תהיות לגבי חרדה

שלום לכולם. אני חדשה כאן וכבר מרגישה בין השורות שקראתי כאן תחושה של בית חם ומקבל. אני בת 30. חוויתי תקופה של חרדה ודכאון בגיל ההתבגרות, שנמשכה מעל שנה. לא הגעתי לטיפול מסודר אז וזה חלף לבד עם הזמן ועם ייסורים נפשיים. מזה כחודש התחלתי להרגיש שוב בסימפטומים דומים: קושי רב להירדם, יקיצות באמצע הלילה, מתח גופני,נטייה לבכי, פחד מאיבוד שליטה ובעיקר פחד מעתיד חיי. אני כרגע מובטלת (מרצוני) ומתלבטת מאוד לגבי כיוון מקצועי עתידי. בנוסף, סובלת מאוד בשבועיים לפני המחזור מבחינה רגשית עד כדי תחושת דכאון לא קל. מה שמקשה עלי ועל הסביבה הקרובה - בעלי והילד. מה ששבר אותי זה שהייתי בטיול בחו"ל וחשבתי שזה יסיח את דעתי מהמצב בוודאות. לאכזבתי, בחו"ל דווקא הרגשתי פחד גדול יותר בגלל הסביבה הלא מוכרת וסדר היום הספונטני. נצמדתי כל הזמן לבעלי והרגשתי פחד גדול לאבד אותו, או שיקרה לו משהו או לי. אפילו הטיסות היו מפחידות מאוד עבורי - מה שלא קרה לי בטיסות בעבר. ובכלל - לא התרגשתי מהנופים וממה שראיתי כמו שהיה לי פעם. וכשהתחיל להחשיך זה התגבר - החרדה הגופנית והרגשה שהכל סוגר עליי ושאני עומדת להשתגע. האם תחושה זאת נחשבת לנורמלית במידה מסויימת - גם ללא קשר למצבי הנפשי שקדם לטיול? האם זה קורה גם לאנשים רגילים = שבסביבת חו"ל חשים בחרדה? היום ניגשתי לרופאת המשפחה שלי והיא רשמה לי פלואוקיסטן אחד ביום + אלפרליד עד 3 פעמים ביום לפי הצורך. העניין הוא שיש לפעמים ימים שאני מרגישה טוב יותר ושאני יותר מאמינה שאוכל לצאת לבד מהמצב. לכן אני מתלבטת מאוד האם להתחיל לקחת תרופות. מצד שני הרופאה אמרה שלאור ההיסטוריה שלי ושלאור העובדה שככל שהזמן עובר הדכאון מתגבר ואז קשה יותר לצאת ממנו - כדאי להתחיל בתרופות. האם הימים הטובים האלה הם אשלייה שאני בעצם לא "חולה" או שזה סימן לכך שהמצב לא קשה ושאני בדרך הנכונה לריפוי? בצהריים לקחתי את הכדור הראשון של פלואוקיסטן וכעבור כמה שעות הרגשתי פתאום יותר תיאבון לאוכל? היכול להיות??? האם זו תופעת לוואי של התרופה והאם התרופה מתחילה להשפיע כ"כ מהר? האם אני יכולה להסתמך על אבחנתה של הרופאה שלי, שאינה פסיכיאטרית? יכול להיות שפסיכיאטרית לא היתה ממליצה במצבי על תרופות? התחושות שיש לי הינן "טריות" בסך הכל - מזה כשלושה שבועות ולכן אני מתלבטת אולי מדובר במצב רוח רע מתמשך ושיחלוף מעצמו ולא במצב כרוני המחייב טיפול נפשי. תודה תודה על התייחסותכם! סליחה על האורך ועל השאלות הרבות, אני פשוט מאוד מבולבלת.

היי. לדעתי, עלייך לפנות לפסיכיאטרית, לשם התאמה של תרופות, שכן זו ההתמחות שלה אם את אכן עומדת להיעזר בתרופות לפרק זמן מסויים עדיף שהן יהיו על פי החלטת רופא מומחה ולא רופאת משפחה, עם כל הכבוד. לפלואוקסטין יש תופעות לוואי שניתן להימנע מהן בנטילת תרופה אחרת שתעשה אותה פעולה אז בשביל מה. את התרופה השנייה איני מכירה. אני מניחה שהעובדה שהיית במתח היא זו שהחריפה את התגובות בנסיעה, לא יודעת לגבי אנשים רגילים, אבל בטח מי ששרוי במצב כפי שתיארת יגיב ככה בעת ניתוק, והתרחקות ממקום קרוב את מתארת סימפטומים שאופייניים להפרעת חרדה, בבירור לדעתי גם המחזור מושפע מזה, והתופעות מחריפות על רקע המצב הכללי. נילי.

שלום קארין, מכתבך עורר בי צורך עז להשיב לך. חשתי הזדהות רבה עם התחושות שכתבת עליהן. למעשה, מלבד הזדהות והבנה לגבי הסבל שלך אני לא יודעת במה אוכל לעזור. אני עצמי, מתלבטת לאחרונה לגבי הטיפול התרופתי שקבלתי. כמוך, גם אני רוצה מאוד להאמין שאולי אצליח להתגבר על כך לבד. אולם, משום שזו כבר אפיזודה שחוזרת על עצמה מדי שנתיים לערך, אני מתחילה להשלים עם העובדה שהתרופות יוכלו "לתקן" אותי אחת ולתמיד. עבורי, החשש מניטלת התרופות נובע מתחושת הכישלון העצמי. יתר על כן, חברים ומשפחה לא מבינים מה עובר על אדם חרד או דיכוני - התחושות הקשות, העצב והסבל - ומצפים מאותו אדם "לתפוס את עצמו בידיים", אלא שעבורי זה פשוט לא עובד כך, הלוואי וכן.... אך, על פי חומר רב שקראתי בספרות מקצועית ובאינטרנט, הבעיה היא כימית, של המוח. זו הגדרה גסה שקצת מפשטת את הנושא, אך בו זמנית נכונה ומקלה (עלי, לפחות) את השימוש בתרופה. אז שיהיה לך (ובתקווה גם לי) טיפול קצר ויעיל. בהצלחה. נ.ב : לא יודעת אם הייתי לך לעזר, אך ברצוני להודות לך. הידיעה שיש עוד אנשים שסובלים וחשים כמוני מקלה מאוד על תחושת הבדידות, שכן כל האנשים הרבים שאוהבים אותי ונמצאים סביבי לעולם לא יבינו את מה שעובר עלי באותו האופן, שאדם כמוך יכול להבין אותי. אז תודה.

הי קארין אני אנסה לענות לך על השאלות ששאלת לפי הסדר: חרדה אכן מאופיינת בתחושות שתיארת וזה טבעי שבשעת ההתקף לא תרצי להישאר לבד . בנוסף, ברור כשכשרע לנו אנו מעדיפים להיות בסיבה שאנו מכירים וחשים בה נוח משום שזה חוסך את המאמץ בהתמודדות עם משהו חדש ומאיים. טוב שנשענת על בעלך ואין פסול בכך. אני זוכרת שבשנה הראשונה לדיכאון וחרדה שלי נסעתי לשליחות בארצות הברית לתקופת הקייץ. היה לי קשה להסתיר את עניין הדיכאון והרבה פעמים בעוד החברה האירים יצאו לבלות אני סרבתי כך שבהחלט אי אפשר להתעלם מהתחושות בח"ול משום שהתחושות לא מתחשבות בהיכן אתה נמצא או מה מעשך הם פשוט קיימות. לגבי השאלה השנייה שלך, עניין הימים היותר טובים ופחות טובים מאוד מוכר לי. המצב הוא מאוד עדיו ויש בו עליות ומורדות תמידיות אך מה שאת צריכה לשאול את עצמך הוא: עד כמה אני יכולה למתוח את החבל או במילים אחרות עד כמה אני יכולה לסבול והאם בכלל כדאי? לכל אדם סף סבל מסוים וייתכן שאת יכולהל עבור את הימים\ שעות הקשים לבד ללא כל תמיכה , השאלה היא אם את רוצה ופה נכנס עניין הכדורים. כדורים יכולים להקל על הסבל ולחסוך את ההתמודדות הקשה. אין זה אומר שתקחי אותם כל חייך אבל זה יכול לאזן אותך וכשתגיעי לאיזון המיוחל תמשיכי משם את דרכך לבדך. פה אני גם מגיעה לשאלה הנוספת שלך " האם לפנות לפסיכאטר" ולפי דעתי כן , כן ושוב כן. תראי, הבחנה ראשונית היא מאוד חשובה ודי קריטית. עם כל הידע של רופאת המשפחה שלך , פסיכאטרית היא לא וכמו שלא מהססים לשלוח חולה לב על קרדיולוג אותו הדבר צריך להיות פה. יתכן שהפסיכאטר יחליט כי אינך צריכה תרופות כלל ותיכן שהוא יחליט כי צריך לשלב את התרופות עם שיחות אבל זה כבר תהיה דעה מקצועית ממישהו שמבין בתחום הספציפי הזה. התאבון שחזר אחרי נטילת כדור אחד - יתכן וזה פסיכולוגי . כלומר את יודעת שהתחלת כדור ואת מצפה שהוא יצליח ולכן את חשה גם תאבון . קארין, אני מקווה שתעברי אבחון מדויק ותתחילי בטיפול ישיפר את הרגשתך ואת אייכות חייך. אין סיבה לסבול ולסחוב את זה ללא כל התייחסות ראויה. המשיכיכ לעדכן אותנו בהצלחה, איראל

לקארין שלום, תודה על שאלתך הארוכה, היא מאוד חשובה מפני שרבים נמצאים במצב דומה והשאלה מטרידה רבים ואני מסכים עם התשובות שנכתבו קודם ורוצה להוסיף מספר דברים. את מציינת שתי עובדות חשובות, את נמצאת בפרשת דרכים מסויימת בחייך, בהתלבטות, את מובטלת מרצונך ושוקלת את המשך חייך המקצועיים, נושא חשוב ביותר שבמידה רבה ישפיע על העתיד שלך. הנקודה השניה היא הדיכאון מהעבר ורופאת המשפחה צודקת שהיא נותנת לו משקל. אני מוכן לנחש שגם הדיכאון בעבר היה קשור להתלבטות/משבר בחייך אשר מצא את פתרונו. לכן המלצתי הראשונה היא לפנות לשיחות, לראות לעומק מה הקשיים ולנסות לברר אותם באופן מעמיק יותר ולהגיע למקורות התוך נפשיים של קשייך ולנסות להתפתח ולהתקדם. כלומר, פסיכותרפיה חשובה ביותר במצבך. לגבי התרופות, זו באמת שאלה יחסית, ישנם אנשים שממהרים יותר וקל להם יותר ליטול תרופות וישנם כאלו שמעדיפים "לבד" ולנסות להתגבר כי תרופות נתפסות אצלם כחולשה. כל אחד לפי אופיו וטעמו ולכן ההחלטה היא יותר אינדיווידואלית. הפלואוקסטין היא תרופה יותר בטוחה ואינה ממכרת. לא כך הקסנקס (נדמה לי שכתבת שם מסחרי אחר אבל זו אותה התרופה), הקסנקס ממכרת ולכן מומלץ ליטול אותה רק לפי הצורך ולא באופן קבוע כדי למנוע התמכרות, כך שתזהרי בה. שיהיה רק טוב, את בהחלט מוזמנת להוסיף, להרחיב ולהתלבט אם עלו שאלות נוספות, שבת שלום, דר' גיורא הידש