בבקשה אני צריכה את עזרתכם אני מתחננת תכנסו!!

אני יודעת שזה קצת מםורט מידי אבל זה רק כי אני באמת במצב לא טוב וחייבת עזרה ואין לי איך לקבל אותה כרגע אני חייבת לציין שאני מודעת לזה שאני צריכה איש מקצועי ולראות מישהו פנים אל פנים אבל עד אז בבקשה אשמח לקלב דיעה מקצועית לפחות לדעת אם אני בכיוון או לא. אוקיי אז מגיל צעיר מאז שאני זוכרת את עצמי בערך 12 גיל הבגרות אני התחלתי להדרדר חברתית פחות דברתי ופחות היה לי נוח בחברה ושכן יצאתי וניסיתי אז עדיין לא הרגשתי נוחות הרגשתי שצוחקים עלי הרגשתי תמיד כאילו אני שונה ולא באמת הם איתי בגלל שהם רוצים, עם הזמן התחלתי להדרדר גם לימודית ופחות השקעתי ובסופו של דבר עברתי את הבית ספר בשלום אבל בסבל רב כל יום בשנים האחרונות בבית ספר עבר כסבל תמיד השתחררתי מוקדם או יצאתי להתאוורר והיה לי כאבי ראש חמורים(בלי סיבה פיזית כנראה מלחץ) לא היה לי חברות וגם כמו מקודם שכן ניסיתי הרגתי לא בנוח, היה לי די חרדה ודכאון והיה תקופה שנורא הייתי עצובה וסגורה מזה.. היה תקופה בבית ספר שגם עבדתי ואני זוכרת שגם שם סבלתי מחרדה חבתית קצת ושהיה לחץ אז נורא ר יתי לברוח ובסוף אחרי שנה עזבתי. וככה אחרי בית ספר זה החיים שלי חיים נורא משעממים חסרי חברה וגם שאני רוצה למצוא את הנחמה בבית אז גם שם לפעמים מרגישה לא בנוח מרגישה שהם מסתירים ממני בעיה כלשהי, שלפעמים אני מבינה שזה לא נכון ולפעמים ממש מפחדת שכן. כל הזמן מחפשת מה פאקינג הבעיה שלי כי בכל מקום אני לא משתלבת בכל מקום אני לא מוצאת את עצמי. אפילו הגעתי למצב שאני יוצאת מהבית ומרגישה חלשה מרגישה אי יציבות כאילו אין לי כוח תמיד, העניים דומעות הראש תמיד כואב תמיד לחוצה ומתוחה, אני ממש חודשת שמתחיל להתפתח לי סכיזוםרניה בנתיים אין לי הזיות אבל כן יש לי הדרדרות של 7 שנים כבר מתמשכת, ללא חברה ללא כיף בחיים די לבד עובדת בקושי רב, אף אחד לא מתחבר אלי בגלל המראה הממורמר שלי(למרות שבחיצוניות אני יפה אבל שאני יוצאת לבחוץ כל הפנים משתנות לרעה) בקיצור אני באמת מםחדת שאני בתקוםה הטרום מחלתית ושתיכף יגיע שלב הפרדרון ואז יתפרץ אצלי.. יש לי סיבה לדאגה? ככה מתחילים את זה? אני כבר בת 20 וממש מרגישה אי וודאות אני באמת לא יודעת מה קורה לי.. וכל הפסיכולוגים גם לא מבינים כולם מתרצים את זה כחרדה חברתית. אבל מרגישה שחרדה חברתית זה רק סימפטום של משהו הרבה יותר גדול.. אני גם תמיד חשדנית שמדברים עלי תמיד מפחדת שמסתירים ממני משהו(לא באופן ממש רציני כמו שמדברים על המצב הנפשי שלי או על זה שמסתירין ממני משהו) בכללי הייתי מתארת את עצמי כבן אדם די רציני, קשה, בודד בלי חברים כל כך אבל כן מנסה לשים בצד הכל ולעשות כאילו הכל בסדר. למרות שבתוך תוכי אני יודעת שעוד מעט אגמור בבית חולים עם כדורים. האם יש סיבה לדאגה זה סכיזופרניה או אולי? בבקשה תעני אין לי אף אחד