזי (עדיף דרך רופא או עובד סוציאלי) על מנת לשקול הוצאת הוראת בדיקה כפויה בביה"ח פסיכיאטרי. אולם במידה והאדם אינו מסכן את עצמו או את סובביו באופן ממשי (מה שעולה מהתיאור הנוכחי) - זכותו לא לרצות לפנות לעזרה ולא לקבל טיפול. הרי יש לכבד את רצונו של כל אדם, גם כשאנו לא מסכימים אתו, עם כל הקושי שבדבר, כל עוד הוא לא מסכן אף אחד. זהו יסוד אתי בסיסי שעליו מושתת חברתנו. בברכה, ד"ר אהוד ססר