בא לא נדבר על זה - הצגת המאמר מעיתון הארץ

http://grm.m.walla.co.il/community/2003/4/4/7878183/h-18001.mht

המאמר מסובך מאוד עבורי ולמרות שחטפתי מכות וסטירות בכל ימי חיי אני לא יודע אם כן עברתי אירוע טראומטי או לא עברתי אירוע טראומטי. אני נתלה בעץ של חוויות מעצבות ובעובדה שלא תמיד החיים מאירים פנים יום עסאל יום בסאל. למדתי לשים מיסוך כבד כאשר אני מדבר על סבל אישי. יום אחד פירסמתי את שיר הקטר עם אריק לביא ואמרתי "המילים מדברות בעד עצמן". לא הובן למה פירסמתי את השיר למרות שאני ראיתי את עצמי באותו רגע בדמותו של הקטר העייף המביא את עצמו לבית הקברות. אם בעולם העסקים יש עימותים ויש יצרים אני סיגלתי לעצמי את ה"אומרטה" שהוא חוק השתיקה בעגה של המאפיה הסיציליאנית. אני שותק כי אני לא מספק "מודיעין לאוייב".ויש מי שניסה לסובב אותי ואני סובבתי אותו לצד השני . כאשר אני מטפל ביריבים ואויבים זה נעשה בשקט תוך מחיקת העקבות של מי נתן את הבעיטה פנים תוך שמירה על איפוק בעניין הבעת רגשות הנקם. האם זוהי צורת התמודדות אחרת שהיא לא הדחקה והיא לא הבעת רגשות כלפי חוץ ? התשובה שלי : לאלוהים פיתרונים שאול

לשאול! נראה לי שאתה מחמיץ את הפואנטה. במאמר מדובר על הדחקה - כדי לא לעורר הצפה של רגשות שליליים, שיכולים להביא את הסובל לטביעה. אני חושבת שיש הגיון בגישה. לא צריך לנבור בפצעים בלי סוף. יש להפיק לקחים, להמשיך הלאה, ולא לחטט בלי הרף בפצעים. דבר זה לא מקדם לשום מקום. יש המון דברים מרתקים לעשות בחיים, וחבל על אנרגית החיים. כשאדם מתעסק בדברים שליליים, עצם ההתעסקות והחשיבה השלילית גורמת לו להרגיש רע. יש להסיק מסקנות מסיטואציות לא מתאימות לנו, לבנות אסטרטגיה מתאימה, ולהמשיך הלאה. החיים הם דבר מוגבל בזמן, וחבל לבזבז את הזמן על חיטוטים בסבל. יש המון עיסוקים מקדמים ופוריים, שנותנים שמחת חיים. העיקר שחיים וקיימים. יישר כח