בשם חסיון רפואי- עד מתי

בתי בשנות העשרים לחייה מקבלת מזה 3 שנים טיפול פסיכולוגי משולב בטיפול פסיכיאטרי, עשתה טסטים למיניהם בהפניית הפסיכיאטר. במשך כל התקופה הזו ניסינו לבדוק אצל המטפלים מה מצבה והאם ניתן כהוריה להשתלב בטיפול. למרות שתפקוד הבת ירוד, לא הייתה היענות מסיבות חסיון רפואי. היום לאחר כ-3 שנים הסכימו לשמוע אותנו טלפונית ובעקבות כך לקבוע שהתרופות בהן טופלה עד עכשין לא מתאימות וכי הבעיה הרבה יותר חמורה. האם במצב בו הבגיר אינו בגיר תפקודית, לא ניתן לשתף בני משפחה כדי ליעל את הטיפול ולמנוע סבל ארוך ומתמשך?

שלום. זו סוגיה לא פשוטה. זה נכון שבאופן עקרוני בד"כ עדיף לשתף את בני המשפחה בתהליך הטיפולי ובהחלטות השונות, וזה רק מעלה את הסיכויים לשיפור נפשי כמו גם את ההבנה של המשפחה על ההפרעה עצמה. יחד עם זאת - יש לכבד את העובדה שאדם מעל גיל 18 הוא בגיר וזכותו להחליט את מי הוא משתף במצבו, והרופאים מחוייבים להחלטתו בשל חסיון רפואי. כמו כן לפעמים יש משפחות שאופן ההתערבות שלהם מזיק (כשיש ביקורתיות יתר, אווריה טעונה וכד') וגם את זה יש לקחת בחשבון. לגבי שיתוף בני משפחה בניגוד לרצון המטופל - דבר כזה יתאפשר רק במקרים שהאדם מוכרז ע"י בית משפט כלא כשיר לנהל את ענייניו הרפואיים - ויש צורך במינוי אפוטרופוס. אם ההחלטה במקרה זה היא למנות את בני המשפחה כאפוטרופוס - אז ניתן (וגם אז לא תמיד) לערב את המשפחה בעניינים הרפואיים גם ללא הסכמת המטופל. בברכה, ד"ר אהוד ססר

מתחברת לסוגיה שעלתה פה. לעתים, בשם "שמירת הסודיות/חיסיון" נגרם עוול עצום למטופל. במיוחד בתקופות בהן לכל הסובבים את המטופל (בני המשפחה, חברים, ובכלל זה הצוות הטיפולי) ברור וידוע כי מצבו הנפשי של המטופל נמצא בגרסיה (לעתים בשל הפסקה בנטילת התרופות). לדעתי, זו סוגיה חשובה ומשמעותית ועל הגורמים המקצועיים לקיים דיון אודותיה ולאתר דרכים בהן נכון יותר להגמיש את המדיניות.